גמרא. הואיל ואישתרי אישתרי. ביאור הדין של הואיל ואישתרי אישתרי הוא שאם כדי לקיים את המצוה המתירה את האיסור הראשון, בעינן להתיר את האיסור השני מתירים גם אותו, וכדחזינן שכדי לקיים את מצות מתן הדם על הבהונות דמצורע הותר אף האיסור דביאת בעל קרי במקדש. והוא הדין סד"א ביבום, שכדי לקיים מצות יבום הותר אף האיסור דאחות אשתו. והנה חקרנו למעלה¹ האם המתיר דיבום הוא הנפילה לזיקה או"ד קיום מצות היבום, ומכאן לכאורה ראייה שהמתיר דיבום הוי קיום מצות היבום, ומשום דכדי לקיים המצוה אשתרי גם איסור שני, וההיתר חל מדין דחויה ולא מדין הותרה, והדוחה הוי מצות היבום בשעת היבום. דאילו היתה הזיקה המתיר וחל מדין הותרה דהיינו שכשיש זיקה איסור אשת אח אינו חל כלל אינו מסתבר שיותר גם איסור שני.

footnotes: ¹ בשיעורים (דף ב א) ד"ה הקדמה: מצות יבום באשת אחיו: הותרה או דחויה.

אך עיין בגמרא זבחים (דף לב:): אמר רב יוסף קסבר עולא רובן זבין ונעשו טמאי מתים הואיל והותרו לטומאתן הותרה לזיבתן, א"ל אביי מי דמי טומאה אשתראי זיבה לא אשתראי א"ל אין א"ל אביי דלמא הכי קאמר מר רובן טמאי מתים ונעשו זבים הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן, א"ל אין, א"ל ואכתי לא דמי מצורע היתירא הוא הואיל ואישתרי אישתרי, טומאה דחויה היא להא אידחאי להא לא אידחאי, א"ל רבא אדרבא איפכא מסתברא מצורע היתירא הוא להא אישתראי ולהא לא אישתראי, טומאה דחויה הוא מה לי חד דחויה מה לי שתי דחויות עכ"ל, ויוצא דלאביי אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי רק כשההיתר חל מדין הותרה ולא כשההיתר חל מדין דחויה, ואילו לרבא כשההיתר חל מדין דחויה נמי אמרי' הואיל ואישתרי אישתרי. והנה בסוגיין אמרינן שחל דין הואיל ואישתרי אישתרי בהיתר אשת אח ליבום, ומוכח אליבא דאביי שהיתר היבום באשת אחיו חל מדין הותרה ולא מדין דחויה. ברם יתכן דסוגיין אזלא כרבא דס"ל שגם אם ההיתר חל מדין דחויה אמרינן הואיל ואישתרי אישתרי¹, ויבום דחויה ולא הותרה.

footnotes: ¹ עיין בתוס' (דף ח א) ד"ה רבא ובגליון הש"ס על התוס' שם ואף בטורי אבן למגילה (דף ג ב) ד"ה ולאחותו, וע"ע בחידושי הגרע"א זצ"ל לסוגיין.

ולכאורה סברת אביי צ"ע, שהרי הבאנו בהקדמה למסכתין בשם רש"י (ברכות דף כ. ד"ה שב ואל תעשה שאני) דגדר הותרה הוא שעצם פרשת האיסור שבתורה אינה כוללת ואוסרת את האופן של ההיתר, וא"כ היאך שייך לומר הואיל ואישתרי אישתרי, הרי בהותרה ליכא חלות מתיר אלא שלכתחילה לא נכתב האיסור בתורה באופן דהותרה, וא"כ מנ"ל להתיר אף איסור שני שאכן מוזהרין עליו. וצ"ל שדין הותרה אליבא דאביי חל מדין מתיר שהמצוה מתירה אף את האיסור השני עם האיסור הראשון, והמתיר הוי קיום המצוה. ובכן אף ביבום סד"א לומר הואיל ואישתרי אישתרי, משום דהמתיר הוי מצות יבום, שמתיר אף את האיסור השני עם האיסור דאשת אחיו כדי לקיים מצות יבום¹.

footnotes: ¹ עיין בקובץ הערות (א: ח, ג: ד).

תוס' ד"ה וראה. בדין קדושת שלש מחנות שבירושלים ושבמדבר כתב הרמב"ם (פ"ז מהל' בית הבחירה הלי"א) וז"ל שלש מחנות היו במדבר, מחנה ישראל והוא ארבע מחנות, ומחנה לויה שנא' בה וסביב למשכן יחנו, ומחנה שכינה והוא מפתח חצר אהל מועד ולפנים. וכנגדן לדורות מפתח ירושלים עד הר הבית כמחנה ישראל, ומפתח הר הבית עד פתח העזרה שהוא שער ניקנור כמחנה לויה, ומפתח העזרה ולפנים מחנה שכינה וכו' עכ"ל. ויש לדקדק בלשונו במה דהרמב"ם השתמש בכ"ף הדמיון וכתב "כמחנה ישראל" ו"כמחנה לויה" בתיאורו את שתי המחנות האלו שבמקדש, ואילו את "מחנה שכינה" שבמקדש כתב בלי כ"ף הדמיון, ושינוי זה צ"ב.

ונראה דשאני המחנות שבמדבר מהמחנות שבדורות, כי לא מצינו שהיו מחיצות במחנות שבמדבר, ואעפ"כ חלו דין מחנות ע"י עצם חניית שבטי ישראל והלויים לדגליהם. אך שאני מחנות ישראל ולויה לדורות דחסרה בהן חניית שבטי ישראל ולויים לדגליהם בתוך מחנותם כבמדבר, אלא שמהוים מחנות ישראל ולויה משום שנתקדשו בקדושות מחנות ע"י קידוש מחיצות. ומפני כן במחנות לויה וישראל שבירושלים השתמש הרמב"ם בכ"ף הדמיון. משא"כ בנוגע למחנה השכינה שבמקדש, משום דאף מחנה השכינה שבמדבר נתקדש ע"י המחיצות של חצר המשכן כמו שנתקדש מחנה השכינה לדורות ע"י מחיצות העזרה, ולפיכך כתב הרמב"ם "מחנה שכינה" סתם בלי להשתמש בכ"ף הדמיון, משום דאותו דבר קידש את שניהם, דהיינו מחיצות.

בא"ד. ותירץ ר"ת שלא גזרו אלא שלא יכנס אבל אם הוא כבר שם לא גזרו עליו שיצא כיון דמדאורייתא שרי ליכנס שם עכ"ל. בנוגע לאיסור טמא מת במחנה לויה מדרבנן הר"ת הבחין בין ביאה שאסורה לבין שהייה שמותרת. ונראה דס"ל שלא גזרו החכמים שהר הבית יקדש בקדושת מחנה שכינה, דאילו גזרו כן לא היתה שהייה מותרת. אלא גזרו איסור חדש על טמא מת ליכנס למחנה לויה בתורת איסור מחנה לויה, וס"ל לר"ת לחלק שעל ביאה גזרו ולא על שהייה.

ומהר"ת משמע דבאיסור טומאה דאורייתא חל איסור שהייה מן התורה בכל המחנות, וכגון בשהיית זב במחנה לויה. ברם יל"ע בזה דיעויין במס' שבועות (דף טז: בתוס' ד"ה תנהו) במחלוקת שבין רש"י ותוס' באיסור שהיית טמא בעזרה, דלרש"י שהיית טמא בעזרה נאסרה רק בעשה "כי את מקדש ה' טמא" (במדבר י"ט) ולא בלאו, וכדאיתא בפרש"י (שם בד"ה טומאה בעזרה מנלן) וז"ל מי שנטמא בעזרה מנלן דמיחייב הא לא קרינא ולא יטמאו את מחניהם (במדבר ה׳:ג׳) שכבר טמא עכ"ל. ומאידך תוס' שם סוברים ששהיית טמא בעזרה אסורה אף מפני הלאו של "ולא יטמאו את מחניהם" כמו ביאה.

ובכן אליבא דהתוס' הסוברים ששהיית טמא בעזרה נאסרת בלאו "ולא יטמאו" פשיטא דאיסור שהייה דאורייתא חל על זב בהר הבית, וכמו שמפורש בקרא "ולא יטמאו את מחניהם" (במדבר ה׳:ג׳) הכולל אף מחנה לויה עם מחנה שכינה¹. מאידך אליבא דרש"י הסובר שאין הלאו חל בטמא ששהה בעזרה וששהייה נאסרת רק באיסור עשה בלבד, אפשר לומר דהעשה "כי את מקדש ה' טמא" האוסר שהייה חל רק בעזרה הנקרא מקדש ה' אך לא בהר הבית, ולכן טמאים האסורים בביאה להר הבית מדאורייתא כמו זב מותרים שם מן התורה בשהייה. אך נראה שאין זה נכון שהרי בנוסף להעשה של "כי את מקדש ה' טמא" יש נמי העשה ד"וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש" (במדבר ה׳:ב׳), ועשה זה אוסר שהייה מדאורייתא בכל המחנות כולל מחנה לויה².

footnotes: ¹ ויעויין בפסחים (דף סז א) במחלוקת שבין ר"י ובין ר"ש ומשמע דלכ"ע מחנה לויה בכלל הלאו. ² דלר"ש (שם) מבואר דמצות "וישלחו" חלה על כל ג' מחנות. אך לכאורה אליבא דר"י אין זה מוכרח. ועיין ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש הל' א - ד) ובמה שהביא מהספרי (עיין בכ"מ). ו(בהל"א) כ' הרמב"ם שפשטות הפסוק ד"וישלחו" קאי רק על טמא במחנה שכינה בלבד. ברם הלימוד שהביא ממצורע (בהל"ב) אוסר שהייה גם במחנה לויה מדאורייתא. ויל"ע אליבא דהרמב"ם אם מדאורייתא שהייה במחנה לויה אסורה מחמת העשה ד"וישלחו" או דנאסרת באיסור הנלמד מפרשת מצורע, ובסה"מ (מצוה ל"א) משמע דס"ל דהעשה קאי רק על מחנה שכינה וע"ע בפסחים (דף סח א). ויעויין במנחת חינוך מצוות שס"ג ותקס"ה.

בא"ד. ודקדק מהא דאמרינן כו' כהן ששימש בטומאה אחיו הכהנים מוציאין אותו חוץ לעזרה ומפצעין מוחו בגיזרין משמע דאין מוציאין אלא מחוץ לעזרה שהוא מחנה שכינה וממיתין אותו בעזרת נשים כיון שכבר היה שם עכ"ל. וצ"ע דבמס' שבועות (דף יז.) בעי רב אשי טימא עצמו במזיד מהו, באונס גמירי שהייה, במזיד לא גמירי שהייה, או"ד בפנים גמירי שהייה ל"ש באונס ול"ש במזיד, תיקו עכ"ל. ולכאורה ביאור הספק דרב אשי הוא האם כשטימא את עצמו במזיד הרי זה כביאה ולכן חייב אף בלי שיעור שהייה, או"ד דמכיון דנטמא מבפנים אין כאן ביאה אלא שהייה בלבד, וצריך לשהות שיעור שהייה כדי שיתחייב. וקשה שאם ננקוט כפי צד האיבעיא שבמטמא את עצמו בפנים הו"ל ביאה, אמאי מותר להם לפצע את מוחו ולהורגו הרי יש כאן ביאה של טמא מת ואסורה. וצ"ל שר"ת מפרש את הספק של רב אשי באופן אחר דהיינו דלכ"ע חלות הטומאה בפנים מהוה שהייה ולא ביאה, אלא שהספק דרב אשי הוא האם השיעור של שהייה כדי השתחויה חל גם באופן זה או"ד שלא חל כאן השיעור דשהייה וחייב מיד והוא ספק בהלכות שיעורין דשהייה, עכ"פ עצם חלות שם האיסור אינו איסור ביאה אלא איסור שהייה. ולכן פציעת מוחו מותרת בהר הבית שאין זו ביאה אלא שהייה ומותרת בטמא מת בהר הבית.

תוס' ד"ה זה נכנס. ז"ל כדאמרינן בכיצד צולין (פסחים דף פ"ה ב) שכל השערים נתקדשו חוץ משערי נקנור כו' עכ"ל. ויעויין במס' שבת (דף צט:) דבעי ר' יוחנן בדין מחיצת רה"י וזרק מרה"ר ונח על גביו אי חייב או לא, והגמרא מסיקא בשם עולא ורב דחייב מק"ו לאחרים עושה מחיצה לעצמו לא כ"ש. ועלינו להבין מ"ש שערי ביהמ"ק חוץ משער נקנור דפשיטא דנתקדשו מפני דהויין מחיצות העזרה ואילו במחיצות רה"י יש ספק בגמרא, ואינן רה"י אלא מדין ק"ו.

ונראה לפי מה שביארנו כמה פעמים בשיעורים למס' סוכה¹ שיש חילוק בין דין מחיצות סוכה לבין דין מחיצות שבת. ההלכה דמחיצת סוכה דורשת חפצא אחד של מחיצה, ואילו בשבת ההלכה דורשת רק שהמקום מבפנים יהיה מוקף מחיצות ובכך הופך להיות רה"י, אך אין צורך לחפצא של מחיצה אחת. ולפיכך סוברים תוס' (סוכה דף ד: ד"ה פחות) שבסוכה צריכים שהשיעור של י' טפחים של המחיצה בגובה יהיה במקום אחד במחיצה עצמה בתוך שיעור לבוד, ואילו בשבת גם הרבה מחיצות קטנות פחות פחות מי' טפחים הרחוקות זו מזו יותר משיעור לבוד מצטרפות לשיעור עשרה. והביאור שבסוכה השיעור של י' טפחים הוא בעצם החפצא של המחיצה, ולפיכך צ"ל שיעור עשרה במקום אחד בגופה של המחיצה. ומחיצות קטנות הרחוקות זו מזו אינן מצטרפות לשיעור של עשרה, משום דרק כשהן סמוכות תוך שיעור לבוד מתקיים חפצא של מחיצה אחת. משא"כ בדין מחיצות רה"י בשבת שאין צורך בחפצא של מחיצה אחת, משום דגם בהרבה מחיצות קטנות שהן רחוקות זו מזו המקום בפנים הוי מוקף מחיצות ומשו"ה נעשה רה"י. ולפי"ז ביאר הגר"ח זצ"ל² את פסק הרמב"ם דלחי של אשרה כשר למחיצת שבת ולא קורה של אשרה, משום דלרמב"ם שיעור גובה הלחי של י' טפחים איננו שיעור בגוף הלחי אלא בהיקף מקום רה"י, ואילו שיעור הטפח שבקורה חל בעצם החפצא של הקורה. והוסיף הגר"ח זצ"ל שכל זה סובר הרמב"ם בנוגע למחיצות שבת בלבד דאין בשבת צורך לחפצא של מחיצה אחת בשיעור עשרה ולפיכך אפילו מחיצה של אשרה כשרה דלא איכפת לן בדין כיתותי מיכתת שיעורה בעצם המחיצה. משא"כ בסוכה דיש צורך לחפצא של מחיצה אחת שיש בה שיעור של עשרה טפחים, ומשו"ה מחיצה של אשרה פסולה לסוכה דכתותי מיכתת שיעורה.

footnotes: ¹ עיי"ש ברשימות שיעורים (דף ב א) ד"ה סוכה כו' ושאינה גבוהה עשרה טפחים כו' פסולה ו(בדף ד א) ד"ה תוס' ד"ה פחות. ² עיין בחדושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם (פי"ז מהל' שבת הלי"ב).

ובדומה לדברי הגר"ח זצ"ל י"ל דה"ה דשאני דין מחיצות ביהמ"ק מדין המחיצות דרה"י בשבת. כי עיקר חלות דין המחיצות בשבת הוא להקיף את המקום מבפנים שתהיה רה"י, בלי דין חפצא של מחיצה. ומשו"ה הסוגיא במס' שבת דנה בדין מקום המחיצה עצמה (בזרק על גבה), האם גם מקום המחיצה עצמה נחשב כמוקף מחיצות והוי רה"י או"ד שאיננו מוקף כמו המקום מבפנים ואיננו רה"י. ולמסקנא אמרינן שהזורק ע"ג המחיצה בשבת חייב מק"ו. מאידך עיקר דין המחיצות שבמקדש הוא לקדש את המקדש, וכדאיתא במס' שבועת (דף טז.): א"ר אליעזר שמעתי כשהיו בונין בהיכל עשו קלעים להיכל וקלעים לעזרות. וכתב ע"ז רש"י (בד"ה אלא שבהיכל) וז"ל דהנך קלעים לר"א כדי להכשיר העזרות להקריב קרבן דאם אין בית אין קרבן עכ"ל. וכמו"כ איתא ברמב"ם (פ"א מהל' בית הבחירה הל"ז) וז"ל ואלו הן הדברים שהן עיקר בבנין הבית. עושין בו קדש וקדש הקדשים ויהיה לפני הקדש מקום אחד והוא הנקרא אולם ושלשתן נקראין היכל. ועושין מחיצה אחרת סביב להיכל רחוקה ממנו כעין קלעי החצר שהיה במדבר, וכל המוקף במחיצה זו שהוא כעין חצר אהל מועד הוא הנקרא עזרה. והכל נקרא מקדש עכ"ל. ומסתבר דיסוד הדין דמחיצות ביהמ"ק הוא שתהיה צורת מחיצה וחפצא של מחיצה, כי עצם המחיצה הוי חלק מצורת ביהמ"ק, ולכן המחיצה עצמה נתקדשה כמו המקום מבפנים, ואמרינן שכל השערים שבמקדש נתקדשו (חוץ משער נקנור), ואין זה שייך לדין המחיצות בשבת¹.

footnotes: ¹ עיין במל"מ (פ"ז מהל' בית הבחירה הלי"ג) הדין אם שערי הר הבית נתקדשו, ומביא בזה פלוגתא בירושלמי (פ"ז פסחים הי"ב) האם נתקדשו או לא, ומשמע דההלכה היא דלא נתקדשו. ובנוגע לעובי חומות ביהמ"ק עיין במנ"ח (מצוה שס"ב) שתולה דין קדושתן בשני התירוצים שבתוס'. ואליבא דהשיעורים לכאורה יוצא שעובי חומות ביהמ"ק אכן נתקדשו מדין מחיצות ביהמ"ק וה"ה לשערי וחומות הר הבית, וצ"ע.

ונראה שהק"ו מחדש דין חדש בשבת שע"ג המחיצה מחייב, ואפ"ה אין היקף המחיצה חל אלא על המקום בפנים המחיצה ולא על המחיצה עצמה. ובדרך זו מבוארת שיטת הריב"ן להלן בתוס' שכתב שאפילו אם יקדשו את שער נקנור, ויעמוד המצורע בעזרת נשים ויכניס ידיו לשער נקנור אין זה "לפני ה'" מפני דלא הוי באויר העזרה, והר"ת חולק עליו וסובר שאילו היה קדוש בקדושת עזרה היה שפיר "לפני ה'". וביאור שיטת ריב"ן שכדי שהמקום יחשב "לפני ה'" בעינן שהמקום יהיה מוקף ע"י מחיצות העזרה, ואילו עצם המקום של שער נקנור איננו מוקף, ולכן איננו "לפני ה'", ואפילו אם יתקדש בקדושת עזרה. ור"ת חולק עליו וסובר שחלות הדין של "לפני ה'" תלוי בקדושת מקום העזרה בלבד, ואע"פ שאיננו מקום מוקף מחיצות העזרה, ומפני כן אילו היה שער נקנור קדוש בקדושת עזרה היה חל בו גם דין "לפני ה'".

ויעויין בגמרא במס' שבועות (דף טז.) שאף אליבא דר"א הסובר קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבא, הא שעשו עולי בבל קלעים להיכל ולעזרות בשביל הקרבת ואכילת הקרבנות, הוא "לצניעותא בעלמא", ודברי הגמרא מחוסרים ביאור. ונראה לפי הריב"ן שהביאור הוא שעשו קלעים כדי שמקום העזרה יהיה גם מוקף מחיצות, דס"ל לר"א שאע"פ שקדושת ביהמ"ק לא בטלה עולמית מ"מ כדי להקריב קרבנות ולאוכלם "לפני ה'" צריכים שמקום העזרה יהיה מוקף מחיצות¹.

footnotes: ¹ דבלי "צניעותא" א"א לאדם להקריב קרבן "לפני ה'" כלומר שמקום הקרבה צ"ל מוקף מחיצות, והיינו הצניעותא.

תוס' ד"ה ר' יוחנן. ישנן כמה נפק"מ אי טבול יום דזב כזב דמי ומחוסר כפורים דזב כזב דמי או לא, וביניהן איסור הביאה להר הבית ואיסור אכילת פסח הבא בטומאה. ובפשטות נראה שהשאלה היא אם חלות טומאתם מהוה טומאה פרטית של זיבה ולכן אסורים בהר הבית ואינם אוכלים מקרבן פסח או"ד דטמאים בטומאה כללית מחודשת דטבול יום ומחוסר כיפורים ומותרים בהר הבית ובפסח.

והנה כתבו התוס' לפנינו וז"ל אלא דוקא לענין פסח הבא בטומאה דלא יאכלו ממנו זבין וזבות ונדות ויולדות קאמר דכזב דמי כו' אבל לענין ביאת מקדש לאו כזב דמי כו' והא דמשמע בההיא סוגיא דג' מינים דאפילו נאמר טבול יום דזב לאו כזב דמי אסור ליכנס למחנה לויה כו' אר"י דהתם בזב בעל ג' ראיות דאיכא תרתי שהוא טבול יום ומחוסר כפורים עכ"ל. התוס' חידשו שני דברים: א) די"ל טבול יום דזב כזב דמי לענין פסח, ולא לענין ביאת מקדש; ב) דבזב בעל ג' ראיות שהוא גם טבול יום וגם מחוסר כיפורים אמרינן טבול יום דזב כזב דמי גם לענין ביאת מקדש משום דאיכא בו תרתי, דהוי טבול יום ומחוסר כפורים. ושני החידושים האלו זקוקים לביאור.

ובביאור הדין הראשון שבתוס' שטבול יום דזב בעל ב' ראיות אסור בפסח ומותר במקדש לכאורה נראה שההבדל הוא שטבול יום נחשב לטהור בכל התורה כולה חוץ מתרומה וטומאת מקדש וקדשיו. ולכן בנוגע לאכילת פסח דהוי קדשים יש לטבול יום חלות שם טומאת זב ואסור. משא"כ בנוגע לאיסור ביאת זב להר הבית יתכן דטבול יום מותר. דהנה יש לחקור באיסור ביאת הטמאים לשלש המחנות האם חלים כאיסור ביאה למקדש או כאיסור ביאה למחנות. ונ"מ לטבול יום, שאם האיסור חל כאיסור ביאת מקדש גם טבול יום אסור, משום דבנוגע למקדש וקדשיו הרי הוא טמא. משא"כ אם האיסור חל כאיסור ביאת מחנות ולא כאיסור ביאת מקדש יתכן שטבול יום מותר להכנס דבנוגע לדינים אחרים חוץ מדיני מקדש קדשיו ותרומה טבול יום טהור¹. והנה מצורע אסור לבא למחנה ישראל, ונכלל באיסור זה שאסור למצורע להכנס גם לערים המוקפות חומה וכדאיתא בפרק קמא דמס' כלים (משנה ז') וז"ל עיירות המוקפות חומה מקודשות ממנה שמשלחים מתוכן את המצורעין עכ"ל. וכתב שם הר"ש וז"ל ומצורע משתלח חוץ לשלש מחנות כדדרשינן מקראי בפ' אלו דברים (דף סז.), ובתחילת ספרי פ' נשא איתא קידש יהושע כל עיירות המוקפות חומה בקדושת מחנה ישראל כו' עכ"ל. ופשיטא דעיירות המוקפות חומה אינן בכלל בית המקדש ונתקדשו רק בקדושת מחנה ישראל בלי חלות קדושת בית המקדש². ומכאן משמע שאיסור המצורע לבא לתוך מחנה ישראל אינו חלות איסור ביאת מקדש אלא איסור ביאת מחנות. אמנם יעויין ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש הל"ח) שכתב וז"ל הטמא המשולח מהר הבית אם נכנס עובר בלא תעשה ולוקה שנ' ויצא אל מחוץ למחנה זה מחנה שכינה. ולא יבא אל תוך המחנה זה מחנה לויה. וכן מצורע שנכנס לירושלים לוקה. אבל אם נכנס לשאר הערים המוקפות חומה אע"פ שאינו רשאי לפי שנאמר בדד ישב אינו לוקה עכ"ל. הרי הרמב"ם חילק בין איסור המצורע בירושלים שעליו לוקה לבין איסור המצורע במוקפות חומה שעובר המצורע בעשה אך אינו לוקה. ומשמע שהרמב"ם סובר שאין למוקפות חומה דין מחנה ישראל, ולפיכך לא נאסרו בלאו של טומאת מחנות, אלא שחל איסור עשה מיוחד על המצורע שישב מחוץ למוקפות חומה מקרא ד"בדד ישב", והוי איסור מצורע בפני עצמו ואינו חל מדין איסור טמא לבוא לתוך מחנה ישראל או למקדש. ולפי הרמב"ם אין ראייה ממצורע לאיסור ביאה דזב במחנה לויה.

footnotes: ¹ טבול יום מותר לאכול במע"ש (עיין בנגעים פי"ד משנה ג' וביבמות דף עד ב). ² ואליבא דפירוש הר"ש לכאורה יל"ע מהו דינן של עיירות מוקפות חומה לענין אכילת מעשר שני, כי אף באכילת מע"ש יל"ע האם נאכל במחנה ישראל או"ד שנאכל רק במקום המקדש ובירושלים דהוי חלק מהמקדש. ברם בפשטות המשנה שם בכלים (פ"ק משנה ח') מפורש וז"ל לפנים מן החומה מקודש מהם שאוכלים שם קדשים קלים ומעשר שני עכ"ל ומשמע שמע"ש אינו נאכל במוקפות חומה דזקוק להבאת מקום לירושלים ונאכל דוקא שם במקום המקדש וכפשטות הפסוקים שבתורה.

אמנם נראה שאף הרמב"ם דס"ל שטמא לוקה בכל המחנות חילק בין איסור הטמא לבא לתוך מחנה שכינה לבין איסור הטמא לבא אל שאר המחנות, שהרי הרמב"ם פסק (בפ"ב מהל' ביאת המקדש הל"ט - י"ב) שחל חיוב כרת רק בביאת טמא לעזרת ישראל דמחנה שכינה היא ולא בביאת טמא להר הבית. ויתכן דס"ל שהחיוב של כרת חל רק בחלות איסור ביאה למקדש דהיינו בביאה למחנה שכינה ולא בביאה להר הבית שלא נאסרת מדין איסור ביאה למקדש אלא מדין איסור ביאה למחנה לויה.

ולפי"ז י"ל שלא חל דין טבול יום דזב כזב דמי בהר הבית משום דחלות טומאת טבול יום חלה רק בנוגע לאיסורי מקדש וקדשיו ותרומה ולא בנוגע לאיסורים אחרים. ואיסור ביאת זב להר הבית חל כאיסור ביאה לתוך מחנה לויה ולא כאיסור ביאה למקדש, ומשו"ה לא חל דין טבול יום דזב כזב דמי באיסור ביאה להר הבית.

אמנם לפי"ז קשה להבין את הנ"מ שבתוס' בין טבול יום דזב בעל ב' ראיות לבין טבול יום דזב בעל ג' ראיות, שאם ננקוט שאיסור הטמא להר הבית אינו איסור ביאה למקדש אלא איסור אחר, בדין הוא שאף טבול יום דזב בעל ג' ראיות יהיה מותר להכנס להר הבית.

ומשו"ה נראה ביאור אחר, דיעויין ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת מקדש הל"ג - ה') שפסק שזבין וזבות נדות ויולדות שטומאתן יוצאות מגופן אסורים מדאורייתא לבוא להר הבית ואילו בועל נדה אינו אסור בהר הבית מן התורה, אלא מדרבנן אסרו לו להכנס מהחיל ולפנים. ואע"פ שבועל נדה טמא בטומאת נדה דאורייתא (פ"ג מהל' מטמאי משכב ומושב הל"א), מ"מ אינו אסור בהר הבית מדאורייתא. ומכאן שאין טומאת נדה בעצמה אוסרת ביאה להר הבית אלא חלות שם נדה שחל בגברא שהטומאה יצאה מגופה. משא"כ בועל נדה שהטומאה לא יצאה מגופו, ומשו"ה אע"ג שטמא בטומאת נדה מ"מ לא חל בו שם נדה בגברא, ולכן מותר הוא לבוא להר הבית מדאורייתא.

ולפי"ז י"ל שזהו הביאור בתוס' שלפנינו, דס"ל דנהי דטבול יום טמא בטומאת זב אך אין בו שם זב בגברא, ולפיכך טבול יום מותר בהר הבית, משום רק גברא דזב אסור לו לבוא להר הבית, וטבול יום אחרי טבילתו אינו גברא דזב. ומ"מ טבול יום אסור לאכול מקרבן פסח, משום שאכילת פסח תלויה בטומאת זב, והא ראייה שהרי גם בועל נדה אסור לאכול מפסח¹, ואף טבול יום מפני שטמא בטומאת זב אסור לו לאכול מקרבן פסח, ומ"מ מותר לטבול יום להכנס להר הבית משום דאינו גברא דזב.

footnotes: ¹ עי' פ"ז מהל' קרבן פסח (הל"ד - ה').

ובכך יתכן אף להסביר את הנ"מ בין זב בעל ג' ראיות לבין זב בעל ב' ראיות, די"ל דמכיון דזב בעל ג' ראיות אחרי טבילה הוי גם טבול יום וגם מחוסר כיפורים, משו"ה חל בו שם זב בגברא, ואסור בין בהר הבית ובין באכילת פסח. ואילו טבול יום דזב בעל ב' ראיות אע"פ שטמא בטומאת זב עכ"ז חסרה לו חלות שם זב בגברא, ולפיכך מותר לו לבא להר הבית ואע"פ שאסור לו לאכול מפסח.

רש"י ד"ה ואמר עולא. הגמ' בזבחים (דף לב:) דנה האם ביאה במקצת שמה ביאה או לא שמה ביאה, והקשה הגר"ח זצ"ל מדוע לא תאסר לכ"ע מדין איסור הכנסת שרץ למקדש (עירובין דף קד:). ותירץ שהאיסור של הכנסת שרץ למקדש חל רק בהכנסת דבר המטמא את המקדש כשרץ, וכדאיתא ברמב"ם (פ"ג מהל' ביאת המקדש הלט"ז) וז"ל המכניס שרץ וכיוצא בו במקדש או שהכניס אדם למקדש הרי זה חייב כרת שהרי טימא מקדש ד' עכ"ל. אבל אין איסור להכניס למקדש דבר טמא שאינו מטמא. ובהונות המצורע טמאים הם ולא מטמאים¹, ולפיכך אין הכנסתם נאסרת מדין מכניס שרץ למקדש. ואין להקשות הרי נגיעה בבהונות מטמא הנוגע, וא"כ הרי הם דומים לשרץ שמטמאים אחרים, כי אין הבהונות בפני עצמם מטמאים, שאין מצורע מטמא לאברים, אלא שהנגיעה בבהונות הוי נגיעה בכל גופו של המצורע², דכל גופו של המצורע מטמא ולא הבהונות בפני עצמם.

footnotes: ¹ משום דאין נדה מטמאה לאברים (שבת דף פב ב) וה"ה בשאר הטמאים בטומאה שיצאה מגופם כגון מצורע. ברם טמא מת מטמא לאברים, עיין באיגרות הגרי"ד הלוי (פ"ו מהל' יסודי התורה הל"א אות ב') במש"כ לבעל המרחשת. ² והא ראייה שעולא (זבחים לב ב) לומד מהיקשא מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת שמה ביאה, כלומר כמו שנגיעה במקצת שמה נגיעה בכולו ה"ה שביאה במקצת מהווה ביאה בכולו.

ובדרך זו מבוארת אף שיטת הרמב"ם (פ"ח מהל' מטמאי משכב ומושב הל"ד) שכ' וז"ל זב שהכניס ידו או רגלו לאויר כלי חרס הואיל ולא נגע בו מתוכו ולא הנידו הרי זה טהור שאין הנדה וכיוצא בו מטמאין לאברים עכ"ל, והראב"ד השיג עליו. וביאור שיטת הרמב"ם שנדה אינה מטמאה לאברים משום שרק כולה מטמא ולא מקצתה. אלא שנגיעה במקצתה הוי כאילו נגעה בכולה, וכל גופה מטמא בנגיעה במקצתה. אמנם דין זה לא חל באויר כלי חרס שמטמא מתוכו, כי בכניסת האבר לתוך הכלי לא נכנס כל הגוף לתוכו ורק האבר לבדו נכנס לתוכו, ומשום הכי הכלי טהור, (ועיין בס' חידושי רבינו חיים הלוי על הרמב"ם שם).

תוס' ד"ה ואמר עולא. ז"ל דלא ניחא שידחה ביאת כולו דכתיב בהדיא ואל המקדש לא תבא אבל ביאה במקצת לא כתיב בהדיא אלא מהיקשא גמר לה עולא התם מה נגיעה במקצת שמה נגיעה אף ביאה במקצת כו' עכ"ל. התירוץ הזה סובר שביאה במקצת מהוה איסור בפני עצמו ואיסור קל הוא ביחס לאיסור ביאת כולו, משום דאינו מפורש בקרא ונלמד מדרשה. ודומה לאיסור לאו טפל שאין לוקין עליו משום שאינו מפורש בקרא כמו עיקר הלאו.

בא"ד. ועוד י"ל כיון דאפשר על ידי ביאה במקצת אם יכנס כולו חייב מידי דהוה אהיה לו דרך קצרה ובא לו בארוכה עכ"ל. דבריהם צ"ע שהרי הדין שהיה לו לצאת בדרך קצרה חל ביציאה מן המקדש כשנמצא שם באיסור טומאה שחייב לצאת בדרך קצרה כדי למעט את השהייה באיסור, ואילו הכנסת בהונות דמצורע לעזרה הותרה ולא דחויה (וכדאיתא בזבחים דף לב:), וא"כ למה לא יכנס כולו, שהרי ביאתו הותרה ואינה אסורה כלל וא"כ בביאת כולו אינו מוסיף איסור על ביאת מקצתו ואמאי אסורה.

ונראה דאין הכי נמי דלא איכפת לן בכניסת המצורע למקדש אם נכנס כולו או רק במקצתו בבהונותיו שהרי הכניסה הותרה, אך לאחר מתן הדם בזמן שפקע היתר הכניסה שאז חייב לצאת מהמקדש, עדיף טפי בצאתו מהמקדש כשיצא בדרך קצרה ולא בדרך ארוכה. ומהאי טעמא אין לו להכניס את עצמו לכתחילה למצב שיהיה מוכרח לצאת מן המקדש בדרך ארוכה משום דעדיף לצאת בדרך קצרה, ומשו"ה חייב להכנס לכתחילה רק במקצתו ולא כולו. ויתכן שהתירוץ הראשון חולק ע"ז דס"ל שההיתר של המצורע להכנס למקדש חל נמי על יציאתו מהמקדש, ומשו"ה אין נ"מ בין הכנסת מקצתו להכנסת כולו, שהרי אף היציאה הותרה כמו הכניסה.