החייםוהשלום יחדיו יהיו על ראש ה"ה הרב הגדול המופלג החרוץ בעל פיפיות עומד לתל תלפיות הגאון המופלא פלא חכמה כש"ת מוהרר שמחה נתן ני' אבדק"ק מאשינצק י"ע:

אמרותיוהיקרים האירו עבר פני ע"ד בחור בן כ' שנים שנפלה לפניו יבמה ורכושה רב מנכסי אחיו והיבם רוצה שתרד עמו לדייני ישראל לבצע הריב אודת נכסי אחיו שהי' בעלה וכפי שיראו הדיינים. והיא מסרבת ואינה רוצית בחליצה אא"כ יחלוץ בחנם כי חשבה שאסור לו לישא אשה עד שיחלוץ תחלה. והבחור נשתדך עם ההגונה לו ושואל כענין אם מותר לו לישא משודכת שלו ועי"ז תהי' מוכרחת לירד עמו לדין ישראל כדי שיחלוץ לה ומשמע שאין ביד ב"ד ישראל להעמיד על דת תקנת הקהלות המבואר סי' קס"ה ברמ"א ס"ד וגם אין לדונה כמורדת המבואר שם ס"ג כיון שרוצית לחלוץ אך בחנם ומסרבת לעמוד לדין תקנת הקהלות ופר"מ האריך כדרך חכם שכמותו ועיקור יסודו בנוי על תשו' ח"ץ סי' קט"ז וביקש ממני לחוות דעתי המעוטה וקלושה בענין זה:

הנההרמ"א סי' קנ"ט ס"ה כ' בזה"ז דאיכא חר"ג שלא לישא ב' נשים אם נפלה לו שומרת יבם אסור לישא עד שיחלוץ ליבמתו והוא ממהר"י מינטץ סי' יו"ד אבל אם נשתדך קודם ואח"כ נפלה לו יבמה מותר לישא קודם חליצה והוא מהגה"ה מרדכי כתו' סי' רצ"א וע"ז הקשה ח"צ לפמ"ש בש"ע סי' א' סעי' יו"ד ביבמה לא החרים וכן בארוסה והוסיף רמ"א אם אינו רוצה לכנוס אלא לפטור עכ"ל וס"ל לח"צ פי' כוונת רמ"א אם אינו רוצה לכנוס לארוסתו אלא לגרשה מותר לכנוס אשה אחרת תחלה ויגרשנה אח"כ דבנשואה תיקן ולא בארוסה כ"ש במהרי"ק שרש ק"א. והשתא קשה הא מבואר דארוסה מקרי אשתו טפי מזקוקה ליבם והשתא אם לא תיקן בארוסה שמותר לכנס ואח"כ לגרש הארוסה מכ"ש שמותר ליכנס ואח"כ לחלוץ לזקוקתו ומהר"ם מינץ ומרדכי הנ"ל מצי סברי בארוסה נמי גזר. אבל למאי דפ' רמ"א כמהרי"ק הנ"ל להקל בארוסה כ"ש בזקוקה ומפני כן דחה חומרא זו מהלכה וכ' להקל בזקוקה:

ואניתמה מאוד על הגאון ז"ל ה"ל למימר סמי קילתא מקמי חמירתא ולהחמיר גם בשניהם בארוסה וזקוקה. ועוד הרב בש"ע יש סדר למשנה ואי הדר בו רמ"א הלכה כמשנה אחרונה שבסי' קנ"ט ואי תימא אפי' בלא סתירה נמי קשי' לי' הא עכ"פ זקוקה לא מקרי אשתו בכל מקום ואינה בכלל גזירת רגמ"ה א"כ תקשי אמהר"י מינץ ואהגאונים שבגה"ה מרדכי ולא על הרמ"א תלונתו:

ובלא"הדברי ח"ץ באותה תשובה נפלאו ממנו מ"ש לקהל בנידון שלו שהי' בן י"ג ולא הביא ב' שערות ואינו רשאי לחלוץ עד שיביא ב' שערות והו"ל אונס ובאונס כיון נשתטית אשתו מתירים לישא אחרת ה"נ דכוותי' דברים אלו צ"ע בשלמא אי רגמ"ה גזר עליו שיחלוץ והוא אונס וא"י לחלוץ אונס רחמנא פטרי'. אבל רגמ"ה גזר שלא ישא אחרת והוא אינו אנוס לישא אחרת עד שיגדל ויתחייב לישא אשה ומי אנסו לישא טרם הביאו ב' שערות ובאמת ח"ץ ז"ל הרגיש שוב קצת בזה באופן אחר אלא שכ' כיון שעכ"פ גדול שהוא אונס פטור א"כ גם קטן א"צ לחנכו בזה כדאי' בחגיגה וי"ו ע"א כל היכי דגדול מחייב מדאוריי' קטן נמי מחנכו לי' וכו' דבריו תמוהי' התם בחנוך מצוה אבל באפרושי איסורא חרגמ"ה וספינן לי בידים דהרי א"א לכנוס בלי ב' עדים גדולים ולברך ברכת חתנים בלי עשרה גדולים ולמה יזדקקו לו נגד החרם וצ"ע:

נחזורלסתירת דברי הרמ"א הנ"ל תי' בעצי ארזים דרמ"א הכריע להחמיר בזקוקה משום דליהוי חליצה מעלי' כיון שאם יכנוס משודכת שלו שוב אינו ראוי ליבם יבמתו ותהי' חליצה שאינו עולה ליבום אעפ"י שמעיקר הדין אין קפידא בזה מ"מ מחזי כעין חליצה פסולה ע"כ מהיות טוב שלא יכנס תחלה ותהי' חליצה מעלי'. וע"ז הקשה פר"מ ג' קשיות א' א"כ מה בין נשתדך קודם או נפלה יבמתו לפניו קודם דבהגהה מרדכי מבאר החילוק דחרם השידוכי' קודם דוחה לחרם רגמ"ה וההיפוך בנפלה יבמה קדם חרגמ"ה לחרם השידוכי' ואלו לעצי ארזים אין סברא לחילוק זה:

והנהלהבין דברי הגה"ה מרדכי הנ"ל מה ענין חרם שידוכי' שלא לבטל השידוכי' לחדרגמ"ה אבל הכוונה כי זה נשתדך בחרם שלא לבטל השידוכי' וע"כ אם אח"כ נפלה יבמה לפניו אם ירצה לייבם על כרחו לבטל שידוכין כי אסור לישא על יבמתו מחדרגמ"ה וכבר קיבל חרם שלא לבטל וע"כ תחלתו של זיקה זו לחליצה ולא ליבום וזיקה כזו אינה בכלל חדרגמ"ה כיון שא"א לייבם וע"כ מותר לכנס ולחלוץ אח"כ אבל אם נפלה קודם ועומדת בין לייבום בין לחליצה הרי הזיקה הזאת הוה כעין אישות ואוסרת עליו לישא אשה אחרת קודם חליצה אם שוב נשתדך ומקבל חרם שלא לבטל השידוכי' לא נימא שעי"ז החרם מוכרח לחלוץ ופקע זיקה ויהי' מותר לכנס קודם חליצה זה לא נימא:

מעתהיפה כ' הגאון עצי ארזים נהי דפסק רמ"א ארוס מותר לכנס טרם שגירש ארוסתו אבל לכנס טרם שחלץ ליבמתו הזקוקה ליבם נהי דאשתו לא מקרי מק"ו דארוסה מ"מ חליצה לא הוה כיון שאינו עולה ליבום משא"כ אי קדמה שידוכי' לזיקה וכבר אינו עולה ליבום מכח חרם השידוכי' וא"א לתקן זה למה יעכבנו מלישא קודם חליצה מה לי הכא מה לי התם לעולם לא הוה חליצה מעלי' כמו שיש לו אשה ונפלה יבמה לפניו:

תוהקשה פר"מ תינח לדדהו דס"ל דגזר ר"ג ביבמה אבל לרמ"א דלא גזר בארוסה כ"ש ביבמה מה שייך אין כאן חליצה מעלי' הא לא גזר ביבמה תמוהי' דברי מעלתו ובחפזו כ"כ אנו עסקי' באם אי גזר בזקוקה ונימא ק"ו אם בארוסה לא גזר מכ"ש בזקוקה אבל לייבם יבמתו ולישא אחרת או הנשוי אשה לייבם יבמתו זה קיי"ל דאסור ומה שנוהגי' לומר בשעת סדר חליצה שמתירי' חרגמ"ה הוא שלא כדין צווחו קמאי ורק אזקוקה אנו דנין א"כ יפה כ' עצי ארזים נהי דנושא על זקוקתו לא הוה כנושא ב' נשים מ"מ אחר נישואי' כשיגיע לחלוץ לא יהי' חליצה מעליתא כיון שאינו רשאי לייבם ודבריו נכונים:

עודכ' פר"מ לדעת רמב"ן פראד"מ דפליג אהרז"ה וס"ל ינוקא דאשתפיך חמימי בשבת קודם מילה מ"מ מוהלים אותו בשבת דאין למצוה אלא מקומה ושעתה ואם יצטרך אח"כ לחלל שבת משום פקוח נפש פ"נ הוא דדוחה אותו ולא מילה וא"כ ה"נ זה שהגיע לפרק מצות פ"ו ושמא יקדמנו אחר נשתדך להגונה לו בתוך ג"ח ימי הבחנה שלא היתה ראוי לחליצה ולא לייבום ואין למצוה אלא מקומה ושעתה מצות שדוכי' שלו ואם אח"כ כשיעברו ימי הבחנה ויגיע זמן לא יהי' חליצה מעליותא אין לנו בכך אלו דברי מעלתו. מטיבותי' קאמינא התם ספק אם יצטרך כלל חמימי אחר המילה ע"כ מלין ואם אולי אח"כ נצטרך יהי' פ"נ דוחה שבת אבל אי הוה ידעי' דבודאי נצטרך לחלל שבת אחר המילה פשיטא שלא התיר רמב"ן למול דנקיט בכובסי' דלשקלי לגלימא הוא וה"נ כיון דודאי זקוקה לפניו ולא תהי' חליצה אין לומר אין למצוה אלא שעתה אם לא יאמר מעלתו דכיון דהמתנת ג"ח הוא שמא מעוברת היא א"כ איכא ספיקא שמא לא תפיל לפניו לחליצה כלל א"כ בקיצור הול"ל דלמא בספק זיקה לא גזר רגמ"ה דה"ל כקדים שידוכי' קודם נפילה דכל זמן שלא כלו ג"ח הבחנה לא ידעי' דנפלה יבמה לפניו:

ולולידמסתפינא לחדש דבר שלא הזכירו הגאונים הקדמונים הוה אמינא דר"ג הרי תיקן ב' תקנות א' שלא לגרש בע"כ והיא עיקרת וכוללת ונתקבלה בכל מקום כמ"ש בתשו' הר"ן ואידך שלא לישא ב' נשים ואותה לא נתפשטה כ"כ ואינה אלא משום קטטה ודלא מצי למיקם בספוקייהו וקילא טפי כמ"ש בד"מ ונ"ל דהשני' תלי' בראשונה אחר שגזר שלא לגרש בע"כ ולפעמי' ע"כ שלא לרצונו ידור עם נחש בכפיפה א' עי"ז ישא אשה על אשתו ויתרבו קטטות בבתי ישראל ועניות מחזירו' על הפתחים דלא מצי למיקם בספוקי' נמצא תקנתו שלא לגרש בע"כ קלקלה היא ע"כ חזר ותיקן שלא לישא ב' נשי' אבל אי הו"מ מגרש בע"כ לא הוה גזור ומעתה י"ל הא דהתירו לישא על ארוסה ולא על זקוקה לא משום דדרשו לשון התקנה אי נקראת אשה או לא אלא אזלי' בתר טעם התקנה עגון מותר לגרש ארוסתו בע"כ כמבואר במהרי"ק שרש ק"א וע"ז בודאי לא גזר שיהי' מוכרח לכנוס לחופה בע"כ וכיון שמותר לגרש בע"כ ממילא אינה בכלל גזירה שני' לישא על ארוסתו טרם גירושי' משא"כ זקוקתו דבלא"ה א"א לחליצה בע"כ דהיינו כמו גט להטיל לה גט בשוק בתוך ד' אמות דמה שכופי' ע"י ב"ד ע"י נידוי וחרמות היכן שהדין נותן לכוף מזה לא איירינן אלא ממה שהי' רגילין להטיל גט לנשותיהם ועל זה החרים ולזה תיקן שלא לישא אחרת וכל שא"א לפוטרה בע"כ אינו בכלל תקנה שלא ישא אחרת עלי' ויצאה ארוסה מכלל הזה ונכנסה זקוקתו ולק"מ אהרמ"א והא דאם קדמה שידוכי' לזיקה מותר מטעם הנ"ל שזו לא נכנסה מעולם בכלל אשות כיון דמעיקרא לא זיקה דייבום הי':

וכלזה הוצרכנו לפ"מ שהבין הח"צ פי' הרמ"א בסי' א' וכן הבינו המגי"ה בט"ז דפירושו של בית שמואל מאוד דחוק ועפ"י ההבנה הלז ק' לי' לח"צ כנ"ל והוצרכנו לכל מה שכתבנו אבל א"א לפרש כלל ברמ"א סי' א' דרישי' דסעיף קאי אתקנת לישא ב' נשים שמותר לישא על ארוסתו טרם שיגרשה א"כ מה זה שכ' בסוף הסעיף ההוא אחר שכ' שאם מן הדין לגרשה והיא אינה רוצה ליקח גט ממנו (ובע"כ אסור מפני חרגמ"ה) יכול לישא אחרת והיא מהרשב"א וסיים רמ"א וכ"ש אם היא ארוסה ואינה רוצה להינשא לו או לפטור ממנו עכ"ל וצ"ע מה צורך ללמוד מכח כ"ש הלא כבר כ' ראשית דבריו אפי' היא רוצית להנשא לו וגם לפטור ממנו רק הוא אינו רוצה לכנוס רשאי לישא אחרת קודם גירושי' מכ"ש כשהיא אינה רוצה וצע"ג עד שמצאתי שהגאון בית מאיר עד שמפני קו' זו החליט שהאמת בכוונת רמ"א כמ"ש בית הלל דמ"ש המחבר רגמ"ה לא גזר על יבמה ולא ארוסה לא מיירי כלל מלישא אשה אחרת על ארוסתו אלא ר"ל לא גזר על ארוסה גזירה דשייך בה לגרשה בע"כ והוסיף רמ"א פי' אם אינו רוצה לכנוס אלא לגרשה יכול לגרשה בע"כ אבל מלישא קודם גרושי' לא מיירי והוא אסור מק"ו דאסור לישא קודם חליצת זקוקתו דכ' סי' קנ"ט ובסוף הסעי' כ' אע"ג דאסור לשא קודם גירושי' אם היא אינה רוצה להינשא ולא להתגרש אז מותר אע"ג שבד"מ דמייתי ממהרי"ק לא משמע קצת כן מ"מ מ"ש בהגהה ש"ע זה כוונתו באמת וגם המעיין במהרי"ק יראה שאין הדברים רחוקי' וא"כ תו לק"מ ודברי רמ"א אמתיים ומשה אמת ותורתו אמת:

מ"מבנידון שלפנינו נ"ל פשוט להתיר לו לישא משודכת שלו דהרי קיי"ל בש"ע י"ד סי' של"ד דיש רשות לב"ד להחמיר עליו שלא ימולו בניו ושלא להתפלל ולזמן ולגרש אשתו מבה"כ כן הוא שם ברמ"א סעי' וי"ו ובמחבר ס"י וכ' ש"כ סקי"ט דלמיגדר מילתא ב"ד מתנין לעקור דבר מן התורה והוא מתשו' רמב"ן והמסרב לעמוד בב"ד עם הטוען עליו הוא מכלל זה כמבואר שם סעי' מ"ג וא"כ אחר שהתרו ב"ד בהאשה שתעמוד עצמה לדין עם היבם והיא תסרב אעפ"י שאין בידינו לנדות אותה עכ"פ למה לא נעשה כל מה דאפשר והרי רבינו גרשון לא גזר אלא לטובת האשה והיא אינה ראוי להטיב כיון שאינה רוצית לכנס בתקנת הקהלות שתיקנו לפשר עם היבם אע"ג דבאשה דעלמא המסרבת לא נאמר כן שמפני כן נתיר לבעלה לישא אחרת אבל הכא שזהו באותו ענין עצמו שרוצה לעגן אותו עד שיניח את שלו בידה וגם אין זה דומה להיתר לאיש לישא על אשתו שמכניס קטטה בתוך ביתו ולא מצי מיקום בסיפוקי' אבל הכא אעפ"י שאמרנו שבכלל גזירתו הוא שלא להקדים נישואי' קודם חליצה מ"מ אם אנו מתירי' לו להקדים נישואי' כדי לקונסה אין כאן קטטה ולא שום חשש א"כ פשוט לפע"ד שיש רשות ביד ב"ד אחר התראה כראוי להתיר לו נישואי' אחר שיעמיד ערבות ובטחות ובשבועה וחרם שמיד שתתרצה היא אח"כ לעמוד לפני ב"ד שבעירם או המרוצה לשני הצדדי' מחויב הוא לעמוד וככל היוצא מבד"צ יעשה אפי' יראו לפטור האשה בלא כלום והוא יצא נקי מנכסי אחיו לגמרי מ"מ יקבל עליו הדין דין אמת ויחלוץ מיד אח"ז בלי שום עיכוב וזה נראה לי טוב וישר בעיני אלוקי' ואדם ואחתום בברכה כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב נגהי ליום ד' י"א כסליו תקב"ץ לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לה"ה הרב החרוץ המופלג בעל פיפיות עומד לתל תלפיות כש"ת מה' יוסף יואל נ"י בשבת תחכמוני בק"ק טארנאפאל יע"א:

הגיענימכתב עוז ימינו וזרוע עוזו זה פעמים ויען לא ידעתי אכנהו אם הוא יושב על כסא הוראה ועליו לדון ולהורות כי זולת זה דברי' אלו מסורי' למרי דאתרי ולמה זה אשוב להורות במקום רבותיו בעלי הוראה דהאי מרא דאתרי דלא צריכא לי ולגמרא דידי ובשגם אחריות דאחרינא לא בעינא לקבולי עלי אם לא נצרך הדבר אך באשר עוררני בלוחות שניות ומתרעם על שלא השבתיו ע"כ זאת אשיב הפעם על שאלתו שני' עכ"פ:

נפשוהיפה בשאלתו באיש א' נשתטה אשה זה כמה שנים והוליכה לעיר אחרת למקום רופאי' ועתה אומר הוא שנודע לו שמתה אשתו ושוב הביא ע"א ששמע שמתה אשתו של זה באותה העיר אם מותר לישא אחרת והרב ב"ש סי' ט"ו ס"ק כ' ורס"י קנ"ח כ' להדי' שלא לדאמין ע"א כאן דאתחזק איסורא דחרגמ"ה אך מעלתו מפקפק כיון דאיס' דרבנן הוא כמ"ש ב"ש עצמו סי' ס"ו סק"ד וע"א באתחזק איסורא הוה פלוגתא דלישנא ביבמות ר"פ האשה ובתוס' ריש גטין א"כ בדרבנן אזלי' לקולא ונסתייעא מתשו' נב"י שכ"כ להלכה ולא למעשה ועוד כ' מעלתו דע"א היכי דאתחזק איסורא דרבנן יש להתיר אפי' אי פשיטא לן בדאורייתא אין ע"א נאמן והוא ממ"ש הרמב"ם פ"כ מאי' ביאה ע"א אינו נאמן לומר כהן זה להאכילו תרומה דאורייתא והקשה הר"ן פ"ב דכתובות הא ע"א נאמן באיסור' ותי' פ"י דאין ע"א נאמן נגד החזקה כ"ש נגד הרוב ורובא דעלמא לאו כהנים נינהו משמע מזה דאפ"ה בתרומה דרבנן נאמן להאכילו נגד הרוב מכ"ש נגד חזקה אלו תוכן דברי מעלתו אלא שחזר ותמה שפ"י סתר עצמו למ"ש בקידושין ס"ג דע"א נאמן נגד הרוב לברר המיעוט מתוך הרוב וא"כ ה"נ מברר שזהו ממיעוט כהנים ודברי פ"י צ"ע אלו דבריו:

הנהתמיהתו על פ"י הרגשתי בחי' וישבתי ע"פ פשוט בשלומא התם באומר קדשתי את בתי ואיני יודע למי ובא ע"א להעיד מי הוא והרי בלאה"נ אנו יודעי' שא' קדשה ולא יותר מא' ובא זה לברר ולומר שזה הוא ודומה לבשר שאנו לוקחי' ממקולי' שיש בה רוב טרפה והקצב מהימן לומר שזה מכשרה אבל לאפוקי הכא נהי יודעי' אנו שעכ"פ איכא מיעוט כהנים וא"א זולתם מ"מ אפשר דליכא אלא אותן שנתבררו לנו ושידועי' במקומם הם המיעוט כהנים ולא יותר ואלו לא הי' ידוע שום כהן בעולם ואנחנו יודעי' שעכ"פ מיעוט עולם כהנים נינהו ובא ע"א המכיר ויודע מי הם הכהנים נאמן לברר מיעוט מתוך הרוב אך אחר שיש לנו כהנים מבוררי' בעולם ואפשר דליכא תו אלא הני וזה המסופק לנו הוא מרוב העולם אין העד הזה כמברר מיעוט מתוך הרוב כי מאן לימא לן שיש עוד מיעוט ברוב דלמא כל הרוב ישראלים נינהו וה"ז כמעיד על דבר חדש נגד הרוב ולא מהימן והוא ברור לפע"ד ואין כאן סתירה:

מ"מאיני רואה מקום להקל בנדון שלפנינו מכמה טעמי' חדא מה שאין אנו מוצאי' להדי' להקל בדרבנן יותר מבשל תורה אין לנו לבדות מלבנו קולא והרי הרמב"ם ס"ל בס' המצות ובהל' ממרים פ"א דכל מצות דרבנן דאורייתא ממש הם אלא שהם התנו כך שיהי' ספיקא להקל וע"ש לח"מ הל' ב' נמצא מה שאינו מפורש בש"ס שהקילו בשלהם הרי הוא כדברי תורה והנה להיות ע"א נאמן נגד חזקת איס' דרבנן אין לו ראי' בש"ס אלא לפי דברי פני יהושע הנ"ל אבל ה"המ תי' הרמב"ם כפשוטו דס"ל לרמב"ם מעלי' מתרומה דאורייתא ליוחסין ומשו"ה אין ע"א נאמן אבל מתרומה דרבנן אין מעלי' נמצא לדברי ה"ה י"ל הכא לא שייך אין ע"א נאמן נגד הרוב שהרי אין הרוב מנגדו שאפשר שזה כהן שהרי אתחזק מיעוטא ודלא כהחילוק שכתבתי לעיל אבל אי הוה נגד הרוב לא הוה נאמן אפי' באי' דרבנן וכיון שלא מצינו בש"ס להדי' שהתנו חז"ל בתקנתם שיהי' ע"א נאמן אין לנו להמציא חילוק זה:

ועודאפי' לו יהא ע"א נאמן באי' דרבנן נגד הרוב ומכ"ש נגד חזקה א' אבל נגד תרי חזקות לא אמרי' שכ"כ ריב"ש סי' שע"ח דבאשת איש איכא תרי חזקות חזקת חי דבעל וחזקת איסור א"א דרכיב על האשה וה"נ בנידון שלפנינו איכא חזקת חי דאשה וחזקת אי' חרגמ"ה על הבעל ורובא לא עדיף מתרי חזקות וראיתי בס' נב"י קמא שכ' להוכיח דרובא עדיף אפי' מתרי חזקות דהרי מפרה אדומה יליף תוס' הא ובפרה אדומה איכא תרי חזקות חדא חזקת אדם טמא ושנית דלמא במקום נקב קא שחיט וה"ל חזקת שאינו זבוח ואפ"ה רוב בהמות כשרות דוחה ב' חזקות ודלא כהריב"ש:

וכברכתבתי במקום אחר לדחות דבריו ז"ל חדא דאע"ג דניקב הושט הוה נבלה למאן דס"ל הכי מ"מ ספק בשחיטה וחזקת שא"ז לא הוה דבהמה בחזקת שלא נעשה בה מעשה זביחה אבל בחזקה שהיא ראוי לזבוח ושלא ניקב ושטה וכיון שנתברר ששחטה מומחה בסכין בדוק ושחט ב' סימנים כראוי שוב אין לספק שמא לא היתה ראוי לזבוח דאפי' לא ניזל בתר רובא אין כאן חזקה שניקב ושטה נמצא אין כאן בפרה אדומה אלא חזקה א' חזקת אדם טמא וסברא זו כ' ש"ך י"ד רס"י כ"ה לענין עיקור סי' אע"ג דבש"ך מיירי למסקנא דאזלי' בתר רובא מ"מ נ"ל סברת הנ"ל האמנם במשמרת הבית בתחלתו משמע קצת נגד סברתי וכן בתוס' ספ"ק דבב"מ ובמ"א ישבתי הכל בעז"ה:

מ"מאמרתי לו יהי' כן מ"מ אין מוכח דרוב עדיף מב' חזקות דקשי' לי להתוס' מנ"ל להוכיח למסקנא מפרה אדומה דרובא עדיף מחזקה מנ"ל הא הרי לא אמרה תורה לטהר טמאי' בפרה כשרה אלא חטאת קרי' רחמנא וצריך שתהי' הפרה הלז ראוי לחטאת וכיון דאליבא דאמת חיישי' שמא במקום נקב קשחיט וא"א לבדוק שום חטאת רק לסמוך אהרוב א"כ הפרה ראוי' לחטאת אפי' קמי' רחמנא גלי שהיא טרפה מ"מ היא ראוי לחטאת וממילא מטהרת טמאים בשלומא להס"ד דלא ידעי' מסברת במקום נקב קשחיט והוה ס"ד דבדקינן כל הקרבנות רק ילפינן מפרה שא"א לבודקה דבעינן כשהיא שלימה ונמצא אי לאו דאזלי' בתר רובא לא היתה ראוי' לחטאת דחטאת בודקי' ופרה א"א למבדק ומוכח רובא עדיף מחזקת טומאה ושפיר כ' תוס' להס"ד אבל למסקנא דא"א למבדק חטאת משום דלמא במקום נקב קשחיט וסמכי' ארובא א"כ לא מוכח מפרה דרובא עדיף מחזקת טומאה כיון שהיא ראוי' לחטאת בלי בדיקה ממילא נטהר הטמא נמצא למסקנא לא מוכח מדי מקרא דרובא עדיף מחזקה וצ"ל דתוס' דחולין דבעי למילף מקרא רובא מחזקה ס"ל כפשטיות תוס' ספ"ק דב"מ דזה מקרי חזקת שא"ז נמצא מוכח מכל הבהמות דרובא עדיף מחזקה וא"ש דברי תוס' אבל אין כאן תרי חזקי דממ"נ בהס"ד איכא חזקת טומאה לא ידעי' מחזקת שא"ז ולמסקנא איכא חזקת שא"ז ליכא חזקת טומאה ואין כאן הכרח דרובא עדיף מב' חזקות וכהריב"ש ואין לנו לדחות דברי הראשונים מפני קושית אחרונים ואם חסון הוא כאלונים ועי' פ"י בק"א דכתובת סי' מ"ו מייתי דברי ריב"ש הנ"ל נמצא הכא דאיכא תרי חזקות מנ"ל דע"א נאמן:

ועדייןיטעון הטוען כיון דע"א במקום חזקה פליגי לישני ניזל לקולא בדרבנן וזהו על ההנחה דחרם דרבנן הנה המעיין ברמב"ן משפטי החרם שלו ס"ל דנידוי הוא מדברי קבלה בנחמי' ואקללם ואמרטם אבל חרם דאורייתא הוא מקרא מפורש בתורה וכל חרם אשר יחרם מן האדם לא יפדה כי מות יומת וגם האריך בזה בנימוקי חומש סוף פרש' בחוקותי ע"ש וא"כ אפי' אי ספק נידוי להקל מ"מ ס' חרם להחמיר וספק נידוי גופי' לא מצינו אלא דקי"ל באיבעי' דפ' ואלו מגלחי' להקל והיינו בנוהגי נידוי שאינם מפורשים בקרא אלא נמסר לחכמים בע"פ אבל נידוי וחרם גופי' האיסור הוה דברי קבלה וכדאורייתא דמי וספיקו להחמיר ובהלכה למשה מסיני מייתי ר"מ ור"ש תוספתא פ"ו דמקוואות משנה ז' דמשמע מינה דבס' הל"מ לא תיקנו חכמים ספיקו להחמיר אבל הוא נגד פשטיות הש"ס ספ"ק דקידושין אימא כך נאמרה הלכה וכו' וכן הקשה ב"י בי"ד שם סי' רצ"ד אהטור ע"ש ועיי' תשו' חו"י סס"י קצ"ב ומה שהשיגו עליו בבאר יעקב סי' רצ"ד ובמ"א הארכתי והעליתי בעז"ה דלמ"ד ס' חתיכה א' מייתי אשם תלוי וס' דאורייתא לחומרא י"ל דוקא במפורש בתורה אבל לא בדברי קבלה והל"מ וכיון דמן התורה לא נאסר ס' הל"מ שוב לא מצינו דנמנו חז"ל לאסור ס' הל"מ אך למאי דקיי"ל חתיכה א' משתי חתיכות בעי' והיכי דלא איקבע איסורא ס' דאורייתא לקולא רק חז"ל נמנו ואסרו ספיקא דאורייתא הם לא חלקו בין מפורש בתורה לדברי קבלה והל"מ כל ספיקו להחמיר חוץ בערלה שכך נאמרה הלכה ספיקא מותר וכבר כ' הראשונים דאיצטריך הלכה זו להתיר לספיק בידים ולהאכיל לאחרים כדאמרי' התם ספק לי ואנא איכול ומדנאמרה כך הלכה שוב אין כח ביד חכמים להחמיר בספק ערלה כמו שהשריש ט"ז כל שנאמר התירו מפורש אין כח ביד חכמי' להחמיר אבל מ"מ בהא מסקי' דספק חרגמ"ה להחמיר:

ואע"גדכ' מהרי"ק שרש ק"א דלאחר אלף החמשי פסקה לי' חומרת חרגמ"ה ונמשך אחריו רמ"א בד"מ סי' א' וכ' שאין להחמיר בזה"ז האחרונים לא ראו דברי יש"ש פ"ו דיבמות סי' מ"א אע"ג דעבר הזמן לא בטל החרם וכ' דלא תיקשי מתוס' פ"ק דביצה ע"ש ואלו ראו דבריו הדרי בהו וא"כ דברי ב"ש בשני המקומות בסי' ט"ו סק"כ ורס"י קנ"ו להחמיר בחדר"ג נכונים ומכוונים להלכה ומ"ש בסי' ס"ו דמ"מ צריכי' למכתב כתובה שלא תהא קלה בעיניו להוציאה מפני שאינו דאורייתא ר"ל שהוא קיל בעיני אינשי אע"פ שהעובר על דברי חכמים חייב מיתה מ"מ קיל בעיני אינשי אבל לעולם לדינא אין להקל:

**ואפי'**אם נכניס עצמינו בפרצה דחוקה להקל משום עיגון דבעל היינו אי אשה בריאה נאבדה וכדרך שמקילין בעיגונא דאתתא אבל הכא נשתטית הרי אינו מעוגן ויכול להמציא לו היתר החרם ע"י ק' רבנים והשלשת גט וכתובה ואין כאן עיגון אלא טורח וכל זמן שאינו עושה כנ"ל חרגמ"ה כרוך בעקבי' שהגאון התנה כן בתקנתו להתיר באופן הנ"ל והרי סמי' בידו לרפאות עצמו ואין כאן עיגון ועוד האשה במקום ידוע והבעל עצמו הוליכה לשם אצל רופא מומחה א"כ איננו מעבר לים ולא במדברות והדבר יכול להתברר באותה העיר אם מתה או חיה ואין כאן עיגון ומה"ת להקל ע"כ אני איני רוצה להיות מהמתירין ומי שדעתו רחבה מדעתינו יורה יורה כאשר יורהו מן השמים ואחתום בברכה. פ"ב כאור בקר ליום ה' כ"ה טבת תקצ"ב לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי תלמידי הרב המובהק הותיק דיין מצוין בהלכה כבוד מה"ו מרדכי ליב ני' דיין דק"ק גוו"ד יע"א:

גי"ההגיע ענין נדון גרושה שנישאת לכהן בחזקת אלמנה וכשנודע הדבר ברחה לה ולא נודע מקומה איה והבעל מצטער בעיגון וביטול פ"ו אם יש להתיר לישא אחרת עלי' בלא היתר ק' רבנים:

יעןראיתי דין זה לא נתברר על בריו בשום מקום ושנאתי הדיוקי' וגיבובי דברים ואורך שלא לצורך ע"כ אומר בקיצור אחר עיוני בשורש הדברים ובדברי הב"ח בתשו' סי' כ"ה שבא להשות דברי תשו' מהרש"ל סי' ס"ה עם דינו של רמ"א סי' א' וגם דברי מהרמ"פ סי' נ"ג אשר רמז עליו חלקת מחוקק סי' קי"ט סק"ז:

וממוצאהדברים למדתי כי הנה רגמ"ה תיקן ב' תקנות א' שלא לגרש בע"כ והיא סיג לתורה כיון שרבו פרוצי' שזלזלו בבנות ישראל ההגונו' בערב היא באה ובבוקר היא שבה ע"כ החמיר בחרם זה לא קבע לו זמן ולא מקום ונתפשט בכל ישראל ולא התנה להתירו ע"י ק' רבנים אמנם הסכימו רוב ככל הגאונים שבמקו' מצוה דאורי' כגון ביטול פ"ו ויבום וכדומה לא גזר כלל תקנה שני' אינה סיג לתורה רק מפני הרגל קטטה החרי' שלא ישא אשה על אשתו והיא קלה ולא נתפשטה בכל מקום וקבע זמן עד סוף אלף החמשי ומ"מ כ' מהרש"ל ביש"ש דיבמו' פ"ו סי' מ"ב דמ"מ כיון שלא נמנע להתיר החרם בכלות הזמן ממילא החרם כמקדם ע"ש אבל מ"מ הגאון הקיל בו וגם התנה שאם יראו חכמי הדור צורך ענין להתיר יתירוהו ע"י ק' רבנים וכ' ב"ש סי' א' סקכ"א דמשו"ה ספיקו להקל. ולכאורה צ"ע דיהי' הטעם מה שיהי' מ"מ כיון שהחרים וחרם דאורי' כמ"ש רמב"ן במשפטי החרם שלו ובסוף פ' בחקתי וא"כ ה"ל ס' דאוריית' ועי' בס' עה"ג סוף סי' ס"ח בספק חרם וי"ל דברי בית שמואל ע"ד שכ' רמב"ם בהלכות ממרים דכל תיקונו דרבנן הם דאוריתא ממש מלא תסור והקשה רמב"ן א"כ אמאי ס' דרבנן לקולא ותי' תשב"ץ ומביאו לח"מ דחכמי' התנו כך שיהי' ספיקם להקל וכן י"ל בחרם דר"ג אותו שאיננו סיג לתורה התנה שיהי' ספיקו להקל. ועיין ב"ש רס"י קנ"ח דמשמע דלישא ב' נשים דאורייתא משוי' לי שכ' בסי' ט"ז סק"כ ואמנם סי' ס"ו סקי"א משמע אפי' לגרש בע"כ משמע לאינשי כאלו אינו דאורייתא ויהי' קלה בעיניו להוציאנה עיי' וק"ל:

נחזורלענינינו כי ב' תקנות הללו כל א' קולא היא חומרתו דלישא ב' נשים דקילא והתנה להתיר ע"י ק' רבנים לעומת זה חמירא דאפי' לדבר מצוה דאורי' לא הקיל דהרי יכול להציע דבריו לפני חכמי הדור ויצרפו ק' רבנים ויתירו החרם ולמה לנו להקל טפי בדבר מצוה ואמנם לגרש בע"כ דחמיר ולא ניתן רשות להתירו בשום אופן ע"כ במקום מצוה לא גזר כלל ולא צריך שיהוי וטורח והוצאה ובזה יובן דברי תשו' הב"ח ודברי מהרמ"פ:

וכשבאלידינו דבר מצוה אזי יפה כ' בשב יעקב חא"ע סי' א' לחלק אם היא אינה פושעת בכך כגון שהה עשר שני' ולא ילדה או רואה מחמת תשמיש וכדומה אעפ"י דבמקום מצוה לא גזר והי' יכול לגרשה בע"כ מ"מ נימא לא טרח והמציא לך ק' רבנים ונסיב תרתי אבל כשהיא פושעת כגון עוברת על דת מתירי' לו לגרשה ע"כ ולא יטריח להמציא היתר במאה רבנים ותיוסרנה כל הנשים:

והנהבמומרת שא"א להשיגה לגרשה בע"כ ולהתיר לישא אחרת בלי ק' רבנים לא נהיגי אפי' בפושעת ע"כ נהגו לזכות לה גט דזכות גדול הוא לה כיון שהמירה ומופקרת לזנות ומחייבת מיתה על כל בעילה א"כ הגירושין זכות לה ועל זה כ' מהרי"ק שרש קמ"א דלדעתו במקום מצוה כי האי לא גזר ולא בעי ק' רבנים א"כ מהיכי תיתי לזכות לה גט דלהרי"ף ספ"ק דגיטין אין זכי' מועיל אלא שלא יחזור בו האדון והבעל אבל לא שתהי' מותרת לעלמא ונהי התוס' ורא"ש ורמב"ם פליגי וקיי"ל כוותי' מ"מ למה לנו להכניס עצמינו נגד הרי"ף באי' דאורי' בלי שום טעם מפני המרשעת הזאת והלא יכול לישא אחרת בלי שום טורח ועיגון דבמקום מצוה כזו לא גזר אך במקום שנתפשט המנהג דגם במקום מצוה גזר ובעי ק' רבנים ויתעגן הבעל עד שיטרח ויוציא הוצאו' ק' רבנים יפה עשו שסומכים על רוב פוסקים לזכות לה גט זו היא כוונת מהרי"ק למעיין שם ובחנם האריך ט"ז סי' ק"מ סק"ו ועל דברי מהרי"ק הללו הנאמרי' רק במומרת לא יחלוק אדם:

אךהרמ"א סי' ק"מ סעי' ה' הוסיף מן דילי' וה"ה האשה הנאסרת על בעלה מזכה לה גט ויש חולקי' עכ"ל ור"ל נאסרת ע"י עדי זנות ממש ולא רק פ"א אלא שהוא באופן שתזנה והולכת ומפקרת עצמה מכאן ולהלן שאז זכות הוא לה להצילה מחיוב חנק כל שעה אז מזכי' לה גט וכ' ויש חולקי' ורוצה לומר דהרי המהרי"ק לא התיר אלא היכי דנתפשט המנהג והרי המנהג לא נתפשט אלא במומרת אבל אשת ישראל שאפי' זינתה פעם ופעמיים לא שכיחא שיהי' באופן הנ"ל שתזכה והולכת ושיהי' זכות ברור לה בגירושין וכיון דלא שייך מנהג במידי דלא שכיחא לא התיר מהרי"ק זוהי כוונת רמ"א אבל מ"מ צ"ע מה בכך דלא שכיחא וליכא מנהגא מ"מ כיון שנתפשט המנהג שלא להתיר בלי ק' רבנים א"כ ע"כ יתעגן הבעל עד שיטריח וימצא ק' רבנים א"כ שוב טוב לזכות לה גט ולא לחוש לדעת יחידא' דהרי"ף:

היוצאמזה לענינינו דהכא לא שייך לזכות לה גט דאיזה זכות יש לה דאע"ג דנחשדה באי' גרושה לכהן מ"מ בזנות לא נחשדה ואין לה שום זכי' בגירושי' ואם תרצה להנשא תבוא ותקבל גיטה וא"כ א"א לזכות לה גט ע"י אחר ולגרשה בע"כ הרי אינה פה עמנו א"א אלא לישא אחרת ולזה צריך ק' רבנים והשלשת גט כמבואר מדברינו הנ"ל ותל"מ הנלע"ד כתבתי וחתמתי בכל חותמי ברכות א"נ. פ"ב נגהי ליום ה' ב' דחנוכה תקצ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לי"נ הרב הגאון המפואר המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל אגוזים כש"ת מה' משה פערלס ני' אב"ד ור"מ דק"ק אייזענשטאדט יע"א:

יקרתוהגיעני נידון נשתטית שבגליל בנו הרב החרוץ ני' שנראה להרב ובית דינו להתיר להבעל לישא אשה על אשתו עפ"י היתר מאה רבנים וככל הכתוב ומפורש בנב"י קמא סי' ג' ונפשו היפה בשאלתו אם צריך דוקא מאה מג' מדינות שוה בשוה או סגי צ"ח במדינה א' וב' א' מכל מדינה ואם סגי גם בבחורי' מופלגי תורה ויראי ה' ומה הוא בכלל מדינה ומדינה ואגב זה כ' קצת איזה פקפוקי' על הקונטרס שנדפס בשמי בסידור הגט לכשנשתפה [הוא לקמן סי' י"א]:

הנהזה לשון תשו' מהר"מ מר"ב בסופו חרם תקנת הקהלות ששם רגמ"ה דאין לישא ב' נשי' אין להתירה רק במאה אנשים מג' ארצות ומג' קהלות וגם אותם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וצריך שתהי' כתובתה צרורה ומונחת ביד נאמן במעות או במשכוני' וחרם שמקבל החתן עליו צריך ג"כ מאה להתיר ואין צריך שיהי' מג' ארצות עכ"ל ובס' כל בו סי' קי"ו כ' וז"ל וחרם ששם ר"ג שלא לישא ב' נשים אין להתיר רק במאה אנשים משלשה קהלות ושלשה ארצות כגון ארגון לומברדיא צרפת גם הם לא יסכימו עד שיראו טעם מבורר להתיר וגם באותו ענין שתהא מבורר אבל חרם של תקנות הקהלות שידוכין אין צריך מג' ארצות עכ"ל. אמנם הב"ח כ' בטא"ע סי' א' שיציעו הדברי' לפני גדולי' ויסכימו מאה רבנים ונראה דע"כ לא רבנים ממש יושבי' על כסא רבנות בקהלות דהרי כ' בהנ"ל שיהי' מג' קהלות וא"א מאה רבנים בג' קהלות אמנם גם א"א דאנשי' בעלמא קאמר כדמשמע לשון מהר"מ וכל בו הנ"ל דכיון דבעי' שיהי' להם טעם מבורר ויסכימו עם הדין א"כ לאו קטלי קני' באגמא נינהו ומזה הוציא הב"ח שיהי' רבני' הראוי' להוראה ומביני מדע להסכים עם המורה הראשון בענין ההוא וכבר נהגו כמ"ש בנב"י קמא סי' ג' לצרף המוסמך במורנו שראוי' לסדר קידושין כמו שתיקן מהרי"ל שלא יסדר גיטין וקידושי' מי שאינו מוסמך ה"נ הכא ודי בקולא זו אבל לא בחורי' אפי' גדולי' וטובי' ובפרט בזה"ז וד"ל:

והנהמה שפרט כגון ארגון לומברדיא וצרפת שהם ג' מלכיות ממש לומברדי' באיטאלי' תחת ממשלת הקיר"ה ארגון בשפאני' וצרפת ידוע מ"מ נ"ל אם ע"י מלחמות נכנסו שלשתן תחת ממשלת מלך א' ועתידה אדום שתפשוט מלכותה ט' חדשי' על כל העולם כולו לא מפני זה יגרע כח הרבנים ההמה להסכים בהיתר הנ"ל כי אין המלך גורם אלא שיווי דעות אנשי מדינה ורוב אנשי מדינה נמשכי' אחר רבני מדינה ההיא ודיעותיהם וא"כ במדינתינו כגון מלכות פולין גאליציא ומלכות הגר ומלכות איסטרייך אעפ"י ששלתן תחת ממשלת הקיר"ה מ"מ לשלשה יחשבו וכן נוהגי' ומ"ש מג' קהלות לכאורה פשיטא כיון דבעי' ג' ארצו' בוודאי ג' קהלות הם נ"ל לאפוקי שלא ימצא בקהלה א' אנשי' מג' ארצות דזה לא מהני אלא במושבותיהם למקומותם דאל"כ בוויען ימצא כל חפצו בפ"א קמ"ל דלא:

והנהלכאורה כוונת התקנה היא שהרב אשר המאורע בגבולו הלא ידיו יהי' בראשונה ע"כ כי לפניו יעמדו ויחקור וידרוש הענין היטב ויסכים כי זה ראוי להתיר ואח"כ יציע דברי' ההמה לפני עוד צ"ט רבנים שיסכימו עמו והם יאמינו כי כדבריו כן הוא הענין ויסכימו עפ"י דבריו נמצא צריכי' שיסכימו צ"ט רבנים מג' ארצות וכיון שלא נתן גבול ומספר משמע שישתלשו מכל ארץ לג' כיון שראוי להשתלש הגע עצמך אילו הי' כתב בשטר ליתן צ"ט זהו לג' עיירות או מדינות או אנשים הלא הי' משלשי' ביניהם שוה בשוה ויעיי' תוס' גיטין נו"ן ע"ב ד"ה תנו וכו' אך לא נהגו לדקדק בכך וכן מוכח מתשו' נב"י קמא הנ"ל סי' ג' שדקדק מאוד להתנו' בכל התנאים השייכי' למאה רבנים בדברים פשוטי' ומ"מ הזהיר מאוד ולא הזכיר כלל שיהי' מג' ארצות אין זה כי כיון שראשי המדברים בענין ההוא היו הגאון דקארלסרוא פפד"מ ופיורדא שלשתן במלכות רייך והגאון דמיץ שהוא לוטרנגא שבצרפת והגאון נב"י במדינת קיר"ה הרי נפתח הדבר בגדולי' מג' מדינו' שוב לא הקפיד אם יהי' המסכימי' אפי' ממדינה א' ונ"ל הטעם משום ד' רמ"א עפ"י משמעו' תשו' רשב"א כיון שעבר זמן חרגמ"ה שוב אינו אלא מנהג האמנם מהרש"ל ביש"ש יבמות פ"ו סי' מ"א חילק בחזקת יד וס"ל שלא הותר החרם וכ"כ למעשה לארץ ישראל יע"ש מ"מ הרמ"א ס"ל שהוא מנהג אע"ג דקי"ל שאין נפקותא דעכ"פ שותא בפי כ"ע שהנושא ב' נשי' עובר חרם א"כ קבלנו עלינו חרם וא"כ נימא שגם זה ליתא מ"מ הא מנהג שנהגו בו איסור עובר על לא יחל דברו כדאי' בנדרי' פ"א ע"ב לרשב"ג וגם קים לי' בלטותא דרבנן כדפ"ק דמגלה לטיי' רב ולא צמח כתני' וב"ש עי"ד סי' רי"ד ופורץ גדר ישכנו נחש ואין נפקותא אלא חרם הוא ספיקו להחמיר כמ"ש בעה"ג סי' ס"ח משא"כ כשהוא רק מנהג ולא חרם ספיקו להקל אבל בין שהמנהג קבלת חרם או מנהג איסור בעלמא מ"מ כיון שפסק חרמו של רגמ"ה א"כ אין לנו אלא מה שנהגו וכיון דחזי' אפי' להב"ח שהעיד שהמנהג להצריך מאה רבנים מ"מ כל הקולו' שנהגו בזה דהיינו שלא לצמצם לשלש במשולשי' שליש במדינה זו ושליש בזו וכו' אין צריכי' לדקדק בו זה נ"ל דעת הנ"בי קמא:

וא"כבנידון שלפנינו הרב וב"ד של הגליל ההוא יראו ויעיינו ואם כשר הדבר לפניהם יכתבו פסק שלפי הענין ראוי' להתיר לזה לישא אשה על אשתו בהיתר מאה רבנים היינו עוד כך וכך למלאות המספר וגם יציעו הדבר לפכי גדול א' במדינה הואיל ונפיק מפומי' דב"ח ז"ל ואם יסכים יצרפו סמוכי' במורינו מג' מדינות כנ"ל ואעפ"י שאיני מצריך משולשי' ממש מ"מ יראו לקבץ מספר מסויי' מכל מדינה ורגיל אני להחמיר בהנ"ל מפני שנ"ל דברי מהרש"ל פ"ו דיבמות הנ"ל אבל אם נראה שראוי' להתיר אני מקיל בהפרטים כי אעפ"י שתיקון גדול תיקן הגאון רגמ"ה לגדור בפני הפריצים מ"מ כבר רבי' חללי' הפילו המחמירי' בזה ושלשה אני יודע שיצאו מן הדת עי"ז ר"ל והרב וב"ד יהי' נזהרי' מאוד שיעשו הדבר ברצון קרובי' ואפוטרופסי השטי' שלא יבואו בערכאות:

והנהזה לי איזה שנים הותר א' ממדינתינו עפ"י ק' רבנים ואני עני כקופץ בראש והזוג הי' דרים בוויען והיא היתה אז במגדול השוטי' והבעל נשא אשה אחרת ושוב נשתפה האשה ולא נתרצה בפשר כמה אלפי' שהשליש עבורה והביאה אותו בפלילי' שם בוויען וממש הי' סכנה בדבר והשר אמר כיון שהדבר בארץ הגר לא ימהר לבטל ההתירי' עד יבוא במקום גבוה אבל עכ"פ ישאלוני ואשיב אם כל המאה חתומי' מקויימי' בקיום וברור שלא זייף הבעל או שלוחו והי' לי צער גדול ומשמים עזרוני שבאו הזוג לכאן והתפשרו שנית וכ' גט חדש ונתן לה מידו לידה מרצונה:

ואשתקדכשהי' הפקודה מה"ל שטאטהאלטירייא לפרוט להם כל דיני איסורי עריות ועל ידי היתה שומא סדרתי להם כל האיסורי' מדאורייתא והאסורי' מדרבנן וסיימתי כל אלו האסורי' אפילו מדרבנן א"א לשום רב או אפי' מאה רבנים לזוז זיז כ"ש לבד מדבר א' לישא ב' נשים שהותר לנו בין מן התורה בין מדרבנן רק גדר גדרו בה מעצמם והתנו בהתקנה להתיר ע"י ק' רבנים ע"י השלשת כתובה ומזונות ועשיתי זאת מפני ב' טעמי' חדא לסכור פי התועב האומר שיש ביד רבני הזמן להתיר מה שירצו ב' להרגילם בזה ההיתר לישא ב' נשים ע"י ק' רבנים שאם יבוא הדבר בפליליהם לא יהי' זר בעיניהם וא"כ כל חכם עיניו בראשו בענין זה בזה"ז:

ואבואקצת במה שפקפק פר"מ נ"י על מה שכתוב בקונטריסי כיון שגילה דעתו הבעל שזכות הוא לו יכול השליח לזכותו ובשגם שהוא זכות להצילו מאי' חרגמ"ה וכן לענין הפרשת חלה וע"ז השיב ב' תשובות חדא הא איכא מ"ד דליכא חרגמ"ה בזה"ז רק מנהג לפע"ד די במה שכבר כתבתי לא יהא אלא מנהג והעוברו פורץ גדר וקם לי' בלטיותא ומעשי' בכל יום שרודפי' אותם בכל מיני רדיפו' ומרחיקי' אותם א"כ פשיטא שזכות הוא לו תמהתי על פר"מ שתפש הלשון שכתבתי שנפטר מחרגמ"ה וסבור דוקא קאמינא ולא יהא אלא ספק מהרש"ל ספק רמ"א וכי לא זכות הוא לו להצילו מהך ספיקא:

שניתפקפק ממ"ש ר"ן ר"פ האומר דאפי' מינתה שליח קבלה והבעל אומר א"א שתהי' שליח קבלה שלה אלא אני ממנה אותך שליח קבלה סבר הר"ן כיון שביטל שליחותה שוב אינו מועיל מינוי שליחותו דילמא במחשבתה חזרה ופי' פר"מ דלעולם חיישי' לחזרה במחשבה רק כל זמן ששלוחה קיים בעי' ביטול בפה ועכשיו שהבעל ביטל שלוחה שוב חיישי' שמא במחשבתה חזרה בו וא"כ ה"נ אע"פ שהבעל כבר גילה דעתו שרוצה לגרשה וכן בענין הפרשת חלה מ"מ כיון שמינוי שליחותו הראשון מפוקפק א"כ חיישי' שמא חזר בו במחשבתו ועיי' בפנים בירושלמי שהוציא ממנו הר"ן סברתו שהקשה א"כ האשה עצמה שהביאה גיטה ניחוש ותי' היא עצמה יכולה לחוב בעצמה יראה שאין הטעם כמ"ש פר"מ וכל רואיו יכירון דלא נאמרו דברי' הללו אלא באיתתא דטב למיתב טן דו כדאמרי' ביבמות ספט"ו לענין קטטה וב"ק קי"א לענין מוכת שחין אבל בעלמא אפי' בחלה מ"מ בשטיות דזכות גמור הוא לו פשיטא דלא סלקא אדעתה דהר"ן לפקפק כה"ג ובשגם הר"ן הוא דעת יחיד בזה ויעיי' בתי"ט ובחי' גיטין מיוחסי' לריטב"א כ' בשם מורו היינו הרא"ה פי' משנה ר"פ האומר היא אמרה זכה לי והבעל אומר א"א ושוב ליום מחר בא הבעל מאיליו ונותן לו הגט ואומר התקבל והולך למר או הולך למר חזר שליחות קבלה שלה במקומו כי מה שאמר תחלה א"א לא נעקר מינוי שליחות שלה ממקומו אלא שהבעל לא רצה ועכשיו שחוזר ורוצה הרי היא מתגרשת בקבלתו כי שליחותה לא נעקר יע"ש והוא סיעתא גדולה לדידן:

ובהדישותא אעתיק פה מ"ש על גליון תוס' נזיר י"ב ע"א תוס' ד"ה מ"ט וכו' וא"ת והא מעשים בכל יום וכו' כיון דמחוסר מעשה לבוא עלי' וכו' וכתבתי שם על הגליון וז"ל פי' כיון דהיבמה אינה בת גירושי' אע"ג דיכול לבוא עלי' ולהבי' לידי כך מ"מ זה לא מיקרי בידו לעשות עכשיו כיון שמתחדש ענין חדש וכן נמי מה שיכול להבי' הקמח שאינו טבול לחלה ויכול ללוש ולהביאו לידי חיוב חלה זהו פנים חדשות לגמרי זהו לא מיקרי עכשיו בידו לולי שיכול להבי' עיסה מגולגלת שכבר חייב בחלה ולהפריש על הקמח לכשיעשה עיסה דלענין דבר שלא בא לעולם הוה כבא לעולם אבל לענין לעשות שליח למה שעכשיו בידו לא נקרא הקמח בידו כיון שחיוב טבל פנים חדשות הוא ואין דמיון וענין לשליח הולכה לגט אשה שממנין אותו קודם כתיבת הגט כיון שבידו לכתוב גט ולא יתחדש שום ענין דבר מיקרי שפיר עכשיו ומצי עביד ומשוי שליח וכבר שגו בזה בספר דורש לציון דרוש י"ג ובהג"ה שם:

ודעעוד דלא נתלבטו תוס' אעשיית שליח להקדיש החלה שיפריש מהקמח לכשיעשה עיסה דהא פשיטא להתוס' שהרי עיסות טובא איכא בעלמא שיכול להפריש הלה והוה עכשיו יכול לעשותו כמ"ש תוס' שיכול להבי' עיסה מגולגלת וזה פשוט ולא צריכא למימר אך התלבטות תוס' איך יכול לעשות שליח לפטור השיריים מהאי עיסה שיעשה מהקמח הלז הלא אין עכשיו בידו לפטור השיריי' האלו וע"ז תי' תוס' שפיר יכול לפוטרם עכשיו ע"י עיסה מגולגלת שיפרוש ממנה על זו לכשתתגלגל אבל מעולם לא הוה קשי' להו איך יכול לעשות שליח להקדיש החלה שיפריש מקמח הלז דודאי על זה לא תירצו מידי דאפי' יביא עיסה מגולגלת ויפריש על הקמח ויהי' פטור מהחלה אבל החלה מהעיסה לא יכול להקדיש אע"כ משליח להקדיש חלה לא הוה קשי' להו מעיקרא אלא מפיטור השיריים גם בזה שגה שם במ"כ ע"ש עכ"ל על גליון ש"ס שלי:

והנהיפה כח הבן בנו הרב ני' שהקשה על קונטריסי איך מהיות טוב שהבעל עצמו יתן גט שזמנו מוקדם ליום הנתינה הנה לפי דעתו יפה הקשה אך לדעתי אין לך קלא יותר מזה הרבה והרבה יותר מגט הנשלח ממ"ה ויען אין עיקור כוונתי שם שמהיות טוב למנות שליח מחדש ולא לסמוך על מינוי שליחו' הראשון אם אפשר וקשה קצת להתיר ע"י שליח אם הבעל עמה בעיר ע"כ יותר טוב שיתן הבעל בעצמו ומשום מוקדם ליום הנתינה לא איכפת לי בפרסום וקול כזה כנלע"ד פשוט ומ"מ הב"ד בזמן ההוא יעיינו ואין זה לשאלתינו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום א' ה' אדר"ש תקצ"ז לפ"ק.

משה"ק סופר מפפ"דמ:

שלוםוכ"ט והרמת קרן צדיק לי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם כקש"ת מה"ו צבי הרש נ"י אב"ד דק"ק אונגוואהר וכסא כבודו מוכן לו בק"ק אובן ישן יע"א:

יקרתקדשו הגיעני והטעמני מנועם צוף אמרותיו נידון הנ"ל וענותנות הרבני לחוות דעתי גם אני:

הנהביבמות פ' ע"ב עבד רבה תוספאה עובדא וכו' והרי"ף לא מייתי עובדא דרבה בר תוספאה אבל מדמייתי דר' אבוהו ומסיים דאשתהי אשתהי משמע דס"ל דיש במציאות דשוהה הולד וכדעת רוב או כל הראשונים דס"ל דר' אבוהו ודרבה תוספאה מישך שייכי אהדדי וס"ל לרי"ף אין לחלק בין שיהוי מועטת למרובה כי היכי דאמרינן האי בן ז' הוא ואשתהי קרוב לירח ימים ויצא בן ח' יב"ח וע"כ אין צורך להביא רבה תוספאה ולפ"ז אפי' יותר מיב"ח נמי ודרבה תוספאה מעשה שהי' כך הי' דאל"כ הו"ל לאתויי הך דרבה תוספאה לידע זמן השיהוי:

אמנםהרמב"ם בפ"א מיבום פסק כרבי ורשב"ג דשהה וכמ"ש ה"ה שם ובפט"ו מאי' ביאה כ' בדרך שלילות שאין תולין הולד יותר מיב"ח וכ' ה"ה דאין לנו אלא מה שמצינו בהדי' יב"ח ותו לא ולפע"ד נ"ל להביא ראי' לזה דביבמות מ"ב ע"א קאמר תמתין חודש א' ותנשא וכו' וכ' הריטב"א דהומ"ל אי לתמניא ילדה דילמא אשתהי אלא כיון דאיכא פלוגתא עדיפא מיני' משני ע"ש וצע"ג א"כ אכתי מה יועיל הבחנה ג' חדשים דילמא בן ט' לראשון הוא ואישתהי וק"ו הוא דבן ז' אשתהי הו"ל נגד ב' רובא רובא יולדת לט' ורוב לא משתהי ועוד דהוה תרתי דסתרו לומר שהולד מיהר בגמר צורתו לז' ואיחר יציאתו מרחם כמ"ש מהרי"ק שורש ק"ג ואפ"ה אי לאו דהוה פלוגתא דרבתא הוה משני הכי וכ"ש יולדת לט' ואשתהי דליכא כל הנ"ל פשיטא דהו"ל למיחש ודברי ריטב"א צ"ע גדול ובאמת זולת הריטב"א נמי קשה אבל להריטב"א טפי [מיהו י"ל דעובר ניכר לכל המאוחר בחצי חדש לידה והמשהה עד חדש העשירי ניכר לה' חדשי' ואם לא ניכר ליכא לספוקי בס' בן ז' או בן ט' ואישתהי חדש א' אבל ניחוש שתלד לט' לשני וניכר לג"ח ושמא הוא ששה לראשון שהוא חצי יב"ח] אע"כ צ"ל כיון דימי הבחנה הם צ' יום חוץ מיום שמת בו שהוא יום שנאמר שבא עלי' נמצא אם נתארסה אחר צ"א יום ותלד לט' חדשים הו"ל יום א' יותר מיב"ח וזהו א"א בשום אופן ומוכח כהרמב"ם:

ולפ"זה"ל להרי"ף לאתויי להאי דרבה תוספאה דנילף מיני' דלא שהה יותר מיב"ח ומ"ש יש"ש ביבמות דמדלא הביאו הרי"ף ש"מ לא ס"ל כרבה תוספאה לא נ"ל דהרי כ' הך דשהה ואי ס"ל כמ"ש תוס' ה"ל לפרש דפי' תוס' הוא קצת רחוק מפשיטת כוונת הש"ס ועוד דסתמא משמע הך דלא עבדינן בי' עובדא עד עשרים שנה משמע דקאי אסי' גדלות לא אחולתא וכמ"ש רמב"ם ורוב ראשונים לא כפירש"י ותוס' וא"כ ר' אבהו ודאי כרבה בר תוספאה ואי לא ס"ל להרי"ף הכי הוה לי' לפרושי ע"כ נלפענ"ד דהרי"ף בוודאי ס"ל כרבה בר תוספאה ועדיף מיני' דאין קצבה לשהוי והא דמינסבא אחר ג' חדשים ולא חיישינן לס' בן ז' לראשון ואשתהי היינו משום נהי אם אירע כן שנולד בן ח' ונגמרו שערו וציפרניו וחי למ"ד יום תלינן אפי' בתרתי דסתרי אהדדי היינו שמיהר בגמר צורה לז' ואיחר יציאתו כי נעצר רחמה מ"מ לכתחלה לא חיישינן שיארע כך דלחד מיעוטא חיישינן שמא יהי' ס' בן ז' ס' בן ט' אע"ג דבן ט' רובא אבל לתרתי דסתרי כנ"ל לא ניחוש לכתחלה שיארע כך ואם תלד ט' חדשים אחר נישואי' בודאי ניתלי בשני ולא בשיהוי:

ואמנםתוס' ממש דעת יחידאי בענין זה דס"ל ר' אבהו פליג אדרבה תוספאה ומיהו מ"ש תוס' בנדה כ"ז ע"א ד"ה אלא וכו' דרוב אמוראים לית להו דרבה תוספאה צע"ג היכן מצאו שרוב אמוראים פליגי אלא ר' אבוהו וסוגי' דהתם בנדה כ"ז אינה מכרעת דהתם מיירי בתאומים אם נגמרו צורת שניהם כא' ונפתח גם הרחם ביציאת האחד בוודאי אין שום סברא ששוב ישהה השני שגם הוא נגמרה צורתה והפתח פתוחה לפניו לא אמרינן שיהוי אי לא נימא א' נגמרה צורתו וא' לא נגמרה צורתו וסברה זו רמוזה ברמב"ן וריטב"א בנדה שם אבל בולד א' שלא נפתח רחמה מאן פליג דלא נימא עצר ה' בעד הרחם ומקרא מלא הוא באבימלך אע"ג דאין למידין ממעשה נסים והתוס' גופא מודי' דאיתי' במציאות אלא שצריך שיהא כ' שנים שהוא מציאות רחוק:

**וכ'**מהרי"ק שרש ק"ג דלא לגמרי נדחה רבה תוספאה מהלכה לתוס' אלא בבן ז' דהוה תרתי דסתרי וגם ליכא חזקת כשרות דמסייעא אבל בבן ט' ובאשה שהלך בעלה למדה"י דאיכא חזקת צדקת דאשה וחזקת היתר לבעלה וגם לא הוה תרתי דסתרי תלינן במיעוטא דשהוי ולדבריו מ"ש תוס' בנדה כ"ז ע"ב ד"ה אלא הנ"ל ובדף ל"ח ע"א ד"ה שיפורי' וכו' דלא קיי"ל כרבה היינו בגווני דאיירי שם דליכא חזקה דמסייעא אבל בלא"ה קיי"ל כרבה תוספאה גם להתוס':

**וכ'**מהרי"ק שורש שם דמשו"ה לא פריך בעלמא אדרבה כיחידאה עבד משום דמצינן למימר דילמא ע"כ לא אמרו רבנן אלא היכי דליכא חזקת כשרות ולא סתרו אהדדי אבל בעובדא דרבה מודו אבל השתא דאמר ר' אבוהו דלרבנן לא עבד עובדא עד כ' שנים ש"מ הוא מציאות רחוק אפי' במקום חזקת כשרות לא נסמך ע"כ פריך כיחידאה עביד:

והנהלרוב ראשונים דמפרשי עד עשרי' לגדלות שלא יהי' סימני שומא אבל בר קיימא הוא וודאי הרי יוצא בצבא לכל דבר ע"ש ליתא להנ"ל וצ"ל דס"ל דאה"נ הומ"ל דילמא ע"כ לא קאמרי רבנן וכו' אלא משום דלא מצינו סברת שיהוי אלא בדברי רבי דאמר סי' מוכיחי' עליו ע"כ חתר למצוא שאמר כן גם רשב"ג וממילא ניחא ע"כ לפ' רבנן וכ"כ יש"ש והא דלא פריך ר' אבוהו כיחידאה אמר לשמעתי' משום דלא עביד עובדא אלא אסבור דברי רבו אבל רבה עבד עובדא להקל שפיר פריך כ"כ הריטב"א ע"ש ע"כ נראה בבן ט' ואיכא נמי חזקת כשרות לכ"ע איכא למיתלי בשיהוי וכפסק רמ"א סי' ד' ודלא כיש"ש:

ונבואאל השניות שיהוי הכרת העובר הנה תוס' יבמות ל"ז ע"א ד"ה רוב וכו' ואין לומר כיון שהמתין ג' חדשים וכו' יל"ד בדבריהם מה לנו לכל האורך להביא מק' ש"ס מ"ב ע"א ותמתין חודש א' וכו' ולא בקיצור א"כ כל ג' הבחנה שלא לצורך דלעולם ניזל בתר רובא לט' יולדו' ובתוס' הרא"ש איתא כן בקיצור עוד צל"ע בנדה ל"ה ע"א חסידי' לא הוו משמשים מטותיהם אלא מיום ד' ואילך ע"ש פירש"י מחשש חילול שבת ביום הלידה וחששו ג' ימים עד מד' ואילך שמא נקלט לג' ימים אבל הר"ן פי' דחששו עד מד' ואילך מפני שיולדת מחללי' עלי' שבת ג' ימים הראשונים ושוב הקשה א"כ אפי' מד' ואילך ניחוש לג' ימי הקליטה ותי' רוב זרע נקלט בשעתו ונ"ל רש"י נמי לא פליג אמציאות אלא ס"ל חסידי' חששו למיעוט דלמא אירע כך שלא נקלט אבל לא חששו אלא ללידת יום שבת עצמו דא"א בלא חילול בחתיכות טבור וכדומה וכדס"פ מפנין אבל ג' ימים אפשר שלא נצרך כלל לשוש חילול ולא חשו חסידי' אבל במציאות לא יחלקו דרוב זרע נקלט ביומו ולפי הנחה זו לא הוכיחו תוס' מידי דוודאי אה"נ אי אירע שתלד לששה חדשים וב' ימים חיישי' לכל החששו' דלמא הוא בן ט' לראשון וחיישי' למיעוט הנקלט ביום ג' אך לחוש לכתחלה שלא תינשא נאמר בוודאי לא יארע שלא קלטה עד ג' ימים ולא יארע שתלד לז' בשלמא אם אירע שילדה לז' לשני א"כ הוו תרי רובא דסתרי רוב נקלט ביומו והוה בן ז' ורוב לט' יולדת והוה בן ט' שנקלט ביום ג' ומדסתרי תרי רובא חיישי' אבל לכתחלה קאמר בוודאי לא יארע כך כי לא קלטה אחר יומו והיא לא תלד לז' משא"כ סתם הבחנה לג' חדשי' שפיר חיישי' שתלד לט' ונחוש לחד מיעוט שמא בן ז' הוא ויהי' הולד ס' ע"כ תיקנו ג"ח הבחנה ומאי הוכיחו תוס' עכנ"ל דק' מתורצת בחברתה דמשו"ה מייתי מק' ש"ס ותנשא בחדש א' ולמה ניחוש למיעוט שישהה מלבעול חדש א' וחזקה לא משהה נפשי' ורוב לט' מתעברים ויולדת וצריך לומר שהשהה עצמו או לא נתעברה וצ"ל נמי שיולדת לז' ואפ"ה חיישי' א"כ ניחוש נמי להא:

**ותי'**תוס' דכ"כ לא היו משתהי וכו' ר"ל דרובא דרובא אינה משתהה כ"כ ופי' בתוס' הרא"ש דאע"ג שחיישי' אפי' לתרי מיעוטא כנ"ל ומשו"ה לא התירו קודם ג"ח איזה ימים מ"מ די בזמן מסויים ג"ח אבל להוסיף עוד איזה ימים שהוא זמן שאינו מסויים לא תקנו חכמי' והן הנה דברי מהרש"ל בחכמת שלמה אבל במהרש"א במהדורא בתרא מגי' בתוס' ולשונו מגומגם וצריך הגה' ג"כ וכוונתו דהבחנה להכרת עובר די בג' פעמים כ"ח יום ותיקנו ג"פ שלשים יום מפני ימי הקליטה שהם כבר נכללים בימי הבחנה ויפה כ' הדר"ג דלא משמע כן בתוס' יבמות מ"ב ע"א ד"ה ותמתין וכו' היינו לפי הבנת מר נ"י אבל לפי מה שאני מפרש בכוונת המהרש"א א"ש:

ואש"נקו' הגאון דמייתי נב"י קמא סי' ס"ט בשמו דמה יענה תוס' אייבום איך מתירי' אחר ג"ח דלמא יוכר עובר בזמנו ונמצא בעל ערוה למפרע והולד ממזר ונב"י נדחק ונלחץ במה שא"א לשמוע. ופר"מ הדר"ג כ' דלק"מ דוקא בענין הבחנה חששו למיעוט ולא לאיסור דיבמה ורוב נשים קולטת זרע בני יומן ולא נח דעתי בזה דאפי' נימא אזלינן בתר רוב אפי' איכא לברורי וכמ"ש נב"י בתרא סי' קל"ט בזה מ"מ כל היכי דאפשר שיתגלה בהתתי' שנדע למפרע שלא כדין עשינו לא סמכי' ארובא ומשו"ה לא סמכי' ארוב דריאה משום שהוא דבר שסופו להתפרסם כמ"ש רבינו יונה והאריך בזה בשלטי גבורים פ' לא יחפור סוגי' דניפול והכא אם יוכר עובר בזמנו נדע למפרע שהוא מן המיעוט ונתחייב כרת ובזה אין לסמוך על הרוב לאיסור לאו דריאה חששו' לאיסור כרת דעריות לא כ"ש וכן אמרי' לקמן מ"ב ע"ב לענין הבחנה לאיסור לאו חששו לענין כרת לא כ"ש:

ואיידידאיירי אימא האי לישנא צלע"ג מאי לאו דקאמר איכא למיחש לבעילת הבעל קודם מותו ונתעברה ממנו א"כ אין כאן חליצה והיתר גמור הוא אי לביאת יבם קודם חליצה ה"ל חליצה אחר ביאה ואינו כלום והרי היא א"א גמורה אבל באמת אינו לא זה ולא זה אלא מטעם שלא יאמר ב' נשים בחצר א' זו אסורה וזו מותרת כמ"ש תוס' שם ד"ה מאי שנא וכו' וא"כ איננו אלא איס' דרבנן ולא לאו. שבתי וראיתי כיון דהבחנה בנוי על חששא אח נושא אחותו ובאמת אם יארע כן מותר לישא אשה ואינו צריך לחוש שמא יפגע באחותו אלא מצווי' שלא נבוא לידי כך והוא מפסוק אל תחלל בתך להזנותה כראב"י ביבמות ל"ז ע"ב ומזה יצא לרמב"ם ס' דאורייתא לקולא כמבואר בלשונו פט"ו מאי' ביאה הל' כ"ז והל' י"ט ור"ן ספ"ק דקידושין כ' בשם רמב"ן דמס' ממזר יליף אבל רמב"ם מהכא יליף ומזה יצא לחז"ל לאסור למכור טרפה לנכרי במקום שאין מכריזין ולמכור בגד שאבד בו כלאים כיון שמותר ישראל ליקח דמרובא פריש צריכי' אנו לחוש לכתחלה שלא להביא לידי כך והיינו לאו דהבחנה לא תחלל בתך:

ולפ"זמאן דס"ל ס' דאורייתא לחומרא דמחייב אשם תלוי על חתיכה א' ואיהו ע"כ דריש לא תחלל כרבנן דראב"י בסנהדרין במשיא בתו לזקן איהו ס"ל טעמא דהבחנה מזרעך אחריך כשמואל ושמואל ס"ל לחד לישנא כר"א באשם תלוי כמבואר ביבמות קי"ג ע"א ע"ש:

נחזורלהנ"ל דקשה לאיסור לאו חששו בריאה ולאיסור כרת ביבום לא חששו ולמהרש"א הנ"ל ניחא מיהו בתוס' הרא"ש איתא להדי' כתוס' שלפנינו וכפי' מהרש"ל וא"כ ק' ובפסקי תוס' כ' דצריכה להמתין ג' חדשים ושלשה ימי קליטה אפשר איבם קאי אם לא נגיה ולא ימי קליטה:

וישלדחוק ולישב ק' הנ"ל לומר דלא מיקרי עתיד להתודע ולהגלות כי אחר ג' ימים לנשואי' הא אין בודקי' הנשואי' והאשה לא תבדוק עצמה וכמבואר לקמן מ"ב ע"א מאי תאמר שעתיד להיות ניכר בכריסה בין שיני' אותו זמן ההיכר אינו מתבאר אם הוא מבן ט' לראשון או מבן ז' לאחרון אע"ג אם יארע כזה יהי' הולד ס' אי ניזל בתר רוב לט' יולדות וקלטה אחר ביאה יום או ניזל בתר רוב דקולטת ביומו ולז' יולדה מ"מ אין עתיד להתברר ואזלינן בתר רוב ודוק:

והנהבמרדכי פ' מצות חליצה סי' ק"כ תשו' מהר"מ בקצרה אך בתשו' מיי' השייכא לסדר נשים סי' כ"ה איתא מבואר באורך שבתחלה אמר דיש לתלות בדרבה תוספאה ואי משום שראו גפוף ושגענו' בליל שבועות ליכא אלא ע"א וגם אין זה כיעור אלא רוק למעלה מכילה וחוגרת בסינר שוב כ' אם יש כאן עדי כיעור נראה דכל אפין שווין דהיא אסורה לבעלה כיון שיש עדים שראו דבר מכוער וגם ילדה סוף יב"ח בהא ודאי לא אכשר רבה תוספאה דכיון דאיכא עידי כיעור לא אמרינן אשתהוי' אשתהי ע"ש ובסוף כ' שיש לשאול אותה מ"ט כחשה תחלה ואם אינה נותנת אמתלא הגונה תפסיד גם כתובתה:

והנהאי איירי ההג"מ בעדי כיעור ברוק למעלה מכילה א"כ מה צורך לצרף ששהתה בלידה ת"ל משום ב' עידי כיעור אע"כ עידי שגעונו' בעלמא ולא נ"ל משום דאבדה חזקת כשרות דלא משמע דס"ל למהר"מ דבעי' צירוף חזקת כשרות לרבה תוספאה אלא משום דמצרפי' שיהוי הלידה לכיעור השגעונו' וה"ל כמו רוק למעלה מן הכילה וכל מיני כיעור ופריצות סגי להאי דבפורתא נעשה כיעור גמור ובפרט שיש ב' עדים בדבר:

ונבואלנידון שלפנינו בעז"ה הנה לענין ירושה לא קאמיבעי לי' להדר"ג דלית דין ולית דיין דאין להנחילו בנכסי מיתנא דהירושה מוחזקת באותו השבט ואע"ג דיש לתלות בשיהוי אבל אין להוציא ממון בשום אופן כבב"ב קנ"ח ע"ב ועסמ"ע סי' ר"פ סקכ"ב עיי' ב"מ ל"ז ע"ב וה"נ שמא ושמא הולד עם היורשים וברי של האם אינו מועיל לענין עדות ממון להולד והוא פשוט מאוד:

אמנםלענין איסורא לכהונה הנה אי הוה עובדא במקום שרוב גוים ואין כאן שכונת ישראל אי הי' ברור לנו שהרתה לזנו' הי' הולד פגום לכהונה לכתחלה כדין גוי ועבד הבא על בת ישראל שהולד פגום לכתחלה לכהונה עב"ש סי' ד' סק"ב ויש לדון דברי של האם אינו מועיל אפי' לר"ג לכ"ע דהתוסי' בחגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה שעיברה וכו' דבריהם צ"ע לכאורה שהקשו ממעוברת ולא ממדברת וממדברת לא תי' כלום דהרי מעידה על עצמה ולא על בתה שאין כאן עובר וצ"ל כי ממדברת לק"מ כיון דפריצה ונסתרה אבדה חזקת צדקת שלה ולק"מ אבל ממעוברת אפשר שנאנסה ולא אבדה חזקת צדקת מהא קשי' לתוס' ותי' כיון שאינה מעידה על עצמה אינה חוששת כ"כ כצ"ל פי' תוס' מעתה י"ל ר"ג נמי לא פליג אלא בחדא לריעותא אבל בתרתי לריעותא כגון נידון שלפנינו דהיא בלא"ה פסולה לכהונה משום חליצה ואין עדותה אלא על הבת והוה כמעוברת ופריצה נמי הוה לפי הקלא דלא פסק כמדברת נסתרה וא"כ לא תאומן בברי שלה על הבת וא"כ לא תאומן לכתחלה כל זה אי ראינו בברור שנבעלה מאחר אבל הכא הו"ל לאוקים בחזקת כשירות ולסמוך אדרבה תוספאה אלא משום פריצות ודברי כיעור שראו המגידי' ואותו כשר לכהונה א"כ ממנ"פ אם נאמין להקול הרי מאיש פלוני וכהן הוא ואם לא נאמין נתלה בבעלה ונוקמה בחזקת צדקת ונאמר מבעלה נתעברה והולד כשר לכאורה:

אלאיען יש כאן עוד רובא לריעותא דלא הוכר העיבור והיא בקשה כמה תחבולות להסתיר הריונה וכ' מהר"מ הנ"ל אם אינה נותנת אמתלא מוספקת מ"ט הסתירה הריונה אפי' כתובה הפסידה ורופאי זמנינו אומרי' שא"א בשום אופן בעולם שלא תרגיש נענוע הילד לששה חדשים לכל הפחות והחדשים המה כ"ח יום לחדש וכן אומרי' א"א בשום אופן בעולם להשהות הולד יותר מארבעים שבועותלכל המאוחר ואע"ג דאנו אחז"ל סומכי' כרבה תוספאה מ"מ חזינן דלא נשתנו הטבעי' וזו לא הרגישה אחר ששה חדשים וחלצה אז ליבמה וגם ילדה אחר מ"ב שבועות והוה רובא מתנגדת לה ולא יועיל ברי שלה:

ומ"שבנב"י סי' ס"ט לרמב"ם וסיעתו דאין ברי מועיל נגד רוב ק' איך אכלינן בשרא מטבחים היכי דאיכא רוב טרפות במקולין במ"כ נתחלף לו רובא דאיתא קמן בדליתא קמן דאע"ג דבהס"ד איתא קמן עדיף אבל בתר דידעי' דאזלינן בתר רובא רובא דליתי' קמן הוא עדיף דלא איתחזק המיעוט המתנגד לרוב כגון רוב בהמות כשרות הנה כל הטריפות הניכרי' לפנינו אינם בגדר הספק ושארי בהמות אמרינן רוב בהמות מימות עולם ועד סוף העולם כשרות ומיעוט טרפות ואפשר שהיום אין שום בהמה א' טרפה בעולם אלא אותן הנודעים לנו ולא אתחזק המיעוט וכן כולם דאלת"ה תקשי אתשו' רשב"א דמייתי ב"י ביו"ד סי' שע"ד על חלל שנמצא ולא נודע אם הוא ישראל וכו' ע"ש שדבריו תמוהים מש"ס סנהדרין ר"פ בן סורר ומורה דמסקינן הולכין בדיני נפשות אחר הרוב ומאי מספקא לרשב"א אלא התם ברובא אזלינן וכדומה דליתי' קמן ואין מיעוט מוחזק בפנינו משא"כ ט' ישראל וגוי א' ביניהם אתחזק מיעוטא בפנינו וצ"ע קצת ברש"י קידושין פ' ע"א ד"ה אם רוב שרצים וכו' ובמקומו הארכתי בעז"ה. וכן צ"ל בר"ן פ"ק דביצה דפשיטא לי' דמותר ליקח ביצים בליל י"ט דרובם אינם מולדים בלילה ובס"פ אין צדין מספקא לי' וחוכך להחמיר יעי"ש ולק"מ בפ"ק הוא רובא דליתי' קמן וליכא מיעוט בפנינו שנולדה הלילה ואפשר דליכא בכל העולם משא"כ ספ"ג איכא ודאי מיעוט שנצודו ונולדו היום אין יום בלא לידת ביצים ע"כ חוכך להחמיר היות כן התם בטבח איכא מיעוט כשרות עכ"פ נאמן לברר ההיתר מתוך רוב האיסור משא"כ בלא איתחזק מיעוט התירא כגון נידון שלפנינו לא יועיל ברי שלה להבת נגד תרי רובא רוב מרגישי' בולד ורוב אינו שוהין כל כך [ועיין לעיל סי' ב' ד"ה הנה] ע"כ יש לחוש להולד להשיאו לכהונה לכתחלה הנלענ"ד כתבתי וה' יורנו נפלאות מתורתו הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב יום א' ה' כסליו תקצ"ד לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

החייםוהשלום לידידי הרב המא"הג הותיק חדתי מלא עתיק כש"ת מה"ו הרש ני' אב"ד דק"ק לאשברין יע"א.

נועםמכתבו הגיעני יום עש"ק סמוך להכנסת כלה והיות כפי הנראה הדבר נחוץ לשום שלום בין איש לאשתו נחצתי להשיב כיד ה' הטובה עלי:

נפשיהיפה איותה לעשות אותי סניף להתירא באשה שנישא' בבתולי' בט"ו סיון ונבעלה שנית סוף החדש ההוא וילדה בת תחלת כסליו והעם מרנן שנבעלה קודם נישואי' ובהיות שניהם מודי' שלא נגעו זה בזה מקודם א"כ ע"כ נבעלה לאחר וטוען הבעל מקח טעות והיא טוענת שלא נגע בה אדם מעולם. יפה כ' מעלתו מי יבוא אחרי הגאון הר"י מינץ שכ' בנדון זה ממש דשיפורא גרם וה"ל יולדת לשבעה למקוטעי' וקבעה רמ"א בש"ע סי' ד' סעי' י"ד ופסקה בפשיטות בתשו' נודע ביהודה סי' כ"ב לחלק א"ע א"כ מאן ספון מאן חשוב לעורר מדנים והגאונים האלו המה לכסות עינים:

אךהיות נמצאו אחרונים מזדנדין בדבר אמרתי לברר קצת מקור הדין נובע מש"ס נדה ל"ח ע"א דקאמר הש"ס ש"מ דס"ל לר' יהודה שיפורא גרים אך שמואל פליג התם אלא דמסקי' התם דלא פליגא אלא ביולדת לתשעה אבל ביולדת לז' לכ"ע יולדת למקוטעי'. ומשמע דהיינו שיפורא גרים וכאשר יבואר אי"ה ורוב הפוסקי' פסקו יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' לבר מהרמב"ן כמ"ש ריב"ש סי' תמ"ו בסופו ומבואר שם סי' תמ"ז דעכ"פ גם לאינך פוסקי' מודי' עכ"פ ביולדת לז' שיפורא נמי גרים שזה לשונו וכיון שיולדת למקוטעי' לא בעי' רק שתכנס בחדש הו' דשיפורא גרים ביולדת לז' עכ"ל הארכתי בזה לפי שראיתי בספר עצי ארזים שכ' שרוב הפוסקי' ס"ל דאפי' ביולדת לז' נהי דיולדת למקוטעים מ"מ שיפורא לא גרים וזה ליתא וכ' עוד שם דאפי' רמב"ן דס"ל לט' יולדת למקוטעים מ"מ שיפורא לא גרים שכן מוכח ממ"ש בד"ה בשמו בדיני וסתות אלו דברי הגאון ז"ל:

ודבריותמוהים מאוד דז"ל רא"ה בבד"ה על מה שכ' תורת הבי' שם בשם ראב"ד דיני וסת החדש ושזה תלוי' בר"ח הן מלא הן חסר ע"ז כ' הרא"ה וז"ל אבל אמ"ו רבנו משה ז"ל יש לו בזה קושי' גדולה המבטלת כל זה שא"א שיהי' הוסתת נתלין בקדוש החדש שאין השופר שתוקעין בו ולא קדוש שלנו שמקדשי' אותו גורם וא"א לומר שלוסת כזה יתחדש דבר בגופה עכ"ל. והנה אם נניח דברי רמב"ן כפשוטן שהוא מכחיש ח"ו שיהי' הטבע משועבד לתורה ודלא כדרשה דלאל גומר עלי. מ"מ יודה עכ"פ שע"י גלגלי רקיע ישתנו הטבעי' וע"י מולד הלבנה ישתנו והשתא נהי דשיפורא לא יגרום מ"מ אם תכנס יום א' בחדש השביעי אחר המוליד ה"ל ז' חדשי' שלמי' וא"כ מה הרעיש העולם בעצי ארזי' בזה. אבל אמת יורה דרכו כי צע"ג איך יחלוק רמב"ן על שני התלמודי' דבירושלמי מפורש לאל גומר עלי שהכל תלוי בחדוש ב"ד. ומסתמא דתלמודא דילן מבואר כן בפשיטות מדאמרי' ש"מ לר' יהודה שיפורא גרים וק' מנ"ל הא לא מוכח אלא דחדושה של לבנה גרים ומדעבר עלי' ט' גלגלי לבנה ה"ל כמו תשעה ירחי לידה מלאי'. ומנ"ל דשופר של ב"ד גורם אע"כ דזה פשיטא להש"ס מסברת חוץ וממקרא מלא לאל גומר עלי שכל דבר הנתלה במולד הלבנה הכל נגמר ע"י שיפורא וכיון דלר' יהודה תלוי' בחדש הלבנה ולא בחדשי ההריון ממילא ס"ל שיפורא גרים דלא יחלוק אדם על זה כך צריכי' לומר בפי' הש"ס ואיך א"כ יחלוק רמב"ן על זה:

אבלנראה דמודה רמב"ן בכל אלו הדברים שהמה כלל מונח כגון בת ג' שנים ויום א' בתולי' חוזרי' ובן י"ג מבי' ב' שערות וכל כיוצא באלו הטבע משועבדת לתורה ומשתנת בנס ע"י עיבור ב"ד משא"כ וסתות בודאי אי הי' וסת כל הנשים שוות בתחלת החדש או בסופם או ביום ידוע הי' לנו לומר שתנהג ע"פי שיפורא אך הא אין שתי נשים שוות בווסת ואשה בעצמה אין כל ימי' שווי' וא"כ מה"ת להתלות בתקיעו' שופר של ב"ד ומה צורך לנס הזה וזה פשוט ומובן וגם בפליתי לנדה ראיתי בזה דברים שאינם נראים:

ועודאני אומר אפי' אם יחלוק אדם על הנס הזה האמור בירושלמי היינו כמ"ש שם שבתולה נבעלה והי' בת ג' שנים ויום א' כבר ואח"כ נמלך ב"ד לעבר השנה יחזרו בתולי' אח"כ שהוא נס נפלא וקשה לומר שהתורה תסמוך דיני' על ניסי'. אבל בז"הז שכל שנותינו וחדשינו מקודשי' ועומדי' מימי הלל האחרון אע"ג שכמה פעמים מאוחר או מוקדם יום ר"ח למולד הלבנה ודחינן ר"ה מיומו ע"י ד' דחיות מ"מ מתחלה נוסדה הטבע על כך ואין צורך לנס והוא מובן לכל מאמין:

ואמנםכל זה שיפורא בתחלת חדש האחרון אך סוף החדש הראשון לא מצינו ראי' מפורשת בש"ס רק התוס' דנדה שם בסוף דבור ס' כן בפשיטות ולשונם מגומגם ודברי מהר"מ לובלין אינו מבורר בזה וכבר נתקשה בהם מהרי"ט ח"ב בחלק א"ע סי' ט"ו ואולי י"ל בזה ק"ו אם תחלת יום עולה בסופה אינו דין שסוף היום יעלה בתחלתה כדרבא ר"ה יו"ד ע"א ועמ"ש תוס' שם ואולי יש לחלק וק"ל:

והנראהבכוונת תוס' דנדה בהקדים דס"ל דשיפורא לאו היינו תקיעת השופר בעצמו. אלא כל הימים המתקדשים ע"י תקיעת השופר הכל נקרא שיפורא דהיינו כל השלשים יום מר"ח עד ר"ח. והשתא יפה כ' תוס' דע"ד משל אשה שנבעלה ב' ניסן אי נימא דשפורא לא גרם בתחלתו א"כ צריכי' שמנה חדשי' שלימי' מיום ב' ניסן עד ב' כסלו ואז תכנס לחדש התשיעי וכיון שלא נתחדש היום שיפורא חדתא צריכא ע"כ שתמתין עד ר"ח טבת ונהי דעכ"פ מרווחת דאי לאו דשפורא גרים הי' צריכה להמתין עד ב' טבת מיום ליום והשתא כלה לה ט' ירחי ביום א' בשפורא דטבת מ"מ ה"ל עשרי שפורא וק"ל:

ולכאורההי' נ"ל ראי' לשיטה זו מש"ס ר"ה י"א ע"א דקאמר אי דקאי בעצרת וקאמר בחג אכתי בחמשה ירחי מי קא ילדה וקשה הא ד' הויי' אע"כ ס"ל תרי שיפורא גרים ואע"ג דבתר הכי מקשה אכתי בששה ירחי וכו' וה"ל למימר ז' הויי' ז"א דהתם המקשה הקשה כן ולא אסיק אדעתי' הך דמקוטעי' ודשיפורא. אך הא דאמרי' בחמשה מי קאי ילדה היינו סתמא דתלמודא אשר בא לברר דבניסן נולד יצחק עיי' וק"ל:

אךהב"ש מוכיח משם ההיפוך מדכ' תוס' דלמסקנא נמי צריכי' לדתני בבריתא שנה מעוברת הי' משום דילדה בט"ו ניסן ומש"ה מוכח דס"ל דלא אמרי' תרי שיפורא גרים וכבר קדמו בזה במוהרי"ט הנ"ל ונ"ל דההכרח שהבי' לתוס' לזה משום דהיה קשי' להו לפי הבריתא דאותה שנה הי' מעוברת א"כ אי ס"ד תרי שיפורא גרים הרי נולד יצחק לשמנה חדשים ולא חי. אע"כ ס"ל הך סוגי' דלא אמרינן תרי שיפורא גרים ודלא כק"ו דרבא הנ"ל וס"ל אעפ"י שתחלת החדש עולה בסופו מ"מ אין סוף החדש עולה בתחלתו או שיש לחלק דלא שייך ק"ו לענין גמר יצירת הולד נמצא לפ"ז פליגי תוס' דר"ה עם תוס' דנידה:

ולולידבריהם הייתי אומר שאין זה הכרח דודאי הלכה מקובלת בידינו יולדת לז' יולדת למקוטעי' דשיפורא גרים וה"ה בתחלתה וכן הי' הלכה למשה מסיני ומעתה פליגי ר' יהודה ס"ל דילפי מיני' דה"ה לכל מילי ומכ"ש ביולדת לט' דנילף לידה מלידה דתרי שיפורא גרים ואמנם מאן דפליג ס"ל היום דגלי גלי דוקא בז' גרים תרי שיפורא אבל בט' אפי' חד לא נמצא לענין שיהי' בן ח' ולא יהי' בן קיימא לענין זה לא אמרי' תרי שפורא גרים אבל להיות בן ז' אמרי' שפיר תרי שיפורא גרים:

ולפ"זיצא לנו דבר מחודש אשה הנבעלת כ"ט סיון תוכל לילד בן קיימא מר"ח כסליו עד סוף טבת ובן ז' נקרא ולא בן ח' ונימול בשבת והוא דבר חדש ובזה מיושבי' דברי החלקת מחוקק שהקשה מש"ס כתובו' ל"ט ע"א דקאמר בשיתא ירחא מי קילדה ומאי קושיי' דלמא ילדה לחמשה חדשי' שלמים ושני ימים ותי' ז"ל דגם לענין סי' נערות ובגרות אמרי' תרי שיפורא גרים. ולכאורה מבואר דליתא ממה שהקשו תוס' נדה ס"ה ע"א ד"ה אלא וכו' שהקשו דה"ל לאוקמא עונה א' לפני נערות והשני' בתחלת נערות ושלישי ג"ח אח"כ וד' בסוף נערות ולפי הנ"ל לא משכחת לי' אמנם נ"ל דודאי למ"ד יולדת לט' אינה יולדת למקוטעי' ולא גרים שיפורא ולא ילפי' אפי' לידה מלידה מכ"ש דגם לענין נערות ובוגרת לא גרים שיפורא וא"כ קשה הוי לי' לאוקמי רבי כהנך מ"ד ובתלתא תלתא ירחי כק' תוס'. אמנם סתמא דתלמודא דכתובו' ס"ל כמ"ד גם לט' יולדת למקטועין ולרמב"ן הלכתא הכי ע"כ בעי הש"ס לאוקמי לרבא הכי ומקשה שפיר מי קא מיעברא. ומיושב נמי מה שהקשה אבן פינה ע"ש:

אבליותר נראה דבלא"ה לק"מ ואעתיק לשון ריב"ש סי' תמ"ז על נדון זה ממש וז"ל לדבריך הי' לנו לחוש לזנות קודם שנושאי' וכו' אלא שאנן אנו תולי' לעולם בזנות כל שאפשר לתלות בבעלה אפי' על צד הרחוק שאין חושדין בכשרות ועוד דאשה מזנה מתהפכת וכו' וכ"ש באשה שהי' בחזקת כשרה שנשאי' והיא ברשות בעלה וכו' וכן י"ל כאן נמצא וכאן הי' ולא נאמר שזינתה קודם לכן וכו' עכ"ל. וא"כ תינח ביושבת תחת בעלה משא"כ בכתובו' דמיירי מזונה שזינתה אמרי' כבר נבעלת בתוך י"ב שנה בעילה אחרת קודם שבא עלי' זה ויהי' הוא פטור לגמרי' שהרי לא הי' בתולה ואם תאמר שזה מיעוטא שתתעבר בת י"ב עיי' יבמות י"ב ע"ב. מ"מ הא נמי מיעוטא שתלד לה' חדשים וב' ימים וקרוב לזה כ' מורי בהפלאה ולא נחית למ"ש:

העולהמכל הנ"ל דלא מיבעי' אם נבעלה ביאה שני' סוף סיון וילדה תחלת כסליו דתלי' בכשרו' אלא אפי' לא נבעלה אלא ביאה ראשונה בסיון מ"מ יפה כ' בס' נודע ביהודה דבזה"ז ליכא לסמוך אהך סברא ועוד דמיעוטא עכ"פ איכא ואין לומר א"כ ה"ל תרי רובא להחמיר רוב נשים אין מתעברות בביאה ראשונה ורוב נשים היולדת לז' אינן יולדת לה' חדשים מ"מ איכא כאן חזקת כשרו' וצדקו' דאתי' מכח רובא רוב ישראל כשרי' הם וחזקה כאן נמצא כאן הי' וחזקת הגוף דהשתא הוא דנבעלה וכדאי הם הגאונים הנ"ל לסמוך עלי' ואיתתא ובתה שתיהן כשרות ומ"מ אי הי' מזדמן ענין כזה באי' דאורי' שהוא מיד מזומן לפנינו הייתי מצריך עוד שיהוי ומיתון קודם גמר דין:

ומ"שמעלתו לפי תי' מהרש"א ביבמות ל"ד ע"א דלאה לא נתעברה מביאה ראשונה שיעקב כבש מעינו בזה נתישב קו' מג"א שלא הי' ראובן מבני תמורה שאפשר שביאה ב' הי' בלילה אחרת ובפרט שיעקב שמר התורה ופירש מחמת דם בתולי' ולא בא עלי' עד אחרי טהרתה אלו דבריו הנה מהרש"א בעצמו לא כ' כן לקושטא דמלתא שהרי תוס' כ' ביבמות ע"ו שמיעכה באצבע ולא כתבו כן רק שהש"ס לא הו"מ להקשו' מלאה ומ"ש מעלתו שפירש מחמת דם בתולי' ליתא לפמ"ש הראשונים שקטנות הי' האחיות ולבן קבל קידושי' וא"כ זמנה עד שתחי' המכה ולא צריך לפרוש גם מ"ש להרוויח ק' מג"א ליתא דא"כ תקשי דה"ל בני שנואה אע"כ בלילה א' נתעברה קודם שהכיר בה:

**ובחי'**תורה כתבתי ליישב מ"ט נקרא ראובן כי ראה ה' ושמעון נקרא כי שמע ה' מה נשתנה מראי' לשמיעה אבל הענין מתחלה שנאה יעקב ופירש ממנה שלא לשמש עם השנואה עד שהוכר עוברה חזר לאהבתה וכמ"ש רמב"ן אך בני אדם הי' מלעיזי' לומר שהיא שנואה ולא האמינו שיעקב משמש עמה עד שנתעברה משמעון אז הוברר שיעקב אינו שונאה שאילולי כן לא הי' משמש עמה והא"ש בתחלה אמרה ראה ה' בעניי זו פרישו' ד"א ע"כ נתן לה הריון בלילה הראשונה ומן אז לא שנאה בעלה עוד ולא ראה ה' דבר אך שמע בני אדם מדברי' מוזרת בלבנה לאמור שנואה היא זו ויען שמע ה' כי שנואה אנכי ע"כ נתן לי בן שני לברר לכל כי אהובה היא ואסיים באהבה רבה ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' יו"ד טבת תקע"א לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי הרב המופלג הישיש המופלא כבוד מה"ו דוד כ"ץ נ"י אב"ד דק"ק רעטא יע"א:

גי"ההגיעני ע"ד כהן שידך נערה שהיתה רחוקה ממנו ט"ו פרסאות ולבסוף באתה אל מקומו ואחר זמן נשאה כדמו"י ולאחר ב' חדשי' ילדה בן קיימא וכבר חי' שלשי' יום והיא והוא מודים שהולד ממנו כי אמר בא עלי' בהיותה משודכת לו בכ"ח בניסן והיא ילדה בשלשים של כסלו שהוא א' דר"ח טבת ויש מערערי' ואומרי' שלא באו זה לזה אלא בד' אייר אלו דבריו:

הנהלדברי המערערי' הוא בן ח' מכל צד אפי' נימא שיפורא גרים ויולדת למקוטעין וא"א שיחי' שלשים אם לא ע"י דנאמר אשתהי' וכהרמב"ם דפסק כרבה תוספאה יבמות פ' מ"מ לא נאמרו דברי' אלו אלא להחזיק אשה בכשרות דלא נימא זינתה עי' ריב"ש סי' תמ"ו ומהרי"ק שרש ק"ג אבל הכא נימא דאפקרה נפשה מקמי' הכי כי היכי דאפקרה לגבי המשודך וכיון דאמרה מיני' הוא ולהנ"ל זה הוא שקר ה"ל כלא נבדקה וקשה להתיר לכהן דאע"ג דאם נישאי' לא תצא אפי' ברוב פסולי' מ"מ בעי' שתאמר לכשר נבעלתי והכא לא אמרה מידי דבדיבור' מיני' אתחזק שיקרא כל זה לפי דברי המערערי' אבל לפי מכתבו המה רק מערערי' ולא הכחשה גמורה שהרי הוא נאמן על עצמו לאמור שבא עלי' שלהי ניסן דה"ל ט' חדשים למ"ד שיפורא גרים אע"ג דקשה עלי מאוד להכניס עצמו בהיתר זה לכהן דמהרי"ט ח"ב סי' ט"ו והגאון עצי ארזים בסי' ד' והגאון בי' מאיר בתשובותיו סי' י"א כולם מפקפקי' על דינו של מהר"י מינץ מ"מ רבו גם החולקי' ומקילי' ושם בבית מאיר נחלקו עליו הגאון מה' טעבל אב"ד דק"ק ליסא אז והגאון מהר"מ ברבי ז"ל וכ' שעשה מעשה להל' ומי יכוף להוציא נגד הגאונים והכרעת רמ"א:

ואיןלי לחדש דבר אך מ"ש חלקת מחוקק סימן ד' סעיף י"ד הנ"ל מכתובת ל"ט ע"א ותי' דגם לענין סי' בגרות אמרי' שיפורא גרים וב"ש כ' דאין משמע כן מרמב"ם בודאי כן הוא שהרי הרמב"ם הוא מהסוברי' כחסידי' הראשונים כמבואר בסי' ק"ג בב"ש ובהריב"ש סי' תמ"ו ואפי' למ"ש הב"ח שם לחלק בין יולדת לט' ליולדת לז' מ"מ כיון דאפי' לידה מלידה לא ילפי' למימר שפורא גרים מכ"ש דלא נילף סימני נערת ובגרות מיניהו אבל לרמב"ן דס"ל אפי' ביולדת לט' יולדת למקוטעין כמבואר בריב"ש שם וכהבנות האחרונים המקילי' הנ"ל דגם שיפורא גרים נ"ל ה"ה בסימני בגרות וכדאי' להדי' בירושלמי אסימני' לאל גומר עלי. וגם עצי ארזים מייתי זה אלא שכ' רא"ה בבד"ה בהלכ' וסתות מייתי בשם רמב"ן דלא אמרי' בוסתות שיפורא גרים ואין ראי' מוסתות דתלי' כל אשה בטבעה ומזגה וזמנה אשתנה לפי האדם והמקום והזמן אבל דברי' שהטבע קבוע בהם כגון סי' נערות ובגרות ובתולי' חוזרי' וירחי לידה כנ"ל וא"כ כיון דהש"ך סי' קפ"ט ס"ק י"ג החליט כהרשב"א דאפילו לענין וסתות שיפורא גרים כ"ש לענין ירחי לידה וסי' גדלו' ומה שהקשה ב"ש מש"ס ר"ה י"א ותי' דלמסקנא לא אמרי' אותה שנה מעוברת היתה הקשה בית מאיר הא בריתא תנא אותה שנה מעוברת הי' לק"מ דבריתא אתי' כחסידי' הראשונים ואנן מסתמא דתלמודא בעי' לאקשוי' ועל זה יפה כ' ב"ש דלמסקנא לא צריכי' לזה ודלא כהך בריתא:

**ובס'**אבן פינה הקשה אתירוצו של הח"מ מתוס' ר"פ התנוקו' ד"ה אלא דיהיב וכו' מבורר דששה חדשים שלימי' המה בין נערות לבגרות ולא סגי' בה' חדשים ויום א' ולפע"ד ולטעמך בלא"ה דברי ח"מ צ"ע אפי' נימא שפורא גרים היינו אי מייתי סי' בגרות בתחלת החדש הששי נימא שיפורא גרים ולא הוה תוך זמן אבל בלא סימנים בודאי לא נעשי' בוגרת עד אחרי ככלות ששה חדשים שלימים וגם אז יש פוסקי' שצריכי' סימנים אבל בכניסת החדש הששי בודאי אין ה"א דבלא היכר סי' תהי' בוגרת ע"י שיפורא וכן נמי לע"ד למ"ד שיפורא גרים לענין לידה אם נבעלה סוף סיון אם תלד בכסליו נאמר שיפורא גרים וגם אם לא תלד אז ותלד בטבת נמי ניחא ולא נימא שלפי שיפורא הוא חדש השמיני דדיו דאי ילדה ניתלי בשפורא ואי לא ילדה נמי א"ש והוא נכון ובתשוב' אחרת הבאתי ראיות לזה והכי נמי בסימני נערות ובגרות ואם כן דברי ח"מ תמוהי' בכתוב' ל"ט מתה ולא הביאה סי' בגרות ואיך נימא שיפורא גרים ועכצ"ל דס"ל דהלידה הוה כסי' בגרות ואי לא שיפורא גרים הוה כתוך זמן ואי שיפורא גרים ה"ל בוגרת משעת לידה קודם מותה ושפיר פריך ש"ס התם ויש לזה פנים בדברי חי' הרא"ה בכתוב' שם וא"כ ממילא לק"מ מתוס' דנדה פ' התנוקו' הנ"ל דהתם לא הביאה סי' לא שייך שיפורא גרים:

והריב"שנדחק מאוד להרמב"ן דס"ל יולדת למקוטעין ושיפורא גרים א"כ מאי אמרי' בבריתא דיבמות פ' ע"ב איזהו בן ח' כל שלא כלו לו חדשיו ונדחק שלא כלו לו חדשי גידול היינו ח' דחדש הט' היינו חדש הלידה ולא חדש הגידול ודוחק ולפע"ד לפי' קמא שבתוס' נדה ל"א ע"א דמלשון חדשה מוכיח דשיפורא גרים וכן מביא הוכחה זו בירושלמי א"כ י"ל גם בהך בריתא תני' כל שלא כלו לו חדשיו משמע המבוררי' לו ושיפורא גרים וא"ש בפשיטו' וא"כ גם ח"ק ורבי ורשב"ג ס"ל שיפורא גרים כר' יהוד' והכלל אסיים כמו שסיים הריב"ש הנ"ל המיקל יש לו עמוד לסמוך והמחמיר תע"ב ואחתום בברכה א"נ. פ"ב כאור בקר ליום עש"ק ה' שבט תקפ"ו לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלא ומופלג כבוד מה' ישעי' נ"י אב"ד דק"ק טאפילשאהן יע"א:

ע"דישראל שדר בין האומות יחידי ובתו נתקשרה בקשר שידוכי' עם כהן א' ויצא עלי' קול שהרתה לזנות ושילדה והיא ואבותי' מכחישי' ואומרי' שמחמת חולי נתעכב וסתה איזה חדשים ועי"ז הוציאה גוי' א' שם רע הנ"ל ומעולם לא זנתה ולא נגע בה אדם ועתה הגיע תור נישואי' לכהן בקש מעלתו להודיע דעתי הקלושה:

**במס'**גטין פ"ט ע"א אמרי' יצא עלי' שם מזנה אין חוששי' לה פי' לפוסלה לכהן דפריצותא בעלמא חזו בה כפירש"י שם ואמנם בסוטה כ"ז ע"א אמרי' ישא אדם בת דומה ואל ישא דומה משמע דחיישי' לקלא וקו' זו הרגיש ב"ח סי' ד' סעי' י"א ומיהו לפירש"י סוטה דאל ישא דומה עצה טובה בעלמא הוא ולק"מ אך מהתוס' שם משמע דמפרשי' לי' כמו שפי' רמב"ם בזונה ולכהן לכן כ' שאם הי' קלא דלא פסיק אפילו בדיעבד אם כנס יוציא אלא דמיירי בקלא דפסיק ע"כ לכתחלה לא יכנוס ועיי' מהרי"ט ח"ב תשו' השייכי' לא"ע סי' ט"ו ועיין שבות יעקב ח"ב סי' קמ"ג וא"כ קשי' הא מזנה אין חוששין לה אפי' בקול המוחזק בב"ד וכמ"ש ב"ש סי' וי"ו סק"ל ואמאי נימא דבדומה אפי' כנס יוציא ולפע"ד לק"מ דוקא יצא שם מזנה היינו פלונית זינתה אע"ג דהקול הוחזק כך בב"ד ולא פסיק נמי מ"מ אמרי' הקול אמת דחזו בה פריצות ושגעונות ובלשון המוזרת בלבנה קרי להו מזנה וה"ל קול ושוברו עמו ועיי' ט"ז סי' ד' סק"ז אבל התוס' מפרשי דומה ובת דומה שיצא עלי' קול שראו דבר כיעור דספ"ב דיבמות רוכל יוצא וחוגרת בסינר דכיון שיצא קול מבורר שכך וכך נעשה מעשה אין לתלות בפריצות בעלמא דוקא לשון מזנה יש לפרשו פריצות חזו בה אבל לא במפורש דברי' ברורי' והא דאמרי' בברייתא דגטין פ"ט ע"א הנ"ל בעולה אין חוששי' לה התם לא משום דתלי' בפריצות בעלמא דלישנא דבעולה משמע שראו שנבעלה אלא התם מיירי שאין הקול הוחזק בדיני ומיהו ברש"י בגטין ד"ה בעולה לא משמע לחלק בכנ"ל ורש"י לטעמי' דפי' דומה עצה טובה בעלמא אבל להתוס' יש לפרש כנ"ל. א"נ י"ל גם בעולה איכא למיתלי' בפריצות בעלמא אומרי' שנבעלה אבל רוכל יוצא וחוגרת בסינר גרע טפי שאין שום אמתלא לפרש אלא בדבר כיעור שראוי' לאוסרה לכהן וא"ש:

ואמנםבלשון הרמב"ם והטוש"ע סי' ד' סעי' ט"ו שכ' שיצא עלי' קול שהיא מזנה תחת בעלה וכו' משמע דלית לי' תירוצי הנ"ל דמפרש דומה בקול מזנה בעלמא ואפ"ה חוששי' לה וא"כ ק' כנ"ל ותי' הב"ח דיש חילוק בין אשת איש דלא תלינן הקול בפריצות בעלמא דאין דרך להוציא קול על א"א משא"כ בפנוי' לכהן תלינן הקול בפריצות בעלמא ע"ש:

והנהמ"ש דסוגי' דסוטה מיירי באשת איש ודאי משמע כן לשון הש"ס דרוב בעילות אחר הבעל והא דאמר שמואל בת דומה אתי' מטפה פסולה דמשמע דהבועל פסול עבד או גוי וכפירש"י שם ולא אמר בקיצור שהיא ממזרת ומשמע מזה לכאורה דבפנוי מיירי אלא דלפ"ז תיקשי לרש"י בתרתי חדא דבגטין פ"ט משמע לרש"י לא חיישינן לכושי ועבד ע"ש תוספת ד"ה בעולה וכו' ותו קשי' דה"ל לש"ס בסוטה למימר דשמואל ור' יוחנן מר א"ח ומר א"ח ולא פליגי דהא לפירש"י בנישואי' דלכתחלה מיירי מי שרוצה לישא אשה ואינו מוצא אלא דומה ובת דומה הי מיניהו עדיף א"כ נימא הכי דעדיפי דומה פנוי' מבת דומה אפילו דאשת איש דאע"ג דרוב בעילת אחר הבעל מ"מ דומה פנוי' עדיפי מינה דתלי' הקול בפריצו' בעלמא ולא חיישי' שגם תחת בעלה תהי' פרוצה זה לא חיישי' דחשוד לדבר קל להיות פרוצה פנוי' לא חשידא לדבר חמור לפרוץ תחת בעלה ועוד בעלה משמרתה כמ"ש מהרי"ט ח"ב חא"ע סי' ט"ו מש"ס גיטין ל"ח ע"ב דמיחד לי' עבדא ומנטר לה ע"ש וה"נ משו"ה עדיפא דומה פנוי' מבת דומה אפי' אשת איש והדר עדיפא בת דומה אפי' בפנוי דליכא רוב בעילות אפ"ה עדיפא מדומה גופה אשת איש דקול דאשת איש לא תלינן בפריצות ועוד כיון שעכ"פ פרוצה היא תחת אישה איך ישאנה ותהי' פרוצה תחתיו ועיי' סוף גטין ובתוס' ד"ה עם בני אדם וכו' ע"ש וא"כ י"ל שמואל ור' יוחנן לא פליגי ומנ"ל לחדש פלוגתא ביניהם אע"כ פשיטא להש"ס דאי בפנוי' דומה ישא דפריצות בעלמא חזו בה וגם לא נחשדה שתפרוץ תחתיו כלל א"כ בת דומה פנוי נמי ישא דלא חיישי' לכושי ועבד לרש"י בגיטין פ"ט הנ"ל ושמואל בדומה אשת איש מיירי והא דאמר מטפה פסולה ולא אמר בקיצור שהיא ממזרת משום דאיכא ס"ס ספק מרוב בעילות אחר הבעל ואת"ל מזנות מ"מ דלמא מכושי ועבד דכושי ועבד הבא על אשת איש הולד כשר ביבמות מ"ה ע"ב ובקידושין ס"פ האומר ובטוש"ע א"ע סי' ד' סעי' ט' משו"ה אמר דמ"מ לא ישא דעכ"פ ניחוש לטפה פסולה דכושי ועבד לכל הפחות ואפשר דממזרת נמי הוה אבל לכל הפחות ניחוש לטפה פסולה כנלע"ד באופן דסוגי' דסוטה מיירי באשת איש ועיי' ס' עצי ארזים אלא דצל"ע קצת א"כ כי פריך מברייתא נושא אדם דומה ומשבש לברייתא מפני קו' זו נימא ברייתא בדומה פנוי' וכר"י בן נורי דגטין פ"ט דהא פליגי תנאי וקמ"ל לאפוקי מאינך תנאי דפליגי התם ולפירש"י י"ל דבפנוי' אפי' בת דומה ישא דלא חיישי' לכושי ועבד ומאי ארי' דומה פנוי' אפי' בתה נמי ואמנם להתוס' גיטין ד"ה בעולה דחיישינן לבת פנוי' אם כן קשה כנ"ל וצ"ע מכל מקום אמת נכון הדבר דסוגי' דסוטה מיירי באשת איש וסוגי' דגטין מיירי בפנוי' כפי' רש"י ותוספ' שם ד"ה אכלה בשוק וכו' ודברי בית שמואל סימן ד' ס"ק כ"א תמוהים כבר עמד עליהם בספר באר היטב וגם מ"ש חלקת מחוקק סי' וי"ו סקי"ד דמ"ש בש"ע שם מיירי נמי באשת איש והיינו מדכ' ואפי' הוציאה בעולה וכו' ע"ש כבר כ' באר הגולה שם דסיפא מילתא באפי נפשי' היא ולא קאי ארישא יצא שם מזנה בפנוי' מיירי ודברי ב"ח נכונים לע"ד והחלוק שמחלקי' הח"מ וב"ש דרנון הוה טפי מקול לפע"ד נתנו דבריהם לשיעורין ומי ישער זה:

והשתאבנידון שלפנינו אע"ג דפנוי' היא ואי יצא שם מזנה היינו תולי' בפריצות בעלמא ולא היינו חוששי' אי הי' רינון או קול דלא כח"מ וב"ש הנ"ל מ"מ היינו אי יצא הקול שזינתה היינו תולי' בפריצות בעלמא אך הכא שהקול הוא שנתעברה וילדה א"א לפרש בפריצותא ומשו"ה אי הי' קול שנתחזק בב"ד וכבש"ס גטין פ"ט שם הי' ברור שאסורה לכהן ובפרט לכתחלה ואע"ג דאיכא למימר ספק הקול אמת ספק שקר ואת"ל אמת דלמא מהכשירי' לכהונה הכא דדרה בכפר של אומות העולם ואפי' ישנם בבית אבי' ג"כ ישראלים שאינם באיסור ערוה לה וה"ל קבוע כמע"מ מ"מ הא כ' הטור דמסתמא הולך הבועל אצלה ומרובא פריש ומכ"ש הכא שאינה נבדקת לאמור לכשר נבעלתי יעויי' כל זה בב"ש סי' ד' סקל"ט ובסס"י וי"ו יובנו דברי על בוריין ואמתתן ע"כ אי הי' הקול מוחזק ממש לא הי' ספק אצלי שאסורה להנשא לכהן:

אךהכא ראוי לב"ד יראי אלקים לחקור אם אמת הוא שקול הלידה יוצא ע"י ארמי' א' ואז מותרת להנשא אפי' לכתחלה דאפי' לפירש"י דדומה לא יקח אא"כ א"א לו בענין אחר ולרש"י אפשר דדומה הוא דימא בעלמא בלי שום החזקת קול מ"מ הכא שכבר נתקשרה בקישור שידוכי' וקנסות וחרמו' וגדולה בושה הוה כמו א"א בענין אחר:

מ"מנ"ל דצריך להזהיר את הכהן באזהרה רבה ובאיום גדול שאם ימצא פ"פ יוציא דלע"ד פתח פתוח ע"י לידה אפי' פנוי בקי ולהודיע גם לה שתחוש לעצמה אם נפשה יודעת דלא מטוהרה ומה טוב להטיל חרם בפני אבותי' של הנטענת שכל מי שיודע שילדה ואפ"ה מוסר בתו לנישואי' יצוד בחרם ואעפ"י שאם הי' האב אומר כן לא הי' מהימן דפסול עדות לבתו מ"מ הכא שהוא משיאה לחופה ומאכיל איסור להכהן בידים ואם האב לא ימסרנה לחופה לא יכשל בה הכהן טוב להטיל חרם סתם עכ"פ כל מי שמכשיל הכהן הזה ואין לומר מה יועיל חרם לאיסורי' נימא מגו דחשיד אאיסורא חשוד נמי אחרם בשלמא ממונא איתי' בחזרה אבל איסורא דליתא בחזרה לא שייך וא"כ נימא מגו דחשיד י"ל לא דמי האי איסורא קיל לי' דהוא עצמו אינו עובר רק גורם מכשול לאחריני אבל חרם הוא עצמו עובר עליו וחמירא לי' וסברא זו כ' תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' ושמא הכא שאף היא בכלל האיסור וכו' יע"ש הנלע"ד כתבתי וה' יצילינו משגיאות וטעות ויראינו מתורתו נפלאות ונשאוב מים ממעיני הישועות:

וע"דהאשה שיש לה כאב בגבה אהו' י"נ מצד המעי שיצא לה לחוץ כיון שעכשיו כבר הוחזר למקומו אין כאן שום היתר דאפי' יהי' הדם מאותו צוואר הרחם שהוא המעי הנ"ל מ"מ היינו בעצמה דם נדה וכיון שהוא המקור במקומו הרי הכל טמא בלי ספק וטוב לעשות לה טבעת של שעוה ע"י מילדות בקיאות ואז יחזור למקומו הראשון ממש ולא יזוב עוד זוב דמו בעז"ה. ומהכאב בגבה קשה לתלות בו אם אינו כמו חול וחצץ שדרכו להולד בכליות משא"כ דם צלול ועכ"פ הי' לה לסנן מי רגלים שלה לבחון אם אינו יוצא ע"י השתן ועוד תשאול לרופאי' אע"ג שאין לסמוך על הרופאי' כ"א לעשות ספק פ"נ לחלל שבת וי"הכ אבל להתיר אי' כרת בודאי לא מ"מ נוכל לעשות סניף לקולות ולבדיקות מהרי"ו ואם בדקה ע"י בדיקות מהרי"ו סגי בפ"א אך תחלה תעשה לה טבעת של שעוה להחזיר המקור למקומו ותסנן מי רגלים וגם תשאל לרופאי' ואח"כ נתחכם מה לעשות. הכ"ד פ"ב נגהי ליום ה' טוב כסלו תקפ"ח לפ"ק.

משה"ק סופר מפפ"דמ:

שלוםלי"נ הרב המאה"ג הישיש המופלג בחכמה ודעת תורה כש"ת מהו' שלמה נ"י אב"ד דק"ק נייטרא יע"א בצירוף רבני' בית דינו הצדק אלופים מסובלים בתורה ויראה כבוד מהו' ליזר ותלמידי המופלא כבוד מהו' מנחם אהרן ה' עליהם יחי':

ע"דראוהו מעוברת זאת אומרת מאיש פלוני וכהן הוא והוא גם הוא מודה לדברי' ורוצה לישא אותה אי מותרת לכהן הזה או לא. זה ימים לא כבירים אתא לקדמנא נידון הלז ממש מתלמידי הרב החרוץ מק"ק טשוס והחלטתי לאיסור לכתחילה עכ"פ מפני שדרים בעיר שכולה ערביים רק יהודי זה ביניהם אך הכא השתא בקהלתם כפי המפורסם יש לישראל שכונה בפ"ע ורק מעט מזעיר א"י דרים שם א' הנה בקצה המחנה וא' הנה רק שרגילי' עוברי' ושבי' א"י עוברי' דרך שם וגם אין דלתותי' נעולי' בלילה ונ"ל מפני זה החליטו כבוד מעלתם וכתבו סתם דאין להם שכונה מיוחדת נגד המפורסם משום דפשוט למעלתם דזה לא מיקרי שכונת ישראל בפ"ע ויש לדון בדין זה שכדברי מעלתם כן הוא שהרי ז"ל בדק הבית סוף שער ד' על מ"ש בתורת הבית לענין יי"נ דאם יש לישראל שכונה בפ"ע מותר היין השיג הרא"ה וז"ל ואיני מבין דבריו וכי מחלקי' העיר בדינה למבואו' ותינוקו' שנבעלת בשכונה א' ורוב העיר פסולי' ורוב שכונה כשרי' אזלי' בתר רוב שכונה ושבקי' רוב העיר הא ודאי ליתא וכו' עכ"ל ועל זה השיב במשמרת הבית שלא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסקת שהיא ודאי כעיר בפ"ע וכן אנו נוהגי' בבשר הנמצא בשכונותינו וכו' מפני ששכונותינו מיוחדת ואין דרך הנכרי' מפסק' וה"ה והוא הטעם לתינוקות שנבעלת שם עכ"ל הרי דלתרווי' דין התינוקות ויי"נ שוי' לענין זה ולהלכה העלו הט"ז והש"ך בי"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ו דלא פליגי כלל לדינא דלכ"ע בחד מיניהו סגי או אין דרך הנכרי' מפסקת או דלתותי' נעולות בלילה והיכא דאיכא תרתי לריעותא לכ"ע היין אסור וא"כ ה"ה לתינוקות לכאורה זה הוא סברת מעלתם:

וא"נעוד לפמ"ש ט"ז שם ס"ק כ"ז דהוקשה לו מה מועיל נמצא בתוך הכרם הא רוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ותי' דהכרם מופרש משאר הכרמי' שאינם סמוכי' לו כל כך לכן ה"ל נמצא בתוכו ומבואר עוד שם בס"ק י"ז דגם בהמו' דשכונת ישראל רוצה לומר שהוא מובדל סביב מדירת הא"י ואינם נוגעי' זה בזה וה"ל כעיר בפ"ע אבל כשנחשבת אחת ממבואי העיר אמרי' רוב העיר א"י ורוב וקרוב הולכי' אחר הרוב ע"ש וגם מפני זה הי' נראה למעלתם ששכונת ישראל שבעירם אין לה דין שכונה לענין זה כנלע"ד:

והנהדברי הט"ז לע"ד צ"ע שאין כן כוונת הפוסקי' בההיא חצבא דערלה דאשתכח וכו' עיין לשון חי' רמב"ן ס"פ לא יחפור (בבא בתרא דף כ"ד) ד"ה אבל עינבן וכו' ונימוקי יוסף שם ועי' מ"ש ר"ן ספ"ק דקידושין גבי כרם הנטוע ירק וירק נמכר חוצה לו ואין כאן מקומו עכ"פ כוונתם מבואר דהחלוק הוא כל שהשכונה מיוחדת לעצמה אפי' בלא הבדל כלל ונמצא בתוכה ממש לא חיישי' לחוצה לה כלל דה"ל כעין כאן נמצא וכאן הי' ולא משכחת לי' אלא בנמצא חוצה אפי' סמוך ממש בזה אמרי' רוב עדיף מקרוב אבל כל שנמצא בתוכו אמרי' מתוכו הוא ואפי' סיעה של אנשי' עומדי' אם נמצא דבר ביניהם תלינן בשלהם ואם נמצא חוץ להקיפם אפי' סמוך מאוד תלי' ברובא דעלמא וכן יראה מלשון סמ"ע סי' רנ"ט ס"ק ו' ובלשון ש"ך י"ד סי' קכ"ט ס"ק כ"ו למעיי' שם ודלא כט"ז וא"כ ליתא להא מילתא:

אמנםממה שרגיל הגוי עוברת שם גם בלילה שהרי אין דלתותי' נעולי' מזה יש לדבר הנה שהרי הרשב"א כולל בבא א' יי"נ ותינוקות ובשר שנתעלם מן העין מ"מ ע"כ לאו בחדא מחתא מחינהי דודאי לענין גנבי' שנכנסו למרתף אף על פי שהבתים סגורי' בלילה ואין שם רגל בן אדם מ"מ הא בגנבי' איירו וכתי' וחתר בחשך בתים וכל שרגליהם מצוי' שם בלילה והרי קמן שנכנסו למרתף חיישי' לרובא גוים משא"כ לענין בשר שנתעלם ונמצא בביתו אפי' דר במקום שרגלי עכו"ם מצויין ברחוב העיר לא חיישינן להנמצא בתוך הבית אפי' ביום מכ"ש בלילה כי אין רגל מצויי' בבית ולענין בשר ה"ל בית שכונה בפ"ע כמ"ש פר"ח בי"ד סי' ס"ג סק"ג ד"ה ואכתי פש גבן לברורי על בשר הנמצא בבית וכו' ע"ש היטב שהעלה גם הרשב"א בתשו' ס"ל כן אלא לרוחא דמילתא יהיב טעמא דרוב המולחי' בשר ישראל נינהו ולע"ד אפשר הי' התם רגלי גוים מצויין בבית הישראל משו"ה הוצרך לזה אבל לעולם לענין בשר ה"ל בית ישראל כשכונה ולא בחדא מחתא כייל רשב"א יי"נ עם בשר א"כ ה"נ נימא דתינוקות דנקיט נמי לא דמי ליי"נ והא כדאיתא והא כדאיתא דאע"ג דלענין תינוקות לא מועיל מה שהבתי' סגורי' בלילה דעין נואף שמרה נשף וכשמכירי' זא"ז בקריצות ורמיזות שוב אין נעילת דלת בפני עריות וקרא כתיב דודי שלח ידו מן החור וגו' קמתי אני לפתוח לדודי מ"מ נ"ל היינו דוקא לענין בני השכוכה והעיר דמצויי' זע"ז בקביעות ועם כל שכנו אדם מתערב וכיון שמכירי' זע"ז ביום באי' לידי ניאוף בלילה ועיי' כתוב' כ' ע"א ועיי' חלקת מחוקק סי' קי"ט סס"ק י"ט וכל זה בדרי' זע"ז בשכונה א' אבל כל שיש לישראל שכונה בפ"ע ורק מפני רגל הגוים המצויי' שם לעבור דרך שם מה ענין לבתולת ישראל עם נכרי' העוברי' ושבי' באקראי בשוקים ורחובו' להתערב עמהם עד שתפתח להם דלתי חדרה או ביתה הנעולות בלילה ע"כ נ"ל הא כדאיתא והא כדאיתא לענין גנבי' דיי"נ בעי' שלא יהי' רגל גוים מצויי' שם וגם נעולות בלילה ולענין בשר שנתעלם מן העין כל בית הנעול נקרא שכונה בפ"ע ולענין תינוקו' נהי בית לא מיקרי שכונה אבל שכונה ממש אעפ"י שרגל גוי מצוי שם וגם אינה נעולת בלילה מ"מ הוה שכונת ישראל לענין זה ואע"ג דדרים שם בקצה המחנה קצת גוים מ"מ ה"ל חד רובא ישראל וכמגרש בפ"ע ויש להתיר עכ"פ בהוא והיא מודים לא מיבעי' לפמ"ש הטור סס"י וי"ו דמסתמא אמרי' הוא הנואף אזיל לגבה וא"כ כל דפריש מרובא פריש דמותר היכי דהיא והוא מודי' אלא אפי' להרמב"ם דמייתי שם דחייש דלמא אזלי איהי לגבי' לולי דמסתפינא הייתי אומר הרמב"ם לא אמרה אלא בידעי' שעכ"פ פרשה מביתה ושוב נבעלה כעובדא דתינוקות ספ"ק דכתוב' וכמתני' דראוהו מדברת דגריס הרי"ף בשוק ע"ש ומכיון דעכ"פ חזינן דפרישה מביתה בשעת מעשה חיישי' דלמא אזלא לביתו וה"ל קבועה דאי הוה הוא אזיל לדידה בשוק תו לא הוה קבוע כמ"ש תוס' כתוב' ט"ו ע"א ד"ה דלמא וכו' אלא דחיישינן דלמא היא אזלא לביתו ממש ונבעלת לו שם בקביעות אבל היכי דלא ידעי' כלל דבשעת מעשה היתה חוץ לביתה גם הרמב"ם יודה להטור דלא חיישי' להכי דאין דרך אשה לחזור אחר איש וכסברת הטור ואפושי בפלוגתא לא מפשי'. ועוד מצאתי להגאון בית מאיר סי' וי"ו סי"ז אחר אריכות הרבה סיים וז"ל ובעיקור דין זה דפנוי' שנתעברה והוא והיא מודים והעיר מחצה על מחצה הי' נלע"ד שכשירה ואפי' להרמב"ם דע"כ לא אמר שמואל לר"י את לא תעביד עובדא עד דאיכא רוב כשרים אלא במה שהוצרך ליפסוק כר"ג נגד ר' יהושע אבל במה שהושוו מ"הת שלא להתיר לכתחלה והכא הא איכא ס"ס ספק לא נבעלה לאחר ואת"ל שנבעלה לאחר שמא לכשר לה נבעלה והסביר שם שיהי' ס"ס מעלי' אעפ"י שאינו מתהפך לפע"ד ס' א' מתיר יותר מן השני לענין הולד וק"ל וסיים נמצא בין לר"ג דאלי' לי' ברי' ובין לר"י דאלי' לי' ס"ס שרי' הכא ע"ש ושוב צידד להתיר אפי' ברוב פסולי' דאפי' לרמב"ם דמחמיר אפי' הוא מודה מ"מ כיון דהמיעוט קביעי ודלמא אזלא היא לגבייהו ה"ל ספק שקול והדר ה"ל ס"ס ע"ש הנה כבר כתבתי דלפע"ד דאזלא איהי לגביהו חשש רחוק הוא כמ"ש הטור וא"כ ברוב גוים לא נ"ל אך ברוב ישראל בעובדא דילן נ"ל בהוא והיא מודים להתיר אפי' לכתחלה ומצורף לזה עוד מה שבארתי כבר בתשובה אחרת דהרי עיקור חומרתינו הוא מפני דעת הרמב"ם שכ' לענין יבום לא מהימן וא"כ מכ"ש לענין יוחסי' להנשא לכהן והנה דברי הרמב"ם אלו תמוהים כמ"ש ב"ח ומביאו ב"ש סי' ד' ס"ק מ' דודאי פשטו' הסוגי' משמע אפי' למיכל בתרומה דאוריי' מהימנת ולא על עצמה בלבד אלא גם על עבדי' ובניה עד סוף כל הדורות וליתא נמי למ"ש בנב"י דעל עצמה מהימנת ולא על אחריני זה ליתא דתרומה נמי לאחריני לעבדי' ובני' הוא אע"כ כיון דהימנת על עצמה מהימנת נמי לאחריני כדקי"ל המכשיר בה מכשיר נמי בבתה אע"ג דלא הוה לה חזקה דכשרות דאין נאמנות לחצאי':

אךנ"ל דודאי היכי דהיא עצמה עבדא איסורא מהימנת כגון שתאכל תרומה או שהיא בעצמה תינשא לכהן לא נחשדה למיעבד איסורא אבל היכי דהיא לא עבדא איסורא אינה נאמנת להעיד לאחריני וע"כ אם נישאי' לו ומת ולא הניח כ"א זה הבן מודה הרמב"ם דהיא וכל צרותי' מותרת לעלמא דהיא לא נחשדה למיעבד איסורא ומתוך דנאמנת על עצמה נאמנת על אחריני אך הרמב"ם מיירי בהדי' שיש לו בן מפנוי' שלא נישאי' לו כלל ומת אין להתיר אשתו לשוק ע"י עדות פנו ' זו דלא עבדא איסורא כלל וסברא זו למדתי מדברי תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה פסולי' וכו' שדבריהם צריכי' נגר אבל כוונתם נ"ל דע"כ לא פליג ר' יהושע אלא במעוברת ששואלי' מה טיבה של עובר ואין שואלי' אותה על עצמה כלל ואפשר שלא תינשא לעולם משו"ה לא מהימנת לר' יהושע וה"ה לר"ג לכתחלה לא תעביד עובדא וצ"ל להתוס' בראוה מדברת דפליגי ר"י אע"ג דהתם ליכא ולד ושואלי' מה טיבו של איש זה מפני האשה עצמה ואפ"ה לא מהימנת לר' יהושע היינו משום דחזינן שנסתרה או נבעלה והרי קמן דלא מזדהר באיסורי' משו"ה לא מהימנת לר' יהושע משא"כ במעוברת שאפשר שנאנסה ולא עבדי איסורא ואפ"ה לא האמין לה ר' יהושע ע"כ כ' תוס' משום שאינה אומרת כ"א על הבת וכל זה לר' יהושע ומיני' לר"ג מאמין לה אפי' בנבעלה ומעוברת אפי' היכי דלא עבדי איסורא אבל את לא תעביד עובדא אבל היכי דגם היא עבדא איסורא מותרת אפי' לכתחלה באיסור דאוריי' ושם ביארתי יותר באריכות וא"כ יש לצרף להנ"ל להתירא ועיין קידושין ס"ג ע"ב דאין אדם חוטא ולא לו עדיף מעביד איסורא דאפי' למאי דקיי"ל התם כרב אסי מ"מ כשאינו עביד איסורא נמי מהימן י"ל הכא אי לא עבדי איסורא י"ל דאמרה כן דלא רצתה לפגום נפשה שנבעלה לפסול או למאן דהוא ולא שייך כולי האי חוטא ולא לו ע"כ עבדי איסורא עדיף [ע"ל סי' י' ד"ה והנלע"ד]:

אמנםכן אחרי רואי להגאון בית מאיר ז"ל דכ' דאיכא למיחש לבתולו' שבזמנינו שהולכי' ביום לבין הגוים שבעיר ליקח כל צורכי הבית אולי נבעלה לו כיון שרגלה מצוי' ביניהם הנה כבר כתבתי לעיל שדעת הגאון עצמו להתיר היכי שהוא והיא מודים אפי' רוב גוים ולע"ד גם מטעמא דידי הרמב"ם יודה היכי דעבדי איסורא ומ"מ לרוחא דמילתא אומר, דהנה הב"ש סי' ד' סקל"ט הקשה ברוב פסולי' מ"ט תאומן הא בלא דברי' הוה רוב ממזרי' והנה עי' במתני' דמס' מכשירי' פ"ב משנה ז' מצא בה תינוק מושלך וכו' ע"ש ת"ק אזיל בתר רוב בני העיר ור' יהודה אזיל בתר רוב משליכי' פי' אפי' רוב העיר ישראלי' מ"מ אזלי' בתר רובא שדרכן להשליך ואין אותן שאינם משליכי' נכנסי' לספק כלל ות"ק נמי לא פליג אלא משום דישראל נמי דרכו להשליך בשעת עבון כמ"ש ברע"ב ותוי"ט וסברא זו מוכח נמי בש"ס ופוסקים לענין רוב טבחי ישראל דלא אזלי' בתר רוב ישראל או גוים ועי' עוד מתני' דמכשירי' פ"ב משנה ח' ט' וכן אזלי' בתר רוב גנבי' אפי' רוב העיר כך או כך מ"מ לענין גניבה אזלי' בתר מי שרגילי' לגנוב ועש"ך י"ד סי' א' ס"ק י"ט וע"ש עוד ס"ק י"ז וי"ח ויפה דקדק בתה"א סוף שער ד' וז"ל ומסתברא אפי' בעיר שרובה נכרי' ואינו ידוע אם גנבי' נכרים או ישראלים אם ישראלי' שבאותה העיר דרים בשכונה וכו' מבואר דאם הי' יודעי' שרוב הגנבי' המה נכרי' אפי' הי' להישראל שכונה בפ"ע מ"מ הי' הולכי' אחרי הגנבי' ולא תלינן שמא ישראל מהדרי' גנב כי הולכי' אחר המצוי לגנוב ברוב הזמני' ומניחי' רובא ישראל דאיתא קמן:

ואחרהוצעה זו נ"ל דהרי ע"כ מה דמקילי' אפי' ברוב פסולי' היינו משום בודקת ומזנה ויצאו כל הפסולי' מן הספק אפי' המה אלפי' כמו רוב משליכי' דלעיל דה"נ רוב בנות ישראל אינם מזדקקת לפסולי' אמנם ידוע דבירושלמי אמרי' חזקה נגד זה הזנות רצה אחר הפסולי' ר"ל שחזקת כשרי ישראל אינם מזני' אלא הפסולי' נתיני' וממזרי' וכדומה נמצא לפ"ז נהפך הוא שאפי' איכא אלפים כשרי' אינם נכנסי' בגדר הספק כי הכשרי' אינם מזנים אלא דלפ"ז הוה תרי רובי דסתרי אהדדי אי בתר דידה אזלת אפי' ברוב פסולי' יש להכשיר דרוב בנות ישראל לא תשמעו לפסולי' ואי בתר דידי' אזלת יש לפסול' אפי' ברוב כשרי' נמצא ה"ל ספיקא וספק ממזר כשר וצדקו דברי הר"ן ולק"מ ק' ב"ש ולפ"ז דוקא פסולי' ממש אבל קרובי' שלה אינם בכלל זה דהרי ישראל כשרי' הם ואשה בודקת נמי ואינם נכנסי' בגדר הספק כלל:

והנההרב ב"ש סי' ד' ס"ק מ"ג מסיים דפסקי מהר"אי ס"ל לא תלי' בכותי' ואמנם טעמא בעי ונ"ל דלענין זה חזקת בודקת עדיף מזנות רצה אחרי הפסולי' ופרוצי' בעריות דבשלמא ישראל אפשר דלא בדקה וסברה שהוא כשר ובאמת הוא פסול וא"כ יצרה תקפה עד שנתפתי' עכ"פ משא"כ בערל דלא שייך שטעתה בבדיקה וגם רחוק מאוד שתשמע לו כי חרפה היא לנו וע"כ ס"ל למהרי"א דלא חיישינן לי' ולפ"ז י"ל אין כאן מחלוקות בין מהרי"ו למהרי"א דבשלמא מהרי"ו מיירי מס"ס דילי' דלמא אחר גירושין ואת"ל תחת בעלה חיישי' שמא באונס ע"י גוי' דאע"ג דאונס לא שכיחי מ"מ יצורף לס"ס כמ"ש תוס' כתוב' ט' ע"א ומכ"ש באשה היושבת תחת בעלה דרצון לא שכיחי' דאשה בעלה משמרתה כמ"ש בשיטה מקובצת ריש כתוב' דלא חשו לרצון אלא בארוסה אבל יושבת תחת בעלה בעלה משמרתה וא"כ יפה כ' מהרי"ו דחיישינן להקל שמא תחתיו באונס ע"י גוי מה שא"כ מהרי"א מיירי בפרוצה ביותר דניחוש לבניה מחמת רצונה שנתרצת ולא הי' לבעלה אפשר לשומרה מחמת פריצותה שם לא חיישינן לגוי כלל כי אפי' פרוצה ביותר ונחשדה אאשת איש מ"מ לא תיבעל מרצונה לגוי שוב מצאתי לי רב גדול בסברא זו דגוי מאוס לה והוא בעצי ארזים סי' כ"ה סק"ב ממשמעות טי"ד סי' קנ"ג ע"ש:

ובזהמיושב נמי קו' מ"ו בהפלאה לר"ת בכתוב' ג' ע"ב דביאת ערבי כבהמה ואינה נאסרת על בעלה א"כ בפתח פתוח הוה ס"ס שמא לערבי ולהנ"ל לק"מ מיהו בלאה"נ לק"מ דלא אמרה ר"ת אלא שאינו חייבת מיתה אבל לבעלה מיתסרה דעכ"פ מעלה מעל באישה ומיושב ק' ריב"ם שם על ר"ת ע"ש ברא"ש. ונראה כן דעת רש"י כתוב' י"ד ע"א דפי' איש פלוני וכהן הוא פירש"י משום נתין וממזר מיתניי' וקשה בשלמא ר' יהושע אומר רבותא דהרי היא בחזקת בעולה אפילו לנתין וממזר אע"ג דלענין זה רוב כשרי' ומכ"ש לגוי' דרובא דעלמא נינהו אלא רש"י ה"ל להניח הדבר בסתם דלענין פסולי' מיתניי' ולמה לו לפרט נתין וממזר וכן עוד יותר מזה למעיי' בלשון רש"י דקידושין ע"ד ע"א ד"ה אי מהתם וכו' אע"כ כמהרי"א לגוי' לא חיישי' כולי האי דלענין בודקת ומזנה עדיף:

**ועיי'**תוספ' כתוב' י"ד ע"ב ד"ה מכשיר וכו' שהקשו מאבא שאול יש ליישב דע"כ לא שמעי' לר"ג רוב פסולי' אלא בחורבא דדברא דרובא הפסולי' המה רובא דעלמא נכרים ונגד זה אלימא חזקת בודקת ומזנה אבל במקום דאיכא רוב נתין וממזר ה"א דלא מהימני קמ"ל אבא שאול ומטעם הנ"ל דעכ"פ בלא דברי' נמי הוה ספק אי ניזול בתר רוב זנות רצה אחר הפסולי' או בתר רוב בודקת ומזנה אפי' לנתין וממזר:

ואיןאני אומר לסמוך על סברתי לחוד אך לא באתי אלא להוציא מלבו של הגאון בית מאיר ז"ל דחייש שרגלה מצוי בעיר הגוים לקנות שם צרכי הבית ולפע"ד אונס ביממא במתא לא שכיחא ולומר שע"י שיכירו זא"ז ברמיזות יבוא בלילה לשכונת ישראל כיון שאין דלתו' נעולות והיא תפתח לו פתח ביתה כמ"ש לעיל זה לא חיישי' בנכרי כ"א בפסולי ישראל כגון לנתין וממזר דוקא ולא אחר:

תבנאלדיננא כיון שזה מיקרי שכונת ישראל אפילו מיעוט גוי' דרים כיון שהוא והיא מודים מותר אפי' לכתחלה להנשא לכהן אך אכתי פש גבן אי מותרת לאותו כהן עצמו המעיד עליה כיון דבלא הודאתו בעי' תרי רובא והכא הודאתו כמאן דליתי' שמא עיניו נתן בה וחששא זו כ' מעלתם בשם הגאון נב"י מ"ב סי' כ"ז כ"ח כ"ט כבר בארתי במקום אחר דליכא לדמויי' לההיא דקידושין ס"ב ע"ב דאינו נאמן לכנוס שמא עיניו נתן בה ויהי' כל ימיו באיסו' א"א התם היא אינה יודעת האמת ולא תאמין לו אבל הכא ששניהם אומרי' ברי לי אין אנו אחראי' למחות בידי' ומעידו' על השבוי' אע"ג דשניהם אומרי' ברי יש לחלק דלפמ"ש ר"ן סוף נדרים וז"ל דהאי מילתא דטמאה אני לך כסיפא לה מילתא תקינו לה במשנה ראשונה דליהימנא דאי לאו דקושטא קאמרה לא הוה מזלזלה נפשה למימר הכי וכן הוא שם בש"ס צ"א ע"א עכ"ל וא"כ ה"ה ומכ"ש הכא דלא ניחוש מן התורה שיזלזל עצמו במה שאינו משום עיניו נתן בה ולא דמי' לכהן המעיד על השבוי' שאינו מזלזל עצמו נמצא אי' דאוריית' ליכא ואע"ג דעכ"פ משנה אחרונה חששו אפי' בכי האי גוני שמא עיניה נתנה באחר אין לך בו אלא מ"ש חז"ל והרי כ' הרא"ש שלהי נדרים דבאשה נמי לא אמרו אלא הכא שאינה באיסור כל ימי' אלא שמפקעת עצמה מבעלה אבל אומרת גרשתני שתהי' באיסו' כל ימי' לא נחשדה אפי' אם אינה מזלזלה נפשה מכ"ש בנידון שלפנינו דמזלזל נפשי' ויהי' באיסור דאוריי' כל ימיו והוא ובניו נפסלי' מן הכהונה לעולם ועבדי איסורא טובא פשיטא דליכא למיחש משא"כ בכהן המעיד על השבוי' אע"ג שיהי' עמה באיסור שבוי' כל ימיו התם קיל לי' איסורא ולא משמע לי' איסור כלל דמורי' היתירא דלא נבעלה לגוי וגם לא מזלזל נפשי' משא"כ הכא דאיכא כל הני לא נ"ל לבדות דברי' חדשים מלבנו אשר לא שערום ראשונים ז"ל ומכ"ש בנידון שלפנינו שלפי רמיזות פר"מ נ"י נראה דאיכא חששות אחרי' אפשר ה"ל קצת כדיעבד דסגי בחד רובא אפי' בברי שלה לחודא ע"כ אם אחרי העיון יסכימו פר"מ למטינא שיבא מכשורי הכ"ד הבע"ח א"נ לנצח. פ"ב יום ה' כ"א לירחא תליתאי תקפ"א לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

אשהא' שמה רחל מדופין כפר שלעזיען יש לה בן כ"ג שנים שמו דוד ובן י"ב שנים שמו דניאל ובת י"ד שנים שמה אסתר וכולן נולדו בזנות ואשה רחל אומרת שמישראל המה ואשה רחל זו היתה אשת איש וזה שלשים שנה נסע בעלה ממנה להקדש לבערלין שהי' חולה שלאקרירעג ואבד זכרו ועתה מגדת אשה זו שזה כ"ט שנה אחר נסיעת בעלה בא איש יהודי לכפר דופין והגיד לה ולאבי' שהוא נסע עם בעלה והי' חלוש מאוד על הדרך ומת ונקבר בשווערין ולא הגיע לבערלין שהי' חולה שלאקרירעג גבר ונחלש מאוד ומת והגיד שם בעלה כהוגן ושהוא מדופין והבעל הגיד כן קודם מותו שהניח אשתו רחל מדופין ובן קטן שמו יצחק וכ"ז הגיד להם העד והלכה אשה רחל הנ"ל עם העד לעיר קטנה סמוכה לדופין ללאנדסבערג לא' מזקני העיר שמה ושמו מה' עקיבא ראפפורט והעיד העד לפנינו כן וצוה מה' עקיבא הנ"ל לאשה שתשב שבעה שעה א' וכן עשתה וכשנתגדל בנה יצחק הגיד קדיש ועוד קודם שנולדו שלשה בני זנונים הנ"ל וא"כ לפי דברי' זנתה כשהי' פנוי' אכן כל זקני לאנדסבערג וגם אבי' כולן שבקו לן חיים ואין איש זוכר להעיד שהי' עדות על מיתת בעלה ואך האשה לבדה מגדת זאת כן עתה בב"ד דק"ק קעמפנא וכן מגדת זה זמן לפני אנשי עיר לאנדסבערג אבל אין איש זוכר להעיד לה זאת ואין שום הכחשה חלילה על דברי' כי לא נשמע מבעלה פוצה פה כי אבד זכרו וכמעט אין זוכר אותו:

שפעםקודם שאמרה בב"ד בקעמפנא שבנים אלו מישראל המה אמרה כבר לפני הרב פראשקי ששני בנים דניאל ואסתר מנכרי המה וגם עתה חקרו ב"ד לאנדסבערג ואמרה שדניאל ואסתר מנכרי ואמרה שמחמת ביעתותא בב"ד קעמפנא הגידה מישראל המה ועל הנער דוד אמרה מישראל וגם כתבו הב"ד שקול ודיימא שמנכרי הבנים שזנתה עם הנכרי ע"כ:

לפימכתב לאנדסבערג י"ט סיון רוב עוברים שמה ערלים ודרך זה לא נח ולא שקט יום יום מרוב ערלים וישראל לא שכיח ב' שלא הי' שום משרת ולא שום ישראל בביתה רק אבי' ואחי' ובנה הבכור איצק ודר שמה בשטיבל בביתה ערלים ובתוכם ערל זיגמאן ובכפר לא דרו רק נכרים [זאת מכתב לאנדסבערג י"ט סיון תקי"ף לפ"ק]:

ולפימכתב ד' סיון תקי"ף לפ"ק הקול בבית אבי' הי' שזנתה עם ערל זיגמאן כאשר זינתה הרבה פעמים אשר ממנו הילדים קטנים ואחיה ה' מרדכי אמר כן זה הלשון מאגרת הנ"ל ובניה הקטנים כולם פה אחד שמערל זיגמאן המה וכן באגרת הנ"ל:

תשובה

שלוםורב ברכות לראש צדיק ונשגב ה"ה מחו' הגאון הגדול המאה"ג המפורסם כערוגת הבושם גל אגוזים גן הדסים ע"ה כקש"ת מהו' שמואל יוסף נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קעמפנא יע"א:

יקרתועם תכריך תשובות הגיעני ותמהני מה מצא בי לתהות על קנקן ריקם ובעמקות אשר שדד מר ניהו רבה אחריו מילא כבוד מו"ח גאון עולם ני' וגאון ישראל מו"ה זלמן דק"ק ווארשויא אנן מה נענה בתריהו ומה לתבן את הבר והן בהיות בבריאות גופי נחלש מוחי ושכלי להעמיק עיון במקום גדולים כי גם לעת כזאת בעו"ה נחליתי ונחלש מזגי ל"ע הי' לי להטמין ידי בצלחת אך להיות מצותם עוברת עלי ע"כ במעט עיון אכתוב דעתי הקלושה מה שנלע"ד בענין הזה וה' יורני בדרך יבחר למען לא אכשל ח"ו:

הנהלפי הענין השאלה ההובאת לפני אי קמי דידי הוה אתי עובדא הייתי חוקר איזה חקירות תחילה:

**א'**אחר שאמרה שהעד אמר שמת בשווערין יש לכתוב לשם כי דרך בעלי ח"ק קוברי מתים להיות ספרי מתים פתוחים לפניהם ושם חקוקים כל המתים האורחים למקומותם בשמותם וכבר נתברר לי ע"י חקירה כזו כמה ענינים בעגונא דאתתא נהי שאפשר שאין כדי להתיר על רושם הפנקס ההוא ע"י סי' שמו ועירו מ"מ אם יש להם שמה מנהג זה ולא נמצא שם בזמן ההוא שם כזה א"כ שקר בפי האשה ואם ימצא שם קרוב לזמן ההוא רשום בשמות הללו יהי' סניף לדברי' ויצורף צמצום המקום והזמן לסי' לסייע לדברי האשה ע"כ לדעתי אין לעשות שום מעשה עד שיוחקר בק"ק שווערין:

**ב'**צריך חקירה מה הי' באותן הימים שאשה שהוחזקה בא"א נתעברה וילדה בן ומלו אותו וקראו שמו דוד ומסתמא נשאלה אז איך נזדקקת לאיש בהיותך אשת איש ועוד קודם לזה שבנה יצחק אמר קדיש בבהכ"נ במקום אבלים ומסתמא אז השיבה מה' עקיבא בלאנדסבערג התירנו ואז הי' ר"ע עדיין בחיים וכפי הנראה לאנדסבערג קרוב לדופין וא"כ אפי' לא שאלו למה' עקיבא אם אמת הוא שהועד בפנינו מ"מ יש להאמין לה דמרתתא דלמא משתכח שיקרא באומרת פלוני חכם התירני ויש לסמוך על זה:

וישראי' לזה מטי"ד סי' פ"ג דבאומר מדג פלוני וטהור נאמן אפי' בנימוחו אעפ"י שאין שום סי' אלא הימנותי' דמוכר שאומר של דג פלוני וכ' רשב"א ור"ן שם בפא"ט הטעם דמרתת שמא יש לו להלוקח שום ט"ע בהדגים ונהי בביצי עופות אין נלקחים טרופות היינו משום דאין לוקחי' ביצים טרופות מן הנכרי אבל דגים שנלקחים נימוחים מן הנכרים או מחשוד סומכי' אהך דמרתת שמא יהי' לישראל ט"ע או יראה אותם לצייד שיכירם ותו אין צריך לבחון אותם כלל כי סומכי' באיסור דאוריית' על סמך מרתת ואמנם רמב"ם ס"ל דאין סומכי' על גוי רק בישראל שאינו מוחזק בחזקת כשרות אבל על גוי אין סומכי אלא במסל"ת בעדות אשה כ"כ ה"ה בשמו בפ"ב ממ"א ה' י"ח ע"ש א"כ מוכח דבעדות אשה דגוי מסל"ת נאמן מכ"ש באומרת פלוני חכם התירני והוא מקום קרוב שיהי' ראוי לסמוך עלי' ובתשו' הגאונים יחי' לא הוזכר כלל מה הי' באותן הימים:

**ג'**לא נזכר כלל שאמרה האשה שמה' עקיבא התירה לעלמא ואפילו שיאמר בנה קדיש רק שתתאבל שעה א' אפשר שלא מצא העדות כדאי להתיר האשה ושגה במ"ש בש"ע שאין מניחי' לנהוג אבלות כשם שלא ידע שצריכי' להושיב ב"ד של ג' להתיר או אפשר שידע הא והא רק שחשב להתאבל שעה א' בצינעא ולא יתפרסם ברבים אין בכך כלום והרי לא ציוה שיאמר הבן קדיש כשיגדיל אבל גוף העדות לא הי' נ"ל להתיר עגונה על זה דהרי דברים סותרים זא"ז בתחילה אמרה שבא איש אחד ואמר שנסע עם בעלה והוא חלוש מאוד על הדרך ומת ונקבר בשווערין משמע שנסע עמו מדופין וידע שהוא בעל האשה זו ומת וקברתיו ואין לך עדות טוב מזה אך הוסיפה וגרעה והבעל הגיד כן קודם מותו שהוא מדופין שהניח אשתו רחל ובן קטן ושמו יצחק מזה משמע שהעד לא ידע שהבעל הוא מדופין הלז ושזו אשתו וכל סימניו אינו אלא שם עירו ואשתו ובנו אע"ג דיש מקום גם בזה להתיר אך מי יודע איזה שינויים הי' עוד והאשה לא דקדקה עתה בזכרון דברים שעברו זה שלשים שנים ואולי לא ראה מהו' עקיבא להתיר ע"י הגדת עד ולא התיר רק להתאבל שעה א' ועי"ז טעתה האשה והחזיקה עצמה בפנוי' וטעה הבועל איש ישראלי ואין כאן מקום לחזקת כשרות וצדקת שהאריך הדרתו כי הכל ע"י טעות הי':

וה"הבמה שאומרת גם עכשיו בפנינו מת בעלי ומו"ח הגאון ני' בנה בנינים על זה לפי הנ"ל אין לסמוך על זה כי הכל נמשך על התיר אבילות שהתיר מו"ה עקיבא והנה מו"ח הגאון ני' העיד בשם הגאון ליסא יחי' דהורה ובא דאע"ג דכבר זינתה ואין חומר מבעלה הראשון דבלא"ה אין לה כתובה ממנו כיון שזינתה מ"מ דיקא משום חומר דבעל השני ולא כ' טעם וראי' לזה ואני אומר משנתינו הוא זה דהרי ר"פ האשה רבה אמר ר' יוסי כתובתה על נכסי בעלה הראשון א"כ לר' יוסי אין לה חומר אלא הפסד כתובה מבעלה השני ואפ"ה דייקא וה"ה לת"ק דבהא לא פליגי ומסיים שם הלכה וקלקלה חייבת שלא התירוה אלא לינשא ובגמ' פליגי לר"א קלקלה היינו זינתה ור' יוחנן ס"ל זנתה פטורה דה"ל עפ"י הוראת ב"ד די"ל אתון שויתון פנוי' הנה לדינא אין נפקותא דקיי"ל יחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד חייב ור"א ור"י אליבא דתנא דמתני' פליגי כמבואר בכ"מ פ"ה משגגות הל' ה' מ"מ צריך לעיין מ"ט דר"א הלא הב"ד התירוה ושויוה פנוי' ולתנא דמתני' יחיד שעשה עפ"י הוראת ב"ד פטור ונ"ל דהב"ד נמי אין מתירי' אלא על סמך חומר עי"ז דייקא ועיקר החומר בנישואי בעלה השני ולא מהפסד כתובת בעלה הראשון וא"כ כל זמן שלא נישאת לבעל לא נגמר ההיתר כי סמיכת הב"ד שתידוק והנה לא דייקא וזינתה נמצא לא הותרה בב"ד כלל ואפשר ר"י לא פליג בזה שלא נגמר ההיתר עד שתינשא לבעל השני ומ"מ פוטרה מחטאת דעכ"פ אנוסה היא שסברה דשוי' פנוי' לגמרי אבל עכ"פ הסבר' אמיתית וכיון דעיקור חומר הוא מבעלה השני א"כ כל זמן שלא נישאת לא נגמר ההיתר וממילא אפי' אם תעיד עכשיו ונתירה ע"י דבורי' של עכשיו להנשא וגם תינשא לבעל מ"מ ניחוש מדלא ניסת עד עכשיו ש"מ כשהיתה מדייקת לא מצאה כדברי העד ועכשיו הוא דמת ומשו"ה נישאת ולא שייך הכא הפלפול של מו"ח הגאון ני' בפלגי' דיבורא גבי גרשתי את אשתי אי מהימן למפרע או לא:

ובמקוםאחר כתבתי קצת סתירה לזה במ"ש רמב"ם סוף הל' גירושין אל יקשה בעיניך וכו' שנראה עיקור טעמא משום מילתא דעבידא לגלוי והראב"ד השיג וכ' א"נ משום דייקא ומנסבא עכ"ל. ועי' ה"ה וי"ל מה שהאמינו ע"א עבד ושפחה משום עבידא לגלוי נסמך על דיקא ומנסבא דאין פשוט כ"כ שיהי' עבידא לגלוי דלא דמי לאשתמודעינהו בחליצה וגטין אבל הוא שהחמירו על אשה בסופה ועי"ז דייקא וחוקרת ואם יהי' הבעל בסוף העולם יוודע ע"י דייקא ועי"ז מירתתו המעידי' שיתגלה הדבר ולא משקרו ומשו"ה אפי' ידעי' דלא דייקי האשה הלזו אין אנו מוחי' בידה מלהנשא משום דתחלתו של עדותם מרתת שמא יתגלה ע"י דייקא דאיתתא ולפ"ז האשה בעצמה שאמרה מת בעלי העיקור ההוא דדייקו באמת כיון שעפ"י עצמה נישאת ולכשנישאית עפ"י ע"א קרוב ושפחה העיקור הוא עבידא לאיגלוי דמירתתו ע"י דיוקת האשה ואז אפי' לא דייקת מותרת ויש לעיין בזה בסוגי' דר"פ האשה שלום ובמלחמות ה' שם ואין כאן מקומו:

ונחזירמה דקמן בנידון שלפנינו ונברר פסקי הרמב"ם וש"ע בעזה"י בקצור נמרץ ס"פ אלמנה לכה"ג איכא תרי לישני לל"ק בדיימי מיני' ומעלמא הולד שתוקי בדוקי שבודקי' אמו ואם לאו הרי היא ספק ממזר וללישנא בתרא בדיימי מיני' הוא כשר ודאי אך בדיימי מעלמא ולא מיני' הוא שתוקי בדוקי כנ"ל ופסק רמב"ם ובה"ג כל"ק לחומרא וצריך טעם למה פ' לחומרא בס' ממזר דרבנן ודלא כרשב"א והרא"ש נ"ל שהי' לו הכרח מקידושין ע"ג ע"א גבי אסופי דאמר רבא מאי איכא משום מיעוט הלך בעלה למה"י הקשו תוספ' והרא"ש אבה"ג דפ' בעובדא דירושלמי דתלינן אתא בשם ושימש כעובדא דאבוה דשמואל ונדחקו דכיון שהשליכתו ש"מ לא אתא בשם ודחה הרא"ש דלמא מחמת כיסופא השליכתו דלא יאמינו לה דאתי בשם ע"ש וס"ל לבה"ג ורמב"ם דודאי מציאת רחוק בעיני העולם דמבעל הוא דאתי בשם ושמש וה"ל דיימי מעלמא ולא מיני' והוה ודאי ממזר כל"ק דרבא והרא"ש לשיטתו ס"ל כל"ב דהוה רק ס' ממזר ואי משום דהשליכתו דלמא מחמת כיסופא אבל בה"ג ורמב"ם סמכו אעובדא דירושלמי ומוכח מסתמא דתלמודא דלא דיימי מיני' הוה ממזר ודאי ודיימי מיני' ומעלמא וה"ה לא דיימי כלל הוה שתוקי ובדוקי ובדיימי מיני' ולא מעלמא אוכלת בתרומה כמתני' אע"ג דההיא דקידושין לא הוה דיימא מעלמא טרם שהיתה מעוברת דלא ידעי' משום אשה חשודה כלל מ"מ כיון דרחוק מאוד דאתי בעל בשם הוה משנתעברה כדיימו מעלמא כנלע"ד:

ומ"מלענין לפטור מחליצה חשש רמב"ם והרשב"א סי' תר"י נמי לא פליג אלא בידעי' שבא עלי' והרא"ש כלל פ"ב אפי' בהא חייש אא"כ במיוחדת לו כן הבין ממנו המהרי"ו בתשו' סי' ע"ג ולא כדגול מרבבה ונתקשו האחרונים מ"ש מתרומה דמתני' שהיא תרומה דאוריית' ושמעתי שכ' בס' נב"י דלעצמה נאמנת ולא לאחרים להנשא ליבם וצ"ע תרומה אוכלת בני' ועבדים עולמי' ומקריבי' ע"ג מזבח בשבת מוציאי' אחרי' בהקריב' קרבנם וכמ"ש מהרי"ו סי' פ"ח:

והנלע"דבהבנת דברי תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' שדבריהם צע"ג וכי בעילת נתין וממזר לא הוזהרה להנשא לכהן כמו בעולה לכה"ג ודברי רבינו אלעזר שבתוס' סוף נדרים ומ"ש חי' רשב"א שם מבואר כוונתם דכל עצמו של אשה אינה מוזהרת אלא שהוא בא לידי חטא על ידי' וכעין שכ' תוס' בב"מ ע' ע"א ד"ה מעות וכו' בתי' השני ע"ש ה"נ דכוותי' והשתא כיון דהבעל גופי' אינו מוזהר כי לא מהימנת לי' ממילא היא אינה מוזהרת זה כוונת ר"א שבתוס' נדרים שם לע"ד וזהו לא שייך בתוס' חגיגה ועוד י"לד שלא הקשו מראיה מדברת דרישא ונקטו ראוה מעוברת וצ"ל מדברת לק"מ אולי התם לא הימנה ר' יהושע מפני שפריצה ומסתתרת ע"כ אבדה נאמנות שלה משא"כ בתולה שעיברה אפי' בלא אמבטי אפשר שנאנסה וממעוברת קשה להו שפיר דדומה לבתולה שעיברה וע"ז תי' תוס' לחלק בין שהיא בכלל האיסור וכו' פי' עפ"י מ"ש חי' רמב"ן ריש גטין אחר שכ' וי"מ מוספרה לה נפיק דע"א נאמן באי' כ' וז"ל ק"ל התם אתחזק אי' ונגמר מיני' דע"א נאמן אפי' אתחזק איסורא אלא שאני התם מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת על בעלה אבל בשארי עריות מנ"ל עכ"ל וזהו כוונת תוס' חגיגה דבעולה לכה"ג גם היא בכלל האיסור מודה ר"י דמתוך דנאמנת על עצמה נאמנת לבעלה כה"ג משא"כ במעוברת דמייתי דאין נידונת על עצמה אלא מה טיבו של עובר זה אין עיקור ההיתר עלי' לא אמרי' מתוך ובמדברת שעיקור עלי' שהרי אין כאן ולד מ"מ מזה לא הקשו תוס' כיון שהיא פרוצה אבדה נאמנות שלה רק ממעוברת והתם י"ל דמיירי שאין דנין עלי' רק על עובר כנ"ל כונת תוס' וצ"ע זה בסוגי' דאלמנת עיסה:

מ"מנ"ל שזהו דינו של רמב"ם דלאכילת תרומה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת כמו על אחרים וה"ה בארוס וארוסתו וה"ה מי שנושא מפותת עצמו ויש לו ממנה זרע מקודם נישואי' ושוב מת בלי זרע אחר הרי פטורה מהחליצה ונישאית לשוק ופוטרות גם צרותי' שמתוך שנאמנת על עצמה שהולד ממנו נאמנת על אחרים אבל הרמב"ם והרשב"א והרא"ש מיירי שיש לו בן מפנוי' דעלמא שאינה אשתו לא תועיל עדות הפנוי' לפטור נשיו מיבום וזה ברור לפע"ד:

הנהפסק רמב"ם וש"ע דפנוי' שנתעברה נאמנת להכשיר ולא לעשותו ממזר בין ברוב פסולי' ובין ברוב כשרים וכ' הר"ן וה"ה הטעם משום דבלא דברי' נמי ס' ממזר כשר בקהל דממזר ודאי לא יבוא אבל ממזר ס' יבוא והקשה ב"ש א"כ לעשותו ממזר ודאי נמי תאומן דבקהל ודאי לא יבוא בקהל ס' יבוא ונעלם ממנו דברי ריטב"א קידושין ע"ג ע"א אק' תוס' שם ד"ה אלא מעתה תירץ ונ"ל דההיא פלוגתא היא לאסור שתוקי בממזרת ורבא ס' דאסור כיון דהוא ס' כישראל חשבי' לי' אבל להתיר שתוקי בישראל ס"ל דשרו דכישראל חשבי' לי' והך דרשא דספק ממזר יבוא אית לי' לרבא אבל שיבוא ממזר בקהל ס' לית לי' וכישראל גמור חשבי' לי' לכל מילי עכ"ל מעתה לק"מ ק' הב"ש:

והנההרמב"ם ס"ל ס' דאורייתא לקולא ומראה מקומו כמו שביארתי בהל' איסורי ביאה ולפע"ד כוונתו במ"ש שם פט"ו ה' כ"ט ע"ש והכוונה בזה הואיל וס' לקולא מן התורה וכל אדם יכול לישא אשה בכל מקום ע"כ הזהירה תורה שלא יחלל בתו להזנותו שלא לגרום זנות ערוה בישראל ע"ד שאחז"ל שלא למכור נבלות וטרפות לנכרי הואיל ומותר לקנות ממנו מקום שרוב טבחי ישראל משו"ה אסרו למכור לו ה"נ אסרה תורה להפקיר בתו פנוי' שלא להביא בני אדם לאיסור ערוה מפני שהספיקות מותרות כנלע"ד ולפ"ז תלי' בפלוגתת ראב"י ורבנן בפי' הפסוק דלא תחלל בתך כי היכי דתלי' בפלוגתא דאיקבע איסורא דחתיכה משתי חתיכות כמ"ש ר"ן ספ"ק דקידושין מ"מ נחזור להנ"ל דרמב"ם נפקא לי' דס' לקולא מהנ"ל והקשה מהרי"ט בחי"ד סי' א' וסי' ב' א"כ למה לי קרא להתיר ס ממזר ותי' לומר דמותר בודאי ולא מספק ונ"מ דמותר לישא ב' אנשים א' ישראלית וא' ממזרת ע"ש:

**ומקשי'**א"כ תרי קראי למה לי לס' ממזר ולס' קהל הלא מחד מוכח כן ולריטב"א הנ"ל לק"מ דאי מחד קרא ה"א רחמנא עבד ס' ממזר כישראל גמור ואסור בממזרת ולוקי' עליו כדס"ל לרבא באמת קמ"ל דס' קהל יבוא דס' ממזר הוה כברי' בפ"ע וכגר שמותר בישראלי' ובממזרת והיינו למאן דאית לי' ב' דרשות ס' ממזר וס' קהל אמנם רבא לית לי' באמת אלא חד דרשא וכישראל גמור משוי' לי' ומשו"ה האם נאמנת לשוי' כשר ולא ממזר וכנ"ל:

שובהקשה ב"ש תינח כשמחצה כשרים ומחצה פסולים אך ברוב פסולי' הא ליכא ספיקא ולפע"ד אין זה ענין לדברי תוס' רא"ש שבשטה מקובצת בב"מ גבי עשירי ודאי ולא עשירי ספק שכ' דרובא דאית' קמן ואיקבע מיעוטא קמן לא נפיק מכלל ס' שהרי איקבע מיעוט קמן ומאן לימא לן דהאי דפריש לאו ממיעוט הוא שהרי איקבע מיעוט קמן אלא רחמנא רצה להתיר הך מיעוטא ולסמוך ארובא ואם יארע שיזדמן המיעוט מ"מ התירא הוא שכך גזר רחמנא ומכ"ש מיעוט היתר ברוב איסור כגון רוב פסולין ומיעוט כשרים ודוקא התם שלא לחייבם לכנס לדיר אבל לענין איסור והיתר הרי הוא ככלו איסור ואין כאן ס' וקו' ב"ש עצומה לכאורה:

אבללפע"ד לק"מ דידוע הירושלמי דפליגי ר"ג ור"י ר"ג ס"ל חזקה בודקת ומזנה ור"י ס"ל זנות רצה אחר הפסולי' ואין זו חזקה כחזקה דעלמא דנימא רובא וחזקה רובא עדיף כמ"ש רום מעלת הגאוני' בתשובותיהם פה בנידון שלפנינו ימחלו כבודם דזה שייך בחזקה כעין בית מנוגע ופרה אדומה חזקת אפר טמא אבל חזקת המנהג הוא מנהג בנות ישראל בודקת ומנהג פריצת מזנים ולא כשרים והנה במשנה דמכשירי' עיר שישראל וגוי' דרים בה ונמצא בה תינוק מושלך דהולכי' אחר הרוב פליג ר' יהודה דהולכי' אחר רוב משליכי' אפי' שפחה אחת בעיר תולין בה ומסלקי' כל העיר דאין מנהג להשליך אלא שפחה ות"ק לא פליג אהסבר' אלא ס"ל מחמת רעבון גם הכשירים משליכי' וכן מבואר התם במוצא בשר הלך אחר רוב אוכלי בשר מבושל וכן בפ"ה ע"ש לא אחר רוב הדרים כי המנהג באותו דבר מסלק האחר מאותו הענין לגמרי והכא בודאי כן הוא שאין מנהג הכשרים לזנות כ"א הפרוצות אך אין מנהג בנות ישראל להתפתות אלא לכשרים ור"ג הלך אחרי האשה שעלי' אנחנו דנין וכיון שאינה מתרצית אלא לכשרים א"כ מכשיר אפי' ברוב פסולי' ומסלקי' כל הפסולי' מן העיר כמו התם במשליכי' או במבשלי בשר ור' יהושע ס"ל אזלי' אחר הזכרי' המזני' ומסלקי' כל הכשירי' ואפי' ברוב כשרים הזנות רצה אחר הפסולי' ולק"מ ק' הב"ש ואנן קיי"ל כר"ג אפי' ברוב פסולים וא"ש:

**וכ'**מהרי"ו סי' ע"ג להתיר ולד אשה שנתעברה ס' קודם גירושין ס' אחר גירושין מתיר מטעם ס"ס שמא מגוי שמא מישראל ולכאורה לא הוה שם אונס חד שמא ממזר או שמא אינו ממזר דכל א' מתיר יותר מחברו דאולי בימי מהרי"ו עדיין הי' המנהג שהפנויות טבלו לנידתן וא"כ אי מגוי הוה הולד פגום משא"כ מישראל ולפ"ז בזה"ז שכולן נדות ומישראל נמי בן הנדה מיהו הוה ופגום נמי וליכא ס"ס:

ויותרנראה אפי' בז"הז הוה ס"ס אפי' אין א' מתיר יותר מחברו משו' דהוה שני ענינים ממש לא בעי שיהי' א' מתיר יותר כמ"ש מהרא"י דמייתי ש"כ בכללי ס"ס אות י"א וכן מוכח במס' כריתות י"ג ע"א ס' יונק כשיעור וכו' ע"ש. וכ' ב"ש דמהרא"י פליג אס"ס הנ"ל דהרי בפרוצה ביותר מס' בבניה בס' ממזרי' ולא נימא ס' מגוי נתעברה ולע"ד ליישב דאין כאן מחלוקת עי' מהרי"ו סי' פ"ח דהר"ר ישראל דמייתי שם היינו מהרא"י הנ"ל ודפי' דלא חייש מהרא"י לגוי פשוט הוא משום דכשם דחזקה בודקת ומזנה מכשר ה"ה בודקת ומזנה מישראל ולא מגוי ערל דחרפה היא לנו אפי' לפסול בני' ע"י ישראל ולהכשיר ע"י גוי פסול ישראל עדיפא לה מכשרות דגוי וזה פשוט לכל בר דעת וכן ראיתי לגאון ווארשוי דפשוט בעיניו כך ועי' פירש"י כתובות י"ג ע"א ראוהו מדברת בפנוי' ומשום חששא דפסולי' לנתין ולממזר פי' כן להוציא ס' גוי היכי דלא שכיחא נתין וממזר לגוי לא חיישי' דבודקת ומזנה אע"ג דרוב גוים פרוצי' וזנות רצה טפי אחריהם מ"מ מודה ר"י דאשה בודקת ומזנה שלא להבעל לגוי ואולי כ' רש"י זה ליישב קו' תוס' שם ע"ב ד"ה מכשיר וכו' שהקשו אע"ג דאמרי' הכא ר"ג מכשיר אפי' ברוב פסולי' וכו' די"ל ה"א ר"ג מיירי בחורבא דדברא ברוב פסולים גוים ואין אשה נשמעת להם אבל בחורבא דמתא דרוב פסולי' נתין וממזר ה"א כולי האי לא בקיאי בבדיקת יוחסין קמ"ל אבל למסקנא מכשיר ר"ג אפי' ברוב פסולים נתין וממזר ומ"ו ה"ג בהפלא"ה הקשה למאן דס"ל לר"ת בעילת גוי אינו אוסר אפי' לבעל א"כ בפ"פ מצאתי הוה ס"ס דלמא לגוי ולהנ"ל ניחא דלגוי ליכא למיחש וזהו סברת מהרא"י:

והשתאאומר אני גם מהרי"ו לא פליג אהא דהרי בלאה"נ ק' לי אס"ד תלינן בס' גוי א"כ בארוס וארוסה מ"ט לא נתלי בס גוי וה"ל ס"ס אע"כ לגוי לא חיישי' כנ"ל אך צריך להבין תינח ברצון לא תלינן בגוי אבל דלמא נאנסה וי"ל אונס לא שכיח ולעולם תלינן ברצון טפי מבאונס אך כל זה בארוסה ומכ"ש בפנוי' אך ביושבת תחת בעלה דבעלה משמרתו כמ"ש שיטה מקובצת ריש כתובות דבכה"ג רצון לא שכיח ושפיר הוה ס' רצון וס' אונס שקול והוה ס"ס וא"כ תינח בנידון מהרי"ו אך במהרא"י דמיירי בפרוצה ביותר דליכא שימור בעלה א"כ רצון שכיח טפי מאונס לא תלינן בגוי ומיהו בתוס' סוגי' דפ"פ משמע אע"ג דאונס לא שכיח מ"מ מצורף לס"ס ואינו מוכרח:

ועודי"ל בלא אונס ממש נמי נהי דבודקת ואינה מזנה עם גוי ברצון מ"מ בדור פריצי שנכנסת ומתיחדים עם גוים מתחלה שלא ע"ד זנות ושוב אש בנעורת אינה מאנסה באופן שתצעק בעיר אך יצרה אלבשה ולא שייך תו בודקת והנה פני יהושע הקשה דקיי"ל כר"ג משמע ס"ל יש אפטרופוס לעריות ופ"ק דחולין סתמא דתלמודא אמר אין אפטרופו' לעריות ומורי בהפלא"ה תי' דבחולין להס"ד דלא אזלי' בתר רובא ומיעוטא אין אפטרופוס לעריות אך למסקנא דאזלי' בתר רוב קיי"ל כר"ג יש אפטרופוס ע"ש ולא נלע"ד דהשתא כששניהם חבושים זע"ז בבית האסורי' ואין אחר בניהם אמרי' אין אפטרופוס א"כ כשאינם חבושים אדרבה נסתרה עם הנואף פשיטא דרובא אין אפטרופוס:

אבלהנלע"ד אדרבא לר"ג ס"ל מדאין אפטרופוס לעריות ע"כ היא בודקת קודם שתדבר ותסתיר עם שום אדם כי יראה שסופה לא תוכל להנצל כי אין אפטרופוס לעריות ור"י לא ס"ל הכי דמדברת ומסתתרת עם כל אדם ולא תסיק אדעתה שתבוא לידי בעילה ושוב כיון דכבר אסתתר שוב אין אפטרופוס לעריות ולא תעצור כח לבדוק והיינו דקדוק לשונו כיון דאסתתר אין אפטרופוס לעריות וא"ש והשתא אפשר באתרי דמהרא"י לא שכיחי בנות הנכנסי' לבית נכרים לכן לא תלה בספק נכרי:

וראיתילמו"ח הגאון ני' דהוקשה לו מ"ט לא העמיד רבא דבריו במשנה מוקדמת מי שיש לו בן מ"מ פוטר אשתו מן היבום ואיך יודע שיש לו בן דלמא לכ"ע אפקרה וניתא לי' דמשכחת לי' באנוסה דלא אפקרה נפשה ומשו"ה הוקשה לו על הפוסקי' וה"ה שכ' אנוסה ומפותה חיישי' אפקרה נפשה ואיך שייך באנוסה אפקרה ולזה נ"ל י"ל דסתם אנוסה פרוצה דפרצה קוראה לגנב ואי לאו שהיתה מתיחד עמו לא באתה לידי כך וכפירש"י בחומש עפ"י ספרי כי בשדה מצאה מי גרם לה שמצאה בשדה ולפע"ד משו"ה האריך ולנערה לא תעשה דבר אין לנערה חטא מות דודאי חטא יש לה אך לא חטא מות ואע"ג דראוה מדברת נסתרה ואינה אומרת שנבעלה לא חיישי' משום יחוד בעלמא מ"מ אחר דכבר איפגמה ונאנסה וטעמה טעם איסורא חיישי' דאפקרה נפשה לגבי אחריני ג"כ:

ואימשום דלא העמיד רבא דבריו אמתני' מי שיש לו בן מ"מ פוטר וכו' התם תנן מי שיש לו בן שיודע שיש לו בן ואין המשנה עסיק ובא האיך יודע ואפשר שהי' חבושים או שהוא אנסה ויודע שהיא לא גרמה אע"ג שאין חוששי' לסתם אנוסה פרצה קוראה לגנב הוא יודע שאינו כן ולק"מ ק' ודיוקא דרב"י אך במשנה ס"פ אלמנה לכה"ג דתנן הי' כהן שבא על בת ישראל משמע שביאה זו גורמת וק' דלמא אפקרא לאחריני אע"כ בדיימא מיני' ולא מעלמא ומ"מ נ"ל היינו בלישנא בתרא דאמר רבא אי דיימא מיני' ולא מעלמא צריכא למימר וק' מאי פשיטא לי' אע"כ ממתני' דיש לו בן מ"מ י"ל לאוקמא לכה"פ בדיימא מיני' ולא מעלמא וא"כ משנתינו לא צריכא אלא בדיימא נמי מעלמא ולפ"ז י"ל לרבא בל"ק דס"ל דמשנתינו צריכא בדלא דיימא מעלמא ס"ל דמשנה דפוטר מן הייבום אפי' בדלא דיימא מעלמא לא מיתוקמא משו' דלענין פיטור יבום לא מהני זה וכפסק הרמב"ם וע"כ דחיק נמוקו מתני' בחבושי' או באנוסה וקמ"ל משנתינו דלהאכילה בתרומה מתוך שנאמנת על עצמה נאמנת נמי על אחרים אפי' במפותה בדלא דיימא וא"ש מכאן סיוע לפסק הרמב"ם:

ונבואלנידון שלפנינו בעז"ה דהאי דוד בן רחל עכ"פ ספק מישראל ס' מנכרי דהאי אתתא חזינן דרגלה שכיחי בניהם שהרי סופה הוכיח שהערל זיגמאן שכב בביתה כמה שנים והולידה ממנו ב' בנים עכ"פ וכ"ע דיימי מיני' וא"כ עכ"פ שייך גבה ס' ישראל ס' נכרי' ובפרט שרוב עיר ורוב סיעה שהיא דרה שם הכל נכרים כמבואר בתשו' הגאון מקעמפנא ובמקום אחר כתבתי בפלוגתת הרמב"ם והטור סס"י וי"ו דלהטור תלינן שהבועל הלך אצלה ולהרמב"ם לא תלינן נ"ל עכ"פ לא פליג הרמב"ם אלא בנבעלה חוץ לביתה דעכ"פ נדה היא מביתה אך לא ידעי' אי אזלה לגבי בועל או נבעלה בשוק אבל היכי שלא ידעי' שנדה מביתה גם הרמב"ם מודה דמסתמא הבועל הולך אחרי' ולקרובי' לא חיישי' כבר ביארתי ג"כ במקום אחר לחלק דלקורבה עצמה לא נחשדו ישראל אבל לקרובי' מחמת חיתון בעל חיישי' והכא ליכא בעיר ישראלי' אלא קרובי עצמה ושארי כולם ערלים א"כ הוה לכה"פ ס' ממזר דמן התורה מותר לגמרי לא מחמת ס' אלא מותר לגמרי רק מפני חומרת יוחסין:

וישקצת לפקפק אם זה דוד האמין לאמו והחזיק עצמו כבן ישראל ואפשר שיקרא בתורה בשם אבי' שהאם אומרת שממנו הוא וא"כ הרי כבר האמין לאמו שהוא בן ישראל וה"ל כע"א אומר לו כלאים פירו' אלו זונה אשה זו והאמין לו ושוב לוקין עליו כמ"ש רמב"ם בהל' נזירות ובה' שגגות ובה' עדות מירושלמי דנזיר י"ל נהי שהאמין שהוא בן ישראל אבל לא שהוא ממזר כי האם אומרת שמת בעלה אעפ"י שאפשר בטעות אמרה כן על שר' עקיבא אמר שתשב שעה א' וחשבה שהתירה לעלמא מ"מ הבן לא קיבל דברי' שיהי' ממזר וע"כ הוא כס' ממזר שמותר מן התורה רק מחומרת יוחסין ויצורף לזה ס' חי ס' מת הבעל ואע"ג דיש כאן חזקת א"א וחזקת חי ומ"ש מו"ח הגאון ני' ממ"נ אי לא ניזל בתר רובא להקל גם בתר חזקה לא ניזל להחמיר אין מקום בראשי להבין זה אבל נ"ל הכא תרוויי' איתרעי דחזקת א"א איתרע בהא דמוחזקת זה כ"ד שנים בפנוי אע"ג דאפשר בטעות החזיקה עצמה בכך מ"מ חזקת א"א איתרע ועושה אותה קצת ס' והיינו טעמא דר' מנחם בן יוסי בכתובת כ"ב ע"ב אע"ג דמחמיר אם ניסת תצא מ"מ אם ניסת ואח"כ באו עדים לא תצא וביאר פני יהושע התם עיקר הטעם שכבר הוחזקה בחזקת היתר לבעלה השני ע"ש בביאור ואע"ג דהשתא איגלאי מילתא ע"י העדים האחרונים דבטעות הוחזקה לבעלה מ"מ מגרע כח חזקת איסור דכבר אזל לי' מקצת וכן דעת ר"י בר ברוך בתוס' כתובות כ"ו ע"ב סוף ד"ה אין וכו' שכ' ונ"ל דהכא לא אמרי' אוקמא אחזקה לפי ששנים שמוציאי' אותו מחזקתו של היתר העידו תחילה ומיד שהעידו יצאו מחזקתו ע"י עדותן ותו לא אמרי' אוקמה אחזקה וכו' ואע"ג דעכשיו הוכחשו מ"מ ס"ל להר"י בר ברוך דתו לא מקרי חזקה ואע"ג דר"י פליג אהר"י בר ברוך ומ"מ יודה הר"י לענין נידון שלפנינו דעכ"פ חלשה לי' חזקת א"א כדי לצרף לס"ס כאשר יבואר לקמן אי"ה:

וחזקתחי דבעל נמי הא פירש"י שם באומרת ברי לי אלו הי' קיים הי' בא וכבר צוחו עליו כל הראשונים דודאי אין זה ס' להצילה מאשם תלוי כי איכא ב' עדים מכחישים ובליכא עדים אפי' חטאת נמי איכא על סבר' זו אלו הי' קיים הי' בא מ"מ הא אמרי' ס"פ כל הגט אפי' הניחו חולה נותנים לה בחזקת שהוא קיים דרוב חולים לחיים והקשו תוס' מסבתא דמס' בב"מ ותירצו שבאי שאני שמייסרי' אותה ומתה מתוך יסורים וא"כ חולה חלוש שלאגרירעג הנע ונד בארץ מאונא לאונא וכה"ג וגם אשתהי ב' שנים מביתו ולא נודע ממנו כלום בודאי יצורף לזה ברי של אשה אלו הי' קיים הי' בא ואין לבה נוקפה ואולי בזה מוקים לי' רש"י ומאן לימא שבאופן זה נותנה לה בחזקת שהוא קיים זה גרע מזקן שהגיע לגבורות ונהי דאין להתיר עגונה ע"ז דלמא נתרפא ונחסר אברו ומחמת כיסופה ערק לעלמא כעובדא דגברא חרוכא ר"פ האשה שלום מ"מ חזקת חי איתרע והוה קצת ספק:

וכיוןשכן וכבר יש לנו ס' מעליא ס' גוי ס' ישראל ובפרט שגוים רובי' ואיתתא דא שכיחא ביניהם וגם ס' ממזר מותר מ"הת רק משום חומרת יוחסין החמירו א"כ יצורף לזה עוד ספק פנוי' ספק א"א דאפילו להפוסקים דהיכי דאתחזק אי' לא אמרי' ס"ס היינו בעלמא היכי דלא איתרע חזקה כלל אבל הכא איתרע כנ"ל וגם דוקא באיסורא דעלמא אבל בס' ממזר דהתורה עשאו כודאי היתר יש לסמוך בשעת הדחק שאין אנו מוצאי' בזמנינו גיורת להשיאה לו ומסבר' עוד משום מעלת יוחסין אין להחמיר כ"כ היכי דאיכא למיחש לתקלה אחרת ולוקח נפשות חכם וכל קולא דתקנת עגונות אע"ג דאשה לא מיפקדא אפ"ו הוא משום דלא תצאנה בנות ישראל לתרבות רעה ח"ו ע"כ יש להקל לכאורה:

ואע"גדלא נבדקה האם וליכא אלא ס"ס בלי ברי ולר"ג קיל לי' שמא דאפי' בס"ס מחמיר היינו בפסולי יחוס כהונה אבל להכשיר ממזר בקהל סגי בס"ס בלי ברי אע"ג דאפשר דלבסוף יסתעף מזה שבנותיו ינשאו לכהנים מ"מ אין לנו אלא מה שלפנינו ואח"כ משפחה שנטמעה נטמעה ומקוה טהרה הם עי' תשו' מהרי"ט סי' ב' הנ"ל אע"ג דב"ש כ' חשש כיוצא בזה לענין שפחה אין דבריו מוכרחים כמ"ש לעיל בישוב קו' האחרונים על הרמב"ם:

ומהיותטוב אין הפסד אם נוציא ברי מפי האשה לא שתאמר ברי לי שמת בעלי ולא שתאמר לגוי נבעלתי שהרי כבר אמרה שדוד בן ישראל הוא אלא שאין אנו מאמינים לה אך תאמר ברי לי שלא נבעלתי לישראל בחיי בעלי והוה כאומרת בן זה כשר הוא והו"ל ס"ס וברי שלה ותאומן:

והיותשיודע אני בעצמי שלא הגעתי להוראה בעו"ה ואין לסמוך עלי כלל רק כתבתי עפ"י פקידת הגאונים ה' ישמרם ע"כ יציע הדברים לפני הגאונים ומי בראש מו"ח גאון דפוזנא נ"י ואם לפניהם הגון למטינא שיבא מכשורי ומ"מ טרם כל יוחקר הדבר בשווערין אולי יבורר הדבר להתירא יותר וה' יאיר עינינו בתורתו הכ"ד. פ"ב יום ג' כ"א כסליו תקצ"א לפ"ק:

משה"ק סופר מפפ"דמ:

אלהיםראיתי עולים בענין מי שנשתטית אשתו שנוהגין להשיג לו היתר ממאה רבנים מג' ארצות ולהשתלש לה סך כתובתה וליתן גיטה ליד שליח הולכה שימסרנו בידה מיד אחר שתשתפה וככה נהגו קמאי דקמאי עד שקמו בדור שלפנינו חכמי ליסא יצ"ו וערערו ע"ז עפ"י מה שכתב בהגהת משנה למלך פ"ו מגירושין שהסכימו בקונשטינא לאסור בכה"ג מטעם כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי כמבואר בנזיר י"ב והאריך לחלק עליהם גאון אחד מקראטשין כמבואר כל דבריהם בס' מרכבת המשנה פ"ו מגירושין ושם מסיק דלא כחכמי ליסא אלא שהמחמיר תע"ב ואחר אחרון בא הגאון בס' נ"ב חא"ע סי' ג' וחש לדברי חכמי ליסא הנ"ל ע"ש באריכות והואיל וראיתי כי הסוגיא דנזיר י"ב הנ"ל אשר בה נתלו הראשונים הגאונים הנ"ל צריכה ביאור ופי' והמפרשים לא ביארו כ"צ ע"כ אמרתי תחילה לפרש הסוגי' עם כל השייך לזה עם הפוסקים ראשונים ואחרונים כיד ה' הטובה עלינו ואחר כ"ז נשית לבינו לנדון הנ"ל במאי דקמן וה' יאיר עינינו בתורתו אמן. ודברי פ"י ר"פ מי שאחזו צ"ע בענין זה:

גרסינןבנזיר י"ב ע"א אמר ר' יוחנן האומר לשלוחו צא וקדש לי אשה סתם אסור בכל הנשים בעולם והתוס' הקשו יאסור כל העולם לקדש שום אשה ותי' מדינא לא חיישי' רק משום קנסא דקנסי' לי' ע"ש והרמב"ן הובא בר"ן בגיטין פרק התקבל העלה דמוקמי' כל הנשים בחזק' פנוי' שלא נחקדשה אמנם מ"מ אסור הוא בכל הנשים ולא נימא מוקי קרובותיהן בחזקת פנויות דחזקת קרובות שאינו לפנינו לא יועיל להני נשים עיי"ש משמע אם הקרובות בפנינו ואומרות לא נתקדשו מותר הוא לקדש אשה ולא נאסר אלא באשה שאין הקרובות לפנינו ונ"ל טעמו וכוונתו של רמב"ן דהרי בעל מימרא זו הוא ר' יוחנן דאית לי' סוף פ"ק דכתובות לדברי המכשיר בה מכשיר בבתה ומפרש טעמא התם דחזקת האם מועיל גם לולד ודלא כר' אלעזר דפליג התם וא"כ איך נאמר כאן דחזקת פנויות של הקרובות לא יועיל ע"כ הוצרך הרמב"ן להוסיף ולחלק דהתם סוף פ"ק דכתובות האם לפנינו שטוענת ברי מועיל חזקתה עם הברי גם לולד משא"כ כשאינה לפנינו דנהי דחזקה יש כאן מ"מ ברי אין כאן וסברא זו נלמד מעובדא דינאי בקידושין ס"ו ע"א ומסולקת קושי' תוס' ד"ה מאי חזית וכו' וכמ"ש פ"י שם שכוון כן מדעתו עיי"ש ועיי"ש בסמוך אי"ה:

אמררבא ומודה ר' יוחנן באשה שאין לה לא אם וכו' אע"פ שהי' לה אחות ונתגרשה שזו מותרת מ"ט כי משוי אינש שליח במאי דקיימי קמאי וכו' והקשה הש"ס משני נזירים ומסיק כי משוי שליח במאי דמצי עביד וכו' ובס' שאילת שלום אות כ"ב הקשה מ"ט לא אמר נמי דמודה ר' יוחנן כשהי' לו אחות פנוי' ונתקדשה עתה דמותרת זו להתקדש לו דאחותה שנתקדשה לאחר הרי היא נאמנת על עצמה שלא נתקדשה לשלוחו של זה וממילא מותרת אחותה להתקדש לזה עיי"ש והנה להרמב"ן הנ"ל לק"מ דמיירי שמעתת' באינ' לפנינו ואז אין חזקתה מועיל לגבי חברתה ואפי' לשיטת התוס' והר"ן הנ"ל י"ל הא לא אצטריך לאשמועינן דכבר אמרה ר"י חדא זימנא המכשיר בה מכשיר בבתה וע"ד פלפול אמרתי דממילא מוכח מתוך דברי רבא די"לד מ"ש דפרט רבא אף עפ"י שהי' לה אחות ונתגרשה ולא אמר סתם אעפ"י שהי' קרובות ונתגרשו ולכאורה י"ל דאתא לאשמועינן דוקא אם היתה נשואה ונתגרשה דבשעת שליחות רבע עלה איסורא הוא דמקרי לא מצי עביד משא"כ אי היתה אחותה קטנה יתומה ונתגדלה עתה אסורה זו להתקדש לו דשפיר חיישינן דשמא קדשה השליח בגדלותה דאין לומר בזה דבשעת שליחות לא הוי איהו מצי עביד שהרי היתה קטנה וקטנה לאו בת קידושין היא קמ"ל דלא אמרינן כן משום דלא הי' מחוסר אלא זמן וזמן ממילא עבר וכ"כ בזה במ"ל הנ"ל עיי"ש וזה רמז לן רבא במה שאמר ונתגרשה וכ"ז הואיל ופרט אחותה אבל אי הוי אומר סתם אפי' היו לה קרובות ונתגרשו ה"ה אפי' קטנות ונתגדלו משום דה"א מחוסר זמן נמי כמחוסר מעשה דמי ולא מצי עביד והא דלא נקיט קטנה ונתגדלה משום דבהני קרובות כליל בהדייהו אם ואם אם ואי הוי הני קטנות בשעת מינוי השליחות והרי מן אז ועד עתה הי' לה הבת הזאת שנתקדשה עתה לזה וחזקה שהיא נאמנת על עצמה שאלו היתה מקודשת לא היתה נבעלת לאחר להוליד הבת הזאת וחזקת האם מועיל להבת והרי היא מותרת בלא טעמא דכל מה דאיהו לא מצי עביד ולא משכחת אלא לומר שהית' קטנה בשעת מינוי השליחות ונתגדלה ונתקדשה לאחר והי' לה הבת הזאת ונתאלמנה או נתגרשה ואח"כ קדשה השליח לזה א"כ ע"כ באנו לומר שנתקדשה ונתגרשה אם כן בקיצור אומר נתגרשה בלא קטנה ונתגדלה דל"ש בהו שום טעם להתיר אלא משום איהו לא מצי עביד ולעולם הו"א ה"ה קטנה ונתגדלה וכדי להשמר מזה הטעות נקט רבא אחות דהומ"ל קטנה ונתגדלה ולא נקט הכי אלא נתגרשה ש"מ דמחוסר זמן הו"ל כאילו מצי עביד והה"נ דהוה מצי למנקט בתה אלא חדא מינייהו נקט ונמצא לפי האמור מוכח ממילא דינו של בעל שאילת שלום הנ"ל דחזקת האם מועיל להבת:

ואיןלהוסיף אהנ"ל ולומר עוד דלא הו"מ למנקט בת משום דאי הוי נקט בת ה"א דה"ה קטנה ונתגדלה והא דלא נקט קטנה ונתגדלה משום דגבי בתה חיישינן שמא קדשה השליח עתה בגדלותה דלא מיקרי איהו לא מצי למיעבד שהרי בשעת מינוי השליחות הוי מצי למיעבד ע"י אמה שהקטנה מתקדשת ע"י אמה קדושי מיאון וכיון דהו"מ למיעבד אז משוי שליח נמי ואיכא למיחש שקדשה השליח עתה בגדלותה ומש"ה נקט אחותה דהו"מ למנקט יתומה קטנה שאין לה אם ולא אח וזה לא שייך בבתה שהרי היא אמה קיימת לפנינו אבל כ"ז לא נ"ל דיהי' זה מקרי מצי למיעבד הואיל ומצי לקדשה קידושי דרבנן למיאון יהי' מצי לשווי' שליח לקדשה קדושי דאורייתא בגדולתה ועיין יבמות נ"ב ע"ב גבי כתב גט ליבמתו לכשאכנסנה אגרשנה וע"ש בתוס' ובחי' רשב"א לענין מאמר דרבנן וק"ל:

מתוךמה שכתבתי עתה מבואר עכ"פ דהפי' מה דאיהו לא מצי עביד לא שווי' שליח היינו אפי' פירש להדי' תהא שלוחי לקדש אחר שתתגרש פלונית אינו מועיל ודלא כמהרי"ט וכמו שהביא המ"ל פ"ט מאישות בשם רבינו ירוחם וכן ראיתי בפנים שם ברי"ו דאין דעתו לשלחו במה דלא מצי איהו לעשות אבל אי עושהו שליח בפירוש מועיל וזה ליתא דא"כ אפי' מחוסר זמן נמי אין דעתו עליו כיון שאינו עומד עתה לפניו אע"כ גז"הכ דדיני שליחות ילפי' ר"פ האיש מקדש מתרומה וקדשים וגירושין ובעי' דומי' דהתם ממש שיהי' איהו מצי למיעבד ואפי' פירש להדי' לא מהני וגם במ"ל שם הקשה ממאי דמקשה הש"ס מאפטרופוס דהרי התם אמר וממנה אותו בפירוש על מה שתדרי אחר מכאן ומה שתי' בזה במרכבת המשנה דהוכחת הש"ס הוא למאן דבעי שמיעה בנדרים ע"ב ושמיעה לא הזכיר בפי' ע"ש ודבריו אינן אלא תימה חדא מאי פריך הא למסקנא קיי"ל דלא בעי שמיעה עיי"ש ע"ג ע"א דמסיק לי' באת"ל וא"כ הוי סוגי' דשמעתין דלא כהלכתא ותו דאטו בפי' ולא פי' תליא מילתא כיון דלפי סברתו בעי שמיעה וא"כ מה שאמר כל הנדרי' שתדרי אשתי הו"ל כאלו אמר שתדרי אשתי ותשמע אתה הפר לה ולא אתאינן אלא לאפוקי היכא דאפשר לפרש כוונתו על מה דמצי עביד כגון על נשים פנויות אז אין מפרשין כוונתו על הנשואות עתה כיון דלא מצי עביד השתא אם לא שיפרש בהדי' וא"כ הכא בנדרים שא"א לפרש כוונתו על מה דמצי עביד השתא שהרי פי' להדי' כל הנדרים שתדורי וכו' א"כ מה יגרע אם נפרש דבריו לומר שעתידה לידור והוא ישמעם ע"כ דבריו דחוקים והקושי' כראי מוצק ויבואר לפנינו אי"ה שיטת רבינו ירוחם:

והנהבשאלתות דר"א גאון פ' חיי שרה בסופה כתב וז"ל מ"ט כי משוי שליח מידעם דהוא מצי לקדש לה בעידנא דמשוי שליח הכא כיון דהוא לא מצי מקדש לה בההיא שעתא דהא עדיין לא מיגרשה שליח נמי לא מצי משוי ואי אזול שליח וקידש כי ה"ג לא הוו קדושין שאין קדושין תופסין בערוה עכ"ל הנה מפשטות לשונו משמע דס"ל כנ"ל דלא מצי משוי שליח מדינא ואפילו פירש להדי' נמי לא יועיל אך סוף דבריו מגומגמים מ"שכ שאין קדושין תופסין בערוה אי קאי אאחר שנתגרשה לא מהני קדושין של שליח הואיל ולא נתמנה על כך שהרי לא הוי מצי משוי לי' שליח על זאת האשה מאי הוא דמסיים שאין קדושין תופסין בערוה הא ערוה אין כאן שכבר נתגרשה ודוחק לומר דקאי אשעת מינוי שליחות שאז היתה נשואה דא"כ פשיטא ומילתא יתירה הוא מ"מ מוכח מדברי הגאון שכל דבריו דברי קבלה דלא מצי משוי שליח ודלא כמהרי"ט הנ"ל:

והנהבב"מ ר"פ השואל צ"ו ע"א כתב הרי"ף דמדאמר רבא יד עבד כיד רבו ש"מ שלוחו דעלמא אינו כמותו והרא"ש תמה עליו וביותר תמיהת לח"מ דילמא שלוחו כמותו ועבד גרע דלאו בר מצוה כמבואר שם וראיתי לרמב"ן בשיטה מקובצת שם דכתב ליישב קושי' זו על הרי"ף די"ל הא דאמרינן עבד לאו ב"מ היינו דהש"ס קאי להס"ד דגיטין כ"ג ע"ב וא"כ למסקנא דהתם דעבד הוי ב"מ לענין שליחות ליתא לדברי הש"ס דבב"מ ואם כי זה הוא דוחק כמ"ש הרמב"ן בעצמו בלאה"נ מי הכניסנו לפרש כן הא רש"י והראב"ד פי' פירוש מרווח שהעבד ליתא בהך מצוה דשואל ומשאיל ונראה דהרמב"ן דס"ל להלכה יש קנין עבד בלא רבו וא"כ שפיר משכחת שיהי' העבד בתורת שואל ומשאיל והראב"ד לטעמי' דס"ל להלכה אין קנין לעבד בלא רבו וא"כ ליתא בתורת שואל ומשאיל ועי' פלוגת' זו בר"ן נדרים פ"ח ע"ב גבי אין קנין לאשה בלא בעלה וה"ה לעבד בלא רבו כמבואר שם ובתוס' קדושין כ"ג ע"ב ד"ה ור"א אומר ואמנם שיטת הרי"ף והרמב"ם בזה יעוין היטב בר"ן קידושין דף רט"ו ע"ב מ"מ לפי שיטת הראב"ד ודעמי' א"ש דברי הש"ס כפשוטן כפירש"י דעבד ליתא במצות שואל ומשאיל:

ואמנםהרשב"א שם הקשה מה בכך שאין לו לשלם מ"מ איתא בתורת שואל להתחייב באחריות ולכשישתחרר ישלם וכמ"ש בב"ק גבי עבד פגיעתו רעה ולענ"ד מ"ש ליתא בתורת שואל ומשאיל הוא לאו דוקא חדא דבתורת שואל אית' כקושי' הרשב"א ומשאיל נמי למ"ד יש קנין לעבד בלא רבו אפשר שיהי' לו ע"מ שאין לרבו רשות בו וישאלנו לאחרים אמנם לא ע"ז אנחנו דנין כ"א על דין של בעליו עמו שהעבד יהי' עתה במקום רבו לענין בעליו עמו וזה לא שייך בעבד כלל לא מיבעי' אי אין קנין לעבד א"כ אינו בתורת משאיל כלל אלא אפי' יש קנין ויהי' לו מטלטלי' וישאלנו לאחרים מ"מ אי אפשר לו להשאיל א"ע שהרי הוא ברשות אדונו אם לא נאמר איכול להשאיל את שלו לאדונו ויהי' הוא בעליו עמו מ"מ גבי האי גברא עכ"פ שאנו דנים עליו לגבי' לא שייך שיהי' העבד הזה בתורת בעליו עמו ולזה נתכוונו רש"י והראב"ד וזה פי' יותר מרווח מדחקו של הרי"ף עפ"י הרמב"ן ומנ"ל למדחי מהלכתא:

והנלע"דבישובו של הרי"ף ז"ל דצריכי' להבין נמי מה צורך לראי' שיהי' הלכה כמ"ד אין שלוחו כמותו בהפרה בלא ראי' נמי דרך הפסקנים להורות בכי ה"ג כמ"ד דמדייק קרא כוותי' אישה יקימנו ולא אחר וה"ה בעליו עמו ולא אחר משא"כ לר' יהונתן צריכה למידחק דאישה ובעליו לאו דוקא ועוד מסתמא הלכה כדברי המחמיר דלענין הפרה עכ"פ אין שלוחו כמותו ומדלענין הפרה דאתשיל פלוגתי' הלכה כר' יאשי' ממילא ה"ה בעליו עמו אע"ג דלענין ממון לא שייך לומר חומרא וקולא אדרבא המע"ה מ"מ כיון דעיקר איתשל לענין איסור והלכה כהמחמיר ה"ה לענין ממון כיוצא בזה כתב הרא"ש בב"ק פ"ד סי' ד' גבי הלכת' כרב באיסורא וידעתי כי יש לחלק מ"מ האמת יורה דרכו דמעולם לא נסתפק הרי"ף ז"ל דהלכה כר' יאשי' דדייקינן אישה יקימנו אך הא בשמעתין דנזיר מוקמי' ליה בשנוי דחיקא למימר דפלוגת' אליבא דר"א וזה הוא שנוי דחיקא לבר מהלכת' דהא קי"ל כרבנן ואפי' למ"ש לח"מ דמ"מ נ"מ נמי לרבנן בנדרים שכבר נדרה ונקטי' פלוגת' אליבא דר"א משום אורחא דמלתא הכי הוא מ"מ היא גופי' דוחק ע"כ יש להסתפק אולי לא קיי"ל כי הך שנוי אלא דפליגי אליבא דהלכתא וכס"ד דהש"ס דע"כ לא ממעט ר' יאשי' מאישה אלא למיעבד שליח במה דאיהו לא מצי עביד אבל מה דאיהו מצי עביד שפיר מצי משוי שליח להפרה ומיני' דבעלמא אפי' מה דאיהו לא מצי עביד נמי מצי משוי שליח וכקושי' הש"ס דלא כרבא דכללא הוא אשנוי דחיקא לא סמכינן ולברר ספק זה בא הרי"ף להוכיח מסוגי' דב"מ הנ"ל דהרי הני ב' דיוקי דקרא בחדא מחתה מחתינהו אישה יקימנו ולא השליח וכן בעליו עמו ולא השליח וכי היכי דבעליו עמו ממעט שליח לגמרי דליכא למימר לעולם שלוחו כמותו ובעליו אתי למעוטי עבד שאינו נעשה שליח גמור כיון דליתא בתורת בעליו עמו כנ"ל ואבל שליח אחר נעשה כמותו וה"ה אישה יקימנו נמי אינו ממעט אלא בעושה שליח להפר על העתיד כיון דלא מצי עביד השתא אבל שליח גמור יכול לעשות להפר על העבר ז"א הא אמר רבא יד עבד כיד רבו ולא ממעטי' עבד מבעליו עמו אלא שליח אחריני ממעטי' שלא יעשה כמותו וא"כ ה"ה לענין הפרה לר' יאשי' ממעטי' שליח גמור אפי' על העבר שלא יהי' כמותו בהפרה ואבל על העתיד לא צריך קרא והלכתא כרבא דנזור וכתי' הש"ס שם זה נ"ל נכון בכוונת הרי"ף ומזה ראי' ברורה דגם הרי"ף מפרש כפי' השאלתות והתוס' דכל דאיהו לא מצי עביד לא מצי משויא שליח מדינא אפי' אי מפרש בהדי' ודלא כמהרי"ט ומסתמא גם הרמב"ם ס"ל כן כהרי"ף:

והנהבטור ח"מ סימן שמ"ו מייתי בשם הרמ"ה דפליג אהרי"ף וס"ל דלענין שאילה בבעלים שלוחו כמותו ותמוה נהי דפליג אהראי' של הרי"ף מ"מ מנ"ל להחליט דלמא קיי"ל שלוחו אינו כמותו ומידי ספיקא לא. נפקא וכ"כ ב"י שם שלכן לא כתב הטור דעת הרא"ש עיי"ש ועיין בנימוקים שם אמנם לפי הנ"ל הי' אפשר לומר וליישב עפ"י מה שראיתי בשיטה מקובצת דאיכא למשכח שיהי' העבד בתורת שליחות ולא בתורת יד עבד כמו יד רבו הא כיצד שהשאיל הרב את עבדו לאחר על זמן יום או יומים וכדומה ובאותו הזמן השאיל זה את שלו לאחר ושלח את העבד להיות במקום בעליו דלא שייך יד עבד כיד רבו שהרי אינו עבדו ומ"מ שלוחו הוה ולפ"ז י"ל דהרמ"ה ס"ל הך דנזיר שנויא דחיקא ולא סמכינן עלה ומפרשי' דר' יאשי' מיירי בשליח דלא מצי עביד דהיינו שפיר' מה שעתידה לידור ואליבא דרבנן אבל במה שנדרה כבר הוה שלוחו כמותו וה"ה לענין שאלה נמי הוה שלוחו כמותו ובעליו עמו אתי למעוטי עבד שאינו שלוחו כמותו דכיון שאינו בדין שליחות גמור דלית' בדין שואל ומשאיל כנ"ל ואין לומר הא דעבד כיד רבו י"ל משכחת ליה כהנ"ל שהשאילו הרב לאחר ואותו אחר עשה שליח להשואל עם כליו ופסק לחלוטין דשלוחו כמותו:

ובזהי"ל דקדוק לשון הש"ס בב"מ א"ל ר"א ברי' דרב אויא לרב אשי בעל פלוגתא דר"י ור"ל שליח פלוגתא דר' יאשי' ור' יהונתן וכו' וי"לד מי תלה ב' האיבעיות זו בזו שאמר בעל פלוגתא דר"י ור"ל ושליח פלוגתא דר"י ור' יונתן והם רחוקים זה מזה ולא אדם א' שאל עליהן ולפי הנ"ל א"ש דהא מ"ש לעיל בסמוך דמשכחת לי' כשהשאיל עבדו לאחר דלגבי אחר לא הוה ידו כידו זה נ"ל תלי' בקנין הפירות דאי כקנין הגוף דמי א"כ מה שהשאילו ליומא ה"ל ליומא קנין הפירות כקנין הגוף וידו כיד המשאיל ממש ויעוין זה בב"ב נ' ע"א (ויעוין שם תוס' ד"ה המוכר משמע דמשאיל ומשכיר עבדו לאחר לא הוי בכלל קנין פירות כקנין הגוף) עיי"ש וא"כ י"ל דמש"ה תלי' הך דר' יאשי' דשלוחו כמותו בהך דקנין הפירות דר"י ור"ל הנ"ל ולפ"ז י"ל בהא פליגי הרי"ף ס"ל דהשואל או המשכיר עבדו הו"ל כקנין הפירות דתלי' בפלוגתא דקנין הפירות ואנן קיי"ל כר"ל בהא והרמ"ה ס"ל כתוס' דשואל לכ"ע לא הוה כקנין הגוף וק"ל כי הקצרתי:

ועדייןיש לפקפק דא"כ לית לי' להרמ"ה הך דנזיר דכל דאיהו לא מצי עביד ל"מ משוי שליח ולא לשתמיט תנא או פוסק דפליג אהא כלל ועיין מ"ש הרא"ש סוף קדושין הל' י"ז ע"כ נלע"ד דהנה מקשה באורח מישור מאי פריך הש"ס מההיא דהפרה טעמא דכתיב אישה יקימנו וכו' דלמא איצטריך עיקר קרא אממנה אפטרופוס על הנדרים שנדרה כבר אבל על העתידים לידור לא צריך קרא והא דנקטו פלוגת' בעתידים לידור משום אורחא דמלתא דהא למסקנא נמי צריכין למימר הכי דלדינא י"ל כרבנן ואינהו נקטו פלוגתא אליבא דר"א משום אורחא דמלתא וכמ"ש לח"מ שכן מוכרח בשיטת הרמב"ם וא"כ להס"ד נמי לא מקשה מידי ולפענ"ד לק"מ דהכי סוגיין דהש"ס דהרי ר' יונתן אמר להדי' שלוחו כמותו ופליג להדי' אהא דרבא מה תאמר אנא דאמרי כר' יאשי' ע"כ לא קאמר ר' יאשי' התם אלא משום דכתיב אישה יקימנו הא בעלמא מודה לר' יונתן וקשי' לרבא והשתא לא מצי רבא למימר ר' יאשי' מוקי קרא אלשעבר וכנ"ל ז"א דמנ"ל הא כיון דר"י פליג עלה בהדי' א"כ לא יכול לומר אנא דאמרי כר' יאשי' אלא אם יהי' מוכרח דר' יאשי' פליג על ר' יונתן בהא וזה ברור לכל מבין ויודע הליכות הש"ס ומש"ה משני דרבא מפרש פלוגתא אליבא דר"א וא"כ גם ר' יונתן אתי כוותי' וליכא מאן דפליג עלי' כלל וזה ברור:

אךהא קשי' דמנ"ל להמקשה דר' יאשי' ור' יונתן פליגי כלל בדיוקא דאישה יקימנו וזהו דוחק דלמא ר' יאשי' נמי לא מדייק אישה ולא שליח אלא הכי קאמר דכתיב אישה יקימנו ואישה יפרנו וכל שאינו בהקמה אינו בהפרה דמזה ילפי רבנן בנזיר דלא מצי הבעל להפר נדרים העתידים וממילא דלא משוי שליח ובאו דברי ר' יונתן בדקדוק מצינו בכ"מ ששלוחו כמותו אפי' היכא דלא מצי עביד נמצא פליגי תנאי בהא ואתי' דרבא כר' יאשי' וכהלכתא ולא צריך לשנויא דחיקא דהש"ס (ומצאתי קו' זו בס' שמלת בנימן) ע"כ נ"ל אה"נ התי' הזה הוא המרווח יותר אך הש"ס לא הוה מצי לשנויי הכי משום דהני אמוראי דמשתעי בב"מ בסוגי' דבעליו עמו משמע דמפרשי לדר' יאשי' ור' יהונתן דפליגי בדיוקא דאישה וגם רבא איירי התם ע"כ הוצרך לשינוי' דחיקא לרבא לשיטתו והשתא א"ש דברי רמ"ה הנ"ל דאנן לא נסמוך אשנוי' דחיקא ומ"מ דרבא הלכתא היא כדמצינו שם בב"מ צ"ו ע"א הנ"ל וע"כ היינו משום דלא קיי"ל כסוגי' דב"מ וס"ל דבעליו עמו לאו דיוקא הוא ושלוחו כמותו ואישה יקימנו נמי לאו דיוקא הוא ולענין הפרה דלשעבר נמי שלוחו כמותו ומה דאמר ר' יאשי' אישה יקימנו פירושו כנ"ל כקושייתינו וא"ש וק"ל:

היוצאמכל הנ"ל דלפע"ד כל אפין שווין דקיי"ל להלכה דכל מה דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח מדינא ודלא כמוהרי"ט ודעמי' וא"כ נצבה כמו נד דברי חכמי ליסא ז"ל בפקפוקם על מנהג קדמונינו מאז מעולם להשליש גט לנשתטית להתגרש לכשתשתפה ובמרכבת המשנה טרח למדחי הא דרבא מהלכת' מכח האי דבב"מ ואני אומר רבותא למיעקר הלכות קבועות בדמיונות וכבר הראיתיך שאין שום סתירה מסוגי' דב"מ לנזיר:

ונחזיאנן ונשית לבינו במה שהקשה באורח מישור אהך דרבא דנזיר מהא דקידושין כ"ג ע"ב דעבד כנעני עושה שליח לקבל גיטו אע"ג דאיהו לא מצי עביד הואיל ואיתא עכ"פ בתורת שחרור בעלמא לקבל גיטו של חבירו מיד רבו של חברו וא"כ ה"נ נהי דהבעל לא מצי למיעבד לקדש אשה זו שהיתה נשואה מ"מ מצי הוא לקדש פנויות אחרות ומה"ט יכול לעשות שליח והניח בקו' ולכאורה יש לחלק דהתם העבד הוא בן שחרור וצריך שחרור כדי שיצא מרבו אלא דידי' היא דכאיב לי' שאין לו יד לקבל אבל בר שחרור הוא מש"ה כל מה שמצינו גבי' שיש לו ג"כ קצת יד לקבל גיטו של חברו מרבו של חברו יכול נמי לעשות שליח משא"כ הך איתתא הנשואה אינה בת קדושין כלל שהרי היא נשואה לאיש מש"ה אינו מועיל מה שיכול לקדש נשים אחרות ומיושב קו' הנ"ל ולפ"ז מצינו מזור ותרופה וחזוק למנהגינו דהרי הך שטי' נמי כיון שהיא נשאת לאיש הרי היא בת גירושין וצריכה להתגרש אלא דידה דכאיב לה דכיון שהיא שטי' אין לה יד להתגרש וא"כ כיון שעכ"פ הבעל הזה יכול לגרש נשים אחרות יכול הוא לעשות שליח וכקו' אורח מישור הנ"ל:

אלאאחרי שובי נחמתי כי יש יישוב לקושיא הנ"ל ולחלק בענין אחר בשלומא התם אותו המונע עצמו היינו העבד שאין לו יד לקבל מיד רבו בו בעצמו מצינו לו שיכול לקבל מיד רבו של חברו מש"ה יכול נמי לעשות שליח משא"כ הכא מי הוא המונע שלא יכול הבעל לקדש הלא אין המניעה בו רק המניעה היא באשה שכבר נתקדשה לאחר ולא מצינו בשום אופן שבעולם שתהי' היא ראוי לקבל קדושין בשום אופן ומה במה שהבעל יכול לקדש נשים אחרות הלא מעיקרא לא היה המניעה בו כ"א בה ולא מצינו לה שום תחבולה להתקדש ע"כ לק"מ קו' אורח מישור וא"כ לפי התי' הזה גם בנשתטית כיון שהמניעה מצידה ואין לה יכולת עתה להתגרש בשום אופן בעולם א"כ שליח נמי לא מצי משוי - ונפל פיתא בבירא: -

ואמרתילעיין במקור הדין בדברי תוס' במ"ש להקשות מאשה שאמרה לחברתה לושי לי עיסה ותפרישי לי חלה וגם תלמידי' של בית רבן אומרים כן והנה במ"ש תלמידי' הוא שפת יתר והפשוט שנתכוונו למ"ש ס' התרומה והובא בב"י בי"ד סי' שכ"ז דהתלמידים הבחורים שהם אורחים אומרים לפונדקאיות שלהם לעשות להם כל עיסותיהם לעתיד ולהפריש מהם חלה לעולם ועיין מרדכי דחולין סימן תרפ"ט ומרדכי בקידושין ס"סי תקי"ט עיי"ש ונ' לענ"ד מזה דקו' ראשונה מאשה שאומרת לחברתה לא קשה כ"כ די"ל דאה"נ מינוי השליחות בשעת מעשה לא מהני מידי מתורת שליחות אך מ"מ כיון שגלתה דעתה האשה שניחא לה בהפרשת חלה מזה העיסה א"כ ממילא כשנלוש אח"כ העיסה תוכל היא להפריש מטעם זכי' כמבואר בת"הד ועמ"ש ט"ז סי' שכ"ח ס"ק ב' ועיין ש"כ שם ומיהו הש"ס קאמר שפיר כיון דאיהו לא מצי עביד לא מצי משוי שליח וכיון דמינוי שליחות לא מהני ממילא לא יועיל נמי מטעם זכי' שהרי לא גלה דעתו לשום אשה פרטית ומאן לימא לן שיהי' לו שום זכי' בקדושי דהאי איתתא אדרבא שהרי קמן שרוצה עתה לקדש אחותה וש"מ דקדושי שליח ה"ז חוב לו לאסרו בזו שהוא רוצה לקדש ועוד הרי לא הי' לו שום גילוי דעת אהך איהתא דבשעה שעשאו שליח עדיין היתה זו נשואה ומש"ה לא יועילו קדושי שליח בהך איתתא ולפ"ז אה"נ אי היה מפרש להדי' לקדש לו אשה זו לכשתתגרש הוי מועיל לא מטעם מינוי שליחות שהרי איהו לא הו"מ עביד רק מטעם גילוי דעתו שזכות הוא לו א"כ כשמקדשה לו אח"כ מועיל מטעם זכי' ולדעתי לזה נתכוון גם ר' ירוחם ולא יחלוק שום אדם על זה והקשה הש"ס מאפטרופוס דאין לומר שיפר לה מטעם זכי' כיון שלא פי' להדי' איזה נדרים יפר ואיזה לא יפר וכ"כ הר"ן בנדרים מש"ה אמר מכאן ועד שאבוא ולא אמר מהיום עד שאבוא משום שכל זמן שהוא כאן אינו רוצה ליתן רשות להפר כי אולי ישמע הוא הנדר ויהי' ניחא לו בקיום הנדר ע"כ אינו נותן לו רשות להפר אלא מכאן משעה שיצא מכאן שא"א לו בענין אחר אלא ליתן לו רשות סתם מזה מבואר שלפעמים יהי' נדרים שאין זכי' להבעל בהפרה ואין האפטרופוס מפיר אותם מטעם זכי' אלא מטעם שנתמנה לשליח להדיא ואותו המינוי הי' בשעה שלא הי' הבעל יכול להפר ופריך הש"ס שפיר ומ"מ קו' התוס' מחלה לא הי' ק"מ מפני שגלתה דעתה דניחא לה בהפרשת חלה מהך עיסת וכ"נ להדיא מטי"ד ס"סי שכ"ח שכ' התם שתוכלי אשה לומר לחברתה וכו' ולא פי' שום טעם לזה ובאמת הי' נראה מלשונו דס"ל אפי' מה דלא מצי עביד משוי שליח אבל לפי הנ"ל א"ש דמטעם זכי' אתאין עלה לכן כשרצו התוס' לחזק קושייתם הוסיפו שהרי גם התלמידים עושים כן לצוות להפודנקאות על כל העיסות שעתידים לעשות ולא פי' להדי' רק על זה העיסה ומסתמא יש ויש כמה פעמים שאין להם שום זכי' כגון שלא יתקלקל העיסה אם תמתין עד שיבואו התלמידים מבית הספר ואז אין כאן זכי' כמבואר בש"ך וב"ח הנ"ל ומ"מ מועיל וע"כ משום מינוי השליחות וע"ז הקשו הא אינהו לא מצי עבדי:

וע"זתירצו בתוס' דשאני הכא הואיל ויכול להפריש עתה מעיסה על קמח יכול נמי לעשות שליח וצ"ל דס"ל דקנין הקמח להעיסות שעתידה הפונדקת לעשות לא מקרי דבר שלב"ל ולא מחוסר ולא דמי לשדה זו לכשאקחנה משום מי יימר שימכרנו לו בעליו אבל קמח ועיסה מצוי הוא בשוק ליקח עיין בב"מ ע"ג ע"ב לחלק בין יין סתם ליין זה ע"ש וה"נ דכוותי':

ואיירידאיירי אבאר מ"ש תוס' שיכול להביא עיסה להפריש על הקמח משמע מקמח על קמח לא מצי לפרוש היינו משום דבקדושין בהא דראב"י נמי הכא אית' פירות ערוגה זו תלושים על פירות ערוגה זו מחוברים או פירות ערוגה זו מחוברים על פירות ערוגה זו תלושי' לכשיתלשו ונתלשו דבריו קיימי' ע"ש משמע אבל שניהם מחוברים לא וה"נ קמח על קמח לא ובזה הי' עולה על הדעת ליישב הא דכתב ב"י סי' שכ"ח הטעם שתוכל האשה לומר בעודו קמח הפריש לי חלה משום דתוכל להביא עיסה ולהפריש על קמח וכמ"ש תוס' ובסי' שכ"ז כתב בשם ס' התרומה וסמ"ג דיכול להפריש חלת קמח ומש"ה תוכל האשה לומר לחברתה וכו' א"כ משמע אפי' קמח תוכל להפריש. וכן ק' בש"ע סי' שכ"ז פסק דיכול להפריש חלה קמח ובס"סי שכ"ח כ' הש"ך כהתוס' דשמעתין והי' נ"ל דגם בסי' שכ"ז לא נתכוון לומר שיכול להפריש קמח על קמח דהרי ראב"י בעצמו לא ס"ל אלא תלוש על מחובר או מחובר על תלוש אבל שניהם מחוברים לא אלא בס' התרומה והרב"י וש"ע קמח על העיסה קאמר וה"ה עיסה על קמח ומפני זה תוכל האשה לומר לחברתה וכו' כך היה נ"ל:

עדשמצאתי לשון הרא"ם בס' יריאי' שממנו מקור דין זה דמשמע להדי' שאפי' קמח על קמח יכול להפריש כשהתנה שלא יחול עד שיהי' עיסה ודמייתי ראי' מהקדימו בשבלין מהני אע"ג דלא נתמרח עדיין אע"כ התם מיירי שהתנה בפירוש שלא יחול עד שיתמרח וה"נ במפריש חלתו מקמח דהרי קיי"ל כראב"י דפירות ערוגה על פירות ערוגה מחוברים לכשיתלשו דבריו קיימין עיי"ש הרי דלא גרס להם כלל בדראב"י תלושים אלא מיירי מחוברים על מחוברים ועוד מן הראי' שהביא משבלין ופשוט דמיירי התם במפריש שבלין על שבלין וה"ה הכא קמח על קמח. ומיהו התוס' לא ס"ל כן והקו' משבלים תי' הר"ש ספ"ק דתרומות בענין אחר וכן התוס' בקידושין ס"ב ע"א ד"ה אין תורמין עיי"ש והלחם חמודות בהלכות חלה אות ל"ד לא עמד בזה וכן אורח מישור.

נחזורלהנ"ל עכ"פ מוכח היכי דפי' בהדי' כגון בנדון דידן שגלה דעתו שרוצה לגרש אשתו השוטית לכשתשתפה ונהי דהשליחות של עתה לא מהני משום דאיהו לא מצי עביד מ"מ מועיל מטעם זכי' שהרי גילה דעתו דזכות הוא לו ועוד ודאי זכות הוא לו להצילו מחרם דרגמ"ה להיות עם ב' נשים ע"כ נראה לכאורה בלי שום פקפוק כהנ"ל. וראיתי שכבר עמד בס"י זו הגאון מקראטשין הובא בספר מרכבת המשנה אלא שלא הביא עליו שום ראי' והמחבר מרכבת המשנה כתב עליו דזכין לאדם שמענו אבל זכין מאדם לא שמענו כי הזכות בעבור הבעל לגרש אשתו הוי זכי' מאדם ולפענ"ד דבריו ברורים הם הרי זכי' ילפי' רפ"ב דקדושין מנשיא א' למטה והתם לחוב ע"מ לזכות היא כמבואר שם וכן הלכה רווחת למכור חמצו של חבירו בשעה חמישית מטעם זכי' לאדם אעפ"י דהוה זכי' ממנו לאחר והדבר פשוט ומובן והאורך שלא לצורך:

אךכ"ז אי הי' מצו' לכתוב אחר שתשתפה היינו אומרי' שזה הגילוי מועיל מטעם זכי' כנ"ל אך היות שמנהגינו לכתוב הגט מיד וזה צ"ע דהוה כנכתב שלא לשם גירושין כיון דעתה לאו בת גירושין היא וזה מבואר בש"ס דיבמות נ"ב ע"ב האומר ללבלר לכתוב גט לאשה בעלמא לכשאכניסנה אגרשנה אינו גט ומפורש הטעם ברמב"ם משום דהוי נכתב שלא לשם גירושין וא"ל דכ"ע יודו בטעם כי מאיזה טעם יפסול אם לא מטעם הנ"ל וראיתי בהג"ה משנה למלך ובאורח מישור במ"כ שניהם לא עמדו בכוונת תוס' דיבמות ודנזיר וחשבו דפליגי אהרמב"ם וגם דבריהם סותרים זא"ז וליתא וה"פ תוס' ביבמות דלמ"ד אין אדם מקנה דבר שלב"ל שפיר הוה שלא לשמה משום דלאו בת גרושין היא משא"כ למ"ד אדם מקנה ויכול אדם לעשות קנין על דבר שעודנו אינו בעולם א"כ שפיר הוה לשם גירושין אלא שעדין היתה הסברא מרופפת בידם די"ל דאפשר דמ"מ כיון שפנוי' לא מקרי בת גירושין אפי' להך מ"ד משו"ה כתבו דקרא כתוב לא תסגיר עבד אל אדוניו ודרש רבי בכותב לעבד לכשאקחך ממך תהי' קנוי לך הרי גלי קרא דבשחרור מקרי זה לשמה וה"ה באשה דהרי ילפי' לה להדדי' ומ"ש תוס' בתחלת דבריהם שם וז"ל אפי' כתוב בו זמן דלאחר נשואין כיון דאין בידו לגרשה בשעה שעשאו שליח עכ"ל היינו אפי' אם יכתוב גם הגט אח"כ מ"מ אינו מועיל משום שלא הי' ביד הבעל בעצמו לכתוב הגט בשעה שצוה לסופר לכתבו אך ע"כ צריכין אנו לדון מאיזה טעם לא יהי' ביד הבעל לכתוב גט לאשה בעלמא לכשאכניסנה לגרשה ומה הפסד יש בזה ע"כ משום שלא לשם גירושין ובשמעתן דנזיר נמי הוכיחו תוס' דמה שבידו לעשות ומחוסר מעשה לא מקרי מצי למיעבד דא"כ גבי יבמה שבידו לבא עלי' הי' נקרא מצי למיעבד והוה הגט לשם גירושין כמו למ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל גבי לכשאקחך הנ"ל אע"כ כל שמחוסר מעשה לא מקרי מצי למיעבד לענין לשמה וה"ה וכ"ש לענין מינוי שליחות וזה ברור ואין כאן שום מחלוקת:

**ובס'**זו מיושב קו' פני יהושע בקדושין שהקשה מנ"ל לר"נ דס"ל לרבי אדם מקנה דלמא לעולם אימא לך אין אדם מקנה והתם גבי עבד ה"ט משום שהוא ברגע שהוא לוקחו מיד זוכה העבד בנפשו כמו שמוט ואכול דמהני לכ"ע עיי"ש שהאריך בטוב טעם ולפי הנ"ל לק"מ דהא מבואר בדבריו ז"ל דמשמע מתוס' שזה"ל שכותב לו לכשאקחך תהי' עצמך קנוי לך זהו לשון השטר והיא בעצמו שחרורו ואס"ד לרבי אין אדם מקנה נמצא נכתב זה השחרור בשעה שלא הי' בר שחרור והוה נכתב שלא לשם שחרור ופסול ואיך יתפוס העבד בעצמו כיון שאין לו שטר שחרור אע"כ רבי ס"ל אדם מקנה והו"ל כמו לשמה וכנ"ל וק"ל:

וכעיןלו ראי' מש"ס גיטין מ"ה ע"א דפריך מ"ש דשדר להו כדר' אחא בר יאשי' ומשמע מפירש"י דהקו' היתה דלשדור להו כרבי וזה תימא הא קיי"ל אין אדם מקנ' ואיך יפרש להם קרא כדרבי ולפי הנ"ל י"ל דהוה ס"ל להש"ס דהכותי' לא משמע להו דרשא לה לשמה וא"כ לשדר להו כר' וכקו' פ"י מטעם שזוכה בנפשו דשמיט ואכיל ועיין גיטין י' ע"א משמע דאית להו לכותי' דרשה דלשמה ולקמן אי"ה יבואר באופן אחר:

מ"מבהא סלקינן דלכ"ע כל שאין האשה עתה בת גירושין לא מקרי הכתיבה לשמה וא"כ עדיין לא מצאנו ידינו ורגלינו שהרי מה גם שכותב הגט מיד כשהיא שוטית עדיין אך כדמעיינת שפיר י"ל דלק"מ אב"א סברא אב"א גמרא אב"א סברא דבשלומא אשה דעלמא לא הוה בת גירושין כלל והוה כנכתב שלא לשם גירושין כלל אבל האי איתתא אדוקה בבעלה וצריכה גט ממנו אלא שאין לה יד לקבל עד שתשתפה מ"מ לא מפני זה נאמר שלא יהי' לשם גירושין ואין זה דמיון למי שכותב גט לפנוי' או אשת איש אחר והחלוק מובן ואעפ"י שלעיל דחיתי סברא זו היינו לענין מינוי השליחות במה דאיהו לא מצי עביד אבל לענין שיהי' הכתיבה לשמה נראה מסבר' פשוטה דמקרי לשמה וסבר' זו כתבו תוס' גיטין כ"ב ע"ב ד"ה והא וכו' וי"ל דחשיבי בני כריתות הואיל ונשתפה השוטה הוה בני כריתות וכו' עיי"ש ועיין כ"ג ע"ב ד"ה אין וכו':

וכדמותראי' מדברי רבי הנ"ל דדחק ומוקי קרא בכותב לכשאקחך תהי' קנוי לעצמך ובאמת זה הוא מציאות רחוק דמה ענינו אצלו קודם שנמכר לעבד שיהי' צריך שחרורו ואטו בשופטני עסקי' שיקחנו אחר שכבר נשתחרר ממנו ומ"ט לא מוקי קרא בכותב כן לעבדו של אביו לכשאירשך מאבא תהי' עצמך קנוי' לך דהרי מה שאירש מאבא הוי נמי דבר שלב"ל כמבואר בב"מ ט"ז ע"א וקמ"ל קרא דמהני א"כ לוקמי קרא בכותב לעבדו של עצמו שהוא שוטה לכשישתפה יהי' עצמו קנוי' לך דלמ"ד אדם מקנה דבר שלב"ל מהני אע"כ כ"ז לא צריך וכ"ע מודים דנהי דלענין קנין הוי דבר שלב"ל מ"מ לענין לשמה מקרי שפיר בר שחרור העבד כיון שהוא עבדו רק שנשתטה או עבדו של אביו ועתיד לירשו וא"א להפטר ממנו אם לא ע"י שחרור אע"ג דעדיין אין בידו לשחררו מ"מ השחרור שנכתב עתה מקרי נכתב לשם שחרור וה"ה הוא הטעם בגט אשה דמ"ש זהו מצד הסברא:

ואב"אגמ' דכ' הטא"הע רס"י קל"ב האומר כתוב גט וכו' האומר כתוב גט לאשה בעלמא לכשאכניסנה כ' הרמב"ם שאין גט וכו' וא"א הרא"ש ז"ל כ' אפי' לאשה דעלמא הוי גט למ"ד אדם מקנה לדשלב"ל עכ"ל ודבריו תמוהים מאד כמ"ש הרב"י שם הא הלכה רווחת אין אדם מקנה דשלב"ל ולפע"ד דברי הטור נכונים דהא מדקדק לכתוב למ"ד אדם מקנה לדבר ולא כתב אדם מקנה דבר שלב"ל והיינו טעמא דס"ל דמה שמקנה העבד לעצמו זה מקרי מקני לדבר שלב"ל דמעיקרא אינו בר קנין והשתא ב"ק כדאי' בקדושין ס"ג ע"ב וס' זו שזה מקרי מקנה לדבר כ' תוס' גיטין י"ג ע"ב ד"ה לדבר עיי"ש והנה במזכה לעובר ס"ל לר"נ ב"ב ר"פ מי שמת דבאומר לכשתלד קנה ופסק כן הרא"ש והביאו בש"ע ח"מ סי' ר"ט בשם י"א וה"ה ומכ"ש הכא דמהני לכשאקחך דהכא הוי טפי בעולם מעובר כמ"ש תוס' בגיטין שם ועוד אפי' נאמר נמי דה"נ מקרי דבר שלב"ל הואיל ואמר לכשאקחך והקנין עדיין אינו בעולם מ"מ הא כתב סמ"ע שם דלמאן דס"ל בלדבר מהני לכשתלד ה"ה במקנה דבר מהני לכשיבוא לעולם ולפ"ז י"ל הא דאמר ר"נ דרבי ס"ל אדם מקנה בקדושין ס"ד ע"א לא משום דרשא דהך קרא לא תסגיר עבד אל אדוניו ז"א דהא נוכל לפרשו אליבא דכ"ע בשאומר לכשאקחך רק משום שאמר רבי תהי' קנוי' לך מעכשיו משמע שרצונו שחל למפרע וזה א"א אלא למ"ד אדם מקנה אבל לעולם דרשא דהך קרא אתי לכ"ע ובזה מיושב היטב ש"ס דגיטין מ"ה ע"א הנ"ל דפריך הש"ס מ"ש דשדר להו כר"א בר יאשי' משמע דה"ל למשדר להו כרבי והיינו בלא מעכשיו וכנ"ל וא"כ דברי הטור נכונים דלהרא"ש יכול לכתוב לאשה לכשאכניסנה אגרשנה כמו שיכול לכתוב לעבד לכשאקחך תהא קנוי לך ורמי בר חמא דיבמות נ"ב דהאומר לאשה דעלמא אינו גט אתי כר' יוחנן דב"ב שם דס"ל המזכה לעובר אפי' לכשתלד לא קנה אלא משום שדעתו של אדם קרובה אצל בנו אבל למאי דפס' הרא"ש שם כר"נ ה"נ מועיל לכתוב שחרור או גט לכשאקחך או לכשאכניסנה:

וכיוןשזכינו לדון נאמר דגם הרמב"ם וכל החולקים גבי עובר על הרא"ש מודים הכא ואפשר ר' יוחנן נמי דפליג על ר"נ אפי' לכשתלד לא מהני היינו בעובר שאינו בעולם כלל משא"כ באשה ועבד שהגוף בעולם כמ"ש התוס' בגיטין הנ"ל כ"ע מודי' דהי' מועיל. והא דארב"ח לאשה בעלמא אינו גט ופסקו כוותי' היינו מטעמא אחרינא כיון דהני תרתי לריעותא שאומר לכשאקחך והקנין עדיין אינו בעולם נמצא דמקנה דבר שלב"ל לדבר שלב"ל שהעבד הקונה עצמו נמי מקרי דבר שלב"ל דמעיקר' לאו ב"ק והשתא ב"ק כנ"ל ותרתי לא אמרינן וכבר ביארתי זה בראיות בחי' למס' גיטין י"ד ע"ב דקאמר אפי' למ"ד אדם מקנה ה"מ לדבר שישנו בעולם וכתבו תוס' דלמ"ד המזכה לעובר קנה לק"מ קו' הש"ס והקשו המפרשים דא"כ לר"נ הוי מעמד שלשתן הלכתא בטעמא עיין בפ"י שם ואמרתי שהפוסקי' לא פי' כן אלא הש"ס מחשב המלוה דהוה להוצאה כדבר שלב"ל ואמר דאפי' למ"ד אדם מקנה היינו לדבר שישנו בעולם אבל להקנות מלוה לנולדים תרתי לריעותא זה לית דין ולית דיין עיי"ש בביאור נמצא מש"ה לכשאכניסנה או לכשאקחך אינו גט:

וא"כבנדון שהיא כבר אשתו ואינו אלא דבר שאינו בעולם שתשתפה כ"ע מודים דמהני עכ"פ להיות נקרא לשם גירושין ואפושי בפלוגת' לא מפשינן דלהרא"ש אפי' באשה דעלמא מהני מכ"ש הכא דאיכא נמי סברא הנ"ל וכאשר הוכחתי אותה סברא מדלא מוקי קרא בהכי וא"כ עכ"פ בכה"ג יודה הרמב"ם וסייעתו להרא"ש:

**ואפי'**הייתי רוצה לחדש היתר חדש מה שלא שערו הראשונים ז"ל הי' ראוי לשמוע לסברות וראיות הנ"ל גם כי לא באתי אלא לקיים מנהג אבותינו בידינו ולהצילם מלעז הטעיות ואלו הי' פלוגתא בין הפוסקים בהך דאיהו לא מצי עביד דאמר רבא בנזיר וכמו שחשב במרכבת המשנה ובמהרי"ט הייתי אומר אולי הראשונים ז"ל שהנהיגו כן הוה ס"ל כהנך פוסקים ואנו אין לנו אלא כדברי התוס' אשר מפיהם אנו חיים ולא נשא פנים לתורה ובפרט בחששא דא"א אך הרי בררנו שא"א שיסבור כן שום פוסק לחלוק על רבא דנזיר ולא טעו הראשונים בזה וע"כ מטעמא הנ"ל:

שובמצאתי בבית מאיר סי' קי"ט אחר שהאריך מאוד סיים דבריו וז"ל משא"כ נשתטה היא אפשר די"ל מה בכך שאין לה יד להתגרש וזה אין חסרון בחקו אלא דלה אין יד לקבלו ולכשיהי' לה יד יגרשנה שלוחו כי אז לא נתוסף לו כח ממשלתו אלא שהיא השיגה ידה לקבלו אבל כל כח הבעל הי' לו מאז ומשעה שמנהו וככוחו אז כן כחו עתה מבלי הוספת כח להמשלח ודוק כי מ"מ צ"ע עדיין למעשה:

ומ"מלקיים כל דברי חכמים נלע"ד וכן עשינו מעשה לכתוב הגט ולמוסרו ליד שליח כנהוג ומ"מ הבעל יקבל על עצמו בחומרי נדרים ושבועות האמורים עם ספר נ"ב חאה"ע סי' ג' הנ"ל שבאם תשתפה אשתו יקיים כל דברי חכמי ב"ד אשר יהיו בימים ההם והוא באם המצא ימצא אז שום טשטוש וכה"ג בגט מחמת אורך הזמן שהי' מעוכב ביד שליש פשיטא ופשיטא שצריך לכתוב אז גט אחר אלא אפי' בלי שום פקפוק כלל נמי מהיות טוב אין הפסד לכתוב גט אחר אבל אם הזמן בהול יתן לה הבעל בעצמו הגט הזה עצמו שנכתב בעת שטיותה כי העיקר שזה נקרא לשם גירושין כנ"ל אמנם בהיות הבעל בפנינו לא יתננו השליח כי מינוי השליחות שהי' בעת שטיותה לא הועיל כיון דאיהו לא הוה מצי עביד ואי משום זכי' גם ז"א כיון שהבעל כאן אין כאן שום זכי' שהרי יכול הוא למוסרה בעצמו והוה כמו עיסה שאינו מתקלקל שאין רשות להמשרתת להפריש חלה כמ"ש בש"ך וט"ז י"ד סי' שכ"ז הנ"ל ע"כ יתננו בעצמו הבעל או יחזור עתה וימנה שליח עתה אך אם א"א בכך כגון שבעל הרחיק נדוד יתננו השליח ליד האשה מטעם זכי' שלא יכשל הבעל בחדרגמ"ה:

ובאםבעת שתשתפה האשה כבר מתה או נתגרשה אשתו השני' באופן שאין עליו מצודת החרם שהרי אין לו כעת ב' נשים ואין כאן זכי' לא יתן לה השליח הגט אם אין הבעל בפניו כי העיקר כל מה דאיהו לא מצי עביד שליח לא מצי משוי והנלענ"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב י"ג אלול תקס"ז לפ"ק.

משה"ק סופר מפפ"דמ:

נשאלהשאלה זו בפנינו מרב א' איש א' מופלג בעשירות אשר זה כמה שנים נשא אשה ולא זכה להבנות ממנה והאשה לא התנהגה כבנות ישראל הכשרות והוא דיימא מינה מבן פריץ א' ישראל אינו כשר וישר שוב פעם א' סיפר רופא ישראל אל הרב איך שפלוני הנ"ל יש לו נקב בגיד שלו באופן שא"א לו להוליד לעולם שוב אח"ז סוף ימיו של האיש הנ"ל הולידה האשה בן זכר ואחר איזה שנים נתעברה האשה עוד הפעם ובתוך ימי עיבורה חלה בעלה הנ"ל צוה לפני מותו איך לעשות עם עזבונו והוריש הכל לבנו ושאם תוליד אשתו בן זכר יהי' כך וכך ואם נקבה תלד יהיה כך וכך ושאם ימותו בניו הנ"ל בלי זרע קיימא יתחלקו נכסים על אופן כך וכך. ושכיב וחיים לנו ולכל ישראל שבק והצוואה נכתבה ע"י הרב הנ"ל בעצמו אחר מותו כשהתעסקו עמו הקברנים מצאו שניקב הגיד בין עטרה לכיס ונקב השתן הי' סתום באופן שעל כרחו הטיל מי רגלים מהנקב ההוא ולא מראש הגיד כן נשמע בין החיים אך עדיין לא נתקבלה עדותן בב"ד ועתה נסתפק הרב השואל אם הבנים הללו כשרים בקהל ישראל מפני חשש ממזרות וגם אם ירדו לנחלת אביהם כיון שהאב לא הי' ראוי להוליד א"כ ע"כ צא ובדוק אחר בניו של מי הם ובשגם שהאם הוה דיימא מחד גברא והנה בעת בוא השאלה הייתי מוטרד והשבתי שורתיים בקיצור וחזר הרב להחזיק בדבריו הראשונים ע"כ נפניתי עתה ועיינתי ואמרתי לברר הדברים בעזה"י:

ואומרמי שרוצה לעשות בנים אלו ממזרים ולהפסידם גם מירושתם בא עליהם משלשה טעמים א' עפ"י סיפורו של הרופא בחיי האיש וגם עתה עדיין הרופא עומד בדבורו ומעותד להעיד כן. ב' עפ"י עדות הקברנים לכשיתקבל עדותן בב"ד שראוהו אחר מותו נקוב הגיד כנ"ל ג' דהאשה היתה פרוצה ביותר ודיימא מינה הוא גברי דלא מעלי:

**א'**עדות הרופא ידוע דע"א אינו נאמן להוציא דבר מחזקתו לאסור דבר המותר אם לא בהודאת הבע"ד או לכל הפחות בשתיקתו ומשכחת לי נמי דע"א נאמן אפי' בהכחשת בע"ד כגון לכהן בעל מום אתה מהימן ע"א אפי' הכהן מכחישו משום דא"ל שלח ואחוי ואברר לך שאתה בעל מום וכיון שהעד רוצה לברר עדותו פסול הכהן לעבודה עד שיפשוט בגדיו להראות שהוא שלם וזה מבואר בקידושין ס"ו ע"ב ומייתי לי' רב"י בח"מ סי' כ"ח והש"ך בי"ד סי' קכ"ז ס"ק כ"ד כ' שהוא ש"ס ערוך היכי שהבע"ד מכחישו אלא שהתוס' הוסיפו אפי' ע"א מכחישו ובאמת מש"ס ערוך י"ל דאביי ס"ל הכי ולא רבא יע"ש אלא שהתוס' ס"ל דלא יחלקו בהא וכבר נתעורר בזה מורי זצ"ל בספר המקנה. ואעתיק לשוני בחידושי לש"ע י"ד סי' קכ"ז אשר ז"ל:

סעיףג' ס"ק (י') מיהו יש אומרים דבדבר דאיכא לברורי וכו' הש"ך הקשה דהא כ"ע מודים דש"ס ערוך הוא והנה הרוצה להבין צריך לעיין בפנים בש"ס ואני שמעתי ולא אבין אדרבא לכאורה מוכח מש"ס בהיפוך דהרי רבא רוצה להוכיח דלהעיד על גרושה וחלוצה לא מהימן ע"א בשתיקה דאין לומר דוקא בהכחשה לא מהימן א"כ גם בבעל מום לא יאומן ועל זה השיב אביי לעולם בהכחשה ובבעל מום מהימן משום דא"ל שלח ואחוי היינו איכא לברורי וא"כ רבא דקיי"ל כוותי' ירוצה להוכיח מכאן דע"א אינו נאמן בעריות ע"כ ס"ל בפשיטות דאפי' בשלח ואחוי לא מהימן בהכחשה וא"כ דברי תוס' צ"ע איך פסקו דלא כרבא ועכצ"ל כך דס"ל לתוס' ע"כ דברי אביי ראוי' מהסברא ומה"ת יחלוק רבא על סברא זו שהיא פשוטה ונכונה אך הא קאמר התם ש"ס דהא דקאמר בברייתא דבר אחר בעל מום פסולו בגופו וכו' היינו דאיכא לברורי ע"ש וא"כ הכי קאמר מדקאמר ר' עקיבא תרי טעמי חדא בעל מום פסולו ביחיד ואידך פסולו בגופו משמע הך דפסולו לא צריך לאידך טעמא דפסולו ביחיד דאפי' בלא הך דפסולו בגופו נמי פסולו ביחיד וע"כ היינו בשתיקה דבהכחשה לא מהימן בלא הך סברא דפסולו בגופו אמנם אביי נדחק בזה וס"ל ב' לשונות סמוכי אהדדי ומ"מ רבא לא פליג אסברת אביי ושפיר פסקו תוספ' מ"מ סברא זו לא נמצא בשום פוסק ופשטא דש"ס נמי לא משמע כן א"כ יפה כ' רמ"א בשם יש אומרים:

ס"ק(יא) דאיכא לברורי כ' ש"ך דבש"ס משמע אפי' בע"ד מכחישו ותוספ' מוסיפים אפי' ע"א מכחישו הילך לשון התוס' שם ס"ו ע"ב ד"ה שלח ואחוי תרגום של והפשיט ושלח מכאן יש להוכיח דכל דבר שיכול לברר ע"א נאמן עליו אפי' ע"א מכחישו עכ"ל הנראה לפע"ד בהמשך דברי תוס' דלפי הנראה מלשון שלח ואחוי דמשמע שליחות א"כ איירי ע"א אומר לבעלים שרוצים לאכול את קדשיהם אומר להם אל תאכלם כי אותו הכהן שהקריב אותם בעל מום והם אינם מאמינים לו והוא אומר שלחו מכם אחד אל הכהן ההוא ואחוי לכם ואי הי' כן לא הי' מוכח אלא באומר אינו יודע אבל לא בהכחשה גמורה כי בעל הקדשים לא יכול להכחיש מה שהוא בגופו של כהן גם לא הי' מוכח אלא בהכחשת בע"ד אבל לא בהכחשת ע"א כי בעל הקדשים הוא בעל דבר לכן כ' תוספ' שאינו כן אלא פי' שלח והפשט בגדיך ומיירי כי ע"א רוצה לפסול להכחיש הכהן שהוא ג"כ ע"א המעיד שהוא הקריב בכשרות קדשיו של פלוני וזה ע"א אומר לא כי אלא בעל מום אתה ופשט בגדיך ואראך א"כ הרי לפנינו ב' עדים המכחישים זא"ז בהכחשה גמורה כי הכהן עד ופועל הוא ולא בעל דבר ומכחשו לזה בהכחשה גמורה לאמור אינני בעל מום ואפ"ה מהימן אידך לומר שלח ואחוי וק"ל אלו דברי שם:

מ"מפשוט ומבואר הוא דהיינו אי אומר להבע"ד או אפי' לע"א בעלמא ואידך מכחישו והוא רוצה לברר דבריו מחויבים אנחנו לחוש לדברי העד כיון שא"ל בא ואראך והוא לא שמע ולא האזין ה"ל כמודה לדבריו אבל כשע"א מספר דברים פלוני כהן הוא בעל מום והשומע לא הטה אוזן ובין כך אזיל הכהן לעלמא ולא נמצא פשוט שאין חוששין להקדשים וקרבנות שהקריב לפוסלם עפ"י ע"א הואיל והי' יכול להתברר כשאמרו ואין מעלה לזה אלא שאיננו מוכחש מן הבע"ד או מהע"א וצריכין לחוש לדבריו היינו לברר אבל אם א"א תו לברר אז אם הי' דבריו עם הבע"ד עצמו כיון שלא עמד על הברור ה"ל כהודאה לדברי העד אבל אם לא הי' דבריו עם הבע"ד עצמו נהי כל זמן דאיכא לברורי צריכין אנו לחוש לחזור אחר הענין ולברר מ"מ אם מת או אזיל לי' לעלמא לא נאסר הדבר מפני דברי ע"א וא"כ הכא כשאמר הרופא להרב בחיי האיש הי' מוטל על הרב לברר הדבר ולומר שלח ואחוי אולי כרות שפכה אתה ואסור לבוא בקהל ה' אבל עכשיו ששתק הרב עד שמת האיש וליכא לברורי תו לא מהימן ע"א ואפי' אי יעלה על הדעת לומר המעיד בדבר שאפשר לבררו ולא הספיקו לבררו עד שנתבטל הברור יאסור אותו הדבר עפ"י עדותו של העד היינו אי נתקבל עדותו בתורת עדות וחשו לדבריו א"כ לא יחזור להתירו אלא בברור הדבר כיון שהי' יכול להתברר בשעת הגדת עדותו אבל המספר דבר לחברו ואפי' להרב כי אין בזה מעלה אם הוא רב או לא שהעד לא אמר בתורת עדות רק פטומי מילי בעלמא והרב לא חשש לברר אם נאמר גם בזה יאסר לנו הדבר עפ" המספר והמקבל ספורי דברי' א"כ יכול כל אדם לאסור יינו של חברו שיאמר פלוני אמר לי אתמול בא ואראך גוי מנסך יינו של פלוני ואז לא רציתי לילך ולראות הניסוך ומ"מ נאסר היין כיון שהי' אז יכול לברר ואין זה אלא חוכא וכיון דלא מהימן בכי האי גוני כשאין אדם מכחישו ק"ו אם הבע"ד מכחישו כגון שאמר היום לבעלים אחמול אמרתי לך בא ואראך גוי מנסך יינך והוא מכחישו לא אמרת לי דבר אתמול ואני הייתי שם ולא נתנסך פשיטא דלא מהימן והנה הכא כאלו האב מכחישו להרופא דהרי גדלם כבניו והחזיקו כבניו וגם בשעת מיתתו בצוואתו הוריש להם כל נכסיו ואין אדם עשוי להוריש נכסיו לממזר ועל כרחך החזיק עצמו שהי' ראוי להוליד והם בניו והרי הבע"ד מכחשו לזה העד ואם אולי שאין אב בע"ד עכשיו כיון שמת והבנים המה בע"ד שלו מ"מ התורה האמינתו להאב לאמור זה בני ולאו כל כמיני' דע"א להכחיש האב ומכ"ש שזה הרב בעצמו כ' הצוואה בחזקת שהם בניו ולא אמר דבר:

**ב'**ונבוא אל השני' עדים ראו אחר מיתתן ניקב הגיד ולא אטפל עתה אם הי' במקום הפוסל ובאופן הפוסל מ"מ כיון שהאב החזיקם כבנים כשרים אנו תולים שסמוך למיתתו אחר שנתעברה אשתו ממנו אירע לו זה והיינו כשנניח שהי' במקום הפוסל ודאי מ"מ עלינו להחזיק כשרותן של בנים ולקיים עדותו של אב על בניו והיום בפתחי ספרים ראיתי תשו' שב יעקב חלק א"ע סי' ד' באיש א' שבילדותו נקב הגיד במקום הפוסל ונשא אשה והוליד ב' בנים ואח"כ למד בש"ע דין כרות שפכה בא ושאל על עצמו ועל בניו ואחר שהאריך הגאון הנ"ל ופסלו בקהל וחייבו להוציא אשתו בגט כ' בסוף התשובה וז"ל ולענין בניו לפע"ד אין לפוסלם חדא דאינו נאמן על בניו הואיל ויש להם חזקת כשרות עפ"י אביהם עד עתה דהא דקיי"ל דנאמן האב לפוסלו דוקא שלא הי' לו חזקה עפ"י אביהם עד עתה ואין לומר בזה לא מהני חזקת כשרות כיון דמכתו מוכיח עליו אין ראי' מהאי דאפ"ה אין מהימן די"ל דלמא נעשה בידי שמים או שמא נולד לו המכה אחר שנולדו לו שני בניו ואין לומר אין ראי' ממאי שהי' להם חזקת כשרות ע"י אביהם משום דאביהם עצמו לא הי' יודע שיש לו דין כרות שפכה דלא עלה על לבו לפסול בשביל זה כמ"ש בשאלתו מ"מ לא מפיו אנו חיין ואינו נאמן על זה נגד בניו עכ"ל הגאון שב יעקב ז"ל ואמרתי שישו בני מעי שכל דברי הגאון נכללו בדברי שבאגרת הקצר שכתבתי תחלה ואע"ג דבנדון דידן הי' ריעותא אחרת שנקב השתן שבראש הגיד נסתם לגמרי אין בכך כלום דע"כ לא נאמר שהי' סתום מתחלת ברייתו והנקב הזה השני הי' בידי שמים מתחלת ברייתו אלא כך הוא הענין משניקב הגיד והתחילו מ"ר לצאת דרך אותו נקב ממילא נסתם הנקב שבראש הגיד ע"י רירין כדרך נקבים שבריאה שנסתמו ע"י רירין וכן אמרו רופאים:

ואומראני אפי' אם יעיד הע"א עכשיו דבריו לפני ב"ד ויאמר שלח ואחוי ונפתח קברו ואולי לא נימא בכי האי גוני אי אתה רשאי לנוולו משום איפרושי מאיסורא דלא יבוא ממזר ואפי' נפתח הקבר ונמצא נקב מגיע עד שביל חלל הזרע ונימא נמי מסתמא כיון שסמך על עצמו לומר שלח ואחוי ומנא ידע אי לאו שידע כן ממה שראה כבר בחייו האומנם דברים אלו בטלים הם לסמוך על זה ולעשות ממזר דאפשר שמע עתה מהקברנים או ראהו סמוך למיתתו בחליו אחר שנתעברה אע"ג שכבר אמר כן להרב זה זמן רב מ"מ ידוע שאין הבנים נפסלים עפ"י עדותו של רב טפי מע"י איש אחר שאינו רב אך לו יהי' כן שנאמין שכבר הי' אז כן מ"מ נימא דלמא נסתם הנקב פ"א ונתרפא והוליד ואז יצא הקלוח דרך נקב השתן שבראש הגיד וע"י הקילוח נפתח סתימתו שע"י הרירין שהרי אפי' ע"י הטפה קרי נקרע סתימת נקב המכה כ"ש סתימת רירין בעלמא שיהי' נפתח ע"י קלוח מי רגלים ושוב אח"כ נפתח נקב המכה ויצאו מי רגלים דרך הנקב וממילא חזר ונסתם נקב השתן ע"י רירין כל זה כתבתי בקיצור באגרת הראשון:

והנההב"ש כ' בס"ק ג' מסברא דנפשי' בלי שום טעם וראי' דאפילו ילדה בנים לא נימא שזה הוכיח שנתרפא אלא הבנים ממזרים ואמנם סברתו נכונה דכיון שראינו נקב הפוסל קיי"ל אוקמא אחזקה דעדיין לא נתרפא דהרי כל עיקור חזקה ילפי' מנגעים דלא תלינן שנתרפא הנגע ה"ה הכא מה תאמר לעומת זה איכא חזקת היתר דהאם דמועיל להבן דקיי"ל מאן דמכשיר בה מכשיר בבתה מ"מ ס"ל להרב ב"ש דהך חזקה עדיפא דהרי פליגי בהא אי מועיל חזקת האם להבן והאי חזקה דלא נתרפאית חזקה דאורי' היא ובכל זאת היכידהאם צנועה ולא פרוצה ואית לה חזקת צדקת יש לעיין דאיכא תרתי במקום חדא ואפי' בפרוצה נמי היכי שלא ראינו אותה נבעלה ממש שייך חזקה שלא נחדשה אבעילה ומזה נדבר לקמן אי"ה. ומ"מ אעפ"י שיש לפקפק אבל נ"ל היינו היכי דלא ראינו הנקב עתה לפנינו אחר שנולדה הבנים אבל אם ראינו גם עתה אותן הנקבים ונימא הי' ונתרפאו וחזרו ונפתחו כדי לקיים חזקת כשרות דהאם זה בוודאי לא אמרי' דאיכא תרתי חזקות לריעותא חזקה דמעיקרא וחזקה הרי נקוב לפנינו אע"ג דבנקוב לפנינו הוה מוקמי' אחזקת הגוף ונימא שלם נולד והשתא הא דאתרע אבל אם גם מעיקרא הי' נקוב וגם השתא פשיטא לא יועיל חזקת כשרותה דהאם להתיר הבנים ויעיי' יבמות פ' ע"א וק"ל:

ודבריםאלו ימצאם במקומם פ"ק דחולין וריש נדה וקידושין בסוגי' דחבי' ומקוה והוא פשוט ע"כ אי הי' לנו חזקת נקב מחיים עפ"י ב' עדים וגם שהעידו שהי' ברור להם שא"א להוליד ע"י נקב כזה וגם עתה ראינו נקב כזה ממש אזי חלילה לצדד להקל כלל אך ב' עדים ליכא וע"א שאמר אחר מותו שלח ואחוי ונחטט שכבי ונמצא מ"מ נימא השתא סמוך למותו איתרע אלא לרווחא דמילתא אמרתי אפי' נצרף דברי ע"א דמחיים לדבריו של עכשיו מ"מ העד עצמו א"א לו לומר בברור עפ"י דין שהנקב שמחיים הי' באופן שאינו מוליד אפי' ראה שנסתם פי האמה וע"כ מטיל מים מנקב המכה ומסתמא ניקב עד שביל של מ"ר ואפי' עד שבילי הזרע מ"מ מידי ספיקא לא נפקא כמ"ש בתשו' הרא"ש שאכתוב לקמן אי"ה ובלאה"נ איכא מיעוטא דמולידין אפי' ניקב לגמרי כמ"ש לקמן וא"כ לכל אלו הסברות יצורף גם שמא נתרפא בנתיים דקצת איכא עכ"פ:

והשתאהכא מצאתי בקרבן נתנאל ר"פ הערל שפך סוללה על הגאון שב יעקב הנ"ל שהפריד בין דביקות הזוג הנ"ל על שניקב הגיד בילדותו ועדיין הי' נקוב לפנינו והנה השואל שם רצה להמציא היתר על שהוליד ב' בנים ש"מ שאינו כרות שפכה ומותר באשתו ועל זה כ' שב יעקב דליתא דכן פריך בש"ס והא האי גברא סליק בדקלא וברזי' סילוא ואוליד וא"ל חזור על בניו מאין הם ועוד אפי' חשיב יומי וירחי ואיתרמי מ"מ אין להכחיש דברי חז"ל כ' עליו קרבן נתנאל אימא דוקא בניקב ביצתו אמרי' כך ולא בניקב גיד ואיני רואה במה שהוא מכחיש דברי חז"ל הלא לא אמרו אלא ניקב הגיד פסול מפני שהוא שותת ולא אמרו פסול סתם בלי טעם כמו גבי ביצים אלא משום דרוב פעמים שותת ומשו"ה פסלינן לבוא בקהל אבל אם ניסת והוליד וזכה לבנות ממנה מנין לנו להוציאה אימא מן המיעוט הוא שאינו שותת אלא יורה כחץ וכו' ע"ש ובאמת התם היתה אשה צנועה והכא הוא בהיפוך אבל מ"מ ראה כמה היפך בזכות לתלות במיעוט להתירו מכ"ש שלא לעשות בנים ממזרים ובפרט שאין אנו צריכין לכל זה כמו שבארתי לעיל:

ובזהמבואר מ"ש בתשו' הרא"ש כלל ל"ג מובא ביתה יוסף בא' שניקב הגיד ונסתם נקב השתן וכ' דלענין אם מוליד איכא ספיקא דאם אין הגיד חלול ממקום הנקב ולהלן אפשר שיורה כחץ ויוליד ואם הוא חלול אזי אינו יורה כחץ וסיים דיהי' איך שיהי' מותר הוא בקהל והתירו לישא אשה ע"ש:

ולכאורהיפלא איך ישא אשה כיון שהוא במציאות שתלך ואז יהי' הולד ספק ממזר לפי דעת הזה ואיך נתיר לישא אשה היכי דשייך ספק ממזר וכה"ג מקשה בירושלמי פ' האשה רבה בנישאי' לא' מעידי'. אע"כ אם תלד נאמר שהם בוודאי כשרים ונאמר דעובדא שלא הי' חלל להלן מן הנקב ואילך ונימא שיורה כחץ והולד כשר וראיתי מי שכ' דהאי עובדא דרא"ש הולד מס"ס להחמיר ספק שמא הי' חלל ואת"ל לא הי' חלל שמא אינו יורה כחץ ואי משום שם אונס חד הוא רוצה לומר שאין כאן אלא חד ספק אם הגיד הזה המנוקב ראוי להוליד או לא על זה כ' כיון שספק א' מתיר יותר מהשני הוה שפיר ס"ס וכ' וז"ל ה"נ בספק הראשון הרי אפשר להוליד ובחלוקה השנית דהי' חלול למעלה מנקב אינו יכול להוליד כלל עכ"ל ומאן האי דלא חש לקמחי' ולא הבין דודאי אי' הי' ס"ל כדעת הלבוש דאיכא כרות דמוליד ואפ"ה אסור בקהל הי' מציאות לומר שמא איכא חלול ואז הולד ממזר ואת"ל איכא חלל ואינו ממזר מ"מ דלמא כרות לענין ביאת קהל וזה הוי שני ענינים וא' מתיר או אוסר יותר מן השני אבל הכא מאי שייכות לדבריו נחזור להנ"ל בפ' עשרה יוחסין (קידושין ע"ג ע"א) מבואר ספק ממזר מותר בקהל מן התורה ובפני יהושע וכל הבאים האריכו למעניתם איך יצוייר ספק ממזר דבספיקא אוקמא כשרות דהאם דחזקת האם מועיל להבן ומדוע לא מוקי בכעין תשו' הרא"ש או דכוותי' אע"כ דגם בזה אוקמי' בחזקת האם ובספר עצי ארזים סי' ה' סק"ח ד"ה וליישב וכו' כ' וז"ל דאם יש לספק ולומר שהולד כשר שהוא ראוי להוליד אין לפוסלו אף אי בדקי' שניקרי ונקרע די"ל דהשתא הוא דנתקלקל ונתרחב הנקב ועד הנה הוה סתימה מעליותא דהעמד האם בחזקת צדקת עכ"ל ופשוט דהאי חזקת צדקת הוא לאו דוקא אלא כיון שהיא כשרה בקהל א"כ חזקת האם מועיל להבן ועיי' מ"ש פני יהושע בקידושין ס"ו ע"א בעובדא דינאי מלכא:

**ג'**והשלישית שאומר שהאם היא פרוצה יוצאת וראשה פרוע בשוק והיתה הולכת למרחץ על ששה עם הנחשד (זה לשון הרב השואל ולא הבנתי מה זה על ששה) אולי צריך להיות על ששה פרסאות ר"ל מהלך ששה פרסאות ממקום בעלה ונתיחדה עמו בדרך כי רחוק בעיני שיהי' הכוונה שיש עדים שנתיחדה עמו במרחץ ממש ורחצו שניהם בבת א' במרחץ א' בלי שום אחרים כי ידוע המרחצאות במדינתנו רוחצים במלבושיהם אנשים ונשים רבים ביחד ואין חושש בדבר אבל שירחצו איש ואשה ביחוד במרחץ א' זה רחוק בעיני ויעיי' סוף גטין ורש"י ותוס' שם:

הנהמבואר וידוע לכל מעיין במקצת בטוש"ע סי' ד' דאפילו אשה מזנה בני' כשרים משום דרוב בעילות אחר הבעל ואפי' פרוצה ביותר לרוב הפוסקים בני' כשרים ולמאי דמחמרי' בפרוצה ביותר מ"מ האם נאמנת לומר שהולד כשר וע"ש בח"מ ס"ק ט"ז ובב"ש ס"ק כ"ו ומ"מ בעובדא דשב יעקב וקרבן נתנאל הנ"ל שראו ניקב הגיד בתחילה וסוף ונתלה להקל בשמא הי' מן המיעוט שאינו שותת כ"א יורה כחץ ומוליד אי היתה נחשדת לזונה לא הי' מקילין בכך דמנ"ל לומר רוב בעילות אחר בעל אדרבא נימא רוב בעילות של זה אינם ראוים להולדה ומשו"ה כ' שם קרבן נתנאל שהיתה האשה צנועה. ובנידון דידן בלא"ה כתבנו דליכא עדים שניקב מעיקרא אלא דאתרע השתא ואמנם אי היינו מצרפין עדות הע"א כמ"ש לעיל ולא באתי להתיר אלא מכח צרופי התרי' שכתבתי לעיל בוודאי אי היתה האשה בגוני שבסי' ד' הנ"ל הי' ראוי להחמיר כאן לתלות במיעוט בעילות הנואף הראוי להוליד ולא בעילות הבעל שאינו ראוי להוליד ויעיי' בתשו' מיי' השייכים להלכות אישות סי' כ"ה בעובדא דסרה כפרה שהניחה בעלה ריקנית ובחודש י"ב לפרישתו ממנו ילדה והעידו עדים שבליל שבועות מצאו אותה מתיחדת עם גוים ריקים ופוחזים וגפפו אותה וחבקו ונשקו אותה והשיב מהר"מ מר"ב דאין בעדותן ממש דאין כאן אלא ע"א דקרובים ננהו ואפי' חד מינייהו מהימן כבי תרי כיון שלא ראו שזינתה רק מעשה שטות של חיבוק ונישוק ולא מיתסרי בלא קינוי וסתירה ותלינן דהולד אשתוהי אשתהי יב"ח אמנם אי הי' כאן עידי כיעור רוק למעלה מן המטה ורוכל יוצא וכו' פי' ב' עדים דוקא כיעור כנ"ל אז הכא כ"ע מודים דאסורה לבעלה דכיון שיש עדים שראו דבר מכוער וילדה כמו כן סוף יב"ח בהא וודאי לא אכשר רבה תוספאה דכיון דאיכא עדי כיעור בהא וודאי לא אכשר רבה תוספאה למימר אשתוהי אשתהי יע"ש שהאריך:

ומדבריולמדנו לנידון דידן דאי הי' ברור לנו שזינתה עם הנואף לא הי' לן למיתלי בהבעל אי הי' ידעי' שניקב אז הגיד שלו ולתלות במיעוטא וסברות כמו שלא תלה מהר"מ מר"ב בשיהוי דרבה תוספאה אבל הכא אפי' עידי כיעור ליכא כי מה שיוצאה וראשה פרוע בשוק דת משה היא כדכתי' ופרע ראש האשה כדאי' פ' המדיר ואלו הי' בעלה רוצה להוציאה הי' יוצאת בלא כתובה אחר התראה ומ"מ אי רוצה לקיימה אין כופין להוציא כמבואר בסוטה ובפוסקים אבל משום כן לא נחשדה שזינתה ומכ"ש לפמ"ש הרב השואל משמע שבגלילותיו הוא בעו"ה דבר שרבים נכשלים בו ולא יחידה היתה בדבר הרע הזה ומה שנסעה למרחץ עם הנחשד מהלך ששה פרסאות אין כאן אלא יחוד ואין אוסרי' על היחוד הכלל אפי' עידי כיעור אין כאן ואפי' הי' כאן עידי כיעור יעיי' סי' י"א והי' כופין להוציא להפוסקים כן מ"מ אין ברור שזינתה דנימא דהולד ממזר דנשדי' אחר הבועל ולא אחר מיעוט דבעל דהא אפי' עידי בעילה אין כאן ועוד שאין כאן עדים מקובלים כלל רק קלא בעלמא וכי בקול שוויי' ממזר יעיי' כתובות כ"ב ע"ב כי לדעתי קשה הוא למצוא עדים כשרים שיעידו על שום דבר מכוער ואפי' על היחוד ואפי' על הנסיעה למרחץ כי מי יכול להעיד שלא הי' עמהם שומר בשדה בדרך נסיעתם ומכ"ש דליכא כל אלה כמ"ש לעיל שגם על היותו כרות ממש אין עדים ע"כ לית דינא ולית דיינא דאין לפסול הבנים:

וממילאמי מירמא ירושתם מידם ובשגם שהורישם אביהם בצוואה שלו ולענין ממון נאמן האב עוד במגו דאי בעי יהיב להו במתנה כמבואר פ' י"נ וגם הרב שרוצה להיות מתנגד להבנים ששמע כבר מהרופא בחייו שאינו ראוי להוליד הוא עצמו כ' הצוואה מפי האב ולא הגיד לו אין אלו בניך איך יבוא עתה להפסידם חלק ירושתם וכל זה אנו צריכים אם לא ימצא בשטר צוואה שום לשון מתנה כי אם לשון ירושה אבל אם ימצא בו ג"כ שום לשון מלשונות המורים על מתנה א"כ אפי' אינם בניו הרי זוכים בו בתורת מתנה כמבואר בש"ס פ' י"נ ובטוש"ע ח"מ סי' רפ"א סעי' ד' ולא אמרי' בכל כיוצא בזה דבעל השטר לא גמר דינא כי משמים זכו להו ומאן מירמא מידייהו ומכ"ש שהכותב הי' הרב דידע דינא:

והנהכל דברי אלו כבר נאמרו ממני בקיצור נמרץ במכתבי הקטן ועל זה השיב הרב השואל שתי תשובות בדבר כמדומה לי שמרוב צדקתו של הרב ההוא והתקצפו על האשה שאינה מתנהגת כבנות ישראל הכשרות רצה לפגוע בה ולעשות בני' ממזרים ולהפקיע אותם מירושתם למען תיוסרנה כל הנשים ולא תעשינה כדמותה ועל כן עינו הטעתו במ"ש וז"ל וביחוד לפמ"ש הש"ך בח"מ סי' ק"י סק"י ובמשנה למלך פי"א ממלוה ה' ויו בשם מהרשד"ם דמוחזק בממון לא מיקרי מוחזק אלא אם בוודאי ישאר לו אבל היכי דהדבר עומד בספק בגוונא שיהי' אפשר להוציא מת"י לא מיקרי מוחזק בחזקת ממון והכא גרע טובא ואדרבא הנכסים בחזקת היורשים דאוריי' או מקבלי מתנה לפי צוואתו ובלתי ספק שיזכו שישארו ת"י לכשיגדל הילד ויקבלו עדות וזה מיקרי מוחזק להרשד"ם ולא בחזקת בנו ע"כ השגה:

כלחיך אוכל יטעם דברי מהרשד"ם דמיירי במי שטוען קים לי כמ"ד שאין מקבלין עדים על השטר שהוא תוך זמנו לפרוע מיתומים קטנים ורצה רשד"ם לחדש שאין אומרים קים לי בכי האי גוני כיון שעכ"פ סופן של יתומים לשלם בגדלותם ואין נפקותא אלא להרוויח הזמן בעלמא בזה לא נימא קים לי וחלקו עליו כל גדולי הדור וגם הש"ך ומשנה למלך דחו דבריו מהלכה בזה וגם הוא לא אמרו אלא למיטען קים לי נגד הלכה אבל לא לענין מוחזקת דקיי"ל אפי' פליגי בקביעת הזמן נקרא מוחזק ונשבע ונפטר ככל טענות ממון ואין שום חילוק בין מוחזק לזמן או מוחזק לעולם דעל זמן זה מיקרי מוחזק ונשבע ונפטר ודין זה הוא ש"ע בסי' ע"ג סעי' ב' וסעי' ג'. ולא אמרו מהרשד"ם רק לענין קים לי שהיא מההלכות העמומות ועיי' ב"ש סי' נ"ב ס"ק י"ד. ואי יהיבנא כל טעותי' איך שייך דין זה לכאן התם אין הפלוגתא אלא על הזמן ואנו יודעי' שסופן לפרוע מה לי עכשיו או לכשיגדלו אבל בנידון דידן לפי סברתו הבנים ישאר הממון בידם לעולם והחולקים רוצים להוציא מידם א"כ כל המוחזק יאמר אייתי לי' ראי' ומ"ש שבוודאי לכשיקובלו העדים כשיגדלו נוציא מידם הממון מי הוא הנביא או הדיין שרשאי לומר קודם שקיבל עדים שבוודאי יהי' כך וכך תמה אני על מעלת זה הרב איך עלה על לבו דברים כאלה:

תוכ' וז"ל ואף אם נקבל הספק לספק גמור ולא הוי ודאי ממזר אך עכ"פ ספק הוי ואין ספק מוציא מידי ודאי יורשין ומקבלי מתנות לפי צוואתו והוי ממש כמו ספק ויבם שבאו לחלוק בנכסי סבא דקיי"ל באהע"ז סי' קס"ג דאין ספק מוציא מידי ודאי דהיבם ודאי והספק ספק וה"נ היורשים דאורי' ודאי עכ"ל דין זה אבאר ואח"כ נראה למי דומה ביבמות ל"ח ע"א וב"ב ס"פ מי שמת ברשב"ם ותוס' מי שיבם בתוך ג' חדשי הבחנה וילדה והנה הבן הזה ספק אם הוא בן האח המת והרי הוא יורשו לבד ואין להיבם חלק בהירושה או אם הוא בנו של יבם ונמצא כל נכסי המת להיבם לבד בזה אומרי' חולקין מספיקא אמנם כשמת סבא דהיינו אבי היבם ובא היבם לירש אביו ובא גם הספק לאמור אני נכדו של סבא ובאתי לירש החצי מכח אבא שהוא האח המת בזה אומרי' הכל ליבם שהוא ודאי ואין ספק מוציא מידי ודאי ובהא פליגי רש"י ורשב"ם עם התוס' דרש"י ורשב"ם מפרשים כיון שיש ליבם ודאי בנכסים א"כ גם אידך שהוא ספק נותני' לו והתוס' הקשו משנים אוחזין זה אומר כולה שלי וזה אומר חצי שלי שהחצי שלו בוודאי ואפ"ה אין נותני' לו אידך החצי שמחולקין בו ע"כ כ' תוס' שהיבם ודאי יורש שהרי הספק מודה לו שהוא בן זקנו והיבם אינו מודה להספק שהוא בן אחיו המת א"כ זה הוא ודאי יורש ונותני' לו הכל:

והנהבנידון שלפנינו אלו הי' ספק לנו בבני האשה אם הם בני המת או הם בני ממזירים הי' דומה לבבא ראשונה שהבנים אינם מודים כלל לאחיו ולמקבלי מתנה והם אינם מודים להבנים והוא ממש כמו יבם וספק שבאו לחלוק בנכסי מיתנא שחולקי' וה"נ אי הוה ספק הוה חולקי' ומה עלה על דעת הרב ההוא לומר דהוה דמיון דספק וודאי: ואם נרצה להתעקש נאמר בהיפוך שהרי עכ"פ היתומים דרים בבית המת ובמטלטלי' וסחורה ועושרו שנמצא שם נקראו מוחזקים כמבואר רסי' קל"ח וכיון שהממון ספק במה שהם מוחזקים א"א להוציא מידם ולא נשארה מחלקותם אלא במה שהוא חוץ להבית ההוא והשתא כיון שהמה בודאי בקצת הממון ממילא לרש"י ורשב"ם גם אידך ממון שלהם אמנם לשיטת התוס' זה ליתא וגם לומר דמקרי מוחזק בדבר שתופסי' מספק נחלקו רוב הפוסקים וכמבואר למי שבקי קצת בסוגיא דתקפו כהן ועכ"פ טפי מספק לא הוי לפי דברי הרב ההוא אבל באמת כבר בארתי לעיל שאין כאן ספק כלל והנכסים להבנים. תו כתבתי במכתבי הקצר שעכ"פ א"א לקבל העדים בקטנותם להוציאם מחזקת כשרותן וממון ירושתם שלא בפניהם עד שיגדלו אשר על זה נתעורר גם הרב השואל. ודעתי מסכמת שאין לקבל העדים בקטנותן. וגם על זה השיב הרב המשיב ג' תשובות א' להוציא מחזקת כשרות קדומה צריך עדות בפניו אבל הכא לא להבנים חזקת כשרות מעולם שמיד שנתעברה ועד הנה לא פסק קלא עכ"ל אולי נעלם ממנו סוגי' דראוה מדברת ספ"ק דכתו' וסוגי' דאמו של ינאי יפתח עינו ויעיי' שם וימצא בטול דבריו:

**ב'**כ' לדחות דהאי ע"א הוה כב' עדים כיון דהי' יכול לברר והוה כמו שלח ואחוי והעדות הוה כמו דבר ברור שהרי א"א להכחיש העדות בשום אופן ובכי האי מקבלין אפי' לפני קטן וכוונתו למ"ש סי' ק"י סעי' יוד הנה אין צורך להשיב על זה כי מה שברור לו מספקא לי טובא כמ"ש ובארתי לעיל באריכות כמה פעמים והאי ע"א הוא כחירגא דיומא דלא שמי':

**ג'**כ' לפי מה שהשריש פני יהושע בדוכתי טובי דהיכי דע"א אינו בא אלא לברר הספק מהימן מן התורה וא"כ עדות דהכא שאינו אלא לברר הספק קיל מכל עניני עדות בעלמא. וכל דבריו אינם אלא תמה א"כ איך משכחת עדים בלא ספק הא כל עדים אתו לברר ספיקא אבל הי' לו להבין דברי פ"י דמיירי בספק שיש בוודאי וכגון קדשתי את בתי ואיני יודע למי שידעי' בודאי שנתקדשה לא' מן העולם ולא לכל בני העולם ואתי סהדי לברר מי הוא וכן בחלב ושומן שידעי' בוודאי שיש כאן חלב וגם שומן אלא שלא ידעי' איזה חלב ואיזה שומן ובא ע"א לברר החלב מן השומן בזה ע"א מהימן מן התורה אבל ספק שאין בוודאי אפי' שיהי' כאן קלא דלא פסיק ואפי' מאה עדים קרובים צדיקים מעידים לפנינו נתקדשה פלוני' המוחזקת בפנוי' ואפי' מאה עדים כשרים אלא שלא נתכוונו בעדותן הרי היא פנוי' כשהיתה ולא מיקרי זה לברר ספיקא וא"כ ה"נ שהוא ספק שאין בו שום ודאי ואפי' הי' עדים שראו עתה נקב הגיד מפולש וגם עדים שראו נקב הגיד קודם לידת הבנים אך לא ראו מפולש באופן שנוכל לספק שמא הפילוש נעשה עתה אחר הלידה וע"א מעיד שראה הפילוש קודם הלידה אינו נאמן דזה אינו לברר הספק ודבר זה פשוט ואין ראוי לטעות בו:

בהאסלקינן שלדעתי הבנים בחזקת כשרותן ובחזקת ירושתן אלא שהארכתי יותר מן הראוי להוציא מן הלב ואחתום בכל חותמי ברכות. פ"ב נגהי ליום ה' י"ב כסליו תקע"ו לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ.

שלוםוכ"ט למו"ח הגאון נזר ישראל ותפארתו מופת הדור ועיני העדה לתורה ולתעודה ולכל מדה חמודה נ"י עהפ"ה כקש"ת מ"ה עקיבא נ"י אב"ד ור"מ דק"ק פאזן יע"א, ולאנשי מופת היושבים לפני ה"ה ראב"ד דק"ק עקצין וק"ק פילא ה' עליהם יחיו:

מראשיתכזאת תמהני ומלפנים אותה גליתי לאמור אחרי מי רדף מלך ישראל מו"ח הגה"ג נ"י לתהות על קנקן ריקם כמוני ומה אעשה ומצותו עלי ופקודתו שמרה רוחי אעבור פרשתא דא ואתני' בעז"ה וה' יתן שלא אבוש בדברי לפני מלך ואזכה לכוון ההלכה אל האמת. ז"ל השאלה:

**א'**יצא קול ביש על אשתו והושיבו לו ב"ד על ככה והוא אמר שנטמאה שמצא אותה בשעת מעשה והיא מכחישתו ונמצא שם עדים על כיעורים ועל העובר שבמעי' שהי' איזה שבועות חוץ לביתו דהיינו בעת ביאה אחרונה לביתו שהי' סמוך לפורי' הי' מקדם איזה שבועות חוץ לביתו ומיום בואו לביתו לא קרב אלי' כלל ומעתה יראה בזמן שתלד אם העובר ממנו אם לא ופסקו שיגרש אותה וגרשה וילדה בן בתחלת חדש ט' לביאתו לביתו והמגרש נשא אשה וילדה בת תחלה שוב תבעתו הגרושה בעש"ג לשלם מזונו' עבור הבן על העבר וגם על העתיד כל צרכי הבן יהי' עליו והוא טען שאינו בני ומ"מ יצא מב"ד של ערכאות חייב והיות כי בעיר ההיא דרים זוגו' זוגו' בחדר א' כיושבי צריפים ודרים עם נשותיהן בפני רבי' בעו"ה העידו שכיני' שבא עלי' בליל טבילה שהיתה זוג בליל תענית אסתר וגם אח"כ והשיב המגרש שלדעתו לא תתעבר מביאה א' או ב' ע"כ חושב שאינו בנו ועתה גדל הבן והוא כבן עשרי' שנה הולך בתום וירא ד' ורוצה לישא אשה בישראל וצוח כי כרוכי' להכשירו בקהל ד'. ויצא ממו"ח הגנ"י וצירופיו להתיר ובקש ממני לחוות דעתי הקלושה והעני' גם אני ומי יבוא אחרי המלך את אשר כבר עשוהו יפה הורה יפה דן דינו של זה למזור ולא לממזר ושלא יאמרו רבותא למסייע שאין בו ממש ע"כ אאריך קצת:

הנהפשוט אעפ"י שהאמינתו תורה להאב מ"מ לא עדיף מעדות גמור דאורי' דנהי דאפשר דלא בעי דרישה וחקירה ואינו צריך לברר כלל לומר מנא ידעת שאינו בנך אלא נאמן סתם מ"מ כל שאומר מאומד מדומה שאפי' ב' עדים כשרים אין עדותם עדות מכ"ש ע"ד זה חידוש הוא ואין לך בו אלא חדושו ההוא אמר שיראה מה יהי' בזמן לידתה והנה ילדה לט' חדשי' לביאתו לביתו ויש עדים שבא אז עלי' אלא שהוא דומה בדעתו שאינה מתעברת מביאה א' או ב' דעת שוטי' היא זו וגם נראה קצת כהוחזק כפרן שהרי לפני הב"ד אמר שלא בא עלי' כלל ולא נגע בה והנה יש עדי' שבעל ושנה ואולי אפשר שאינם עדים כשרים שראוי' להעיד במקום אחר כגון נשים וכדומה שיודעי' דברים כאלו מ"מ בענין כזה להכחישו אפשר שכשרי' כמ"ש בש"ע ח"מ ס"ס ל"ה מצד התקנה והרי הוא מתרץ דבריו הראשונ' שאמר בב"ד שלא בא עלי' רוצה לומר ביאה שראוי להתעבר כי סבר בביאה א' או ב' לא תתעבר וכעין זה מקבלין אמתלא לתרץ דבריו הראשונים כמ"ש רסי' כ"ט ויש לדחות הדמיון ובאמת יש לי לתרץ כוונתו דהנה נהי דלדידן לא מיקרי זו פרוצה ביותר אלא נחשדת שיצא עלי' קול מזנה ועדי כיעור מ"מ התורה האמינתו והוא אמר שראתה ומצא אותה בשעת מעשה ממש והיא בעיניו כפרוצה ביותר והנה אע"ג דכ' ב"ש סי' ד' ס"ק כ"ו דלבה"ג וכמה פוסקי' אפי' פרוצה ביותר מ"מ רוב בעילות אחר הבעל נ"ל דיצא להם כן ממ"ש מהרש"ל בס' חכמת שלמה בפסחי' ר"פ האשה שאמר הקב"ה להושע בניך ספק שלך ספק של אחרים אע"ג דרוב בעילות אחר הבעל מ"מ משו"ה דקדק ש"ס שאמר הקב"ה מה אעשה לזקן הזה דוקא הואיל והי' זקן ע"ש מזה יצא לבה"ג ורמב"ם דהרי התם גומר בת דבלי' שהכל דשין בה כדבילה ואפ"ה אי לאו דזקן הוה לא הוה אמר הקב"ה שהבני' ספיקות ש"מ אפי' בגומר בת דבלים רוב בעילות אחר הבעל כנלע"ד ומינה דעכ"פ בזקן ופרוצה לא אמרי' רוב בעילות ולאו דוקא זקן בשנים אלא זקן ת"ח שאינו מצוי כתרנגל וחשיב האי גברא בנידן שלפנינו כיון שמצאה בשעת מעשה הרי היא בעיניו כפרוצה ביותר ובאותן הימים הרי לא בעלה אלא ב' בעילות ה"ל הפרוצי' שכיחי' יותר ונידון הוא כזקן והיא כפרוצה ולא תלי' רוב בעילות אחריו כן יש ליישב דמיונו אבל מ"מ לא נ"ל לאמת כי גומר בת דבלי' שהכל גומרי' בה כדבילה אבל הכא נהי דאשכח בה פרוץ א' כולי עלמא מי חשידי ואי רובא דעלמא גוים פרוצים א"כ פשיטא שהולד כשר ועוד אפי' לפי דבריו הלא לא הכחיש שאינו בנו אלא אמר לפי מה שיראו זמן לידה והנה נולד בתחלת חדש ט' לביאתו לביתו אחר שפירש ממנה איזה שבועות אבל קודם איזה שבועות הי' אצלה כבחור לא כזקן ואם נצרף אותן איזה שבועות הנה ימלאו ימי' לט' שלימת וילדה בזמנה ואע"ג דכ' מו"ח הגנ"י איזה שבועות כולל גם איזה חדשים כוונתו דמ"ח הגנ"י לתרץ דברי האב שהוא כעד שמתרץ דבריו שלא יהי' כסותר עצמו אבל הכא אם נפרש לשון איזה שבועות כפשוטו וכלשון בני אדם אינו סותר דברי' הראשוני' שאמר בב"ד שיראה מה שיהי' בזמן לידתו אזי יבחן אם הוא בנו או לא ומי יביאנו לפרש חוץ מפשוטו רק מה שאמר אח"כ כשנתבע בערכאות ודברי' אלו לא מעלין ולא מורידי' אפילו בעדות גמור כמ"ש מהרי"ק מביאו רמ"א בח"מ סי' ל"ד סוף סעי' י"ח. וכעין העובר בבית המכס אע"ג דהתם יכול לחזור בו אבל אם אינו חוזר בו משמע דסומכי' על אמירתו בבית המכס מ"מ מסתייען דלא הוה עדות גמור ואין אנו אחראין לתרץ לשון איזה שבועות באיזה חדשים כדי ליישב דברי' שאמר בבית המכס ע"כ הי' נ"ל פשוט שאין לפסול הבן עפ"י דברי האב הזה מצד הסברא:

ואב"אגמרא כמ"ש מו"ח הגאון נ"י שבתשו' ראנ"ח ח"א סי' מ"ה נקיט קולי מתניתא וצירף ג' דעות דעת בה"ג דבעי' היכר בכורה דוקא ודעת תוס' רי"ד ונכדו ריא"ז פ"י יוחסין דבמכחשתו לא מהימן ודעת הרי"ד בספרו המכריע סי' ס"ד דוקא שאומר שהוא בנו ונולד לו מערוה אבל לומר שאינו בנו לא מהימן וכן פי' המורה שהוא פירש"י שלפנינו במס' קדושין ע"ח ע"ב ועיינתי בפנים בכל המקומות הללו ויש לי מקום עיון בכל האמור ע"כ אאריך קצת בעזה"י:

הנהמ"ש הריא"ז בשם זקנו בקונטרס הראיו' שהוא ס' המכריע שבידינו ממנו קצת שם מבואר בהיפוך לכאורה דכל דבריו שבמכריע לא נאמרו אלא לדחות דברי שכנגדו וכ' שאם יפרש פלוגתת ר"י ורבנן אפי' על ממזר שאינו בנו ויהי' נאמן אינו בנו תקשי האי דארוס וארוסתו מ"ט לא מהימן האב לשוי' ממזר וע"כ משום שמכחישתו לא מהימן וא"כ בעובדא דהתם לא מהימן ממ"נ אבל למאי דמסיק דלא מהימן לומר אינו בנו וכן לבה"ג דלא מהימן אלא במקום היכר בכורה א"כ אין הכרח מארוס וארוסתו דלא מהימן משום שמכחשתו האמת בתוס' רי"ד בקידושי' מייתי בהחלט דבמכחשתו אינו נאמן כמ"ש לעיל בפרקין והיינו בארוס וארוסתו ולא מייתי תי' אחר אבל הסברא תמוה מנ"ל להמציא כך התורה האמינתו לאב אפי' נגד חזקה דאורי' ולא מצינו בשום מקום נאמנו' לאם מן התורה איך ניקום ונימא מסברא דהכחשת האם יועיל לולי ראי' מש"ס וכיון דמארוס וארוסתו אין ראי' כנ"ל א"כ אידא לי' הך דינא ואולי חזר בו בס' המכריע ודברי ריא"ז תמוהים והב"ש רמז עליהם בסי' ד' סקמ"א ולפע"ד אין לסמוך על זה כלל:

והנהבירושלמי פ"י יוחסין אמתני' בני זה ממזר מייתי ר' יוחנן אמר לתת לו ולא ליקח ממנו ומקשה מתניתא היא בני זה ממזר אינו נאמן ומשני דלר' יהוד' קאמר ר' יוחנן ונ"ל פירושו דר' יוחנן קאמר לתת לו לומר שהוא בנו אבל לא ליקח לומר שאינו בנו זה אינו נאמן וכהמכריע הנ"ל ופריך היינו רבנן דאינו נאמן בני זה ממזר ומשני לר' יהוד' צריכא דר"י אמר נאמן היינו שהוא בנו ממזר שבא על ערוה אבל לא ממזר שאינו בנו וכפירש"י במתני' שם מיהו איכא שם חד מ"ד דלר' יהוד' נאמן אפי' ליקח ממנו וא"כ לאותו מ"ד ר' יוחנן לרבנן קאי אבל לר' יהוד' מהימן אפי' שאינו בנו וזה דעת רמב"ם פ"ד מנחלת ונ"ל דס"ל דבש"ס דילן ב"ב קכ"ט ע"ב אמר ר' יוחנן אינו נאמן כרבנן והיינו משום דסתם רבי ושנאו בלשון חכמי' בני ממזר אינו נאמן ואי ס"ד ר"י מפרש מתני' בממזר מאשתו אבל אינו בנו אפי' לר' יהוד' לא מהימן ה"ל למימר התם באומר שאינו בנו ור' יוחנן אפי' כר' יהוד' אע"כ לא ס"ל לש"ס כירושלמי מיהו יש לדחות אדרבא לא בעי לאוקמא דשלח ר' אבא לר' יוסף בר חמא בר מהילכתא דהלכה כמותו בכל הני ע"כ אוקמוהו בבני בכור אבל לא באינו בנו אע"ג דעי"ז יחלוק ר"י אדר"י דירושלמי דמשמע התם פסק כר' יהודה:

והנהלכאורה י"ל דפלוגתא דירושלמי תלי' בפלוגתא דהר"א מפרי"ש ותוס' דהר"א מפרי"ש מפרש קרא בן השנואה יכיר שמכיר מי הוא בן השנואה (דברי עצי ארזי' אעפ"י שהוא שכלי אינו נכון אטו סכינא חריפא מפסקא לקרא) כוונת הקרא שאנו מוחזקי' השנואה ילדה ראשונה וכן האמת ואנו מוחזקי' בבן א' שהוא הנולד ראשון והוא ממזר מבן השנואה והאב אומר אותם שאתם מחזיקי' באהובה הוא בן השנואה ובן השנואה הוא בן האהובה ועושה הכשר ממזר והממזר כשר ע"י היכר בכורה והאמינתו תורה אך הזהירו שיהי' שמור בנפשו שלא ישקר באמונתו ולא יכול לבכר את בן האהובה אבל אנו מאמינים לו ולפי זה י"ל לתת אבל לא ליקח דלא האמינתו אלא על בנו ולא לומר אינו בנו ואידך מ"ד לא ס"ל הא קרא כנ"ל אלא מלשון יכיר מפיק התורה נתנה לו רשות להכיר קטן לבכור וממילא נעשה גדול ממזר ואינו בנו ומוכח דנאמן אפי' אינו בנו:

ואמנםבקרא לא כתיב אלא ע"י הכרת בכורה ומוסיף ר' יהוד' כשם שנאמן לומר זה בני בכור ומשוי לאינך ממזר עי"ז הה"נ בן גרושה וחלוצה אעפ"י שאינינו ע"י הכרת בכורה וס"ל לבה"ג דר' אבא דשלח לר' יוסף הכריע מדנפשי' מדסתם רבי כרבנן לענין ממזר בלא הכרת בכורה ש"מ בהכרת בכורה ס"ל כר' יהוד' ובלא הכרת בכורה כרבנן:

והקשועליו מיבמות מ"ז ובתחילה תי' הרא"ש התם נמי ע"י הכרת בכורה הוה דאם נולדו בגיות אין להבנים דין בכור לנחלה ושוב העלה דהרי הבה"ג לא אמרו לר' יהוד' אלא להכרעת ר' אבא דשלח לר' יוסף הנה מ"ש דהתם נמי ע"י הכרת בכורה הוה כבר דחה רמב"ן בחי' ב"ב סברא זו דכי היכי דאמרי' יכיר דוקא ע"י הכרת בכורה ה"נ נמי דוקא דאיכא בכור ומבכר זע"ז אבל לסלק כל דין בכורה מבניו לא שמענו ולע"ד גם מרא"ש לא נעלם זה אך נ"ל בכוונתו דמתרץ דלהכי מתרץ ר"נ לדבריך נכרי אתה ואין עדות לנכרי ולא תי' בפשיטות דהא לא הוה הכרת בכורה דאפשר ס"ל לר"נ כריש לקיש במס' בכורות מ"ז ע"א וא"נ אפי' לר' יוחנן מ"מ בעי לשנויי אפי' אי ס"ל לר' יהוד' כריה"ג התם דהי' לו בנים בגיותו ונתגייר ונולד לו בן בגירותו יש לו דין בכור לנחלה נמצא אי אותו הגר טובל עתה לפנינו וילדה לו אשתו בן ועומד בדבורו בני זה בכור הוא וממילא הוה אינך גוים הוה מהימן ע"כ אמר ר"נ עדיפא מיני' לדבריך גוי אתה ואפי' לכשיתגייר עתה ויאמר עליהם שנולדו לו קודם גירות לא מהימן למפרע דלא הוה תחלתו וסופו בכשרות דאפי' לרי"ב ברוקא ספ"ב דכתובות לא מהימן בגירותו עמ"ש בגיותו אלא במילי דרבנן ולא בעדות דאורי' ונגד החזקה ויפה תי' הרא"ש ב' תרוצים א' ר"נ רצה לתרץ אפי' לריה"ג או לר"ל כנ"ל ותי' ב' דבדר' יהוד' מודה בה"ג ולא אמרו אלא בהכרעת ר' אבא לר' יוסף:

אךעיקור תמיה על ה"ג ור"ת ממסקנת ש"ס ביבמות והילכתא כר"נ ובב"ב קכ"ט ע"ב הילכתא כר' אבא וקשי' הילכתא אהילכתא דכיון דהלכתא כר' אבא ולא מהימן אלא במקום הכרת בכורה והכא גבי גר למאי דקיי"ל כר' יוחנן לגבי ר"ל דנולדה לו בנים בגיותו לא הוה תו בניו שביהדותא בכורי' א"כ מאי צורך להילכתא כר"נ וצע"ג. ע"כ נלע"ד דנהי ר' אבא ס"ל דלענין הכרת בכורה מהימן אפי' שעי"ז ממילא הוה הגדול ממזר ואינו בנו כלל דהתורה האמינתו לענין בכורה מ"מ כל זה באמרו בני זה הקטן בכור אבל אם אמר זה הגדול אינו בני אע"ג ממילא הוה הקטן בכור לא מהימן דזה ילפי' מדר"נ ונאמר לדבריך אין אתה אביו ולא האמינתך תורה נגד החזקה בשלמא אי עיקור עדותו שהקטן בכור והאמינו תורה על זה הקטן אע"ג שממילא מסתעף שהגדול אינו בנו מהימן אבל כשתחלת עדותו זה אינינו בני ולא האמינה תורה למי שאינו אב אע"ג דמסתעף מיני' ענין בכורה מ"מ בתר עיקר עדות אזלי' וזה מוכח מתרוצו של ר"נ ולזה איפסקא הילכתא כר"נ ביבמות ומיושב היטב שיטת בה"ג ור"ת:

היוצאמהנ"ל דבאומר להדי' בלי הכרת בכורה אינו בני כל אפין שוין בה"ג ור"ת ורש"י ותוס' רי"ד בס' המכריע ור"א מפריש דלא מהימן וכדמשמע מקרא לתת לו ולא ליטול ממנו ולא פליג בהדי' אלא הרמב"ם ויפה כ' מו"ח הגאון נ"י דעל הפחות שקול ישקלו כל הני הגאונים עם דעת הרמב"ם בספק שקול וה"ל ס"ס ספק הלכה כהגאונים הנ"ל אם ת"ל כרמב"ם דלמא וספיקא מעלי' הוא דהרי האי גברא כל סמיכתא על שמצא אשתו שוכבת עם אחד וזה מצא בביתו הרי אזלי אינהו לגביהו ומרובא דעלמא גוים פרשי ולכל הפחות מידי ספיקא לא נפקו וה"ל ס"ס וכל זה אי נניח שהבעל אמר אין זה בני וכבר כתבתי לעיל שלע"ד אין ממש בדבר זה בלאו כל הנ"ל ע"כ יען מו"ח הגאון נ"י וצירופיו נכנס בעובי הקורה כבעל הקורה אשר כל בית ישראל נשען עליו היות כן דרינא בהדי' להסכים בהתירא דהאי גברא שהוא מותר לבוא בקהל ד' הנל"ד כתבתי וחתמתי שמי חתנו כבנו הנ"ל. פ"ב כאור בקר ליום ה' ח"י שבט תקצ"ג לפ"ק:

משה"ק סופר מפפד"מ:

יהאשלמא רבא וחיים וכ"ט לה"ה מהו' הרב הגאון המאוה"ג המפורסם כערוגת הבושם כקש"ת מו"ה שמחה נתן עלינבערג אב"ד ור"מ דק"ק מאנשציזק יע"א:

יקרתוהגיעני אודת שאלה אשר נשאלה לפני פר"מ כ"ת והציע לפנינו פלפול רב ועצום בין הדרתו ובין הרב השואל והדברים עתיקים וחריפים ומתוקים ובקש ממני לחות דעתי הקלושה מה היא בענין זה וז"ל השאלה א' מבחורי חמד כבר תמניסר אירע בו מעשה ביום שנכנס בבריתו של אאע"ה א' מהאומנים נכשל ידו ונעשה אומנתו שלא כדרך הארץ ומחמת זה לא מצאה המילה תעלות ימים רבים עד שהוצרכו להשתדל ע"י רופאים וכאשר נעשה לו מיני מרחצאות וניתן לו משקים סממנים ותאכל בתחתיות האבר למעלה מהעטרה ממש כמין סדק קטן עד שברבות הימים כי גדל הנער כבן תשע שנים נסתם נקב השתן לגמרי ומימי רגליו שותתין רק דרך הנקב הנעשה בלבד עד הלום ואין שום היכר כלל לנקב השתן כאלו לא הי' מעולם וגם כי לא טהור מקרה לילה הכל יוצא דרך אותו הנקב לבד ושאל השואל מה דינו לבוא לקהל ישראל עכ"ל השאלה אות באות:

הנההדין הזה צ"ע ואחרי העיון יפרד והי' לארבעה ראשים.

**א'**במה שנסתם הנקב השתן ומוציא מותרותיו בנקב שנתחדש לו.

**ב'**במה שיש לו ריבוי שערות באותו מקום והוא לא הגיע לכלל עשרים שנה.

**ג'**דין ספק פצוע דכא אשר קצת גאוני זמנינו רצו להמציא קולא עי"ז ולא נ"ל.

**ד'**תוכן ענין המכה הנזכרת אם יש בה חשש פצוע דכא וכרות או לא. ואבאר א' לאחת כיד ה' הטובה עלי והוא יצילני משגיאה ומכשול ויוריני דרך אמת בתורתו הקדושה:

**(א)**על סתימת נקב השתן ז"ל תשו' הרא"ש דמייתי ב"י סי' ה' על מי שלא הי' לו נקב בפי האמה אלא סמוך לכיס יש לו נקב ודרך שם יטיל מים וגם אין לו כ"א ביצה א' איכא לספוקי אם הוא מוליד או אם אינו מוליד אם הגיע חלול ועובר הזרע עפ"י האמה וחוזר לנקב ויוציא אז אינו יורה כחץ אלא שותתו ואינו מזריע אבל אם מנקב והלאה אין הגיד חלול אפשר שהוא יורה כחץ דרך אותו הנקב ואעפ"י שאינו מזריע בעומק הרחם אפשר שמתחמם וראוי להזריע משום דהוה אברזא דחביתא דאיתא בגמ' ומ"מ אין קפידא בזה להתירו בקהל דבין מזריע ובין אינו מזריע ראוי לבוא בקהל דגרסי' פ' הערל אר"י אמר שמואל פ"ד ביד"ש כשר וכו' וב"ש סי' ה' בסק"ט כ' ואם נסתם שביל של ש"ז כשר לדעתו וצ"ע אם נשא אם כופין להוציא עכ"ל נתכוון לתשו' הרא"ש הנ"ל:

הנההטיל לנו ג' ספיקות א' אם הקנה חלול. ב' אפשר שיורה כחץ או לא. ג' אי מתחמם בעומק הרחם ולדמותו לברזא דחביתא או לא ולפע"ד בנידון שלפנינו אין שום א' מהספיקות הנ"ל דספק חלול היינו בעובדא דילי' שהי' מולידה ומבטן והריון ואימא כך הולידה הטבע פי האמה סתומה והקנה חלול וכנ"ל אבל הכא שהטיל מים מפי האמה כדרכו עד אחר כמה שנים ונסתם מאליו ואינו ניכר כלל והיינו משום שמי רגליה לקחו דרכן דרך הנקב ושבתו החלקים מעשות מלאכתם היינו הקנה שמנקב והלאה ונקב השתן שבתו מעבודת פעולתן ונהר יחרב ויבש עי"ז נסתם פי האמה לגמרי בשב ואל תעשה ואינו ניכר כלל והשתא ומה הנקב שבפנינו נסתם ואינו ניכר ק"ו הקנה החלול שבפנים ואת"ל שהקנה לא נסתם ומי רגלים עוברי' דרך הליכתן עד סמוך לפי האמה איך נסתם פי האמה מעיקרא כל זמן שהי' פתוח ומצאו מי רגלים דרכם בשביל הראוי להם מ"ט חזרו לאחוריהם דרך נקב המכה עד שנסתם נקב פי האמה אע"כ זמן רב שתתו דרך נקב המכה ועי"ז נחרב ויבש הקנה ופי האמה ונסתם לגמרי נמצא במה שאנו רואין שנקב פי האמה נסתם לגמרי אין ספק שגם שביל מי רגלים נסתם לגמרי אעפ"י שעדיין יש לפקפק דלמא שביל הזרע שבקנה לא נסתם מ"מ הוא חשש רחוק ואין זה ספיקא של הרא"ש הנ"ל ובהכי מתישב תשו' הרשב"ש דמייתי ב"י סי' ה' דלא הוה נגד תשו' הרא"ש דהתם מיירי בלא נסתם פי האמה ושביל מי רגלים פתוחי' משו"ה החמיר משא"כ בנידון הרא"ש:

הספקהשני שכ' הרא"ש אפשר שיורה כחץ היינו מפני שיריי' כחץ הוא מחמת שהטפין עוברי' דרך שביל קצר וצר ונדחקי' בכח גברא כאיש גבורתו דרך פתח צר עי"ז יורה כחץ כדרך כל מוציאי' מים ע"י קנה חלול וצר שזורק למרחוק אבל תחילת יציאת הזרע ממקורו איננו יורה כחץ עד שנכנס למקום צר ובעובדא דרא"ש לא לחנם דקדק שהי' הנקב סמוך לכיס ולא הי' די באורך הקנה שמכיס עד הנקב לדחוק הטיפה להוציאו בכח לזרקו למרחוק ע"כ אמר הרא"ש בדרך אפשר שיש בו די להורות כחץ ונ"מ אם יולדו לו בנים לא נאמר צא ובדוק אלא נתברר שיורה כחץ אבל נידון שלפנינו שלפי הנראה הנקב הוא סמוך לעטרה מקום שיד המוהלים ממשמשין ובאין קרוב לודאי בלי ספק שיורה כחץ שם אם נסתם הקנה משם ואילך ולפמ"ש לעיל שלע"ד נסתם הקנה א"כ יורה נמי כחץ:

הספקהשלישי נסתפק הרא"ש אם מתהמם בעומק הרחם דאפשר דדמי לברזא דחביתא הוא ענין אחר והוא דביבמות ע"ה ע"ב אמרי' כקולמוס פי' שנחתך מעובי הגיד ונתדקדק ונתקצר מעוביו בראש הגיד כעין קולמס שהוא חד ודק בראשו ואין עובי הגיד נוגע בכותלי הרחם מחמת דקותו ואינו מתחמם בראשו והוה סד"א דאינו מורה כחץ ומסיק דכשר מדי דהוה אברזא דחביתא פירש"י שקצר מלפניו ואינו נוגע בכותלי הנקב שבתביות מלפניו וכשהוא תוחבו ובא עד עוביו נוגע כך אע"ג שאין ראש הגיד נוגע מפניו מתחמם הוא מחמת נגיעת אחוריו עכ"ל רש"י והכא חייש הרא"ש נהי שהגיד שלם מ"מ י"ל שהפגישה בכותלי הרחם והחימום אינו מועיל אלא במקום הוצאת זרע אבל אבר שממקום הנקב ולמעלה אינו אלא כדלדול בעלמא והכא שהנקב הוא הרחק מאוד מראשיתו סמוך להכיס ולעולם לא יגיע לעומק הרחם הא לא דמי לכקולמוס דש"ס דדמי לברזא דחביתא דהתם נהי תחלתו וראשו אינו מתחמם מ"מ מה שאחריו מתחמם בעומק הרחם אבל זה שהוצאת טפה הוא הרחק מאוד באדם ולא יגיע לעומק ה"א שא"א להתחמם קמ"ל הרא"ש שהוא באפשרות ואם יוליד בנים לא נסתפק בהם ויש"ש סס"י י"ג כ' דדמיון רחוק הוא זה לדמותו לברזא וסיים ומ"מ כשר הוא ור"ל בעובדא דרא"ש דהוה ביד"ש אבל בידי אדם פסול להיש"ש הואיל והוא סמוך לכיס ממש ואמנם בנידון שלפנינו שמזריע סמוך לראש הגיד ואלו הי' נחתך שם כקולמוס הי' דומה לברזא דחביתא ה"נ להא דמי:

באופןשי"ל שאין כאן ג' ספיקות להחמיר כמו שחשבו בתשו' האחרונים גאוני זמנינו ז"ל וכיון שזכינו לדין דאפשר דיורה כחץ י"ל שמותר בקהל אע"ג דפשוט דכרות ופצוע אפי' יורה כחץ פסולי' בקהל מ"מ פסול דניקב שאני דלא החליטו בש"ס לפוסלו סתמא אלא ניקב פסול מפני שהוא שותת מבואר דאין כל הנקבי' בכלל פצוע וכרות וכן משמע מתשו' הרא"ש עצמו מדאיכפל למימר בין כך ובין כך כשר בקהל כיון שהוא ביד"ש וק' מאי שייכי' הכא אטו מפסולי והכשר קהל איירינן הלא לא איירי אלא אי יורה כחץ אי לא לענין הכשר ולד ופסול קהל לא תלי' ביירי' חץ ומה רצה הרא"ש בזה אע"כ גבי נקב שאני דהכל תלוי ביריי' חץ ואי אינו שותת ממילא לא הוה פצוע דכא:

ואגבאמינא אנא מה שיל"ד בש"ס נסתם כשר וזהו פסול החוזר להכשרו למעוטי קרום שעלה מחמת מכה בריאה דקשה הל"ל סתם קרום שעלה מחמת מכה בטרפות דהרי מבואר ר"פ בהמה המקשה דכל טרפה שבעולם אין לו תקנה והנלע"ד דהנה ר"א ממיץ מייתי ראי' מירושלמי דפצוע דכא אינו חוזר להכשירו וא"כ ק' בש"ס ניקב פסול נסתם כשר איך אפשר שיתכשר אח"כ פסולו ומשום כך ס"ל פסול אולד קאי נגד רוב הפוסקים ונ"ל ליישב קושיתו עפ"י מ"ש הר"ן פא"ט שהקשה אחר שאין שום טרפות חוזר להכשירו א"כ ניקב הריאה ונסרך כסדרן איך יכשר ותי' דאותו הנקב שהי' ראוי לסרך כסדרן אותו נקב אינו פוסל מעיקרא וכשר הוא אלא שאין אנו בקיאי' איזה נקב ראוי לסירכא כסדרן ע"כ מספיקא אנו פוסלין כל הנקבי' טרם שעלתה בהם סירכא כסדרן יע"ש והנה כשעלה קרום חזק וסותם הנקב הי' לנו לומר שזה הקרום מברר לנו ספיקותינו שזה הנקב איננו מנקבי' הפוסלים שאלולי כן לא עלה בו קרו' הזה ואין אנו אומרי' כן אלא אפ"ה פסול עד שיעלה בו סרכות כסדרן ממש. היות כן אומר אני דבניקב הגיד נמי אין כל הנקבי' בכלל פ"ד ואותו שהוא בכלל פ"ד אינו חוזר לעולם כעדותו של ירושלמי שאין פ"ד חוזר ואותו שחוזר ע"י קרום שאינו נקרע ע"י יתברר שלא הי' נקב זה פ"ד לעולם אפי' כשהי' פתוח ומפני שאין אנו בקיאי' אנו פוסלין כל נקב שהוא שותת ונסתם כשר מפני שהוא מבורר למפרע שהוא מוליד וזהו פסול שחוזר להכשירו אין הכוונה שכבר שהי' פסול באמת חוזר להכשירו כי אין פ"ד חוזר אלא פסול אצלינו מחמת ספק וחוזר להתברר ע"י עליית קרום משא"כ בריאה דוקא שאין הספק מתברר ע"י קרום ומזה ראי' דס"ל להני גאונים דספק פ"ד פסול בקהל וכאשר יבואר לקמן אי"ה:

ונ"לדקדוק לשון הש"ס דקאמר בכולי שמעתתין פסולה לשון נקבה ובניקב קאמר ניקב פסול ולא פסולה ולרא"מ א"ש דבכולי' שמעתי' לא מיירי מדבר ידוע אלא קאי אהלכה ודין בעלמא שזו פסולה בהלכות כרות וזו כשרה משא"כ הכא הוא דן על הולד אם הוא פסול או כשר ונקט לשון פסול אבל להחולקי' על רא"מ ק' ולהנ"ל ניחא דאין הנקב מוחלט שהוא פצוע דכא או כרות אך אנו צריכי' לדון על הנקב הלז אם הנקב הזה הוא נקב פסול או נקב כשר וא"ש. ואם כדברינו כן הוא א"כ אע"ג דפ"ד מותר בנתינה מ"מ ניקב הגיד אסור בה דלמא יחזור להכשרו ואגלאי מילתא דלא הי' פ"ד מעולם ועיי' יבמות ע"ה ע"ב מסיק מהא ליכא למשמע ולהנ"ל י"ל הדיוקים וק"ל:

ולפיהאמור הא דאמר נסתם כשר וזהו שחוזר להכשרו לאו דוקא נסתם ע"י קרום ה"ה נסתם הקנה חלול שמהנקב ואילך נמי חוזר להכשרו והא דאמר ש"ס נסתם הנקב ולא נסתם הקנה משום דש"ס מיירי בנקב קטן כפי' רש"י בד"ה ניקב נקב קטן שנסתם בכ"ש וכו' ע"ש ואותן נקבי' כמה פעמים מי רגלים עוברי' על גבו' ויוצאי' דרך פי האמה ואין דרך שיסתם הקנה החלול אבל אה"נ נקב גדול שעל ידו שותתן מ"ר בפגעם בו ולא יכלו להגיע להקנה משם ואילך נסתם הקנה מאליו ושוב חוזר להכשרו. אלא דלפי הנ"ל דאיתא פ"ד אינו חוזר צריך ג"כ כנ"ל שאם יסחום הקנה איגלאי למפרע שמעולם לא הי' הנקב בגדר פ"ד אלא שאין כל הנקבי' ראוי' שיוסתם הקנה על ידיהם וכמ"ש לעיל בקרום שסותם הנקבי' ודוחק וצ"ע ועכ"פ אין ראי' לסמוך להתיר על דברי תשו' הרא"ש הנ"ל דאע"ג דאנו מדמין לא נעשה מעשה על זה לחוד. ונבוא אל השני:

**(ב)**שיש לו שערות הרבה באותו מקום דין זה נבעו האחרונים מלשון רמב"ם פ"ב מאשות הל' י"ד וז"ל אבל הבן שחתכו או נתקו או מיעכו גידיו או ביציו כמו שהעכום עושין הוא הנקרא סריס אדם וכשיהי' בן י"ג שנים ויום א' נקרא גדול שאין זה מביא סימנים לעולם וכ' הגאון בית מאיר שיצא לו לרמב"ם כן מברייתא דיבמות פ' ע"א אין הסריס נידון כבן סורר ומורה לפי שאין סו"מ נידון אלא בחתימת זקן התחתון ונכון הוא. והנה כ' לח"מ שם דסריס אדם דהכא היינו אפי' ביד"ש רק שהי' לו שעת הכושר שעה א' ע"ש משמע דפשיטא לי' דסריס חמה יש לו סי' שערות בזמנו וליתי' וכן משמע מברייתא דבן סו"מ הנ"ל דסתם כל סריס אינו נעשה בן סו"מ אך הרמב"ם שם מהלכה י"א ועד י"ד לא מיירי מסריס ודאי שנחתכו גידיו וביצו לפנינו אלא ע"י סימנים אנו רוצים לברר שהוא סריס והיינו שנולד סריס כי אלו היינו רואי' בו שום חסרון באברי' היינו יודעי' שהוא סריס ולא צריכי' לסי' סריס אך מיירי במי שע"י סי' סריס אנו רוצים לברר שהוא סריס ע"כ קאמר שפיר שאפשר שיהי' בו סי' סריס ומ"מ יביא שערות קודם כ' שנה ואז נתברר שאינו סריס והסימנים המה שנוים בעלמא אך לאחר ך' יש חילוק כמ"ש שם רמב"ם ואם יתברר שהוא סריס נקרא סריס חמה כנ"ל וע"ז קאמר אבל סריס אדם שנעשה בו מעשה בפנינו שאין אנו מסופקי' בו והוא ודאי סריס אין צריכי' להמתין כי בודאי לא יבוא סי' לעולם וה"ה סריס חמה כה"ג אלא דלא שכיח שנולד כך בחסרון גיד ושארי חסרונות בביצים אפשר דוקא כשנטל אינו מולידי' אבל נברא כך מוליד ואיננו סריס כלל:

ונ"לעוד דדקדק הרמב"ם לא יבוא סי' לעולם ולא אמר לא יביא שערות לעולם להורות נתן כי שערות יביא אפי' הרבה אך לא סימנים פי' כי אין השערות סי' אלא עד כ' שנים וזה לא יביא בזה הזמן ומה שמביא אח"כ אינו סימן אלא שערות וכן יש להבין ממ"ש תוס' יבמות פ' ע"ב ובקדושין ל"ה ריש ע"ב ע"ש:

מ"ממבואר מזה דסריס לא יהי' לו שערות קודם עשרים שנה ונהי דבסריס ודאי ליכא למיסמך עלה כגון עד"מ נכרת הגיד ומגדל שערות לא נימא שאינו סריס ולא עוד אלא אפי' בפלוגתת פוסקי' ומייתי שערות לא נאמר מדהביא שערות איגלאי מילתא הלכה כאידך מ"ד די"ל כמ"ש רשב"א דבודאי טרפה אפי' ירבו כחול ימים לא מתכשר ואפי' בפלוגתא ולימא איך לדעתי הוא ודאי טרפה ולא יועיל חיותו ועי' בהגה' שנדפסה בפנים בטי"ד סי' מ"ח וה"נ דכוותי' אפי' לברר ס' פלוגתא לא יכריעו הבאת שערות אך להכריע ס' בגוף הענין אם הנקב הזה ראוי להעלות ארוכה או שיסתם או שכבר נסתם הקנה ואיננו פ"ד זה יכולי' להכריע ע"י ריבוי שערות כי אלו הי' סריס לא הרבה שערות קודם כ' שנה וכבר כ' בית מאיר וגם בית אפרים שאין לחוש לשומא ע"ש:

אלאשהדבר צע"ג איך אפשר שלא נזכר בש"ס ובשום פוסק ראשונים ואחרונים דין זה דשערות אצל דיני פסול קהל ולא הוזכר אלא לענין סימני גדלות ולא לשתמיט בש"ס בהכי מרזב וקולמס ונקב וברזי' סילוא שנזכר שגדלו שערותיו או יעיין בשערות ואיך נעלם מכל רבותינו אשר מעולם לא נעלה להם רז עד שגילה לנו הגאון מראדוויל בס' נב"י קמא חא"ע סי' ד' ע"כ חוכך אני אולי אלו הסי' היו כמו סי' ביצים כד וחד דמסיק ר"ז בחולין ס"ד ע"א סי' לאו דאוריית' פירש"י הנך סימני ביצים לאו הל"מ הם ואין לסמוך עליהם עכ"ל ובחולין ע"ט ריש ע"ב מסיק וסי' דאורייתא פי' ר"ן אותן הסי' הם דאורייתא הל"מ רברבן אודני וזוטרי גנובתין מוכח דיש סימני' בש"ס שאין לסמוך עליהם להקל וכן כל סימני אתרוג שבידינו מסורות אין לסמוך כי אינם סי' דאורייתא והני נמי דכוותייהו ומנ"ל להקל בשל תורה:

וצריךאני לבאר לשון הירושלמי ביבמות ס"פ יוד פשיטא הדא מילתא פחות מבן כ' שהביא ב' שערות למפרע הוא נעשה איש ויותר מבן עשרים שהביא ב' שערות מכאן ואילך הוא נעשה איש מה פליגן בבן כ' שמואל אמר למפרע הוא נעשה איש ורב אמר מכאן ואילך הוא איש. מתניתא פליגי על דין ועל דין הסריס אינו נעשה בן סו"מ שאין בו הקפת זקן ויתרה בו שמא יביא ב' שערות בתוך ג' חדשיו כמאן דאמר אין מקבלי' התראות על הספק עכ"ל והנה הירושלמי הזה כפשוטו אין לו שחר דאיך אפשר דסתם אדם המאחר לבוא שערות נאמר שנעשה גדול למפרע מבן י"ג א"כ שערות למה לנו כלל לימא כל אדם שהגיע לכלל שנותיו הרי הוא גדול וז"א דלא קיי"ל כחזקה דרבא רק למיאון. וגם חזקה היא שנאמר הי' לו ונשרו אבל לומר נעשה איש למפרע הוא תמוה ובפני משה לא הרגיש בזה וע"כ נלע"ד הירושלמי מיירי במי שנולדו בו סי' סריס דמיירי בי' לעיל מיני' אבל אינו סריס בודאי אלא סי' סריס נולדו בו ושוב הביא שערות קודם כ' ומזה נתברר שאינו סריס וסי' סריס שלו שינוי בעלמא בגופו הוא וביבמות פ' ע"א איתא ונולדו בו סי' סריס והביא ב' שערות פליגי רב ושמואל ופירש"י ב' שערות לאו דוקא ולירושלמי הוא דוקא אלא שבירושלמי גרסי' בהיפוך ברב ושמואל מש"ס דילן דלרב קטן הי' באותה שעה וכ"פ רמב"ם ולחנם נתלבט בנב"י בזה וס"ל לירושלמי דמ"מ אהני לן הני שינוי' שבגופו שתלינן איחור הבאת סי' גדלות בשינוי גופו הללו ונאמר איש הוא למפרע ואלו לא הי' בו שינוי' אלו הוה אמרי' השתא הוא דנתגדל מדלא אקדמו שערות ואתאי בזמנן אבל השתא תלינן השינוי בגופו עיכבו צאת השערות ולעולם גדול הוא למפרע ואם אחר כ' הביא לא נעש' גדול שאין כח השינוי' לעכב יותר מכ' שנים ובשנת ך' פליגי רב ושמואל כנלע"ד פי' הירושלמי אלא דצ"ע מאי פריך הירושלמי על דין ועל דין מברייתא דבן סו"מ התם מיירי בסריס בודאי דאינו מביא סי' לעולם וצע"ג. ע"כ קשה לי לסמוך גם על זה. ונבוא אל השלישי בעזה"י:

**(ג)**ספק פ"ד אי לקולא או לחומרא במס' קדושין ע"ב ע"ב ה' קהלי כתיבי וכו' כ' רש"י ותוס' דלא חשוב פ"ד שהוא פסול גוף ולא חשיב אלא ה' קהלי דפסול משפחה וצ"ל מ"מ למסקנא דג' מהני קהלי אתו לאורוי' דבין כהנים בין לוים וישראלי' איקרי קהל ה' א"כ ממילא קהל ה' דפצוע דכא נמי הכי מתפרש כיון דסתם ישראל נקרא קהל ה' אעפ"י שאינו לא כהן ולא לוי א"כ בכל מקום דכתיב קהל ה' אפי' בפצוע דכא נמי לא יבוא בין בכהנים בין בלוים ובין בישראלי' ולא אתי קהל ה' דפ"ד למעוטי אלא ממזר ועמוני ומואבי שאינם קהל ה' ומותרי' בפ"ד אפי' אי פ"ד אסור בהם ונימא בקדושי' קיימא מ"מ הם מותרי' בפ"ד ונ"מ לפ"ד ממזר מותר בממזרת ועמוני ומואבי אבל כהנים לוים וישראלי' שוים אך ב' קהלי אחריני דדרשי' מיני' קהל ודאי ולא קהל ספק וממזר ודאי ולא ספק זה לא נדרש ממשמעות אלא מייתורי והני ה' פסולי קהל דאייתר בהו ב' קהלי דרשי' להתיר ספיקא דהני חמשה וכיון דהי מיניהו מפקת ולא בא הכתוב לסתום אלא לפרש דכולם ספיקותן מותרי' אבל פ"ד דליכא ייתורי ספיקו בודאי אסור בלי ספק ככל ספיקא דאורייתא:

אךהראב"ד הביאו רטב"א בחי' קדושין שם דאדרבא קהל ה' דפ"ד הוא ממנינא דה' קהלי ומפסיק קהל ה' דכתיב גבי מצרי ואדומי דבעשה ולא בלאו אותו לא הוה בכלל ה' קהלי ע"ש נמצא לפ"ז ספק פ"ד מותר וס' מצרי ואדומי אסור ובזה מיושב ק' תוס' יבמות ע"ח ע"א ד"ה מצרי שנית וכו' שהקשו ישא שתוקי ולהנ"ל א"ש מצרי אסור בשתוקי לכאורה אך תוס' לשיטתיהו הקשו שפיר:

ולכאורהיל"ד בש"ס קידושין דקאמר חד למשרי ממזר בשתוקי וכו' מ"ש ממזר דנקוט טפי מאינך עמוני ומואבי מצרי ואדומי הנ"ל סתם למשרי ספיקן בודאן או בהיפוך כלשון משנתינו ולכאורה י"ל לרבותא נקיט דהוה סד"א תלתא קהל ה' קמייתא לכהנים ולוים וישראלים אתאינן ובתרייתא דאייתרי דהיינו עמוני ומצרי אתי להתיר ספיקן אבל ממזר דמוקדם בקרא ספיקו אסור קמ"ל דאפי' ס' ממזר מותר דכולהו בחדא מחתא מחתנהו כנלע"ד והשתא אס"ד כהראב"ד הנ"ל דפ"ד הוא בכלל ה' קהלי והוא מוקדם בקרא טפי מממזר הו"ל למנקט ס' פ"ד ואי פ"ד פשיטא לי' להתיר ספיקא א"כ כ"ש ממזר דבתרי' אע"כ דלא כראב"ד ויש לדחוק דה"א פ"ד דקיל שאינו פסול משפחה הוא דמוקמי' שריותא דספיקא אמסתבר ולא אממזר דחמיר קמ"ל אפי' ס' ממזר שרי ודוחק:

וקצתי"ל דקדוק בקידושין ע"ד ע"ב אדתנן התם כל האסורי' לבוא בקהל מותרי' זה בזה מסיק רבא גר עמוני ומואבי א"ב ע"ש והקשה ב"ש רס"י ה' לימא פ"ד אסור לבוא ומותר זע"ז למאן דס"ל מותר בממזרת וק' זו י"ל משום דא"כ מ"ט דר' יהודה דאוסר כדדחיק ש"ס אעפ"י שר' יהודה אוסר גר בממזרת ע"ש ולק"מ ק' ב"ש לכאורה אך הא קשי' מ"ט פרט עמוני ומואבי ושביק מצרי ואדומי אע"כ משום דלא שייך סיפי' ספיקן בודאן ופשיטא לי' דמצרי ואדומי ספק אסור כריטב"א הנ"ל וממילא פ"ד ספיקו מותר דהא בהא תלי' מ"מ אין זה הכרח נגד שיטת רש"י וחוס' די"ל נקיט עמוני ומואבי ה"ה מצרי ואדומי ואטו כי רוכלא ליחשב וליזל ואין כאן ראי':

נשארבידינו פלוגתא בדאורייתא וראוי למיזל להחמיר ומכ"ש דלעולם הלכה כהתוספ' אפי' נגד הרי"ף כידוע כמ"ש סמ"ע סי' כ"ה ומייתי לי' מג"א סי' תמ"ז ועוד הא כל הפוסקי' שוים דס' מצרי ואדומי שוה לשתוקי ס' ממזר דמותר מן התורה ואינו אלא מדרבנן ממילא משמע ס' פ"ד אסור ואין גם א' מפוסקי' ראשונים דהשמיענו חידוש זה דס' פ"ד מותר מן התורה:

ומהשנתלו איזה גאונים גדולי אחרונים בהרמב"ם פי"ו מהי' ביאה שכ' לא גזרו בספיקות באיסורי קהל לא ירדתי לסוף דעתם ז"ל ואבאר פסקי רמב"ם בענין זה בעזה"י:

הנהדברי רמב"ם בזה רפי"ו מא"ב דפ"ד כהן מותר בגיורת שאינו אלא דברי קבלה וגם לאו שאינו שוה בכל ופ"ד אפי' ישראל אסור בממזרת ומותרים בנחינה שאינם אלא מגזירת יב"נ ודהע"ה כמ"ש פי"ג ה' כ"ב ע"ש והספיקות מותרי' בפ"ד שלא גזרו אי' ספיקות באיסורי' קהל אלו דברי הרמב"ם עפ"י דברי ה"ה שם ועיין חלקת מחוקק וב"ש ר"ס ה' והקשו מ"ט פסק איבעי' של ר' ששת לקולא ביבמות ע"ו ע"א הא רמב"ם ס"ל נתינים בגירותן דרבנן ואזדא לי' פשיטותו של ר"ש וכ' מ"ו בס' המקנה וכן בשעה"מ וכ"כ בתשו' בית אפרים דרמב"ם תמך עצמו אסוגי' דיבמות נ"ז ע"א כפי' המורה דמייתי רש"י שם ד"ה או דלמא קדושה וכו' ע"ש ונכון הוא אך שהקשו מ"ט לא קאמר ש"ס ביבמות ע"ח מאי דבעי' לי' לר"ש פשיטא להו לר' יוחנן ולר' אושעי' וצ"ע. ולפע"ד דביבמות ס"א ע"ב וחכמי' אומרים אין זונה אלא גיורת ומשוחררת פירש"י גיורת דנבעלת בגיורה לנכרים ע"ש מבואר מזה דהיינו דוקא נכרי' המגיירת עתה אבל גר הנושא גיורת אפי' עד מאה דורות עד עולם דקיי"ל כראב"ד דלעולם אסורה לכהן א"א לומר דהוה זונה מטעם הנ"ל אלא מקרא דדברי קבלה דיחזקאל נפקא לן מזרע בת ישראל עד שתהי' אמה מישראל ואע"ג דכ' הרמב"ם דכל זה בכלל זונה היינו פגום מ"מ מדברי קבלה נפקא לן פגימתה ובזה יתפרשו דברי ה"ה פי"ח מאי' ביאה וכן הבינם ב"ש רס"י ה':

ועתהאומר אני נהי לרבנן יבמות ס"א ע"ב הנ"ל ס"ל גיורת חזקת זונה דאורייתא היא שנבעלה בגיותה. מ"מ לראב"י דמחמיר ואוסר אפי' זרע גר שנשא גיורת עד עולם והכי קיי"ל ומפיק מקרא דיחזקאל דדברי קבלה י"ל אפי' גיורת דמתגיירת השתא לפנינו נמי אינינה בחזקת זונה דאורייתא אלא הכל מקרא דדברי קבלה והשתא י"ל ביבמות נ"ז ע"א דפשיטא להו לר' יוחנן ור"א דפ"ד כהן נושא גיורת היינו לראב"י דאלבייהו קיימו התם והוה רק לאו דדברי קבלה אבל ר' ששת קבעי לי' בגיורת ממש ולמד משום חזקת זונה דאורייתא וה"ה דהו"מ למבעי פ"ד ישראל בממזרת אלא באת"ל קבעי אפי' תאמר ישראל בממזרת דהוה לאו השוה בכל אסור מ"מ כהן בגיורת דאינו שוה בכל ומיהו זונה דאוריית' הוה מהו ופשיט ר"ש מנתינה וס"ל כהדר אמר רבא דנתינה דאורייתא ומותר לפ"ד ישראל וה"ה ממזרת ומכ"ש כהן בגיורת אמנם לדינא קיי"ל נתינה לאו דאוריית' ולא איפשטא בעי' דר' ששת ונהי דלענין כהן בגיורת לא נפקא לן מידי דקיי"ל כראב"י ולא הוה אלא דברי קבלה וסמכי' אפשיטותייהו דר"י ודר"א מ"מ ישראל בממזרת אסור ועוד אפי' בלאווין שאינם שוים בכל המפורשים בתורה נמי אסור ולא הותר אלא בגיורת דדברי קבלה ובנתינה דרבנן:

והוסיףרמב"ם ה"ה דלא גזרו על הספיקות ותמהו האחרונים הא ממזר נמי אסור בקהל וגזרו עליו שלא ישא שתוקי ועוד תקשו נהי לא גזרו עליו עכ"פ הספיקות לא ינשאו לפ"ד דלמא ישראלית כשרה היא ונשאית לודאי פ"ד ועוד בירושלמי אית' לחד מ"ד דמתני' כל האסורי' לבוא בקהל מותרי' זב"ז פ"ד בכלל ע"ש וקתני ספיקן בודאן אסור הרי להך מ"ד גזרו על הספיקות בפ"ד ובהא לא פליג אידך מ"ד כ"ז בתשו' נב"י ובית אפרים ולפע"ד לק"מ דהנה כבר כ' מהרי"ט דהא דהתירה תורה ספיקות אלו לא מטעם ספיקו להקל אלא כודאי שוי' רחמנא וכבר הלכו בו נמושות אבל לא פרשוהו יפה במ"כ דהענין בזה ס' פסולי קהל אפי' אי קמי שמיא גליא דממזר הוא כל שאין בני אדם יודעי' הרי הוא מותר ממש ועדיף מס' ערלה בת"ל וכן מצינו קולא במשפחה שנטמעה אפי' קמי שמי' גליא אפ"ה אלי' תנביא אסור לו לגלותה ועיי' היטב תי"ט סוף עדיות והה"נ ספיקות אך נהי דאינם ס' פסולי' מ"מ קהל ה' נמי לא מקרי והרי הם כבריה בפ"ע כאנדירוגנס וכו' למ"ד והרי הם כגרים מותרים עם זה ועם זה אינם לא קהל ה' וגם לא פסולי' נמצא מן התורה כשם שגר מותר בפ"ד גם הספק מותר בפ"ד אפי' תהי' השתוקית שראלי' גמורה מ"מ כיון שיצאה מכלל פסול ולכלל כשר לא באה ואין כאן שום ספק בעולם:

והנהכשגזרו רבין על הספיקות לא עליהם החמירו אלא על ישראל כשר לא ישא ספיקין והי' ראוי שלא לגזור על ממזר כיון שאינו בר קהל אינו ראוי לגזור עליו וגם על השתוקי' אין לגזור שלא תנשא לממזר שהיא כמו גיורת ואין לגזור עליו אך כיון דבחדא מחתא מחתינהו קרא ספיקן בודאן ובלשון תנאי ובלשון ב"א ע"כ גזרו על הספיקות בודאן סתם ואי לא הא לא קיימא הא וממילא נאסרה שתוקי' בממזר כשם שנאסרה בישראל ודאי:

והשתאפ"ד בודאי אין ראוי לגזור עליו בפ"ע דהרי איננו מכשירי קהלי רק תלי' אי פ"ד מותר בממזרת ובכלל כל הפסולי' לבוא בקהל מותרי' זע"ז אם פ"ד בכלל זה משום דמותר בממזרת ואפשר דס"ל להך מ"ד כהראב"ד דבכלל ה' קהלי הוא א"כ כשנמנו ואסרו לישראל ודאי לישא ספיקו ובחדא גזירה גזרו גם על פסולי ודאי שלא ישא ספק בכלל אותו מנין הי' פ"ד שהרי הוא בכלל פסולי המותרי' זע"ז וכולי' חדא גזירה היא משא"כ למאי דקיי"ל כאידך מ"ד דפ"ד אסור בממזרת דקדושי' קאי ואינו אלא פסול גוף וא"כ אינו בכלל חדא גזירה כשאסרו ספיקן בודאי ישראל ונאסר ממזר עמהם אבל פ"ד אע"ג דעדיף קדושתי' מממזר מ"מ מן התורה הספיקות מותרות לו כנ"ל שהם בריה בפ"ע כגיורת ורבנן לא נמנו לאסור ספיקות אאיסורי קהל וכנ"ל והכל נכון בעזה"י:

ולפ"זאי הי' פ"ד בכלל ה' קהלי הי' ראוי לאסור לו ספיקות בכלל גזירות ספיקן בודאן ומדפשיט לרמב"ם להתיר ש"מ דס"ל נמי כרש"י ותוס' דלא כהריטב"א וס' פ"ד אסור מספיקא דאורייתא לפ"ז לפע"ד ונבוא אל הרביעית בעזה"י:

**ד'**בתכונת המכה אם אית בי' משום פ"ד או לא יש בזה ג' ענינים א' משום דרא"מ דס"ל נקב איננו פ"ד ב' ע"י חולה הוה כבי"ש ומותר והכא סופו ע"י תחבושת וסממנים נשרף הבשר וניקב מאליו ג' לא ניקב מעל"ע:

הנהלסמוך על רא"מ יפה כ' פר"מ נהי דכ' ב"ש אי נישאית לא תצא אבל איך אפשר להתיר לכתחילה במקום שרוב פוסקי' חולקי' אך מ"ש פר"מ להוכיח מש"ס דלא כרא"מ האמנם כי אין זה ראוי לדידי ולכיוצא בי לדחות דברי ראשון מפני קו' שק' לנו על דבריו לא זו הדרך ואמנם הקשה אדם קשה דא"כ ביבמות דף ע"ט ע"ב דדחיק כגון שנשא אחיו גיורת ואס"ד כרא"מ נימא דמיירי שנסתם ע"י נקב דאינו מוליד ומותר בקהל אלו דברי פר"מ וה"ה דהו"מ להקשות אדר"ע גופי' דאמר אני אפרש סריס אדם וכו' סריס חמה וכו' לימא אני אפרש תרוויי' סריס אדם ניקב חולץ כרות ופ"ד אינו חולץ ומזה רצה להוכיח דלא כרא"מ. ומהתימה על רוב חכמתו מ"ט לא הקשה כן אהרמב"ם וסייעתו לימא סריס חולי חולץ סריס ע"י מעשה אדם אינו חולץ ועוד יותר קשה למאי דפשיטא לתוס' סוטה כ"ו ע"א דשותה כוס עקרון אינו מוליד ומותר בקהל א"כ לימא סריס דכוס עקרין חולץ:

וע"כצ"ל סתם סריס כל מיני סריס משמע א"כ ה"נ לרא"מ לק"מ אבל שינוי דחיקי לא משנינן הרואה יראה דלק"מ לא זה ולא זה דהא ר"ע דאמר חולצין ולא מיבמין משום דאמר ר' יהושע חולץ ולאו דוקא ר' יהושע דהא ר' יהושע דלא ידע שום טעם וסברא הי' סבור דרבותי' דאמרו חולצן משום איידי דאין חולצן כמ"ש תוספ' אך ר"ע דידע טעם רבותיו כדמפרש וידע דאי הוה תני לא מייבם לא הוה טעינן למימר אבל חולצן דאין לחלק וע"כ רישא דחולצן דרבותיו עיקור ומשום דאינהו ס"ל קהל גרים איקרו קהל וחייבי לאוין חולצן ולא מתייבמין ואיידי דאמרו רבותיו כך אמר איהו נמי סריס אדם חולץ אבל אס"ד מיירי בהני סריסי' דלית בי' אי' קהל כגון נקב לרא"מ וע"י חולי לרמב"ם וכוס עזקרין לכ"ע א"כ אמאי נקטו רבותיו חולצין יבומי נמי מייבם והיא פשוט מאוד:

מ"מאמת נכון הדבר שאין לבנות בנין על ס' רא"מ אך דעת הרמב"ם והרבה פוסקי' שמחמת חולי הוה כבי"ש ומותר בקהל ומה שנסתפקו בדעת רש"י ז"ל נלע"ד דרש"י כרמב"ם ס"ל ממ"ש רש"י בסוטה כ"א ע"א במתני' פירש"י ד"ה אשת סריס כגון שנסתרס אחר שנבעלה דקדק מה שכיבת בעל לשכיבת בועל עכ"ל ושם כ"ו ע"א ברש"י ד"ה מבלעדי אישך משמע דאשה בר הכי הוא קמ"ל דלמקדם שכיבת בעל לבועל הא דאתי וסריס בר הכי הוא אע"ג דלאו בר זריעה הוא ובסריס חמה קאמ' דמותר לקיימה וכו' והנה רת"י נראה כסותר עצמו כמו שהרגיש בגליון מוהר"י ברלין ז"ל וגם קו' תוספ' דהא בעל כוס עקרין מותר בקהל ונלע"ד דמבלעדי אישך משמע שעדיין ראוי להיות איש בר שכיבה אעפ"י שאינו ראוי להזריע מ"מ בר שכיבה מקרי אישך זגם צריך שקדמה שכיבת בעל לבועל ואותה בעילה קדמה צריכה שתהי' שכיבת זרע דכתיב בבועל שכבת זרע ונמצא בעי' שפ"א הי' ראוי להזריע ועתה עכ"פ צריך להיות ראוי לשכיבה עכ"פ ושותה כוס עקרין אונו מתקשה כלל ורמב"ן פ' וישב תמה על סריס פרעה איך הזדקק לפוטיפרע ע"ש וס"ל לרש"י דסוטה ע"כ לא איירי בכוס עיקרין דא"כ אינו איש שהרי אינו בר שכיבה אע"כ בנסתרס באברי זרע שראוי לשכיבה ומיירי שנסתרס אחר שבא עליו כבר פ"א קודם הבועל והי' אז ראוי להזריע וקדמה שכיבת זרע של בעל לבועל וגם עתה עדיין ראוי לשכיבה ולקישוי אך לפ"ז אסור בקהל לכן כ' רש"י דלא נסתרס ע"י פועל אדם אלא ע"י חמה ואינו רוצה לומר חמה שלא הי' לו שעת הכושר אלא סריס חולי קרי לי' בכאן סריס חמה שמותר בקהל והי' פ"א ראוי להזריע וגם עתה ראוי לשכיבה וש"מ רש"י כרמב"ם ס"ל:

והנהבש"ס אמרי' מדקרי' פצוע ש"מ בי"ש כשר פירש"י אי הוה כתיב הפצוע ה"א ממעי אמו ע"ש ובערוך פי' מדלא כתיב פצע משמע ע"י אדם כמו פרעוה אהרן ונדפס כן בגליון ש"ס ולכאורה נ"מ לרש"י לא ממעט אלא ממעי אמו ממש ולערוך כל שלא נעשה ע"י אדם ופעולתו ושוב מפיק מהקישא דממזר מה ממזר בידי אדם אף פ"ד בידי אדם ובירושלמי איכא מ"ד בהיפוך מאי ממזר ע"י שמים בתחלת יצירתו אף פ"ד ומדברי בית מאיר למדתי דתרוויי' צריכי אי מפצוע ה"א אפי' ע"י רעמים מכ"ש ע"י חולי פסול דעכ"פ לאו פצוע מעיקרו ממעי אמו הוא לכן ילפי' מממזר וא"א לומר מה ממזר בי"ש אם הוה צריכי' ממעי אמו כמו בי"ש דממזר דהוא מלידה ומבטן ומהריון וזה א"א דהא עכ"פ כתיב עצוע דממעט ממעי אמו וע"כ ילפי' מממזר בידי אדם וא"כ בעי' בידי אדם ממש דומי' דממזר פגישת אדם באדם לכאורה:

ואיתאבירושלמי הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה מי מסייתי בה והרי הוא בידי אדם כמו בי"ש וז"ל פני משה שם מאן דפסל בי"ש ע"י חולי מיירי ולפיכך קרי לי' בי"ש אעפ"י שהיא ניטלת בי"א מחכך או מסייתי כמו מחכך ומסתת והרי הוא בי"א ולפיכך פסיל כמו שהוא בי"ש כלומר להני קרי לי' בי"ש מפני שבאת לו ע"י חולי אבל פסול הוא דאין כשר בי"ש אלא כשהוא לקוי ממעי אמו או ע"י רעמי' וברד עכ"ל פני משה והנה להרמב"ם וסייעתו דע"י חולי כשר לא יתכן זה עכלע"ד דהך מ"ד ס"ל ממזר בי"ש וגם בידי אדם מי יכול להכחיש זה ע"כ ס"ל כל שתחלתו בי"ש וסופו בידי אדם אינו דומה לממזר שתחלתו ע"י אדם וגמרו בי"ש ע"כ אם אדם פצע בו והוליד לו חולי ועי"ז ממילא נפצע בי"ש פסול דהיינו ממזר ממש אך אי משמים נולדו בו חטטים וחתכו הרופאים וממסמסו בו אינו דומה לממזר וכשר והוה בידי אדם כבי"ש וכשר ודלא כפני משה וא"ש לשיטת הרמב"ם דע"י חולי כשר אפי' גמרו בידי אדם וע"י אדם פסול אפי' גמרו ע"י חולי אלא דיש לדון ולומר לפי' הערוך בשם ר"ח אי לא הוה כתיב אלא פצוע ולא ילפותא דממזר ה"א דוקא בידי אדם ממש בעי' כמו כי פרעוה אהרן ונמצאת אתי' הקישא דממזר להחמיר דתחלתו בידי אדם אעפ"י שגמרו בי"ש נמי פסול וכיון דלא אתי אלא מממזר א"כ נימא דן מינה ומינה מה ממזר ספיקו כשר ה"נ הך פ"ד אע"ג דפ"ד בעלמא ספיקו להחמיר אבל האי דגמרו בי"ש ספיקו להקל ותלי' אי אמרי' דון מינה ומינה בהקישא והוא פלוגתת בה"ז בזבחי' עם מהרש"ל ומהרש"א פ' כיצד הרגל כ"ה ע"ב ובררו יפה בסוף ס' באר יעקב אלא שאינינו פה עמי שאני חוץ לעירי בקרית יערים. מיהו צל"ע בנידון שלפנינו אי הוה גמרו בי"ש כיון שהתחבושת והסממנים שהניחו הרופאי לשרפוהו כמניח גחלת על לבו של חברו ועי' דמיונו הרבה בסנהדרין ע"ז ע"א וכולי האי ואולי:

**והשלישי'**מה שאינו ניקב מעל"ע הנה עיניו הבדולחי' פקוחות לראות דברי יש"ש סי' י"א ודברי ב"ש סק"ט וחלילה לנו לומר אדברי תוס' שלפנינו לא ר"י חתום עלי' מפני שמרדכי כ' בשמו בלישנא אחרינא וגם אין לנו לעשות פלוגתא כלל בין ר"י שבתוס' למרדכי וגם כל מ"ש היש"ש שם המצאות וסברות מעצמו שלא הוזכרו בש"ס ואינם מקובלי' בידו מי יכול לסמוך והאמת יורה דרכו כאשר אבאר בעזה"י:

הנהשורש הדין נבנה על תוס' יבמות ע"ה ע"ב ד"ה ניקב למטה מהעטרה והמרדכי שם ויפה כ' היש"ש סתם ניקב שבש"ס הוא מפולש אך לא מעל"ע רק ניקב לבית חללו ואמנם הכא בעליונו של גיד כיון דכמרזב כשרה א"כ נהי דהנקב הוא נקב גמור לבית חללו מ"מ כשר מטעם המפורש בש"ס בכמרזב אך בתחתיו של גיד פשוט שפסול לבית חללו גובתא דזרעא וזה הי' פשוט לתוס' וכל זה פשוט לאיסור באמצעיתו של גיד למעלה מעטרה דבעליונו כשר ובתחתיתו פסול אך אם ניקב בתחתונו עד חללו במקום שעליון כנגדו למטה מעטרה בזה י"ל להכשיר משום שכנגדו למטה מעטרה ומסקי' בש"ס דליתא דאמר ר' אסי אריב"ל עטרה כ"ש מעכב זה הוא הדין הברור אך בש"ס לא מיירי מזה אלא מיירי שהנקב התחיל בעליונו במקום שהעטרה רחבה היינו למטה מהעטרה ונקוב ויורד מעל"ע עד לתחתיתו שם הוא למעלה מעטרה זהו לשון הש"ס נקבה למעלה מעטרה שכנגדו למטה מעטרה מבואר שהנקב התחיל בעליונו ברוחב העטרה וע"ז כ' תוס' אי לא הוה ניקב מעל"ע ת"ל דה"ל כמרזב דקיי"ל כשר ולא יחלוק ריב"ל אהלכתא דכל מקום הלכה כריב"ל אע"כ הי' ניקוב מעל"ע נמצא לפ"ז למאי דפוסל ריב"ל הי' פוסל אפי' בלא ניקב העליון תיפוק לי' דניקב בחחתיתו עד גובתא דזרעא אלא תוס' כ' לפי לשון ש"ס דהכי איתשל בבי מדרשא ועוד בש"ס אשמועי' רבותא שפיר דאפי' ניקוב מעל"ע הכשיר ר"ח בר אבא אבל למאי דפסל ריב"ל אין נקב שבצד העליון לא מעלה ולא מוריד דאי לא ניקב מעל"ע כשר כברזא ואי ניקב מעל"ע בלא"ה פסול משום נקב תחתיתו עד גובתא דזרעא נמצא לדינא אין פלוגתא בין ר"י שבתוס' לר"י שבמרדכי אלא במרדכי מיירי מעיקור הדין ובתוס' מפרש לפי לשון הגמ' וכל מעיין בצדק יראה כי כן הוא:

ונ"לגם לרש"י פשיטא לי' שכן הוא כל נקב בעליונו כשר כמרזב ובתחתיותו פסול כשיגיע עד גובתא אך היינו שלא כנגד העטרה אבל כנגד העטרה ס"ל לא יחלוק ריב"ל להכשיר כיון שבעליונו של אותו מקום הוא עטרה ע"כ פירש"י שהנקב באלכסון מתחיל בתחתיתו נגד העטרה ומסיים בעליונו למעלה מעטרה וא"כ הני נקבי' כל א' יש לו צד היתר העליון התירו כמרזב והתחתון הוא כנגד עטרה ומשו"ה בעי רחב"א לאכשורי ומ"מ פסל ריב"ל כיון שעכ"פ מפולש ועובר בפנימותו למעלה מעטרה אבל לדינא דנקב בתחתי' לא בעי' אלא מפולש לגובתא דקנה לא נחלקו הראשונים וכן הלכה:

ומעתהאין בידינו להתיר נידון שלפנינו מצד תכונת נקיבת הגיד וגם לא מטעם ס' פ"ד אלו הי' בו ספק רק מטעם דברי תשוב' הרא"ש שכתבתי בתחלת דברינו ומצורף קצת לזה ריבוי השערות שכתבתי לעיל ואני לעצמי לא הייתי מתיר כי מה כחי באי' דאורייתא רק אם נראה להרבנים המופלגים להתיר אחר שיעיינו בדברי אלו ורואי' מה ביני לביניהם ונראה להם להתיר ומצוה רבה להפך בזכותו בענין זה להציל מחטא ומכ"ש בזכותא דצורבא מרבנן יהי ה' עמכם בדבר הלכה וינחינו בדרך אמת בתורתו ואחתום בברכה הכ"ד מחותנו א"נ. יערגן הסמוכה לק"ק פ"ב נגהי ליום ה' אדר"ח אלול תק"ץ לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לתלמידי הרב המופלג הותיק מלא עתיק החרוץ ושנון מהו' יוסף נ"י:

עלדבר בחור אחד שהרגיש שיש לו ג' ביעי' דדכורא ב' בימין וא' בשמאל וכ' מעלתו דאפי' למ"ד כל יתר כנטלו שניהם דמי מ"מ לא הוי הכא פצוע דכא דבטריפות אמרי' כל העתיד לטרוף כטרוף דמי וכיון שאין הטבע יכולה לכלכל איברי' כפולים יתרים ולבסוף יתחסרו לגמרי והו"ל כאלו כבר חסרים משא"כ הכא כל שאינו חסר לפנינו לא חיישי' לי' ואע"פ שדבר שכלי הוא מ"מ אינו אמת דעכ"פ גם עתה טרם שנתחסרו האברים מ"מ חלישותא בהו שלא תוכל הטבע לתת לכל אבר כפי הצריך ואלו הי' לאדם ג' עינים לא יראה בהם ולא יביט למרחוק ולענין טריפות אין קפידא אי לאו משום דסופו להתחסר לגמרי אבל הכא אם אין כח להוליד מכח חולשת השפעת הטבע לג' ביעים א"כ אין לו אפי' אחד אך נ"ל טרם כל צריכי' אנו לדון אם הוא ביעא יתירא שיש בו כח הולדה כי אפשר שהי' דלדול בעלמ' כאשר שכיח בכמה אברים באדם שיקרה בהם מקרה כעין עיגול תחת העור ומתנועע לכאן ולכאן וכן ה"נ אין כאן ביעא כלל וזה א"א לברר אלא ע"י שיפתחו הרופאים הכיס ויתבוננו בו אם הוא ביעא או דלדול וכל שצריכי' לחתוך במכת חרב אית בי' סכנה ומחללי' עליו שבת אם כן אינו מחויב לחתוך ולהכניס עצמו לסכנה וא"כ הוי זה ספק שא"א לברר ולא מחמת חסרון ידיעה אלא ספק גמור וא"כ טרם שנדון לומר אולי נפצע מן הביעא עצמו צריכי' אנו לדון אם הוא ביעא או לא וא"כ איכא ס"ס אולי איננו ביעא ואת"ל הוא ביעא דלמא מתחלת ברייתו ולא נפצע מן הביעא אלא מתחלת ברייתו וכיון שאין אנו דנין משום שמא סופו ליפול וכמ"ש מעלתו אלא משום שעתה הוא חלוש בכח תולדה אז הו"ל סריס חמה ומותר בקהל וכל זה אנו צריכי' למ"ד שסוף שניהם ליפול כי הטבע מכלכל שניהם כאחת וסופם ליפול וע"ז כתבתי והכא אין שום אבר מהם שלם בכח הולדתו אבל להפוסקים דס"ל דסוף היותרת ליפול וישאר המקום נקוב אבל האבר העצמי ישאר א"כ ס"ל דכל כחו באבר העקרי א"כ גם הכא כשר ואין לומר שם אונס חד הוא כמ"ש בכללי ס"ס דש"ך סי' י"א וי"ב ע"כ אי קמאי דידי הוה אתי הייתי מעיין בכל האמור אבל מ"מ איני אומר למעשה רק לכבודו כתבתי שעיינתי בדבריו ותל"מ והי' זה כנפשו ונפש הד"ש כל עבדי ה' ושומרי תורתו. פ"ב יום ד' ה' דחנוכה תקצ"ח לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

יראהבנחמה בעיר ה' שמה ה"ה ידידי הרב המופלג המאה"ג החרוץ ושנון למעלה חן ולמטה חנן דיין מצוין מו"ה יוסף יואל ני' מורה בק"ק טרניפאל יע"א:

גי"ההגיעני נידן מי שניקב גידו על העטרה מאליו ע"י חולי והרופאים עשו לו תחבושת ורפאוהו וגם מבטיחי' שיכול להוליד אלא שנשאר קמטין וסימני' שהי' כאן מכה אבל נתרפא ונסתם ונפשו היפה בשאלתו אי מותר בקהל ישראל ומעלתו האריך בחריפו' ופלפול כדרכו דרך תורה דרכי דרבנן וכ' שהגאון דלבוב התיר אלא שהתנה שיסכים עוד א' עם התירו:

הנהגוף הדין אין צריך לפנים להתירו בבת ישראל דרוב הפוסקים ס"ל ע"י החולי הוה בידי שמים והרא"ש דעת יחידאה הוא והרי הותר בקהל ואעפ"י שאח"כ עסק ומשמש בו הרופא מעשי ידי אדם מה בכך אי הי מרחיב הנקב יותר מאשר הי' היינו באים למחלוקת בפי' דברי הרמב"ם במ"ש כרתן דהוה תחלתו בידי שמים וסופו בידי אדם אבל בשהרופא ריפא וסתם הנקב בתחבשותיו לית דין ולית דיין דאי מחמת חולי הוה בידי שמים דכשר לבוא בקהל ואי נימא ניחוש לדעת הרא"ש ונימא דחולי לא הוה בידי שמים מ"מ הא נסתם לפנינו וזה פסול שחוזר להכשרו ודעת ר"א ממיץ דאמר דאינו מועיל אלא להכשיר זרעו ולא אותו הרי חלקו עליו כל הפוסקים ולכל הפחות הוה ס"ס להקל דלמא כרוב הפוסקים דמחמת חולי הוה בידי שמים ואת"ל כהרא"ש דהוה בידי אדם דלמא הלכה כרוב הפוסקים דחוזר להכשרו ואי תימא כהרא"מ דאינו חוזר להכשרו היינו ניקב בידי אדם אבל הלכה כרוב הפוסקים דאולי הוה בידי שמים והוה ס"ס המתהפך:

והאמתיורה דרכו כי האמינו קבלת הרופאים ע"פ טבע שיש בטבע שיהי' לאשה שומא באותו מקום שממנה מטלת כמין שערו' אך להאמין עפ"י אומדנא שמשער בחכמתו שיש לזו שומא אין אנו סומכי' על אומד שלו דלמא טועה בדמיונו ודי שעושה לנו ספק לענין פ"נ בחלול שבת ויה"כ אבל לא להקל ע"כ בודקי' אם אינו אז נאמין שיש לזו מאותן שהעידו הרופאי' בקבלתם שאפשר שיהי' שומא וכו' וא"כ בזמניהם כש"כ בזמנינו כבר כתב רמ"א סי' קמ"ה ס"ט דאין הרופאי' זמנינו בקיאם באומדנא ומכ"ש אם אינו כשר לעדות וכמ"ש ב"י בי"ד סי' קפ"ז אך כל זה במילתא דתלי' באומדנא אבל מילתא הגלוי לעיני הרופא ועינינו רואו' שנסתם הנקב בזה אמרי' חזקה לא מרע אומנתו וכעין זה בפ' אין מעמידין דרופא אומן ימולו ולא חיישי' שיעשנו כרות שפכה דדבר הניכר לעין לא מרע אומנתו וה"נ י"ל הכא מהימן דלא מרע אומנתו וגם אינינו תלי' באומד ומחשבה ובמה שמבטיח שיכול להוליד אין אנו צריכי' לעדות זה אלא שנסתם הנקבי' ועוד לא יהי' ספקו והרי כתבנו דבלאה"נ איכא ספיקא אי צריך סתימה כלל שהוא בידי שמים:

והנהדברי וטעמו של הגאון דלבוב לא ראיתי ולא ידעתי יהי' מאיזה טעם הריני מסכים להכשיר מטעמי' הנ"ל ולמטינא שיבא מכשורי הכ"ד א"נ. פ"ב יום עש"ק ג' אב תקצ"ז לפ"ק.

משה"ק סופר מפפ"דמ:

שלוםוכ"ט לההר הטוב ה"ה י"נ הרב המאה"ג מורג חרוץ בעל פיפיות תל תלפיות המופלג ומפורסים גן הדסים ערוגות הבשם כבוד מו"ה קאפיל ני' אב"ד ור"מ דק"ק ווערבויא יע"א:

דשאילנאקדמייכון ע"ד פלוני שנולד לו חולי בביעא ימנית עד שנתעבה ונתגדל ונעשה כגודל ככר לחם וחתכוהו הרופאים ונטלוהו מן הכיס והבטיחוהו שיכול להוליד והעמידוהו על בריו ונרגש עתה בימין שנשאר דבר קטן כעין פול ופר"מ ירד לעומק ים וצלל במי הפלפול ובקש ממני לחות דעתי הקלושה היות כי לירד לעומק דעת הפוסקים ראשונים הכל תלוי בלשון הירושלמי פ' הערל ואיננו מצוי ביד כל אדם ע"כ העתקתיו פה הצריך לענינינו ואפרשהו כיד ה' עלי עם פלפלת כ"ש וממילא רווחא שמעתתא בעזה"י אשר ממנו אשאל סעד לתומכני להעמדני על האמת:

ירושלמיד"ה לא סוף דבר נפצעה אלא אפילו נימוקה אפילו יבשה אפי' חסרה תני רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בן ברוקה אומר שמעתי בכרם ביבנה כל שאין לו אלא ביצה אחת אינו מוליד והוא סריס חמה אמר ר' יוסי שמעתי הלכה כר"י בשר"י בן ברוקה ולית אנא ידע מן מה שמעית א"ר אימי לא הוה ר"י שמע לה מן בר נש זעיר שמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה אחת אני מכשירו ר' חונה אמר דו סבר כר' ישמעאל בנו של ר' יוחנן אמר ר' יודין בר חנין ובלבד של ימין אתא עובדא קומי רבי אימי אמר לה אין ברתי דאת שרייה ליה אלא הוי ידעת דלא מוליד והוה ר' זעירא מקלס לה דו משים מילתא על בריא פצוע אית תניי תני בידי אדם פסול בידי שמים כשר ואית תניי תני בין בידי אדם בין בידי שמים פסול מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי אדם אף פצוע דכא בידי אדם מאן דאמר בין בידי אדם ובין בידי שמים פסול מין לי' אמר רבי מנא מהכא לא יבוא פצוע דכא לעולם אמר רבי יוסי בי רבי בון עוד הוא יליף לה מממזר לא יבוא ממזר לא יבוא פצוע דכא מה ממזר בידי שמים אף פצוע דכא בידי שמים וממזר בידי שמים יצירתו בידי שמים הוין בעי מימר מאן דאמר בידי אדם פסול בידי שמים כשר רבי ישמעאל בנו של ר' יוחנן בר ברוקה מאן דאמר בין בידי אדם בין בידי שמים פסול כרבנן אמר ר' אחאי בר פפי קומי ר' זעירה כולה דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחכך בה או מסיית והרי הוא בידי אדם כמי שהוא בידי שמים. עכ"ל הירושלמי הנ"ל:

וזהביאורו של הירושלמי הך ברייתא תני ר"י בנו של ריב"ב היא בריתא בפ"ע המתחלת כך ולא הוזכר בה ת"ק והי' אפשר לומר דלא מיירי כלל לענין פסול קהל אלא לענין חולץ וחולצין לאשתו קאמר שאם נולד כך בביצה א' איננו מוליד והוא בכלל סריס חמה דר"ע דמתני' יבמות ע"ט ע"ב והו"מ למימר על זה קאמר הלכה כריב"ב משו"ה מייתי עלה דשמואל אמר אם יבוא לפני בעל ביצה א' אני מכשירו ואמר ר' חונה דו סבר כר"י בנו של ריב"ב וש"מ דשמואל הוה מפרש דברי ר"י בנו שריב"ב לענין הכשר ביאתו בקהל ומיירי באופן שבשני ביצים הי' פסול וקמ"ל אעפ"י דבעל ביצה א' שאינו מוליד מ"מ כשר הוא בקהל והלכה כותי' ובזה ניחא לן מה דלא אמר שמואל סתם הלכה כר"י בשריב"ב כדאמר ר' יוסי באמת אע"כ משום דהוה אפשר לפרש כנ"ל משו"ה הוצרך לומר בפירוש שמכשיר ביצה א' עיי' שלהי מגלה מדקדק הש"ס כי האי גוני וכן במנחות ל' ע"ב לימא מר הלכה כמר ע"ש ור' יוסי דאמר סתם הלכה כר"י ברישב"ב אפשר אבריתא דמייתי ש"ס דילן היא שינויי בתוספתא פ' יוד דיבמות ושם מפורש בדברי ת"ק דקאי אפסול קהל ושמואל קאי אבריתא דירושלמי דהוה ס"ד לפרש כנ"ל לכן הוצרך לפרש דבריו מ"מ מבואר דפ"ד אינו מוליד ובירושלמי מפרש הטעם מדלא מנה דורו' ובש"ס דילן דחי דלמא למיסר ברי' ונ"ל דסמוך עצמו אילפותא דממזר דלית לי' תקנתא לבוא בקהל ה"נ פ"ד וע"כ הא דלא מנה דורו משום דלא אפשר שהרי אינו מוליד דאי להתר ברי' לא הוה דומה לממזר:

והנהר"ת העיד שראה כמה ב"א שניטל ביצה א' והולידו וקשה לומר על כל כך ב"א צא וחזור על בניהם כי ממזרים הם כי בש"ס קאי על אדם פרטי אבל לומר כן על רבת בני עמנו הי' קשה בעיני ר"ת לומר כן ועיי' לשונו בס' הישר סי' י"ב והנה הדבר תמוה כיון שבירושלמי קאמר שאינו מוליד איה עדותו פל ר"ת ובאמת ראינו כן גם בזמנינו ועיי' תשו' הגאון מהרש"ח בעל תוס' חדשים שבס' אגרות בקורת. ויראה ודאי להרמב"ם וסיעתו דס"ל דניטל ביצה א' בידי אדם פסול א"כ ע"כ מקובל בידינו מסיני שאינו מוליד דכלל גדול כל שמוליד אינו פסול אע"כ שאינו מוליד א"כ כל העדיות לא יזיזו זיז כל שהוא מתורתינו וקבלתינו האמתיו' ואלו הי' שום מציאות רפואה למכתו לא הוה שתיק מרע"ה מיני' וכדאמרי' גבי טריפות אפי' ירבה כחול ימים לא יניח קבלה אמתיות שבידינו אבל ר"ת נראה לו לפרש הסוגי' שיהי' ניטל א' בידי אדם כשר א"כ לא אמר בי' מרע"ה מידי אם מוליד או אינו מוליד והוא מהלכות הרופאים ויכול להיות בימי חכמי התלמוד לא ידעו רופאים להזהר ליטול ביצה א' באופן שיוליד ועכשיו אכשר דרא בהא וגדולה מזה בתוס' פא"ט מ"ז ע"א ד"ה כל הני ע"ש וברא"ש פ"ח דיבמות משמע קצת כן בדעת ר"ת:

נחזורלפי' הירושלמי אר"י בר חנין ובלבד של ימין והר"י שבתוס' כ' שנראה פירושו שהם ב' תיבו' ובלבד של ימין אם נטלה הימין ונשארה שמאלית פסול ומהו' יעבץ באגרת בקורות כ' דאי ס"ד שלימין בעי' הו"ל למימר שלימות לשון נקבה אע"כ של ימין קאמר אך כ' תוס' שחומרא גדולה וכ"כ מהרש"ל ביש"ש דמשום דקדק לשון לא נכחש המוחש שאפי' ע"י שיור השמאלית מוליד ע"כ פי' שלימין שיהי' שלימות ולא פצועי' הנה לפי גירסת תוס' שלפנינו שגרסי בירושלמי אתא עובדא קומי ר' אימי אין כרתת דאת שרי' לי' פי' אם תכרות הביצה הפצוע תשתרי לבוא בקהל מבואר אחר שכבר נפצע או נימוק ונפסול חוזר להכשרו ע"י כריתת הביצה ויש להסביר הדבר דודאי כל איברים כפולים אם תחסור א' יהי' כח נוסף בהשני וה"נ אם תחסור ביצה א' יהי' אונו וכחו בהשני אך כל זמן שהמוכה ופצוע אתו עמו בבית התשמיש קשה לו מפני חליו ואין תאותו שלימה וכמ"ש הראב"ד רפט"ו מאיסורי ביאה בטעם איסור פצוע דכה שלא תזנה אשתו תחתיו כיון שאין יכול לעשות כל רצונה ויבואר לקמן אי"ה וה"נ באמת פצוע משא"כ אם תוטל הפצוע הרי כחו ואונו בהנשארת וכן לטעם ס' החנוך כדי שלא ימשכו בני ישראל אחר שולחן מלכים המסרסי' עבדיהם הסריסי' בהיכל המלך שלא יתאוו לנשותיהם של מלכים וא"כ די למלך בפצוע ביציו וממילא לא יתאוה לתשמיש מפני פצועיו ומשו"ה נאסר הפצוע לבוא בקהל שלא ימשוך אחר עבודות המלך וימסור עצמו להסתרס אך בהסיר הפצוע חוזר לכחו ואונו להתאות למשגל שוב אינו ראוי' לעבודת המלך ומותר בקהל:

אךהרא"ש פשיטא לי' כיון שנפסל ע"י פיצוע שוב אינו חוזר להכשרו ע"י הסרת הביצה ההוא ומה שהקשה מהריעב"ץ באגרת בקורת א"כ לימא זהו פסול שחוזר להכשרו היינו פצוע ביצה א' לק"מ דע"י סתימת נקב בגיד חוזר להכשרו התם משא"כ בטריפת הריאה אבל הכא לא מיירי מסתימת הפציע אפשר אה"נ דחוזר אך מיירי מחזרה דע"י הסרת האבר כלו וגם בניקב הגיד פשיטא דלא מועיל הסרת הגיד וזה פשוט. והנה לשיטות הרא"ש צ"ל דהגירסא בירושלמי אין ברת"א ר"ל הן בתי כי באה פנוי' א' לשואלו אי מותרת להנשא לו ואמר לה הן בתי את שרי' לי' אך דע שלא תלד ממנו ובזה ניחא מה דהוה מקלס לי' ר' זעירא דו משים מילתא על ברירא זה שם הדבר על בריו והיינו משום דעכ"פ צריכי' לראות שלא תזנה אשתו תחתיו כמ"ש ראב"ד רפט"ו מאי' ביאה וא"כ נהי שבחסר ביצה א' יכול למלאו' רצונה ואעפ"י שאינו מוליד איתתא לא מיפקדא מ"מ למיחש מיהת בעי אם עדיין אין לה בנים אולי תרצה חוטרא לידה ומרא לקבורה ושוב תזנה תחתיו ע"כ טוב להודיע לה כן בתחילה שתקבל עליה ואז מותר הדבר בלי גמגום והיינו ששם מילתא על ברירא:

הנהעד כאן א"א לפרש הירושלמי בשום אופן כ"א ע"ד ר"ת דהתירו של בנו שריב"ב ור' יוסי דפסק הלכתא כוותי' ודשמואל נמי הכל משום היתירא דביצה א' אפי' בי"א דליכא למימר משום דבידי שמים א"כ מה בין ימין לשמאל ובין שלימות לפצועו' אע"כ כדברי ר"ת וגם הרמב"ם והרא"ש יודו בזה:

שובמייתי תנאי דפליגי מ"ס פ"ד בי"ש כשר דלא דמי לממזר ואית תני פסול דפ"ד סתמא כתיב א"כ משום דממזר נמי בי"ש הוא דיצירתו בי"ש וקאמר תלמודא דהוון בעי מימר דמאן דמכשר בידי שמים כר"י בנו שריב"ב בידי שמים הא דמכשר וה"ה בניטלו ב' הביצים נמי מכשר והא דנקט א' משום דלא שכיחא ב' בי"ש כמ"ש נ"י בשם ריטב"א ואמנם במראה פנים כ' פני משה דלגי' ירושלמי בדר' ישמעאל אינו מוליד וא"ש כפשוטו דאמר אפי' ביצה נמי אינו מוליד ומ"מ לא הוה אלא כסריס חמה וכשר וה"ה ב' בצים ונראה דהנהו דהוון בעי מימר הנ"ל ס"ל כמ"ד דפסול בי"ש נפקא לן מדסתם פצוע דכא מ"מ וא"כ כל בי"ש פסול אפי' נולד כך ממעי אמו ע"כ ס"ל דבהכי פליגי רבנן ור"י בנו שריב"ב ואתי ר"א בר פפי קומי ר' זעירא למימר כולה רבנן היא הרי שעלתה חטטין מי מיחכך בה מסיית בה הרי היא בידי שמים כמי שהוא בידי אדם. פי' דבי"ש ממש לית דין ולית דיינא דכשר דאדרבא מדלא כתי' הפצוע מוכח דנולד כך כשר וכבש"ס דילן אך מיירי בנולדו בהו חטטין וע"י כך הוא מחכך בהו ומסתת אותן דהוה צירוף שמים ואדם וחד מהני ס"ל למיכשר לכל בי"ש דלא הוה דומי' דממזר דהוה בי"א ואפי' רבנן מכשרי בהו ולא פסלי רבנן אלא בי"א ממש ור"י פליג ומכשר אפי' בי"א ממש בביצה א' וכשיטות ר"ת ואידך תני ס"ל דלרבנן כי האי גוני פסול דממזר נמי מצורף מעשי אדם עם מעשי שמים שהיצירה בי"ש היא ואהא פליג ר"י וס"ל דכשר אפי' ב' ביצים אבל בי"א ממש גם ר"י פוסל והשתא ס"ל לר"ת וסיעתו דכיון דר"א בר פפי קמי דזעירא בעי למידחי הני דהוון בעי מימר וכו' ע"כ מסקנתו הוא כהך תני דמוקי פלוגתא בי"א ומכשרי ר' ישמעאל ביצה א' בי"א כי היכי דתיקום הך דר"א בר פפי קמי זעירא כסברת זעירא לעיל דהוה מקלס לי' דין משים מילתא על ברירא משו"ה מייתי ר"ת ראי' ממסקנת הירושלמי אך הרא"ש לא הבין כן מסקנת הירושלמי אלא לר"א בר פפי הני תרי תנאי לא פליגי כלל ולכ"ע רבנן מיירי ע"י חולי חטטין שמצורף ידי שמים וידי אדם ובהא פליגי רבנן ור' ישמעאל אבל בי"ש ממש לכ"ע כשר ובי"א ממש לכ"ע פסול אפי' ביצה א' ולא פליגי רבנן ור"י אלא בהנ"ל ותרי כריתות אליבא דרבנן מר נקיט לי' בי"ש ממש כשר ומר נקיט לי' בי"ש היינו בצירוף אדם פסול וא"כ מסקנת הירושלמי דלכ"ע בי"א פסול אפי' ביצה א' ולדדהו אין להבי' ראי' ממה שעפ"י חכמת הרופאים אנו רואים שמולדים כי אין להכחיש קבלתינו בשום אופן ועל כרחנו נאמר על כל בניהם ממזרים הם כך נ"ל פי' הירושלמי בעזה"י על ברירא ולחנם נתחבט היש"ש והקרבן נתנאל בזה:

ועתהנבוא לנידון שלפנינו בעזה"י שע"י חולי נטל הרופא ביצה הימנית והשאיר בו עוללת כשיעור פול א"כ אין לנו שום סמיכה לסמוך על דעת ר"ת וסיעתו דממ"נ אי גרסי' בירושלמי של ימין והכא ניטול הימני' ואי גרסי' שלימות לאפוקי פצועו' והכא הרי נפצע והרי הוא פצוע לפנינו ע"כ אי נניח שזה מקרי בי"א אין תרופה למכתו אך נתור ונדרוש אי חולי מקרי בי"ש או לא:

הנהבמתני' יבמות ע"ט ע"ב אר"ע סריס חמה חולצין וסריס אדם אין חולצין הנה שם כייל ר"ע כל מה שיארע אחר שבא לעולם בסריס אדם ומשם אין ראי' לכאן דהתם מיירי מהי' לו שעת הכושר ונקט סריס אדם משום דזה בודאי הי' לו שעת הכושר וה"ה לרעמי' וברקי' הוה התם בכלל סריס אדם ואינו ענין לכאן אך מדרבא התם הוה ראי' ברורה להיפוך דמקשה הש"ס סריס אדם לאו בר הקמה הוא ומשני רבא אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה שעה א' קודם מותו זה הלשון בודאי קשה להולמו הא ק' הש"ס הוא אסריס אדם דר' עולא הי' לו לשנויי אלא אין לך אדם שאינו נעשה סריס אדם סמוך למיתה אע"כ הגות הוא בלשון חז"ל דחולי נקרא בי"ש וסריס חמה הוא בעלמא אלא דלענין יבום ה"ל כסריס אדם לענין שעת הכושר אבל לדינא הרי הוא כסריס חמה ומשו"ה קרי לי' רבא סריס חמה:

וחזינאלרש"י בסוטה כ"ו ע"א ד"ה קמ"ל וכו' ובסריס חמה קאמר דמותר לקיימה ולא בסריס אדם שאסור לקיימה וכו' ע"ש והנה סריס חמה אין הכונה כסריס חמה דמתני' הנ"ל שלא ראה חמה בכשרות דא"כ קדמה שכיבת הבועל ובפי' רש"י במתני' דסוטה כ"ד ע"א ד"ה אשת סריס אע"כ סריס חמה דרבא דהיינו חולי דדוחק לומר דרעמי' וברקי' קרי לי' רש"י סריס חמה אלא סתמי' משמע ע"י חולי מקרי סריס חמה ומותר לקיימה וכפשטות משמעו' לשון רש"י ביבמות כ' ע"א ולא ע"י חולי נסתרס מאליו דעליו סמיך הב"ח ומייתי לי' בש"ע סי' ה' וביבמות ע"ה ע"א פירש"י בדת"ק נמקו מחמת מכה משמע ודאי מכה של חולי (והב"ח לא הבין כן) ובדר"י בנו שריב"ב פירש"י הא סריס חמה בידי שמים מחמת חולי הוא והוא הדבר אשר דברנו לעיל דרש"י ס"ל למסקנת הירושלמי פליגי ת"ק ור"י בהא לת"ק חולי מקרי בי"א ולר"י מקרי בי"ש (ומשמע מזה דלת"ק כל חולי מקרי בי"א אפי' לא נגע בו יד אדם כיון דכל חולי ע"י פשיעות אדם בשמירת גופו בא לו וכ"כ גאון בית מאיר סי' ה' ועיי' כתו' ל' ע"ב דצנים ופחי' בי"א נינהו) ואמנם בדשמואל דאמר פ"ד בי"ש כשר פירש"י ע"י רעמי' או לקוי ממעי אמו דלא בעי למיחת נפשי' בפלוגתא דת"ק ור"י ומכ"ש דלשמואל בירושלמי הנ"ל לא פליגי ת"ק ור"י בהא אלא בביצה א' וכנ"ל ועוד מדלא אמר שמואל הלכה כחד מיניהו ש"מ לא נחית שמואל לכך ע"כ פירש"י מה שהוא מוסכם לכ"ע ועכ"פ משמע טפי דס"ל לרש"י להלכה דחולי מקרי בי"ש כהב"ח דלא כהבנת הרא"ש:

ואיירידאיירי מה דאמר רבא היינו דקרינן פצוע ולא הפצוע צ"ע לכאורה דלמא אי כתיב הפצוע ה"א דוקא נולד כך דלא ה"ל שעת הכושר לאפוקי סריס אדם וכדר"ע לענין חליצה ואי סמיך רבא אילפותא דממזר דיוקא דהפצוע ל"ל. וי"ל דממזר י"ל קרי בי"א וי"ל נמי דמקרי בי"ש כבירושלמי ונהי דהסברא נטה יותר דממזר מקרי בי"א מ"מ לענין ילפותא פ"ד דומי' דממזר יותר י"ל דמיונו לבי"ש דאז יהי' ממש דומה לממזר שלא הי' לו שעת הכושר ונילף פ"ד נמי ממעי אמו דוקא שלא הי' לו שעת הכושר והוה ממש דומה לממזר משא"כ אם נימא מה ממזר בי"א אף פ"ד בי"א א"א להשוות הדמיונות ממש דבי"א דממזר לא הו"ל שעת הכושר משא"כ בי"א בפ"ד וע"כ הי' יותר נראה לומר מה ממזר בי"ש ולא הי' לו שעת הכושר אף פ"ד בי"ש ולא הי' לו שעת הכושר והיינו ממעי אמו דוקא ולהשמר מזה אמר רבא היינו דלא קרינן הפצוע א"כ א"א לומר בשום אופן שתהי' הקפידה דוקא שלא הי' לו שעת הכושר כממזר זה א"א וממילא תו ניחא לן יותר לומר מה ממזר בי"א דיותר מקרי ממזר בי"א ממה שיש לקרותו בי"ש וק"ל:

והנהתוס' סוטה כ"ו הנ"ל ס"ל דסריס אדם ע"י כוס עקרי' אינו פ"ד ומותר לקיימה וזה הוא ג"כ שיטות תוס' יבמות כ' ע"ב ע"ש וצ"ע לכאורה הא ביבמות ע"ט ע"ב דאמר פירוקא דרבא הוה פירכא לר"א ומסיק לר"א כחישותא הוא ע"ש וקשה לכאורה א"כ פירוקא דר"א הוה פירכא לר"ע דסריס אדם אינו בהקמת שם ותי' רבא דא"כ אין לך אדם שלא נעשה סריס חמה סמוך למיתה הא אידחא לי' וע"כ צ"ל בהא פליגי ור"ע דהלכתא כוותי' ס"ל אעפ"י שאיברי ההולדה עומדי' קיימי' ורק מכח חולשא וחולי שבגוף מתבטלי' מאליהם מ"מ ה"ל בכלל סריס וא"כ אי נעשה כן ע"י אדם בכוס עקרי' ה"ל פ"ד וכן פסק הרמב"ם פט"ז מאי' ביאה דאסור לעשות כן כבש"ס דשבת ונהי דאינו לוקה משום דהוה לאו שאין בו מעשה מ"מ פ"ד הוה ומ"ט החליטו תוס' דמותר לקיימו אע"כ מוכח מזה דס"ל לתוס' ג"כ דכל חולי מקרי בי"ש ועדיפא מיני' דאפי' המתחיל בי"א ע"י שתית כוס עקרי' מ"מ כיון שאין עושה מעשה בכלי ההולדה עצמם מקרי בי"ש ותמהתי על גדולי אחרונים שכ' מדשתקו תוס' ש"מ ס"ל דוקא ע"י רעמי' מקרי בי"ש באמת לא שתקו וצווחו מתחילה ועד סוף ביבמות כ' ע"ב ובסוטה כ"ו הנ"ל:

והרמב"םפט"ז מאי' ביאה שפתיו ברור מללו דוקא ע"י קוץ וכלב ואדם פסול אבל ע"י חולה מקרי בי"ש ויבואר לשונו בזה לקמן אי"ה וראיתי דקדוק נכון ברמב"ם פט"ז הלכה ז' הקדים חסרה לניקבה ולא כ' נימוקה כלל ובבריתא דבש"ס מקדים ניקבה ונימוקה ושוב נקט חסרה והלא דבר הוא ונלע"ד דרמב"ם ס"ל כנ"ל דת"ק ור' ישמעאל פליגי אי חולי מקרי בי"ש או בי"א לכן לת"ק נקיט תחלה ניקבה ע"י קוץ דהוה בי"א ולא מיבעי' הא אלא אפי' נמוקי ע"י חולי ולא עוד אפי' חסרה מקצת ע"י חולי והוה שפיר לא זו אף זו והרמב"ם פסק כר"י דחולי מקרי בי"ש ולא חשיב נמוקו א"כ אי הוה חשיב תחלה נקבה ע"י קוץ הו"ל חסרה ע"י קוץ זו ואצ"ל זו ע"כ הוצרך להפוך הסדר ולהקדים חסרה לניקבה ומשמע קצת מזה דלא בעי לרמב"ם נקב מפולש:

והרי"ףמדסתי' לי' וכ' דברי שמואל בי"ש כשר משמע דכל בי"ש כשר ואפי' חולי והראב"ד נמי מדשתיק לי' לרמב"ם ש"מ אודוי אודי לי' איברא קחזינא רפט"ו מאי' ביאה כ' ראב"ד בהשגות וז"ל והדין נותן שהביאה תאסר כדי שלא ירבה ממזרו' בישראל ופצוע דכא שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרו' רבה עכ"ל ותמה עליו מעיין חכמה דא"כ בי"ש נמי ועוד אדרבא מהאי טעמא לא שייך אלא אחר קידושין ומ"ש עוד שם דאפי' אם מוליד מ"מ הוה פ"ד ולא תלי' בלידה כמבואר בטוש"ע א"ע סי' ה' דבר זה לא נתבאר ולא יתבאר ובמ"כ שכח דברי עצמו בעצי ארזים סי' ה' סקי"ג ד"ה ובלבוש מצאתי וכו' ע"ש:

ולפ"דמעולם לא עלה על דעת הראב"ד לגלות טעמי תורה ולדון על פיהם אלא כלפי שס"ל לרמב"ם לא יבוא בקהל פירושו לקדש אשה בתוך קהל ה' והראב"ד מפרש ביאה בקהל בעילת איש באשה וקאמר הראב"ד שכן ראוי' שתאסר התורה בעילת זנות של ממזר אפי' בלא קידושין כדי שלא ירבו ממזרים בישראל דודאי אין לומר דראב"ד ס"ל דטעם איסור ביאת ממזר בקהל ד' הוא משום שלא ירבו ממזרות בישראל דזה יהי' מערכה על הדרוש דהיא גופי' קשי' מ"ט לאסור ממזר בישראל אע"כ טעם איסור ממזר הוא בפני עצמו ועכשיו שהממזר מתועב בעיני ה' ראוי' הוא מצד הסברא שתאסר כל ביאתו אפי' בלא קידושין שלא להרבות מתועבים בישראל ושוב יצא לטעון טענה אחרת אי ס"ד לא יבוא היינו הקידושין בקהל ה' א"כ מי שקידש ונשא אשה בהיתר ושוב נעשה פ"ד וכ"ש אינו מוזהר על בעילת אשתו כי הביאה בקהל שהיא הנישואין הי' בהיתר וא"כ תזנה אשתו עליו ואתה גורם להרבות ממזרים אע"כ לא יבוא פי' הבעילה ואסור אפי' בפנוי' לשום טעם וממילא אם נעשה פ"ד אחר הנישואי' צריך לגרש ודלא כרמב"ם זה הוא כוונת הראב"ד בלי ספק אבל לעולם בי"ש מותר וכל חולי בכלל:

והרא"הבס' החנוך כ' טעם המצוה כי מעשי הסרוס מתועב והמלכי' מסרסים עבדיהם שומרי הנשים ובני אדם מתאווי' לשולחן מלכי' וימסרו עצמם להסתרס ע"כ רחקם הקב"ה מעל גבול ישראל שלא ירגילו לעשות כן ע"ש וסיים דהיינו טעמא דפ"ד בי"ש מותר דלא שייך הנ"ל:

והאמנםכי אין לסמוך על טעמי דקרא כי נעו מעגלותי' לא תדע דאפי' מאן דדריש טעמי' דקרא היינו טעם המקובל לחז"ל אבל טעם שהמציאו חכמים אחר התלמוד אין לבנו' עליו מ"מ מוכח מדבריו ז"ל דס"ל להרא"ה דכל מיני חולי שאינו נעשה בכוונת מכוון הוה בי"ש ולאפוקי שתיית כוס עיקרי'. והנה לכאורה דברי החנוך תמוהים כיון שהמלך מסרס להסיר מהם תאות נשים והמתאוים לשולחנם של מלך מוסרי' עצמם להסיר מהם תאות נשים חלף שכרם בעבודת המלך וא"כ איך ימנעם מזה הואיל ואסרו תורה לישא אשה בישראל ולשבת בית הלא לא חפץ בה ובשבת ביתה וצ"ל דאחר סירוס המלכים עדיין לא הוסרה תאותו מכל וכל וכן משמע ממ"ש רמב"ן פ' וישב בפסוק ויהי כשמוע אדוני וכו' שהרי פוטיפר סריס פרעה הי' ע"ש וכן משמע ממ"ש תוס' מגלה י"ב ע"ב ד"ה ממוכן וכו' ואחז"ל בסנהדרין דניאל הי' מסריסי' אשר ישמרו שבתותי' אע"כ כנ"ל ונשא גיורת וכן דברזי' סילוא:

וזהלשון סמ"ג לאוין קי"ט אמר שמואל כל פסול בענין זה כשלא הי' בי"ש אלא בי"א ע"י פשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי אירע לו כשר לבוא בקהל עכ"ל. מאריכות לשון זה מבואר דוקא שכרתו אדם בפשיעה ולאפוקי אם כרתו לרפואה שהי' לו חולי וכרתו להושיעו מחליו מותר בקהל והיש"ש למד כן מלשון הרמב"ם שכ' או כרתן וס"ל שאדם כורתו מחמת חולי שנולד ובאמת אין לשון זה מוכרח שיותר נראה לפרש שהחולי המסה או כרת הבצים ולא ע"י אדם אבל מלשון הסמ"ג בודאי משמע כן וכן נראה מהירושלמי דפליגי במחכך ומסתת בחטטי' והלכה כר"י בנו של ריב"ב דשרי ומ"מ אין היתר זה מבואר בלשון הרמב"ם ובלשון ר"ת שבמרדכי פ' הערל משמע מה שחותכי' הרופאים מחמת חולי אבן הוה בי"א ומ"מ נ"ל פשוט אם כבר נסמסמס הביצה ונתבטל ע"י חולי והי' כלא הי' ועומד להתבטל ולהתמסמס מאליו והרופאים מיהר לעשותו בהא לית דין ולית דיין דשרי להסוברים דע"י חולי מקרי בי"ש ומשו"ה כ' רמב"ם כרות ע"י אדם וקוץ טרם שכ' דין חולי והמסן או כרתן לומר שאם אחר שכבר המסן החולי וכרתן ובטל האברים ומלאכתם בא אדם והסיר האבר לא נאסר מלבוא בקהל בשביל זה וכן מוכח דעת הרא"ה הנ"ל וכן דעת יש"ש בפשיטות והגאון בית מאיר חוכך קצת בזה ולדעתי הדבר פשוט וכן משמע בפשיטות מדברי כל הנביאי' שהתנבאו בס' תומות ישרים סי' נ"ב נ"ג ורי"א דלהרמב"ם הוה זה בי"ש אע"ג דשלטו בו ידי אדם אחר שכבר נתבטלו האיברים ושבתו מלאכתם ואין זה ענין למסרס אחר מסרס דאפי' לשיטת רש"י שבת קי"א ע"א דאע"ג שכבר נתקו ומונחים בכיס מ"מ חייב זה השני היינו בלאו דבארצכם לא תעשו ואין זה ענין ללאו דפ"ד ועוד התם נמי אפשר דוקא כששניהם נעשו בי"א חייבי' שניהם אבל אם ההתחלה הי' בי"ש לא מחייב המנתק אח"כ וכן משמע לשון ש"ס שם להביא נותק אחר כורת ולא אמר מנתק את המוכרת אע"כ דוקא אם א' כרת בידי' ובא אחר ונתק ולפ"ז כדמוקי לי' בזקן המ"ל בסריס בי"ש אלא היינו הך וכדדחי החזרוני לנערותי י"ל ה"ה בי"ש יש לו רפואה כמו סריס חמה אלא לפ"ז אסור להשקותו כוס עקרין והרי ה"ל סריס אדם ובחידושי למס' שבת שם יבואר זה ע"ש. ובזה י"ל הפרישה סי' ה' שכ' מדכתיב לא תעשו לשון רבי' להביא המסרס אחר מסרס ובט"ז שם הקשה הא בש"ס מייתי לי' מאם על כרות חייב על נתוק לא כ"ש. ולהנ"ל תרווייהו צריכי' דאי מנתק וכרות ה"א הנותק אחר כריתה בי"ש נמי חייב קמ"ל תעשו ע"י תרי עשיית בי"א ואי מתעשו ה"א דוקא זה כורת חצי אבר וזה חציו השני אבל נותק אחר כורת דשני לא עביד מידי לרש"י ה"א לפטור קמ"ל דאפ"ה מחייב כיון דתרויהו בי"א נינהו אבל לעולם אי בי"ש המסן וכרתן שוב אין איסור במעשי אדם כלל וכן יש להבין מלשון הרמב"ם פט"ז מאי' ביא' הלכה י"א וכל זה לענין לאו דנתוק וכרות אבל לענין אם מותר בקהל נראה לי לכאורה לכל הפוסקים הנ"ל מותר בקהל ובשו"ע סי' ה' פסק בדיעה ראשונה כוותי' ש"מ שנ"ל שיטתם עיקור וכן נראה לכל מעיין:

אבללהרא"ש וריא"ז פסול בקהל ובח"מ חייש להו ובית שמואל משמע דמקיל ובתומת ישרים עכ"פ הסכימו שלא נכוף לגרש אפי' נשא באי' מכ"ש בנשא בהיתר אלא הם העלו להודיע לו ולומר הרא"ש וריא"ז מחמירי' ואולי ישמע ויגרש מרצונו והנה מבואר בדבריהם שם דהוה שכיחי לי' לישא גיורת אבל היכי דלא שכיח כבזמנינו א"כ יותר ממה שחשש הראב"ד על האשה שתזנה תחת בעלה יותר איכא למיחש לגברא רך בשנים העומד בכחו ותאותו שיעשה מה שלבו חפץ ומלאה הארץ זמה ואין לפרש ע"כ ניהו אי הי' פנוי ובא לישא אשה הייתי אומר מה לה להאשה להכניס עצמה בספק אי' לדעת הרא"ש וריא"ז כדי להציל נפשו מיני שחת ולא הייתי יועץ להאשה שתשאנה לו אבל זה שכבר נשא אשה בהיתר למה ניעצה להתגרש במקום שרוב וכמעט כל הפוסקי' מתירי' ומצורף לזה משמע מלשון השואל שאין ברור שנשאר כפול מהביצה עצמה דאפשר דניטלה כולה והמעט שמרגישי' שנשאר הוא דלדולי חוטין שהביצה תלוי בהם וא"כ יש לנו ג"כ דעת ר"ת וגדולי ראשונים שעמו ומעתה אם לא יוליד האשה נאמר שהי' פ"ד בי"ש מחמת חולי דמותר לרוב הפוסקי' וא"נ תוליד האשה לא נחזור על בניו לומר ממזרים הם כי נתלה לומר כל הביצה ניטול וכעדותו של ר"ת דבעל ביצה א' מוליד וכמ"ש יש"ש שהרופאים יודעי' לאמן ידיהם יע"ש:

ומ"שפר"מ שמא חתוך הרופאים יותר מהרקבון והגיע לבשר ברי מימי לא שמעתי ולא ראיתי לחוש לזה להחמיר ולהוציא אשה מבעלה ומ"ש כל מקום דמוקמי' בחזקת היתר אסור מיהת מדרבנן בחפזו כ' כן דזהו דוקא בספיקא דתרי ותרי ויעיי' לשון רש"י בעירובין ל"ה ע"ב ד"ה א' אומרת וא"נ היכי דאיכא תרי חזקה דסתרי אהדדי ועמג"א סי' ח' סקי"א וסי' תל"ז ס"ק ד' ובמחצית השקל שם מיישב היטב ע"ש אבל זולת זה פשיטא דאוקי גברא אחזקת גופי' ואתתא בחזקת היתר לבעלה אפי' איכא קצת ריעו' לפנינו כמוכח ממ"ש תוס' נדה ב' ע"ב ד"ה תרתי לריעו' ויעיי' בחכם צבי על זה ולע"ד האריכות בזה אך למותר והנלע"ד כתבתי אם גם פר"מ יסכי' אחר העיון וחתמתי בכל חותמי ברכות א"נ דש"ת. פ"ב יום א' טוב למב"י קפ"ל.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםלדייני ישראל ה"ה הרבני' המופלאים כבוד מוה' שלמה וכבוד מוה' יודא נ"י דייני' מצויני' מורי הוראה בק"ק סרדיהעל יע"א:

ע"דפנוי' שנשתדכה לכהן וידוע שזה כעשר שנים הרתה לזנוני' ובדקוה עתה ואמרה מפלוני כשר נבעלה כשהיתה משרתת בבית אבותי' בעיר פלוני שרובה א"י. ובאותו בית לא הי' כ"א ישראלי' כשרים וגם באיזה בתי' הסמוכים לאותו בית ושהבועל רצה לישא אותה אז אלא שמשפחתו מנעו לישא אותה ונפשם בשאלתם אי מותרת לכתחלה לכהן זה:

והנהמעלתם כ' שבנב"י תנינא חא"ע סי' כ"ח כ' וז"ל אמנם לפמ"ש מעלתו שרוב ב"ב כשרים וגם רוב הבריות הבאים לביתה א"כ אפשר הוי כתרי רובא עכ"ל. ותמהתם על נב"י איך לא שת לבו לדעת הרמב"ם דבתוך העיר לא מהני תרי רובא. ותמהתי על מעלתם דהרי זה הוא שכ' שם הגאון דעי"ז נפלין ברברבתא בפלוגתת רמב"ם וטור הנ"ל. אך באמת לדינא אי הי' כאן תרי רובא משום הך דנבעלה בעיר הי' ראוי להכריע כהטור להקל וכ"כ בית מאיר במסקנא בסוף הסי'. ומ"ש מעלתו דהכא אזיל איהו לגבה דהיא אומרת שאנסה הבועל ובא בחדר משכבה פעמים ובטענה זו דנאנסה מהימנת בודאי משום חזקת כשרות שלה ובודאי לא אזלה היא לגבי' עכ"ל. לא הבנתי דברי' מ"ש חזקת כשרות אי חזקת כשרות לכהונה קאמרי מעלתם א"כ דבריהם תמוהים דודאי מעיקור הדין מוקמינן בחזקת כשרות ומשו"ה מהני ברי שלה מדינא ככל אי' שבתורה שמוחזקים בהיתר וע"א ובע"ד עצמו נאמן עליו. ואז אי מהימנת שוב לא איכפת לן אי אזלא היא או הוא כיון שיודעת ומכירה למי נבעלה אך משום חומרת יוחסין לא סמכיכן אברי וחזקת כשרות שלה ובעינן רובא ושלא יהי' ספק קבוע א"כ מה יועיל לזה חזקת כשרות להאמין לה ממנ"פ אי נאמין לה הרי היא יודעת למי נבעלה:

אךנ"ל כוונתו חזקת צדקת שלא נתפתתה ברצון אלא באונס ומסתמא לא אזלא איהי לגבי' שיאנס אותה אבל הוא אזיל לגבה כצ"ל דברי מעלתם והמה תמוהים אילו אמרינן דאזלא לגבי' ע"מ שיבעלנה שנאמר אוקי בחזקת צדקת אנן חיישי' דאזלא לגבי' לשום צורך ענין ושוב אנס אותה במקום קביעות שלו ותו אי נניח שנאנסה ותפשה ושכב עמה א"כ מדינא לא מהימנת ע"י ברי וחזקת כשרות לכהונה משום דלא שייך בודקת ומזנה באונס וס' זו רמז ב"ש סוף סקל"א והטעם בזה בארתי כבר בכמה מקומות דמבואר בירושלמי דטעמא דר' יהושע דמחמיר אפי' ברוב כשרי' משום דזנות רצה אחר הפסולי' והוי כאלו אין הכשרים נכנסי' בספק כלל וכמו בעיר שרוב גוים ורוב טבחי ישראל או רוב מבשלי בשר או בנמצא פת ואיכא רוב אוכלי פת בעל בית. או רוב משליכי תינוקות כמבואר במשניות דמכשירים דאין הולכי' אחר רוב נפשות אלא אחר רוב המצויין בעסק זה או רוב גנבי וכדומה והכא כיון שרוב המצויין אצל זנות פסולין שוב לא מהני רוב כשרים והיות דברי ר"י נכוני' בטעמם הוצרך ר"ג לומר אדרבה יש רוב מתנגד לזה שאשה בודקת ומזנה ולא תשמע להתפתות לפסול. ולזאת הס' נסתלקו כל הפסולים מהספק והי' ראוי להתירה אפי' בלא נבדקה ואפי' ברוב פסולים. אלא כיון דאיכא תרי רובא המתנגדים דהזנות רצה אחר רוב הפסולי' ואשה בודקת ומזנה ה"ל כמו תרי ותרי ואוקמה אחזקת כשרותה עם צירוף ברי שלה. וכל זה בנתפתתה אבל באונס דלא שייך בודקת אמרי' בודאי הזנות רצה אחר הפסולים ולא מהימנת ועיין רז"ה במשנה דתינוקו' ספ"ק דכתובת וא"כ אי חפשה ושכב עמה אסורה בודאי:

איבראפשוט דאין כוונתה שאנסה בנפשה ושכב עמה דאין בעיר חזקת אונס כיון שלא צעקה בעיר חזקה נתרצית ע"י פיחוי דברים כמ"ש רמב"ם וביאר בכ"מ ריש הל' נערה בתולה ומה שאמרה שאנס אותה רצונה שהרבה והעתר בדברי' או אפי' קצת באונס עד שנתרצית ולא צעקה שיבואו לה מושיעים ועיין סמ"ע רסי' ר"ה שגם זה נקרא אונס וכן ברמב"ם ספ"א מהל' גזילה אבל לא לענין דינא דידן דעכ"פ חזקת צדקת אין כאן מדלא צעקה ולעומת זה הדרין אשה בודקת ומזנה ואילו הי' פסול לא נתרצית לו:

והנהבסוגי' דראוה מדברת מסקינן לר' יהושע אין אפוטרפוס לעריות ואנן קיי"ל כר"ג והקשה פני יהושע הא קיי"ל בכל הש"ס אין אפוטרפוס לעריות ואמרתי בדקדוק לשון הש"ס שם כיון דאסתתר אין אפוטרפוס לעריות שנראה שפת יתר אלא דר' יהושע נמי יודע דחזקה בודקת ומזנה היינו אי נכנסה תחלה ע"מ לזנות. אך היא נסתתרה שלא ע"מ להבעל לו ולא בדקה ועכשיו כיון שכבר נסתתרה ואלבשה יצרא שוב אין פנאי לבדוק כי אין אפוטרופס לעריות ואמנם ר"ג ס"ל היא הנותנת כיון שאין אפוטרפוס לעריות אין נכנסת לבית הסתר קודם בדיקה וכבר בדקה קודם סתירה שגם היא יודעה דחורא קורא לגנב אבל לעולם כ"ע ס"ל אין אפוטרפוס לעריות:

ונחזימאי דקמן הנה מ"ש בנב"י דבית מיוחד ליהודים הוי כעיר בפ"ע אע"ג שנראה דבר חידוש מ"מ כן הוא בפר"ח י"ד סי' ס"ג והרי הרשב"א בתה"א בסוף סי' ד' כ' דין זה גבי יי"נ אם יש ליהודים שכונה בפ"ע לא חיישינן לרוב העיר וכ' עליו הבד"ה ואיני מבין דברי' וכי מחלקין העיר בדינה למבואות ותינוקות שנבעלה בשכונה זו ורוב העיר פסולים ורוב השכונה כשרים אזלינן בתר רוב שכונה ושבקינן רוב העיר הא ודאי ליתא עכ"ל הרא"ה בבד"ה והשיב עלי' במשמרת הבית לא אמר המחבר אלא בשכונה מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסקת שהוא ודאי כעיר בפ"ע וכן אנו נוהגים בבשר שנמצא בשכונותינו וכו' מפני ששכונותינו מיוחדת שאין דרך הנכרים מפסקת וה"ה והוא הטעם לתינוקות שנבעלה שם עכ"ל ועיין בט"ז וש"כ יו"ד סי' קכ"ט סעי' כ"ו ובסי' ס"ג כ' פר"ח ד"ה אכתי פש גבן וכו' וז"ל ולא שייך לומר דניזיל בתר רוב העיר והרי בית המיוחדת בפ"ע ואין רגל הרבים מצויין שם ואף שאין דלתות הבית נעולות הוי דומיא דעיר בפ"ע ותו וכי מיגרע גרע בית זה משכונת ישראל שכ' הרב שכעיר בפ"ע דמיא כי היכי דנמצא בשכונה שרי הה"נ לנמצא בבית עכ"ל פר"ח ומינה לתינוקו' שנבעלה שאין לחלק בין בית לשכונה. וראיתי בבית מאיר דטען על הרשב"א שהשוה דין תינוקו' לגונבי יין התם יין לא נייד אבל איתתא דנייד ורגלי' מצויים בכל העיר מה יועיל שכונה ואע"ג דכ' ב"ש דמשמע מהפוסקים דאזלינן בתר השתא ולא אמרינן שנבעלה במקום אחר כ' שלא ידע שום משמעות אלא מעיר לעיר שרגלי הנשים אין מצויות בעיר אחרת. אבל באותה העיר שרגלי הנשים מצויות להלך אנא ואנה ליקח ולישא וליתן פשיטא דאין לחלק העיר לשכונות דאלת"ה אפי' בבית מיוחד סגי ולמה לי שכונה ע"ש נמצא גם הגאון הלזה מסכים דאין בין בית לשכונה ולא כלום ואם נסמוך על הרשב"א בשכונה ה"ה בבית כנב"י אלא שחלק אעיקור הדין ודבריו לכאורה נכוני' במ"ש שרגלי הנשים מצויות בכל העיר ורשב"א לא מיירי אלא כשאינו נבעלה בשכנה זו אבל רק דרה בשכינה חיישינן שמא הלכה תוך העיר:

**ובתשו'**אחרת (עיין לעיל סי' יו"ד) הארכתי והעליתי להכריע דעכ"פ אין בנות ישראל נשמעות לאיש אשר לו ערלה כי חרפה היא לנו ופלוגתת ר"ג ור"י בפסולי ישראל נתין ממזר שאפשר שאינה יכולה לבדוק כראוי ולבוא אל המחקר האמיתי משא"כ בגוי אפשר דר"י מודה ושמואל אמר לר"י את לא תעביד עובדא לא אמר אלא באותו ענין דפליגי ר"ג ור"י וכ"כ בבית מאיר דבעניני' אחרי' לא מיירי שמואל ומוקמינן אעיקור הדין ולפע"ד גם הך דבעילת נכרי דכוותי' ושם הבאתי כמה ראיות מוכיחות ואכתוב א' מהם תוס' כתו' י"ד ע"ב ד"ה מסייעא לי' וכו' שהקשו מאבא שאול ולהנ"ל דלר"ג לא שמעי' רוב פסולים אלא חורבא דדברא שרוב נכרים פסולי' ובזה עדיפא בודקת ומזנה אבל ברוב פסולי ישראל לא שמענו קמ"ל אבא שאול:

וא"כעכ"פ יש לקיים דינו של הב"ש בשכונת מגרש ישראל ונתעברה אע"ג שרגלה מצוי ביום בין הנכרים מ"מ כיון שאינם באותה שכונה שרגילים שכיני' לבא זא"ז ורק שרגלה מצוי בביתם לקנות דברי' הצריכי' לא חיישי' שאנסה שם דאונס בעיר לא שכיחא ושפיתה אותה שם ביום או שנתפתחה באופן שיבח בלילה אצלה ותפתח לו הדלת וכמ"ש בית מאיר חששא זו. זה לא ניחוש כ"א בפסול ישראל נתין וממזר אבל לאינו ישראל לא חיישי' להכי לפע"ד ותולין במצוי בישראל:

והשתאכיון שכ' פר"ח דבית הוי כשכונה וגם בית מאיר סבור כן אלא שהוקשה לו על זה והכרענו דבא"י עכ"פ יש לקיים דברי ב"ש בהבנת הרשב"א וגם הגאון נב"י ס"ל כן בפשיטות וה"ל כנבעלה בעיר שכולם כשרים לה ומותרת לה ע"י ברי שלה:

אךכל זה אי הי' נבדקת כבר מאז שנשתדכה לזה הכהן שאז ברי שלה מהני אבל אי לא נבדקה מעולם רק עתה בשעת מעשה בודאי חיישי' שמא עיני' נתנה בו וכמ"ש והאריך בנב"י שם ואם יש לחקור בק"ק טאטיס ויתברר שהבועל הודה ורצה לישא אותה אלא שמשפחתו מינעוהו אז לית דין ולית דיין שמותרת ליכשא לכתחלה עפ"י עדותו והודאתו של הבועל. ואם לא ימצא כן וגם היא לא נבדקה עד עתה בשעת מעשה א"כ אפי' ברי אין כאן אפי' נשאת תצא. אך אי כבר נבדקה קודם מעשה ואמרה מפלוני נתעברה אזי אם יסכים עמי עוד ת"ח א' לימטינא שיבא לכשורי. ואי לא לא בעינא לקבל עלי אחריותא דאחרינא. והי' זה שלום כחפצם וחפץ א"נ דש"ת פ"ב יום ה' טו"ב טבת תקפז"ל:

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מו"ה יחזקאל בנעט נ"י אב"ד דק"ק פאקש יע"א:

נעימותימינו שלוחה אלי מקהלתי ק"ק פ"ב לכאן שאני עוסק במרחצאות פה ואעפ"י שאיניני פה במחיצתי וספרים אינם אתי עמי ככל הצורך אמרתי לאו אורח ארעא למוקמי גברא רבא אבראי ולא באתי אלא לטייל ולהשתעשע ע"כ הנני משיב מפני הכבוד:

וז"לשאלת חכם איש א' עני ואביון הלך בדרך בעגלה וישב על חביות א' ומיד הרגיש כאב בביציו פעם הרגיש ופעם לא הרגיש עד כי נפל למשכב ונפח כל הכיס שלו עד כי הוצרך לילך לעיר פעסט ושם נטלו הרופאי' ביצה א' של ימין וכשבא לביתו אמרתי כי יש כאן ספק אם הוא מותר להשהות את אשתו משום לא יבוא פצוע דכא עכ"ל:

ושובכ' פר"מ שרבי' ניתלו במה שמצאו בשפתי חכמים פרש' תצא אדפירש"י בחומש על לא יבוא ממזר בקהל ה' לא ישא ישראלי' ולא פי' כן בפצוע דכא המוקדם היינו משום דבממזר אפי' נישאית כופי' אותו להוציא משמע בפצוע דכא בנשאה בהיתר עכ"פ אין כופי' להוציא ופר"מ שפך סוללה על השפתי חכמים מכמה סוגי' דגם בפצוע דכא שנעשה אחר שנשאה בהיתר מ"מ כופי' להוציא יפה כיון ובעל שפתי חכמים לא מלבו הוציא מילין כי הגאון באר שבע בספרו צדה לדרך כ"כ בשם מצא כתוב בס' קדמון כדברי שפתי חכמים ודחה דבריו כמו שדחה מעלתו אלא שאין הספר הזה כעת לפני ומ"מ י"ל שאין כוונת הכותב ההוא שיהי' האמת כן שאין כופי' פ"ד להוציא אלא דאי לא הוה כתי' בממזר ועמוני לא יבוא והוה אתי' בק"ו מפ"ד ה"א לא יבוא לכתחלה אבל אם כבר בא אין כופי' קמ"ל גבי ממזר לא יבוא ומריבוי ילפי' פירש לא יבוא אפי' בדיעבד כופי' וה"ה גבי פ"ד דכל ג' לא יבוא דפרשה יפורשו באופן א' ולעולם אפי' בפ"ד כופין וכסוגי' הש"ס אלא בלא"ה דברי' הללו אין בהם ממש וק"ו שלו ק"ו של שטות הוא איך ניליף ממזר בק"ו מפ"ד אי לא הוה ידעי' כלל שיש קפידא בביאת ממזר בקהל ה' איך תיתי בק"ו ממום דפצוע דכא ולא קרב זא"ז:

וליישבדברי רש"י שפי' כן בממזר ולא בפצוע נקדים פלוגתת רמב"ם וראב"ד רפט"ו מאי' ביאה דס"ל לרמב"ם דאין לוקין אלא בקידש ובעל ופי' הר"ר אברהם בנו ז"ל מדכתי' במצרי ואדומי דור שלישי יבוא להם בקהל ה' ע"כ א"א לפרש ביאה ממש בזנות וכי יצוה ה' שיבואו בזנות אע"כ ביאה בקהל פי' קידש ובעל דרך נישואי' וה"ה לאו דלא יבוא בקהל ג"כ יתפרש בנישואין וכ"כ כ"מ בשמו והראב"ד השיג מפ' אלו נערות דאמר אי ר' יצחק קשי' ממזרות מבואר דלקי בפיתוי בלא קידושין ותשו' רמב"ם לחכמי לוניל על זה אין להם שחר כמבואר בה"ה שם ושוב כ' הראב"ד בהשגה שני' והדין נותן שהביאה תיאסר שלא ירבו ממזרות בישראל ופצוע דכא שלא תזנה אשתו תחתיו והממזרות רבה עכ"ל:

והנהמ"ש הר"ר אברהם מדכתי' יבוא להם וה' לא ציוה לבוא בזנות בשיטת אביו הרמב"ם ז"ל אמרו דס"ל פ"א מאישות ה"ד דכל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושין לוקה מן התורה לפי שבעל קדישה והראב"ד משיג דפסוק מיירי במופקרת לכל אבל לא לאיש א' ע"ש וא"כ לרמב"ם יפה כ' איך שייך דור שלישי יבוא להם ביאה בלא קידושין הא אסורה מן התורה לכל אדם וקיי"ל לא כתי' קרא דאי להתירא אך לראב"ד וסיעתו דאין כאן איסור קדישה א"כ שפיר יש לפרש יבוא להם בלי קידושין ובהיתר. אמנם אהך גופי' כ' ה"ה שם איך אפשר שעל פיתוי של זנות ילקה על לא תהי' קדישה א"כ מפותה האיך משלם עלי' ממון והלא לוקה ע"ש בה"ה פ"א מאישות ולפע"ד לק"מ דרמב"ם דקדק בלשונו כל הבועל אשה לשם זנות בלא קידושי' אבל המפתה לשם קידושי' אלא שאביה מאן ימאן לתתה לו זה עבר על לא תהי' קדישה והוא המשלם קנס מן התורה והכי מפרש רמב"ם קרא דמפתה וכמבואר להדי' בש"ס קידושין מ"ו ע"א אבל מפתה שלא לשם קידושין אה"נ כיון דלוקה אינו משלם וממילא לא קשי' נמי הא דאמרי' לר' יצחק קשי' ממזרות דכיון דבממזרות לא שייך פיתוי לשם קידושי' דאם מקדש ובעל לוקה משום מחזרת וע"כ בעל שלא לשם קדושין וא"כ לוקה משום קדישה וממ"נ לא ישלם וקשי' ממזרות ודברי רמב"ם נכונים בעז"ה ובחידושי ר"פ אלו נערות ישבתי גם תשו' רמב"ם לחכמי לוניל ע"ד זה ואין כאן מקומו ולפ"ז הר"ר אברהם לאתויי מגופי' דקרא אי ס"ד לא יבוא ביאת פנוי' הוא למה לי קרא תיפוק לי' מלא תהי' קדישה אלא עדיפא מיני' קאמר מיבוא להם בקהל ה' דלא יחלוק בעל דין דלמא לעולם בפנוי' ולעבור עליו בשני לאוין להכי מייתי מיבוא בקהל ה' וכי ה' ציוה או התיר לבוא על המצרית:

והנהדברי הראב"ד צריכי' ביאור לכאורה דיהיב טעמא שלא להרבות ממזרים ופ"ד משום שהיא תזנה תחת אישה וקשה א"כ אפי' פ"ד בידי שמום נמי ומפורש בש"ס יבמות ע"ה ע"ב דפ"ד בידי שמים כשר בקהל וכמדומה לי שהקשה קו' זו בס' מעין חכמה ואינינו אתי כעת ותו וכי בטעמי' דקרא יחלוק על הרמב"ם ונעו מעגלותי' לא תדע ועוד איזה נתינת טעם איכא הכא לומר שהתורה אסרה ממזר בקהל כדי שלא ירבה ממזירים בישראל זה הוא מערכה על הדרוש שאם לא תאסר תורה ממזר בקתל מה לנו שוב אם ירבו בישראל אבל האמת לא בא הראב"ד לדדוש טעמי' דקרא אלא הכי קאמר כיון שממזר מתועב הוא שהרי אסרו בקהל ע"י קידושין עכ"פ להרמב"ם לא יתכן לומר שע"י בעילת זנות יהי' מותר וירב' ממזרים מתועבי' בישראל ודרכי' דרכי נועם כתי' אע"כ לא יבוא ביאת זנות במשמע אפי' בלא קידושין והנה קו' זו לק"מ לשיטת רמב"ם דביאת פנוי' בלא"ה אסורה משום לא תהי' קדישה ואין כאן ריבוי ממזרים בישראל. שוב טען הראב"ד מפצוע דכא לפי שהבין מהרמב"ם דמי שקידש בהיתר ונעשה פ"ד ששוב מותרת לו שהרי הביאות המה בלא קידושי איסור וגם זה אינינו בכלל דרכי נועם דנהי דפ"ד גזירת הכתוב ולא הקפידה תורה על פ"ד בי"ש מ"מ אפצוע דכא בידי אדם דהקפידה תורה אין ראוי להתיר' אחר שנשא בהיתר שהרי תזנה תחתי' ויותר יש להקשות לפמ"ש בס' החנוך בטעם פ"ד שתיעב' ה' והחמיר לאוסרו בקהל משום שמדרכי המלכים לסרס עבדיהם ויהיו סרוסי' בהיכל העלך ורצה הקב"ה שלא יתאוו לשולחנם של מלכי' ולסרס עצמם ע"כ החמירה תורה שלא יבוא בקהל ולהרמב"ם אכתי לא הועיל כלום שבתחלה ישא אשה ואח"כ יסרס עצמו ולפני מלכי' יתיצב אע"כ אפי' ביאה בלא קידושי' אסור דלא כרמב"ם ואמנם נ"ל דמעולם לא עלה זה ע"ד רמב"ם דודאי מודה רמב"ם כל ביאה שאחר קידושי' לוקה עלי' אפי' יהי' הקידושי' בהיתר ולא הוציא הרמב"ם אלא ביאת זנות ולק"מ:

ומעתהנבוא ליישב דברי רש"י בחומש בעזה"י ונאמר דס"ל כשיטת הראב"ד ורוב הפוסקים דביאת זנות אסור והא דפירש"י לא ישא ישראלית היינו אפי' נישואי' דלא תימא דלא אסרה התורה אלא ביאת זנות דבאשה דעלמא הכשירה לא אסור אלא במופקרת והכא אסו' אפי' ביאה בעלמא אבל ע"י נישואי' וקידושין מותר קמ"ל רש"י אפילו נישואי' אסורי' ומכ"שכ זנות ולא הוצרך רש"י זה לפרש בפ"ד דפשיטא דטפי יש לאסור אחר הנשואי' שלא תזנה אשתו תחתיו ופשיטא שאפי' אחר הנישואי' אסור אבל בממזר הוה סד"א לחלק ע"כ פירש רש"י כן גבי ממזר וא"ש נמי דפירש"י לא ישא ישראלית וכ' רא"ם ר"ל לאפוקי גיורות דמותר בה והיינו משום דבפ"ד הוה סברה לומר אדניחוש שמא תזנה תחתיו אדרבה ניחוש לכל הפסולי' משום צערו דגופי' דדהו ושיבואו לידי הרהור אסורי' ומוטב שיאכלו בשר תמותות שחוטות ואל יאכלו בשר נבלות לזה פירש"י ישראלית לא ישא אבל מ"מ לא יבטל ויש לו פת בסלו וישא גיורת וכיוצא בו שמותר בה:

ואמנםבהרא"ם משמע דרש"י ס"ל כהרמב"ם דוקא ע"י נישואי' וקידושין לוקה ולא בביאת זנות והנה בפי' לא תהי' קדישה פירש"י כפי' הפוסקים דוקא מזומנת ומופקרת אסורה אבל באקראי בעלמא לא ואי ס"ל בלא יבא כרמב"ם קשה קו' הראב"ד אתה מרבה ממזרים ע"י ביאת זנות וי"ל דלא חשש התורה להרבות ממזרי' ע"י ביאת זנות דאקראי ולא שכיחא שידבקו כשרי' בפסולי' ואשה בודקת ומזנה וא"כ י"ל בפ"ד פשיטא לי' דביאת קהל היינו ע"י קידושין אבל בזנות מותר ולא שייך שלא רבה פ"ד בישראל ופשוט אבל בממזר ה"א לאסור אפי' ע"י זנות שלא ירבו ממזרי' כקו' הראב"ד קמ"ל רש"י לא ישא ישראלי' יהי' איך שיהי' אין דן דינו למזור שמי שנשא בהיתר ונעשה פ"ד אח"כ כופין אותו להוציא ככל חייבי לאוין ואין בזה פקפוק וספק אך בנידון שלפנינו יש לעיי' קצת וכבר הלכו בו נימושת ראשונים ואחרוני' יהי' ה' עמנו ויאיר עינינו להוציא לאור משפט צדק:

ביבמותע"ה ע"ב דעת ר"ת שבתוס' דהלכה כר' ישמעאל דמכשר ביעא א' בידי אדם מדקיימא בכרם ביבנה כוותי' וממעשים בכל יום דבעלי ביעא א' מולידי' וגם בירושלמי מבואר כן אלא דאינו מוליד ע"ש וצ"ל דאין זה סותר למעשים בכל יום דמולידי' דאפשר נתחכמו רופאי' זמנינו או נשתנו הטבעי' כמ"ש תוס' פא"ט ובבכורות י"ט ע"ב ד"ה פרה וכו' אלא דבתחלה הוכיחו תוס' דע"כ ניטל ביעא א' כשר דאי ס"ד דהוה פ"ד דאמר מרע"ה בסיני זה א"א שיהי' לו רפואה לעולם ולא יוכחש הקב"ה הל"מ שבידינו והתורה נצחייות אע"כ אינינו בכלל פ"ד דקרא ולא נאמר בו בסיני מידי ושוב אפשר דבזמן הירושלמי לא הוליד ועכשיו מוליד וזה ברור בכוונת התוס' בעזה"י:

שובכ' תוס' בשם הירושלמי דוקא בשלימין ומסופקי' אם לומר שהם ב' תיבות של ימין ולפ"ז לא מתכשר אלא בנטלה של שמאל ויש להזהיר הרופאי' ליטול של שמאל פי' תוס' מיירי מי שאין לו שום מכה וחולי בביעיו אלא מחמת חולי שבירה רגילי' הרופאי' לחתוך ביעא א' לפנות מקום בכיס לבני מעיים או מחמת חולי אבן שבקנה השתן וכמ"ש ר"ת שבמרדכי ויזהירו הרופאי' לחתוך של שמאל ולא של ימין דאלו נולד חולי בביצה איך אפשר להזהיר הרופאי' הלא אותו שנולד בו חולי צריך להסירו אע"כ לא מיירי מחולי דההוא לא איכפת לן כלל דהוה בידי שמים וכאשר יבואר לקמן אי"ה אך מיירי שאין חולי בביעים וניטלו מפני חולי השביר' או האבן וקצת מזה ראיתי פ"א בתשוב' מהו' שמשון חסיד בעל תוספ' חדשים שבקונטרס אגרת בקורת וכ' תוס' שזהו חומרא גדולה לחלק בין ימין לשמאל ר"ל דגם זה מעשי' בכל יום שמולידי' אעפ"י שניטל הימין וכן ראיתי אני כבר פעמים:

ויותרנראה להתוס' והפוסקי' גי' של ימין תיבה א' פי' שיהי' שלימה ולא פצוע ויש בזה ב' פירושים לפום משמעות תוס' משמע שאותה הנשארת תשאר שלימה מבלי פגע כ"ש אפי' פגע שאינו פוסל בעלמא כגון נקב שאינו מפולש וכיוצא בו מ"מ הכא כיון שכל סמיכתו על אותה הביעא האחת צריכה שתהי' שלימה בריאה ויפה אבל אותה שניטלה אפי' היתה פצוע מתחלתה ונפסל על ידה שוב כשחותכי' אותה חלק להכשירו וכן משמעות הירושלמי לפי הגי' שכ' תוס' אין כרתין לי' וזאת שרי לי' פי' שאמר להרועא אי תכרות אותה הביצה שנקבה וכבר נפסל על ידה מלבוא בקהל אם תכרתנה אתה מתירו לבוא בקהל וקורין אין כורתין בחיריק תחת האל"ף כמו אי אם ואין זה נגד הסברה דכן אורחת כל האיברי הכפולים כגון העיניים והאזנים אם ניטל א' נשאר כל כחו בהשניי' הנשאר ביתר עוז וע"כ כל זמן שאין כורתין הביצה המוכה ומעונה והכח מושך לשני הביצים בשוה ואותו הכח הנמשך אל הביצה המוכה הוא כח בטל וריק ולא יפעול מחמת חולי שבו ע"כ פסול אבל כשיוסר הביצה ההיא וישאר כח שניהם בהבריאה חוזר להכשירו:

אמנםהרא"ש ס"ל שאין פסול זה חוזר להכשירו לעולם ומ"ש בירושלמי ובלבד של ימין רוצה לומר שהנחתך הי' שלם אבל אי הי' פצוע ונפסל שוב אינו חוזר להכשירו ועי' רא"ש פ' בהמה המקשה בסוגי' דארכובה הנמכרת עם הראש וק"ל ולרא"ש צ"ל דגרס בירושלמי אין ברתי את שריי לי בבי"ת במקום כרתי בכ"ף ולא דבר עם הרופא ולא נפסל זה האיש מעולם ע"י פיצועו או ניקב אלא שמיד ניטל ממנו ביצה א' ובא אשה ושאלה אי מותרת לו והשיב לה הן בתי את שריית לי' אך לא תוליד ממנו ומה שנתלה האחרונים א"כ פסול זה אינו חוזר להכשירו ה"ל למימר ביבמות ע"ו ע"א זהו פסול שחוזר להכשירו זהו למעוט' ניקבה או נפצעה הביצה שאינו חוזר להכשיר לק"מ התם מיירי מניקב ונסתם ומיירי מריאה שג"כ איירי מניקב ונסתם אבל הכא לא ע"י סתימה חוזר להכשירו אלא ע"י הסרת האבר ולא דמי להתם אלא שצל"ע במס' שבת קי"א ע"א אם על כורת חייב נותק לא כ"ש ולפירש תוס' היינו שע"י כריתה מעורי' עדיין וע"י נתיקה מנותקי' לגמרי ודלא כפירש"י וצע"ג מאי כ"ש הוא זה דהרי קמן בביצה א' גרע נפצע מניתק לגמרי וכן בחוטין כמבואר ברא"ש וא"כ איך יהי' ניתוק בשני ביצים כל שכן ומאי אולמא דניתוק מכרות אדרבא איפוך אנא ואולי משום כן פירש"י התם שכרותי' לגמרי רק שמונחי' בכיס בעלמא וזה הוה שפיר ק"ו אבל ניתוק לגמרי ממעורה אינינו ק"ו אדרבא הא מגרע גרע וצע"ג ויש לדחוק קצת ולומר הא דניטל עדיף מניקב ונפצע היינו ניטל לגמרי חוץ לכיס אבל כל זמן שמונח אעפ"י שניתק לגמרי גריע טפי ושפיר פריך אם על כרות חייב על ניתק לא כ"ש. והנה שיטת הרמב"ם פט"ז מאי' ביאה דניטל בידי אדם אפי' ביצה א' פסול ובידי שמים או חולי אפי' ב' ביעי' כשר והנה דוחק בעיני לומר דפליג אדכרם ביבנה אלא ס"ל ר' ישמעאל אבידי שמים קאי וביצה א' לאו דוקא כמ"ש נימוקי יוסף דב' בידי שמים לא שכיח ע"ש אלא אכתי צ"ע דהירושלמי א"א לפרש אבידי שמים דא"כ מה בין שלימה לפצוע ומה בין ימין לשמאל ואע"כ הירושלמי פירש דברי ר' ישמעאל בידי אדם מנ"ל לרמב"ם לפרש בידי שמיה וביצה א' לאו דוקא נגד הירושלמי ע"כ נלע"ד בודאי לשון ירושלמי דמייתי תוס' ורא"ש א"א לפרשו אלא כמ"ש לעיל אך תו איתא התם בירושלמי ומייתי לי' הפוסקים וזה לשונו אית תני' תני בידי אדם פסול בי"ש כשר ואית תני' תני בין בי"א בין בי"ש פסול מ"ד בי"א פסול בי"ש כשר יליף לה ממזר וכו' מאן דאמר בין בי"א ובין בי"ש פסול וכו' אר"י בי רבי בנן עוד יליף הוא מממזר וכו' יצירתו בידי שמים. הוון בעי למימר מ"ד בי"ש כשר ר"י בנו של ריב"ב מ"ד בין בי"א בין בי"ש פסול כרבנן א"ר אחאי בר פפא קומי ר' זעירא כולי' דרבנן הרי שעלתה חטטין מי מחסך בה או מסתת והרי הוא בי"א כמי שהוא בי"ש עכ"ל:

ונ"לדאע"ג בתחלה החליט הירושלמי דר' ישמעאל אבי"א קאי מ"מ אחר כך אשכח ב' ברייתו דפליגי בבי"ש ואמר בתחלה דפליגי בפלוגתת ת"ק ור"י בנו של ריב"ב דבי"א אליבא דכ"ע פסול ורק בי"ש מכשר ר"י בנו של ריב"ב וביצה א' לאו דוקא כנימוקי יוסף הנ"ל ושוב אמר ר' אחאי בר פפא דהני ב' בריתות לא פליגי אהדדי אלא חדא מיירי בי"ש לגמרי והוא מותר בקהל לכ"ע ואידך מיירי שאחר שתחלה בי"ש כרתו הרופא והסת בה והיינו דזה פסול בקהל להך בריתא ותרווייהו כת"ק ולהך מסקנא יש להסתפק בדברי ר"י בנו של ריב"ב אי פליג רק אהא והילכתא דכיון שנחלה בי"ש שוב הוה בשר שהרופא גורדו ואין הפסד במה שהרופא כורתו לגמרי אח"כ אבל בי"א ממש פסול גם לר' ישמעאל וזהו דעת הרא"ש שכן הוא מסקנת הירושלמי או י"ל דהשתא להך מסקנא חוזר הירושלמי לסברתו הראשונה דלר' ישמעאל אפי' בי"א מכשיר בביצה א' וזה סברת התוס' דלמסקנת הירושלמי מיירי ר' ישמעאל בי"א והרמב"ם ס"ל דלמסקנא פסול לר"י בי"א ואינו מכשיר אלא בי"ש אך אינו מבואר אי ס"ל כהך לישנא דבריתות פליגא בפלוגתא דת"ק ור"י ולאותו לשון ליכא מאן דשרי בכורת הרופא אח"כ או אי ס"ל כר' אחאי בר פפא דלדידי' לר"י דהלכתא כוותי' שרי עכ"פ בנחלה וכרתו הרופא ואי הוה כותב הרמב"ם פ' ט"ז הלכה ט' פסול דכריתות אדם אחר שכ' נולד בו שחין והמסה או כרתן כשר הוה ידעי' דהאי כרתו אדם או כלב וקוץ אלעיל קאי אנולד בו חולי או שחין וכבר נמסו ונכרתו ע"י חולי אפ"ה אי שוב כרתו אדם פסול אבל השתא שהקדים פסול דבי"א קודם שכ' הכשר שע"י חולי ושחין א"כ אין הכרע בדבר אבל כמדומה לי שמפורש הדבר בכוונת הסמ"ג עכ"פ שכ' לאוין קי"ט אמר שמואל כל פסול בענין זה כשלא הי' בי"ש אלא בידי אדם בפשיעתו כגון שכרתו אדם או הכהו קוץ אבל אם נולד כך או ע"י חולי שאירע לו כשר לבוא בקהל עכ"ל מאריכות לשון זה מבואר להדי' דס"ל כל שלא כרתו אדם בפשיעתו אלא לרפאו מחליו כשר וכן כ' יש"ש בכוונת הרמב"ם ע"ש ולא דמי למסרס אחר מסרס דבשבת קי"א ע"א התם בד"ה הוא יע"ש הטעם בחי' רשב"א ע"ש אבל לענין פסול קהל בודאי כיון שכבר בטלו האיברי' ושבתו ממלאכתם בי"ש וחולי שוב לא איכפת לן במה שנכרתו ע"י אדם אח"כ:

ובמ"שלעיל דבהא פליגי ת"ק ור"י בנו של ריב"ב לת"ק בי"ש פסול ולרי"ב של ריב"ב כשר אפי' נכרתו אח"כ ע"י אדם וכן פסק רמב"ם נתיישב לי דקדוק נכון דת"ק דבריתא נקיט סידרא בתחלה ניקבה והדר נימוקה והדר חסרה ורמב"ם פט"ז הלכה ז' הקדים חסרה לניקבה והשמיט נמקה והלא דבר הוא אע"כ ת"ק ס"ל ע"י חולי פסול ע"כ כ' בתחלה ניקבה בי"א ולא זו אף זו נימוקה כולה ע"י חולי ממנה ולא זו אף זו חסרה ממנו כל שהוא ע"י חולי נמי פסול משא"כ לרמב"ם ע"י חולי כשר ומיירי הכל ע"י אדם ואי הוה חשיב נקבה ע"י קוץ תחלה תו הוה חסרה אפי' מקצת זו ואצ"ל זו מניקבה בלא חסרון בשלמא בבריתא מיירי חסרה ע"י חולי וניקבה ע"י אדם דהרי חסרה דבריתא אנימוקה קאי אבל לרמב"ם דנימוקה כשר קאי חסרה אקוץ והוה ק"ו מניקבה ע"כ הקדים חסרה ולא זו אף זו אפי' ניקב מפולש בלי חסרון נמי פסול ע"י קוץ:

וה"נמשמע לי מפירש"י ע"ה ע"א שפירש בדת"ק נמקו מחמת מכה והיינו מכה של שחין וחולי פוסל ת"ק ובדר' ישמעאל פירש"י סריס חמה מחמת חולי הוא והאי לאו חולי הוא עכ"ל מבואר דלר' ישמעאל מחמת חולי כשר והיינו כהירושלמי הנ"ל דפליגי ת"ק ור"י בי"ש והיינו מחמת חולי כנ"ל אלא שדברי רש"י צ"ע בלא"ה דמסיים והאי לאו מחמת חולי הוא וא"כ ע"כ מפרש דאין לו אלא ביצה א' שנטלה ע"י אדם וכר"ת ואיך כ' אח"כ דלא אסרה תורה אלא פצוע דוך וכרות הא האי נמי הכי הוא אלא שלא אסרה תורה אלא בשניהם והאי אחד הוא שנכרת וניטל מ"מ מבואר דגם דעת רש"י דע"י חולי נקרא בי"ש וכמ"ש בית שמואל בשם רש"י לעיל כ' ע"א ולפע"ד מ"ש רש"י ע"ה ע"ב ע"י רעמים היינו טרם דמייתי הש"ס ברייתא דיליף מממזר א"כ י"ל מסתיין דנילף מדקרינן פציעי דע"י רעמי' כשר אבל לבתר דמייתי ברייתא דילפינן מממזר בעי' דומי' דממזר ממש שבא ע"י פשיעת אדם ממש ולא ע"י חולי אע"ג דרוב חולאי' ע"י פשיעת אדם בשמירת גופו אתי' ממילא עיי' כתוב' למ"ד ע"א וע"ב לענין צנים ופחי' ממילא הוה דומי' דממזר ע"כ מודה רש"י לדינא דע"י חולי מיקרי בי"ש וכ"כ ב"ש בשם ב"ח ועיין מ"ש פר"ח בי"ד סי' ל"ו סקל"ו ויעיין תוס' סוטה כ"ו ע"א ד"ה אשת סריס וכו' וע"ש מבואר בזה דלרש"י בשותה כוס עיקרין אע"ג שאינו עושה מעשה בידי' באיברי ההולדה אלא שמתבטלי' מאליהם ע"י גרמא בשתיית כוס מ"מ מיקרי דומה לממזר דהתם נמי מעשה אב ואם אינינו אלא הכנה בעלמא וחומר היולי כדכתי' כי אבי ואמי עזבוני וה' יאספני וה"נ דכוותי' ולתוס' לא ברירא להו כיון דעכ"פ אינו עושה מעשה ממש ע"י גוש וגוף אלא מסתרס מאליו ע"י גרמא ואין לדמות פסול בקהל לאיסור מסרס בידי' בשבת קי"א אבל מ"מ בין לרש"י ותוס' ורמב"ם ליכא מאן דפליג דע"י חולי ושחין הוה בי"ש ואפילו נכרתו ב' מותר בקהל אפילו לכתחלה דדעת רא"ש יחידאה הוא ממש ואי נכרת אח"כ בידי אדם ע"י רופא אחר שכבר נעשה בשר שהרופא גורדו קרוב לודאי לפע"ד שכשר אפי' לכתחלה ואם נפצעה א' בי"א ושוב ניטלה ע"י אדם לגמרי בין של ימין בין של שמאל רק שהנשארת היא בריאה ויפה ויכולה לפעול פעולת ב' הבצים כדרכן של איברים הכפולים כשר להתוס' ונהי לכתחלה אין לסמוך אבל עכ"פ אין כופין לגרש וטוב להפרישם ולהודיעה עכ"פ דאית בהו פלוגתא ונהי דאין כופין לגרש מ"מ המה יחושו לנפשם ולא יזדקקו זה לזה וכמה דיות נשתפכו עד"ז בתשובת תומת ישרים סי' נ"א נ"ב וסי' רי"ב ואחר אחרון בסי' קכ"ה שגזר עליו שלא יזדקקו זע"ז בכה"ג יע"ש ומ"מ אין להחמיר כ"כ יע"ש:

אמנםבנידון שלפנינו יש לעיי' טובא שתחלת כאבו בא לו ע"י שישב בכח על החביות ואי ברי לנו שנפצעו אז בי"א היינו ממש כנ"ל אך בלי ספק אלו הי' בא לפנינו אז לא היינו מפרישי' אותו מאשתו כלל אפי' להחולקי' על ר"ת אטו כל מאן דכאיב לי' כאיבא בביעא נסתפק בפ"ד והיינו מוקמי' גברא אחזקי' שלא נעתה בו מעשה כלל ואע"ג שעי"ז אח"כ נופח ושלט בו הבראנד עד שהוכרחו הרופאי' לכרתו היינו מפני עצלנותו שלא עשה לעצמו רפואה מיד עד שאח"כ ע"י צינים ופחים ואוירא דעלמפ נחלה ועדיף טפי טובא משתיית כוס עיקרי' והכא אפשר אפי' רש"י מודה דמקרי בי"ש ולא דמי לממזר וכשר לכ"ע ולר"ת ותוס' פשיטא דכשר למה שנ"ל עיקר גירסא שלימה ודלא כהרא"ש וא"כ עכ"פ אין לכוף להוציא אבל עכ"פ טוב לומר שהוא פלוגתא דרבוותא ולוקה על כל ביאה וביאה ע"כ טוב לו ולה אם יהי' פרושין וכמ"ש פר"מ הבקיאות מתוס' זבחים ב' ע"כ אבל לכוף על הגירושין יש לחוש לגט מעושה ולחדר"ג לכוף אותה ות"ח כמותו עיניו בראשו ואין להאריך יותר הנלע"ד כתבתי וה' עמנו הכ"ד א"נ החותם. יערגן יום א' ז' אלול קפ"ה לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לתלמידי המובהק המופלג הרבני החרוץ כבוד מהו' הרש קוניץ נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק מיהאליבע:

נעימותימינו הגיעני אודת אשה המצטערת בהריון ולידה אי שרי' לה למישתי כוס עיקרין דאע"ג דמפורש בכל הפוסקים להיתר ברמב"ם וטוש"ע א"ע סי' ה' מ"מ בספר עצי ארזים שם שדי' בי' נרגא. וע"ד אגב נחית בי' מעלתו באיזה ענינים הצריכי' ביאור ע"כ ריש מילין אומר לבאר כל חמירא בעזה"י הנלע"ד כי הניחו לי מקום משמים בהבנת הש"ס שבת ק"י ע"ב:

הנהברמב"ם פט"ז מא"ב מבואר מלשונו דס"ל דסריס בידים בנקבה פטור אבל אסור ובסריס ע"י כוס עיקרין בזכר פטור אבל אסור ובנקבה מותר לגמרי וכן משמע משטחיו' לשונו ז"ל והוא מלשון תוספתא פ"ח דיבמות דגבי כוס עיקרין נקיט אין הזכר רשאי לשתות והנקבה רשאי משמע זכר אינו רשאי אבל מלקות ליכא ונקבה מותרת לגמרי ולענין סרוס ע"י מעשה נקט אין נקבה בסרוס ור"ל בלאו דסרוס אבל איסורא איכא דא"כ ה"ל למימר נקבה רשאי לסרס עצמה והוא דעת ר' יהודה בת"כ פ' אמור דדריש משחתם בהם ולא בנקבות אך הב"ח הקשה הא מבואר בתוספת בשמעתין שבת ק"י ע"ב וקי"א ע"א דלא שייך סרוס במעשה גבי נקבה וכ' ב"ש סי' ה' באמת בהא פליגי הרמב"ם ותוס' והקשה עצי ארזים סק"כ ממתני' קידושין כ"ט דאמר חוץ מבל תשחית ובל תקיף ולא חשיב נמי חוץ מהסרוס דהרי לרב אדא בר אהבה אסורה להקיף ולהשחית פאת הזכר וחייבת רק על עצמה פטורה ואפ"ה חשיב חוץ מבל תקיף וא"כ ה"נ ה"ל למיחשב חוץ מסרוס אע"כ לא שייך סרוס בנקבת אדם ורמב"ם דחשיב סרוש דנקבה בבבא דסרוס מעשה משום נקבת בהמה נקיט לי' דשייך גבה סרוס ע"י מעשה דהרי אין פרה וחזירה יוצאת ממצרים אא"כ ניטל האם שלה אבל בנקבת אדם ע"כ לא שייך סרוס ע"י מעשה אלו דבריו אלא שלא ביאר מה בין בהמה לאדם בנטילת האם ואולי סמך עצמו עמ"ש רמב"ם בפי' המשנה פ"ח דבכורות ומביאו רע"ב ותי"ט שם במשנה ב' ע"ש אבל נעלם ממנו דברים מוכרחים אלו נאמרים בפלתי המכונה תפארת ישראל על הלכות נדה בסי' קצ"ד סעי' ד' יע"ש והדברים ברורים דשייך ניטל האם באשה כמו בבהמה וא"כ תיהדר קו' לדוכתא אמתני' דקידושין כ"ט הנ"ל:

אבלהאמת יורה דרכו דצריכי' להבין איך יליף ר' יהודה ממשחתם בהם למעוטי נקבה וכי קרא בזכרים איירי דנמעט נקבה מבהם אבל האמת יורה דרכו דקרא בגיד ובצים איירי כמבואר בבכורו' ל"ט ע"ב ונראה דסמכו הני תנאי דכרות דהכא ככרות דפציע דכא דמבואר ביבמות ע"ה ע"ב דפצוע כרות ודך שלשתן לא מיירי אלא בגיד וביצים וחוטים מדכתיב שפכה במקום ששופך וע"י כריתה מקלח וה"ל כאלו מבואר בקרא בהדי' בשלש איברים הללו לא נעשה בארצינו ושוב כ' משחתם בהם ולא באחריני באלו איברים ולא באיברי נקבה אף על גב דמסתרסה ע"י כך מ"מ התורה פרטה בפירוש אלו איברים דוקא ולא אחריני והני נמי לא נאסרו מטעם מניעת הלידה שהרי אפי' מסרס אחר מסרס חייב אלא גז"ה הוא ודוקא בהם ולא באחריני והיינו איברי נקבו' ולע"ד אנדרוגינוס שיש לו זכרות ונקבות אם מסרס בזכרות שלו לוקה אע"ג דספק נקבה הוא מ"מ אי יבוא אלי' ויאמר שהוא נקבה נמצא שלא סרס אלא נקבה מ"מ חייב שלא נתמעטה נקבה אלא איברי נקבה אימעטו אבל איברי זכר הנמצאים בנקבה לוקה עלי' והיינו אי שייך בי' סירוס אחר סירוס ולדעת בעל שער השמים הוא מוליד וה"ה בהיפוך מותר להאנדרוגינוס לסרס איברי נקבה שלו אפי' יבוא אלי' ויאמר שזכר גמור הוא מ"מ איברי' אלו אימעטו והרי בשלהי מס' בכורים בפרק אנדרוגינוס מיחשב בל תקיף ובל תשחית ולא מיחשב כלל סרוס ש"מ כמ"ש וממילא לק"מ ממתני' דקידושין כ"ט:

וממילאבטלה מחלוקות בין התוס' להרמב"ם דמ"ש תוס' דלא שייך סרוס בנשים רצונם לומר דין סרוס לא שייך בהו כיון דלית להו הני איברים דקפיד בהו רחמנא למסרס אחר מסרס ולא אתאן עלה אלא מטעם פ"ו לריב"ב וא"כ בעקרה מותר לגמרי אבל לא שיעלה על דעת תוס' דלא שייך פעולת הסרוס דודאי שייך ניטל האם שלה וזה ברור לפע"ד:

והנהלהרמב"ם ולהרוב הפוסקים דבשותה כוס עיקרין ואינו עושה מעשה בידים ליכא איסורא דאורייתא בזכר כמבואר מלשון התוספתא שכתבתי לעיל א"כ בנקבה מותר לכתחלה אפי' בלא ירקונה ובלא צער לידה וטעמא דרמב"ם עפ"י תוספתא הוא כמ"ש בעצי ארזים דבכל התורה היכי דכתיב לא תעשה עשיי' אסור הגרמא שרי כמו במחיקת השם בשבת פרק כל כתבי וכדמוכח במנחות נ"ו ע"ב ובר"פ שבועות העדות מייתי ש"ס כמה ענינים שהמה בכלל עשיי' עול במשפט ובכלל לא תענה ברעך עד שקר ומ"מ לא נאסרה אלא מדכתיב מדבר שקר תרחק ואלו הוה כתיב לא תדבר שקר נמי הוה מותר הגרמת דיבור שקר אך מלשון תרחק קדריש וכל כי האי גוני כגון לא תבשל גדי בחלב אמו לפע"ד מי שמעמד קדרת בשר עם חלב אצל עצים ולא ישים אש ומניח אצלם כלי זכוכיות בשעה שאין החמה זורחות והניח כן עד שתזרח השמש ותכה בניצוציה ומדליק העצים ע"י הזכוכי' ותבשל בשר בחלב פטור הוא דלא תבשל כתיב וה"ה לא תבערו אש אי נימא בכל מלאכת שבת הגרמה לאו דאוריית' ה"נ בהבערה ולמאן דס"ל דאסור מדאוריית' היינו מדכתיב במלאכת שבת לא יֵעָשה בקמץ כמו במחמץ מנחות לא תאָפה חמץ וא"כ אי הבערה לחלק יוצאת והוה בכלל מלאכת שבת הגרמה אסור בי' ככל מלאכות שבת ואי ללאו יוצאת אפשר לומר הגרמה מותר ומ"מ אין זה ענין לאמירה לנכרי דאי אסורה מן התורה כדעת רש"י בחומש ה"ל האמירה לו כעושה מעשה בידים ואי לאו דאורייתא אפי' הגרמה לא הוה דגוי עושה אדעתי' דנפשי' בשביל ישראל ולא מקרי הגרמה אלא כשנעשה המעשה מאלי' שלא ע"י בן דעת רק על דעת ישראל שהמציא מעשה ההוא והחילוק מובן ולחנם האריך מעלתו בזה:

ומיהולהסוברים פסיק רישי' מותר באיסורי דרבנן ועיין מג"א סי' שי"ד סק"ה צ"ע מ"ט לאסור לזכר לשתות כוס עיקרין לירקונא ונ"ל דהיינו טעמא דפירש"י בשבת ק"י ע"ב קרי' בי' לא תיעָשו ר"ל דגרמא אסור מן התורה דקים להו לרבנן דקרינן הכי (ובהגה' הטור חדשים בא"ע סי' ה' אות קטן י"א פי' בו דבר דחוק ורחוק) ועיי' פ"ק דקידושין כ"ט ע"א גבי תפדה תיפדה וברי"ף ומ"ש הר"ן שם ודבריו צ"ע מפ"ק דסנהדרין גבי בחלב אמו הארכתי בזה במקום אחר וכשיטת רש"י נראה דס"ל נמי להתוס' בבכור' ל"ט ע"ב ע"ש. וכן משמע ברא"ש שהי' לפניו בגי' השאלתות קרי בי' לא תיעשה וא"כ לפ"ז לרש"י גרמא אסור מן התורה וא"כ י"ל באשה נמי אסור מדרבנן מיהת אך לרוב הפוסקי' שרי':

ומהשהקשה עצי ארזים ס"ק י"ט הא באשה נמי איכא עשה דלשבת יצרה לפע"ד היכי דאיכא ירקונא או צער לידה לא קאמיבעי' לי כלל דשרי' אפי' אין לה שום ולד דלא דמי לשארי מ"ע שצריך אדם לצער עצמו לקיים מצות בוראו ית"ש אבל הכא טעמא משום לשבת העולם ושבת דגופי' עדיף וכי מאי ישוב עולם שייך בבעלי ירקון וחולי' ומסתכנים בלידה אין זה שבת ולא מחייב להחריב עצמו כדי ליישב העולם ועוד נ"ל דעשה דלשבת דברי קבלה לא חמירא כ"כ כפ"ו דאוריי' והא דמחמרינן למכור ס"ת משום לשבת היינו דמשו"ה חמירא עשה דפ"ו טפי משארי מ"ע משום דאיכא נמי עשה דלשבת נוסף על עשה דפ"ו אבל באשה דליכא אלא עשה דלשבת קיל טובא ושרי' משום צער לכל הפחות ואגב אעתיק קיצור לשוני על הגליון מג"א סי' קנ"ג סק"ט אשר זה לשוני, צ"ע בתוס' גטין שם וב"ב י"ג ע"א סוף ד"ה שנאמר וכו' וק"ל דמוכח דס"ל משום אשה דליכא אלא שבת דדברי קבלה לא מוכרי' ס"ת משא"כ איש דאיכא נמי פ"ו דאוריי' ה"ל שבת מצוה רבה ועיי' ב"ש סי' א' משמע דלא עדיף שבת דאשה ממ"ע דלערב אל תנח ידך ע"ש ומ"ש אלי' רבה מש"ס דכתובות להשיא יתומה קודם משום בושת דידה י"ל דוקא להקדים אבל לא לדחות ועוד י"ל לענין מצות צדקה יקדים להסיר בושת שלה מלסייעו ליתום לקיים מ"ע שלו. משא"כ למכור ס"ת בעי' דוקא שיקויים מצוה רבה שיהי' מעלי' בקודש ופשוט. ודע דכל זה כשאינו מוצא ללמוד תורה או לישא אשה באופן אחר אבל זולת זה אע"ג דעדיין מצוה היא מ"מ קיל משאר מ"ע כן נ"ל דעת השאלתות פ' אמור דמייתי תוס' פ"ק דע"ז י"ז ע"א אבל כשא"א בענין אחר מודה שאלתות כמוכח ממ"ש תוס' בשמו ספ"ק דב"ק ע"ש ובטורי אבן במגילה פ' בני העיר שם עכ"ל שם על הגליון:

נחזורלהנ"ל לע"ד אשה שלא ילדה עדיין ולא קיימה שבת לא תשתה כוס עיקרין אם לא להציל מירקון וצער לידה וכדומה אבל אם כבר קיימת שבת כל דהי שריא אפי' בלא צערא כלל אך לכאורה היינו בפנויי' וא"נ אפי' בנישואו' כדביתהו דר"ח ובימיהם שהי' יכול הבעל לישא אשה על אשתו או לגרשה בע"כ וא"כ אם הוא מתואבי בנים ורוצה לקיים לערב אל תנח ידך יכול לישא אחרת או לגרש את זו ודביתהו דר"ח נכנסה על זה הספק שיגרשנה או ישא אחרת עלי' אם ירצה אבל השתא הכא דאיכא חרגמ"ה א"כ אין לה רשות לשתות בלי רצון בעלה דודאי משום לערב אל תנח ידך לא הותר לו חרגמ"ה דא"כ כל הזקנות יתגרשו בע"כ וכיון דאינו יכול לגרשה בע"כ ולא לישא אחרת עליה ומתבטל ממ"ע של לערב אל תנח ידך צריכא רשות מבעלה או תתרצה לקבל גט ממנו ואם הוא אינו רוצה לגרשה וגם לא ליתן לה רשות נ"ל דאינה מחוייבת לצער עצמה מפני שיעבודה שמשועבדת לבעל והיינו צער גדול לפי ראות עין המורה וא"א לפרש כל האופנים בזה. והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב מש"ק ז' אדר תקפ"א לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לה"ה הרב המופלג המאוה"ג כבוד מוהר"ר אלעזר נ"י אב"ד דק"ק קאטה:

ע"דאשה אשר מחמת קטט ומריבה לקחת מאשר לבעלה והלכה אל הכומר ונדרה להמיר וגם ראו כמה ישראלים שהולכת לבית התורפה ושהתה עמהם י"ט שבועות. ויען לא עברו על ראשה מי הידועים הי' ברשותה לחזור וחזרה ובוכת ומייללת על העבר ואומרת לא נטמאתי ובעלה ישראל שואל אם מותרת לו או לא והנה בש"ע סי' ז' סעי' י"ב פסק רמ"א בנודרת להמיר ולא המירה שרי' וב"ש סי' קל"ב כ' בשם מהרי"ק שרש ק"ס דוקא כשלא שהתה אלא זמן מועט אבל לא זמן רב והגאון דגול מרבבה הגיה דהיינו באשת כהן דנאסרה משום שבוי' אבל אשת ישראל אין אוסרי' על היחוד לא נאסרת אם לא המירה ממש והוקשה למעלתו מאי גבול תתן וכי המים גורמי' וידענו שחיללה שבתות ואכלה מאכלות אסורות ונכנסה לתורפה אלו דברי מעלתו ויפה דקדק ברם יש לעיין בדבר הזה כי האמנם אין אשת ישראל נאסרת בלי עדים כ"א ע"י קינוי וסתירה ואפי' בדברים מכוערים ושמיעת מנשימין כדרך המנאפי' מ"מ לא נאסרה ואין הטעם משום חזקת צדקת דהרי יצאה מבעלה הראשון ע"י עדי ניאוף ונישאת לאחר מ"מ אינה נאסרת אלא ע"י קינוי וסתירה אעפ"י שאינה בחזקת כשרות אך חזקת היתר לבעלה השני יש לה וכיון שכן צריך להבין מ"ט בהמירה ונחשדה על כל התורה נאסרה לבעלה טפי מזו שנחשדה על הניאוף כבר בבעלה הראשון. ועיי' חלקת מחוקק סי' ז' ס"ק שצוח על רמ"א שכ' ויש מקילין בהעירה וכ' שאין שום דעה סובר כן כיון שנחשדה על כל תתורה וכ"כ בתשו' ר"ש בן אברהם שבתשו' מיי' פי"ח מאי' ביאה וצריך טעם למה וי"ל דכל זמן שהיא ישראלית נהי חזקת כשרות לית לה מ"מ חזקת פרוצה בעריות נמי לית לה אעפ"י שנחשדה על הניאוף מ"מ חזקת היתר לבעלה השני מסייעי' לה משא"כ משפרקה עול כל התורה נכנסה בכלל רוב גוים פרוצות בעריות והאי רוב הוה כמו כל כמ"ש הרא"ה בריש ס' בד"ה וכל שנתגיירה יותר מבת ג' בחזקת בעולה והאי נמי כיון שנעשה מכללם הרי היא כמוהם וגרועה מהם ע"כ הו"ל כודאי זינתה צ"ל:

והנהדברי מהרי"ק בזה לא זכיתי להבין במ"ש דע"י דיבור בעלמא לא נעשית מומרת לכל התורה כולה אפי' לרבינא דסנהדרין ס' ע"ב דאמר לא זו אף זו קתני פי' לא מבעי' העע"ז חייב מיתה אלא אפי' האומר אלך ואעבוד מ"מ נהי דגברא בר קטלא הוא באמירה מ"מ לא נעשה מומר לכל התורה אלא במעשה דהרי אפי' ע"י מעשה כ' תוס' דלא נעשה מומר בפ"א ודבריו תמוהים מה ענין זה לדיבור או למעשה אי נעשה מומר בפ"א נעשה אפי' ע"י דיבור א' ואם לא צריך ב' דבורים או ב' מעשיות או דיבור עם מעשה ולמאן דפ' כרבינא דאלך ואעבוד הוה כעובד א"כ בנדר להמיר וגם הלכה פ"א לתרפות ומסתמא השתחוה בכניסותה הרי ב' פעמים והוה מומרת לכל התורה עוד מייתי שם ממס' ע"ז כ"ג ע"ב ההולכי' לתרפות משמע בהליכה בלי מעשה אמרי' מיהדר הדר בי' גם זה לא הבנתי דלעולם אימא לך משעה שהלך הוה עע"ז למ"ד אילך ואיעבוד הוה כעובד אך לא הוה מין דאביק בי' יתר מגוי ואע"ג דכבר חייב מיתה אפי' הדר בי' שהרי כבר אמר אילך ואיעבוד מ"מ לא אביק בי' ולא גרע מגוי דמותר לשאת ולתת בחזירתו וישראל גרע מיני' דאביק ובהליכתו עדיין לא והוה הוא בהליכתו כגוי בחזירתו ומ"מ מומר הוא לכל התורה ואמנם לא כתב זה אלא לרוחא דמלתא למאן דפ' כרבינא אבל לר' אשי בסנהדרין התם דלא חייב אלא בעושה מעשה לא צריך לכל הנ"ל דפשיטא לי' בנדרה להמיר לא נאסרה ואני לא זכיתי להבין דברי קדשו תינח במומר לע"ז לחוד ולא בשאר איסורים אלא שמ"מ דינו כמומר לכל התורה בזה י"ל באמירה בעלמא עדיין לא עע"ז ולא נעשה מומר לכל התורה אבל מומרים שבזמנינו שעקרם שמטמעי' בין או"ה ומקבלי' עליהם להיות מופרש ומובדל מעדת ישראל וכופר בתורת משה ובכל צויו וכ"כ מהרי"ק בעצמו דמומרי' שבזמנינו הוה כופר בכל התורה אלא שכ' אין חילוק כיון בע"ז אינו חייב בנדר לעבוד ה"ה הכא מדאמרי' בהוריות וכי תשגו ולא תעשו את כל המצות בע"ז הכתוב מדבר וכו' ע"ש משמע דשוים הם ממש ע"ש וגם זה תמוה אה"נ דלדיניהם שוים אבל אין עניניהם שוים דבאילך ואעבוד גזים ולא עביד אבל באומר הריני פורק כל עול מלכות שמים הרי הפר ברית והרי היא בכלל גוים פרוצים בעריות ואיפוך אנא אפשר במומר לע"ז לחוד כמו אחאב וכדומה שקיים כל התורה רק לע"ז הי' מומר נהי שאינו בר זביחה אפי' ואינינו כישראל כלל ומומר לכל התורה מ"מ לא הוה חזקה שפרוץ בעריות כמו גוי ונהי שהוא חשוד ומומר לעריות ופסיל עדות לגטין וקדושין מ"מ אפשר דמועיל חזקת היתר לבעלה כמו ישראלי' נחשדת על העריות שכתבתי לעיל משא"כ פורק עול מרע"ה ומטמע בין האומות הוה בכלל רוב וכל הגוים פרוצים בעריות ואין לה חזקת היתר לבעלה שוב אם שהו זמן רב ונתיחדה עמהם וא"כ יפה כ' הב"ש:

אךהרמ"א כ' ויש מקילין בהמירה וחלקת מקוקק וב"ש כ' שלא מצא דעה זו ובאמת בד"מ כ' להמליץ עבור הגאונים שהתירו לשעתם משום כל דמקדש אדעתא דרבנן מקדש יע"ש ואפשר לומר דמסתם סתים בש"ע ודעתו להתיר לעולם אפי' בכל זמנים מטעמא דהרי הך דאפקיעו רבנן וכו' בסוטה לבעלה לא מצינו אלא שלהי נדרים באומרת טמאה אני לך דמותרת לבעלה וכ' הר"ן משום אפקיעי' רבנן לקידושין יע"ש והתם טעמא משום שמא עיניו נתנה באחר ומצינו חששא בגטין פ"ח שתתלה עצמה בנכרי ותפקיע עצמה מבעלה והיינו שתדור לכומר ולא עינה מלבה רק שעשה כן להפקיע עצמה ולבסוף תחזור בה כמו שצללה במים הזדונים ותהי' מופקעת מבעלה וכש"כ שתפסה משל בעל ולא תחוש להפסד כתובה כמ"ש תוס' בכתובות בסוגי' דמורדת ע"כ ס"ל להרמ"א דלהני מקילן שהקילו אז והפקיעו קדושין מכ"ש בנידון זה כן נ"ל וא"כ יש לסמוך בשב וא"ת שלא לכופו להוציא אשה כפשטות דרמ"א ויש מקילן וכדעת דגול מרבבה אעפ"י שאיניני מסכים מטעמו מ"מ אני איני רוצה להורות בזה דבר להימין או להשמאיל ואורך ימים בימין ה' רוממה כנפשו ונפש הטרוד ויומא קא גרים. פ"ב יום ה' ב' אדר תק"ץ לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

תחלשנה וברכותי' לראש צדיק ה"ה ידידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כש"ת מהו' יודא נ"י אב"ד דק"ק סעמניץ יע"א:

גי"ההגיעני ע"ד נערה שנתפתתה לערל א' שאמר שתינשא לו ונסעה עמו ביום ש"ק להכומר הגדול במקום אחר ונדרה להמירה ולאחר איזה ימים חזרה בו ושבה אל בית אבי' ולא הניחה הכומר לשוב עד שנשבע הערל המפתה שלא בא עלי' ולא נגע בה כלל ושוב רננו עלי' בני עירה שהרתה לזנונים והולידה והיא ובני ביתה מכחישים וכעת כמו אחר ה' שנים נשתדכה עם אלמן כהן א' אי מותרת להנשא או לא ופר"מ כ' ג' חששות - א' שחיללה שבת בפרהסי' אפי' באי' דרבנן הרי היא מומרת וחשודה לכל התורה - ב' שהרי נפיק עלי' קול רינון שהרתה לזנונים וילדה - ג' שהרי נתיחדה כמה ימים עם הנכרים ותיאסר לכהן:

הנהאמת מומר לחלל שבתו' הוא מומר לכל התורה כולה אבל אינה חשודה לכל התורה כולה ואין המומר הזה בכלל בן ברית ולא בר שחיטה אבל מ"מ אינו חשוד לשאר עבירות אפי' קיל ממנו עפ"י דעת הרב"י בי"ד סי' ב' דוקא בענין א' כגון אם נחשד לאכל דבר חמור נחשד לאכול דבר קל ממנו אבל נחשד לעשות מלאכה בשבת אינו נחשד לאכול אי' קל ואחאב שהי' מומר לע"ז אי' לאו דאינו בר זביחה ושחיטתו פסולה אבל חשוד לא הי' לאכול נבלות:

ומ"שתה"ד דבהמירה חשודה לכל התורה ומייתי לי' ח"מ סי' ז' ס"ק כ' היינו מומרי' שבזמנינו שמתטמע בין הגוים ופורק עול כל התורה כולה והרי הוא כגוי ממש אבל ישראל כאחאב דעובד ע"ז ונשאר בין ישראלי' ומכ"ש מחלל שבת נהי דהוה מומר לכל התורה אבל חשוד לא הוה ועיי' מג"א סי' קכ"ח ס"ק ס"ב ע"ש ע"כ צריכי' לחלק בכך דש"ס מיירי בעע"ז ולא נטמעה בין הגוים אז אינה מחללת אבי' משא"כ מומרת שמתטמעה בין הגוים ומסתמא זינתה הרי מחללת אבי' אלא שמ"מ דבריו צ"ע מ"ש דלא ה"ל למילף גופא נכרי' דאין לו שחר אם לא נפרש ע"ד שאחז"ל לא עבדו ישראל ע"ז אלא כדי להתיר להם עריות בפרהסי' וע"כ אי לא הוה שבקי' למילף גופא נוכראה לא המירה ולפ"ז צ"ל בשלמא עע"ז שבש"ס אעפ"י שלא עע"ז אלא להתיר עריות מ"מ אם היא חשודה כ"ע לא חשידא ולא מצאה מי שזינה עמה משא"כ מומרת שמתטמעה בין הנכרי' להתיר לה עריות הרי תמצא הרבה פרוצים ומחללת אבי' כנ"ל מ"מ מחמת חלול שבת לא נאסרה:

ומחמתהרינון הנה הב"ח וח"מ וב"ש נתקשו בסתירת ש"ע סי' ד' סעי' ט"ו והוא מש"ס סוטה דומה ובת דומה עם מ"ש בסי' וי"ו סעי' ט"ז והוא ש"ס גיטין פ"ט ע"א למעיי' שם גטין פ"ט יצא עלי' שם מזנה אין חוששין לה מ"ט פריצותא בעצלמא חזו בה פי' אפי' הי' קול מוחזק בב"ד ממש כמבואר סי' מ"ו סעי' א' מ"מ הכא תלינן דע"י קרבות ופריצו' בעלמא דרך הנשים לומר זינתה פלוני ושוב איתא שם בעולה אין חוששין לה אעפ"י שממשמע לשון מבואר שנבעלה ממש מ"מ אין חוששין ופי' הטעם שלא הי' רגלים לדבר ולא הוחזק עי"ז בב"ד והנה לק"מ הסתירה בסי' וי"ו מיירי שלא יצא עלי' אלא קול מזנה שם זה הוא לפריצות בעלמא ואין חוששין לא לאשת איש ולא לפנוי' ובסי' ד' מיירי רינון שהיתה מזנה לא שיצא עלי' שם זונה אלא שהיתה מזנה כגון דבר מכוער רוכל ויוצא וכו' כי האי גוני בין פנוי' בין אשת איש חוששין והיינו כשיש רגלי' לדבר ואתחזק בב"ד פלוני שמע מפלוני וכו':

ובנידוןשלפנינו שאומרי' הרתה וילדה א"א לתלות בפריצות בעלמא אבל מ"מ אין לחוש לרינון וקול בעלמא אם לא יהי' קול כעין אופנים שבסי' מ"ו ובתשובה אחרת החמרתי להטיל חרם על האב והאם אם יודעים שבתם הרתה לזנונים ומכשילי' כהן ובניו עד סוף כל הדורו' והוא הרי הוא אלמן שבקי בפתח פתוח ע"י לידה שאפשר כולי עלמא בקיאי' ומזהירי' אותו בחומר' שאם ימצא פ"פ והיא שעכ"פ פרוצה היא אין להאמינה אבל האבות יש להאמין ע"י חרם שיקבלו להתיר לו בעילה ראשונה ושוב יחוש לנפשו וראייתי ממ"ש תוס' חגיגה י"ד ע"ב ד"ה בתולה וכו' שהעלו הואיל והיא עבדא איסורא נאמנו' טפי ממעוברת שאינה מעידה על עצמה כ"א על עוברה ולכאורה ק' מה יענו תוס' על מדברת שמעידה על עצמה וצ"ל מדברת שאני שהיא פרוצה שנסתרה ע"כ אינה נאמנת משא"כ בתולה שעיברה או מעוברת דמתני' אפשר דנאנסו ואינם פרוצו' ע"כ אי עבדה איסורא:

והאדידן בלאה"נ אינו מוכרח שהרתה לפסול לה אפשר לישראל שהרי היתה בשכונת ישראל ויצורף עוד קצת שבועת הערל אע"פ שפיהם ד"ש מ"מ הכא שתלוי באומנתם ודתם שלא יוציא זרעו שבמעי ישראלי' לדת ישראל וכה"ג בתשו' רשב"א שהאמין שבימי ענוייהם שאינם אוכלי' בשר לא יחליקו פני הגבינות בשומן חזיר ולא יערבו בשמן זית וה"נ דכוותי':

אךהאחרון הכביד שנתייחדה כמה ימים עמהם שבתשו' מהרי"ק אוסרה עכ"פ לכתחלה לכהן עב"ש סי' ז' ס"ק ל"ב ואם לא נתיחדה אלא בשמירת הכומרים יש להקל קצת כמ"ש מהרי"ק שרש ק"ס בתחלת דבריו אבל זולת זה קשה עלי להתיר להדי' הגם שאחרונים מזדנזי' קצת בדבר ויעי' בס' בית מאיר מ"מ לא בעינא לקבל עלי אחריות הלז ואחתום בברכה א"נ חותם בברכת השנים. פ"ב נגהי ליום ה' כ"ג אלול תקצ"ר לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לתלמידי הרב המאוה"ג הותיק המפורסם כש"ת מו"ה פנחס ליב נ"י אב"ד דק"ק נייזאטץ יע"א:

הנגידהר"ר שמעון פ"ו רה"ק בקהלתו שאל ממני אודת פרמעכ"ת נ"י שרצון הנגיד שמעלתו ישא אלמנת הרב הגאון פלוני זצ"ל שכבר נישאית מקודם לגאון אחר אי איכא חשש קטלנית הנה אם הר"ן בתשו' סי' כ"ח כ' על כיוצא בזה מיראי הוראה אני אני עני אנה אני בא ומ"מ אציע כל הנ"ל בענין זה הרמב"ם ס"ל אם נשאת לא תצא לאפוקי מהרא"ש שכ' כופי' להוציא דחמירא סכנתא מאיסורא ורמב"ם דייק מלשנא לא תנשא משמע לכתחילה ובתשובה ביאר הרמב"ם שאינו אלא למאן דקפיד קפדינן בהדי' ונ"ל שהוציא כן מהנ"ל מדאמרי' לא תנשא משמע לכתחילה ואם נישאת אפי' רק נתארסה לא תצא וק' אמאי הא חמירא סכנתא מאיסורא אע"כ זה תלי' במאן דקפיד וע"כ הבא לשאול וא"כ הרי קמן דקפיד אמרי' לא תנשא ואותו באמת אם נשאת תצא כיון דקפיד חמירא סכנתא אבל אם נשא בלא שאלת חכמים הרי לא קפיד וליכא סכנתא א"ש לשון לא תנשא אע"ג אפי' בדיעבד מוציאי' היינו אחר שהורו לא תנשא והרי קפיד ויש להביא ראי' מדביתהו דרבא פ' אעפ"י דאמרה לחומא אלמנת אביי קטלית תלתא בעית למקטלית ד' ואי כופי' אותו להוציא איך תקטול הד' הלא גם אחר האירוסי' לא יניחוהו לישא אע"כ מאן דלא קפיד לא כופי' להוציא ואפשר שיהי' מי שקפיד באמת ומחמת יופי של חומא יחפצו לישא אותה בלי שאלה ולא נכוף להוציא כיון שלא שאל והוא ימות בלא עתו כי באמת קפיד:

ובתה"דסי' רי"א כ' דעכשיו לא נהגו להשגיח משום דדשו בי' רבים שומר פתאים ה' וסיים א"כ בת"ח לא שייך זה אך כ' עוד משום ילדות עגונות שלא תצאנה לתרבות רעה וזה לא שייך באלמנה זו ובמעלתו שהוא ת"ח. עוד כ' שם ובריב"ש אם מת בדבר ובמכת מדינה יש להקל וצל"ע הא אביי מבית עלי קאתי ואפ"ה אמרה לה דביתהו דרבא קטלת תלת משמע שתלתה מיתת אביי בה והרי בית עלי הוה כמו מכת מדינה בשלומא מאי דקפיד עליו רבא ס"פ הבע"י דעביד עובדא בנפשי' י"ל מכח כ"ש אמר שהרי כבר נישאת לתרי והוא גם הוא אתי מדבית עלי לא הו"ל למיעבד עובדא בנפשי' אבל מדביתהו דרבא פ' אעפ"י יש להוכיח דלא כתה"ד ומיהו כ' שם וכן הסכים ב"ש סי' ט' דאם הי' א' מהם זקן יש לתלות בזקנה וזקן נ"ל בר שבעים דאלו בר ששים הלא אביי נמי חיי שתין שנין בר"ה י"ח ע"א ואפ"ה אמרה קטלית תלת אע"כ לא מקרי זקנה לענין זה אלא כבר שבעים ע"כ יחקור אם בעלה הראשון זצ"ל הגיע לשיבה ובעי מעלתו למיעבד עובדא בנפשי' יהי ה' עמו אורך ימים ישביעהו כנפשו ונפש א"נ: פ"ב כאור בקר ליום עש"ק כ"ד שבט תקצ"ב לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לתלמידי הרב הותיק מלא עתיק המועלג מה' איצק נ"י אב"ד דק"ק קאסטעל יע"א:

גי"הקבלתי ונפשו בשאלתו נידון אשה שנישאת לבעלה הראשון שהתה עמו עשרים שנה ומת בזקנתו כדרך כל הארץ ונישאי' לשני איש ידוע חולי ומכאובי' מאז ומת ונישאי' לשלישי מופלג בזקנה ומת ועכשיו מתה אחותה ורוצה בעל אחותה לישאנה ואומר שאינו מפחד ודואג כלל וכדעת הרמב"ם מי שאינינו מפחד לא יחוש אך מהרי"ו כ' בשלשה אנשים גם הרמב"ם מודה דאיתחזקה בקטלני' ולהרא"ש כופי' להוציא דחמירא סכנתא מכ"ש שלא יכנס אלא שמעלתו כ' שהאשה נחשדת ומצוה להשיאה לבעל ועוד שהיא מתפרנסא ממעשי ידי עצמה ואינה צריכה לפרנסת הבעל והנב"י כ' סניף להתיר עפ"י סברת הרא"ש דלמ"ד מזלא גרם היינו מזל שלא תתפרנס בנחת והכא הרי מתפרנסת בלא בעל וע"כ אין מזלה גרם אלו דברי מעלתו עפ"י נב"י:

דבריהגאון נב"י קמא הנ"ל לא שמיעא לי כלומר לא ס"ל אב"א גמרא אב"א סברא גמר' במס' כתובות מ"ג ע"ב המארס את בתו וכו' ולפי' ריב"ן אירסה ונתארמלה והשיאה ונתארמלה אסורה למ"ד מזלא גרס ע"ש וקשה אמאי הא אעפ"י שמת הארוס לא הפסידה מזונותי' שהרי חוזרת לבית אבי' ודי למזל להמיתו אחר הנישואי' אע"כ לא ממזל דידה מת ומ"ט תאסר לשלישי אע"כ דלא כנב"י ואב"א סברא אטו מזל מזונות אכילה ושתי' דוקא גורם אלא מזלא גרם שלא תחי' בנחת תחת בעלה וקרא כתי' והחזיקו עשרה נשים בכנף איש א' לאמור לחמנו נאכל וגו' רק יקרא שמך עלינו ומזל ביש דילה גורם שלא תזכה לקרוא עלי' שם בעל ומכ"ש במת מן הנישואי' י"ל מזלה גרם להצטער צערא דגופא מבלי עונה האמורה בתורה ע"כ אין לעשות סניף ופירוקא לסכנתא מדברי הגאון נב"י הנ"ל:

אבלמה שנ"ל קצת להקל דהנה בב"י מייתי דברי התה"ד שכ' שמעלימי' עין מפני שלפעמי' הנה ילדות ואיכא למיחש לקלקול וק' מה ענין להכניס עצמו בסכנה כדי שלא תתקלקל הילדה וכי מותר לו לזה למסור נפשו להצילה מחטוא:

הנהדעת הראנ"ח דביבום לא חיישי' לקטלני' משום שומר מצוה לא ידע דבר רע והחכם צבי סי' א' צווח מנ"ל דלמא שכיחא הזיקא ולא אמרי' גבי שלוחי מצוה אין ניזוקי' כדפ"ק דפסחי' וכהא דסולם ע"ש ולפע"ד לק"מ מתרי טעמא חדא איך נימא דברי' ושכיחא הזיקא כל כך הרי לרמב"ם ס"ל דאינו אלא כעין סימן וניחוש בעלמא ומאן דלא קפיד לא קפדי' ונהי דאזלי' השתא דלא כרמב"ם ונאמני' עלינו פשטיות דברי חז"ל מ"מ א"א שיהא שכיח ובריא הזיקא כולי האי כי איך יכחיש הרמב"ם הידוע ומפורסם ותו אפי' באתחזק תלת זימני דכ' מהרי"ו דגם הרמב"ם מודה לחוש מ"מ אינו דומה לדעלמא התם בריא הזיקא דמקרה עולם הוא והיכא דשכיחא הזיקא לא סמכי' אניסא דכתי' איך אלך ושמע שאול והרגני אבל הכא קיי"ל כמ"ד מזלא גרם והטבע והמזל משועבד לתורה ולכל הפחו' ע"י זכות גדול משתנה המזל וס"ל להראנ"ח מכח הראיו' שהבי' דפשיטא לחז"ל דמצות יבום רבה היא ושומר מצוה לא ידע דבר רע:

וא"כמכ"ש בנחשדת או בילדה היכי דאיכא למיחש לקילקולא ויכשלו בה רבי' הא חזינן דהתירו וכפו הרב לשחרר שפחתו דעבדי בה אינשי איסורא ועובר האדון על לעולם בהם תעבודו ואפ"ה נדחה העשה כדי להציל רבי' מקלקולא ש"מ דמצוה רבה וגדולה היא זו שלא ליתן מכשול ומשו"ה כ' תה"ד שהעלימו עין דס"ל שהנושא אותה ה"ל כשומר מצוה רבה שראוי' לדחות המזל ולא ידע דבר רע ולא יאונה לו כל עון ואם כך אמרו בחששא בעלמא הואיל והיא ילדה ואיכא למיחש שמא תבוא לידי מכשול וכולי האי ואולי והרי באמת אין דעת תה"ד נוחה המנו מכ"ש בנידון שלפנינו שהיא חשודה באמת טוב ויפה להציל מעון:

ועודיש לצרף הא חזי' דהיתה עם בעלה הראשון עשרים שנה וניזוני' ונתפרנסה ממנו ככל הזיוגים אח"כ מת כדרכו זקן ושבע וצריך לומר אח"כ נשתנה מזלה לרע והנה אח"כ לא אתחזקה אלא תרי זימני ואיכא רמב"ם וריב"ש דמתירי' ולחולקי' י"ל הלא גם שניהם לא הי' א' מהם שלא הי' ראוי' למות מחמת עצמו בלי ריע מזל שהרי הראשון הי' ידוע חולי ומכאובי' קודם הנישואי' והשני הי' מופלג בזקנה ואין לתלות במזל:

הרייש כאן צדדי' להתיר ופירוקא לסכנתא באופן שאם ירצה הרביעי לסמוך על זה אין אנו מוחין בידו אבל לא אחליט להתיר להורות לרבי' כ"א לזה שרוצה למיעבד עובדא בנפשי' לא נחסום אותו וה' יצילהו מכל פגע ונגע וה' ירפא שבר עמו במהרה אמן. פ"ב נגהי ליום עש"ק ך' למב"י תקצ"ו לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לתלמידי הותיק מלא עתיק הרב המופלג החריץ ושנון כש"ת מהו' ליפמאן נ"י אב"ד דק"ק סאבאטקא יע"א:

נעימותימינו הגיעני נידן זוג שהיתה מריבה ביניהם ההוא אמר שחושדה שנתנה עיניה באחרים והיא גם היא שנאה אותו ורב א' סידר להם גט פטורי' ושוב אח"כ בא אביו של המגרש והוכיח על פניו ונתחרט הבעל על הגירושין ורוצה להחזירה ונפשו היפה בשאלתו אי מותרת לו או לעלמא כמבואר ג' דעות בש"ע א"ע סי' יוד ומעלתו האריך בחריפות דתנאי בגובר כדרכו ואני בעו"ה מיוסר ביסורי' בחולה רגל ע"כ אני עצור פה במרחץ ואין לי פנאי ולא הרוחה לעיי' במה שאינו נוגע לנידון שלפנינו ע"כ אשיב בקיצור:

הנהרום מעלתו ראו עיניו מ"ש נב"י קמא חא"ע ססי"א עובדא הוה אשה אמרה צבעלה ניטמאת והבעל האמין באמת ושאל להמורה והורה שאם בלבו מאמין מתחייב להוציאה וגרשה אח"כ נתברר הדבר ששקר הדבר ויש להאשה אמתלאות הראוי' והורה הגאון נב"י זצ"ל דמטעם חתיכה דאיסורא שרי' אך מטעם מוציא אשתו משום שם רע אע"ג דלא אמר בשעת גירושין משום ש"ר אני מוציאך מ"מ כיון שהודה המורה שמחייב להוציאה אין לך אמירה גדולה מזו ואסורה לו ומ"מ מותרת לעלמא דכיון דנהגינן עכשיו עפ"י סדר גטין שלפנינו לומר שמגרש בלי שום תנאי הא מגרש בפירוש בלי שום תנאי כלל אלו דבריו ז"ל שם:

והנהדבריו לקוחי' מדברי הב"ח א"ע סס"י קמ"ח בגט שכ"מ שנותני' עפ"י תיקון מהר"י מפרי"ש בלי שום תנאי אע"ג דכלנו יודעי' שאינו מגרש אלא משום חשש מיתה וזיקת יבמין מ"מ כשקם ממטתו לא חיישי' לומר אלו הי' יודע שיברי' לא הי' מגרש משום שנוהגי' לומר לו שיגרש בלי שום תנאי א"כ תו ליכא למיחש אלא דחזינא דהב"ח הוסיף שאם יש לפקפק על זה הרי קורעי' הגט ובשכ"מ שמגרש על תנאי אפי' אומר מעכשיו מ"מ לדעת ר"ת נעשה כמי שאמר מעת שהוא בעולם ואין הגט חל עד שעה קודם מותו וא"כ קרעו את הגט ש"מ דלא הי' שום תנאי ע"ש וא"כ תינח בגט שכ"מ אבל במוציא משום ש"ר אעפ"י שאמר בלי שום תנאי י"ל בלי שום תנאי אחר אבל לעולם דעתו כאשר אמר בפירוש משום ש"ר אני מוציאך ועד"ז מגרשה בלי שום תנאי אחר זולת זה ואי משום שיקרע הגט הרי הכא הוא תנאי דלעבר אם אין הדברים בדאי' תהי' מגורשת ויכול לקרוע הגט:

וקצתיש לעיי' לפמ"ש בתשו' מהרמ"ל סי' קפ"ב מדקדוק לשון רש"י גטין ס"ו ע"א וכשגרשתיך הי' בדעתי להחזירך אם ימצא דברי' בדאי' עכ"ל וכן שם מ"ו ע"ב ולדעת כן גרשתיך שאם יבואו לך שאחזירך עכ"ל משמע מזה שאפי' ימצא דברי' בדאי' או יבואו לה סימני' מ"מ תהא מגורשת וצריך להחזירה בקידושי' וז' ברכות רק שאם תרצה להנשא לו אחר שנמצא דברי' בדאי' אז אינו גט ע"ש במהרמ"ל:

ודקדוקנכון הוא בלשון רש"י ומיהו טעמא בעי מה ראה רש"י על ככה ובחידושי אמרתי דבתשו' מהרי"ן לב א' אמר שמגרש אשתו משום שאינה רוצה לתת לו קרקע ידוע ואחר גירושי' נתרצית לתתה לו וכ' דמאי דפליג רש"י ותוס' דלרש"י הוא תנאי גמור ולתוס' לעז בעלמא היינו דלא אם ולא משום וס"ל לתוס' דאין זה לשון תנאי ומעתה י"ל ע"כ לא פליגי תוס' אלא בלשעבר משום ש"ר אני מוציאך ולא אם שטית אבל בלהבא כגון משום שלא תתן לי קרקע פלוני' מודי' תוס' דהוה תנאי דלהבא ע"ש ומעתה אומר אני רש"י נמי לא ס"ל דלשון משום ש"ר יהי' לשון תנאי לשעבר ולעז לא ס"ל לרש"י ע"כ פירש"י דהתנאי היא בלהבא אם ימצאו הדברים בדאי' ולא תרצה להנשא לו לא יהי' גט כנלע"ד ולפ"ז בזה"ז שקורעי' הגט מוכח דלא הוה תנאי וא"ש. אמנם נלע"ד עדיין יש לפקפק דהרי אומרי' בשעת מסירת הגט לידה הרי את מגורשת מעכשיו ואי נימא דחיישי' לגילוי דעת דתנאי א"כ ה"ל תנאי דמעכשיו שאם ימצאו דברי' בדאי' והיא תרצה להנשא לו יהי' גט מעכשיו ויחזור ויקדש אותה ויברך ז' ברכות וכיון דהוה מעכשיו אין ראי' ממה שקורעי' הגט דבמעכשיו אעפ"י שיקרע מגורשת ויש לפקפק על הוראת נב"י הנ"ל:

מיהואעפ"י שיש לפקפק כנ"ל מ"מ הוראתו בקדושה בעובדא דילי' ובמחילת כבודו נעלם ממנו דברי ר"ן פ"ב דשבועות שם אשה שאין לה וסת דלר"מ יוציא ולא יחזיר עולמות וה"ה לדידן ברואה מחמת תשמיש כ' הר"ן דהתם אפי' לא אמר מחמת וסת אני מגרשך מ"מ כיון שאסורה לו סתמא כפירושו דאין אדם מקיים אשה האסורה לו שוב הקשה הר"ן א"כ למאי ניחוש אלו הייתי יודע לא הייתי מגרשך הרי הי' מוכרח לגרשה ותי' דאין ב"ד כופי' להוציא ע"ש למדנו מהר"ן ג' דיני' יש היכי דכופי' להוציא אפי' אמר בפי' משום כך אני מוציאך אינו אסורה לחזור לו דלא מצי למימר אלו היתי יודע לא הייתי מגרשך שהרי כופי' להוציא והיכי דאסורה ואין כופי' אין צריך אפי' אמירה ואפ"ה אסורה לחזור לו והיכי דליכא איסורא אלא הוא חושש לש"ר או נדר אז כשאומר משום ש"ר וכו' אסורה להחזירה וא"כ בעובדא דנב"י דהמורה פסק לו שמחוייב להוציאה לא שייך לומר אלו הייתי יודע וכ"כ בס' בית מאיר סי' יוד ע"ש:

**ובדברי'**הללו יש להסביר מ"ש הרב"י ס"י דרבנן אדרבנן לא קשי' דמתני' קמייתא מיירי באמר' ומתני' דאיילוני' מיירי בלא אמר ע"ש והוא קצת דוחק ולהנ"ל ניחא דהא ר' יהודה ס"ל ביבמות איילונית זו היא זונה האמורה בתורה ואפי' ישראל דאינו מוזהר על הזונה וה"ל בעילת זנות ע"ש וצ"ל מ"ש רש"י בגיטין מ"ו ע"ב אאיילוני' דבעיל לשם קידושי' דאין אדם עושה בעילת זנות אע"ג דלר"י קיימי' דכל איילוני' בעילת זנות הוא י"ל אין אדם עושה בעילת הפקר בלי קידושי' אבל כשהוא ע"י קידושי' אע"ג דדינו כדין זנות לא איכפת לי' כנ"ל לפירש"י מ"מ הרוחנו לומר דמתני' קמייתא משום ש"ר ונדר סתמא כפירושו באמר אך מתני' דאיילוני' דלר"י הוה אסורה לו מיירי בלא אמר דבאמרה לו לא בעי אמירה כמ"ש ר"ן הנ"ל ואהא קאי רבנן ולדדהו לא הוה איסורא ומדלא אמר לא חשו לקלקולא וא"ש:

נחזורלהנ"ל בנידון שלפנינו יש לפקפק אם לסמוך במה שאמר בלי שום תנאי ומ"מ נראה דלרוב גדולי האחרוני' אפי' לא נקרע הגט אין לפקפק כלל ועט"ז סי' קמ"ד סק"ו ובנידן שלפנינו נ"ל בלא"ה אין חשש דלא אמר אלא המוציא משום ש"ר והוסיף הטור וש"ע משום ש"ר שיצא עלי' ולאפוקי אם לא יצא ש"ר אלא הבעל רוח רעה מבעתו וחושד בכשרי' כפפוס בן יהודא סוף גיטין דודאי משום פריצות לא שייך לומר שתוסרנה כל הנשי' כי מה עשתה והוא חושדה ועמ"ש תוס' שם ד"ה שלא יהי' וכו' והתם אין שייך פרוצות דמה לו לעשות ע"ש ונהי דלאידך לישנא שייך פרוצות דמ"מ ע"כ עשתה מעשי' שהביאה עצמה להיות שותא בפי הבריות אבל אם לא יצא עלי' ש"ר רק הוא חושדה בשגם שיש בלא"ה מריבה ביניהם שנראה מחמת שנאה חושדה וה"ל שקר ולא שייך פריצות וכיון דללישנא דפריצות דוקא ש"ר ולא חשדא בעלמא הה"נ לקלקולא לא מצי מקלקל אלו הייתי יודע שהדברי' בדאי' היינו אם מתחילה האמין למוזרת בלבנה ועכשיו נודע שפטומי מילי בעלמא נינהי אבל חשד בעיניו מה נולד עתה מה שלא הי' יודע קודם ועי' רמב"ן יבמו' כ"ה ע"א כ' אם לא נודע דברים בדאין ורוצה להחזירה הי' מותר דהרי אי נמי הית' ניסת לא הו"מ לקלקלה דהרי לא נמצאו דברי' בדאין אלא מ"מ אסורה לו משום דשוי' אנפשי' חתיכה דאסורה ע"ש וזה בש"ס שאומרי' דברים מכוערי' שלפי אומד ש"ר הי' אסורה עלי' לפי מה שחשש לו ועיי' גיטין פ"ט ע"א אבל במה שהוא לא ראה דברי' מכוערי' וגם לא מצא דברי' בדאין ע"כ נ"ל דמותרת להחזיר לו ומותרת לכולי עלמא בלי פקפוק בעזה"י כ"ד א"נ. יערגן סמוך לק"ק פ"ב כאור בוקר ליום א' ח' חמוז תקצ"ח לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

והנהפאר רום מכ"ת צלל במים אדירי' בהא דכ' בית שמואל סי' י"א סק"ג דמשמע מתוס' פ' במה בהמה דהיכי דלא גרם איסור לבעל אינה נאסרת לבועל והכא לא גרם איסור לבעל ומזה ק' לי' שיטת ר"ת דתצא מרוכל ולא מבעל דהוה קלא דבתר נישואי' א"כ גם מבועל לא תצא והאריך בזה והנה נכתוב לקמן אי"ה דאינו ענין לכאן כלל אך אדאתאינן להכא נדבר מדברי בית שמואל האלו דבאמת מתוס' פ' במה בהמה לא מוכח מידי דהתם קאמר ש"ס רבי מהפך בזכותי' דדוד דדריש לקחת לך ליקוחי' יש לו בה ומוכח מקרא זה דגט כריתות כתב ועל זה הוקשה לתוס' דילמא לעולם לא כ' גט כריתות ולפום אותה הס"ד דלא כ' גט כריתות ק' קו' ש"ס מ"ט לא אסרוה עליו וזה ק' עצומה כמ"ש תוספ' כתובות ט' דאע"ג דהסנהדרין לא מצו אסרי כיון שלא נתקבלו עדות בפניהם ועפ"י ודברי ברה"ק שידע המעשה על פי נביא אין פוסקי' דין וא"כ לא ק' על הסנהדרין מ"ט לא אסרוהו אבל על דהע"ה עצמו קשה שהרי ידע בעצמו שבא עלי' ונאסרה עליו ואיך לא אסרה על עצמו ולשון מ"ט לא אסרוהו פי' שהסנהדרי' הי' להם להודיע לו שאם יודע בעצמו שבא עלי' נאסרה עליו [ומ"ש ע"י נביא לא נאסרה ביארתי במק"א הוא בח"ס חאו"ח סי' ר"ח ד"ה ויש] הארכתי בזה כי הי' משמע לי מדברי מעלתו שלא פי' כן נחזור להנ"ל וא"כ על ק' זו ע"כ צריכי' אנו לומר או אונס הוה וכיון שלא אסרה על הבעל לא נאסר' על הבועל אבל לעולם חטא דוד או נאמר גט כריתות כ' ועתה בא רבי להוכיח ע"כ גט כריתו' דאל"ה אין לו בה ליקוחין ואיך כתי' ולקחת ועל זה הוקשה דאפי' אי חטא שלא נכתב גט כריתות והא דלא אסרוה משום דאונס משרי שרי עכ"פ יש לו בה ליקוחין ולא הו"מ תוס' לשנויי דרבי ס"ל מסברת חוץ דאפי' אונס נמי נאסרה על הבועל ומשו"ה אמר גט כריתות ז"א דעכ"פ מקרא דליקוחין לא מוכח מידי אלא ה"ל למימר מ"ט לא אסרוהו שהרי פשיטא לי' אפי' באונס אסורה לבועל וע"כ לא חטא וגט כריתות כתב ומדלא אמר הכי אלא אמר ליקוחין יש לך בה משמע אפי' יש לך תי' על ק' מ"ט לא אסרוה היינו אונס הוה מ"מ מקרא מוכח דגט כריתות כ' מדיש לו בה ליקוחין ועל זה ק' הא לתי' דאונס נמי יש היתר לקוחין ונדחקו תוס' ליקוחי' של היתר גמור לא הוה מ"מ לפ"ז לא מוכח מידי דס"ל תוס' למסקנא דדוד לא חטא דגט כריתות כתב י"ל אזלי' לחומרא ואונס אסור' לבועל ודברי המביאי' ראי' מדברי תוס' אלו צ"ע:

אמנםמאז כבר אמרתי דב' תירוצי' ש"ס הללו תלי' בפלוגתא ר"פ כשם דלר"ע ודעמי' שם דס"ל איסורי' דבועל נפקא מיתורא דוי"ו ונטמאה א"כ לא נתרבה איסור לבועל אם אין טומאה לבעל והוא כתי' הראשון דאונס הוה דאע"ג דודאי לא תצא וגט כריתות כתב כדמוכח מולקחת מ"מ הדין דין אמת אם לא נאסרה לבעל לא נאסרה לבועל משא"כ רבי ס"ל ב' קרא כתי' ונטמאה אחד לבעל וא' לבועל נמצא לא תלי זה בזה ואפי' אי לא נטמאה לבעל מ"מ נטמאה לבועל ולפ"ז רבי הו"מ להמציא לזכותי' דדוד מהאי גופי' כיון דכתיב ב' פעמים ונטמאה א"כ אונס אסורה לבועל א"כ מ"ט לא אסרוה אע"כ גט כריתות כתב אלא ניחא לי' להוכיח מקרא מדברי הנביא שאמר ולקחת לך:

ומ"מפשוט ופשוט דלדינא הלכה כר' עקיבא וכר' יהושע ור' זכרי' בן הקצב נגד רבי וא"כ כל שאין אסורה לבעל אין אסור' לבועל וכמו שסתם רמ"א סי' י"א לפי הבנת ב"ש במ"ש וה"ה אם נאסרה בשבילו לבעלה וכו' אך צל"ע דלקמן סי' קנ"ט סתם רמ"א כהריטב"א דאע"ג דשומרת יבם שזינתה מותרת ליבום מ"מ קנסי' לבועל ואסורה לו מקנסא וכ' שם ב"ש לפ"ז דה"ה וכש"כ בא"א שזינתה אפי' לא נאסרה לבעל אסורה לבועל מקנסא עכ"פ וצע"ג על הרמ"א שבסי' י"א לא הזכיר מזה כלום ונתן מכשול ח"ו. והנה הך קנסא דהריטב"א משמע קצת דמאי דמייתי ר"פ כשם בשם הירושלמי והמעיין היטב בלשון ירושלמי יבין היטב דבר לאישורו דכוונת הירושלמי כיון דמ"הת היכי דהוא שוגג והיא מזידה ולא גרים לה תקלה וקלון שהוא היה שוגג והיא הרגילתו מ"מ כיון שנאסרה לבעל כיון שהיתה מזידה הרי אסורה לו מן התורה וא"כ יהי' כחוכא וטלולא אם הוא מזיד והיא שוגגת והוא גרם לה תקלה וקלון ותהי' מותרת לו אם שגג נאסרה עליו ואם הזיד תהי' מותרת לו ע"כ אסרוהו חכמי' גם אם הוא מזיד והיא שוגגת אבל בשניהם שוגגים פשיטא דמותרת לו ואפשר אפי' שניהם מזיד כל שהוא לא גרם התקלה שהרי גם היא הרגילתו לא נאסרה עליו אם לא נאסרה עליו על בעלה ע"י ביאתו ומשכח לי' בביאות גוי לר"ת דאינו אוסר לבעל ואא"כ נתגייר דמותרת לו אעפ"י ששניהם מזידי' כיון שלא נאסרה להבעל ולפ"ז י"ל הריטב"א לא קנס הבועל יבמה לשוק אלא בהיא שוגגת והוא מזיד ובהא מיירי סי' קנ"ט ובסי' י"א לא מיירי בהכי ע"כ סתם רמ"א להקל ודוחק ונשאלתי למעשה ביבמה כנ"ל ששניהם ומ"מ איני אומר למעשה להקל והרוצה לסמוך יסמוך ואני איני כדאי:

ומ"מהדבר מתמיה מאחר בדורותינו מעשי' בכל יום שנתפתו פנוי' נדות שאיסורם איסור ולא קנסי' לאוסרה על הבועל אדרבא משתדלי' לישא אותה כמ"ש תוס' יבמות כ"ד ע"ב ד"ה משום וכו' ואיך נחמיר על זה שעבר גם על לאו לא תהי' אשת תמת החוצה וגם הוא אינינו לאו דשאר אלא לאו בעלמא כמ"ש רש"י יבמות צ"ב סוף ע"א דלא הוי אלא לאו גרידא ע"כ מי שרואה לפי הזמן והמקום להתירה לבועל שומרת יבם שזינתה היינו אחר שתחלוץ לה יבמה מאן מרמי לי' מיני' אבל מאתי לא תצא הוראה:

נחזימאי דקמן דעכ"פ מעיקור הדין נראה דאם לא גרם איסור לבעל אינה אסורה לבועל אי לא משום קנסא ולכתחלה ואם נישאי' לא תצא אך כל זה באונס וכדומה שמדין תורה לא מעלה מעל באשה אבל ביצא קול ועידי כיעור דאסרי' לבועל מדין דאורי' דחיישי' שבעלה ואוסרה על הבעל אע"ג דמ"מ אנו אין אוסרי' אותה משום דמספיקא אוקמא אחזקת היתר לבעלה ואמרי' מסתמא לא נבעלה אבל הוא הבועל בעצמו שיודע שבעלה הרי אוסרה על בעלה ואפי' אי מספקא לי לבועל כי היכי דאפקרא לגבי דידי' אפקרא נמי לאחריני וכבר נאסרה מקודם והוא לא גרם איסור ויש מהאחרונים סוברים דגם בזה לא נאסרה על הבועל כל זה בידעי' בודאי שכבר נאסרה אבל מספיקא וגם כבר יצא הקול כשהי' יושבת תחת בעלה הראשון ואז היתה בלא"ה אסורה לבועל מטעם אשת איש ואז נולד ספק אם אסורה לבועל או לא נמצא כשנתגרשה מבעלה נתחזקה מאיסור לאיסור כמו יצאה מחזקתה מחיים ביבמות ל"א ובש"ע י"ד סי' נו"ן ורק לבעלה לא נאסרה לא נאמר שהוא לא גרם איסור בודאי אם בא עלי' הרי גרם איסור והבעל לא ידע ואשם והוא הבועל בעינו של בעל יומא"ס רק אין בנו כח להוציא מחזקה התירה לבעלה הראשון אבל להשני נתחזקה מאיסור' לאיסור עכלפע"ד כל מה שיש בידו לעשות להפרידם זמ"ז יעשה וה' עמו אך מ"ש שלא הי' קידושי' כ"א בעדות קרובי' ויוציאה בלא גט יהי' מתון מעיין בדבר איך יהי' ואם תצטרך גט יהי' מתון בענין הכפי' טוב לכופו ע"י כפיות מן הצד שעי"ז יתרצה לגרש כגון להפרישו מהקהל ולאסור ביתו עד שירצה לגרש ומדנישאית לו וחז"ל אמרו דעי"ז נתחזק החשד ע"י עצמם א"כ פשיטא דיכול הבעל לפטור עצמו מתשלומי המאה זהובים ולא דמי לחליצה מוטעת שכ' כמה פוסקים דאע"ג דחליצה כשרה מ"מ כופי' לשלם לו שכר פעולתו שהתנה עמו ככל פועל שהתנה עמו לשלם כך וכך אם ראוי ליתן הרבה ה"נ אבל בעובדא דידן לית דינא לפע"ד שהבעל פטור. הנוגע לדינא כתבתי הנלע"ד ואחתום בברכה א"נ.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לה"ה הרב המופלג הדיין המצוין כבוד מה' זרח נ"י דיין דק"ק פוחאף יע"א:

גי"ההגיעני נידן מאן דהוא שסידר גט ונמצאו ד' ערעורים שעי"ז הצריכום לגט אחר ונפשו היפה בשאלתו אי צריכה להמתין צ' יום מגט השני או לא כי כבר נשתדכה ויש לחוש לביטול שידוכה:

הנהדבר זה במחלוקו' שנוי בתוס' שלהי גטין ר"ת ס"ל גט שנפסל מחמת ערעור ולעז והצריכה גט שני אינה צריכה להמתין צ' יום מגט שני ור"י פליג דלא פלוג רבנן בתקנתי' וקיי"ל בש"ע סי' י"ג כהר"י להחמיר אלא שמהרמ"ל בתשובה סי' קי"ז הקיל בגט שנכתב בו לוי ונודע שלא הי' לוי והצריכה גט אחר והגט השני נשתהה בין כתיבה לנתינה שנה תמימה וכ' משום ביטול שידוכי' יש לצרף ב' קולות קולת הרי"ף דס"ל מונין משעת כתיבה וקולתו של ר"ת דמונין מגט הראשון ויש להקל משום ביטול שידוכי' והקשה הרב חלקת מחוקק דדברי מהרמ"ל תמוהים ע"כ לא התיר ר"ת אלא אם הגט הראשון הי' כדינו רק מחמת לעז בעלמא נפסל אז ס"ל מונין מגט הראשון אבל הכא שכ' לוי ולא הי' המגרש לוי שהוא בטל מדינא וכמאן דליתא גם ר"ת מודה דמונין משני וכן הקשה ב"ש והניחו בקושי':

ודלאלשוי' להגאון מהרי"ל טועה נ"ל דיש להבין מ"ש בקידושי טעות דלא צריכא קטנה להמתין ולא אמרינן לא פלוג רבנן משום דלא שכיחא לא גזרו בי' רבנן וכמבואר בש"ע שם מש"ס יבמו' ל"ד ע"ב דהחליפו לא שכיח ע"ש ומ"ש בגט בטעות דלא נימא כן צ"ל טעות בגט שכיח ובא משא"כ בקידושי דהחליפו ודאי לא שכיחא וס"ל להרמ"ל דטעות כי האי לכתוב לוי במקום שאינינו לוי הוה לא שכיחא כמו החליפו בקידושין ונהי להר"י דהחמיר בנפסל גט הראשון בלעז בעלמא שהי' ראוי להקל ומ"מ החמיר שלא לבדות מלבנו מה שלא נזכר בהדי' בש"ס הה"נ דאין להקל בהחליף בגט לוי במקום שאינו לוי שאין לנו לבדות קולא מלבנו מ"מ לר"ת דמקיל בגט שנפסל משום לעז מכ"ש שנקל בנפסל בטעות גדול דלא שכיחא כנ"ל ע"כ צירף שיטה זו עם שיטת הרי"ף דמוני' משעת כתיבה:

ומ"מסיים שם אי קמא דידי' הוה אתי האי עובדא לא הי' מקיל אלא שכבר התיר חכם אחד וגם יש חששא דביטול שידוכי' ע"כ הקיל כר':

והנהבנידון שלפנינו מלבד שאותן הפסולים יש בהם שקרובי' לפסולי' דאורי' עוד כבר כ' הריב"ש בשם הר"ן רבו דכל שניכר אפי' בתרשאה שלא הי' המסדר בקי יש לחוש לכמה חששות ופסולי' שא"א להכירם בגט ומכ"ש המסדר הזה שאפי' הסדר הגט ר"מ ר' יוזפס לא הביט ולא השגיח עליו א"כ קרוב שפסול מדאורי' ואין לומר לא שכיח כי בעו"ה שכיחי עתה המתפרצים שלא ידעו בטיב גטין ומסדרי' גטין ושכיחא ושכיחי באין משים. ובשגם לית כאן לאיצטרופי שום קולא אחריתי לשיטת ר"ת ע"כ ממני לא תצא הוראה להתיר למנות מגט הראשון אלא תמתין צ' יום מגט השני ולא נחוש לשידוכי' כמ"ש הריב"ש לענין מינקת לא נחוש לקלקול הבחורה. והנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי הנ"ל. פ"ב נגהי ליום ה' צום הרביעי יהפך לששון ולשמחה תקצ"ג לפ"ק:

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי הרב המופלג ומפורסם לשבח החרון ושנין כמו"ה שמואל נ"י אבדק"ק יאקא יע"א:

גי"ההגיעני ונפשו היפה בשאלתו ע"ד פסולה שנתעברה ואמרת מפלוני והוא מכחש אבל מ"מ רוצה לישא אותה בנדן ידוע שנותני' לו אבי' ושוב כשהודה לו שאסור לשאנה כיון שאינו מודה שממנו נתעברה חזר והודה לדברי' שממנו נתעברה ושמפני הבושה כיחש בתחילה וגיזם אז שרוצה לשבע שאינו ממנו ועכשיו אומר האמת ושאל מכ"ת אם נתיר לו לישא אותה כשהיא מעוברת ולשהות עמה כל ימי הנקה שוב שאל פר"מ אי ב"ד כופים למי דשוי' נפשי' חד"א או נימא לדידי' אסור ליחוש לנפשו אבל ב"ד אין כופים:

הנהעיניו שפיר חזו תשו' צ"צ סי' ק"ד וגם שם מבאר בכפל פעמים שב"ד כופים על מי דשוי' נפשי' חד"א והוא פשוט מאוד ומ"מ נ"ל היינו דוקא בשאר אסורים אבל באשתו זינתה בפניו ושוב חוזר בו אין כופים להוציא דהא מכיון שחוזר בו הרי ספק לנו אם דבריו הראשונים אמת או האחרונים ונהי לדידי' אינו חוזר ומגיד וכבר אסרה עליו כמו נדר או כמו עד שאינו חוזר ומגיד מ"מ הדבר אצלינו ספק וגט מעושה שלא כדין פסול מן התורה ואם אמת שלא זינהה אין בדין לכופו וא"כ הכפי' הוה גט מעושה שלא כדין ופסול ובני' מן השני ממזרים ע"כ אין לכופו לגרש ואומרים לו שנאסרה עליו אבל אין לנו לכוף להוציא ע"י גט מעושה ובספ"ט מאישות כ' רמב"ם באשה שאמרה א"א אני ושוב נתקדשה ולא נתנה אמתלא מספקת אסורה לשני ומ"מ צריכה גט מספק הרי אעפ"י שאסורה לו בודאי מפרישים אותם בע"כ דודאי אלינו שאסורה לשני מכח שוי' נפשי' חד"א מ"מ הקידושין מסופקים אצלנו וה"נ אין להתירה בגט מעושה:

אמנםכל זה אם חוזר מדבריו הראשונים במה שזינתה אבל כל זמן שעומד בדיבורו ואומר שראה שזינתה ואדם נאמן על עצמו לכאורה שכופין אותו להוציא ואין כאן גט מעושה שלא כדין ויפה כ' הריטב"א קידושין דף פ"א גבי אין אוסרים על היחוד אך הרמב"ם פליג גם בהא וס"ל אפי' עומד בדיבורו שזינתה מ"מ אין כופי' להוציא שלא ע"י עדים ברורים כמ"ש כן להדי' פכ"ד מאישות הל' י"ז והל' י"ח בסופו וכמו שעמד עליו בס' בית מאיר סי' קט"ז סעי' י"ז וצ"ל ג"כ מטעם דנהי על עצמו נאמן שראה אותה שזינתה מ"מ אין לנו להתיר אשת איש ע"י גט מעושה ע"פ ע"א דהבעל אינו אלא ע"א שאומר שזינתה ואולי משקר ומכש"כ לפי מה שהסביר הרמב"ם ספ"ב מגירושי' בטעם גט מעושה כדין שכשר משום דאנן סהדי דכייף יצרו לעשות ברצון כדין תורה ע"ש מתק לשונו וא"כ הכא אנן חיישי' דילמא ידע בנפשו שמשקר במה שאומר זינתה ויודע בעצמו שהעשוי הוא שלא כדין ואינו מתרצה אלא ע"י הכאות וכפייות נמצא גט בטל ובני' ממזרים וזה נ"ל נכון בדעת הרמב"ם ומ"מ הריטב"א חולק והיינו בעומד בדיבורו שזינתה אבל אם חוזר בו לא ידעתי אם יחלוק אדם בזה והגאון בית מאיר לא עמד בכל זה ואנכי פה בשוקי בראי אין ספרי' אתי לעיין ולחפש בספרים יותר וכל זה בענין ליכוף ולגרש אבל בכל שאר ענינים פשוט יותר מביעא בכותחא דב"ד כופי' לקיים את אשר אסר על עצמו:

ומאידקמן באומר שלא ממנו וחוזר ומודה הנה לולי שגדולי ישראל כבר אחזו שער וחשבו גם זה למשוי' נפשי חד"א בצמח צדק סי' ק"ד הנ"ל ובתשו' שב יעקב וגדולי אחרונים ואינני כדאי להרהר ומכש"כ לחלוק עליהם מ"מ תורה היא הנה הר"ן כ' פ' שבועת העדות דעדים שאמרו אין אנו יודעים לך עדות כל זמן שלא נשבעו על ככה יכולים לחזור ולומר יודעים אנחנו ופשוט בלי שום אמתלא והטעם שמדרך העדים לסלק עצמן שלא להעיד ואומרי' אין אנו יודעים וכיון שדרך כך א"כ האמירה אין אנו יודעים לא הוה הגדה וחוזרים ומגידים ע"ש שכן מוכרח בש"ס. וא"כ כ"ש ק"ו בן בתו של ק"ו בנטען על פנוי' ומכחיש כולי עלמא יודעי' שדרך להכחיש מפני הבושה וכן יפה לו וחציף מאן דמפרש ומקרא מלא דבר הכתוב אכלה ומחתה ואמרה לא פעלתי און והנה בכל הטענות אמרי' אין אדם מעיד לתבוע אא"כ יש לו ולעומת זה גם להנתבע חזקה אין אדם מעיז לכפור במה דידע בשיקרי' או שעשה לו טובה ושני החזקות שוים הם אך בענין זה יש חזקה על האשה שלא תעיז פני' לומר לו ממנו הוא ולו אין חזקה כי כך דרכו לכפור מפני גודל הבושה ונהי דלענין דינא לא בעינא לסמוך על זה בענין טוען ונטען בדיני ממונו' אבל עכ"פ לא ברירא לי שיהי' בזה כחוזר ומגיד כי גם הגדה הראשונה הי' כקול ושוברו עמו ואמנם חלילה לחלוק על הגאונים שלא עמדו בזה ולא עוד אלא הגאון צ"צ חידש לנו חומרא מסברא דגם אמתלא לא מהני אלא כשנותן אמתלא על דבריו הראשונים מ"ט אמר כן ועל דברי החזרה ליכא אמתלא אבל אם גם על החזרה איכא אמתלא דאיכא למימר משום דמשחדי' לי' בממון הדר בי' א"כ מאי אולמא דהאי אמתלא מהאי אמתלא ע"ש וה"נ בנידון לפנינו י"ל כיון ששמע שאסורה לו כשאין הולד ממנו חזר בו והגאונים בתשו' שב יעקב חלק עליו (ודברי שו"ת זכרון יוסף אינם ראוי' לכבודו) ונ"ל מ"מ בנידון שלפנינו יש עוד טעם וסברא שאפשר שיודה בו גם הגאון צ"צ כיון שכבר רצה לישא אותה טרם שהודה ודבר ידוע שרובא דרובא בני אדם לא יזלזלו עצמם לישא מופקרת וכשהיא עדיין כריסה אשר ימאסו בה עוגבי' לולי שיודע שהולד ממנו וכאלו אמר להדי' ממני נתעברה וקול ושוברו עמו כעין זה לדעתי יש להתיר ע"י אמתלא שמחמת בושה לא רצה להודו' בתחלה וקרוב לזה בר"ן סוף נדרים במשנה ג' נשים ע"ש:

ומ"מטוב לעשות בזה ב' דברים א' שאחר האיום שאומרים לו שחוטא חטא אם מכזב וסופו להוריש בנכסי' בן שאינו ממנו ומערב במשפחתו בן הנידה ויקבל בחרם שהאמת שהוא ממנו וטוב כשיהי' זה בימי אלול הבע"ל או בער"ח בשעה שההדיוטים יראים לנפשם יותר. ועוד זאת עכ"פ יעמוד ערב על סך מה שאם תתעבר שנית בתוך ימי הנקה של זה יהי' לו להשכיר מיניקת או למסמס בביע וחלב דאע"ג חלילה לעשות זה לסניף להתיר מיניקת חברו בעלמא אבל הכא שדעתינו להתיר בלא"ה מה שאפשר לתקן כ"ש טוב לתקן ואז עניות דעתי נוטה להתיר הכ"ד א"נ. פה יערגן יום ד' זך מנחם תקצ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

ע"דאשת כהן שנמצאת מעוברת וילדה מיד אחר חתונתה והיא אומרת מיני' והוא מכחישה דעכ"פ לאו מיני' אך רוצה בקיומה הנה ראיתי מורי הגאון בהפלאה במשנת איש פלוני וכהן הוא דכשהוא מכחישה הו"ל ברי וברי דלא אמר ר"ג כמ"ש הרא"ש גבי ארוס וארוסתו וכ' צ"ע על הטור היינו מ"ש הטור גבי ארוסה דאע"ג דכשהוא מכחישה נהי דאיהו שוי' אנפשי' חתיכה דאיסורא מ"מ לעלמא שרי והן הנה דברי ה"ה ומייתי לי' ב"י שם ובמח"כ אין כאן צ"ע כלל דלא שייך ברי וברי אלא כגון רפ"ב דכתובות דטוענית אממון דכתובה משארסתני נאנסתי אלו הי' הוא טוען על ממון שלו ברי לי עד שלא ארסתיך לא אמר ר"ג להוציא ממון ע"י חזקה ומיגו שלה וגם הרא"ש גבי ארוס מיירי על העובר שהיא מעידה עליו והוא מעיד להיפוך בברי ובכי האי לא אמר ר"ג אבל כשהוא טוענת על עצמה כשרה אני ולכשר נבעלתי ואלו ע"א דעלמא מעיד על כשרם שהיא פסולה אינו נאמן לפסול אשה כשרה בהכחשת בע"ד ה"ה הבעל אינו נאמן יותר מע"א דעלמא וזה לא שייך ברי וברי וכ"כ להדי' נימוק"י בשם ריטב"א ס"פ אלמנה דלגבי כשרותה לא שייך ברי וברי משא"כ לגבי עובר ע"ש וגם בעובר גופי' יש לדון כיון שחזקת האם מועיל לבת אין ברי שלו מועיל נגדה ע"כ לא אתי ה"ה אלא מטעם שהאב נאמן מן התורה לומר אינו בני אבל מטעם ברי וברי לא שייך הכא מידי וע"כ לעלמא שרי בלי ספק אך להוציאה מהארוס דשוי' אנפשי' חתיכה דאיסור' בודאי אסורה דכ"ע פסולים אצלה והוא פשוט. אך הכא דאינו מכחישה שלא נבעלה לכשר אלא שאינו ממנו נלע"ד אין לכופו להוציא דלא שייך הכא שוי' אנפשי' חד"א חדא כיון דאין כאן אלא משום חומרת יוחסי' ומדינא כשירה אפי' לא נבדקה והכא דשרי לעלמא ובנה חזי' לכהן גדול שוב לא שייך לגבי דידי' חומרת יוחסי' ותו הא בלא נבדקה כלל נמי איכא שיטת הרז"ה וסייעת' דמכשירי' בדיעבד וא"כ עכ"פ אין כופי' להוציא ומכ"ש הכא שאומרת עכ"פ לכשר נבעלתי והוא אינו מכחישו אלא במאי דאמרה מיני' והו"ל כעין ההוא נהי דאכחיש באבהתא בשני חזקה לא איכחוש ועוד הפוסקי' האוסרי' לא נמצאו להדי' בדיעבד כזה להוציא אשה ולכוף לגרש אלא בעובר דהוה כעין לכתחילה עי' ר"ן ספ"ק דכתובות גבי ארוס וארוסתו ע"כ נלע"ד שאם הוא רוצה בקיומה אין כופי' להוציא בשגם י"ל מחמת כיסופי' מכחיש והוא יודע בנפשו האמת אתה.

משה"ק סופר מפפד"מ:

ע"דאשה שהי' לה כמה בנים בחיי בעלה והילד הראשון הניקה איזה חדשי' ונסתכנה בחולה על החזה שלה והאשה הורגלה בחולה הוצאת לחה שזבים מראשה כנודע גם להרבה נשים והרופאי' אמרו שאם תינק תהי' היא והולד בסכנת נפשות ועל כרחה משכה דד מפיו ומן אז ילדה עוד ח' בנים אחריו ולא יכלה להניק שום א' מהם ובסוף ימי בעלה ירד מנכסיו ונתדלדל מאוד ואז ילדה תאומי' ולא הי' ביכולתו להמציא ב' מינקת לב' בנים ואפ"ה מחמת הסכנה לא הי' אפשר לה להניק אחד מהם ולבסוף מת בעלה והניחה מעוברת וילדה אח"כ ולא נתנה דד בפי התינוק כי לא יכלה והיא עני' ואביונה עם ה' בנים ואין לה משען ומשענה אפי' בית דירה אין לה ואין לה שום מנוס כ"א ליסע ממקום חיותא למקום שאין ידינו משגת להציל האשה וילדיה מקלקלא בעו"ה ואין להאריך כמובן והן עתה הקרה ה' שש אחד הרבני המופלא משועי העיר עתיר נכסין רוצה לישא אותה לעת זקנתו לקיים מ"ע פ"ו כי לא נבנה בבני' עדיין ורוצה לפרוש כנפיו על גוזליה ולהוריש לה ולבני' אחרי מאה שנים מאשר חננו ה' ועתה נפשו היפה בשאלתו אם יש להתיר לישא אותה בימי הנקת הולד הואיל והיא לא הניקה ולד מעולם מפני סכנת שניהם וגם להציל האשה וילדיה מקלקולא הדור:

ופר"מנחית לעומקא דדינא כדרכו דרכים דרבנן והוציא לאור לעלומה בכוחא דהתירא וכן דעתי נוטה להתירא ואומר הנה הרב ב"ש סי' י"ג ס"ק כ"ד מייתי לשון ריב"ש דליכא למיחש לא לחורבן בית ולא לקילקל הבחורה ע"ש ולכאורה הוא נגד מ"ש הרמ"א בשם מהר"י מינץ דיש להקל במפקרת כדי שיהי' בעלה משמרתה פי' ולא תתקלקל והוא לכאורה היפך מדברי הריב"ש הנ"ל ואמנם המעיין בפנים במהר"י מינץ סי' יו"ד דמשים תקלת שניהם התיר שהולד הי' בספק יציאה לתרבות רעה ועד כאן לא אמרה הריב"ש אלא לקילקל הבחורה לא חיישינן דמשום סכנת נפשות דולד וולדות דעלמא לא חיישינן לקלקול שלה ובזה נדחה הראי' דמייתי מהר"י מינץ מהאי אמתא דעבדה בה אנשי אסורא דפ' השולח דהתם איסורא והכא נפשות איכא כמ"ש התוס' סוטה ך"ד ע"א ד"ה והשאר וכו' ואמנם אי איכא למיחש לתרבות הרעה דהילד לימא להו לרבנן א"א בתקנת חכמים שחששו לחיי העה"ז לטרדני מהעה"ב וגדול המחטיא יותר מן ההורגו ומכ"ש בעובדא דילי' דמהר"י מינץ שכבר ינק הילד זמן מה דשוב ליכא סכנה ברורה אצל כל הילדי':

ולהוציאמלב מחוקי השם האומרי' דבזה"ז דרוב בנים אינם יונקים רק איזה חדשים וגומלי' אותם בטלה לה תקנת חכמים במניקת חבירו כדרכו של מורה רעה אחד הידוע אראהו דגם בימי חכמי התלמוד כן הי' דהרי ממ"ש תוס' ורש"י שמא תגמלנו קודם זמנו ומה שמא איכא הרי הוא ודאי קודם זמנו תוך כ"ד חודש למר וי"ח למר ועוד ממ"ש התוס' יבמות ל"ו ע"ב דהא דתני לא תתארס ולא תנשא לא תתארס רבותא למ"ד כ"ד חדש ולא תנשא רבותא למ"ד י"ח חדש והשת' אי ס"ד פליגי במציאת הטבע מאי רבותי' לכל מר ומר אע"כ לא פליגי במציאות כלל ולכ"ע רוב בנים סגי להו בי"ח חדש ואיכא דבעי כ"ד חדש ור"מ חייש למעוטא דלמא האי ינוקא ממיעטא הוא דבעי כ"ד חדש ור"י אזיל בתר רובא דסגי בי"ח חודש ומשו"ה בעי י"ח משום דאיכא קצת דמיעכר חלבא בג' חדשים ור"ג לא חייש נמי להא והאש"נ דרב יוסף בשם רב ושמואל פסקו הלכה כר"מ אע"ג דבעלמא קיי"ל כר"י לגבי ר"מ מ"מ רב ושמואל סבירי להו שילהי יומא אין הולכי' בפ"נ אחר הרוב וממילא חיישינן למעוטא הכא ואולי הילד הזה הוא ממיעוטא דבעי כ"ד חדש וא"ש מ"ש התוס' שמא תגמלנו קודם זמנו דאע"ג דהילד הזה שגמלתו חזינא בי' שזמנו הגיע להגמל מ"מ חיישינן לילד אחר ולמיעט דבעי טפי והיא תגמלנו תוך זמנו הראוי לו אבל טפי מכ"ד חדש ליכא שום ילד בעולם דצריך טפי ואפשר לישב בזה דעת הרמב"ם דמייתי נמי טעמא דדחסא די"ל למאי דמסיק ר"י דלמיעוטא נמי חיישינן ה"ה וכ"ש דחיישינן למיעוטא דדחסא ואין להאריך בזה. ומ"מ מבואר דתחלת גזירה כך הי' שרוב הבנים אינם צריכים להניק כ"ד חדש ומ"מ חששו בפ"נ למיעוטא וא"כ מאן ספן מאן חשוב למיעקר תקנתא דרבנן כתבתי לסכור פה דוברי שקר ומ"מ ביארנו דבתינק שכבר ינק איזה חדשים דליכא סכנתא ברוב תינוקת שבזמנינו רק דחיישינן למיעוטא בפ"נ א"נ משום ילדים דעלמא א"כ היכא דאיכא למיחש לקילקל התינוק שיצא לתרבות רעה פשיטא דלא ניחא לי' בתקנתא דרבנן וגם אין אומרי' לו חטא בתרבות רעה בשביל שיזכה חבירך בני גילך זהו סברת מהר"י מינץ ופסקה הרמ"א ואע"ג דאפשר שלא נתכוון לכן מ"מ לדינא לקיים דברי הריב"ש ודברי מהר"י מינץ נ"ל כנ"ל:

וא"כבדמהר"י מינץ לא הי' מי שישכור מינקת להילד כמבואר שם באריכות דבריו התיר משום יצאה לתרבות רעה מכ"ש הכא דאיכא בעל עשיר וירא שמים ורוצה להשליש מעות להספיק מינקתו עד סוף כ"ד חדש רק משום חששא דלמא הדרא בי' והתינק כבר יצא מידי סכנה לפי רוב הולדות פשיטא דחששא דקילקל התינק הוי חששא גדולה וקילקול עצום שיבוא למקום שרוב בואיה לא ישובון ולא ישיגו אורחת חיים פשיטא דעדיף שתנשא לבעל הזה והבעל עכ"פ יחייב עצמו להשליש סך מה להספיק מלמד לילד הזה עד שיהי' בן י"ג שנים ויעמוד על דעת עצמו כדי שיתגדל על ברכי חכמים והנקה זו עדיפא לי' מחלב ודבש:

וכ"שבנידון שלפנינו שהרופאי' אמרו שההנקה היא סכנה לה ולולד אע"ג דבעלמא אין האמנה להרופא אלא לספק עלינו ויהי' ספק פ"נ דדוחה שבת ויה"כ ובכמה תשובת השייכות להלכות נדה ביארתי לפענ"ד סמכו חז"ל על הרופאים על דרך כלל כגון שאמרו דאיכא במציאות שיהי' לאשה שומא במעיה שממנו מפלת כמין שערות והאמינם על טבע זו כדרך שאמרו חז"ל בשבת פר"ע לענין יניקת כלאי' אל תסיג גבול אשר גבלו הראשונים כי הי' חכמים בטבע עולם ואנו מאמינים להם על הכלל אבל לשפוט על הפרט על הגוף הזה של אשה זו שיש לה שומא לזה אין אנו מאמיני' אולי טועה בדמיונו ואין דבריו פועלין אלא לספק לנו הדבר וספק פ"נ דוחה אבל להתיר אשה לבעלה מספק לא ע"כ הצריכו חז"ל להטיל למים לראות אם נימוחו ואע"ג דדם יבש נמי טמא מ"מ כיון דרוב הדם נימוח והאי אינו נימוח וכבר ידענו מהרופאים דאיכא איתתא דאית לה שומא א"כ נימא גם האשה הזאת היא מאותן המועט כדי שלא להוציא דם זה מהרוב שנימוח ושם ביארתי ליישב קושי' הרא"ש בתשו' [עיין ח"ס יו"ד סי' קנ"ח]:

וה"נעכ"פ מאמינים להרופא שעכ"פ ספק פ"נ איכא להאשה ושוב אינו משועבדת להניק ולסכן עצמה ומכ"ש דאיכא סכנה לילד. ובודאי בתחלת הנקה דרוב בנים מסוכנים לחלב ומסמוס ביעי בלי חלב כלל אינו מועיל וא"כ אם לא יניק כלל הוי לי' ודאי סכנה ודברי הרופא ספק אפשר שאין ספק מוציא מידי ודאי אבל אחר שכבר ינק איזה חדשים ועוד ייניק רק חששא דמיעוטא או משום שאר בנים כגילו בזה ודאי ספק פ"נ דילי' עדיף ואין מניחי' אותה להניקה וממילא מהיכא תיתי לעגנה בחנם ולחשוד להרופאי' שמשקרים במזיד ע"י חמרא דבטיש לשרגא הואיל והי' זה בחי' בעלה ולא נולד עכשיו וגם מוכיחה קיים שכל הנשים יודעת שיש לה מיחש זובת לחה מהראש וחולשת החזה וכבר הורה זקן בתשובה שבסוף ספר בני אהובה ככל החזיון הזה ואין לפקפק על היתר זה ומכ"ש לצרף לזה דאיכא למיחש לקילקול התינוק שיצא לתרבות רעה ח"ו וכנ"ל:

והנהבגוף זה הדין דחלב ארסי שנולד לנו מדברי הרא"ש מצימקי דדיה אומר מה שנתחדש לי בזה בעז"ה הנה כ' התוס' שהטעם שמא תוגמלנו והק' מהרש"א א"כ מאי ראי' מייתי מברייתא דרדופה התם משום לא פלוג והכא משום שמא תגמלנו דלא פלוג לא שייך הכא כיון דאית לה הכרא שאינה מינקת את בנה וע"כ משום שמא תמהר לגמלו ובנותנה בנה למינקה שמא תהדר בי' וא"כ איך שייך למילף מרדופה לכאן כיון שאין הגזירות שוות והיינו קושי' מהרש"א וכבר העיד בבני אהובה שהיא קושי' עצומה:

והנהבשנדקדק בסידור לשון הרא"ש שכ' צמוקה או גומלתו או פסק חלבה ונותנו למניקת נ"ל דלא זו אף זו קאמר לא מיבעי' צימוקה דאיכא הכירא בגופה ולא מבעי' גומלתו דעכ"פ איכא הפרש בינה לבין אחרת ולה אין לה בן היונק כלל שהרי גומלתו אלא אפי' פסק חלבה שלא מחמת צימק ואין תיכר בגופה בשדים צומקים וגם נותנת למינקת ולא גומלתו והרי יש לה בן יונק אלא שאינו יונק ממנה מ"מ כיון שהי' כל זה בחי' בעלה מותרת להנשא ומכ"ש פסק חלבה ונגמל ולא נותנת למינקת דמותרת ובחנם נתחבטו האחרונים בזה עיי' ב"ש ס"ק ך"ו וא"כ צ"ע בסידור הברייתא שמהפכת וכתבה תחלה נותנה בנה למינקת ואח"כ גומלתו ומת ולהנ"ל הוי זו ואצ"ל זו ע"כ נ"ל פשוט דפשוט מאוד דא"א לחז"ל לאסור נישואין משום חששא רחוקה דמיעוט וולדות ולהפסיד עי"ז רוב ילדי ישראל דהרי כל אשה תגמול בנה ולהך ברייתא גומלתו מותר א"כ בלי ספק כל אשה תעשה כך ותגמול בנה קודם זמנו כדי להנשא ואלו לא אסרוהו להנשא היתה מינקת אותו והולך ואולי לא תתעבר ואם תתעבר אולי ימסמס בבעי וחלב ואולי יהי' אחר איזה חדשים שכבר אינו צריך משא"כ עתה כל אשה תגמול והוי גזירות חכמים לקלקולא ח"ו ע"ד גזירתך קשה משל פרעה וע"כ הקדימה ברייתא תחלה התירא דנותנה בנה למינקת והכוונה למינקת כל הימים כגון שנשבעה עד"ר וכיוצא בזה דאל"ה לא נותנה בנה למינקת שעומדת במקום האם אע"כ מינקת רוצה לומר מינקת בטוחה שנשבעה או שנתנה ערבון או כעין ר"מ וכדומה וכיון שמהני מינקת שוב מהני נמי גומלתה כשהבינה האם שהגיע זמן לגמול התינוק הזה ולא חיישינן שלא הגיע זמנו ועשתה כן למען תנשא ולא שבקה התירא ועבדה איסורא שהרי לכשתנשא תשתדל שישכיר הבעל מינקת דלא הדרא בה ומשו"ה מותר גומלתו נמצא אתי סידר הברייתא מל נכון שבתחלה הוצרך לגלות ההיתר דנותנה בנה למינקת ואח"כ ההיתר עגומלתו וכל זה בברייתא דהתירא גומלתו אחר מיתת הבעלה ואיכא למיחש שתעשה כן שלא בזמנו כדי להנשא ע"כ הוצרך לשנות תחלה ההיתר דנותנה בנה למינקת משא"כ הרא"ש מיירי גומלתו בחי' בעלה דלא שייך למיחש שעשתה כן כדי להנשא א"כ הוי נותנה בנה למינקת רבותא טפי מגומלת כנלע"ד:

וממילאמיושב ק' מהרש"א דודאי מבואר מסידור הברייתא דחיישינן שתגמול שלא בזמנו כדי להנשא ורק משום דיש היתר ע"י מינקת שנשבעת והנה אין שום היכר בין מינקת שנשבעת ללא נשבעת וכיון דאתאינן לברייתא דרדופה כל היכא דליכא הכירא אמרינן לא פלוג א"כ ממילא ליכא לפלוגא בין מינקת שנשבעת למינקת שלא נשבעת וכיון שאסור להנשא ע"י נתינת מינקת שוב ממילא לאסור גומלתו דודאי תגמלנו כדי להנשא כיון שאין לה היתר ע"י מינקת ודבר נכון הוא בעזה"י:

ואמרתירי"ף ורמב"ם דלא מייתי הא דבי ר"ג וכ' גדולי האחרונים דלא סבירי להו לחלק בין מינקת למינקת דלא פלוג אלא דקשה על ר"נ הא איהו גופא אמר הלכה כר"מ בגזירותיו א"כ איך התיר לדבי ר"ג נלענ"ד דר"נ סבירי לי' עד כאן לא גזר ר"מ אלא ברדופה דהוי חששא דאורייתא משא"כ הכא חששא דרבנן לא אמרינן לא פלוג ואמנם אנן קיי"ל כמסקנת דיבמות ל"ו ע"ב דלר"מ עשו רבנן חיזוק יותר משל תורה א"כ השתא ברדופה דאורי' אמרי' לא פלוג כ"ש בדרבנן ואסור כל שום מינקת בעולם וממילא נאסור גומלתו אחר מיתת בעלה אבל צומקי בחי' בעלה שרי כהרא"ש:

פסקידהאי דינא אם הישיש הרבני הנ"ל משליש מעות שכר הנקה עד תשלום כ"ד חדש ומחייב עצמו בחיוב גמור להחזיק עכ"פ על התורה כל ימי חייו גם אח"כ יניח לו סך מסויים שעכ"פ יתגדל על ברכי חכמים עד היותו בן י"ג שנים ויען ג"כ כי לא תוכל להניק בנים מחמת סכנת האם והולד שריא איתתא דא להנשא להישיש הרבני נ"י יראה זרע יאריך ימים כ"ז כתבתי לענ"ד בראות שגם דעת פר"מ מסכים להתירא למטינא שיבא מכשורי ואחתום בברכה.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לה"ה הרב המופלג חרוץ ושנון כמהו' אהרן צבי נ"י מב"ד דק"ק מארגריטן:

גי"ההגיעני פה בהיותי עוסק במרחצאות ורפואות בקרית חוצות ונפשו היפה בשאלאו ע"ד גומר בת דבלים אשר כבר מאז נטמאה כמו ששה שבועות עד שהוציאוהו קרובים ונתעברה והפילה וקרוב לוודאי ששתתה סם להפיל ושוב עתה נשתדכה עם א' וחזרה והרתה לזנונים והמשודך רוצה לישא אותה אעפ"י שאין העובר ממנו והיא מגזמת לצאת מן הדת או להטביע עצמה במים אם יש להתיר לישא אותה:

הנהמימי לא נפניתי להתיר לא מיניקת מופקרת אשר התיר רמ"א כי כל הרואה בספר הישר לר"ת יראה כי הוא בעצמו הרגיש וסילק כל קושיות הראשונים וכבר קילל ואירר פני יהושע בקונטרס אחרון למס' כתובות להמקילי' במניקת חבירו במיתה ועוני רחמנא לצלן וכ"נ בסוף ספר תפארת למשה יע"ש וכיון דלר"ת גם מזנה בכלל מיניקת חברו ע"כ לא יהי' לי עסק עם המקילי' ואי משום גיזום דילה אנן פסקי' כרמ"א י"ד סי' של"ד ודלא כט"ז שם ס"ק א' כמ"ש תשו' חו"י ועיי' נה"כ ועפירש"י ב"ק צ"ב ע"ב ד"ה קרית חברך ולא עני שדי גודא וכו' ומ"ש ט"ז מעבד עברי הנמכר לנכרי משם ראי' דהרי כל זמן שלא נמכר לא חיישי' לגזמיותו כמ"ש רמב"ם פ"א מה' עבדים הל' ד' ע"ש וצריך לעיין בתשובה שמש צדקה חי"ד סי' מ"ח אמנם כל זה בעלמא אבל הכא שאני וזה הי' כל פרי מהר"מ מינץ בתשו' שהתיר לר' מרדכי אשכנז לישא המופקרת ההיא שהיתה מעותדת לישב בבית הזונות ולהתחבר עם עע"ז וליתן הילד בבית המוכן לכך והנה כל טעם שאסרו חז"ל לישא מיניקת אפי' שאינה משועבדת כגון זונה וגרושה לדעת ר"ת הוא מטעם יורד לאומנתו של חברו ופסקי' לחיותי' דתינוק כן כ' בית מאיר כי אעפ"י שהיא אינה משועבדת להניק מ"מ סתם אם מרחמא בנה ומיניק והוא חיותו ובא זה ופסק לחיותי' ע"כ הוא עביד איסורא וא"כ לפ"ז אם יאמר התינוק א"א בתקנת חכמים כגון זו שומעי' כי יאמר אם לא תנשא המרשעת הלז תכפור בה' ויורידוהו לבאר שחת בשני עולמי' הלא טוב לו להיות בספק סכנה דעה"ז מלירד לבאר שחת וגדול המחטיא יותר מההורגו וצדקו מאוד דברי מהר"מ מינץ בעובדא דילי' ולא יחלוק ר"ת על זה אלא רמ"א כ' סתם מופקרת ומזנה והיינו לצרף דעת החולקי' על ר"ת ואין דעתי נוטה להצטרף בזה אך בנידון שלפנינו נ"ל היתר גמור מטעם הנ"ל ואנוכי פה אין ספרי עמי ע"כ אקצר ומ"ש מעלתו בהא דשימש מוך דבריו תמוהי' א"כ איך נושא קטנה לכתחילה לשמש עמה במוך ובחפזו כ' מ"ש מעלתו ואסיים בברכה א"נ. יערגן יום ו' עש"ק י"ג אלול קצ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לי"נ הרב הישיש המאוה"ג המופלג בתורה המפורסם כמ"ה שלמה פלעש נ"י אב"ד דק"ק נייטרויא:

בעה"דאץ עלי להשיב ביום עש"ק שאין דרכי לצאת בקולמוסי אך ההוא אמר שהוא נחוץ לדרכו על שוק טירנוי והנה השאלה במשודכת שנתעברה ואמרה שמהמשודך הוא והוא הכחיש ושוב אחר שהבטיחוהו הקרובים שלא יפחתו לו מנדן חוזר והודה וגם קודם שהכחיש כבר אמר לע"א שממנו היא מעוברת הנה מ"ש מעלתו כיון שאמר קודם לזה לע"א שממנו נתעברה הרי זה דומה לדברי ט"ז בי"ד סי' קפ"ו ס"ק ב' יע"ש במ"כ אינו ענין לכאן התם אמרה לבעלה שדעתה לומר כן כדי להסתיר והו"ל כמוסר מודעה שלא תשוי' נפשה חד"א והה"נ הכא אי הי' אומר להעד ממני נתעברה אך אכחיש בב"ד כדי שלא אתבייש ושלא יגרעו מנדן שלי אז הוה דומה לדט"ז הנ"ל אך הכא לא אמר להע"א שדעתו להערים כלל אלא אמר ממני נתעברה ואצל ב"ד חזר ושוי' נפשי' חד"א ואין זה כמוסר מודעה שמבטל עכשיו מעשיו שעתיד לעשות ושלא יהי' בהם ממש וזה לא עשה כן אלא בדאי הוא ומתהפך בשקריו פעם אומר כן ופעם כן וא"כ מה שהוא לחובתו נאמן:

גםמ"ש מעלתו בזה ע"א נאמן באיסורי' וכל מה שכתבו רבותינו האחרונים בזה בענין ספק אי' דרבנן לקולא וכל כיוצא בזה הנה גוף הענין אינינו איסורא אלא יורד למערופי' של קטן הזה ופוסק לחיות' ודיני ממונות קרוב לדיני נפשות אביונים נקיים הוא ובירושלמי אמרי' על זה ובשדי יתומי' אל תבוא וקבע קובעיהם נפש אך יש ויש שישכרה מניקת או שהבעל רוצה להשליש סך מה להספקת הילד ומ"מ אנו אוסרי' משום לא פלוג רבנן כל כה"ג ליכא להאי ינוקא חביעת מערופי' רק משום אי' דרבנן בהא יש מקום לספיקא דרבנן ולחזקת היתר ולע"א נאמן באיסורי' אבל בלא"ה לא אסמוך על סברת רבותינו האחרונים הנ"ל בזה:

ומ"שמעלתו לסמוך על המצאת הגאון נ"ב תנינא סי' ל"ח מדקתני מינקת חברו משמע של חברו ולא נתעברה מארמאי סבר' רחוקה מן הדעת היא כיון שהולד ישראל ומצווין להחיותו ואין לו מרחם כ"א אמו הלז שמסתמא מרחמי' על בנה משא"כ אם תנשא לבעל יסגור הדלת בעדו א"כ יש לרחם עליו יותר מבן גרושה או זונה ישראלית שיש לו אב והיינו דקתני מינקת חברו לרבות' דה"א של חברו שיש לו אב או יורשי האב שתתבע בב"ד ליתנו לו מזונות לא גזרו חז"ל קמ"ל אשה בושה לבוא לב"ד לבקש מסמס ביעי וחלב אבל מינקת שאינו של חברו היינו שנתעברה מארמאי שאין לה ממי לתבוע מסמוס ביעי ואין לו מרחם כ"א האם הזאת פשיטא שאסורה ואין לסמוך על המצאת כאלו להתיר איסורי':

אךהאמת שהרי הוא נותן אמתלא יפה מפני הבושה לא הודה כמ"ש בצ"צ סי' ק"ד והסביר בתשו' שב"י שאין לך אמתלא גדולה מזו שהרי יהודה שהודה זכה למלכות בזכות זה ולאו כל אדם זוכה כיהודה ואך אמתלא רבה הוא וגם לא שייך דשחדי' לי' בממון הנדן דשלו הוא נוטל כמ"ש בזכרון יוסף סי' ב' ודברים ברורי' הם:

ולהערפהאני אומר דהרי כ' מהרי"ק הובא בש"כ י"ד סי' ב' סקי"א וז"ל ממילא הופסל ליפסל עולמית בשביל כך וכו' ע"ש פי' דבריו כיון בשעה שאמר להשוחט פסול אין מוכח שהשחיטה שישחוט מכאן ואילך יהי' פסול שהרי הי' אפשר שיעשה תשובה נמצא בדיבורו הראשון לא אסר עצמו בנדר שלא לאכול משחיטתו לעולם ונהי שלא עשה תשובה מ"מ כיון שעתה חזר העד מדבריו הראשונים לא שוי' נפשי' חד"א ומותר לאכול מכאן ואילך:

והנהבלא"ה הקשה הגאון ר' בצלאל להגאון שב יעקב מנ"ל דזה מיקר שוי' נפשי' חד"א הלא לא אמר אסורה עלי אלא אמר לא נתעברה ממני והשב יעקב דחה דבריו הא ממילא כיון שלא נתעברה ממנו ממילא אסורה עליו ואני אומר עכ"פ יש לדון הא כ' צ"צ הנ"ל אע"ג דמתירי' בתוך כ"ד משום פריצי או שתצא לתרבות רעה מ"מ בזמנינו לא שכיח זה ולא מתירי' ע"ש מ"מ נהי כל זמן שלא חזר לא מתירי' מ"מ אם חזר בו לא נימא במה שאמר לא ממני נתעברה אין החלט שתיאסר עליו לעולם כי אפשר אם נראה אותה מתנהגת עם פריצים או כמו ששכיח בעו"ה ליתן הבן הילוד בפינדלונגהויז אזי נתירה להנשא וא"כ אע"ג דליכא חששא הללו מ"מ אפשרות הוא ולא שוי' נפשי' חד"א ויועיל חזרתו ואע"ג שלא אסמוך על זה מ"מ חזי לאצטרופי להנ"ל ושרי להנשא להמשודך ומ"ש להשביעו או ליתן ת"כ מה עסק ושבועה כאן להשביע תציף לפרש חטאו שעבר על אי' כרת כמה פעמים אתמהה אך טוב לאיים עליו באיומי' וגיזומי' אם יכזב וישא אשה בעבירה יחוס על נפשו ונפשות בני' אשר יולד יותר אין אנו מוחראין הנלע"ד כהבתי בחפזי וחתמתי שמי בכל חותמי ברכות. פ"ב עש"ק בטוב למב"י פק"ח לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי הרב המאה"ג שלשלת תיוחסין בנן של קדושי' כבוד מהו' משה נ"י אב"ד דק"ק סערדי וב"ד הצדק רבני' מופלאים ה' עליהם יחי'.

יקרתםהגיעני ע"י הנוכחי מוכ"ד שנשא אשה בחזקת בתולה ולאחר ה' חדשים לנשואיה ילדה בן והודית שהרתה לזנונים מפלוני בן פלוני ומעלתם כתורה עשו עם הנטען אך שאלתם אם הבעל העני הזה שנכנס לדבר בשוגג אם צריכי' להפרישו מאשתו ימי מניקותה או לא וכ' מעלתם שמעשה זה הוא ממש בכל אופניו בדומה לעובדא שבנו"ב קמא סי' י"ח ויצא להיתר אך מעלתם לא רצו להורות בזה בלי הסכמתי:

אהובייקשה עלי שהכניסוני לדבר שאני מרחיק מאוד מאוד מלהצטריף להתיר בענין מיניקת חברו כי יראתי מקרא מלא דמייתי תוס' סוטה כ"ז ע"א בשדי יתומים אל תבא כי ה' יריב ריבם וקבע קובעיהם נפש רחמנא לצלן ורוצה בשדי יתומים כמו שדים ורחם בשי"ן ימין ועיי' פני יהושע בקונטרס אחרין כתובות סי' ק"ן ע"כ שומר נפשו ירחק אך לכאורה מאסמכתא דירושלמי משמע קצת דוקא שדי יתומים והיינו אלמנה אבל בן גרושה וזונה שהאב חי ואינינו יתום ליכא איסורא אבל המעיי' שפיר יראה דאדרבא מדברי הירושלמי ואסמכתא דילי' זכינו לעמוד על עיקור טעמא של חז"ל במניקי' חברו לא כמו שנתלו גדולי' ז"ל לחלק בין היכי שהאשה משעבדא להנק אלא עיקור טעמא דקרא משום שמסיג גבול עניים היינו שמקפח פרנסת הילד הזה וה"ל יורד לתוך אומנות חברו וסברא זו כתבתי זה יותר מי"ד שנים ותלי"ת זכני הי"ת וכוונתי לדעת גדול המורי' הוא הגאון בית מאיר בתשו' צלעות הבית סי' ד' אע"ג די"ל מ"מ כיון שאין לנו לכוף אותה להניק ממילא אין להיונק שום מערופיא כי מי יאמר להאם מה תעשה ולא תניקהו כלל נמצא הנושא אותה אינינו יורד לאומנות חברו זה אינו כיון דעכ"פ סתם אימא מרחמא על ברא וסתמא תיניקהו ה"ל האב כיורד לתוך אומנתו והרמב"ן ר"פ משפטי' כ' שמשום כן התחייבה התורה את האדון לפרנס אשתו ובניו של העבד עברי משום שדרכו של בעל ואב לזון אשתו ובניו אע"פ שאינו מחוייב מן התורה מ"מ כיון שכן מנהגו של עולם ועכשיו שנמכר האב לע"ע ימותו ברעב ע"כ חסה התורם עליהם והטילו מזונותיהם על האדון יע"ש א"כ מכ"ש הכא במיניקות דה"ל כמסיג גבול עולם ובא בשדי יתומי' ויתומי' לאו דוקא ה"ה גרושה וזונה ומעתה מ"ש האחרונים דזנות לא שכיחא דתתעבר משום דהפכא ומזנה והוא לקוח מנימוק"י יבמות ספ"ד אחין עפ"י פירושו של מהר"ן שפירא שבגליון הרי"ף ז"ל ע"ש:

ולכאורהלא דמי התם לענין הבחנה שפיר י"ל לא שכיחא שנתעבר ולא חיישינן למיעוטא שלא נתהפכה יפה יפה אבל הכא לענין מעוברת ומיניקת שהרי היא מעוברת ומיניקת לפנינו צריכי' לחוש לתקנת הולד אלא שהגאונים חשבו כיון דבזונה לא שייך איסור מיניקת דהרי לא נשתעבדה להניק וליכא רק משום לא פלוג רבנן בשם מיניקי' בעולם ועל זה יפה דנו לומר דמזונה לא שכיחא ולא נכנס בגדר וסוג מיניקת חברו ולא שייך לא פלוג אך לפי מה שהנחנו דמ"מ הוה יורד לתוך אומנות חברו א"כ הך תינוק בעי חיותא ועליו תסוב איסורא דרבנן כמו בכל הולדות:

וממילאמה שכבר עבר ונשא בשוגג אין להקל כלל דבכל בעילה ובעילה יורד לתוך אומנתו של היונק ועביד איסורא לכתחילה אך באשר כ' מעלתם שעובדא זה הוא ממש כמו עובדא דנב"י סי' י"ח ועיינתי שם וראיתי שכ' בתחלת דבריו שהאשה עני' ואם תתגרש או אף אם יפרשו בינו לבינה ולא יתן להמזונות ותצטרך להשכיר עצמה בשירות ולא תוכל להספיק הולד ויש לחוש לקלקול עכ"ל שם וא"כ הא גם בנידון זה י"ל שזה אינו יורד לתוך אומנתו כי לא יהי' לולד כלום אם תשכיר עצמה אפי' להיות מיניקית בבית א' מעשירי עם ע"כ תגמול הבן ומכ"ש כשתשכיר עצמה לשירות אחר וא"כ אדרבא דטבא לי' להילד עבדי' לי' שתשאר תחת בעלה ואולי ירחם עליו וימסמס לי' בביעי' וגם אולי לא תתעבר אך כיון שהבועל ידוע ועמד בדין לפני ב"ד ועכ"פ יכופו אותו ליתן לה שכר הנקה ומזונותי' על משך ימי הנקה וא"כ אזדא לי' חששא הנ"ל ושפיר יכולי' להפריש זה מזה:

אךאם אין ביכולתם לכוף על כך עכ"פ יוציאו ממנו מה דאפשרי ויהי' סיוע מה למסמוס חלב וביעי' ויהי' ההיתר הנ"ל יותר מרווח הנה הוצעתי לפניהם דעתי שלא לרצוני ומ"מ מי שרוצה לסמוך על פשטיות קולתו של הגאונים האחרונים אינו יכול לכוף לומר קבלו דעתי וכראות עיניהם יעשו הכ"ד הכותב בחפזי. פ"ב יום ד' ט' שבט תקפ"ב.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםרב לרב ומהולל מאוד ה"ה הרב המופלג ומפורסם כש"ת מרה ארי' ליב נ"י אב"ד דק"ק ורב נ"י:

אניעצור בחדר המטות בעו"ה ל"ע ומ"מ לא אמנע פרי עטי בקצירת אומר ע"ד איש שגירש אשתו מחמת אונס כי בורח הוא לנפשו והנה היא מעוברת ורוצי' להנשא לאחר ולעשות כל התיקונים להנקת הולד בהשלשת ממון ושבועה וצירף דעת ר"ש הזקן דגרושה אינה משועבדת להניק וחדשות הוליד כי אחר גירושי' יצא קלא דלא פסיק דברים מכוערים תחת בעלה הראשון באופן שאינה ראוי לחזור לו ואיכ' למיחש אי לא שרית לה להנשא לאחר תחזור לבעלה הראשון במקום ודעתו דפר"מ לדמות דין זה לדין מהר"י מינץ במופקרת.

**אהו'**י"נ אני מימי לא הסכמתי להתיר מינקת בשום קולא בעולם כ"א כאשר אבאר פה שרש טעם הגזירה ועיקור הדבר לסתום פה הרשעים המפקפקי' על גזירת חז"ל והענין הוא כי אמת נכון הדבר כי גם חז"ל ידעו כי רובא דרובא די להם בהנקת פחות מכ"ד חודש ואפשר פחות משנה אך איכא מיעוטא בעולם שצריכי' כ"ד חודש וחששו בפקוח נפש למיעוטא וגזרו על כל הנשים שלא תנשאו עד כ"ד חודש משום מיעוטא בפ"נ ומעתה הדבר מובן כי כל המרים יד ומקיל לנשים שלא תתחילו להניק כלל א"כ כולהן לא יתחילו להניק כלל וקלקלנו הרוב משום מיעוט והתינוק יזעוק צעקת דם לפני ה' מפני תינוק א' בסוף העולם אפסיד אני פרנסתי ומחייתי וסתם תינוק מסוכן לחלב ע"כ שומר נפשו ירחק מהתירים הללו והבעל הנושא אותה כבר כ' הגאון בית מאיר לא גרע מיורד למערופי' של חברו ומפסיד חנותו ופוסק חיותו לכן לא חששו כלל לקלקול הבחורה כ"א בנפש הילד אנו עוסקי' ומה לנוולה אך במופקרת דמהר"י מינץ הי' חשש שהתינוק ח"ו ירד לבאר שחת ע"י שתטמע בין הישמעלים ע"כ יאמר נא התינוק מה לי לחוש לחיי עה"ז חיי עה"ב עדיפא וא"א בתקנת חז"ל כגון זו שומעי' לו ע"כ התיר ובנידון שלפנינו איניני רואה שום איסור אפי' לעצמה אם יחזירנה בעלה הראשון ומכ"ש שאין קלקול להתינוק ואין אנו חוששי' לקלקול הבחורה רק לקלקול התינוק שיוציאנו האם לתרבות רעה ומ"ש הרמ"א להתיר במופקרת הוציא כן ממהר"י מינץ סי' ה' ושם מיירי בהנ"ל שהיא מופקרת לישב בבתי זונות של גוים ע"ש בפנים וכל הנוטה מדרך זה נוטה מדרך האמת ולא יהי' לי חלק עמו אך מ"מ ימצא בתשו' גדולי אחרונים שבזמנינו שמקילים והי' להם אשר להם ואיניני כדאי לחלוק ופר"מ יכול לסמוך עליהם אם ירצה ולא לדידי צריך וה' שנותיו יאריך א"נ הכותב ברפיון ידים ל"ע. פ"ב כאור בוקר ליום ב' י"א כסליו תקי"ף לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםלהרבנים הותיקים ה"ה כבוד מהו' גדלי' אב"ד דק"ק ש"ד יע"א ולתלמידי הרב מהו' חיים נ"י אב"ד דק"ק ציפער יע"א:

ע"דגומר בת דבלים שאחר שהניקה בנה השתוקי לערך כמו ג' שבועות וגמלתו והניחה בנה במדינת פיהם ובאתה לה למדינתינו וכבר עברו עליו ח"י חדשים מיום המעשה הנ"ל ועתה קשור בה נער א' ורוצה לישא אותה דוקא ומטריח הרבה את מעלתם לסדר להם קידושי' ואם לאו ירחיקו נדוד ואיכא למיחש שאביו הזקן ימות ברעב כי הבן הזה מפרנס אותו ואיכא עוד חששא שבמקום שאין מכירין ישאו זה את זה ועוד איכא למיחש ח"ו להמרת דת בכפר שלהם בשגם בלא"ה כבר פסק חלבה זה זמן רב וגם אם תנשא עכשיו ותתעבר ממנו יומשך עד לידה והנקה לכל הפחות ששה חדשים ואז יהי' כבר השתוקי בן כ"ד חדש אלו דברים אשר העריכו מעלתם לפני לחפש היתר בענין זה:

הננימיראי הוראה מאוד בפרט בענין מיניקת באשר בעו"ה נהגו בו המורים זלזול כאשר כבר צוח הגאון פני יהושע בק"א לכתו' סי' ק"ן ובסוף ס' תפארת למשה הפליג בענין זה מאוד וכבר הארכתי בזה בכמה תשו'. והנה נידון שלפנינו כל ההתרים שכ' מעלתם את כולם ישא רוח יקח הבל א' להתיר אי' דרבנן לתקנת הזלד מפני פרנסת הזקן ומה יעשה הזקן אם ימות הבן בחייו וכל ישראל מחויבים לפרנסו בכלל עניי ישראל וקוצי של יו"ד מדברי חז"ל לא יתבטל מפני פרנסתו של זה ב' פן ילכו למקום וישאו זא"ז אתמהא וכי נסייע לעוברי עבירה פן יעשו אותה עבירה בלעדינו ונהי' אנחנו זריזי' ומזידי' לסייע ידי ע"ע ועיי' ר"ן ר"פ מי שהחשיך דלא התירו לחלל שבת באי' דרבנן אלא פן יעבו' איסור חמור ממנו אבל פן יעבר אי' דרבנן לא התירו מה לי הא או הא והתם נמי שהתירו משום אי' דאוריי' משום שעמדו חז"ל על דעת בני אדם אין אדם מעמיד עצמו על ממונו ויכבה הדליקה או יעבור ד' אמות בר"ה ע"כ וויתרו חז"ל על איסור דבריהם שלא להפגיע רבי' באיסור דאוריי' אבל הכא אפי' חששא דהמרת דת שכ' מעלתם לא יכרחנו להתיר להם אי' דרבנן דהתם חשו חז"ל לרוב בנ"א שאין מעמידי' עצמם על ממונם אבל הכא נהפוך הוא חלילה לומר רוב ישראל ימירו ח"ו משום פרוצה א'. ע"כ יותר חששו לרוב יונקי שדים דכל א' תתלה עצמה בפריץ א' ויגזם שיעשה כך וכך ועי"ז יבואו אלפי' יונקי שדי' לסכנת נפשות ובאמת א' מני אלף שימיר דת בשביל זה ע"כ יש להעמיד דברי חז"ל ותקנותם ואם אולי יעשו מה שיעשו אין אחריותם עלינו אלף כיוצא באלו יאבדו ותקנה א' מחז"ל לא תתבטל ואפי' להט"ז י"ד סי' של"ד סק"א היינו אחר שכבר עבר עבירה אין לנדותו לידח אבן אחר הנופל אבל לכתחלה שנסייעהו אנחנו לעבור אי' קל פן יעשה איסור חמור מה לנו ולו ולהם ועוד גם התם פליג בתשו' חו"י אהט"ז וכבר הארכתי בתשובה (עיין ח"ס חלק יו"ד סי' שכ"ב) אחרת והכרעתי היכי דליכא בנים קטנים הלכה כחות יאיר שלא לחוש לו אם ימיר אך היכי דאיכא בנים קטנים אביונים נקיים שלא חטאו ולא פשעו והאב העבריין יוציאם עמו מן הדת אז הלכה כהט"ז הארכתי שם בראיות ברורות מש"ס ופוסקים גם עוד בתשובה אחרת כתבתי גבי מיניקת דאיכא למיחש להמרה עם בנה היונק יש לעיי' כי חו"ל חשו לטובת הולד שלא יסתום וימות והכא איכא הורדה לבאר שחת דגרע ממיתה וזה דומה קצת לדברי תשו' מהר"י מינץ אך הכא הילד הוא במדינת פיהם וליכא למיחש לי' כלל רק משום תקלה דדהו לא נתיר איסור:

והטענהשטען שעד שתלד יהי' הולד בן כ"ד חדש בחפזו כ"כ הלא משעת העיבור מיעכר חלבא ולא עיין בגמרא במקומו גם מ"ש שאין תועלת להילד הזה שהרי כבר פסק חלב האם אתמהה וכי משום ולד זה לבד תקנו הלא משום תקנות ולדות דעלמא תקנו כל אשה תעשה כן ותגמול בנה ותמתין עד שפסק חלבה ותנשא נמצא אנו גורמי' לסכנת רוב ולדו' ישראל ע"כ לא תועיל לה רמיותה והאמנם פ"י בק"א הנ"ל התיר בשעת הדחק אחר ט"ו חדש לאשה שעשתה עפ"י הוראת חכם בטעו' ולא הניקה בנה כלל וכלנ ונשתדכה עפ"י הוראת אותו חכם וכדי שלא לבטל השידוכי' התיר פ"י אחר ט"ו חדש כי היא היתה אנוסה בטעות החכם המורה אבל לעשות כן לכתחלה חלילה לנו וגם התם לא הניקה כלל והכא שכבר התחילה להניק חמיר טפי: ובכל זאת אני אומר אפשר שיאמר האומר נהי דאינו דומה לנידון דפ"י מ"מ לעומת זה חשש המרת דת ולהציל ב' נפשות מיני שחת שקול כמו סברות של פני יהושע ע"כ למי שנתברר לו באמת שיש לחוש להמרה ח"ו ורוצה לעשות מעשה בזה וסמיך על עצמו אינני מוחה ולא מסכים אבל זולת זה אין שום טענה ומענה יועיל להתיר כנ"ל בחפזי כתבתי ושלום: פ"ב נגהי ליום ה' ח"י מרחשון תקפ"א לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

ע"דגומר בת דבלים וטומאתה בשולים ואשר כריסה בין שיני' והיא מפורסמת למופקרת ונמצא נער א' בדומה לדומה שרוצה לישא אותה כשהיא מעוברת עדיין דוקא ואיכא למיחש אם לא נתיר הנשואין נראה מרצונה שתלד ביני עממי' ותתן הילד לבית האסופים שבווין וגם איכא למיחש אם לא נתיר להם הנשואין יצאו שניהם לת"ר ויעשה מה שלבם חפץ אומר בקיצור הנה להציל נפשה לא תתיר למיעבד אפי' איסור' זוטא ומכ"ש שלא נתיר לו מפני אימתה ופחד שגם שניהם יצאו לת"ר ואפי' לט"ז בי"ד רס"י של"ד היינו שאם כבר עברו לא יענשו העוברים בלי לידח אבן אחר הנופל אבל אם בליעל א' יבקש ממנו להתיר לו למיעבד איסורא ואם לאו יצאו מן הדת חלילה לנו להתיר לו אפי' איסור קל דרבנן וכבר הארכתי בזה בתשובה אחרת (עיי' ח"ס יו"ד סי' שכ"ב) ויעיי' חו"י סי' קמ"א ומכ"ש הכא שעכ"פ חכם א' יסדר קידושין וגם ניחד להם עדים ונברך להם ברכות חתנים ואיך נסייע עוברי עבירה ונ"ל דמש"ה חתר מהר"י מינץ למצוא היתר מטעם אחר דזונה קיל מגרושה ואפי' ר"ת מודה להר"ש ובצ"צ שפך סוללה על זה אמנם בנידון שלפנינו לא צריך לצרוף דעת הנ"ל דבלא"ה מותרת חדא כיון דאיכא חששא שהילד היולד יומסר ליד עכו"ם ויעע"ז וע"י שתנשא לאיש הזה ינצל וישאר בדתו א"כ למה נעשה תיקון לולד משום דחסא או משום הניקה הלא טוב לו לכנס בסכנת נפשות מלירד באר שחת כי גדול המחטיא מן ההורגו ובעובד' דמהר"י מינץ לא הי' חששא כלל אלא שהאם תשב בבית הזונה של פרוצים בני ישראל וגם הולד יתגדל שם על ברכי הפרוצים ויהי' פחז ורק כמוהם אבל בכל זאת ישאר באמונת אבותי' וכל כי האי גוונא לא ניתן להציל בנפשו וכיון דחשו חכמים ז"ל לדחסא או לסכנה מחמת גומלי משדי אמו ע"כ נדחק מהר"י מינץ בהיתר אבל בנידון שלפנינו א"א בתקנת חכמים כלום תקנו חכמים אלא לטובתו להחייהו הלא גדול המחטיא מן ההורגו וזאת תקנתו נמצא זה הנושא אשה להציל הולד אינינו בגדר החטא בשביל שיזכה חברך כי אינינו חוטא כלל כי כשם שאסרו להנשא מפני תקנת הוולד יש בכלל זה לחזור אחר נישואי' כאלו לתקנת הולד וכולי חדא היא וכל זה מבואר אצלנו באריכות בתשובה אחרת ועוד זאת יש לחלק בין נדון דמהר"י מינץ לנדון שלפנינו דהתם היא לא היתה מחטיא את הרבים אעפ"י שנתפתה במקרה והרתה לזנונים מ"מ שוב היתה גדורה לולי שהפרוצים מחזירים אחרי' לפתותה א"כ י"ל אין אומרם לאדם חטא לישא מניקת חברו כדי שתזכה היא והיא פשעה בתחלה עכ"פ דאפקרי' פעם אחת משא"כ הכא כפי המפורסים פה היא פרוצה ביותר והעיזה פני' ותאמר ומכשלת את הרבים ורבים הושחתו בשחותה וה"ל כהאי אמתא דעבדי בהו אינשי איסור' דכפו את רבה ועושה אותה בת חורין וכ' התוס' פ' השולח דהוי להצלות רבים מעבירה שהי' עושים על ידי גרמה דילה ובכה"ג אמרינן שפיר חטא בשביל שיזכה חבירך ומ"א ססי' ש"ו תפס על הב"ח יע"ש ולענ"ד דברי הב"ח נכונים:

וכללאדמילתא אין אומרים לאדם חטא באיסור' זוטא כדי דלא לעבוד ע"ז איסורא רבה היינו דפשע וגם אין אומרים חטא כדי להציל חברו מחטא ע"י אונס גמור דרחמנא שרי כדמוכח מולדרוש להו דאונס שרי דאפי' לתקנתא דרבנן לא בעי למיעקר כמו שאמר הב"ח אך להציל חבירו מרצון הבא ע"י אונס כההיא אמתא דעבדי בהו אינשי איסור' דאותן אינשי יהי' נענשים שהרי יעברו ברצון ומ"מ ע"י אונס פיתוי דאמתא בא להם בזה אומרים חטא בשביל שלא יכשלו לרבים ודכוותי' מי שהוציא בתו להמיר דתה דתחילתה אונס וסוף שתהי' ברצון מותר להאב לחלל שבת להצלה ודברי הב"ח נכונים להלכה מכוונים ויעיי' הגהות מרדכי ספי"ד דשבת ואין להאריך יותר:

בהאסלקינן דדעתי מוסכמת להתיר נשואי' רק בפעם הזאת ולא ליליף מזה לנדון אחר ומ"מ מהיות טוב יעמוד הנער הנושא הבא לקחת בטחון מוספק כדי הניקת הולד שבאם תתעבר תחתיו ותעכר חלבה או שתגמול בנה בשאט נפש שלא בזמן הראוי ירדו הב"ד לנכסיו שהעמיד אפותקי מפורש לזה למסמס לי' בביעי' ויעמוד אפוטרפוס המשגיח על זה או אבי הנער יעמוד בטחון מוספק על זה או מקופת הצדקה יהי' סך זה מוכן שלא יצטרך לשוב בדינא ודיינא עד שיסתכן הולד בין כך ויהי' נזהרים שלא יתגדל הולד בחזקת בנו של זה הנושא דלא תיפק חורבא בכמה אנפי' שונים וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. פ"ב יום ב' י"ב שבט תקע"ח לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

נשאולנשאלו רבני' מורי התורה ממקום גבוה ה"ל שטאטהאלטערייא לברר ולפרש איזה העריות האסורי' לעם ישראל עפ"י דת תורתינו הקדושה ומה מהם יש כח ביד חכמי הזמן להתיר לפי שעה או לא:

ולהשיבדברי אמת אומר תחלה האמנם יש מהעריות המפורשי' בתורה ויש אשר אסרו חז"ל מפני סיג וגדר ואין שום חלוק ביניהם כי הכל מן התורה כמבואר במיימוני ריש הל' ממרי' הל' ב' אשר זה לשונו אחד דברי' שלמדו אותם מפי השמועה והם תורה שבע"פ וא' דברי' שלמדום מפי דעתם בא' מהמדות שהתורה נדרשת בהן ונראה בעיניהם שדבר זה כך הוא א' דברי' שעשאום סיג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזירות והתקנות והמנהגות כל א' וא' מאלו השלשה דברי' מצות עשה לשמוע להן והעובר על כל א' מהן עובר בלא תעשה הרי הוא אומר על פי הדברי' אשר יורוך אלו התקנות והגזירות המנהגות שיורו בהם לרבי' כדי לחזק הדת ולתקן העולם ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברי' שילמדו אותן מן הדין בא' מן המדות שהתורה נדרשת בהן מכל הדברי' אשר יגידו לך זו הקבלה שקבלו איש מפי איש עכ"ל המיימוני ואין שום הפרש בין איסורי דאורי' לדרבנן כי כל העובר עליהם מורד בה' ובתורתו ואינם נחלקי' אלא בעונש העובר ובזה אין לנו עסק עתה לבאר העונשי'. ובעריות דאורי' אין קידושי' תופסי' ולא צריכה גט משא"כ בדרבנן: הנה העריו' בין דאורי' בין דרבנן מפורשי' בש"ע א"ע סי' ט"ו. אמו אסורה מן התורה. אחות אב ואחות אם דאוריי'. אם אמו. אם אבי אמו. אם אביו. אם אבי אביו אסורי' מדרבנן. אשת אביו אסורה מן התורה. אשת אבי אביו ואמו מדרבנן. אשת אחי אביו מן האב מן התורה. אשת אחי אביו מן האם מדרבנן. אשת אחי אמו בין מן האב בין מן האם מדרבנן. ואחות בין מן האב בין מן האם אסור מן התורה. אבל החורגי' מותרי' זע"ז. בתו ובת בתו ובת בנו אסורות מן התורה ולמטה מזה מדרבנן. בת אשתו בת בתה בת בנה מן התורה. ולמטה מזה מדרבנן. אם אשתו ואם אמה ואם אבי אשתו אסורה מן התורה. ולמעלה מהן מדרבנן. אשת אחי אביו מן האב אסורה מן התורה. אשת אחי אביו מן האם. ואשת אחי אמו בין מן האב ובין מן האם מדרבנן. אשת בנו אסורה מן התורה. ואשת בן בנו ולמטה ממנו מדרבנן. אשת בן בתו מדרבנן. אשת אחיו בין מן האב ובין מן האם אסורו' מן התורה אשת חמיו יש אוסרי' ויש מתירי'. אחות אשתו אסורה מן התורה. אפי' גירש אשתו. אבל אם מתה אשתו מותר באחותה. ממזר בקהל דאורי'. יבמה לשוק אסורה מן התורה. כהן אסור בגרושה מן התורה. ובחלוצה מדרבנן. מי שגירש אשתו ונישאי' לאחר ומת או גירשה אסורה לראשון מן התורה. וכן אשה שזינתה תחת בעלה אסורה לבעלה. ולבועלה מן התורה. מי שנחשד על אשה וגרשה בעלה אסורה להנחשד מדרבנן. אשה שנבעלה בעילת אי' מהנ"ל הרי זו זונה ואסורה לכהן מן התורה. אם הי' איסור ערוה של תורה:

מכלאלו העריות בין דאוריי' ובין דרבנן אין כח לשום ב"ד בשום מקום ובשום זמן להתיר ולהקל כלל וכלל: אבל זאת לדעת כי מן התורה מותר לישא כמה נשים ואך הגאונים אסרוהו עלינו בחרם אמנם בתנאי שאם יראו לעיני מאה רבנים שא"א להזוג לדור יחד מטעמים הראוים וגם א"א שתקבל האשה ממנו גט פטורים אז אחר שישליש הבעל כתובתה ויעמיד ערוב מספיק על מזונותי' של הראשונה כל ימי חי' של הראשונה אם ראוי היא לכתובה ומזונו' אז מתירין לישא אחרת ובשבועה שישבע שמיד שתהי' ראוי' להתגרש יגרשנה בלי עיכוב אלו הם קיצור דינים הללו אבל שארי העריות כולם הן דאוריי' הן דרבנן א"א לשום רב בעולם ולא שום קיבוץ כמה רבנים להתיר אפי' כל שהו' בשום זמן:

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ע לראש ידידי ורב חביבי המאוה"ג הגאון המופלג המפורסם גן הדסים ערוגת הבושם כש"ת מו"ה שמחה נתן נ"י אב"ד דק"ק מאשציסק יע"א:

יקרתוהגיעני ועוררני בלוחות שניות ע"ד מי שרוצה לישא אשת חמיו שכבר הלכו בו נמושות ושדר לן חורפא בכח דהתירא ורצה לחוות דעתי גם אני הנה בגמר דבריו נתפס להתיר מטעם ס"ס אי הלכה כהרי"ף ורמב"ם וחכמי ספרד להתיר או כתוס' בשם ר"ת לאסור ואת"ל הלכה כר"ת לאסור דשמא איכא להתיר אחר מיתת אשתו בת חמיו. אהו' ידידי לפע"ד אפי' ספק א' אין כאן דאין אנו מסופקי' כלל אלא כל חכמי אשכנז וצרפת קבילו עליהו שיטת ר"ת לאסור ואפי' יהי' הלכה כהרי"ף ורמב"ם מ"מ כבר קבלו עליהו במדינות אלו וגרירא בתר תוס' ובלא"ה כ' סמ"ע סי' כ"ה לעולם הלכה כהרי"ף אם לא במקום שתוס' חולקי' ומביאו מג"א לפסק רס"י תמ"ז ומכ"ש הכא דנהיגי כך ומזקנים אתבונן ז"ל תשו' מהרי"ל רס"י פ"ה מ"ש אי נהגינן כר"ת לאסור אשת חמיו לחותן בעלה שהוא חמיו הי' הא בודאי פשיטא דנהגינן כר"ת דהתוס' וכל רבוותא הכי אית להו דליכא מאן דפליג עליהו בבתראי עכ"ל. ומשו"ה הגאון נב"י ועצי אלמוגי' כשחתרו למצוא קולא רצו להמציא דר"ת וסייעתי' מודו אחר מיתת אשתו אמנם בנב"י גופי' לא החליט וסיים שלא לעשות מעשה עד יחזור ויעיין ולא זכינו בזה לאורו והגאון עצי אלמוגים המציא זה מדעת ווכ' ששוב מצא בנב"י ושמח והרי אחר כמה שנים חיבר ס' עצי ארזים על אה"ע ובסי' ט"ו ממש על כל סעי' וסעי' מייתי ספרו עצי אלמוגי' אך בהא דאשת חמיו תפס פלך השתיקה ולא כ' שום דבר ולא ציין אפי' לעיין בספרו עצי אלמוגים אין זה אלא שלפי שראה הגאון נב"י לא מלא לבו להתיר אפי' אחר מיתה ע"כ גם הוא חזר בו וא"כ כיון דליכא שום מחבר שהחליט לומר דמודי' תוס' לאחר מיתת אשתו רק שהם מסופקי' ועוד יעיינו בזה כמ"ש נב"י א"כ ה"ל לדידן ס' בחסרון ידיעה ואינו מצטרף לס"ס. ומ"מ תורה היא וללמוד אנו צריכי' כיון שכ' הגאון עוד יעיין בו ניתן רשות ונחזי אנן ודבר זה נפתח בגדולים ונסתם בקטן כמוני ונבאר הלכה א' לא' בעזה"י ובתוך הדברים ימצא פרמכ"ת תשובה על דבריו ג"כ וממילא רווחא שמעתא בעזה"י:

הנהביבמות כ"א ע"א תני' בברייתא דשניות מותר אדם באשת חמיו וכ' שם רמב"ן דעיקור חידושי' היא אע"ג דאסור בבתה משום אחות אשה ונהי דלא פסיקא לי' מ"מ אסור הוא בבתה כל זמן חיי אשתו וקמ"ל אשת חמיו מותר דבה לא גזרו רבנן אמנם פ"ק דמס' ד"א מותר אדם באשת חמיו ובאשה חתנו אבל אמרו חכמים אשת חמיו אסורה לו משום מראית העין ובתה מותרת לו ע"ש הנה נ"ל מ"ש בתה מותרת לו רוצה לומר בתה מבעל אחר דה"ל ב' חורגת דמותרת לבעל א' וליכא משום מראית העין דקלא אית להו כדאי' ס"פ משוח מלחמה כנלע"ד מ"מ מבואר שם דאשת חמיו אעפ"י שמותרת משום שני' מ"מ אסורה מפני מראית העין אבל אשת חתנו משמע דמותר וליכא משום מראית העין אמנם בה"ג דפוס ווין דף מ' ע"ב כ' וז"ל אשת חמיו ואשת חתנו מותרת לו אבל אמרו חכמים אסורה מפני מראית העין עכ"ל ואם נאמר דהאי אסורה לו לא קאי אלא אחדא מהני תרתי א"כ קאי רק אאשת חתנו דהוזכר באחרונה ויהי' מחולק על ברייתא דמס' ד"א ומהיפוך להיפוך ע"כ נראה דבה"ג אוסר תרוויי' אשת חמיו ואשת חתנו מפני מראית העין ומס' ד"א אינו אוסר אלא אשת חמיו וש"ס דילן לא הזכיר אי' דמראית העין כלל רק התירא דשניות דבאשת חמיו ליכא משום שניות אבל אית בה משום מראית העין לא הוזכר כדהזכיר במס' ד"א אבל אמרו חכמים וכו' זה לא הזכיר בש"ס דילן:

**וכ'**תוס' ר"ת הפסיד סעודתו של א' שרצה לישא אשת חמיו משום דאי' בירושלמי דאסור מפני מראית העין ואפשר בדורות אחרונים גזרו והפי' הפשוט דברייתא דשניות עדין לא גזרה על מראית העין ואח"כ ר"ח בירושלמי גזר ובש"ס דילן כיון דלא פליג להדי' על הירושלמי נקטי' כוותי' והגאון נב"י הקשה א"כ לקמן דאמרי' במערבא כל שבנקבה ערוה בזכר גזרו עליו משום שניות הקשה רבא וכללא הוא והרי אשת חמיו בנקבה ערוה ובזכר לא גזרו וק' הא תוס' כ' דהך כללא כל שבזכר ערוה וכו' ניתקן בדורות אחרונים בתר ברייתא דשניות וא"כ אס"ד דש"ס דילן מודה דאשת חמיו אסורה לא פריך רבא מאשת חמיו מידי דהא הך כללא דכל שבזכר ערוה תקנו בתר ברייתא דשניות ואז אפשר כבר גזרו ג"כ על אשת חמיו כר' חנינא בירושלמי אע"כ רבא לית לי' הא דירושלמי וא"כ הלכה כש"ס דילן אלו דבריו ז"ל.

ותמהניואכתי מי ניחא נהי דרבא וכל אמוראי דש"ס דילן לא ס"ל ההוא דירושלמי מ"מ אמת הוא דאמוראי דא"י גזרו על אשת חמיו והא ר"י בר שילא ממערבא אתא ואמר אמרי במערבא כל שבזכר ערוה וכו' א"כ מאי פריך רבא על חכמי מערבא וכללא הוא הרי לדדהו הוה כללא דאשת חמיו אסור משום מראית העין ועכ"פ מאשת חמיו לא הקשה מדי אע"כ צ"ל משו"ה פריך רבא בפשיטות והרי אשת חמיו וכו' ומנ"ל להקשות דהרי ר"י בר שילא אייתי לן חידושא ממערבא כל שבזכר ערוה וכו' מה שלא נזכר בברייתא דשניות א"כ דלמא אשת חמיו בכלל האיסור ומאי פריך רבא ומ"ש תוס' קים לי' הוא דוחק אע"כ היא גופי' קשי' לי' כיון דידע דבמערבא אסר ר' חנינא אשת חמיו רק משום מראית העין ולא משום שניות ונפקותא רבא איכא וכדאי' בלשון מס' ד"א הנ"ל אשת חמיו מותרת אבל אמרו חכמים אסורה לו מפני מראית העין משמע דטובא איכא בנייהו ומעתה כיון שר' חנינא לא אסרה משום שניות וה"ה לכל אינך דהקשה רבא מיניהו אשת בן חמותו וכו' א"כ ק' לי' לרבא הא הוה בזכר ערוה כך צ"ל ע"כ אפי' אי לא ס"ל לרבא הך דירושלמי מ"מ הקשה לדברי בני מערבא עצמן מ"ט לא תאסר משום שניות הא כל שבזכר ערוה ומעתה אין זר דרבא בעצמו לא יסבור כהירושלמי לענין מראית העין:

ולהסבירהדבר יותר אבאר דברי תשו' מהרי"ל סי' פ"ה הנ"ל דעלה ע"ד השואל הא דחשו למראית העין באשת חמיו הוא משום כבודו פי' משוה דקיי"ל חייב אדם בכבוד חמיו כדאי' בש"ע י"ד סי' ר"מ סכ"ד וט"ז ס"ק י"ט ואם כן כל שחייב לכבדו כאב אית בהו משום מראית העין ודחה מהרי"ל דוקא אשת חמיו משום דבנקבה ערוה נהי כיון דע"י ב' קדושי' מקרבי לא גזרו משום שניות משום מראית העין עכ"פ גזרו לאפוקי אינך אע"ג דחייב בכבודו כאב מ"מ כיון דליכא משום דבנקבה ערוה וכו' לא גזרו משום מראית העין ומסיים מהרי"ל וז"ל וחשו ג"כ אפי' לאחר מיתה כדמוכח מדמייתי מריצפה בת איה עכ"ל לענינינו ורצה לומר דמוכרח דלאו מטעם כבוד גזרו דתינח בחיי חמיו שגירש אשתו דחייב לכבדה כאם אבל לאחר מיתת חמיו הי' לנו להתיר לישא אשתו דתו ליכא מראית העין אפ"ה אסרוהו כדמוכח מדמייתי מרצפה בת איה והתם כבר מת שאול וע"כ מוכח מטעם כל שבנקבה ערוה גזרו עליו ואין לחלק בין תיי חמיו ובין מת חמיו ולא משום כבוד נגעו בי':

ודברימהרי"ל צריכי' ביאור מאי ראי' מייתי מדמייתי מרצפה בת איה הא מייתי ירושלמי דאוריית' היא אשת חמיו ואי הוה דאורייתא בודאי אין לחלק בין חיי חמיו או מיתת חמיו ואיך נשא דוד רצפה אע"כ מדרבנן ואז יש לחלק בין בחיים שחייב לכבדו ובין לאחר מיתה ולעולם אימא משום כבוד נגעו בי' ונ"ל דמהרי"ל לא פי' הירושלמי כמו שפירשוהו האחרונים ואם תאמר תורה היא היינו שהוא דאורייתא ממש מפרשת עריות דזה לא יעלה על הדעת מהיכי תיתי לחייב עליו כרת אך וא"ת תורה היא ר"ל דינא היא ככל שניות ולא רק משום מראית העין בעלמא וע"ז מייתי מרצפה ומדאמר לי' נביא נשי אדוניך בחיקך נמצא שהותרה אשת חמיו להדי' עפ"י נביא וכללא הוא כל שהותר בפירוש אין כח ביד חכמים לאוסרו כאשר השריש בט"ז בהל' ר"ה ובי"ד סי' קי"ז ובח"מ סי' ב' וכ"כ תוס' פ' אזיהו נשך וא"כ א"א לשלמה לגזור עליו משום שניות כיון שהתירו הנביא לדוד להדי' אבל משום מראית העין יכולי' לאסרו לפי שינוי המקום והזמן כמ"ש בקעה מצא משום שאינן בני תורה ואמר ר"ת לאנשי ליאון בני בשכר שאינן בני תורה ובני ליאון בני תורה בתוס' פ"ק דביצה וזהו נ"ל שפי' מהרי"ל בהירושלמי והשתא שפיר מוכיח מהרי"ל אס"ד דאיסור חמיו משום שמכבדו כאב וא"כ לפי אותה הה"א שמשום שניות גזרו נמי מהאי טעמא גופא שמכבדו כאב וגזרו עליו בחיי חמיו ולא אחר מותו א"כ מה מוכיח הירושלמי מרצפה שהי' אחר מיתת שאול אע"כ מראית עין דאשת חמיו משום כל שבנקבה ערוה ועלה קאמר וא"ת תורה פי' שמדין שניות גזרו כל שבנקבה ערוה אפי' בתרי קדושי' ז"א שהרי דוד נשא רצפה ולטעמא דכל שבנקבה ערוה אפי' אחר מיתת שאול יש לאסור אע"כ שני' לא הוה כיון דבתרי קדושי' הוא אבל מראית עין איכא כנ"ל פי' מהרי"ל:

וכיוןשזכינו להבין דעת קדושים מהרי"ל יש להסביר דברינו הנ"ל דודאי כל זמן שלא חידשו בדורות אחרונים הך כל שבנקבה ערוה בחד קדושי' דתהוי שני' אז עדיין לא גזרו על אשת חמיו משום מראית העין ועכשיו דאתא ר"י בר שילא ממערבא וחידש לנו כל שבנקבה ערוה גזרו משום שניות ורבא טרח והעמיד דבריו וקבלום ממילא נצמח מזה לקבל גם גזירת מראית העין באשת חמיו שהיא בנקבה ערוה ע"י ב' קדושי' ועכ"פ אין כאן הכרח דש"ס דילן פליג אהירושלמי בהא. ועוד נ"ל קצת להוכיח גם מש"ס דילן דיש לגזור משום מראית העין כהירושלמי אלא דבריית' דשניות לא מיירי אלא מגזירות שניות וממראית העין לא מיירי והוא דיש לדקדק בש"ס ביבמות כ"א דאמר אי הכי אשת חמיו נמי תימא אני מותרת לך ובתי אסורה לך וק' מאי א"ה הא בלאה"נ מיד אהברייתא ק' קו' זו טרם שאמר בתי אסורה לך מדאוריית' יהי' הפי' איך שיהי' לעולם תימא לי' אשת חמיו בתי אסורה לך ואני מותרת לך עכנלע"ד דהרי חזינן במס' ד"א דאחר שסיים איסור שניות ואמר אשת חמיו מותרת משום שניות אבל אמרו חכמים היא אסורה משום מראית העין ובתה מותרת וכתבנו לעיל היינו בתה מבעל אחר מותרת לזקן כשם שמותרים ב' חורגי' זע"ז. והנה אמנם בפ' משוח מלחמה איכא תנא ראב"י דאוסר ב' חורגי' זע"ז וכן הוא בירושלמי וי"ל דה"ה אסורה לזקן והשתא י"ל פי' ברייתא דילן נמי כך היא אחר שסיימו דיני שניות ואמרה בת חורגת מותרת משום שני' מתחיל ואומר דיני מראית העין ובתי מאיש אחר אסורה לך משום מראית העין דס"ל כראב"י דחורגי' אסורי' זע"ז משום מראית העין וה"ה לבת עם הזקן משום בת בנו משום מראית העין הכי יש לפרש וא"כ לא תקשי אשת חמיו נמי תימא לי' אני מותרת לך ובתי מאיש אחר אסורה לך משום מראית העין זה אינו דאשת חמיו גופי' אסורה משום מראית העין אע"ג באשת חורגתו לא גזרו באשת חמיו גזרו אין לדמות מראית עין להדדי ולא הוה ק' מדי אבל השתא דפריך בת חורגו דאורייתא דלא מצי לישנוי' בת חורגו מאשה אחרת ומשום מראית העין דהא בריתא בשניות ולא במראית העין וע"כ בתו של חורגתו שנולדה לו מבתו של זקן א"כ דאורייתא הוא וע"כ צריך לשינוי' משום דקא בעי למתנא סיפא וכו' בתי אסורה לך מדאורייתא בדידי לא גזרו רבנן וכו' א"כ לאו משום מראית העין מיירי גם בסיפא אי הכי אשת חמיו נמי תימא לי' בתי אסורה לך מדאורייתא ובדידי לא גזרו רבנן ואם כדברינו מוכח דגם על לב הש"ס עלה הך דאשת חמיו משום מראית העין ולא מצינו למסקנא דפליגי:

ועודאני אומר אפי' אי בש"ס דילן לא גזרו מ"מ אח"כ בימי אמוראי' ורבנן סבוראי גזרו דהרי במס' ד"א שנתחבר אחר הש"ס נדכר לאיסור וכמה דברים שאינו מהגמ' כמס' חוצינות שאחר הש"ס אפי' נגד הש"ס כמ"ש תוס' מגלה ל"א ע"ב ע"ש והנה הייש"ש כ' דדורות האחרונים שכ' תוס' ורא"ש היינו בימי הגאונים וכו' וכוונתו בימי בה"ג גזרו והנה כוונת תוס' ורא"ש לא להכי נתכוונו דא"כ לא הוה מייתי מידי משני חורגי' דר"פ משוח מלחמה דמה ראי' מש"ס לתקנת הגאונים אבל מ"מ אנו נמי נימא דבמס' ד"א גזרו על אשת חמיו והתירו אשת חתנו ושוב בימי הגאונים ובה"ג חזרו וגזרו גם על אשת חותנו וע"כ נקיט בה"ג תרווויי' לאיסורא ומ"ש הגאון נב"י דאשת חמיו ואשת חותנו דא ודא א' היא לא ראה תשו' מהרי"ל הנ"ל אחר שהניח דאשת חמיו אסור משום כל שבנחבה ערוה וכו' כ' א"כ מ"ט לבה"ג שאסור אשת חתנו הא לא שייך שבנקבה ערוה דאפי' הי' החתן נקבה עדיין לא נאסר אלא אם תהי' בתו זכר ויהי' זה כלתו וכולי האי לא אמרי' וא"כ מ"ט לאסור משום מראית העין ותי' דמשום דדרך לקרות החתן על שם חתנו ואומרי' חתן פלוני ושוב אינם מבחינים אי יקרא חתנו משום אשה זו או משום זו ואינו מפורסם איזו מהנשים היא בתו של זה או לא וצ"ל אבל חמיו אינו נקרא סתם חותן של פלוני אלא יתרו חותן משה איש מופלא שהחותן מתיחס בחתנו אבל בעלמא החתן מתיחס בחותנו ולא בהיפוך ע"כ באשת חמיו גזרו משום כל שבנקבה ערוה ובאשת חתנו משום דכולי קרי לי' חתן של פלוני ותרי גזירות הוה ובימי מס' ד"א גזרו על אשת חמיו ובימי בה"ג גזרו גם על אשת חתנו כך נ"ל:

היוצאמדברינו נהי הרי"ף והרמב"ם וחכמי ספרד התירו אשת חמיו מ"מ אנן דגררינן בתר תוס' וחכמי אשכנז ונהיגין כוותי' אין סתירה מהש"ס אדרבא קבענו בו מסמורת בל ימוטו אך הגאון נב"י והגאון עצי אלמוגים חדשו לנו דלפי ש"ס יבמות דלא גזרו בגר אחמותו אחר מיתת אשתו אליבא דר"ע דקליש לי' איסורא יע"ש יבמות צ"ח ע"ב א"כ י"ל ה"ה הכא לא גזרו משום מראית העין אלא בחיי אשתו ור"ת מיירי שגירש אשתו ומתחזי כשתי אחיות בחייהן אבל אחר מיתה לא נאסר בהדי':

והנהדעת תוס' ביבמות צ"ה ע"ב ד"ה מאיסורא וכו' וכן דעת הרמב"ם דאפי' לר"ע יש בחמותו אחר מיתת אשתו כרת ואפ"ה לא גזרו בגר אע"ג דגם בחייבי כריתות גזרו בגר מ"מ חמותו דתחלתה בשרפה ואחר מיתת בתה איקלש משרפה לכרת שוב לא גזרו על הגר לשיטה זו ק' עלי ללמוד מזה למקום אחר שהדין עצמו אין לו מובן השתא בחייבי כריתות גזרו מכ"ש זו שתחלתה בשרפה אטו קילא טפי הואיל ותחלה הי' בשרפה ואין אנו יורדי' לסוף דעת חז"ל ואלו היינו יודעי' טעמא דמילתא היינו מבינים שאין ללמוד מהתם לאשת חמיו ועוד נ"ל להסביר קצת ולהעמיד דברי חז"ל דהנה בכל העריות שב"נ מוזהרי' עליו אסרו ביהדותו שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקלה אך אותו שאין ב"נ מוזהר עליהם הוצרכנו למנות ולגזור משום אתי לאחלופי בישראל והנה פשטות הלכה מורה בסנהדרי' דלר"מ אליבא דר"ע כל שב"ד של ישראל ממיתין עליהם ב"נ מוזהר עליו וכל חייבי כריתות שאין ב"ד של ישראל ממיתין אין ב"נ מוזהר עליו עי' כ"מ פ"ט ממלכי' הל' ד' נמצא כל חייבי כריתות נמנו עליהם ואסרום לגר משום אתי לאיחלופי אך אחמותו לא נמנו באותה גזירה משום אתי לאיחלופי דהרי בלא"ה אסור משום שלא יאמרו יצאנו מקדושה חמורה לקדושה קלה ובלא"ה אסורה שהרי היא במיתת ב"ד וב"נ מוזהר עליו מה תאמר עכ"פ אם מתה אשתו דשוב אין מיתת ב"ד אלא כרת וב"נ אינו מוזהר וליכא משום יצאנו מקדושה חמורה ה"ל לגזור משום אתי לאיחלופי בישראל. י"ל דמיתת בת בחיי אם לא שכיחה דבר"פ יש נוחלין מתחשיב לי' בפורעניות ומילתא דל"ש לא גזרו בי' רבנן ובזה א"ש מה דנקיט ברייתא ביבמות צ"ח ע"ב מתה אשתו מותר בחמותו שהוא דרך פורעניות שמתה הבת בפני האם ולא נקט בהיפוך דרך ברכה מתה אשתו מותר בבתה אע"כ התם באמת גזרו איסור משום אתי לאיחלופי כמו בכל חייבי כריתות וא"כ באשת חמיו אין לחלק כלל בין מתה אשתו או לא ולהרמב"ם נמי דלא אסר לב"נ רק ששה עריות ולא חמותו אע"ג דבשרפה וליתא למ"ש מ"מ כיון דטעמא לחלק לא ידענו לית לן למילף מיני' למקום אחר מה שלא נזכר בשום מקום:

מיהולשיטת רש"י סנהדרין ע"ו ע"ב וכן רוב הראשונים דלא כרמב"ם ותוס' הנ"ל אלא דלא איכא אחר מיתה אלא איסורא בעלמא והיינו ארור שוכב עם חותנתו בזה י"ל מסברא לא גזרו על שניות ולא מראית עין אלא בחייבי כרת ולא אפי' בחייבי לאוין כגון ממזר וכה"ג וה"ה לא גזרו על אשת חמיו אחר מיתה כיון דליכא אלא משום ארור ולא אפי' לאו וכרת ואע"ג דגזרו שניות בחלוצה כעין דאורייתא אבל בחייבי לאוין לא גזרו וזהו נ"ל פי' הירושלמי וא"ת תורה הרי דוד נשא רצפה וכ' החחרונים דר"ל דהוה סד"א ליתסר משום שוכב עם חותנתו פי' דהנה מצינו בארורי' שוכב עם אשת אביו ושוכב עם אחותו ולא שינה מלשון הקרא דפ' עריות והכא שינה ואמר ארור שוכב עם חותנתו ולא אמר אשה ובתה י"ל לזה ב' תירוצים או משום דאשה ובתה משמע כששניהם בחיים וכר"ע וקמ"ל דארור איכא אפי' אין בתה קיימת ועוד י"ל דהא דוקא אם אשתו אבל אשת חמיו ליכא כרת ה"א ארור נמי ליכא קמ"ל חותנתו ואשת חותן נקרא חותנתו כמו שמצינו דודתו האמיתית היא אחות אביו כמו יוכבד בת לוי אחות קהת אשת עמרם בנו היא דודתו אמיתית ומ"מ אשת אחי אביו קרי לי' בקרא דודתו לא שהיא דודתו באמת אלא הואיל ובעלה יקרא דודו והיא אשתו יקרא דודתו וה"נ הבעל נקרא חותן ע"כ נקראת אשתו חותנתו אעפ"י שאינו חמותו ולזה נתכווין ביש"ש לא דנילף מדין דודתו אלא מלשון הקרא דקרי לאשת דודו דודתו ה"ה אשת חותנו חותנתו והכי הוה סד"א ואמר ירושלמי וא"ת תורה היא ומייתי מדאמר נביא ואת נשי אדוניך בחקיך ש"מ קים לי' לנביא דלאו הכי אלא משו"ה שני בלישכי' לרמוז אחר מיתת בתה אבל אשת חמיו לא נאסר זה נ"ל פי' הירושלמי:

ולפ"זלר' ישמעאל דחמותו אחר מיתה בשרפה ע"כ האי שינוי לישנא חותנתו אאשת חמיו קאי ואסור דאוריי' וכן לרבנן דר' יהודה סנהדרי' י"ט ע"ב דנשי אדוניך לא קאי אנשי שאול ולא נסיב דהע"ה אלמנתו של שאול א"כ אפי' לר"ע י"ל חותנתו כולל גם אשת חמיו ואסור מן התורה אלא הירושלמי ס"ל כר"ע וכר' יהודה דנשי אדוניך ממש קאמר וה"פ רמב"ם וא"כ יש להתיר אחר מיתת בתה ולהפוסקי' כרבנן דר' יהודה ולהרא"ש והטור דפ' כר' ישמעאל ומ"מ ס"ל אשת חמיו לאו דאוריי' י"ל ס"ל עריות הלכה ל"מ ומעולם לא נסתפק ירושלמי וא"ת תורה ממש מחותנתו דהל"מ הוא דלאו דאורייתא אלא מפרש וא"ת תורה מדינא דשניות כמש"ל אליבא דמהרי"ל מ"מ פירושינו הנ"ל מחוור בעזה"י:

ונ"ללעשות סמוכי' לזה מבה"ג ומס' ד"א וירושלמי וש"ס דילן לחלק בין אשת חמיו בחיי אשתו או אח"כ דבה"ג בחדא מחתא מחתינהו לאשת חמיו ואשת חתנו וכבר כתבתי לעיל אע"ג במס' ד"א לא גזר' אאשת חותנו מ"מ אח"כ גזרו הגאונים וא"כ לפ"ז ע"כ דא ודא לאו א' היא אלא כמ"ש מהרי"ל אשת חמיו משום כל שבנקבה ערוה ואשת חתנו משום דקרו לי' סתם חתן פלוני ולא ידעו להבחין אם מכח אשה זו או זו הוא חתנו כנ"ל ולפ"ז אין לאסור אשת חתנו אלא כל זמן שבתו קיים ואז קורי' לו חתנו סתם וסוברי' משום זו קורי' לו חתנו אבל אם כבר מתה בתו ומכ"ש כשינשא השני' אחר מיתת ראשונה וכבר פסקו לקרות לו חתן פלוני מותר באשתו ומדכתיב בה"ג תרוויי' בחדא בבא אשת חמיו ואשת חתנו ש"מ תרוויי' חד דינא אית להו דמותר בהני אחר מיתת אשתו אלא שהוא מתרי טעמי אשת חתנו מטעם הנ"ל שכבר פסיקו שם חתן ממנו ואשת חמיו לא גזרו משום דלאחר מיתה ליכא אלא משום ארור בעלמא לא גזרו ואפי' בחייבי לאווין כנ"ל ומכ"ש דהכא אפי' לאו ליכא:

**מס'**ד"א דתני התם דאמרו חכמים אשת חמיו אסורה משום מראית עין ובתה מותרת לו ופירשנוהו בתה מאיש אחר דה"ל חורגת אשתו של זה לא גזרו משום ב' אחיות וע"כ היינו כשאשתו קיימת דאי אחר מיתה אפי' ב' אחיות נמי שרו ועי' ביבמות ל"ב ע"א ברמב"ן ורשב"א ורא"ש בשם ר"ח עפ"י תוספתא דאחות אשה חייב עליה אפי' אחר מיתת אחותו כבר תמהו עליו ומ"ש בה"ג במאנס ומפתה אחות אשתו אחר מיתתה ליכא כרת אלא איסורא ר"ל איסור פנוי' אבל לא אי' אחות אשה והוא פשוט. וא"כ ע"כ הא דמס' ד"א בחיי אשתו מיירי ובהא קאמר אשת חמיו אסורה ובתה מותרת אבל אחר מיתת הבת לא שמענו:

והנההירושלמי מייתי מריצפה בת איה והנה לא מצאתי בשום מקום מפורש שנשא דוד את רצפה בת איה אולי קבלה היתה בידם ומ"מ הקשה בכה"ג לא"ח בלשונות הרמב"ם שם בהל' מלכי' הא רצפה פלגש היתה ופלגש בלא קדושי' כמפותה בעלמא ואין ראי' מרצפה ועי' פלוגתת רש"י ורמב"ן ס"פ חיישרה והרא"מ שם. יהי' איך שיהי' צ"ע מה הביאו לכל הדוחק הלז הלא מקרא מפורש נשי אדוניך בחיקיך הרי התיר לו הנביא לקחת נשי אדוניו ולא פלגשיו לבד אלא אפי' נשיו והירושלמי מייתי האי קרא א"כ למה לי' לאתויי מרצפה בת אי' והנה גבי מעשה דגבעונים שמואל ב' י"ב כתב דלקח בני מיכל ובני רצפה והוקענום לה' וכ' שם המפרש במקרא גדול דקמ"ל אעפ"י דהי' מיכל אהובה אצלו מ"מ לקח בניה אשר גדלה ולא חס עליהם וא"כ מסתמא גם רצפה היתה אשתו וקמ"ל נמי כנ"ל שלקח בני ב' נשיו שהי' בחיים ונצטערו על בניהם מ"מ לא חס מזה הי' פשיטא להירושלמי דהיתה רצפה אשתו של דהע"ה וס"ל מסתמא בכלל דברי הנביא ואת נשי אדוניך בחקיך היא ריצפה עם כל נשי שאול פלגשיו ונשיו ובזמן א' לקחום כששלט על בית שאול והשתא לא סגי לי' לאתויי מרצפה לבד דפלגש היתה בלי קדושי' ומנשי אדוניך לחוד לא מוכח דלמא אחר מיתת מיכל לקחום אך מרצפה מוכח שלקחה בחיי מיכל כנ"ל ואז נשא גם כל נשי שאול א"כ מוכח שפיר דלאו תורה היא אלא משום מראית עין כר"ל פי' הירושלמי וא"כ מוכח מזה דלהירושלמי מותר אשת חמיו אחר מיתת אשתו:

וכןיש להוכיח מש"ס דילן אחר שהוכחתי לעיל דגם בש"ס דילן ס"ל הך גזירה דמראית עין א"כ מ"ט לא תני' לי' בברייתא דשניות אשת חמיו מותרת אבל אסורה משום מראית עין כדתני בברייתא דמס' ד"א אע"כ משום דהך ברייתא לא תני מאי דלא פסיקא לי' דמשו"ה לא קתני בתה אסורה משום דלא פסיקא לי' דלפעמים מותרת כשמתה אחותה ה"נ לא תני' אסורה משום מראית העין דלא פסיקא לי' דהרי כשמתה אשתו ליכא משום מראית העין וא"ש. מכל הלין נ"ל דיש סמך גדול להתיר אחר מיתת אשתו דאע"ג דלהפוסקי' דחמותו אחר מיתת אשתו אית בי' כרת ליכא לכל מ"ש מ"מ הא כל חכמי ספרד מתירי' להדי' ורק נהיגני כהתוס' ולא מצינו להדי' בתוס' דאסרי' אפי' אחר מיתה א"כ מסתיין לאסור בחיי' ולא אחר מיתה אלא שיש קצת לפקפק מדסתם סתומי ולא נמצא היתר זה מפורש בשום מקום אפשר לא פלוג רבנן וסתם אסרו אע"ג די"ל היינו בימיהם שהי' אפשר שישא אדם ב' נשים ויהי' אשתו ראשונה בחיים כשנושא אחרת וזה אסור לישא אשת חמיו משום מראית העין גזרו משום לא פלוג אפי' כשישא אחר מתת אשתו אבל אחר שנתפשטה גזירת רגמ"ה שאין לישא ב' נשים א"כ אין זה במציאות שישא אשת חמיו בחיי אשתו ראשונה ולא שייך לא פלוג מ"מ י"ל דהוה דבר שנאסר במנין דאע"ג דבטל הטעם לא בטל התקנה ע"כ לבי נוקף להתיר ולהיות סניף כלל רק הוצעתי הדברים להלכה ולא למעשה ומי שדעתו רתבה מדעתינו יתקע עצמו לדבר הלכה וה' יצילני משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד מח"ו א"נ: פ"ב נגהי ליום ד' זאת חנוכה תקבץ לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידיד נפש כל חי גאון עולם ספיר ויהלום נר ישראל ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה יעקב נ"י אב"ד דק"ק לבוב והמדינה:

תמולהגיעני מכתב ממח"ו הרב המאה"ג מו"ה שמחה נתן נ"י עם העתק תשו' הדר"ג בהיתר נישואי אשת חמיו ותמהתי על ההעתק ההוא אם יצאו הדברים מפי קדשו ע"כ אציע לפניו דברים התמוהים שראיתי בהעתק הנ"ל. שם נאמר דמראית עין דאשת חמיו אינו משום אשת אביו או חותנו אלא משום אי' בתה כמ"ש רמב"ן ורשב"א וריטב"א דמשו"ה נקטו ברייתא להתירא לאפוקי דלא נימא דאסורה משום בתה אלו דבריו והנה ענין מראית עין הוא שמדינא מותר רק שיסברו הרואים ויטעו שחמיו הוא אביו נמצא נשא אשת אביו או יטעו שאשת חמיו היא אם אשתו ונושא חותנתו אשה ואמה ובאתרא דלא יחכמון יסבון. אמנם אי ליכא למיחש להאי טעותא שוב ליכא למיחש למראית העין הואיל ובתה אסורה משום אחות האשה מה מראית עין איכא וכי יטעו שהאם ג"כ אחות אשתו זה לא שמענו מעולם אך יש לאסור מטעם שניות לא משום טעות ולא משום מראית עין אלא גדר לערוה שלא יגע לערוה גופי' ואין זה ענין למראית עין וע"כ יפה כ' הראשונים דברייתא נקטה היתר אשת חמיו דסד"א שתיאסר משום שניות לבתה קמ"ל אבל משום מראית עין שיטעו בגופי' הללו א"א אלא כמ"ש האחרונים שיסברו שחמיו הוא אביו או שהיא אם אשתו:

**ובמס'**ד"א איתא שאשת חמיו אסרו חכמים מפני מראית עין ובתה מותרת ואם הכוונה בתה מותרת אחר מות אשתו אחותה א"כ הרי אפ"ה אשת חמיו אסורה דלא כנב"י ועצי אלמוגים אמנם נ"ל לפרש האי בתה ר"ל מאיש אחר וה"ל עם אשתו של זה ב' חורגת דמותרת זע"ז ולעולם שהיא בחיים ועכ"פ מדשביק מס' ד"א איסור בתה מבעלה של עכשיו ונקיט התירא דבתה של בעל אחר משמע דאין מראית עין של אשת חמיו משום אי' הבת אלא שיטעו הרואים וכמו כל מראי' עין דש"ס:

עודכ' בהעתק הנ"ל דירושלמי דאתמר וא"ת תורה איך נשא דוד רצפה בת אי' שהקשה כה"ג לא"ח הא רצפה פלגש הוה בלא קדושי' ותי' הדר"ג דעכ"פ איכא משום בתה דאסורה לדוד משום אחות אשתו ונוראות נפלאתי ממנ"פ אם כוונת הירושלמי וא"ת תורה ר"ל שאסור מדין שניות ולא רק ממראית העין איך מוכח מרצפה והלא שניות גזר שלמה בנו וע"כ כונת הירושלמי א"ת תורה היינו תורה ממש בכלל חותנתו וכמו שהסביר יש"ש דכשם שאשת דודו נקרא דודתו אעפ"י שאינה אחות אביו ה"נ אפשר אשת חותנו נקרא חותנתו אעפ"י שאינה אם אשתו הכי הוה ס"ד ויליף ירושלמי דליתא מרצפה ואי מן התורה יהי' מטעם יש"ש או מטעם אחר עכ"פ פשוט שאין חילוק אם יש לה בת או אין לה או בתה אסורה או מותרת ובאמת כזה ק' על תשו' מהרי"ל ובתשובתי שנסתי קצת בדוחק ליישב דבריו (עיין בסי' הקודם) אבל תימה אם הדר"ג לא הרגיש ולא נזהר מזה ע"כ תאבתי לשמוע מהדר"ג מה הי' כוונתו בהנ"ל דברי א"נ משתוקק תשובתו מאהבה: ופ"ב יום ג' ט' טבת תקצ"ב לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לי"נ הרב המאה"ג המפורסים המופלג בתורה זית רענן יפה פרי תואר קרא שמו כבוד מה' פייבל נ"י אבדק"ק פאקש יע"א:

יקרתוהגיעני ע"ד איש נשתדך עם אחות הנטענת עלי' דהיינו אחות המשודכת היא אשת איש ונוסעת עם הנטען לשוקי בראי ואוכלת ושותת עמו בקערה א' כדרך הזוגי' ובמלון בפעסט שוכבי' בחדר אפל שקורי' מאגאצין שהוא בית האוצר ששוכבי' שם עוד אנשי' הרבה אבל זה האיש והאשה שוכבי' במטה א' תחת מכסה א' הוא בבגדו והיא בבגדה ורע ומר המעשה מכוער הלז ועתה נשתדך עם אחותה אם מותר בה או לא כי מעלתו ני' אוסר ויש מפקפקי' באיסורי' להתיר:

הנהכל יקר ראתה עינו וכל דילדי' אימי' כוותי' תלד גודר גדר ועומד בפרץ וכל דברי המפקפקי' ישא רוח יקח הבל כי בוודאי עצת חטאי' היא מואס ימאסו הנואף והנואפת ומ"מ שלא תהא ביאתי ריקנית אעבור פרשתא דא ואתני' בעזה"י וא"א לבהמ"ד בלא חידוש:

**גרסי'**ספ"ב דיבמות ור"פ נושאי' את האנוסה הנטען מן האשה אסור באמה בתה ואחותה וכ' כל הראשונים עפ"י תוספתא אם כנס לא יוציא כיון דלאו פסולא דגופא הוא אלא נחשד בקרובתה אין מוציאי' ברננה כי האי וכ' בש"ג פ' האשה רבה וז"ל וכן אם זינתה חמותו עמו אין אשתו נאסרת עליו בשביל זנות אמה ובתה היתה חמותו מרגלת לבוא אצלו ע"י אשתו מוציאי' את אשתו ממנו כמבואר בקו' הראיות וכן הוא בתלמוד א"י עכ"ל ובירושלמי דהאי פירקן הלכה וי"ו וז"ל אתא עובדא קמי' ר' מנא ואפיק לה לא דהוא סבר כר' יהוד' אלא שהיתה מרגלת לבוא אצלו ע"כ ובש"ס דילן צ"ה ע"א ההוא דעביד איסורא בחמתי' אתי' ר' יהודה נגדי' אמר אי לאו דאמר שמואל אין הלכה כר"י אסרית' עלך איסור דלעלם ע"כ והגאון בס' עצי ארזים סי' ט"ו רוצה לומר אבל השתא לא אסרי עלך לעלם אבל כל ימי חיי חמותך אסורה מיהת וכירושלמי ולפע"ד אינו כן כאשר יבואר להלן אי"ה והנה האחרונים לא מצאו זה הש"ג כי מצויין בטעות בד"מ וגם לא הירושלמי ע"כ בנו עליו מצודות והט"ז סי' ט"ו סקי"ט כ' תימא לי הך פיסקא וכו' הרי דלא אמר התנא אלא אי' בעלמא וכו' יע"ש וכיון דהאי דינא איתא בירושלמי להדי' ע"כ לחלק דכשנטען על הפנוי' ליכא חשדא כל כך שיזנה עמה כשתהי' ערוה עליו דהנחשד על דבר קל אינו נחשד על דבר חמור ומ"מ עשו חז"ל הרחקה דלא יכנס לכתחלה מיהת משא"כ כשזינה עם חמותו ונחשד על ערוה זו י"ל יוציא את אשתו ואין לנו כח לחלוק על הירושלמי:

תוהקשה ט"ז הרי בהנטענת עצמה קיי"ל אם כינס לא יוציא ומכ"ש בת שלה לזה י"ל הנטענת עצמה אם כנסה תלינן שלא נבעלה ונמצא אינה אסורה לו כי אינינו בועל משא"כ הכא בחמותו לא מיבעי' בעובדא דירושלמי ודש"ג שכבר זינה עמה אלא אפי' הי' רק נטען וניתלה שלא בא עליו רק הי' קריבה דגלוי עריות בשגעונות ונישוקי' וכדומה מ"מ איכא למיחש שיבוא עתה עליו באיסור שריפה וכרת מיהו בנטען בשגעונו' בעלמא י"ל כמ"ש לעיל בישוב ק' ראשונה נהי דנחשד אלאו דלא תקרבו לגלות ערוה על כרת לא נחשד אבל הירושלמי הא מיירי בבא על חמותו ונחשד עלי' בערוה ממש וכל ביאה שיבעל עוד קאי בשריפה מנ"ל לחלוק על הירושלמי:

אמנםבש"ס דילן בהאשה רבה צ"ה ע"א בעובדא דרב יהוד' הנ"ל בהאי דעביד איסורא עם חמותו יש להבין לאיזה צורך איתמר האי מילתא כלל ומה חידוש יש בו ומה אמר אי הוה ס"ל כר' יהוד' הי' אוסרן איסור עולם פשיטא אבל דלא ס"ל כר' יהוד' אינה נאסרת ואין דנין דיני נפשות ע"כ נגדי' ומה חידוש יש בו:

עבנלע"דבהקדם דברי ריטב"א בחידושיו ספ"ב דיבמות דאמר נשי דלא אסרי לא קפדי ק' מדאמרי' פ' אין מעמידין גבי יחוד גוי' דאשתו משמרתו מלזנות עם אחרת א"כ הרי קפדי וקפדי והוסיף הרי אשה מתקנאת בירך חברתה ותי' הואיל ובתחלת נישואי' נושא קרובת הנטענת חיישי' דילמא עצת חטאי' ביניהם וע"מ כן נושא לזו שיזנה עם קרובתה ולא תקפיד ע"ש ולפ"ז יש מקום להקל טפי בזינה עם חמותו שלא יוציא אשתו משום דקפדי ומתקנאת בירך אמה דהרי הוא אחר נישואי' ולא הי' עצת זמה ביניהן מעיקרא:

ולפ"זי"ל האי עובדא דעביד איסורא עם חמתי' לא שבא עלי' אלא כעין עובדא דקידושין י"ב ע"ב דמנגיד רב ששת וכי האי גוני והוה מנגיד נמי רב יהודא אבל לא הפריש אשתו ממנו ולכאורה ה"ל להפרישו עכ"פ עד אחר מות חמותו והוא לא הפרישה ולכאורה ה"ל להפריש דאפי' נאמר הואיל שכבר כינס נתלה להקל דלא בעל מ"מ כיון דרגילין זע"ז ניחוש שמא יבעול דבנטענת עלי' אין מוציאין שמא בעל לא אמרי' אבל הכא שמא יבעול אמרי' ומדלא הפרישם הוה סד"א ס"ל כר' יהוד' דבתה נאסרה עליו וכיון שנאסרה עליו קפדה ומשמרתו ולענין מה שעבר תלינן שלא בעל עדיין ואין כאן חשש להבא דבתו משמרתו קמ"ל דאי הוי ס"ל כר"י הוי אסר' עלך אסורא דלעלם שלא הייתי תולה להקל שלא זינה כבר דהייתי חושש שזינה עמה כבר וס"ל ברונה נאסרה בתה עלי' אלא ע"כ לא ס"ל כר' יהודא ומ"מ לא הוציאה משום דאע"ג דאינה אוסרת בתה מ"מ משמרתה משום אשה קנאת בירך חברתה והואיל ולא הוה תחלת נישואי' לכך לא חיישי' וכמו שתי' הריטב"א כנ"ל ולפ"ז פליגי ש"ס דילן אהירושלמי הנ"ל ותלי' בשתי לשונות ספ"ק דיבמות דירושלמי ס"ל אפי' קפידי ומשמרתו לא סמכי' על זה אלא נשי לגבי נשי שכיחן וק"ל:

והנהמלשון רש"י במתני' הנטען על השפחה שטועני' עלי' דברי לעז ובר"פ נושאי' הנטען על האשה אסור באמת לא קאמר אלא שנחשד ולא האריך לפרש מהו החשד שהוא קול לעז נראה דבנטען דבמתני' ספ"ב בעי' דברי' מכוערי' יותר ויותר קרוב לחשש ביאה כמבואר בסוגי' ובפוסקי' דחשש שכבר בא עליו אבל הכא חיישי' שמא יבוא עליו מתוך דגייסי אהדדי ומכירי' זא"ז ברמיזתם ונתקרבו בשגעונות ואש בנעורות ע"כ בקול וחשד בעלמא לא ישא קרובתה למה לנו לחתות אש בחיק אש והדעת והסברא נותן כן ואלו לא נכתב ראוי' לכתוב:

ולפ"זבנידון שלפנינו איכא הכל לריעותא היש דבר מכוער מזה ששכבו יחד תחת מצע א' וחז"ל אסרו לא ישנו שני רווקי' בטלית א' אפי' בלי יחוד מפני שמגרים יצה"ר בנפשם ואעפ"י שהוא והיא בבגדם ידוע בקירוב כזה ובחדר אפל אין אפוטרופס לעריות ואינינו פלטי בן ליש לכל הפחות גייסי אהדדי וגם יהי' תחלת נישואי אחותה ע"ד כן ואין מי ישמור ואין לומר אשת איש בעלה משמרתה הרי קמן שלא שימרה עד עתה ומי שמע כזאת בעדת ה' ואפי' נישאי' הי' ראוי' להוציא לפי האמור לעיל אלא שלא אחליט למעשה כיון שלא נשאלתי על זה אבל חלילה להיות יד עם פועלי און להתיר נישואין ויתחזקו ידי רום מכ"ת וה' עמו שהלכה כמותו ואחתום בברכה א"נ: פ"ב כאור בוקר ליום עש"ק חי טבת תקצ"ו לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

יהיכזית הודו וריח לו כלבנון ה"ה ידיד ה' חרוץ ושנין הרב המאה"ג המופלג ומפורסים חרוץ פיפיות תל תלפיות גל אגוזים גן הדסים כ"ש מפואר ומהולל לשם ולתפארת כמו"ה שלמה קלוגר נ"י רב"ד בק"ק המעטרה בראד יע"א:

מכ"קהגיעני נידון שאלתו זה לפני חמשים שנה בא א' ממרחקים והחזיק עצמו שהיא מבריסק דליטא ונשא אשה והוליד בן ובת ושבק חיים לכל חי ובצוואתו הניח ביתו לבנו ודירה יו"ד שנים לבתו וגם הבן נשא אשה ושבק חל"ח ולא הניח ז"ק ואחרי חצי שנה ממיתת הבן באתה אמו חמותה של אלמנתו ואומרת שהי' לבעלה בן מאשתו הראשונה כשנשאה והי' ילד קטן ופ"א הכהו ברח ממנו וזה כמו כ"ב שנה הי' לו אגרת ממנו שהבן הוא אצל משפחתו בבריסק נמצא אלמנה זו זקוקה לאותו הבן ומר נ"י כ' לבריסק והגאון דשם אחר החקירה והדרישה לא מצא שום משפחה מאיש הנ"ל אשר נראה שלא הי' מבריסק שוב חקר מר נ"י וב"ד בעירו בכל שכיני' וסביבותי' ריעי' ומיודעי' אם שמעו או ידעו שום רמז ורמיזה שהי' לו לזה בן מעולם ומבואר בג"ע שלא נשמע ולא נראה מעולם שהי' לו בן או ילד שהכה וברח לבד ב' נשים זקינות אחת אומרת שזוכרת שבקטנותה בהיותה בת ח' שנים הכה הנ"ל ילד שלו וברח ומן אז והלאה לא שמעה דבר וזאת אומרת שזוכרת ג"כ בקטנותה בהיותה בת ח' שמעה אומרי' שהנ"ל הכה נער א' במרתף וברח ואינה יודעת אם הי' בנו או לא זהו תוכן השאלה:

תשובה.

איתתאדא שרי' לעלמא לפע"ד אחר שכבר התירה פר"מ וכעת הגיעני גם תשו' הגאון חות דעת שכ' להתיר נעשיתי סניף להתיר ולמטינא שיבא מכשורי:

והנהפשוט ומבואר בש"ס פ' יו"ד יוחסין וטוש"ע א"ע סי' י"ט דשורפין וסוקלי' על חזקת התנהגות איש ואשה תינוק ותינוקות וכו' ולא הייתי צריך להאריך בזה אך ראיתי הגאון חו"ד הנ"ל כ' בזה דברים שאינם ראוי' לכבודו ע"כ אמרתי אפרש הסוגי' בעזה"י בפ"ק דחולין ילפינן חזקה מנגעים והיינו דבר שנתברר לנו שעה א' כך הי' אמרי' לעולם אוקמינן אחזקתי' ועדיין כך היא כמו שהי'. ואמנם פ' יו"ד יוחסי' מיירי מדבר שלא נודע לנו מעולם שכך הי' אך מחזקת מנהגם נתפרסם כך בעיר זמן רב וזה לא נלמד מחזקה הנ"ל ויליף לי' בירושלמי ממכה אבי' ואמו ובית שמואל במ"כ שגה בזה ובפ"ק דחולין ילפי' רוב ממכה אביו ואמו והכל חד דמנא ידעינן שהבעל הזה בעל רוב בעילות שמא לא בעל אלא בעילת מצוה ופירש והמנאפי' בעלו והולידו אע"כ צ"ל דאזלינן בתר חזקת מנהג שזה נשא אשה בפנינו ונוהג עמה כדרך איש ואשתו מנהג עולם שבועל בעונתו אפי' כמה בעילות בהיתר ובמצוה אעפ"י שלא ראינו כן. וזה בכלל הן הן עיד יחוד הן הן עידי ביאה דמסתמא עשה כמנהג עולם ומדאזלינן בתר חזקה זו שוב ידעי' בבירור שהבעל בעל רוב בעילות והנואף מיעוט ואזלינן בתר רובא דהבן מבעילת הבעל הוא והיינו רובא נמצא תרוויי' מחד קרא רובא וחזקת המנהג ודברי' הללו כבר אמורי' עם ס' סדרי טהרה ריש ס' קפ"ה וחזקת מנהג הלז לפעמים עדיף מחזקה שנתבררה ולפעמים גרוע כי אין כל המנהגים והענינים שוים ועל זה קאי בש"כ ח"מ סי' פ"ב יע"ש:

ומ"מאע"ג דידעי' דהורגי' על הרוב והחזקות מ"מ דילמא היכי דליכא לברורי אבל היכא דאיכא לברורי נמתין ולא נהרוג משום והצילו העדה על זה דן בש"ס ר"פ בן סורר כ"כ בחי' ר"ן ומייתי ש"ס מבת ג' דמומתי' עלי' אע"ג דאיכא לברורי שמא אילונית היא ודחי ש"ס בבא עלי' אבי' ולענין דלמא לאו אבי' הוא ליכא לברורי ופשוט דאזלינן בתר רובא והדברי' פשוטי' וברורי':

ומ"שעוד הגאון חו"ד הנ"ל מקו' העולם משריפת בת כהן אין הולכי' ממיתה למיתה בתר רובא ואין הולכי' בממון אחר הרוב איך פודין בכור אנו אין לנו בזה אלא דברי מורי הגאון בהפלאה ספ"ק דכתובות ד"ה והנה אמת נכון הדבר יע"ש ובדבריו מיושב גם קו' הנ"ל דכבר החלטנו שהיא אבי' קודם שהכהו וקודם שעסקנו בדיני נפשות:

וישלעורר בדברי תשו' רשב"א דמייתי הרב"י בי"ד סי' שע"ד בנמצא בין טברי' לצפורי מסופק הרשב"א אי נאמר בד"נ והצילו העדה יע"ש וכאלו נעלמה ממנה סוגי' הנ"ל אבל הנלע"ד אחר הוצעה א' נהי דמשמע מש"ס רובא דאיתא קמן עדיף מדליתא קמן מ"מ בתר דקיי"ל דאזלינן בתר רובא יש עדיפות לרובא דליתי' קמן דלא אתחזק מיעוטא שהוא ההיפוך מרובא וכגון בהני פ"ק דחולין ודפ' בן סו"מ ליכא מיעוטא שהוא היפוך מרוב בפנינו וברוב סנהדרי' דאיכא מיעוטא בפנינו התם אין אנו לוקחי' מהמיעוט רק מחשבין כמאן דליתא כמ"ש ר"ש סברא זו ועיי' ט"ז א"ח סי' תרל"ב סק"ג משא"כ בנמצא בין טברי' לציפורי דאיכא עכ"פ מיעוט גוים ומאן לימא לן דלא הי' הגוי הנהרג ואיך נמית את זה ועל רוב כזה כ' בשיטה מקובצת פ"ק דב"מ בסוגי' דקפץ א' מן המנוים דהוי רק כעין ספק שהתירה תורה דהרי אתחזק מיעוטא וכן צ"ל במ"ש ר"ן פ"ק דביצה ד"ה ודוקא בדאיכא זכר בהדה וכו' ועוד שם בספ"ק דביצה ע"ש אע"ג דדבר שיל"מ אפי' באלף לא בטיל ברובא דאית' קמן משום דעכ"פ אתחזק מיעוט איסורא משא"כ רובא דלית' קמן לא אתחזק מיעוט אסורא קיל ובזה נסתפק רשב"א בד"נ דאתחזק מיעוט גוים לפנינו אי נימא והצילו העדה. ומ"מ מאי דפשוט מספ"ק דכתו' וארב לו וכו' משמע הא פירש א' מהם נהרג עלי' אין ראי' זו מכרעת דלכאורה מיירי אחר שנהרג ראינו בודאי שישראל הרג רק בשעת התראה הי' ספק ע"כ אי עמדו בקביעותן אינו נהרג ואי פריש והרגו אחר התראה ושוב נמצא שהי' ישראל נהרג וכן משמע מתוס' שם דבהכי איירי' אבל אי לא נודע שישראל הרג מנ"ל לרשב"א שהורגי' היכא דאתחזק גוי לפנינו שוב ראיתי בש"מ ספ"ק דכתובות איכא פלוגתא בזה יע"ש:

הארכנובזה במה שנלע"ד אין בו צורך לדינא דאפי' אלף קושי' ופלפולי לא ידחו דין ברור והלכה ברורה דסוקלי' על החזקות ואין צורך לאריכות אך מה שצריכא דלמא דוקא כגון בנה מורכב על כתיפה ולבשה בגדי נדה וכדומה אבל שלילות שלא נשמע שיש לו אחי' וכדומה זהו מש"ס דילן לא שמענו דאפשר הא דאמרי' דלא מוחזק באחי ר"ל מוחזק בלא אחי גם כי קשה הדבר איך אפשר זה מ"מ לא שמענו בפירוש אלא מתוך לשון תשו' הרא"ש כלל נ"ב סי' ה' אשר ז"ל על אשה שנשאת לבעל זה כמה שנים בארץ צרפת ומעולם לא נראה ולא נשמע ולא נודע שהי' לבעלה אח אמנם אחי האשה אמר שהי' באשכנז וראה א' שאמר שהו' אחיו וכו' והיא רוצית להנשא ואומרת שאינה מאמינת לאחי' על זה כי רחוק הי' שלא הי' הבעל מודיע לה או שלא הי' ידוע בארץ מגורותיהם דבר וכו' והשיב הרא"ש ז"ל הא מילתא וכו' הא מילתא דפשיטא היא כיון שהאשה עומדת בחזקת שאין אחין לבעלה אינה נאסרת לשוק על מאמר אחי' וכו' אפי' עד כשר לא היינו חוששי' לעדותו דכל היכא דנתחזק התרא ואמר ע"א שהוא אסר אינו נאמן וכו' ואלו הי' עומד בפנינו ואמר אני אחי' לא הי' משגיחי' על דבריו וכו' הלכך אין לחוש כלל ומותר' לשוק עכ"ל הרי קמן דפשיטא לי' להרא"ש כל שהי' דר עמנו זמן רב ולא נשמע ממנו או מאחרים שיש לו אחים הרי הוא בחזקת שאין לו אחי' וכעין ש"כ יו"ד סי' א' וח"מ ססי' ל"ז דבדבר ההוה ורגיל הוי לא ראינו ראי' ועיי' בב"ש רס"י מ"ז יש קצת פקפוק על זה:

מ"מבנידון דידן יראה דכ"ע מודו דהוה חזקה אלימתא טפי בשלמא האח שלא הזכיר מעולם שיש לו אח י"ל דלמא איהו גופי' לא ידע שהי' לאבי' בן ועוד מה הי' לו להזכירו ואולי לא הי' לו שום התעסקות עמו ואולי הכחיד תחת לישנו שלא להדאיג אשתו מחשש זקוקה אבל הכא שהאב חי עמנו חמשים שנה ולא הזכיר שיש לו בן ואיהו ידע בנפשי' ואב לא משכח בן ועוד כשצוה לפני מותו יש הקפדה בדבר להודיע להבן לזכות אבי' באמירת קדיש וכדומה ואי משום שאהב זה הבן ולא רצה שירש זה עמו מי לא הוי מצי יהיב כל נכסי' במתנה לזה ולהפקיעו מזה ועוד מסתמא לא ירצה אדם להפקיע יורשדאו' מכל וכל. ואלו הי' בכור לנחלה עבר נמי במצות עשה דיכיר כמ"ש רמב"ן ר"פ כי תצא וא"כ כ"ע מודי' דהוה חזקה גמורה דלית לי' בן לזה ואין אח לבנו להזקיק אשתו ליבם ועיי' תשו' מהרי"ט סי' פ"א התיר מהר"מ גלאנטי אשה לשוק מטעם תשו' הרא"ש הנ"ל אלא שם בסי' פ"ב וכן בתשו' מהר"י צהלין סי' ב' ועשרים גדולי ישראל שם נחלקו ואסרו האשה ההיא:

והיינודס"ל להני גאונים דעכ"פ צריך שיתחזק זמן רב בגבולתו בלי אחי' אבל א' שבא לכאן בן יומו ומחזק עצמו שאין לו אחים במה נתחזק שלא נאמין ע"א המתנגדו ואפשר מהר"מ גלאנטי נמי לא פליג אלא בעובדא דהתם שהי' נשבע בשעת קידושין שאין לו אח ומחזיקי אינשי ברשיעי לא מחזקי' ומיד נתחזק לנו באין לו אחי' ושוב אין ע"א נאמן אבל זולת זה מודה למהרי"ט וסייעתו דחזקה שע"י שלילות צריך עכ"פ זמן רב שהי' ראוי שנשמע דבר מאחי' ובית אבותי' ומה שפקפקו הגאוני' בנ"ב מה"ת ושב שמעתא ובית אפרים בהל' חליצה אומר אני אטו מהרי"ט גברא הוא דמידחי' בגילי דחיטתא. ואני אפרש לפע"ד דודאי הי' ראוי לחוש לכל איש שיש לו אח דלא שכיחי בן יחיד לאבי' ולכל הפחות מיעוט המצוי הוי וע"כ לכאורה כל האשה הנשאת לבעל יש בכלל חזקת א"א גם שלא תצא ממנו במיתתו בלי שתפטר מאחי' והא דלא אמרי' הכי היינו טעמא משום דמ"מ אינו מוחלט שתזקק ליבם שמא אין לו אחים או ימותו טרם שימות הוא ואפשר יש לו בנים או יהי' לו מאשה זו או מאשה אחרת אעפ"י שאין נושאי' ב' נשים בגלילתנו וכיון דאיכא כל הני ספיקות א"כ איתתא דא בחזקת היתר לשוק עומדת לאו מטעם ס"ס כמובן בלשון רשב"ם פי"נ אלא הלא אשה זו פנוי' היא ובחזקת היתר לשוק עומדת וע"י קידושי' אין החלט שתאסר אחר מיתת בעלה מטעם כל הני ספיקות נמצא נשארה בחזקת התירא קמא:

אמנםכיון שזכינו לדין דכל חזקת היתר שלה מטעם שאין ברור לנו שיש אחי' לבעלה נמצא הבעל הזה כחתיכה ס' חלב ס' שומן ה"נ ס' יש לו אחי' ס' אין לו וע"א נאמן לברר ספק ואי אתי חד סהדי ואמר שיש לו אחים מהימן בזה שלא דר עמנו זמן רב ואין לו חזקה שאין לו אחי' וממילא אזדה להחזקת היתר דאשה דכיון דיש אחי' לבעלה שוב הוא נכנסת בשעת קידושין לספק זיקוק ואין לסמוך על מקרה שימותו או שיוליד בנים נהי אי לא אתי סהדא הוי הך איתתא בחזקת היתר לשוק דרוב נשי' אינן זקוקים כמ"ש הריטב"א והוא מטעם הנ"ל דאיכא כמה ספיקא מ"מ ע"א נאמן בהא:

נמצינולמידן כל האשה הנישאי' ואין מוחזקי' באחי' היא בחזקת היתר אלא בתחלה היא רק בחזקת היתר אבל לא בחזקת שאין לו אחין וע"א נאמן לאוסרה ואם ימשכו ימים בהיתר ולא נשמע ולא נראה שום רמז שיש לו אח ומכ"ש בנידון שלפנינו שאבי' הי' לפנינו ולא נשמע שהי' לו בן אחר חוץ מזה הרי הוא בחזקה שאין לו אח ואפי' ע"א לא מהימן:

והנהאמר יש לי בנים נאמן פירש"י אי אתי אח"כ חד אחוה דמיתנא הוא ומהרש"א בקידושין וב"ב צוח כי כרוכי' הא בלאה"נ אין ע"א נאמן נגד החזקה ונלע"ד דס"ל לרש"י ורשב"ם נהי אין ע"א נאמן לומר יש לו אחי' או אפי' לומר אני אחי' ורוצה ליבמה או שצריכה לפייסו לחלוץ לא מהימן לזה מ"מ אם לפי תומו אומר אני אחי' ורוצה לחלוץ מרצונו הטוב בלי שום עיכוב כי הוא יודע בנפשו שהוא אחי' של מת באמת ורוצה להציל האשה מאיסור יבמה לשוק וכעין שאמרו בס' טומאה ברה"ר הא איכא מיא בשקעתא דנהרא זילו טבולו במס' ע"ז ל"ז ע"א וס' זו כ' ר"ן פ"ב דכתוב' גבי אשה שאמר' טמאה אני וחזרה ואמרה טהורה אני ע"ש ובגליון הרי"ף וכן במתני' ג' פ"ד דדמאי בתי"ט בשם ירושלמי לענין קריאת שם למעשר עני ע"ש ומכ"ש אשה שבלא"ה פסולה לכהונה כגון גרושה וחלוצה מאז ועוד הכא דאיכא למימר מדאמר יש לי בנים יש קצת ראי' דאיהו גופי' חשש לאח שיבוא וקמ"ל דמהימן יש לי בנים ואין לחוש כלל אפי' לחלוץ מזה ומ"מ הרא"ש מיאן גם בזה ומפרש דאי אתי עדים דאית לי' אחים מהני דיבורא קמייתא נראה טעמא כיון דבשעה שאמר יש לי בנים לא היינו צריכי' לעדותו מהימן כבי תרי כיון דלא אמרו בשעת מעשה כמ"ש והסביר הרי"ף פ' החולץ (יבמות ל"ט ע"ב) גבי ואשתמודענהי וכו' ע"ש וס"ל לרא"ש בלא עדי' אי אמר אחוה דמיתנא אין חוששים אפי' לחומרא בעלמא לחלוץ ולפוסלה מכהונה על מגן. ודוחק לי' לאוקמא בפסולה לכהונה:

ואמנםמ"ש מהרי"ט להכריח מסוגי' שלהי האשה שלם דעכ"פ חוששי' להחמיר נגד החזקה דהרי התם חולצת ולא מתיבמת אע"ג דנותנת אמתלא כמ"ש תוס' וליכא משום דשווי' חד"א דהרי נותנת אמתלא ואפ"ה חוששים להחמיר נגד החזקה נ ל אין ראי' דהתם נותנת רק אמתלא על מה שאומרת מת בעלה והדר בנה או בהיפוך אבל עכ"פ מתו שניהם ועל זה לא יהבי' אמתלא לחזור בו וכיון שעכ"פ מתו שניהם ואין אתנו יודע מי מת קודם יש לחוש לדברי ע"א לברר הספק וחוששי' להחמיר אבל להוציא מחזקה דלא איתרע כלל אין לנו וכן כל מ"ש עוד מש"ס ורמב"ם מע"א ביבמה ניתן לה בן התם משום דס"ל לרמב"ם דשייך דייקא ומינסבא כמ"ש ה"ה שם והארכתי בישוב פסק הרמב"ם בזה וכאן אין צורך להאריך בזה:

אךמה שיש לפקפק בנידון שלפנינו דאיכא תרי נשי דנהירא להו בקטנותן שהאב הזקן הכה הילד וברח ונהי בעדותן אין ממש להעיד מה שראו בקטנותן ועוד מאה נשי כחד גברא מ"מ הא כל עצמנו לא באנו אלא מכח חזקה כי איך אפשר שבזמן רב כזה לא נשמע בין החיים השכנים וריעי' שיש לו בן ומשו"ה לא נאמן ע"א. והכא הרי באמת נשמע פעם ופעמים שהכה ילד וברח שוב אין כאן חזקה וממילא מהימנת האשה חמותה כע"א דיש כאן אח ואמנם אותה האשה ששמעה רק שהכה נער א' ולא ילד שלו א"כ פשוט שאינו מגרע החזקה אדרבה משלנו הוא אלו הי' זה המוכה בנו מילתא דתמיהא כי האי מידכר דכירי דסתם אבא מרחם ברא ואינו מכהו מכה בלתי סרה ואם הכהו כך הי' מתפרסמת ולא שכחה האשה לאמור שהכה נער סתם אך אידך דאמרה ילד שלו יש לעיין ומ"מ נ"ל כיון שלא אמרה בנו שלו אלא ילד שלו י"ל שגידל בתוך ביתו או חורגו מאשתו ראשונה והנה בהג"ה מיימוני' ומייתי לי' רמ"א בח"מ ססי' מ"ב המגדל יתום בתוך ביתו וכ' עליו בנו או הוא כ' עלי' אבי' אינו מזויף דהמגדל יתום כאלו ילדו ורמב"ן בנימוקי חומש כ' ושם בת אשר סרח שהיתה חורגתו ונתגדלה בין בני' והיתה בת יורשת נחלה בא"י משו"ה מנאה הכתו' בין בני אשר ע"ש ואולי משאחז"ל יודע הי' מרע"ה שבנות צלפחד יורשת הן היינו מסרח בת אשר הוי פשיטא לי' מ"מ מוכח מזה דאין אדם נמנע מלקרא לחורגתו בתו ומ"מ בתשו' אחרת כתבתי שאין מכאן ראי' לתשו' מיימוני' הנ"ל דודאי אשר הי' לו בנים יורשי' בנחלתו אין קפידא אם תקרא חורגתו בתו דברתא במקום ברא לא תרית אבל היכי דאפשר דנפיק מיני' חורבא בירושת נחלתו אדם מקפיד שלא לקרא בנו מי שאינו בנו ושם הארכתי מ"מ בנידון שלפנינו שלא אמרה בנו אלא ילד שלו וגם מפי עצמו לא שמענו שקראו בנו או ילד שלי א"כ אין זה מגרע החזקה ואין ע"א אפי' כשר נאמן לאסור מכ"ש חמותה. ובשגם הא חקר בצד אסתן היינו בבריסק ולא מצא ועד כמה תתעגן ותיזל ע"כ מזכה אני במקומו למטינא שיבא מכשורי בשריותא דהאי איתתא ושלום לדייני ישראל ולמר ולתורתו הכ"ד החותם באהבה: פ"ב יום א' טו"ב כסליו תקי"ף לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שנית להחכם הנ"ל.

עלהלוחו' השניות כבר השבתי בארך מאוד אחר העיון בכל דברי תורתו ונעמו לחיך עם פלפלת כל שהוא על כל פרט ופרט והנה אברך ה' אשר הניח לו ממשיגיו והשיגה ידו הגדולה ולא יאונה לצדיק כל און. ועכ"פ אזכיר גרגיר או שנים בראש אומר מאשר נאמרה ונישני' בלוחו' הראשונים עיקור סיומא דמילתא איתתא דא שרי' אם האמת כפי גביי' עדות של פר"מ ולפי שהרב הגאב"ד שלכם עומד על דעתו שאפי' לו יהי' ג"ע אמתי כמו שכ' פר"מ היא אסורה לעלמא ודבריו תמוהי' כאשר כבר כתבתי במכתבי הראשון רק שם כתבתי לרווחא דמילתא שאם הי' נודע לנו קודם חתונתו של זה הנעדר מפי אותן המעידי' מה ששמעו בקטנותן הי' ראוי' לחוש להם לא לעדות קטנותן דלאו עדו' הוא מה שמעידי' בגדלן שראו בקטנותן ומ"ש הגאב"ד בשם חלקת מחוקק סי' י"ז ס"ק כ"ה דבעדו' אשה חיישי' לחומרא היינו בעדו' עיגונא שהאמינם חז"ל האמינם גם לחומרא אבל להעיד שניתן לה יבם לא. אך הייתי חושש מפני עכ"פ אין כאן אב מוחזק בלא בן אשר כתבתי בתשו' הראשונה מדלא שמענו ממנו מעולם שיש לו בן והכא הא אומרי' שמענו שאמר שיש לו בן והיינו חוששי' על בתו כשנשא אשה שלא יהי' כמוחזק בלא אחים וכל זה כשיהי' אומרי' כן קודם שנשא אשה אבל עכשיו שנשא וגם מת ואתחזק בהתירא איך יבואו אלו להחזיק לן איסורא ויפה כ' פר"מ מסכין של שחיטה כיון שיצא בהיתר ושם בתשובת הראשונה הארכתי ולא אבוא עתה אלא להעתיק מה שראיתי פר"מ הודה לו במ"ש דחמות' נאמנות להעיד על אשת בנה שיש לו אח מאם אחרת ולע"ד בטעות הודה לו וזה מה שאומר בזה לפע"ד אם חמותה נאמנת לעגן כלתה אחר מיתת בנה שאינה כלתה עוד ואומרת החמות שיודעת שיש לה יבם שאינו בנה של החמות כדי שתתעגן הכלה. ועיי' ב"ש סי' י"ז סקי"ג ובמ"ל פי"ב מגירושי' סוף ד"ה תו גרסי' ע"ש היטב:

בתחלהנבאר פי' הירושלמי פט"ו מיבמות הלכה ח' מתני' אמרה מת בעלי ואח"כ מת חמי וכו' פריך ותהא נאמנת מת חמי לא כן סברינן מימר כשם שאינן נאמנו' עלי' כך אינה נאמנו' עליהן אר"ח תפתר שהי' חמי' כאן וסיימה עכ"ל. ופי' פני משה רחוק ולפע"ד ק' הירושלמי היא ק' תוס' יבמות קי"ז ע"ב ותהא נאמנות לומר מת חמי אחר שנשאת כבר לאחר שכבר פסקה שנאת חמותה שלא תאכל שוב את הונה ואנן תנן כשם שאין נאמנו' עלי' וכו' פי' משום כמים הפנים אל פנים נמצא כיון שכבר נשאת ובטלה שנאת חמותה ממנה גם שנאתה בטל מחמותה ותהי' עדותה נאמנת על חמותה ולא ס"ל להירושלמי כתי' תוס' שם דגזרי' אחר נישואי' אטו קודם ומשני ר"ח תפתר כשהי' חמי' כאן וסיימיה וכפי' פני משה בזה שכבר הי' חמי' דר בכאן עם חמותה במדינה ואז הי' שונאת זא"ז ותו לא פקע שנאה ישנה אבל אה"נ אי לעולם לא הי' מכירה ואומרת שמת בעלה וחמי' ונישאי' שוב הותרה חמותה זהו נלפע"ד פי' הירושלמי. והנה בש"ס דילן קי"ז בעי למיפשט מהך מתני' דחיישי' למאי דיהי' אחר זמן דהרי אינה מעידה לחמותה והוה ס"ד דמיירי אפילו לא הי' זע"ז מעולם ועדיין לא היתה שנאה ביניהם ואפ"ה חוששת שמא יבואו ממד"ה ועל זאת הה"א הקשו תוס' איך ס"ד למימר הכי א"כ כשנישאת הכלה תינשא חמותה ותי' תוס' דהוה סד"א משום גזירה לפני נישואי' אטו אחר נישואי' וא"כ תפשוט מהכא ודחי ש"ס דלמא לעולם אי לא הי' מכירי' זא"ז מעולם לא הוה חיישי' למה שיהי' אח"ז אך מיירי דרגש לה צערא כבר ושנאה ישנה היא זו ולא תפשוט מהכא והרמב"ם ורי"ף לא מייתי הך דחמותה הבא אחר משמע דפשיטא לי' לקולא דלאו דיחוי הוא אלא האמת כן הוא וכבירושלמי דלאו בלשון דלמא אתמר. וממילא לא נדחק כלל לומר דבעי' צירוף שניהם דרגוש צערא מכבר וגם חוששת לצער העתיד דא"כ צ"ל אם כבר נישאי' הכלה גזרי' אחר נישואי' אטו קודם נישואי' זהו דוחק וחזינן דירושלמי לא ס"ל הכי ולא שבקי' פשיטות הירושלמי משום ס"ד דש"ס. והנה בכ"מ פי"ב מדייק דקדוק קל בלשון רמב"ם דאי מת בעלה של זו שהי' קרובי' לאלו והלכה ונישאי' לאחר מעידו' לה שמת בעלה האחרון ולא חיישי' שמתוך שנאתה יעיד' שקר כדי לקלקלה שאינן חשודי' להעיד שקר אלא להפריד בינו לבינה בלבד עכ"ל נראה דלא הומ"ל בקיצור דכיון שמת הבעל גם שנאתם גם קנאתם אבדה ודלא כהנ"ל דז"א דאפי' בלא הנ"ל א"א לומר כן דהא הרמב"ם מיירי בכל ה' נשים ובתוכן צרה שהיא צערא דגופא שכ' רמב"ם בפ"ז מגירושי' אפי' צרתה נשואה לאיש אחר לא יעיד לזו ש"מ עכ"פ בצערא דגופא חיישי' לשנאה ישנה וא"כ איך נאמר כאן שתעיד על בעלה האחרון אע"כ גם שנאה ישנה מעיקרא לא הי' אלא להפריד מבעל זה ואותה שנאה ישנה עדיין קיים לכן צרה נשואה לא תעיד להראשונה שרוצה להפרידה מבעלה אבל הראשונה תעיד לשניי' שמת בעלה האחרון דלענין זה לעולם לא הי' שנאה מעיקרא:

והשתאלפ"ז לא מצינו שום חילק בין חמותה צערא דממונא ובין צרה צערא דגופא דלעולם שנאה ישנה כדקאי קאי אך לא הי' מעיקרא אלא להפרידה מבעל זה אך צ"ע איך יאמר הכ"מ כן הלא כל עצמו לא כ"כ אלא משום צרה והלא מבואר ביבמות קי"ח ע"א דצרה לא תעיד לא מת משום דבעי' לעגנה ותמות נפשה עם פלשתים עבדה וצ"ע על הכ"מ ונ"ל הכ"מ דקדק בלשונו שמתוך שנאתה תעיד שקר כדי לקלקלה וכו' פי' לקלקלה לא חשידא רק להפרידה מבעל זה אבל לעגנה חשידא וכבר כתבנו דשנאה ישנה לא פקעה והשתא נהי דחמותה שאינה אם יבמה נאמנת שמת יבמה דלא חשידא לקלקלה משום שנאה ישנה אם אינה מפרידה מבעל זה אבל לומר יש לה יבם לעגנה לא מהימנת וזה ברור לפע"ד. אמנם אי היתה אומרת כן ערם נעשית כלתה שיש לבנה אח י"ל דחיישי' לה כיון דלאו אמילתא דאיסורא קמסהדי אלא מלתא בעלמא אמרה ומהימנת לנו שוב חוששי' והן הנה דברי הרי"ף פ' החולץ גבי אישתמודעינהו יע"ש שכוונתו דהאי אתתא והאי קרוב לא אתי לב"ד בשעת מעשה לאסהודי אשום דבר רק מילי בעלמא אמרי' והעדי' השומעי' מפיהם מעידי' מחר בשעת חליצה לפני ב"ד ולא הקרובי' והנשי' אך השומעי' מפיהם שלא בשעת מעשה יע"ש שזהו כוונת הרי"ף ואחר שנתחזק על פיהם שלא בתורת עדות שוב תתחזק כך ומעידי' עליו וזהו כעין הירושלמי דפ' אלו נאמרי' שפסקו רמב"ם בה' נזירות ובשגגו' ובה' סנהדרין פי"ו הלכה וי"ו ויעיי' גם ספ"א מאי' ביאה וזה צריך ביאור רחב אין כאן מקומו ומשו"ה אמת אי הי' אומרת כן בחיי בנה טרם שנשא אשה פשיטא שהי' חוששי' לה אבל עתה אין כאן בית מיחוש. עוד אעתיק דבור א' מהנ"ל. והנה מהרי"ט מייתי מסוגי' דנזיר ס"ג ע"א במתני' דאזלינן בתר חזקה שרגלים לדבר המעיין היטב סוגי' זו ומאי דאתמר עלה שם ס"ד ע"ב יראה דאין ללמוד חומרא לענינינו אדרבא קולא יש למצוא משם לדיני חזקו' והנה ריהטא דשמעתא כל ס' טומאה ברה"י ספיקו טמא אך הילכתא גמירי בטומאת התהום דאע"ג דספיקו טמא טומאת ז' ככל ס' טומאה ברה"י מ"מ בנזיר אינו סותר למפרע והיינו בשנודע לו אחר שכבר נפטר מנזירתו לגמרי שוב נודע לו בעדי' הנאמני' שבתוך ימי נזירתו נטמא בטומאת התהום נהי דטמא מכח ס' טומאה ברה"י מ"מ נזירתו אינו סותר ועיי' לשון תוס' פסחים פ"א ע"ב ד"ה אלא וכו' ורצונו דטומאת התהום וכו' יע"ש. וכל זה אם כשבאה לו ס' טומאת התהום הי' כבר בחזקת טהרה אבל אם אז הי' טמא טומאת מת אחר בלא"ה אפי' כבר נטהר אז ולא הי' חסרון רק תגלחת מטומאה לטהרה ועכשיו נודע לו שהטומאת התהום אחר מלאת כל ימי נזירת טהרה שלו מ"מ סותר למפרע מפני שהי' אז כמוחזק מטומאה ראשונה לטומאת התהום ורגלים לדבר זהו המבואר שם:

ואיןללמוד מכאן בעלמא דאפי אחר שכבר יצא בהיתר גמור כנידון שלפנינו ונולד ס' למפרע חוששי' להחזיק מאיסור לאיסור דשאני הכא דהרי עכ"פ טמא הוא בטומאת התהום טומאת ודאי מס' טומאה ברה"י וסתירה דנזיר הילכתא גמירי לה דאינו סותר ומסברא מוקמי' להלכתא בנטהר כבר לגמרי דחידוש הוא ואין לך בו אלא חידושו וז"ל שיטה מקובצת במתנה דנזיר האי רגלים לדבר לאו דוקא דהכי גמירי הילכתא אלא כלומר קצת טעם יש לדבר כיון דבחזקת טומאת מת הי' לא ניתנו הלכה לטהרו עכ"ל. ועתי"ט שנתקשה לאיזה צורך מסיים שרגלים לדבר שהרי במשנה זאת כבר הזכיר הטעם שחזקת וכו' ולהנ"ל ניחא דהרי מטעם חזקת טהרה לא מטהרי' ס' טומאה ברה"י בשום מקום ובשגם שאין כאן חזקת טהרה שהוא טמא מת עכ"פ ורק משום הלכתא גמירי א"כ אפי' בחזקת טומאה נטהר אלא שיש רגלים קצת לדבר לחלק ביניהם וטעם להילכתא דגמרי הכי ואין ללמוד מכאן למקום אחר והנה הרמב"ם פ"ו מק"פ הל' י"ג כ' מי שנטמא וכו' שכיון שטבל בז' פסקה טומאה הראשונה אבל אם נטמא בששי וכי' והשיג הראב"ד הא גם בז' עד שלא טבל והזה סותר והכ"מ כ' הרי הרמב"ם כתב שכיון שטבל בז' פסקה וכו' ומיירי שכבר נטהר לגמרי ונטמא בשישי הוא לאו דוקא ה"ה בז' קודם טבילה והזאה ע"ש ולפע"ד להראב"ד נראה זה דוחק ברמב"ם דשישי לאו דוקא והא דקאמר שטבל בז' פסקה רוצה לומר עתה כשנודע לו הרי כבר פסקה טומאה ראשונה משטבל אז בז' משו"ה כיון שעתה כבר נטהר לגמרי כשנודע לו וכבר יצא הדבר בטהרה וגם אז טומאת התהום בשעת מעשה לא הי' ביום הז' ע"כ פטור מפ"ש ועל זה השיג הראב"ד הא אפי' אי הי' ביום הז' קודם טבילה והזי' יש להצריך פ"ש והנה דקדק הראב"ד טבילה והזי' משום דמסקינן התם ס"ד ע"ב דוקא חסרון תגלחת בנזיר הוה חסרון אבל הערב שמש לא דשמשא ממילא ערבא ותוס' שם ד"ה אמר אביי דחסרון טבילה פשיטא דלא הוה חסרון כיון דבידו לטבול כל שעה אך תוס' כ"כ גבי יולדת אבל בטמא מת דבעי נמי הזי' ואין בידו להזות עצמו כל שאין ביד עצמו הוה חסרון כמו תגלחת דבעי' כהן דוקא או קרבן וע"כ דקדק הראב"ד דמחוסר טבילה והזי'. וצ"ל דוקא הכא דהספק הוא ממקום אחר כגון אם הי' בשולי המקוה מת טמון לזה אמרי' מכיון שמקוה לפניו לטבול ושמשא ממילא ערבא תו לא מיקרי חזקת טומאה להחזיק מטומאת מת זה לטומאה אחרת אבל ס' באותה טומאה כגון אם נמצא עליו דבר חוצץ או שהמקוה נמצא חסר בזה לא אמרי' כיון שעומד לטבול ולהעריב שמשו כטהור דמי דאלת"ה צ"ע בשוחט עומד וסכין בדוק בידו לסלק חזקת שאינו זבוח ומ"מ כל ס' שיולד מעמידי' הבהמה בחזקת שאינו זבוח וכן הטובל עומד ומקוה לפניו וכל ס' בחציצה ובמדידת מקוה להחמיר ועכצ"ל בודאי באותו ענין עצמו לא יצא מחזקתו עד שיודע במה נסתלקה החזקה וכל ס' שיולד להחמיר אך ס' הבא ממקום אחר כגון טומאה אחרת בשולי המערה ונבוא להחמיר בספיקא הואיל שכבר הוא טמא בטומאת מת לזה אמרי' כיון שבטבילת מטומאת מת הראשונה אין חסרון והמקוה לפניו ושמשא ממילא ערבא ה"ל כאלו כבר נטהר ואין להחמיר עליו בטומאה אחרת. והנה במאי דאמרי' בחזקת אי' עד שיודע במה נשחטה ופירש"י אמה"ח ודעת רשב"א דמחזקינן מאיסור לאיסור אך ראיתי בס' שב שמעתתא להגאון מה' אלעזר ממיקלאש נ"י שכ' בסוף ספרו דבלא"ה א"ש משום דמפרכסת אחר שחיטה ואי לא נשחטה כהוגן אסורה לב"נ שעה א' משום אמה"ח ומוחזקת מאמה"ח זה לנבלה ולא נלע"ד דלהנ"ל בהמה נשחטה אעפ"י שמפרכסת נניח שיש בו אי' אמה"ח לב"נ הרי בידו לסלק הפרכוס וגם פוסק מאליו טפי מהערב שמש בשלמא אי נימא כהרשב"א דמוחזק מאי' לאי' ה"ל באותו איסור עצמו הוה בחזקתו הראשונה דנבלה ואמה"ח הכל חד כיון שמוחזק מאי' לאי' ולאותו אי' עצמו שמוחזק בו לא יועיל מה דשמשא ממילא ערבא אך אי לא נימא כרשב"א אלא אי' אמה"ח ואי' נבלה שני אי' הם ולהנ"ל כיון שבידו לסלק אמה"ח א"כ אינו זבוח חלף והלך לו ובמאי תאסר מספק ע"כ אין לנו אלא דברי רשב"א. ואתן קנצי למילין כעת עד פ"א אי"ה ומחיי חיים יתן לו חיים ארוכים ושלום ושלוה השקט כנפש אוהב לעבדי ה': פ"ב יום ד' כ"ד שבט תק"צ לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שאלהאיש א' יהודי מאנשי הצבא וזה זמן רב שלא בא ממנו שום ידיעה לביתו זו אשתו וכתב חמיו לשר א' משרי החיילים שהי' ממכיריו לחקור אחריו ובא תשובתו כי כבר מת וביום כ"ט אקטובר 1810 למספרם כבר נכתב כתב מיתה שקורי' טמָטענשיין שמת בלעמבערג ועוד האריך במכתבו שלא יהי' להם שום ספק בדבר כי בודאי מת חתנו של ר' דניאל הנקרא ליבל אשר הי' אצל בולי רעגימענט. שוב אח"ז חקרו עוד והשיג חמיו ר' דניאל מכתב טמָטענשיין ממקום גבוה גענעראל-קאממאנדא ושם נאמר שמת לייבל שמואל ממקום פלוני וגליל פלוני במדינת הגר והי' נשוי אשה והי' יהודי ומת בן כ"ב שנה ביום י"ג אקטובר 1809 למספרם בפעלטשפיטאל הנקרא פעסטר פעלטשפיטאל וחלה חולי מעים ובו מת ושיין הזה הוא כדרך השיינין הללו שהטופס הוא עשוי בדפוס והתורף נכתב ונחתם משרי החיל בלעמבערג והוא העתיק מפנקס ספרי חיים והמתים כנהוג אצל אנשי החיל. שוב העיד ר' שמעי' מבאנוויץ דחפשו אצל גענעראל-קאממאנדא אחר בנו והראהו בפנקס שכבר נמחק כי מת אז ראה אגב אורחו שגם ליב חתנו של ר' דניאל נמחק. ועתה יש לעיין אם למצוא היתר לאשת ליבל הנ"ל בת ר' דניאל:

ראשוןתחלה נאמר כי אין לספק כאן לשני יוסף בן שמעון כשיש כאן שמו ושם אביו ושם עירו והגליל והרעקומענד וגם ידוע שאין באותו הרעקומענד שום אחר כיוצא בזה ומספר שנותיו כ"ב שנה וכל כי האי גוני עדיף טפי מסימני' מובהקי' ביותר גם אין ספק שאמרו בדדמי כיון שמת על מטתו והוזכר באיזה חולי מת ושארי סימנים עדיפי טפי מוקברתיו כההיא דהוציאה להם מקלו תרמילו דסוף יבמות:

אךיש לדון על גוף העדיות אם יש לה אמון להם או לא. והנה אי נניח במוחלט דמה שנמחק שמו מפנקס החיילים שהוא כאלו נכתב בפירוש שמת הי' קרוב להתיר עפ"י עדותו של ר' שמעי' שראה בפנקס לכוונה אחרת ואגב אורחי' הציץ וראה שנמחק שמו של ליבל הנ"ל והנה זה נמחק שלא ע"י שאלה והנכרים מעצמם מחקוהו ואין לך מסיח לפי תומו גדול מזה ועיי' בתשו' רשב"א הובאה ביתה יוסף בח"מ סי' ס"ח שהי' דן על מחיקת הנכרי' בפנקס שלהם ע"ש וה"נ דכוותי' אך ענין המחיקה וסבתה לא נודע לנו אולי הוא לסבת בריחה שברח מאנשי הצבא ולא מת ע"כ אין לדון על עדותו של ר' שמעי' כלל:

גםעדותו של הנכרי במכתבו שכ' לחמיו שמת חתנו אין בו ממש כי הי' תשובה על שאלת ר' דניאל ואינינו לפי תומו. ואלכה לי אל השלישו טמָטענשיין הנשלח מגענעראל קאמאנדא וחתום משני שרי חיל והוא העתק מספר הערכי שלהם והנה יש על זה ג' פקפוקי' א' מאן לימא לן שהוא העתיק מהספר ההוא בודאי כתיבת הספר הוא לפי תומם אך השיין בעצמו נכתב עפ"י בקשת המבקש ואינו לפי תומם. שנית ה"ל עדות נכרי בכתב ודעת הרמב"ם סוף הלכות גירושי' דלא מכשרי' עדות בכתב אלא בכתב ישראל ולא כ' נכרי. ושלישית שאינינו מקויים ואולי עיקור הכתב הוא מזויף דאפי' להרמב"ן וסייעתו בנימוק"י סוף יבמות ור"ן פ' מי שאחזו דס"ל עדות נשי' לא בעי קיום דאוקמא אדאורייתא היינו בכ' ישראל דלא חצף ישראל לזיופא משא"כ גופן שלהן אפשר כ"ע מודו דבעי קיום:

**גרסי'**בפ"ק דגטין כל השטרות העולות בעש"ג כשרים חוץ מגטי נשים ומסקי' חוץ מכגיטי נשים ר"ל כל השטרות שאינם אלא לראי' כשרים בעש"ג משום דלא חשידי לשקר כיון שדנים עפ"י מלך לא מרעי נפשיהו לאסהודי שקרא והוקשה לראשונים ז"ל א"כ משה ואהרן יהי' כשרים לעדות הלואה ומכר דהרי לא משקרי וכמה תירוצים נאמרו התוס' תירצו דלא מהימני ערכאות אלא מתקנתא דרבנן ומשמע משום נעילת דלת ובהגה' אשרי כ' משום שלם מלכות שהי' מקפיד אם לא נאמין לערכי שלו וחד תי' דמדינא כשר גוי לעדות ממון דאחיך הוא בענין זה שנצטוה על הדינין וכן משמע מלשון רש"י שם ט' ע"ב ד"ה חוץ מגיטי נשים ע"ש ולא מיפסיל אלא משום גזלנותא וערכי דלא חשוד לשקר מהימן מדינא ואיתא שם עוד י"א ע"א רבינא סבר לאפשורי בכגופי' דאורמאי א"ל רפרם ערכאות תנן ודוקא ערכאו' דלא מקבלי שוחד זהו גי' הרי"ף והרמב"ם מצריך שיעידו עידי ישראל דלא מקבלי שוחד והרמ"ה סובר דבעי' עכ"פ שאינם ידועי' בקבלת שוחד והרא"ש פליג וס"ל אפי' ידועי' בקבלת שוחד מ"מ נהי דמקבלי שוחד להטות משפט גבר מ"מ לאסהודי שקרא לא מרעי נפשייהו ע"ש והובא דעות אלו בש"ע ח"מ סי' ס"ח. ומבואר שם ברמב"ן ורשב"א הובאו ביתה יוסף דספר הארכי חשוב כשטרות הנעשי' על ידם ומהימן טובא דקפדי טפי שלא לשקר וכן הוא בש"ע שם:

ויראהאפי' להך טעמא דס"ל משום תקנתא דרבנן הוא דמהימני ומשום שלם מלכות מ"מ עכ"פ היינו הואיל ומהימני אבל אי הוה חשודי לשקורי לא הוו מתקני רבנן לעוות אדם בריבו ע"י עידי שקרים דאלת"ה א"כ מאי ארי' אינם מקבלי' שוחד אפי' מקבלי שוחד נמי דהרי רובא הכי איתנהי כמ"ש הרא"ש שם מההוא דפ' כל כתבי וא"כ איכא משום שלם מלכות אע"כ לא עבדי תקנתא לשקרי אלא הואיל ואתברר דערכי לא מרע נפשי' וא"כ נהי מגזירת הכתוב פסול לעדות ולא עדיפי ממשה ואהרן דלא משקרי ואפ"ה פסולם מגזירת הכתוב מ"מ הרי עקרו חז"ל דבר מן התורה משום תקנת אבל לעולם משום דלא משקרי ומכ"ש להך שיטה דגוי כשר לעדות ממון מן התורה דאחיך הוא בדינים ורק משום גזלנותא פסול וערכי שלא חשיד לשקר אוקמוה אדאורי' וכל זה גבי שטרי ראי' אבל בשטרי קנין לא דגוי אינו קונה בשטר ולא מקרי אחיך לענין זה וכבר הארכתי בזה בחידושי:

וזהלשון רמב"ם סוף הלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה ועבד ושפחה ועכום מסיח לפי תומו ועד מפי עד ומפי כתב ובלא דרישה וחקירה שלא הקפידה תורה על העדות שני עדים ושארי משפט העדות ואלא בדבר שאי אתה יכול לעמוד על בריו אלא עפ"י העדים ובעדותן כגון שהעידו שזה הרג את זה או הלוה את זה אבל דבר שיכול לעמוד על בריו שלא מפי העד ואין העד יכול להשמט אם אין הדבר אמת כגון זה שהעיד שמת פלוני לא הקפידה תורה עליו שדבר רחוק הוא שיעיד העד בשקר לפיכך הקלו בו חכמים והאמינו בו ע"א מפי שפחה ומן הכתב ובלא דרישה וחקירה כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות עכ"ל:

מהמקובץמבואר דערכי מהימן לעדות אשה בלא מסל"ת דאע"ג דסתם גוי בעי' מסל"ת משום דבמתכוון להעיד חשיד לשקר אפי' במילתא דעבידי לאגלוי' מ"מ בערכי דלא חשודי לשקר דלא מרעי נפשי' עדיף טפי במתכוונם להעיד ממסיחי' לפי תומם ועדיף נמי כתבם מפיהם דלא חתימי בשיקרא מרעי נפשיהו טפי מה תאמר נהי דמהימני מ"מ לאו בני עדות ננהי מן התורה הא ביאר רמב"ם דלא שייכי הכא דין עדות כלל ואפי' להפוסקי' דחיישי למקבלי שוחד מ"מ הכא לא חיישי' מכמה טעמים דע"כ לא חיי' אלא בשטרי ממונות דלרמב"ם אפי' לאסהודי שקרא מקבלו שוחד משום דא"נ יגלה נבלתם יכולים להשמט משא"כ הכא אם יבא הרוג ברגליו איה כבודם. ותו התם בין איש לחברו ישקרו משא"כ הכא למאי ניחוש אי נימא שאיש מלחמה שאנו דנים עליו חי הוא וייקר פדיון נפשו בעיניו ויהיב שוחדא להוציא לחירות וזייפו לכתוב שמו בספרי המתים לזה לא ניחוש שהרי פשוט בכל יום שנתפסו בורחים כאלו ויומסרו לידי אנשי הצבא וא"כ הרי יגלה נבלותם לעיני המלך והשרים ויחייבו ראשם למלך וליכא למיחש אלא שמא באמת חי ועודנו עומד ומשמש ולא נכתב כלל בספרי המתים והשיין הוא שנכתב בשקר ע"י שוחד ממי שרוצה להכשיל האשה והנה לא מצינו חשש זה אלא בחמשה נשים ששונאים אותה ואמרי' שלהי יבמות דשעת הסכנה כותבי' ומעידי' ואין חוששי' לחמשה נשים משום שא"א בענין אחר וה"נ ועוד לא מצינו שחששו שתשכר הצרה עידי שקר אלא היא בעצמה תשקר אבל לא שתשכור אחרים:

ואכתיפש גבן שהשיין הזה איננו מקויים ומאן לימא לן שהשרי' חתומים עלה דלמא הצרה גופה זייף כדי להכשילה. הנה כבר כתבתי במקום אחר במ"ש רמב"ן ורוב פוסקי' דבעידי נשים מכשירים שטר בלא קיום דאוקמוה אדאורי' שצ"ע לכאורה דהא דמדאורי' לא בעי קיום טעמא משום דלא חציף איניש לזיופא והיינו מתובע לנתבע אבל בשטר שכ' בו פלוני מת וחתום בו פלוני מאי חציפות שייך בזה אם כתבו ראובן על שם שמעון ומי יודע מי כתבו וזייפו והעליתי לפרש דהכי אמרי' דהא הך דמן התורה לא חיישי' לזיופא איננו ברור דליכא שום אדם בעולם דחציף לזיופא דודאי איכא רמאי דמהדרי אזיופא אלא ארובא סמכי' דרובא דעלמא לא חציפי לזיופא וצ"ל שהוא רוב מעלי' ואפשר אפי' רובא דרובא ומוציאי' ממון על רוב כזה כן צ"ל וא"כ הה"נ בעדות נשים נהי דחציפות ליכא מ"מ לא איתא אינש בעלמא כלל דחשיד למיטרח לזיופא כדי להכשיל לבד מחמשה נשים ואינהי הוה מיעוטא דמיעוטא ולא ניחוש להו זה נ"ל בכוונת רמב"ן וסייעתו כי זולת זה לא זכיתי להבין כלל [עיין לקמן ס' מ"ט] וא"כ אין נ"ל לחלק בענין זה בין גופן שלנו לגופן שלהן:

ועודנ"ל דהכא כמקויים ועומד הוא שהרי כבר נזכר לעיל שר' דניאל כ' לשר א' משרי החיל להודיעו מחתנו ליב והנה כ' הזה שלח לו על הדואר והשר השיב לו על הדואר וע"ג הכתב נכתב לר' דניאל וגם הגיע עדיו ושם נאמר שעתיד להגיע טאטען שיין ככל מה דכתב ומפורש בטאטען שיין שהגיע לידו אח"כ באמת. והנה האגרת הלז אין צריך שום קיום כי כל כתב הנשלח על הדואר לבעלים ידועים ומגיע מהם תשובה לחזרה על הדואר הרי הדבר ברור שהוא מבעליו ואין בו זיוף כמובן לכל מבין ואין צריך שום קיום. ונהי דעל עדותו של אותו השר אין לסמוך כיון שלא הסיח לפי תומו וגם אינינו ערכי ממונה על זה מ"מ מסתיין שהוא בישר לנו שכן יגיעונו טאטען שיין אם נבקש אותו ממקום פלוני וכן הוה נמצא תו ליכא למיחש למידי והרי זה כעין ר"פ דאכשר שטרי פרסאה ע"י תרי ארמאי זה שלא בפני זה ששניהם מעידי זע"ז וה"נ דכוותי':

וממילאאזדא נמי פקפוק השלישי דרמב"ם מקפיד דוקא כ' ישראל אבל לא כ' גוי הנה ה"ה כ' בטעמו משום מסיח לפי תומו אמרו ולא כותב ע"ש והדבר תמוה מה לי מסיח או כותב אבל האמת הוא משום דבעי' מסל"ת ובכתב א"א להבחין אם כתבו לפי תומו או במתכוון להעיד וכיון שבארנו שהערכי מהימן יותר במתכוון להעיד מלפי תומו ובכתב יותר מבע"פ א"כ תו ליכא למיחש למידי:

וכעיןראי' לסברא הנ"ל דערכי נאמן בעדות אשה במתכוון להעיד ובכתב הוא מתשו' הר"ן סי' ג' הביאו ב"י סי' י"ז במעשה אשה א' שלחה שליח גוי להבי' אגרת לבעלה המומר וכשבא השליח אמרה גויה אשת המומר כי כבר מת בעלה והלך השליח אצל גזבר ושר העיר ליתן לו כ' עדות שעשה שליחותו ושמת אותו שהביא האגרת אליו ואמר הגזבר תחלה אחקור אחר הדברים אם כנים הם וקבל עדות שמת וקברוהו ואח"כ נתן לו הגזבר כתב ראי' להשליח שעשה שליחותו וחזר השליח אל האשה ופסק הרן דאין היתר לאשה זו כי אין כאן מסל"ת שהעדים שהעידו לפני הגזבר ע"י שאלה הגידו וגם גויה אשת המומר שאמרה לשליח מת בעלי מסתמא אין דרך שתתחיל היא לדבר עם השליח ולומר מת בעלי טרם שישאל השליח על בעלה ואעפ"י שאין מפורש כן בדברי שליח שהוא התחיל מ"מ מסתמא כך הי' מעשה אלו דברי הר"ן ז"ל וקשה תיפוק לי' שאפי' יהי' העדים כולם כשרים ונאמנים מ"מ הא אנחנו לא שמענו מפיהם מאומה אלא השליח סיפר כן והא השליח הוא גוי והוא לא הסיח לפי תומו כי הי' צריך להשיב שולחו דבר ולא נאמין לו כלל שהעידו העדים כן וצריך לומר שהי' כתוב כן במכתב הגזבר ולא הי' צריכי' לשיחתו של השליח כלל. אלא אכתי קשה מה הי' צריך לומר שהעדים לא הסיחו לפי תומם תיפוק לי' שהגזבר גופי' כתבו ע"י בקשת השליח ואינינו לפי תומו ובשגם הוא עדות בשטר של גוי ואינו מקויים אע"כ מכתב הגזבר הממונה להגיד לאדם ישרו ה"ל עדות מועלת בעדות נשים אפי' במכתב ובמתכוון להעיד ומטעם הנ"ל:

וחזילאצטרופי נמי מה שראה ר' שמעי' בספרי הערכי הנ"ל שליב חתן ר' דניאל נמחק ואעפ"י שכתבתי שיש להסתפק אולי נמחק מחמת בריחתו מ"מ הענין משמע כמו שהראו לו בספר ההוא שבנו של ר' שמעי' מת גם באותו אופן ראה את ליב הנ"ל ולשון נמחק אפשר שאין ענינו ע"י העברת קולמוס אלא שכן יאמר שכבר נמחק ונמחה שמו מבין צבא המלחמה ולהדי' אחז"ל רשעים נכתבים למיתה ומבואר שיש לרשעים ספר מיוחד הנקרא ספרן של רשעים ומייתי ש"ס עלה קרא ימחו מספר אלו ספרן של רשעים ונמצא שהכתיבה למיתה נקרא מחיי' מספר וה"נ דכוותי' ואם אפשר לפרש כן תו לא צריכי' מטעם ערכאות אלא מטעם ע"א ישראל המעיד מפי גוי המסל"ת שהרי לא נתכוונו להראות לו אלא אגב אורחי הביט מחיקתו של ליב. מכל הלין טעמי' הי' נ"ל להתיר אשת ליב בת ר' דניאל הנ"ל מכבלי עיגון ואך הואיל ולא שמעתי עדיין מי שהתיר כיוצא בזה ע"כ לא אחיר עד שיסכים עמי א' מגאוני הדור כי היכי דלימטי שיבא מכשורי:

שובהגיעני מכתב מהגאון מהר"מ באנעט אב"ד דק"ק נ"ש והמדינה יע"א והסכים להתיר עפ"י עדותו של ר' שמעי' לחוד אם יבורר שנמחק מטעם מיתה כי ה"ל ממש ע"א המעיד עפ"י גוי מסל"ת דהכתיבה בפנקס שלהם או המחיקה ה"ל גוי מסל"ת וישראל שראה כן ה"ל ע"א המעיד עפ"י גמסל"ת וככל מה שכתבתי לעיל. אמנם להתיר עפ"י עדות ערכאות שלהם לחוד מבלי מסל"ת אע"ג דלא משקרי ע"מ לא נראה להתיר משום אל תשת רשע עד והרי הרא"ש לא התיר עדות בעלי תשובה משום תחלתו וסופו בכשרות והיש"ש שלהי יבמות סי' כ"ה תמה על הרא"ש בזה ומ"מ לא מלאו לבו לחלוק בזה וה"נ דכוותי' אלו דבריו והנה בההיא דהרא"ש גופי' כבר הסכימו כל האחרונים להתיר ועיי' ס' עזרת נשים סס"ק ס"ב ועוד נחזה נשית לבנו בטעם שהחמיר הרא"ש כמו שתמה מהרש"ל זצ"ל והטעם כיון שמן התורה פסול א"כ אין לנו אלא מה שהתירו חכמים להדי' כי אולי ראו שסגי בתקנת עגונו' להתיר עפ"י ע"א ואשה ושפחה או גמסצ"ת ורשע מסל"ת אבל להשית רשע עד או שאינו תחלתו וסופו בצדקת זה לא צריך וסגי בהכי וצריכי' נמי לומר מה שהתירו כן בשליח הגט כמבואר ברא"ש ספ"ב דגטין ובש"ע סי' קמ"א סל"ד אפשר התם הי' צריכים אותה תקנה משום עגונא ולא בעדי מיתה ונימא א"כ ה"ה ומכ"ש שלא להכשיר עדות ערכי כשאינו מסל"ת משום אל תשת אפי' לא ישקר כי לא הצריכו לקולא זו וצריכי' לומר לפ"ז מה שהתירו שטרות בערכאות נכרים ולא חששו לאל תשת משום דהתם היה צריכי' לאותה תקנה או משום נעילת דלת כמ"ש תוס' או משום שלום מלכות ואולי בעדות מיתה לא שייך זה ומנ"ל להקל כך צריך אני לומר להקים דברי הגאון הנ"ל ואומר אני לו יהיבנא לי' כל דבריו נאמר כל זה בימים הראשונים שהי' טובים מאלו אך עתה ידוע שכמה מאות מישראל כבר מתו בין צבא המלחמה ואם לא נכשיר עדות ערכאות שלהם איכא חשש עגונה יותר ויותר מכל הנ"ל ע"כ במקומי אני עומד לזכות ומ"מ בהנ"ל חלילה לי לעשות מעשה אם לא כפי הסכמת הגאון דמדינה אך להתלמד במקום אחר כתבתי:

ימיםאו עשר אחרי כתבי זאת הגיעני מכתב מבית דינא דהאי אתרא עם גביות עדות ושם מבואר מעולם לא שאל לשום גוי על חתנו אלא שהשתדל אצל שרי קומידאט להחליף איש אחר במקום חתנו ולהוציא לחירות וגם אל שר הצבא כתב להשתדל כנ"ל ועל זה השיב שר הצבא במכתבו הנ"ל הרי חתנך כבר מת ותקבל טאטען שיין באובן ישן ושוב חזר ר' דניאל אצל שרי קומידאט לזרזם בענין חליפי' הנ"ל ואז הוציאו לו טאטען שיין שנשלח לידם מלעמבערג אשר משם נשלח לאובן ומאובן לקומידאט כנהוג. ואם כן הוא אין לך מסל"ת גדול מזה ואחר שהנתנו דערכאות לא משקר ותורת עדות אין כאן ובזה לא יחלוק הגאון וכבר כתבתי לעיל משום חשש זיוף ליכא דע"י אגרת מהשר צבא ה"ל כמקויים וא"כ איתתא דא שרא להתנבא לכל גבר דתצביין בלי ספק: פ"ב יום ה' ט"ז מנחם תקע"ג לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

רבשלום לנופך ספיר ויהלם רב חביבי המאוה"ג המופלג ומפורסם החרוץ ושנין כש"ת מוהר"ר בער נ"י אב"ד דק"ק אייבשיטץ יע"א:

יקרתוהגיעני ע"ד עגונה א' שנלקח בעלה לצבא המלחמה ולא נודע ממנו מאומה כמה שנים אך כעת ע"י החקירה והדרישה של האשה אצל רעגימענט א"ל כי מת האיש הלז אשר שמו הי' כך מעיר אייבשיטץ וגם חקרה אצל רעגימענטס קאנצלייא כי רשומי' שם כל המתים שם והי' כותב יאזעפה בערגר מעיר אייבשיטץ מת ביום פלוני והנה כדת מה לעשות להתירה להנשא בכתב זה עכ"ל ואחר שנכנס בפלפול בענין מצא כ' בשטר כ' גוי ואם יש להאמין מטעם ערכאות אחר כ"ז סיים בסוף דלשני יב"ש ליכא למיחש הכא מטעמי' שכ' פר"מ שם ולא נשאלתי על זה גם לא הזכיר אם מת במלחמה ואם כ' שם וקברתיו או כיוצא בזה כי רגיל הוא שנכתב באותו ס' זכרונות באיזה חולי מת ובאיזה מקום נקבר ומ"מ על שלא נשאלתי לא נזקקתי להשיב והנה מה שנוגע לנאמנת הערכאות כבר כתבתי במק"א [עיין לעיל בתשובה הקודמת:]

אךיען פר"מ העמיק עיונו בענין מצא כ' בשטר ובפוסקי' השייך לזה אמרתי לבאר הסוגי' בעזה"י וממילא רווחא שמעתא וה' יאיר עינינו:

הרי"ףשלהי יבמות מייתי ירושלמי בפלוגתא דמצא כ' בשטר פלוני מת ר' ירמי' מקיל ור' בון מחמיר ומייתי ירושלמי ברייתא להדין וברייתא מסייעא להדין ולא הכריע ונימוק"י בשם הריטב"א כ' שסמך הרי"ף להקל ממ"ש בפ' מי שאחזו בעדות אשה הקילו וגם הר"ן פ' מי שאחז כ' כן דרך שסמך עצמו הרי"ף על פ' מי שאחזו וטא"ע סי' י"ז כ' א"א הרא"ש ז"ל מביא דברי שניהם ולא הכריע וכ' הרב"י אפשר גם הרא"ש סמך אפ' מי שאחזו והביאו לזה לשון הטור שכ' הרא"ש מביא שניהם ובאמת הרא"ש לא הביא כלום כי ידוע דהרא"ש כ' ספרו ע"ד פי' סביב הרי"ף כמו שעשה הר"ן וכמו שנדפס בהל' קטנות שעם הרי"ף שנדפס הרא"ש סביב הרי"ף ולא מייתי רא"ש דברי הרי"ף כלל רק מפרש דבריו ואף בהלכות קטנות שנדפס בש"ס אצל מס' סנהדרין הכניסו המדפיסים דברי הרי"ף בתוך דברי הרא"ש והיו לאחדי' ומי שאינו יודע סובר כי הכל דברי הרא"ש ולית' וכן הוא בכל הש"ס המדפיסים הכניסו דברי הרי"ף בתוך דברי הרא"ש והנה הכא בין הירושלמי דשלהי יבמות ובין הך פסק דמי שאחזו אינינו דברי הרא"ש אלא דברי הרי"ף ואך הרא"ש לא חידש עליו כלום והניחו סתם וס"ל להטור אי לאו דפשיטא להרא"ש דאין הכרע מסוגי' דמי שאחזו הי' מתעורר וכותב כמ"ש הנימוק"י או הר"ן אע"כ פשיטא להרא"ש שאין הכרע ולהחמיר וזה ברור:

וראיתיבב"ח וב"ש סקכ"ז שחשבו דהר"ן מפרש פלוגתת' בכותב לזכרון דברי' בעלמא וכעין ברייתא דכתובות ך' ע"א כותב אדם עידותו בשטר וכו' ע"ש ובתוס' וס"ל דבהא פליגי אמוראי דירושלמי ולא נלע"ד האמת כי הר"ן פ"ב דכתובות שם מייתי תוספתא יפה כח השטר שהשטר מוציא אשה מבעלה משא"כ עדים ויפה כח עדים שאם אמרו מת פלוני תנשא מצאו כתוב בשטר לא תנשא ואם אמרו מ"ש בשטר שמענו ושכחנו תנשא ע"ש והך ברייתא אדאורייתא קאי וקאמר שכותב הוא עצמו בשטר הרי את מותרת לכל אדם הוה ספר כריתות הכורת בינו לבינה ואם אומר הוא עצמו כן בפני עדיה לא מהני ויפה כח העדים שאם אומרים בפיהם מת או שום עדות דבר איסור מהימן וכשאינו זוכר רק מצא כתיב בכתב עצמו שכתב לזכרון והוא אינו זוכר אינו עדות מן התורה וכדאיתא בש"ס התם אבל אפשר מדרבנן משום עגונא הקילו אך ברייתא לא מיירי מזה אך ברייתא דהירושלמי דמסייעא לי' לר' בון מיירי מדרבנן דיפה כח שטר שטורף ממשעבדי משא"כ עדים והחילוק הזה הוא מדרבנן ויפה כח עדים משטר שאם אמרו מת פלוני תנשא אשתו ואם מצאנו אנחנו כ' בשטר אפי' ע"י עדים מת פלוני לא מהני אפי' מדרבנן לא תקנו תקנות עגונות בזה לר' בון:

איבראבהג"ה מרדכי פ"ב דיבמות סי' צ"ט המעיין שם יבין דס"ל ברייתא דמסייעא לי' לר' בון נמי בעדים עצמם שכ' לזכרון בעלמא ואינם זוכרי' עדותם וס"ל דהאי מצאו כ' בשטר אעדים עצמם דברישא קאי עדים שאמרו מת פלוני תנשא אשתו ואם הם עצמם מצאו שכתבו לעצמם מת פלוני אך אינם זוכרי' לא תנשא אבל עדות גמור אפי' לר' בון מהני ור' ירמי' דמקיל אפי' בכותב לזכרון היינו עדים עצמם אבל עד מפי עד תרי קולא בהדדי מנ"ל להקל אלו דבריו וצ"ל דס"ל בעלמא כר"ת דשולח כתבו לב"ד כשר מן התורה וכל השטרות דאוריית' הם ורק במעיד עפ"י כתבו לזכרון ואינו זוכר דלא הוי ראוי לבילה וס"ל לר' בון אפי' בעגונה לא הקילו ולר' ירמי' הקילו אך תרי קולא לא הקילו אבל למאי דקיי"ל אפי' שטר הוה דרבנן וא"כ אס"ד דר' בון מודה דעדות שטר מועיל בעיגונא משום קולא אך כותב לזכרון דלא הקילו מלגבי עדות ממון ור' ירמי' ס"ל הקילו טפי מאי מייתי מברייתא דמסייעא לר' ירמי' הא ר' בון נמי מודה דאקילו בעגונא ואכשרו מפי כתבם הפסול מן התורה ומה סייעתא לר' ירמי' אע"כ ס"ל למרדכי הנ"ל כר"ת אבל למאי דקיי"ל אפי' שטר הוא דרבנן א"כ לר' בון פסול כל שטרי ולר' ירמי' כשר הכל אפי' כותב לזכרון בעלמא דחז"ל בטלו דין דמפי כתבם בעגונא לגמרי ואפי' עד מפי עד נמי כשר דלא פלוג:

ועייןתוס' יבמות קכ"ב ע"א ד"ה דחזו לי' וכו' שבתשו' אלשך סי' קי"ח וב"ש סוף ס"ק כ"ט נדחקו בהמשך דבריהם ופשוט דהא פשיטא דהאי פליגי מצאו כ' בשטר דלא חיישי' לצרה אי א"א לקיימו דהיכי דא"א נותני' אעפ"י שאין מכירי' כמ"ש בש"ס דילן שם וכהסכמת חלקת מחוקק בתשו' דלא כהגאון מהר"מ כ"ץ אביו של ש"כ ז"ל שם וזה פשוט אך ניחוש שמא שד כתב דמשמע בש"ס דחיישי' אפי' היכא דלא אפשר אי לא חזי לי' בבואה דבבואה וזה לא שייך בכתב ע"כ הקדימו תוס' דבירושלמי מחלק דוקא בשדה ובבורות חיישי' אבל לא בעיר והקדימו נמי ש"ס פ"ק דמגילה נמי אינו מתנגד להירושלמי דגם שם מיירי בשדה אבל לא בעיר ושוב מייתי פלוגתא במצאו כ' בשטר ומיירי במצא בעיר דליכא למיחש לשד כנלע"ד כוונתם עפ"י פשוט וא"כ מוכח דס"ל דמיירי במצאו בשוק ולא בעד עצמו שכ' לו לזכרון ואינו זוכר ודלא כמרדכי הנ"ל:

ואמנםמה שהרעיש העולם הגאון מוהר"מ כ"ץ הנ"ל בתשובתו דלאיזה צורך הביא הרי"ף כלל הך פלוגתא דירושלמי כיון שסוף סוף סמך עצמו אפסק דפ' מי שאחזו גם לדידי יל"ד בדברי הרי"ף פ' מי שאחזו מה שהאריך וכ' אבל עדות דעלמא לא דרחמנא אמר מפיהם ולא מפי כתבם לאיזה צורך כ' זה דרחמנא אמר מפיהם וכו' והנה בברייתא דמייתי סייעתא לר' ירמי' צ"ע וכי ר' בון או אפי' אידך ברייתא פליגי אהא דנישאי' אשה עפ"י ע"א ותורגמן ואפי' שפחה ומסל"ת כמ"ש תוס' שלהי יבמות ואי נמי ס"ל כר"ע קודם שהחזיקו ע"ש א"כ מ"ש דפליג במצא כ' בשטר ולא בע"א ועד מפי עד אע"כ ס"ל לרבנן שום סברא לחלק בין מפי כתב לע"א ועד מפי עד א"כ מה סייעתא מייתי לר' ירמי' מברייתא דמפי ע"א ותורגמן וצע"ג לכאורה אבל האמת יורה דרכו דהנה ריהטא דשמעתא פ' מי שאחזו דהוה ס"ד כיון דרב החמיר בהרכנת חרש עד שיכתוב ש"מ הגדת כתב הגדה מעלי' הוא שמודיע לנו דעתו צלילתו של חרש וא"כ אין לך הגדה גדולה מזו דכתיב בעל כנפים יגיד דבר כמ"ש חי' רשב"א פסוק זה ועי' רמב"ן פ' שופטים דע"י רפרופי כנפי עוף ועשיית צל בכנפיהם הי' יודעי' עתידות בחכמת הטייאר ונקרא ההודעה ההוא הגדה מכ"ש כתיבת החרש שמודיע לנו צלילות דעתו וא"כ ק' מברייתא דפוטרו מקרבן שבועת עדות מאם לא יגיד ומשני מאם לא יגיד לא אימעט אלא מפיהם משמע דוקא דיבור פה והדר קשי' להו מהא דבודקין לעדות ומשני עדות אשה אקילו והשתא י"ל היינו בהס"ד אבל למסקנא דפליגי תנאי אי כתבת חרש מהני א"כ הדרן לקמייתא דברייתא דפוטרו מקרבן שבועה ס"ל כת"ק דכתבת חרש אפי' הגדה לא הוה ומימעט מאם לא יגיד בלא קרא מפיהם ואידך ברייתא דמכשיר הרכנה לעדיות אתי כרשב"ג ובין הרכנה ובין כתיבה מקרי הגדה ולכל עדות כשר דלא דרשי מפיהם ולא מפי כתבם אלא אם לא יגיד והאי ודאי הוה הגדה מעליא וא"כ אי כן הואיל למאי דקיי"ל כת"ק דכתיבה לא הוה הגדה גם לעדות אשה לא מיתכשר דלא מצינו דאקילו רבנן אלא במאי דנפקא לן מקרא דעפ"י שנים עדים ולא ע"א ולא מתורגמן בהא אקילו בעיגונא וסמכו אקרא דמייתי בספרי דלא יקום ע"א באיש אבל קם באשה ועלה קאי עפ"י ב' עדים אבל פסול כתבם דנפקא מאם לא יגיד אין לנו להמציא קולא בעדות אשה ונראה דזה הי' באמת סברת ר' בון וברייתא דמסייעא לי' לה אך להשמר מזה כיון דסתמא דש"ס פ"ד דאחין ובכתובות ך' מייתי מפיהם ולא מפי כתבם ש"מ קיי"ל הך דרשא וא"כ אפי' הוה כתבה הגדה מעלי' עכ"פ מפיהם אימעט וע"כ הך עדיות דברייתא ע"כ אעדות אשה קאי ומשום דנפקא פסולי' מפיהם כשבטלו חז"ל חומרת אותו פסוק גבי עגונה גם פי כתבם בכלל קולא והיינו דמאריך הרי"ף ומייתי בפ' מי שאחזו אבל שאר עדיות לא דרחמנא אמר מפיהם וכו':

והנההרד"ך בתשובה בית כ"ג כ' מסברא בהא דס"ל לר"ת דהרכנה בגופו עדיף מכתיבה היינו כתיבה שלא בפנינו אבל כתיבה אין לך הרכנה גדולה מזו אלא שכ' דרהיטא דשמעתא דפ' מי שאחזו משמע דכתיבה עדיף מהרכנה ולפע"ד ליתא דסוגי' משמע כהאי שיטה שכ' רא"ש משם ר"ת דאע"ג דרב דאמר חרש מהני לי' כתיבה אע"ג דהרכנה לא מהני ש"מ דהכתיבה עיקור הודאתו לא מטעם שכותב לפנינו דהוה כהרכנה שהרי הרכנה אינו מועיל אלא הכתיבה בעצמה מורה לן צלילות דעתו וה"ה ומכ"ש פקח הכותב למקום אחר דצייתינן לי' והוה לשמה וזו היא רהיטא דשמעתא לרב אך לפ"ז לרב ליכא תנאי אלא רשב"ג מפרש דברי ת"ק בד"א בפקח ונתחרש ורב נמי בהכי מיירי ודתנן לא יוציא עולמות היינו אפי' חריף טפי ומרכין אבל לכתוב אינו יכול אך ר' יוחנן אתי וחדית לן דפליגי והיינו משום דפשיטא לי' לר' יוחנן דהרכנה דגופי' עדיף מכתב שלא בפנינו וכותב בפנינו נמי לא הוה אלא הרכנה כיון דהוראת הכתיבה אינה הוראה א"כ לא הוה אלא כהרכנה וכיון דתנן עולמות ע"כ אין חילוק בין מרכין לכותב ופליגי ת"ק ורשב"ג והלכה כת"ק והש"ס דמשני לר' כהנא תנאי היא האמת משני דהכי קיי"ל דהוה פלוגתא אבל לרב לא פליגי וכיון דרב ור' יוחנן הלכה כר' יוחנן קמה הלכתא כדברי ר"ת:

אבלמ"ש דכתיבה בפנינו הוה הרכנה אמת נכון הדבר דהרי הרכנה בגופו כל דהו בשום אבר מהני ולאו דוקא הרכין בראשו ואלו הי' מורה באצבעותיו אותיות שיצורף ממנו כתבו גט לאשתי כקבוטל קפוטל דיומא י"ט ע"ב הי' מועיל בלי ספק והשתא הואיל ובאצבעותיו כותב על הספר בדיו מגרע גרע אין הרכנה גדולה מזו ולא ממעט מקולו אלא כותב שלא בפנינו אפי' פקח דלא ראינו הרכנה שלו נהי לר"ת לענין עדות מהני כיון שראוי להגדה מ"מ לענין כתיבת הגט לא הוי לשמה בכהאי גוני עד ששמעו קולו או יראו מעשה בגופו. והשתא אי לאו דמייתי הרי"ף הירושלמי שלהי יבמות מסוגי' דמי שאחזו ה"א לא התירו עדות אשה בכותב לפנינו דהוה מעשה בגופו דבשאר עדות פסול כדכתיב מפיהם ולא וכו' ופי ממעט כל האברים ולכה"פ כשאינו ראוי לדיבור פה אפי' לר"ת פסול מ"מ בעיגונא התירו אבל מצא כתוב שלא בפנינו ה"א דלא מהני אפי' בעיגונא משו"ה מייתי ירושלמי דברייתא מסייעא לר' ירמי' דס"ל לירושלמי דאפי' מצא כתוב הכל בכלל קולא דעיגונה ומהך פלוגתא לחוד ה"א הלכה כר' בון דלאו מפיהם ולא כתבם אימעט אלא מלא יגיד ובאותו פסוק לא הקילו רבנן קמ"ל סוגי' דמי שאחזו דמפיהם אימעט ותרוויי' צריכי' אהדדי וזה דעת הריטב"א והנימוק"י וקרוב לזה דעתו אעפ"י שכ' שמא והטור משמע לי' דרא"ש מחמיר בהחלט דאין למידין כתב שלא בפנינו מכ' לפנינו: מ"מ רוב הפוסקי' כולם מסכימין להתיר ורמב"ם בראשם פי"ג מגירושין ה' כ"ח אלא שהתנה שיהיה כ' ישראל וכ' ה"ה הטעם שלא התירו אלא גוי מסל"ת ולא כתב לפי תומו והדברי' תמוהים כמ"ש הרב"י בבד"ה עוד כ' ה"ה שכן מוכיח הסוגי' דפ' מישאחזו והקשה הלח"מ הא כן מפורש התם ותי' במצא כתוב אפשר ע"ד השטאה כ' ע"ש: והנה כבר כתבנו דיש לחלק בין ההיא דכותב לפנינו דהוה כהרכנה בגופו ובין כותב שלא בפנינו לכן כ' וכן מוכח ואין להקשות לפ"ז אסדור הרמב"ם שכ' תחלה הך דמצא כ' שנכתב שלא בפנינו ואח"כ כ' וכן מי שנשתתק וכו' הלא האי עדיף שכותב בפנינו וא"כ מאי וכן י"ל דבנשתתק אנו מסופקי' אם דעתו מיושבת וצריכי' הוראה שדעתו צלולה משא"כ במצא כתב אין לתלות אלא ברוב ב"א שדעתם מיושב ע"כ כ' וכן ומיהו ס"ל לרמב"ם דאיכא למיחש שמא הכותב כ' דרך השטאה והיתול ע"כ ס"ל בעינן כתב ישראל שאין ישראל משטה בכך לכתוב מת פלוני אפי' היכא דליכא למיחש למכשול ומכ"ש היכא דאיכא מכשול היתר א"א לעלמא משא"כ היכא דאיכא למיחש לרוב גוים א"כ ממנ"פ אי כ' דרך עדות פסול ואי כ' לפ"ת חיישי' להשטאה ע"כ בעי כתב ישראל והנה בנוסח שלפנינו איתא ונודע שזה כתב ישראל ובה"ה כתוב שזה כתבו ישראל בוי"ו הכינוי ונ"ל בודאי אי הוא כתב עברי או משיט"א שדרך ישראל ולא דרך גוים לכתוב סגי ולא חיישי' למיעוטא דמיעוטא דגוים שיכולי' לכתוב כן ובודאי א"א לו לסדר הענין והאותיות כמו ישראל והיכי דלא שכיחי מומרי' כדאי' בי"ד סי' קי"ט וא"כ סגי שיודע שזהו כ' מסודר כסדורו של ישראל אך נוסחו דה"ה שזהו כתבו ישראל מיירי בכתוב בגופן שלהן שאין סידור הכתב מורה לנו שישראל כתב זה צריכי' לידע שהכתב זה בעצמו כתבו איש ישראלי וע"ז כ' הרשב"א שצריך קיום להרמב"ם דמנא ידעו שישראל כ' זה אם לא ע"י הכרת צורות אותיותיו של פלוני ואפ"ה פליג רשב"ג כיון שחתום שמו לא ניחוש לזיופא:

והשתאבנדון שלפנינו בספר הערכי שנכתב בין המתים אין כאן חשש השטאה ולא זיוף כלל מה לי כ' גוי או ישראל והכתיבה ההיא ביום שנכתבה איננו אלא כמסל"ת ולא כמעיד ע"כ אם ראה ישראל בעצמו באותו הספר שנכתב כך שם וליכא למיחש לשני יב"ש ולא לשני שוירי ולא לבדדמי אתתא שרי' בלי ספק אך אם לא ראה באותו הספר רק שנאמר לו עפ"י שאלה קשה להתיר כ"א ע"י ב' זה שלא בפני זה וע"י טאטען שיין חותם בחותמו של אמת דה"ל כחתימת ערכאות ומדהוי תרי זה שלא בפני זה יש לדמותו כהני תרי פרסאי בגיטין י"ט ע"ב אלא דהתם הוו מסל"ת והכא ע"י שאלה אך הכא הוה ערכי עדיף טפי וע"כ אם ישראל א' שאל בקאנצלייא אפי' אינם מראי' לו בפנים רק הם רואי' ומשיבי' כך ושוב ממקום אחר השיג טאטען שיין כתוב באותו ענין ממש וחתום בחותם של ערכי אעפ"י ששניהם הוה כמו עד מפי עד כי הכותב בעצמו לא קברו מ"מ יש להקל אפי' כתב גוי כה"ג וכאשר בררתי לעיל עם צירוף דברי שבתשובה הקודמת המדבר מענין ערכי ואם הוא כנ"ל למטינא שיבא מכשורי ואחתום בכל חותמי ברכות א"נ: פ"ב מש"ק נגהי ליום א' כ"ב שבט תקצדיק לפ"ק:

משה"ק סופר מפפד"מ:

במותבתלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הרבני מה' יעקב נ"י בהמנוח מה' אברהם ז"ל מק"ק סנאטין אשר רוב ישיבתו פה"ק והעיד בתו"ע כדתה"ק באליו"ע: איך בין גיוועזען אין איין אכסני' פה ק"ק טשארנאוויטץ מיט דעם דייטשען לעהרער וואס איס פהק"ק גיוועזען, וויא איך האב מיט איהם גוט בעקאננט, האט ער מיר ערצילט דאז ער איז איין בורח מחמת ממון מביתו, און ער איז מק"ק אייזענשטאדט באונגארן וואס ער גיהער להשר פירשט עשטערהאזי, ער האט דארט איינע אשה ובנים ער הייסט יעקב בער פאפער, אך האט ער מיר גיוויזען איין רינג של זהב וחתמתו נחקק בכתב דייטש אִי בֶע פֶע.P.B.J. ער איזט גיוועזען גדול בקומה איין שענער מענש אונד האט געזאגט ער איס גיוועזען איין סוחר בביתו, אונד האט דארט איין משפחה נכבדת, ער האט בייא זיך געהאבט ב' לויזין עסטערהאצישע א' מן ארבעים רייניש כסף, גם א' מן חמשה ועשרים רייניש כסף איין רויטע, דיא פון סך ארבעים רייניש כסף איז בייא מיר גיוועזען איין צייט ואחר מותו האב איך זיא איבערגעבען להנגיד ר' הירש וואלף, און איך האב גינוממען אצל הנגיד הנ"ל מיין מעות וואס מיר איז געקומין דער אויף, ער איז גיוועזין איין איש כשר הולך בתום, אויך האב איך בייא איהם גיזעהין איין בריעף מאשתו וואס זיא האט איהם מנחם גיוועזין אז דער דאקטאר גיבט איהר זעהר גוטע האפנונג אין זיין עסק, גם האט זיא מתפאר גיוועזין דאס קינד זיין יונגעל ער ווייזט זיך שען בלימוד וכל אלה העיד העד הנ"ל בתו"ע כדתה"ק:

שובבא לפנינו הגביר הנגיד מ' צבי זאב בן מו"ה אלימלך סג"ל יאסטור והעיד לפנינו בתו"ע כדתה"ק באליו"ע: דער ר' יעקב בער פאפיר איז לפהק"ק גיקומין, האט ער זיך מיט מיר בעקאנט, אונד ער האט אצלי כמה פעמים סועד גיוועזין ער וואר איין שענער מענש און גדול אין גישטאלט, ער האט אויסגיזעהין בערך ל"ו שנים און האט מיר געזאגט ער איז מק"ק אייזענשטאדט באונגארן וואס עס גיהער להשר פירשט עשטערהאצי, און ער הייסט פאפר, אויף זיין חותם איז גיוועזין אִי בֶע פֶע, און ער האט גיזאגט מיר אז ער איז איין בורח מחמת ממון, זיין מעהרסטעס אונגליק איז גיקומין ממשא ומתן קנאפערין, ער האט מיר אויך גיזאגט אז ער איז גיוועזין כמה שנים בוכהאלטער בע"מ ווין, און האט מיר געזאגט ער האט איין אשה ובנים באייזענשטאדט ער האט צו איהר בכל פעם מפה"ק בריעף געשריעבען, און האשה האט איהם צוריק געשריבען בריעף לכאן זיא האט איהם תמיד אן געוויעזין דען בריעף לפהק"ק ליד האדון זאבאנסקע בוך הענדלער, ומיד האדון ההוא האט ער דען בריעף ערהאלטין לסוף איז דער פק"ק קראנק גיווארדען בחולי אשר מת בו, ערך י"ב ימים הי' מוטל בחליו וביום וי"ו עש"ק ר"ח שבט דהאי שתא תקצבזיין נפטר וחיים לכל ישראל שבק און איך האב מיך מתעסק גיוועזין און האב גיגעבין כל צרכי קבורתו והלכתי ללותו ונקבר באותו יום. כל הנ"ל העיד העד הנ"ל בחו"ע כדתה"ק ולראי' באתי עה"ח היום יום ה' ך' אייר תק"ץ לפ"ק פק"ק טשערנאוויטץ:

נאוםהק' יצחק שמשון הורוויטץ החונה פק"ק טשערנאוויטץ והגליל. ונאום הק' יוסף יהודה הנ"ל. ונאום הק' יוסף בהמנו"ח מ' משולם זלה"ה:

שלוםוכ"ט לי"נ הרב הגאון הגדול המפורסם כערוגת הבושם גן הדסים גל של אגוזים כש"ת מה' משה נ"י אב"ד ור"מ דק"ק אייזענשטאדט:

יקרתוהגיעני עם ג"ע מק"ק טשארנאוויטץ ודעת מר נ"י להתיר איתתא דא לעלמא ולא צריך להסכמתי מ"מ לעשות רצונו חפצתי ע"כ אבאר טעמא דהתירא כמ"ש פר"מ כבודו נ"י. הנה בג"ע נאמר שידעו שמו עפ"י עצמו שאמר כן בחייו שמו ר' יעקב בער פאפיר ושכן רשם בחותמו אִי בֶע פֶע בלע"ז. הנה הרא"מ סי' ע"ו כ' וז"ל וא"ת תינח אם הי' מכיר את שמו ושם עירו ע"י אחרים אבל הכא שלא הכיר שמו ושם עירו אלא מפי עצמו מאן לימא לן שלא הי' משקר כמנהג הולכי דרכים שמשני' שמותיהם ושם עירם מפני כמה טעמים נ"ל דכולי האי לא חיישי' דא"כ האיך התירו חכמים את האשה בעדות אותו שהעיד על מיתת של יוחנן בן ארי' שלא הכירו אותו אלא על מה שהגיד לו הוא עצמו כדאי' שלהי יבמות ולא חששו לשמא הוא משקר עכ"ל ואני בעניי ראי' זו איני מכיר דאי איכא למיחש להני אורחי ופרחי דמשני שמיהו ברמאות וברמיותי' זהיר וכדאי' שלהי ב"ב אין ראי' משם דשלהי יבמות הרי הוא לא התחיל להחזיק שמו אלא זה קרי לי' ארי' ומה הי' לומר כן שמי בעירי אם הוא שקר ודיו אם שאלוהו יענה בשקר אבל מה לו להחזיק דבריו של זה והענין מורה שלא ברמאות אמר כן משא"כ בעלמא ניחוש ומיהו הכא בנידון שלפנינו נלע"ד דליכא למיחש לאחר דאתי מעלמא וברמאות שינה שמו יעקב בער פאפר מאייזענשטאדט דלא ימלט או שידע את זה הבורח או לא ידעו ואם ידע שזה ברח מאייזענשטאדט מחמת ממון מי פתי יסור הנה לשנות שמו לשם הבורח וישיגוהו רודפיו ואם כסומא בארובה שינה שמו לשם זה ואירע שבורח מחמת ממון הלז שינה שמו כסומא בארובה לשם בורח מחמת ממון אחר ונבואה נפלה לפיו לכנו' שמו בשם זה הבורח ממש ושם עירו שניהם בורחים מחמת ממון זהו כעין נפילה דיחיד דלא חיישי' כמ"ש בתשו' ח"ץ בענין היתר עגונה דלא חיישי' לכיוצא באלה והוא ברור שזה המת בטשארנאוויטץ הי' שמו יעקב בער מאייזענשטאדט:

ואםלחוש לשני אייזענשטאדט ושני אונגרי' הנה בש"ע סי' קל"ב כ' רמ"א וכל הפוסקים כשכ' שם העיר בגט אין חוששי' לשני יב"ש ואם בגט כן כ"ש בעגונה דמקילי' כמ"ש הרא"ש במס' גיטין סי' כ"ז אלא דהוא נגד ש"ס דר"ה חייש לשני שוירי ולפע"ד הוא חשש טפי מב' יב"ש בעיר א' דכ' מהרי"ט בתשובה ח"ב סי' ל'. דלא בעי' הוחזק שאין כאן ב' יב"ש אלא לא הוחזק שיש כאן ב' יב"ש סגי: ונ"ל טעמו משום כל ב' יב"ש בעיר א' א"א שלא יהי' להם עסקי' ואגרות רשות שטרות ופנקסאות ומזכרת חובות וא"א שכל היום יהי' מדיינים בדיני ודייני וע"כ יהי' מסומני' בשום ענין ותו ליכא ב' יב"ש ואי אינם מסומני' הרי הוא מפורסם בעיר מפני הדיני' שביניהם כינאי ברחבו וא"כ כל עיר שלא הוחזק ומפורסם שיש שם עוד יב"ש הוה כמוחזק שאינינו ואמנם כל זה בעיר הלז אבל למיחש שיש בשוירי אחרת עוד יב"ש זה הוא חשש קרוב מאוד וממש כמוחזק דמי וא"כ צ"ע אמאי לא ניחוש:

אךכל זה אי איכא לפנינו ב' שוירי א"כ ליב"ש השני שבשוירי האחר הוא חשש קרוב אבל ליחוש לשני שוירי צ"ע ומצאתי שעמד במה שאכתוב בס' בית מאיר ועוד מצאתי בס' ת"ח בב"ב ק"ס והם לא ביארו ואני אבארם הנה אנחנו לא ידענו במדינתינו שום שוירי אחר ואם הי' א' בסוף העולם והי' שיירו' מצוי' אפי' לעתי' רחוקי' פ"א בשנה משם לכאן הי' נודע עכ"פ דאיכא עוד שוירי ומדלא נודע לנו ש"מ אם יש עכ"פ הוא בריחוק מקום מאוד א"כ עכ"פ הוה האי שוירי שלפנינו קורבא דמוכח טפי מיושבת בין ההרים דעדיף מרובא דעלמא ומה"ת ניחוש לשני שוירי והוא ק' עצומה וגם ביבמות בסוגי' דתרי יצחק צ"ע מאי אמר רבא יבדוק כל העולם שאני כל העולם מבדיקת נהרדעא כי נגד כל העולם הוה נהרדעא שלפנינו קורבא דמוכח משא"כ יבדוק נהרדעא לא הוה קורבא דמוכח ושם י"ל עפ"י שיטת רמב"ן ורשב"א ונ"י דהוה נכתב הגט במקומו ויש לומר כאן נמצא וכאן הי' שפיר אמר רבא לאביי אי לא אזלת בתר חזקת כאן נמצא וכאן הי' כש"כ דלא ה"ל למיזל בתר קורבא דמוכח ויבדוק כל העולם אע"כ משום קורבא דמוכח א"כ נהרדעא עצמו אינו צריך בדיקה משום כאן נמצא וא"ש אבל על ר"ה קשי' ונ"ל במס' ביצה תי' אביי בדף דהוא מקום כינוס היונים הוה הכל קורבא ע"ש וה"נ בי דינא דר"ה ומעשה ב"ד דמתני' בזמניהם דכולי עלמא אזלי לבי דינא דא"י או בבבל לב"ד דר"ה והוא מקום ב"ד כמו דף של שובך אבל בזה"ז בעו"ה ליכא כי האי גווני ויפה פסקו בסי' קל"ב אי איכא שם העיר תו ליכא למיחש לשני עיירות א"כ מכ"ש הכא בעדות מיתה:

ובנידוןשלפנינו שהזכיר המושל בהעיר פירשט עשטערהאזי ופירשט גדול כמוהו פקיעי שמי' וכמ"ש מהרי"ט בתשו' בר אחתי' דרב ביבי כיון דהוה מרבנן דבבל פקיעי' שמי' ולא חיישי' לתרי רב ביבי וה"נ ידוע דפקיעי שמי' טפי טובא ובשגם שנמצא באמתחותיו לאסין שטרות על אותו פירשט של אייזענשטאדט הלזה הקרוב לנו שאין בהם ספק דמגבי' בי' זוזא מהפירשט כמפורסי' הלאסין הלז בכל המדינות הקרובו' והרחוקות ומסתמא משררה שלו הי' לו אותן לאסין ניחוש שזה הי' מאייזענשטאדט אחר וקנה לאסין מאייזענשטאדט הלזה זהו יותר רחוק ורחוק מחשש שמא כשמא ועדים כעדים:

וכיוןשכתבנו שאין לנו לחוש לאייזענשטאדט אחר הרי כאן הזכרת שמו ושם עירו ומהר"מ לולבין התיר על זה עפ"י דעת ש"ג דבשמו ושם עירו סגי אם מפשפשי' בכל העיר וכ"כ תשו' מהר"א מזרחי שהוא המחמיר ובעי שם אביו ומ"מ כ' ע"י חיפוש סגי בשם עירו לחוד ומהר"מ ז"ל הוסיף כיון דעכ"פ נמי קצת כעין סי' וז"ל ויש לצרף עוד לזה ההוכחה שהזכירו העדים ער איזט איין שענער שניצר גיוועזין וכו' ער האט איינען געלבען בארט גיהאבט אונד איין גישטופילט פנים יע"ש וידוע כי סימנים אלו גרועי' שבגרועי' מ"מ חזי לי' לאיצטרופי והנה בנידון שלפנינו הי' חותמו אִי בֶע פֶע והוא מכלים דלא מושלי אינשי ורק הח"מ וב"ש כ' בשם הריטב"א דאי סי' לאו דאורי' לא סמכי' גם אכלי' דלא מושלי אינשי וא"כ מ"מ סי' דרבנן מיהת הוה וחזי לאיצטרופי טפי מסי' של מהרמ"ל וכיון שחפשנו באייזענשטאדט ומעולם לא דר שם אדם ששמו וכינוייו כזה אין לך חיפוש גדול כזה ועוד הרא"מ סיים בעובדא דילי' אפי' חיפוש אינו צריך כיון שהזכיר שם כינוייו עזריאל אשכנז שהוא בקנשטאנדינא שם כינוי למי שהוא מקהל אשכנזי' דשם כאלו הזכיר שם אביו וכן משמע בהריב"ש ק"ח א"כ הכא כינוי פאפר שלו ה"ל כשם אביו ואפי' חיפוש לא צריך מכ"ש דאיכא כל הני ע"כ אין כאן פקפוק כלל שזה האיש אשר בקשנו מצאנו מת בטשארנאוויטץ.

ומ"שפר"מ כיון שאין כאן קיום אחתימת ב"ד דהתם כבר ביארתי בתשובה (עיין לעיל סי' מ"ג) ופה אקצר כי בשטרו' שבין אדם לחבירו אחז"ל חזקה לא חציף אינש לזיופא כי חוצפא רבא ומעשה רע היא לזיופא ומ"מ משום לא שבקת חי הצריכו קיום כמ"ש תוס' ריש גיטין אמנם לענין מצא בשטר כ' פלוני מת מה חציפות שייך ואפשר לטיוטא בעלמא כ' א' כך או לשחוק והיתול ומה חציפות שייך אך לעומת זה אם הוא כתב ישראל י"ל לא חשידי ישראל בכך להוציא שם מיתה על חי ומכ"ש דאתי לאיכשולי בי' והדר ה"ל כמו שטרי ממון אם הוא כתב ישראל שידעי' עכ"פ ישראל כתבו ובהא פליגי הפוסקי' אי צריך קיום או לא דמה שהוא עדיף חזקה שישראל חייש לקלקול לעומת זה ליכא חוצפא כמו בשטרי ממון וזו היא הפלוגתא דרי"ף סוף יבמות ובגטין פ' מי שאחזו ובר"ן שם אך כל זה בשטר היינו הנמצא אבל במכתב הנשלח מאיש ידוע ומכ"ש מב"ד להודיע לאשתו בעלה מת בודאי איכא כאן חזקה לא חציף לזיופא ולא חשיד לקלקל ומה נפיק לי' מני' לקלקל אשה אם לא ניחוש לצרה דמכוון לקלקלה והא מסקי' בגיטין וביבמות בשעת סכנה אין חוששין לצרה ועוד ביבמות קכ"ב כ' ניחוש לצרה שמא נשא אשה במקום אחר פי' כיון שמוחזק לפנינו שאין לו אלא אשה זו מ"מ ניחוש שמא נשא אשה במקום אחר וא"כ במדינתינו ובזמנינו דאיכא חדר"ג ליכא למיחש לצרה:

וכלזה אנו צריכין במכתב הראשון הבא ממקום אחר יש לחוש שמא זייף א' במקום ב"ד אבל כיון שכתבנו לשם על הדואר כתוב אדרעס לב"ד וקבלנו תשובתם יש להקל בלי שום קיום אחר וכבר נעשה מעשה עפ"י ס' זו איזה פעמים וגם הגאון בס' בית אפרים כ' סברא זו מדנפשי' וברוך שכוונתי לדעתו זצ"ל וה' יצילני משגיאות וכיון דעתו דפר"מ להתיר למטינא שיבא מכשורי ויושיב ב"ד של ג' ויתיר כמ"ש ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד והי' זה שלום כנפשו היקרה ונפש א"נ. פ"ב יום ב' א' דר"ח תמוז תקצ"ז לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

טרםאחלה לדבר באתי בנא לבל יחר אף אמ"ו נ"י עלי ולא יהי' דברי למשא על אמ"ו הגאון נ"י כי אמת אגיד ולא אכחד לפי קוצר השגתי שאלה גדולה היא אצלי וקטנה בעיני אמ"ו ומובטחני בחסידותיו ובמדת ענותנותיו כי חז"ל חשו מאוד לתק"ע והאשה בוכה על ימי נעורי' גלמודה ושכולה זה י"א שנים ומעשה שהי' כך הוא טרם בואי הנה הי' דר איש אחד בגבולי בעיר אחת ודרכו הי' לילך ולסחור ימים אחדים בסחורתו בכפרים הקרובים ולחזור לביתו תמיד ביום ה' או וי"ו עש"ק ויהי היום יצא מביתו ביום ג' כדרכו וביום ה' לעת ערב הי' בכפר אחד אשר לא הי' דר שם יהודי ושארי יהודים סוחרים ראו אותו שם בעת ההיא רק הם יצאו משם למקום אחר והוא נשאר שם וגם כמה ערלים ראו אותו בתחלת הלילה הולך לבית מלונו אצל ערל א' ומאז לא שב לביתו וחמש' שנים אחר שנאבד האיש הזה בא הערל הלז שידוע שהאיש הנאבד הי' אצלו בלילה הזאת אל העיר אשר הי' דר בו יהודי הנאבד ואמר במ"לת שאשתו הערלית עם עוד ערל א' הרגו האיש הזה והי' מזכיר שמו ומשפחתו והעיר כי הי' מכיר אותו בטוב רק הוא לא הי' בביתו בשעת הריגתו אבל בתחלת הלילה הי' בביתו בשעה שבא יהודי לביתו אבל בלילה ממש הי' ביער עסוק במלאכתו וקודם אור היום בא לביתו וראה האיש הזה מונח בחדר מיוחד נהרג שם והי' מכיר אותו בטוב בט"ע כי לא הי' שום פצע וחבורה בפנים ובגופו כי הרגו בזפת חם אשר שפכו לתוך פיו אבל בקבורתו גם הוא הי' נתעסק עמו ביער אחד ואמר ליהודים שילכו עמו ויראה להם מקום קבורתו והלכו עמו רק בתוך ימי משך הזמן נחטב היער ולא מצא מקום קבורתו וחבשו הערלים לבית האסורים והערל הנ"ל אמר בערכאות שלהם בפני אשתו כמו שסיפר ליהודים ומחמת שהאשה עגונה עני' וכל משפחתה עניים כי בעלה לקח עמו את כל לא הי' ביכולתם לגמור הדבר ומשפחת הערלית עשירים וגם כמה ערלים עשירים מאותו כפר אמרו בהון רב יפדנה שלא להוציא שם רע על הכפר שנהרג שם יהודי כי חרפה היא להם מחמת באותו זמן היו מצפים שניתן להם חירות מאת המלך יר"ה בכמה דברים וכך הי' והערלי' חופשה ניתן לה מבית האסורים והאיש הנאבד הי' דר עם אשתו כדרך כל הארץ ד' שנים ולא הי' שנאה ביניהם ולא שום קטטת שיש לחשוב שרצה להרחיק נדוד ממנה ולעזבה עגונה וגם הי' לו בן יחיד וכמעט כל בני העיר לערך שלשים אנשים אמרו שברור להם כשמש בצהרים שנהרג האיש הזה שאם הי' בחיים לא עזב אשתו ובנו יחידו וכל ימיו לא הלך רק בכפרי' הסמוכים לכן יורנו אמ"ו הגנ"י:

תשובה.

שלוםוכ"ט לידידי הרב המופלג המא"הג צדיק ונשגב כמה"ו משה אלי' נ"י אבדק"ק פעטצעל יע"א:

גי"ההגיעני נידון שאלת עגונה לפי דבריו שבאו בשאלה יש לעיין בענין מסל"ת של הערל אי סגי בלי קישור דברים שנית אי מהני הט"ע של גוי מס"לת אך מ"ש מעלתו שיש כאן רגלים לדבר שלא הי' לו קטטה עם אשתו ובן יחידו אהוב כנפשו ואלו הי' חי הי' בא וראה כן בנב"י תנינא ס"סי מ"ג הנה נמשך שם אחר מ"ש בנב"י קמא ס"סי ל"א שכ' רעיוני על משכבי סליקו לחדש היתר בעיגונא ביש רגלים לדבר להאמין לגוי אפילו אינו מס"לת אלא שגזר שם בגזירת עירין שלא לסמוך על זה כי עדיין לא הביאו בכור הבחינה ואני אומר בצדיקים נאמר ותגזר אומר ויקם לך כי אין לסמוך על זה כלל ואין ממש בדברים ההמה במ"כ בלי עיון כ' והעלה על ספר:

הנהבנה יסודו עמ"ש סמ"ג וסמ"ק הובאו בש"ע י"ד סימן ס"ט סעיף יו"ד עכו"ם המשמשת בבית ישראל ונתן בשר בקדירה ואין ידוע אם הדיחו אם הגוי יודע מנהג ישראל סומכי' על דבריו וכו' ולשונם מועתק בט"ז ונאמנים במס"לת וכ"ש אם יודעים בטיב יהודי' וכו' ותמהו כל האחרונים מאי כל שכן אדרבה אם יודעים טיב יהודים מגרע גרע ואינינו מס"לת והרבה תי' נאמרו בזה וכ' הגאון נב"י ז"ל לפי המבואר בש"ע י"ד סימן קפ"ז סעיף ח' שרופא נכרי נאמן אם אמר שרפואה זו כבר ריפאה במקום אחר אם יש רגלים לדבר שאשה זו אחר שנתעסקה ברפואה זו פסק וסת שלה אז יש לסמוך על הרופא ומותרת לבעלה נמצא רגלים לדבר מהני בוסתות דרבנן בלא מס"לת ואם כן ה"ה בדם שמלחו מהני רגלים שיודעים בטיב מנהגי ישראל שרגילי' לדבר שעשה כמנהג בני בית ומהני בלי מס"לת והשתא מדכ' בלשון כש"כ כשיודעי' בטיב ישראל ש"מ דעדיפא לי' רגלים לדבר בלי מס"לת ממס"לת בלי רגלים לדבר וא"כ בעדות אשה שהתירו חז"ל מס"לת בלי רגלים לדבר מכ"ש רגלים לדבר בלי מס"לת. אלו דבריו ז"ל:

ואניאומר שגגה יצאה מלפני השליט להעלות על הדעת להשוות הענינים התם ברופא הוה רגלים לדבר כמו ידים מוכיחות סופו על תחלת דברו שאמת יהגה חכו שאמר שעסק רפואה שלו כבר ריפא במקום אחר שהרי סופו שגם כאן פסק וסתה ואפשר יש ללמוד מזה בגוי שנתן בשר לקדרה ולא ידעי' אם הודח ואומר שהדיח ושוב טעמנו ולא הרגשנו בו טעם מלח סופו הוכיח ורגלים לדבריו שדבריו אמתיים שהדיח אפילו אי לא הוה סמכי' אטעימה שלנו עכשיו נצרף זה לדבריו וכולי האי ואולי אינו דומה לדרופא אבל הך רגלים שיודעי' בטיב ישראל אין זה הוכחה לדבריו אדרבא מדיודע בטיב מרתית ומשקר לומר שהדיח וכן הכא הואיל ונאבד ואבד זכרו משקר ואומר שמת ואינו מתירא שמא יבוא הרוג ברגליו ומעתה כיון דאזדא לי' פירושו בסמ"ג וסמ"ק הנ"ל ממילא אין כאן ראי' שיהי' רגלי' לדבר כ"ש ועדיף ממס"לת אפי' רגלים כעין סופו מוכיח על תחלתו נמי אפשר דגרע ממס"לת אלא באי' דרבנן וסתות מהני אבל בעדות אשה אין לך בו אלא מה שהקילו חז"ל מס"לת אבל סופו הוכיח על תחלת דבריו לא:

ובשלהייבמות לא תהא כהנית כפונדקי' ע"ש תוס' על פי הירושלמי והכוונה מבואר דרבנן הוה ס"ל דאין זה מס"לת ממש מאי דהו' בוכה אך בצירוף מה שהוציאה מקלו ותרמילו והראה קברו נעשה כמעיד ממש ומ"מ האמינו כ"ש להאמין כהנת בעדות ממש ור"ע השיב דזה הוה מס"לת גמור ע"י בכיה ומקלו וכו' אלא דצ"ל דרבנן דר"ע הוה ס"ל כרבנן דר"י בן בבא דגוי נאמן גם להעיד יהי' איך שיהי' אין לך רגלים לדבר גדול מזה שמוכיח סופו על בכייתה ואפ"ה מטעם מס"לת הא דנאמן ולא הוה נאמנו' אי הוה ע"י שאלה איה חברנו ומוכח דלא כנב"י הנ"ל וישתקע הדבר ולא יאמר ועוד אפילו נאמר רגלים לדבר דרופא עדיף ממס"לת היינו דהוה כמו עדות ממש ולענין הבטחתו שתתרפא מהימן אבל לענין להתיר איסור כתיב אל תשת רשע עד ופסול עכ"פ:

והשתאנחזי מאי דקמן שהגוי הסיח לפ"ת שאשתו עם ערל אחר הרגו לפב"פ מעיר פלוני וסיפר שהוא הי' בלילה ההוא ביער לחטוב עצים ובבואו לביתו קודם אור היום מצא ההרוג והכירו היטב בט"ע כי לא הי' בו פצע ושום חבורה כי הרגוהו בשפיכת זפת חם לתוך גרונו ושוב סייע בקבורתו בתוך היער ואמר כי טרם יצאתי מביתי לילך ליער בא היהודי לביתו ללון שם ובחזירתו מצאו נהרג ונ"ל שיש בכל זה דברים הרבה שהם יתירים ומיחשב קישור דברים:

אךתחלה נברר גוף הדין ואין בהמ"ד בלא חידוש בהא מילתא פליגי הריב"ש וסיעתו ס"ל לא בעי קישור דברים דביבמות קכ"א ע"ב דאמרי' היכי משכחת לי' במס"לת כי ההיא דהוה קאמר ואזיל מאן הוה בי חיוא שכיב חיוא וכו' וזה לא הוה קישור דברי' וצריך לומר לדבריו הא דאמר היכי משכחת לי' פי' איזה שיעור הוה מס"לת ולא מתכוון להעיד ופשיט לקולא אפילו כי האי גווני דליכא קישור דברים נמי מהני והר"ן מייתי ראי' בהיפוך הכי קאמר היכי משכחת לי' דוקא באומר מאן איכא בי חיוא דההכרזה היא קישור דברים ובתשו' שער אפרים כ' אזיל וקאמר פי' אזיל ואמר דברים אחרים ובתוך הדברים אמר מאן איכא בי' חיוא ולדידי צ"לע להרי"בש מאי מייתי ש"ס ראי' לקולא דסגי בהכי דהרי אנסבי' ר' יוסף לאיתתא הא ר' יוסף ס"ל כר"י אמר שמואל דמתכוון להעיד נמי נאמן רק שלא יתכוון להתיר וא"כ מאי ראי' מר' יוסף דאנסבי' לאיתתא וצע"ג אבל להר"ן א"ש לא ראי' מייתי מר' יוסף דלר' יוסף אפילו פחות מזה הי' מתיר אלא הכי קאמר כגון הא לישנא שמכריז מאן איכא בי חיוא זהו מקרי מס"לת בקישור דבריו לדידן נמי אבל לריב"ש דמייתי ראי' להקל ק' מהנ"ל:

והריב"שמייתי ראי' מיבמות קכ"ג ע"א דפריך דלמא צרה היא ולא פריך דלמא נכרי הוא ולא הוה קישור דבריו עיי' מ"ל פי"ג מגירושי' הל' י"א והל' ט"ו ואני אבאר מה שנעל"ד ופי' דלמא נתכוון שישמעו ישראלים ולטובה ולהעיד נתכווין ופסול אע"פ שהמעשה אמת אסור משום אל תשת רשע עד וגם מהרי"ט מוכיח מזה כשאין הגוי מצוי בפנינו לא בעי וקברתיו מדלא הקשה דלמא גוי הוה ועיקור הוכחתם נבנה אדפריך ואימא צרה ופרש"י שנשא אשה במקום אחר ובאתה לקלקלה עכ"ל רצה בזה מדלא פריך דילמא א' מחמש נשים הוה אע"כ דהו"מ לשנוי דמיירי דלית לה חמותה ויבמתה וכו' אבל מצרה פריך שפיר אפי' לא ידענו לה צרה מ"מ דילמא אית לה במדינת הים וצריך לומר הכא איכא חששא טפי מלעיל עיי' ל"ו ע"א פירש"י היא צרתה ע"ש וכו' ועל זה הוקשה להם מה לנו ולצרה ליקשי מגוי ולאו דוקא גוי דודאי איכא למימר דמיירי באמר בלשון הקודש ובמקום דאין גוי מכירי' בלשון הקודש וכ"כ ב"ח בתשובה אבל דילמא מומר ורשע פסול עדות דאורי' דכל שנתכוון להעיד פסול משום אל תשת רשע עד ובמס"לת נאמן עם קישור דברים והרגתיו אע"כ לא בעי' שניהם זה נ"ל הוכחתם ולפע"ד דברי מהרי"ט הוכחה טובה היא אבל הוכחת הריב"ש יש לישב לדעת הר"ן דש"ס לא בעי למיפרך מגוי דילמא משנתינו כת"ק דר"י בן בבא ואפילו לר"י בן בבא הא ר"י אמר שמואל ס"ל אפי' נתכוון להעיד כל שאינו מתכוון להתיר משו"ה פריך מצרה אליבא דכ"ע אבל הוכחת מהרי"ט אין עליה תשובה דעכ"פ קברתיו אינו צריך דטעם וקברתיו אינו משום עדות אלא משום דחיישי' לבדדמי ושפיר מוכח דהיכי דא"א סמכי' דמת בלא וקברתיו וכן נ"ל מה שהקשה הריטב"א אהרמב"ם דבעי וקברתיו מקנטרמיסי' דלא מהימני משמע אחר מהימן כשאמר נהרג פלוני אע"פ שלא אמר וקברתיו ומשמע מהריטב"א דלא בעי קישור דברים דאל"כ אכתי תיקשי הא לא הוה קישור דברים וליתא דמקישור דברי' לק"מ דאתי כת"ק דר"י בן בבא דנאמן במתכוון אבל מוקברתיו הקשה שפיר:

אבלמ"מ רוב הפוסקי' החליטו להקל בקישור דלא כהר"ן אך מהרש"ל ביש"ש כ' שאם יתירו אינו מוחה והוא לא יצטרף עמהם [דברי יש"ש נדפסו בטעות ובהיפוך כי הנ"ל צ"ל בסיום ומסקנת דבריו ומ"ש בסוף להקל הם דברי מהר"י טייטציק שבב"י צ"ל ברישא אבל הוא ז"ל חשש להחמיר ע"ש] והכא נ"ל פשוט דהוה קישור דברי' הרבה ועוד יפה כ' נב"י קמא סי' מ"ז מידי ספיקא לא נפקא דלמא הי' אז קישור דברים וכן הדעת נוטה כי אחר שכבר עברו ה' שנים ואין דובר דבר מהיהודי הנאבד איך יבוא ממקום אחר לכאן ויתחיל לספר מעשה שהי' בביתו זה חמש שנים וע"כ בתוך סיפורי שארי דברים נתגלגל הענין עד שבא לזה ולא יהא אלא ספק הנ"ל ס"ס אולי הלכה כהריב"ש ואת"ל הלכה כהר"ן להחמיר דלמא הוה קישור דברים ועיי' ב"ש סי' קמ"ז דעתו להקל בכל ספק פלוגתא ועיי' קונטרס עגונות סימן רכ"ו ונידון דידן נ"ל תלי' אי ע"א בעדות אשה מדרבנן להקל ויש כח בידם לעקור דבר מן התורה היכי דיש טעם הגון אבל מדאמורי' אתתא בחזקת א"א לולי רבנן הקילו ואם כן היכי דפסול משום שנתכוון להעיד הרי בזה לא האמינו חכמים וחזר הדבר לתורה והוה חזקת א"א ובחנק קאי א"כ כל ספק בזה להחמיר כמ"ש ריב"ש סימן שע"ז אך לפי מה דהשריש רמב"ם סוף הל' גירושין דדאורי' הוא שהדבר ידוע שהאמת כן שכבר מת הבעל הלז וא"כ מה שלא האמינו בנתכוון להעיד אינו משום דחיישי' שמא לא מת אלא שאסור לקבל עדות נכרי נמצא מחזקת א"א יצאה האשה והבא עליה פטור רק אסור לקבל העדות מלעשות מעשה על פיו א"כ בזה י"ל ספיקא להקל עכ"פ נ"ל פשוט בהאי עובדא דקמן להקל למיחשבי' כמס"לת:

ועתהנדבר אם נסמוך אט"ע דגוי הנה כבר כ' ב"ש ס"ק ע"ו דכבר פשטה הוראה בישראל לסמוך אט"ע דגוי דלא כספיקתו של תה"ד ומאי תאמר דלמא כבר הי' אחר ג' ימים ונאמר שיהודי אשר בא ללון בביתו טרם שיצא הערל ליער לחטוב עצים חזר ויצא משם אח"כ וזה ההרוג שמצא הגוי בחדרו קודם אור היום אחר הוא שהי' כבר מת ג' ימים ונשתנית צורתו לזה שיצא משם ולא נימא כאן נמצא כאן הי' ולא נסמוך ג"כ על ר"ת וסיעתו דכשכל גופו שלם ניכר אפילו אחר ג"י ונאמר ג"כ ספק תוך ג' ימים ס' אחר ג"י להחמיר ולא נימא השתא הוא דמת אחר כל החומרו' האלו נ"ל הכא ליכא כל הני דהרי הגוי הזה בעל הבית יצא מביתו ולא הניח שם בחדרו ובביתו שום הרוג ובבואו קודם אור היום מצאו שם וצ"ל בני ביתו אספוהו מן השדה וממקום אחר ושם כבר מת זה כמה ימים זה דבר שא"א להעלות על הדעת מי פתי יסור הנה יאסוף אל ביתו נרצח א' לסכן עצמו בסכנת נפשות הרי קמן איך מהרו לקוברו בעיר קודם אור היום לבל יודע דבר ועתה שסיפר המעשה אחר ה' שנים נתפסו כולם והי' בסכנת מיתה איך נחוש שאספוהו מן השוק אין אלו דברים שראוי לחשוב ולעגן בת ישראל על זה ובשגם בלא"ה יש בכל הנ"ל עמודים לסמוך להקל כמו שרמזתי:

כלזה אנו צריכי' אם אנו צריכי' לסמוך אט"ע של גוי באנו לכל הנ"ל דלמא הי' אחר ג' ימים ועוד הא התה"ד מסופק בדבר אבל הכא אין אנו צריכי' לכל זה הרי מס"לת מפי מס"לת נאמן והגוי סיפר מה שסיפרה לו אשתו והרוצח השני אתה עמה איך הרגו הישראל בשמו ועירו ומשפחתו אשר הי' מכירו ורגיל עמהם ובא לביתם ללון אותו הרגו בזפת חם ואלו לא ראה הגוי אותו כלל ולא הכירוהו בט"ע אלא שסיפר מה שסיפרה לו אשתו ג"כ די בלי פקפוק ע"כ נלע"ד איתתא דא שרי' לאיתנסבא לכל גבר דיתיצביין ובתנאי שיעיין עוד ת"ח בדברינו אלו ואם ישרו אזי ישבו ב"ד של ג' ויתירוה לעלמא וה' יצילנו משגיאות ויורנו מתורתו נפלאות הכ"ד פ"ב נגהי ליום ה' ט' כסליו תקצ"ה לפ"ק. מש"הק סופר מפפ"דמ:

העתק גב"ע.

במותבתלתא ב"ד כחדא הוינא ואתת לקדמנא האשה ריזל אשת כ"ה ליב ב"ר צבי מסעמניץ תושב קהילתינו ושאלנו אותה אם יש לה בבעלה סימנים בגופו וכליו שהי' לבוש בנסעו מפה עם האלטץ שיף ואמרה בז"ל: אויף דען קאפף האט ער פאן פארנען צו דען שטירנען דרייא לאנגע האר גיהאבט אונד נאך דיא לאנגע האר האט ער אויף דען פאדערן טהייל קאפף אויף ביידע זייטען צווייא ווייסע גלאטע פלעק געהאבט וויא איין קאהלקאפף אונד צווישען דיא צווייא פלעק זיין קליינע שטיערא האר געוועזען אויף דען הינטערן טהייל פאן קאפף האט ער האר געהאבט וויא אללע מענשען דיא נאזע איזט שטומפף געוועזען ניכט שפיטציג נור ברייט אונד בייא דיא שטירנע צווישען דיא אויגען איזט דיא נאזע מיט איין קניטש איינגעבאגען געוועזען. גם אמרה שבנה הקטן הנשאר ממנו ושמו בערל האט נעמליך איינע זאלכע נאזע ושלחנו אחריו ומצאנו אמיתת דברים שיש לבנה הנ"ל חוטם בכל סימנים הנ"ל ואנחנו שנים ראשונים מחתומי דלמטה ידענו והכרנו לכה' ליב ב"ה צבי מסעמניץ הנ"ל שהי' לו חוטם בסימנים הנ"ל:

ע"דבגדיו שהי' לבוש בנסעו מפה אמרו ג"כ בפנינו נעמליך לייבל שלו הי' קארטון צבע געלב דיא קנעפף מיט דען אייגנען קארטאן איברצאגען אונד צוויא טאשען קליינע אויף דיא צווייא זייטען אונד איין שיב טאש טושעסטרע הוזען זיין שאן אבגעשטאסען געוועזען אונד מחמת עלטער האבען זיא שאן געלבליכט אויסגעזעהען זיינע שוה שנאללען ווארען קופפערגראס אונד פיערעקיג, כל הנ"ל הוגבה בפנינו ומצאנו כדברים האלה בת"ע יום ה' ה' תמוז תק"ל לפ"ק:

שובבא לפנינו הנער וואלף המשרת של האשה מ' בריינדעל אשר שכרה לכ"ה ליב ב"ה צבי הנ"ל ליסע עם האלטץ שיף שלה לפעסט ונסע כעת הנער וואלף גם גבירתו הנ"ל ביבשה לפעסט ושאלוהו בתורת עדות מה שנתודע לו מטביעת הר"ר ליב ב"ה צבי הנ"ל אחר האיום אמר לפנינו ב"ד ח"מ בזה הלשון: איך בין פאן דעם האלטץ שיף פאן דער אויפנער זייטען אין איין לאזיג אריבער געפאהרען אויף פעסטער זייטען אונד וויא דיא שיף לייט פאן דעם האלטץ שיף האבען דען שטריק פאן דעם שיף העראיבער געפיהרט אויף דיא פעסטער זייטען האבע איך געזעהען אונד וויא דאז שיף איזט אין מיטטען דער דאנוי געצאגען געוועזען האבע איך געזעהען וויא כה' ליב הנ"ל איזט געשטאנדען אין דיא העמד ערמל אין דער היך אויף דען שיף נעבען דען זעגעלבוים אויף דיא אבנער זייט דא האבע איך געהערט איין געשרייא דאס איין מענש פאן דעם האלץ שיף איזט אים וואססער דער דאנוי געפאללען אונד גלייך האבע געזעהען וויא פיהל קליינע שיפפע פאן פעסטער אונד אפנער זייטען געפאהרען זיין דען מענשען אויף צו זוכען בין וויעדער צו דיא האלץ שיף געקאממען האבע איך געזעהען דער קארמאניש צארט איישטוואן האט געוויינט האבע איך איהן געזאגט ווארום וויינסט האט ער געזאגט וויא זאלל איך ניכט וויינען אונזער יהודי דער לעפאלד (כך הי' נקרא בין אינם יהודים) דער אויף אונזער שיף איזט געוועזען איזט ערטרונקען אונד איזט גאר ניכט מעהר צו זעהען אין דער העך געקאממען גם אמר הנער וואלף הנ"ל עס איזט אין דער געגענד קיין האלץ שיף ווייטער געשטאנדען אלס אונזערע אונד איזט אויך קיין יהודי מעהר דארויף געוועזען אלס כ"ה ליב ב"ה צבי הנ"ל הנקרא בלשונם לעפאלד והי' חייט והטביעה הנ"ל היתה יום ג' כ"ו סיון העבר כ"ז העיד הנער וואלף לפנינו ב"ד ח"מ פה פאקש יום ה' ה' תמוז תקע"א לפ"ק:

במותבתלתא ב"ד כחדא הוינא ובידינו איזה בגדים ושוך שנאלל אחת והויזען שנאלל אחת שנמצא על הנטבע במשל"ס בעיר פעסט כשהוצאהו מן המים יום ה' כ"ח סיון העבר כנזכר בג"ע של הרב מפעסט ואתת לקדמנא אשה ריזל בת שמואל מפ"ק שהיתה אשת יהודה המכונה ליב בן צבי מסעמניטץ תושב קהלתי ושאלנוהו טרם שראתה דברים הנ"ל אם מכירה בט"ע או בסימנים בגדים שהי' מלובש בעלה הנ"ל בעת נסעו מפה והשיבה שוך שנאללין שלו היתה נחושת ומראן אדם והנחנו על השלחן שנאלל אחת מהנמצא עליו ועוד שנאלל אחרת מאיש אחר ותיכף אמרה האשה ריזל הנ"ל שאותה שנאלל נחשת מכירה בט"ע שהיתה לבעלה הנ"ל וכן האמת כדבריה ובמאנשעסטר הוזען לא הי' לה שום סימן רק בצבע כנזכר בג"ע ראשונה ורק וכשהראינה לה הויזען אמרה תיכף אני מכירה בט"ע שאלו ההויזען הן ההויזען מבעלה הנ"ל שהי' מלובש בהן בנסעו מפה וגם אני ח"מ מכיר בט"ע הדק היטב שאלו הי' הויזען של ליב בן כ"ה צבי הנ"ל והאשה ריזל הנ"ל העידה בפנינו ב"ד שלא הי' לבעלה הנ"ל הויזען אחרת אתו כשנסעו מפה ולייבל שלו אמרה כנזכר בג"ע ראשונה ודפה וכשראתה הלייבל אמרה כי הוא זה שהי' לבעלה מלובש כשהלך מכאן והכירה בט"ע והויזען שנאלל לא הכירה באמרה לא נודע לה סי' בגבו נעשה פה פאקש יום א' ער"ח אב תק"ע לפ"ק:

שובבאת' לפנינו האשה גיטל אשת ר' יוסף ואחר האיום והיגודים אמרה לפנינו ח"מ בזה"ל: וויא דער ציארטי אישטוואן וועלכער קארמאניש בייא דעם האלץ שיף ווא כ"ה ליב בר צבי מסעמניטץ איזט דארויף פאן פעסט אהיים קומען וויא ער איזט פאר מיין הויז פרבייא געגאנגען האט ער צו מיר פאן זיך זעלבסט געזאגט איך בין דיעסמאהל אונגליקליך געוועזען אין מיין לעבען איזט מיר נאך קיינער פאן מיין שיף ערטרונקען אונד דאסמאהל איזט דער ארמער יהודי דער שניידער כ"ה ליב הנ"ל הי' חייט ערטרונקען ער איזט געלעגען אין דער היך אויף דען שיף מיט דער האנד הינטער דען קאפף געשטיצט איזט דער שפיץ פאן זעגלבוים ווא דער שטריק דרויף ליגט אבגעבראכען האב איך געשריען ער זאלל אוועק געהען האט ער געזאגט איך פירכט מיך ניכט אינדעם האט ער זיך עבס אומגעדרעהט איזט איהם דער הוט העראונטער-געפאללען האט ער דען הוט וואללען אויפהעבען איזט ער אויף דען ברעט וועלכעס אן דער זייט איזט אויף געשטעללט אויף דיא ברוסט געפאללען אונד איזט רונטער אין דיא דאנויא געפאללען אונד איזט גאר ניכט מעהר אין דיא היך געקאממען ער מוס זיך אן דען ברעט איין שטארקען שטרייך אויפס טוט געגעבען האבען ווייל ער וויא איין בלייא איזט העראונטער געפאללען אונד ניכט אין דיא היך געקאממען כל הנ"ל העידה האשה גיטל הנ"ל בפנינו ח"מ היום יום ב' ט"ז אב תק"עא:

נידןמכתב ע"ד העגונה אשת ר' ליב סעמניטץ אשר נטבע בנהר דאנויא הושבתי אלי בד"צ וקראתי לפני מבני חברא הקדישה מהאנשים אשר התעסקו בו אחר הוצאתו ממים עד קבורתו והמה שלשה אנשים ה"ה ר' משה ליב ווערשוואר ור' מאנדל דייטש ור' איצק הרש גלאזער מסעמניץ ושאלנום באיום ובתו"ע ואליו"ע וזאת היא העדות שהעידו לפנינו זאח"ז:

ה"הר' משה ליב וועיששואר: איך האבע איהן בעטראכט אונד האבע געזעהען דאס ער איינע קליינע שטומפף נאזע האט געהאבט אויך האבע איך איהן דיא האר פאן פארנע אויפגעהאבען האב איך געזעהן דאס פארן דיא האר לאנג ווארען אבער איבער דיא האר האט ער וויא איין קאהל קאפף געהאבט שאלתיו אם השגיחו על שני פלעקען מימינו ומשמאלו כאשר כתבת לעיל בשם אשת הנטבע והשיב דאס האב איך ניכט בעטראכט אלליין איך האבע אויף דיעזען געזעהען דאס ער ויא איין קאהלען קאפף האט געהאבט דיא האר ווארען קליין אונד שיטר ע"כ עדות רמ"ל הנ"ל:

ה"הר' מאנדעל דייטש האט ווייטער ניכטס מעהר געזאגט אלס דאס דיא נאזע קליין שטומפפיג וואר:

ה"הר' איצק הירש גלאזער הנ"ל העיד כי ביום ב' (יום א' לפני הטביעה) הי' ר' ליב סעמניץ מפאקש בביתי וספר לי שהוא בכאן עם העץ שהביאו מפאקש להשגיח עליו לכל עבודתיו והי' אצלי לערך שעה ואח"כ הלך לו לדרכו והבטיחו שיבוא עוד אליו ומאז שהלך לא ראהו עוד ולא שמע ממנו דבר לא מהטביעה שהיתה מיד ביום ג' שאחריו ולא מהמציאה שהיתה ביום ה' לעתות ערב רק ביום ויו לערך 9 אוהר אין דער פריה כשהלך על השוק ברחובות קרי' שמע כי נטבע איש א' ונמצא ונבהל מיד לאמור בלבו אין זה כי האיש ההוא מיודעי ר' ליב מסעמניץ ובחזירתו ספר לו איש א' מפה כי איש א' מפקש נטבע שבוע זו בדאנויא ונתחזקה דאגתי על הנ"ל וכשבא לביתו אמרה לו אשתו כבר שמעתי מזה כנ"ל ואח"כ כשנתודע הדבר לפני חברה קדישה כי אינם ממכיריו ויודעיו שלחו אלי לילך עמהם לבית עלמון (כי שם הניחוהו מיד בלילה ביום ה' בחדר מיוחד להם על ב"ע) אולי אכיר אותו וכן עשיתי והלכנו מזה לערך איין אוהר אחר חצי היום דא האבע איך גלייך אויף דען וועג געזאגט מן קאן איהן לייכט אן זיינער נאזע ערקענען וויא איך הינאויס קאם אונד מאן האט דיא מכסה וועג גענאממען אונד האב נור אויף איהן געזעהען האב איך איהן גלייך ערקאנט שאלנוהו עוד אולי ראית לבד אחר סימן החוטם ולא יותר האט ער משיב געוועזען איך האב איהן אן דער נאזען אויגען אונד מויל ערקאננט אונד וואן טויזענד מענשען געוועזען ווערען דיא איהן פאן פארהער געקאננט האבען זא העטטען זיא איהם אויך גלייך ערקאננט, שאלנוהו עוד איך הכרת אחרי שהי' לפי דברי עדים מלא דם אשר שתת מפיו ותמיד נשמע רתיחת דמו ולפי שגוף הי' נפוח הי' ראשו לאחוריו וגם הדם שתת לאחוריו ובפניו והשיב כי אעפ"כ הכרתיו היטב כי חוטמיו וסביביו לא הי' מלוכלכים. קצת הדבר שנה ושלש כי הכירו היטב ומשמעות לשוח מבורר שהכירו בט"ע ממש ווייל איך איהן גאנץ גוט געקאננט האבע דען איך בין מיט איהם געבאהרען אונד אויפגעצאגען ווארדען אך אחרי שידענו כי הכרה זו גרוע היא לפי שלא חזוהו בשעתו והרוצה לחפש בהתירא דהאי אתתא יצרף ג"כ סי' הכלים לכן שלחנו גם אחרי הבגדים אשר כבר נמסר ביד הקצין ר' יאקב מקהלתנו (כי יראנו פן יאבדו על הדרך) ולא הובא לנו יותר כי אם הוועסט של קארטון ממראה געלב עם שלשה בתי כיסיס כאשר תארם מע"ל במכתבו אך הערלים המוצאי' חתכו מהם גם ההויזען דושעסטר אך להן הי' מראה גרין ולא געלב ואפשר שט"ס נפל במכתבו גם שוך עם שנאלל נשאר ביד הק' ר' יאקב והשטרומפף נאבדו גם ארבע כנפות לא הי' עליו עוד בשעת תחלת עסק היהודים עמו או שנאבדו במים או ע"י הערלים שהוציאוהו: שכחתי כי גם זאת העידו שני עדים הראשונים כי זקנו הי' משערות שחורות וגם הי' בתוכן שערות הרבה געלבליך וגם מעט שערות לבנות כ"ז העידו לפני ח"מ בצירוף בד"צ שלי ביום ד' ח"י תמוז וכתבתי וחתמתי פה עיר פעסט יום הנ"ל הק' ישראל סג"ל החופק"ק הנ"ל:

כלהגב"ע דהכא ודפעסט הנ"ל העתקנו אות באות מגופי' גב"ע בחתימות ידינו ובח"י הרב מפעסט לראי' בעה"ח

**הק'**יצחק איצק גריסהאבער מקראקא חפ"ק פאקש ואגפי' יע"א:

ע"דשאלה בהיתר עגונה אשת ר' ליב בר צבי מסעמניץ מק"ק פאקש כמבואר יפה הכל בגביעת עדות על טביעתו במים שאל"ס ועדות המתעסקים עמו בקבורתו והאומרים סי' גופו ובגדיו אומר האמנם הענין חמור מאוד אשת איש ואמנם המצוה רבה מאוד וחשו חז"ל הרבה לתקנת בנות ישראל ע"כ נראה ע"ד משא ומתן של הלכה מה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה ומה' ית' אשאל עזר יסעדני ויתמוך לבי שלא יזדקר לפני מכשול וטעות ויצילני משגיאות ויתנו עידיהן ברור הראיות אשר על אדני האמת בנויות:

ראשוןתחלה נאמר במה דפשיטא לי' לפאר ר"מ דע"י מסל"ת של הערל בעל הספינה כבר יצאה האשה מאיסור דאורי' שראוי להאמין על הטביעת ומשאל"ס דרבנן הוא הדבר צריך קצת לפנים ולדינא גם אני אומר כן אבל בתחלה צריכי' לברר דהנה לכאורה הדבר ידוע ופשוט דאם לא המתינו עליו כשיעור יציאת נפש עדיין היא בחזקת איסור א"א והשתא אפי' נאמר שמתוך אריכות לשונו של המסל"ת יש להבין ולדייק שחפשו אחריו חפש מחופש ושהו כדי יציאת נפש מ"מ הא איבעי' לן ר"פ י"ד דיבמות אי ע"א במלחמה חיישי' לדדמי ולרוב הפוסקי' לא איפשטא איבעיא ואזלי' לחומרא והנה אומד שיעור יציאת הנפש נראה מסברא ששייך בי' אמירה בדדמי והבאתי גם ראי' לזה מהש"ס דהתם דבעי למיפשט ע"א במלחמה מדהשיא רבי נשותיהם של ת"ח שטבעו ע"ש וקשה הא הך פשטן לא אסיק אדעתי' דין דמשאל"ס ואפשר הוה ס"ל כס"ד דשלהי יבמות דבת"ח לא שייך דין משאל"ס משום דקלא אית להו מ"מ הוה ס"ל להאי פשטן דליכא למיחש שעלה במקום אחר וא"כ ק' מה בדדמי שייך הכא בטביעה דנפשוט מיני' מלחמה דהתם שייך שפיר בדדמי דשדי גירא וכדומה וכמבואר שם. אע"כ שייך בדדמי בשיעורא דיציאת הנפש ותו יש להוכיח כן מהתוס' שם שכ' דלמאי דמסיק שהכירו בסימני' מיירי בסי' מובהק ביותר למ"ד סי' לאו דאורייתא וק' מאי פסקא דלמא בסי' אמצעי דמועיל מדרבנן מיהת ומשאל"ס אי' דרבנן בעלמא הוא אע"כ צ"ל כיון דהשתא קיימי' דע"א אומר בדדמי חיישי' שטעה בדמיונו בשיעור יציאת הנפש וה"ל אי' דאוריי' ומשו"ה בעי' סי' מובהק:

איבראמצאתי ראיתי ליש"ש פי"ד דיבמות סי' ז' בסופו שכ' וז"ל ומים שיש להם סוף דמתירי' לקמן בפ' אחרון בעובדא דחסא אפי' בלא קברתיו משום דלא שייך התם בדדמי כיון שעומד ורואה כל סביבו ושהה שם כדי שתצא נפשו דבודאי מת עכ"ל ומבואר להדי' דפשיטא דלא שייך בדדמי בשיעורא דיציאת נפש. וצריך לומר דס"ל ז"ל דבש"ס דבעי למיפשט ע"א דמלחמה מעידי טביעה היינו משום דבטביעת ספינה שייך בדדמי דלמא לא טבעה ממש רק נטרפה או אבדה בים ועדיין לא טבעה ממש ואמרה בדדמי אבל אדם שנפל לתוך המים בלי היזק שאירע לספינה שם לא שייך בדדמי בשיהוי שיעור יציאת הנפש:

ובאמתבלאה"נ ליכא חזקת אשת איש דעכ"פ ראיית הנפילה למים לא גרע מספינה שאבדה בים דס"פ כל הגט דנותנין עליו חומרי חיים וחומרי מתים מבואר שם דנהי דספינה דאוריתא הוה אבל חזקה לאיסור ליכא תו מכ"ש בנפל לתוך המים דעדיף עכ"פ מספינה שאבדה בים. גם כבר הארכתי בתשו' אחרת לפמ"ש רש"י בפ"ב דכתו' בסוגי' דשני' אומרי' מת דמוקי לי' באומרת ברי לי ופירש"י אלו הי' קיים הי' בא ע"ש והר"ן שם פליג על ס' זו בחזקת היד ע"ש והי' נ"ל דעכ"פ בזמנינו שנשתנו העתים ממה שהי' בימיהם דקביעא בי דואר בכל אתר ואתר ואלו הי' קיים והמים הובילוהו מרחוק לגור נהי דלא הי' בא משום טעם מ"מ הי' מודיע לבני ביתו ע"י מכתב דקביע בי דואר והא קמן דרב אשי הוה ס"ל בת"ח לא שייך דין משאל"ס משום דאית לי' קלא ונהי דלא קיי"ל הכי היינו שחז"ל החמירו ולא פלוג רבנן מ"מ להסיר חשש אי' דאוריי' לא נדחו דברי רב אשי ועיין במרדכי סוף יבמות שכמה גאונים רצו לצרף דברי רב אשי ע"ש בסי' צ"א וא"כ הא דידן נמי סברא גדולה היא ועדיף מקלא דצורבא מדרבנן ונהי דאין להתיר אשה על זה דעכ"פ עדיין איכא למיחש לכמה סבות המונעי' הכתיבה על הדואר מ"מ אותן סבות מיעוטא הוה אבל רובא דרובא אי הוה קיים הוה מודיע לביתו ובכי האי גוני גם הר"ן מודה לסברת רש"י דנימא אלו הוה קיים הי' נותן תודע לביתו ועיי' מ"ש תוס' יבמות קכ"א ע"א ד"ה ולא הי' וכו'. וא"כ בצירוף ג' אלו דהיינו דחזקת אשת איש ליכא בלא"ה אפי' בלא שיהוי עד יציאת הנפש. ופשיטותו של מהרש"ל דלא שייך בזה בדדמי וצירוף רובא אלו הי' קיים הי' כותב על הדואר שלש אלה מספיקי' לצרף גם סברת הרי"ף דס"ל איפשטא האיבעי' דע"א ליכא למיחש בדדמי כלל ויצאה האשה עכ"פ מחשש איסור דאוריי':

ברםדא צריך דאפשר עדיין יש מקום לבע"ד לחלוק ולומר דעדיין לא נפקי איתתא מחזקת אי' דאורי' כיון דלא הועד לפנינו שנפל למי' אלא ע"י גוי מסל"ת דמן התורה אין ממש בעדותו ונהי דהי' כח ביד חכמים להאמינו להתיר אשה על פיו מ"מ הכא במים שאל"ס שהם לא האמינו אפי' לשני עדים א"כ מעולם לא הואמן מסל"ת על זה העדות ומנ"ל להוציא האשה מאיסור דאורי' ע"י גוי מסל"ת בנפילת משאל"ס וממ"נ אי בתר דרבנן אזלת אין ממש בעדות זו ואי בתר דאורי' אזלת אין גוי מסל"ת נאמן:

אמנםנראה לברר הדבר בעזה"י דזה ליתא ואקדים לשון הרמב"ם סוף הלכות גירושין אל יקשה בעיניך שהתירו חכמים הערוה החמורה בעדות אשה וכו' שלא הקפידה תורה על העדת ב' עדים וכו' אלא בדבר שאין אתה יכול לעמוד על בריו אלא עפ"י העדים וכו' אבל דבר שאפשר לעמוד על בריו שלא עפ"י העד הזה ואין העד יכול להשמט וכו' לא הקפידה תורה עליו וכו' לפיכך הקלו חכמים בדבר וכו' כדי שלא תשארנה בנות ישראל עגונות ע"ש ויל"ד דפתח לא הקפידה תורה ומסיים לפיכך הקלו חכמים משמע שהוא רק דרבנן גם המגיד משנה הקשה דבראש הפ' משמע דרמב"ם חושש לאידך טעמא משום דייקא ומנסבא והכא ס"ל משום דלא משקר הוא במילתא דעבידא לאגלויי גם ביש"ש תמה על רמב"ם דפסק האיבעי' דע"א בקטטה ובמלחמ' שלא תנשא ואם נשאת לא תצא ואמאי הא ספק א"א דאורי' להחמיר ולפע"ד ס"ל לרמב"ם בודאי אין שום סברא שחז"ל יעקרו אי' א"א דאורי' בקום ועשה בעדות נשים וגוים משום סברא אשה דייקא ומינסבא ומשום תקנות עגונו' אלא ודאי בלי ספק כלל דמן התורה לא בעי עדות במילתא דעבידא לאיגלוי' וכמו אשתמודעינהי דפ' מצות חליצה והש"ס דאיבעי' לי' ע"א במלחמה ובקניטה מהו הכי מיבעי' לי' דפשיטא להש"ס דמסברא הי' ראוי לחו' להחמיר משום חומרא דא"א ושלא לקבל עדות נשים וכדומה וכמו שהחמירו בתחלת עדות באמת כמבואר פ' יש בכור וע"כ הא דלא החמירו היינו משום תקנת עגונות לא רצו להחמיר בסוף עדות והשתא ספוקי מספקא להש"ס הא דלא החמירו חכמים היינו שצירפו לזה סברת דייקא ומנסבא והיכא דאמרי בדדמי החמירו באמת או היכי דסני' לי' או דלמא בלי שום סברא הניחו חז"ל על דין תורה משום מלתא דעבידא לאגלוי' ולא איפשטא איבעי' וה"ל ספיקא במילתא דרבנן ופסק הרמב"ם לא תינשא ואם נישאת לא תצא וגם כל דבריו הנ"ל מבוארים וזכינו לדין דנכרי מסל"ת נאמן מן התורה ואתתא דא נפקית מאיסור דאורי' עכ"פ:

ועתהנחזה אנן נשית לבנו לעדיוה שהכירוהו בט"ע וסי' גופו ומלבושיו הנה לפי דברת פר"מ שחוטמו היתה שקועה מאוד סמוך למצח בין העינים וגם היתה קצרה ורחבה כעין שקורין שטומפף נאזע הגם כי שטומפף נאזע לחוד לא הוה אפי' סי' אמצעי כי הוא זה שכיחא טובא מ"מ חוטם שקועה היינו חרום האמור בתורה שכוחל ב' עיניו כאחת וכ' בתרומת הדשן כי חרום הוא סי' מובהק ביותר מכ"ש בנידון שלפנינו שמצורף לזה גם שטומפף נאזע שבודאי א' מאלף לא יזדמנו כאחד החרום וקצרות החוטם ורחבה בראשה והואיל ומעלתו וסיעת מרחמוהי הכירוהו בחייו שכן הי' אעפ"י שלא ראהו במותו הנה העד ר' איצק הרש גלאזער שאמר טרם ראותו כי הוא נתגדל עמו מעודו וגם ביום שלפני הטביעה הי' אתו עמו במחיצתו ושיהי' ניכר היטב ע"י חוטמו ואח"כ כשראוהו אמר היינו ר' ליב סעמניץ מפאקש ושניכר לו ג"כ בחוטמו אעפ"י שלא הזכיר שום דבר שבחוטמו שעל ידו ניכר לו מ"מ כיון שמעלתו העיד השינוי הפלא שהי' לו בחוטמו והעד שהכירו ונתגדל עמו בודאי הי' ידוע לו היטב הפלא הזה שחוטמו חרום וקצרה וזהו סי' הנולד עמו שאינו משתנה ע"י מים או ע"י שיהוי כלל א"כ מסתמא כשאמר שהכירו בחוטמו ה"ל כהכירו בסי' מובהק ביותר והכא דליכא תו אי' דאוריי' אפי' בעל העיטור יודה דסמכי' על סי' מובהק כזה להתיר האשה מכבלי העיגון:

אךמה שעומד לנגדי דברי ב' העדים ר' משה ליב ווערשוואר ור' מאנדל דייטש שלא הכירוהו בחיים ובראותם אותו אחרי מותו העידו שיש לו קליינע שטומפף נאזע ולא הזכירו כלל מהפלא הזה שהי' חרום וכמעט שהי' בעיני כאלו העד ר"א הרש גלאזר מוכחש משני עדים אם לא נאמר שלא הי' החירום בחוטמו כל כך ע"ד הפלא שישגיחו העדים על זה ויהי' כל זה נכלל בלשונם קליינע שטומפף נאזע וא"כ איננו סי' מובהק ביותר ואי נמי הוה סי' אמצעי אפשר מ"מ לכמה פוסקים דסי' אמצעי לאיועיל אפי' באי' דרבנן וכדמוכח שזה הוא דעת הרמב"ם ג"כ שפסק דהמנהיג בכלאים אינו לוקה אלא טמאה עם הטהורה אבל ב' מינים טמאי' ליכא אלא איסור דרבנן והקשה הרא"ש בתשובה מש"ס ר"פ או"ב כד מעיילת כודנייתא בריספק וכו' דקאמר ש"מ סי' דאורי' ולהרמב"ם מנ"ל דסי' דאורי' הא פרידו' הוה ב' מינים טמאים וסגי בסי' דרבנן ולהרמב"ם י"ל דלא חייש לקו' הנ"ל דס"ל שום סי' דרבנן לא יועיל להתיר שום איסור אפי' דרבנן ולא יועיל אלא להחזיר אבידה משום הפקר ב"ד הפקר ומטעמא דאמר רבא פ' אלו מציאות בעל אבידה גופי' ניחא לי' וכו' אבל באיסור כלל לא וכן מורה לשון הש"ס ורש"י דב"מ כ"ז ריש ע"ב ובלשון רש"י דחולין ע"ט ריש ע"ב ואפשר דהרא"ש נמי לא הקשה אהרמב"ם הנ"ל אלא דעכ"פ מנ"ל להש"ס להוכיח כל כך בפשיטות אלמא ס"ל לר' אבא סי' דאורי' דלמא ס"ל סי' דרבנן אלא ס"ל סמכי' אסי' דרבנן באי' דרבנן והכי הל"ל אלמא ס"ל לר"א סמכי' אסי' באיסורא אבל לעולם לדינא מודה הרא"ש דלא סמכי' בסי' אמצעי בשום איסור:

וישלהביא ראי' לזה מש"ס דהרי למ"ד סי' לאו דאורי' מיירי מתניתן דאין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו היינו סי' אמצעי' ולא מוקמי' בארוך וגוץ אלא למ"ד סי' דאורי' וזה מבואר והנה פ' יש בכור מבואר ללישנא קמא דסי' פדחת לחוד מועיל מן התורה רק משום חומרא דא"א בעי' פרצוף פנים עם החוטם והגע עצמך הרי שיש היכר בחוטם בלי פרצף פנים אמרה מתני' דאין מעידי' עליו אפי' שיש סי' בגופו סי' אמצעי ואמאי הרי כבר יצאה אשה מאי' דאורי' ע"י היכר חוטם דהוה טפי מהיכר פדחת שעיקרו של אדם הוא החוטם עיי' רמב"ן על התורה בפסוק חרום ודוחק לומר דהש"ס קאי ללישנא בתרא דבכורות דמן התורה בעי' שלשתן אע"כ בשום אי' לא יועיל סי' דרבנן ובזה א"ש מה שהקשיתי לעיל על התוס' דר"פ האשה שלום שכ' דהא דשני ת"ח מיירי בסי' מובהקי' והקשינו הא כבר יצאה מאי' תורה ע"י משאל"ס והא"ש דלאי' לא יועיל סי' אמצעי וא"כ אין לי לסמוך על היכר סי' חוטם הנ"ל:

איבראהאמת דמשמעו' לשון ר' איצק הרש גלאזר מבואר שהי' לו ט"ע היטב בצורתו אפי' בלי היכר וסי' החוטם וכמ"ש בגב"ע דהרב דק"ק פעסט אבל מה נעשה והרי אשתהי יותר מי"ח שעות ואיתפח תפח ובש"ס אמרי' והא דחזינהו בשעתי' והיות כי זה תלוי באשלי רברבי דר"ת וסיעתו והרשב"א וסיעתו ובתוס' שלפנינו קצרו קצת שטת ר"ת והאחרונים לא הי' לפניהם דברי ר"ת בס' הישר אשר זכינו לו עתה ע"כ אבאר קצת ואומר כי דברי ר"ת מבוארי' מאוד בתשו' שבס' הישר דף פ"ה ע"א ההוא אמר דהא דאין מעידי' עד אחר ג' ימים ע"כ לא קאי אשלפניו אין מעידי' עד שתצא נפשו אפי' ראוהו מגויד וצלוב דזהו החוש מכחיש שאם ראו עדי' אדם בחיותו קודם שיצאה נפשו והכירוהו בטוב רק שאין מעידי' עד שיצאה נפשו ואח"כ חזרו עליו אחר ג"י למיתתו ויציאת נפשו ומכירי' אותו עדיין בצורתו ממש היתכן שלא יעידו עליו זה מה שהחוש מכחיש וגם מייתי מעשה מרבנו שמשון הי"ד שהגיד עליו בעל החלו' אחר חצי שנה להריגתו ומצאו צורתו ממש כבן יומו ואע"כ רישא דמתני' נמי דאין מעידי' אלא על פרצף פנים עם החוטם נמי לא מיירי באדם שלם לפנינו דהגע עצמך אם נהרג אדם וחתכו מיד את חוטמו וכי נימא שלא יהי' לנו בו שום ט"ע אע"כ מיירי כשגופו נשתנה ואינו ניכר לנו ומקום שיער שבראשו חתוך וגם סנטרו ועיניו חתוכי' ולא נשאר ממנו כ"א פרצוף פנים שהם הלחיים וחוטמו ופדחתו ואמר שאם חסר א' מאלו אין מעידי' עליו והטעם משום דאין בו ט"ע גמור אלא שהט"ע כאלו אינו אלא כמו סי' מובהק ביותר להעיד על ידי אלו אבל כשחסר א' משלשתן לא מיחשבי כפי' מובהק להכיר הגוף על ידיהם ומ"מ העלה שם דאם אירע מקרה שיש לו ט"ע בא' מאלו ט"ע ממש אזי מעידי' אפי' על א' משלשתן והש"ס דבכור' הו"מ לשנויי הכי דהיכר פדחת מועיל לחוד כשיש לו בו ט"ע גמור ומשו"ה בעינן בי' יכיר ומשנה דיבמות מיירי בתורת סי' שרוצה להעיד על הפדחת להיות כמו סי' על הגוף וזה נכלל בתי' הש"ס יכיר לחוד והכרת פנים לחוד דיכיר היינו ט"ע והכרת פנים היינו כמו סי' שע"י מכיר הפנים ושינויי קמא דמשני באשת איש החמירו קושטא קאמר דהחמירו ולעולם הדין אמת ואחר הנחה זו דרישא מיירי באין שם אלא פרצוף פנים וחוטם ופדחת לחוד א"כ נימא דגם סיפא אין מעידי' אלא עד ג' ימי' מיירי בהאי גוני דרישא שהרי אפי' בתוך ג"י אין ט"ע גמור כיון שאין כאן ראש שלם ואין לו שום היכר בשאר הגוף א"כ אחר ג"י שכבר נשתנה קצת ג"כ אין מעידין עליו אבל אי הי' גופו שלם בפנינו וניכר בו בט"ע או ראשו שלם הי' מעידי' אפי' אחר ג"י והקשה לעצמו ר"ת ז"ל מעובדא דדגלת דהתיר רבא את אשתו אחר ה' ימים ע"י שושביני' והש"ס בעי למיפשט מני' דריב"ב לקולא פליג הא אם כלו שלם לפנינו ת"ק מודה דמעידי' אחר כמה ימים תי' ז"ל דסתמו כפירושו דאכלי כוורי לסימני דהני אינשי' ולא נשאר מהם דבר הראוי להעיד עליו אלא פרצף פנים עם החוטם והש"ס מסתם סתומי לי' דאמתני' קאי ובגוני דמתני' מיירי ותו הוה קשי' לי' לר"ת מ"ש שושבינא דנקט רבא דבשלמא אי בתורת ט"ע גמור התיר נקט אורחא דמלתא ע"י שושבין שהי' לו בו ט"ע גמור אבל כיון דרק בתורת סי' התיר א"כ לא ה"ל הש"ס לאתויי' הך דאפומי שושבינא שזה מחליש כח הפשיטות שרצה לפשוט ריב"ב לקולא פליג ועל זה תי' ר"ת דלרבותא נקט שושביני' דאע"ג דממש א"א להיות לו היכר בג' אלו אחר שאכלו כוורי את שאירת ראשו וגופו ה"א נחשוד לשושבינא שהוא אהובה של האשה ומעיד בשיקרא קמ"ל אפי' שושבינא האמין אלו דבריו ז"ל וכ' שכן דן לפני רבנו שמואל אאיו ושכן הסכימו ועשו מעשה והתירו אשה ואלו ראו רשב"א וריב"ש דברי' אלו לא הי' מקההו עליו קהוייתא טבא ויען כי נדפס קצת בשיבוש הארכתי לבאר דבריו:

והנהלפ"ז דהך עובדא דדגלת מיירי ג"כ בשאין גופו וראשו שלם א"כ גם בתר דמסיק הש"ס והא דחזינהו בשעתי' דלבתר הכי מיתפח תפח מיירי באופן הנ"ל דוקא אבל אם ראשו שלם לפנינו לא נזכר בש"ס חששא זו וניכר היטב אפי' שלא לאלתר וה"נ עובדא דתרי ת"ח דחזינהו לאלתר ידוע הי' דמיירי כי האי גוני וכן פסק להדי' הרא"ש ר"פ האשה שלם גבי ב' ת"ח דבגופו שלם לא בעי' לאלתר אלא ממה שכ' שם בשם ר"י בעל תוס' מבואר דבשלם נמי בעי' לאלתר ורק סי' לא צריכי' דלא ניחוש לדדמי אבל לאלתר בעי' ונ"ל לטעמי' אזלי דהתוס' חששו לר"ח דלא אפשטי' איבעיי' ולחומרא וכ' תוס' איך מצאנו ידינו ממעשים בכל יום שהתירו נשי הטבועי' ותי' כשגופו שלם לא חיישי' לדדמי וכמ"ש ר"ת והרא"ש כ' שאין צורך לזה דאין חשש בדדמי אלא אם העיד אחר שראה הטביעה והמתירי' עפ"י ע"א אשת הנטבעי' כשלא ראה העד הטביעה דאז לא שייך בדדמי ע"ש ובקרבן נתנאל והנה קשה אדר"ח ק' הרי"ף ורמב"ן הא אפשטא איבעי' שפיר מעובדא דדגלת מיהו לכאורה י"ל בעובדא דדגלת הי' כל גופו שלם ולא שייך בדדמי משא"כ עובדא דב' ת"ח אך להרא"ש דס"ל בשכל גופו שלם אפי' לאלתר נמי לא בעי א"כ ע"כ עובדא דדגלת דבעי' חזנהו בשעתי' מיירי בשאין גופו שלם ואפ"ה סגי לאלתר ולא בעי סימני' והדר' ק' הא אפשיטא איבעי' ע"כ צ"לשאני התם דלא ראו הטביעה מש"ה לא שייך בדדמי:

ונ"ללהביא ראי' ברורה לשיטת ר"ת מש"ס ר"פ יש בכור במתני' דקחשיב כי רוכלא יש בכור לנחלה ואינו בכור לכהן ומיניהו יצא מחותך הבא אחריו בכור לנחלה ולא לכהן וקשה אמאי שבוק מסורס ה"ל למימר יצא מחותך או מסורס וכבמתני' דפ' המפלת וה"נ ה"ל למחשב אם יצא מסורס ויצאו רוב איבריו דרך מרגלותיו וחזר למעי אמו ואח"כ יצא אחיו הרי הוא השני בכור לנחלה ואינו בכור לכהן שכבר נפטר הרחם ברוב איברי הראשון דלא גרע ממחותך וע"כ צריך לומר דהשני בכור לנחלה נמי לא הוה אלא זה שיצא רובו בראשונה הוא בכור לנחלה והשתא אי ס"ד דגופו בלא פרצף פני' וחוטמו ופדחתו אין בו היכר קשה הא בכור לנחלה ביכיר תלי' רחמנא כמבואר שם וע"כ לומר דאה"נ דניכר היטב עי"ז וא"כ הא דתנן אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם היינו בלי גוף שלם וכר"ת ולהחולקי' צריכי' לדחוק ולומר אה"נ להס"ד דהש"ס צריכי' לפרש כן ומ"מ כדמסיק משום חומרא דאשת איש לא סגי ביכיר לחוד ה"נ מדרבנן לא סגי בהיכר הגוף ולפ"ז כשהגוף שלם וגם היכר בפדחת לחוד או חוטם לחוד כבר ה"ל תרי דרבנן וקליש לי' איסורא ומ"מ נראי' דברי ר"ת בש"ס וכן דעת רוב המורים ממש אעפ"י שהרב"י לא כ"כ ועיי' בתשו' שבחלקת מחוקק בעובדא דארלא:

בכלזאת הא קמן מי יקל ראש בעובדא דידן דכל גופו כבר מיתפח תפח לפנינו אע"ג דהי' ראשו שלם לפנינו מ"מ כיון דאשתהי וגם ידע הטביעה אע"ג דלא ראה ממש קשה לסמוך על דברי צמח צדק לחלק בין ראה הטביעה לידע הטביעה ע"ש סי' מ"ה דהוא בעצמו נראה לו דוחק והכא גרע טפי שראינו גם קודם שנודע להעד ר"א הרש מי הוא הנטבע מיד חשב בנפשו אין זה כ"א ר' ליב סעמניץ הרי שלבו אנסו לחשוב מחשבות ואומדנו' לומר חברו מת מכ"ש כשיראה עוד קצת סי' מוכיחי' ואמוד בנפשו שזה הוא ע"כ אין להתיר גם על זה:

ונעתיקעתה אל סי' כליו וט"ע הנה פר"מ הכיר בט"ע את מלבושיו וגם הי' בהם סימנים בתי הנפש הי' ירוק ומכנסים ירוק ככרתי נשחת הצבע ומנעיל של נעלו הי' נחשת מרובע והנה סי' כליו סומק וחיוור הוה סי' גרוע כמבואר בש"ס והב"ח בתשו' סי' פ"ה צווח כי כרוכי' על תשו' מהר"ם פאדווא שסמך על סי' צבעי בגדי' ואפי' לצרוף עם סי' גרועי' שבגופו כ' בפסקי מהרא"י סי' חס"א דלא מצרפי' והוכיח כן מהש"ס ויבואר לפנינו אי"ה ואמנם ט"ע שבבגדו תלי' אי חיישי' בע"א דמלחמה לבדדמי א"כ לא מהני ט"ע דמר רק לרי"ף ורמב"ן דנפשטה איבעי' לקולא אבל לר"ח ותוס' ורמב"ם ורוב הפוסקים לא יועיל ט"ע איברא נראה ממ"ש רש"י בעובדא דב' ת"ח שלא הכירו בט"ע משום שנשתנו במים והרי לא נעלם מרש"י דמיא צמתי וכקו' תוס' מזה נראה דס"ל לרש"י אי הי' ניכר היטב בט"ע לא שייך למיחש שיאמר בדדמי אך בודאי בלי ספק כל הנטבעי' משתנים קצת ע"י טביעה כאשר יעיד החוש ומ"מ שפיר אמרי' מיא צמתי דעכ"פ אין הצורה נשחתת לגמרי שלא יוכר ע"י עיון הדק היטב חיישי' לבדדמי כיון שהצורה נשתני' במים כל שהוא ובעי' עיון היטב חיישי' שלא יעיי' כל צרכו ויאמר בדדמי וא"כ תינח בט"ע שבגוף שנשתנה קצת ע"י המים ואמר בדדמי משא"כ ט"ע דבכליו שאינם עשויים להשתנות לא ניחוש לבדדמי והא דפשיט הש"ס מהאי גברא דטבע בדיגלת ידוע הי' להם שלא התיר ע"י ט"ע דמלבושיו נמצא לרש"י הי' מועיל ט"ע במלבושיו ולא ניחוש לבדדמי מ"מ התוס' לא סברו הכי ובר מן כל דין חששא דשאלה להיכן אזלא וסברת מהר"ל מפראג ותשו' הרב בית שמואל עליו ידועי' ואין להאריך בהם:

והנהמה שנ"ל להפוך בשריותא דהעלובה הנ"ל דידוע דהתוס' פ' האשה שלום כ' דלמסקנא לשנויי דחיורי וסומקי הדר בי' משנוי' ולא חיישי' לשאלה וכ"כ הר"ן אלא שהרב"י כ' שרוב הפוסקים חולקים על זה ובאמת טעמא בעי דהרי באמת משמע בש"ס דהדר בי' והנה סברת רבנו אלי' לצרף סי' כלים עם שארי סי' ופסקי מהרא"י דחה מהש"ס דפריך אי חיישי' לשאלה מהי' הגט קשור בארנקי וטבעת ואי איתא מאי פריך הא התם איכא נמי שמו ושמה אע"כ אי חיישי' לשאלה לא ניחוש לצירוף מילתא אחריתי אלו דבריו ז"ל והאמנם מצד הסברא דברי רבנו אלי' נכונים דמה"ת ליחוש לאתרמי כל כך שהשאיל כליו למי שהי' בו סי' אמצעי כמותו וסברא זו כ' ג"כ בית שמואל וגם החכם צבי החזיק בעדה אמנם הוכחת מהרא"י מהש"ס נראית נכונה דלא מצרפי' ונ"ל לקיים דברי רבנו אלי' והוראתו נכונה דודאי בתחלה כדבעי למיפשט סימנים אידאורי' או דרבנן ונפקא מני' להדר גט אשה בסי' ואתי למיפשט מאין מעידי' אלא על פרצף וכו' אעפ"י שיש סי' בגופו וכו' הו"מ למדחי כנ"ל שאני התם בגט דאיכא נמי שמו ושמה והא דלא דחי הכי היינו טעמא דלחד לשנא בר"פ יש בכור מן התורה סגי בפדחת לחוד ומכ"ש בחוטם לחוד ומדרבנן הא דבעי' תרווי' ואפ"ה אמרי' שאם אין שלשתן פרצוף פנים עם החוטם לא יועיל צירוף סי' גופו ולפי הס"ד דמיירי בסי' אמצעי א"כ מבואר במתני' דאם יש לו היכר בפדחת או חוטם וגם סי' אמצעי לא יועיל אע"ג דאיכא תרתי למעליות' מ"מ חיישי' לאתרמי כולי האי הה"נ דלא מהדרי' גט אשה בסי' אעפ"י שיש שם שמו ושמה ודחי הש"ס גופו ארוך וגוץ וכליו דחיישי' לשאלה וע"כ לפי זו הדחיי' צריכי' לומר דחיישי' לשאלה אפי' עם צירוף פדחת או חוטם וא"כ הקשה אי הכי הי' קשור בכיס וארנקי ניחוש לשאלה אעפ"י דאיכא שמו ושמה ובזה מיושב פסק הריטב"א דאפי' בכלי' דלא מושלי נמי חיישי' וגם הש"ע סתר עצמו דגבי גט פסק דכלי' דלא מושלי לא חיישי' והכא סתים דחיישי' והא"ש הכל בעזה"י דהש"ס משני לא מושלי אינשי משו"ה לא חיישי' היכי דאיכא נמי שמו ושמה והה"נ כלים דלא מושלי ואיכא נמי פרצוף פנים בלא חוטם אבל היכי דליכא תרתי למעליותא חיישי' נמי לכלי דלא מושלי והשתא הוה ס"ל לרבנו אלי' דהש"ס חזר מזה ומשני כליו בחורי וסומקי אבל אי הוה סי' אמצעי למ"ד סי' דאורי' או ט"ע לדידן לא ניחוש לשאלה כיון דאיכא נמי צירוף פרצוף פנים בלא חוטם וס"ל לר' אלי' דמסקנא הכי והכי הלכתא כמ"ש תוס' דמסקנא כהך שינויי' וכמ"ש הר"ן והשתא אין ראי' מכל הפוסקים דמייתי הרב"י דחיישי' לשאלה דאינהו חיישי בלי צירוף סי' אחר שבגופו אבל בצירוף סי' אחר שבגופו לא ניחוש דאתרמי כולי האי שהשאיל כליו למי שהי' לו גם סי' בגופו כיוצא בו ממש והשתא לפ"ז בנידון דידן שהי' למכ"ת ט"ע בכליו וגם סי' אמצעי בגופו לכל הפחות סי' החוטם שאמר ר"א הרש גלאזר מצטרפי' להתיר האשה אך כל זה לרי"ף ורמב"ן דס"ל דאפשיטא איבעי' לקולא ולא חיישי' לבדדמי וא"נ לשיטת רש"י דליכא למיחש בדדמי אלא בגופו שמשתנה קצת ע"י המי' אבל בט"ע שבכליו לא שייך הא א"כ אתתא דא שרי' משא"כ לאינך פוסקי' דחיישי' בדדמי לעולם אפי' בלא שינוי כלל לא אשכחנא התירא עדיין:

ואומראני דגם לדדהו אתתא שרי' ע"י סי' כלים חיורי וסומקי וכמו שסמך עצמו מהר"ם פאדוא וקו' הב"ח בתשו' סי' פ"ה הנ"ל ישבתי בחי' על נכון בעזה"י והוא בשנדקדק איזה דקדוקים בש"ס דקאמר בחיורי וסומקי ולא משני בקיצור כליו בצבעא ומה לשון חיורי וסומקי דנקט תו יל"ד מיד לעיל כדמשני גופו ארוך וגוץ מ"ט אמר כליו חיישי' לשאלה ולא אמר נמי מיד כליו בחיורי וסומקי תו קשי' לי טובא איך מתוקם כליו בחיורי וסומקי א"כ הא תו למה לי השתא סי' גרועי' ארוך וגוץ דגוף לא הוי סי' גרועי' דכליו מיבעי' בשלמא אי סי' לאו דאורי' וסי' גופו היינו שומא וכדומה א"כ הכי קאמר לא מיבעי' סי' גופו דאיכא למיחש שמשתנים אחר מיתה אלא אפי' סי' כליו נמי לא ולהך לישנא נמי דכליו משום שאלה א"ש דגופו בסי' גרוע וכליו אפי' בסי' יפים וט"ע משום שאלה אלא להך לישני בחיורי וסומקי קשה השתא ארוך וגוץ דגופו לא הוי סי' גרועי' דכליו מיבעי' והנלע"ד בזה כך בשנקדים מ"ש והעלה להלכה מהרי"ט דלא חיישי' לשאלה בכל כליו דכל כליו לא מושלי אינשי ויניח עצמו ערטלאי וסברא נכונה וגדולה היא דמתני' מיירי סי' בקצת כליו אבל בכל כליו מהני ואמנם קצת מהאחרונים תפסו עליו דעכ"פ ניחוש לחליפין ומכירה שהחליף בגדיו עם אחר וחששא זו כ' בחלקת מחוקק אמנם הש"ס כ' בדקדוק חשש שאלה ועיי' שיטה מקובצת דב"מ בשם רמב"ן טעם דלא ניחוש גבי אבידה למכירה וחליפין ע"ש ב' טעמים ומדהכא דוקא ה"נ גבי עגונה חשש שאלה דוקא הוא וטעמא קאמינא דמ"ש אחרונים חזקה מה שביד אדם הוא שלו ויהי' המלבושי' של זה המלובש בהם המונח מת לפנינו זה לא נ"ל כלל דאין נמת חזקה זו שיצא נקי מנכסיו והכלים הללו הם כההוא ארבא דאי מנצו עלי' בי תרי יהבי' לי' למי דמייתי ראי' בעדי' שהי' של אבותיו מעולם וזה ברור לפע"ד לענין דיני ממונות שהי' נותנים המלבושים לבני ר' ליב סעמניץ אעפ"י שאנו מסופקים בזה המת מי הוא מ"מ בניו של ר' ליב סעמניץ יביאו עדים המכירים שהי' המלבושים של אביהם אוקמי' אחזקת' שעדיין הם של אביהם ואם הלך לו למדינת הים יהי' כנכסי רטושי' ונטושים ומשום כן לא ניחוש לחליפין ומכירה כי לעולם הם בחזקת בעלי' הראשונים וליכא אלא חשש שאלה והדרן להנ"ל דכל כליו לא מושלי אינשי ושבוק נפשי' שלוח ערטלאי:

ועתהאומר אני בטח נהי דצבעא הוא סי' גרוע שבגרועים שמחתיכת בגד א' נעשה כמה מלבושים מ"מ היינו אם כל מלבושיו מצבע א' אבל שיהי' מלובש מלבוש א' חיורי ומלבוש א' סומקי זה הוא סי' אמצעי שיהי' שני הצבעי' שוים בשני אנשים ואתרמי כולי האי ומכ"ש כשאינם ממין א' כמו בנידון שלפנינו שהלייבל הוא קארטץ והמכנסי' דושעסטר וצבע הלייבעל ירוק כחלמון ביצה וצבע המכנסים ככרתי משחת מראהו וההזדמנות הלזה הוא קצת יקר ולכל הפחות הוא סי' אמצעי ועתה מיושב הכל בעזה"י דהש"ס לא הומ"ל גופו ארוך וגוץ וכליו בצבעא דא"כ קשה כליו למה לי השתא סי' גרוע שבגוף לא סי' גרוע שבכליו מיבעי' ולא הו"מ לשנויי נמי בחיורי וסומקי משום דהוה באמת סי' אמצעי ומהני ע"כ הוצרך לומר חיישי' לשאלה ולפי שלפ"ז הי' צריכי' לומר שאין לו סי' אלא במקצת כליו דבכולם לא חיישי' לשאלה וזה קצת דוחק ע"כ הדר ומסיק כליו בסומק וחיור פי' לא שיהי' סי' כליו נקב בצד פלוני של בגד עליון וכדומה לא כן הוא אלא הסי' הוא בצירוף כליו חיורי וסומקי שקצת מלבושיו חיורי וקצתם סומקי ואין בהם סי' אחר ונהי דסי' אמצעי מיהת הוה מ"מ ניחוש לשאלה אע"ג דבכל מלבושיו לא חיישי' לשאלה מ"מ הא במקצת ניחוש לאתרמי שהי' לאידך ג"כ כלים סומקי' כמוהו ואותם לא השאיל אלא אתרמי לנהרג הזה צבע כמוהו ואינך חיורי השאיל לזה והניח עליו על עצמו כלי סומקי נמצא שלא נשאר ערטלאי ולזה חיישי' כן נ"ל פי' הש"ס ולפ"ז הרוחנו דעכ"פ אם יש כמה מיני צבעים חיורי וסומקי ואוכמי כמו בנידון דמהר"ם פאדוא לא חיישי' לשאלה והוה סי' טוב ואפשר סי' מובהק נמי הוה ואפשר בנדון שלפנינו אם נצרף לזה עוד סי' שנאל של נחושת מרובע ואדומה הוה כמו צבעים הרבה ועוד כיון דבנידון דידן לא ניחוש לשאלה כמ"ש לעיל כדעת רבנו אלי' כיון דאיכא נמי סי' אמצעי בגופו א"כ כד אזדא לה חשש שאלה ה"ל צבע דהרבה בגדים סי' אמצעי ואם סי' אמצעי שבגופו ה"ל כסי' מובהק ממש לומר שאתרמי כולי האי ועוד כיון שנתברר לנו שזה נפל למים והי' מלובש במלבושי' אלו ממש אם ניחוש שעלה בצד אחר והשאיל מלבושיו למי שהי' לי' ג"כ חוטם כמוהו וגם אותו נפל למים ונטבע ויהי' אלו הבגדים מוחזקי' להפיל בעליהם במים זה רחוק קצת ולא יזדמן לא' מאלף ע"כ ה"ל כסי' מובהק גמור לפע"ד:

היוצאמדברינו אלו אחרי שנתברר לנו שהאשה ריזל אשת ר' ליב בר צבי מסעמניץ מתושבי ק"ק פאקש יצאה מאיסור א"א דאוריי' עפ"י עדות גוי מסל"ת שאין בו פקפוק כלל ע"כ יהי' שריותא דהאי אתתא להוציא מחשש אי' דרבנן משאל"ס בנוי' על היסודו' האלו א' שקרוב לודאי שהיכר החוטם הי' סי' מובהק ממש ב' שהעד הי' לו בו ט"ע והי' כל גופו וראשו שלם דלדעת כמה פוסקים מועיל אפי' אשתהי כיון שלא ראה הטביעה ממש וגם לא ידע בירור הדבר ואי נמי לא נסמוך על ט"ע הלז וגם על החוטם שיהי' סי' מובהק מ"מ הא לאי' דרבנן מועיל סי' אמצעי לכמה פוסקים ואפי' לא נסמוך גם על זה משום דעת החולקים נצרף לזה ט"ע שבכלים ועוד סי' מכמה צבעים שבכלים ולא ניחוש לשאלה כיון דאיכא סי' אמצעי בגוף וסי' אמצעי א' ט"ע בכלים ותשתרי אתתא לעלמא ובתנאי אם יסכים עמי רב מופלג א' או מטעמים הנ"ל או מטעמים אחרים ואם אפשר לפר"מ לעיין הדק היטב ולא ימנענו מזג גופו וחולשתו ואז אם יישרו הדברים בעיניו די בכך יושיב ב"ד של שלשה להתיר האשה ריזל הנ"ל ואמת טעם ישיבת ב"ד של שלשה שכ' רמ"א סי' י"ז סעי' ל"ט לא ידענא וצדקו דברי החלקת מחוקק ואע"ג שהב"ש החזיק בעד רמ"א היינו לקבל עדות בשלשה אבל להתירה בשלשה לא ידענא מ"מ הואיל ונפיק מפומי' דגברא רבא לא ישתנה תפקידו ואז תהי' אתתא דא ריזל מותרת לכל גבר דיתצביין ולמטינא שיבא מכשורא הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי: פ"ב יום ג' י"ד אלול תקע"א לפ"ק. משהק"ס מפפד"מ:

שםהאחד המיוחד בעדתו אליעזר אלקי אבי' יהי' בעזרתו ה"ה הרב המופלא באנשים חכם חרשים המאה"ג כש"ת מו"ה לאזי נ"י ראב"ד דק"ק אה"ו יע"א יצו ה' אתו את הברכה חיים עד העולם:

האירואל עבר פני אותיותי' הנעימים מיום ד' דנא הרבני ענותנותו הודיעני זריזותו לדבר מצוה להתיר האשה הנעצבת מכבלי העיגון כי בנועם מכתבו זה השני יש בו די להתיר האשה בלי שום גמגום ופקפוק כאשר יבואר אי"ה ולא נצרכה עתה אלא להוציא מלבו גודל תמיהתו על מכתבי באשר לא סמכתי להתיר על גביית העדות אשר הגיעני משם מפני שלא הי' מקויים והי' נראה לי דתלי' באשלי רברבי ונפלין ברברבתא והייתי בעיני פר"מ כמתמי' עד שכתב בחפשו באמתחת ספריו ולא מצא מי שחשש לזה וכדי שלא תהי' תורה שלימה שלנו כשיחה בטלה ח"ו אמרתי כגון דא צריך לאודועי כי תורה היא וכדאי היא לברר הלכותי' כשמלה כיד ה' הטובה וכל הרוצה להשיב יבוא וישיב ואם אלי יגיעו הדברים נתנו להשיבן בעז"ה:

ראשוןתחלה אומר דעת הסוברים שאין סומכין על שטר שכ' בו פלוני ב"פ מת בלי מקוים הוא יש מפרשים דמייתי רמב"ן ביבמות ומביאו ר"ן פ' מי שאחזו דף קע"ח ע"א והוא דעת מרדכי הארוך שהביא יש"ש פ"ג דיבמות סי' י"ג דמדייק שצריכי' שיכירו שהוא כתבו של יוסף והרשב"א ס"ל בדעת הרמב"ם דבעי מקוים כמ"ש ה"ה בשמו סוף פי"ג מאישות והנה הטור סי' י"ז כ' הואיל והרי"ף והרא"ש לא הכריעו שלהי יבמות בהירושלמי אי סומכי' על שטר שמת פלוני ש"מ דעתו להחמיר והנה הק' מפורסמת הא הכריעו ר"פ מי שאחזו וכ' לעדות אשה מועיל מפי כתבם ועל זה תי' הגאון מהר"ם אביו של הש"ך ז"ל בתשו' שבס' חלקת מחוקק שדעת הטור דבשלהי יבמות מיירי בלא קיום ומשו"ה ס"ל שדעת הרי"ף והרא"ש להחמיר יע"ש וכן הדעת נוטה קצת דידוע דהרא"ש והמרדכי שניהם הי' מתלמידי מהר"ם מר"ב וממש על הרוב נמשכים לדעת אחד וכיון שמצינו להדי' דמרדכי ארוך בעי קיום מסתמא גם דעת הרא"ש כן:

אמנםבעל ס' חלקת מחוקק בתשובתו שם פליג על מהר"ם כ"ץ הנ"ל במה שהפריז על המדה לומר דמי שמתיר בלא קיום הוא בכלל רבים חללים הפילה והעלה הוא ז"ל דעכ"פ במקום חשש עיגון יש לסמוך אשטר בלא קיום ושפתיו ברור מללו דהא כל עצמינו לא חששנו לזיוף אלא משום אחד מחמשה נשים שהם חמותה צרתה ויבמתה וכו' והא ק"ל בשעת הסכנה סמכינן אבת קול ולא חיישי' לצרה א"כ ה"נ במקום עיגון לא חיישי' להנ"ל והלכה זו העלה בית שמואל ס"ק כ"ט יע"ש:

והנהמכתלי כתבו דפר"מ יש להבין דס"ל דכל הפוסקי' מיירי במצא כתוב בשטר בלי שום חתימת שם אדם תחתיו אבל אם חתם תחתיו שם אדם בעולם לא חיישי' כלל למזויף ומכ"ש בחתום מב"ד רבנין מובהקים דפקיעי שמייהו. הנה האמת בלי ספק דאיהו פר"מ יחי' וסיעת מרחמוהי בי דינא רבא דעמו רבנין מובהקים הם ומופלגי תורה ומהם הוראה יוצאת לקהל עדת ישורן ובדוכתי' פקיעי שמייהו מ"מ הא לן באתרן לא פקיעי כי המרחק רב יותר מק"ן פרסאות ולא זכיתי למכתבם עד עתה ואם לדין יש תשובה דמבואר מאד דאין שום חילוק אפי' אם חתום תחתיו שם מ"מ צריך קיום להפוסקי' הנ"ל אי בעית אימא סברא אב"א גמרא מגמרא דהא לדעת הגאון מהר"מ ודעימי' הנ"ל דעת הטור דלרי"ף ולרא"ש צריך קיום מדלא הכריעו על הירושלמי דשלהי יבמות והנה שם בירושלמי גרסינן להדי' מצאו כתוב וחתום בשטר וכ"כ הרב"י בשם רבינו ירוחם דהירושלמי מיירי בחתום תחתיו ועוד אי ס"ד דמיירי בלא חתום תחתיו א"כ מה דמסיים הירושלמי ויפה כח שטר מכח עדים דאלו המלוה בעדים אינו גובה ממשעבדי והמלוה בשטר גובה ממשעבדי ואי ס"ד דמיירי בשטר שאין אדם חתום תחתיו היאומן שיסבור הירושלמי דגובה ממשעבדי נגד סתם משנה סוף מס' ב"ב הוציא עליו כ"י שהוא חייב לו גובה מנכסים ב"ח אע"כ הירושלמי מיירי משטר כדינו אלא שאינו מקוים ואפ"ה יפה כחו מעדים דהמלוה בעדים אעפ"י שהלוה ולקוחות אינם מערערים מ"מ אינו גובה ממשעבדי משום דלית לי' קלא ואלו במלוה בשטר אם הלוה והלקוחות בפנינו ואינם טוענים מזויף גובה ממשעבדי ובכה"ג מיירי ברישא יפה כח עדים משטר במצאו כ' פלוני מת אין משיאי' אשתו מיירי נמי בחתום תחתיו ורק אינו מקוים ומשו"ה אין משיאי' אשתו. והתשובה דמהר"ם וחלקת מחוקק סובבת הולכת על השאלה שבא אגרת מעיר אחד במדינת וואלין שמת פב"פ והיאומן שבא אליהם אגרת מבלי חתימה ובודאי הי' חתום ואפ"ה כ' הגאון המקיל בלי קיום קורא עליו רבים חללים הפילה:

ואיבעית אימא מסברא כיון דמצינו הני גאוני' מחמירי' להצריך קיום משום חשש זיוף למה לא נחיש שזייף גם החתומים דהרי עיקור החשש הוא משום חמשה נשים השונאות אותה וחשידי לשקר כדי לקלקלה ומצינו שהוא חשש גדול מאד שהרי בכל איסורי' דאורי' לא חיישי' אי לא נהנה בחליפי' כידוע והכא חששו חז"ל אפי' אם הצרה מפסדת בעדותה מ"מ חיישי' שמא אמרה תמות נפשי עם פלשתים דאע"ג דביבמות קי"ח אמרי' סד"א תמות נפשי עם פלשתים קמ"ל אין הפי' דלא חיישינן להכי ז"א דהרי אפי' אם נשאת הצרה לבעל לא שריי' זו עפ"י עדותה של זו דחיישי' שתקלקלה אפי' א"ע כדי לקלקל חברתה והש"ס אמר קמ"ל דלא מהני אמתלא זו להקל משום דשויתי' נפשי' חתיכא דאיסורא יע"ש וא"כ אמאי לא ניחוש שתזייף שמות החתומים מכ"ש ממה דחיישי' שתשקר מת בעלי והוא מלתא דעבידא לגלוי' טפי טובא כמ"ש רמב"ם ספי"ג מגירוש' דמשו"ה מהימן עד א' ועבד ושפחה בעדות אשה משום דעבידא לגלוי' ואין העד יכול להשמט אם יבוא הבעל ברגליו והוא מהש"ס בפ' האשה רבה (יבמות צ"ג ע"ב) ואפ"ה לא מהימני הני ה' נשים דחשידי לשקר מכ"ש בזיוף החתומים דלא עבידא לגלוי' כלל ואינה צריכה להשמט כלל כי אם לא יתבאר שאין זה כתבו של פלוני מ"מ מי יודע שהיא זייפתה הכתב הזה הנמצא או המובא אלינו מבי דואר ולא נתפסה כלל כגנב על זה:

עדשאני תמה מאד על הרמב"ן והרשב"א וה"ה וסיעתם דס"ל בפשיטות דלענין עיגונא לא בעי קיום כיון דמן התורה כמי שנחקרה עדותן בב"ד לא מחמרי' טפי על דין תורה תימא בעיני הלא מן התורה לא חיישי' לזיוף הטעם משום דלא חציף אינש לזיופי' כמבואר ברש"י ותוס' ריש גיטין וכן מבואר בכל הפוסקי' וא"כ תינח במי שבא ותפס שטרו לתבוע את שכנגדו או אשה התפוס גיטה בידה לא ניחיש שהמלוה החציף לזייף או האשה זייפה את גיטה דלא חציפא בהכי אבל במצא כתוב בשטר ואין אדם תפוס בידו להביא לפנינו רק נמצא כן או בא על בי דואר אלינו למה לא ניחוש מן התורה שאותן הנשים החשודות לקלקלה עשתה כזאת ואין כאן חוצפא כלל כיון שלא נודע מי הוא המזייף ואין לי שום נס והמלטה לתרץ ק' זו כי אם אומר כוונתם דודאי איכא מיעוטא דחציפי לזיופא ואפ"ה מ"הת סמכי' ארובא והוה כנחקרה עדותן וה"נ נימא רובא דעלמא לאו מחמש נשים נינהי ומי שאינו מחמש נשים לא חשיד הכא כלל לזיוף אפי' בלא חוצפא כן נ"ל דעתם ז"ל ולא בא אלא ללמוד דכי היכי דסומכי' ארובא לא חציפי לזייף ה"נ סומכי' דרובא לאו מחמש נשים נינהו:

וכעיןזה ישבתי ס' ר' אביגדור כהן בהגהה מרדכי סוף קידושין הביאו ש"ך בח"מ רסי' מ"ו דס"ל היכי שהבע"ד עומד ומערער בפנינו בעינן קיום מן התורה היינו משום דס"ל כיון דאיכא עכ"פ מיעוטא דחציפי אין הולכין בממון אחר הרוב היכי שכנגדו טוען ברי לא מפקינן ממונא וממילא באיסורא דאשת איש נמי לא אזלי' בתר רובא כמ"ש חוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא וכו' יע"ש זה נ"ל בדעת ר' אביגדור והחולקים עליו ס"ל דמיעוטא דמיעוטא הוה ואפי' בממון הולכי' אחריו (ויעוין בענין מיעוטא דמיעוטא בהגה"ה מרדכי פ' הזרוע) ויעיי' מ"ש תוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות וכו' וא"כ הפוסקי' ס"ל כהתוס' וכן דעת הב"ח בח"מ סי' רל"ב סעי' כ"א מיהו בתוס' ספ"ק דכתובות ד"ה להחזיר וכו' לא משמע כן:

בהאסלקינן דדעת הרמב"ן וסייעתו דסמכי' ארובא דעלמא דלא הוה מחמשה נשים ומשו"ה לא בעי קיום וכיון שכן גם הרמב"ן וכל סיעתו משלנו הוא שהרי לא יכחיש ק' הש"ס קכ"ב ע"א גבי מי שהושלך לבור וניחוש שמא צרה הואי ולא משני דאזלי' בתר רובא דעלמא אלא בשעת הסכנה כותבי' ונותני' אעפ"י שאין מכירי' ופירש"י שאם לא תאמין לזה לא תמצא אחר ותשב עגונה ע"כ וכן הוא במס' גיטין ס"ו ע"א וא"כ גם הרמב"ן וסיעתו לא מיירי אלא היכי דא"א לברורי ותשאר עגונה אבל היכי דאיכא לברורי מודה וא"כ אין כאן מחלוקת כלל:

והנההרמב"ם ספי"ג מגירושי' כ' דבעי' שיודע שהוא כ' ישראל וכוונת הרמב"ם בזה נעלמה כמ"ש הב"י בבד"ה שפי' של ת"ה דחוק והרשב"א הוציא מזה דס"ל להרמב"ם דבעי' קיום ולא נתברר לנו איך הוציא הרשב"א מלשון זה דבעי' קיום והנה נחזה אנן נשית לבנו למ"ש רמב"ם שם דמשו"ה הקילו להאמין ע"א ומפי כתבם ושפחה וכה"ג משום דמה"ת לא בעי עדות כלל כיון דעבידא לגלוי ואין המגיד יכול להשמט אם יבוא הבעל ברגליו וקשה על דבריו תינח ע"א ואפי' שפחה בעל פה אינו יכול להשמט אבל אמאי נאמן בכתב הנמצא פלוני מת וחתום בו עדים הלא יכול להשמט לא כתבתי' והחשוד לקלקל חחום על שמי וצ"ל א' משני דברים או דמיירי בכתב מקוים שאינו יכול להשמט או אפי' באינו מקוים ומשום דחזקה לא חציף איניש לזיופי' ה"ל כאלו ברור לנו שהחתום בו הוא בעצמו כתבו וגם הוא לא חציף להשמט ולטעון איש אחר זייפו על שמי דיודע הוא דטענה זו גריע טובא דאין אדם חציף לזייף כן נ"ל בהרמב"ם:

והשתאס"ל להרמב"ם דכל זה אי כתב בכתב ישראל אבל אי כתב בגופן שלהם כגון כ' גלחות וכדומה אפי' כתוב בו שם יהודי חתום מ"מ יכול היהודי להשמט ולומר גוי א' זייפו על שמי דודאי בגוי ליכא חזקה דלא חציף ואפי' במקוים שמכירי' שזה כתב יד של יהודי שאם כותב בגופן שלהם כותב בתואר הלז מ"מ בגוי חיישי' שצייר וכתב כמו שמצינו כבר בימי חז"ל ברמאי טובא דמנח ידא אמצרא וקם אזרנקא בב"ב קס"ז ע"א ויעיין עוד שם ז' ע"ב אמרי' שמע מינה זיופא זייף ולדעת כמה פוסקי' אפי' במקוים איירי ויעיי' ש"ך סי' ק"ח ס"ק ל"א וה"נ ניחוש בכתב גוי' כן נ"ל בפי' רמב"ם והשתא כיון שבררתי לעיל דחזקה לא חציף לזיופא ליכא הכא א"כ בלא קיום יכול להשמט שפיר אפי' בכתב ישראל ולא הועיל הרמב"ם כלום וע"כ מוכח דהרמב"ם מיירי במקוים דוקא ומזה הוציא הרשב"א דהרמב"ם בעי קיום ונהי דהרשב"א פליג עליו היינו משום דמסתימת לשון הרמב"ם משמע דלעולם בעי קיום אפי' במקום עיגון ע"כ פליג אבל שלא במקום עיגון כבר בררתי לעיל דנלע"ד דלכ"ע בעי' קיום משום חשש חמש נשים ולא שייך חציפות לזיופא הכא כלל כנ"ל:

אולייאמר האומר דחששא דחמש נשים לא שייכי כולי האי בזה"ז דעינינו רואות דאינן שונאות אותן בזה"ז וכן נראה דעת פר"מ שכ' מי יעשה כזה אם לא מומר להכעיס כאלו פשוט לי' דליכא חששא דתמשה נשים ואכשור דרא הנה מכל הפוסקים ראשונים ואחרונים לא נראה כן וכמבואר בש"ע סי' י"ז סעי' ד' ויע"ש בב"ש שם ואדרבא לענין חציפות ועזות אשתני לגריעותא כמבואר שם סעי' ב' ברמ"א דבזמן הזה דנפישא חוצפא אמרי' אשה מעיזה פני' בפני בעלה. עוד אני אומר דק"ו איכא השתא בזמניהם שלא הי' בין הצרות אלא שנאה בעלמא חיישי' לקלקלה ק"ו בזה"ז דאיכא חרגמ"ה לישא ב' נשים והעובר ונושא ב' נשים כופין אותו להוציא אחת מהנה והיינו אשתו השני' שנשאי' באיסור כמבואר אם לא תרצה הראשונה לקבל גט והשתא איכא למיחש שמא זה נשא אשה אחרת על אשתו וזה הוא מיעוטא דשכיחא בהני ארחי ופרחי ובפרט בנדון שלפנינו שהי' בורח ממדינתינו ולא הי' מצפה לשוב אל אשתו עוד לעולם ואח"כ כששמעה זאת הצרה שיש לו עוד אשה במדינה זו חששה שמא יודע הדבר לב"ד ויכופו אותו להוציאה ע"כ הערימה לכתוב מת בעלה לקלקל את הראשונה ותשאר היא תחת בעלה וחששא גדולה היא זו:

ולומרנמי תינח דחיישי' לזיוף חתימת עדים אבל לזיוף גם חתימת קיום הנפק של הדיינים לא חיישי' זה הוא דבר בטל לפע"ד ואין צורך להשיב עליו דפשיטא דמאן דעביד הא עביד נמי הא ומ"ש וכן בעובדא דמהרמ"ל רס"י נ"ו ורס"י ס"ז קיימו ההנפק בכמה בתי דינים כנזכר שם בלשון השאלה ומזקנים אתבונן ומ"ש בזה פר"מ שהשליח בא בשכרו קיצר מאד במובן לא הבנתי דבריו בזה:

והשתאניחזי מה דקמן דהשתא הכא ע"י מה שחזרתי וכתבתי בייחוד לפר"מ והשגני תשובתו הרמה אלי כתב' מזה נתברר הדבר כשמלה דעכ"פ יצא הדבר מתחת יד מעלתו וה"ל עכ"פ ע"א המעיד על המכתב הראשון ששם נאמר שקבלו עדות שמת יוזל שטענוויץ ואע"ג דאכתי הוה עדות מפי כתבם דאע"ג דסתמא דתלמודא בפ' מי שאחזו (גיטין ע"א ע"א) דבעדות אשה מהני עפ"י כתבם ופסקו' כל הפוסקי' מ"מ הי' אפשר לומר דהיינו שני עדים אבל ע"א עפ"י כתבם דה"ל תרי קולי בחדא דוכתא לא מקלינן ויש לזה ראי' ממ"ש הריב"ש דגם בקיום שטרות דרבנין מועיל עדות בכתב ופסקו בש"ע ח"מ סי' מ"ו סעי' ז' ואפ"ה באלם שאינו יכול לומר בפני נכתב ובפני נחתם אינו מועיל שיכתוב כן לקיים חתימת העדים בזה וכדמוכח בש"ס גיטין ה' ע"א ובתוס' ד"ה אלימי וכמ"ש מהרש"א שם וע"כ משום דהוה רק ע"א ותרי קולא בחדא דוכתא לא מקילינן וה"נ נימא כן בעדות אשה אבל מה אעשה וכבר החליט הרמב"ן דאפי' ע"א בכתב מהני כמ"ש הר"ן פ' מי שאחזו בשמו וטעמא נ"ל דעדות אשה קילא טפי מקיום שטרות ולא לכל מילי יליף הריב"ש מהדדי תדע שכן הוא דאל"כ תקשי בש ס דגיטין פ' מי שאחזו הנ"ל אמאי דחיק לשנוי דבודקי' לעדות מיירי בעדות נשים דוקא ולא אמר בקיום שטרות דשכיחי טובא טפי אע"כ משום דרהיטי דסוגי' התם אזלא דהרכנה גרע מכתיבה כמבואר למעיי' שם וכתיבה מקרי שפיר הגדה ואינו מתמעט מלא יגיד דהרי הגדה מעלי' היא רק מפיהם ולא מפי כתבם אבל אם אינו יכול לכתוב רק מרכין בראשו זה פסול מתרי טעמא חדא דלא הוה מפיהם רק בהרכנה ועוד דלא הוה נמי הגדה והנה בריתא דבודקי' לעדיות מיירי בהרכנה בעלמא דנהי דלהריב"ש מעידין עפ"י כתבם מ"מ בהרכנה לא ומשו"ה דחיק לאוקמי בעדות אשה דקיל טפי וא"כ ה"נ מועיל אפי' ע"א עפ"י כתבם ובזה מיושב הבל"ז בש"ס וק"ל [עיין לעיל סי' מ"ד]:

ועודשאיני ניצריך לעדות פר"מ להעיד על מיתתו ממש רק לקיים כ' הראשון ועדות קיום קיל בעלמא מכ"ש הכא בהיתר עגונה וא"כ אפי' אי בעגונה בעלמא לא מקילינן תרי קולא מ"מ בקיום שטר מיתה נוכל להקל וא"ל כתב הראשון גופי' הוה מפי כתבם ז"א כיון שהוא גביית עדות מב"ד אחר שנתברר לנו עפ"י כתבו של פר"מ שהוא מקוים לית בי' משום מפי כתבם דלא שייך בב"ד מפי' כתבם וכ"כ יש"ש פ"ג דיבמו' סי' י"ג דכיון דהב"ד הראשון שמעו מפיהם של עדים ממש אנן שליחותי' בעלמא עבדי' יע"ש ודבר גדול דבר הנביא ועוד נ"ל מי ליכא ר"ת דס"ל דלא שייך מפי כתבם אלא באלם שאינו ראוי לבילה אבל הראוי לאמירה בפה לית בי' משום מפי כתבם ולאידך שינוי' דהתוס' נמי דלא ס"ל כר"ת מ"מ לחד סברא לא אימעיט מפי כתבם אלא כשכותבי' בלשון זכרון דברים אבל כל שכותבי' דבריהם בלשון שטר ועדות מהני וה"נ נוסח גביית עדות של הב"ד ה"ל לשון שטר מעלי' יעויי' בכתובות כ' ע"ב:

איבראכבר תמהתי על שיטה זו מזמן רב מש"ס דגיטין הנ"ל דא"כ אמאי פטר אלם משבועות עדות הא יכול לכתוב עדותן בנוסח שטר ורש"י שם נזהר מזה וכ' שאין שטר אלא הנכתב ביומו ר"ל קודם שבאי' לדיין על זה ולשאר שיטת תוס' בכתובות כ' ע"ב הנ"ל נמי ניחא אבל להנ"ל קשי' ונדחקתי מאוד בזה מ"מ בנידון דידן חזי לאיצטרופי לשארי קולות הנ"ל עוד מצורף לזה דשלח לי פר"מ העתק מכתבו של הנעדר מה שמסר לשמש דקברונים קודם מותו לשלחו לק"ק נ"ש וגם מק"ק נ"ש הגיעני אותו האגרת והם שוים ודומים בלי שום שינוי ותוספת וגירעון כלל ושמה נזכרו כל בני ביתו בניו ובנותיו וחתניו ושם עירם ומולדתם ואין לך ברור גדול מזה ואתתא דא שרי' להתנסבא לכל גבר דיתצביי' בלי שום גמגום ופקפוק בעולם:

ואיידידאיירי אעורר אמ"ש תוס' שם בגיטין ד"ה והא יכול וכו' דכתיבה לא מקרי אמירה וכן ביאר יותר בחי' רשב"א וכן נ"ל מוכח מש"ס שם דהרי ממעט מפיהם ולא מפי כתבם שמע מינה דכתב לא מקרי מפיהם וא"כ הא דמייתי התם אלם לא יפתח פיו נמי משמע פיו לא יפתח אבל יכול הוא לכתב ואפ"ה מקרי אלם ואמרי' התם אלם כדאמרי אינשי אשתקול מילולי' וידוע כי מילולי' הוא התרגום של אמירה ודבור וש"מ אע"ג שיכול לכתוב מ"מ אשתקול מילולי' שאינו בר אמירה וצע"ג ממ"ש רמב"ן על התורה פ' יתרו על פסוק ויאמר אני חותנך יתרו בא אליך שאמר כן באגרת כתוב ומייתי על זה ראי' ברורות ובפרט מ"ש מחירם יע"ש וצ"ע:

ופהתהא שביתת קולמסי כעת עד עת בא דבריו הנעימים אי"ה אשתעשע בהם ונתעלס באילת אהובים והי' זה שלום וכל טוב לו ולכל הנלוים הכ"ד החותם בכל חותמי ברכות. פ"ב יום א' כ"ג שבט תקס"ח לפ"ק.

משה"ק סופר מפפ"דמ:

בפנינוהח"מ העיד בתורת עדות ר' חיים בן אליעזר געלב מגלאגיב איך ששמע מפי ר' משה ליב לעפצין משענדשיב בתורת עדות אז ער איז גיוועזען מיט ר' שמעון קיזל בעל של האשה מרים חי' מקאלבסוב איין צייטלאנג בייא זאמין אונד דרנאך האבען זיא זיך גישייט סמוך לאוהגראבין אין קראוואציהן ולא נודע וויא ער איז אהין גיקומין ביז דער ר' משה ליב הנ"ל עם גיסו ר' מאיר וואלף ור' ליפא זענין גיקומין לקארילשטאדט האבען זיא ערקאנט סחורה גלאנטריע של ר' שמעון הנ"ל אצל צין גיסור מאוהגראבין אונ' זייא האבען אין אוהגראבין דאס גימעלדעט אצל הקומידאט האט דר צין גיסור גיזאגט אצל הקאמידאט אז ער האט גיקויפט הסחורה בייא איין מילנר ער הייסט אנטאן פוסטשאנשקיל פון ביסטרע אונ' דרנאך איז מאן פון הקאמידאט דען מילנר איבערגעפאלין האט ער מודה געוועזין אז ער האט איין יהודי גיהרגת ואמר הסימנים אז דיא שערות של היהודי הנהרג והזקן זענין גיוועזין שחורים אונ' ער האט גיהאט גרויסי ברעמין אונ' גרויסי אויגען אונ' איין לאנגע חוטם אונ' איין גרויסון שטירן איין אויסגיביילטען גרעסר כפי המורגל אצל שאר אנשים אונ' דרנאך האט מאן איהם גיהייסין אז ער זאלל אפגעבין הקליידר של הנרצח האט ער גיגעבין דען מאנטעל לעביר פארב צו טרענט אבער בלי חסרון חתיכה א' גם איין ברישליק מראה גרין אפגישאסין המראה ונראם כעת פאפי לאטי אונ' איין געלב יאנקרל של געלבין אנגין מיט איין שניטל מאחוריו וואס ר' משה ליב הנ"ל האט דאס יאנקריל גיקויפט לר' שמעון אצל ר' יודא וועריסטין גם הויזין לאנגי של געלבין אנגין האט דער רוצח גיזאגט אז ער האט איהם אין דיא הויזין מקבר גיוועזין וגם הקאפיליש ושטוויל וואס ר' שמעון קיזל האט זיך גיקויפט בוועריסטין האט ג"כ הרוצח אפגיגעבן וגם הטרילע מהסחורה האט ער אפגיגעבן האט ר' משה ליב גיזאגט אז ער מיט גיסו ר' מאיר ליב ור' ליפא האבן אללי ערקאנט דיא פארב פאן דען מאנטיל ומהיאנקריל והויזין ושטיוויל וקאפילוש וטרילע בטביעת עין ובסימנים גם האט ר' משה ליב גיזאגט אז דער סדר איזט בייא גלאנטריע הענדליר אז זייא פרקויפען ניט אונ' טענין ניט משאיל לאחרים הטרילע אפילו בסך מרובה אונ' דר נאך האט דיא דר גזלן גיפיהרט למקום וויא ער האט דעם נרצח מקבר גיוועזין האבין זיא איהם אויף גיגראבין האבין זיא איהם גיפונין בשלם גופו וידו ורגליו ופרצוף פניו וחוטמו בלי חסרון נור דיא זאלין מהרגל איז גיווען פרפאהלט און דאס פנים איז גיווען פייכט פון דער ערדי רק וויא זיא האבין גיוואלט אוועק נעמין דיא האנד פון דעם פנים וויא ער האט גיהאלטען בעת מוצאם אותו איז דיא האנד נעתק מעט מהגוף גיווארין מחמת רקבון שהי' אומרים זה לזה ראו שזה הוא שמעון ומה נעשה לו והי' אומר ר' משה ליב בקיצור דבריו שלא נשאר לו שום ספק שהוא ר' שמעון בעל של האשה מרים חי' הנ"ל גם האט מאן איהם גיפונין מיט איין נקב אין דיא שלעפין כאשר אמר הגזלן בתחלה שנהרג ע"י חבלה זו וגם הי' מונח בהמכנסים הנ"ל כפי שהודה הגזלן שנקבר עם המכנסים והם הי' מכירים המכנסים שהם שלו גם אמר הגזלן שהרגו ביום ג' יום א' אחר חגאם של פינגסטען שנת 913 ור' שמעון נפרד מאת ר' משה ליב בווערעסטין א"ח שבועות תקע"ג לפ"ק כל זה הגיד ר' חיים הנ"ל בתורת עדות ששמע כך מר' משה ליב. ובאנו עהחתו"מ יום א' י"א אייר תקע"ה לפ"ק פה ווין.

נאוםהק' אלעזר סגלנדא.

נאוםוכו'. נאום וכו'.

בדברהאשה הנעצבת הזאת מרת מרים חי' אשת ר' שמעון קיזעל מקאלבסוב במדינת גאליציען אשר באתה לפני פה ובוכות ומיללת במר נפשה על בעל נעורי' ר' שמעון קיזעל אשר מאז הפרדה ממנה במסחר גלאנטערי נאבד זה שנתים וגבתה פה עדות מר' חיים געלב מגלאגעב ששמע מפי ר' משה ליב לעפצין משענשוב איך שנהרג איש יהודי סמוך לאוהגראבין הנקרא אגראם במדינת קראוואציען והרוצח הודה שהרגו לסוחר גלאנטערי יום אחד אחר חגם פינגסטען שנת 1813 למספרם ויום ההריגה זה הי' יותר משלשה חדשים לפני ימי ההודאה שהודה הרוצח לפני מקום המשפט והראה קברו וגם בגדיו של הנהרג אשר גזל ממנו כאשר הרגו הכל הראה לר' משה ליב לעפצין הנ"ל וגיסיו ר' מאיר וואלף ור' ליפא משענדשוב וכפי הגדת ר' משה ליב אשר העיד מפיו ר' חיים געלב הנ"ל הכירו שלשתן היינו ר' משה ליב ושני גיסיו הנ"ל בסימנים מובהקים ובטביעות עין ממש בלי ספק שכל הבגדים האלה של הנהרג המה היו שייכים לר' שמעון קיזעל בעל האשה מרים חי' הנ"ל גם הטרילע היינו התיבה של הנחת הסחורה גלאנטערי הכירו ג"כ אצל הרוצח בט"ע ממש שהתיבה הי' של ר' שמעון קיזעל אשר הניח בו סחורתו גם הכירו אצל הרוצח סחורתו גלאנטערי שגזל ממנו וידעו בבירור שהסחורה זו הי' לר' שמעון קיזעל הנ"ל אחר כל אלה הלך הרוצח עם ר' משה ליב וגיסיו גם אנשים ממקום המשפט הלכו עמם והראה להם קבר הנהרג אשר הניחו בו בעת רצחו אותו ובפתחו להקבר מצאו להנהרג עדיין מונח כל גופו וידיו ורגליו ופרצוף פניו הכל הי' עדיין שלם רק עלה ריקבון בעקב רגלו גם עור פניו הי' מעט לחה מעיפוש לחות האדמה גם הי' לו חבלה בהשלעף אשר לפי דברי הרוצח הרגו בחבלה זו וכשראו אותו הכירוהו בטביעות עין כי זה הנהרג הוא ר' שמעון קיזעל בעל של האשה מרים חי' מקאלבסוב גם הי' להם בו סימנים במצחו הגבוה כל כך שאינו מורגל ברוב בני אדם גם גבות עיניו אשר נשארו במקום נקב העינים הי' גדולים ובהטביעות עין וסימנים האלה ידעו והכירו היטב והי' אומרים זה לזה ראו זה ר' שמעון קיזעל אשר ידענו זה הרבה שנים והיו שותף עמנו ראו מה נעשה לו גם העיד ר' חיים געלב מפי ר' משה ליב לעפצין והעיד זאת גם מפי עצמו שהדבר הזה ידוע להם בבירור באשר שגם המה זה הרבה שנים עוסקים במסחר גלאנטערי שזה דרכם של כל הגלאנטעריניקעס שאינם רגילים כלל ולא יומצא אף אחד מני אלף שישאיל או יתן וימכור התיבה של הנחות סחורה שלו לשום אדם ואף בהרבה יותר מכדי שוי' גם העיד מפי ר' משה ליב לעפצין שהוא פרד מר' שמעון קיזעל בעיר גראטץ יום א' איסרו חג שבועות תקע"ג וההריגה הי' יום ג' אחר חגם פינגסטען שנה הנ"ל שהוא שני ימים אחר איסרו חג אחר הפרד ממנו. הכל כמבואר בג"ע שתחת האשה הנ"ל:

שםהאחד המיוחד אליעזר על אדמותינו מתנוסס כאבני נזר החכמה עטף כצניף והצדק במתניו אזר, ה"ה הרב הגאון הגדול השנון המפורסים שלשלת היחוס מבני אילי תרשישים מופלא באנשים נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה' אלעזר סג"ל לאנדא נ"י.

מינתן לי מהלכים בין העומדים האלה מר הי' ניהו רבה ומעלת קדושת הגאון רבן של ישראל מהר"ם בנעט נ"י מה מצאתם בי לעשותיני סניף להסכים בשריותא דעלובתא דא אבל מה אעשה וענוותנותם הרבני וכבודם ציוני ואומר הנני הנני:

והיותהראש והראשון שבהיתירא דהאי אתתא הוא שיטת ר"ת דמעידין על גוף שלם אפי' אחר ג' ימים ודבריו המובאים בתוס' ורא"ש ומרדכי משתנים בנוסחאות ורבים מהראשונים נחלקו עליו מכח קושי' ולפע"ד אלו ראו אלו הגאונים הספרדים דבריו בספרו הישר הוה מודו לי' וגם לבוא על ברור דעתו ואמרתי אחר שזכינו לאורו של ספר הנ"ל והתוס' ביבמות ק"כ סיימו דתשובת ר"ת כתובה על ספר הישר והנה היא כתובה במודפס דף פ"ה אלא שנדפס קצת בטעות ע"כ אעתיק דבריו ואפרש כוונתו ולא אשמור המלות. [עיין לקמן סי' נ"ג נ"ד ביתר ביאור דברי ר"ת.] ההוא אמר דעיקור ט"ע גמור הוא בבנין כל הגוף אבל ט"ע דאיברים מאיברים אינו אלא כסימן לגבי הגוף ע"ד משל אם מכיר בט"ע גמור ידיו ורגליו הרי זה הט"ע הוי סי' לגבי הגוף לומר סי' זה יש בגוף הזה שיש לו ידים ורגלים שט"ע כך וכך אלא שהט"ע בשארי איברים הוא רק כסימן אמצעי ואפשר כסי' גרוע כי יש הרבה דומי' אך אם הט"ע בשלש אלו פדחת ופרצוף וחוטם ה"ל כסי' מובהק גמור לגבי הגוף וטעמא רבא נ"ל דאחז"ל כשם שאין פרצופותיהן שוות כך אין דעותיהן ובס"פ המפלת ובסנהדרין שאין ב' פרצופין דומין משו"ה ה"ל הך ט"ע כסי' מובהק שבמובהקים ולזה בעי' ט"ע בשלשתן קיום פדחת ופרצוף וחוטם ומועיל משו"ה כמו סימן מובהק אך אם כל גופו קיים שאז שייך ט"ע בגופו ממש כשיש לו היכירא וסימן בכל גופו ואז אין הפסד אם נשחת אבר א' אפי' מאלו הראשונים כגון החוטם וכדומה. ומייתי מסברא עדים שמכירים פולני' דקטל נפשא ומעידים עליו בט"ע אם קדם וחתך חוטמו וצווח אינני הוא אותו שאתם סוברים הלא נאמין להעדים. ולדידי צ"ע קצת מאבא בר מניומי דדבק קירא בבליתא אפותא ולא בשקרוהו והתם כל גופו הי' לפניהם ויש ליישב וק"ל:

ואעתיקלשונו שהמובן ממנו שזאת היא סברתו וז"ל אבל כשסנטרו ופיו ושפתיו ושפמו וצווארו נשחת וגופו ושדרתו נחתך ליכא ט"ע בפרצוף פנים ופדחת וחוטם אלא כמו סי' בעלמא שמעיד שדומה לפרצוף ופדחת וחוטם של פלוני כמו סי' מובהק שהוא לדברי הכל דאוריי' אבל ט"ע ליכא אבל אי איכא ט"ע וכו'. ותן דעתך לומר כשאין אדם רואה אלא פרצוף פנים עם החוטם וכל השאר ליתא דאין זה ט"ע אלא סי' בעלמא ומובהק שאמר זאת החתיכה של פרצוף פנים עם החוטם של פלוני הוא אבל בענין אחר אינו יכול להעיד אבל ט"ע היינו דקאמר ידענא בי' דהאי דקאי פלוני הוא ואע"ג דלא ידע בסימני' וע"ד אני סמיך וכל המחמיר בדבר אינו אלא חוטא אין כאן חשש איסור ולא משום עיגונא פירשתי כן אלא משום שהוא אמיתה של תורה וכו'.

ואמרז"ל דמשנתינו לא אמרה אין מעידין על האדם אא"כ ראו פרצוף וכו' דהוה משמע שמעידי' על האדם שלם דזה ליתא שאז אינו צריך לפרצוף וכו'. אלא על הפרצוף תנן כמו מעידין על השומא דמיירי בהיכר השומא לחוד ה"נ מיירי שאין לו שום היכר כ"א בפרצוף ויהי' זה לו לסימן על הגוף אמרה מתני' שאין מעידין על הפרצוף אא"כ יהי' ג' חלקי הפרצוף ביחד ואז יהי' כסי' מובהק אבל בשנים מהם אינו נחשב כסי' מובהק ואין מעידין ואפי' יש סי' בשארי גופו וכליו נמי לא מהני אלא סי' של שלש אלו ומשו"ה לא הזכיר אעפ"י שיש ט"ע בגופו משום דאז יהי' כל גופו שלם ומזה לא מיירי אלו דבריו ז"ל ובזה כבר נדחה ק' רשב"א דמתני' סתמא קתני אפי' כל גופו שלם ועוד דאעפ"י שיש סי' בגופו משמע שגופו שלם לפנינו והרי הוא בעצמו הרגיש ותי' יפה:

ומזההוליד עוד דהא דתנן בסיפא אין מעידין אלא עד ג' ימים עלה קאי כשאינו שלם לפנינו וז"ל בזה אחר שלשה ניכר ע"י סימן בפרצוף ופדחת וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצוארו וסנטרו ופיו ליתנהו ובקומתו ובעביו ורגליו אינו ניכר וכו' אבל בט"ע מעשים בכל יום אפי' אחר יב"ח ניכר והרבני הקדוש הר"ש כשהגיד עליו בעל החלום לאחר חצי שנה הי' ניכר כאלו הוא חי אבל בפרצוף פו"ח כיון שאין בו ט"ע כמו באיש שלם אם אין בו ט"ע רק בפדחת וחוטם או פרצוף וחוטם או בפדחת ופרצוף אין זה ט"ע שמאבד ט"ע כיון שלא נשאר אלא מעט אפי' בט"ע דראש כלו או ט"ע דגופו עם ראשו מעידין עליו וכן בט"ע דראש ורובו:

ומדבריולמדנו מדכ' לענין קולא דאחר ג' ימים דסגי בראשו שלם בלא גופו ולענין קולא דנשחת חוטמו וכדומה לא הזכיר אלא הצריך שיהי' גופו שלם מזה נראה דאם נשחת א' מאיברי ההכרה דאז בטיל לי' הסי' המובהק אזי בעי' שיהי' כל גופו לפנינו להיכר ט"ע גמור. אבל לא סגי בראש. ואי ליכא אלא ג' אלו לבד אזי מהני בתוך ג' ימים מיהת להיות סי' מובהק. אבל אם הראש שלם בלי גוף אזי אם ג' איברי ההכרה שלמים מהני אפי' לאחר ג"י דאין צורתם נשחת כיון דהראש שלם ונהי דט"ע גמור לא הוי כיון שאין כל הגוף לפנינו מ"מ ט"ע בהראש השלם הוי סי' מובהק לכל הגוף אבל כשנשחת א' מהאיברי' הנ"ל אפי' כל הראש שלם ואפי' בתוך ג' נמי לא מהני: ובזה מיושב סתירת תוס' דשמעתין ורא"ש בשם ר"ת עם מ"ש לעיל קט"ו ע"ב סוף ד"ה וקאמרי וכו' והמרדכי בשם ר"ת דאינהו מיירי עיקור דבריהם ארישא דמתני' דבעי' פרצוף וחוטם וע"ז כ' דלגוף שלם דוקא לא בעי' שלשתן אבל בראש שלם בעי' שלשתן. ותוס' לעיל והמרדכי מיירי להדי' בשלשתן שלמין רק שהוא אחר ג"י ולזה סגי בראש שלם. ומיהו דברי תשו' הרא"ש שבטור סי' קי"ח צ"ע בא' שמצאו ראשו אחר ט"ו והכירוהו בסי' מובהקים ולא התיר כיון שהי' אחר ג' ימים וצ"ל שלא הי' להם ט"ע בג' איברים הנ"ל אלא שארי סי' מובהקים שעשוים להשתנות אחר ג"י. וכן מורה הלשון למעיין שם.

וכןמה שיש לי לעיין בדברי ר"ת איך מייתי ראי' מהקדוש ר' שמשון זצ"ל אכתי לא שנה צדיקי לא הוי עפרא ונחר בי' ר' אחי בר יאשי' יוכיח וראבר"ש דגני בעיליתא תליסר שנין. ותו יש לפקפק ערבך ערבא צריך דלמא אותו שנמצא אז לא הי' ר"ש הקדוש ואחר נדמה לו ואי משום דברי בעל החלומות לא מעלין ולא מורידין לענין דינא. גם קשה לי קצת כיון דבבא דאין מעידין עד אחר ג' ימים נישנית אחר בבא דמגויד וצלוב והצלוב הרי גופו שלם בכל אופן ועלה קתני אין מעידין אלא עד ג"י משמע דעלה קאי דדוחק לומר דקאי אלפני פניו דפרצוף פני' וכו' ולא אלפניו דצלוב. האמנם ראיתי ברי"ף ורא"ש דיבמות וגם בתשו' הרא"ש שבטור סי' קי"ח הנ"ל דגרסי בבא הג"י מיד אחר פרצוף וכו' אבל בס' הישר הגי' כלפנינו וכן משמע בגמ' דציין תחלה פיסקא דמגויד ואח"כ פיסקא דר' יהודה דאין כל המקומות שווים ומסתמא גרסי ר' יהודה סמוך לבבא דג' ימים:

נחזורלדברי ר"ת הנ"ל שמה שהרעשו העולם עליו חכמי ספרד ז"ל מעובדי דדגלת כ' הוא בעצמו וז"ל וההוא דאנסבו בתר חמשה יומי אפומא דשושבינהי לא הי' בו ט"ע אלא בסי' חוטמא ופדחתו ופרצופו הי' ניכר אע"ג דלא הי' ניכר בתר דנח נפשי' דאכלי כוורי לסימני' א"נ תפח הי' מעיד עליו אבל לא הי' לו ט"ע אלא כמו מדמה מילתא למלתא ואעפ"י ששושבנים הי' וט"ע לא הי' לא חשדו בכך עכ"ל. הרי קמן דמפרש דודאי אסקוהו כל הגוף כמ"ש בחי' רשב"א דהכי משמע לישנא אלא דאכלי כוורי לסימני' מקצת איבריו ועי"ז בטיל לי' ט"ע דגופו ולפי הנ"ל צ"ל דגם מראשו נשחת קצת ע"י כוורי דאל"ה אכתי ניכר אחר ג"י ע"י שהי' הראש שלם אע"כ שגם מראשו נשחת קצת ומשו"ה פריך הש"ס שפיר ועיין ריב"ש סוף סי' שע"ח אשתפך חמימי' על דברת ר"ש הצרפתי וגרם לו שלא ראה דברי ס' הישר בפנים:

והר"ישבמרדכי הקשה א"כ דאכלי כוורי לסימני גופו איכא מכה ומיא מרזו מכה רוצה דלמא עוד נשמתו בו כשאכלו כוורי ומכה שבחיים מרזו ע"י מיא ותי' שם דוקא במקום שנחתכו רגליו אבל פרצוף אינו מתקלקלת במים אע"ג דאיכא מכה עכ"ל. וא"א לפרש כמובן הפשוט דא"כ הם דברי נביאות אבל כוונתו כפשוטו דמי' מרדו מכה במקומה אבל לא שלא במקומה והכא דאכלי כוורי לרגליו או שארי מקום שבגופו ושם באותו מקום נתנפח באמת דמי' מרזו לי' אבל בפניו שהי' שלם לא ישתנה ע"י מכה שברגל ואה"נ אי הוה מכה בפניו הי' מרזו שם כנ"ל כוונתו. ולפ"ז מוכח אפי' יש מכה בראש סמוך לפנים ממש כל שאינו במקום ההיכר ממש אינו מפסיד דהרי הוכחתי לעיל דע"כ אכלי כוורי גם סביבות ראשו דא"ל הי' ניכר ע"י ראשו שלם ואפ"ה לא מיקרי מכה לענין פניו ומיני' לענין חבול בפניו שכ' תוס' היינו דוקא במקום הכרה ממש אבל לא סמיך לו ומזה יש לי ללמוד דבנידון דידן מה שהי' חבול בצדעיו אינו מזיק דהרי מקום ההיכר הוא פדחתו ואמרי' דבק קירא בבליתא אפותא פירש"י מצחו ובמס' שבת פ' ע"ב כלכול ואנדיפי צידעא ובת צידעא ושוב חזר בו הש"ס ומסיק אפותא ופירש"י פדחת והיינו מצח דפירש"י בשמעתין ש"מ צידעא ובת צידעא שהם צדעים אינם בכלל פדחת שהוא מקום ההכרה וממילא החבלה שם אינו מפסיד:

והנהבמרדכי מייתי ראי' מש"ס בכורות והנראה מכוונתו כיון דבס"ד ה"א דמתני' מיירי מפרצוף בלא חוטם נהי דלמסקנא תלתא בעי' מ"מ מסתיין שיהי' שלשה אלו אבל עכ"פ בלי סנטר ושפתים וכו' וכר"ת כנ"ל כוונת המרדכי. אמנם בס' הישר בלשון אחרת אני שונה אותה וז"ל אבל אי איכא ט"ע לית דין ולית דיינא דמעידין אפי' אחר כמה שנים בפדחת בלא פרצוף כדמסיק פ' יש בכור ואע"ג דאיכא שינויי' אחרינא מיהו תלמודא משני הכי קושטא קאמר עכ"ל וי"ל פירושו שינוי בתרא דמסיק התם יכיר לחוד והכרת פנים לחוד וס"ל לר"ת דה"פ דהכרת פנים שאינינו הכרת כל הגוף רק שהפנים ניכר בו וכשיטת ר"ת בלשון המשנה מעידין על פרצוף פנים שההכרה היא על הפרצוף בעצם בלי כל הגוף וזה מיקרי בקרא הכרת פנים ולזה צריך שלש איברי ההכרה ויכיר לחוד דהיינו אפי' רק א' מג' איברים הנ"ל כגון פדחת לחוד נהי הכרת פנים לא מיקרי דאי ליכא כל הגוף לא מהני הפדחת לחוד להכרת פנים מ"מ יכיר מיקרי דאי ארכסו כל הגוף ניכר הוא ע"י צירוף הפדחת לחוד כנ"ל ואע"ג דבבכור שהוציא פדחתו עסקי' ועדיין כל גופו בפנים מ"מ מיקרי הפדחת יכיר דלעתיד ניכר הוא בגופו על ידו כנ"ל בכוונתו ז"ל. הנה הארכתי בהבנת דברי ר"ת ז"ל כי מלאכת שמיה היא כמ"ש רמב"ן בדיני דגרמי שלו ומסתיין דהרגיש בכל מה שהרגישו עליו הרשב"א ורא"ה וריטב"א דמייתי בנימוק"י ואלו ראו דבריו לא הוה פליגי ותוס' ורא"ש ומרדכי וטור ומהרי"ק סוף שרש קכ"א פסק להדיא כוותי' וברם צריך מ"ש בהני עובדא דדגלת דקמ"ל אע"ג דהוה שושביני והוה רק מדמה מילתא למילתא מ"מ לא נחשדו משמע שהי' ראוי' לחושדם דאמרי בדדמי וקמ"ל דלא חיישינן להכי וצריך לומר הא דלא מוקי באמת שהי' סי' מצורפים לזה וע"י הסי' נדע דלא אמרי בדדמי דס"ל לר"ת דזה לא יועיל אדרבא יותר טפי יאמר בדדמי ע"י שרואה הסי' וכיון דעל הסי' בעצמותן גופי' אין להתיר לא יועילו נמי בהדי ט"ע ולעיל קי"ד ע"ב דקאמרי סי' היינו סי' מובהקים ביותר ומעובדא דדגלת דלא מיירי בסי' מובהקים ביותר איפשטי' איבעי' דע"א במלחמה כמ"ש רי"ף. אמנם תוס' כ' לעיל ד"ה וקאמרי דסי' שאינם מובהקים מועילים עם ט"ע להוציא מחששא דבדדמי א"כ ה"נ נימא כל דאיכא שינוי בפניו דליכא ג' איברי ההכרה נהי דגופו שלם ומכירו בט"ע איכא למיחש לבדדמי וצריך לזה עוד סי' כל דהו לצירוף וזה הוא שהזכירו תוספת בדבריהם ט"ע עם סי' להוציא מחששא דבדדמי:

וראיתילהדרת גאונו דמהר"מ בנעט נ"י דמתרץ ק' רשב"א אר"ת מעובדא דדגלת דהתם מיירי בליכא סי' בהדי ט"ע דפרצוף וגופו ויצדקו דברי פח"ח לשיטת תוס' אבל לר"ת לא צריך שום סי' דלא הזכיר זה בספרו הישר גם הקו' מדגלת מתרץ הוא בעצמו דלא כהגאון ועוד הוא בעצמו כ' בסוף דבריו אצל ט"ע דקאמר האי דקאי פלוני הוא אע"ג דלא ידע בסימני' עכ"ל וא"כ לפ"ז מ"ש הרא"ש ט"ע וסימני' ופליגי האחרונים אי תרוויי' בעי' או דבחדא סגי וכן דעת הטור והב"ח זה תלי' בפלוגתת ר"ת ותוס' הנ"ל. ויעיי' ב"מ כ"ה ע"א אמר את"ל סי' דאוריית' וכו' איכא בש"ס הוספה מר' יהודאי גאון את"ל הא פשיט לי' דסי' דאוריי' משום דא"ל כדשנין עיי' שיטה מקובצת ולכאורה אין צריך לאותה הוספה דאיכא למימר גם מעיקרא כדבעי הש"ס אי סי' דאורייתא נכלל בזה אי סי' לחוד דאוריי' או אי סי' בצירוף ט"ע להוציא מחששא טעות בדמיון או ל"ד וסמכינן אט"ע לחוד ולפ"ז למסקנא דפשט רבא מקרא דדרשהו ומתכריך של שטרות אין מוכרח אלא דאיכא סי' דאוריי' ואפשר עם ט"ע אבל שיהי' דאוריי' בלא ט"ע על זה נשאר הספק ואמר את"ל דאורייתא ולא צריך להוספת ר' יהודאי גאון אלא לשיטתי' אזיל דר"ת בס' הישר מייתי דר' יהודאי גאון קאים בשיטתי' ומשמע לגמרי דס"ל נמי דסגי בט"ע בלא סי' ולא חיישי' לטעות בדמיון וא"כ ליתא לדברינו הנ"ל הוצרך להוסיף כנ"ל וק"ל:

ובגיטיןבסוגיי' דשיירות מצויות דמוקי רב אשי בנקב יש לו בצד אות פלונית אבל נקב בעלמא לא מספקא לי' וכו' למאי דפשיט רבא בב"מ דסי' דאורייתא והיינו עם ט"ע הו"מ לאוקמי בנקב סתם עם ט"ע אלא שלא רצה להאריך וכן הא דארבב"ח אי סימנ' אית לי בגוי' נמי יתפרש שלא ידע אי הדרא ניהלי' משום סי' דאוריי' לחוד או משום סי' עם ט"ע או בט"ע לחוד לצורבא מרבנן ובימי רבב"ח שהי' קודם רבא עדיין לא איפשטא סי' אי דאוריי' עם ט"ע וא"ש נמי דקדוק לשון ברייתא דגטין שם ואפי' שהה ויש בו סי' מעידין עליו דאמרי נקב יש בו בצד אות פלונית ואין מעידין על סי' גוף דאמרי ארוך וגוץ דקשי' דיוקא אהדדי דברישא משמע דוקא בסי' מובהק אבל בסי' אמצעי לא והדר אמר ארוך וגוץ לא משמע אבל סי' אמצעי מהני וי"ל ולומר דגבי גט וכלים הוה ארוך וגוץ סי' אמצעי ולא באדם ועיין סמ"ע סי' רס"ז דמחשב לי' אפי' סימן מובהק ויבואר לקמן אי"ה אבל להנ"ל ניחא דסי' אמצעי עם ט"ע איכא בינייהו דבצד אות פלונית מהדרי' אפי' בלא ט"ע כלל ובארוך וגוץ לא מהדרי' אפי' עם ט"ע משא"כ בסי' אמצעי. ולכאורה הי' נראה להעמיס וליחס סברא זו להרמב"ם דבהלכ' גזילה ואבידה כ' הסי' מובהקים סומכים עליהם ודנין על פיהם דבר תורה אינו רוצה לומר שמאמינים בהם באיסורי תורה אלא שסומכי' עליהם שעל ידיהם מאמיני' לו שיש לו ט"ע ואמנם הכא בהלכו' גזילה אין צורך לפרש יותר דלענין ממון מאמינים עכ"פ מדרבנן בסי' לחוד וידוע דמובהקים היינו אמצעי. ובהלכות גירושין הצריך דוקא נקב בצד אות פלונית שהוא מובהק ביותר היינו כי ליכא ט"ע עם הסי' שאז בעי' מובהק ביותר דהאי לכ"ע דאוריי' וא"ש במ"ש לפני זה או שמצאו בכלי שהניחו בו ויש בו ט"ע בארכו ורחבו דתרתי בעי' סי' בכלי וט"ע בגט והרב המגיד שם תמה בזה ולהנ"ל דס"ל לרמב"ם אע"ג שמצאו בעצמו מ"מ גם הוא עצמו יחוש לטעות הדמיון ובפי"ג מגירושי' אם אין פרצוף פנים קיים לא מהני סי' אמצעי היינו משום דלית בי' ט"ע עם הסי' וכל זה בט"ע בשארי דברים ובאדם נמי באיברי גופו ולא בפניו אבל בט"ע שבפני אדם בשלשה איברי ההכרה לזה אין שום סברא שיצטרך סי' דא"כ מיקטל היכי קטלינן ע"י הכרת עדים והאיך ב"א מותרים בנשותיהם וצריך לומר ט"ע דקלא עדיף כי הך ואין הכרח עיין יש"ש חולין פג"ה שם:

אלאמ"מ אני מסתפק בדעת הרמב"ם אי ס"ל דסי' לחוד ל"ד וכרבא דבאבידה עבדי תקנתא אבל לא בתכריך של שטרות הנ"ל דהתם בשטרות בעי' סי' עם ט"ע וכן בהלכות נחלות דפסק דיורדין לנחלה בסי' בלא ט"ע דבממון הקילו והתם ליכא טעמא להקל ועיי' רא"ש דב"מ אהא דרבא:

והנהדברי תוס' דיבמות ק"כ הנ"ל תמוהים מאוד וכבר עמד עליהם הגאון מהר"מ בנעט ורשות נתונה לפרש עפ"י דבפ' יש בכור איכא תרי לישני לל"ק סגי מן התורה בפדחת או בחד מהני תלתא והוה ט"ע והכרה מעלי' וכמו שהוכיח ר"ת דאל"כ אם יחתוך חוטמו שוב לא יעידו עליו אע"כ מן התורה סגי בהכי לט"ע גמור בלי שום סי' ורק משום חומרא דא"א בעי' שלשתן וא"כ להך לישנא איכא למימר למאי דס"ל לר"ת דמתני' מיירי בליכא אלא הני הוא דבעי' שלשתן אבל באיכא כל גופו סגי בתרי מינייהו אין צריך שיהי' ט"ע בגופו אלא אפי' רק סי' אמצעי בגופו לצרף עם ט"ע דפניו דכבר יצאה מאיסור תורה בהא. ואמנם לל"ב דבכורות דמן התורה בעי שלשתן וזולת זה לא מיקרי הכרת פנים א"כ בתרי מינייהו ומכ"ש בחד מיניהו נהי דניכר בו דהרי רחמנא קראו יכיר מ"מ הכרת פנים ליכא ואין ההיכר הזה אלא כמו סי' אמצעי על הגוף לכן לא מהני אא"כ איכא גופו שלם דאז יהי' לו ט"ע בפניו ע"י גופו ואז יצורף סי' דהגוף עם הט"ע להחוד והן הנה ב' לישני דהתוס' דשמעתין דיבמות ואין להאריך:

והשתאבנידון שלפנינו שמצאו הגוף בשלימות כמו שהי' בחיים וראשו ופרצופו עם כל השייך והכירו בט"ע שזה הוא ר"ש קיזל וכבר בארנו שהחבלה שבצדעי' לא נקרא חבלה בפניו א"כ לר"ת איתתא שרי' בלי פקפוק אפי' יהי' אחר ג"י דלר"ת לא בעי' סי' בהדי ט"ע ולתוס' נמי דבעי סי' עם ט"ע אפי' נימא דמצח גבוה לא הוה סי' אמצעי לצרוף מ"מ נ"ל דלא הוזכרו סי' עם ט"ע בתוס' אלא בשאין פרצופו שלם בג' איברי ההכרה שאז אין הט"ע רק מכח צירוף הגוף ואיכא למימר דאמר בדדמי משו"ה צריכי' סי' גוף ג"כ אבל היכי ששלשתן בשלימות וגם הגוף רק משום שהוא אחר ג"י לא שמענו שצריכי' גם סי' וטעמא דחששא דג"י חששא דרבנן היא כמ"ש ריטב"א דמשו"ה מקילי תוס' בספיקו משום דחששא דנפוח דרבנן הוא א"כ כיון דמן התורה סגי בהכרת פנים אפי' בלא גוף לאחר ג"י כמו תוך ג"י אי איכא נמי גוף דהוה ט"ע מעלי' סגי לאחר ג"י בלא סי' אמצעי:

ואמנםגאון עוזו של מהר"מ בנעט ני' שדי בי' נרגא דלפי משמעות גביי' עדות תמקנה עיניו בחוריהן ואפשר דעי"ז ה"ל כחבול בפניו ממש ובוודאי אם כן הוא צ"ע לסמוך על הכרת הפנים אבל בעניי לא ידעתי שום משמעות לזה בגביות עדות אדרבא מדלא הזכירו חדוש זה בדברי העדים שהרי דקדקו עלכפות רגליו שנרקבו ועל הזרוע שניתק מן הגוף ולא הזכירו כלל כי כלו עיניו שזה חדוש יותר גדול ש"מ דליתא ומה שאמרו בסוף לשונם שהכירוהו ע"י גודל נקב מקום העין היינו משום שבתחלה הזכירו סימניו ובהם עיניו גדולים וכשמצאוהו בקבר נפל שתום העין לא יכלו להביט בעיניו כי נסתמו רק שיערו בגודל נקב מקום מושב העין ועוד נראה שלא הי' לו עינים גדולות בולטות כשל עגל אך לרוחב הנקב עינים גדולים קרו להו כמורגל בבני אדם ואם כן הוא ה"ל ג"ז סי' אמצעי דלא שכיח נקבי העינים גדולים מהמורגל:

ועודנ"ל מאי דפשיטא להגאונים דהוה בתר תלתא יומי משום דשליט בי' רקבון אינו פשוט בעיני דהרי אחז"ל בשבת ס"פ השואל קנ"א ע"ב אחר ג"י כריסו נבקעת ואם כי ראינו כמה ראינו שלא נבקע כריסם היינו במוטל ע"פ השדה ושליט בי' אוירא והם דברו בהנקברים דשליט בהו רקבון והעידו דאחר ג"י כריסו נבקעת ומי הם מחטוטי שכבי שיעיד נגד דברי חז"ל הנאמנים ומדלא נבקע כריסו דהאי והי' קבור בלי לבושי' ובלי ארון יש לנו ספק עצום שאפשר שיהי' בתוך ג"י דמידי ספיקא לא נפקא ואם נאמר בקיעת לאו כל אדם ואין כל המקומות שווין א"כ אתאינן לדר"י בן בבא ופשיטא דמותרת וראיתי לגאון בעצי ארזים שכ' בלא"ה להרי"ף ס"ל דלא איפשטי' איבעי אי ריב"ב לחומרא פליג או לקולא ואי לקולא פליג אתי' עובדא דכרמית ודדגלי' כוותי' והלכה כוותי' ומדלא איפשטא איבעי עבדינן הכא והכא לחומרא ומשו"ה לא מייתי רי"ף הא דמי' צמתי מכה ודפח"ח והארכתי בזה במקום אחר מ"מ אי נחזיק מה שלא נבקע כריסו משום שהמקום והאדם גורם א"כ בואו ונסמוך על ריב"ב ותשתרי ממ"נ:

וגםנראה אפי' לרשב"א דמחמיר בספק ג"י וגם דר"ת לית לי' לרשב"א וכן משמע מרמב"ם דלית לי' הא דר"ת מ"מ לעומת זה נ"ל משטחיות לשונות של הרמב"ם שהזכרנו לעיל דס"ל סי' אמצעי דאוריי' ממש ורק באיסורא החמירו רבנן שלא לסמוך עליהם אלא במובהק ביותר ובממון הניחו על דין תורה הן באבידה הן בתכריך שטרות והן בהורדה לנחלה אבל באיסורא החמירו חז"ל וזה שכ' בהלכו' גזילה הסימנים סומכים עליהם מן התורה ר"ל אבל לא מדרבנן דהם החמירו נמצא זה שיש לו סי' אמצעי לע"ד שנקב העין גדול מן הרגיל ומכ"ש כשיצורף לזה גם מצח גבוה יצאה אשה מחשש איסור דאוריי' דסי' אלו דגודל המצח וחורי העינים בוודאי אינם משתנים אחר מיתה דה"ל כמו יתר וחסר דכ' הרא"ש בתשו' שבטור סי' קי"ח וכיון שיצאה מאיסור דאורייתא וליכא אלא איסור דרבנן תו גם לרשב"א יש להקל בספק ג' ימים ופשוט. וקצת נוטה דעת רשב"א שסי' דאוריי' מדכ' בחי' חולין ע"ט ע"א כדמעיילת לי כודניתא בריספק וכו' דהאי אין חוששין לזרע האב מספיקא קאמר כי היכי דלא ליפוק לבר מהלכתא דקיי"ל דספיקא הוה וכיון דלא בעי' לאפקועי לבר מהלכתא א"כ הך דשמע מני' סי' דאורייתא נמי הלכתא ולא דמי לסי' לאו דאוריי' דפא"ט בסי' בצים התם רוצה הני סימנים דביצה לאו דסמכא נינהו משום איכא עורבי דדמי ליונה אבל הכא מה בכך דהני דסי' דפרידות דאוריי' נינהו מ"מ ניחוש לאיתרמי או לטעות בדמיון דעובי קלא וצניף קלא הוא דשייך בי' דמיון וטעות אע"כ ניתנה רשות מן התורה לסמוך אסי' איברא דברי רשב"א צ"ע מנ"ל סי' דאוריי' דלמא לאו דאוריי' ועושה לנו ספק וכיון דחוששין לזרע אב נמי ספיקא ה"ל ס"ס וכעין ק' רא"ש בתשו' על רמב"ם דס"ל הנהגת ב' מיני טמאים דרבנן א"כ לא קאמר ש"מ סי' דאוריי' דהא באי' דרבנן קיימי' ובחידושי אמרתי דאינהו ס"ל פי' הש"ס דלא כפירש"י אלא הכי קאמר אי סי' דאוריי' וה"ל כוודאי גמור א"כ מחויב לעיין לדדמי אהדדי דאי לא דמו ה"ל וודאי איסור דרבנן להרמב"ם וספק אי' דאוריי' להרשב"א שמא חוששין לזרע האב אבל אי ס"ד ל"ד א"כ סי' גופי' ליכא וודאי א"כ אינו צריך לעיין ודי אם יראה דאינו דומי' אבל מה צורך לעיין בהו הא ה"ל ס"ס או ספיקא דרבנן:

אךאי יבורר שזה הרוצח הי' עצור בכלא ג"י טרם שהראה להם קברו א"כ ע"כ הוא אחר ג"י ויבורר נמי שהי' חבול במקום עינים אם נוכל לצרף גם סי' בגדים יש לעיין קצת הנה מה שהכירו סחורתו ביד הציען גיסער אין בו ממשות דסחורה עשוי' למכור מעיקרא ואדעת' דהכי הי' המחזיר בעיירות ויען כי טעמתי בקצה מטה דובשו של פר"מ הגאון מר ניהו רבה ני' ופשיטא לי' דלא חיישי' למכירה רק לשאלה שהוזכר בש"ס גם דבריו ראוי' לו ומתקו לחיך הטועם אומר לי לי מ"מ לא אחשוך מלברר הדבר בעזה"י דבשיטה מקובצת לב"מ נתקשו בה רמב"ן וריטב"א מ"ש דלשאלה חיישי' ולא ניחוש למכירה ומתנה שמכר החמור עם האוכף וכן יש לחוש בכל אבידות ותי' על זה ג' תירוצים א' לא נוציא הממון מחזקת מארי' ע"ש פי' דעכ"פ נודה שזה הנותן סי' הי' הכלי הזה פ"א שלו שוב לא ניחוש שמא עכשיו מכרו לאחר דא"כ נוציא הכלי מחזקת מארי' אבל לשאלה איכא למיחש שהשאיל האוכף והחמור לא הי' שלו מעולם ומבואר דפשיטא להו דבעדות אשה דחיישי' לשאלה ולא מוקמי' אחזקה דמה שביד אדם הוא שלו מכ"ש דאיכא למיחש למכירה ולא נסמוך על חזקת מרא קמא דגריע. ופר"מ הגאון ני' תקשה גם על זה נימא מה שביד אדם הוא שלו וכו' הנה באמת כבר הלכו בו נמושות בתשו' האחרוני' ותירצו דחזקת א"א וחזקת חיים דבעל מנגדתו. ואפשר דזה יש לדחות דחזקת ממון עדיף מהני חזקות דעדיפא חזקת ממון אפי' מרובא אמנם לא אשכחן חזקת ממון אלא נגד טוען א' אבל הכא בנמצא הרוג מסופקים ברובא דעלמא נהי דחזקת ממון עדיף מרוב היינו שלא להוציא מידו אבל מאן לימא לן דלא הוה ספיקא עכ"פ ולענין איסורא חיישינן ומכ"ש למ"ש ב"ח בח"מ סי' רל"ה דברוב מעלי' גם בממון הולכין אחר הרוב והוא מתוס' סנהדרין ג' ע"ב ד"ה דיני ממונות ולא דמי לאבידה דלא ניחוש לרובא דעלמא כיון דאין כאן תובע לפנינו אלא זה אבל באיסורא ניחוש לרובא ובשגם שיש כאן ג"כ חזקת חי וחזקת א"א ורובא דעלמא נגד הך חזקה שהיא שלו ותו נ"ל דבאדם מת לא שייך חזקה מה שביד אדם הוא שלו זה שיש לו אינו שלו לא של יורשיו ואנו מסופקים מי הם יורשיו ועל זה אנחנו דנין נמצא חזקת ממונא גרוע וחזקת חי וחזקת א"א אלימא ורובא דעלמא מנגדתו לכן חיישינן לשאלה א"כ מכ"ש דחיישינן למכירה דליכא רק חזקת מרא קמא:

עודתי' שם רמב"ן דלמכירה לא ניחוש דמנא ידע זה שאבד זה החפץ שמכר לו אבל לשאלה אפשר שבקש לו ממנו שיחזור לו החפץ ששאל לו וטען שאבד ממנו ומזה ידע שאבד החמור עם האוכף שלו ע"ש ומבואר מזה בפשיטות דבהרוג חיישי' למכירה כי היכי דחיישי' לשאלה ואפשר נמי לגזילה ואבידה וא"כ שייך נמי בכלים דלא מושלי ובזה מיושב סתירת ש"ע בסי' י"ז פסק סתם חשש שאלה ואינו מחלק בין כלי דמושלי לכלי דלא מושלי וגבי גט מחלק דכיס וארנקי וטבעת לא מושלי וכמו שהקשה ב"ש והא"ש דבהרוג אין לחלק דנהי דלא מושלי איכא משום מכירה וגזילה ואבידה משא"כ בהחזרת גט אי איתא דמכר או נגזל ממנו הכיס והארנקי מנא ידע שזה אבד גט וליכא רק שמא השאיל לו כיס וארנקי וכשתבעו אמר קשרתי בו גט ונאבד ממני ועי"ז בא הוא עתה לתבוע הגט ע"י סי' כיס לזה אמרי' הני לא מושלי אינשי ויעויי' לשון רש"י דיבמות ד"ה מצאו קשור צריך ביאור:

עודבה שלישי' תי' הריטב"א וז"ל דכיון דהוי מידי דלא קאי למכירה דאין אדם עשוי למכור כליו עכ"ל ר"ל אבל שאלה לכל שכיניו אדם משאיל כליו ופר"מ ידידי הגאון ני' האריך בזה אפירש"י ורשב"ם בחזקה מה שביד אדם הוא שלו דמי הביאם אצלו וכל דילדי' אימי' כוותי' תלד ומאן יהיב לן נגרא דפרזלא אבל לא ידעתי מי הכריחו לזה דפשוט דאינהו מיירי בדברים שאינם עשוים להשאיל ולהשכיר וא"כ מי הביאם אצלו אבל דברים העשוים להשאיל ולהשכיר הרי אפיק רבא מיתמי זוגא דסרבלא ואמנם באדם ידוע לפנינו יש לנו גדר מה הם הכלים העשוים להשאיל ולהשכיר דזה משתנה לפי המקום והזמן ולפי האדם כמ"ש רמב"ם בזה אבל בהרוג לא ידענו מי הוא ועם מי הי' ומאין בא א"כ כל הכלים הם בספק עשוים להשאיל ולהשכיר לגבי דידי' זולת אותן דלא מושלי אינשי כלל וכן מורה לשון תוס' יבמות ק"כ ע"ב בשם ריב"ן:

נחזורלהנ"ל לתי' זה גם בהרוג לא ניחוש למכירה וטעמא מאי משום דאין אדם עשוי למכור כליו א"כ בנידון שלפנינו שהסחורה עשוי למכור פשיטא דנתלה במכירה ועוד נ"ל נהי דלהאי תי' דריטב"א לא ניחוש נמי לאבידה דגרוע ממכירה ולא שכיחי כמ"ש תוס' בב"ב כ"ג ע"ב ד"ה ודאי וכו' מ"מ בנמצא הרוג איכא למיחש לגזילה דהרי קמן דשכיחי רוצחין בהאי אתרא נימא הפשיטו לזה ערום וניצל מהם וערק לעלמא כהאי גברא חרוכא ואידך הוא דנהרג:

אמנםבשארי מלבושיו שהוכרו בט"ע כאשר העדים הגידו וגאון עוזינו מהר"מ בנעט כ' שלא מצא בשום מקום ט"ע בכליו של חברו שאין אדם משביע עינו בשל חברו מטיבותא דמר קאמינא דכל הסוגי' דב"מ דאי סי' לאו דאוריי' מחזירים בעדים שמכירים בט"ע שמלה של חברו ויע"ש פירש"י ד"ה אימא לעידי אוכף אם יש עדים המכירים בט"ע וכו' ואולי יאמר נא הגאון שיאמרו העדים שהשמלה והאוכף הי' שלהם מתחלה ושבעתן ומכרוהו לזה עם שזה דוחק מ"מ ה"נ בנידון שלפנינו הא מעיד ר' משה ליב שהוא קנה היאנקרל אצל ר' יודא ווערעסטין לר"ש קיזל א"כ הרי הי' תחת ידו ויש לו בו ט"ע ועוד סימני צבע כל בגדיו זה חיוור וזה סומק וזה כך וזה כך כולי האי לא הוו מזדמני אהדדי וכמ"ש ג"כ הגאון הנ"ל והארכתי כבר בזה במקום אחר:

ונ"לדעד"ז שייך נמי בכלי סי' ארוך וגוץ שיאמר סי' של כמה כלים זה ארוך וזה גוץ וזה חיוור וזה סומק וכדומה דעדיף מסי' שומשמי הכי והכי הוה ובחביות רמתינהו ובזה יש מקום ליישב הסמ"ע סי' רס"ז לולי שהוא עצמו לא כ"כ בפרישה יע"ש וכן משמע בתשו' מהר"מ פאדובה ובפסקי מהרי"א סי' קס"א ע"ש רבנו אלי' ויעיי' תשו' ב"ח סי' פ"ה:

והנהבחששא דשאלה כבר כ' ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק ב' דהוי ספיקא דדינא לכל הפחות ומיהו מ"ש מתוס' יבמות שכ' דלמסקנא לא חיישי' לשאלה וכן רבים וגדולים חשבו כן בכוונת התוס' וגם פר"מ הגאון נ"י פשיטא לי' הכי ולע"ד נראה פי' התוס' כך דהנה פשיטא להו למ"ד סי' ל"ד חיישי' לשאלה וכדעת הב"ש ומ"מ לא קשי' מידי מפירות בכלי דהרי ש"ס ערוך הוא דרבנן הוא תקנו למיהדר אבידה בסי' משום דניחא לי' ללוה ולמלוה וכי היכי דעבדי רבנן תקנתא לענין סי' ה"ה דעבדו האי תקנתא לענין שאלה ולא ק' להו מידי אך למ"ד סי' דאוריי' משמע מלשון ש"ס דב"מ דלא אתאינן לתקנתא כלל קשי' להו שפיר מפירות בכלים ניחוש לשאלה ותי' דמדרבנן לא חיישי' לשאלה ומשום תקנתא ודלא תיקשי מש"ס דב"מ דמשמע למ"ד סי' דאוריי' לא אתאינן לתקנתא לזה כ' תוס' דלמסקנא א"ש דלמ"ד סי' דאוריי' מוקי בחיוורי וסומקי ותו י"ל דלהך מ"ד לא חיישינן לשאלה ולא צריכין לתקנתא משו"ה שקיל וטרי התם רק אי סי' ל"ד אבל אי סי' דאוריי' לא צריכין לתקנתא משום דלא ניחוש לשאלה וכל זה ללישנא סי' דאוריי' אבל אי סי' ל"ד ס"ל לתוס' דחיישינן לשאלה:

ופר"מהגאון נ"י שפך סוללה על דברי תוס' יבמות ד"ה אמר רבא איך אפשר שבתחלה הוה סבר דמיירי דמצאו אחר ואח"כ מסיק דסי' ל"ד ומיירי דמצאו בעצמו ועיקור חסר מהספר וגם בב"מ הקשו תוס' מ"ט לא פשיט מברייתא דמצאו קשור ותי' דאיכא לאוקמי שמצאו בעצמו ומטעם מגו וצ"ע א"כ מ"ט הקשה כן ביבמות אבל האמת יורה דרכו דהך מגו הוה מגו בדדמי דהיכר ט"ע הוה בדדמי כמו שהארכנו לעיל וכ"כ הגאון מנ"ש נ"י ומגו בדדמי הא איבעי דלא איפשטא ביבמות משו"ה לא הו"מ למיפשט ממצאו קשור דלמא התם במצאו בעצמו ומשום מגו ודלמא אמרי' מגו בדדמי וביבמות רמי משנה וברייתא אהדדי ולא הו"מ לשנויי במצאו בעצמו ומטעם מגו דא"כ תפשוט מגו בדדמי ומוקי אביי כתנאי ורבא אמר ב' תירוצים בבת א' אי בעי' אימא דכ"ע סי' דאוריי' ואי בעי' אימא דכ"ע סי' ל"ד כדרך הש"ס בדוכתי טובא אלא דש"ס הפסיק ביניהם דתיקום לישנא באוקימתא אבל לעולם רבא אמר תרווייהו לישנא בחדא מחתא והשתא יפה כ' תוס' כדאמר סי' ל"ד לא הו"מ להקשות ממצאו קשור דפשוט דמיירי שמצאו בעצמו ומשום מיגו ואי בעית למיפשט מגו בדדמי נימא אידך לישנא דכ"ע סי' דאוריי' וזיל הכי קמדחי וא"ש ואדרבא יש להוכיח מכאן כסברת ב"ש דמהרש"א בב"מ הקשה אש"ס דפריך אמצאו קשור ניחוש לשאלה ומאי קושיי' דלמא במצאו בעצמו ומהימן במיגו והא"ש כיון דחששא דשאלה איתי' בין אי סי' דאוריי' בין אי סי' ל"ד והשתא אי ס"ד דמשום חשש שאלה מיירי במצאו בעצמו ומהימן במגו תפשוט מגו בדדמי דכיון דהוא עצמו מצאו קשור ולא הוחזר לו ע"י סי' רק על הכירתו סמיך אפשר טעה בדמיונו ותפשוט מגו בדדמי:

והנהבכתבי מהרי"א הנ"ל סי' קס"א רבנו אלי' ס"ל דאי איכא צדדים אחרים מצרפי' כלים ולא חיישי' לשאלה ומהרי"א ז"ל הוכיח מש"ס דע"כ אפי' לאצטרופי לא חזי דאלת"ה מאי פריך ממצאו קשור ניחוש לשאלה שאני התם דידעי' שזה אבד גט כמ"ש תוס' ס' זו בב"מ י"ח ע"ב ד"ה נפק וכו' ומוכיח כן מאביי דחייש לתרי יצחק ורבא נמי לא דחי לה אלא מעובדא דחבו בר נני ולא ממתני' דכל מעשה ב"ד ה"ז יחזיר ומזה הוכיחו תוס' לחלק הואיל וזה שואל גט וידעי' שאבד גט א"כ קשה ה"נ מאי פריך ממצאו קשור אע"כ פשוט להש"ס דחשש שאלה חמירא טובא ולא חזו סי' לאצטרופי כלל והנה צריכין להבין מנ"ל להמקשין בפשיטות כל כך להקשות דלמא באמת הכא שאני שזה אבד גט וי"ל דמעיקרא קמבעי' לי' אי סי' דאוריי' ונפקא מיני' לאהדורי גט אשה בסי' ופשט מפרצוף פנים וקשה מאי פשיט הכא בגט אשה בסי' ידעי' שזה אבד גט:

וצ"לדאזלא לל"ק דבכורות דמן התורה סגי בפדחת לחוד ואפ"ה מדרבנן אי איכא פדחת לחוד ומצורף לזה גם סי' בגופו ובכליו לא מהני (זה דלא כפיר"ת) ש"מ אפי' צירף סי' לפדחת לא מהני והה"ד לא מהני מה שזה אבד גט ועל זה דחי הש"ס כלים דחיישי' לשאלה משו"ה חיישי' אע"ג דאיכא נמי היכר פדחת ומוכח מזה דשאלה גרע כל כך דלא מהני צירוף ופריך שפיר ממצאו קשור ניחוש לשאלה אלא לפ"ז י"ל גם למסקנא דמסיק כלים בחיוורא וסומקי לא הדר בי' מחשש שאלה דסברא גדולה היא אפי' למ"ד סי' דאוריי' ובריתא נמי משמע מדנקט חמור בסי' אוכף משמע דוקא בסי' אוכף דלא מושלי אבל גמל בסי' כליו לא מהדרי' כיון דמושלי וקרוב לחשש דאוריי' הוא ולא הדר אלי' כלל אלא מהא הדר בי' דלתי' קמא חיישינן לשאלה אפי' בפרצוף פנים ולא מהני צירוף מזה הדר בי' דלשאלה בכי האי גוני לא חיישי' וכרבנו אלי' אבל בעלמא חיישי' לשאלה:

ובלאה"נכ' חכם צבי דהיכי דאיכא שארי היכרים ה"ל חשש שאלה כמו שאלה דיחיד דלא חיישי' כמו דלא חיישי' לנפילה דיחיד אע"ג דהא דחי מ"מ מסיק שם בתשובה היכי דלא שכיחי שיירתא לא חיישינן לשאלה דיחיד וה"נ לא שכיחי אנשי פולין סוחרי הגלאנטריע הסובבים סביבות גלילותינו באשר רובם פה עמנו ובעיר וויען וממעטים הנשארים מעט המה שיהי' להם סי' כאלו ונאמר שהשאיל דוקא לזה האחר שהי' בו אלו הסי' ונשתנה גם לפרצופו וצורתו כל זה דוחק. האמנם מ"ש והאריך הגאון מהר"ם בנעט נ"יבהך פרטא דתרי יצחק לא עיינתי בוכלל משום דידוע דשכיחי שיירתא דישראל טובא בסביבת גלילת אוגראבען לומר שהנהרג הוא זה משום שלא יצא ממנו אחר שהלך לאותן הגלילות זולת האיש הלזה על זה לא נוכל לסמוך כלל. אבל עכ"פ לענין שאלה דיחיד ודאי מקרי ולא שכיחי שיירות דאנשי פולוני' השואלים מלבושיי' פולוני' וסוחרי גלאנטריע שהשאיל לו הקעסטיל ובשגם דלא מושלי לי' אינשי כמבואר בג"ע ע"כ נראה דזה חזי לאצטרופי:

אמנםז"ל ב"ש סי' י"ז סס"ק ס"ט וכל זה מיירי כשנמצאו בבגדים אשר לבש ארנקי או נמצא בידו טבעת אבל נמצא ארנקי סמוך לו לא מהני כי י"ל הארנקי מונח מאז ומקדם ואין לדמות דינים אלו להא דאיתא בפ' אלו מציאות נמצאו פירות סמוך לכליכמ"ש בח"ה סי' רס"ב ופשוט בעיני עכ"ל הנה מה דפשיט בעיניו צלע"ג דהתם פירות סמוכים לכלי אמרי' מרובא דעלמא פרשי ולא מכלי הקרוב דרובא עדיף מקורבא והא דלא מסייע לר"ח מהכא דרוב עדיף די"ל שאני הכא דרובא בעלמא נמי קרובים דכי היכיזה עבר בצד זה ואבד הכלי ה"נ עבר אחד ואבד הפירות ומשו"ה הם של מוצאו משא"כ הכא בכלי' דלא מושלי ידעי' בוודאי שהם של ראובן וממנו נפל רק אנו מסופקים אי ראובן אזל לעלמא והניח כליו פה או זה ההרוג הוא בעצמו ראובן ובהא אמאי לא ניזיל בתר קורבא ונימא שזה הקרוב הוא ראובן שהכלים שלו דהרי אין הרוב מנגד להקורבא דלא נפלו הכלים אלא מראובן וצע"ג לכאורה וי"ל דס"ל דלא אזלינן בתר קורבא להקל באשת איש דהא אפי' בתר רובא לא אזלי' במים שאין להם סוף וא"ש וא"כ בנידון שלפנינו שאפי' בקרוב לא נמצאו מלבושיו כ"א ביד רוצח א' ומ"ט נאמר שהם מזה ההרוג וכי נאמין להגוי בלי מסל"ת לזה י"ל כמ"ש מהרי"ק סוף שרש קכ"א דהאמין לרוצח שאמר לפני השופט שהרג לזה דעדיף טפי ממסל"ת מפני שלא הי' הגוי שוטה להודות על שקר ולחייב ראשו ועוד שהרי נמצאו כל מלבושיו של ההרוג בידו ה"ל אומדנא כמו הוציא להם מקלו ותרמילו וס"ת שהי' בידו ע"ש והנה בנידון שלפנינו עדיף טפי שהרי מעיקרא לא הבאוהו אל השופט אלא ע"י שהכירו ומצאו בידו של הרוצח את המלבושים והטרילע ואלו הי' אומר אל השופט שאמת הוא שגזל את היהודי והצגהו ערום וערק לעלמא הי' נפטר בטענתו ומדהודה שהרגו לאותו האיש שהי' מלובש במלבושים האלה ש"מ קושטא קאמר וכיון שיש סי' וט"ע בהמלבושים וגם הטרילע דלא מושלי אינשי ופתח להם קברו ומצאוהו שלם והכירוהו בט"ע ובמקצת סי' נ"ל דראוי לסמוך ראשי ורובא על דברי הגאונים שהסכימו להתיר הם מסכימים לדברי תורה ואני מסכים להעשות סניף לאריות בשריותא דאתתא דא מ' מרים חי' אשת ר' שמעון קיזיל. בעה"ח שפלתי מארץ תדברי. פ"ב נגהי ליום ב' ר"ח אב תקע"ה לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

במותבתלתא כחדא הוינא ואתי לקדמנא והעידו בתורת עדות באם לא יגיד וכו' על האיש מאכל בן ה' זנוויל כ"ץ שנהרג זה שלשה שנים שעברו שני פרסאות מכאן ונמצא בין שדה קוקריץ לערך ח' ימים אחר הריגתו וזה המעשה הי' בימי אב.

הראשוןכ' ישעי' בן הר"ר שלמה ליב ז"ל סג"ל מפה פאלאנקא העיד בזה הלשון, וויא מיר זיין מפאלאנקא לההרוגים געשיקט ווארדען האב איך ערקעננט העגלה שלהם דער איזט געשטאנדען אין קוקריץ אקער דאס פפערד וואס פון מיר גיקויפט איזט ווארדען האב איך ערקענט הערנאך האבען מיר דיא הרוגים איינער פון אנדערן ענטפערנט געפונדען קיין קאפף האט נימאנד געהאבט דיא הענד זייען הערונטער געבונדען גיוועזן מיט שטריק דער בחור ישעי' וועלכער אין פרשון גרעסער וואר אונד מאגרער האבע איך גלייך ערקענט הבח' ישעי' האב איך אויך אן זיין פיין העמד אונד גאטיע ערקענט ההרוג מאכל הנ"ל האבע איך אבערמאלס פעסטיגליך ערקענט אן זיין ארבע כנפות וועלכעס איהם מיין ברודער ע"ה געשענקט האט פון דיזער נעהמליכע סחורה האב איך אויך איינס אנגעהאבט דאס וואר מיט רוטער גרונד אונד ווייסע טיפן וזה סימן אמרה האשה וכל העדים ע"ש דיא קעפף ווארן געפונדן גיווארדן איזה אמות ווייט מן ההרוגים הי"ד:

שובבא כ"ה אברהם בן כ"ה יהודה הלוי ואמר בזה הלשון מיר האבען זיא געפונדן אין קוקריץ כנ"ל האב איך מאכל הנ"ל אן זיין דיקען קערפר אונד פערסוהן ערקענט וגם הבח' ישעי' אן זיין גרעסערהייט אונד מאגערהייט דאס ער עס פר בריא איזט אונד דאס ארבע כנפות וועלכעס איך אן איהם בחייו געזעהען האב ווייס איך וויא ר' שלום ז"ל אח של ישעי' הנ"ל איהם געשענקט האט רוטער גרונד אונד ווייסע טיפן דארין האב איך גלייך געזעהן דאז דאס מאכל איזט, ע"כ דברי הנ"ל.

אחריובא הבח' יעקב בן כה' איצק מפה פאלאנקע והעיד בזה"ל איך האב זיא ערקענט אן איהרען קערפר דהיינו אן קליידונג דאס דאז מאכל מיט ישעי' איזט דען מיר האבן ניכט געוואוסט ווייל דער שטוהלריכטער אונס אין דער מדינה האט לאססען אויפזוכען וויר האבן געפונדן צווייא יודן פאן נייאזאץ האט ער געזאגט זיין מיר אויף אונזרע הוצאה הין געפאהרן וויא וויר זיא געזעהן האבן האב איך געזאגט דאס זייען קיינע נייאזאטצער זאנדערן עס זייען פאלאנקער מאכל מיט ישעי' דערנאך זייען העראב געקאממען פאלאנקער לייט צו דיא הרוגים האב איך געזעהן דאס איך רעכט האב געטראפען דאס דאז מאכל איזט אונד דאס איזט ישעי' דברי הנ"ל:

עדותאח של הבח' יעקב הנ"ל וויר האבן אונז דריבען אין דער מדינה אויפגעהאלטען האט מאן אונס געזאגט מאן האט צווייא יהודים געפונדן אבער וויא איך דען ערשטען געזעהן האב אין זיין פארשטעללונג פון ווייטן האב איך געזאגט איך וואלט שוועהרין דאס דאס מאכל כהן איזט וויא איך אבער דאס ארבע כנפות געזעהן האב איך נאך איין מאהל געזאגט דאס איזט בוודאי מאכל וגם דיא וועסטע וועלכע מאן איהם אויס געטהאן האט קודם קבורתו האב איך אויך ערקענט דען בחור ישעי' האב איך אן זיינע גרעסע אונד מאגערהייט ערקענט:

מאמרועדות כ' זנוויל בן כ' מנחם ז"ל דוד של האשה מההרוג מאכל הנ"ל וכך הי' אומר דער מאכל איז בייא מיר גאנצע אנדערהאלבען יאהר האב איך איהם געוויס לייכט ערקענט דאס ער דאס איזט אן זיין קערפר אונד אן זיין ארבע כנפות אונד וועסטע אונד העמד דברי הנ"ל:

כלזה שמענו מהעדים הנ"ל מפיהם בתורת אם לא יגיד ומה ששמענו כתבנו וחתמנו פה פאלאנקא יום א' ער"ח אב תקע"ח לפ"ק. ואשרנו וקיימנו כדחזי הנ"ל: הק' אנשיל ח"פ פעלאנקע. הק' נפתלי הובורג. הק' מאיר ברודא דיין דק"ק סעמניץ:

מכתבוהגיעני אודת העלובה העגונה אשת כ' מאכל כ"ץ מעירו פאלאנקע הגיעני עם הג"ע ובסוף מכתבו כ' מעלתו וז"ל ע"ש יתר הדברים שמתי בפי הבחר החשוב כ"ה משה עכ"ל ושמעתי מה בפיו גם הוא הנה ראשית דברי הב"ד שגבו העדים ז"ל במותב תלתא וכו' על האיש מאכל בן כ' זנוויל כ"ץ שנהרג זה שלשה שנים העברו עכ"ל. חכמי' הזהרו בדבריכם מי הגיד לכם שנהרג הלא על זה אנחנו דנים ומסופקים אם עודנו חי ואזיל לעלמא ואיך החלטתם שנהרג והי' לכם לכתוב שנאבד זה שלשה שנים ולא ביש לי הדא מילתא עד שכתבתם וז"ל ונמצא בין שדה קוקרי"ץ לערך ח' ימים אחר הריגתו תמה תמה אקרא וכי הייתם שם ביום הרג רב למנות ימים שעברו ח' ימים והלא לא נודע שום דבר עד יום המציאה ע"י השטול ריכטער וא"כ נימא השתא הוא דנהרגו וכמה דיות נשתפכו בי"ד בט"ז ונה"כ סי' שצ"ז למימר דתלינן עכשיו נהרג ובש"ע א"ע סי' י"ז סעי' כ"ז והוא מתוס' ורא"ש דיבמות ק"כ ע"א ואיך החלטתם שנמצא ח' ימים אחר הריגתו: ובאמת מה שנמצא גם שם בסמוך להם העגלה עם הסוס ולא נגע בו אדם מורה לנו שלא הי' זמן רב שהובאו הנה גם לא נזכר כלל בג"ע מה הי' להם עם הראשי' החתוכים אם הכירו פרצוף פניהם או לא אולי הי' חבולים בפניהם בחבורי' ופצעי' והבחר משה השיב ששמע שכבר נתקלקל עור פניהם לגמרי וירום תולעים ויבאש גם אמר לי הבחר הנ"ל שעל העגלה מצאו יתר מלבושיהם העליונים וגם ב' כתבי הפאס שלהם ותמי' גדולה על הב"ד איך לא הזכירו מזה כלום ומי יוכל לתקן את אשר עותו:

עדותושל ישעי' ב"ה ליב ז"ל בזה"ל ההרוג מאכל האב איך אבערמאלס פעסטיגליך ערקאנט אן זיין ד' כנפות דעס וואר מיט רויהטער גרונד אונד ווייסע טיפן הכירו בכליו חיור וסומקי אין בעדותו תועלת וכן בעדותו של כ"ה אברהם בן כ"ה יהודה הלוי ז"ל איך האב מאכל אן זיין דיקען קערפר אונד פערסאהן ערקאנט משמע שהי' לו סימן דארוך וגוץ גם בזה אין תועלת ועוד שני אלו ידעו מאבידתם ואיכא למיחש בדדמי אך הבחר יעקב בן כ"ה איצק ואחיו שלא ידעו דבר אך נאמר להם שמצאו ב' יהודים מנייאזאטץ ובכל זאת כשראו אותם מרחוק מיד אמרו אין אלו נייאזאטצער אלא פעלאנקער באין ספק ואני אשבע שזה מאכיל כ"ץ והבחר ישעי' ולא הזכירו שהכירו בעביורק בט"ע ויותר מבואר כן בעדותו של כ' זאנוויל בן מנחם ז"ל מבואר להדי' בדבריהם שהי' להם ט"ע גמור בבנין גופותיהם של ההרוגים שהם מאכל כ"ץ והבחר ישעי'. ובעדותו של ישעי' ב"ה שלמה ליב מבואר שהכיר הסוס והעגלה בט"ע וכפי ששמעתי מפי הבחר כ"ה משה מפורסם הוא כי הבחר ישעי' נסע עם הסוס והעגלה הזה מהעיר ע"מ לחזור בתוך איזה ימים ולקח עמו את מאכיל כ"ץ הנ"ל ולא חזרו:

הנהאם נניח במוחלט שההרוגים האלו לא נראו להעדים עד אחר ג"י מהריגתם א"כ אין תועלת בעדותם דתנן במתני' יבמות ק"כ אין מעידין אלא עד ג' ימים ואפי' לר"ת שבתוס' ורא"ש שם כשגופו שלם ניכר בט"ע אפי' לזמן ארוך מ"מ כ' הרב ב"י בתשובה סי' וי"ו דמשמע מלשון ר"ת דוקא גוף שלם ולא חתוך הראש והובא בקונטרס עגונת סי' קע"ב ומהרח"ש השאיר הדבר בספק והיות כי דברי תוס' ורא"ש ומרדכי מגומגמי' מאוד בהבאת דברי ר"ת וכל תשו' האחרונים מן אז והלאה עמעמו בו הרבה והאריכו למעניתם וכולם לא ראו ס' הישר לר"ת שזכינו לו עתה ושם דף פ"ה ע"א דבריו מבוארים אלא שנשתבשו בדפוס בטעות הרבה ועיי' תשו' מיי' להלכה אישות סי' ט' ע"כ אכתוב בכאן כוונת דבריו בביאור ובאופן שיותרו כל הקושי' שהקשו הרשב"א והרא"ה עליו דמייתי נימוק"י בפ' האשה בתרא שם. [עיי' לעיל סי' נ"א מ"ש בדברי ר"ת]:

ואומרכי הוקשה לר"ת במתני' אין מעידין אלא על פרצוף וכו' ה"ל למימר אין מעידין עליו אלא ע"י היכור בפרצוף פנים ותו כיון שההיכר בפ"פ עם החוטם הוא ט"ע ולא סי' מה שייך לומר אעפ"י שיש סי' בגופו סימני' מאן דכר שמי' הא בט"ע קא מיירי וה"ל למימר אעפ"י שיש ט"ע בגופו ואי נימא בט"ע בגופו מעידין באמת בלא פ"פ עם החוטם א"כ האי אין מעידין אלא על פ"פ אעפ"י שיש סימני' בגופו איננו דבר והפוכו דבסי' אפי' בפניו אין מעידין ובט"ע אפי' בגופו מעידין תו קשי' לי' לר"ת אין מעידין אלא עד ג"י ומעשים בכל יום וחוש מעיד שבט"ע ניכר אפי' אחר כמה ימים ומייתי שם מעשה מרבנו שמעון שהעיד עליו הבעל חלום והי' ניכר אחר כמה שנים וגם קשיתי' לשון רב יהודאי גאון בהל' גדולות אמרי רבנן גבי אשה עד דיהבה עדים סי' פדחתו וחוטמו ושארי סי' שלו וקשי' לי' לר"ת מה לשון סי' פדחתו והלא ט"ע הוא זה ולא סי' בעלמא:

ומפניזה ס"ל לר"ת דלא מיירי מתני' ביש לו ט"ע בגוף ובנינו אלא שאינו מכירו כלל וז"ל של ר"ת ניכר ע"י סימני פרצוף ופדחתו וחוטם וראשו מקום שיעור ושפתו וצווארו וסנטרו ופיו ליתנהו ובקומתו ובעוביו וברגלו אינו ניכר עכ"ל לענין זה מבואר מדבריו דאלו הי' ניכר בקומת ובעובי גופו וברגליו לא ע"ד סימן דא"כ ה"ל ארוך וגוץ אלא ע"ד ט"ע הי' סגי בהיכרו בלא ראשו אלא שאין לו היכר באלו ואלו הי' ראשו קיים והי' מכירו בפרצוף פני' עם החוטם הא ט"ע ולא סימן ואנחנו בסימני' איירינן אע"כ שכל ראשו מושחת מקום שיעור ושפתו וצווארו ופיו וסנטרו ולא נשאר אלא שלש אלו פרצופו וחוטמו ופדחתו וכיון שאינו ניכר לו אלא ע"י שלש אלו איננו ט"ע אלא ההיכר של אלו הוא לו לסימן שהם מגופו של פלוני שהי' לו פ"פ עם חוטם ופדחת דומה לאלו ומחזק ר"ת ראייתו מדאמרי' מעידי' על פ"פ עם החוטם כמו מעידי' על השומא שאין לו שום היכר באדם אלא בהשומא יש לו ט"ע ויודע שהשומח כזו הי' באדם פלוני ונעשה ט"ע של שומא לסימן על גוף האדם ה"נ הט"ע של פ"פ נעשה לסי' על גופו של פלוני ומשו"ה לא תנן אין מעידין עליו אלא ע"י הכרת פניו כי לא עליו מעידי' אלא עליהם מעידי' כמו שמעידי' על השומא ואלו לא הי' משחת מאיש מראהו הי' נכנס בגדר ט"ע ומזה לא מיירי אלא מיירי שהכל נשחת רק שלש אלו ומשו"ה תנינן שעל זה הסי' מעידי' שהוא סי' מובהק ביותר אבל על שארי סי' גופו וכליו אין מעידין כיון שאינו מובהקים כשלש אלו כיון שאין הגוף ניכר לו בט"ע בקומתו ועוביו ורגליו. והא דלא כ' ר"ת דמיירי שנחתך הגוף ונאבד משום דבא לפרש משנתינו אעפ"י שיש סי' בגופו ובכליו וא"כ הגוף לפנינו אלא שאינו ניכר בו ואלו הי' לו בו היכר הוי סגי אפי' בלא ראשו ואלו הי' הראש שלם הוי סגי בלא גופו אך מיירי בשלש אלו בלי ראש וגוף והם נעשו כעין סי' מובהק לגוף וא"ש בדקדוק לשון ר' יהודאי גאון בהלכות גדולת הנ"ל:

ועלזה תנן בסיפא שאין מעידין אחר ג"י שכבר נשחת מראיתו אבל מט"ע בבנין הגוף לא מיירי דפשוט אפי' אחר כמה שנים הוא ניכר כל זמן ששלדו קיימת וש"ס דבכורת מוכיח כן ר"פ יש בכור דמדמה יכיר דבכור להכרת פנים דשמעתין והתם ליכא אלא יציאת פדחת לחוד בלי גוף ולא שארית הראש רק הפדחת לחוד ומדמה לי' הש"ס להדדי ולא הוי קשי' לי' לש"ס שם אלא משום דהכא בעי' שלשתן והתם בפדחת לחוד סגי ש"מ ה"נ בהכי איירי. שוב הוקשה לו ז"ל בעצמו עובדא דדגלת לקמן קכ"א ע"א וזה הוא ק' הרשב"א והרא"ה שבנימוק"י ופשיט דכיון דאמתני' קאי ופשטי' דמתני' מיירי כשאין כאן אלא פ"פ עם החוטם א"כ סתמא דתלמודא דפריך מעובד' דכרמי ודגלת קבלה הי' בידם דנמי איירי בכי האי גוני אלא דלישנא משמע ההוא גברא דטבע וכו' ואסקוהו משמע דאסקוהו כולו ולא דאסיק מיני' רק פ"פ עם החוטם ואין לומר נמי אה"נ שהעלוהו כולו אלא שלא הי' בו ט"ע אלא בשלש אלו זה ליתא חדא כיון דהי' ראשו שלם ה"ל ההיכר בשלש אלו ט"ע ולא סימנא ועוד כיון דהותר ע"י שושביני משמע דהי' לו ט"ע בכולי' גופי' ע"כ להשמר מזה כ' ר"ת שם דאכלי כורי לסימני' פי' שהדגי' אכלו והשחיתו ראשו ובנין גופו באופן שלא הי' ניכר בו אלא ע"י ג' פ"פ עם החוטם ופדחת ובאמת גם במרדכי כ' כן אלא שהקשה על זה א"כ הרי הי' בו חבורות ופצעי' ומאי קאמר שם הני מילי היכא דאיכא מכה והרי ה"נ הוי מכה ולהזהר מזה כ' ר"ת דבתר דנח נפשי' אכלוה כורי פי' דמיא מרזו מכה היינו מכה שהי' בחיים חיותו אבל אחר שמת ודגים אוכלים בו אותה המכה שבבשר המת אינה נפעלת ע"י המים ונלע"ד דעכ"פ הרואים שראוהו נטבע הי' להם בו סי' מובהק ידוע וכשהעלוהו אח"כ בתר ה' יומי הי' אותו סי' קיים דלא השחיתוהו כורי והי' ניכר שזה הוא אותו שנפל לפני ה' ימי' אך הם לא ידעו שהוא בעל של האשה פלונית והשושבינא שהעיד עליו שהוא בעלה של פלונית לא הי' לו היכר באותו הסימן ושארי סימני' אכלוהי כורי ולפע"ד אלו ראו רבותינו הספרדים הרשב"א והרא"ה דברי ר"ת בספר הישר לא הי' נחלקים עליו ור"ת מסיים בסוף שזה אינו אומר משום להקל על עגונא דאתתא אלא שהוא אמיתה של תורה וכל המחמיר אינו אלא חוטא יע"ש:

מתוךהדברים למדנו דר"ת היקל אפי' בראש חתוך בין בט"ע דגוף בלא ראש ובין בראש בלא גוף יכול להעיד אפי' אחר ג"י וכן נ"ל שהבין הר"י בעל התוס' שבמרדכי ר"פ האשה בתרא שהקשה על שיטת ר"ת מירושלמי שם דדרש מההוא דכתי' גבי אבי' בן רחבעם ויכה בהם מכה רבה משמע מלבד שהפילם חללי' ת"ק אלף עוד הי' שם מכה יתירה ודרש שהעמיד עליהם שומרים ג' ימים להשחית צורתם לעגן נשותיהם והיינו דכתי' עצמו לי אלמנותיו והקשה ר"י לר"ת מה הועיל אכתי יעידו עליהם ע"י ט"ע ותי' שהי' מדוכי' בחבורו' ופצעים כדרך הרוגי מלחמה ע"י חצים ואבני בליסטראות ע"ש וקשה לימא בקיצור שהי' חתוכי ראש כדרך הרוגי מלחמה אע"כ ס"ל בגוף בלי ראש וראש בלי גוף נמי הקיל ר"ת ותו קשי' לי דהרי מסברא נראה אף אי נימא שיש לאדם בחברו הכירא בגופו אפי' מאחורי' ואינו רואה פניו כלל מ"מ היינו כשהוא מלובש במלבושיו ואפשר אפי' במלבושי' שלא הורגל בהם אבל עכ"פ ערום במרחץ וכדומה ואינו רואהו בפניו ממש פשוט הוא לי מסברא שאין לאדם ט"ע בגופו של חברו א"כ למה לא תי' ר"י בפשיטא שהפשיטו החללים ותו לא הי' ניכרי' בלי פרצוף פנים אע"כ בלי היכר הגוף נמי ניכר הראש משו"ה הוצרך לומר שהי' בראש פצעים וחבורו' ונשחת סנטרו ושער ראשו כמ"ש ר"ת לעיל ומוכח כנ"ל:

והנהבירושלמי שם פליגי אמוראי בהאי מכה רבה דאבי' בן רחבעם לחד מ"ד השחית בידי' צורת פרצפותיהם ולאידך מ"ד הושיב שומרי' ג"י שנשחתו ממילא ופשוט בעיני דהי' קשה לו לומר אחר שהמיתם במלחמה הי' מנוולם כי מי התיר לו לנוולם דודאי מה שעיגן הנשי' אין לו עון אשר חטא דרשות ביד המלך למעט שונאיו במלחמה שלא ירבו עליו ומכ"ש על המורדי' במלכות ב"ד אבל לנוול המתי' על מגן כיון שסגי לי' בשומרים אין לו רשות לנוולם ומשמעות דקרא דאבי' בן רחבעם עשה כדין והישר בעיני ה' משו"ה אמר שהושיב שומרי' ולא נוולם בידים וא"כ צריך טעם לאידך מ"ד וי"ל דציוה לאנשיו בשעה שהורגם במלחמה יחתכו ראשם באופן שיושחת צורתם והגבורים יכולי' על זה כדפ רש"י בפסוק וטרף זרוע אף קדקד ולר"ת הנ"ל י"ל דפליגי אי סי' דאורייתא או לאו דאוריי' דלמ"ד סי' לאו דאורייתא ובעי סי' מובהק ביותר ולר"ת אי נשחת הראש בפצעי' והגופות הי' ערומים לכל הפחות לא הי' כאן דין ט"ע בפרצוף פנים אלא דין סי' וכיון דסי' לאו דאורייתא בעי סי' מובהק ביותר להתיר עגונה וא"כ בעי' מן שלשתן פ"פ ופדחת וחוטם ואם נשחת א' מהם שוב אין מעידי' להשיא אשתו א"כ הי' די לו בזה שבשעת חתיכת הראש יכוונו להשחית צורה א' משלשתן וממילא לא ישיאו נשותיהם ואין אנו צריכי' להוסיף בקרא שהושיב שומרי' והיכי רמיזא אבל אידך מ"ד ס"ל סי' דאורי' וסגי בסי' אמצעי מן התורה וסגי אפי' בהיכר א' משלשתן וכחד לישנא ריש פ' יש בכור ורק מחומרא דרבנן בעי' שלשתן ובימי אביה עדיין לא גזרו וא"כ א"א מבלי שישחית שלשתן וקשה לומר שבמכת חרב שחתך הראש השחיתו שלשתן ולאחר שמתו בוודאי לא ניולם וע"כ צ"ל דמכה רבה דקרא מרמז שהושיב שומרי' שוב מצאתי מ"ש בעצי ארזים והמעיי' יבחר:

ומהשצל"ע קצת לשיטת ר"ת דהא בש"ס מספקא לי' אי סי' דאוריית' וגופו וכליו היינו ארוך וגוץ וחיורי וסומקי או סי' לאו דאורי' וגופו וכליו סי' אמצעי והנה למ"ד סי' לאו דאורייתא ע"כ מתחשב פ"פ עם החוטם לסי' מובהק ביותר ולישנא דמתני' מתפרש הכא ג' סימני' אלו ע"י צירופי' מיחשב מובהק ביותר אבל סי' אמצעי בגופו וכליו אין מעידי' א"כ לאידך לישנא דסי' דאורי' ומעידי' באמת בגופו וכליו בסי' אמצעי רק בארוך וגוץ וג' אלו הוה סי' מובהק ביותר אין המשנה דבר והיפוכו וצע"ק:

והיותכי הרב המחבר בש"ע מייתי דברי ר"ת וסיים רבו החולקים עליו וכ' חלקת מחוקק וכל הבאים אחריו דכוונת הב"י לעשות ר"ת צירוף לקולו' אחרות אבל לא לסמוך על זה לבד ע"כ נחזי אנן לגבב קולות אחרות הנה כפי הנראה בגביות העדות הי' להם ט"ע במלבושיהם מלבד סי' דחיור וסומקי ולפי דברת הבח' כה' משה ששארית מלבושיהם עם הפאס שלהם נשאר על העגלה וגם הם ניכרי' בט"ע נמצא למאן דלא חייש לשאלה כבר הותרה האשה ע"י ט"ע במלבושיהם רק למ"ד דחיישי' לשאלה וכבר הסכימו דבכל מלבושים לא חיישי' לשאלה רק לחליפים וגזילה עיי' חלקת מחוקק סקמ"ב. והנה בית שמואל ססקס"ט כ' דוקא כשלבוש במלבושיו אבל אם מונחים סמוך לו לא מהני ואין לדמות דיני' אלו לנמצא פירות סמוך לכלי בפ' אלו מציאות (בבא מציעא כ"ה ע"א) ע"ש וכבר הארכתי מאוד בזה בתשובה אחרת ועיי' תשובת קול שחל סי' ה' והכא דקצת כלים הי' לבוש וקצתן נשארו בעגלה ה"ל כמו מקצתן בכלי ומקצתן ע"ג קרקע דחייב להכריז פירש"י הדבר מוכיח דהנך ע"ג קרקע דהנך הוא יע"ש וה"נ מורה לנו שאלו המלבושים שהוא לבוש ואותן שעל העגלה מישך שייכי אהדדי כיון שהט"ע שוה באלו שלבוש כמו באלו שעל העגלה שהם של אלו ההרוגים א"כ נימא מישך שייכי אהדדי וא"כ אי הוה שאול או החליף הוה צריכי' למימר החליף כל כליו לאדם א' ואותו נהרג פה ואין אדם מחליף פאס שלו ונותנו לאחר ומסכן עצמו דבאותה מדינה הוא סמוך לספר דארץ טורקיא ויש סכנה גדולה ליסע בלא פאס ולא שכיחא שישכח הפאס וגרע טפי הרבה מכיס וארנקי וטבעת ובתשו' שב יעקב סס"י י"א כ' מי שידענו שהלך בזה הדרך ונאבד ואח"כ נמצא הרוג בדרך נ"ל זה הוא שנאבד זה הוא שנמצא דקיי"ל כרבי בפסחי' יו"ד ע"א והנה במ"כ אין לסמוך על הוראה זו דהתם בודאי קבר נאבד בשדה זו אבל הכא מאן יימר שנהרג זה פה והוא עצמו הרגיש ודחק מאוד ועוד יבואר לקמן אי"ה. מ"מ הכא נ"ל לא על הדרך אני דן אלא על העגלה שאנו מכירי' בט"ע שזה הוא העגלה של ישעי' ומאכיל שנסעו עליו ואנו מוצאי' העגלה בלי אנשים והרוגים סמוכים לו עכ"פ נאמר שאלו האנשים מהעגלה הזה ירדו ואלו המלבושי' שנשארו על העגלה המה של אותם האנשים הנמצאים פה באופן שלא נשאר לנו לחוש אלא שאה"נ מישך שייכי אהדדי ומ"מ ישעי' ומאכיל לא נאבדו בדרך הזה כלל רק החליפו כל מלבושיהם והעגלה עם הסוס לאחרי' והם נהרגו ואינהו אזלי לעלמא א"כ עכ"פ תלינן הפאס שבעגלה בהנהרגים וזה רחוק שיחליף אשר לו וישכח הפאס שלו:

ואכתיניחוש לשוללים שאינם רוצחים ששללו את ישעי' ומאכיל והציגום ערום כיום הולדם וערקו ואזלו לעלמא ומכרו העגלה עם המלבושים ליהודי' אחרים ונהרגו פה מרוצחים והנה זה חשש רחוק שנפלו מלבושים הללו ב"פ בידי שוללים עיי' חלקת מחוקק ססק"י והארכתי בזה בתשובה אחרת והנה בתשובת מבי"ט ח"א סי' קל"ה התיר שיצאו ג' אנשים א' בזקן שחור וא' בזקן אדום ונער א' ונמצאו אחרי ג"י כאלו נהרגים וכ' אע"ג דאין זה סי' מ"מ קשה שיזדמנו ממש ג' כאלו במקום א' ע"ש אע"ג שאין דעתי נוטה להתיר על כיוצא בזה מ"מ ה"נ כיון דהוי תרי וא' נדמה לישעי' וא' למאכיל קשה לומר שאירע החליפות הבגדים והעגלה לשנים שהי' שניהם ממש בבנין הגוף כזה ואפי' נאמר אחר ג"י נשתנה הגוף פשיטא דקשה ששני' נשתנו ממש לשניהם כאלו שהי' על זה העגלה ובזה בודאי כ"ע מודי' להחכם צבי דהוה נפילה דיחיד ובפרט שחשש שוללים שאינם רוצחים גופי' חשש רחוק ולומר שהמה ישעי' ומאכיל ערקו לעלמא ולא נודע זה שלשה שנים ובמבי"ט שם כ' כל שנאבד זכרו איתתא שרי מדאורי' והאריך להסביר הענין וכ' דאפי' במים שאין להם סוף דאיכא למימר גלי אשפלוהו למרחוק מ"מ הוה בעי רב אשי למימר שלהי יבמות דת"ח דאית לי' קלא איתתא שרי' א"כ עכ"פ ביבשה דלכולי עלמא אית לי' קלא פשיטא דשרי' מן התורה לכל הפחות וחלילה לסמוך על זה כלל ואמנם מ"מ שב יעקב הנ"ל הוסיף עוד סניף ממהרי"ק וממהרי"ו ואני אומר דבזה"ז דאיכא בי' דואר קביעי בכל אתר ואתר אפי' אי ערקו לעלמא יכול להודיע לביתו ע"י אגרת וא"כ אם נאבד זכרו זה כמה שנים בודאי יש מקום לעשותו לסניף בעלמא לכמה קולות ויצורפו לשיטת ר"ת להתיר אשת מאכיל כ"ץ:

והנהיש לפקפק על דברי שב יעקב הנ"ל דהתם בפסחים נאבד קבר ונמצא קבר וכן נמי בחמץ נאבד ככר ונמצא ככר אבל אי נאבד ככר ונמצאו פירורי' לא תלינן בככר וה"נ נאבד חי ונמצא מת מה"ת לומר זה שאבד זה שנמצא מ"מ נ"ל לא מיבעי' בנידון שלפנינו שהגליל שכיח רוצחים ונרצחים כידוע ומפורסם א"כ בתינוק שלקח ככר ומצא פירורין דתלינן בככר שנאבד דדרכו של תינוק לפרר ובקבר נמי הגע עצמך שקברנו מת שלם ועכשיו מצאנו קבר רקב עצמות תלינן בה שזה נאבד משום שדרכו של קבר להרקיב וה"נ דשכיח רוצחים דתלינן במצוי בעו"ה אלא אפי' בעלמא כי האי גוני כיון דכבר נאבד זכרו זמן רב ויש עוד כמה אומדנת דמוכח שפיר יש לסמוך אהנ"ל שוב הראוני שגם בשב שמעתא לקצה"ח הרגיש בהנ"ל ולא תי' כלום והנלע"ד כתבתי:

ואביאקצת דמיון לסברתי דהנה פרשתי לעיל כל דברי תשו' ר"ת שבספרו הישר אך ראשית דבריו שם והובאו ג"כ בתשו' מיי' להלכות אישות סי' ט' שכ' ר"ת דמתני' אין מעידי' וכו' לא מיירי באדם העומד וניכר לנו ע"ש וכונתו בזה דהי' קשה לו למה שהוא ממשיך המשנה דסיפא אין מעידי' אלא עד ג"י ארישא שייכא דליכא אלא פרצוף פנים עם החוטם והנה הפסיק באמצע אין מעידין עד שתצא נפשו אפי' מגויד וצלוב וחיה אוכלת בו וס"ל לר"ת דכל זה נמשך מי שצלבוהו או גידוהו ליסטים או חי' אוכלת ונתבלבל כל היכיר גופו דהוי כמו אכלו כורי לסימני' ולא נשאר בו אלא פרצוף פנים עם פדחות וחוטם על זה אין מעידי' אלא עד ג"י והוקשה לו כיון שראינו חי' אוכלת בו הרי ראינוהו עדיין בחיותו וגופו שלם והרי נוכל להעיד עליו אח"כ על ט"ע גמור לזה כתב דלא מיירי באדם הידוע וניכר לנו ובאה חי' וטורפתו בפנינו אלא אדם שלא הכרנו מעולם ועכשיו אנו רואי' חי' אוכלת בו ולאחר ג"י באנו להכירו ע"י פ"פ עם החוטם וכו' זה מה שנלע"ד בכונתו ולכאורה קשה מה בכך שראינו החי' אוכלת בו והי' ניכור בפנינו עכ"פ אחר ג"י כשבאנו להכירו מאן לימא לן שזה הוא דלמא אזל לעלמא כיון שלא היינו ביציאת נפשו והאי אחרינא הוא אע"כ צ"ל דהוה כאבד ככר ומצא פירורי' במקום שדרכו לפרר דתלינן זה שאבד זה שנמצא וצ"ל אע"ג בגברא חרוכא ביבמות קט"ו ע"א חיישי' ולא אמרי' זה שנאבד זה שנמצא מ"מ אינו אלא מחומרא בעלמא כדמוכח מקבר הנ"ל וא"כ כיון דאיכא נמי פ"פ עם החוטם מקלינן כנ"ל לר"ת והה"נ בנידון שלפנינו וכיוצא בזה:

ומתוךהדברים למדנו שלר"ת אחר שראה החי' אוכלת בו ולא המתין עד יציאת הנפש אין מעידי' אלא עד ג"י ואע"ג דלכמה פוסקים ולהתוס' מכללם סתמא תלינן השתא הוא דמת א"כ ה"נ אפי' אחר ג"י שאכלו בו החי' כיון שלא יצאה נפשו אז נימא אחר כמה ימים יצאה נפשו והשתא הא דמת ולמה אין מעידי' רק עד ג"י י"ל כיון שכבר אכלה בו החי' לא תלינן תו להקל כמו במפקח הגל פסחים צ"א ע"א תוס' ד"ה שהי' וכו' ועי' נה"כ סי' שצ"ז הנ"ל וה"נ צ"ל בהאי עובדא דכרמי ביבמות קכ"א דהעלוהו אחר ג"י ומאי פריך הא ס"ל להריב"ש דשיעור יציאת הנפש הוא ג' שעות מלשון רש"י ב"ק נו"ן ע"ש א"כ מה בכך שהעלוהו אחר ג"י דלמא הי' ב' שעות אחר ג"י אלא ע"כ נהי דלהחמיר בעי הריב"ש שיעור שיהוי ליציאת הנפש ג"ש מ"מ להקל כיון שנפל למים זמן מועט אמרי' שמא כבר מת ולא מנין ג"י אלא משעת נפילה למים וכנ"ל בהא סלקינן דלכאורה אתתא דא שרי' להתנסבי:

איבראתינח אלו הי' הראש מחובר לגוף הייתי סומך להתיר אחר ג"י והייתי מצורף קולות המגובבי' הנ"ל לשיטת ר"ת אך היות כי הי' חתוכי הראש וכל הפוסקים לא פסיקא להו שהתיר ר"ת בכי האי גונא רק אני יגעתי ומצאתי דאתי לידי ס' הישר לר"ת מי אנכי לסמוך על הבנתי ומיראה הוראה אני ע"כ אם יסכים עמי ת"ח בקי בהוראה להתיר אשת מאכיל דרינא בהדי' אבל לא יסמוך עלי לבד כי אני אינני כדאי הכ"ד פ"ב יום ג' ו' תשרי תקע"ט לפ"ק

משה"ק סופר מפפד"מ:

מרגליותטובה שבגלגל חמה תורת ה' בידו תמימה יושב בנויות ברמה האשל הגדול ומהולל ברוב התשבחות נ"י ע"ה פ"ה גאון ישראל האמיתי כקש"ת מה"ו אפרים זלמן נ"י בעה"מ ספר בית אפרים:

יקרתוהגיעני זה פעמים וגם נתכבדתי בספרו בית אפרים תשואות חן חן לו ועשיתי ככה עיכובא יען כי בצפיתי צפיתי לקבל עוד מכתב שלישי כאשר הבטחני לעיין במה שכתבתי פרפרת אחד באגרות שלי והיות כי ארכו הימים והיום נפניתי קצת מרוב המון עוצם טרדותי אמרתי לא אעבור עוד מלהשיב ולמלאות לו מלא חפנאי טיבותי' על רב טובו ויפיו בתשובתו מעולפת ספירים בהסכמת היתרא דאיתתא עגונה ושכרו כפול מן השמים:

וראיתיגוליירין מנצחין ה"ה הגאון קצה"ח בספרו שב שמעתתא זצ"ל וה' יאריך ימי מעלתו הדרת גאונו אשר עמד לנגדו בתשובה הנ"ל בסוגי' דר"פ יש בכור עיינתי גם אנכי קצת בהאי שמעתתא לפי מסת הפנאי ואענה חלקי ואהי פעם כסותר ופעם כבונה בעזרת אלקי קדם מעונה:

הנאוןקצה"ח בשמעתתא ז' מפי"ג ואילך עומד למשען שיטת ר"ת בס' הישר דמעידי' על ט"ע שבגוף שלם או אפילו רובא כדאיתא בתשו' גאונים בתראי בשם הגאון ר' העשיל זצ"ל ורצה להוכיח בפי"ד שם דאל"כ מ"ט לא אשמועי' ר"ל ור"י ר"פ יש בכור דבכל מקום רוב הגוף פוטר חוץ מנחלה משום דבעינן יכיר וליכא ועוד מסתימת הפוסקי' משמע דפוטר וע"כ משום דניכר היטב ברוב הגוף ואמנם הדרת גאונו מותיב תיובתא לר"ת דא"כ בבריתא דיכיר זה פדחת ה"ל למימר זה רוב הגוף אע"כ דלא כר"ת:

הנהטרם אענה אומר שבמ"כ של כבוד הרבה גאוני' בתראי שחשבו כי יכיר דנחלה היינו שיצא כל כך מהולד שיכול להכירו בו למחר ויומא אחרא שלא יתחלף לו ולפ"ז צריך לעיין לפעמי' יצא מיעוט פדחתו ונולד בו סי' מובהק שאינו מצוי בא' מאלף אם יהי' אח"כ הבא אחריו בכור לנחלה או נימא יכיר על הרוב ידבר לא ראיתי מי שנתעורר בדין זה גם דוחק גדול הוא לפרש כן יכיר שיכירנו בו למחר ותו הקושי' הגדולה שנתחבטו בו בתי' הש"ס יכיר לחוד וכו' ומה בכך עכ"פ מוכח שניכר מחר לאביו בהיכרא דפדחתו לחוד וא"כ אמאי בעי' הכרת פניהם לענין ענתה בם דהיינו עדות אשר מפני זה נכנס הגאון תי"ט בפרצה דחוקה בתשו' הגאוני' בתראי לחלק בין ביום לידתו לאח"כ והוא דוחק גדול ולפע"ד הדבר פשוט הוא ורש"י רמזה לנו במ"ש פשטי' דקרא מיירי שהקב"ה צר צורת הולד כצורת הנואף ולא לחנם פי' כן אבל הענין כי קרא דיכיר מיירי שנולד כל כך מהתינוק ויצא ממנו לאויר העולם שיכול האב להכירו בו שצורתו דומה לצורה שלו ואיננו ממזר ומזה מיירי יכיר בני זה ממזר כידוע ואפי' לרבנן דר"י דלית להו שיכול לעשות בנו ממזר מ"מ נהי שאינו נאמן להכירו בזה לאחרים כ"א בצריך הכירא מ"מ להאב ניכר עי"ז ולא מיירי ליומא אחרא כלל אלא עתה בשעת לידתו מכירו בזה וס"ל לר' יוחנן אפי' בפדחת לחוד סגי לפעמים ופריך הש"ס מהכרת פניהם ענתה דנהי מיתורא דענתה בם דרשינן לעדות דאין לענות עדות אלא בהכרת פניו מ"מ אין מקרא יוצא מידי פשוטו ומיירי נמי מציורי פניו כפני אביו הנואף ומשמע לשניהם בעי פניהם דוקא ולא סגי ביכיר אבל אי לאו דאין מקרא יוצא מידי פשוטו מעדות אשה לחוד לא הוי קשי' אהכירא דנחלה דמה ענין זה לזה דהאב מכיר בנו בפרצופו הדומה לו אפי' בכל שהוא אבל להעיד היום שזה האיש שראיתי אתמול ולא נתחלף בדומה לזה צריך הכירא טפי אך עיקור הקשי' דקרא נמי מיירי מהכירא דאב שהוא הנואף ובעי פרצוף פנים עם החוטם דוקא. והנה לולי דברי אביי מקרא עצמו הכרת פניהם לא הו"מ לאקושי' אר' יוחנן דיש לפרש הכרת פניהם דבוק ההכרה של פניהם שהוא הפדחת היא ענתה בם ע"כ מייתי מדאביי דמייתי לי' אבריתא פרצוף פנים בלא חוטם וכו' ש"מ אביי מפרש לקרא דבעי' הכרה וגם פניהם דהיינו פדחת וגם פרצוף וחוטם שהוא בכלל פניהם ומדאיירי קרא נמי מנואפי' ש"מ דבעי נמי לנחלה פ"פ עם פדחת וקשי' לר' יוחנן ואה"נ לעיל כדפריך ממתני' דיבמות ודחיק לשנויי תני עד החוטם הו"מ לשנויי ולחלק בין הכירא דנחלה להיכרא דעדות כיון דלא מייתי אביי דבלא"ה הוצרך לשנויי' אקימתא יכיר זה פ"פ עם החוטם והוצרך להגי' עד החוטם שני נמי במתני' דיבמות הכי אבל אבריתא דלא מצי לשנויי הכי מקשה והנה ש"ס תי' ב' תירוצים א' דודאי אמת הכרת פניהם פי' ההכרה של פניהם שהוא פדחת וזה ענתה בם אפי' לעדות אשה מכ"ש לפשטי' דקרא לענין הכירא דאביי ורק מדרבנן החמירו בעדות אשה ואביי מייתי לי' לקרא לאסמכתא כאלו יתפרש הכרה וגם פניהם ובאידך שינויי' אמרי' אמת כן הוא דבעי הכרה וגם פניהם לענתה בם היינו עדות אבל להכירא ביום הלידה סגי ביכיר לחוד ולא חייש לפשטי' דקרא ויעיי' שבת ס"ג ע"א ויותר נראה לקיים דברי תי"ט זצ"ל בתשובה הנ"ל דודאי ביום הלידה ניכר לאב אפי' בפדחת לחוד אבל אח"כ ע"י מאכלי' ומשקי' ושינוי נשתנה הצורה ובעי הכירא בשלשתן להאב:

עודנ"ל קרוב להנ"ל דכונת קרא הכרת פניהם יתפרש בא' משני אופני' או דאתי למעוטי דוקא פניהם ולא גוף דלא כר"ת ומ"מ מתוך הדברים למדנו בפניהם מיהת בעי' ובפדחת לא סגי או נימא הכרת בעי ופניו נמי בעי' לאפוקי זה בלא זה אבל ט"ע בגוף בודאי מהני לענין עדות אלא דקרא לא מיירי אלא מעדות בפנים דשם בעי' הכרת ופניהם והנה לתס"ד דמגיה ר' יוחנן במתני' אין מעידין אלא על פ"פ עד החוטם וע"כ אתי מתני' למעוטי שארי' הגוף שאין מעידי' עליו ודלא כר"ת וכמו שפירש"י ביבמות להדי' דאי לאו דאתי למעוטי גוף ממאי ממעט אין מעידי' אלא על הפדחת עד החוטם וכי ס"ד להעיד בפחות מזה אפילו להסוברים ברוב פדחת סגי אפי' לנחלה היינו כיון שיצא רוב דבר שניכר בכלו ה"ל כאלו כבר יצא כלו אבל לענין עדות אשה איך יעיד על רוב פדחת וא"כ מאי קמ"ל מתני' אין מעידי' אלא עד החוטם וע"כ למעוטי גופו ושארי' פרצופו ולפי אותה הה"א גם קרא יתפרש כן ואהא מייתי אביי ראי' הכרת פניהם ולא גופם ומ"מ מבואר פניהם בעי' וקשה אדר' יוחנן ואמנם לפי מסקנת הש"ס דר' יוחנן מודה במתני' דעם החוטם קאמר א"כ י"ל כר"ת דעל הגוף בודאי מעידי' ולא מיירי אלא בעדות פנים שלא יעיד אלא על פ"פ עם החוטם א"כ גם קרא יתפרש כן הכרת ופניהם הוא ענתה בם ולא זה בלא זה וא"כ ממילא מובן דאיכא הכרה בלא פניהם ויכיר לחוד והכרת פניהם ומטעם שכתבתי לעיל והרוחנו ק' תוס' ד"ה מאי קראי וכו' וק"ל:

מ"מיש ללמוד מכל האמור בענין דלמסקנא איכא פלוגתא בין הכירא דנחלה להכירא דעדות להקל ולהחמיר דלענין היכר בפנים קילא נחלה מעדות דבפדחת בעלמא יכיר האב שזה בנו ופרצופו דומה לו משא"כ בעדות ולהחמיר אפי' נניח במוחלט כר"ת דאיכא הכירא בגופא היינו לומר שזה הוא האיש שראיתיו אתמול בבנין גוף כזה אבל לענין זיו איקנוין דומה לשל אביו שייך דוקא בפניו ולא בגופו ועכ"ש ביום לידתו שבנין גופו קטן שלא ידמה לאביו אלא במשאר פרצופו וממילא סייעתי' דקצ"ח לאו סיעתא ותיובתא דמר לאו תיובתא דלענין הכירא דנחלה אין מקום לט"ע דגוף ולעולם לענין עדות אשה אין הכרע:

והנהדעת הר"מ הגאון נ"י דמבריתא מוכח דלא כר"ת ומאי דלא אמרי' לכל פדחת פוטר חוץ מרוב הגוף משום דאהא לא הוי פליג ר' יוחנן יפה כ' וגם לדידי צ"ל כן ועוד נוסף לזה נ"ל דר"ל אמר פוטר בכל מקום שזה עיקור חידושו לרבות גיורת וכ' תוס' דהוה סד"א דכיון שיצא רוב הגוף ביהדות יהי' לידה חדשה קמ"ל והנה זה החדוש שייך אם יצא הראש תחלה אבל אם יצא רוב הגוף תחלה אע"ג דראש חשוב טפי מ"מ פשוט דמיעוט הנשאר אע"ג שהראש בכלל המיעוט מ"מ נגרר אחר הרוב וה"ל כילוד כלו בגיורת וכן מוכח בנדה כ"ט ע"א דפריך בפשיטות מכלל דבמסורס אפי' רובא נמי לא הא קיי"ל רובו ככלו ש"מ אע"ג דראש בפנים פשיטא לי דרובא ככלו ויש לדחות ראי' זו דהתם בראש נפלי' ליכא חשיבות להך מ"ד מ"מ הסברא נכונה:

וישמקום לומר דלמ"ד ב' מעינות הם אה"נ דמיחשב פתיחת מעין הטהור מלידת הרוב שאחר יציאת הראש דהא דהוי ראש כילוד גז"ה הוא אשר נשמת רוח חיים באפו דלכ"ע אית להו הך דרשא כמ"ש התוס' נדה כ"ו ע"א ד"ה סנדל וכו' וכל זה מדין תורה אבל בטבע האנושי אין לידה אלא ברובא וא"כ בשלמא למ"ד מעין א' הוא והכל מגז"ה הה"נ הכא ביציאת הראש מיחשב לידה גם לענין זה אבל למ"ד ב' מעינות מנ"ל ודוחק לומר על זה לאל גומר עלי:

ומאזאמרתי ביישוב הירושלמי דמייתי משנה למלך פ"ד מאי' ביאה שלפי הגהתו הוא מתנגד לסוגי' דר"פ יש בכור הי' נ"ל לחלק בין ימי טוהר לדם טוהר דימי טוהר דשמעתין היינו הימים נקראי' ימי טוהר שאפי' אינה רואה הרי היא טבולת יום ארוך ומזה מיירי שמעתין דכיון דאין להם דם טמא מה"ת תהי' טבולת יום ארוך וירושלמי מיירי מדם טוהר פי' שראתה דם באותן הימים ובודאי ללוי דב' מעינות הם הדבר פשוט דדמי' טהורי' והירושלמי קמ"ל אפי' לרב דמעין א' הוא וה"א הואיל ואין לה דם טמא אין כאן גז"ה דדם טהור קמ"ל והוא צריכא רבא באמת ויעיי' תוס' נדה ל"ו ע"א ד"ה הלכתא וכו' וצ"ע:

והנהבדברי קדשו כתוב לאמור וז"ל הא דנקט יכיר זה הכרת פנים לא באו לומר דאף במקום דהוה כילוד ולית בי' תורת הכרה לא הוי בכור מחמת לידה זו דהא ליתא דודאי אהני לי' לידה זו להיות בכור כיון דליכא בהאי לידה תורת הכרה כלל ולכן במסורס שיצא רובו דה"ל ככלו והוא ילוד ממש לא איכפת לן בהכרה כלל אך הבריתא קאמרה דקרא דיכיר אשמועי' הכרת פנים דבמקום שהלידה הוא בענין שיש בה תורת הכרה כגון ע"י יציאת ראשו אז בעי' בי' הכרת פנים ובהא פליגי ר"י ור"ל אי פדחת לחוד הוי הכרה או לא ואהא פריך ממתני' דאין מעידי' דמוכח דהכרת פרצוף בעי' א"כ גם לנחלה כשאנו באי' לדון שיהי' כילוד משום יציאת ראשו בהא אמרה תורה יכיר ובעי' פרצוף דוקא עכ"ל פר"מ נ"י הנה סברתו נוטה לסברתינו דרובו הוי כילוד מטבע ולא מגז"ה ולענין זה הוי בכור בלא יכיר מקרא וילדה לו שהרי נולד בטבע משא"כ בהוצאת הראש שהלידה מגז"ה דחשוב ובבכור החשיבות הוא ההכרה ע"כ בעי' פ"פ שניכר בו והיינו סברתי הנ"ל:

אמנםלדינא שהוליד חדשות בפשיטות דכשנולד ממש לא בעי יכיר משום דס"ל או וילדה לו או יכיר לא נלע"ד דיכיר להוסיף בא דאפי' אי נולד כדינא עדיין בעי' יכיר וא"כ אי ליכא הכירא ברוב הגוף איננו פוטר בנחלה אע"ג דהוי כילוד בטבע ולפע"ד על מדוכה זו ישבו גאוני עולם דהסמ"ע סי' רע"ז סקי"ג כ' כיון דנפל דבן ח' אינו פוטר בהוצאת ראשו משום שאין לבו של אביו דוה עליו א"כ ה"ה ביצא כלו ודלא כשארית יוסף דס"ל ביצא כלו הוי כילוד ולכאורה בהא פליגי דהא דבעי' לבו דוה עליו דנפקא לן מראשית אונו ס"ל לשארית יוסף הא רק בדין המחודש עפ"י התורה שהוא בהוצאת ראש אבל אי מקיים וילדה לו שהוא ביציאת הגוף לא בעי' אונו והסמ"ע ס"ל דאונו בעי' לעדופי על וילדה לו והתי"ט כ' דרש"י ר"פ בהמה המקשה כ' להדי' כהסמ"ע ובסדרי טהרה סי' קצ"ד רצה לומר דהתוס' ס"ל כשארית יוסף ודבריו לכאורה תמוהים דהרי הקשו ר"פ בהמה המקשה דאמאי פריך התם מדייקא דסיפא הא בן ט' חי בכור לנחלה נמי הוי ולא מרישא דאפי' בן ח' לא הוי בכור לכהן הבא אחריו ודבריהם תמוהים דמרישא ה"א אדילפת מבכור לכהן דהוי כילוד נילף מנחלה דלא הוי כילוד אע"כ ס"ל להתוס' בכור לנחלה שאני שאפי' יצא כלו לא הוי כילוד ודלא כרש"י אע"כ הגאון סדרי טהרה נמי ס"ל בטעמו של ש"י כנ"ל דבכלו לא בעיני' אונו משא"כ בראשו ולא מוכח מתוס' מידי וא"כ היינו כדברי פר"מ ודעת הסמ"ע עפ"י פירש"י כוותי דידי דייק והנה ראי' ש"י אינן מוכרחת כלל דעיקור ראיותו מש"ס דהו"ל למתניתן למינקט בכור לנחלה ביצא כלו דעיקור רבותא דמתני' משום נחלה ולא משום כהונה ואי משום דיוקא דבן ט' חי זה ממתני' דנדה אשמועי' דהא איתותב שמואל אלו דבריו ולק"מ לע"ד די"ל משום החזירו נקט ראשו דאי הוי נקט כלו והוי שביק בכור לכהן ה"א דמיירי בשתי נשיו שילדו זה יצא כלו לחיים בן ח' וזה בן ט' ולא שייך החזירו ביצא כלו אבל הוציא ראשו והחזירו לא הוי כילוד באדם ויעי' תוס' ר"פ בהמה המקשה לכן נקטא מתני' דינא בראשו דשייך נמי בבכור לכהן דהתם ע"כ באשה א' קיימי' ובהחזירה ואפ"ה הוי כילוד ותמי' נשגבה על ש"י דלדבריו ע"כ צ"ל דוקא יצא כלו אבל רובא לא הוי כילוד ובעי' אונו דוקא דאלת"ה תקשי לשמואל דהוי בעי למימר ראש אינו פוטר בנפלי' אלא רובו ובכור לנחלה אפי' ברובו לא הוי אע"כ לחלק בין רובו לכולו ובנדה כ"ט ע"א פריך בפשיטות הא רובו ככלו ע"כ נראה עיקור כסמ"ע וכמדומה לי כי כן סוגי' דעלמא:

והנההטח"מ רסי' רע"ז כ' לפי הגי' שלפנינו בטור דרוב פדחתו הוי כילוד אפי' לענין נחלה וכן הסכמת סמ"ע שם וש"ך בי"ד רס"י י"ד ודלא כהב"ח שס"ל דעכ"פ לנחלה ליכא הכירא ברוב פדחתו ודלא כהכ"מ דמייתי שב שמעתא הנ"ל דס"ל בכל מקום בעי' כל פדחתו דליתא אלא ברוב סגי אפי' לנחלה והגאון הנ"ל כ' דמדפשיטא להתוס' ר"פ יש בכור דלר' יוחנן נמי דרשי' יכיר ש"מ כהב"ח דבעלמא ברוב פדחתו סגי חוץ מנחלה דהכירא ליכא ברובא ולזה צריך יכיר ולפמ"ש לעיל אין ראי' מהתוס' דאפי' נימא דסתם תוס' כר"ת ס"ל כמשמע מתוס' יבמות מ"מ לענין נחלה לא מהני הכירא דגוף להכיר שזיו איקוני' דומה לו ולזה צריך יכיר ולקמן אי"ה עוד נכריח דלא כוותי' מ"מ דעת סמ"ע וש"ך דפדחת הוא הראש ורוב פדחת היינו רוב הראש ופר"מ הראה לי מקום לעיי' בהני מילי מעליותא דזקנו בתבואות שור סי' י"ד שכתב דלא כש"ך וראיתי שם דבר תימה שהוכיח שהראש הוא עד הצוואר דכתיב החכם עיניו בראשו ש"מ שאין הפדחת שעד החוטם נקרא ראש אלא רוב הראש וא"כ רוב הפדחת אינו פוטר ותמי' רבה על הגאון הזה וכי על עיני בשר כתי' עיניו בראשו הלא עיניו בראשו מקום שכלו ועיונו שהוא המוח משכן השכל ובלאה"נ כל בין עיניך שבתורה בתפילין ובקרחה פי' במקום שיער ופי' רמב"ן בתורה דהיינו במוח במקום שורש העינים ששם העורקים שמהם יונקים עיני בשר וזה נקרא עיני' בתורה ועל זה נאמר החכם עיניו בראשו והוי ממש ראי' לסתור וה"ל למימר מרגניתא לע"ד דמבואר ס"פ יה"כ וס"פ עגלה ערופה בבריתא דנשמת חיים באפיו היינו חוטמו ולפ"ז למאי דיליף שמואל מקרא נשמת חיים הוא דאפיו חשיב הא מאן דלית לי' נשמת חיים לא הוי אפיו חשוב ודרשא זו לכ"ע אית להו כמ"ש לעיל בשם התוס' נדה כ"ו ע"א א"כ מבואר דהחשיבו' תלוי' בחוטמו לכל הפחו' וא"כ תיקשי מתני' דנדה דסגי בפדחתו אע"כ כל החשיבות הוא עד אפיו ורוב החשיבו' הוא פדחתו אבל רוב פדחתו לא מהני בשום מקום ובמתני' דנדה גרסי' יצא מחותך או מסורס משיצא רובו יצא כתקנו עד שיצא רוב ראשו ולשון זה צע"ג דמאי משיצא רובו ועד שיצא רוב ראשו דקתני איפכא ה"ל למימר כתיקונו משיצא רוב ראשו סגי ומסורס לא סגי אלא עד שיצא רובו וע"כ צ"ל דברישא קמ"ל משיצא רובו של גופו סגי אע"ג דראשו בפנים שהוא ככלו מ"מ כיון שיצא הרוב הרי ראשו נמשך אחריו והוי כילוד וביצא ראשו תחלה עד שיצא רוב ראשו דוקא ולא רוב פדחתו אלא כל פדחתו שהוא רוב חשיבו' הראש וכדעת הגאון תתב"ש דלא כסמ"ע וש"ך ועיי' יבמו' ק"ב ע"א היינו רוב הרגל היינו רוב העקב וכו' וק"ל:

**ויעיי'**ברמב"ם פ"ב מנחלות שכ' בבן ט' חי דסגי ברוב ראשו דהיינו פדחתו וכ' ה"ה דהרי איתותב שמואל ודבריו תמוהי' מה ענין שמואל לבן ט' חי לנחלה שמואל מבן ח' ולכהונה ועיי' כ"מ ולח"מ והכי הל"ל דהלכה כרבי יוחנן לגבי ריש לקיש ומיהו טעמא בעי מ"ט לפסוק כר"י דכללא הוא אשינויי דחיקא לא סמכי' להגיה עד חוטמו ואי משום דהלכה כר"ל רק בתלתא י"ל הכא קאי אביי משמי' דרב כהנא כוותי' דמייתי' מהכרת פניהם ואשינוי לא סמכי' אשר ע"כ נלע"ד עפ"י מ"ש קצה"ח שם להוכיח דאפי' ראש חתוך מהגוף נמי אית בי' הכירא דהרי הולד כל גופו בפנים ואפ"ה ניכר בפרצופו ושוב דחי דעכ"פ איננו חתוך וסופו לצאת ע"ש. והשתא י"ל הא דאיתותב שמואל ממתני' היינו למאי דפשיטא לסתמא דתלמודא דהלכה כר' יוחנן דמתני' דנדה כיילי אפי' לנחלה נמי פדחת פוטר אבל לריש לקיש דלדידי' בלאה"נ מתני' דנדה לא כיילי לנחלה דהרי פדחת אינו פוטר נהי דממילא ידעי' דעכ"פ הראש כלו פוטר מ"מ הוה סד"א כי היכי דבראש חתוך מהגוף לית בי' הכירא הה"נ כשהגוף בפנים ואיצטרך לאשמועי' במתני' דבכור' דראש לחוד פוטר לנחלה ולק"מ ששמואל ודין כי היכי דלא תיקשי לשמואל ממתני' וכמ"ש תוס' בשבת ריש דף מ"ד בסוף הדבור אע"כ ס"ל לשמואל כר"ל ולק"מ וזה מוכרח בכוונת רש"י ד"ה איידי וכו' שכ' ואי הוי תני רובו מת וכו' לא הוי אחרון בכור אפי' לנחלה וכו' ע"ש ותימה מ"ט לא פי' הטעו' אבכור לכהונה נמי אע"כ בכור לכהונה ליכא למיטעי גם לשמואל דלא נעלמה ממנו מתני' דנדה רק הטעו' הוי בבכור לנחלה למאי דס"ל לשמואל כריש לקיש אמנם סתמא דתלמודא פשיטא לי' כר' יוחנן ואסיק לשמואל בתיובתא ומזה מוכח דהלכה כר' יוחנן וצדקו דברי ה"ה ז"ל ולפ"ז מוכח דלא כהב"ח הנ"ל דס"ל גם לר' יוחנן יש חלוק בין נחלה לשאר מילי דבכל מקום רוב פדחת ככלו משא"כ לנחלה דהכירא בעי' ולהנ"ל ליתא דא"כ דמתני' דנדה רוב פדחת קאמר ולנחלה בעי' כל פדחת א"כ גם לר' יוחנן לא הוי תיובתא דשמואל אע"כ נחלה וכל מילי שוין דבעי' כל פדחת:

והנהראיתי בדברת קדשו מתלהב על שיטת ר"ת דט"ע בשלוש אלה פדחת ופ"פ וחוטם מיירי מדמיון מלתא למלתא וא"כ איך מייתי ש"ס מיני' ליכיר דר' יוחנן דמיירי בהיכר גמור ותמה עלי שלא הרגשתי בזה ומהתימה איך ארגיש דלפי מה שפרשתי אני כונת ר"ת ז"ל לק"מ דהרי שפתי ברור מללו דר"ת מיירי שיש לו ט"ע גמור בג' אלו אך הלסתות ושארית פניו ליתנהו והט"ע בשלש אלו אע"ג שהוא מכירו בטוב אינו נחשב אלא כעין סי' לכל הגוף כאדם שיש לו ט"ע גמור בשומא ידוע ומוצא השומא הזאת בגופו של זה ומזה ישפוט שזה הוא פלוני בעל השומא דלא נקרא ט"ע אלא סי' וה"נ כשאין לו ט"ע בכל גופו או בכל פרצופו רק בשלש אלו אעפ"י שיש לו בהם ט"ע גמור מ"מ לא הוי אלא סי' לגבי הגוף והיינו כמדמה מלתא למלתא שזה שייך לגוף של פלוני וא"כ תו לק"מ דמייתי שפיר אהא דיכיר וגם מ"ש מעלת הדרת גאונו על קצה"ח דאי נמי נימא דכל הגוף מועיל להיכר נחלה מ"מ דלמא לעדות אשה אינו מועיל דאחמרי' בי' רבנן ולהנ"ל לק"מ דבט"ע גמור אין מקום להחמיר אלא בט"ע זה שהוא רק כסי' להגוף ולא בט"ע גמור. ויש כאן מקום חדוש לר"ת אי אתו סהדי וקמסהדי אגברא פלני' דקטיל גברא ואינם מכירי' אותו בשום ט"ע בגופו אלא בט"ע שיש להם בשלש אלה וזה לא מיחשב אלא כסי' לא קטלינן לי' כדאית' בחולין צ"ח וי"ל כיון שגם הלסתות לפנינו אפי' לא יהי' לו ט"ע אלא בפדחת וחוטם ופרצוף מ"מ מיחשב ט"ע גמור ור"ת לא מיירי אלא בשנחתכו הלסתות וכן גבי יכיר כל הפנים עדיין בפנים ולא יצא לחוץ אלא הפדחת:

**ובחי'**תורה אמרתי בפסוק ויכר יוסף את אחיו והם לא הכירוהו שכ' רמב"ן מדכתי' ויתנכר משמע שעשה פעולה להתנכר ששם המצנפה על מצחו כדי שלא יכירוהו אבל חז"ל דרשו שיצא בלא חתימת זקן ומצאוהו בחתימת זקן יע"ש ברמב"ן והנה דקדוקו של רמב"ן מלשון ויתנכר הוא דקדוק נכון אבל א"א לקיים פירושו דאיך אפשר שהתנכר כן זמן רב בהיותם יושבי' על שולחנו שותים ומשתכרי' עמו ואם הי' מתנכר כל כך זמן רב א"א שלא ירגישו בו המצרים שריו ועבדיו ע"כ נלע"ד דידוע מנהג אנשי מצרים מהלכי' מעוטפי' בראשיהם בעטיפת הישמעאלים עד גובי דיקנא ועיי' ב"י בא"ח סס"י יו"ד בשם כפתור ופרח וכשהי' יוסף מעוטף עד שפתיו כדרכם ולא הי' יוצא ממנו רק פדחתו ופרצופו וחוטמו אבל לסתיו לתנהו הי' ניכר לאחיו לכן כדי להתנכר הסיר העיטוף ממנו בדברם אליו בשוק מקום מכירת התבואה וכשהסיר העיטוף אז הי' הלסתות מושחתים ע"י חתימת הזקן ועי"ז לא הכירוהו אפי' ע"י ג' פדחת ופרצוף פני' וחוטמו וא"ש ויתנכר שעשה כמתנכר במה שסר העיטוף ולא קשה מה שהקשתי לעיל איך הי' זמן רב מתנכר בהיותם יושבי' עמו על שולחנו והא"ש דבביתו בלא"ה לא הי' מעוטף רק בשוק במקום מכר התבואה וכל דברי חכמי' קיימים:

והנהבתשובתי [סי' נ"ג] כתבתי מדהקשה ר"י על ר"ת מאבי' בן ירבעם ולא תי' שהי' חתוכי הראש כדרך הרוגי מלחמה ש"מ ס"ל אפי' חתוכי הראש נמי ניכרם בט"ע לר"ת ופר"מ תפשני בלשוני שכתבתי כדרך הרוגי וכ' שברכת יהודה ידך בעורף ואין הרוגי' אלא בקשת תמהתי וכי מי סני ליהודה להרוג בחרב ג"כ וכתבתי כדרך הרוגי מלחמה משום דכתיב וטרף זרוע אף קדקד ונהי דזה בגד כתי' ויהודה נתוסף בברכת הקשת ג"כ מ"מ גם חרב לא נשלל מהם ומי בראש דוד בן ישי בראש הוא עורר חניתו על שמונה מאות וכל גבורי דוד שבאותו פרשה בחניתות יצאו וגליות יוכיח וכתי' באבנר ויואב יקומו הנערים וישחקו לפנינו והי' חרב איש בצווארו של רעהו כמבואר בקרא וא"כ פשיטא דס"ל דהכא שיתכוון אבי' לעגן נשותיהם של אלו ציוה לאסור המלחמה בחרבות ולא בקשתות ובלאה"נ מי סני שאחר שנהרגו בקשת ציוה לחתוך ראשיהם אע"כ פשיטא לר"י דלר"ת אפי' חתוכי הראש ניכרי' בט"ע:

ובמהשכתבתי דמדכתי' מכה רבה משמע ששינה צורתם כדי לעגן נשותיהם ופר"מ הגאון נ"י כ' דנפקא לי' מדכתי' אבי' ועמו משמע אבי' לחוד ועמו לחוד ודפח"ח אכן אני כתבתי עפ"י דברי יפ"ת ויפה מראה ונ"ל דלא הוה ליפת תואר לפרש מדכתי' אבי' ועמו דהתינח למ"ד שהושיב שומרי' ג"י א"כ י"ל ההריגה שהי' מעשה בפועל תולה בעמו כי אעפ"י שהמלך אבי' הוא ציוה ללחום מ"מ הם עשו פעולת ההריגה ותולה בעמו אך העיגון שהיא שב ואל תעשה רק שמרו שמירה בעלמא תולה באבי' שעקימת שפתיו הוי מעשה להפקיד שומרי' ג"י אבל למ"ד שהשחית צורתם לגמרי א"כ בין גוף המלחמה ובין השחתת הצורה הכל הי' ע"י מעשה עמו עפ"י ציווי מלכם מ"ט לתלות זה באבי' וזה בעמו ע"כ פי' דנפקא לי ממכה רבה ומ"מ מיני' דמר ומיני תסתיים שמעתתא די"ל בגוף בלי ראש ליכא הכירא אך בחיבורי' עם הראש ניכר הוא אפי' אחר ג"י ופרצוף ניכר תוך ג"י אפי' אינו מחובר עם הראש והיות מלחמת בני יהודה בקשת ע"כ אח"כ חזרו וחתכו ראשיהם שלא יהי' ניכרים בגופם ועוד העמיד שומרי' ג"י שלא יהי' ניכרים בפניהם וא"כ כתי' מכה רבה לרמז על חתיכת הראש וכתי' אבי' ועמו על ציווי השמירה ג"י:

שובתפשני במה שכתבתי לדעת הירושלמי אבי' לא חטא בזה שעיגן נשי אויביו וכ' פר"מ הגאון נ"י שברבה איתא להדי' שלכן נוגף אבי' על שעיגן נשי ישראל אמת נכון הדבר כי כן איתא ג"פ בפ' תולדו' בפסוק הקול קול יעקב ובויצא בפסוק אסף אלהים את חרפתי ובהר בפסוק לא תונו איש את עמיתו אלא דמייתי התם דר' יוחנן ור"ל ורבנן פליגי אהך וס"ל דנוגף על שבייש את ירבעם ברבים ומדסיים המדרש לבסוף אם כך נענש מלך המבייש את המלך ק"ו להדיוט ועוד בירושלמי דיבמו' לא מייתי כלל הך טעמא רק הטעם משום שחיסד את ירבעם או שקרא אחי' השלוני בליעל ש"מ דהך עיקור ובמה שעיגן לא חטא ואין להאריך בזה:

במאידשדר לן חורפא מה מתקו מדבש אמרי נועם מ"מ אומר אני כל מה שכתכו האחרונים בדברי הח"מ סי' י"ז סקמ"ב גרם להם שלא ראו בשיטה מקובצת לב"מ [עיין לעיל סי' נ"א] דברי רמב"ן וריטב"א שם דבחמור סימן אוכף לא שייך אלא שאלה ולא אבידה וחשש אחר יע"ש ומ"ש בקו' פ"י בכתו' י"ב [עיין לקמן סי' נ"ז] אעתיק פה לשוני בחי' כתו':

איתמרמנה לי בידך וכו' הקשה פ"י למה לי דכ' רחמנא סי' באבידה ת"ל דהתובע טוען ברי ותי' דניזל בתר רובא דעלמא ואני אומר אי קושיתו קושי' תי' אינו מעלה ארוכה דמאי רובא שייך הכא הרי לא נפל אלא מאחד והתובע כמוהו כמוהם וזה הי' שייך אי מספקינן אי מגוי אי מישראל נימא מרובא דעלמא גוים נפל אבל אנן איירי במקום דרובא ישראל ולא נפל אלא מאחד מאי שייך כאן ניזל בתר רובא אבל הק' מעיקרא ליתא דבאבידה לא דברה תורה אלא כנגד הרמאים דמורי' התירא הרי איננו שלזה המוצאה אמינא דילי הוא ומאי מפסדינא לי' משו"ה בעי סימנא אבל ברי בעלמא אע"ג שאין חברו יודע בשקרו כגון בשמא טוב דלית לי' לחברו למידע מ"מ אחזוקי אינשי בגנבי לא מחזיקי' שיטעון ברי לגזול חברו את שלו מתוך ידו משו"ה ברי טדיף משמא דאידך:

ועלדברת פ"י בגטין כ"ח שכ' פירות בכלי בממון מהדרי' ובגטין דאיכא חזקת א"א בעי' שיהי' קשור בכיס והקשה פר"מ הגאון נ"י א"כ מאי פריך מחמור בסי' אוכף דלמא שאני א"א מממון י"ל בוודאי אי יהיב סי' בכלי נהי בפירות ליכא סי' מ"מ רגלים לדבר ששייכי' לכלי זה ומהדרי' ממון ובהא מפלגי' דהיכא דאיכא חזקת א"א לא סמכי' ארגלים לדבר אבל אי חיישינן לשאלה א"כ ה"ל כלא יהיב סימן כלל א"כ אפילו בממון לא נהדר ועיי' תוס' יבמות ק"כ ע"ב ד"ה כליו וכו' והארכתי בזה במקום אחר. ויתר מזה אין דבר חוצץ לדינא בינינו ע"כ לא אאריך יותר מדי עוד ינוב בשיבה טובה וה' אורך ימים ושנות חיים ושלום יוסיף ובישועתו יראהו אותו ואת נוהו כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ:

היוםבפתחי ספרים ראיתי בתשובתו דמר חלק אה"ע סי' ק"ו הלכות גדולות שנו כאן הנה מ"ש דב"ש סמך אהתוס' דעירובי' י"ג כ"כ בגט פשוט ובית מאיר לפע"ד בציווי הבעל לא יחלוקו תוס' דעירובין אהתוספת דגטין ס"ו ע"ב ד"ה האומר א"נ נהי וכו' דבין לר"מ בין לר"א בין בכתיבה בין בחתימה פסול מה"ת אך תוס' עירובין קאי אמתני' דפ' מי שאחזו" ע"א ע"ב התם הבעל לא ציוה מידי אלא הם א"ל נכתוב גט לאשתך והוא לא סירב נגדם אבל ליכא למימר שציוה וקפיד אמידי משו"ה הקשו התוס' דהתם אין טעם לפסול אלא משום לשמה ותי' בחד שינויי שהוא דרבנן ולאידך שינוי משום קפידתו דבעל כוונתם בזה דבריש זבחים מחלק הש"ס להחמיר בלשמה דגט דסתם אשה לאו לגירושי' קיימא משא"כ זבחי' והכא הקשו תוס' מגט אסוטה דהא סתם אשה נמי לאו להשקותה קיימא ועל זה תי' נהי בין הנשים אין לחלק בין סוטה לגט מ"מ בין האנשים יש לחלק דסתם כהן אינו מקפיד וסתם בעל מקפיד מש"ה חמיר לשמה דגט מלשמה דסוטה אפילו אין הבעל מקפיד מ"מ כיון דסתמא מקפיד ובזה נסתלק גם מ"ש פר"מ שם בד"ה לפי דרכינו וכו' ומ"ש באותו דבור בין ב' חצאי לבנה דלכאורה צ"ל כן לפי הך שינויי' הוא תימה יעיי' בה"ה רפ"י מגירושי' ובד"ה אך לע"ד וכו' בין שני עיגולי לבנה נראה שצ"ל ר"א וכו' פשוט שהוא ראשי תיבות רבנו הגדול שהוא הרי"ף:

ומ"שהיא קצת מוכרח דהרי לרש"י ס"ל מי שאחזו נישני' קודם התקבל [והמדפיסי' הגיהו על הגליון זה פעמים בגטין ע"א ע"ב ברש"י לעיל במקום לקמן וטעו כי רש"י שנה מי שאחזו קודם] וא"כ לעיל כ"ט ע"א מ"ט לא פריך ממשנה מי שאחזו דקדים למשנת אמר לשנים אע"כ התם הם התחילו נכתוב גט לאשתך והוא לא סירב אין ראי' שרצונו שיעשו עוד שליח שליח משא"כ אם הוא רודף אחר שליח גירושי' גמר ומגרש דעתו שעכ"פ יגיע גט לידה אפי' ע"י כמה שלוחי' ולק"מ משו"ה הקשה מאמר לשנים ויען קצר מצע ואהבה עזה אבתר בתוך ושלום תניין. פ"ב יום ג' ב' דר"ח חנוכה תקע"ט לפ"ק

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לה"ה הגאון אמתי המפורסים פאר הזמן חמדת הימים החסיד ועניו מו"ה משה סופר נ"י:

אחרידרישת שלום הדר גאונו וביתו נאוה קודש ושלום כל החוסים בצלו וזוכים לשמוע תורתו וחכמתו הנה דבר ה' יקר מאוד לי אל כבוד גאונו זה איזה שבועות ערכתי שו"ת הלוטה בזה בעסק עגונה לכבוד ידידי תפארת ישראל הגאון החסיד אמיתי אב"ד דק"ק פוזנא והשבני בצדקתו כי כעת רבו הטרדות אשר סביב שתו עליו לא יתנהו להשיב כראוי ולדעתו תמצא האשה פתח היתר ע"י הסי' ושאל ואם יסכים כבודו הגדול בשריותא דהך איתתא אם גם הוא ינופף ידו הגדולה להתירה לזאת מובטחני בגודל צדקתו כי ישים עינו קדשו על גב"ע הלוטה ויאחז צדיק דרכו לשקוד על חקנת עגונו' ויודיעני עי"מ בצדקתו דעתו הגדולה והרחבה בזה ואענדם עטרה לראשי ואני תפלה החיים והשלום על ראש גאונו יחדיו יהיו תמים ויגדל כסאו למעלה ועד אחרית ימים יציץ נזרו עתנו כעתרת אהבי' מצפה לתשובתו הרמה יצחק בן הגאון מה' אברהם טיקטין ז"ל:

(העתקגביית עדות.)

במותבתלתא בי דינא כחדא הוינא אתא לקדמנא האלוף כ"ה שלמה שאכער מפה ואחרי האיום והגיזום כדת קם על רגליו והעיד בתורת עדות באליו"נע וב"שח בזה הלשון:

שבתנאכמיטטאג אום פיער אוהר כ"ז שבט העבר בין איך שפאצירען געגאנגען מיט מיינען שוואגער ר' אנשל כהן איזט געקאממען דער לאנגער האהן אונד האט געזאגט עס ליגט דא הינטען איינע יודישע לייכע זא האט מיין שוואגער געזאגט דא ער איין כהן איזט זא זאלל איך אליין געהען בין איך געגאנגען אויף דען קריסטליכען קירכהאף פאר דען ניקעלסטאהר אויף דען גלאססיא האבע איך געזעהען נאך זיינער שטאטור דאס עס איזט דער אוהרמאכער היימאן אין געזיכט האבע איך צואר ציגע ערקאננט אבר ניא גענויא ערקענט וייל ער איממר איינען שטארקען באקקענבארטה געטראגען האט אונד יעטצט פעהלט דער באקקענבארטה דענזעלבען אויגענבליק איזט דיא פרויא דעס אוהרמאכער היימאן העראויסגעקאממען עהע זיא אבער נאך צו דער לייכע געקאממען איזט זא האט זיא דער אנוועזענדער יוסטיטץ ראטה גייער געפראגט אב זיא קיין קערפערליכען צייכען אן איהרען פעהלענדען מאן ווייס, זא האט זיא געאנטווארט ער האט צאהן ליקקען אויף וועלכער זייטע זיא געזאגט האט ווייס איך מיך ניכט צו ענטזיננען, איך זעלבסט האבע דען פינגער אין דען מונד דער לייכע העראיינגעשטעגט אונד ריכטיג געפונדען אויף דער זייטע וועלכע דיא פרויא אנגעגעבען האט דיא צאהן ליקקע אויך האט דיא פרויא געזאגט דאס מאן פינדען ווערט אויף דען מיטטעלסטען פינגער אן איינער האנד (וועלכע האנד קאן איך מיך ניכט מעהר עראיננערן) פיינע שטיכע ווייל מאן איהם איין פאאר טאגע פאר זיין ועגגעהען אן דען פינגער איגעל געזעצט האט דיזעס האבע איך ניכט גענויא ערקעננען קעננען, פערנער האט דיא פרוי איין סימן אבגעגעבען דאס איבער איין אויגע איינע שראממע אדער איינע נארבע וואס איהם פאן זיינער יוגענד אין איינער וואונדע צוריק געבליבען איזט, איך האבע אויך זעלבסט דיעזע נארבע געזעהן אויף דער זייטע ווא דיא פרויא זאלכע אנגעגעבען האט, וועהרענד מיינעס דאזיינס איזט דער ברודער דעס אוהרמאכער היימאן העראויס געקאממען אונד זא האבע איך מיט אייגענען אהרען פאן דען טאדטענגרעבער קירכהאף דער דיא לייכע פרייטאג אין עמפפאנג גענאממען האט געהערט כזה הלשון ווען געסטערן לייטע דוא געוועזען ווערן אונד דיא לייכע העטטען פרישער טאהט געזעהן זא האט מאן געזעהן דאס דיא לייכע דען יעצט ערשיינענדען ברודער וענן ער געסטערן אויך דא געוועזען ווערע גאנץ עהנליך איזט דער טאדטענגרעבער האט אבער דיעזע ביידען ברידער נימאלס געקאננט:

במותבתלתא בי דינא כחדא הוינא אתא לקדמנא ר' שמשון שעפטעל ואחרי האיום והגיזום כדת קם על רגליו והעיד בת"ע ובש"ח ובעונש אלי"ו"ע בזה הלשון:

**ר'**נתן שמש מפה איזט געקאממען צו מיר מאנטאג ער"ח אדר אונד האט מיך געפראגט אב איך דען אוהרמאכער היימאן געקעננט האבע, איך האבע צוואר אייניגע מאהל געזעהען, האבע אבער מיט איהם קיינע גענויע קאננעסענץ געהאבט וויא איך בין אויף דען גלאסיא קירכהאף געקאממען האבע איך צו ר' שמחה קופער געזאגט ער זאלל מיר איינמאהל דיא לייכע צייגען איזט מיין ערשטעס זעהן געוועזען אב דיא לייכע נימול אונד אלזא איין יהודי איזט ווייטער האט מאן מיך ניכטס געפראגט אונד איך האבע אלס מוהל ערקלערט דאס עס איין בר ישראל איזט, דארויף האט מיך דאס בלוטגעריכט אויפגעפאדערט צור סעקציאן צו קאממען אונד מיך איבער מעגליכען פארפעללען זא גאר איבער נולד מהול עקסאמינירט האבע, איך האבע דורך מיינע בעווייזע בעהויפטעט דאס ער אלס יהודי נימול איזט וועגען זיינער פערזאן קאן איך נור פאלגענדעס זאגען דיא שטאטור איזט זא וויא איך איהם געקעננט האבע אין געזיכט אבער האבע איך איהם ניכט ערקעננט אונד צוואר אויס דען גרונד ווייל דער אוהרמאכער היימאן איין שטארקן באקקענבארט געטראגען וועלכער יעטצט גאנץ געפעלט האט אונד דאס געזיכט וואר אויפגעדונסט דער טאדטענגרעבער האט מיר אבער געזאגט דאס איינעם לייכנאהם דיא פישע אים וואססער צו אללער ערשט דיא האארע בערופפען דאהערא אויך דיא האארע ביס אים האלבען שעדל פאן הינטען געפעלט האבען אונד גאנץ קאהל וואר דיא שראם אויף דער רעכטען זייטע איבער דען אויגע האבע איך איינע שראממע אבער נור זא דין כחוט השערה בעמערקט אויך האבע איך מיין פינגער אין דער צאהן ליקקע אויף דער רעכטען זייטע דעס מונדעס געהאבט:

שובבא לפנינו ר' שמחה בן ר' אביגדור קופער והעיד בת"ע ובש"ח ובעונש אליו"נע הכל כנ"ל אחר האיומים כנ"ל בזה הלשון:

איךבין מאנטאג ער"ח אדר נאכמיטאג אום פיר אוהר מיט ר' שמשון שעפטעל העראויס געקאממען אויף דען קירכהאף אויף דען גלאסיא פון מקום האבע איך געהערט דאס דער לייכענאהם זאללען האבען דרייא סימנים ערשטענס אין צאהן ליקקע אבער אויף איינע זייטע דאן איינע צאהן ליקקע אונטען אויף דער אנדערן זייט אונד דאן איין שראם איבער איין אויגע אויף וועלכער זייטע ווייס איך מיך ניכט צו בעזיננען וויא איך אלזא צום מת בין געקוממען האבע איך מיך געוואלט גאנץ גענויא איבערצייגען זא האבע איך מיט מיינען פינגער דאס מונד דעם מת אויפגעמאכט אונד געפונדען אויף ביידע זייטען געהערוג דיא צאהן ליקקען אויך דען שראם האבע איך גאנץ גענויא געזעהען. קאן מיך אבער ניכט מעהר בעזינען אויף וועלכער זייטע נאכדעם מאן האט איהם אויף דער שאראטעע גענאממען אונד אויף דעם ברעד צור סעקציאן געלעגט האבע איך נאכמאלס דיא זיא אבען אנגעגעבענע סימנים גענויא נאך געזעהען אונד מיך פאן אללע דרייא סימנים נאך איינמאהל גאנץ גענויא איבערצייגט:

שובבא לפנינו ר' משה ב"ר משה הנקרא ר' משה גר מפה והעיד בפנינו בש"ח ובעונש אלי"וע בזה הלשון:

שבתכ"ז שבט העבר האט מיך ר' איצק בער, דער פאטער פאן דער פרויא דעס אוהרמאכערס היימאן גערופען עס וואר פארמיטטאג מיטטאגסצייט זינד וויר נעהמליך איך ר' איצק בער ר' קאפעל ברוגער אונד נאך מעהרערע קראנקענווארטער אויף דען גלאסיא קירכהאף הערויסגעגאנגען אלז מיר העראויס געקאממען זינד אונד אונס דיא לייכע געוויזען וואורדע האט ר' איצק בער געזאגט קעננט עטץ איהם דען ניט דאס איזט דאך היימאן איך האבע איהם אבער ביים לעבען ניכט געקעננט בלאס געזעהן אונד קאננטע איהם אלזא ניכט ערקעננען בעזאנדערס דא אים דער באקקענבארט פעהלט אונד וואר אויפגעדונסט זאננטאג נאכמיטטאג וואר איך ווידער דערויסען אונד האבע דען ברודער דעס אוהרמאכר היימאן דא געטראפען זא האט דער טאטענגרעבער דער איהם פאן בארד געהאלט האט בזה הלשון ווער דיא לייכע פרישע געזעהן האט העטע דיא עהנליכקייט מיט דען ברודער דער דוא צו געגען איזט בעמערקט אויך זינד אייניגע גוים אין דער טאדטענקאממער העראיינגעקאממען און געזאגט בזה הלשון דאס איזט יא דער אוהרמאכר היימאן זא גאר דינסטאג וויא מאן דיא לייכע צור סעקטציאן געבראכט האט וואר דארטן איין גוי דר איהם וויא ער זאגטע זעהר גענויא געקאננט האט וייל ער איהם פילע בעמיהונג געמאכט האט אויסדריקליך בזה הלשון געזאגט דס איזט יא דר היימאן איך האבע איהם יא זעהר גוט אויך מוס איך בעמערקן דאס אלס איך זאננטאג בייא דער לייכע וואר איזט דיא שלייסערען דיא בייא איהם געדיהנט אונד איהם אן דען פינגער דיא איגעל זעלבסט געזעצט האט העראויס געקוממען אונד גלייך געזאגט דס איזט מיין הערר אונד האט זעהר שטארק געוויינט אויך האט זיא דען פינגר געצייגט דען ארמא ווא זיא אם מיטעלסטען פינגר אן דר רעכטן האנד דיא איגל געזעצט האט אונד דר דאקטער זאכס האט מיט דען פערגרעססערונגסגלאס נעמליך מיקראשקאף דיא קליינע פינקטכן וויא איגל שטיכע בעמערקט:

ושובבא לפנינו ר' רפאל ניסן והעיד בת"ע באלי"וע בזה הלשון:

שבתנאכמיטאג אלס כ"ז שבט האט מיך קאפל גערופן בין איך מיט רויסגעגאנגן אויף דען קריסטליכן קירכהאף פאר דען ניקאלסטהאר אונד האט מיר געוויזן איין מת ווא בייא ער מיך געפראגט האט קעננסט דוא דען? דא אבער דס געזיכט אויפגעדונסט וואר זא האב איך בלוס געפונדען דס ווען מאן איינע שאטטן זייטע פעראורזאכטע זא קאננטע מאן עטוואס איינע עהנליכקייט פאן דען אוהרמאכר הייאמאן בעמערקען אויך האבע איך איינע צאהנליקע אויף דער רעכטן זייטע אונד אייניגע שווארצע פונקטע אויף דען רעכטן מיטטעל פינגר בעמערקט ווייטר האבע איך ניכט בעאכטעט:

ושובבא לפנינו ר' קאפל ברוגער והעיד בת"ע ובלי"וע בזה הלשון:

שבתכ"ז שבט געגען 12 אוהר בין איך אויף דען קריסטליכן קירכהאף פאר דען ניקאלויס טהאר העראויס געקוממען האבע איך איין מת געזעהן וועלכעס זעהר אויפגעדונסט וואר זא האבע איך אן דער לייכע ניכט מעהר קענען ערקעננען אלס דיא אונגפעהרע גרעסע פאן דען אוהרמאכר היימאן נאכהער איזט דיא שליסערען פאן היימאן העראויסגעקאממן אונד האט גזאגט יא דאס איזט מיין הערר אונד ווען ער עס געוויס זיין זאלל זא מוס ער דרייא צייכן האבן נעהמליך איינע נארבע אויף דער רעכטן זייטע דער שטירנט איינע צאהנליקע אויף דער אבערזייטע אונד אן דער רעכטן האנד אן איינן פינגר שטיכע פאן בלוטהאיגל דאס האבע איך אונטרזוכט אונד האבע דיא לעטצטן צווייא סי' גפונדן אבר דיא נארבע קאנטע איך ניכט גנויא ערקעננן:

בפנינוב"ד ח"מ העיד יהודא בר' משה וואלף היימאן בזה הלשון:

איךוואר אם שבת כ"ז שבט דיזעס יאהר אויף דען גלאססיא קירכהאף אונד האבע דאזעלבסט איינע לייכע געזעהן דער פינגור אונד דער צייכן נאך דער מיינעם ברודר עהנליך וואר אונד צוואר בעשטאנדן דיא צייכן אן איינע שראממע אם אברן ליבל דעס רעכטן אויגס וועלכס ביז אן דער ווימפר דעסזעלבן זיך צאג פערנר בעמערקטע איך דיא אויסזאגן דעססן פרויא דאס דערזעלבע זיך קורץ פאר זיינר ענטפערנונג אן דען מיטטלפינגר דער רעכטן האנד העטטע לאססן איגל זעטצן עס ווארן בייא גנויער אונטרזוכונג דיזעס פינגרס דיא וואונדנארבן נאך צו ערקעננן אויפגדונסט וואר דיא לייכע זעהר דאהער קאננטע איך נור דער פינגור נאך אונד ע"י הסימנים הנ"ל איהם ערקעננן:

שובבא לפנינו האלוף ר' יוסף בלומענטהאל בעל אחות העגונה הנ"ל ואמר בזה הלשון:

שבתכ"ז שבט פריה אום 8 אוהר בין איך אויף דען גלאססיא קירכהאף געקאממן אונד האבע מיר דארט איינע לייכע אנגזעהן וועלכע זעהר אויפגדונסט וואר דעננאך אבער האבע איך ציגע פאן מיינעם שוואגר דען אוהרמאכר היימאן ערקעננט איך האבע מיך געוואוסט צו עראיננערן דאס דער היימאן ביים לעבען איינע שראממע אם אויגע דורך איינן פאלל ערהאלטן האט אונד האבע אויך דיזע שראממע דא יעטצט גפונדן אללעס דיזעס מוסטע מאן גאנץ גנויא דארויף זעהן עהע מאן עס בעמרקט איך האבע דאהער אויך אום מיך מעהר צו איברצייגן דען דאקטאר זאכס גהאלט זעלבר האט פרמיטעלסט איינס פרגרעסע-רונגסגלאס גנויא גזעהן איך בין צור פרויא געגאנגן אונד זיא בפראגט אב זיא נאך עטוואס סימנים ווייס זא האט זיא גזאגט פאן איינר צאהן ליקע אונד פאן דיא איגלצייכן וועלכע ער זיך איין טאג פאר זיינר ענטפערנונג האט זעטצן לאססן וועלכע דער דאקטאר זאכס עבן דורך דען פערגרעססערונגסגלאס בעמרקט האט. ברעסלויא כ"ג סיון תקצ"ג לפ"ק. יצחק בהגאון מו"ה אברהם חפק"ק ברעסלויא:

שלוםוכ"ט לה"ה ידידי הרב הגאון המופלג החרוץ בנן של קדושים מופלא באנשים חכם חרשים נבון לחשים כש"ת מה' יצחק טיקטין נ"י אב"ד דק"ק ברעסלויא יע"א:

היוםנפניתי להשיב על שריותא דאשת היימאן אוהרמאכער משם כפי הנראה מגבי' עדות וכפי שראיתי ולקטתי קצת מנועם אמרותיו והנה יש בכאן ששה עמודים יש מהם רופפי' ויש מהם חזקים לשריותא דהאי איתתא ויעבורו לפנינו כבני מרון וה' יעזרנו שלא נכשל בדבר הלכה ח"ו ויורנו האמת ונפלאות מתורתו:

אשרבים מהעדים אחיו וגם השפחה הנוצרי' הכירו בנין גופו עם ראשו גם כי צורת פניו לא הכירו מפני שנפוח מאוד וגם הוסרו שערות זקנו מ"מ בנין גופו הכירו מיד ולשיטת ר"ת וכל בעלי התוס' ומהר"מ מר"ב ורא"ש וטור מעידים אפילו אחר כמה ימים וכ' מהרי"ק סוף שרש קכ"א אם אין חבורה בצורתו לא נסתפקו בעלי תוס' אפי' בלא דברי ר"ת ויבואר לפנינו אי"ה כאשר אמרו שהכירו הפיגוהר היינו תואר גופו:

בסי' צלקת בעפעפי עין ימינו דק כחוט השערה ונעשה ע"י חבורה באופן דלא שייך מצוי בבן גילו וגם לא שייך בזה שינוי אחר מותו ואחיו משה וואלף אמר בזה הלשון דיא צייכען בעשטאנדען אן איינער שראממע אם אוברען ליבל דעס רעכטען אויגס וועלכעס זיך ביז אן דער ווימפער דעסזעלבען צאג עכ"ל:

גרושמי נשיכת עלוקה שהעמידו לו וכו' לפני צאתו על אצבע האמצעי הימיני ושלשה עדים מצאו רושמי' אלו וה"ה ר' ברוך פרעגר ור' רפאל ניסן ואחי הנאבד יהודא בר' משה וואלף וגם השפחה הנוצרי' הנ"ל כשראתה אותו מרחוק אמרה זה אדוני ונתנה סי' שהיא בעצמה השיבו ג' עלוקת באצבעו והראתה מקומם:

דליקוי וניכוי שיניים בצד ימין למעלה ובצד שמאל למטה:

השהנוצרי שהביאו מן היבשה לבית הקברות ביום שאחרי' כשראה אחיו אמר אלו ראיתם את המת אתמול טרם שנפח כ"כ הי' קל להבין שהי' אחיו של זה כי המה דומים ממש:

וכ' פר"מ כבודו כיון שיצא מביתו ולא לקח אתו מאומה ונאבד א"כ הוכיח סופו על תחילתו שדעתו היתה לאבד עצמו לדעת ושכ"נ ס' זו בנב"י וגם לא נפקד ממנו שום יהודי הנימול בסביבותינו כ"א זה א"כ הדברי' מוכיחים שזה הוא:

ונביאמן המאוחר אל המוקדם מ"ש פר"מ הוכיח סופו על תחילתו כוונתו הוכיח תחילתו על סופו שיציאתו מביתו יצאה ריקנית מוכיח שסופו לאבד עצמו לדעת וכן הוא בנב"י מש"ס ספ"ב דחולין ואומר אני אע"פי שאמרה הגאון ז"ל חלילה לעשותו אפילו סניף בעלמא דמה ענין זה לזה התם אמר כתבו ושוב הפיל עצמו הוכיח סופו על תחילתו וה"ה שחט ולבסוף חישב הוכיח סופו על תחילתו וה"ה תחילתו על סופו אי נעשה מעשה בפנינו ואנו מסופקים במעשה השחיטה אם לע"ז אם לאו וכן שציוה לפנינו כתבו אנו מסופקים אם הי' בהול למיתה וכונתו תנו ושוב עע"ז ושוב המית עצמו אגלאי מילתא למפרע שתחלת המעשה ג"כ על שם כך הי' אבל אמר כתבו ואח"כ מצאנוהו מת ולא עוד אלא שראנוהו נפל מן הגג רק שלא ראינו אם הפיל עצמו במזיד ורצון לא נימא הוכיח תחילתו על סופו או סופו על תחילתו שמש"ה אמר כתבו שרצונו הי' להמית עצמו וזה שאנו מוצאי' אותו מת או אפי' נפל מן הגג אבידת דעת הי' חלילה ישתקע הדבר ולא יאמר וא"כ מי שיצא מביתו רק או אפי' הפשיט מלבושיו ויצא ושוב מי שנמצא מת נאמר הוכיח תחילתו על סופו אנו אומרי' הוכיח תחילתו על סופו של עצמו על מעשה שאנו רואי' ממנו שעושה בעצמו אז המעשי' מוכיחים זע"ז אבל לא זולת וטעות הוא ביד הגאון זצ"ל במ"כ:

והנהא' מתשו' האחרונים כתב במאבד עצמו במשאל"ס לא חיישינן שמא גוי אשפלוהו ויצא במקום אחר דהרי רצונו לאבד עצמו לדעת והבל הביא גם הוא דאע"ג דתחלתו ברצון לאבד עצמו כשקרב ליציאת נפש מתחרט ואם אז גלי אשפלוהו אין בטח שיחזיר ויפיל עצמו אלא עריק לעלמא ועוד מסתמא כשאיבד עצמו הי' מחמת דוחק וצער ובושה וכדומה ולא הי' יכול לברוח ולהנצל ואחר שהפיל עצמו ואשפלוהו גלים והובילוהו מרחוק לגור בטלו דאגותיו לא יפיל עצמו שנית ע"כ חלילה לסמוך על זה:

ולאהבאתי אלא למשל אם הי' הדין זה אמת דבמאבד עצמו לדעת בטל גזירת משאל"ס אם הי' מקום לסבר' הנ"ל במי שיצא ריקם מביתו וראינו אותו נופל למים ולא ידענו אם לדעת או שלא לדעת י"ל הואיל ויצא ריקן מסתמא הפיל עצמו וממילא אין כאן גזירת משאל"ס אבל כשלא ראינוהו נופל למים כלל אין לסמוך על שני הדיני' הנ"ל אפי' לסניף פורטא:

ונביאאל מ"ש הגוי שדומה צורתו לצורת אח החי לפנינו הן אמת בתשו' שב יעקב ח"א סי' מ' כ' השואל וז"ל ובאשר בא ר"מ אצלינו ואשתומם כל קהל ועדה על המראה באשר שקלסתר פניו דומה ממש לקלסתר פניו של ר' יעקב ושוב בסניפי היתר כ' השואל סניף ג' קלסתר פניו הדומה ממש לסניף לדברים אחרים עכ"ל:

הנהאמת כ"כ השואל אבל הגאון בעל שב יעקב בהזכירו בתשו' כל הסניפי' להחמיר לא הזכיר זה כלל אפי' להחמיר מכ"ש להקל באשת איש והתם הי' פרצופן דומה ממש עד שנשתוממו קהל ועדה ואפ"ה לא סמוך הגאון להחמיר ואפשר שהי' כמעשה דשתי אחיות לענין מים מאוררי' שהי' דומים שאפי' בעליהן לא הכירום ונתחלפו להם אבל הכא שאמר הגוי שדומה לו עהנלי"ך רצה לומר דומה בדומה מכ"ש שאין לעשותו סניף להקל אפי' יהי' גוי מס"לת והנה ברא"ש פ' התינוקו' סוף סי' ג' אע"פי שאין אנו בקיאים במראות דמים בשני דמים שלפניו יכול להבחין ע"ש:

ואניאומר ה"ה בהיפוך אי יכול להבחין במה שלפניו אבל לדון בדמיון פרצוף שאין שניהם לפניו לומר זה כזה אין בקיאין ובפ' כל היד נאמנת לומר כזה התיר לי חכם משמע דנאמנו' בכי ה"ג וביומא נ"ה ע"ב דלפעמים כששניהם לפניו חיישינן לטעותא משום חולשא דכה"ג עכ"פ אין לנו לדון בדמיונות הללו:

גםהסי' ניכוי שינים אפי' כסי' ארוך וגוץ לא הוה דזה שכיח ברוב אנשים דחסרו להו הטוחנות שבצדי הפה ואין לצרף בזה לסי' אחר אלו עמודים הרופפים:

אמנםמה שנלענ"ד בסי' מובהק ביותר ג' רושמי' קטנים באצבע אמצעי ימיני מנשיכת ומציצת עלוקה זה הוה סי' מובהק שבמובהקים עם מנין שהוא סי' וצמצום מקום ויש כאן ג' עדים על זה דאפי' במלחמה ובמים מהימני דלא שייך בדממי ולא למשקרו וזה לבד הי' ראוי להתיר:

ומצורףלזה סי' צלקת כחוט השערה בעפעפי עין ימיני וע"א אומר ומצמצם מקומו ביותר שנמשך הצלקת עד הווימפער והוא ממש כהא דמהרי"א עין עורות וצלקת נמשך ממנו עד סמוך לשפה דהוה סי' מובהק ובצמצם מקום ליכא מאן דפליג אש"ס נקב יש בצד אות פלוני אלא מהרד"ך ס"ל גם בשומא מועיל צמצם מקום ובהא פליגו עליו כיון דמצוי בבן גילו א"כ הא נמי מצוי בבן גילו שיהי' באותו צמצם והאמת לפמ"ש טור דאין מעידי' על השומא משום דעשוי להשתנות ופי' בי' דס"ל להטור דאפי' למאי דקי"ל סי' דרבנן ופליגי בסומא סי' מובהק מ"מ טעמ' דרבנן משו"ה לא הוה סי' מובהק משום דעשוי להשתנו' ע"ש משמע דהטור ס"ל דאין הלכה כלישנא דמצוי בבן גילו ומועיל צמצם מקום דהלכה כלישנא בתרא אלא דצ"ע בב"מ אמרי' להדי' ואי בעי' אימא סי' דרבנן ואינו עשוי להשתנות ובשומא סי' מובהק קמיפלגי וא"כ מבואר דטעמא דרבנן דלא הוה מובהק לא משום עשוי להשתנות אלא משום מצוי בבן גילו ואפי' צמצם לא מהני וקשי' על הטור והרד"ך מ"מ כל זה בשומא או סי' הנולדים עמו דשייך מצוי בבן גילו אבל סי' המתהווים ע"י חבורות ופצעים לא פליגי דצמצם מקום הוה סי' כנקב יש בצד אות פלוני:

ומלבדשיש די בכל א' מהם עוד בצירוף שניהם בוודאי הוה סימן מובהק ביותר כהסכמת כל האחרונים כמבואר בבית שמואל ובמגי' שבט"ז ונלאיתי לכפול בהלכה רווחת בישראל אך יען ראיתי דברי' תמוהים בשו"ת פ"י סי' וי"ו וסי' ז' דרוצה להוכיח דרמב"ם וטור ס"ל ב' סי' אמצעי הוה סי' מובהק דאורייתא דהרי אינהו ס"ל סי' דרבנן ואפ"ה פסקו בהלכות כלאים דסמכי' אסי' פרדות ובחולין ע"ט אמרי' דזהו דוקא למ"ד סי' דאורייתא ואין לומר אינהו ס"ל כפי' ר"ן בשם רמב"ן דהתם לאו בסי' אבידה נאמר אלא הנהו סי' דאורייתא כמו בהמה טהורה ז"א דא"כ למה בעי רמב"ם וטור שיכירם בזנב ובאזנים וקול תלתא למה לי אע"כ מפרשי כפרש"י וס"ל ר' אבא דאמר לשמעי' כד מעיילת לי כדניתא וכו' לשון עיין משמע למראה ענים ולא למשמע קול נמצא לא בדק אלא בסי' מראה היינו אוזן וזנב ומזה הוכיח ש"ס דסי' דאורייתא מדסגי להו בסי' אחד היינו סי' מראה ואי ס"ל סי' דרבנן בעי ב' סימנים סי' מראה וסי' קול דלהוי ע"י ב' סימנים סי' מובהק ביותר ומוכח כנ"ל אלו דבריו ז"ל וצ"ל דס"ל דהני תרי סי' מראה זנב ואוזן חדא נינהו והא בלא הא לא סגי דאלת"ה אכתי תלתא למה לי אע"כ ס"ל חדא נינהו ונעלם ממנו ירושלמי במקומו דריש גלותא כד זבני פרידות מגוים בדק להו באזניהם וירושלמי לא מייתי כלל סי' זנב ונ"ל דלא בדקו בזנב דלמא המוכר גזזינהי לזנביהו ע"כ בדקו באזן מ"מ מוכח דבחד מסי' ראי' נמי סגי א"כ אכתי לרמב"ם וטור תלתא למה לי אע"כ נהפוך הוא דאינהו ס"ל כפי' הרמב"ן הנ"ל דאינו ענין לסי' אבידה כלל וסי' דאורייתא ר"ל סי' אלו דאורייתא כסי' בהמה טהורה ורמב"ם וטור באחד משלש סי' אלו קאמרי ולא דצריך שלשתן וזה ברור:

ואדרבאמהך סוגי' קשה מנ"ל לש"ס דס"ל לר' אבא סי' דאורייתא לשיטת רש"י דאסי' אבידה קאי דילמא שאני הכא דאיכא ב' סימנים אוזן וזנב וכן הקשה הגאון מה' וואלף ל"ש ז"ל להגאון נב"י [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קפ"ג ולקמן סימן נ"ט] וגם ממנו נעלם הירושלמי הנ"ל יע"ש:

**ובחי'**אמרתי לישב דכשנבין הא דלא בדיק בקול להקפיד דוקא עיין דמשמע מראה עינים היינו משום דנ"ל דאין לסמוך על צניף דאתי מחמת הכאה ואונס דישתנה קולו אך צריך להמתין עד שיצניף מעצמו בלי הכאה ואונס ור' אבא שרצה לרכוב על המרכבה שלו בהמשכת הפרידות לא הי' לו פנאי להמתין עד שיצנפו מאליהן ע"כ ציוה לעיין במראה עיניו ולאפוקי נדמת בזנב ואוזן וצ"ל נהי איכא סי' שהוא ממין פלוני שוב אין לנו לחוש שמא סי' האחר יורה שהוא ממין אחר כגון שיש לו זנב כסוס לא ניחוש שמא יצניף כחמור ז"א דמה"ת נחוש לכך ומ"מ אני אומר ר' אבא וכל ת"ח כיוצא בו חושש לכתחלה אם יבדוק בסי' א' ושוב באמצעי יצניף באופן אחר ויהי' ב' סימנים דסתרי אהדדי וקיי"ל סי' וסי' יניח וה"נ גנאי הוא לו שמשכוהו ספק כלאים ע"כ בדק בשני סי' בזנב ובאוזן א"נ יצניף באופן אחר ואוקי סי' להדי סי' מ"מ נשאר סי' א' למעליותא ומוכח סי' דאורייתא דסגי בסי' א' דאי סי' דרבנן אכתי אם לא ישאר לו אלא סי' אחד אין לסמוך עליו ואין להאריך יותר בזה:

ונבואאל היכר ט"ע בכל גופו אשר ראשו מחובר ואין חבולה בפניו נהי בתמונת פניו לא הי' אפשר להכירו מפני נפוח מ"מ תמונת כל גופו עם ראשו מהני לשיטת ר"ת וכ' מהרי"ק סוף שורש קכ"א דבאין חבולה בפניו לא נחלק אדם עליו וכאשר לקמן אבאר אי"ה ולא ניחוש הכא בדדמי כע"א במלחמה לא מבעי' להרי"ף וסייעתו דס"ל נפשטה האיבעיא לקולא אלא אפילו לדברי התוס' מ"מ הכא הא אמרה הנוצרת זה הוא תמונת אדון שלה ויבדקו בו וימצא נקודת נישוכי העלוקה וכן נמצאו וזה עדיף ממה דאמרו בש"ס דאסקונהו לאלתר ואמרי סי' ופי' תוס' צירוף תרווייהו ורמב"ן במלחמות דס"ל ע"א חיישי' למשקר פי' משו"ה פי' שאומר העד סי' ממוצע כדרך שמחזירי' אבדה שלא יהא רמאי ע"ש פי' לפירושו שהעד יאמר מכיר אני זה בט"ע שזהו פלוני וראי' תמצאו במקום מוצנע שלו סי' כך וכך נמצא ע"י שאנו מוצאי' הסי' אנו רואים שהעד אינו רמאי ולא משקר ואמת הוא שמכירו בט"ע ואע"ג דעל הסי' לא היינו סומכי' דסי' לאו דאורייתא רק על ט"ע אלא שחוששי' למשקר יועיל הסי' להאמינו שאינו משקר וא"כ ה"נ השכחה אמרה שמכירו בט"ע ויהיב סי' מוצנע שלא הי' נראה לה ולא כל האדם אלא בעיון היטב הדק הרי יש להאמין בט"ע ומכ"ש שיש כמה ישראל שהכירו בט"ע אע"ג דלא חזנהו לאלתר הא כ' תוס' כשהגוף שלם עם הראש לא בעי' לאלתר ומעידי' אפי' לאחר כמה ימים:

ייעןנלענ"ד דברי ר"ת עיקר ולשון התוס' ביבמות ק"כ ע"א נדפסו בטעות ועיי' פסקי תוס' והר"ם מר"ב בתשו' מיי' להלכות אישות והרא"ש ומרדכי וטור כולם נטו אחרי ר"ת שבס' הישר דף פ"ה ואמנם חכמי ספרד רשב"א וריטב"א ונימוקי' תפשו עליו ועריב"ש ס"סי שע"ח וגרם להם כל זה שאלו החכמי' לא ראו דברי ר"ת שבס' הישר ויען אנו זכינו לשיחתו ולאורו אלא שנדפס ג"כ בטעות וגמגם ע"כ אקוה כי יעזרני ה"ית לבאר ולברר דבריו להוציא כלי למעשהו:

הנהדעת ר"ת מדקתני במתני' אין מעידי' אלא על פרצוף פנים וכו' והול"ל אין מעידי' על האדם אלא כשראוהו בפרצופו וע"כ לא מיירי בט"ע כלל ולא הוזכר ט"ע במשנתנו אלא בסימנים ומיירי במי שלא הכיר זה המת מעולם אלא מצא איש מת ולקח לו סי' בפדחתו צורתו וחוטמו כך וכך אורכם ורחבם ותוארם ובא לפנינו ואמר שמצאו אדם כך וכך ואנו מדמינן מילתא שזו היא צורתו של פלוני שאנו מכירים אותו דאע"ג דארוך וגוץ וחיור וסומק בגוף וכלים לא הוה סי' הכא הוה אפי' סי' מובהק ביותר משום דארכם ורחבם של ג' אלו פדחת וצורה וחוטם בזה נשתננו צורת בני אדם זה מזה ושייך שפיר מעידי' על פרצוף פנים כמו מעידי' על השומא שהם סי' להמכירי':

ועודמיירי התם בגוונא אחריני אפי' מאדם שהכרנו אותו אלא שלא נמצא ממנו רק ג' אלו בלי לסתיים וזקנו ושפתותיו ולא נשארו רק פדחת פרצוף וחוטם ובאלו א"א להכיר בט"ע אבל בתורת סי' ניכר שמשער רחבם וארכם וכדומה:

וממילאהא דתנן בסיפא אין מעידי' אלא עד ג' ימים נמי מיירי בהני תרי גווני אבל אי הי' ניכר לנו מקודם בט"ע ועתה הראש שלם אפילו בלי גוף רק שלא נשתנו הלסתיים והזקן והשפה הי' ניכר בט"ע א"נ רוב גופו עם ראשו אפי' נשחת הפנים נמי ניכר הוא ע"י ט"ע דבנין גופו:

והנההא דהוצרך ר"ת לומר דמשנתינו בתרי גווני א' שהעדים לא הכירוהו מעולם וגופו שלם ושנית שלא נשאר ממנו אלא ג' אלו היינו משום דודאי מתני' דקתני סתמא משמע דמיירי בכל גופו לפנינו וכדמשמע לשון אע"פ שיש סי' בגופו וע"כ הה"נ בשאין לפנינו אלא ג' אלו מדפשיט איבעי' דריב"ב לקולא פליג מעובדא דדגלת והתם ע"כ ליכא למימר שהי' כל גופו לפנינו אלא שהעדים לא הכירוהו מאז ומעולם וע"י שאמרו סי' רוחב ואורך ג' אלו הכרנו' אנחנו דז"א דמשמע דהעדי' הי' שושבינא שהכירום היטב אע"כ ידוע הי' לבעל הפשטן דאכלי כורא לכולי גופא ולא נשאר אלא ג' אלו והכיר השושבינ' ע"י סי' ג' אלו ודלא תיקשי כיון שלא בט"ע ניכר מ"ט פרט שושבין וע"כ כ' ר"ת לרבותא נקיט דהוה סד"א כיון שהוא שושבין יאמר שמכירו בסי' אע"פי שאינו מכירו אלא בט"ע וט"ע דהנך ג' בלי זקן ולחיים ושפה לאו כלום הוא קמ"ל דלא חשיד לי':

שובהקשה ר"ת על עצמו א"כ מאי משני היכא דאיכא מכה מרזו הא ה"נ איכא דאכלו כורי ותי' דלאחר מיתה אכלוהו כורי ולא שייך מרזו מכה אלא במכה שמחיים והנה הר"י הזקן אחיו של ר"ת הקשה על ר"ת ולא תי' זה התי' וב"י בתשובה תמה על זה לפע"ד נראה דלהבין ולהכיר שזה נעשה לאחר מיתה ולא מחיים לזה צריך הבנה והכירא כדאיתא בהלכות טרפות להכיר בין נקב הנעשה מחיים או לאחר מיתה וס"ל לר"י הזקן דע"א במים דאומר בדדמי לא סמכי' אהך הכרה ע"כ תי' שם תי' אחר דוקא בהא דשלשליה ולא העלו אלא רגלו מן הארכובה התם שייך מרזו במקום המכה ממש וה"הנ הכא אי הי' המכה בג' אלו עצמם שמצאנו הי' מרזו אך אלו הי' שלמים והמכה הי' סביבותם שנאכל מהם הסביבות שלא במקום מכה לא מרזו:

ונלענ"דהך עובדא דדגלת ודכרמי מיירי שהי' להם סי' מובהק ביותר שאותו שנפל למים הוא אותו בעצמו שהעלוהו אלא שלא ידעו מי הוא עד שהכירוהו אח"כ העדי' והשושביני' שהוא בעל אשה זו וק"ל:

שובכתב ר"ת דכל זה בליכא הכירא אלא בג' אלו אבל אם הראש שלם אפי' בלי גוף או הגוף והראש מחובר וג' אלו חסרים ניכר היטב בט"ע אפי' אחר כמה ימים ובט"ע ניכר אפי' בפדחת לחוד והיינו דשנינן בבכורו' לקושטא דמילתא יכיר לחוד והכרת פנים לחוד פי' יכיר בט"ע סגי בפדחת והכרת פנים להעיד ע"י סי' על האדם בעי הכרה של פנים ע"ש ולכאורה דבריו תמוהים דכ' הוא אי ליכא רק ג' אלו ליכא אלא סי' ולא ט"ע ואיך נאמר בפדחת לחוד איכא ט"ע ועוד קשה לכ"ע ממ"נ אי יכיר סגי בחד מינייהו מ"ט בעינן בעדות אשה ג' דוקא הכרה של פנים ולא תסגי בעדות של יכיר אבל אמת יורה דרכו עמ"ש תו"יט בתשובתו בס' תשו' גאונים בתראי סי' ג' לחלק בין יום הלידה להכרה דעדות אשה ואין מובן לדבריו כמ"ש בס' שב שמעתא לגאון קצה"ח אבל נלע"ד אדם חי עומד. וניכר לנו בכל פרצופיו שוב כשנחסרו אפי' רק זקנו וכדומה שוב אין כאן ט"ע אלא סי' בשלש אלה כי לא הורגלנו בו אלא בפרצוף שלם אבל ביום לידתו שלא הוציא רק פדחתו וכל גופו בפנים שפיר יכול האב להשביע עינו בפדחתו לחוד להכירו אחר שעה בט"ע של פדחתו וא"ש:

ואניכמוסיף על דבריו דודאי בהס"ד ה"א גם יכיר דפדחת הוא רק ע"י סי' לכן רמו אהדדי היכר דבכור עם היכר דעדות אשה ובתי' קמא שהוא שינויי דחיקא הניח המקשן בסברתו ותי' בא"א אחמרו בי' רבנן ותי' ב' היא המרוח כהילכתא יכיר בט"ע ביום הלידה לחוד והכירא דעדות ע"י פ"פ לחד ולעולם לא אחמרו רבנן והילכתא כהך תי' ומשו"ה חכמי אשכנז וצרפת מקילי' בעדות אשה כ"כ תוי"ט בתשו' הנ"ל לאפוקי מהריב"ש ס"סי שע"ח:

ועדייןצריך לברורי הא חזינן דאחמרו רבנן במשאל"ס וקשי' להס"ד דש"ס בע"א הקילו ה"ל למימר ולטעמיך משאל"ס ולתוי"ט הנ"ל מסקנא דהילכתא הכי איתא א"כ תקשי משאל"ס וי"ל דאין להחמיר בערוה יותר מבממון דדבר דבר בממון כתיב וכשם שע"י ב' עדי' מתירי' ערוה ולא החמירו יותר אדרבא הקילו מטעם שכ' והסביר רמב"ם ספי"ג מגירושין והה"נ בסי' שמחזירי' אבדה מן התורה לכל הפחות במובהקים ביותר ובט"ע אין להחמיר בערוה יותר מבממון אע"ג דבעל מציאה אינו מוחזק בממון שהרי יודע שאינו שלו ומכריזה מ"מ הא בתורה כתיב וכל אבידת אחיך ואפי' שטרות מחזירי' למלוה ומוציא מלוה ע"י שטר זה הרי שע"י סי' מוציאין ממון מיד מוחזק אלא מספקא אי סי' אמצעי' או מובהקים ביותר וט"ע דהיינו עדים יהי' איך שיהי' אותן סי' שמוציאי' בהם אבידה ומוציאין ממון מיד המוחזק אותו הוא בכלל דבר דבר מממון ואין להחמיר בעיגונא יותר מבממון משא"כ משאל"ס שהוא רובא ובממון גופי' אין הולכין בממון אחר הרוב אפי' למ"ש תוס' בסנהדרי' דברוב מעלי' אזלינן גם בממון אחר הרוב מ"מ כבר כ' תוס' משאל"ס הוה מיעוט המצוי עיי' יבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא וכו' והוה נמי רוב גרוע ומיהו בת"ח דאית לי' קלא א"נ באינש דעלמא ונאבד זכרו דפסק רמב"ם דאחי' יורדי' לנחלה היינו משום דאז הוה מיעוט שאינו מצוי ובא"א החמירו בלא פלוג בממון אוקמי' אדינא וא"ש הכל בעזה"י ולעולם בסי' כעין פרצוף פנים מקילין לר"ת:

והנההמרי"ק סוף שורש קכ"א כ' בגופו וראשו שלם וגם אינו חבול בפניו לא נסתפקו אדם מעולם אפי' ר"י הזקן שהקשה אר"ת בכי האי גוונא מודה ודוקא בנחבל בפניו הקשה עליו ע"ש ולכאורה צ"ע הא הר"י שבמרדכי הקשה ממדרש דאבי' בן רחבעם העמיד שומרים ג' ימים ש"מ דלא כר"ת ואם איתא תיקשי איהו לנפשי' ודוחק לומר שהי' כולם חתוכי ראש דסתם מלחמה בקשת הוא כדכתיב ללמד בני יהודה קשת וכדמתרץ ר"י שהי' פצועי' בגופם והיינו בקשתות שזרקו' עליהם ועשאום ככברה ואמרתי בשנעיין מ"ט הבי' ר"י ממדרש ולא מירושלמי דפקי' דאיתא נמי להא ונ"ל הנה בירושלמי מייתי אקרא ויכה בהם אבי' מכה ר"א בר כהנא שהעביר הכרת פניהם ואידך אמר שהעמיד שומרים ג' ימים וכ' מהר"ש יפה ביפה מראה שאלו האמוראי' לא אמרו דבריהם אהאי קרא מכה רבה אלא במ"ר פ' תולדות בפסוק הקול קול יעקב איתא להא מילתא ושם ויגפהו ה' וימות דמת אבי' ושאל באיזה חטא מת על זה פליגו מר אמר על שהעביר הכרת פניהם דכתיב הכרת פניהם ענתה בם ומר אמר על שהעמיד שומרים ג"י דכתיב עצמו אלמנותיך ותלמוד העמיד לפרש קרא דמכה רבה לפי דבריהם ע"ש ולפ"ז ע"פי המדרש י"ל דאמוראי לא פליגי בגופא דעובדא דתרווייהו עבד שחתך חוטמם וגם העמיד שומרי' ג"י וה"ל נחבל בפניו שוב לא מהני ט"ע אחר ג"י לולי דברי ר"ת ולא פליגי הני אמוראי אלא באיזה חטא מת ר"א ס"ל בעון הבזיון המתים שחתך חוטמם ומייתי לי' מלשון הכרת פניהם י"ל כריתת פניהם ודרש הכרת מלשון כריתה ע"ד דרש חטא זה ענתה בם ואידך ס"ל בחטא שמירת ג"י דעצמו אלמנותיו מת ולעולם תרווייהו עביד ולק"מ אלא לר"ת דס"ל אפי' נחבל בפניו מעיד על גוף עם הראש משו"ה נדחק לומר שהי' גופם פצועים:

וצ"להא דקאמר בש"ס דדבק קירא באפותא ולא בשקרוהו אע"ג לר"ת כשהגוף והראש זע"ז אפי' חבול בפניו ניכר הוא היינו ע"י עיון ועדות אבל ע"י העברה בעלמא שעובר לפניהם ואידך אינו מתכוון להכירו כיון שהשחיתו החוטם או פדחת אינו ניכר בט"ע:

זכינולהעמיד דברי ר"ת על בורין וחכמי ספרד אלו ראו שר"ת בעצמו הרגיש בכל קושייתם וישבם לא נחלקו עליו ור"ת סיים בס' הישר לא מפני קולא של עגונה אלא מפני שהוא אמיתה של תורה דן הוא ורשב"ם כן והתיר עגונה למעשה וכ' מי שאינו מורה כן הוא חוטא:

וא"כבנידון שלפנינו פשיטא שיש לסמוך על ר"ת ורשב"ם ור"י הזקן ובעלי התוספות ומהר"מ מר"ב ורא"ש וטור ומכ"ש ששני סי' המובהקי' צלקת בעפעפי עין עד סמוך לריפפל וג' נשוכי עלוקה באצבע ימין ע"כ אין ספק שאשת הייאמאן אוהרמאכר מברעסלויא שרי לעלמא אך יען התחיל בגדול מו"ח הגאון נ"י הגם שענותנותו הרבני וציוה לשלוח לפני מ"מ לא אגמור בלתי הסכמתו ואחתום בברכה א"נ. פ"ב יום ב' ד' אלול תקצ"ב לפ"ק. מש"הק סופר מפפד"מ:

שלוםלאהובי תלמידי הרב המאה"ג המופלג ומפורסם כמה"ו שמעון נ"י אב"ד דק"ק סאנגרוטה יע"א:

גי"ההגיעני לנכון בזמנו ולא הגיע זמנו לומר שורה עד עתה והנני מעתיק דברי מעלתו בשאלת חכם חצי תשובה ואשוב בקיצר כיד ה' עלי לרצון אמרי פי והגיוני לפני צורי וקוני ית"ש ולא אכשל ח"ו:

וז"להנה ביום העבור לעת ערב בא יהודי א' לקהלתינו ובפיו דבר שביער הרחוק מפה ג' שעות מצאו הרוג א' והוא יהודי ומיד באותה לילה הי' אנשי קהלתינו שי' מהזריזין המקדימין ולקחו את דרכם למקום ההרוג והוליכו אותו לכאן בעש"ק העבור באשמורת הבקר ובאו לביתי בקול רעש גדול ונורא ודמעתם על לחָים שההרוג הנמצא הוא איש א' מפה הנ"ל והנה מחיתי בהאשה ובבניו שי' שלא יתאבלו ואל יאמרו קדיש עד שיבורר הדבר בעדות ברורה מי הוא זה הנמצ' וכמבואר בש"ע י"ד וא"ע והנה הלכתי עוד עמם איזה יחידי סגולה מפה לחפש אחר ט"ע או סי' מובהק והנה בט"ע לא הי' אפשר להכירו אחרי שלא הי' לא פרצוף פנים ולא חוטם כלל וצויתי לבדקו בגופו אולי המצא תמצא בידו או בגופו איזה סי' מובהק והעיד על הנמצא אביו שי' ועוד שארי אנשים מפה שידעו שיש לו שבור כעין גבשושית מעט למעלה מברית קודש בצד ימין בייא דיא רייכין וכאשר העידו כן נמצא וכן הי' אצל ההרוג זו חדא ועוד הכירו אנשי קהילתנו שי' את רוב בגדיו בט"ע רק אותן בגדים הי' נמצאים רק עליו ולא הי' לבוש בהם כשמצאו אותו ובבתי שוקים שלו אשר הי' לבוש בהם כשמצאו אותו העיד א' מפה שיודע בירור שישנו שם ג' טלאים קטנים תפורי' זו למעלה מזו בסמוך ובצד ימין וכאשר העיד כן נמצא בו גם נמצא בהכיס של בתי שוקים שלו אגרת אחד אשר נודע שאחי' הבח' שי' מסר בידו אגרת ההוא טרם צאתו מביתו ביום א' שלפניו וקריתי האגרת ההוא ומצאתי כתוב בו איזה סוד אשר כ' אחי' שי' למחתנו שי' גם נמצא אצלו הכיס של תפילין אשר הכירו ב"ב בט"ע:

וע"זכתב מעלתו ואני נבוכותי הרבה בנידון זה חדא אם הסי' הנמצא בגופו הוה סי' מובהק כמו נקב בצד אות פלוני הואיל והעדים צמצמו מקום וכו' וגם אם הוא רק סי' אמצעי עכ"ז אם הסי' הנמצא בבתי שוקים שלו הוה סי' באנו למחלוקת מהר"ל מפראג והב"ש סי' י"ז גם הגאון ח"צ סי' קל"ד מקיל בנידון כזה מטעם דהוה שאלה דיחיד גם יש לצרף אחרי שבני אדם רגילים למשמש בבגדים טרם שישאילם וכו' וליקח מתוכם מכתבי' ובאגרת הנ"ל הי' בו איזה סוד רחוק הדבר שיתננו ביד אחר גם יש לצרף סברת האומרם מ"ט ישאל כל מלבושיו איברא בנ"ד שרוב מלבושיו הי' רק נמצאי' אצלו ולא הי' לבוש בהם כשמצאו והב"ש ססי"ק כ"ט החמיר בזה אף בארנקי שוב כ' מעלתו אולי נמצאי' מונחי' עליו עדיף מנמצאו אצלו בסמוך אלו דברי מעלתו:

ויעןדברי ב"ש אלו מרפסן איגר' וכבר נתדנזו בזה גאונים אחרונים ע"כ אעיין קצת בדבר ואמנם כדבריו הוכיח פני יהושע בגיטין סוגי' דשני שוירי במה דתני' מצאו קשור בחפיסה או בדלוסקמא ובין כליו פירש"י ותוס' בכליו שבביתו ומיירי שביתו הי' פתוח לרוחה לרבי' ואלו מצאו בקרקע הבית הי' חושש לשני יב"ש אך הואיל ומצאו בביתו בין כליו מהדרי' וכ' פני יהושע שרש"י ותוס' הוכרחו לזה הפירוש דהרי חזינן ברישא דברייתא דקדקו לומר קשור בחפיסה משום דאי לא הוי קשור הוי כמו נמצא בסמוך וכבר כ' ב"ש הנ"ל דלא אזלינן בתר קורבא ומשו"ה בעינן מקושר דוקא וא"כ במצאו בין כליו דליכא קישור מ"ט מהדרינן ע"כ פירש"י ותוס' בביתו בין כליו ע"ש בפני יהושע והנה הב"ש החליט בפשיטות דלא דמי למצא כלי' ופירות סמוכי' לו דתלינן כשפני הכלי אל הפירות בקורבא וצ"ל חד מתרי עעמא או משום דאיסורא מממונא לא ילפי' להקל כדאיתא ספ"ק דב"מ או אפשר דחשש לשיטת רבינו חננאל בתוס' ב"מ כ"ה ע"א דאזיל גם התם בתר רובא דעלמא ולא בתר קורבא ונהי התם לא חשו הפוסקים הרי"ף ורמב"ם ורא"ש טוש"ע לשיטת ר"ח והחמירו להחזיר האבידה מ"מ הכא בא"א החמיר ב"ש להחמיר לשיטת ר"ח אך דברי פני יהושע בגטין בוודאי צ"ע דהעמיד כן בכוונת רש"י ותוס' והם פליגי אשיטת ר"ח בב"מ כ"ה הנ"ל וגם א"ל איסורא מממונא לא ילפינן דהרי כתבו תוס' ביבמות קי"ד ע"ב בסופו דש"ס משוה לעולם איסר דלא הוחזקו ב' יב"ש לממון דהוחזק ע"ש גבי נאנו בר חבו וא"כ התם במצאו בחפיסה מיירי בגט דלא הוחזקו ב' יב"ש ובב"מ במצא כלי ולפניו פירות בוודאי הוחזקו פירות טובא בעלמא שאפשר שנפלו מרובא דעלמא ואפי"ה מהדרי' לבעל הכלי ה"נ בגט שלא הוחזק ב' יב"ש ניהדר לבעל הכלי אפי' לא מצאו בביתו ולבעל החפיסה אפי' לא מצאו קשור בו וצ"ע לכאורה ואמנם לפי מה שהבין הח"צ סי' קל"ד בהרא"ש שדעתו להחמיר בגט טפי משום שאפשר להשתדל גט אחר יש ליישב זה אבל כבר חלקו עליו וכן העלה בס' בית מאיר שלא כ"כ הרא"ש בשיטת הש"ס אלא להכרעת הפוסקי' בשיטת הרי"ף שם משום דגט נוכל להשתדל גט אחר אבל לא שימצא ס' זו בש"ס ואם כן קשה כנ"ל:

אמנםבש"ס דב"מ ושיטת הפוסקי' דלא כר"ח שם צ"ע באמת הא קי"ל רוב וקרוב הולכי' אחר רוב אפי' בקורבא דמוכחא והשתא התם יש בהקרוב ג"כ ממין הרוב ע"ד משל בזימן שחורים יש יוני שובך בהקרוב כמו בהרוב וכן בסוגי' דניפל ופרוזדר ומ"מ רובא עדיף כ"ש הכא דמיירי דלא אשתייר פירי בכלי וליכא בהקרוב פירי כלל אפ"ה היכא שאין לנו הכרח שהוא מהרוב כגון אגני בכלי תלינן בהקרוב והרי הם לבעל הכלי אמאי וצ"ע לכאורה שוב הראוני שנתקשה בזה הגאון קצות החושן סי' רס"ב וכ' דלשיטת רמב"ן פ' לא יחפור גבי עינבי מציעי דהיכי דנמצא בתוכו ממש אמרי' כאן נמצא וכאן הי' ולא אזלי' בתר רובא ועי' ספ"ק דקידושין גבי כרם וירק נמכר חוצה לו ועיי' ש"ך י"ד סי' ק"כ ס"ק כ"ז וסק"ח לאותה שיטה י"צ הכא הוי כמו נמצא בתוכו ממש אבל להרא"ש דפליג ארמב"ן דגם בנמצא בתוכו אמרי' רובא עדיף כמבואר בדבריו פ' לא יחפור ע"ש והנה מה דניחא לי' בשיטת רמב"ן לא ניחא לי דאיך שייך לומר הכא כאן נמצא וכאן הי' ומה דמיון יש לזה עם נמצא בתוך הגן והכרם ממש וצ"ע:

גםמה שהקשה גאון הנ"ל מסוגי' דע"ז ס"פ ר' ישמעאל באבני מרקוליס מ"ט לא ניזל בתר רוב אבנים דעלמא דעדיף מקורבא ואמאי ניחוש שאבני מרקוליס הם לפענ"ד לק"מ דאזלינן בתר רוב משליכי אבנים בהאי אתרא וכדאיתא במתני' רפ"ב דמס' מכשירי' מצא בה תינוק מושלך אפי' רובא ישראל אזיל ר' יהודא בתר רוב משליכי בנים והם שפחות ות"ק לא פליג אלא משום דבשני רעבון מיירי דגם ישראל משליכי' ע"ש וה"נ דכוותי' והאי רובא עדיף מרובא דעלמא ולק"מ ממרקוליס אבל מסוגי' דב"מ קשה כנ"ל וצ"ע לכאורה:

והנלענ"דעפ"י מה שיש לעיין עוד בסוגי' זו דמשמע כל שאין הכרח הולכי' אחר הקרוב ונותני' הפירות לבעל הכלי א"כ בסיפא דברייתא בתרייתא בא זה ונתן בו סי' זכה הלה במה שבידו ופירש"י שאומר שאבד כלי בלי פירות קשה א"כ אמאי נחזיר לו הכלי נימא כלי שלו אבד במקום אחר וזה כלי של אחר הוא שהרי הי' בו פירות הקרובי' ומונחי' לפני הכלי וכשם שתולין הפירות בכלי אמאי לא נתלה נמי הכלי בפירות ונ"ל ע"פ מ"ש פני יהושע בכתוב' י"ב ע"ב דיש להקשות למ"ד ברי ושמא ברי עדיף להוציא ממון מיד המוחזק הטוען שמא ולרמב"ם אפי' בברי גרוע ושמא טוב א"כ מ"ט הצריך סימנים להחזיר אבידה וקרא כתיב עד דרוש אחיך דורשהו שלא יהי' רמאי תיפוק לי' שהוא טוען ברי והמוצא מציאה טוען שמא ותי' דרובא דעלמא מנגד לברי שלו ע"ש ונראה דלרוחא דמילתא כ' דלק"מ אלא לשיטת רמב"ם אבל באמת ק' לכ"ע אפי' למ"ד לא אמרי' ברי עדיף דה"מ היכי דאיכא חזקת ממון אבל הכא שהמוצא יודע בעצמו שאינו שלו אלא של אחר ואין כאן חזקת ממון מתנגד לברי שלו עיי' ריש סוגי' דניפול מ"ש תוס' שם ועמ"ש תוס' ב"מ ל"ז ריש ע"א בגזל א' מחמשה אליבא דר"ע ע"ש ועיי' לשון תוס' ב"מ ק' ע"א ד"ה הא מני וכו' וי"ל התם שהמוחזק נמי טוען שמא וכו' ע"ש וא"כ לכ"ע צריכי' לתי' פני יהושע משום רובא דעלמא בעי' סימן דאל"ה היינו מחזירין לו בלא סי' ע"י ברי שלו:

ועודנ"ל דלכאורה יש לעיי' במשנה דב"מ דנקט פירות בכלי או כלי כמות שהוא דהו"ל זו ואצ"ל זו כיון דפירות מחזירי' ע"י סי' כלי מכ"ש כלי כמות שהוא וע"כ מיירי שאין סי' בפירות על דרך שכ' תוס' שם כ"ג ע"ב ד"ה חביי' וכו' בסוף הדיבור ע"ש וא"כ הוי מתני' זו ואצ"ל זו וע"כ נלענ"ד נהי דלא יהיב סימנא בפירות מ"מ המכריז לא הכריז אלא סתם כלי מלא פירות מצאתי ואינו מודיע איזה פירות אם תפוחים או רמונים וזה יהיב סי' בכלי וגם מכוין הפירות איזה הי' וכבר כתבו תוס' כ"ב ע"ב ד"ה אי דליכא וכו' דכל כי האי שוב לא חשדינן לשקר שלא אבד פירו' כלל כי וודאי כן הוא שהרי כוון הפירות אלא שחשדינן שאין אלו שלו אלא של אחר שאבד ג"כ וצ"ל אפי' מכירי' בט"ע שהם פירותיו מ"מ אין עם הארץ נאמן בט"ע וחשדינן שמשקר במה שאומר שמכירם נהי דמהימן שבודאי אבד תפוחי' אבל שהם אלו שלו לא מהימן אלא ע"י סי' כנלענ"ד כוונת תוס' והשתא במשנתינו הוה לא זו אף זו בתחלה מצא פי' בכלי ויהיב סי' מעליא בכלי וגם כוון הפירות נהי דלא יהיב סי' בפירות מ"מ יכול לצרף לסי' דיהיב בכלי ושוב אשמעי' אפילו כלי בלי פירות נמי מכריז כן נ"ל בפי' המתני' והשתא דיוקא דכלי ולפניו פירות נמי מיירי בכה"ג שמכוון הפירות וא"כ בכה"ג הו"ל ברי טוב וראוי היא להאמין לו על הפירות בלי שום סי' רק משום דרובא דעלמא מנגדתו והשתא י"ל רוב וקרוב רובא עדיף ורוב וברי רובא עדיף אבל צירוף שניה' ברי וקורבא עדיפא מרובא משו"ה אזלי' הכא בתר קורבא אם לא דאיכא הוכחה שהוא מהרוב כגון דאיכא אוגנא ולא אשתייר או אהדר אפיה מיושב קו' הנ"ל:

ואיןלפקפק על זה דא"כ כדפריך ורמי ברייתות אהדדי הומ"ל לשנוי' בריתא קמייתא בלא טען ברי על הפירות וכגון שיורשיו נתנו סי' על הכלי שאבד אביהם ולא ידעו איזה פירו' הי' בתוכו דכיון דליכא ברי טוב לא מהדרי' וי"ל אה"נ אי הוי תני בברייתא מחזירי' ואין מחזירין הוה א"ש ואך תני מכריזי' וזה שמצא מציאה עכ"פ צריך להכריז הפירות כי אולי יבוא מי שיטעון ברי טוב על הפירות ושפיר פריך והאש"נ בסיפא דבריתא בתריתא בא בעל הסי' ונוטל את שלו זכה הלה במה שבידו משום דכיון דליכא מי שטוען ברי על הפירות א"כ אזלי' בתר רובא דעלמא והפירו' אינם שייכם לכלי אעפ"י שמונחים קרוב מאוד לפני הכלי ומוכח' מזה דזה לא מיקרי כמונח בתוך הכרם עצמו דנימא כאן נמצא דאלת"ה תיקשי מכאן לשיטת רמב"ן פ' לא יחפור הנ"ל דס"ל בכה"ג לעולם אזלי' בתר קורבא ואמרי' כאן נמצא כאן הי' ולא מעלמא למה נחזור הכלי לזה ע"י סי' נימא הפירו' שייכים לכלי והוא לא אבד פירו' אע"כ זה לא מיקרי רק קרוב ולא תוכו ממש ודלא כקצות החושן הנ"ל:

וכיוןשזכינו לדין אנו אין לנו אלא דברי ב"ש ודברי פני יהושע הנ"ל הן בגט הן בעיגונא דנמצאו מלבושים סמוך לו חיישי' לרובא דעלמא דמהם נפל הגט או ההרוג הוא מרובא דעלמא אמ"ג שהמלבושי' המה מראובן הידוע ודלא כשו"ת שאגת ארי' וקול שחל והסכי' עמו בעל ט"ז שם בסוף התשובה להקל בבגדים סמוך לו וליתא כנ"ל:

ונבואלנידון שלפנינו בעזה"י ותחלה נבוא על סימני מלבושיו שהמה עיקרי' בשריותא דהאי איתתא לפע"ד הנה במכנסים שהי' מלובש בשעת מציאה הי' בהו סי' מובהק ביותר יותר טוב מנקב יש בצד אות פלוני היינו ג' טלאי' קטנים זה ע"ג זה בצד ימין באופן שנדע בוודאי שהם מלבושיו של זה הנאבד אך איכא חשש שאלה אע"ג שיפה כ' מעלתו שנמצא בתוך אגרת שנמסר לו מאחיו ויש בו סוד ומסתמא לא מסרו לאחר וגדולה מזה כ' הרב"י בתשו' סי' קי"ג בכיוצא בזה בפקדון בעלמא דקדוק זהו שמסתמא לא מסר הפקדון ביד אחר שאין רצונו של המפקיד שיהי' פקדונו ביד אחר וכ' בצמח צדק מטעם אין השואל רשאי להשאיל ע"ש וכ"ש הכא שיש בהאגרת דבר סתר שאינו רשאי למוסרו לאחר וליכא למיחש לשאלה בכונה מ"מ כיון שלא נמצא אלא תחוב בכיס המחובר לבתי שוקים אפשר ששכחו בתוכו בשהשאיל הבתי שוקים לאחר ומכ"ש לפמ"ש ב"י בתשו' דלמ"ד סי' לאו דאורייתא בעי' דוקא סי' מובהק דלא בא' מני אלף א"כ בכלי' דלא מושלי אינשי חיישי' לשאלה אפי' איכא בהני כלים סי' מובהק ביותר שלא נמצא בא' מאלף באופן שנדע בוודאי מן התורה ששייך לפלוני אבל מ"מ אין לבישת אותו הכלי סי' מובהק על האדם הלובשו שהוא אותו האדם דעכ"פ ימצא אחד מאלף דמשאיל גם ארנקי ואינו מנחש נמצא אין לבישת הארנקי סי' מובהק שזה הוא אותו האדם וסברא גדולה ונכונה היא וראוי לחוש לזה וא"כ ה"נ בוודאי אפשרי במציאת ששכח האגרת ההוא בתוך כיסו וניחוש לשאלה והנה בשארי רוב מלבושי' שהכירו בט"ע גמור ואם ניחוש לשאלה הרי השאיל או החליף כל מלבושיו כבר כ' הב"ח בתשו' ומהרי"ט בפשיטות דאין אדם משתגע לעשות מעשה שטות להשאיל או להחליף כל מלבושיו ובתשובת קול שחל הנ"ל סמך על זה להדי' בהסכמת הגאון ט"ז:

והנהבפסקי מהרי"א סי' קס"א כ' דמצא בסדר ר' אלי' ז"ל ושאלו אם יש סי' בבגדיו או בכתנתו שמצא וכמה כתונת נשא עמו א' או שנים וכ' עליו מהרי"א שבוודאי לא הי' כוונתו לסמוך על סי' כלים נגד הש"ס אלא לצרף לאומדנות אחרות וכן שמע ממורי מה"ו נתן שמצא כ' בס' מתתי' שמצרפי' סי' כליו לשארי אומדנות (דברי מורי ר' נתן מצאתי בתשו' מהרי"ו סי' ק"נ יע"ש) אלא שמהרי"א הקשה על זה דא"כ מאי פריך ש"ס ממצא בכיס וארנקי דלמא גט שאני דאיכא אומדנא שם האיש והאשה וידעי' שזה אבד גט לכן לא חיישי' לשאלה אע"כ פשיטא לש"ס אי איכא למיחש לשאלה לא מצרפא שום אומדנא ע"כ דברי מהרי"א הנ"ל:

ולפענ"דליישב דרבינו מתתי' ורבנו אלי' מיירי מכל בגדיו דלא מושלי אינשי דזה מועיל עם צירוף אומדנו' והנה במתני' תנן אין מעידין אלא על פרצוף פנים עם החוטם משמע בא' מהן אין מעידין ותנן אעפ"י שיש סי' בגופו דארוך וגוץ ובכליו משום שאלה:

א"כמבואר מזה דחיישי' לשאלה אפי' היכי דאיכא קצת אומדנא דהרי איכא כאן פרצוף פנים לחוד או חוטם לחוד ואומדנא מיהא הוי ואפ"ה לא מצטרף לסי' כליו משום שאלה ומכח הוכחה זו פריך ש"ס בפשיטות מגט אע"ג דאיכא אומדנא דאיכא שמו ושמה ה"ל למיחש לשאלה ומסיק כיס וארנקי לא משלי אינשי פי' ומהני עם אומדנא הנ"ל וא"ש לדעת הרב"י שכתבתי לעיל דאי סי' לאו דאוריתא אפי' כלי' דלא מושלי לא מהני אמנם עם אומדנא אפשר דיועיל וס"ל לר' מתתי' ורבנו אלי' דכל בגדיו דלא מושלי אינשי יועיל עכ"פ עם אומדנא דסברת כל בגדיו הוא יותר מניחוש דכיס וארנקי וצ"ל לרבינו אלי' כי היכי דלא מושלי כל בגדיו וישאר בכתונת לבד ה"ה לא מושיל כתונת וישאר במלבושיו העליוני' בלי כתונת אלא דיש לפקפק ניחוש בכתונת לחוד לחלופי' דזה אינו מעשה שטות שיחליף כתונת לבד ואפשר ס"ל כרמב"ן שבשיטה מקובצת ב"מ סוגי' דסימני' דליכא למיחש רק לשאלה ולא למכירה וה"ה חליפי' ע"ש הטעם:

היוצאמזה לנידון שלפנינו דאפי' אי נאמר דגם בהשאלת כל כליו בעי' צירוף אומדנ' הא איכא כאן אומדנא חדא דנמצא בתוכו אגרת הנ"ל ונהי דסי' לא הוי מטעם שכתבתי לעיל שמא שכח מ"מ אומדנא הוה וגם שבור בימין סמוך לרייכון אע"ג דלע"ד אפי' סי' אמצעי לא הוי דשכיח הרבה מ"מ צמצום המקום אומדנא מיהו הוי דלא גרע מפרצוף פנים בלא חוטם או חוטם בלי פרצוף חוטם דחזי לאיצטרופי דלכלי דלא מושלי אינשי כמו שהוכחתי לעיל מכ"ש דחזו הני לאיצטרופי להשאלת כל כליו דעדיף טפי מכיס וארנקי ואע"ג דהכא ליכא סימן בהכתונת שלו ואפשר שהשאיל כל בגדיו לבר מכתונת ולא נשאר ערום הא כבר כתבתי לעיל דלרבנו אלי' אין הכתונת מעכב בהא והי' נראה להתיר איתתא דא לעלמא:

אךכל זה אי הי' מלובש בבגדיו אבל השתא שיתר בגדיו נמצאו עליו וא"כ נהי לרמב"ן דס"ל כל שנמצא בתוך הכרם לא חיישי' לרובא דעלמא ואמרי' כאן נמצא כאן הי' א"כ ה"נ י"ל נהי שהוכחנו לעיל דנמצא לפניו אזלי' בתר רובא דעלמא מ"מ נמצא עליו י"ל עדיף טפי והו"ל כנמצא בתוכו ממש אבל הא הרא"ש פליג פ' לא יחפור שם גבי אשתכח בפרדיסה דערלה וכ' להדי' אפי' נמצא בתוכו ממש לר' חנינא הולכי' אחר הרוב ואע"ג דלא קיי"ל כוותי' ביי"נ וערלה מ"מ הכא באיסורא דאשת איש בעינא לצאת ידי כל הדעות ועוד לא ברירא לי כולי האי דמונח עלי' הוה כמו בתוכו ממש ואין להתיר בלי ראי':

והנהלכאורה לפי הסוגי' דב"מ כ"ה הנ"ל אם מקצת פירות בתוך הכלי וקצתם ע"ג קרקע תלינן שאותם שבקרקע שייכם לאותם שבתוך הכלי וא"כ ה"נ הא מקצת כליו מלובש בהם היינו המכנסים שיש בהם סי' מובהק שהם של זה הנאבד והבגדים שיש בהם ט"ע סמוכי' להם תלינן הכל באדם זה הנהרג לפנינו והדר ה"ל כל כליו ולא מושלי אותם אך הא ר"ח פליג התם בתוס' ולפי פירושו אפילו נמצאו פלגא בכלי ופלגי בקרקע אתאינן לשנוי דש"ס התם לחלק בין אוגני ואהדר אפיה לגבי פירי ע"ש וכבר כתבתי לעיל דכל זה התם דאיכא טענת ברי וכוון הפירות שנאבדו והכא דליכא כל הני לשיטת ר"ח אזלי' בתר רובא דעלמ' וחיישי' להני מלבושי' שלא לבושים שאינם מן הנהרג הזה ואמרי' הנהרג הוא מרובא דעלמא שהשאיל זה לו מכנסים שלו והני בגדים מן האיש הזה בעלה אשה נפיל פה סמוך לכאן ואינינו רחוק כלל דאמרי' ר"פ האשה שלם האי גברא חרוכא וכו' וע"ש וחיישינן התם דלמא גברא אחריני איחרוך בי הילולא והחתנא אבד פיסת ידו אתי ליד בי' מומא וערק לעלמא וה"נ אולי בעלה של זה עם חבירו שהשאיל לו מכנסים אלו עברו דרך פה וזה נהרג מהרצחנים והפשיטו מלבושיו של זה וערק ואזיל לעלמא ואלו מלבושיו מונחים סמוך לו:

והנהפני יהושע הקשה על שיטת רבנו חננאל ז"ל ממ"נ אי נימא דבעליו נתיאשו מהפירות א"כ גם אותן שבתוך הכלי לא נהדר ואי לא נתיאשו גם אותן שבחוץ הם שלו ע"ש:

והנהפני יהושע נמשך אחר לשון הרי"ף דמטעם יאוש בעלים נגעו בי' וק' שפיר אבל לולי דברי רי"ף הייתי אומר דלעולם בעלים לא מתייאש שחושבם שלא יתפזרו הפירות כלל ויש להם סי' גם עתה במנין הפירות אך שיתפזרו שוב אין המנין סי' כי נאמר כל פרי ופירי אתי' מרובא דעלמא לכאן ואין מנינם סי' אא"כ מקובצי' בכלי או ציבורי' אבל מכיון שנתפזרו אמרי' מכמה אנשים נפלו ופירי זה שייך לפלוני וזו לפלוני ואין כאן מנין מסומן כלל והרי"ף דלא כ"כ לטעמי' ולטעם כל המפרשים דהסוגי' דהתם אזלי בתר קורבא ולא חייש לרובא דעלמא מטעם שכתבתי לעיל וא"כ שפיר הוי מנין הפירות סי' אי לאו שהבעלים מתיאשים שחשבי' שנפלו מן הכלי ונאבדו אבל להר"ח דאזיל בתר רובא דעלמא שפיר יש לפרש כנ"ל ולק"מ ק' פני יהושע ודברי ר"ח נכונים וגם שרוב הפוסקי' ומפרשים מחולקי' עליו מ"מ נ"ל היינו התם דאיכא תביעת ברי אבל הכא דליכא ברי יש לחוש לכ"ע למ"ש לעיל דנהרג הוא מרובא דעלמא ששאל מזה מכנסים ונפל שדוד וזה הבעל אבד בגדיו סמוך לו:

ומ"מנלענ"ד דאתתא דא שרי' שהרי כ' ח"ץ בתשו' סי' קי"ד דשאלה דיחיד לא חיישי' כמו דלא חיישי' לנפילה דיחיד ביבמות קט"ו ע"א והאמת דמשמע קצת דזה בעצמו הטעם דמהדרי' הפירות שהם בקרקע לבעל הכלי שמקצת פירות בתוכה משום דהוה כנפילה דיחיד שגם אחר אבד פירות כאלו ממש סמוך לכלי אשר מקצת פירות כאילו בתוכו ומשו"ה מהדרי' אפיה לא מהדר אפיה לגבי פירי. אמנם מה שדימה ח"ץ שאלה דיחיד לנפילה דיחיד צווח עליו הגאון בית מאיר ממ"ש תוס' ביבמות ריש קט"ו ע"א דאביי צירף לזה נפילה מזהיר זהיר בי' עם סברת נפילה דיחיד אבל שאלה במידי דמשלי אינשי וודאי שכיחי ולא זהיר בי' ומנ"ל דלא ניחוש לשאלה דיחיד וצ"ע לכאורה אמנם בנידון שלפנינו נ"ל דהשאלה הוה ג"כ לא שכיחי ומיזהר זהיר בי' לשכוח האגרת שיש בו סוד ונהי דחיישי' לשכחה מ"מ מיזהר זהיר בי' ולא שכיח שכחה ויצורף לסברת נפילה דיחיד דהיינו שזה איבד בגדיו סמוך לזה שהשאיל לו מכנסים שלו אעפ"י שהסברתי הענין מעובדא דגברא חרוכא מ"מ יצורפו שני הסברו' עם ההתירים שכתבתי לעיל א' לא' ואם יסכים עוד רב אחד מופלג בתורה לימטינהו שיביא מכשורו:

אךלפע"ד מעלתו קיצר בדבריו מחמת בהלה כניכר מתוך מכתביו כי לע"ד אעפ"י שלא הי' אפשר להכיר בט"ע בפרצוף פנים עם החוטם כי נחתכו ונחבל בפניו מ"מ לדעתי הי' בני העיר מכירי' בט"ע בנין כל גופו ולדעת ר"ת יש להתיר ע"י בלי שום פקפוק ויען כי זכינו לדבריו בספר הישר שנדפס עתה ובתשו' א' הארכתי אחר שהגהתי הטעות ובררתי דבריו [עיין לעיל סי' הקודם] א"כ יש כאן עמוד חזק לשען עלי':

ועודזאת בסוף מכתבו הזכיר שנמצא הרוצח והודה ומסתמא הזכיר שמו באופן שנודע שזהו הנהרג בעל של אשה זו ויעיין מהרי"ק שרש קכ"א ד"ה אמנם וכו' דעדיף ממסל"ת וא"כ יש להתיר להדי' בצירוף כל הנ"ל יושיב ב"ד של ג' ויתיר האשה להתנסבא לכל גבר דיתתצביין הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי א"נ לנצח. פ"ב יום ב' י"ג למב"י תקפד"ל.

משה"ק סופר מפפד"מ:

תיתישלמא רבא משמי' לי"נ הרב המאה"ג הותיק המפורסם כקש"ת מהו' אברהם נ"י אב"ד ור"מ דק"ק קמאהרן יע"א:

מכתבוהנעים הגיעני ביום שמחת תורה וכה אמר מעלתו גופא דעובדא באיש ואשתו מבני קהלתו עברו מעברה לעבור נהר ואגע דאנע ועל המעברות עוד בני אדם ובהמה רבה ויהי בעברם נפל האיש למים ולא ראוהו עוד ואמרה האשה שיש לה בו סי' ב' כתמי עדשים א' בעגבותיו וא' בצלעותיו וגם המפתח הארגז של סחורה הי' אתו עמו בנפלו למים ויהי ט' ימים אח"ז נמצא איש אחד בנהר סמוך לעירו כמו מיל חבול ופצע בפניו באופן שלא הי' להם בו שום ט"ע אך הקברנים מצאו בו אותן כתמי עדשים במקומות ההמה שאמרה האשה וגם המפתח של הארגז נמצא אתו עמו וגם הי' להם היכר בטלית קטן עם ציצית שהי' מלובש ומעלתו נ"י חתר למצוא היתר וכל ספרי צדיקי' הי' פתוחים לפניו והאריך קצת למעניתו וביקש ממני לעיין גם אנכי למצוא היתר להעלובה הנ"ל:

ואניטרם אחלה לדבר צריכי' לעיין אי קיימי הך אתתא בספק איסור דאורייתא או דרבנן אח"כ נעיי' מה יהי' עלי' מסימני גופו מב' כתמי עדשים ואח"כ מסימני כליו מפתח וטלית קטן וה' אלקי' יעזור לי ויתמכני ומכל מכשול וטעות יצילני ועל האמת יעמידני:

הנהלכאורה מבואר מאוד דמים שאל"ס איסורא דרבנן בעלמא הוא דמשום כן אי נשאת לא תצא וא"כ כל ספק שיולד אח"כ יש לנטות ולהקל ובלא"ה בעיגונא דאתתא כח דהתירא עדיף אך כל זה אי שהה שיעור יציאת נפש דבמים שיש להם סוף כה"ג שרי אפי' לכתחילה ובאין להם סוף רבנן חשו שמא עלה ממים במקום אחר נגד הרוב כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא מממונא וביבמות קכ"א ע"א ד"ה ולא היא וע"ש ע"ב ד"ה אין מזכירין וכו' אך אם לא שהו בכדי יציאת הנפש כ' בתשו' המיוחסת סי' קכ"ח להדי' דהוה ספיקא דאורייתא כספינה שנשברה בים שנותני' חומרי חיים וחומרי מתים והביאו הב"י סימן י"ז ססל"ה ורמ"א בהג"ה שם סעי' ל"ד ויעיי' שם בב"ש ס"ק ק"ה והנה בדברי מעלתו לא נזכר מזה כלל ששהו עליו בכדי יציאת הנפש:

ועודנ"ל כיון שלא נזכר כלל בדבר השאלה מי המעיד בנפילת המים משמע בודאי שלא הועד עליו אלא מהאשה בעצמה שהיתה עמו על המעבורת ואנשי' אחרים אפשר שהי' א"נ ולא הסיחו לפי תומם וא"כ אפי' אמרה להדי' ששהתה בשיעור יציאת הנפש נ"ל דלא מהימנת משום דאמרה בדדמי דמים כמלחמה דמי וטעתה בשיעור יציאות הנפש ואע"ג דע"א במלחמה אי מהימן או לא הוא איבעי' דלא איפשטי' ביבמות קט"ו ופסקו הרי"ף לקולא והתם מדמי' מים למלחמה היינו ע"א דעלמא משום דאפשטין דלא אמר בדדמי' וגם אינו משקר (ועיי' מ"ש פני יהושע בקידושין ס"ג ע"ב) אבל אשה עצמה דאמרה בדדמי ולא מהימנית במלחמה ה"ה דלא מהימנית במים היכי דשייך בדדמי והכא איכא למטעי בשיעורא דיציאת הנפש:

גםשהדבר פשוט בעיני דשייך בדדמי בכה"ג עוד אביא ראי' על זה דהא בס"ד דש"ס התם אמר והא מים כמלחמה דמי וקתני השיא רבי את נשותיהם ולכאורה נראה דהפשטן הזה טעה בדרב אשי לקמן קכ"א ע"א דצורבא מרבנן קלא אית לי' ולא שייך דין מים שאל"ס ודחה הש"ס ותסברא משאל"ס נינהו כמסקנא דלקמן ל"ש צורבא מרבנן ל"ש אינש אחריני ודיעבד אין לכתחילה לא מ"מ צריך להבין כיון דלדעת הפשטן ליכא כאן משום משאל"ס א"כ מה בדדמי שייך כיון שראוהו נפל למים הרי אשתו מותרת אע"כ צ"ל דשייך דמיון בשיעור יציאת הנפש בוודאי לשיטת רי"ף ע"פי פי' של מלחמות ה' שם דע"א אינו אומר בדדמי אלא דחשדי' שמשקר ורק האשה דדוקא היא תאמר בדדמי נ"ל דהפשטן הכי קאמר דלמא אמת הוא שנפל למים ומיד יצאו הת"ח והני נשי שקרי נינהו ואיתתא דדהו לא דיקי כיון שתשמע שנפלו למים תאמר בדדמי וכה"ג כ' רמב"ן שם א"כ לא מוכח מידי טועי' בדמיון השיעור מ"מ לשטת הרז"ה והראב"ד שם דקאי אהעד ולא אהאשה וכן ס"ל לתוס' שם כמשמע מפירושם ד"ה דקאמרי' סימן וכו' ע"ש וק"ל אם כן מוכח כמ"ש ואפשר דבפי' הש"ס גם הרמב"ן מודה כי פי' הנ"ל הוא דוחק:

עודנ"ל ראי' ברורה לזה דהא כ' האחרונים דלמ"ד נמי סי' דרבנן ולא יועילו באיסורא מ"מ באיסורא דרבנן מועיל דהם אמרו והם אמרו:

והנודעביהודה הביא ראי' מחשובת הרא"ש כלל ב' סימן ב' שהקשה אהרמב"ם דפסק דליכא בכלאים דהנהגה אלא בטהורה עם טמאה דומי' דלא תחרוש בשור וחמור דקרא אבל ב' מיני טהורים או טמאים ליכא אלא אי' דרבנן והקשה הרא"ש מש"ס דחולין ע"ט דקאמר ש"מ ס"ל לר' אבא אין חוששין לזרע האב וסי' דאוריי' והשתא להרמב"ם א"נ סי' דרבנן מ"מ שפיר סמך ר' אבא אסי' פרידות דב' מיני' טמאים נינהו ואע"כ דלא כהרמב"ם א"כ מוכח מהרא"ש כיון דלא תי' קושייתו דס"ל דסי' דרבנן לא יועילו אלא בממון משום הפקר ב"ד אבל באיסור כלל לא ש"מ דפשיטא להרא"ש שאין זה שום סברא אלו דברי נודע ביהודה:

ואניהוספתי לומר דודאי לא יחלוק הרמב"ם על זאת הסברא אלא דהוה ס"ל בפי' הש"ס דחולין דלא כפירש"י שם אלא ה"פ אא"ב סי' דאורייתא והמרביע ב' פרידות דלא שוו בסימן לוקי' דברי לנו דשני מיני' הם א"כ בהנהגה דרבנן נמי צריכי' לבדוק כיון דאיכא למיקם עלה דמלתא ע"י סי' אבל אי נימא סי' לאו דאורייתא ואין לוקין על היכר סי' בהרבעה ש"מ אפילו רוב לא הוה דאל"ה הוה לוקין א"כ בהנהגה דרבנן מה צורך לעיין בהנך דדמי אפי' לא ידמו בסי' מה בכך ספיקא דרבנן דליכא למיקם עלי' הוא:

וישקצת הוכחה לזה הפי' ממ"ש רשב"א שם דש"מ אין חוששין לזרע האב דקאמר הש"ס התם רוצה שמע מיני' מספקא לי' אי חוששין או לא ע"ש וקשה א"כ איך מוכח סי' דאוריי' דלמא סי' לאו דאורייתא למסמך עלי' אלא ספיקא בעלמא משוו וכיון דמספקא לי' אי חוששין לזרע האב ה"ל ס"ס ומשו"ה סמיך אסי' אע"כ ההוכח' בש"ס היא בהיפוך דא"כ למה צריך היכר סי' כלל כיון שהוא ספק ספיק' לרשב"א ולרמב"ם ספק דרבנן ומשו"ה לא חשש הרמב"ם לקו' הרא"ש ולעולם בגופי' דמלתא כ"ע מודים דלמ"ד סימן דרבנן מ"מ באיסורא דרבנן סגי בסימן אמצעי אע"פי שאינו מובהק וזה הוא דלא כמ"ש התומי' סי' ס"ה ס"ס קי"ב וע"ש:

ואחריההנחה הזאת צ"ע במ"ש תוס' ביבמות קט"ו ע"ב ד"ה וקאמרי' סי' ואי סי' לאו דאורייתא מיירי הכא בסי' מובהקי' וכו' וקשה הא במים שאל"ס קיימי' דליכא רק איסור' דרבנן ומועיל אפי' סי' שאינו מובהק דרבנן אע"כ כנ"ל כיון דהשתא קיימי' דע"א אומר בדדמי וחיישי' שטעה בשיעור' דיציאת הנפש ה"ל ספק דאוריי' ובעי' סי' דאוריי' וא"ש:

נמצאלפ"ז בנ"ד ה"ל ספיקא דאורייתא כך הי' נ"ל לכאורה והאמת כי ביש"ש פי"ד דיבמות סימן ז' משמע קצת דלא שייך בדדמי בשיעור יציאת הנפש אבל מה אעשה וראי' ברורות יתנו עידיהן ויצדקו:

ואמנםבכל זאת נ"ל דליכא אלא חששא דרבנן בעלמא דהרי מעיקרא מטעם רוב אתאינן עלה רצוני לומר דבשהה עד שיעור יציאת הנפש אכתי לא שרי מדאורייתא אלא מטעם רוב שאינם עולים משם ומשו"ה כי לא שהו עליו באותו השיעור ה"ל ספק שקול וה"ל איסורא דאוריי' וא"כ כי איכא רובא אחריתי אע"פי שלא שהה שיעור הנ"ל מ"מ ה"ל דרבנן דמה לי הך רובא או הך רובא והנה נלע"ד דכל זה הי' בימיהם דהי' שייך לומר ב' חששות או שהמים הובילוהו מרחוק לנוד וא"א שיודע הדבר לבני ביתו ומכ"ש בים דגלי אשפילוהו כביבמות קכ"א ע"א או שע"י החבלה נחסר ממנו אבר ובוש לחזור אל ביתו כעובדא דגברא חרוכא דשדי פיסת ידא ביבמות ק"א ע"א וכהפוסקי' כרבא שם:

והנהבנ"ד בים לא טבע דנימא גלי אשפילוהו והובילוהו מעבר לנהר גוזן וכה"ג ורק חשש ששט ע"י שיבולת הנהר אל מקום פלוני אלמוני וידוע שלע"ע נשתנו הזמני' בענין זה ממה שהי' בימיהם שעתה קביע בי דואר במתא בכל המדינות הידועות ואפי' מארצות תוגרמה מגיע הכתב אלינו בזמן קצר מאוד ואלו הי' עולה מהמים בכל מקום שהוא הי' מודיע לביתו ע"י איגרת ואו הי' מפקיע הקול אפי' ע"י מגיד חדשות שקורין צייטונג והנה ביבמות קכ"א בעי רב אשי למימר דצורבא דאית לי' קלא שרי' אפי' לכתחילה במשאל"ס ואע"ג דלית הלכתא כוותי' בהא היינו להתיר לכתחילה ועוד אפשר דלא נתפשט הקול בכל מקום אבל השתא בזמנינו א"א שלא יתפשט הקול ע"י ב"ד דקביע א"כ לכ"ע בדיעבד עכ"פ אם נישאת לא תצא ולכתחילה נמי ליכא אלא איסורא דרבנן:

וכןחשש השני שמא מחמת כיסופא ערק ואזל לעלמא גם זה נשתנו הזמנים דברי לנו אפי' אי נשברו כל איבריו הי' בא או מודיע לבני ביתו ולא הי' בזה שום כיסופא וגדולה מזה כ' רש"י בכתובות כ"ב ע"ב גבי ב' אומרים מת וב' אומרי' לא מת ונישאת לא' מעידי' ואומרת ברי לי לא תצא פי' ברי לי שאם הי' קיים הי' בא וע"כ צ"ל שברי לה שאם נמי יהי' מחוסר אברים במקום שהוא מ"מ ברי לה לפי טבעו ומהותו שהי' בא והר"ן נמי דפליג התם וכ' אפירש"י שאינו מחוור שאין זה ברי דכיון שאינה יודעת בבירור אכתי באשם תלוי קאי היינו התם דאיכא עכ"פ ב' שאומרים לא מת ואיך נכחישם ע"פי ברי כזה ועוד דאית לן לאוקמי גברא בחזקת חי דאפי' רוב חולים לחיים אבל הכא שנפל למים לפנינו ונותנים עליו חומרי חיים וחומרי מתים והוה ספק שקול מיהת וכיון שברי לכולנו שבז"הז אלו הי' קיים הי' בא ולא הי' נמנע מחמת כיסופא לכל הפחות הי' מודיע הדבר בכתב לבני ביתו ונהי דמ"מ יש לתת סבות המונעות מכל הנ"ל וא"א להתיר האשה בכך מ"מ אותן הסיבות אינן אלא מיעוט וא"נ נניח דהוה מיעוט המצוי מ"מ רובא לאו הכי הוא ומצורף לזה דהא עכ"פ נודע לנו בברור לפי טבע הענין דבשעת מעשה לא זזו משם זמן רב וחפשו הספנים חפש מחופש להוציא ולא עלה בידם כי דרכם עתה בזמנינו וה"ל כאלו נודע לנו בברור ששהו כדי יציאת הנפש וצירוף כל הסברות הנ"ל מועילות לפע"ד להוציא האשה עכ"פ מחשש איסורא דאורייתא וליכא אלא איסורא דרבנן וגדולה מזו במרדכי דסוף יבמות סי' צ"א תשוב' מהר"א מורדן שרצו הגאונים להתיר אשה במשאל"ס באומדנות ונסתיעו מסברא ר"א בצורבא מרבנן ונהי דפליגי התם היינו להתיר לכתחילה דרבנן החמירו ע"ש אבל מן התורה שרי בוודאי כנלפע"ד ברור בעזה"י:

ועתהנבוא אל השני' לדון בסי' גופו ב' כתמי עדשים בעקבותיו ובצלעותיו יש בכאן לדון על ג' דברי' א' אסי' עדשים גופי' ב' מקום עמידתם ג' אמנין וכיוון המקום ביחד:

והנהבדבריו לא הזכיר כלל שראתה האשה העדשים והכירום בט"ע שהם הם אותם שהי' בבעלה דודאי שייך ט"ע בסימן גופי' דאי ס"ד כל שאמר' סתם יש לו סי' פלוני ופלוני מהני א"כ מה קאמר שומא עשוי' להשתנות אחר מיתה מה שינויי שייך כאן כיון שמצאו השומא שהזכירה האשה סגי' אע"כ כיון דודאי לכ"ע שומא מצוי בבן גילו להך לישנא לכ"ע ולאידך לישנ' לרבנן א"כ צריכ' לעיין בהשומא בעינה ותכירנה בט"ע אם זו היא השומא בעצמה שהי' בבעלה או שהעדים עכ"פ יספרו לה צורת השומא וטבעה והיא תכיר מהנך הדברים שהיא היא וכיון שעשוי' להשתנות אחר מיתה א"א לשפוט עלי' וזה נ"ל פי' הא"ז שהביא תה"ד סי' רל"ט דפתח בסי' וסיים בט"ע ודחק בתה"ד ולפי הנ"ל י"ל דר"ל ט"ע של הסימן:

וזהנ"ל נמי כוונות רש"י דחולי' ע"ט גבי פרידות דקאמרי' וסי' דאוריי' ופרש"י סי' דמהדרין אבידה בסי' ובחי' ר"ן הקשה בשם רמב"ן מה ענין אבידה לכאן התם חוששין לרמאי דמחזי חזי ואמר וזה לא שייך הכא בפרידות ולכן פי' הוא ז"ל בפשיטו' דהני סי' דפרידות דאודנא וגנובתי' וקלא סי' דאוריית' נינהי כדלעיל פא"ט גבי סי' ביצים ולפענ"ד א"א לפרש כן דא"כ לעיל מני' דאכתי לא פשיטא להש"ס דסי' דאוריית' אהא דקאמר התם דלא ידעי' מיכא דאימא מה ניהו פריך בפשיטות ולבדוק בסי' דאמר אביי וכו' ואמר ר"פ וכו' ולא מייתי הא דר' אבא כלל וקשה מאי פסקא דלמא הני סי' לאו דאוריית' נינהו ומה לו לדחוק בשינויי דחיקא באלמות וגדמות אע"כ פשיטא להש"ס דהני סי' הילכתא גמירי להו מן התורה אלא דבכלל איבעי סי' אי דאורייתא או לא יש ג' ספיקות א' אי ניחוש לרמאי דמחזי חזי ואמר. ב' לאתרמי סי' כסימן כיון שהוא סי' אמצעי. ג' דעכ"פ בעי היכר וט"ע שזהו דומה ממש לאותו סי' שהיא נותן באבידה כי אולי יטעה בדמיונו בזהו והכא בפרידות אה"נ דרמאי ואתרמאי לא שייך וליכא למפשט מזה לאבידה כלל:

ובודאיבהנך דסי' אודנא וגנובתא ניכר היטב לעין כל לא שייך נמי טעות בט"ע אבל אם אי אפשר לבדוק באוזן וזנב כגון בגדמת וצריך לבדוק בט"ע דקלא אי צניף או לא ולפעמים נמי היא אלמת קצת וצריך עיונא רבא ואפי"ה אמר ר' אבא לשמעי' עיין בהנך דדמי' להדדי משמע אפילו אי בעי עיונא נמי יסמוך על ט"ע שיש לו בהנהי סי' ולא חשש לטעות בדמיון א"כ מוכח מזה עכ"פ דסי' דאורייתא לענין זה היכי דלא שייך חשש אחר דרמאי ואתרמאי וא"ש הא דפריך לעיל לבדוק בסי' ולא הו"מ לשנויי סימן לאו דאורייתא דסי' פרידות קים להו דדאורייתא נינהו ואי משום היכר הסימן בט"ע מה ט"ע שייך אי לא הוה מוקמי' באלמת וגדמת משו"ה משני באלמת וגדמת:

ובנ"דשלא ראתה הכתמים ולא סיפרה תוארם שניכרים בט"ע רק כתמי עדשים סתם נ"ל דאפילו להרמב"ם דמשמע לי' דס"ל סי' דאורייתא כמבואר בדבריו בפ"ז מהל' נחלות ופי"ג מגזילה ואבידה ורק משום חומר' דא"א מחמרי' ובמקום אחר הארכתי ליישב כל פסקיו בעזה"י בענין זה וא"כ זה"ל רק דרבנן בעלמא לא נחמיר בסי' אמצעי מ"מ הני כתמי עדשים דשכיחי טובא בהרבה בני אדם אפילו סי' אמצעי לא הוה אלא כארוך וגוץ וכמ"ש בתשו' הרא"ש בסי' דפניו אדומי' ולא דמי למ"ש מהר"ם פאדוי סי' ך' להתיר אשה ע"י סי' עדשי' בתוך העין דזהו ודאי סימן מובהק הוא דבתוך העין לא ימצא אפי' לאחד מאלף אבל בשארי מקומות בגוף לא ובהדי' אמרי' שומא מצוי' בבן גילו וה"ה לכל הסימנים הנולדים עמו מצויי' הם בבן גילו ועוד א"נ ראתה והכיר' הסי' בט"ע מ"מ כיון שלא נזכר בדבריו שלא שהה אחר יציאתו מהמים ומסתמ' שהה שעה א' כמ"ש הפוסקים וא"כ חיישינן לאשתנות הסי' כמבואר לפי גי' שלפנינו ביבמו' קט"ו ע"ב חזינהו לאלתר ואמרי סי' ואפי' לגירס' מרדכי א"נ דאמרי סי' י"ל דמוקי לי' בסי' מובהקי' ביותר יתיר וחסר דלא שייך בי' שינוי אבל בנ"ד לא ועיי' ב"ש ס"ק פ"ה דבריו תמוהי' דהתוס' בודאי לא גרסי כהמרדכי אמנם לתי' של ר"י ס"ל דמשום צירוף ט"ע האמינו לסי' י"ל דאפילו אינו מובהק נמי לא בעיני' לאלתר והכא משום ט"ע בעינין לאלתר וק"ל ואם נבוא לסמוך עמ"ש הרד"ך הביאו הרב"י דאפשר דכשצמצמה מקום השומא דקאמר שיש שומא במקום פלוני מאבר פלוני סימן מובהק לי' וה"נ צמצמה המקום וכ"כ מעלתו ממקומו תברא שהרי כ' במקום פלוני באבר פלוני וסיים שם לזה דקדק רש"י באלו מציאת וכ' שומא באבר פלוני ולא במקום פלוני משום דא"כ ה"ל סימן מובהק שמע מיני' דתרווייהו בעינן וכ"כ כל האחרונים פה א' וכולי האי ואולי שהרי בכל זה כתב הרד"ך ואפשר והדין עמו שהרי עיקור ראיתם הוא מש"ס דגיטין נקב בצד אות פלוני ומזה הוציאו לחלק בצד תיבה פלוני לא הוה סי' מובהק אבל בצד אות פלוני שבצד תיבה פלוני הוה סימן מובהק וה"הנ במקום שבאבר פלוני ולפע"ד גוף זה הדין מפוקפק מאוד בלא"ה מן האחרונים כ' שאין לסמוך כלל על שום סימן אפילו מובהק שבמובהקי' כמ"ש בתשו' מהר"א מזרחי והובא בקונטרס עגונות של הרב ב"ש סי' קטן ך' אלא שם בס"ק צ"א מחליט דלא כוותי' והנה כל מעיי' בלשון העיטור יראה שכן כונתו לחלק בין גט שמועיל סי' מובהק ובין מיתה והוא מובא בב"י אלא שכולם החליטו שא"א לפרש פשוטו מפני הקושיא הנופלת עליו ואני אפרש לפע"ד דלכאורה מוכח דשום סימן מובהק לא יועיל דאלת"ה אמאי דחיק לשינויי ביבמו' ק"א דחזינהו לאלתר כיון דעכ"פ מסיק וקאמרי סימן ובודאי לכ"ע איכא סי' מובהקי' ביותר דלא שייך בי' שינויי' וא"כ לימא דקאמרי סי' מובהקים ביותר ואפי' שלא לאלתר אע"כ לפי זאת הגי' מוכח דשום סי' לא יועיל ודוקא ע"י ט"ע דפרצוף פנים עם החוטם אלא דהכא הוה חיישי' לבדדמי הי' מצרפי' לזה היכר הסי' להאמין עי"ז בט"ע ומשו"ה בעי' לאלתר משום ט"ע ומוכח כהעיטור ולפ"ז צריך לומר בגט דמועיל נקב בצד אות פלוני היינו משום דאיכא נמי שמו ושמה ונהי דחיישינן לשני יוסף ב"ש מ"מ בצירוף הסי' מובהק מועיל להתיר אבל לא זולת ומבואר שם נמי דאי סי' דרבנן לא מועיל סי' שאינו מובהק כגון נקב סתם אע"ג דאיכא שמו ושמה ולא אמרי' דע"י זה הצירוף נעשה כמובהק ויועיל דהרי אמרי' ודוקא בצד אות פלוני אבל נקב בעלמ' לא מספקא לי' סי' אי דאוריית' אי דרבנן והא"ש דפריך הש"ס ביבמות ק"כ בפשיטות למ"ד סימן דרבנן ממצאו קשור בכיס ולא הו"מ לשנויי שאני התם דאיכא נמי שמו ושמה משום דסימן דרבנן לא יועיל אפילו עם צירוף שמו ושמה ולא נשאר עליו שום ק' אלא ממאי דמשני הש"ס בשומא סי' מובהק קמיפלגי דמשמע דאי הוה סי' מובהק מועיל ולזה נ"ל כיון דעכ"פ מוכח מעובדא דשני ת"ח דשום סי' לא יועיל רק היכי דאיכא נמי שמו ושמה א"כ יש לדחוק ולומר נמי דהך דשומא מיירי בכה"ג כשהעידו על א' שיצא מאתם ממקום פלוני והי' בו שומא במקום פלוני דאי לא שומא הי' חיישינן לשני ששמותיהם שוות כעובדא דיצחק ריש גלותא יבמות קט"ו ע"ב ואמנם אי יהבי' בי' סי' אי סימן שאינו מובהק הוא אכתי אינו מועיל למ"ד סי' לאו דאוריית' כמו נקב בעלמא בגט דלמ"ד סי' ל"ד אינו מועיל ואי שומא סי' מובהק הוא מועיל בצירוף שמו ושם עירו דאזל מקורטבא לאספמי' ולק"מ וזהו נ"ל שיטת בעל העיטור:

ונהידלדינא לא נ"ל כן דעת הרי"ף והרמב"ם דהרי לדידהו לא חיישינן לע"א שאמר בדדמי וכמ"ש והאריך הרמב"ן במלחמות ה' וה"ה פי"ג מגירושי' רק שמשקר והאשה תידוק בדדמי ולדדהו צריך לדחוק בשינויי' דהש"ס דחזינהו לאלתר וקאמרי' סי' מה מועיל אמירה דהני הא חיישי' למשקר ונדחק בזה בה"ה:

ולפע"די"ל עוד דהשתא למסקנא מיירי דהני מאה נשי לא ראו הנפילה למים מעולם ורק מדאסקינהו קמן והכירום בט"ע ובסימניהם מזה נתברר להם שהם הם אותם ת"ח שבאו בספינה ע"ש ר"י בן סימא והא דקתני בבריית' שטבעו לא שידענו כן אלא ע"פי עדות הנשים ההמה שנתקבלו בב"ד של רבי נתברר לנו שטבעו והשתא לא שייך למיחש לשקר דהא אשה דיקא ומנסבא ואין לומר שלא תידוק אלא עד שנתברר לה נפילתם למים ואח"כ תאמרי בדדמי שמתו וכמ"ש רמב"ן שם ז"א דממ"נ אי ניחוש שהעדים משקרים א"כ מה"ת לומר כלל שנפלו למים מעולם ומסתמא כשתידוק האשה לא יודע כלל שנפלו למים מעולם ולא תאמר בדדמי כן נ"ל לפי שיטתם ולא לדחקו של ה"ה בזה ע"ש:

**יהי'**איך שיהי' לפי זאת השטה אין להוכיח דסימן לא יועיל ואדרבא מוכח בהיפוך דהא השתא א"א לומר שהי' שם ט"ע דא"כ מה צורך לסי' דהא לא אמרו בדדמי אע"כ סי' לחוד וא"כ מה צורך לסי' מ"ט לא מוקי לי' דחזנהי לאלתר ובט"ע בלא סי' דהא ע"א לא אמר בדדמי אע"כ צ"ל דגרסי כגי' המרדכי א"נ דאמרי' סי' וה"ל או ט"ע ולאלתר או סימן מובהק ושלא לאלתר וא"כ מוכח דסי' מהני וא"כ לאידך פוסקי' נמי דלא ס"ל כהרי"ף ה"ה הרז"ה והראב"ד מ"מ מי סני דמפרשי נמי או בסימן וכמ"ש ב"ש ס"ק פ"ג הנ"ל וא"כ לדינא לא נדחוק לפרש שומא סי' מובהק בהזכיר שמו אלא בכל ענין מהני ומכ"ש דנ"ל פשוט דהרמב"ם ס"ל סי' דאוריית' לגמרי ומן התורה יועיל אפי' סי' אמצעי:

מ"ממה שבקשו להוסיף ולומר דאפי' סימן אמצעי יחזור למובהק ע"י צמצום המקום ולמילף מגט קשה מנ"ל דלמא שאני התם דאיכא צמצום טפי טובא דהיינו גט בשמו ושמה והנקב בצד אות שבתיבה פלונית ומנ"ל להתיר בל"ז בסימן אמצעי ובודאי אי איכא עוד צדדים להתיר בלא"ה ומכ"ש במשאל"ס דרבנן המחמיר בסי' אמצעי וצמצם מקום הוא מן המתמיהי' אבל מ"מ הבו דלא לוסיף בנ"ד דלא כיוונה מקום ואפי' האבר לא כיוונה לומר בצלע פלוני אלא בצלעותיו ועקבותיו ואפי' ימין ושמאל לא אמרה והכי הול"ל בצלע חומש שבצד ימין בראשה סמוכה לחולי' וכדומה יש ב' כתם עדשה ואז אי הי' מכירה העדשה בט"ע הי' סי' אמצעי ע"י צמצם מקום והי' מועיל אבל השתא איכא תרתי לריעות' לא מצאתי מקום להתיר:

אמנםמה שראוי לסמוך עליו במה שאמרה מספר ב' כתמי עדשים במקומות ההמה דה"ל מנין ומקום אפילו בלא צמצום דזה נ"ל דומה למ"ש הרמב"ם שם הלכה כ"ז וכן אם יצאו עשרה ב"א כאחד ממקום למקום והן אסורי' בקולר וכו' והוא מש"ס שלהי יבמות ס' ב"א שהלכו לכרכום ביתר והסכימו רוב האחרונים שטעם ההיתר כיון המנין והמקום וה"נ כיונה מנין ב' במקום פלוני ולזה לא צריך שום צמצום דהרי מקום כרכום לא מצומצם הי' ואע"ג דהרבה אחרונים פליגי על זה וס"ל דלאו מטעם כיוון המנין והמקום משווינין לי' סי' ועיי' מ"ש בצמח צדק סימן מ"ב ומזה הטעם נ"ל הצריך במהר"א מזרחי המובא בקונטרס עגונות סי' צ"א ג' נקבי' כמין סגולתא דוקא וכה"ג ע"ש ולא סגי' לי' סתם במנין ומקום מ"מ להנך פוסקי' נמי נהי דמובהק לא משוי לי' סי' אמצעי מיהו הוה ובנ"ד שהוכחנו שהוא רק חשש דרבנן מועיל ס" אמצעי אפי' למ"ד סי' דרבנן ומכ"ש דלהרמב"ם דאורייתא נמי הוה ומדרבנן בעלמא בעי' מובהקים והכא משום חומרא דא"א והכא דחששא בעלמא הוא באו ונסמוך עליהן להתיר:

ומ"מעדיין לבי נוקפני ומיראי הוראה וטוב יותר אם יצא הדבר להתיר בלי שום פקפוק ע"כ נחזי נשית לבנו אל סי' כליו מפתח ובגד טלית קטן והנה לא הזכיר מה הי' בשארי מלבושיו אולי הי' בלוי' וסחובי' ונרקבו ע"י המים באופן שלא הכירו אפי' צבע מלבוש העליון גם לא הזכיר במה הי' ההיכר כי המפתח אם לא הי' ניכר אלא ע"י שפתח מנעול הארגז אין זה סי' כלל כמובן ואי הי' סימן מובהק במפתח או בטלית קטן הוה סי' טוב אלא שהי' צריך להודיע לדון עליו איזהו סימן מובהק ואם בט"ע הכירה האשה הכלים האלו או א' מהם יש לדון הא במשאל"ס אמרה בדדמי כמו במלחמה ולא מהימני אט"ע כמבואר בלשון התוס' בעובדא דב' ת"ח דבט"ע דנין להאמינה דאמרינן בדדמי ובדבר מומט יאמרו שאלו בעליהן של אלו עכ"ל:

ונ"לדרש"י נמי דמפרש דאי לאו סימן חיישינן דלמא אחרי' נינהו לפי שהמים משני' צורת הפנים ואין ניכר כל כך עכ"ל משמע דאלו הי' ניכר לא חיישינן לאמרה בדדמי מ"מ א"א לפרש כפשוטו דמה יענה על ק' התוספות דש"ס ערוך הוא דמיא צמתי אע"כ ס"ל לרש"י נמי כפי' התוס' דמשו"ה לא סמכינן אט"ע משום דאמרי בדדמי אלא ס"ל דט"ע גמור שלא נשתנה כלל לא שייך טעות בדמיון כלל ודבר הנראה וניכר במעט עיון הוא ולא הוה צריך לסי' אך כיון שהמים עכ"פ משנים קצת ואינו ניכר כל כך לכן דקדק רש"י בצחותו ונהי שאינו מהפך צורת הפנים לגמרי כלל כמו שיהוי דיבשה שאפי' ב' עדים אינם יכולים להכירו אפי' ע"י דיוק ועיון מ"מ קצת מיהת משתנה דהרי להרי"ף לאחר חמשה ימים משתנה לגמרי ולהרמב"ם לזמן מרובה מיהת ואם כן בתוך הזמן משתנה קצת עכ"פ ונהי דע"י דיוק ניכר מ"מ היכי דאיכא למיחש בדדמי לא מהימן ובעי סימן כן נ"ל לפי דרכו של רש"י ז"ל וא"כ בנ"ד ט"ע במפתח שהוא ברזל דבר קשה העומד בפני המים בודאי מועיל לרש"י דט"ע גמור לא שייך בי' בדדמי אמנם אי הי' הט"ע בטלית קטן הרי קמן דשארי מלבושים נרקבו במים מבלי הכיר אותם כלל אם כן א"א שלא יהי' בו עכ"פ ג"כ שינוי קצת ושייך בי' אמירה בדדמי לכאורה:

אבלמה נעשה לאחותינו ביום שידובר בה דעת רוב האחרוני' שחוששין לשאלה אע"ג דהש"ך בח"מ סי' ס"ה סס"ק כ"ו נוטה להקל מ"מ הוא בעצמו הניח בצ"ע ולא שבקינן ספיקותו מפני דעת הרא"ש והטור והכרעת הש"ע והאחרונים ז"ל והנה מ"ש מעלתו מפתח לא משלי אינשי לא ידעתי למה דשכיח טובא דמישלי מפתח לחברו לפתוח מנעל שלו הסגור ונאבד המפתח ומכ"ש בזה שנפל למים וחיישי' דעלה במקום אחר רחוק ומה לו שם ולמפתח שלו ולמה לא ישאלנו לאחר במדינה אחרת מיהו טלית קטן דעת מהר"י מטראני דלא מישלי אינשי:

וכןאי הי' אולי סי' בכל בגדיו נמי דעת מהר"י מטראני דלא שייך שאלה מ"מ מה יושיענו זה הא דעת הריטב"א הביאו הרב"י בתשו' דאפי' כלים דלא מושלי חיישי' לשאלה וכן בש"ע סי' י"ז לא מייתי כלל התירא בכלים דלא מושלי אינשי אלא שהב"ש הקשה בס"ק ס"ט דהא בש"ס מדמה סי' כיס וארנקי דלא מושלי דגט לסי' מיתה ובש"ע סי' קל"ב גבי גט פסק להך דכיס וארנקי וא"כ מ"ש בסי' י"ז בעידי מיתה דחשש לדעת הריטב"א:

ולפע"נדדלק"מ דבשיטה מקובצת דב"מ מדקדק מ"ט דאמרינן חיישינן לשאלה ולא למכירה או כה"ג ותי' משום דמנא לי' לזה שהלוקח שלו אבד את החמור המלובש באוכף אבל בשאלה י"ל שזה המשאיל תבע אוכפו מהשואל ושמע ממנו שאבד חמורו עם אוכפו ע"ש ומעתה אני אומר דביבמות גבי מיתה דאמרינן חיישי' לשאלה אשגירת לישני' דאבדה ודכיס וארנקי נקט דהתם עיקור החשש הוא משום שאלה דווקא אבל הכא במצא מת והכירו בסי' כליו אין העיקור משום שאלה כמו שהקשה בנודע ביהודה דהא חזקה מה שביד אדם הוא שלו אבל העיקור משום מכירה ואבידה וכמ"ש באמת בחלקת מחוקק ס"ק מ"ב וזה שייך בכל הכלים ואפילו בטלית קטן ואפי' בכל כליו מי לא אפשר שהחליף מלבושיו באחרים ולא שייך לא מושלי אינשי כלל ועיי' ב"ב מ"ו ע"א ובטוש"ע ח"מ סי' קל"ו ולא חלקו שם בין כלים לכלים דבכולם שייך מכירה והא"ש פסק הש"ע דבסימן י"ז חיישינן למכירה וחליפי' וכה"ג לכן אפי' כלים דלא מושלי אינשי נמי משא"כ בסימן קל"ב דמיירי מאבידה דעיקור החשש משום שאלה שפיר י"ל בכלים דלא מושלי לא חיישינן לשאלה וא"כ מי יבוא לסמוך להחל אחרי הכרעת הש"ע:

והנהמהר"ל מפראג המציא היכי דאיכא סי' אמצעי בגופו וט"ע או סי' מובהק בכליו מועיל ממ"נ אי סי' דאורייתא האיכא סי' בגופו ואי סי' לאו דאורייתא לא אתאינן בש"ס כלל לחשש שאלה וסמכי' אט"ע או סימן מובהק שבכליו והב"ש דחה דאי סי' לאו דאורייתא דחיישינן לאתרמאי סימן כסי' מכ"ש דחיישי' לשאלה ע"ש ס"ק ס"ט ובתשו' נודע ביהודה הקשה אסברתי' ב"ש דאם כן כי פריך הש"ס חמור בסי' אוכף היכי מהדרי' ניחוש לשאלה משמע שרצה להוכיח להחזיק דבריו הראשוני' דסי' לאו דאוריית' וא"כ הא מכ"ש דקשה היכי מהדרין בסי' אוכף ניחוש לשאלה:

וכןיש להקשות בב"מ דבעי למפשט סי' דאוריי' מחמור בסי' אוכף ודחי הש"ס לא בעדי אוכף ולעולם סימן לאו דאורייתא ולפי הב"ש הנ"ל קשה אי סי' ל"ד ניחוש לשאלה ומה מועילי' עדי אוכף לחמור:

ולפע"דליישב עפמ"ש בצ"צ במי שנמצא הרוג ואצלו סדור תפלה שהי' שאול לו מאחר והבעלי' הכירו הסידור שלהם שאשתו מותרת דלא ניחוש לשאלה דהא אין השואל רשאי להשאיל והא אפי' תשב"ר יודעי' ולא ניחוש חשוד אינשי בגזלותא להשאיל המושאל אצלם וא"כ י"ל הקו' השני' הנ"ל והכי קאמר בעדי אוכף המעידי' שהי' מושאל אצלו מאיש אחר וקמ"ל קרא דלא חיישי' שהשאילו לאחר ואין לומר א"כ פשיטא ומאי למימרא דהא עדיף מסימן מובהק וכמשמע מבעל צ"צ הנ"ל די"ל דהוה סד"א כיון דהשתא קיימי' אי סי' ל"ד דחיישי' לרמאי דמחזי חזי ואמר ה"א ה"נ ניחוש שהי' שואל וחזר והשאיל שלא ברשות קמ"ל דלא מכמה טעמים חדא באבידה גופי' אפשר דלא חיישינן לרמאי דאחזוקו אינשי בגנבי לא מחזקיני' אלא משום דלמא אתרמי סי' כסי' אמצעי חיישי' ועוד א"נ חיישי' לרמאי ממש היינו באבידה דמורה התירה דהוה ייאוש בבעלים משא"כ להשאיל המושאל וא"נ חיישי' לגנב ממש היינו לגנב וליהנות בדבר אבל להשאיל לאחרים אין אדם חוטא ולא לו וכל זה קמ"ל קרא ושפיר משני בעדי אוכף וממילא מתרצת נמי ק' ראשונה דלהך דאמר סי' דאוריי' רק דחיישי' לשאלה שפיר הקשה אי ס"ד סי' דאוריית' ואפ"ה חיישינן לשאלה שפיר קשה א"כ חמור בסי' אוכף היכי מהדרינן ניחוש לשאלה דא"ל ע"י עדים שהוא מושאל אצלו דא"כ קרא למה לי השתא בסי' אמצעי סמכי' ולא ניחוש לרמאי באבידה דמורה התירא וגם כל הנאה שלו לא חיישי רחמנא לרמאי מכ"ש דלא ניחוש לשואל המשאיל וע"כ לאו בהכי איירי ושפיר הקשה למ"ד סי' דאורייתא אבל אי ס"ד לאו דאורייתא א"ש בפשיטות דניחוש לשאלה וכדעת הב"ש הנ"ל:

ולפע"דלהביא ראי' ברורה דלמ"ד סי' דרבנן ע"כ אתאינן לחשש שאלה דהא לחד לישני בבכורות מ"ו ע"ב מבואר דמן התורה סגי בפרצוף פנים לחוד היינו פדחת בלא חוטם ובמתני' דבעי פרצוף עם החוטם היינו משום חומרא דאשת איש (ומאי דדחי התם עד החוטם לא קאי) ואם כן קשה הא במשנתינו משמע דאפי' איכא פרצוף פנים בלא חוטם אע"ג דאז מן התורה אזדא לי' איסור א"א אפי"ה לא מהני סימן בגופו וכליו וק' אמאי נהוי נמי סי' דרבנן מ"מ הא באיסור דרבנן מועילים סי' דרבנן וה"נ איסור דרבנן הוא ועכצ"ל אה"נ דהש"ס הומ"ל ולטעמיך אי נמי סי' דרבנן מ"ט לא יעידו על סי' גופו וכליו אלא משום דאיכא לישנא בבכורת דמן התורה בעי' פרצוף פנים עם החוטם משו"ה לא אמר ולטעמיך מ"מ מבואר דלהך לישנא אתאינן נמי לכל הנך שינוי' ללישנ' דסי' ל"ד ואתאינן נמי לחשש שאלה ואזדא לי' ממ"נ של מהר"ל פראג ואין לסמוך עליו בזה כלל במכ"ה:

אכתיפש לן חדא סמא טבא סברת הגאון חכם צבי ז"ל ונקיטו בי' כל האחרונים בשיפולי גלימי' דסי' אמצעי שבגוף עם סי' מובהק או ט"ע בכלי מועיל משום דה"ל שאלה דיחיד שהשאיל כליו דוקא למי שאתרמי לו סי' אמצעי בגופו כמותו ובתומי' סי' ס"ה סקי"ב כ' דכיס וארנקי אע"ג דאיכא גט ששמו ושמה כ' בתוכו לא מקרי שאלה דיחיד דכיון דמיירי בהוחזקו ב' יב"ש ממילא חיישי' נמי ליב"ש אחרינא וה"ל שאלה דרבי' משא"כ בסי' הגוף לא מוחזק לן עוד א' בסי' כזה ע"ש ונ"ל להביא ראי' דמהר"ל מפראג הובא בב"ש הנ"ל הקשה אי ס"ד דלמ"ד סי' ל"ד חיישי' לשאלה א"כ מ"ט נקט במתני' בגופו ובכליו דהוה לאו דאורייתא נימא ט"ע דאורייתא בכליו נמי לא מהני משום שאלה:

ולפענ"דלק"מ לפי הנ"ל דהכי קאמר אפי' סי' בגופו וגם בכליו מ"מ לא מהני דסי' דרבנן לא מהני אפי' צירוף כמה סי' אמצעי הא סימן בגופו וט"ע או סי' מובהק בכליו מהני דתו לא חיישי' לשאלה דכליו משום דאיכא נמי סי' אמצעי בגופו ה"ל שאלה דיחיד וכדברי הח"צ היותכן בנדון שלפנינו דהסי' שבגופו עם המנין וכיוון המקום דאפשר דהוה סי' מובהק ולכל הפחות מידי סי' אמצעי לא נפקו ובמים שאל"ס דרבנן אפשר לסמוך אהני לחוד אפי' לא שהה עליו עד כדי שיעור יציאת הנפש ומכ"ש דאיכא נמי סי' מובהק או ט"ע בא' מכליו או אפשר בכולם דה"ל כמו שאלה דיחיד ומכ"ש דהכא שראו אותו נופל למים ואי ניחוש לשאלה צריכים לומר שזה עלה מהמי' והשאיל כליו לאחר שנפל ג"כ למים הוה ג"כ כעין נפילה דיחיד וכולי האי לא חיישי' לכ"ע לפע"ד ע"כ אם יסכים עמדי עוד א' מבעלי הוראה המפורסמים אפי' מטעמים אחרים הריני נוטה לסבול שיבי מכשורי ודרינא בהדי' להתיר האשה הזאת ואחר שתמתין ימי הבחנה תשתרי לכל גבר דיתיצבין וה' יצילני משגיאות הכ"ד הטרוד מאוד כותב בחפזי החותם פה ק"ק מ"ד א' דר"ח מרחשון תקס"ח לפק. מש"הק סופר מפפד"מ:

שנהטובה ומבורכת לי"נ הגאון הגדול המפורסם נ"י ע"ה פ"ה כקש"ת מה"ו דוד דייטש נ"י אב"ד דק"ק ע"ח יע"א:

מכ"קהגיעני על דברת הגאון נב"י בתרא חא"ע סי' ס"ו ד"ה ומה שכתבתי וכו' שכ' על מה שרצה השואל להוכיח מש"ס דחולין ע"ט ע"א דאפי' צירוף כמה סי' אינם כסי' מובהק ביותר ודלא כמ"ב דמייתי בית שמואל סי' י"ז סקע"ג וע"ז העלה הגאון ז"ל דסי' אודנא וגנובתי' תרווי' סי' א' הם והוכיח כן מלשון רש"י שם והדרת גאונו נ"י מצא במדרש רבה וישלח סוף פ' פ"ב דאודנא לחוד הוה סי' א"כ י"ל כהשואל ודלא כמ"ב ושבס' חנוך ב"י סי' ק"ל מפרש דהש"ס מיירי באמת בסימן מובהק ביותר ובקש ממני לעיין בזה לדינא:

דברימדרש רבה אלו המה בירושלמי פ"ח דכלאים וז"ל שם א"ר יונה כל שאזניו קטנו' אמו סוסה ואבי' חמור וכו' ר' מונה פקיד לאילן דבי נשיאה אתון בעי' מזבין מולאן אתון זבין לבון דאזניהון דקיקין שאמו סוסה ואביו חמור והלובן מן האיש שממנו מוח ועצמות וגידין והאודם מן האשה שממנה העור והבשר והדם והרוח והנפש והנשמה משל הקב"ה ופי' המפרש מייתי זה הכא להוכיח שהעור מן האם ה"נ האזנים מן האם יע"ש:

ונ"ללהירושלמי דזה תלוי' בחלק אם ואב ושלשה שותפי' א"כ לדידי' אין סי' בעבי' קלא וצניף קלא שהוא מהקב"ה כמבואר בנדה ל"א ע"א אהא דג' שותפי' ופליג אאביי דתלמודא דחולין ע"ט ע"א דיהיב סי' בצניף קלא ועובי קלא והא דלא הזכיר הירושלמי סי' דזנב היינו משום דבי נשיאה הי' לוקחי' מן השוק פרידה לזווג עם סוס מרכבה שלו ואיכא למיחש שהמוכר גזז שערות הזנב שהי' רגילי' בכך כמבואר באלו מציאת לגיזת זנבו ויהי' דומה לחמור וע"כ הזהירם להשגיח על האזנים (ובש"ס דילן בחולין מיירי בכודניתא דילי' דידע דלא גזזם ע"כ יש היכר גם בזנב) מ"מ לכאורה מוכח מהירושלמי עכ"פ דסי' א' מהני. ומ"מ לא ידעתי מה קא קשי' לי' להגאונים מש"ס דחולין התם בעי' ב' סימנים שווי' אודנא וגנובתא פירש"י כדי שאפי' יתנגדו לו סי' קלא וניזל בתר שנים ונימא אידך מקרה הוא אבל כשיהי' אודנא וגניבתא מתנגדי' זה לזה יהי' ספיקא ועוד לכשיצטרף גם סי' קלא לאחר מהם לכשישמע קולו יהי' הטעות מבואר ע"כ ציוה לעיי' בתרווי' משא"כ בירושלמי דלית לי' סי' קלא ורק חששא שמא גזזו זנבו' ע"כ כשיעיי' באודנא תו ליכא למיחש שמא לאחר זמן לא יגדל הזנב ויהי' ניכר שהוא ספק זה לא חיישינן דמסתמא הסי' שוים הם וכיון דזוטרי אודני מסתמא רב גנובתי' ובחדא סגי והכל נכון ואין ניגוד אמיתי למ"ב ולא סייעתא לדידי' זהו מה שנלע"ד בזה [עיין ח"ס או"ח סי' קפ"ג] ושלום למר ולתורתו עוד ינוב בשיבה טובה כנפשו הקדושה והטהורה ונפש א"נ הדש"ת. פ"ב יום א' דסליחות תקפ"א לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

עדותראשון התו' כ"ה העניך שי' הכרתי המת הנמצא בט"ע גמור ע"י עצמי לא בדדמי ולא ע"י סימנין כי הוא הנטבע קאפל הרש בן משה שטערן בעל של האשה חנה בת משה גרינפעלד ומלבד הט"ע ראיתי בו [שראם] למעלה מן העין על צד ימינו ומצאתי אותו לבוש במכנסים של צמר ובין הרגלים תפור עליו חתיכה של עור וגם חוטמו הי' עקומה:

עדותשל התו' מהו' קלמן טעללער תיכף כראותיו הכרתיו בט"ע גמור לא בדדמי ולא ע"י סימנין כי הוא הנטבע קאפל בן משה שטערן בעל של האשה חנה בת משה גרינפעלד ומלבד הט"ע ראיתי בו [שראם] למעלה מן העין על צד ימינו וגם חוטמו הי' עקומה:

עדותשל מהו' זלמן ראאב הי' אות באות כעדות של מהו' קלמן נ"י:

עדותשל ר' מרדכי דוד חזן דפה הגיד עדות אות באות כמו ר' העניך הנ"ל:

עדותשל ר' איצק בס דפה כאשר עמדתי בליל ג' בבית הצור תמים כאשר הגוי רחץ את הנמצא מיד כאשר הי' פניו נקי מטיט הכרתיו שזה המת הוא קאפל הרש בן משה שטערן בעל של האשה חנה בת משה ג"פ וזה נודע לי בבירור גמור לא בדדמי ולא ע"י סימנין וגם ראיתי שחוטמו הי' עקומה הרבה וגם ראיתי [שראם] למעלה מן העין על צד ימינו:

וכלזה קבלנו במותב תלתא בתור' עדות גמור יום ד' י"ב מרחשון:

תשובה

איןספק בעולם שראוי לסמוך על עדיות הנ"ל וסימני' הנ"ל בצירופן המה מובהקי' ולצרף גם ט"ע בגוף שלם וגם בפניו ואיתתא דא שרי' לעלמא אך יושיב ב"ד של ג' ויאמרו שהיא מותרת להנשא כמ"ש ב"ש ס"ק כ"ד ע"ש:

הנהרושם למעלה מן העין ימין אפשר הוה סי' מובהק ואך כיון דלא צמצם מקום ממש כמו נקב בצד אות פלוני וא"כ לא יחשב אלא סי' אמצעי וחוטמו עקומה דהוה סי' מובהק אלא דרמ"א כ' עקומה הרבה וצריך שיעור ואולי אינינו כשיעור הראוי ולא הוה רק סי' אמצעי מ"מ אין ספק כי כל א' מהם הוה סי' אמצעי עכ"פ ובהצטרפם הוה סי' מובהק עיי' כל זה בב"ש סי' י"ז סקע"ג וס"ק ע"ד אלא שהגאון ח"מ מפקפק לצרף שני אמצעים ע"כ נצרף לזה עוד מה שכל חמשה עדים הכירוהו בט"ע ממש בצורתו וגופו ואיבריו וליכא אלא חששא דאישתהי ולהחולקי' על ר"ת דס"ל אע"ג שיש ט"ע בכל גופו וגם פניו שלם מ"מ אין מעידין באשתהי דלמא איתפח ואישתני ומ"ש השואל דהוה ס"ס דלמא לא אשתהי ואת"ל אישתהי דלמא לא איתפח דברים תמוהי' הם אטו אשיהוי קפדינן אשינוי קפדינן ואין כאן אלא ספק אשתני ספק לא אשתני מה לנו בשהייתו ותפיחתו אין אנו דנין אלא אי אשתני או לא והוא ספק א':

האמנםבנימק"י כ' ס' תוך ג' ימים ס' אח"כ תלי' לקולא דספק איתפח חששא דרבנן היא ולקולא ודבריו צריכם ביאר מי הגיד לו שהוא חששא דרבנן והאשה בחזקת א"א והבעל בחזקת חי אבל הענין ספק אשתני לכאורה הי' לנו לומר על הצורה הזאת שנמצא בפנינו כאן נמצא וכן היתה מעולם כי כל הטומאת כשעת מציאתן וחזקה גדולה כאשר נמצא כן הי' מעולם ומהיכי תיתי לומר אישתני אלא קבלה בידי חז"ל כל מת רובם אחר ג"י צורתו משתני' וכריסו נבקעת א"כ כשהוא ודאי אחר ג"י דרוב צורות משתני' עדיף מחזקה דכן נמצא וכן הי' מעולם וכל זה בודאי אחר ג"י אבל בספק תוך ג' או אחר ג' יש לנו לומר שהוא תוך ג' והצורה היא כשעת מציאתה אלא שקשה לשקול זה נגד חזקת א"א ולו יהי' דאוקמה חזקה נגד חזקה והבא עלי' אינו בחנק מ"מ ספיקא דאוריתא איכא ואולי צירף לזה עוד דאוקמא גברא הנמצא בחזקת חי דמעיקרא והשתא מת וכאריכו' ט"ז ונה"כ בי"ד ואין כאן מקומו כי לא נצטרך לכל זה כי עכ"פ אחר שיש לזה הנמצא ב' סי' א' אמצעי שהי' בקאפל הרש ונבוא לומר שצורתו של זה שהי' לו ג"כ ב' סי' אלו נשתנית ג"כ לצורתו של זה שהי' ג"כ סימני' אלו זה ודאי מקרה אשר לא ימצא בא' מאלף ועדיף מכל סי' מובהק בעולם:

והנהסימני מלבושים שהזכירו העדים אין בהם ממש דהוה סי' חיור וסומק אך בדברי הרב השואל נזכר שהאשה הכירה איזה מלבושי' בט"ע ובפרט הד' כנפות של ציצית וא"כ אם באנו לחשש שאלה ואפילו נאמר גם במלבושי של ציצית שייך שאלה או חליפין עם חברו צריכי' לומר שזה שיש לו רושם למעלה מעין ימין וחוטם עקומה החליף מלבושיו עם א' שהי' לו ג"כ ב' סי' אלו ואפי' למ"ש החכם צבי דזה הוה נפילה דחד דלא חיישי' הלא יש מפקפקי' נפילה דחד במקרה לא חיישי' אבל שאלה וחליפי' שאינינו במקרה והזדמן אלא בכוונת מכוון חיישינן וא"כ הכא ניחוש שבכוונת מכוון השאיל או החליף מלבושיו למי שהי' בגופו שני סי' כנ"ל מ"מ איך הזדמן במקרה שאותו שהשאיל לו מלבושיו ויש בו סי' אלו נשתנית צורתו לצורתו של זה אין לך נפילה דחד גדול מזה ולפ"ז אשה זו מותרת בלי ספק:

אמנםאם נדון זה כמאבד עצמו לדעת מפני שהסיר טבעתו מעל ידו וגם שומר הגשר אמר ששמע קול הפלתו עצמו למים הנה ידוע להוי שאפי' הי' הערל הזה אומר שראהו נופל למים לא הי' בעדותו ממש לענין היתר עיגונא כיון דלא שהה כדי יציאת נפש לא יצאה מחזקת א"א דאורי' ומ"ש א' מהאחרוני' כיון שהפיל עצמו ומאס בחייו בודאי לא יצא דברים שאין בהם ממש הם כי אולי כי באו מים עד נפשו נתחרט ושב אל ה' וגלי אשפלוהו ויצא וברח לו וא"כ אין בעדותו שום תועלת אבל לשוי' מאבד עצמו לדעת יש לעיי'. הנה נמצא בספר נב"י סי' שגיאה במ"כ בא' כיוצא בזה ושוב נמצא א' מת ורוצה להתיר דהוכיח תחלתו על סופו והנה התם הי' לו שארי סברות להתיר אבל חלילה לעשות מזה שום סניף דהוכיח סופו של עצמו על תחלתו של עצמו אמרי' וה"ה בהיפוך אבל הוכיח תחלתו של זה על סופו של זה מהיכי תיתי ואבאר הנה זה שאמר הרי הוא עולה לגג ומפיל עצמו ועלה ונפל ולא ידענו אם הרוח דחפו או הפיל עצמו אמרי' הוכיח סופו של זה עצמו ותחלתו של זה עצמו על סופו של זה עצמו כיון שידענו שזה הוא בעצמו שאמר אעלה ואפיל עצמי וזהו בעצמו שנפל אמר שהפיל עצמו ולא דחפו הרוח אבל אם אמר אפיל עצמי ושוב נמצא איש א' מת נאמר הוכיח תחלתו על סופו שזהו אותו האיש שרצה להפיל עצמו ישתקע הדבר ולא יאמר גדולה מזה בשבועות מ"ו סוף ע"א האי מאן דנקיט נרגא בידיה וכו' ע"ש מ"מ בנידון זה שיש כאן סימני' מובהקי' שנמצא זה האיש שהסיר טבעתו ונמצא ראק שלו ונמצא קול הפלתו במים ואותו איש עצמו נמצא מת סמוך לשפת הנהר זה להוכיח שאיבד עצמו לדעת אעפ"י שלא נשאלתי על זה מ"מ משום יגדיל תורה כתבתי הנלע"ד ואחתום בברכה.

משה"ק סופר מפפד"מ:

עלאודות האשה עגונה מרת רבקה בת כה' אברהם ז"ל מיישוב בעטלאן בגליל סאמאש אשר בעל נעורי' כה' חיים ליב ב"ה שמואל נטבע בערב שבועות העבור בנהר סאמאש שנכנס בספינה קטנה ללכת מעבר לנהר ועמו נער קטון ששמו מנחם מענדיל וגם ערל א' ספן ובאמצע הנהר נשבר המשוט וכאשר התחילו המים הזידונים לשאת את הספינה למרחוק אז פשט כה' חיים ליב הנ"ל קצת מלבושיו וקפץ לתוך המים כדי לשוט אל היבשה ואחריו קפץ ג"כ הערל הנ"ל והנער מענדיל הנ"ל נפל ג"כ לתוך המים אבל נעשה לו נס כי כהמות ים לגליו שטף המים השליכוהו להיבשה ושכב כמו שעה חדא כמתעלף אחר שבה נפשו אליו ובא לביתו וסיפר כל המאורע ואצל הטביעה הי' קצת נשים והם הלכו תיכף והרעישו כל בני הכפרים הסמוכים ויצאו לבקשם ולא נמצאו והנה ביום ב' י"ג סיון שהיא יום ט' לטביעתו נמצא איש א' על שפת הנהר והודיעו הדבר לאנשי הישוב בעטלאן ויצאו להתעסק עמו ולא הכירוהו כלל כי הי' נתפח מאוד רק מצאו בו סימנים כמבואר בהגב"ע שלפנינו במותב תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה כה' שלמה ב"ה ליפמאן והעיד בת"ע באליו"ע שכאשר נתעסק עם הנטבע הנ"ל ראה בו שלשה סימנים דהיינו ג' ווארצלין א' מגבו סמוך למפרקת וא' בפניו סמוך לאזנו וא' על מצחו והי' לבוש איין בלויא לייבל וכתונת קרוע אבל לא הכיר אותם מקודם אח"כ העיד כה' יעקב חייט שכאשר התעסק עם הנטבע הנ"ל ראה בו שני ווארצלין דהיינו א' מגבו וא' סמוכה לאזנו והוא יודע שהי' כ"כ ב' ווארצלין הנ"ל בהנטבע כה' חיים ליב הנ"ל אבל ווארציל השלישי אינו יודע וגם הכיר בטוב משיחה אדומה דהיינו איין רוט בענדל שהי' הכתונת שעליו קשור בו בבית הצוואר כי קודם שיצא משם כה' חיים ליב הי' אצלו והיתה המשיחה ארוכה וחתך ממנה קצת אבל את הלייבל אינו מכיר אם הי' של כה' חיים ליב הנ"ל עוד העיד כה' קלמן בר"ם כנ"ל שהוא ראה ג"כ הווארצלין הנ"ל בהנטבע הנ"ל אבל אינו יודע אם הוו בו מחיים רק את הלייבל שנמצא עליו הוא מכיר בטב"ע שהי' של כה' חיים ליב הנ"ל עוד העיד כה' יודא ארי' בר"ג שראה בו ג"כ ב' ווארצלין א' מגבו וא' סמוכה לאזנו אבל אינו יודע אם הי' בהחיים בכ"ה ליב הנ"ל עוד העיד כה' רפאל בר"ם שהכיר ג"כ את הלייבל שהי' של כה' חיים ליב הנ"ל ואת הווארצלין ראה ג"כ א' מגבו וא' על השלעף קטון ממנו אבל אינו יודע אם הי' בו מחיים ואינו מכיר רק הלייבל עוד העיד כה' יששכר ב"ה יודא שראה ג"כ בהנטבע הנ"ל ג' ווארצלין א' מגבו וא' על השלעף וא' על מצחו וגם הי' לבוש לייבל בלויא כנ"ל אבל אינו מכיר לא את הלייבל ולא את הווארצלין אם הי' בו מחיים:

עודהעידו ה"ה כה' יודא ב"ה זאב והבח' יצחק ב"ה יעקב הנדון כי ביום ב' דשבועות הנ"ל שהי' יום ג' לטביעתו נכנסו שניהם לבית האשה העגונה רבקה הנ"ל ואמרה האשה וגם אמה לפניהם שבאם ימצאוהו ויעלוהו מן המים ידעו שבבעלה וחתנה הנ"ל היו בו שלשה יוארצלין הנ"ל כ"ז הוגבה כדת וכהלכה פה בעטלאן הק' יצחק שמיד. הק' נחמן ג"ץ. הק' דוד בר"י:

תשובה

החייםוהשלום יחדיו יהי' תמים והי' לאחדים על ראש ידידי וחביבי הרב המאה"ג החרוץ ושנון לו מלתעות כפירים כאריות ונמרים המופלג ומפורסם כערוגת הבשם גן הדסים גל אגוזים כקש"ת מה"ו יחזקאל נ"י אב"ד דק"ק ק"ב ומדינת זיבען בערגן יע"א:

בימימועד העבר הגיעני נעימת ימינו נידון עגונה א' ופר"מ צלל במים אדירים בסוגי' דע"א במלחמה ר"פ האשה שלום ושמתי עיוני עליו ואמרתי לבאר הסוגי' בעזה"י ע"ד הפשוט עפ"י דרכן של הראשונים ז"ל ואניח הפלפולים אשר אינם הולכי' על דרך אשור ודי לי אם אחזור על דברי הראשונים ז"ל כמ"ש רמב"ן ריש דיני דגרמי שלו ושוב אח"כ נראה מה יהי' בשריותא דעלובתא דא ומה' אשאל יעזרני ויצילני מכל מכשול וטעות וירחני מתורתו נפלאות כדכתי' אז תבין יראת ה' ודעת קדושים תמצא:

ואומרבשיטה זו דע"א במלחמה יש כאן שיטות שתים שהן ד' שיטת התוס' והרז"ה ושיטת רמב"ן אליבא דרי"ף ושיטת רא"ש לרי"ף ז"ל ובתוך הדברים נכללים גם דברי ה"ה שברמב"ם:

שיטתתוס' דהאי בעי' היא אי ע"א משקר או לא והוא דודאי שום ע"א לא יאמר בדדמי ולא יאמר מת כ"א מת ודאי כי מה לו לומר דבר שאינו ברור אם אינו רוצה לשקר אך האיבעי' הוא הואיל ובכל התורה בממון וערוה אין ע"א נאמן וס"ל לתוס' משום דחשוד למשקר והכא בעדות אשה נאמן ומספקא להש"ס אי נאמנתו משום דהכא חזקה שאינו משקר משום דמילתא דעבידא לאיגלוי' לא משקרי אינשי וא"כ שוב אין חשש בדדמי ולא בעי למימר וקברתיו או דלמא עיקור הימנותי' בצירוף אשה דייקא וע"כ אי אמר וקברתיו היא דייקא על קברתיו אבל אי יאמר מת נהי שהעד אינו אומר בדדמי מ"מ האשה לא תידוק אלא על לשון זה וכיון שתשמע שהי' במלחמה תאמר שנספה במלחמה ולא תידוק אבל כשעד אומר וקברתיו גם היא תידוק על ככה:

ואיןרחוק בעיני דגם דעת רש"י כן והא דכ' רש"י ששניהם העד והאשה יאמרו בדדמי יש ליישב עפ"י שיטת פני יהושע ריש גטין ובקידושין ס"ג ע"ב דע"א לא משום דמשקר דלא נחשד על כך אלא משום דאומר בדדמי ואינו רוצה לומר כבשמעתין דיש במה לתלות זימנין דמחו לי' בגירא וכו' אלא אפי' בכל מילי כל דבר שאין גמר המעשה על ידו אלא דיבורא בעלמא אמר אומר בדדמי בלי דקדוק בדבריו אפי' ליכא למתלי בדבר אמנם היכי דמדקדק העד כגון אי אמרי' משום מילתא דעביד לאיגלוי לא משקר ומהימן אז אפי' היכי דאיכא למיטעי כגון במלחמה נמי מהימן ואשה בעדות מיתת בעלה ממוצע בין שניהם דהיכי דליכא מידי למיתלי מהימנת ולא אמרי' בדדמי והיכי דאיכא למיתלי כגון במלחמה צריכא למימר וקברתיו עיי' היטב בפ"י שצ"ל כן כוונתו והנה כי כן הכא איבעי' לי' אי מהימן משום מילתא דעבידא לאיגלוי ואינו אומר בדדמי אפילו במלחמה או לא מהימן ואמר בדדמי אפי' בלא מלחמה רק משום דהיא דייקא וא"כ בעי למימר וקברתיו דאל"ה היא תיתלי בו ושניהם אמרו בדדמי ולא פליגי רש"י ותוס' בשמעתין אלא בטעם ע"א בעלמא דתוס' ס"ל דחשדינן למשקר ממש ושמא שכור הוא מבעל דבר ויוצדק זה טפי לגי' זימנין דסני' לי' ולרש"י לא מהימן בעלמא משום דאומר בדדמי אבל בשמעתין ליכא פלוגתא ביניהם:

והמעייןבדברי ר"י שבמרדכי יראה לשיטה זו לא חש בעל האיבעי' לבדדמי אלא בין מת לחי דאיכא מידי למיטעי והיינו על ידי גירא או גלי הים שעברו עליו בודאי מת אבל בהיכר צורה לא שייך בדדמי אפי' במלחמה ובמים ויע"ש ויבואר לפנינו בעזה"י

והנהבעי למיפשט משני ת"ח וכ' תוס' ס"ד שראו הנשים שטבעו ולא שהעלום ולכך אמרו בדדמי ולפי שיטה הנ"ל מה שסיימו ולכך אמרו בדדמי לאו אהני נשי דמסהדי קאי שהם יאמרו בדדמי דהא טעמא משום דמשקרי הוא אלא אנשותיהן של ת"ח קאי דלא דייקי ויאמרו בדדמי שמת ובאמ' לא מת דמה לי גלי ים או מלחמת גירא ורוממא והנה י"ל בכאן ב' אופנים בפי' הפשטן או דהוה ס"ד דמיירי דהני נשי דמסהדי לא הזכירו שיעור יציאת הנפש דהא דבעי' שיזכיר שיעור יציאת הנפש היינו למסקנא דבעי וקברתיו אבל להס"ד דלא בעי וקברתיו ה"נ באומרו מת במים סגי דמסתמא שהה שיעור יציאת הנפש וסברא זו רמוזה בפ"י בה"ה במשאל"ס וא"כ להס"ד ה"א דהני נשי לא הזכירו יציאת הנפש רק מת במים והתיר נשותיהם ש"מ לא בעי וקברתיו והו"מ למדחי דאמרו ששהו כדי י"נ וכיון שהזכירו שיעור י"נ גם נשותיהם יחקרו אח"ז אלא דבלא"ה צריך לאוקמי באסקינהו משום ותסברא משאל"ס ופי' כיון דאסקינהו הוה כמו וקברתיו ונשותיהם דייקא ויחקרו אח"ז וא"כ תו לא צריך להזכי' שיעור שהי' כיון דאסקי' ולא נדד כנף כמבואר בראשונים:

א"ני"ל דמיירי שאמרו שהינו שיעור י"נ ואנן דחיישי' בע"א למשקר והאשה דתידוק טועה בדמיון שיעור אריכות זמן יציאת הנפש בשלמא כשיאמר קברתיו או אסוקינהו והאשה תידוק ותחקור גם על הקבורה או על העלאה מהמים שוב אין לה במה לטעות אבל שיעור י"נ יש לה במה לטעות:

ועכ"פבעי' ש"ס למיפשט לקולא ודחי דהא בלא"ה מיירי באסוקינהו והוה כמו וקברתיו ולא איפשטי' איבעי' לא משמעתן ולא מעובדא דדגלת (אע"ג דהתם נמי ע"י ע"א הי' דבכל הספרי' כתיב עפ"י שושבינה או כתיב ציון על היו"ד דשושביני' ומעלתו לא עמד ע"ז וכ' מ"ש) מ"מ לא איפשטיא איבעי' דהתם בדגלית נמי אסוקינהו והוה כמו וקברתיו ולא איפשטיא איבעי' ובעי וקברתיו אלא כיון דאמר ש"ס דמיירי במשאל"ס ואסקוהו הוצרך לברר איך הכירוהו בשלמא בראוהו חי במלחמה ומת וקברו מוכיח עליו או ראוהו חי ונפל למים הרי ידעו ומכירו אך בנפל למשאל"ס אפי' ראוהו חי ונפל מ"מ דלמא האי אזיל לעלמא והאי אחרינא הוא כדלקמן בסוגי' דשומשמי משו"ה הוצרך הש"ס להוסיף וחזיוהו לאלתר והכירו בט"ע ובזה לא חיישי' דהאשה דייקי בדדמי דכבר כתבתי שכ' המרדכי שאין לומר כן אלא ממת לחי שיש לה במה לטעות אבל מדמיון צורה לא מיירי אלא האשה תידוק באמת וא"כ סגי בהא דחזיוהו לאלתר. ושוב אמר ש"ס ואמרי סימני' וכ' המרדכי ורוב הראשונים דהוה וי"ו המחלוקת או סימני' פי' א"נ לא חזיוהו לאלתר ולא סמכי אט"ע אלא אסימני' דלא עלי' דט"ע סמכי' אלא אסימני' והשתא לא נחית ש"ס באי אלו סימני' מיירי אי מובהקי' או סימני' אמצעי' דאין כאן מקומו של דין זה אלא סימנים המועילי' למר כדאית לי' ולמר כדאית לי' ואין כאן מקום לומר דמיירי בצירף ט"ע עם סימני' כמ"ש תוס' דז"א דהא מיירי בא"נ ע"י סימני' בלא ט"ע דלא הוה לאלתר או דהוה מכה וליכא אלא סימני' בלא ט"ע וע"כ דמיירי בסימני' המעולים. ומפי' רש"י נראה דהוה מפרש א"נ דמיא לא צמתי וליכא למיסמך אט"ע אפי' לאלתר ומיירי בהיכר ע"י סימני' ולפ"ז לקמן למסקנא לקמן דמיא צמתי לא בעי הכא סימני' ומיהו למאי דמסקו תוס' סוף ד"ה וקאמרו וכו' דהכא מיירי שאין פרצופו שלם אלא אכלו כוורי א"כ איכא מכה ומרזו א"ש פירש"י בלא"ה וה"ק או דגופם שלם הי' וחזו לאלתר בט"ע א"נ אכלו כורי והכירום בסי' והשתא בין לפי' המרדכי בין לפירש"י הלכה דבעי' אסקינהו אבל סי' לא בעי' אי חזוהו לאלתר דאט"ע מהימן העד והאשה דייקי בו שפיר:

ולאשייך הכא שיטת הר"י דמייתי הרא"ש והוא שיטת רז"ה לחלק בין ראה הטביעה ללא ראה דהא לא מספקינן כלל שהע"א יאמר בדדמי אלא שמשקר ומה לי ראה או לא ראה אלא שהתוס' ס"ל דהני לישני פליגי לדינא דללישנא קמא סמכי' אע"א בט"ע אפי' ראה הטביעה וללישנא ב' חששו שמא יאמר בדדמי הואיל וראה הטביעה דאע"ג דלענין דמיון שבין מיתה לחיים לא מספקי' בע"א רק שמשקר אבל לא שיאמר בדדמי מ"מ לענין טביעת עין חייש לישנא בתרא אע"א גופי' שטעה בדמיונו אי נמי י"ל לב' הלשונות טועה בדמיונו רק לל"ק מיירי בראה הטביעה וסגי בט"ע כדחזיוהו לאלתר וא"נ לא מהני לאלתר משום שראה הטביעה ויהיב סימנא וכו'. ולפ"ז כ' תוס' בסוף דבריהם דאפילו מיירי בסי' אמצעי וסי' לאו דאורי' מ"מ הכא שהעד הכירו לאלתר בט"ע וזה אנו מאמינים לו ע"י דייקת האשה שתידוק שמצא איש שדומה בדמיונו לצורת בעלה אלא דחיישי' דטעה בדמיון הדומה לזה הדמיון לזה מצרפי' סי' האמצעי דאיך אירע במקרה שאותו שהי' לו דמיון קרוב לפרצוף של זה הי' לו ג"כ סי' אמצעי כזה ומבין שניהם נעשו סי' מובהק:

ופר"מכ' בכוונת תוס' דבר שכליי לפי הבנתו בבית שמואל סק"ע דלמ"ד סי' ל"ד אם נישאי' ל"ת וחלילה לומר כן אלא הכי קאמר כיון דלרי"ף לאו דאורי' א"כ לא תנשא לכתחלה ואם נישאי' לא תצא דהא איכא מ"ד סי' דאורי' אבל לאותו מ"ד דסי' ל"ד פשיטא דתצא והשתא כתבו תוס' דר"ח חייש לחומרא דלישנא בתרא דבעי' סי' ואנן לא נהיגי כן אפי' בראו הטביע' ע"כ כ' תוס' לחלק בין פרצופו שלם או לא:

בשיטת ופי' הרז"ה קרוב מאוד להתוס' הנ"ל אלא דס"ל דעיקור איבעי' הוא אעד בעצמו שיאמר בדדמי וכל הטעיות שוין בספק זה שיטעה בין מיתה לחיים ובין שיעור יציאת הנפש לפחו' מכשיעור בין דמיון פרצופו של זה לשל זה וכל זה בראה וידע המלחמה או הטביעה דאל"ה לא ס"ד שיאמר ע"א בדדמי ובעי למיפשט משני ת"ח והתם בודאי ראו הטביעה דאל"כ למה הוזכר טביעה כלל לא ה"ל למימר אלא מעשה ונמצאו ב' ת"ח והתיר רבי נשותיהם ע"פי נשים בשלמא לקמן גבי דגלית הוצרך להזכיר הטביעה לומר שידענו שהי' כבר ה' ימים מעת הטביעה ולעולם אפשר האי שושבי' לא ראה ולא ידע הטביעה ברם הכא בעובדא דת"ח לאיזה צורך הוזכר הטביעה או לא שזה גופי' הי' עדותו של נשים שראו ספינה שטבעה ולמסקנ' אסקוהו קמיהו ג"כ ולפ"ז פי' הש"ס הכי ותסברא משאל"ס נינהו אע"כ אסקוהו קמיהו והשתא יש לספק אי חזיוהו לאלתר ובט"ע הותרו ואיפשיט לקולא או דלמא ע"י סי' ולחומרא ולא איפשט איבעי' ולחומרא דע"א חיישי' שיאמר בדדמי בכל מילי הן בין מיתה לחיים והן בשיעור י"נ והן בדמיון היכר פניו:

שיטתהרי"ף כמו שהבין הרמב"ן במלחמו' ה' ובחי' ליבמות דפשיט דע"א בעי וקברתיו דאפילו ב' עדים בעי' וקברתיו כדמסקינן באשה עצמה אך האיבעיא היא אחר שכבר אמר וקברתיו אי חיישינן למשקר וצריכי' צירוף דייקת האשה והיא לא תידוק אלא אי מת ולא אקבורה וה"ה דאיכא למיבעי אכל מיני בדדמי שאפי' הע"א יפרש דבריו אולי משקר והיא לא תידוק כולי האי ותסמוך במה שיכולה לתלות ובעי למיפשט משני ת"ח דהוה ס"ד דלא אסקוהו ואשיהוי שיעור י"נ המנוהו ש"מ ע"א לא משקר ודחה שאסקוהו היינו וקברתיו וחזיוהו לאלתר בט"ע ואמנם במה הימנוהו במה שאמר ג"כ סימן ממוצע שא"א שידע האדם הא סימנא כ"א מי שהתעסק עמו במיתתו ומטלטלו ממקום למקום והשתא לא אדיוקא דאשה סמכי' כמו בשאר ע"א אלא אסימני' סמכי' כמו שמחזירי' אבדה בסי' דכתי' דורשהו שלא יהא רמאי ובמאי דרשינן שאינו רמאי ע"י שאומר סימני שמלה למר מובהק ביותר ולמר אמצעי ה"נ אומר סי' או מובהק אי סי' ל"ד או אמצעי אי סי' דאוריית' ובלבד שיהי' במקום מוצנע שאין דרך שידע אותו הסי' אלא המכירו תכריכיו ומזה נדע כי אמת נכון הוא דאסקי' וקברו להאי גברא ולא צריכי' לדייקא דאיתתא אלא דבמלחמות ה' לא הבנתי כיון דע"כ בעי' סימנא א"כ תו לא צריך ט"ע וחזיוהו לאלתר למה לי וצריך לפרש כמו שפרשתי בהרז"ה הנ"ל דהוא מלשון דחיית הש"ס והכי קאמר אסקוהו ולא ידענא אי מהימן וסגי בחזיוהו לאלתר או לא מהימן ובעי נמי סי' במקום מוצנע אמנם בחי' רמב"ן שנדפס בטעות וצריך הגה' משמע קצת דמיירי באיש מארץ נכרי' שלא הכיר זה מעולם ומצייר לפנינו צורת פרצופו של זה כדמותו וכצלמו א"נ סי' במקום מוצנע וכנ"ל ושניהם הוה לסיועת העד שלא יצטרכו דיקותה של אשה ולא איפשטא איבעי':

וס"ללרי"ף דאיפשטא איבעי' בעובדא דדגלת דהי' ע"י שושבינו שיודע צורת פרצופו וגם סימני מוצנע שלו וכדאמרי' לקמן בסוגי' דמאן דעייל ונפיק לא מהימן בסימנא וה"נ שושבין לא מהימן בסימן מוצנע ואפ"ה הימני' רבא ברי' דר' יוסף בר חמא ש"מ לרבא גופי' פשיטא לי' דע"א לא משקר מבריתא דכרכום ובשמעתי' רבה בר נחמני בה"י גרסי' הא הוה בעי למיפשט מבריתא דמדינה משובשת בגייסות ולא עלתו בידו ואיהו פליג עם ר"ח בשומשמי' אבל לרבא תלמידו פשיטא לי' מבריתא דכרכום דע"א מהימן ובפרט שיאמר וקברתיו או אסקי' שנדע שלא אמר בדדמי ושוב נאמן בכל דבריו אע"ג בע"א בקטטה לא איפשטא איבעי' ולא מהימן משום דאיכא קטטה שמא שוכרתו אבל בעלמא לא ניחיש להכי ואין לומר כדחיי' הרז"ה דלמא עובדא דדגלת מיירי בלא ראה הטביעה דז"א כיון דלא מטעם חשש בדדמי אתאינן רק משום שמשקר א"כ מה הפסד יש בראיית הטביעה ולשיטה זו צריך שיאמר וקברתיו ושיהוי י"נ ואסקוהו וכדומה אבל מהימן הוא בכל דבריו אפי' בלי סי' במקום מוצנע לענין סימן איפשטא האיבעי':

דשיטת הרי"ף על פי פירושו של הרא"ש דהאיבעי' היא אע"א אי אפי' וקברתיו לא בעי דמילתא דעביד לאיגלוי לא משקר או אפי' וקברתיו לא מהני משום דהאשה לא תידוק ודלא כרמב"ן דפשיטא לבעל איבעי' דבעי וקברתיו וכמ"ש נימוק"י לא כן אלא בהצד דמילתא דעביד' לאיגלוי' לא משקרי אינשי לא בעי וקברתיו אבל לאידך צד לא מהני וקברתיו וס"ל נמי דלאו דוקא וקברתיו אלא כל ספיקא דשייך בהו בדדמי שוין בענין זה לכן בעי למיפשט משני ת"ח מדמיון שיעורים דהכל חד ולמסקנא לא איפשיטא בשמעתין אלא מעובדא דדגלת ומהתם לא איפשטא אלא דסימני' לא בעי אבל אסוקינהו בעי והיינו וקברתיו והוא דרך אמצעי דוקברתיו בעי ומיהו מהני ועיי' תשו' הר"ן וס"ל לרי"ף למסקנא הזאת ה"ה בשני עדים בעי' וקברתיו ועל זה הקשה הרא"ש הא להס"ד כל הדמיונות שוים הם וספק דוקברתיו וספק שיעור י"נ שוים הם ומשו"ה פשיט משני ת"ח ולהרי"ף גם בשני עדים הי' הספק א"כ מאי צריך לומר מאה נשי כחד גברא אפי' אי הוה כתרי גברי הי' מקום למיפשט דלא חייישי' לבדדמי כלל והראב"ד ס"ל אפי' בחד לא בעי וקברתיו מעובדא דחסא ועל זה הקשה הרא"ש הא למסקנא שאני ספק וקברתיו דמחמרי' משא"כ בספק שיעור י"נ וכיון בעובדא דחסא דבאמת לא אסקי' דהא אכלי' כורי וע"כ שהה שיעור י"נ רק דטעה בדין משאל"ס ואי הי' יש להן סוף הי' מותר לכתחלה משום דשהה שיעור י"נ ולמסקנא אין הדמיונו' רק וקברתיו בעי:

שובכ' הרא"ש ומייתי שיטת הר"י שבתוס' ודברי ר"ח לשיטתיהו אע"ג דלשיטת הרי"ף דס"ל להרא"ש כוותי' לא נפקא מיני' מידי מ"מ נילף מהר"י כי היכי דלדידי' היכי דלא ראה הטביעה לא חיישי לבדדמי ולא בעי סי' נהי להרי"ף בלאה"נ לא בעי סי' מעובדא דדיגלת מ"מ נחתינן דרגא לדידן אפי' לאלתר לא בעי כשלא ראה הטביעה דהא למסקנא העד נאמן ורק חיישי' לבדדמי בעד ובעי וקברתיו או אסקינהו וחזי' לאלתר וי"ל כשלא ראה הטביעה לא בעי לאלתר אלא שהקשו על הרא"ש א"כ ס"ל להרא"ש סברת הר"י א"כ מוכח מדיגלת דבעי לאלתר אפי' בלא ראה הטביעה כמ"ש הרז"ה וצ"ל דהרא"ש ס"ל דכשנמצא ולא ידעי' זמן טביעתו תלינן מסתמא שהוא אחר ג"י וא"כ גם בעובדא דדיגלת לא הוה צריך להזכיר הטביעה אלא א' נמצא אגישרא והותרה אשתו ע"י שושביני' ואי משום להודיע שהי' אחר חמשה ימים הא בלאה"נ תלינן שהוא אחר כמה ימים אע"כ התם נמי איירי בראה הטביעה ומשו"ה בעי התם לאלתר ואפי"ה לא בעי סימני' וא"ש:

אמנםהטור וכן ברמזי' נקיט חומרי מתניתא דאם לא ראה לאלתר ואין בו סי' בעי תרתי לטיבות' א' שלא ראה הטביעה ב' שיהי' גופו שלם דלהר"י לא מהני שלא ראה הטביעה אלא לשלא בעי סימנים אבל לאלתר בעי דהרי לשיטת הרז"ה וסיעתי' האי דדגלית מיירי בלא ראה הטביעה ואפי"ה הוה בעי לאלתר וע"כ התם נשחת קצת הפרצוף ולהרא"ש אפשר לא ס"ל האי חילוק בין שלם לחבול אלא בין ראה ללא ראה והאי דדיגלת מיירי נמי בראה וכמ"ש לעיל בשיטת הרא"ש ע"כ החמיר ובעי תרווי' לא ראה ושלם בפניו אז לא בעי סי' אפילו לא ראה לאלתר:

וראיתימ"ש פר"מ אדברי ח"מ בתשובתו שכ' דפלוגתת הפוסקי' הוה כב' כיתי עדים ומוקמי אשה בחזקת א"א ופקפק פר"מ דעדי' מכחישי' אהדדי לגמרי זה אומר מת וזה אומר חי הוא אבל הפוסקים לא מכחשי לגמרי דאפשר גם להמחמירי' שאין לסמוך על עדות כזה מ"מ אפשר שהוא מת יפה כתב וראוי למי שאומר' ויעיי' בית שמואל סקמ"ז וקונטרס עגונה סי' רכ"ו אך מ"ש פר"מ עוד דתרי ותרי עדים גרועי משום דאיכא חזקת א"א טפי מבפוסקי' נהפוך הוא ספיקא דתרי ותרי קילא דכת ראשונה מפקא מחזקה לגמרי יעיי' עירובי' ל"ה ע"ב בש"ס ורש"י ותוס' ויעיי' שיטת רבנו יצחק ב"ר ברוך שבתוס' כתוב' כ"ו ע"ב ד"ה אנן וכו' ואפי' לא קיי"ל הכי מ"מ הסברא דעדי' עדיפי מדייני':

עדכה הארכתי לפרש הסוגי' העמוק' הלזו ולבאר כל שיטות הראשונים אחר שעיינתי בתשו' הר"ן והריב"ש ומהריב"ן לב ובתשו' מה' בצלאל אשכנזי ומ"ב וכדומה גדולי האחרונים ודברי יש"ש דיבמו' ולא הלכתי אחרי החדושי' לילך בדרך מרחוק וגדולות ונפלאות שרוב הדרכי' האלו בחזקת סכנה ואין בהם מצוה לפסק הלכה:

ואמנםבנידון שלפנינו הצורך מעט מכל פלפולא הנ"ל ואומר האם אמנם דאין מעידי' על השומא שעשוי' להשתנו' ומצוי בבן גילו וגם על צמצום מקום יפה כ' פר"מ שאין זה צמצום המועיל כמו נקב בצד אות פלוני וגם בלא"ה כבר כתבתי במקום אחר דאי לא חזיוהו לאלתר ונשתנה ונתפח א"א לצמצם מקום משום דעור פניו נמשך למעלה למטה ונשתנו מקום הסימני' המצומצם ואין לסמוך על זה כלל כ"ש הכא שנתפח בפנינו:

ומהדנ"ל בשריותא דהאי עלובתא די"ל מנין ויחוד מקום הוה סי' כגון בשומשי' דאמר הכא והכי הוה ובחביתא רמיין אי לאו דהך חושבנא רגיל הוא בשומשי' שבחביתא הוה מנין שבאותו מקום סימן כמ"ש תוס' ד"ה איתרמוי איתרמי לי' וכו' יע"ש ובמ"ש תוס' ב"מ כ"ג ע"ב ועיין ב"ש סקנ"ה וע"ב ובט"ז ססקי"ח מבואר דמנין במקום ידוע ממש הוה סימן מובהק לכ"ע וגם שם לא פליג אלא משום שהסי' במנין אנשים ששים אנשי' ושמא נתחלפו אבל בנידון שלפנינו שהי' מנין שלשה שומים במקום ידוע ומכ"ש בשלש' מקומות מפוזרים ידועי' בהא כ"ע מודים דמנין ומקום כזה הוה סי' מובהק לכ"ע בלי ספק ולא יחלוק הרמב"ם ושום פוסק למעיין היטב בטענותיו של ט"ז ומכ"ש דאיכא פוסקי' טובא דמקילי' לגמרי דמנין הוה סי' מובהק והכא איכא תרי סהדי כ"ה שלמה בכה' ליפמאן וכה' יששכר בן כה' יודא שראו ג' ווארצלין בג' מקומו' ידועי' הנ"ל ובשגם כי א' מהם בגבו שהוא במקום מוצנע שאפי' ע"א מהימן כה"ג להרי"ף ורמב"ן ולכאורה הי' עדות זו כדי להתירה לגמרי בלי שום פקפוק:

אלאדיש לעיין דהא ביבמות ק"כ לחד לישנא ס"ל לרבנן אין מעידי' על השומא משום שמצוי בבן גילו ולחד לישנא משום שעשו' להשתנו' ונ"ל דנפקא מיני' בין הני לישנא כנ"ל באם אין הסי' בהשומא עצמה אלא במספרם ומקומם דמשום עשוי' להשתנו' ליכא ומשום שמצוי' בבן גילו איכא דפירש"י שנולד עמו במזל א' וא"כ אותו מצוי בו השלשה ובאותן המקומות ממש ולכאורה משמע מהרמב"ם פי"ג מגירושי' הלכה כ' דהלכה כלישנא בתרא דלא אמרי' מצוי' בבן גילו מדכתב אין מעידי' על הסי' אפי' שומא מדכ' אפי' אי אמרת בשלמא דריעותא דשומא משום עשוי' להשתנו' הוה רבותא אע"ג דשומא בעצמו הוה סי' מובהק ביותר מ"מ הואיל ועשוי' להשתנות חזר להיות אינו מובהק מכ"ש סי' אחרים שאינם מובהקים בעצמותן אלא אי אמרת ריעותא דשומא משום שמצוי בבן גילו וא"כ אין לך אינו מובהק יותר משומא דשארי סי' שנולדו ע"י סבות מתהפכים כל חלי וכל מכה וצלקת פשיטא שאינם מצויים בבן גילו וא"כ מאי אפי' שומא אע"כ ס"ל לרמב"ם לישנא בתרא עיקור ולא תלינן במזל ואפשר דזה תלי' בפלוגתא דמס' שבת קנ"ו ע"א אי מזל שעה גורם אי מזל יום ולעולם הלכה כריב"ל בכל מקום דאמר מזל יום גורם ולא מזל שעה וא"כ י"ל הך לישנא דאמר מצוי בבן גילו היינו למ"ד מזל שעה גורם י"ל כל הנולדים באותה הרגע המזל פועל בהם ככה אבל למאי דקיי"ל כריב"ל דשעה אינו פועלת אלא היום וכי ס"ד כל הנולדים ביום א' יהי' סי' שומי' שלהם שוים בתמיה אע"כ ליתי' להנ"ל ומשו"ה לא פסק הרמב"ם להך לישנא וא"כ מנין הווארצלי"ן ומקומם הוה סי' מובהק לכאורה אלא שאין לעשות מעשה על סברתי מדעתי עד שנמצא צירוף התירים אחרים:

והנהביבמות וב"מ אמרי' אב"א גופו ארוך וגוץ וכליו חיישי' לשאלה אב"א בחיורי וסומקי וסידור הש"ס צ"ע קצת דה"ל לסדר בתחלה ארוך וגוץ וחיורי וסומקי דדמיא להדדי והדר ה"ל למימר וא"א כליו אפי' סי' מובהק חיישי' לשאלה ועוד מה"ת לפרש גופו בסי' גרועי' ארוך וגוץ וכליו בסי' מובהק ומשום שאלה אדרבא הי' לנו לומר כליו דומיא דגופו בסי' גרוע אבל סי' מובהק לא חיישי' לשאלה ועוד דכבר עמדו קדמוני' והקשו אלישנא דחיורי וסומקי דה"ל מתני' זו ואצ"ל זו השתא סי' בגופו לא כ"ש בכליו ובלאה"נ חיורי וסומקי משנה שאינו צריכא היא ואיך יעלה על הדעת שיהי' סי' שזה לבוש מלבוש לבן פשיטא שאין כולי עלמא מלובשי' במלבושי' בצבעי' שוני' זה לבן וזה אדום ואיך יכנס זה בגדר סי' בשלמא ארוך וגוץ י"ל ארוך יותר מן הראוי ומורגל וכן גוץ וקמ"ל אפ"ה לא הוה דהרבה ב"א כן הוא אבל חיורי וסומקי מה שייך הרבה בני אדם מלובשי' כן הלא כולי עלמא מלובשי' כן ואין כאן שינוי שיהי' להיכר וסימן גם יל"ד דלא ה"ל להאריך בחיורי וסומקי ורש"י מאריך עוד שחור לבן אדום ובקיצור ה"ל למימר כליו בציבעא:

עכנלע"דאה"נ לא יעלה על הדעת שצבע המלבוש יהי' סי' בשום אופן שבעולם אך מיירי שאומר מלבושו העליון הי' לבן ושתחתיו אדום ומכנסיים שחורי' וכדומה וה"א צירוף אלו הצבעי' הוה סי' והיינו חיורי וסומקי דקאמר ש"ס ולבן ושחור ואדום דפירש"י וקמ"ל דהרבה בני אדם יש להם צירוף כזה ג"כ והשתא לא הו"מ לסדר תחלה חיורי וסומקי והדר ואב"א חיישי' לשאלה דאז הוה מפרשי' ואב"א חיורי וסומקי בהדדי אה"נ דהוה סי' אלא חיישי' לשאלה דז"א דאי חיורי וסומקי הוה סי' תו לא חיישי' לשאלה דכל מלבושיו לא מושיל אינשי כידוע סברא זו וע"כ לא השאיל אלא א' או ב' ממלבושיו הלבנים או האדומים והנה זה הנמצא חיורי וסומק צ"ל הסומק השאיל לו והחיורי הי' לבש מעצמו וצריכי' לנזדמין להשאיל סומק שלו לבעל לבן כדי שיהי' שוה עם שלו סומק וחיורי וזה לא אמרי' ולא חיישי' לשאלה בכי האי גוני דהוה שאלה דיחיד ויעיי' ס' זו תשובת חכם צבי ומשו"ה אמר תחלתה ואב"א חיישי' לשאלה ומיירי בסי' מובהק באחד ממלבושיו כגון נקב בצד פלוני א"נ טב"ע במלבוש אלא חיישי' לשאלה ולהאי לישנא חיורי וסומקי בצירוף הוה סי' מובהק ועוד אפי' לשאלה לא חיישי' גבי' כנ"ל שוב אמר לישני אחריני לשאלה לא חיישי' בסי' מובהק אפי' במלבוש א' והכא בצירוף חיורי וסומקי לא הוה סי' מובהק כנלע"ד פי' הסוגי':

ובנידוןשלפנינו יש כאן שני עדים שהכירו בט"ע את הלייבל שהי' לבוש ה"ה כה' קלמן וכה' רפאל שהכירו בט"ע לייבל שלו שהי' בלויא והכירוהו בט"ע וע"א כ' יעקב חייט מכיר בט"ע את משיחה אדומה שהי' נקשר בכתונת בבית הצוואר ושהיתה ארוכה וחתכה וקיצרה בביתו טרם נסיעתו ואפי' י"ל ע"א בט"ע אומר בדדמי ולרי"ף אפשר אפי' בשני עדי' הכא דאיכא נמי סימני' עכ"פ אע"ג דהשתא עסקי' אי סי' דשומא מצוי בבן גילו מ"מ הא כ' תוס' אפי' אי סימנים ל"ד מ"מ מועילי' לצרף לסמוך על דמיון ט"ע וע"ד שפרשתי לעיל כונת התוס' ומכ"ש הכא שסי' א' במקום מוצנע בגבו דמועיל טפי לידע שאינו משקר וא"כ אחרי שיש לנו ט"ע בב' מלבושיו א' בלויא וא' סומק ואותן שראו הטביעה ראו שפשט מלבושיו ולא השאיר עליו אלא זה הלייבל והכתונת וכל כליו לא מושלי אינשי ורק שהשאיל את הלייבל למי שהי' לו ג"כ משיחה אדומה בט"ע כזו זה לא חיישי' ומכ"ש שצ"ל שהשאילו לבן גילו שיש לו ג' שומים במקומ' הללו ממש והי' לו ג"כ משיחה אדומה בכתונת שלו או השאיל משיחה אדומה למי שהי' לו לייבל שיש לו ט"ע כזה בודאי הוא חשש רחוק מאוד ועכ"פ מועיל לצירוף מנין ג' שומים בג' מקומות ידועים שקרוב לודאי שמעיקור הדין אלו לבדם מועילי' להתיר:

והנהפלוגתת רמב"ם ורמב"ן ידוע דרמב"ם בפי' המשנה ספ"ג דגיטין מפרש ספינה שאבדה בים שנותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים היינו שאבדו משיטי' וכלים הא נשברה ממש כבר אין לה חזקת חי כלל ולרמב"ן אבדה היינו נשברה ונותני' חומרי חיים וחומרי מתים משום שאפשר שינצלו אנשי' ע"ג דף הא משמע מזה כשנטבעו ממש בתוך המים וכיסה עליהם כמים לים מכסים שוב אין לה חזקת חיים ולע"ד משיטת שניהם יש ללמוד כדעת הסוברי' דבמים שאל"ס לא בעי' שיהוי כדי י"נ מן התורה וכן משמע להדי' למעיי' בלשון חי' רמב"ן בעובדא דב' ת"ח ועיי דברי ה"ה גבי משאל"ס פי"ג הלכה י"ט ובכ"מ ד"ה עד א' אומר וכו' ע"ש דלפע"ד הנוסחא מים שיש להם סוף בעי שיהוי ולא מים שאל"ס ועיי' מ"ש לח"מ סוף הלכה וכו' והנלע"ד כתבתי וטעמא רבא איכא דאי במים שאל"ס בעי מן התורה שיעור שיהוי א"כ לא תועיל שיהוי כלל דכיון שעלו עליו המים וכיסוהו לא ינוח במקום ההוא כי יובילוהו למרחוק ואפי' יצא משם לא יצא במקום ההוא שנטבע אלא ברחוק כמה מילין ומה יועיל שיהוי כדי י"נ אלא לא בעי' מן התורה דמיד שנטבע וכיסוהו המים על הרוב לא יכול לצאת כי שטף מים רבים לא יניחוהו ומ"מ מדרבנן חיישי' למיעוט שיוצא במקום רחוק ואשפלוהו גלי וא"כ אין כאן איסור דאורייתא לפי הנוסח שבג"ע דמשמע שראוהו שנטבע ממש ומיהו לרוחא דמילתא כתבתי זה דאפי' לא יצאתה מחזקת א"א בשעת הטביעה מ"מ על המציאה לבד יש להתיר ע"פי סימני גופו וט"ע דבגדיו לפי האמור לעיל:

כלזה נלע"ד ואם יסכים עמי עוד רב א' מופלג ופר"מ ג"כ הריני ממסכימי קום להתיר איתתא זו לעלמא אחר שישבו ב"ד של שלשה ויתירוה כדין ואחתום בברכה הכ"ד א"נ דש"ת. פ"ב נגהי ליום ב' ט"ז למב"י שהוא ב' דר"ח אייר תקפ"ו לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

והנהבמתני' הוזכר שיהוי כדי י"נ בהתירא דלכתחלה דמים שיש להם סוף ובריב"ש יהיב שיערא ג' שעות כדאמרי' לקמן שעה ראשונה אמר שלום שני' אמר שלום שלישי' אמר עלתה ור"ל תחלת שעה ג' ואמנם מהרי"ט חא"ע סס"י כ"ו הוכיח שהם שעות קטנות זמן מה וישער כל אדם לפי המשוער שיכול לחיו' במי' אמנם בדיעבד אם ניסת בלא שיהוי שיעור הנ"ל לא נתפרש בין ביש להם סוף מאין להם סוף מה דינו ומסברא בלא שהה שיעור יציאות הנפש חמירא יש להם סוף מאין להם סוף דבמערה קצרה קרוב לודאי שיצא בעוד נפשו בו משא"כ משאל"ס שהם או רדופים יובילוהו מרחוק ומבלבלי' דעתו ומחשבתו וגם רוחב הנהר רחוקה מהצלה מבור קצר ואפי' קוו וקיימא איכא גלי דמבלבלי ואי ליכא לא הא ולא הא כיון דסתם אין להם סוף אית בהו מחילו' דרכו ליפול בא' הפחותו' ואינו יכול לצאת ועכ"פ היכי דרדיפי' מיא סברא גדולה היא שמיד שנפל קרוב הוא למיתה מן החיים וי"ל אפי' בלא שיהוי נמי יצאה מספק אי' דאוריתא:

אמנםבתשו' המיוחסת לרמב"ן סי' קכ"ח פשיטא לי' לאידך גיסא דלא יצאה מאשת איש דאוריתא אם לא שהה עד כדי י"נ ומייתי לי' ראי' ממתני' ספ"ג דגטין דספינה שאבדה בים נותנים עליהם חומרי חיים וחומרי מתים ועיי' בפי' המשנה להרמב"ם מפרש ספינה שאבדה כלי משיטה אבל היא לא נשברה משמע אבל נשברה אין נותני' עליו חומרי חיים ויבואר לקמן אי"ה עוד:

**ובתשו'**מהר"א ששון סי' א' כ' להוכיח דפליגי בהא הרי"ף והרמב"ם והיינו עפ"י מה שפי' בדבריהם הריב"ש סי' שע"ט וכ' מדס"ל להרי"ף דבמים אם לא אמר וקברתיו אפי' אם נישאי' תצא ע"כ מיירי בלא שהה דאל"ה תיקשי תיפוק לי' דבכל משאל"ס לא תצא אע"כ התם בשהה והכא בלא שהה ומדכ' עוד הריב"ש דרמב"ם פליג וס"ל בלא אמר וקברתיו לא תצא והיינו בלא שהה כנ"ל מוכח להרמב"ם שהה לאו דאורי' ולא תצא ושוב נכנס לפרש ג' בבות חלוקו' שכ' הרמב"ם פי"ג מה' גירושין הלכה י"ט כ' ע"ש ולפע"ד ע"כ לא פליגי אלא אם עכ"פ הועלה אח"כ מהמים אלא שלא אמר וקברתיו ואז אע"ג דמתחלה לא שהה כיון שעכ"פ נפל למים וגם ראה אח"כ א' מת ע"פ המים משו"ה אם ניסת בלא וקברתיו לא תצא דחשש בדדמי להרמב"ם לא אלים להוציא אשה מבעלה אבל אם ראה טביעה ולא הועלה מן המים כלל אזי י"ל אם לא שהה תצא דאפי' נאמר חששא דאורי' לא הוה להרמב"ם כמוכח מפי' המשנה הנ"ל מ"מ תצא מדרבנן והשתא יוצדקו ג' הבבות שברמב"ם מתחלה ובהלכה י"ט מיירי בלא שהה אבל הועלה מהמים בעי לכתחלה וקברתיו ובדיעבד לא תצא בבא שני' מיירי שלא הועלה מהמים ע"כ בעי שהה כדמסיק כ"מ מלשון ולא עלה ואז אם ניסת לא תצא אבל אי לא שהה תצא ושוב כ' דין זה ממש בגוי מסל"ת ולא הזכיר ולא עלה כי סמך אשלפניו כמ"ש כ"מ וא"ש:

ואםאולי נאמר דבשהה כדי י"נ וגם מצאוהו אח"כ מת לא בעי וקברתיו דכל היכי דאיכא תרתי לטיבותא לא בעי' קברתיו ותינשא לכתחלה יש ליישב לשון ה"ה שם במ"ש ומתבאר מדבריו וכו' שנתקשה בכ"מ בלשון זה ולהנ"ל ניחא:

**ועיי'**מבי"ט ח"ג סי' ק"ט שכ' בעדות עמרם יצאה אסתר מחזקת א"א למי שנשאה בדיעבד כדין משאל"ס שהעיד שנטרפה הספינה ונטבעו כולם וכו' ובעדות הגוי מסל"ת הותרה אסתר להנשא לכתחלה כי הוא העיד וכו' ומצאו האנשי' הטבועי' אחר ג"י לטביעה וקברו היהודי שבתוכה וכו' ע"ש הנה מה שהצריך להקדי' דע"י עדות היהודי הותרה האשה בדיעבד ויצאה מאי' דאוריתא אע"ג שע"י גוי מסל"ת וקברתיו מותרת לכתחלה נ"ל לטעמי' אזיל שכ' בח"ב סי' מ"ט וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד וכו' מה שלא ידע הישראל השלים הגוי כיון שאינו צריך עדותו אלא להתירה לכתחלה מהמנינון ליה וכו' ע"ש וא"כ ה"נ אי לאו שכבר הותרה ע"י עדותו של עמרם מן התורה לא הי' מועיל עדותו של גוי מסל"ת משום דהוה חצי דבר דצריכי' לעדותו של ישראל ע"ש ומ"מ צ"ע איך היתר ע"י עדות ספינה שטבעה והיינו ספינה שאבדה בים דמתני' דעכ"פ לרשב"א בתשו' אסורה אע"כ כיון שמצא הגוי מסל"ת אח"כ מתים בשפת הים לא בעי' שהה כדי י"נ וכנ"ל:

מיהושם ח"ב סי' מ"ט כ' ומה שצריך היינו במלחמה ומפולת ומשאל"ס שרובן למיתה וחיישי' דאמר בדדמי שראהו שנטבע בים ושהה כדי שתצא נפשו ולהכי קאמר מת וכו' ע"ש מבואר דאפי' בשהה כדי י"נ ומצאו מת בעי' נמי וקברתיו ודלא כמ"ש לעיל בדעת ה"ה:

**ועיי'**תשו' מהר"י בירב סי' י"ז שהתיר אשה ע"י גוי מסל"ת שראה היהודי שהציל עצמו על קרש מקרשי הספינה והרגו הישמעאלי' וסיים וכ"ש בנידון דידן שאין אנו צריכי' לעדות הגוי אלא להתירה לכתחלה אבל להתירה בדיעבד בעדות היהודי סגי עכ"ל והנה עדות היהודי שם הי' ז"ל עוד העיד ר' שבתי הנזכר איך ראה מת משה קולפאטי כשנפל בים כשנשברה הספינה ולא ראהו שעלה עכ"ל והנה לא העיד על שיהוי כדי י"נ והא קמן שבאמת עלה שראהו הגוי אח"כ רוכב על הקרש ונהרג ומ"מ כ' שהותרה מן התורה ע"י עדות היהודי ומ"מ נ"ל נמי הואיל ואח"כ העיד הגוי שמת עכ"פ אעפ"י שהעיד שנהרג מ"מ מצרפי' לזה שראה טבע אבל זולת זה אפי' נאמר דלרמב"ם בפי' המשנה ספ"ג דגטין הנ"ל אי' דאוריתא אין כאן מ"מ לא הותרה לכתחלה ולפ"ז בשריותא דלכתחלה בראוהו מת אח"כ אפשר כ"ע מודים גם רשב"א במיוחסת סי' קכ"ח הנ"ל כי אין לו ראי' ממשנה דגטין נגד זה:

אחרכותבי זאת מצאתי בתשו' מהר"ב אשכנזי סי' כ"א אחר שהבי' דלפי' ר"ח ורמב"ם בפי' מתני' ספ"ג דגטין הנ"ל משמע דפליגי אתשו' לרשב"א סי' קכ"ח הנ"ל כ' וז"ל ומסתברא לי בנידון דידן כיון דסח דהספינה ההיא נטבעה והאנשים אשר בתוכה נמצאו על שפת הים וקברום אע"ג דלא קאמר תו בהאי שיחה לבד סגי לדונה כדין משאל"ס ואפי' לדעת הרשב"א ז"ל דכיון דסח דהאנשי' אשר בתוכה מתו רחוק הוא שהוא ניצול וכו' ע"ש הרי דאע"ג דאין מעיד שזה מת כלל רק שראוהו שנטבע אע"ג שלא שהו עליו כדי י"נ מ"מ מצרפי' לזה מה שמצאו אח"כ אנשים שבהספינה שמתו ונקברו ומסתמא גם הוא כאחד מהם ס"ל למהר"ב אשכנזי ז"ל דגם רשב"א מודה בזה ולפע"ד גם הרמב"ם לא יקל בזולת זה וא"כ אין כאן מחלוקו':

שובעתה מצאתי בנב"י קמא סי' מ"ג ד"ה ואולם וד"ה וק"ו וכו' העלה ע"י פלפולא דלהריב"ש בלא שהו עליו כשיעור י"נ ואח"כ מצאו א' מת בנהר יצאה מאי' דאוריתא ומסיים שלא מצא לו חבר לריב"ש ולע"ד הדבר מבואר להנ"ל בלי ספק שכן הוא הדין: [עיין לקמן סי' ס"ה]

למיכל חמדת ישראל ולמי בטוחות חכמה ומחזיר עטרה ליושנה ה"ה מאיר עינינו גאון עוזינו וכו' רבינו משה איש אלקים מי שהשלום שלו יענה את שלומו ויאריך ימיו עיניו תחזנה ירושלים נוה שאנן:

עודלא שבה רוחי בקרבי וידי מרתתים על המעשה אשר אירע שבוע העברה בקהלתנו יום ב' יו"ד מנחם בשעה הרביעי אחר חצות היום הלך אחד מחשובי קהלתנו ושמו ר' יוסף כץ עם בתו הילדה לנתר דונאי לשאוב מים לכביסת בגדים ותרד העלמה על שפת הנהר לשאוב ובאותו המקום עמוק מאד ובאות' רגע כאשר העמידה רגליה במים נטבעה ותזעק בקול יללה אבי אבי הצילני נא כי באו מים עד הנפש ואביה קפץ אחריה להצילה וגם הוא טבע במים והי' שם בשעת הטביעה כמה ב"ב מקהלתנו ולא יכלו להצילם באשר לא הי' שם משוט ולא ספן ובנתיים עד שהביאו ספנים וספינות האב ובתו ירדו עד התהום ולא נראו עוד ויעמדו ושהו שם כמה. ב"ב מעת שנפלו במים עד הלילה לערך עד שעה טית והדייגים והמשרתים ברחיים עברו הנה והנה על המים ויחפשו ולא מצאום ומאשר שהבטיחו אלופי קהל מה לספנים שכר טרחתם מאה זהו' כמו השחר עלה ביום ג' חזרו ועברו ספנים על המים והוציאו מן המים הילדה ונקברה בשעה שמינית אחר חצות הלילה ויחפשו עוד כל היום אחר אביה יוסף כץ הנ"ל ולא מצאוהו ויתייאשו מלמצואו עוד וקראתי לב"ב דפה ואמרתי להם אחיי שמעוני ותחי נפשיכם תעמדו שומרי ישראל בכל כפרים עד עיר נייזאטץ והזהרו אולי ימצא הנטבע לראותו בעודו במים ולכל הפחות באם אפשר לראותו תיכף אחר הוציאתו מן המים ואל תתרשלו בדבר הזה למען לא תלכד אשת יוסף כץ בכבלי עיגון ומצוה גדולה היא ומד' משכורתיכם וכן עשו ויום ד' י"ג מנחם בא ספן א' נכרי עם ספינה גדולה עמוסה בתבואה וראה את הנטבע שם על המים שיעור מיל מפה והודיע זאת בין העם ותיכף חטף משרת רחיים א' המשוט יעבור שמה וזה הי' ביום ד' בשעה ה' אחר חצות היום ועוד לא זרחה ולא שקעה השמש ג' פעמים מעת נפילה עד עת המציאה ויביאו את הנטבע לכאן ונקבר על הבית עלמין ביום ה' י"ד מנחם בהשכמה וגם הזהרתי לגבאי דח"ק ושמו ר' קשמן בן ר' משה אליעזר להשגיח בעת התעסקו עם המת בשעת הטהרה אולי ימצא סימן בגופו והנה בעש"ק ט"ו באב אספתי אלי שני אנשים יקרים בעלי תורה לגביית עדות וציויתי לשמש דקהלתנו להכריז שכל מי שיודע ומכוין להעיד יבוא אלינו והנה באו שלשה אנשים והעידו כמו שמבואר בגביית העדות הלוטה באגרת הזאת כאשר אדמ"ו יראה ועתה אחלה פני אדמ"ו נ"י וכו':

במותבתלתא בי דינא כחדא הוינא אנחנו ח"מ ובא לפנינו ה"ר מתתי' בן ר' משולם ז"ל ואמר בת"ע ובעונש אליו"ע וז"ל עס איזט פערשפראכען ווארדען 10 גולדען מינץ ווער דען ערטרונקענען ווירד פינדען. איזט געקאממען איין שיפפער מיט איין גראסעס שיף אונד האט געזאגט ער האט געזעהען איין מענשען אין וואסער. דארויף זינד דיא מילנער גלייך הערונטער מיט צילען אום דען מענשען נו ברענגען זעקס מינוטען דארויף אונד דיא מענשען נעהמליך דיא מילנער דען מענשען האבען שאן אין דיא צילען העריין געהאבט געלעגט בין איך אויף איין אנדערע צילען נאך געקאממען האב איך דען מילנער געפראגט וואו האסט דוא דען מענשען געפונדען אויף דער יבשה אדער אין וואסער האבען דיא מילנער געאנטווארטעט זיא האבען אויס דען וואסער איהם הערויס גענאממען צווישען דען געביש גלייך צעהן מינוטען דארויף האב איך מיך צו דען טאטען הינגעזעטצט אונד האב מיר איהם גענוי אנגעזעהן אונד האב איהם גלייך ערקענט דס דערזעלבע איין היזיגער מיט נאמען ר' יוסף כץ דער מאן פאן ראכלע איזט דען דאס פנים פאן יוסף כץ וואר גאר ניכט פערענדערט:

גםכ' אהרן בן אהרן מקהלתנו הגיד בת"ע ובעונש אליו"ע וז"ל איך בין אויך אויף דער נילען געוועזען מיט הר' מתתי' בן ר' משולם אונד ר' מתתי' הט צו מיר געזאגט זעהע דיר דען מענשען אויך אן האב איך מיר איהם אנגעזהען אונד האב אויך גלייך ערקענט אן דען פנים דאס דערזעלבע ר' יוסף כץ מקהלתנו דער מאן פאן ראכלע איזט:

גםהר"ר קאשמאן בן משה אליעזר הגיד בת"ע ובעונש אליו"ע וז"ל בייא דען מתעסק זיין בקבורה אין דיא פרוה דען אבענד איזט ער געפונדען ווארדען, האב איך איין סימן נאך געזוכט אונד האב געפונדען אן דען שפיטץ פאן דען גומפעך איין גריבל וועלכעס דער יוסף כ"ץ אויך בייא זיינעם לעבען געהאבט האט, אבער דאס פנים האב איך שאן ניממער ערקענט:

וכלזה העידו העדים הנ"ל היום יום עש"ק חמשה עשר במנחם אב שנת תק"צ לפ"ק פה פאלאנקא: - הק' מרדכי ליכטענטהאל חפ"ק הנ"ל: - הק' שמואל קאנראט: - הק' איצק ווארטמאן: בעזה"י יום א' י"ז מנחם תקצ"ט לפ"ק פה פאלאנקא יע"א

שלוםוכ"ט לה"ה הרב המאה"ג החרוץ המופלג כבוד מה"ו מרדכי ני' אבדק"ק פאלאנקא יע"א:

שאלתושאלת חכם חצי תשובה הגיעני פה ואני בקרית חוצות עוסק במרחצאות ורפואות ואין אתי ספרים אפי' לציין המקומות אך יען שלפע"ד אין הדבר צריך לפנים כ"כ ואיתתא דא שרי' לעלמא בלי ספק כאשר גם עיני מעלתו שפיר חזו ע"כ אשיב אמרים קצרים ולב חכם כמותו ישכיל דברים לאמתתן:

הנהכיון שעדים הרבה עמדו על שפת הנהר כמה שעות שהוא הרבה יותר מכדי יציאת נפש דאפי' לפי פשטיות הש"ס בעי' ג' שעות כדאמרי' בבתו של חופר שיחין בשעה שלישי' אמרו ענתה מ"מ הכא עמדו שש שעות ובתשו' מהרי"ט כ' בש"ס הכונה שעות קטנות היינו ג' מיל כמ"ש תוס' בסוטה גבי מרים המתינה שעה א' היינו מיל א"כ פשיטא ופשיטא דשהו עליו הרבה והרבה יותר מכדי יציאת נפש נמצא כבר יצא הנטבע מחזקת חיים והאשה יצאה מחזקת אשת איש ומן התורה תינשא לכתחלה ורק מדרבנן החמירו שלא תינשא לכתחלה משו' חומרא דא"א לא אזלי' הכא בתר רובא ומ"מ אם נישאת לא תצא ועיי' תוס' ספ"ק דב"מ ד"ה איסורא וכו'. נמצא אין כאן אלא איסורא דרבנן:

ונחזיאנן הספן הגדול שאמר שראה א' צף ע"פ המים הוא הסיח לפי תומו ולא ידע מאומה אך הספן השני שעבר בספינתו עפ"י דבריו של ראשון הוא לא הסיח לפי תומו שהוציאו מן המים אלא ע"י שאלה וחקירה אמר שמן המים הוציאו ואפשר שני חששות א' שמא זה שראה הספן הראשון הובילוהו המים מרחוק וזה שהבי' הספן השני אחר הוא וביבשה מצאו וא"נ הוא אותו הגוף בעצמו מ"מ שמא בינו ובינו פלטו המים ליבשה ושהה שם ומן היבשה הוציאו הספן ולא לבד שאינו מסיח לפי תומו אלא אפי' לפי תומו לא יאומן דמחמת גאוה והתפארת אומר שהוציאו מהמים שהוא לו לתפארת ולהרבו' שכרו וגרע מקונטרמיסין:

ומ"מנלע"ד פשוט להקל דבדרבנן אמרי' זה שאבד זהו שנמצא ואפי' בקרדום שהניחו בזוית זו ומצאו בזוית אחרת דאיכא ריעותא בפנינו אמרי' זה שאבד זה שנמצא בדרבנן עיין פסחים מ"ד ע"ב ואמרי' בעלמא חזקה כאן נמצא וכאן הי' כבר ולא מחזקי' ריעותא ממקום למקום אפי' בדאורייתא וה"ה דנאמר בהיפוך כאן במים הי' כשראוהו הספן הראשון וכאן במים נמצא ע"י הספן ולא נאמר כאן במים נמצא מתחלה ופלטו ליבשה ושהה שם אלא כאן הי' וכאן נמצא:

ועודאפי' פלטו המים ליבשה הלא לא שהה שם אלא לערך ששה מינוטין ואם גם נצרף עוד מה שהי' מונח בספינה טרם באו היהודים והכירוהו שהי' עשרה מינוטין סך הכל ט"ז מינוטין ונאמר ג"כ ספינה כיבשה דמי דמשתנה צורתו אשר נסתפקתי בזה במקום אחר מ"מ לו יהי' כן הלא בש"ס נאמר וחזיוהו לשעתיה ודעת הר"ן והפוסקי' דשעה א' בעי' לשינוי צורה ואפי' נחמיר ונאמר דגם הך שעה היינו שעה קטנה שיעור מיל הא שיעור מיל הוא כ"ב מינוטין להסכמת חק יעקב בהלכ' פסח בשיעור חימוץ והכא הוה רק י"ו מינוטין ובין י"ו לכ"ב לא טעו אינשי בדבר חמור כזה שדקדקו העדים מאוד וכיונו לצמצם כל דבריהם ביושר:

ועודאפי' שהה הא לחד דיעה בתוס' כשיש ט"ע בפרצופו שלם מהני והכא כל גופו ופרצופו שלם לפנינו והכירוהו בטוב וזה מסייע ג"כ לחשש הראשון שמא אחר הוא לא יהא אלא נמצא א' ביבשה ואנו מסופקי' אם הוא בתוך ג' או אחר ג' הרי לכמה פוסקים אמרי' השתא הוא דמת ומוקמי' שהוא בתוך ג' ועוד דעת ר"ת כשפרצופו שלם מעידי' אפי' אחר כמה ימים ומכ"ש הכא היינו צריכי' לחוש ולומר זה שנטבע גלי אשפלוהו למקום רחוק ואחר בא לכאן ונהרג כאן ונשתנה צורתו לצורת זה שנטבע כאן זה לא אמרי' באי' דרבנן וגדולה מזה במהרמ"פ דמייתי ד"מ דבכה"ג מהני סי' מלבושי' ולא חיישי' לשאלה דנימא זה דאשפלוהו גלי השאיל מלבושיו לזה וזה נהרג כאן מכ"ש שאין לומר שנשתנה צורתו לצורתו של זה:

ואע"גלדעת הרא"ש כל שראו או ידעו טביעתו לא סמכי' אהיכר צורה משום כיון שידע טביעתו אומר בדדמי מ"מ היינו בע"א המעיד האומר בדדמי אבל בשנים מעידין אין שום פוסק דחייש לדעת הרי"ף דשנים אומרי' בדדמי וגם הרמב"ן בעל מלחמותיו של הרי"ף כ' עליו בזה שהחמיר יותר מדאי [עיין לעיל סי' ס"א]:

והכאהא איכא עוד ע"א המעיד שלאחר ששהה ביבשה וכבר נשתנה צורתו ולא ניכר בפניו הכיר אותו בסימן שהי' לו גומא תחת סנטירו מקום חיבורי הלחיים ומדלא הזכירו כן העדים שהכירוהו בט"ע שמע מינה שלא הי' הגומא כל כך בגילוי שהי' ידוע לכל אדם שהכירוהו בחייו וכדרך אנשים שיש להם מעברתא בדיקנא אלא גומא קטנה בסוף הסנטר שלא הי' ניכר בו לכל אדם אלא זה שהציץ בו בפרט והאשה אומרת שהי' כן לבעלה לפע"ד זה הסימן עם צמצום מקומו לחוד הוה סי' מובהק שראוי להתיר עליו עכ"פ באיסור דרבנן ולכל הפחות יש לצרף עם היכר ט"ע של שני העדים דלומר שנדמה להם בדמיונם כצורת הנטבע והי' לו ג"כ סי' האמצעי הזה בסנטרו צירוף שניהם עושה סימן מובהק וגם הרי"ף מודה בזה לפע"ד אשה זו מותרת לעלמא אפי' אם חד מהני סברות אינם כראי מוצק מ"מ סגי באיזה מהם ויושיב ב"ד של שלשה להתיר האשה ראכלה אשת יוסף כ"ץ מפאלאנקא וכמ"ש ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד הנלע"ד כתבתי וה' יצילני משגיאות ויראני מתורתו נפלאות הכ"ד א"נ. יערגן כאור בקר ליום א' ב' דר"ח אלול תקצ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

במותבתלתא בי דינא כחדא הוינא ואתת לקדמנא האשה מ' הנלי אשת ר' משה גינז והעידה לפנינו בתורת עדות גמורה בעונש אליו"ע ואמרה בזה"ל איך בין געשטאנדען אויף דעם שיף אונד האב קאפפע געמאכט איין גוי איזט נעבען מיר געשטאנדען אונד האט אנגעפאנגען צו שרייען האב איך גזעהען ווארום אונד האב געזעהען וויא דאס מאיר ר' בערלס איידאם פאן קיצע וועלכער קירצליך נאך ניכט איין יאר חתונה געהאט אונד היר וואהנט פאן דעם קליין שיפל האט וואללען אין דעם גראסען שיף היניין שטייגען וויא ער זיך האט מיט דיא הענד אן געהאלטען איזט דאז שיפל צוריק געגאנגען אונד ער איזט אין וואססער געשטירצט, ווייטער האב איך איהם ניכט מעהר צו זעהען בעקוממען:

עדות של ר' קאפל קאך קיצע.

איךבין אין גראסען שיף גשטאנדען אונד האב תפילין אן געהאט האב איך געהערט שרייען וועה האב איך הינויז געזעהן אונד האב אן דעם קול ערקעננט דאס עס ליב הרש קיצע איזט אונד האב געזעהען וויא ער דיא צווייא הענד האט אין דער העך געהאבען אונד איזט גלייך אונטער דעם שיף אנונטער געשוואוממען:

עדות של הבח' אברהם קאריטשון.

איךוואר אויף דעם שיף, איך בין אויס דען קליינען שיף הערויס-געגאנגען אונד ליב הרש קיצע איזט היניין געגאנגען זיין צורך צו טוהן אונד איזט קיינער אין שיפל געוועזען גלייך האב איך געהערט איין געשרייא אונד בין אויף דען שפיטץ פאן שיף געשטאנדען לערך איין פירטל שעה אונד האב אויך געזעהען וויא דיא שיף לייט געפאהרען זיין אונד האבען מיט דעם האקען גזוכט אין וואססער נאך דעם מענשען דער אין וואססער גפאללען איזט, האבען אבר ניכטס גפונדען:

איךהאב געזעהן ליב הרש קיצע אין דען קליינען שיפל היניין געהן אונד דארויף איזט דס געשרייא געקוממען דס ער איזט אין וואססער גפאללען איך בין גלייך הינויס געגאנגען אונד בין איין צייט לאנג דרויסען געשטאנדען, האב אבר ניכטס געזעהן:

אלאמ"ו הרב נ"י אקרא לשלום בקול ענות חלושה ע"ד המאורע אשר אירע ללא טוב מהמנוח ליב הרש חד מתושבי קהלתו אשר נפל למים שאין סוף לעיני כל אנשי פ"ב אשר הי' בתוך הספינה באותו פעם בנסעם על שוק פעסט כנודע לפר"מ שלום ולמען אשר אנכי העביר קולי לכל סביבתי הן לבר ישראלי' ולהבדיל לערלים אם ימצאו מאן דהוא הנופל למים להודיעני מקום מציאתו אי לזאת בא אלי איש ערל ציד דגים ביום עש"ק העבור ומסיח לפי תומו היותו על הנהר לצוד דגים סמוך ונראה לעירי בכפר טאט אז ראה תמונת אדם צפה על פני המים ואין בהיות לבדו לאל ידו לגשת אל המראה היה משתומם כשעה חדא הי' רואה מרחוק ספינה גדולה באה עם אנשי קמאהרן כולם ערלים והי' בהרימות קולו בא הספינה מהר לשם וערילי הספינה זריזין ומקדימין עם כלי אומנתם להוציא את האיש הנטבע ובהוציאם קרעו ממנו בגד קטן אשר עליו ולקחו את כל אשר בתוך הבגד ונפש המת ההוא קברו שם על גודא דנהר רחוק מעט סמוך להר וכשמעי את דברי הערל המגיד לי לא התמהמהתי וארוץ נא שם עם איזה אנשים מב"ב שלי ומה גם הערל הנ"ל הלך עמי להראותי איה מקום מנוחת קברו הנ"ל ובבואינו לשם מצאנו מה שאהבה נפשינו כי שם היו עוד אנשי הספינה אשר עשו המעשה זאת וסיפרו לנו את כל ונוכחת דבריהם מכווני' עם דברי הערל הנ"ל ולאחר הדברים האלה שאלנו וביקשנו מהם את כל מה שלקחו והמה נתנו לנו את הבגד אשר נמצא בתוכו בריעף טאש עם כתבים שונות ומה גם הח"כ מסך מאה וחמשים זהו' מר' נטע הרש מ"ס מפ"ב ומנעל אחד אשר נשאר על רגל המת ומה גם חצי ארבע כנפות והחצי האחר הי' אומרי' נשאר עוד עליו וגם כתונת זאמט בתי שוקים מפשתן ושקים מפשתן על רגליו שקורין קאפציס ומחמת שאין הזמן גורם לעשות כמשפט כי סמוך שבת הי' עשינו סימנים מובהקים על קברו ועמדנו שם ערלים למשמר מאותן אשר היו בתוך הספינה ולאחר ש"ק שלחתי על שוק פעסט איש נאמן לאמר לאנשי פ"ב מכל המאורע למען לעשות בזה ככל האפשרם אך המה צוו לנו לעשות כפי אשר תשיג ידינו כטוב בעיני אלקים ואדם ועליהם לשלם את כל הוצאת צרכי המת ואנכי סר למשמעתם לעשות עם כל בני החברא יקרא דשכבי והטרחות רבות אשר טרחתי בזה לשם מצוה והלכנו לשם על קבר אשר הוא שם ומצאנו כל הסימנים וחפרנו את הקבר לכבודו ומצאנו חצי טלית קטן כדברי הערלים ומה גם כתונת אשר יש בו סימן אותיות לה"מ כאשר תחת ידי ולאחר זאת קברנוהו בכבוד גדול כדתינו דת ישראל תחת ההר ממש במקום המשומר את כל זאת עשינו את שלנו ולקחנו תחת ידינו את כל כליו אשר הי' לסימן מובהק ומחמת סימני גוף אי אפשר לראות בו כי נשתנו מראית פניו מאוד אך איזה מבני החברא אשר אומרים עליו כמדומה להם כעין שומא על חוטמו לצד עיניו שמאל אך אין בזה שום סמיכת רבנן כי מראית פניו נפוח מאוד לכן מי כהחכם הגדול ויודע מה אני לעשות בכליו של זה ואשלח ביד מאן דהוא וכאשר יצוה מר עלי אעשה עד מהרה לשמור משמרתו וה' יורני בדרך לעשות ככל תורתו תורת משה עם האשה קשת רוח בדיני עיגונא והי' בזה שלום למר נ"י מנאי: ומה גם יש בתוך כתביו פאסירונג פאס מהקומידאט:

בשריותאדהאי עלובה העגונה אשת כה' ליב הרש ז"ל מקיצע מתושבי קהלתינו יע"א יש לעיין ב' דברים א' אי ע"י הני סהדי דמסהדי על נפילתו למים אי יצאה בזה מן התורה מחזקת אשת איש לגמרי באופן שמן התורה מותרת להנשא או לכל הפחות הוי ספיקא דאורי' או נאמר היא בחזקת אשת איש לגמרי והבעל ר' ליב הרש הוא בחזקת חי עדיין:

שובשנית יש לעיין במכתבו של הרב מגראן ובהסימנים הנאמרים שם וגם כי הבגדים הובאו לפנינו ונראו בהם סימנים כאשר יבואר וצריך תלמוד אי יש לסמוך על הני סי' ואי נמי סמכי' אסימני' כאלו אי חיישי' לשאלה או חליפין וכדומה לומר שהחליף בגדיו עם אחר ואותו נטבע ולא ר' ליב הרש:

הנהלכאורה יש לעיי' בעדות האשה הנלי כי היא לבדה ראתה נפילתו למים והיא לא הזכירה לא שמו ולא שם אביו עיי' ש"ע סי' י"ז סעי' י"ח וי"ט מ"מ נ"ל דסגי בהני סימנים חתנו של ר' מאיר ר' בערליס שהי' מקיצע ונשא אשתו פה בעירנו בתוך שנה זו ובדקנו בכל יושבי עירנו ולא נמצא איש כזה אלא ר' ליב הרש מקיצע הוה כמו שמו ושם אביו ובתשובה אחרת הבאתי ראיות לזה וכאן אין אנו צריכים להאריך כי בלא בדיקה בקהלתינו הלא עכ"פ כל אנשי הספינה וגם האשה המעידה יודעת שלא בא עמהם בספינה שום יהודי אחר בכינוים הנ"ל כ"א זה ר' ליב הרש וכמ"ש בקונטרס עגונו' אות רי"ט בשם מבי"ט ע"ש והוא ממש נידון שכ' ב"ש סי' י"ז ס"ק ס"ב ע"ש ועוד יצורף לזה עדותו של אברהם קאריטשון שהזכיר שמו ואמר כשהוא יצא מספינה הקטנה נכנס לתוכה ר' ליב הרש מקיצע הרי הזכיר שמו ושם עירו וכיון שהעיד עדותו בפ"א לפני האשה הנ"ל וכעין שכ' מהרשד"ם סימן נ"ג הובא בב"ש ס"ק נ"ח והיא הזכירה חתנו של ר' מאיר ר' בערליס א"כ גם הוא על זה נתכוון והרי אמר שר' ליב הרש שהוא מקיצע והוא חתנו של ר' מאיר ר' בערליס נכנס אחריו לספינה הקטנה לעשות צרכיו והוא יחידי שם ומיד שמע קול צעקה שזה שבספינה הקטנה נפל למים הרי מבין שניהם ידענו שזה ר' ליב הרש חתן ר"מ ר' בערליס נפל למים ואי משום חצי דבר עמ"ש לקמן אי"ה בשם תשו' מבי"ט דכיון דמעיקור הדין בעדות הראשון די ביאר ולחומרא בעלמא צריכים להשני סגי בצירוף זה:

ועודנ"ל דכל היהודים הרבי' ההמה שהי' בספינה כולם עדים בדבר כיון שידעו שבא עמהם בספינה ולפני שעה קטנה ראוהו עמהם ולשעה קלה אח"כ איננו ולא נמצא בחפש מחופש ואין מקום לצאת מהספינה לשום מקום אחר כשהיא הולכת באמצע הנהר ואין שום ספינה אחרת הלכה אז סמוכה לה כ"א הספינה הקטנה הקשורה לה ומשמשת להגדולה א"כ הוה ידיעה ברורה שנפל לתוך הנהר ובשגם שהברה יצאה שנפל א' מהם לנהר הרי כולם יודעי' בברור שזה הוא מי שנחסר מהם וקיי"ל דעדות ידיעה בלא ראי' הוה עדות גמור מן התורה היכי דהוה ידיעה גמורה ברורה כנידון שלפנינו וכדמייתי רשב"א בתשו' ראי' ממאי דאמרי' הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה אלא דאיהו ס"ל דוקא ידיעה ברורה כי עדי יחוד דמסברא בא עליה אש בנעורת ואינו דולק והמרדכי ס"ל אפי' ידיעה דגמל האוחר בין הגמלים נמי מהני בקידושין ומבואר זה בקיצור בבית שמואל סי' מ"ב ס"ק י"ב ועיי' סי' מ"ב סעי' ד' למהר"מ פאדוה מהני בקידושין ראי' בלא ידיעה כמו בדיני ממונו' ובחלקת מחוקק סק"ח תמה עליו ועל ראיתו מדיני ממונות ע"ש ולדידי צל"ע הא בודאי ידיעה בלא ראי' כעין הן הן עדי יחוד הן הן עדי ביאה מהני נמצא למהר"פ משכחת לי' באיסורי' עדות ידיעת בלי ראי' ועדות ראי' לחוד נמי ובש"ס דשבועו' פ' שבועת העדות (שבועות דף ל"ד ע"א) משמע דלא משכחת לי' אלא בממון ויש לדחוק דה"נ אי קבלה קידושין מאחר ובאנו לבטל קידושי' השני' צריך העד לידע עכ"פ אי המקדש הראשון ישראל הי' או גוי נמצא הוה עכ"פ ידיעה משא"כ בממון כיון שמעיד גוף זה מנה זוזי לפלוני זה ושניהם התובע והנתבע לפניו מה איכפת לי' יהי' גוים או ישראלים ושייך ראי' בלא ידיעה משא"כ באיסור והיתר וכי האי גוני משני ש"ס התם ג"כ ע"ש ואין כאן מקום להאריך בזה מ"מ שום אדם לא יחלוק על ידיעה ברורה דמועיל והכא אומדנא דנידון שלפנינו דמי' להן הן עדי יחוד דלכ"ע סגי בידיעה בלא ראי' באופן שיש לנו עדים דאוריתא שעכ"פ נפל לנהר ועיי' במבי"ט ח"ג סי' ק"ט עדות עמרם לא הי' אלא ידיעה גרועה הרבה מנידון שלנו וסמך עליו ע"ש ובק"ע סימן רל"ה:

אךסוגיין דעלמא דבעי' שיעור שיהוי כדי יציאת הנפש דאל"ה איכא למיחש שבמקומו שם יצא אל היבשה שבשפת הנהר כנגדו במקום נפילתו ובתשובת ב"ח סי' ע"ט כ' דשעה הוא יותר משיעור יציאת נפש בלי שום ראי' ע"ש והריב"ש סי' שע"ט כ' שיעור יציאת הנפש הוא אחר ב' שעות בתחלת שעה ג' וכן פירשו האחרוני' דבריו ויצא לו כן מיבמו' קכ"א ע"ב גבי בתו של ר' נחוני' חופר שיחי' שנפלה למים שעה ראשונה אמר להם שלום שניה אמר להם שלום שלישי' אמר להם עלתה מוכח דב' שעות הראשונות עדיין היתה יכולה לחיות במים ואמנם מהרי"ט בחלק א"ע סס"י כ"ו כ' שאינם שעות גדולות שיש מהם כ"ד ביום שלם אלא שעות קטנות המורגלו' לפעמים בש"ס ויליף ממאי דאמרי' ספ"ק דסוטה י"א ע"א מרים המתינה למשה שעה א' זכתה והמתינו לה ישראל שבעה ימים שנאמ' והעם לא נסע עד האסף מרים וכ' שם בתוס' דאותה שעה שהמתינ' מרים ע"כ לא היתה שעה גדולה מכ"ד ביום דהרי מדה טובה מרובה על א' חמש מאות וא"כ לא סגי בהמתנת שבעה ימים אע"כ שעה קטנה וה"נ ב' שעות קטנות ע"ש ונ"ל לפ"ז יהי' השיעור בקירוב מ' מינוטי"ן דשעה דמרים הוא כ' מינוטין בקירוב שהוא שליש שעה כמ"ש תוס' הכא שיש מהם ביום שלם ע"ב שלישיות ובשבעה ימים יש שבעה פעמים ע"ב שלישיות עולה תק"ד באופן שיהי' מדה טובה מרובה ת"ק פעמים ולא דק כולי האי וקראו חז"ל שיעור זה שעה סתם בכל מקום למהרי"ט כי שיעור זה הוא קרוב לשיעור מיל דלמאן דחשיב מעמוד השחר עד צאת הככבים ה"ל מיל שלישית שעה פחות חלק שלשים מן השעה כמ"ש ש"ך י"ד סי' ס"ט ולמאן דחשיב מנץ החמה עד תחלת השקיעה ה"ל עוד חלק שלישי' יותר משליש שעה עיי' חק יעקב סי' תנ"ט ובמקום אחר בארתי דחז"ל שמשו בשני שיעורים הנ"ל דמשו"ה פ"ג דפסחים לענין שיעור חמוץ אמרי' כממגדל נוני' לטברי' מיל ובפ"ק דמגלה אמרי' כמחמתן לטברי' מיל אע"כ ב' שיעורים הם וכל א' מהם נקרא מיל וא"כ שליש שעה הוא ממוצע בין שני המילין בקירוב [עיין ח"ס חלק או"ח סי' קצ"ט ד"ה והנה] וחכז"ל קבלו שמרים המתינה שעה א' הנ"ל מרומז בקרא ותתצב אחותו מרחוק לדעה מ"ה יעש"ה ל"ו ר"ת מי"נ ועל ידי זה הזכות המתינו לה ישראל ז' ימים וע"פי חשבון ת"ק למדה טובה יהי' שעה הנ"ל שיעור הממוצע בין שני המילין והוא כ' מינוטין ע"פי מ"ש מהרי"ט וא"כ ע"פי דרכו של הריב"ש ששיעור י"נ הוא ב' שעו' בעי' לכל הפחות זמן ארבעי' מינוטין והנה הכא לא הוזכר בעדות שהמתינו עד שיעור י"נ רק אברהם קאריטשון אמר שהמתין רביעי' שעה אך ר' שמואל איריץ אמר שעמד על הספינה זמן ארוך ומשמע לנו השומעים דבריו של העד ההוא שהי' רוב היום עומד על הספינה ועל כל פנים יש לפרש לשון זמן ארוך כשעורו של ב"ח בתשו' סי' ע"ט הנ"ל שעה משעות השוו' ועוד תוספות פ"ק דסוטה הנ"ל כ' דאפשר עד שעה הוה רק רביע שעה ולפע"ד היינו אי נימא דהמתנת ז' ימים מקצת סוף יום הראשון הי' ככלו ומקצת תחלת יום השביעי וה"ל ה' ימים ואיזה שעות ת"ק רביעי' שעה וא"כ סגי לשיעור י"נ חצי שעה שהוא שלשת מינוטי"ן וכיון ששמע שזה אברהם קארטשון אמר שהמתין רביע שעה והוא אמר שהוא עמד זמן ארוך משמע לכל הפחות כפלים מזמנו של אברהם שהוא ב' רביעי' שעה ורמז ראיה לזה ממ"ש הקדמונים דמרע"ה אמר בתפלתו על עצמו אורך ימים אשביעהו על שחי ק"כ שנים שהוא כפל ששים שהוא זמן הפשוט כמשחז"ל על תבוא בכלח א"כ מבואר דאורך הוא כפל מהפשוט א"כ זמן ארוך היינו לכל הפחות ב' רביעי שעה וכבר כתבתי לעיל שלפע"ד כל בני הספינה הוו כאלו ראו הטביעה בעיניהם וא"כ ר' שמואל זה מעיד דבר שלם ולא חצי דבר שנפל למים ושהה שם זמן ארוך ואע"ג שהספינה הולכת היא כל שעה וא"כ אע"ג שזה עמד בראש הספינה זמן ארוך מ"מ הולך הוא למרחוק מ"מ י"ל שע"ג הספינה שעומד בגובה וגם רוויח לי' עלמא צופה ומביט למרחוק אפי' עד פרסה ויותר וכדמשמע קצת מרש"י דיבמות ק"כ ע"ב ד"ה והא קתני סיפא יע"ש ומסתמא כיון שעמד בספינה ביום ההוא הי' עיניו ולבו על הנטבע מאחיו ואלו הי' יוצא מהמים במקום שליטת עיניו הי' רואהו מרחוק:

ומ"מקשה צסמוך על זה ע"כ אעתיק לשונו של מהרי"ט שם בחא"ע סס"י כ"ו הנ"ל אשר זה לשונו אחר שכ' ששיעורו של ריב"ש הוא שיעור גדול וע"כ שעות קטנות קאמר כנ"ל כתב א"נ התם [גבי בת ר' נחוני'] נפלה לבור שתסבך ידה באבנים שבבנין או בנקיקי הסלעים תוכל להתלות שעה וב' וג' אבל טפי לא הי' בה כח ולכך אמר עלתה אבל ראוהו שטבע בים וכסהו המים בכדי שא"א לו לאדם לחיות במים סגי דהיינו שעה קלה וכו' וכאן משערינן כמה יהי' שליט ברוח לכלוא את הרוח וכו' ואע"פ שיש אומני' שיודעי' לשוט במים ויורדי' לקרקע של ים ושוהי' שם הרבה אותם צריכים אימון והרגל מרובה לכלכל את רוחם כשיעור מה ששערו ששהו בכניסה ויציאה שהם שטין אבל מי שאינו יודע לשוט ולא להעמי' ויורדי' למעמקי ים מיד הם נטרדי' והולכי' וראוי לשער שיעור זה כשעור שבני אדם משערים שהרי למדו ממ"ש גוי מסל"ת טבע חסא דמסתמא ראה כשיעור י"נ עכ"ל ורצונו דהראשונים למדו דסתם טביעה הוה כשיעור י"נ מדהאמין ר"נ לגוי מסל"ת באומרו סתם טבע חסא ולא הוציאו אשה מבעלה ש"מ שסמכי' על מה ששיער הגוי בדמיונו שזה הוא שיער י"נ של זה וא"כ ר"ח בן דוסא דיהיב זמן ארוך היינו במים שבבור שאינם מטרידי' אבל במי נהר העצומי' המטרידי' ומבלבלים ואין לו במה לסבך מיד נטרד והולך לו וא"כ לפי דברי' אלו אין ספק אצלי דברביעי' סגי ועוד נ"ל לפמ"ש כל הראשונים ופשוט דהחשש הוא שמא במקומו יצא ע"כ בעי' שיעור י"נ אע"ג דאכתי איכא למיחש שמא הובילוהו המים למקום אחר ושם יצא מ"מ זהו חשש דרבנן ומיעוט שאינו מצוי אבל עיקור חששא הוא אם לא שהה שניחוש שמא במקומו יצא ולזו אם נשאת תצא אם לא שהו עליו כדי י"נ ונראה היינו דוקא אם לא חפשו חפש מחופש במקום טביעתו ובסביביו אבל הכא השתא שהספני' חפשו כמו רביעי' שעה במקומו וסביביו לאורך ולרוחב כמו שהעיד אברהם קאריטשון א"כ ע"כ צ"ל מיד הטרידוהו המים מתחת והובילוהו בשטף הנהר העצומים ותו ליכא חשש אי' דאורייתא וכולי עלמא מודים בזה דסגי ברביעי' שעה:

שובמצאתי שכבר עמד בסברא זו השואל בתשו' חכם צבי סי' כ"א דחיפוש עדיף משהיי' עד י"נ והח"צ שם ד"ה גם מ"ש דזה מקרו וכו' ובד"ה ומ"ש ומי לא עדיף וכו' פליג עליו בנידון דילי' שלא שהו בשעת נפילתו ואחר זמן חפשו אחריו וכ' דאיכא למיחש דקודם שבאו המחפשים כבר יצא ובא לו אבל הכא שעמד עליו אברהם משעת נפילה עד אחר החיפוש פשוט הוא דכ"ע מודים:

הנהמ"ש דאחר ששהה במקומו כדי י"נ שוב הוה מיעוט שאינו מצוי שימלט במקום אחר ס' זו כתב תוס' בבכורות כ' ע"ב ד"ה חלב וכו' אחר שכ' לשיטת ר"ת סמכינן מיעוט המצוי לחזקה ורוב מצוין אצל שחיטה מומחי' הוה המיעוט אינו מצוי כ' וז"ל וכן י"ל בההיא דיבמות משאל"ס אשתו מותרת ולא אמרי' סמוך מיעוטא דנמלטי' לחזקת א"א ומה שהחמירו שם משום חומרא דא"א עכ"ל ולע"ד דכן צריך לפרש דברי תוס' דיבמות ל"ו ע"ב ד"ה הא לא שהה ספיקא הוה דלכאורה הני תרי דיבורי' פליגי במציאות אי הוה מצוי או אינו מצוי שוב מצאתי בס' בית מאיר סי' י"ז סל"ב הקשה בזה סתירת הרא"ש פ' החולץ סי' ה' עם פ"ק דחולין סי' י"ו ולא תי' כלום אבל כתב שהעיקור שהוא לא שכיח ע"ש אבל לפע"ד יראה דס"ל דבודאי מן התורה לא סמכי' מיעוטא לחזקה אלא במצוי ומשו"ה משאל"ס ושהה עד י"נ מותרת מן התורה אך רבנן החמירו במיעוטא על א' משני אופני' או שיהי' המיעוט מצוי אפי' לא יהי' שום חזקה כגון בספק נפל אע"ג שאין כאן שום חזקה מתנגדת עספ"ק דעירוכי' מ"מ כיון דמיעוט המצוי הוא חוששין להחמיר ואו שיהי' חזקה חמורה דא"א אפי' לא יהי' המיעוט מצוי ושניהם שקולי' הם כי היכי דאחמרו רבנן לסמוך מיעוט שאינו מצוי לחזקה חמורה דא"א ה"נ החמירו במיעוט מצוי אפי' בלא חזקה כלל והיינו דהשוו תוס' מיעוט נפלים המצוי למיעוט מים שאל"ס הנסמך לחזקת א"א ואין כאן סתירה ובע"ז מ' ע"ב צ"ע וי"ל דבלא שהה כדי י"נ קאמרי התם:

ולכאורהיש ראי' מכאן דלית להו להתוס' סברת הריב"ש סי' שע"ט שכתב דמן הדין לא אזלי' בתר רובא במשאל"ס משום דרובא לא עדיף מתרי חזקות חזקת א"א דאשה וחזקת חיים דהבעל והאריך בזה פני יהושע בק"א ספ"ק דכתובו' ע"ש והשתא אי ס"ד דס"ל להתוס' כהריב"ש א"כ בפשיטות הו"ל למימר ולחלק בין משאל"ס לנפלים וכן בבכורו' לא ה"ל למימר דמשום חומרא דא"א תיפוק לי' מדינא הוא אע"כ ס"ל דהכל חדא חזקה היא דתלי' בהדדי וכן יש להוכיח מתוס' ספ"ק דב"מ גבי היכי פשיט מראי' מממונא הקשו תוספות אדרבא ממונא חמיר דאין הולכי' אחר הרוב ותי' א"א נמי אין הולכי' אחר הרוב כמים שאל"ס ע"ש ולהריב"ש אין כאן חומרא במשאל"ס דמשום תרי חזקות הוא משא"כ במצא גט דליכא אלא חדא חזקה מנ"ל להחמיר שלא לילך אחר הרוב וקו' זו בעצמה קשה אהש"ס יבמות ק"כ ע"א דפריך למימרא דסי' לאו דאורייתא ורמינהי מצאו קשור וכו' ע"ש ומאי קושיי' דלמאי סי' דאוריי' הוה מטעם רוב דמיעוט הוא שימצא סימן כסימן ומ"מ מיעוטא איכא וע"כ בנמצא אדם מת מתנגד הרוב לב' חזקות לא אזלי' בתרי' משא"כ במצאו קשור ליכא אלא חדא חזקה אע"כ מוכח מש"ס ומתוס' בתלתא דוכתי דלא כהריב"ש ועיי' עירובי' ל"ו ע"א:

אמנםכד מעיינות שפיר יראה דאין כאן מחלוקו' דעכ"פ מודה הריב"ש דמשום חומרא דאשת איש החמירו אפי' היכי דליכא אלא חד חזקה מתנגדת שהרי ביבמו' קכ"א ע"א כ' תוס' ד"ה ולא היא וכו' דרוב ת"ח קלא אית לי' ומ"מ לא חיישי' לאותו רוב והיינו משום חומרא דא"א דהא השתא איכא תרי רובא נגד תרי חזקו' דרוב אינם נמלטי' ומהמיעוט הנמלטי' רוב ת"ח שבהם אית להו קלא וא"כ נוקמא תרי רובא נגד תרי חזקו' אע"כ חומרא דא"א שאני ומיושבי' כל ג' דבורי תוס' בזה וגם הש"ס דיבמות ק"כ ע"א הנ"ל אהך סמוך דע"כ הא דמחזרי' גט בסי' משום דסי' הוה כעדי' דאי ס"ד כרוב א"כ ה"ל להחמיר בחומרא דאשת איש כמו דמחמרי' במשאל"ס בצורבא מרבנן וכנ"ל ואדרבא נראה דרב אשי לא הוה ס"ל כלל חומרא דא"א אלא טעמא דמשאל"ס משום תרי חזקות וכהריב"ש ומשו"ה ס"ל להקל בצורבא מרבנן דהשתא הוה תרי רובא והש"ס מסיק ולא היא דטעמא משום חומרא ואין חלוק בין חד רובא לתרי רובא:

**ובתשו'**אחרת כבר כתבתי שלפע"ד נשתנה הענין בדורותינו עכשיו מבדורות הקדמונים ובפרט במדינתינו דקביעי דואר ושיירות מצויות מאוד ואפי' יהי' אדם בסוף גבעות עולם יכול להודיע לביתו ע"י דואר ובפרט האי גברא דלא ה"ל קטטא עם אביו ואחיו ואשת נעוריו וראה עצמו נופל למים ויודע שיהי' בני ביתו ועירו מצטערי' ודואגים הרבה א"כ אלו יצא ברחוק מקום ואפי' אירע לו דבר שמחמת כיסופא ערק לעלמא הי' מודיע לביתו ע"י דואר דקביע בכל דוכתא וע"כ אם ממתינים עד שיעור שנשתכח שמו ואבד זכרו שכ' רמב"ם ולא בא ממנו שום ידיעה קרוב לודאי לא יצא ונמלט ונהי דבכל זה איכא למימר ולמיחש לכמה סיבות וחששות וחלילה להתיר על סברא זו אפי' ע"י צירוף אבל עכ"פ אמת נכון הדבר דכולי עלמא הוה כצורבא מרבנן ואיכא תרי רובא ואין כאן אלא אי' דרבנן משום חומרא דאשת איש דהיינו אחר המתנת זמן רב ונאבד שמו ואבד זכרו ולא כ' שום אגרת על הדואר וראיתי ס' כזו בס' עזרת נשים וארכא יהיב יב"ח ואמר שם זכר לדבר נשכחתי כמת מלב והמת משתכח אחרי יב"ח וגם בדינא דמלכותא כל שקראוהו ע"י צייטונג ולא בא אחר יב"ח נחשב אבד זכרו ש"מ דאינהו בקיאי' דבזמן זה יכול להודיע ע"י דואר אפי' ברחוק מקום:

והנהנחזור להנ"ל בשיעור י"נ כל זה אנו צריכי' לפי הפשט דבלא שהה לא יצאה מחזקת א"א ואמנם יש לעיין בזה דבאמת בש"ס יבמות קכ"א במקומו לא הוזכר שיעור שיהוי במתני' אלא במים שיש להם סוף ולהתירה לכתחלה אבל במשאל"ס לא הוזכר כלל וי"ל שאם נישאי' אפי' לא שהה לא תצא דמיד שנפל לנהר יוצק כבר יצאה מחזקת א"א ורובם למיתה ולא דמי למים שיש להם סוף דהתם ליכא בלבול מים לא ע"י שטיפה ולא ע"י גלי דאשפלי וכמ"ש לעיל בשם מהרי"ט משא"כ משאל"ס י"ל מכיון שראה נפילה רובו למיתה דהמים מטרידי' אותו וקשה להנצל עוד והא דאמרינן גבי עובדא דרבי במי שנכנס בירדן לתוך מחילה של דגים נאמר שם שיהוי כדי י"נ התם לאו לדינא אתמר דהרי אפי' בלא מחילה של דגים אשתו אסורה הרי ירדן משאל"ס נחל שוטף הוא אלא מעשה שהי' כך הי' דהאי מאן דהוא שהה כדי י"נ וגרם הספד בתוך ביתו של זה שלא מן הדין שהרי משאל"ס הי' ומ"מ למד רבי מזה דאיכא עוד חששא במשאל"ס מחילה של דגים ונפקא מיני' היכי דקוו וקיימא ואינם שוטפים כאגרא דסמקא וליכא נמי גלי דאשפלוהו מ"מ כיון שאין להם סוף חיישי' למחילה של דגים אבל לא הוזכר שיעור י"נ לדינא גבי משאל"ס בשום מקום אלא שבתשובה המיוחסת לרמב"ן סי' קכ"ח כתב ממתני' ספ"ג דגטין ספינה שאבדה בים נותני' עליו חומרי חיים וחומרי מתים כ' מזה מוכח כל שלא המתין שיעור י"נ אפי' ראה ספינה שנשבר' ונפלו אנשים שבתוכה לים נותני' להם חומרי חיים וחומרי מתים מן התורה כיון שלא שהה:

וישלעיי' עכ"פ תינח בת כהן לישראל אבל בת ישראל לכהן אמאי לא תאכל בתרומה נוקמא אחזקת א"א ובעלה בחזק' חי והיא בחזקת היתר לתרומה וגם חומרא דא"א ליכא דהוא רק תרומה ואפשר תרומה בזמן הזה דרבנן ואדרב' איכא למיחש לחורבא דנימא מדלא אכלו בתרומ' תינסיב לעלמא והרי כ' תוס' בחולין י"ב ובדוכתי טובא דאע"ג דרוב נשים בני קיימא יולדת מ"מ הקילו שלא להתאבל דלא תיפוק מיני' חורבא לענין חומרא דחליצה ע"ש כל שכן דה"ל למיחש הכא טפי ושלא להחמיר באכילת תרומה היכי דתיפוק מיני' חורבא דא"א לעלמא ממש דחמיר מיבמה לשוק והשתא א"א בשלמא דרובם למיתה בספינה שאבדה א"כ י"ל דרובא נגד תלתא חזקה ה"ל כפלגא ופלגא ואסורה בתרומה מדינא והא דאסורה לעלמא היינו מספיקא דאוריית' אבל חזקת א"א ליכא תו דנימא מספיקא אוקמוה אחזקת א"א דזה ליתא דודאי רובם למיתה והחזקה כבר אזדא להו נגד הרוב וממילא הוה ספק שקול ואדרבא בעגונא איכא חזקת דייקא ומינסבא למעליותא עיי' מ"ש תוס' כתובות כ"ב ע"ב ד"ה הכא וכו' ואור"ת דחזקת דייקא ומינסבא מרעא להאי חזקה וכו' והנה התם הספק שקול דאיכא תרי ותרי וחזקת א"א וחזקת חיים דבעל מכריעים להחמיר אשר ע"כ הקשו תוס' דהבא עלי' בחטאת קאי ותי' ר"ת דדייקא ומינסבא מרעא להך חזקה ועושה אותו ספק שקול וא"כ מכ"ש הכא שהוכחנו דספינה שאבדה היינו שטבעה בים שרובם למיתה ורק הואיל וחזקת א"א וחזקת חיים מנגדי' להרוב ונעשה ס' שקול דאתי' עכ"פ חזקת דייקא ומינסבא ומרעא עכ"פ להספק הלז ועכ"פ חזקת א"א ליכא ואי יצטרף עוד ספק נעשה ממנו ס"ס ויש לעיי' במ"ש נגד זה בס' נב"י קמא סי' מ"ג והנה כל זה בלא שהה עליו כדי י"נ רק משראה נפילה במים איתרע חזקת א"א משום דרובם אינם נמלטי' אפי' במקומם ואי שהה שם נמי כדי י"נ שוב לא הוה אלא מעוט שאינו מצוי שיהי' נמלטי' ויוצאים ברחוק מקום ורק משום חומרי דא"א לכתחלה לא תנשא ואם נישאי' לא תצא וכל זה שיטת הרשב"א במיוחסת הנ"ל:

אמנםהגאון מהו' בצלאל אשכנזי בתשו' סי' כ"א והובאו דבריו בקונטרס עגונות סימן רמ"ז כתב דרבינו חננאל ורמב"ם בפי' המשנה שלהי פ"ג דגטין דמפרשי ספינה שאבדה בים שאבדו כליה ומשוטיה והיא הולכת באשר יהי' שמה הרוח ללכת ובהא דוקא הוא דנותנים חומרי חיים וכו' הא ספינה שטבעה אפי' לא שהה כלל יצאה מחזקת א"א ואם נישאי' לא תצא ע"ש והאמת ברמב"ם פי"ג מגירושי' בהלכה י"ו דמיירי ממים שיש להם סוף שם הוזכר שיעור יציאת הנפש אבל בהלכה י"ט והלכה כ' דמיירי ממים שאין להם סוף לא הזכיר שיעור זה כלל אלא שהכ"מ כ' שם בהלכה דמדכ' לשון ולא עלה משמע שהעיד שעמד עליו כדי י"נ ושם בהלכה י"ט כתב ה"ה בסוף דבריו וז"ל ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בריו של דבר לעולם אינו מעיד העד עד ששהה כדי שתצא נפשו ולא חיישי' דאמר בדדמי וזהו שכ' רבנו או שטבע בים הגדול וכן עיקור עכ"ל ודברים אלו מחוסרי' ההבנה נדחק בהם הכ"מ ועכ"פ נדחק לומר דה"ה דייק מלשון שטבע בים הגדול ומת היינו ששהה עד כדי י"נ וגם הכ"מ הבין שזה דוחק בכוונת הרמב"ם ובכוונת ה"ה ומה שנלע"ד יבואר לפנינו אי"ה עכ"פ אמת נכון הדבר שבש"ס ביבמות אינו מבואר להדי' שיהוי כשיעור י"נ במים שאל"ס רק שהרשב"א הוציא כן ממתני' דגטין ולרמב"ם בפי' המשנה לא מוכח עכ"פ מזאת המשנה שיהי' ספיקא דאורייתא לתת עליו חומרי חיים וחומרי מתים רק הכ"מ הוציא כן מלשון ולא עלה שכ' הרמב"ם ודברי ה"ה נמי פשוטן נוטי' כך ונחזי מה דקמן בעז"ה:

הריב"שסי' שע"ט בירר דהרי"ף והרמב"ם פליגי דלהרי"ף אי נפלו במים ונמצא ולא אמר וקברתיו תצא ולרמב"ם לא תצא והקש' מהר"א ששון סי' א' איך יסבור הרי"ף דתצא הא במשאל"ס קיי"ל לא תצא אע"כ מוכח דמיירי בלא שהה עליו כדי י"נ דתצא ולפ"ז מוכח לרמב"ם אפילו בלא שהה כדי י"נ נמי לא תצא דהרי במה דאמר הרי"ף תצא ס"ל לרמב"ם לא תצא והיינו בלא שהה כשיעור י"נ והעלה לפ"ז פליגי הריב"ש וה"ה דה"ה כ' מתבאר מדבריו וכו' כנ"ל:

ולע"דאין כאן מחלוקו' דע"כ לא מוכח דס"ל לרמב"ם לא בעי' שיהוי אלא בנמצא אח"כ אדם מת על שפת הים דכיון שראינו את זה שנפל לתוכו נהי שלא שהו עליו כדי י"נ כיון שעכ"פ נמצא אחר כך מת על שפת הים נהי שלא אמר וקברתיו ואיכא חשש בדדמי אבל עכ"פ מצרפי' הני תרי מילי אהדדי ואם נישאי' לא תצא אבל היכי דלא נמצא מת על שפת הים וגם בשעת נפילה לא שהו עליו עד שיעור י"נ אפשר מודה רמב"ם לרשב"א דמדרבנן תצא נהי חומרי חיים וחומרי מתים אין נותני' עליו כמו ספינ' שאבדה כלי משיטה לפי פי' הרמב"ם אבל עכ"פ מחומרא דרבנן אפשר ס"ל לרמב"ם תצא וסברא זו כתובה בתשו' מהר"ב אשכנזי ס"סי כ"א הנ"ל אחר שהחליט הוא ז"ל דלרבנו חננאל ורמב"ם לא בעי' שיהוי כלל כ' דהיכא דנמצא אח"כ מת על שפת הנהר גם הרשב"א מודה ע"ש וא"כ אין הפסד אם ניחס סברא זו לרמב"ם עכ"פ ולמעט במחלוקו' עדיף ולפ"ז מדוייקי' היטב הני תרי בבי דהלכה י"ט והלכה כ' דנדחק בהם מהר"א ששון הנ"ל ולפי דברי ניחא ונימא דדקדוק לשון שטב"ע ומ"ת אינו דקדוק אבל דקדוק לשון ול"א על"ה הוה דקדוק נכון שכוונתו שיהוי בכדי י"נ ואשר ע"כ בהלכה י"ט דמיירי רמב"ם שנמצא אח"כ מת על שפת הים ע"כ לא הצריך שם שיהוי רק הכל תלוי בוקברתיו אם אמר וקברתיו תינשא לכתחלה ואם לא אמר כן עכ"פ אם נישאית לא תצא אע"ג דבשעת נפילה לא שהו עליו מ"מ כיון דנמצא אח"כ אפי' לא אמר וקברתיו ואיכא חשש בדדמי מ"מ לא תצא ושוב בהלכ' כ' כתב נפל לים ולא נמצא מת אח"כ אז בעי' ולא עלה דהיינו שיהוי עד שיעור י"נ ואל"ה תצא:

והנהלכאורה יש להסתפק אי ראוהו נפל וגם שהו ואח"כ נמצא מת אי בעי' וקברתיו דאפשר כיון דשהו עליו כבר וגם מצאו עתה מת תו לא חיישי' בדדמי וכן משמע מדלא הזכיר בבבא קמיתא שיהוי עד כדי י"נ משמע דאי הוה שיהוי לא בעי' וקברתיו וזהו כוונת ה"ה הנ"ל שכ' ומתבאר מדבריו ג"כ שמים שאל"ס שא"א לעמוד על בריו של דבר ואינו מעיד העד עד ששהה בכדי שתצא נפשו לא חיישי' בדדמי (ר"ל לא בעי' וקברתיו) וזה שכ' רבינו או שטבע בים הגדול פי' מדסתים לי' להך בבא ולא התנה ששהה ש"מ דאי שהה לא הוה בעי וקברתיו מיהו בתשו' מבי"ט ח"ב סי' מ"ט כ' וז"ל ומה שצריך וקברתיו היינו במלחמה ומפולת ומים שאל"ס שרובן למיתה וחיישי' דאמר בדדמי שראהו שטבע בים ושהה בכדי י"נ ולהכי קאמר מת וכו' ע"ש משמע דפשיטא לי' לאידך גיסא דגם בשהה בעי' וקברתי' ודלא כמ"ש בכוונת ה"ה והמעיין יבחר מ"מ בהא סלקינן דאפי' אי בעי' שיעור שיהוי לרמב"ם היינו בלא נמצא אח"כ מת על שפת הנהר אבל מצא מת אפי' לא שהה בשעת נפילה וגם עתה לא אמר וקברתיו אם נישאי' לא תצא ולהר"ר בצלאל אשכנזי גם הרשב"א יסבור כן:

והנהבתשו' מהרי בירב סי' י"ז התיר אשה ע"י גוי מסל"ת שראה בעלה מטובעי מים הציל עצמו על הקרש מקרשי הספינה וישמעאל א' הרגו ע"ש וסיים וז"ל וכ"ש בנידן דידן שאין אנו צריכים לעדות הגוי אלא להתירה לכתחלה אבל להתירה בדיעבד בעדות הישראל סגי עכ"ל והנה עדותו של היהודי שם הי' ז"ל עוד העיד ר' שבתי הנזכר שראה את משה קולפאטי שנפל כשנשברה הספינה ולא ראהו כשעלה עכ"ל וצ"ע איך יצאה מאיסור דאורי' ע"י היהודי הא לא הזכיר שום שיהוי ודוחק לומר דמה שאמר העד ולא ראהו כשעלה משמע ששהה עליו זה נ"ל דוחק לפרש כן בלשון העד כי בלשון הרמב"ם שכ' בהלכה כ' ולא עלה פי' הכ"מ שכוונת הרמב"ם ללמדנו שצריך שיעור שיהוי וכבר הזכיר הרמב"ם עיקור הדין לעיל גבי מים שיש להם סוף ופה רמזו בלשון ולא עלה אבל בלשון העד קשה לפרש כן ולומר שצירף לזה עדותו של הגוי יען כי מצאו אח"כ מת וא"כ אפי' לא נאמין הגוי להתיר אשה על ידו מ"מ מצרפי' לי' לדברי ישראל שאפי' בלא שיהוי בשעת נפילה יצאה מאי' דאורייתא כמ"ש לעיל גבי ע"א שאינו אומר וקברתיו דאע"ג דחיישי' דאחר הוא או לא מת כי אומר בדדמי מ"מ מצרפי' לעדות הנפילה למים בלא שיהוי שיצאה מאי' דאוריתא ונימא ה"נ הכי זה דוחק בעיני כי הכא אדרבא עדות הגוי מורה בהיפוך מעדותו של ר' שבתי שהרי אנו צריכי' לומר אעפ"י שר' שבתי לא שהה עליו מ"מ מת במים דרובם אינם עולי' והראי' שהרי מצינו אח"כ אדם מת במים והכא אדרבא הרי הגוי רואהו אח"כ רוכב על הקרש והרי עלה מן המים אחר ראייתו של ר' שבתי רק שנהרג ע"י הישמעאלי וצ"ל דס"ל לגמרי כדעת הגאון ר' בצלאל אשכנזי הנ"ל דלא כה"ה והריב"ש בכוונת הרמב"ם וס"ל דלא בעי במים שאל"ס שיהוי כלל ומ"מ ק' דגם ר"ב אשכנזי לא סמך על רמב"ם לחוד אלא שכ' בעובדא דידי' שנמצא אח"כ מת רשב"א מודה אבל הכא דליכא צירוף א"כ הרשב"א יחלוק והריב"ש וה"ה חולקי' אפי' בכוונת הרמב"ם ואיך סמך על זה וצ"ע:

והמבי"טח"ג סי' ק"ט והובא בקונטרס עגונו' סי' רל"ה שכ' בעדות עמרם כבר יצאה אשה מחזקת א"א למי שנשאה בדיעבד כדין משאל"ס שהעיד שנטרפה הספינה ונטבעו כולם וכו' בעדות הגוי מסל"ת הותרה אסתר להנשא לכתחלה כי הוא העיד וכו' ומצאו האנשים הטבועי' אחר ג"י לטביעה וקברו היהודים שבתוכה וכו' ע"ש הנה מה שהצריך עדות היהודי כלל הא הגוי אמר וקברתיו היינו משום דהגוי לא ידע איזה יהודי קבר רק ע"י שאמר הטבועי' בספינה ועמרם העיד שלא הי' באותה ספינה כ"א זה היהודי נמצא ה"ל דברי הגוי חצי דבר והמבי"ט לטעמי' אזל שכ' בח"ב סי' מ"ט וז"ל אע"ג דנראה דהוה חצי דבר עדות לכל חד וכו' מה שלא ידע הישראל השלים הגוי כיון שאין צריך עדותו אלא להתירו לכתחלה מהמנינן לי' וכו' ע"ש וא"כ ה"נ הוצרך להוכיח תחלה שע"י עדותו של ישראל אם נישאי' לא תצא ולחומרא דרבנן צריכי' עדותו של גוי ע"כ לא משגחי' אם הוא חצי דבר אלא שעכ"פ צ"ע איך הותרה ע"י עדות ישראל הא לא ראה רק ספינה שנטרפה ונטבעו כולם בלי שום שיהוי וצ"ל כמ"ש לעיל כיון דהגוי מצא עכ"פ יהודי מת על שפת הים אפי' לא סגי בעדותו של גוי מ"מ ע"י צירוף עדותו מהני עדות הישראל שראה הטביעה שאם נישאי' לא תצא ולמה' בצלאל אשכנזי אפי' הרשב"א יודה לזה ולכל הפחות הריב"ש וה"ה בדעת הרמב"ם ס"ל הכי וצ"ל דס"ל נמי אפי' בלא שיהוי במה שנותני' לה חומרי חיים אפי' אם נאמר שאם נישאי' תצא מ"מ הועיל בעדותו שאין לה חזקת א"א והבא עלי' אינו בחטאת ובחנק ולא צריכי' צירופו של גוי אלא שאם נישאי' לא תצא וה"ל עדותו של ישראל דבר שלם ושוב ע"י עדותו של גוי תינשא לכתחלה אח"ז ראיתי בנב"י קמא סי' מ"ג ד"ה ואולם וד"ה וק"ו וכו' שכ' להוכיח ע"ד פלפול דלהריב"ש היכי שנפל למשאל"ס ואחר כך מוצאים אדם מת במים הדין אם נישאת לא תצא אלא שלא מצא חבר להריב"ש יע"ש ולע"ד אין צריך לפלפולא וכל עלמא קרוביו של הריב"ש ולא יחלוק אדם בזה גם מ"ש אם נמצא אדם מת שוב פסקא לי' חיותא של בעל האשה דליכא למימר מוקמי' לי' בחזקת חיים דהרי גם לזה הי' חזקת חיי' דברי' תמוהי' הם בעיני ולא זכיתי להבינם א"כ אם מת אדם בעולם פסקא לחיותא דכולי עלמא שאינם לפנינו ונאמר עכ"פ אדם א' אבד חזקת חיים שלו ודלמא זה הוא וא"כ נפל פונא בבירא דהרי בכל יום מתו אנשים בכמה מקריי' וסבות וציני' ופחי' ואיה חזקת חי שאחז"ל אע"כ כל אדם מוקמי' בחזקת חיותו וגדולה מזה בשני כתי עדים המכחישי' זא"ז שבודאי כת א' לפנינו יצאה מחזקת כשרותו ומ"מ כל כת בפ"ע מוקמי' אחזקת כשרותה ותלינן הפסול באידך מכ"ש הכא וא"כ הוכחנו בדעת הריב"ש אינה מכרעת ומ"מ דברינו הנ"ל נ"ל וכו' בעז"ה:

היוצאמדברינו אלה לנידון שלפנינו לע"ד איתתא דא אשת ר' ליב הרש מקיצע הנ"ל כבר הוסר ממנה דין אשת איש מן התורה ואם נישאי' לא תצא כיון שהטביעה בתוך הנהר ברורה בלי ספק אם מעדות האשה הנלי ועדות הבח' אברהם ועוד ידיעת כל אנשי הספינה הוה ידיעה ברורה והשתא א"כ נאמר שלא שהו כדי י"נ מ"מ כיון שאח"כ מצאו אדם יהודי מת בנהר ההוא ויש סימני' הרבה בכליו שזה הוא אפי' לא יהי' מספיקי' להתיר אם לא היינו יודעי' שנטבע מ"מ השתא מצרפי' לראיית הטבעה ולא בעי' שיהוי וכפמ"ש לעיל כ"ע מודים בזה ועכ"פ איכא עמודי' גדולי' לסמוך עליהם ועוד הכא איכא אברהם שראה רביעי' שעה ובמים שאל"ס לפי המהרי"ט שכ' לעיל לא בעי ב' שעות היינו מ' מינוטען אלא סגי בהכי שהמים הטרידוהו והיינו שיעור י"נ ועוד הרי חפשו חפש מחופש במקומו ולא מצאו וכיון שבמקומו אינו לחשש יציאה ממקום לא חיישי' מן התורה דהוה מיעוט שאינו מצוי ועוד שר' שמואל איריץ אומר שראוהו זמן ארוך והוא לכל הפחות פעמיי' כראיתו של אברהם והיינו ב' רביעי' שעה ולחד דיעה בתוס' פ"ג דסוטה היינו ב' שעות והוה שיעור י"נ א"כ בצירוף כל הנ"ל גם הרשב"א מודה בלי ספק שיצאה עכ"פ מחשש אי' דאוריתא ואין לנו אלא אי' דרבנן משום חומרא דא"א ונחזה אנן נשית לבנו בעזה"י מה יהי' בסימנים שבגופו וכליו:

ונבואאל הענין השני עפ"י אגרת הרב מגראן שמצאו הספנים אדם צפה על פני הנהר ופשטו ממנו בגד קצר העליון שקורי' וועסטא ולקחו מתוכו דלוסקמא עם כתביו וקברוהו בכתנתו ומכנסים שלו וקרעו ממנו חצי הארבע כנפות עם ציציות וחצי האחר נשאר על גופו בקברו וכן מצאוהו אח"כ הרב ואנשיו מגראן והי' ב' חתיכו' של ארבע כנפות מתאימות והי' לאחדי' אותו שביד הגוי הספן ואותו שעל גוף האיש הנקבר והנה הובאו לפנינו המלבושים הנ"ל ולא הי' שום טביעת עין בהמלבושי' רק סימני' אשר יבוארו לקמן אי"ה:

והנהבמה שנמצא בדלוסקמא הנ"ל כ' פאס שלו ושם נאמר שמו ושם עירו וקומידאט וידענו שלא נמצא במדינת הונגאריא עוד עיר אם הגליל ששמה כשם עירנו וגם חתימת ידי השרי' בשמם וחותם השררה הכל מעיד שמזה האיש הוא ולא מאחר ולא עבדי אינשי דמושלי פאס שלו גם נרשמו בו כל סימני גופו ופרצופו כידוע וכל אדם נזהר במכתב זה גם איננו שוכח אותו ואם ישאיל בגדו לאחר לא ישאיר בתוכו מכתב זה כידוע וגם הכא נמצא חשבונותיו עם אביו ומשותפיו בכתיבת ידו ממש שנתקיים ע"י כמה אגרות ממנו וגם ח"כ על ר' נטע הרש וכל הני לא מושלי אינשי וכעין זה כ' גם הגאון בנב"י קמא סי' מ"ג ד"ה העשיריות ע"ש ואפי' אם השאיל וועסטא שלו אין אדם שוכח בתוכו הדלוסקמא עם כל אלו הכתבי' בתוכו:

ואע"גדכ' ח"מ ס"ק מ"ב וב"ש ס"ק ס"ט דלמאן דס"ל סי' ל"ד א"כ חיישי' לשאלה אפי' בכלים דלא מושלי וביאור כוונתם דהש"ס לא חשש למכירה דלא עביד איניש דמזבין כלי תשמישו ואבידה פשוט דלא שכיח כמ"ש תוס' פ' לא יחפור (בבא בתרא כ"ג ע"ב) בסוגי' דניפול ד"ה וודאי וש"ס ביבמות קי"ו ע"א נפיל' מיזהר זהיר בי' וכן גניבה לא שכיח לא חששו ורק לשאלה דעביד איניש דמשאיל כליו שאלה דהדר' בעינא ומשו"ה בכלים דלא מושלי אינשי לא חיישי' למידי אך כל זה אי סימני' דאורי' אך אי אפי' אסימני' בינונים דלא שכיחי דמישתכחי באחריני אפ"ה חיישי' ואמרי' סי' לאו דאורייתא דדלמא אתרמי סי' כסי' א"כ ה"ה חיישי' אפי' בהני כלי' דלמא איתרמי שהשאילם או מכרם או אבד זו היא כוונתם והארכתי במקום אחר ביישוב הסוגי' לפי דעתם מ"מ לנידון שלפנינו נ"ל דליכא למיחש כלל לשאלה ומכירה בשום אופן בכתבי' הנ"ל ומשום אבידה לחודא דלא שכיח כלל כמ"ש לעיל מתו' דפ' לא יחפור הוה כסי' מובהק ביותר דלא ימצא אפי' בא' מני אלף דלכ"ע הוה דאורי' והח"מ וב"ש צירפו כל החששות איכא דמושלי ואיכא דמוכחי' ויש נמי חשש אבידה ומכל הני חבלו' נעשה כעין סי' אמצעי אבל משום חשש אבידה לחוד ליכא למיחש כלל:

ועודהא חשש שאלה בעצמו פליגי בי' רבותא ועי' יש"ש ביבמו' שם ועי' ש"ך ח"מ סי' ס"ה ס"ק כ"ו והסכימו האחרונים דבאי' דרבנן לא ניחוש לשאלה ועיי' בנב"י סי' מ"ג הנ"ל וגם הגאון בית מאיר סי' י"ז סעי' כ"ד כ' וז"ל וגם בל"ז לפע"ד הנוטה בשעת הדחק להקל בחשש שאלה לא הפסיד עכ"ל והנה הגאונים מיירי בכלי' דמושלי ואנן הא איירינן בדלא מושלי דליכא למיחש אלא להך לישנא סימנים לאו דאורית' דהוה סי' הנך כלים כסי' שאינם דאוריתא והנה כיון שבררנו בתחלת דברנו דאתתא דא דאיירינן בה לית בה שום אי' דאורי' רק חששא דמשאל"ס מדרבנן א"כ פשוט דלא ניחוש לשאלה בהני כלים היינו כתביו הנ"ל דלא מושלי דהא בדרבנן סמכי' אסי' דרבנן:

אךמה יושיענו זה הא אנחנו לא מצאנו הכתבי' במלבושי הנטבע הנמצא הלזה רק הגוי הספן אמר שהי' אלו הכתבי' בתוך הוועסטא שלו ולפי משמעו' אגרת הרב מגראן לא הי' מסל"ת ולא מהימן והוה כאלו מצאנו ביד עכו"ם כתבי' של פלוני וכי נתיר אשתו לעלמא וכבר תמה בזה הט"ז על הלבוש בסי' י"ז ס"ק מ"ו ע"ש ועיי' ב"ש ס"ס קפ"ט וכל זה איירי וכו' ע"ש וא"כ לכאורה נפל היתר זה בבירא:

ע"כנבוא לסימני כתונת ומכנסים שמצאוהו מלובש בקברו והי' מסומני' באותיו' לה"מ שהוא שמו ושם אשתו ליב הרש מאשא וכ' נב"י קמא סי' מ"ג הנ"ל דזה הוה סי' בינוני ולפע"ד הכא הוה אפי' סי' מובהק שהאשה הכירה מעשי ידיה בסימני' הנ"ל והראה לנו כמה מכתונותיו המצויינים באותיות הללו כולם שוים לאותיו' הללו וכ' תוס' בגטין כ"ז ע"ב סוף ד"ה מעולם וכו' ולפ"ז צ"ל שלא ראו עדים חתימת הגט שאם ראו ואומרי' שהוא כ"י ולזה חתם פשיטא שיחזיר ולא הי' צריך להשמיענו דהא ודאי לא חיישי' דאתרמי שמא כשמא ועדים כעדים וחתימה כחתימה ובשינויי נמי אינו מזכיר חתימה כחתימה עכ"ל וכן פסק בש"ע א"ע סי' קל"ב סעי' ד' אבל אם יש עדים אחרים ששמם כשם אלו חיישי' עד שיעידו שזה הוא חתימת ידם עכ"ל ומכ"ש הכא שלא הוחזק אחר ששמו ושם אשתו ליב הרש מאשא שציונם לה"מ והכרנו שזה הוא מעשי ידי האשה הזאת אשת ר' ליב הרש הנ"ל א"כ כסי' מובהק ביותר ונוסף על זה שהרושם שעל המכנסיים היו ב' אותיות ל"ה אותיו' גדולות מלופפות ועקומות ואות מ' הי' ממש כשארי אותיות של האשה מאשא הנ"ל והי' עומד קצת בעיקום ורחוק מהאותיות והאשה ידעה זה ואמרה שהמכנסיים האלו היו לו טרם שנשאה בהיותו פנוי ונעשה הסי' הזה ל"ה של שמו ע"י אחרי' שאינם בקיאי' כמותה ואחר נישואי' הוסיפה היא אות א' על שמה היינו אות מ' שמורה על שמה מאשא והנה זה הוה סי' בצמצום מקום יותר מנקב יש בצד אות פלוני ולא ימצא אפי' באחד מאלפי אלפי' באופן שעל סי' אלו יש לסמוך בכל איסורי דאוריתא בלי ספק ופקפוק כלל לומר שהי' הכתונת ומכנסי' אלו של ר' ליב הרש מקיצע:

ורקאך חשש שאלה אולי ר' ליב הרש יצא מן המים והשאיל כתנות ומכנסים אלו לאחר ואותו נפל למים ונקבר ע"י הספן הנה ידוע מ"ש מהרי"ט והובא בק"ע סי' שפ"ב מי שיצא מביתו מלבושי' שעליו לא הי' משאיל לאחרים וישאר ערטלי ולא חיישי' שנתן מלבושיו לאחר ולקח את בגדיו ולבשם דלהא ודאי לא חיישי' שיעשו דברי' של בטלה עכ"ל והכא כ"ע חזו לי' בספינה שלא הי' אז מלובש אלא בכתונת ומכנסים כי הי' בבקר כשיצא לעשות צרכיו והבגד קצר וועסטא שידוע אם יפשיט כתונת ומכנסים אע"ג שישאיר על עצמו וועסטא נשאר ערטלי ערום כיום הולדו ולפי הנ"ל לא חיישי' לזה לשאלה וחליפי' כי האי גוני וידוע מ"ש מהרא"י בשם ר' אלי' אם ידוע שלא הי' עמו אלא כתונת א' יש לסמוך על כתונת לחוד וה"נ כל אשר לו השאיר בספינה ולא הי' עמו אלא כתונת זה כשנפל במים א"כ אפי' יצא במקום אחר לא הי' משאיל כתנתו עכ"פ והי' ראוי להתיר עי"ז אך לא אכנס בפרצה דחוקה כי יש לנו פתח מרווח בעזה"י:

והואידוע תשו' חכם צבי סי' קל"ד דאמר דלשאלה דיחיד לכ"ע לא חיישי' אשר ע"כ אם יש סי' אמצעי בגופו וגם ט"ע או סי' מובהק בכליו לא ניחוש שמא השאיל כליו לזה שהי' לו סי' אמצעי כמותו דזה הוה שאלה דיחיד וכדאמר פ' גט פשוט (בבא בתרא קע"ב ע"ב) לנפילה דיחיד לא חיישי' ואמנם האחרונים פקפקו על ס' זו דנפילה שהוא במקרה והזדמן לא חיישי' לנפילה דיחיד אבל שאלה שהוא בבחירתו ורצונו אפשר השאיל לזה וחיישי' לשאלה דיחיד כמו שהרגיש ז"ל בעצמו והגאון בית מאיר החזיק זה הפקפוק עפ"י תוס' דיבמות קט"ז ע"א ד"ה למאי ניחוש וכו' ע"ש ולדידי נ"ל ראי' לפקפוק מתוס' גטין כ"ח ע"א ד"ה מצאו וכו' וא"ת וניחוש לשאלה וכו' וי"ל דקים לי' בנפשי' שלא השאילו וכו' ע"ש ובב"ש ס"ק צ"ח ולכאורה קשה אכתי ניחוש למציאה פי' הרי קמן שאבד דלוסקמא שלו ודלמא אחר מצאו והניח גט שלו של יב"ש בתוכו ואבדו גם הוא ומצאו זה וע"כ צ"ל דהוה נפילה דיחיד וס"ל לתו' דגם בגט לא חיישינן לנפילה דיחיד וא"כ אכתי מאי מקשו תוס' ניחוש לשאלה הא הוה שאלה דיחיד אע"כ לחלק בגט בין שאלה לנפילה וה"ה במתה נימא הכי ודלא כחכם צבי הנ"ל:

איבראבנידון שלפנינו שהספן הזה קבר האיש הזה שהי' מלובש בכליו של ר' ליב הרש שיש לנו בהם סי' מובהקי' ואירע שזה הספן קוברו כאשר הראה לנו קברו ועוד שיש בידו חצי ארבע כנפות שהוא ממש מתאים בתאומות ממש עם החצי שנשאר על גופו בקברו כאשר ראינו אנחנו בצדק בעינינו ועל סי' חתיכ' המתאימו' סמכי' באיסור דאורי' במס' ע"ז מ' ע"א ועיי' ש"ך י"ד סי' פ"ג סק"ד וא"כ ה"נ נסמוך על תיומו' ב' חתיכ' בגד ד' כנפות דשייכים להדדי ונדע שזהו הספן הוא שמצא איש הזה הנקבר לפנינו ומלובש בכתונת של ר' ליב הרש ולא אחר באשר שבידו הבגד ד' כנפות שהחתיכו' מתאימו' עם שלו ובלאה"נ הרי הראה לנו קברו ומנא ידע אם לא שהוא קוברו:

וכברכתבנו לעיל שהדלוסקמא עם כתבי' שלו לא מושלי ולא מכרם אך הואיל ולא ראינו אותם בידו ממש רק ביד הגוי ניחוש שמא נאבדו ממנו ומצאו הגוי הזה ונאמר ר' ליב הרש שנפל למים יצא במקום אחר והשאיל כתנתו ומכנסים שלו לאחר ואותו אחר נטבע ומצאו זה הספן וזה עצמו הי' שמצא ג"כ הדלוסקמא של כתבי' של ר' ליב הרש ואין לך נפילה דיחיד גדול מזה וכ"ע מודה דלא חיישי' וכי האי גוני כ' ר"ן פ' ג"ה ומייתי ב"י בי"ד סי' ס"ה קודם ד"ה והנוקר וכו' וז"ל אבל הכא שזה בודאי שלח ירך מנוקרת צריך אתה להוסיף חששו' דישראל אחר הי' לו ירך ונקרה ואח"כ נודעו לו שטרפה היתה ומכרה לזה ואח"כ הפקיד זה בידו ירך מנוקרת כל כי הני חשש לא חיישי' עכ"ל ע"ש והה"נ הכא ע"כ כיון דבררנו לעיל דבלאו כל הני מילי כבר יצאה האשה מאיסור דאוריתא מכמה טעמי' חדא כיון שעדות הטביעה במים הי' עדות ברורה אפי' לא שהו שיעור י"נ כיון שנמצא עכ"פ איש אחד נטבע ויש בו קצת סי' אפי' שאינם ראוי' לסמוך עליהם מ"מ מצרפי' להטביעה ולא בעי שיעור י"נ דאפי' רשב"א מודה לזה ושכן דעת הריב"ש וה"ה בהרמב"ם ומהריביר"ב ומבי"ט ומה' בצלאל אשכנזי ז"ל ועוד כיון שחפשו חפש מחופש רביעי שעה במקומו הוה כשיעור י"נ ועוד עדותו של ר' שמואל שעמד זמן ארוך על הספינה ואם תמתין עוד זמן יב"ח ולא יזכר ולא יפקד עוד א"כ בזה"ז הוה לענין זה בכ"ע כת"ח וה"ל תרי רובא רוב הנטבעי' אינם יוצאי' אפי' בלא שהה כשיעור י"נ ורוב היוצאי' מודיעי' לביתם א"כ מצירוף כל הנ"ל עכ"פ יצאה מאי' א"א דאורי' ושוב לענין איס' דרבנן משאל"ס נסמוך על סימני' הנ"ל לדעת בלי שום פקפוק ע"כ אם יסכימו עמי חכמי העיר הזאת ואציליה למטינא שיבא מכשורי להתיר אשה מאשא אשת ר' ליב הרש ז"ל מקיצע אחר שתמתין יב"ח מיום טביעתו ואז תהי' שרי' להתנסבא לכל גבר דתיתיצביין בהסכמת חכמי העיר הנלע"ד כתבתי פה ק"ק פ"ב מש"ק כ"ו טבת תקפ"א לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

במותבבי תלתא כחדא הוינא ואתא לקדמנא הר"ר יוסף ב"ה נתן גיסו של הר"ר שלום הנאבד ואמר לנו בת"ע איך בעת שנפל הדליקה בשכונת הבית אשר דר בו גיסו הנ"ל אץ בבהלה לבית גיסו למען הציל הקנבוס שהי' מונח בבית גיסו שהי' שלו בשותפות עם גיסו הנ"ל והצילו הקנבוס הוא וגיסו בסיועת מרחמוהי וגם כל כלי בית גיסו הוציאו לא נגרע דבר מאשר לו ומחמת המהומה לא שם לבו באשר הלך גיסו מאתו והוא הי' ירא לעזוב הקנבוס לבדו במקום שהצלוהו שם מחמת ניצוצי אש אשר נשא הרוח למרחוק וחשש שלא תאחוז בקנבוס וישב שם אצל הקנבוס עם שני כלים מלא מים שהעמיד שם ויהי אחר חצי שעה כאשר ראה שגיסו לא חזר אליו הי' לבו נקפו עליו מ"מ הי' עצר מלכת כה וכה לדעת את שלום גיסו שוב כמו חצי שעה מחכה אולי יבא וכאשר ראה כי לא יסף שוב אליו עוד כל משך שבתו שם לא הי' מעצור ברוחו עוד לשבת שם ונחפז ללכת אנה ואנה וכל איש אשר פגע בכ"מ עברו שאל הראיתם את גיסי הר"ר שלום ואין עונה דבר כי אם לא ידענו ויהי בערב אמר לאחד מאוהביו לבי מהסס בקרבי כי גיסי נשרף ח"ו כי אין רואה אשר יאמר עליו כי הוא זה אשר רואהו מעת פרידתו ממני ויענהו האיש למה תדבר כדברים האלה בודאי הוא עצור באחת המקומות מפני המהומה ויהי בלילה כמו שעה עשירית מחצות היום ואילך כאשר לא ראהו עדיין ולא שמע ממנו חזר שוב אל האיש הנזכר ויאמר אליו נשלחה נא אנשים נכרים אולי יוכלו ללכת אל תוך הבית אשר דר בו גיסו הנ"ל כי כבר נשרף הגג שעל הבית ויבקשהו בתוך הבית אולי ימצאוהו ונתרצה האיש לקולו ושלחו נכרי' ללכת שמה אבל לא יוכלו לגשת אל הבית עדיין מחמת מדורת העצים והקני' אשר בערה לפני הבית ממה שנפל מן הגג והמתין עוד במר לבו נאנח ועצב כמו עד שעה אחת אחר חצות הלילה אשר שקט אש התבערה הלכו אל תוך הבית ומצאו בו עצמות שרופי' בחדר לפני' מחדר אשר הי' דר בו יהודי אחר נגד החדר שהי' דר בו גיסו הנאבד והפרוזדר בין החדרים הנקרא פארהויז אשר הולכי' בו אל הבתי' הפנימית ובצד א' מהפארהויז הי' דר בו שלום הנאבד ומצד השני הי' דר בו יהודי אחר ובבית אותו יהודי הי' חדר לפני' מהבית שקורין זייטין שטיבל ובאותו זייטין שטיבל מצאו העצמות השרופין ויהי בבוקר כאשר הלכו הח"ק דפה ללקט עצמות השרופי' לקברם מצאו חתיכה אחת מרעקיל שלא נשרף וכאשר הראו לי הכרתי שהוא מרעקיל אשר הי' לבוש גיסי בעת אשר הצלנו הקנבוס ושאלנוהו אנחנו ב"ד במה ובאיזה סימן הכרת את החתיכה רעקיל כיון שלא הי' שלם כ"א חתיכה אשר קצותיו אכלה אש סביב ויען ויאמר הנה הכרתי את צבע הטוב שהי' מראה ירוק הנקרא בלויא ועוד הכרתי מחמת הפוטר שתחת הטוך כי בשוק עירינו שהי' קודם השריפה איזה ימים שאלתי לעצמי ממנו זה הרעקיל ללכת בשוק מפני הגשם שהי' יורד אז ויהי כאשר רציתי ללובשו ראיתי כי הרעקיל געפיטירט מיט איין האנטיכל וואס אן עק האט רוטע שטראפען כי כן דרך במקומתינו לארוג בקצה המפות שפורסין על השלחן ובקצה מטפחת הידי' פשתן או צמר גפן צבוע אדום ע"פ רחבו שורה אחת או שתי שורות וראיתי שהרעקיל איזט געפיטירט מיט עזו איין האנטיכל אונד וואר רויטע שטראפן דורך געווארפן ומחמת חשש שעטנז לא רציתי ללובשו אז ועתה כאשר הראה לי חתיכת הרעקל אשר מצאו השגחתי מיד על הפיטירונג שתחתיו וראיתי שכן הוא מיט רויטע שטראפען וגם הכרתי דס דעקל מהפייף אשר מצאו שהיא מהפייף שלו ודעקל מהפייף הי' נחושת קלל שקורין מעש וואס דיא דעקלמאכר בשלאגן דער מיט דיא פייפן וגם השטאגיל שלו וואס מאן פייער שלאגט הכרתי שהוא שלו וגם חתיכה הויזען טראגר של עור מצאו והכרתי שהוא שלו ושאלנו את פיו במה הכרת אלו הדברי' והשיב לנו איך האב עס דערקענט ע"כ תורף עדותו של ר' יוסף בר"ן גיסו של הנאבד:

שובהעיד לפנינו הר"ר דוד אפרי' המכונה פישל במהור"ר ארי' ואמר אני הייתי בין מלקטי עצמות השרופי' כדי לקוברם ומצאנו בתוך העפר אשר נפל מקירוי הבית חתיכת רגל דהיינו חלק התחתון מהארכובה דהיינו כנף הרגל בתוך חתיכה משטיוול שלא שלטה בו האש מחמת העפר שעליו הגין עליו שלא נשרף ויהי כאשר מצאנו זאת אמרו אלי שאר בני החבורה שאלך אל אשת הנאבד אולי תוכל להגיד איזה סימן בקאבצי הוא בגד אשר לוטין וכורכין בו הרגל אלו ההולכי' בשטיוויל בלי בתי שוקי"ם הנקרא שטרומפף וכן עשיתי והלכתי אל האשה לשאול פי האשה להגיד לי סימן והשיבה האשה שאינה יודעת כלום מה תארם ענה אחיו נער בן י"ב שנים אנכי ראיתי הקאבציס שלו היו מין פשתן הנקרא קנבוס בל"א וכאשר חזרתי לחברי שלפנו חתיכת השטיוול מעל חתיכת הרגל וימצאונו כדבריו וכן הוא שהקאבצי הי' של קנבוס:

עודהעיד ר' דוד אפרי' המכונה פישל במו' ארי' הנ"ל שאיזה ימים אחר השריפה היינו עומדים ברחוב ומדברי' מענין השריפה ענה מילנר אחד נכרי העומד ביניהם ואמר אלו שמע לקולי הנשרף לא עלתה לו כך כי אני הלכתי עמו בביתו מסייע לו לפנות כלי ביתו ויהי כאשר אין עוד כלי בתוך ביתו אמר אלי נלך נא גם לבית חבירי אשר הי' מצד השני של פרוזדור כנ"ל בעדות של ר' יוסף בר"ן ונציל גם כלי חבירי כמה שנוכל ואני כאשר ראיתי כי כבר אחז האש בגג שעל הבית שהיינו בו וכבר התחילו קיני הגג כאשר בערה בם האש לפול ארצה בפני פתח הפרוזדור אשר יוצאין בו דרך חוצה אמרתי לו אני לא אציל יותר ובוא גם אתה החוצה וכאשר רציתי לצאת החוצה דרך פאר הויז הלהב כבר עלה בפני הפתח מהקנים שנפלו מהגג ולקחתי הכובע הוא ההוט מעל ראשי והפרדתי בו הלהב ודלגתי חוצה והוא נשאר שם:

שובהעיד הרר סיני ב"ה בצלאל בזה"ל אני לא הייתי בביתי שנפלה הדליקה כי הייתי בכפר וכאשר באתי לביתי בא אלי בן שר אחד מכפר אשר הי' כאן סופר אצל פישקאל ושאל אותי על קרוביו שיש לו בכפר אשר הייתי בו ובתוך הדברים אמר אלי אתה לא היית בביתך בעת השריפה ולא הגיע לך הפחד והבהלה כאשר הגיעני בלילה הזה מחמת אש הגדולה ואחר דברים הנזכרי' מסופק ר' סיני הנ"ל אם מעצמו אמר לו השר גם את יתר הדברי' שיבואו לקמן מנידון הנשרף אבל יותר דעתו נוטה שכן הי' המעשה שאחר שאמר לו השר דברי' הנ"ל השיב הוא להשר הנה אם הי' רק הפסד ממון לא הי' כ"כ להתאונן כי הפסד ממון והבנינים יוכל לתקן ולהעמיד אחרי' תחתיהם אבל על איש הנשרף ודאי יש לקונן כי אין להביא תמורתו ואמר אליו השר הנה מהנשרף אספר לך המאורע כי אני הלכתי עמו לתוך הבית פעם ראשונה והצלנו איזה כלים ויצאנו משם בשלום וחזרנו שוב שנית לתוך הבית להציל עוד התחיל האש לפול מהגג לפני הבית בחוץ קראתיו לו בבהלה בואו חוצה ונמלטתי אנכי לבדי והוא נשאר שם כ"ז העידו לפנינו ב"ד ח"מ יום ב' ח' מרחשון תקפ"ד לפ"ק פה ווארדיין קטן. נאום הק' יואל בהרב מ"ו משה ממיהאליוויץ:

ושארשני החתומי' אינם בביתם עתה ולא רציתי להמתין עד בואם לביתם כדי שיגיעו הדברי' לפני כבוד אמ"ו לפני שוק פעסט וחתמתי אני לבדי כאשר העתקתי מגוף הג"ע אשר נשאר תח"י אות באות כ"ד הנ"ל:

שלוםוכ"ט לה"ה הרב המופלג כבוד מו"ה יואל נ"י יושב בשבת תחכמוני בק"ק וו"ד קטן יע"א:

ע"דהעגונה אשת כ"ה שלום הנאבד בתבערה ביום הזעם ומצאו בביתו עצמות שרופים וקצת בגד מבגדיו ואיזה כלים שהשתמש בו בחייו כמבואר הכל בג"ע באר היטב:

גרסינןר"פ האשה שלום האי גברא דאיתלי נורא בי גננא וכו' סבר ר"ח ב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית וכ' אמר רבא וכו' ור"ח בר אבין וכו' ערק לעלמא ע"ש הסוגי' ורש"י לא פי' כל צרכו גם מעט דבריו אשר דיבר צריך פירוש לפירושו ע"כ נפרש תחלה הסוגיא ע"פי פשוט לולי דברי רש"י ז"ל לכאורה נראה מהענין דאשכח גברא חרוכא ופס ידא סמוך לו אינו חרוכא והיתה ניכרת לאשה שהיא מבעלה והוא בכלל חזו גבראי אע"ג דהאי חזו גבראי היינו בתחלת הדליקה שעדיין הי' ניכר לה ושוב כשבאו האנשים כבר הי' חרוך כל צרכו ולא ניכר מ"מ הפס יד שלא נחרכה הי' עדיין ניכרת ואתא ר"ח ב"א למימר היינו עשינו עלינו הבית וכו' והנה הך דעשינו עלינו הבית אית בי' תרי חששי' א' כדה"ס דהש"ס דהיא אמרי בדדמי וזאת שני' אפי' לא אמרי בדדמי מ"מ שמא נס נעשה לו כדמבואר לעיל וכל אלו החששי' המה בכלל דברי ר"ח ב"א דה"נ איכא למיחש לתרווייהו ואתא רבא ואמר דלתרווייהו ליכא למיחש הכא אמרי חזו גברא א"כ הי' ברור לה שזה שנתלה בו הוא בעלה וליכא למיחש בדדמי וכ"כ רשב"א בחידושיו וכ"כ הגאון מהר"ל מפראג דהאי דאמרה חזו גברא מפיק מחששא דדמי והגאון תי"ט בתשו' גאוני' בתראי סי' יו"ד לא ראה דברי חירשב"א וחשש השני דאיתעביד לי' ניסא ונפיק לזה אמר רבא גברא חרוכא ופס ידא דשדי פי' הרי לפנינו גוף א' שרוף ופס יד הניכר לנו שהי' מזה הנאבד הרי דחלטה בו הדליקה אמרי' שהי' מהאי גופא והוא הוא ונ"ל דוקא שאמרה חזו גבראי ומהמנית שהי' שם גבראי בתחלת הדליקה משו"ה מצרפי' עתה ה"ד עם הגוף דאל"ה אין ראי' ממה שמונח יד סמוך לגוף וגם רבא הי' חושש דלמא בעל היד ערק וגוף חרוך הוא מאיש אחר ועיי' ב"ש סי' י"ז סוף ס"ק ס"ט ומ"ש פני יהושע גיטין כ"ח ע"א גבי מצא בין כליו משו"ה איצטריך הכא שהיא אמרה חזו גבראי בתחלת הדליקה וכבר שלטה בו האור ולדדמי לא חיישינן ושוב מצינו ממנו פס היד הניכרת שהיא ממנו וגם גוף חרוך בהא תלינן זה בזה וקאמר הש"ס ר"ח ב"א הוה ס"ל מ"מ היינו עשינו עלינו הבית דחיישי' לניסא דא' בא להציל ונשרף והוא נמלט מחמת כיסופא דמומא דפס ידיו דשדי' וגם לבדדמי חיישי' דמ"ש חזו גבראי משום דהאשה לא אסקא אדעתא שיהי' שם עוד אחר הבא להציל בעלה ע"כ החליטה בדדמי חזו גבראי אבל באמת איכא למיחש להא ומעולם לא ראתה שליטת האש בגוף בעלה רק פס ידיו שדי' והוא ערק לעלמא והן הנה דברי תי"ט בתשו' גאוני' בתראי הנ"ל ובהא סברא פליגי רבא ור"ח בר אבין:

ושםקכ"א ע"א במתני' ישוב מעשה בעיסא וכו' כ' רשב"א בחידושיו דמיירי ששלשלוהו וקשרוהו ברגלו דאל"ה איכא למיחש האי רגל אחר הוא ואינהו ששלשלוהו הובילוהו המים למרחוק ושם יצא ומייתי ראי' מגברא חרוכא דאפי' רבא לא התיר אלא משום דאמרה חזו גבראי וכו' והשיג על הרמב"ם דמתיר אם השליכו מצודה אחריו והעלו רגלו וה"ה תי' דרמב"ם מיירי בשיש להם סי' מובהק ברגל זה שהוא ממנו ע"ש:

ולכאורהלשון ריב"א צ"ע דהרי הוא בעצמו פי' לעיל דחזו גבראי אתי' להוציאו מחשש בדדמי וזה לא שייך הכא גבי מעשה דעיסא והרי מה שהם בעצמם השליכו האי גברא לים הרי זה כמו שראתה האשה תחלת שליטת אש בבעלה ושוב מה שהוציא רגל מן ארכובה ולמעלה שאינו יכול לחיות בו היינו ממש גברא חרוכא כמו שהי' האשה אומרת שראתה אש שולט בבעלה ושוב מצינו גברא חרוכא ולא חסר במעשה עיסא אלא פס ידא דהיינו שהי' להם להיות סי' ברגל או לכל הפחות עוד אבר א' אפילו אין החיות תלוי בו ויהי' באותו אבר סימן שהוא מזה המושלך באופן שניכר לנו שזה המושלך כבר שלטו בו חית הים ואכלו בשרו וגם העלינו רגל מהארכובה ולמעלה שהוא כעין גברא חרוכא והי' אשה מותרת לרבא אבל השתא דליכא סימן ברגל זה ולא באבר אחר אפי' רבא מודה דלא תלינן שזה הוא כנ"ל והכי ה"ל לרשב"א למימר התם איכא פס ידא משא"כ הכא אבל מ"ש התם אמרה חזו גבראי אינו ענין לכאן דמה שאנחנו השלכנו לים ממלא אותו חסרון דחזו גבראי וצ"ע לכאורה:

ונ"לכיון דלא הוזכר בעובדא דחרוכא שהי' סי' בפס ידיו רק שמוכח מתוכו שכך הי' ורמז לנו בהאי לישנא דחזו גבראי דקאי נמי אאחר כך שהכירה עדיין הפס יד משא"כ הכא אינו מכיר הרגל כנ"ל כונת הרשב"א דא"כ אינו מובן לדבריו:

ונראההא דהוצרך לומר מחמת כיסופא ערק לעלמא משום דלולי כן היינו אמרינן חזקה כאן נמצא וכאן הי' כמ"ש רמב"ן ונימוקי יוסף ביבמו' קט"ז גבי יצחק ריש גלותא הגם נראה לי קשה לסמוך אהך סברא באדם דהרי אפי' גודרת אין להם חזקה משום דדרכם לנוע מכ"ש אדם גדול ההולך ונוסע לדעת עצמו ומה שנמצא כזה בפ' המדיר לענין מומין היינו לענין רשות דכאן נמצא ברשות זה וכאן ברשות זה ברשות האב או הבעל ולא תלי' במקום כלל וצ"ע קצת בהרז"ה שם אבל מידי דתלי' במקום לא שייך לומר מוקמי' אדם אחזקי' שכאן נמצא עכ"פ וכאן הי' מאז ועובדא דיצחק ריש גלותא מילתא אחרינא איכא בי' וע"ש במלחמות ה' מ"מ ה"נ הי' לנו לומר כאן נמצא וכאן הי' כי מהיכי תיתי יסע ממקומו וילך לו ע"כ אמר שם דאיכא שום סברא דמחמת כיסופא ערק לעלמא ואין כאן חזקה וכן י"ל הא דהאריך לומר גברא אחריני אתי להצילו ולא אמר בקיצור גברא אחריני הוא היינו משום דאל"ה ה"ל למימר זה שאבד זה הוא שנמצא אע"ג דגם זה נ"ל דלא שייך כ"כ גבי אינשי דניידי מאונא לאונא ושיירותיתם מצויי' בכל אתר והכי בבכורות כ"ה ע"ב פליג רשב"ג דלא אמרי' זה שאבד משום דלמא אינשי אחריני קבר התם ונהי דרבי לא חשש משום דלא שכיחי למיקברי בצינעא עיי' כתובות כ' ע"ב אבל אינשי דניידי ושכיחי דאזלי מהכא להתם גם רבי מודה דליכא למימר זה הוא שנאבד נמצא אבל מ"מ הכא אשר חומת אש סביביו לבית מה"ת לומר דבא אחר לכאן אפילו ביושבת בין ההרי' אמרינ' אין רגל רבים מצויי' שם כ"ש הכא וה"ל זה שנאבד זה נמצא ע"כ הוצרך לומר גברא אתי לאצולי:

מ"מנראה לי היינו דוקא כעין עובדא דגברי חרוכא דפס ידא שדי אבל אי הי' רגליו חסר אפי' א' מהם אע"ג דמ"מ אפשר שהציל עצמו והשליך א' מרגליו השרופים כמו שהשליך פס ידא אבל לא יוכל לו ליסע ולנוע אל א' המקומו' ולמיערק לעלמא מבלי שידעו אנשי העיר והובילוהו ע"י סוסים ופרדים ובהא ודאי אמרי' כאן נמצא וכאן הי' או זהו שאבד זהו שנמצא ובמעשה דעיס' שהעלו רגלו אם מן הארכובה ולמטה אשתו אסורה התם נפל למים וגלי אשפלוהו והובילוהו מרחוק מאתי' פרסאות ולא נודע מקומו אי' אבל בעובדא דחרוכא אלו הוה עובדא ברגלו לא הוה חיישי' לשמא ערק לעלמא והוה סמכי' אחזקה כאן נמצא וכאן הי' או זהו שנאבד זהו שנמצא כנלע"ד:

זהוהעולה מן הסוגי' ע"ד הפשט וכמו שהבין הרשב"א בחידושיו שם שראוי' הי' לפסוק כרבא דהרי סבר ר"ח ב"א קאמרי' משמע דלקושטא דמילתי' ליתי' לדר"ח ב"א אמנם מהרי"ף משמע שפסק כר"ח ב"א להחמיר כי הרי"ף לא גרס סבר ר"ח ב"א אלא רבא אמר נאמנת ור"ח בר אבין אמר אינה נאמנת והלכה כר"ח ב"א כ"כ יש"ש פט"ו דיבמו' סי' וי"ו ומ"מ הא פסק להקל כגירסא שלפנינו והב"ח בתשו' ס"סי נ"ה נמי דעתו לפסוק להקל כרבא אפי' לגי' הרי"ף ע"ש:

ומהשצ"ע בלשון המפורשי' והפוסקי' הוא זה א' לשון רש"י ד"ה פסתא דידא מאיש אחר הבא להצילו עכ"ל ופי' כן אדברי רבא והוא תמוה דאפי' ר"ח ב"א שהזכיר גברא אתי לאצולי עכ"פ הפס יד אינו ממנו אלא מן הבעל וכן הוא כרש"י מהדורא קמא שנדפס אצל הרי"ף ולכאורה אין לו שחר תו קשי' בלשון נימק"י שכ' דפסתא דידא היתה ג"כ שרופה ומחורכת וקשה א"כ מאי אהנית לן אם לא נימא שהי' סי' ניכר בהיד ההיא כי לא שלט בה האש ואי גם היא היתה שרופה הא תו למה לי' די לן בגברא חרוכא תו קשי' על לשון היש"ש הנ"ל שכתב ופסתא דידא שדא פי' במקום אחר רחוק מן הגוף הנשרף רבא אמר נאמנת ע"ש וצ"ע מה רצה בתוספת פירושיו שהי' רחוק מן הגוף הנשרף ואלו הי' קרוב לו מה הי' אמר בדינא דהאי איתתא ודוחק לומר דאז הי' כ"ע מודה דמההוא גופא הוא הא כבר כתבתי לעיל דברי ב"ש סעי' קטן ס"ט בסופו דלא תלינן אפי' קרוב מאוד ובנימק"י כ' בהיפוך שהיתה סמוכה להגוף וצ"ע לכאורה:

ע"כנלע"ד דאין לנו בזה אלא דברי הרמ"ה שברבנו ירוחם חלק חוה נתי' כ"ג ח"ג וז"ל וכ' הרמ"ה ודוקא שאותו פס ידא אינו מהאיש החרוך כאן דאז אמרי' דשמא מבעלה הוא הפס וברח מברח אבל אם לא הי' שם ידא אלא האיש החרוך או שיש שם פס ידא והיא מהאיש החרוך כגון שלא מצא לו כ"א יד אחת אמרי' דודאי האי פס ידא מהאיש החרוך הוא וכיון שהיא אמרת שזה האיש החרוך הוא בעלה ואמרת מתחלה ראו בעלי נאמנת וכן עיקור עכ"ל ודברי ב"ש סוף ס"ק ק"ס בזה יבואר לפנינו אי"ה:

הנהס"ל להרמ"ה דודאי אי ליכא הכרח שהי' פה אדם אחר אין שום סברא לתלות בא' שבא להצילו דמי יכנס עצמו לסכנה וכיון שכבר אמרה האשה ראו בעלי ועכ"פ שלטה בו האש והכירה גם פס ידא עכשיו וגברא חרוכא לפנינו בודאי לא יחלק רבא דאשה מותרת אך עובדא הוה שגברא חרוכא ניכר שיש לו ב' זרועותיו וידיו שלמים מוכרחי' מחוברים עמו ועוד פס ידא אחרת מושלכת שם הרי קמן דע"כ אתא גברא אחריני להצילו וקאמר רבא דמסתמא לא נכנס המציל לתוך האש אלא בחוץ עמד והושיט ידו לתוך הפתח או חלון או מקום פתוח להציל חברו ונשרפה ידו והשליכה לשם והלך ובא לו וזה נשרף ולאלומי' מילתא אמר רבא האי גברא אחריני ופס ידו שדי' בי' פי' דפשיטא לי' לרבא שלא נכנס המציל לתוך הבית אלא הושיט ידו לפנים וגם היא לא פלטה ושדי' לפנינו גם כי האיש בעצמו בודאי לא נמלט משו"ה מייתי רבא לאלומי' ראי' שלו מפס ידו והיינו דפירש"י בדברי רבא פס ידו מאיש אחר הבא להצילו כי כן סדר רבא ואמנם ר"ח בר אבין ס"ל בהיפוך דחיישי' שנכנס לתוך הבית ונהפוך הוא שזה ניצל וזה נשרף והיינו דכ' נימוקי יוסף שגם היד שרופה באש דלא צריכי' לה לסימנא כמו בשיטת הרשב"א אדרבא רבא תולה היד בהמציל ומייתי ראי' אפי' היא נשרפה כ"ש מי שהי' בתוך הבית:

ונראהגם המהרש"ל ביש"ש ס"ל השיטה זו שהרי הוא בס' חכמת שלמה הגיה ברש"י לשון הק' דפס יד היא מהבא להציל אלא דלא נחית לדברי רמ"ה שיש לגוף הזה ב' ידי' בהא לא מיירי כי לא בדקנוהו אך היד מושלכת מרחוק מאוד הרבה יותר מאשר דרך לפקוע ע"י האש להלן וא"כ ע"כ מאיש אחר היא הבא להציל ועמד מרחוק דגברא חרוכא הדין מאי בעית ידו רחוק ממנו מי השליכה לשם ומשמעו' דורשי' איכא בין המרש"ל להרמ"ה אבל לדינא שוים ואפי' בזה פסק מהרש"ל כרבא להקל ולהב"ח בתשו' סי' נ"ה ולעולם הלכה כרבא נגד ר"ח בר אבין:

וכיוןשזכינו לדין נראה לי דאין כאן מחלוקת דרשב"א גרס סבר ר"ח ב"א למימר ולדידי מיירי שתלינן פס ידא מההוא גברא חרוכא ואין שום הכרח שיש שם אחר להציל ובהא הוה סבר ר"ח ב"א להחמיר ולא עלתה השמועה כך והלכתא כרבא דלא חיישי' לגברי אחריני והרי"ף גרס רבא אמר נאמנת ור"ח ב"א אמר אינה נאמנת והלכה כר"ח ב"א להחמיר ואלא מיירי בשיש שם הכרח שהי' שם גברא אחריני כגון שהיד מונחת רחוק מאוד מגברא חרוכא כמהרש"ל או שיש לגברא בו ידים ועוד בפס ידו מושלכת נמצא לדינא הרשב"א מודה להרי"ף והרי"ף להרשב"א ואין כאן מחלוקת:

ואמנםבודאי נראה דוקא כי איכא תלתא לטיבותא שרין לה' דהיינו שבתחלת הדליקה אמרה היא או מאן דהוא ראו פלוני שנתון בתוך האש לוהט ושוב מצאנו גברא חרוך וגם פס ידא ויש לה סי' שהוא ממנו ובצירוף שלשתן הותרה לעלמא אך הב"ש הוסיף מדילי' שאם אמרה מתחלה ראו פלוני בעלי נשרף לא צריכי' שום סי' ופס ידא כלל וצריך לומר כיון דאמרה להדי שנשרף מהימנן לה אפי' בלא פס ידא אבל אי לא אמרה נשרף אלא שמסובב באש לוהט ואינו יכול לצאת וכדומה לזה בעי' בודאי סימנא בפס ידא כבמעשה דעיסא מדינו של ב"ש מוכרח לפי שיטת הרמ"ה דאי לא הוה פס ידא דאחריני שרי' אתת' אע"ג דליכא סי' וקשה מעשה דשני ת"ח דמייתי רשב"א במעשה דעיסא ועכצ"ל דחזי גבריא דבש"ס היינו חזו שנשרף אח"כ ב"ש:

היוצאמזה לדינא א' אי אמרה ראו בעלי שנשרף ואח"כ מצאו גברא חרוך אפי' ליכא שום סי' דעת הב"ש סוף סק"ט להתיר וכדי הוא לסמוך עליו שהרי המרש"ל מתיר אפי' כשיש התנגדות שנמצא יד רחוק ממנו וגם אין כאן סי' כלל והב"ח ג"כ פסק לעולם כרבא א"כ לכל הפחות באמרה ראו שנשרף ואין כאן הוכחה שבא אחר לשם:

**ב'**אי איכא תלתא למעליותא שראתה האשה או אחרים שהוא בבית השריפה ואש לוהט סביבותיו ושוב נמצא גברא חרוך וא' מאבריו שיש בו סי' אם אותו האבר הוא הרגל אפי' מן הארכובה ולמטה באופן שלא יכול לרוץ לברוח כרצונו מסתמא אמרינן כאן נמצא וכאן הי' ולא יחלוק שום אדם בזה ואם הוא אבר אחר ויש בו סימן להרמ"ה לכ"ע שרי' ולהרשב"א פליגי בזה והלכה כרבא להקל:

**ג'**אם יש לנו ראי' או שום הכרח שפס יד הוא מאיש אחר ולרש"ל אפי' רק מונחת להלאה רחוק מן הגוף בכל זה פליגי רבא ור"ח ב"א ולרוב הפוסקי' איתתא אסורא ולרש"ל וכן להב"ח סוף סי' נ"ה הלכה כרבא להקל והגאון מה"ו קאפל כ"ץ בתשו' ב"ח סי' ע"ב הקיל עוד יותר ולא הסכים עם הב"ח עיי"ש אמנם דוקא בפסת היד די"ל שהמציל שלח ידו מן החור אבל בא' בשארי אבריו גם רבא מודה לרב חסדא בר אבין ע"כ המציל בעצמו גופו נכנס:

ועתהנבוא לנדון שלפנינו וה' יעזרני הנה לפי עדותינו של ר' דוד אפרי' מפי גוי מסיח לפי תומו דבריו הוא המילנר ועדותו מבואר שיצא מהבית בשעה שכבר קמה נצבה להב אש לפני פתח הבית וגם נסתכן ביציאתו לולי שהפריד בינו ובין הלהב בכובע וציוה על הר"ר שלום שגם הוא יצא ולא שמע אז לקולו ומשמע מדבריו שאז לא נשאר אחר בבית כי אם כ"ה שלום דאלת"ה הו"ל למימר לכולם צאו מתוך ההפיכה ומה שנזכר של ר' סיני בן הר"ר בצלאל שבן השר סופר הפישגאל אמר כי פעם א' הציל עמו ושוב לא רצה לכנוס עמו כי התחילו קני' שרופי' ליפול מהגג והלהב מתלהבת לפני הפתח ור' שלום נכנס לתוך הבית זה איננו סותר עדותו של ר"ד אפרי' מפי המילנר כי באותו הפעם שנכנס ר' שלום והשר לא רצה לכנוס אז מצא שם מילנר לבד בתוך הבית אשר קצותיו אכלה אש והקני' המלהטי' מפלת תמיד לפני פתח הבית באופן שקשה מאוד לצאת ממנו כ"ש שיכנוס איש אחר לתוכו ומצורף לזה עדותו של גיסו הר"ר יוסף בה"ר נתן שהי' מלובש בבגד בשעת השריפה והצלה שנמצא מאותו בגד קצה א' שנשרף ונשאר כאוד מוצל מאש ואמר בסי' מובהק שהי' תפר תחתי' מטפחת הידו שיש בקצותו שטראפען אדומי' שהוא כמו נקב בצד אות פלוני עם שארי כליו שנמצא לשם והשתא כיון שלפי עדותו הי' מלובש בבגד ההוא בשעת השריפה אין כאן מקו' להשאיל כליו לאחר באותו הזמן הבהלה והטרדה ולומר שפשט המלבוש כדי להקל עליו הלוכו בהמשאות על כתיפיו אלו הי' כן לא הי' מניחו בתוך אותו הבית שמצילי' כלי' המוצאי' החוצה ואיך יוסף הוא ויניח כליו ומלבושו לתוכו הי' לו להפשיט ולהניח בבית אחר שהציל כל כליו לתוכו ולא נשאר לנו אלא אולי הציל עצמו ויצא דרך חור והחלון ובין להבת אש ואז הפשיט בגדיו והניח שם כדי שיקל לו לצאת דרך חור קצר ונשרף הבגד והכלי' הי' בתוך כיס הבגד ונמצאו שם והוא נמלט הנה עכ"פ יודעי' אנחנו שהי' ר' שלום בתוך הבית שהי' אש סביבותי' מפנים ואחור ולא יכול להמלט אלא בדוחק נמצא בצירוף העדות האלו הנ"ל כחזו גבראי חזו גבראי וכעובדא דעיסא שהשליך אש לתוך הים והנה מה שמצאו עצמות אדם שרופי' וקברום היינו גברא חרוכא בלי ספק:

והנהקול האות האחרון פסידא דידי מצאו רגל א' בתוך השטיוול אלו הי' בו שום סי' הי' מקום להתיר אליב' דכ"ע דהרי רגל ביבשה עדיף משאר אברי' כמ"ש לעיל אך מה שאמר הנער שהקאבציס בתוך השטיוול שמעוטף וכרוך רגליו בהנה המה של קנבוס בל"א וכן הי' לא ידעתי מנהגי גלילות אולי שכיח טובא קאבציס של קאנבוס ואפילו כי סי' חיור וסימוק לא הוי ואולי אפי' א' מאלף לא יתלבש בכמות אלה ויהי' איך שי' לא יצאנו מחשש שאלה שהרי אין הנער מעיד שראה הקבציס בשעת הדליקה בבהלה וא"כ קשה לו לסמוך ע"ז:

והנהבתשו' ב"ח סי' ע"ב הגאון מו"ה קאפל כ"ץ ז"ל רצה לחדש בשעת השריפה מסברא דלמא יברח ויערוק לעלמא ולא יבא לביתו לנחם אשתו ובני ביתו ולא הסכים הב"ח ז"ל כי מי יודע איזה דבר הי' טמון בלבו ובקש לברוח ולא מצא מקום עד עתה בשעת הרעש ע"ש. והנה האמת רש"י בכתו' כ"ב ע"ב ד"ה באומרת ברי לי שאין לבי נקפה שאלו היה קיים היה בא עכ"ל והר"ן נחלק ע"ז בחוזק היד ע"ש ורש"י נמי לא קאמר אלא שהי' סומכת על ברי זה ופטורה מאשם תלוי אבל אנחנו לא נתיר על טעם זה ויפה השיג הב"ח על הגאון ז"ל אך צריך לדחוק באריכות לשון הש"ס והואיל ונפיל בי' מומא מחמת כיסופא עריק ואזיל לעלמא משמע אי לאו סברת כיסופא לא היינו חוששים דעריק לעלמא ואולי דקדק הש"ס נפיל נורא בי' גננא בשלהי הילולא כתי' כי יקח איש אשה חדשה וגו' נקי יהי' לביתו שנה א' ושימח את אשתו אשר לקח וא"כ לא נחשדו בני ישראל לערוק בתוך ימי הילולא היכי דלא הרגשנו שום קטטה ביניהם והוא בכלל שארית ישראל לא יעשו עולה ולא דמי למים שאין להם סוף שבמי' הובילוהו מרחוק ממילא משו"ה אפי' בימי הילולא חיישינ' אבל שיברח הוא בשעת הרעש כזה יכולי' לצרף סברת הגאון מו"ה קאפל ז"ל לולי מחמת כיסופא משו"ה הוצרך הש"ס לומר מחמת כיסופא דוקא:

והיותרנראה לפי מ"ש לעיל דהיכי דאכלה אש סביבותיו שפיר איכא חזקה כאן נמצא וכאן הי' וחזקה זה שאבד זה נמצא רק משו' סברא מחמת כיסופא וכתבתי דוקא בפיסת יד אמרינן כן דנקל לו למערק לעלמא אבל נפל מומא וחסרון בפיסת הרגל לא אלא אמרינן חזקה כאן נמצא וזה שאבד זה שנמצא כאשר בארתי לעיל. והשתא הכא כבר נודע לנו שעכ"פ הי' בתוך המבוכה הגדולה וגם מצינו גברא חרוכא והשתא ממ"נ אי אין רגל זה ממנו ונשאר גופו שלם מהיכי יעריק לעלמ' דנימא כאן נמצא ומצורף לזה לפי מכתבו דמעלתו הי' זה ד' שבועות אחר חתונתו בעוד אהבה עזה בין הזיווג והוה ממש כעובדא דש"ס בימי הילולא בתוך יב"ח אשר נקי יהי' לביתו שנה א' א"כ אי לי' בי' מומא מה"ת יערוק לעלמא ולומר דלמא אתיליד בי' מומא ואנחנו לא נדע זה לא נזכר בש"ס כ"א כשיש לפנינו פסידא אבל מספק לא חיישי' למומא דנוקמה גופא אחזקתו או חי או שרוף בלי מום:

ואםהרגל ממנו ואתילד בי' מומא הא כבר כתבנו בחסרון דרגל לא נימא דערק לעלמא אפי' מחמת כיסופא נמצא רגל זה בסימנו הגרוע יצורף להיתירא נפסיד עם סי' טוב ולכשיבדוק עירו וסביבותי' ולא נפקד מהם שום אדם באותה דליקה כ"א זה אזי יציע הדברי' עוד לפני א' מרבותינו גאוני הדור ואם יסכים להתיר למטונא שיבא מכשורי ואז ישבו ב"ד של ג' ויתירו האשה כמבואר בב"ש ס"ק קכ"ד וה' יורנו מתורתו נפלאות הנלע"ד כתבתי וחתמתי שמי. פ"ב יום ד' ט' כסליו תקפ"ד לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

החייםוהשלום מאדון העולם לכבוד אדמ"ו י"נ וחביבי הרב הגאון הגדול המפורסם מאור הגולה ומופת הדור רבן של ישראל וכו' ע"ה פ"ה כקש"ת מו"ה משה סופר נ"י אב"ד דק"ק פ"ב יע"א:

אדש"הוש"ת כמשפט תלמיד לרב באתי לשאול מכבוד אדמ"ו נ"י להורני מדרכיו אודת המעשה אשר אירע פה עירנו בחדש אדר העבר נאבד איש אחד מק"ק צעהלים ושמו ליב הארוואט ולו שם אשה אחת וחפשו אחריו אנשי עירו ולא מצאוהו אך בבית מלונו פה מצאו אגרת ממנו שכתב לא' ממיודעיו שמבקש ממנו להוליך עמו לביתו הארגז שלו המוסגר וימסרו לאשתו שם והמפתח הניח אצל האגרת ופתחו הארגז וחפשו ומצאו מלבד בגדיו ג"כ תפילין שלו וגם הפאס ויתר כלי תשמישו הנצרכים לו בכל שעה וזמן וכן מעות י"ט זהובי' כ"מ ומה גם מצאו איזו אגרות שכתב לאשתו לקרוביו ומיודעיו איך מחמת רוע מעמדו ומצבו שהוא בע"ח לנושיו הוכרח לאבד א"ע וליטול חייו מן העולם ומני אז והלאה אין קול ואין קשב ממנו אמנם ביום ד' העבר באה הבשורה שמצאוהו מת נטבע בנהר דאנוי רחוק מכאן ערך שעה ומצא בבגדיו פתקא בכתיבת ידו וכתוב שם שמו ושם עירו ושהוא מבקש מכל אשר ימצא אותו להוליכו לוויען למען אשר יקבר בקבר בני עמו אחרי שהוא יהודי ושלחתי תיכף איזו יהודים המכירים אותו לראות אולי יכירו בו בטביעת עין או בסימנים מובהקים שבגופו והאנשים ראוהו והנה גופו הי' שלם בלי שום חסרון ופדחתו וחוטמו ופרצוף פניו קיימים והכירו בו העדים בעביעת עיניהם שהוא היהודי ליב הארוואט הנ"ל וגם הכירו בגדיו שנמצא בהם בטביעת עין דהיינו המכנסיים ובתי שוקים ובגד העליון וכל בגדיו שהי' לבוש בהן תדיר ובחלוק שלו הכירו שנסמן בשמו בר"ת ל' ה' באותיות דייטש ובבתי הרגלים הכירו ג"כ שנסמן באותיות שתי ההי"ן שהוא שם בנו הירש הארוואט ועתה נפשי בשאלתו אם אשה זו מותרת או לא:

במותבתלתא בי דינא כחדא הוינא ואתא לקדמנא ה"ה האלוף הנכבד כ"ה צבי הרש ב"ה שלם שטראסער מק"ק ראקענדארף ואמר לנו בתורת עדות גמור באם לא יגיד ונש"ע איך ובאיזו אופן הכיר המת הנטבע בנהר דאנוי בשמו ליב בן הר"ר אליעזר הארוואט מק"ק צעהלים וכך העיד בפנינו "איך בין דיא פאריגע וואך מיטוואך כ"ו ניסן תקצ"ט אים היזיגען אללגעמיינען קראנקענהויז געוועזן אונד מיך פרווענדעט אום דען ליב הארוואט וועלכער אים וואססער טאד געפונדן ווארדען איזט אן צו זעהן אונד איך האב איהם ווירקליך ערקענט בטביעת עין אן זיין פנים זא וויא אויך אן זיין שטירן דאס עס איזט ליב הארוואט פאן צעהלים זא אויך האבע איהם ערקאנט אן זיינען קאהל קאפף וועלכען ער ביס צור האלפטע געהאבט האט דאז הייסט דער האלבע פאדרע קאפף אהנע הארע זיינע הארע שווארץ אונד זיין באקען בארט קליין אונד עטוואס גרויע, זא אויך האבע איך ערקאנט אללע זיינע קליידער זיין העמד מיט צייכן ל' ה' געוויס זיין נאמען ליב הארוואט, זיינע זאקען מיט צייכען ה' ה' וואהרשיינליך דער צייכען פאן זיין זאהן הרש דאן זיינע האזען האבע איך רעכט גוט ערקאנט, זא וויא זיינע שווארץ טוכנע וועסטע אונד ענדליך זיין ברוינען פעלטץ וועלכער צואר שאן שטארק צערריססען וואר, זיינע שטיפל ווארען אויך ריכטיג זא וויא מאנכע לייטע פארהער געזאגט האבען נעמליך זיא ווארען בעזעטצט, איבריגענס זאלל מאן בייא איהם איין צעטל געפונדען האבען, דעם איך צוואר ניכט זעלבסט געזעהן האב, ווארויף פאלגענדע ווארטען שטעהן "איך הייס לעבל הארוואט, בין איזראעליט, לאשיר אין דער שפערל גאסע אים קאפעהויז, ווער מיך פינדען ווירד זאלל מיך בעערדיגען לאססען אלס איזראעליט, "דאס זאלל זיינע אייגנע שריפט זיין" ושוב העיד בפנינו ח"מ האלוף היקר כה' יוסף ליב ב"ה ישי פלאך מק"ק צעהלים בתורת עדות גמור באליו"ע בזה"ל "איך האב דען פערפלאססענען מיטוואך כ"ו ניסן תקצ"ט מיך אין היזיגען אללגעמיינען קראנקענהויז בעגעבען אום דען ליב הארוואט צו זעהן אונד איך האב איהם ווירקליך גוט ערקאנט בצורת פניו דאס עס איזט ר' ליב הארוואט, אויך זיין שטירן אונד קאהל קאפף אויף דען פאדערן קאפף טהייל, האט זיך ווירקליך זא געפונדען וויא ער עס געהאבט האט, זיין האר וואר אויך שווארץ אונד זיין באקען בארט קליין אונד עטוואס גרויער, איבריגענס האבע איך זיינע קליידר אללע ערקאנט נעמליך זיין העמד מיט צייכען ל' ה' זיינע זאקען מיט צייכען ה' ה' דאן זיינע האזען דיא איך בעזאנדערס גוט קעננע ווייל מיין זאהן דיא זעלבע געמאכט האט אונד שאן פארויס אללע צייכען דאפאן געזאגט האט, איך האט זיא אויך בטביעת עין געקאנט, זא אויך זיינע וועסטע איינע שווארץ טוכנע, ענדליך זיינען ברוינען פעלטץ דער צוואר זעהר צערריססען וואר, זיינע שטיפל ווארען אויך זא ריכטיג וויא מאן געזאגט האט, זיא ווארען בעזעטצט מאן זאלל אויך בייא איהם איין צעטל געפונדן האבן וואז איך צוואר ניכט זעלבסט געזעהן האבע ווארויף שטעהט "איך הייס לעבל הארוואט, בין איזראעליט, לאשיר אין דער שפערלגאססע אים קאפעהויז, ווער מיך פינדען ווירד זאלל מיך בעערדיגען לאססען אלס איזראעליט" וועלכס ער זאלל אייגענהענדיג געשריבען האבען" כל הנ"ל העידו העדים הנ"ל בפנינו ב"ד ח"מ בתורת עדות גמור באם ליונ"ע ומה ששמענו כתבנו וחתמנו פה וויען הבירה יום א' אדר"ח אייר תקצט"ל.

הק' אלעזר הלוי איש הורוויטץ. הק' ברוך בינדל.

הק' חיים יצחק בדר"ח.

העתקמהמכתב ההוא שנמצא אצל הנטבע כשהוציאוהו מהמים והמכתב מכיר ר' אייזק קעניגסבערג שהוא כת"י גיסו הנטבע בעצמו וז"ל בלשון דייטש ובגופן שלהם "איך הייסע לעבל הארוואט פאן קרייץ בייא עדענבורג, מיין ווייב צילע געבארנע קעניגסבערג וואהנט אין קרייץ, דעם פינדער ביטטע איך ערגעבענסט מיך בעערדיגען צו לאססען איך בין איין יודע, ביטטע עס מיין ווייב מיטצוטהיילען, ווא איך בע-ערדיגט בין, זאללטען יודען אין דיזעם ארטע זיין, ביטטע נור אן דענען דען צעטל צו איבערגעבען. וויען דען 17טען פעבר 839" ואח"כ נכתב בכתב יהדות בזה"ל "איך הייס ליב הארוואט פאן צעהלים בייא עדענבורג, ביטטע דען פינדער עס מיין ווייב עט קינדער מיט צו טהיילען ווא איך בעערדיגט בין, זיא הייסט צוויעלה איינע טאכטער מר' עוזר קעניגסבערג" והמכתב הזה הי' מונח בתוך סידור תפלה קטן א' והסידורל הי' כרוך בתכריך בבגד פשתן כמה פעמים עד שהי' תכריך עב וכרוך במשיחה וקשור ומסתמא לא שייך חשש שאלה בבגדיו ושישכח דבר כזה בבגדיו:

עודאשאל מכבוד אדמ"ו הגאון נ"י להורני בחסדו מה דינו של בנו היתום בר שנים עשרה שנה אם מחויב לומר קדיש או לא כי בש"ע י"ד סי' שמ"ה לא נזכר רק שאין חולצין ואין קורעין ומספידין עליו לדעת הרמב"ם אפי' קרוביו ולדעת הרמב"ן והטור קרוביו מותרין אך מאמירת קדיש לא זכרו מאומה ואולי פשוט שאמירת קדיש בודאי משום יקרא דמתנא ומשום לזכות נשמתו ולא עבדינן לי' או שייך בזה יקרא דחיי שלא יוכר הדבר בכל יום ויום הי' מאבד עצמו לדעת ועל כל הנ"ל אצפה לתשובת אדמ"ו הג' נ"י וימחול נא על הטרחתו לעבדו ותלמידו המוכן לשרתו ולטובתו ודש"ת הק' הנ"ל:

שלוםוכ"ט לי"נ ורב חביבי הרב המא"הג החרוץ המפורסם שלשלת היחוס כמו"ה אלעזר סג"ל נ"י רבאב"ד בוויען הבירה:

יקרתשני מכתביו הבאים זא"ז הגיעוני נידון היתר אשת ליב הארוואט עם גביות עדות וזאת שנית את"ל להתיר האשה מכבלי עיגון עדיין יש ספק אם הבן יאמר קדיש אחריו הואיל ואיבד עצמו לדעת והנה בהיתר העגונה יפה כ' מעלתו ורוב דבריו מכוונים להלכ' להתירה לעלמא ואבאר קצת בקיצור כי אין צורך להאריך כי כבר הלכו נמושו' בהתירי' הללו ופלפלת כ"ש למאי חזי ומ"מ א"א לבהמ"ד בלא חידוש וממילא רווחא שמעתתא בעז"הי יהי ה' עמנו לכוון הלכה אל האמת:

**גרסי'**במס' שבועות מ"ו ע"א אר"נ האי מאן דנקיט נרגא בידי' ואמר איזיל ואקטיל דיקלא דפלני' ואשתכח דקטיל ושדי לא אמרינן דהוא קטלי' אלמא עביד איניש דגזים ולא עביד ע"ש ונ"ל מזה יצא לו למהרש"ל ז"ל מ"ש הב"ח בשמו בי"ד סי' שמ"ה ומייתי לי' ש"ך שם סק"ב דאפי' אמר ראו שאני עולה לגג ונופל ומת ולא ראוהו עולה פי' ואח"כ מצאוהו מת מ"מ כל שלא ראוהו עולה איננו בחזקת מאבד עצמו לדעת ע"ש והיינו מטעם הנ"ל דעביד איניש דגזים ולא עביד וע"כ נוראו' נפלאתי על הגאון נב"י קמא ח"א סי' מ"ד דבעובדא דידי' רצה להתיר עגונה ע"י הוכיח תחלתו על סופו ע"ש ותמוהים דבריו ע"כ לא אמרינן פ"ב דחולין ל"ט ע"ב אלא באומר כתבו גט ואח"כ נפל לפנינו מן הגג אמרי' הוכיח סופו על תחלתו ותחלתו על סופו של עצמו פי' שהוא עצמו אמר כתבו גט והוא עצמו נפל ומת א"כ ב' המעשי' שעשה הוא בעצמו מוכיחי' זע"ז אבל אם אמר כתבו גט ואח"כ נמצא א' מת ולא ידענו שזה הוא לא נאמר הוכיח תחלתו שאמר כתבו מוכיח על סופו של זה שנמצא מת ונאמר זה הוא וכן אם אמר להדי' ראו שאני נופל ומת ואח"כ מצינו א' מת וכי נתיר אשתו של זה אם אין כאן סי' מובהקי' ונאמר הוכיח תחלתו של זה על סוף זה שנמצא שהוא ישתקע הדבר ולא יאמר וגדולה מזה סברת מהרש"ל הנ"ל כשאומר ראו שאני עולה לגג וכו' ושוב מצאוהו עצמו מת כל שלא ראינוהו עלה נאמר גזים ולא עביד ומעצמו מת ודברי נב"י תמוהים וחלילה לסמוך על הוראה זו:

וראיתיבס' הגאון מהר"מ מינץ פנים חדשות שכ' מי שהפיל עצמו למים שאל"ס יש להקל דלמאי ניחוש דלמא גלי אשפלוהו ויצא במקום רחוק ז"א דהרי בשט נפשו להפיל עצמו למים ומואס בחייו גם בזה אני חוכך אע"ג דעשה כאשר זמם וי"ל תו לא חיישי' דנמלך ויש סיוע לזה מתוס' חולין ל"ט ע"א ד"ה ריש לקיש ע"ש מ"מ י"ל כיון שכבר נטבע והגיע לשערי מות נתחרט וכשהפלוה גלי ים שמח לקראתם וערק ואזל לעלמא:

ועכ"פבנידון שלפנינו אע"ג דכתב ושנה ושילש שהולך לאבדון ויש קיום המכירי' כתיבת ידו בכתב ישראל אשר אם בכי האי גוני הי' כתוב בשטר פלוני מת בכתב ישראל מקוי' הי' מקום להתיר אשתו כמבואר בטוש"ע סי' י"ז וברי"ף שלהי יבמות ובפ' מי שאחזו מ"מ כיון שהוא עצמו בחייו כתיב כל זאת נאמר גזים ולא עביד וערק לעלמא מפני נוגשיו ושריו:

אמנםיש כאן ב' עדים דלרוב הפוסקים לא אמרי בדדמי עיי' רי"ף ורז"ה ומלחמות ה' ר"פ האשה שלום והם הכירוהו בט"ע כל מלבושיו ויש מהם בסימנים גם כן ועוד כבר כתבתי במקום א' דאע"ג דחיורי וסומקי לא הוה אפי' סי' אמצעי היינו כולם סומקי וכולם חיורי אבל כשהוא מלובש כמה מלבושיו ומצאו מלבוש פלוני סומקי ופלוני חיורי ופלוני אוכמי צירוף המלבושים בצבעיהן הוה סימן וכל זה נמצא בעדות העדים הללו ולמהרי"ט בכל מלבושיו לא חיישי' לא לשאלה ולא חליפי' להחליף כל מלבושיו הוא דבר בטל וע"ש ח"ב בא"ע ס"סי ל"ה יע"ש ונלע"ד הכא יש לנו סניף גדול ביותר כיון שעכ"פ הניח מכתב בארגז שהולך למות להודיע כן לאשתו ובניו ועוד לקח עמו באמתחתו אשר לבש תכריך מכתב שכל המוצאו ידע שהוא פלוני ופלוני ושזו אשתו והשתא אי ס"ד גזם ולא עבד וחזר בו והני מלבושי' שאל לאחרי' או מכר או שללוהו לא הוה ערק לעלמא כיון שידע שבהמצא אותו כתב תטחון לאחר אשתו ויותר אשת איש לעלמא בוודאי הי' עושה כל טצדקי או לחזור לביתו או ליתן ידיעה ע"י דואר או שום תחבול' שלא תצא מכשול על ידו ע"כ ליכא למיחש לשאלה ומכירה וגניבה לכאורה:

ויצורףלזה הואיל ושני עדים שאינם אומרים מאומד וגם לא ראו הטביע' אע"פי שיצא קול שנמצא כתוב באגרת שהניח בארגז שמפני נושיו נוטל חייו מן העולם מ"מ אזני שמעו אז מהרבה מרבית אנשים אומרו שגוזמא בעלמא ובורח הוא על הרי בתר וא"כ לא הוה כראו הטביעה וידוע דעת הרא"ש כשלא ראו הטביעה אזי מעידי' אפי' שהה אחר שהוציאו מן המים בשגם שהכירו בט"ע כל גופו ופרצוף פניו שלם ולר"ת בס' הישר מעידי' על זה ואע"פי שרבו החולקי' מפני הקושיו' ומשו"ה לא עשאו הרב"י בש"ע כ"א לסניף להתירי' אחרי' הם לא ראו ס' הישר גם בעלי תוס' לא ראוהו ואלו ראו לא הי' חולקי' עליו [כמ"ש לעיל] ומכ"ש כשלא ראו הטביעה דמשמע מהרא"ש דכ"ע מודו לר"ת וכבר כ' זה במהרי"ט ח"ב ח"מ סי' ל"א ד"ה איברא וד"ה ואפשר וכו' ע"ש היטב ובלא"ה כ' הנימוק"י בשם הריטב"א דאיתפח גזרה דרבנן היא פי' כיון דחזינן לפנינו צורתו שלימה יש לנו לומר כך הי' מעולם גוף הלז ולא הי' לו צורה אחרת ונשתנה לזו דמן התורה כל הדברים בחזקתן כמו שהם לפנינו ואם אולי בשהה ג' ימים חזקתו שנשתנה דאחר ג"י משתנה כמאחז"ל אבל ביצא מהמים ושהה שעה א' או שתים אין כאן חזקה וכיון שרואי' שלא נתפח ומכירי' צורתו בט"ע וכל גופו אין לנו לחוש שהי' לזה הגוף צורה אחרת ונשתנה לזו והשתא אי נימא שחולקי' על ר"ת ס"ל אפי' בהיכר גופו ובשני עדים ובלא ראו הטביעה אכתי איכא איסור דרבנן:

נצרףלזה שהי' להם היכר וט"ע במלבושיו כנ"ל וחשש שאלה וגניבה רחוק מאוד בנידון שלפנינו כמ"ש לעיל ואם נאמר בכל זאת שמא השאיל כליו לאחר או שללוהו והלבישו המלבושים לאחר וכי נימא שאותו האחר שהי' מלובש במלבושי' נשתנה דוקא לצורתו של זה שיהי' שוה לזה בפרצוף פניו ומלבושיו כבר קדמוני החכם צבי שזה הוה כמו נפילה דיחיד דלא חיישי' לי' ובזה ט"ע עדיף מסימני' דבסימני' י"ל אולי מקרה נקרה לו גברא דכוותי' בצורותיו והשאיל לו כליו ולא דמי לנפילה דיחיד כיון שנעשה בכוונת מכוון שהשאיל כליו למי שישוה לו בצורותיו אבל הכא בט"ע צריך לומר שבמקרה נשתנה צורתו ויהי' כמותו זה לא אמרינן לכ"ע ועיי' ב"ב קע"ב ע"ב פירש רשב"ם ד"ה ואביי לנפילה דחד וכו' עיי"ש:

ואחרדאית לן כל הני סברות לומר שזה הוא א"כ פשוט די"ל הוכיח סופו של זה על תחלתו שכ' בחיותו שסופו לאבד עצמו לדעת ובכי האי מודינא לנב"י סימן מ"ד הנ"ל ועיי' בש"ע ח"מ סי' שפ"ה ס"ה בהג"ה דאיכא מ"ד דיש מקום אומרי' הוכיח תחלתו ולא אמרי' גזים ע"ש:

וע"כנלפע"ד דאיתתא דא אשת ליב הנ"ל שרי' לעלמא והיינו שישבו ב"ד של ג' ויעיינו בג"ע ויאמרו לה מותרת היא לעלמא עיי' ב"ש סי' י"ז ס"ק קכ"ד ועתה מאחר שהותרה לעלמא אי לאו דהוה מאבד עצמו לדעת הי' מותר מעתה להתאבל ולהספידו אבל עכשיו שמחזיקי' אותו למאבד ע"ל כ' בש"ע י"ד סי' שמ"ה שאין מתעסקי' עמו לכל דבר אע"פי שלפמ"ש לעיל אפשר לדון כיון שלא ראוהו מפיל עצמו א"כ י"ל מה שכתב גזים ולא עביד ולבסוף נפל במקרה למים דאע"ג שצרפנו ואמרי' הוכיח סופו על תחלתו היינו דעכ"פ לא ערק לעלמא דהי' לו לחוש שתטחן לאחר אשתו ע"י מכתביו אבל מ"מ אפשר שנפל מעצמו מ"מ לא אכניס עצמי בזה שיהי' הוראה של חידוש אצל העולם והחדש אסור מן התורה בכל מקום ע"כ נניח הדבר כמות שהוא:

אךלענין אמירת בנו קדיש עליו ועל כל שאיבדו ע"ל מעולם יש לדון קצת טרם אענה אומר דבלי ספק שהוא עון פלילי א' מג' החמורות ע"ז ג"ע וש"ד וכל העוברים אפי' מתו ברשעתם מ"מ מיתה ממרקת וזה במיתתו רצח את עצמו וצא ולמד מר"ח בן תרדיון פ"ק דע"ז דאע"פי שהי' מצר מאוד ומיתתו טוב לו מחייו שהרי האספקלטור שקירב מיתתו בסילוקן של ספוגי צמר זכה לחיי הע"הב מ"מ הוא עצמו לא פתח פיו שיכנס בו האש ואמר מוטב שיטלנו מי שנותנה ואל ישלוט הוא בעצמו ובזה נזדייף ספר בשמים ראש סי' שמ"ה ומוכח דאפי' המיצר ביותר מ"מ רוצח הוא ומת ברשעו והנה לרמב"ם אין קורעי' עליו וכ' רמב"ן בתורת האדם ומייתי לי' ב"י סי' שמ"ה דא"כ דן אותו כאינו עושה מעשה עמיו א"כ אמאי מברכי' ברכת אבלים ועומדים בשורה ע"כ פסק דרק לענין תכריכי' וקבורה אין מתעסקי' עמו אבל הקרובים קורעי'. ולא גילה לן הרמב"ן א"כ אם אינו נדון לענין זה כאינו עושה מעשה עמיו מ"ט אין מתעסקי' עמו לקבורה ותכריכי' וזה ימים כבירי' ראיתי בס' א' דבר הגון שכחתי איה הוא:

והואכי נהי אין אדם מקוה שלא ימות וכשיפגעהו המקרה ההיא הוא רש ועני ומצוה וחיוב לגמול חסד עם הרש להלבישו ולקוברו אבל לא כל כמיני' להטיל עצמו על החתום שבמקום הזה ובזמן הזה ועדיין לא הגיע זמנו למות ואולי אם יומו יבוא יהי' במקום אחר ובזמן אחר והרי הוא עתה בחיים חיותו כעשיר המטיל עצמו על הציבור ואין מחייבי' להתעסק עמו כך ראיתי ונכון הוא להרמב"ן הנ"ל וצ"ל הא דאין אדם מחויב להכין לו צרכיו בחייו כי לא מקדים איניש פורענתא לנפשי' וגם אינו יודע להיכן רגלוהי מובלין יתי' והרי קמן אאע"ה ידע מאז ומעולם קדושת מערת המכפלה ולא פנה לזה עד שמתו מוטל לפניו ומטעם זה אחז"ל כי מתי מדבר הכינו להם קברים עט"ב ונכנסו לתוכם בחיים ומתו שם כי יודעי' היו שימותו:

ואחרהוצעה זו אומר מה שמרגלא בפומי' דאין אומרי' קדיש אחר המאבד עצמו לדעת לא ידעתי טעם הגון מפני שלא עשה מעשה עמיו לא נצילהו מרדת שחת ואם ירד לא נעלהו ומי לנו אינו עושה מעשה עמיו כאבשלום ודהע"ה אמר ז' פעמים בני להעלותו מז' מדורי גיהנם ואלישע אחר לא עשה מעשה עמיו בחיים חיותו ור' מאיר העלה עשן מקברו והוציאו מגיהנם וא"כ לפי טעם הרמב"ם הי' ראוי לומר קדיש עבורו אך נ"ל נשתרבב המנהג לטעם השני דלא יניחוהו שארי האבילי' לחלוק עמהם בקדישים כי יטענו לאו כל כמיני' להאביד עצמו ולהשליך תיקון נשמתינו עלינו ואולי הי' חי כמה שנים והי' מת בזמן אחר או במקום אחר ע"כ האבילי' דהשתא מעכבי' בדין:

אלאדלפ"ז נ"ל פשוט דאם הבן מקבץ עשרה בביתו באופן שאין הפסד לאבלי' יכול לומר קדיש אפי' בשארי מאבד ע"ל מכ"ש הכא דאיכא למימר שלא האביד עצמו כמש"ל ועוד נ"ל דיכול לומר קדיש כל יב"ח דטעמא מאי אומר רק י"א חדש דלא לשוי' לאביו רשע האי גברא שוי נפשי' רשיעי וניחא לי' דתהוי' לי' כפרה וה' הטוב יכפר בעדו ויצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד המצפה לישועת. פ"ב נגהי ליום ה' בטוב למב"י תקצ"ט לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

שלוםוכ"ט לידידי הרב החרוץ המופלג זית רענן יפה פרי תואר בעל פיפיות תל תלפיות כש"ת מה' יוסף יואל נ"י עדני העצני בשבת תחכמוני בק"ק טארניפאל יע"א:

נפשוהיפה בשאלתו וז"ל עובדא בא לידי באשה א' עגונה צרורה בכבלי העיגון זה שמונה עשר שנים אשר היא יושבת בדודה ושוממה ובידה גביית עדות שהוגבה עתה שבעלה מת וזה לשון הגביות עדות במותב תלתא ב"ד כחדא הוינא ואתא לקדמנא ר' יהודה צבי במה' נפתלי והגיד לפנינו בת"ע באליו"ע בזה"ל איך בין גיוועזין אין אדעס בייא מיינען זאהן האב איך גשמוסט מיט איינן קירשנר פון באהוסליב האב איך גשמוסט פון ר' הרש סאנדיגערער ער איז אויך איין קירשנר ער הייסט דארטין ר' הירש פויגל האט דער קירשנר ר' שלמה פון באהוסליב מיר גיזאגט איך האב גיהערט שמיסן אין דער שול פון באהוסליב אז דער ר' הירש פויגל איז גשטארבן אין ביהאסליב דהיינו דער ר' הירש פויגל וואס מיעהאט בייא איהם אוועק גענוממן בכאן גרעשליך ערך שני אלפים רוביל סיג אין ר' הירש פויגל האט איין זאהן איין הארבאטע אזוי האט דער ר' שלמה מיר גיזאגט וכל זה הגיד לפנינו ר' יהודא צבי בת"ע ומה ששמענו וחתמנו ע"כ לשון הג"ע:

ומעלתכ"ת שוקד אשריותא דהאי איתתא והאריך למעניתו ובקש לחות דעתי והנה יש לעיין בזה בג' דברים א' אם הוא האיש בעלה של האשה הזאת ב' מפני חשש קטטה וע"א בקטטה איבעי' דלא איפשטי' ג' כיון דלא העיד אלא ששמע שמת אי סגי בהכי:

עלהראשונה י"ל פשוט דעדות מעליא הוא דאע"ג דשלהי יבמות אמרי' יוחנן בן יהונתן ארי' מכפר שיחי' דהוה ג' סימני' שם אביו וכינויו ארי' ושם עירו מ"מ כבר הסכימו כל בעלי תשובה דלאו דוקא הני סימנים ה"ה כיוצא בהני והכא איכא כינוי פויגל הידוע לנו שכך הי' כינויו באותו מקום וכיון דר' יהודא צבי הוא מעירו של ר' הירש פויגל ודיבר עם הקירשנר על אודות ר' הרש פויגל מסתמא על אותו ר' הירש שמעירו עסק ובא והוה כאלו הזכיר שם עירו וגם זה מבואר בכמה תשו' אחרונים ורק שם אביו לא הזכיר וגם זה פשוט באשר ידוע שזה ר' הרש הי' נדון כמה שנים באותה העיר ביאהסליב אודות ב' אלפים גרעשליך שנלקחו מאתו וגם שם יש לו בן הארבאטע סימני' אלו מובהקי' טפי משם אביו:

וגדולהמזו שיטת ר"ת בספר הישר בפי' מתני' אין מעידי' אלא על פרצוף פנים עם החוטם פי' עדים מצאו אדם שלא הכירו בחייו מעולם ובאו ואמרו לנו סימני תואר מצחו וחוטמו ולסתיו כך וכך ואנו יודעים שבעל אשה זו הי' תואר אלו האיברים כך מתירי' את אשתו על עדות כזו כשכ' דסימני' דנידן דידן מובהקי' טפי לברר שעוסקי' בבעל אשה זו ע"כ אם יודעי' בעירה של האשה שלא דר שם אחר בסימני' הנ"ל נדע בברור שעל בעלה של אשה זו העיד העד:

וזאתשנית חשש ע"א בקטטה לא הוצרכתי לזה שהרי בש"ס יבמות קי"ו לא קמיבעי' לי' אלא באשה הוחזקה כפרנית שאמר' גרשתני אלא שהרב מוה' אהרן מינץ זצ"ל בתשו' שב יעקוב סי' יו"ד במ"כ שגה והי' סובר דאי אמרינן ארגיל הא קטטה לא שייך שהיא אמרה גרשתני והגאון שב יעקב בסימן י"א בתחלה פלפל עמו ע"פי דרכו מפני כבודו ושוב העמידו על האמת כי שגגה היא זה ומייתי לי' דברי מהרש"ל שפי' להדי' דגם אי ארגיל היא קטטה מיירי שכל כך הי' מרגיל קטטה עמה עד שמחמת צרותי' למדה לשונה דבר שקר לאמור גרשתני אבל זולת זה לא יעלה על הדעת לחוש מאי דלא חיישו חז"ל אמנם בש"ג מייתי בשם מוז"ה דמומר שעיגן אשתו הוה קטטה והריא"ז פליג עלה דהא לא הוחזק' כפרנית ורמ"א חשש לו וחלקת מחוקק הקשה עליו מתשובת הר"ן יע"ש ויען כי זה מוז"ה היא בעל תוס' רי"ד על קידושין וקונטרוס הראיו' שחיבר אין לנו ממנו אלא קונטרס קטן נקרא ספר המכריע ורב גוברי' ע"כ לא מידחי בגילא דחיטתא אעתיק כאן מ"ש כבר בענין זה ובישוב הרמב"ם אשר האריכו בתשובתיהם הרא"ם ומהריב"ל דמייתי כ"מ עם ביאור דברי הטור בעז"הי וזה לשוני שם:

בפיסקאדקטטה כתב בש"ג בשם מוז"ה שהוא תוס' רי"ד ופסק כן רמ"א דמומר שעיגן אשתו הוה כקטטה והקשה עליו ש"ג הא לא איתחזקה בשיקרא וכן צווח חלקת מחוקק וב"ש ולפענ"ד ס"ל למ"ד טעמא דקטטה משום בדדמי דס"ל דלא איתחזק לשיקרא מטעם שכ' תוס' דהיכא דאיכא חומר לא תישקר א"כ נימא הא דקאמר בש"ס דאמרה גרשתני ואשתכח שקרא לא דילפי' מהך שקר לדהכא כלל אלא ש"ס בעי כמה שיעור קטטה שניחוש לבדדמי ומסיק כך הוא שיעור הקטטה שתעיז לומר בשקר גרשתני וכל כיוצא בזה וס"ל למוז"ה דמעגן מחמת המרת דת הוה יותר מכיוצא בזה הנ"ל והשתא לא מיבעי' למאן דפוסק כמ"ד טעמא דקטטה משום דמשקרי וא"כ כל זמן דלא משקרי אין לחשוד בשקרא מ"מ מודה בשיעור קטטה כזה איכא למיחש בדדמי עכ"פ ונפקא מיני' דמהימנת בוקברתיו כיון דלא נחשדה לשקר אבל עכ"פ מודה דאיכא למיחש בדדמי ויפה פסק רמ"א ומה שהקשה ח"מ מתשו' הר"ן נמי לק"מ דתרתי בעי שהמיר וגם נתכווין לעגנה והר"ן מיירי בהמיר ולא נתכוון לעגנה עיין וק"ל ועב"ש סי' קנ"ח סק"ב וק"ל:

והאדפסק רמב"ם כמ"ד משום דמשקרא נ"ל גרס כגירסת י"א דמייתי תוס' נפקא מיני' דארגיל איהי קטטה דבשלמא אי ארגיל איהו קטטה עד שמרוב קטטה שלו הביא לידי כך שאמרה שקר בפניו וא"כ אפי' כבר נשכחו כל המעשים ועבדא שלמא מ"מ היא תחוש מי יודע מה יהי' בסוף הימים ומה יעשה לה בעל הריב הלז ע"כ אומרת בדדמי להשמיט מתחתיו אבל אי ארגיל איהו קטטה פ"א וכי לעולם תריב ולנצח תקצוף ועכשיו היא בטוב עמו חושבת בנפשה שלעולם יהי' כך ולא תרצה לפטור נפשה ממנו בדדמי מיהו למ"ד משום שמשקרת ס"ל הוחזקה כפרנית לעולם אבל מ"ד בדדמי כבר כתבתי לעיל דס"ל דלא ילפי' מהך שקר לדהכא אלא לשער שיעור קטטה משו"ה בארגיל איהו קטטה מהימנא נמצא מ"ד משום דמשקרא הוה חומרא בכל צד הן בקברתיו הן בארגיל איהו קטטה ע"כ פסק רמב"ם כן:

ובמ"שנ"ל נמי במ"ש הרא"מ בכוונת הטור דמיירי דע"א מסייעא לה אחר שכבר אמרה מת בעלי י"ל ס"ל לא ס"ד משום שהי' לה פ"א קטטה נקרא לעולם ע"א בקטטה אלא אשה שיושבת שלוה עם בעלה אע"פי שהי' לה פ"א קטטה אין זה קטטה כי לא לנצח יריב אך בבואה ואמרה מת בעלה שהי' מעורר הראשונים שכבר אמרה כן פ"א גרשתני מחמת קטטה ע"כ כל שהיא שותקת והעד בא לא מיקרי ע"א בקטטה והאי בעי' היא ע"א בקטטה פי' שכבר נתעוררה קטטה הראשונ' ע"י שאומרה מת בעלה וחששתי לקטטה ושוב בא העד ע"ז קאמיבעי לי':

מיהומרמב"ם משמע דבכל ענין חיישי' ששוכרתו והיינו לפמ"ש לעיל דבכל ע"א דעלמא אפי' בעבידא לאגלוי' איכא למיחש שנשכר להעיד ומשקר אפי' בעבידא לאגלוי' אך באשה דאפי' דייקא ואפילו במקום דאמר בדדמי מ"מ לא תשכור עד שקר אבל למ"ד שמשקרת א"כ בוודאי איכא למיחש שמשקר בשכר אפי' בעבידא לאגלוי' ולהך מ"ד ליכא למיפשט מדגלת באופן שעכ"פ כאן בנידון שלפנינו אין כאן מקום לחשש קטטה אע"ג דהבעי' הרחיק נדוד מאשתו זמן מה:

אךהשלישית צ"ע דלא אמר העד הראשון סתם שמת אלא שמע בב"הכ שמת ר' הירש פויגל הנה נבאר בעז"הי במתני' שלהי יבמות איתא להדי' דמתירי' ע"פי בת קול א' ששמע פלוני מת ולא חיישי' שמא מה' נשים משום דעיגון כשעת הסכנה דמי ובשעת הסכנה כותבי' אע"פי שאין מכירין משמע שהי' ראוי לחוש למיעוטא לחמש' נשים משום שנשתנה הענין ממה שרגיל ששמע קול מבשר ואומר פלוני מת ע"כ הי' לנו לחוש למיעוט אך הואיל וכל עיגון הוא שעת הדחק ע"כ מקילינן ומכ"ש אם אמר ששמע פלוני מת אע"פ שלא חקרנו מי ששמע אין לנו לחוש למיעוט שמא מחמשה נשים שמע או מחשו"ק דלמיעוטא לא חיישינן:

אךכל זה אי שמע עכ"פ מאדם ידוע אבל שמע שמועה כשיחת נשים שרוב העולם מוציאי' קול זה גרע טפי משני טעמים א' לפעמים אדם חולה נוטה למות ומעבירי' קול במחנה העברים פלוני מת ולאחר שעה הרי הוא חי משא"כ כשאדם פרטי אומר מת פלוני לא חיישי' לכך כ"כ מבי"ט ח"ב ס"סי ח' וכ' על זה נאמר חברך מת תאשר נמצא עדיף שומע מאדם יחידו משומע קול המון אומרים כי יש לתלות שהוציאו קול לפי שעה ונתבטל אח"כ עוד חששא אחרת שלפעמים נאבד אדם ונעלם וחושבי' עליו זה ודאי מת או נהרג ואומרי' באומד בעלמא וגם זה הוא משמועת רבים שכולם אומדים כן כ"כ בתה"ד אבל שמע מאדם פרטי פלוני מת לא חיישינן לזה דאלו מאומד הי' רבים אומרים כן ומהריב"ל ח"ג סי' פ"ט מוכיח זה מנמוקי יוסף בשם הרא"ה דכ' אם יצא קול פלוני מת ושוב מצאוהו אחר ג"י אשתו מותרת ממ"נפ אי הקול אמת הרי אשתו מותרת ואם אינו אמת תלינן שהוא בתוך ג"י ולא נשתנה משמע דאקול לא סמכינן וכן משמע לי מריטב"א כתובות פ' שני דייני גזירות דקאמר ששמעו בו שמת וכו' י"ל ששמעו מב' עדים ששמעו מפלוני ופלוני שהלכו למדה"י פי' בעדות כזה זנין האשה ובנים אבל בע"א האשה זנין מפני שניתרי' על פיו אבל הבנים שאינם יורדי' לנחלה ע"פי ע"א אינם נזונים משמע שמעו בו שמת סתם ולא ע"י קול שהוחזק בב"ד כנ"ל אין האשה ניתרי' ולא נזוני' וגרוע מע"א:

ודעדב' חששות אלו לא נמצאו במקום א' דבעיר שמת שם ואומרים פלוני מת איכא חששא קמייתא שמא נטה למות ואומרי' שמת וכבר כמה פעמים אירע שהשכני' שפכו המים והוציאו הכהני' מהשכונה וטעו וחי וקם על רגליו אך חששא בתריתא ליכא ובאומרים מת או נהרג במקום אחר ומכ"ש כשאינם מראים מקום איכא חששא בתריתא כיון שנעלם זמן מה חושבים שמת אבל חששא קמייתא ליכא:

ואמנםע"א המעיד בפנינו שמעתי או שמעיד בשם א' שאמר לו שמעתי בזה יש לדון אם נאמר מסתמא כוונתו ששמע בדינא מיחיד שאמר מת פלוני ולא מקול הברה ושיחת בני עיר או ניחוש לכך ובהא פליגי החכם יעקב בכ"ה שמואל בתשו' ב"י סס"ז כ' בדיני נכרי מס"לת נראה לו לחוש לכך והרב"י בתשובתו אליו נחלק עליו בסוף תשובתו בד"ה ומ"ש כ"ת על עדות ר' חיים וכו' וראיתו מרמב"ם פי"ג מגירושין הט"ו שכ' כבר הודענו שעד שאמר שמעתי שמת פלוני אפילו שמע מאשה ששמע מעבד עכ"ל ומדסתם ש"מ אמר סתם שמעתי מקבלי עדותו ולפענ"ד עדיפא מיני' הו"ל מדקאמר אפי' שמע מאשה וכו' ע"כ ה"פ לא מיבעי' אם אמר שמעתי סתם שאז אפי' לא יהי' אשה ועבד נאמן ה"ל מקבלי' עדותו שלא היינו חוששי' שמא מאשה ועבד שמע אלא היינו תולי' ששמע ממי שראוי להעיד אלא אפי' אמר להדי' ששמע מאשה ועבד נמי נאמני' וכן יש להוכיח עוד מלשונו פי"ג מגירושי' הל' ח' שכ' אבל אם שמע מפי שוטה ומפי קטן אינו מעיד ואין סומכי' על דבריהם עכ"ל ויל"ד דה"ל אינו נאמן ואין סומכי' על עדותו מה לשון אינו מעיד אע"כ את העד הוא מזהיר שיהי' זהיר ולא יעיד מפני שאם יאמר סתם שמעתי יקבלוהו ויבוא לידי מכשול:

אמנםהמבי"ט סי' פ"ט הנ"ל סובר בלשון הרמב"ם דשמעתי ע"פ עד קאמר ולא שמעתי סתם וכדעת הר"ר שמואל בכ"ר יעקב הנ"ל ובק"ע סי' רל"ג העתיק דברי מבי"ט בשבוש ולדינא צ"ע:

מ"מבנידון שלפנינו נלענ"ד דאתתא לכ"ע שריא ואפי' הר"ר שמואל בכ"ר יעקב והמבי"ט יודו דהא אמר ששמע משיחין בב"הכ שמת ר' הירש קירשנר פה בוהאסליב ולמאי ניחוש שמא לפי שעה בא קול שמת משום שנתעלף ונטה למות ולא מת דא"כ למאי אמרו שמת בבוהאסליב פי' פה בקהלתינו פשיטא שמת בקהלתם והרי עתה אתי קלא דשכיב הכא אע"כ הי' משיחים שכבר מת מימים ימימה וסיפר א' לחברו שבא עתה ממרחק והודיעו זה שר' הירש קירשנר מעיר פלוני מת פה בעירנו וגם אין לחוש שמא מאומדנא בעלמא אמרו שמת הואיל ונעלם מן העין זמן מה א"כ הי' לו לומר שמת באחד המקומות ואנחנו לא נדע ואיך אמר שמת בבוהאסליב אע"כ שמועה ברורה היא שאין בה פקפוק ומכ"ש שהרב"י מתיר להדי' וכן נראה מלשון הרמב"ם ע"כ המקיל להתיר כבלא עיגון מאתתא דא לא הפסיד ולמטינא שיבא מכשורי וישבו ב"ד של ג' ויתירו אשת ר' הירש קירשנר פויגל להתנסבא לכל גבר דיתציביין וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות. הכ"ד פ"ב יום ה' כ"א טבת תקצ"ד לפ"ק.

משה"ק סופר מפפד"מ:

יקרתוהגיעני ונפשו היפה בשאלתו לחוות דעתי העני' בנידן עגונא דאיתתא ועובדא הוי ככתבו וכלשונו אות באות מעשה שאירע בא' שהלך על המדינה לקבץ והי' לנו ידיעה שנפטר בוויסטרצקע אמר לפני מותו שמו משה זוסיא פונקל ושם עירו זבארוז הסמוך לטארניפאל ושם אשתו העני ושאלו אותו העדים אם יש לו בנים ואמר שאין לו בן רק מאשתו הראשונה יש לו בת א' ומאשתו השניי' העני בת א' וגם אמר שיש לו בית סמוך לבהכ"נ ומביתו נסע בהתחלת ימי הקיץ לבקש לו מקום להיות מלמד ולא חקרו העדים היטב אם שניהם קיימים או לא והנה כל הסימנים שאמר הוא אמת אך מ"ש שיש לו מאשתו הראשונה בת א' ומאשתו השני' בת א' הוא שקר ואין לו רק בת א' ובתו השניי' נפטרה קודם נסיעתו מביתו קודם התחלת ימי הקיץ והי' אז בביתו ונהג זיי"ן ימי אבילות עכ"ל השאלה:

הנהמה שלא הזכיר שם אביו יפה כ' פאר רו"מ בראיות ברורות מהפוסקים דבכי האי גוונא שהזכיר שם אשתו וכינוי' ושם עירו ליכא למיחש למידי ואין צריך להאריך ובפרט שהזכיר שם עירו סמוכה לטארניפאל וצמצם מקום דירתו סמוך לבה"כ באופן שבעיר זאברוז הסמוכה לטארניפאל הידוע לנו אין צריך לבדוק כל העיר כ"א בביתו הסמוך לבהכ"נ שהרי צמצם גם הזמן ואמר בהתחלת זמן קיץ הלז יצא ממקום ההוא וצמצם זמן ומקום ליכא למיחש בהאי אתרא למשה זוסיא אחר ששם אשתו העני ושהיא אשתו השני' וליכא למיחש אלא לשני טארניפאל שמא יש בסוף העולם עוד א' טארניפאל וזבארוז סמוכה לו הנה דלא אתחזק ולא שכיחי שירתא לא חיישינן אפי' בגט וכ"ש במיתה כמ"ש הרז"ה ביבמות קט"ו בסוגי' דתרי יצחק והרא"ש בב"מ וגיטין בסוגי' דשיירות מצויות דיש להחמיר טפי בגט ממיתה וכיון דהיכי בלא הוחזקו ב' יב"ש וגם לא שכיחי שירתא לא חיישינן ומהדרינן גט מכ"ש דשרי' עגונה בעדות מיתה כה"ג והכא לא הוחזקו בהאי אתרי שמא כשמא ונהי דשכיחי שיירות מ"מ כל היכי דשכיחי שיירתא ידעי' דליכ' טארניפאל אחריני וממקומות רחוקים מאוד מעבר לים ומדינות רחוקים מהתם לא שכיחי שיירות ולא דמי לשני שיורי דבב"ד דר"ה הי' שכיחי מסוף העולם והאמנם כבר קדמוני הבית מאיר סס"י קל"ב אך אני אמרתי בלשון אחר בתשו' אחרת כי הי' צל"ע גדול לחוש לשני שיירי הלא אילו הי' לפנינו ב' שיורי א' קרוב וא' רחוק ולא ידעי' דנפישי הרי קורבא דאורייתא ואמרינן מקורבא פרש ועיי' ת"ח ב"ב קס"ז והשתא דלא ידעינן כלל אי איכא עוד שיורי בעולם ואם הוא הרי הוא רחוק מאוד וממש כיושבת בין ההרים ולא ידעינן אי נפישא מה"ת לחוש כולי האי אפי' ללעז בעלמ' לא הו"ל למיחש כולי האי ואע"ג דכ' תוס' ספ"ק דמציעא ד"ה איסורא ממונא דכל הני חששא משום לעז מ"מ בחששא רחוקה כולי האי אפי' ללעז ליכא וכעת הראוני כי כך והקשה בס' תורת גיטין סי' קל"ב ולא העלה דבר ברור ולפענ"ד נראה כמו בפ"ק דביצה בדף פי' ששם מתאספים כל היונים משובכים רחוקים והוה הכל קרוב וא"כ ה"נ ב"ד דר"ה לפי מה שהי' אז כל עיקור ב"ד וישיבות ישראל בארץ שנער ושם מתאספים מד' כנפות הארץ הוה כמו בדף והכל קרוב ושפיר בעי למיחש לב' שיורי ופשיט רבה ממתני' כל מעב"ד דאשתכח בב"ד ואפי' כעין ב"ד דר"ה ואפ"ה יחזיר. והשתא למאי דפסק הרי"ף וסייעתו דלא כרבה אלא בשיירות מצויות ואפי' לא הוחזקו חיישינן היינו לשני יב"ש חיישינן אבל לשני שיורי לא חיישינן אלא אם השיירות מצויות כעין ב"ד דר"ה וזה לא שייך בזה"ז כלל והיינו דפסק רמ"א בסי' קל"ב עפ"י הבנתו בתשו' הרא"ש דהיכי דכ' שם עיר בגט לא חיישינן לשמא כשמא והב"ש בסי' קל"ב וכל האחרונים צווחו כי כרוכי' שהוא נגד הש"ס ולהנ"ל ניחא ועי' ביבמות קי"ד ע"ב גבי אנדרלונאי פירש"י דחיישינן שמא אנדרלונאי אחר יצא מנהרדעי ולא כ' שמא איכא נהרדעי בעלמא אלא כנ"ל כיון דלא אשכח במקום ב"ד לא הוה כדאמר אביי בדף וכנ"ל ונראה לי אפי' החולקים על אהרמ"א היינו בגט אבל בעיגונא קיל כמ"ש לעיל בשם הרז"ה והרא"ש [ועיין לעיל סי' מ"ה:]

ושבתיוראיתי לשיטת רש"י דמפרש קלוני' מתא שם עיר דלא כמלחמות ה' דמפרש קלוני' מקום חירות בתוך העיר עצמה א"כ י"ל ס"ל לרש"י נהי דחיישינן לב' שיורי וה"נ לב' נהרדעי או ב' קלוני' אבל שיהי' נהרדעי וגם בצד קלוני' מתא זה ה"ל כשמא כשמא ועדים כעדים דכולי האי לכ"ע לא חיישינן ע"כ פירש"י דהחששא דילמא אנדרלונאי אחר אזיל מנהרדעי וכ' גט בקלוני' מתא וצ"ל דיצחק ר"ג בר אחתי' דרב ביבי לא הוה חששא רחוקה כ"כ כמו שני עיירות וגם קלוני' בצידה ועיין שב יעקב חא"ע סי' י"ח ולפי תי' זה לא מוכח מידי כרמ"א הנ"ל מ"מ לנידון שלפנינו הועלנו דה"נ איכא טפי זבארוז סמיך לטארניפאל ובבית סמוך לבהכ"נ ושמו וחניכתו וצמצום זמן יציאתו וב' נשיו וכולי האי ודאי ליכא למיחש למידי ולא יחלוף אדם על זה לולי התנגדות שהעדי' אומרי' שהוא אמר שיש לו ב' בנות א' מאשתו הראשונה וא' מהשני' ומשמע שתיהם קיימים בחיים ובת נענו זו שבזבארוז כבר מתה טרם יציאת משה זוסיא מביתו והוא התאבל עלי' ז' ימי אבילות א"כ ע"כ לומר דזה אחר הוא אשר בתו קיימת ואיתרמי שמא כשמא ועיר כעיר וצמצום מקום וזמן הכל שוה וכבר הי' למראה עיני מעלתו תשו' הר"ן סי' ל"ג ותשו' מ"ב סי' ק"ט הנה עובדא הר"ן הי' שהי' העדות מכוון מכל צד רק ששינה שמו חיים במקום בונבים וכ' הר"ן כיון שהדברי' מוכיחים בכל אופן שזה הוא רק משום שינוי שמו יען כי הוא עצמו גיזם שרוצה לשנות שמו כדי לעגן אשתו והיא דבר העשוי להשתנות אין מבטלים דברי' ברורים משו' חששא דדבר העשוי להשתנות ומייתי ראי' ברורה מפ' מי שמת גבי שערות עשוי' להשתנות אחר מיתה והשתא בממון סמכינן אהך סברא כ"ש באיסו' דכל שהוא מעיקור הדין חמיר חזקת ממון מחזקת איסור א"א וכמ"ש גם נמוק"י בסוגי' דתרי יצחק דלענין ממון לא אמרינן כאן נמצא וכאן היו משא"כ באיסור משנה שלימה שנינו כל הטמאות כשעת מציאתן וכמ"ש גם כן בחי' רשב"א ורק חז"ל הוסיפו להחמיר בגט אשה טפי מבממון היכי דשייך הוצאת לעז לא מעיקור הדין כמ"ש תוס' ספ"ק דב"מ גבי מיפשיט מר איסורא מממונא ויפה כ' ר"ן אם מוציאים ממון בסברא זו דעשוי להשתנות כ"ש שלא לבטל עדות דברי ברורים כשנוכל לתלות בעשוי להשתנות ושלא להחמיר בעיגונא דאיתתא

אךמה יושיענו זה התם עשוי להשתנות שמו אבל הכא שהוחזק משה זוסיא שמתה בתו ומשמעות דברי העדים שהי' חי ואיך עשוי' להשתנות ממות לחיים אתמהא המערב זה חייב משום כלאים. איברא דברי תשו' מ"ב סי' ק"ט דומה ממש לנידון שלפנינו שם הי' א' נושא ונותן תמיד עם הדוכס ושוב נשבה והלך בנו לפדותו ונהרגו שניהם בחזירתן מהשבים והעידו עדים עפ"י גוי מסל"ת עדות מיושר בשמם ומקומם אך שינוי במעשה שאמרו האב והבן שניהם הי' להם עסק עם הדוכס ושניהם נשבו וזה לא היו כי הבן לא הי' לו עסק מעולם עם הדוכס וגם לא נשבה מעולם אלא האב לבד והעלה להקל כיון שהעדות מכוון מכל צד שוב אומרי' לא דקדקו העדים במה שנאמר להם מן הגוים דהוה מילתא דלא רמיא ודברים שאין אדם מדקדק בהם ועשוי לטעות בו ומייתי ראי' מע"א אומר ב' בחודש וא' אומר גימ"ל בחודש תלינן בטעות וכן א' אומר בדיוטא ואחד אומר בתחתונה ועוד דפלגי דיבורא לקיום עדות גבי פלוני רבעני אלו דבריו ז"ל והי' לו להביא ראי' ברורה יותר ממשנה ספ"ק דר"ה ראינוהו שחרית במזרח וערבית במעריב וכו' ופי' הרע"ב ותוי"ט דר"ג ור"י בן נורי לא פליגי דאילו ראוי לפ חשבון לראות ערבית במעריב מקבלין עדות ותלינן במה שראו שחרית במזרח דמיון כדמות לבנה נדמה להם אך ר"י בן נורי לפי חשבונו לא הי' אפשר שתראה ערבי' במעריב ע"כ אמר עדי שקר הם ור"ג דקדק יותר בחשבון כי פעמים בא בארוכה ופעמים בקצרה וכיון שעפ"י החשבון אפשר שתראה ערבית במערב אעפ"י שא"כ א"א שנראה שחרית במזרח מ"מ מקיימם עדותן ותולין בטעות העדים והוי ראי' ברורה שאין עלי' תשובה לכאורה אלא שלכאורה לפמ"ש רמב"ם ומביאו תוי"ט שם משמע קצת להיפוך שכ' יען עיקור העדות הוא ראיית יום למ"ד אבל ראי' וכו' כ"כ אין אנו נזקקים לו ואיננו הכרתם ההוא בתורת עדות כלל ע"כ אין אנו חוששים לו משמע הא לא היינו חוששין אעפ"י שבעדות מכוון מכל צד והכא בנידון שלפנינו מ"ב הכל צריך והכל מעניני העדות ועוד צל"ע ראיות המ"ב התם לקיים העדות דלא לכחשו אהדדי תלינן בטעות וכן בפסק דר"ה מתרצינן דיבורא דלא לשוו להו עידי שקרים וכן בהא פלוני רבעני שהוא עדות גמור לא נפסלנו מטעם רשע אך פלגי' דיבורא כדי לשוי' עד כשר לענין זה עצמו משא"כ הכא בנידון שלפנינו וכי באנו להכחיש העדים הלא נאמר כל דבריהם אמת ויציב רק על איש אחר ומעשה אחר נתכונו ולא זה ואנחנו הטועים בדמיותינו להתיר אשה זו אבל העדות אמת נכון ומנ"ל דבכה"ג נתלה בטעות וצ"ל דס"ל למ"ב מסברא דכיון שכוונו שמותם ומקומם וכל הענין וקי"ל שאין לחוש לאיתרמי כולי האי שוב אם נאמר ע"י זה השינוי נצטרך לומר דאיתרמי כולי האי זה הוה כמו ביטול עדות אלא מ"ב צריך להביא ראי' לדמיון הלז וכמעט נראה ראי' להיפוך שלהי יבמות מעובדא דיוחנן בן יהונתן ארי' מכפר שיחיא ומבואר שם אי מהפך דבריו והי' אומר מכפר שיחיא ארי' הי' מבטל עדותו אע"ג דאמר שמו ושם אביו ושם עירו אפ"ה לא הוה תולה במילתא דלא רמיא אי ארי' קודם או כפר שיחי' קודם ש"מ דכיון וצמצום שמות ומקומות לא הוה כביטול עדות ודלא כמ"ב הנ"ל:

שבתיוראיתי דאין מכאן ק' על המ"ב דרש"י פי' כפר שיחיא ארי' שהכפר נקרא ארי' ולא הוא והנה הכא כל עיקרו סיפורו של העד הי' שהי' גבור כארי והחזיר גייס לאחוריו ועל זה נקרא הוא ארי' ואמר לו גם בעירו קורים אותו כך נמצא זה הי' עיקור סיפורו ואיך שייך על זה מילתא דלא רמיא הרי רמי' ורמי' ומש"ה אי הי' מהפך לא היו מהימן אבל בנידון שלפנינו יצדקו דברי מ"ב:

וקצתיש להביא ראי' מהך עובדא ולדברי מ"ב כי יל"ד איזה דקדוקים א' הירושלמי פריך דנימא משום דברים של מה בכך פי' פני משה מנ"ל להוכיח מזה דבעי דרישה וחקירה דילמא ליתר שאת שאלו אבל לא שצריך מדינה לק' זו נ"ל ליישב דלא חש לה ש"ס דילן דהרי קיי"ל כיון שהגיד שוב אינו חוזר ומגיד אחר כדי דיבור וכל עדות שאין צריך דרישה וחקירה מכוון שגמר דיבורו כבר נגמר עדותו ואין לצרף הדיין ושיחותיו שיחת חולין עם דברי העד וממילא אינו חוזר ומגיד והשתא שפיר מוכיח ש"ס אי ס"ד דלא בעי דרישה וחקירה א"כ כיון שאמר יהונתן בן יוחנן ארי' וכפר שיחי' חלה ומת כבר הותרה אשתו ואם נאמר יחזור בו ויאמר בהיפוך וכפר שיחי' ארי' אינו חוזר ומגיד וכבר הותרה האשה ומה הי לו לר"ט לשואלו ההיפוך אע"כ בעי דרישה וחקירה ועדיין לא נגמרה עדותו וחוזר ומגיד וא"ש אך בלאה"נ קשה בהיפוך מנ"ל דבריתא קמייתא ס"ל דלא בעי דרישה וחקירה ומדלא הזכירה הך שאלה דר"ט הלא כל גופי' חקירות שהם מן הדין לא הוזכרה גם הבריתא השני' ועיקור בדיקו' נמי אם בבגד לבן או שחור נמי לא הוזכרו וסמכה הברייתא אסברת חוץ מסתמא חקר ודרש כדין א"כ גם בריתא ראשונה שלא הבדיקה קלה הלז מנ"ל דס"ל א"צ דוחק"י ועוד ול"ד לאיזה ענין מייתי כלל הך דהחזיר הגייס לאחוריו הלא זה לא ענין להתיר אשה כי לא ידע אדם מזה אלא העד ולא היו לו לומר אלא ע"א אמר לפני פלוני א"ל ששמו יוחנן בן יהונתן מכפר שיחי' וחלה ומת והשיא ר"ט את אשתו ומה צורך לספר פטומי מילי שהזכיר גייס והזכיר כן בשתי הבריתות הלא דבר הוא:

אע"כמוכח כסברת מ"ב הנ"ל דאי לאו מייתי דהחזיר גייס לא הי' שואלו ר"ט להפך הענין כפר שיחי' ארי' אע"ג דצריך דוחק"י עדיין לא נגמר עדות וחוזר ומגיד מ"מ הכא הוה תלינן במילתא דלא רמיא אבל כיון שאמר שע"י שהחזיר גייס לאחוריו בראו ארי' הו"ל מילתא דרמיא וברייתא ראשונה דמייתי ג"כ האי עובדא שלא לצורך אלא להורות נתן אע"ג שהי' עובדא והי' ראוי לשואלו להפך הענין כיון דלא שייך מילתא דלא רמיא ומ"מ לא שאלו משום דלא בעי' דוחק"י וכבר נגמר העדות ואינו חוזר ומגיד ומוכח כמ"ב:

ומ"מפקפוקי קיים דלמא התם שלא לסתור דבריו ראשונים היינו תולי' במלתא דלא רמי' אבל מנ"ל דלמא אי מיד בתחלת דבריו הי' אומר מכפר שיחי' ארי' לא הי' מקבל עדותו אפי' בלא מעשה שהחזיר גייס לאחוריו ואין כאן ראי' לנידון דמ"ב ולא לנידון שלפנינו ומסתיין דלא תיקשי עלי מהאי עובדא אבל ראי' ליכא. אמנם מ"מ מסברא נ"ל דיש לסמוך בנידון שלפנינו שהכחו' מרובו' ועצומות וגם הרי לא אמר להדי' ששתי בנותיו חיות הנה רק משמעות לשון העדים אפשר לא הבינוהו היטב ובשגם שביום ההוא אבדו עשתנותיו אפשר בשעת חליו מחמת ביעתותא דמלאך המות שכח שכבר התאבל על הבת ההוא וזה שכיח יותר מסברת עשוי להשתנות שכ' תשו' הר"ן:

ועדייןפש גבן לברורי בתשו' ב"י סי' י"ב והובא בקיצור בק"ע אות ר"א דיהודי יצא מסאפי ואמר שיש לו חברותא טובה יעניצרי מקטרגי וכן הי' קלא דלא פסיק שיצא מהעיר עם הנ"ל ונהרגו שלשתן בחנק והודו הרוצחים שהרגו ליהודי שיצא מסאפי עם הנ"ל אך העדים העידו שראהו יוצא עם ב' יעניצירי וקטרוגי א' וכ' הרב"י לכאורה י"ל שלא נתחבר אלא עם א' כאשר אמר והשני נתחבר עמהם לפי שעה ויצא עמהם חוץ לעיר ונשאר בסביבותי' וכ' שאין להתיר על זה דהרי אפשר לפרש לשונו שיש לו חברותא יעניצירא כמה וכמה ושמא מעלמא קאמר ולעולם חברותא שלו הי' ב' כמאמר עדים וכיון שהרוצחים הרגו אותו שנתחבר עם א' איננו זה שראו העדים ואין להתיר האשה כ"א בדבר ברור כדמוכח מעובדא דגברא חרוכא דאפי' על צד הדוחק מפרשינן להחמיר ע"כ אין היתר לאשה זו אא"כ יבדקו בדיקה מעליא בכל סאפע מזמן רב ומשנים קדמונים לא יצא יהודי עם יעניצרי וקטרוגי ואז ע"כ צריכין לפרש להקל שזה נהרג ולא נתחבר אלא עם א' והשני נתלוה עמהם לשעה ונשאר בסביבות העיר אבל זולת זה אשתו אסורה ולכאורה הוא התנגדות להר"ן ומ"ב ולנידון שלפנינו:

אבלכדמעיינת שפיר י"ל ולחלק בעובדא דהרב"י אין ספק בהגדת העדים שבוודאי דקדקו היטב בעדותם אם ראוהו יוצא עם שנים או עם א' ובפרט שכל העיקור העדות תלוי ביציאה זו כמ"ש הרב"י שם שלא הוזכר שמו ועירו ומשפחתו ולא שום סימן אלא אותו שיצא מסאפי' עם היעניצרי נמצא דקדקו העדים היטב רק שבאנו לחדש דבר עובדא היכי הוה ונאמר שנתלוה א' עמו ונפרד מהם סמוך לעיר ועל זה כ' שאין לנו לחדש מעשה שהי' כמו בגברא חרוכא שאין רוצים לחדש דבר במעשה שהי' אז אמרינן דלמא לאו הכי הוה משא"כ בעובדא דמ"ב ובעובדא דילן אין שום ס' בגוף המעשה ואין אנו רוצים לחדש בו דבר רק שנאמר דמילתא דלא רמי' על העדים לא השגיחו ובדבר שאינו צריך לגוף שכבר הי' עדות גמור בלי שאלת בנותיו כמה הי' א"כ א"ל ולאו אדעתי' לא יחלוק הרב על הראיות מ"ב ועל ראי' מספ"ק דר"ה מיהו מתשובות הר"ן ק' דהוה נמי שינוי במעשה שנאמר ששינו שמו חיים אלא שהר"ן כ' שהי' עשוי' להשתנות ולק"מ. ולו יהבינא חומרות הרב ב"י שגזר אומר שלא תינשא עד שיחפשו בסאפי' אם משנים קדמונים לא נסע יהודי עם יעניצרי וקטרוגי אבל אחר החיפוש מפרשי' המעשה להקל כנ"ל:

והנהבנידון שלפנינו כבר חפשנו ובדקנו בבית הסמוך לבה"כ בזבארוז הסמוכה לטארניפאל מזמן יציאתו של זה היינו התחלת הקיץ ולא נמצא שום א' שיצא משם ששמו כך וכך והרי אשתו מותרת אע"ג שיש לבע"ד לחלוק ולומר בשלמא התם ידעו הרוצחים שאותו שיצא מעיר סאפי' הלז יצא הנרצח וליכא למיחש לתרי סאפי' אבל הכא ניחוש לתרי זבארוז כבר כתבתי לעיל כי ממש חששא שא"א הוא והרב"י בעצמו כ' באותה תשובה הא דהחמיר כ"כ והלא בעובדא דתרי יצחק קיי"ל להקל כרבא ותירץ התם איכא שמו וכינויו וכבר אחתי' דרב ביבי משא"כ בעובדא דילי' דליכא כל הני יש להחמיר ע"ש וא"כ בנידון שלפנינו דעדיף טפי טובא מעובדא דתרי יצחק גם הרב"י יודה דאתתא דא שרי' לעלמא כנלע"ד ויציע הדבר לפני ת"ח מופלג א' ואם יסכים לימטינא שיבא מכשורי ויושיב ב"ד של ג' ויתיר האשה נעני אשת משה זוסיא פונקל מזאברוז הסמוך לטארניפאל אשר הי' דר בבית הסמוך לבה"כ וה' יצילנו משגיאות ויראנו מתורתו נפלאות הכ"ד החותם בברכה. פ"ב יום ב' כ"ו מרחשון תקצ"ג לפ"ק.