גמ'. ערוה גופיה שלא במקום מצוה תישתרי. מסתבר דר"ל שכל דין ערוה שבתורה הוי רק חלות דין פטור יבום ואילו חיוב הכרת שבעריות חל רק באיסור אשת אחיו.

תוס' ד"ה כל. ז"ל דהשתא ליכא בצרת ערוה כרת וכו' עכ"ל. עיין בשיעורים למעלה (דף ח.) ד"ה צרה נמי.

בא"ד. דחייבי עשה דאיתרבו לחליצה ואית בהו זיקה קצת הוו בכלל ולקחה עכ"ל. מלישנא דתוס' משמע שהזיקה בחייבי עשה אינה זיקה גמורה, אלא שמקצת זיקה חלה בהן¹. ונראה דר"ל שזיקה חלה בהן לאוסרן לשוק אבל לא להתירן ליבם. ולפי"ז מסתבר שאם היבם יבא על חייבי עשה יעבור על איסור אשת אחיו². ובכך מבואר נמי הדין לקמן (כ: - כא:) שאם היבם מיבם חייבי עשה שאינו קונה והוא משום שאינן בנות זיקה המתרת. ברם צ"ע שאם יש חסרון בזיקה למה צרתה חולצת או מתייבמת³. וצ"ל דהפטור של צרת ערוה חל רק במקום שיש הפקעת כל הזיקה כבערוה, אך לא בחייבי עשה שרק מקצת זיקתן פקעה לא חל פטור בצרה. ונראה שזוהי כוונת התוס' בתירוצם כאן. אך יעויין ברא"ש (פ"ק יבמות אות ד') שהביא בשם הראב"ד שסוטה ודאי וצרתה צריכות חליצה ואינן מתייבמות, וחזינן שהראב"ד סובר שיש דין מקצת צרת ערוה להפקיעה מיבום ולא מחליצה במקום שיש מקצת זיקה. ולפי הראב"ד צ"ל שיש זיקה גמורה בחייבי עשה, ולפיכך צרותיהן מתייבמות. ויוצא איפוא שהתוס' שלפננו חולקים על הראב"ד בדין צרת סוטה. וכן איתא במפורש בתוס' לקמן (דף יא.) ד"ה צרת סוטה אסורה, וע"ע ברא"ש. ובשיעורים לקמן הארכנו יותר⁴.

footnotes: ¹ ויעויין עוד בשיעורים למעלה (דף ב א) תוס' ד"ה עד אות ג' סעיף ב', ושם נקט רבינו זצ"ל שזיקת חייבי עשה זיקה שלימה היא, וכדמשמע קצת מסוף דברי התוס' שלפנינו. ² עיין במל"מ דרך מצותיך חלק ג' (דף ס"ט ב) בשער המלך (רמב"ם פ"ו מיבום הלי"א) ובשיעורים למעלה (דף ב א) תוס' ד"ה עד אות ג'. ³ רבינו זצ"ל אזיל כאן לפי תוס' שהעירו כן אליבא דרבי דדרש תרי ליקוחין, ועיין ברמב"ם (פ"ו מהל' יבום הלי"ד) דמשמע שפסק כרבי. דאילו אליבא דרבנן דדורשין "עליה" י"ל שרק ערוה גמורה פוטרת צרתה להיות לגמרי פטורה כמוה, והוא הדין בצרת סוטה ודאי שחל בה שם טומאה כעריות שדינה כערוה להיות פטורה לגמרי. מאידך בחייבי עשה לא חל שם ערוה. ⁴ עיין בשיעורים (דף יא א) ד"ה אמר רב יהודה אמר רב צרת סוטה אסורה אות ג'.

דף ח ע"ב. תוס' ד"ה מלמד. וז"ל וי"ל דביאה שניה לא צריכא קרא דסברא הוא דלא אמר רחמנא יבא עליה לגרשה אחר ביאה ראשונה כו' עכ"ל. נראה שכוונתם שעיקר מצות יבום הוי הקנין שקונה אותה להיות אשתו. ולכן פשיטא שמותרת לו מדהויא אשתו כי חלות האישות מהווה עיקר המצוה ובדין הוא שתהיה מותרת לו כאשתו דעלמא¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה הקדמה: מצות יבום וקנין יבום.

ויעויין בתו"י וז"ל ועוי"ל שאני התם דביאה ראשונה לא שריא רק על ידי דחיית הלאו אבל הכא דביאה ראשונה היתה בהיתר גמור א"כ לא צוה הכתוב ליקחנה ולהוציאה מיד לאחר ביאה עכ"ל. ומשמע דתו"י ס"ל שעיקר המצוה הויא הביאה ולא חלות קנין האישות, ולפיכך לא קיבלו את ביאור התוס'.

ותו"י מתרצים שמשום דאיסור אשת אח הותרה ביבום ולא דחויה לכן האישות והביאה השניה נמי הותרו.

ומכאן משמע קצת דס"ל לתוס' שיבום דחויה ולא הותרה ופליגי עם התו"י דס"ל דיבום הותרה¹.

footnotes: ¹ עיין בשיעורים לעיל (דף ב א) ד"ה הקדמה: מצות יבום וכו'.

גמ'. מלמד שמגרשה בגט ומחזירה. בביאור דין הגמרא עיין במש"כ הרמב"ם (פ"א מהל' יבום הלט"ו) וז"ל הכונס את יבמתו וגירשה אם רצה להחזיר יחזיר מפני שהיא אשתו לכל דבר ולא נשאר עליה שם איסור מפני אחיו כלל לא מדברי תורה ולא מד"ס עכ"ל. נראה דר"ל שחלות היבום אינה רק חלות היתר, אלא דהוי חלות מפקיע, כי ע"י היבום פקע כל חלות שם אשת אחיו מהיבמה¹.

footnotes: ¹ וע"ע בשיעורים לקמן (דף יט ב - כ א) בביאור המחלוקת בין החכמים ור"ש, ולפי מה שכתוב שם שיטת הרמב"ם צ"ע, שהרי מכאן משמע שהרמב"ם סובר שיבום מפקיע את כל חלות השם דאשת אחיו מהגברא דהיבמה, ואילו מפסקו כחכמים ושלא כר"ש בדין אשת אחיו שלא היה בעולמו משמע דסובר שיבום אינו מפקיע את השם דאשת אחיו דהמת מהיבמה. ויתכן דס"ל שהמפקיע של השם אשת אחיו חל רק בנוגע ליבם ולא בנוגע לוולד שלא היה בעולמו שהיבום לא מתייחס אליו.ועוד יש להעיר דממה דס"ל לרמב"ם דיבום מפקיע לגמרי את השם דאשת אחיו דהמת מהיבמה משמע דסובר דיבום הותרה ולא דחויה. והרמב"ם פסק נמי כחכמים דיבום הותרה ולא כאבא שאול דדחויה, ועיין למעלה בהערה 8.

גמ'. ויבמה בעל כרחה. עיין לעיל (דף ב.) בד"ה הקדמה: קנין יבום ומצות יבום.

רש"י ד"ה בעל כרחה. ז"ל שאם בא עליה יבם אפילו בע"כ קנאה ויורשה ומטמא לה ולכל דבר היא אשתו בהך ביאה עכ"ל. דהיינו שביאת יבום בע"כ עושה חלות נשואין לכל דבר. ועיין לעיל בהקדמה למסכתין שחקרנו האם יבום מהווה מעשה מצוה או מעשה קנין. ונראה לבאר שאם יבום הוי מעשה מצוה וחלות האישות חלה ממילא משמים חלות האישות שחלה משמים אישות גמורה היא דנישואין. מאידך אם יבום מהווה מעשה קנין צ"ע דלכאורה ביאת יבום הוי מעין מעשה הקנין דביאת קידושין וא"כ קשה היאך חלין נישואין. ונראה דהביאור הוי שאישות שחלה בעל כרחה חלה כאישות גמורה דנישואין. ויעויין נמי במס' קידושין (דף יח:) דאבעיא להו אם יעוד קידושין עושה או נישואין עושה, ובפשטות יעוד מהוה רק מעשה קידושין, וקשה למה א"כ יחולו נישואין, אלא משום דיעוד חל בעל כרחה משו"ה חלין אישות גמורה דנישואין וכמו דמצינו ביבום¹.

footnotes: ¹ ובביאור י"ל דמכיון דהאישות חלה בע"כ, משו"ה הרי היא נחשבת כברשותו של הבעל כמו נשואה דעלמא, ולפיכך חלין בה נשואין. א"נ דמכיון דהאישות חלה בע"כ לגמור אישות שחלה בה מלפני כן, כגון ביבום שחל לגמור את הזיקה ובאמה עבריה שמשעת המקח יש כבר חלות דין ושם אישות דיעוד ולכן חלה בה אישות גמורה דנשואין וכדמצינו בנשואין דעלמא שחלים וגומרים קידושין.

תוס' ד"ה ויבמה. וז"ל ותימה דבפ"ק דקידושין משמע דדריש מה"א ביאה גומר בה ואין וכו' וי"ל דהתם כו' עכ"ל. ולע"ד נראה לתרץ את קושיתם שאם ננקוט שאין מעשה היבום מעשה קנין אלא מצות ביאה והקנין חל מן שמים ממילא, מבואר איך למדים שני הדינים - שרק ביאה גומרת בה ושיבום חל בע"כ - מאותה תיבת "ויבמה", והוא משום דיבום הוי מצות ביאה והקנין חל ממילא, ועקב כך רק ביאה המקיימת את המצוה מועלת והקנין שחל משמים חל בעל כרחה. ומדלא תירצו תוס' הכי משמע קצת דס"ל דיבום מהוה מעשה קנין וקונה כמו מעשה הקנין דקידושין, ולא חל כקנין ממילא משמים.