גמרא מחלוקת אביי ורבא. אליבא דרבא הכלל שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה חל גם במעוברת, ולאביי לא חל.

ובביאור מחלוקתם יתכן דפליגי בגזיה"כ "עיין עליו" האם לפיה המעוברת מופקעת מחלות יבום או מופקעת ממעשה יבום. שאם מופקעת מחלות יבום הכלל שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה חל, ואילו אם היא מופקעת רק ממעשה היבום הכלל שכל שאינו עולה כו' לא חל. דהנה ערוה אינה בת חלות יבום - משום שאינה בת אישות כדאיתא ברמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י'), ומשו"ה חל בערוה הכלל שכל שאינו עולה כו'. ומאידך אלמנה לכ"ג אינה ראויה למעשה היבום משום דאסור ליבמה, אך בת חלות יבום היא - ולכן לא חל בה הכלל שכל שאינו עולה וכו' ודינה דחולצת ולא מתייבמת. ובכן י"ל דהמחלוקת בין אביי ורבא היא האם מעוברת אינה בת חלות יבום כמו ערוה ואזי אינה נמי חולצת ע"פ הכלל שכל כו', או"ד דאינה בת מעשה יבום כמו אלמנה לכ"ג ולכן חולצת.

אלא דצ"ע לרבא דאם מעוברת אינה בת חלות יבום כמו ערוה, למה אינה פטורה לשוק כמו ערוה.

וי"ל לפי מהלך הרמב"ם דערוה אינה בת זיקה - דזיקה חלות אישות היא - וערוה אינה בת אישות, ומשו"ה ערוה נפטרת לשוק. ואילו מעוברת בת אישות היא, ומשו"ה נופלת לזיקה ואע"פ שאינה בת חלות יבום וחליצה.

וצ"ע אליבא דאביי, הרי באלמנה לכ"ג אם בא עליה בדיעבד קנאה במקצת קנין להצריכה גט וחליצה וכדמבואר בשיעורים למעלה¹ אליבא דרש"י (לעיל דף כ:), וא"כ קשה למה הדין הוי במעוברת דאם בא עליה דלא קנאה כלל.

footnotes: ¹ עיין בענין מצות יבום וקנין יבום אות ח' בתחילת השיעורים למסכתין.

וי"ל דבאלמנה לכ"ג רק איסור ביאה צדדי אוסר ומונע את היבום, ולפיכך אם בא עליה קנאה במקצת קנין מכיון דעצם הגברא בת יבום היא. משא"כ במעוברת, שהתורה הפקיעה בתורת גברא ממעשה היבום, שהמניעה אינו איסור צדדי, אלא הפקעה הנמצאת בפרשת יבום עצמה וכדדרשינן "עיין עליו", ומשו"ה מעשה היבום שלה אינו חלות שם מעשה יבום כלל ולא קנאה כלל.

ויעויין ברמב"ן והרשב"א שהקשו על שיטת רבא מאלמנה לכ"ג, וז"ל הרשב"א: ואע"ג דאיכא חייבי לאוין ועשה כאלמנה מן הנשואין לכ"ג דעולה לחליצה אע"פ שאינה עולה ליבום ואם בעלה לא קנה וצריכה חליצה, התם הוא מריבויא דקרא דועלתה יבמתו השערה דרחמנא רבינהו לחליצה כדאיתא בפרק כיצד (דף כ.) אבל הכא דמשום דמעוברת אינה ראויה ליבום היא, א"כ אשת אח שלא במקום מצוה היא ולחליצה נמי לא חזיא עכ"ל. וכמו"כ איתא בתוס' לעיל (דף כ: ד"ה גזירה), דאלמנה מן הנשואין נפקא לן מיבמתו דאע"ג דאין עולה ליבום עולה לחליצה.

מאידך ברמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"א) אין זכר לגזיה"כ "יבמתו", ומשמע דס"ל דאלמנה לכ"ג חולצת ולא מתייבמת מסברא וכמו שכ' וז"ל ויבמה שהיא אלמנה מן הנשואין ובאו עליה כ"ג לא נפטרה צרתה שאין עשה דוחה ל"ת ועשה, והואיל ולא קנה מן התורה קנין גמור לא הותרה צרתה לזר עד שתחלוץ עכ"ל. ומאידך פוסק (בפ"א מהל' יבום הל"כ) שביאת מעוברת אינה יבום, וחליצת מעוברת אינה חליצה, וכשיטת רבא ור"ל. וצע"ק דבלי גזיה"כ דיבמתו, מ"ש אלמנה לכ"ג דעולה לחליצה ממעוברת שאינה עולה.

ונראה שהחילוק הוא כנ"ל שמעוברת מופקעת בתורת גברא מחלות יבום וכדדרשינן "עיין עליו", ומאחר שמופקעת מיבום בתורת גברא ע"פ פרשת יבום עצמה, משו"ה מופקעת נמי מחליצה. משא"כ אלמנה לכ"ג שאינה מופקעת מיבום ע"פ פרשת יבום עצמה, אלא שאיסור צדדי מונע את מעשה היבום, ולפיכך אע"פ שיבומה אסור ואינו קונה קנין גמור חליצתה מ"מ כשרה.

ומדוייק ברמב"ם דס"ל שיבום אלמנה לכ"ג קונה אותה מקצת קנין, אלא שאינו קונה קנין גמור, ומוכח מזה שאלמנה לכ"ג אינה מופקעת מיבום בתורת גברא אלא שהאיסור מונע את מעשה היבום, ומשו"ה בדיעבד אם בא עליה קנאה קנין שאינו גמור¹. משא"כ במעוברת שאינה קונה אותה כלל משום שהגברא מופקעת מיבום לגמרי.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א ד"ה הקדמה: מצות יבום וקנין יבום) וגם (בדף כ) שדננו באיכות וכמות חלות הקנין אליבא דהרמב"ם.

ומאידך הבאנו בשיעורים למעלה (דף כ) ששיטת המאירי היא דמדאורייתא אף אלמנה לכ"ג אינה עולה ליבום ולא לחליצה ופטורה לשוק. ואליביה צ"ע להיפך, מ"ש אלמנה לכ"ג ממעוברת שאסורה לשוק מדאורייתא וממתינין מלחלוץ לה עד אחרי שתפיל את וולדה.

ונראה דס"ל למאירי דמכיון דיבום דאלמנה אסור הרי היא מופקעת מעצם מעשה היבום ומשו"ה אינה עולה נמי לחליצה וממילא הרי היא מותרת לשוק. משא"כ מעוברת, המופקעת רק מחלות היבום ומ"מ הרי היא בת מעשה יבום, ומשו"ה אינה מותרת לשוק. והא ראייה לחילוק זה משיטת רש"י הנ"ל דס"ל דביאת מעוברת אע"פ שאינה קונה אותה מ"מ מהוה קיום מצות יבום, ומוכח מרש"י דמעוברת בת מעשה יבום היא, ומשו"ה חלה בה זיקה כשהיא מעוברת ואסורה לשוק, ואע"פ שאינה ראויה בשעת עיבורה לחלות יבום ולא לחלות חליצה, ודו"ק.

שיטת הרא"ש במעוברת ונדה

עיין ברא"ש (פרק א' סימן ב). וז"ל ואע"ג דלאו בת יבום היא בעת נדתה חליצתה חליצה ולא דמי לחליצת מעוברת דלא שמה חליצה לריש לקיש לקמן בפרק החולץ (דף לה:) משום דאינה עולה ליבום דשאני נדה שעומדת לטבול ולטהר כדרך כל הנשים אבל מעוברת שמא תלד עכ"ל. ובביאור ההבדל שברא"ש בין נדה לבין מעוברת, דנדה עולה לחליצה ולא ליבום ואילו מעוברת אינה עולה לא לחליצה ולא ליבום, נראה דהרא"ש ס"ל כנ"ל שמעצם פרשת יבום מעוברת מופקעת מיבום בתורת גברא, וכשהגברא מופקעת מיבום חל הכלל שכל שאינה עולה ליבום אינה עולה לחליצה, ולכן מעוברת לא מתייבמת ולא חולצת. משא"כ נדה, שהגברא אינה מופקעת מיבום, שהרי עומדת לטבול ולטהר כדרך כל הנשים, והא דנדה אינה מתייבמת אינו אלא משום שמעשה היבום נאסר באיסור כרת, ולכן הכלל שכל שאינה עולה וכו' אינו חל. משא"כ במעוברת שהגברא מופקע מיבום, ומשו"ה מופקעת נמי מחליצה ע"פ הכלל שכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה.

תוס' ד"ה צריכה. וז"ל לאו דוקא מן האחין דה"ה דלא פקעה זיקת החולץ עכ"ל. וכמו"כ פסק הרמב"ם (פ"א מהל' יבום הל"כ) וז"ל החולץ ליבמתו ונמצאת מעוברת כו' ואם הפילה כו' חוזר וחולץ לה הוא או אחד מאחיו שחליצת המעוברת אינה חליצה עכ"ל. וס"ל לתוס' והרמב"ם דחליצת המעוברת לאו כלום היא, והחולץ יכול לחלוץ לה ולפטרה בחליצתו אחרי שהפילה.

ומאידך יעויין ברא"ש וברשב"א שחולקים וס"ל דחליצת מעוברת חליצה פסולה היא וחייבת היא לחזור על כל האחים וכשיטת רב בחליצה פסולה (לעיל דף כו:). והרמב"ן כ' דחליצה פסולה היא שהרי ע"י החליצה אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו, והו"ל חלות חליצה במקצת, ולכן הו"ל חליצה פסולה דומיא לבעלת גט. ועלינו לבאר את יסוד המחלוקת שבין הראשונים.

ונראה לפי מה שיסדו בתוס' (לעיל דף כו: ד"ה וחליצה) דחליצה פסולה חלה רק במקום דקלשא הזיקה וכגון בחליצת אחות זקוקתו דזיקתה קלשא. אך אין חליצה פסולה חלה כשיש רק איסור ופסול יבום בעלמא, עיי"ש בשיעורים. ולפי"ז י"ל דהדין בחליצת מעוברת לאסור את קרובותיה ניתן להתפרש בשני אופנים: א) דמדרבנן חליצתה חלות חליצה היא ונקלשה זיקתה; ב) דהויא חומרא בעלמא לאסור קרובותיה מחמת מעשה החליצה אך בלי חלות חליצה, והזיקה לא נקלשה. הרמב"ן הרשב"א והרא"ש ס"ל שחליצת מעוברת חלות חליצה מדרבנן היא והזיקה נקלשה, ולכן חליצתה פסולה וחייבת לחזור על כל האחין. ואילו תוס' והרמב"ם ס"ל דהחליצה לא חלה, והא דקרובותיה נאסרו אינו אלא חומרא בעלמא (כלישנא דגמרא) מחמת מעשה החליצה, אך ליכא חלות חליצה כלל והזיקה לא נקלשה. ולכן חליצתה עדיין חליצה כשרה, והחולץ או אחד מן האחים לבדו יכול לחלצה.

ויעויין בריטב"א שיש לו שיטה שלישית וז"ל וי"ל דר"ל לא פסלה בחליצה הראשונה על האחים אלא עליו לבדו משום דעבד בה מעשה כל דהו, הלכך הויא חליצת אחין כשרה וחליצתו פסולה עכ"ל. הריטב"א הבחין בין החולץ עצמו דחליצתו פסולה וחליצת שאר האחים דכשרה. ושיטתו מחוסרת ביאור. ונראה דס"ל דאע"פ דהחולץ עשה מעשה חליצה דלא חלה, ברם לענין זה אכן חלה, דאסור לו לחולץ לשוב לבוא עליה ולייבמה. אך על האחין לא נאסרה ליבום מפני שזיקתם לא נקלשה. דרק על החולץ לבדו חל איסור ייבום מפני מעשה החליצה, ומאחר שחליצתו הועילה לאוסרה לכהן ולאסור קרובותיה על החולץ, ולכן נמי נאסרה על החולץ ליבום משום שאין יבום אחר מעשה חליצה¹. והנה לרש"י (לעיל דף כו: עיין בתוס' ד"ה וחליצה) אף באיסור יבום דעלמא במקום שהזיקה עוד חזקה ולא קלשה ג"כ חל דין חליצה פסולה. ומשו"ה ס"ל לריטב"א דמכיון שנאסרה על החולץ לבדו ליבום חל עליו דין חליצה פסולה, ואילו בנוגע לשאר האחין חליצתה כשרה, שהרי לא נאסרו לייבמה.

footnotes: ¹ ואמר רבינו זצ"ל שניתן לדמות את דינו לשיטת רש"י במעוברת שאין חליצה אחרי ביאת יבום ואע"פ שהיבום לא קנה. דהיינו שמעשה יבום מפקיע חליצה, וה"ה שמעשה חליצה מפקיע יבום.

ויוצא דהתוס' והרמב"ם ס"ל דליכא כאן קלישת זיקה כי מעשה חליצה דעלמא הוא האוסרה לכהן, וכמו בריח הגט האוסר אשה על כהן, משום דעכ"פ הוי מעשה גירושין, ואע"פ דליכא חלות גירושין, דה"ה מעשה חליצת מעוברת דאוסרה לכהן מדין מעשה חליצה דעלמא בלי חלות חליצה.

ויעויין ברא"ש שהביא דיעה אחרת בביאור דין חליצת מעוברת דהויא חליצה פסולה, וז"ל אע"ג דחליצה קמייתא לאו כלום היא מ"מ הורעה זיקתו והויא כאילו נתן גט ולא מצי תו חליץ חליצה כשרה עכ"ל. הרא"ש קבע דהחליצה הויא כאילו נתן לה גט. ויעויין בתוספתא (פרק ו': א) שכ' וז"ל העושה מאמר ביבמתו ונמצאת מעוברת וילדה כו' אין הולד של קיימא מאמרו מאמר הוא אסור בקרובותיה והיא אסורה בקרוביו ופסלה מן הכהונה עכ"ל. הרי שמאמר חל במעוברת, וה"ה דחל בה גט. וחליצה אחרי גט חליצה פסולה. וס"ל לרא"ש דחליצת מעוברת מדרבנן נחשבת לגט, וכל דין פסול שחל בגט חל נמי בחליצה, ומשו"ה הויא חליצתה חליצה פסולה דהו"ל כמו חליצה אחרי גט, דחליצת במעוברת כגט דמיא. ומאידך תוס' והרמב"ם ס"ל דחליצת מעוברת אינה דומה לגט, דאה"נ דגט ומאמר חלים במעוברת ופוסלים, אך חליצה לא חלה ולא פוסלת¹.

footnotes: ¹ ולכאורה יש לתלות את מחלוקתן בחקירה האם גט חל ביבמה מדרבנן מדין חליצה או מדין גירושין, שאם גט חל מדין חליצה פשיטא דחליצה עצמה נמי חלה ופוסלת במעוברת כמו גט. ואילו אם גט יבמה חל מדרבנן בתורת גירושין י"ל שרק גט חל במעוברת ולא חליצה. ועיין בשיעורים לקמן ריש פ' ר"ג.

עוד צ"ע, שהרי בדין ח"פ האם הוא חל רק כשהזיקה קלשה או דחל באיסור ביאה בעלמא שיטת רש"י (לעיל דף כו:) והרמב"ם (פ"ז מהל' יבום הל"י) שחל אף באיסור ביאה בעלמא. ומשו"ה פסק הרמב"ם שבשניות, בחייבי לאוין, ובחייבי עשה חליצתן פסולה¹. וא"כ קשה, למה נמנעו רש"י והרמב"ם משיטת הריטב"א ופסקו שחליצת מעוברת כשרה, והרי לכאורה אסור לו לחולץ ליבמה אחר שחלצה, ולשיטתם חליצתו צ"ל חליצה פסולה.

footnotes: ¹ וע"ע בשיעורים לעיל (דף כו ב) תוס' ד"ה וחלצה.

ויתכן דס"ל לרש"י והרמב"ם דחליצת מעוברת אינה כלום ובאמת מותר לו לחולץ אפילו לייבמה גם אחר שחלצה, ואע"פ שאסורה על הכהנים כחלוצה ושניהם בין החולץ ובין החלוצה אסורים בקרובות, אך האיסורים האלו אינם אלא "חומרא בעלמא", ומ"מ עדיין מותר לו לחולץ לייבמה, ולכן אין כאן דין חליצה פסולה, והוא חידוש גדול.

א"נ י"ל דאע"פ דרש"י והרמב"ם מסכימים לריטב"א שאין החולץ יכול לייבמה מאחר שחלצה, מ"מ אין זה חלות איסור, אלא הפקעת מעשה יבום בעלמא. ודומה לשיטת רש"י הנ"ל¹, שאם ייבמה כשהיא מעוברת, תו לא חלצה, משום שאין לעשות חליצה אחר מעשה יבום, ואע"פ שלא קנאה, משום דמעשה יבום מפקיע מעשה חליצה, ומ"מ לרש"י אין בכך איסור לחלצה אלא רק שאינה מועילה ואינה חלה. וה"ה שאם חלצה כשהיתה מעוברת תו לא מייבמה, דאין לעשות מעשה יבום אחר מעשה חליצה, ואע"פ שהחליצה לא חלה. אמנם מפני שאין חלות איסור לייבם, אלא הפקעת מעשה היבום, לא חל דין חליצה פסולה, שדין ח"פ חל רק כשחל איסור יבום ולא במקום הפקעת מעשה יבום בלי חלות איסור. וביאור זה מתקבל יותר מהראשון.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים על המשנה (דף לה ב) ד"ה החולץ אות ב'.

ולפי הביאור האחרון יוצא שהאיסור של "לא יבנה - מכיון דלא בנה שוב לא יבנה", חל דוקא אחר חלות חליצה, ואילו כאן החליצה לא חלה, ומשו"ה ליכא איסור. ומ"מ היבום הופקע משום שעכ"פ עשה מעשה חליצה. והדין שאין יבום אחר חליצה, שמקורו בדין "מכיון דלא בנה שוב לא יבנה" חל אחר מעשה חליצה בעלמא ואפילו בלי חלות חליצה. ויסוד גדול הוא בהגדרת הדינים.

ועלינו לשים תשומת לבנו אל עוד נקודה חשובה, דהיינו דלפי רש"י אחר יבום דמעוברת חליצתה מופקעת מדאורייתא משום שהיבם כבר קיים את מצות "יבמה יבא עליה" מן התורה, ואפילו בלי קנין אלא רק עם מעשה ביאת יבום דעלמא, ומשו"ה א"א לו לחלוץ לה אח"כ. משא"כ אם חלץ לה שחליצת מעוברת אינה חלה כלל מן התורה, משום דמעשה חליצה בלי חלות חליצה אינה חלות חליצה כלל מדאורייתא ולאו כלום היא. ולכן אחר חליצה אפשר לו לייבמה מדאורייתא. אלא שהרבנן באו וגזרו שחליצת מעוברת מהוה מעשה חליצה מדרבנן אך בלי חלות חליצה. ומשום הכי תיקנו כמה איסורים עליה מדין "חומרא בעלמא". ומכיון דמדרבנן החשיבו את החליצה למעשה חליצה כל שהוא א"א לו לחולץ לעשות מעשה יבום ולקנותה. אעפ"כ לא חל עליו איסור יבום, ולכן חליצתו חליצתו כשרה ואינה חליצה פסולה שהרי ליכא איסור לייבמה.

ובכן דברי מהרש"א (לתחילת פרקין) מבוארים שכתב וז"ל לדידך דאמרת חליצת מעוברת לא שמה חליצה אמאי פסלה כו' הא דלא נקט במילתיה אמאי אסור בקרובותיה דהוא ריש מילתא דמתניתין כו' י"ל דודאי מודה ר"ל דאסור בקרובותיה כיון דחלץ לה ועביד בה מעשה כל דהו הו"ל לגבי דידיה חליצתו חליצה לאסור בקרובותיה, דמה"ט כתבו הרא"ש ונ"י דדוקא חליצת אחים כשרים אבל הוא לא מצי חליץ לה דהורעה זיקתו, אבל לדעלמא לפוסלה מן הכהונה פריך שפיר אמאי פסלה כיון דלאו שמה חליצה וצריכה חליצה אחרת מן האחין עכ"ל. כלומר דהה"א שבגמרא סברה דחליצת מעוברת שמה מעשה חליצה ומ"מ ליכא חלות חליצה. ולכן נאסרו קרובותיה משום שעשו מעשה חליצה, אך הגמרא הקשה למה תאסר היא על הכהונה דהאיסור לכהנים חל רק במקום חלות חליצה וכשחל שם חלוצה בגברא, ואילו כאן שיש רק מעשה חליצה אך בלי חלות חליצה, ולא חל שם חלוצה בגברא צ"ל מותרת.

והגמרא ענתה שאף מעשה חליצה אוסרתה לכהונה, אפילו בלי חלות חליצה, בדומה לריח הגט שאוסר אשה לכהונה ע"י מעשה גירושין ובלי חלות גירושין.

תוס' ד"ה ור"ל. וז"ל עיין עליו הואיל ובאותה שעה היה ראוי להתקיים עכ"ל. משמע דאילו ידוע לנו שסופה להפיל את הוולד¹ אין לה דין מעוברת. ונראה דפשיטא שאם הוולד שבמעיה כבר מת שאינה מעוברת. אלא דגזיה"כ "עיין עליו" מלמדת שהספק דלמא העובר בן קיימא קובע חלות שם מעוברת. ומאידך בדליכא ספק דברור לנו דסופה להפיל העובר אין במה לעיין עליו ולא חל בה שם מעוברת, ובת יבום וחליצה היא².

footnotes: ¹ וכגון שהוחזקה ג' פעמים להפיל את וולדה. ויל"ע מהו הדין אם רופאים מומחים בודקים אותה ואומרים בוודאי שסופה להפיל את וולדה, אך אינה מוחזקת להפיל שלש פעמים. ² עיין ברש"ש ד"ה תגלי.

תוס' ד"ה תגלי. יעויין בשיעורים לתחילת פרקין ד"ה משנה: החולץ (ודף ב.) ד"ה הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה.

גמ'. והולד אין פוטרה עד שיצא לאויר העולם. אמר הגר"ח זצ"ל, שמכאן מוכח שאשת אח מאותה נפילה אינה ערוה לפוטרה ואת צרתה. שהרי אם בא עליה בעיבורה חייב קרבן משום שעבר על איסור אשת אח, וצ"ע דמאחר דהויא ערות אשת אח למה אינה פוטרת את עצמה ואת צרתה מדין ערוה, אלא דאיסור אשת אח מאותה הנפילה אינה פוטרת אותה ואת צרתה¹.

footnotes: ¹ צ"ע משיטת רב אסי (דף יב א) דצרת איילונית אסורה משום צרת ערות אשת אח מאותה נפילה. וי"ל דשאני איילונית שנפטרה לשוק ואינה בת זיקה כלל, ולפיכך איסור אשת אח שלה מהווה חלות שם איסור ערוה גמור לפטור נמי את צרתה. משא"כ במעוברת שלא נפטרה לשוק ונופלת לזיקה מגזיה"כ ד"עיין עליו", ומאחר דבת זיקה היא איסור אשת אח שלה נחלש ואינו חלות שם ערוה לפוטרה ואת צרתה לשוק. וע"ע בשיעורים לעיל (דף ב א) תוס' ד"ה עד.

שם. גמ'. אלא תחלוץ בתוך ט' ותנשא לאחר ט'. ויעויין ברש"י (ד"ה בשלמא) שכ' וז"ל שמא מעוברת צרתה היתה בשעת חליצה ואין הולד של קיימא, וההיא חליצה לא פטרה כר"ל הואיל ואחת מהן מעוברת לא שייכא חליצה ההיא שעתה דאמרינן עיין עליו עכ"ל. אליבא דריש לקיש יוצא שאם אחת מהצרות מעוברת אזי א"א לחלוץ כל הצרות. ויש לעיין בזה דמ"ש צרת מעוברת מצרת אלמנה לכ"ג דחולצת או מתייבמת ואע"פ שהאלמנה עצמה אינה מתייבמת, הרי דדין הצרה חלוק הוא מדין האלמנה, ואילו בנידוננו למה דין הצרה שווה לדין המעוברת דכמו דהמעוברת אינה חולצת ומתייבמת דה"ה לצרתה.

והנה למעלה¹ דננו בשאלה למה חל הכלל שכל שאינו עולה וכו' במעוברת ולא חל באלמנה לכ"ג. ונראה דהביאור שם מועיל אף כאן. דהיינו שמעוברת מופקעת בתורת גברא מפרשת יבום וכדדרשינן אצלה "עיין עליו". ומאחר שמעוברת מופקעת מיבום ומחליצה בתורת גברא ע"פ פרשת יבום עצמה משו"ה חל נמי דין בצרתה שדינה כמוה, וכמו דמצינו דחל בצרת ערוה דדינה כערוה, ומשום שערוה מופקעת מיבום ע"פ פרשת היבום עצמה. משא"כ באלמנה לכ"ג שאינה מופקעת ע"פ פרשת יבום עצמה, אלא דבהיכי תימצי א"א לייבמה משום שאיסור צדדי חל בה המונע את מעשה ביאת היבום. ולכן לא חל באלמנה לכ"ג דין צרתה כמוה, ומותר לייבם ולחלוץ את צרתה שלא כמו דין צרת ערוה וצרת מעוברת.

footnotes: ¹ (דף לו א) ד"ה מחלוקת אביי ורבא.

וניתן להעמיק את ההבדל הזה עוד יותר, דהיינו דכשהגברא מופקעת ע"פ פרשת היבום אזי יש חסרון בזיקה, וכשחסרה זיקה שלימה ביבמה דין צרותיה כמוה, דאף זיקתן ג"כ נקלשה כזיקתה¹, ולכן צרת ערוה וצרת מעוברת כמותן. משא"כ באלמנה לכ"ג דחל בה איסור צדדי המונעה מיבום, ואילו זיקתה גמורה היא ולא קלשה ולכן אין דין צרותיה כמוה, שמתייבמות וחולצות הן שלא כמו האלמנה עצמה.

footnotes: ¹ דזיקה מהוה חלות על כל בית המת, שכל הצרות שוות הן בחלות הזיקה. וכשזיקת אחת מהן קלשא זיקת כל הבית קלשא.

ונראה שניתן אף לחלק באופן אחר. דהיינו, דבאלמנה לכ"ג האיסור אוסר רק את מעשה היבום, ואינו מונע את חליצת האלמנה או את יבום צרותיה מפני דאין בכל זה איסור. משא"כ במעוברת, דהמפקיע דידה אינו משום איזה חלות איסור אלא משום החפצא דעובר שבתוך מעיה. דדין התורה הוא שלידת בן קיימא פוטרת לגמרי את כל הבית מזיקה. ואילו החפצא דעובר שבמעי המעוברת מונע ומפקיע ממנה מעשי יבום וחליצה משום דנקלשה זיקתה לענין יבום וחליצה. ואע"פ דמ"מ אסורה היא לשוק אך חלות הזיקה שבה קלשה, דלענין מעשי יבום וחליצה חסרה לה זיקה. ומשו"ה דין צרותיה כמוה, דקלישת זיקתה חלה מחמת העובר ולכן חלה בכל הבית ולא רק במעוברת עצמה. ונראה שביאור זה הוא כפתור ופרח.