ב גמ'. אלא אמר רבה. אליבא דרבה קיימים שני דיני - תורה נפרדים: ברישא בחייה לפירות ולמכור בנכסיה, ובזה הזקוקה מוחזקת ומהניא חזקתה אפילו לב"ש. ובסיפא, לאחר מיתתה, יש דין תורה אחר לענין ירושתה, וכאן אין יורשיה מוחזקין טפי מהיבם. ולב"ש ניתן לחלק בפסקי שני דיני התורה. דבדין - התורה דבחייה פוסקים על פי חזקתה, ולאחר מיתה פוסקים יחלוקו. ואע"פ שבעצם דנים באותו הספק האם זקוקתו כנשואתו לענין דיני ממונות, והלכה למעשה יש סתירה בין שני הפסקים, דפסקנו מקודם בחייה עפ"י חזקתה שאינה כנשואה ולבסוף במיתתה פסקנו שספק נשואה היא, אין בכך קושי משום ששני דיני - התורה הם ופסקיהם נפרדים. אך לכאורה יש להקשות ע"ז ממ"ד קם דינא (לעיל דף לז:), דסובר דאי אפשר לב"ד לשנות את פסקו בדין שני ממה שפסק בדין ראשון.

אמנם נראה שאין זו קושיא כ"כ ומכמה טעמים.

א) דשם הרי דנים על אותו הממון מחמת אותן הטענות בין בדין הראשון ובין בדין השני, אלא שבעלי הדינים השתנו. ואילו כאן טוענים בטענות ובדינים אחרים, שהרי בדין התורה הראשון טענו על זכות הפירות ועל זכות המכירה בחייה, ואילו בדין - התורה השני טענו על זכות ירושתה, ומשו"ה לא אמרי' כאן קם דינא אלא הדר דינא.

ב) ועוד י"ל דהתם הספק שדנו עליו בב"ד הוי ספק מחמת חסרון ידיעה, ורק יכול להיות כצד א' דהספק, ואם נאמר הדר דינא נוצר תרתי דסתרי בפסק ובהכרעת ב"ד, ולא הדרינן ומשו"ה קם דינא. משא"כ כשדנו על זיקה ועל דין נשואה דבזיקה, שהספק חל מחמת תרתי דסתרי בעצם איכות וחלות הזיקה, ושני הצדדים דהספק הרי הם אמת, ומאחר שכן הוא לית לן למיחש לתרתי דסתרי בפסקנו, שהרי אף בעצם הנידון ישנו לזה התרתי דסתרי.

ובדרך זו י"ל דב"ה חששו לתרתי דסתרי בפסקי הב"ד ואפילו בספק כזה דזיקה דבעצמה מהוה תרתי דסתרי, ולפיכך בשני דיני - התורה פוסקים כצד האשה וכיורשיה וכנגד היבם.

ולפי"ז יתכן דעולא חולק על רבה משום דס"ל דאי אפשר לשנות את פסק הדין בין בחייה לבין לאחר מיתתה דהוי תרתי דסתרי בפסקי ב"ד וקם דינא.

ורבה נמי חולק על עולא משום דס"ל דזכויות היבם בנכסי זקוקתו חלין רק בנכסים שנפלו לה כשהיתה נשואה למת משום דהיבם אזי יורש את הדינים והזכויות שהיו למת עצמו בנכסיה, אך היבם אינו זוכה בזכויות דעלמא שהיו למת לזכות בנכסיה שיפלו לה כשהיא שומרת יבם. ולעולא היבם זוכה אפילו בזכויות דעלמא מהמת ולא רק באותם הנכסים שזכה בהן המת. ויתכן דפליגי ביסוד דין זכויות היבם שמקבלן מהמת, האם חלין ממת ליבם מדיני ירושה דאזי חלין רק בנכסים עצמם שהיו לו למת, ולא בזכויות דעלמא שהיו למת, וזוהי שיטת רבה. מאידך אם היבם קם במקום המת והוי כמת עצמו אזי אפילו בזכויות דעלמא הרי הוא כמת ובמקומו, וזוהי שיטת עולא.

גמ'. שטר העומד לגבות כגבוי דמי. כלומר שבמקום שטר אין לבע"ח רק שעבודים דעלמא אלא יש לו קניינים בנכסי הלוה, ומשו"ה הספק כאן הוא מיהו היורש, האם יורשי האב הם שירשו מהאב לבדם, או"ד הבע"ח קנה את הנכסים מהבן מיד כשירשם הבן, ואין כאן אחד יותר מוחזק מהשני.

ג גמ'. ולותביה כתובה דמתניתין לא פליגי. ויעויין בתוס' (דף לח. ד"ה ובית הלל) דפליגי רש"י ור"ת בדין נכסי צאן ברזל האם דינם ככתובה דבחזקת הבעל הם או לא. ולכאורה פליגי אי נכסי צאן ברזל הם של הבעל כמו דמי הכתובה, או"ד שבעיקר חלות קניינם נצ"ב הם של האשה. דבנוגע לחיוב הכתובה הספק כאן ביבם הוי האם היבמה כנשואתו וכשמתה פטור מלשלם לה את כתובתה כמו שאינו משלם לנשואתו דעלמא, או"ד שאינה כנשואתו וחייב לשלם לה וליורשיה כתובתה מנכסי המת כי במיתת המת כבר חל חיוב כתובתה¹ מכיון שאין זקוקתו כנשואתו ליבם. ומשום דהיבם מוחזק מהמת בדמי הכתובה הרי הוא פטור מלשלמה מפני דין מוחזק.

footnotes: ¹ אלא שאינו משלם לה כל זמן שאפשר לייבמה דלמא ייבמה ויפטר. אך במתה חייב מלמפרע לשלם לה.

ולכן אם נכסי צאן ברזל דעלמא בחזקת הבעל ה"ה הכא הנכסי צאן ברזל שבחזקת המת הרי הם נמי בחזקת היבם ואינו משלמם ליורשי האשה מפני הספק כמו שאינו משלמה דמי הכתובה. ואילו אם נכסי צאן ברזל דעלמא קנויים לאשה אפילו בשעה שהיא נשואה, אזי אין הבעל המת מוחזק בהם, ואף לא היבם, אלא היא ויורשיה הם המוחזקים בהם.

ברם יעויין לקמן (דף סו:) דפליגי בגמרא האם הבעל המגרש את אשתו יכול לשלם לה דמים ולא להחזיר לה את נכסי צאן הברזל עצמם שהכניסה לו או לא יכול, האם הדין עמה ואינו יכול לשלם לה או שהדין עמו ויכול לשלם לה. ולכאורה פליגי בשאילה זו דהיינו למי יש את קנין הגוף בחפצא דנכסי צאן ברזל, דלמ"ד הדין עמו לבעל יש קנין הגוף, ואילו למ"ד הדין עמה קנין הגוף שבחפצא לאשה. אך בהמשך הסוגיא שם נמצאת סתירה, דתחילה הגמרא אמרה דנ"מ למי יוצא עבד כנעני בשן ועין האם יוצא לבעל או לאשה, ומשמע דפליגי בקנין הגוף דנכסי צאן ברזל בשעבד כנעני של מי הוא, של האיש או האשה, כי יוצא בשן ועין רק למי שיש לו את קנין הגוף. אמנם בסוף הסוגיא איתא שאם יורשי הבעל הלבישו איצטלא דנכסי צאן ברזל על מת שאסרוה לכ"ע משום דינא דרבא דאמר הקדש חמץ ושחרור מפקיעין מידי שעבוד, ומשמע דלכ"ע נכסי צאן ברזל דהבעל הוא אלא שיש לאשה שעבוד עליהם כמין שעבוד אפותוקי מפורש לגבות את החפצא דוקא ולא דמים, וצ"ע.