תוס' ד"ה מקמי. ז"ל אבל אין לומר דוקא לגבי אשת אחיו שלא היה בעולמו אבל לגבי אשת אחיו מאמו לא דבאשת בנו איפלג דרא כדאשכחן לענין עדות בב"ב (דף קכח א) דאפי' מאן דמכשר באבא דאבא פסיל בן אחיו דע"כ לענין עריות אשת בנו קרובה טפי מאשת אח שהבן כרעיה דאבוה הוא דקחשיב בתו ובת בתו קרובי עצמו טפי מאחותו עכ"ל . ויש להבין מה דחילקו התוס' בין פסולי עדות לבין איסורי עריות.

ונראה דשאני עדות מעריות כי יסוד הפסול דקורבה בעדות הוא קורבה בדעת וכדאיתא במס' סנהדרין (דף כח:), כלומר שהקרוב שהוא פסול לעדות מקורב יותר באהבתו ובדעתו לקרובו הנידון מלאדם אחר. ונראה שאין פסול הזה דקורבה חל מחשש משקר, כי גם משה ואהרן פסולים כקרובים זה לזה, ובודאי לא ישקרו, אלא דגזיה"כ היא שהקרובים בדעותיהם פסולים להעיד זה לזה, וגם בלי חשש משקר. והא ראיה דיסוד הפסול הוא קורבה בדעת, דיעויין בב"ב (דף קכח. ובתוס' ד"ה לית) דנחלקו הרשב"ם ותוס' לפי מסקנת הסוגיא, שלרשב"ם בני בנים עד אלף דורות פסולים להעיד לזקנם בדור הראשון דבן הוא ירך אביו. וכ' על זה בתוס' שם וז"ל ואין נראה לר"י כיון דאיתפלג דרא כ"כ עכ"ל. ונראה דס"ל להר"י דאע"פ דלענין ירושה דין בן ירך אביו חל עד סוף כל הדורות מ"מ פסול עדות אינו חל רק עד הדור השלישי - לבן הבן - ולא יותר, כיון דהדורות אחרי כן אינם קרובים בדעת לזקנם בדור הראשון. ועוד נראה להביא ראיה ליסוד זה אפילו מהרשב"ם בעצמו, כי בשיטת מר בר רב אשי (שם) שהכשיר עדות באבא דאבא מדייק הרשב"ם (בד"ה באבא דאבא) וכתב ז"ל שיעיד הבן לאבי אביו כגון בן חנוך מעיד לראובן דהיינו שלישי בראשון עכ"ל, ומשמע שסובר שמר בר רב אשי מודה שהזקן אסור להעיד לבן בנו, ורק שהבן בנו כשר להעיד לזקנו. וקשה מה נ"מ למר בר רב אשי בין שלישי בראשון דכשר להעיד לבין ראשון בשלישי דפסול להעיד, וע"כ נראה שיסוד הנ"מ הוא בקורבה בדעת, כי הנכד מדור השלישי אינו קרוב בדעתו לזקנו ולפיכך כשר להעיד לו, ואילו הזקן קרוב בדעתו לנכדו, ולפיכך פסול להעיד לו.

תוס' מפרשים דכלתו קרובה טפי מאשת אחיו שלא היה בעולמו ואשת אחיו מאמו משום שבן כרעיה דאביו. ומאידך רש"י (ד"ה דלאו) אינו מפרש הכי אלא משום דכלתו חמורה טפי מינייהו. וצ"ע למה לא פירש רש"י כתוס'.

ונראה דרש"י סובר שדין בן כרעיה דאביו חל בנוגע לירושה, שבנו קודם לכל יורשיו¹, אבל לא לענין עריות, שבעריות ס"ל לרש"י שאין בתו קרובה יותר מאחותו, ששווין הן בקורבת שאר בשר דעריות. ולפי"ז יש לעיין בדין גאולת קרובים במוכר אחוזה ובעבד עברי הנמכר לגוי שהדין הוא שהקרוב קרוב קודם הוא לגאול, האם לרש"י הולכים לפי סדר הקרובים בירושה או לפי הסדר בעריות, וצ"ע.

footnotes: ¹ כדחזינן דהבן יורש את אמו ואין האם יורשת את בנה ומהלכות אחרות בהל' נחלות ואכמ"ל.

גמרא. מאי קעביד אלמה לא אם אתה אומר חולצת מתייבמת. בביאור הגמרא נראה, שהקושיא "מאי קעביד" מתכוונת להקשות שאין להטיל איסור על היבם שעושה מעשה חליצה, דאיזה איסור קעביד, הרי חליצת הנעל במקום שאין זיקה מעשה קוף בעלמא הוא.

והגמרא ממשיכה - "אלמה לא וכו'" - ר"ל דנהי שאין לאסור את היבם שאינו עושה אלא מעשה קוף, אמנם ניתן לאסור לבי"ד, שהרי חליצה זקוקה לבי"ד, ונוכל לאסור את הבי"ד מלסדר את החליצה. ועוד דמעשה בי"ד הוי חלות שם, שאינו מעשה קוף בעלמא, וניתן לאוסרו מדרבנן.

רש"י ד"ה כיון. מפורש ברש"י שאין צרת הבת חלות שם ערוה בפני עצמה אלא משנפטרה הצרה ע"י הערוה ממילא אסורה היא על היבם באיסור אשת אח. וכמו"כ כ' רש"י להלן (ד"ה משום הכי תנא פוטרות), ועיין בשיעורים למעלה (דף ב. תוס' ד"ה עד סוף העולם).

רש"י ד"ה משום הכי תני פוטרות. ז"ל דאי תנא אוסרות משמע שהבת אוסרתה עליו ליקח וק"ו שלא במקום מצוה עכ"ל. ר"ל דה"א דהבת אוסרת את הצרה בשם איסור חדש של צרת הבת המהוה איסור ערוה בפני עצמו, ובהתאם לכך צרת הבת תהיה אסורה אף שלא במקום מצוה, משום דבכל מקום הבת אוסרתה.

בא"ד. אבל פוטרות לא משתמע איסורא משום צרתה של בת אלא הבת פוטרתה מייבום ואיסורא שכיב עלה ממילא דהויא באיסור אשת אח שיש לה בנים ומשום אשת אח הוא דמיסתר שלא במקום מצוה דליכא איסור אשת אח עלה שריא עכ"ל. ר"ל שצרת הבת אינה איסור ערוה חדש שחל בפני עצמו, אלא דהצרה פטורה מיבום מחמת הבת וממילא אסורה היא באיסור אשת אחיו.

ולפרש"י השקלא וטריא שבגמרא הוא דאילו היה תני אוסרות אז היינו נוקטים שצרת הבת מהוה חלות שם איסור ערוה בפני עצמה, ואילו עכשיו דתני פוטרות צרת הבת נאסרה באיסור ערות אשת אחיו בלבד ולא באיסור ערוה חדש.

גמרא. ה"א מיחלץ חלצה יבומי לא מייבמה. ועיין ברש"י (ד"ה ה"א כו') דכ' וז"ל מיחלץ חלצה שלא להפקיע מצות יבום אבל יבומי לא משום גזיה"כ דלצרור עכ"ל. פי' דסד"א דמגזיה"כ דלצרור למדים שאין העשה דיבום דוחה את הל"ת שיש בו כרת דאחות אשתו, ומ"מ הערוה נופלת ליבום בזיקה שלמה ליבם ומשו"ה תחלוץ, קמ"ל שכל העולה וכו' שכל הזיקה פקעה, שמי שאין בה קיום יבום אינה בת זיקה.

אך יעויין בשיעורים למעלה (דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים כו') שהבאנו בשם הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') שיסוד הפטור דערוה מיבום ומחליצה הוא משום שאינה בת אישות, ומשו"ה זיקה לא יכולה לחול בה, כי זיקה מהוה חלות של אישות וערוה אינה בת חלות אישות. ולפי"ז צע"ק בביאור הס"ד דהגמרא דערוה תזדקק לחליצה ולא ליבום, הרי אינה בת זיקה מכיון דאינה בת אישות.

ונראה לבאר דהנה יעויין במנין המצוות בתחילת הלכות אישות לרמב"ם שכ' וז"ל א) לישא אשה בכתובה וקידושין עכ"ל. וצ"ע הרי לרמב"ם חיוב הכתובה הוא תקנה מדרבנן (וכמוש"כ בפ"י מהל' אישות הל"ז), וא"כ למה כתב שהמצוה מדאורייתא היא לישא אשה בכתובה וקידושין. ונ"ל שמה שהרמב"ם כתב כאן "כתובה" אין בכוונתו דוקא לכתובה שתיקנו החכמים אלא מתכוון לנישואין, וקרא לנשואין "כתובה", וסובר שהמצוה מדאורייתא של "כי יקח" כוללת לישא אשה בקידושין ובנישואין¹. ובכך מבואר אף מה שכתב הרמב"ם להלן במנין המצוות (שם בריש הל' אישות) וז"ל ב) שלא תבעל אשה בלא כתובה ובלא קידושין עכ"ל, וצ"ע שהרי חיוב כתובה הוא רק מדרבנן, אלא שאף כאן כוונת הרמב"ם היא לנישואין. ולפי"ז שיטת הרמב"ם היא שיש איסור מדאורייתא לארוס לבעול את ארוסתו קודם הנישואין. וכן משמע מפשטות לשון ברכת האירוסין דאמרינן "וצונו על העריות ואסר לנו את הארוסות", ומשמע שכמו שעריות אסורות מן התורה אף ארוסות אסורות מן התורה. ונראה דאליבא דהרמב"ם נהי דהלאו של "לא תהיה קדשה" פקע עם האירוסין, וכמוש"כ בפ"א מהל' אישות (הל"ד) וז"ל כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדשה עכ"ל, אך איסור העשה "כי יקח איש אשה" עדיין חל והוא האוסר את הארוסה לארוס אחרי הקידושין קודם הנישואין².

footnotes: ¹ ויתכן להטעים ביאור זה קצת יותר, שהרי שלשה חיובי הכתובה הרי הם חיובים מדאורייתא דהיינו שאר כסות ועונה, וכדאיתא ברמב"ם (פי"ב מהל' אישות הל"ב), ונכללו בעשרה חיובי הכתובה שחייב הבעל לאשתו משנכנסה לחופה. ולכן הרמב"ם כינה נשואין כתובה בהלכותיו. וע"ע בשיעורים לקמן (דף ד א) ד"ה אנוסת בנו ובהערות שם. ² יעויין בשיטה מקובצת לכתובות (דף ז ב) שכ' וז"ל שיטה ישנה אסר לנו את הארוסות מדכתיב חופה באורייתא כו' וכיון דבעיא מסירה לחופה ש"מ דלא קניא לה לגמרי, הלכך הויא לה כארוסת אחר לגביה ואסירא ליה כדין אשת איש כך פירשו הרא"ה והרשב"א עכ"ל, וכתב שארוסתו אסורה על הארוס משום איסור אשת איש, והוא פלא.

ולפי"ז נראה שעיקר חלות האירוסין הוא לאסור את הארוסה על אחרים, וכדאיתא במס' קידושין (דף ב:) שהמקדש אוסר את ארוסתו על כולי עלמא כהקדש, ומשום כך האיסור קדשה פקע, דלא מקריא קדשה אלא במותרת לכל ומזנה עם זה. אבל ארוסה שאסורה אכ"ע ומיוחדת דוקא לארוס אינה נקראת בשם קדשה וביאתה עם הארוס אינה ביאת זנות. אך האירוסין אינן מתירין את הארוסה לבעלה, דעדיין חל איסור עשה ד"כי יקח איש אשה", והנישואין הן המתיר של האשה לבעלה. ויוצא איפוא שקיימים שני דינים באישות דעלמא: א) דין אוסר לעלמא דהיינו האירוסין; ב) דין מתיר לבעל דהיינו הנישואין.

ועל דרך זה יתכן שזהו גם הביאור בהו"א בגמ' אליבא דהרמב"ם, דבאמת הגמרא שפיר ידעה מלכתחילה שערוה אינה בת אישות דזיקה, אלא דסד"א שיש לחלק בין הזיקה דאישות האוסרת את היבמה לכל העולם כולו לבין הזיקה המתרת אותה ליבם. דנהי דערוה אינה בת זיקת אישות להתירה ליבם, מ"מ סד"א דתחול בה זיקה האוסרתה על כל העולם ומחלץ חלצה¹, קמ"ל דזיקה אינה חלה בה כלל, לא זיקה המתרת ליבם ולא זיקה האוסרתה על כל העולם כולו.

footnotes: ¹ צע"ק בהו"א זו דמ"ש קידושי ערוה שאינן חלין לאוסרה מזיקה דסד"א שחלה לאוסרה. ויעויין בשיעורים לקמן (דף יז ב) ד"ה אין זיקה כו' שרבינו זצ"ל דן האם זיקה הויא חלות אישות היבם או חלות אישות המת. ולפי"ז י"ל דהזיקה שהיא מתרת את היבמה ליבם מהוה אישות של היבם ולא חלה בערוה. ומאידך הזיקה האוסרתה לשוק היא האישות של המת וחלה בערוה כי לא היתה ערוה למת.

ויעויין ברש"י (למס' סוטה דף ו. ד"ה מי קרמינן כו') שכתב שאם היבם בא על יבמתו שהיתה סוטה ספק של אחיו שמת, ושדינה הוא שחולצת ולא מתייבמת, שעובר על איסור אשת אח. ולכאורה יוצא אליבא דרש"י, שבסוטה ספק אין חלות זיקה המתרת את האיסור של אשת אח ליבם, ואעפ"כ חלה בה זיקה לאוסרה לשוק ולהזקיקה חליצה. ואף בחייבי לאוין ועשה - כגון באלמנה לכ"ג - דנו האחרונים אם הכ"ג יבא עליה, האם הוא יעבור על איסור של אשת אח או לא¹. ואם ננקוט שעובר על איסור אשת אח, לכאורה אנו מוכרחין לומר שחלה בה זיקה לאוסרה לשוק ולחייבה בחליצה, אבל זיקה המתרת אותה ליבם לא חלה. ולפי השיטות האלו ולפי הרמב"ם ניתן לחלק בין יבמתו ערוה לבין אלו היבמות שחולצות ולא מתייבמות. כי יבמה שהיא ערוה אינה בת אישות, ולכך לא חלה בה זיקה כלל לא להתירה ליבם ולא לאוסרה לשוק. ואילו שאר היבמות הנ"ל הויין בנות אישות, אלא שמופקעות מקיום יבום, ומש"ה לא חלה בהן זיקה המתרת אותן ליבם, ואילו זיקה האוסרתן לשוק חלה בהן, ולכן דיניהן שחולצות ולא מתייבמות. ומשו"ה אם היבם בא עליהן הרי הוא עובר על איסור אשת אח, כי אין להן זיקה להתירן ליבום ויש להן זיקה רק כדי לאוסרן לשוק.

footnotes: ¹ עיין במל"מ דרך מצותיך חלק ג' ועוד עיין בקובץ הערות (ג: א, ד: א, כ: ח).

אמנם יתכן דשיטת רש"י והאחרונים הסוברים שיש איסור אשת אח ביבמות האלו שדינן שחולצות ולא מתייבמות אינו משום חסרון זיקה, אלא משום שסוברים שהמתיר של איסור אשת אח ליבם אינו חלות הזיקה אלא קיום מצות היבום¹. ומאחר שביבמות האלו אין קיום מצוה, לפיכך כשהיבם בא עליהן הרי הוא עובר על איסור אשת אחיו.

footnotes: ¹ ויתכן ששאלת מהו המתיר של האיסור דאשת אח - הזיקה או קיום מצות יבום - תלוי' בשאלה אם יבום הותרה או דחויה, כי אם הזיקה מתרת י"ל דהאיסור דאשת אח הותרה, ואילו אם קיום מצות היבום מתרת האיסור דאשת אח דחויה, עיין בשיעור הראשון למסכתין.

ובסברא זו הרווחנו עוד דבר. דהנה הדין הוא שצרת אלמנה לכ"ג מתייבמת, ואילו בצרת סוטה ספק ובצרת מחזיר גרושתו יש דעות בגמרא שאף צרותיהן חולצות ולא מתייבמות (עיין לקמן דף יא:). וצ"ע מאי שנא דיני צרות אלו מדין צרת אלמנה לכ"ג. ולפמשנ"ת י"ל שבאלמנה לכ"ג חלה זיקה גמורה בין לחליצה ובין ליבום, אלא שמעשה היבום נאסר כיון דאין עשה דוחה ל"ת ועשה, ולכן היבם עובר באיסור אשת אח כיון שאינו מקיים מצות יבום, והמצוה מתרת את האיסור. ומ"מ צרתה מתייבמת, משום דהאלמנה נפלה לכ"ג בזיקה גמורה, וכשאין חסרון בזיקת היבמה, צרתה מתייבמת¹. מאידך במחזיר גרושתו ובסוטת ספק הדעות האלו בגמרא סבורות שאינן נופלות לזיקת יבום אלא רק לזיקת חליצה, דיתכן זיקה שחלה לאוסרה לשוק ושמחייבת חליצה שאינה מתרתה ליבם. ולכן כיון שהיבמה אינה נופלת בזיקה המתרת, אף צרתה כמוה אינה נופלת בזיקה המתרת, ונופלת בזיקה האוסרת לשוק בלבד, ומפני כך דין הצרה שוה לדין היבמה וחולצת ולא מתייבמת. ועיין להלן בשיעורים (לדף יא:) בסוגיות דמחזיר גרושתו וסוטה, ואכמ"ל.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה תוס' עד סוף העולם אות ג'.

גמרא. כל העולה ליבום עולה לחליצה וכל שאינו עולה ליבום אינו עולה לחליצה . עיין בשיעורים למעלה (דף ב. ד"ה חמש עשרה נשים כו') שהבאנו ג' שיטות:

א) שיטת הרמב"ם

לפי הרמב"ם (פ"ו מהל' יבום הל"ח - י') זיקה מהוה חלות של אישות, ומאחר שערוה אינה בת אישות לפיכך אינה בת זיקה, ומשום כך פטורה מיבום ומחליצה. ואילו חייבי לאוין ועשה (כגון אלמנה לכ"ג) דהויין בנות אישות, זיקה חלה בהן, אלא שאסור לייבמן משום שאין עשה דיבום דוחה ל"ת ועשה, ולפיכך חולצות ולא מתייבמות.

ב) השיטה שבמאירי

לפי שיטה אחת במאירי (לקמן דף כ:) אף אלמנה לכ"ג פטורה מדאורייתא מיבום ומחליצה וחולצת רק מדרבנן בלבד, כי הדין דכל העולה וכו' חל נמי מן התורה בנוגע לחייבי לאוין ועשה. ויסוד ההלכה הוא שכל יבמה שאינה בת קיום מצות יבום פטורה אף מחליצה. אלא דלפי"ז צ"ע בדין היבמות של מחזיר גרושתו (לקמן דף יא:), סוטה ספק (לקמן דף יא:), ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנן (לקמן דף לה:), שכולן חולצות ולא מתייבמות, ולכאורה משמע דדינן לחלוץ הוא דין דאורייתא¹, ומ"ש מאלמנה לכ"ג, דמדאורייתא לא חולצת ולא מתייבמת, וצ"ע.

footnotes: ¹ בנוגע לקושיא ממעוברת עיין בשיעורים לקמן (דף לה ב) ד"ה מחלוקת אביי ורבא, ובנוגע לחליצה בסוטה ספק עיין במס' סוטה (דף ה ב): "אילו איתיה לבעל מי לא בעיא גט השתא נמי תיבעי חליצה" עכ"ל, ומלישנא דגמ' משמע דחליצת סוטה ספק הוא דין דאורייתא, ואמנם סברת הגמרא הזו שייך גם במחזיר גרושתו. ברם עיין לקמן במאירי, ומשמע שהשווה דין סוטה ומחזיר גרושתו לאלמנה לכ"ג, וצ"ע.

שיטת התוס'

תוס' (לקמן דף כ: ד"ה גזירה) סוברים שגזיה"כ "יבמתו" מרבה אלמנה לכ"ג מדאורייתא לחליצה ולא ליבום, ואילו גזיה"כ "אם לא יחפוץ האיש לקחת" ממעטת ערוה בין מיבום ובין מחליצה. ואליבא דהתוס' הדין דכל העולה וכו' אינו כלל שחל בכל היבמות אלא מהוה הלכה מיוחדת שחלה בנוגע לערוה בלבד. ועיין בשיעורים לעיל (דף ג. ד"ה ה"א מיחלץ) שהבאנו דיון בין האחרונים אליבא דהתוס' האם היבם שבא על חייבי לאוין ועשה עובר על האיסור דאשת אח או לא עיי"ש. וע"ע בשיעורים למעלה (דף ב. לתוס' ד"ה עד סוף העולם חלק ג' אות ב').

רש"י ד"ה ה"א מיחלץ. ז"ל וכל היכא דאמרינן חולצת ולא מתייבמת משום ספיקא הוא עכ"ל. עיין בגליון הש"ס. וצ"ע על רש"י מאלמנה לכ"ג, מחזיר גרושתו, סוטה ספק, ומעוברת לאביי אליבא דר' יוחנן שכולן חולצות ולא מתייבמות, ואין חליצתן משום ספק אלא מעיקר דיניהן לחלוץ ולא להתייבם. ויתכן שרש"י כאן סובר כמאירי שמדאורייתא כולן פטורות בין מחליצה ובין מיבום אלא שחולצות רק מדרבנן, וצ"ע.

גמרא. אבא שאול היא דאמר מצות חליצה קודמת למצות יבום. אבא שאול אומר שכל הכונס יבמתו לשום נוי ולשום אישות כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הולד ממזר (לקמן דף לט:). ונראה דלאבא שאול קיום מצות יבום מתרת את האיסור דאשת אחיו ולא עצם חלות הזיקה, ולכן אם אינו מתכוין לשם קיום המצוה בשעת היבום ולא מקיים את המצוה אין לו היתר ופוגע בערות אשת אחיו¹.

footnotes: ¹ לכאורה אבא שאול סובר מצוות צריכות כוונה ומפני כן מבלי כוונה משום שאינו מקיים את המצוה אינו קונה. אך לשונו "כאילו פוגע בערוה וקרוב בעיני להיות הוולד ממזר" משמע שאינו וודאי ומסופק בשיטתו. ולפי ביאור רבינו זצ"ל אבא שאול דוחה את המשנה (לקמן נג ב) דהבא על יבמתו בשוגג קונה. דמחייב כוונת מצוה כדי לקנותה ואינו רק סובר שלשם נוי פוסל.

ומאידך בדעת חכמים (שם) האומרים יבמה יבא עליה מכל מקום יל"ע האם סוברים שקיום המצוה מתיר, אלא שמקיים את המצוה אפילו כשאינו מתכוון לשם מצות יבום, או"ד שסוברים שחלות הזיקה מתרת את האיסור בשעת הנפילה ליבום ואפילו בלי קיום מצות יבום כלל. ועיין למעלה בשיעורים¹.

footnotes: ¹ דף ב ב ד"ה מצות יבום כו' וכן בדף ג א ד"ה ה"א מיחלץ כו'.