פרשת בחקותי בס"ד

פ"ק דע"ז (דף ה'.) ת"ר אם בחוקותי תלכו אין אם אלא לשון בקשה וכן הוא אומר (תהלים פ"א י"ד) לו עמי שומע לי וכו' ואומר (ישעי' מ"ח י"ח) לו הקשבת למצותי ויהי כנהר שלומך:

מאןבעי סם חיי היקב"ע אדם תורתו קבע קביע ליה דוכתא ולא קביע ליה שעתא יום ליום יביע, ולילה כיום משביע עצמו מדברי תורה ולן בעומקה של הלכה לבי" א בית ה' אריא הוא דרביע, מתון ומסיק שמעתא אליבא דהלכתא נצב על עין המים דרך ובא לו לפרשת דרכים אשרי המחכה ויגיע, גם הוא יורה משפטים ישרים כלם ברורים כי מן הבאר ההיא השבע השבי"ע, ולא עוד אלא שיצרו מסור בידו כי יצר סמוך ידכה ישוח נעשה שונאו מך יבאיש יביע, כמ"ש בסוטה (דף כ"א.) הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם זה תלמיד חכם דסלקא ליה שמעתא אליבא דהלכתא, וכתבו התוספות תימא הלא לא ניצול מיצה"ר בעידנא דלא עסיק בתורה וי"ל סתם ת" ח תורתו אומנתו ועוסק בה ומהרהר כל שעה ואינו הולך ארבע אמות בלא תורה.

ועלפי זה נבא לבאר מאמרם ז"ל פ"ק דמגילה דף ט"ו ע"ב אמר רבי אלעזר אמר ר' חנינא עתיד הקב"ה להיות עטרה וכו' ולשאר עמו למי שמשים עצמו כשיריים ולרוח משפט זה הדן דין אמת לאמיתו ולגבורה זה המתגבר על יצרו משיבי מלחמה שנושאים ונותנים במלחמתה של תורה, ונקדים מאי דאמרינן פ"ק דעירובין (דף י"ג:) מפני מה זכו בית הלל לקבוע הלכה כמותם מפני שהיו נוחים ועלובים וכו', והקשה מרן בספר כללי הגמרא דאטו מפני הענוה יקבעו הלכה כבית הלל, והלא מדת הענוה היא ממדות טובות ועם כל גדולתה לא תספיק לענין הלכה לעשות שאינו זוכה כזוכה שיהיה הלכה כדבריו, דההלכה נקבעת מצד עצם הסברא הישרה ודקדוק האמת בעומקא דדינא ולא מצד צדקות וחסידות האומרה, ותירץ דהענוה אהניא להו לכוין את ההלכה לאמיתה של תורה, וכיון שבית הלל היה להם מדת הענוה זכו לכוין האמת ומשום הכי נקבעה הלכה כמותם שכל דבריהם אמת וצדק, ומעתה נבא לפרש המאמר הנזכר דר' חנינא ישב ודרש ולשאר עמו למי שמשים עצמו כשיריים, ודייק לומר שמשים עצמו כלומר שהוא גדול בחכמה והוא מכניע את עצמו אף כי לו נאה הגדולה מרב שלימותו עם כל זה משים עצמו כשיריים וידו אוחזת בעקב ענוה לישרים נאוה, ומזה נמשך ולרוח משפט זה הדן דין אמת כי כל דרכיו משפט וצדיק דינו ובעבור הענוה מסיק שמעתתא אליבא דהלכתא, וכי תימא לענין דינא ענוה מה זו עושה כדתהי עלה דהלכה כבית הלל מרן ז"ל, לזה אמר לאמיתו שהענוה תזכהו לכוין האמת כמדובר, ועל ידי זה ולגבורה זה המתגבר על יצרו דת"ח דמסיק שמעתתא אליבא דהלכתא הגיע לפרשת דרכים ניצול מכלם דזכות תורתו תורת אמת היתה בפיהו יכולה היא שתגן מגנא ומצלא מיצה"ר, וכי תאמר בלבבך התינח בעידנא דעסיק בה אבל בעידנא דלא עסיק בה מאן מירמי ליה מהצר הצורר וכל הגדול מחבירו יצרו גדול ותורה לא מצלא בעידנא דלא עסיק בה והיינו כקושיית התוס' הנזכר, לזה אמר משיבי מלחמה השערה שנושאים ונותנים במלחמתה של תורה רמז תירוץ התוס' שמהרהרין תמיד בתורה, וזהו משיבי מלחמה שחוזר על תלמודו וילך שוב"ב נפשו ישובב למשרים דובב לשאת ולתת ולערוך מלחמה מהדר אתלמודיה להעמיק במשא ומתן ותמיד משיב דבר חוזר וניאו"ר, וא"כ כל זמנו עידנא דעסיק בה קרינן ביה ואצולי מצלא.

זאתהיתה לי כונת מקרא קדש בסדר היום אם בחוקותי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, ויש להבין הכפל, וכבר רז"ל בתורת כהנים פירשוה דאם בחוקותי תלכו אינו לקיום המצות שהרי כבר נאמר ואת מצותי תשמרו הא מה אני מקיים אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלין בתורה, אך עדיין צריכין אנו למודע"י דלעסק התורה מאי שיאטיה דלשון הליכה דנקט והול"ל בחוקותי תלמדו וכיוצא, ומה הלשון אומרת בחוקותי תלכו. אמנם על פי האמור אפשר דהכונה אם הגעתם למדרגה זו שבחוקותי תלכו, כלומר שכל כך תהיו אדוקים ואתם הדבקים בתורה שאפילו בהליכתכם תהרהרו בתורה כמ"ש התוס' דת"ח שהגיע לפרשת דרכים אינו הולך ארבע אמות בלא תורה, וז"ש בחוקותי שרומז לעסק התורה תלכו אז ודאי ואת מצותי תשמרו כלפי הלאוין דהשמר ל"ת הוא, וז"ש ואת מצותי תשמרו שישמרו הלאוין ועשיתם אותם העשין דהתורה אגוני מגנא ואצולי מצלא מיצה"ר.

ובאופןאחר אפשר לומר במה שידוע שהאריכו המפרשים דכאשר הן האדם זריז קדים לקיים החקים שלא ידענו טעמם אז הקב"ה קובע לו שכר גם על קיום מצות שכליות שהדעת והשכל מחייבתן, דבקיימו החקים מורה ובא דנפשו אותה ויעש לקיים גזרת מלך, וא"כ גם כשמקיים המצות שכליות רוח אחד להם שכונתו לעשות נחת רוח ליוצרו והחקים הן הן עדיו, אבל אם יראה איש באנשים נותן כתף סוררת לבלתי שמוע אל החקים אלא מה הוא מקיים אותן מצות שכליות דוקא, אין לו שכר כלל דמעשיו מוכיחים דאינו מקיים מצותיו יתברך אלא כאשר עולה על רוחו לפי שכלו ואת פושעים נמנה אף בקיימו מצות שכליות, וזה אצלי כונת הכתוב (תהלים קי"ט קנ"ה) רחוק מרשעים ישועה כי חקיך לא דרשו, הכונה אין ישועתה להם אף אם מקיימים מצות שכליות כי חקיך לא דרשו, וזה עד ממהר כי מה שמקיימים מצות שכליות לא באו לעזרת ה' לקיים מצותיו רק ששכלם נטה למצות אלו ולכן רחוק מרשעים ושועה.

ואפשרשזהו כונת המשורר (שם שם קי"ב) נטיתי לבי לעשות חקיך לעולם עקב סעפים שנאתי ותורתך אהבתי סתרי ומגיני אתה לדברך יחלתי סורו ממני מרעים ואצרה מצות אלהי, הכונה נטיתי לבי לעשות חקך לקיים גזרתך, ומאחר שלבי נוטה לקיים החקים א"כ לעולם עקב לעולם יש שכר אף על השכליות כי כונתו לקיים גזרת מלך, דהרי הוא מקיים החקים סעפים ומחשבת המינין שאומרים מה מצוה זו ומה טעם יש בה, שנאתי ותורתך אהבתי, שאיני משגיח לדעת טעם הדבר כדי לקיימה רק הואיל שהיא תורתך אהבתי, וכל זה לא בכחי להתגבר על יצרי ולנצוח רק סתרי ומגיני אתה כמשז"ל (קדושין דף ל':) אלמלא הקב"ה עוזרו וכו', לדברך יחלתי רמז בזה כי רצונו שיכריז ברקיע הזהרו בדוד ובתורתו כי על ידי זה פרשי ממנו היצה"ר וכל גונדא דיליה על דרך שאמרו בסוף קדושין (דף פ"א.) אלמלא דמכרזי ברקיעא הזהרו בו ובתורתו שוינא לדמך תרתי מעי, וזה היה מתחנן דוד הע"ה כי מלבד עזר הקב"ה עוד יוסיף כרוזא קרי משום אפרושי גונדא דחימה וחזר לענין ראשון סורו ממני מרעים המלגלגים על החקים כי לא שוה להם שיהיו הם רעים לבד לעצמם רק רוצים להרע לאחרים, וזהו תואר מרעים שהם מפתים ומצפצפים ומהגים לעג השאננים מיני"ם ממיני"ם שונים עשרת מוני"ם על חקי האלהים אליהם קרי בחיל סורו ממני מרעים אשר רצונכם להרע לי סורו ואצרה מצות אלהי, וטעמא אמר להו כי בשגם נראין הדברים חוקים בלי טעם, אין הדבר כן רק טעם כעיקר יש בכל מכל וכמו שפירשו הראשונים כונת הכתוב (תהלים פ"א ה') כי חק לישראל הוא משפט לאלהי יעקב, כלומר לנו הוא חק שלא נתגלה טעמו אך בעצם הוא משפט לאלהי יעקב טעמו ונימוקו עמו, וזהו שאמר ואצרה מצות אלהי כי לפי האמת אינם חוקים רק מצות ולהן שרשים וטעמים ידועים לאל חי גדול המצוה וזהו מצות אלהי כי הוא היודע טוב טעמן ולנו בעניותנו נראין חקים.

ואשאכפי על פי הבא"ר מקרא קדש דאתאן עליה, אם בחוקותי תלכו אם לשון בקשה כאשר חכמים הגידו, הלא במאמר הנצב מראש מקדמי אר"ש היש חיך מתוק מזה אלהי עולם ה' לפי רוב הענוה יעשה דרך בקשה לעבדיו וצאן ידיו יתרצו ללכת דרך חיים לטוב להם, ויאמר ה' אם בחוקותי אבקשה את שאהבה נפשי ללכת בחקים שאין להם טעם, ויהיו החקים אצלכם כל כך רצויים שיראה לכם שקיומם כמו הולך דרך ישרה וכאדם ההולך לדרכו, וז"ש אם בחוקותי תלכו ועל ידי שאתם מקיימים החקים אז ניכר ואת מצותי תשמרו שגם כשתקיימו את המצות שכליות ניכר שכונתכם לקיים מצותי ולא משום שהשכל מחייבם, והראיה הם החקים שאתם מקיימים כהולכי על דרך, ואין מקרא יוצא מידי פשוטו דאף דרמז דרך בקשה באומרו אם בחוקותי פשטיה דקרא הוא אם תקיימו החקים אז קורא אני עליכם ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם, דהחקים עדות הן שרצונכם לקיים גזרותי.

ולפימדרשו יאמר נא בהקדים פלוגתא דרבי יונתן ורבי יאשיה המפורסמת (סנהדרין דף ס"ו.) אם וי"ו לחלק או להוסיף, וכבר נודע אשר לימדנו להועיל הריטב"א הביאו בשיטה מקובצת למהר"ר בצלאל במציעא דף צ"ד ומטי בה משם רבו הרא"ה ואחיו רבינו פנחס דעד כאן לא נחלקו דמר סבר וי"ו להוסיף ומר סבר וי"ו לחלק אלא בלאוין מעין דוגמא דאביו ואמו קלל וכיוצא, אבל בעשין כולי עלמא מודו דוי"ו מוסיף ע"ש, ובאמת כי דבריו קילורית לעין ולפיהן נוחים כמה מילי, הגם דיש להעיר לפום ריהטא מאיזה מקומות אהאי כללא לא ע"ט האסף ולפי העלות חילוק זה נבא לבאר סדרן של כתובים פ' ויצא (ל"א ד') וכה תוארם, וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה וכו' קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ מולדתך וכו' הלא נכריות וכו' כל אשר אמר אלהים אליך עשה, וזה דרכנו שלא להאריך בדקדוקים והצעות על הרוב ואף גם זאת אזלינן בתר רובא ומתוך הביאור ישכיל אנוש הקורא נעים רק אחת היא, על כן אמרתי אקדמה דברי הרמב"ן המפורסמים דסבר כי אבותינו הקדושים היו מקיימים המצות בהיותם בארץ ישראל כי המצות הן משפט אלהי הארץ ושייכי דוקא ליושבי הארץ עד שלא ניתנה תורה, ולכן יעקב אבינו בחיר שבאבות הן בעודנו בחוצה לארץ נשא לאה ורחל שתי אחיות וגם בלהה וזלפה אחיות מפלגש, ולכן בתחילת ביאתו לארץ ישראל מתה רחל, זהו תורף דבריו. ואפשר דיעקב אבינו ע"ה בהאי פחדא הוה יתיב ונסתפק במאמר ה' האומר אליו קום צא מן הארץ הזאת ושוב אל ארץ וכו' אם הכונה קום צא שלא תשב אצל לבן אבל אם תרצה לישאר עם רחל ולאה אתה יכול לישב בארץ אחרת בחוצה לארץ כי אין הקפידא כי אם על ישיבתך עם לבן בארץ הזאת דוקא, ומה שנאמר ושוב אל ארץ מולדתך הכונה או שוב אל ארץ מולדתך דוי"ו לחלק, כלומר שאם לא תחוש למיתת א' מנשיך שוב אל ארץ מולדתך, או כלך לדרך זו דרצון ה' הוא לצאת מח"ל כלה ולא לבד מבית לבן אלא מכל ח"ל ולבא אל הארץ ואומרו ושוב אל ארץ מולדתך וי"ו להוסיף ואין לחוש למיתת אחת מהנשים דכיון דבהתר נשאן בח"ל עתה הותרו גם בארץ וכדאמרינן בעלמא הואיל ואשתרי אשתרי.

ויעןשיעקב אבינו ע"ה נאחז בסבך הספק העצום הזה אמימרא דרחמנא וכמראה האופני"ם יש לו פנים מפנים לכל צד, ומה גם דמילתא כדנא הנה נגע זה אל בית חייהן של נשיו הקדושות אשר בנו שתיהן את בית ישראל הכי קרא לרחל ולאה אחיות מקודשו"ת השדה אל צאנו גלה סודו ויספר להן את חלומו דברים כהויתן לעמוד בסוד ה' לדעת מה בפיהן ומה עצתן, ואם לבן בריא להן לצאת ולבא אל ארץ מולדתו או למיחש חיישי ורצונם לשבת בארץ אחרת אך רחוק יהיה ביניהן ובין אביהן ואל ארץ כנען לא יבואו, והן בצדקתן וחכמתן תכף פשטי ליה דליכא ספיקא דוי"ו לחלק לא אמרינן אלא במניעה לא בעשין, וא"כ מאמר ושוב אל ארץ מולדתך וי"ו מוסיף ואין לחוש לאיסור שתי אחיות דהואיל ואשתרי אשתרי, והוא הדבר אשר דיברו העוד לנו חלק וכו' כי כל העושר אשר הציל אלהים לנ"ו הוא ולבנינו רמזו דהן מובטחות לחיות והעושר להן ולבניהן, ועתה כל וכו' כלומר ועתה שכבר אנו נשואות לך בהתר בח"ל אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי כ"ל אשר אמר אלהים אליך, כל דייקא דלא שייך בכי האי גוונא וי"ו לחלק אלא הכל כאחד והטעם עש"ה ובעשה לא יש חילוק ואמרינן וי"ו להוסיף, ובחכמה רבה דברו כ"ל אשר אמר אלהיך אליך עש"ה.

נמשךלזה נלכה נא עלי בא"ר פ' (דברים ו' ה') ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך והיו הדברים האלה אשר אנכי מצוך היום וכו', ונקדים מ"ש הרב תרומת הדשן בפסקים וכתבים שלו סי' ע"ג דהיכא שכללם אחר כך לכולי עלמא אמרינן וי"ו מוסיף, והביא ראיה מאותה שאמרו (סנהדרין דף ע"א.) גבי בן סורר שצריך שאביו ואמו יהיו שניהם שוים לא גדמין ולא סומין וכו' והיינו טעמא משום דכתיב ותפשו וכו', ועוד הביא ראיה מההיא דאמרינן מחצה לאהרן וכו', והדר קשיתיה דבבתרא דף קמ"ג יליף מהא לההיא כלילא דשדו אאבולי ואסטרטגי וכן באומר נכסי לך ולבנך וכתב דבצואות ושטרות אף דלא כללינהו לא אמרינן וי"ו לחלק וכו' ע"ש באורך. ובזה אפשר לרמוז בכתוב הנזכר ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך, והן הן שלשה עיקרין גדולים כמשז"ל (ברכות דף נ"ד.) בכל לבבך בשני יצריך ובכל נפשך אפילו נוטל את נפשך ובכל מאדך בכל ממונך, והשתא יש מקום לאומר שיאמר דאין ה' חפץ בכל שלשתן רק אחת משלש אלה יעשו ודיו דוי"ו ובכל נפשך, וכן וי"ו ובכל מאדך לחלק יצאת וכמו דאמרינן בעלמא וי"ו לחלק, על כן בא האלהים ואמר והיו הדברים האלה כללם כלם כאחד וכשכללם אחר כך לא אמרינן וי"ו לחלק כמ"ש הרב מהר"ר איסרלן הנזכר וגלי קרא דבמעמד שלשתן הן ובהא וי"ו מוסיף, ומשום דבזה יש חולקין וכמ"ש הרב מהראנ"ח בשניות סי' ל"ד, ועדין יש מקום לבעל דין לחלוק ולומר דאף שכללם אכתי שפיר הוי וי"ו לחלק, לכן אמר אשר אנכי מצוך רמז לחילוק שני של הרב מהרא"י הנזכר דבצואות לכ"ע וי"ו להוסיף וא"כ הני תלתא לעיכובא נינהו, ומעין דוגמא יש לפרש בכמה פסוקים ואין להאריך.

ובחילוקהריטב"א הנזכר יש לרמוז בפסוק (אסתר ו׳:י׳) מהר קח את הלבוש ואת הסוס ועשה כן למרדכי היהודי אל תפל דבר מכל אשר דברת, וכבר שמעתי דיש מי שפירש פסוק זה בהא דוי"ו לחלק, אך אני בעוניי מפרשו באופן אחר על דרך זה כי הנה אמר המן איש אשר המלך חפץ ביקרו יביאו לבוש וכו' וסוס וכו' ואשר ניתן וכו' והוה ס"ד לומר וי"ו לחלק, לכן אמר המלך מהר קח את הלבוש ואת הסוס כאשר דברת גם שניהם ולא תימא וי"ו לחלק או זה או זה, וכמו שאני לא רציתי בכתר גם אתה תעשה מיעוט אחר מיעוט ותסבור דיש זכות תולה דוי"ו לחלק לא כי דבעשה לא שייך וי"ו לחלק, וא"כ ועש"ה כן למרדכי ועשה דייקא וכיון שהוא מעשה הוי"ו מוסיף אל תפל דבר מכל אשר דברת רמז בזה מ"ש מהרשד"ם דבלשון בני אדם וי"ו להוסיף, וזהו אל תפל דבר מכ"ל ונתן טעם אשר דברת דבלשון בני אדם דינא הוא להוסיף מלבד שהוא מעשה כאמור.

והשתאאנן ניקום לפרושי קראין אם בחוקותי וכו', וכבר כתבנו דבתורת כהנים מפרש בחוקותי תלכו שתהיו עמלין בתורה ואת מצותי תשמרו קיום המצות, ועתה יש מקום לטעות לומר דבאחת משתים סגי או לימוד או קיום המצות דוי"ו ואת מצותי תשמרו וי"ו המחלקת והיינו או מצותי תשמרו, כלומר מדרש ומעשה כל אחת מהנה לחודא סגיא או תלמוד תורה או קיום מצות, לזה אמר ועשיתם אותם כלומר על שניהם הוא אומר כחדא שריין לימוד ומעשה והא בלא הא לא סגיא, ואין לטעות כאן דוי"ו מחלקת דזה לא אתמר אלא במניעה לא בעשה וכדברי הריטב"א, ולכן אני אומר ועשיתם אותם דזה הוי מעשה ובכי האי גוונא וי"ו מוסיף, וכל מן דין יש לפרש בכמה פסוקים כגון פ' קדושים (י"ט ל"ז) ושמרתם את כל חוקותי ואת כל משפטי ועשיתם אותם, וכן בפ' בהר (כ"ה י"ח) ועשיתם את חוקותי ואת משפטי תשמרו ועשיתם אותם, וכן ביתר פסוקים איש איש ממקומו, והדברים מבוארים ופשוטים והאריכות בזה כיום משא במדב"ר. ויתכן לרמוז עוד בקראין, ונקדים מ"ש פ"ב דכתובות (דף י"ז.) רב שמואל בר יצחק מרקיד אתלת אמר ר' זירא קמכסיף לן סבא כי נח נפשיה אפסיק עמודא דנורא וכו' אמר ר' זירא אהניא ליה שוטיתיה לסבא ואמרי ליה שיטתיה לסבא ואמרי לה שטותיה לסבא, ופירש"י מרקיד אתלת שלשה בדין זורק א' ומקבל א' מכסיף לן סבא שמזלזל בכבוד ת"ח ונוהג קלות ראש בעצמו שוטיתיה לסבא שוט של הדס שהיה מרקד בו שיטתיה שיטתו ומנהגו שטותיה שהיה מתנהג כשוטה עכ"ל. וכתב מהרש"א שם באגדתיה וז"ל רב שמואל בר יצחק מרקד אתלת פירש"י אתלת בדין זורק א' ומקבל א', וכי האי גוונא אמרינן פ' החליל בשמחת בית השואבה רשב"ג היה נוטל ח' אבוקות וכו', אבל א"כ ה"ל לתלמודא לפרושי הכא כדמפרש לה התם, ועוד דלא הול"ל אתלת אלא בתלת, ועוד מאי קא מתמה עליה ר' זירא, ולולי פירושו נראה לפרש דהכא הכי פירושו שהיה מרקד אתלת דהוה מרקד נגד תלתא שאר אינשי שמרקדין לפני הכלה, והשתא ניחא דא"ר זירא קמכסיף לן סבא דאנן נערים לגביה ולא מרקדינן רק חדא והוא מרקד כתלתא דילן אע"ג דהוא סבא עכ"ל.

ועמוהסליחה דנעלם ממנו מאי דאתמר בי מדרשא בראשית רבה פרשה נ"ט רב שמואל בר יצחק דהוה מרקד אתלת שבשין וכו' והוו רבנין אמרין למה עביד כדין למה הוא מבזה ית אוריתא אמר ר' זעירא שבקותיה דהוא ידע מה הוא עביד כד דמך וכו' ונחתה שבשבה דנור כמו שבשבה דהדס וכו' ע"ש, הרי מפורש כדברי רש"י דהוה מרקד אתלת שבשין, ומיהו יש שינוי בין הש"ס להא דב"ר דבגמרין קאמר א"ר זירא קמכסיף לן סבא, ובמדרש קאמר דרבנן אמרי למה עביד ור' זעירא אמר לון שבקותיה דהוא ידע מה הוא עביד וידוע דר' זירא דתלמודין הוא ר' זעירא וכ"כ מהרש"א בחידושי אגדות במציעא דף פ"ה, וא"כ מחלפא שיטתיה דב"ר מהש"ס דבש"ס ר' זירא מן המתמיהין דאמר קמכסיף לן סבא ובב"ר אמר לרבנן שבקותיה וכו', ואם נפשך לומר דנהי דר' זירא היינו ר' זעירא אבל יש ר' זעירא אחר שגם בש"ס מזכירו בשם זעירא הנה נא מצאתי שינוי בירושלמי דבפ"ק דפאה (ה"א) אמרו בירושלמי ר' שמואל בר רבי יצחק וכו' והוה ר' זעירא חמי ליה ומטמר מן קומוי אמר חמי להדין סבא איך הוא מבהית לן וזה מסכים לתלמודין דר' זירא אמר קמכסיף לן סבא, ואלו בירושלמי עצמו ריש פ' כל הצלמים מוכח כדאמרו בב"ר ע"ש, ובפירוש פני משה ושם במראה הפנים הביא בשם תוספות דכתובות שהביאו מב"ר שהיה עמוד אש כעין שושביתא דהדס ולא זכר שכן הוא בירושלמי עצמו פ"ק דפאה נחתת אשתא משמיא ואתעבידת כמין שבשא דנור.

נחזורלדברי מהרש"א דכתובות הנז' דמה שדקדק אמאי תלמודא לא מפרש לה כדמפרשה פ' החליל לאו דוקיא הוא כל עיקר, דמה ענין שלשה בדי הדס לההיא דשמנה אבוקות ביד א' זורק א' ומקבל א' ואינן נוגעות זו בזו, דודאי הוא מילתא דתמיהא טובא אבל הכא הוא דבר פשוט, וכבר לעיל מזה מייתי הש"ס דר' יהודה בר אלעאי הוה מרקד בבד של הדס ועלה מייתי דר' שמואל בר יצחק מרקיד אתלת דר"ל אתלת בדי הדס דעלה דר' יהודה בר אלעאי קאי ולא היה שום רבותא במאי דהוה מרקד, ושאני התם בההיא דהחליל דהכל חידוש שמנה וביד אחת ולא נוגעות וגם הם אבוקות דולקות, ומאי דדיק דהלשון מרקיד אתלת לא משמע הכי אין צורך להשיב דלשון ב"ר מרקד אתלת שבשין ופירושו דחוק בלשון, וגם מה שנראה מדבריו דר' זירא הוה מרקד נמי לא משמע הכי בבבלי וירושלמי ומדרש, ומאי דדיק דמאי קמתמה עליה ר' זירא לא ידעתי מאי קשי' ליה דמעשה זה אצלם היה נראה ביזוי לתלמיד חכם וכ"ש לאדם גדול וזקן כר' שמואל בר יצחק.

הןאמת דיש קצת להרגיש דמדוע לא נצטערו רבנן כשהיה ר' יהודה בר אלעאי מרקד לפני הכלה, ואפשר לומר במ"ש הרב פרישה בא"ה סי' ס"ה דאינו חייב לשמח חתן וכלה אלא כשאוכל בבית המשתה שם וכמשז"ל (ברכות דף ו':) כל הנהנה מסעודת חתן ואינו משמחו עובר בה' קולות, אך הרב בית שמואל כתב שם דמשמע מהפוסקים דאף דאינו מזמינו מצוה לשמחם, ואפשר דר' יהודה בר אלעאי דמרקד בבד של הדס היה כשהיו מזמינים אותו בסעודת חתן בזיווג נאה, ולכך לא הוו מצערי רבנן דהיה לפרקים וכשמזמינים אותו וכמ"ש הרב פרישה, אך רב שמואל בר יצחק היה נוהג זה תדיר בכל כלה ואף שלא מזמינים אותו וכמ"ש בשיטה מקובצת שם אהניה ליה שיטתיה דכך היה מנהגו תמיד, והיינו טעמא דסבר כהרב בית שמואל דאף דאינו מזמינו מצוה לשמחם, ומשום הכי א"ר זירא קמכסיף לן סבא דסבר דאינו מצוה אלא במזמינים אותו, והגם דאמרו שם בכתובות דרבי יהודה בר אלעאי היה מבטל תלמוד תורה להכנסת כלה אפשר דלא היה מרקד אלא בבית המשתה אם הזמינוהו, והיותר נראה דמין רקוד רב שמואל בר יצחק היה משונה ובמקומו ובזמנו נחשב ללעג.

ועדייןצריכין אנו למודעי הני תלתא לישני דאיכא דאמרי אהניא ליה שוטיתיה ואמרי לה שיטתיה ואמרי לה שטותי מאי ביניהו ומאי נפקא לן מינה, ונקדים לפרש פסוקי שמואל ב' סי' ו' ותצא מיכל לקראת דוד ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הרקים ויאמר דוד אל מיכל לפני ה' אשר בחר בי מאביך ומכל ביתו לצוות אותי נגיד על עם ה' על ישראל ושחקתי לפני ה' ונקלותי עוד מזאת והייתי שפל בעיני וכו' ולמיכל בת שאול לא היה לה ולד וכו'. ואיכא למידק הלא מראש דכתיב ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד מאי איכפת לן לכנותה בשם בת שאול. ועוד דקאמר לקראת דוד בשם העצם לבד והול"ל ותצא מיכל לקראת המלך. ועוד להבין דברי מיכל אשר הם כמדקרות מה כחה לדבר לקראת מלך רב בשגם שוכבת חיקו מ"מ הפריזה על המדה. וגם להבין דברי אדונינו המלך דוד אם היא חטאה מה יש לו להזכיר שנבחר מאביה ומכל ביתו. ותו להבין ונקלותי וכו' והיתי שפל בעיני. ותו להבין איך צודק העונש שנענשה מיכל שלא היה ולד למה שהטיחה דברים לפני המלך, וכבר שמעתי וראיתי מי שפירש פסוקים אלו בדין מלך שמחל וכו' אך אני בעוני שיירתי דרך לעצמי בהקדמות אלו באופן אחר מחודש לפי קצורי ומינייהו ומני יתקלס עילאה.

וכבדנודע (קדושין דף ל"ב:) דמלך שמחל אין כבודו מחול ורב שמחל על כבודו כבודו מחול, ויש מחלקת אם חכם רוצה למחול על כבודו ולהעיד עדות שהוא יודע לאיש ישראל דאיכא מאן דסבר דאינו יכול לילך ולהעיד ואיכא מאן דאמר דיכול למחול על כבודו, והוא עד ממהר כמ"ש הרדב"ז בתשובה בראשונות סימן קי"ט והריב"ש בתשובה סי' ר"ך והביאו מרן בכסף משנה פ"ז מהלכות תלמוד תורה ומהר"י קשטרו בהגהותיו י"ד סוף סימן רמ"ג דאסור לחכם למחול על בזיונו, ואמרו פ"ב דיומא (דף כ"ב:) מפני מה נענש שאול מפני שמחל על כבודו, ויתכן לדון לכף זכות למיכל כי ידעה דנענש אביה מפני שמחל על כבודו, ועתה שראתה לבעלה שזלזל במלכותו יראה ופחדה ומרוב צערה באה לכלל כעס ולא עצרה כח, וז"ש ותצא מיכל בת שאול שנענש משום שמחל על כבודו לקראת דוד שעזב את מלכותו ונעשה דוד כהדיוט וזהו עצם יציאתה, וקרא אתא להפוכי בזכותה להגיד טעם יציאתה מהמרכז היינו על היותה בת שאול שנענש שמחל על בזיונו ועתה ראתה למלך כהדיוט כאלו הוא דוד דעלמא על כן יצאה לקראתו בחרון אף מרוב צערה, ותאמר מה נכבד היום מלך ישראל וכו' הכונה דהטב חרה לה כי האף אמנם דוד מצד רבנותו יכול למחול דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, מכל מקום אם הרב מוכתר בכתר מלכות נמי מסתברא דבתר מלכות אזלינן דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ונפקא מינה דבצנעא יכול למחול על כבודו דלא שייך טעמא שתהא אימתו עליך ומשום לתא דרב נמי רב שמחל על כבודו כבודו מחול, אבל בפרהסיא נהי דרב שמחל כבודו מחול מ"מ כיון דהוא מלך לא מצי מחיל, וזאת אומרת מיכל מה נכבד היום מלך ישראל, כלומר הגם דדוד בשתים יתחתן כתר תורה וכתר מלכות מ"מ היום שהיה בפרסיא בתר מלכות אזלינן, הדא אמרה מה נכבד היום דייקא מלך ישראל דהאידנא לא איריא היותך רב רק המלכות עיקר אשר נגלה היום לעיני אמהות עבדיו שהיה בפרסיא ובפרסום גדול ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ולא זו בלבד אלא עוד רעה חולה אשר הגל"ה כהגלות נגלות אחד הריקים, כלומר מלבד שלא נהג כטכסיס מלך אלא אף כחכם לא נהג דחכם אין בזיונו מחול ומה"ט אסור לילך ולהעיד למאן דאמר, וא"כ דמית היות כהגלות נגלות אחד הרקים שאינן בני תורה דאלו בני תורה אינם יכולים למחול על בזיונם וכ"ש מלך דאף במה שהותר לחכם לא הותר לו ואתה לא כן שעשית דבר שאין החכם יוכל עשוהו רק הפחותים ועמא דארעא שרי להו לבזות עצמם, וזהו בעצם כהגלות נגלות אחד הרקים דלית בהו תורה וזה הצע"ר מיראתה שלא יארע לו כדרך שאירע לאביה דנענש על שמחל הוציאה ממחיצתה לדבר תועה אל המלך, וז"ש ותצא מיכל בת שאול רמז יצאה מגדר מורא מלך ובאה לכלל טעות, ולזה השיב דוד הע"ה בעצם אחר שמוע כל טענותיה אמר מר אשר בחר בי מאביך וכו', כלומר הלא נגד עיני דבר שנצטער בו אותו צדיק לבל אכשל למחול על כבודי וכ"ש על בזיוני דתא חזי מאי סליק באביך ואיך יתכן שאעלים איני בו, אמנם אין חכמה לאשה ולא כיונת להלכה, דכל זה בדבר התלוי בחבירו בין איש לרעהו בזה אף לדבר מצוה אין המלך יכול למחול כגון חליצה דכתיב וירקה בפניו והוא בזיון למלך אינו חולץ כמ"ש הרמב"ם פ"ב דמלכים (ה"ג) אבל אם החכם והמלך הם מבזים עצמם מינם ובם לכבוד ה' שרי דליכא שום לתא דבזיון על יד אחר, והוא אומרו ונקלותי אני בעצמי עוד מזאת והיתי שפל בעיני דייקא לבזות עצמי על ידי ולא על יד זולתי והא שרי, וכפ"ז נמצא דמיכל לענין דינא דיברה והו"ל כמותיב מלה קמי רביה דאמרינן פ' הדר (עירובין דף ס"ג.) מאן דמותיב מלה קמי רביה אזיל לשאול בלא ולד, ומייתי לה ביהושע שאמר אדוני משה כלאם ולא זכה לבן זאת היתה למיכל דאותיבה מלה קמי מלכא וגם היתה מורה בהוראה לפני המלך משום הכי נענשה דלא היה ליה ולד, כי זהו העונש למאן דמותיב מלה קמי רביה כאמור.

חוזרנולענין ראשון מאמר דרב שמואל בר יצחק דהוה מרקיד אתלת ואמר ר' זירא קמכסיף לן סבא, הכונה שמבזה התורה ורב שמחל על בזיונו אינו מחול ואפילו להעיד יש צד לומר דאסור החכם לילך ולהעיד, ומה נעשה לזקן דמזלזל בתורה ומכסיף לן, ואחרי כן אשר חזה ר' זירא עמודא דנורא והיה כעין בד של הדס אמר אהניא ליה שוטיתיה לסבא, כלומר הא דאתחזי לן עמודא דנורא מעין דוגמא בב"ד יהיה בד הדס לומר דמעשיו רצויים ואת כל כשרון צדקת לבו ראה אלהים ויוכח עמוד האש, האמנם בכל זאת אנן לענין דינא אין להכריע מזה לעשות החכם כמעשהו ממנו, כי אין הטעם ברור לנו דהלכה רווחת דאינו בזיונו מחול וכל בתר איפכא עין רואה האי סבא קדישא יודע אני שהוא מקובל ולא אתנו יודע, ומי יעמוד בסוד נפשות חסידיו וגלגוליהן וצירופיהן ומי יודע אם זה היה תקון לשלמות נפשו, והדברים עתיקין באופן דליכא למגמר מינה כל שאין הטעם ניכר לנו על פי כללי התורה אשר בידינו, אמנם אמרי לה שיטתיה סברי דר' זירא בסוף הכריע וידע טעמו של דבר, והענין במ"ש הרב חוות יאיר זלה"ה בתשובה סי' ר"ה דאם החכם תדיר מתנהג בחסידות והוא דש בעירו לחסיד קדוש יאמר לו אז שרי ליה לבזות עצמו לדבר מצוה כי אין זלזול בתורה, כי כל העם אשר בשער והזקנים עדים כי כל מעשיו לשם שמים וכף זכות מכרעת ע"ש, והוא הדבר אשר דיבר ר' זירא אהניא ליה שיטתיה לסבא דתמיד שיטתיה להתנהג בחסידות ולשמוח במצות בדבקות וענוה צדק לכן הותר לו לזלזל בעצמו, וז"ש אהניא ליה שיטתיה לסבא דמה שהיה תמיד רגיל בחסידות דין הניין ליה כי לא נחשב כמזלזל בתורה ונילף מינה דאשר מתנהג בחסידות תדיר שפיר מצי למעבד כי הא, ואמרי להוהוא הדבר אשר דיבר ר' זירא אהניא ליה שיטתיה לסבא דתמיד שיטתיה להתנהג בחסידות ולשמוח במצות בדבקות וענוה צדק לכן הותר לו לזלזל בעצמו, וז"ש אהניא ליה שיטתיה לסבא דמה שהיה תמיד רגיל בחסידות דין הניין ליה כי לא נחשב כמזלזל בתורה ונילף מינה דאשר מתנהג בחסידות תדיר שפיר מצי למעבד כי הא, ואמרי לה שטותיה סברי כחילוק אחר שכתבנו דהא דחכם אין בזיונו מחול היינו כשהוא מתבזה על יד אחר אך כשהוא מיניה וביה ולמצוה שרי, וז"ש אהניא ליה שטותיה דייקא כשוטה שהוא מתבזה מעצמו אהניא ליה, ולימדנו להועיל דאף שאינה מצוה מסוימות ופרטית כחליצה ואי בעי עביד ואי בטי לא עביד אף דאיכא בזיון כל שהוא על ידי עצמו שרי, והוא אומרו אהניא ליה שטותיה לסבא.

ובכןהבא נבא לקראין דאתאן עליה אם בחוקותי תלכו שתהיו עמלין בתורה ותהיו מהרהרים אף בהליכה בדרך שהוא מדרגת הגיע לפרשת דרכים והוא גברא רבא צדיק הוא וצדיק דינ"ו דין אמת לאמיתו כמתבאר ממאי דכתיבנא בעניותין, הלא מראש לא תסברו לזלזל במצות כמלך דלא חולץ משום דהוא בזיון כמ"ש הרמב"ם, ואשכחן דכבוד התורה עדיף מכבוד מלכות כמ"ש התוספות פ"ב דסנהדרין (דף י"ט.) ושאר דוכתי ומזה יעלה על לב דגם החכם לא יקיים מצות שיש בהם קצת זלזול, לא היא דלגבי מצות החכם חייב בכלן וכמ"ש גאון עוזינו מהרח"א ז"ל בס' עץ החיים פ' בשלח דף ע"ב, וז"ש אם בחוקותי תלכו ואתם הרי ישראל אשלי רברבי, עם כל זה ואת מצותי תשמרו דשאני מצות שפטרה תורה לחכם כגון השבת אבידה שאינה לפי כבודו ולילך ולהעיד, אבל בשאר מצות חייב דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ועשיתם אותם יתר רמז דאף בהשבת אבידה ועדות אם רוצה למחול על כבודו יכול לעשות כלן כדעת הרמב"ם ז"ל בהשבת אבידה (פי"א מה' אבידה הי"ז), ומכ"ש בעדות וכמו שנתבאר אצלנו במקומו בס"ד דתורה דיליה ומצי מחיל יקריה, והראיה לזה ונתתי גשמיכם בעתם וכו', דהרי כביכול משיב רוחות ומוריד מטר ומוחל על כבודו כמ"ש רבי צדוק בקדושין דף ל"ב ואתמר התם הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם, וז"ש ונתתי גשמיכם וכו' דממה שאני מוחל על כבודי מינה נשמע דרב שמחל על כבודו כבודו מחול, ולכן ועשיתם אותם יכולים אתם לעשות אף מצות שפטרה התורה לחכם משום כבוד.

ומןהאמור נבא לבאר מאמרם ז"ל בילקוט תהלים (רמז תת"ה) הובא בס' דרוש שמואל סדר היום, אלהים שופע בזמן שדין בארץ א"ל נטלתם אומנתי אבקש אחרת ונתתי גשמכם בעתם, ויש להבין איך נמשך מעשות משפע בארץ גשם נדבות יניף אלהים, ולפי פשוטו יאמר נא במ"ש פ"ק דתעניות (דף ז':) דהגשמים נעצרים בעון הגזל, איכו השתא כאשר יחדיו למשפט נקרבו לפני ב"ד ושפטו צדק לשבר מתלעות עול, א"כ תו ליכא גזל דבי דינא אלימי לאפקועי לעשות משפט ובכן רבו הנוטפין גשם מטרות, וז"ש בזמן שדין בארץ דאין כאן גזל ודיינא דארעא מתוך ומחמס יגאל אבקש אחרת ונתתי גשמכם ולא יעצרכם הגשם.

ולפידרכנו אפשר בהקדים חקירת הרב שמע יעקב דף צ"ו דאיך יתכן אלהים שופע, ואמרו בשמות רבה (פ"ל) ר' מאיר אומר סנהדרין יושבין במרום לפני אלהים שנאמר (דניאל ז' ט') חזה הוית עד די כרסוון רמיו וכו' והלא אין מושיבין מלך בסנהדרין, וניחא ליה דטעם אין מושיבין מלך בסנהדרין משום לא תענה על רב, וכביכול הוא שמח כשנוצחין אותו ע"ש באורך, ונמצא כי בדבר המשפט מראה הקב"ה ענותנותו הגדולה יושב בשבת הסנהדרין ושמח כביכול כשנוצחין אותו, וז"ש כשיש דין בארץ אני אטול אומנות אחרת דעד האידנא היה מראה כביכול ענוה גדולה בשפוט הארץ כאמור, ומעתה אטול אומנות אחרת להראות ענוה ונתתי גשמכם בעתם וכמ"ש ר' צדוק בקדושין דף ל"ב הקב"ה משיב רוחות וכו' מוריד מטר וכו' ואנו לא יהא גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו, הא למדת דממה שמוריד גשמים למדנו ענוה וכבודו מחול כדיליף מקרא וה' הולך לפניהם יומם דרב שמחל מחול וא"כ בעצם קאמר אטול אחרת ונתתי גשמכם דבמקום הענוה דעביד במשפט כמראה אשר הראה במשפט אתה מראה בהורדת גשמים.

ולהביןדקדוק הכתוב ונתתי גשמכם בעתם דהול"ל ונתתי גשמים בעתם ומה הלשון אומרת גשמכם בכינוי ומאין ולאין הם גשמיהם ומי ילד את אלה הלא ה' ומה תלמוד לומר גשמיכם, כד הוינן טליא פירשנו בעניותנו באותה שאמרו פ"ק דראש השנה (דף י"ז:) תמיד עיני ה' אלהים בה וכו' עתים לטובה ועתים לרעה לטובה כיצד הרי שהיו ישראל רשעים גמורים בראש השנה ופסקו עליהם גשמים מועטים לסוף חזרו בהם להוסיף עליהם אי אפשר שכבר נגזרה גזרה אלא הקב"ה מורידן בזמנן על הארץ שצריכה להם הכל כפי הארץ, עתים לרעה כיצד הרי שהיו ישראל צדיקים גמורים בר"ה ופסקו להם גשמים מרובים לסוף סרחו לפחות מהן א"א אלא הקב"ה מורידן שלא בזמנן על הארץ שאינה צריכה להם עכ"ל, וז"ש ונתתי גשמכ"ם דייקא הקצובות לכם מראשית השנה בעתה כשתקיימו המצות, דאי לאו הכי אותם גשמים עצמן שנגזרו יבואו שלא בעתם חוץ לזמנן וחוץ למקומן, אבל אם בחוקותי וכו' בין שבר"ה הייתם צדיקים בין שלא הייתם אותם הגשמים שקצבתי לכם וזהו גשמכ"ם יבואו בעתם כפי הצורך ונתנה הארץ יבולה וכו'.

ועודלאלוה מילין אפשר לרמוז בקראין במאי דאמרינן פ"ק דקדושין (דף ל"ב.) איסי בן יהודה אומר אביו אומר השקני מים ומצוה לפניו לעשות ואי אפשר לעשות על ידי אחרים יעסוק במצוה ויניח כבוד אב ואם, וכתבו הר"ן והריטב"א דהיינו דוקא כששתיהן לפניו אבל אם כבר הוא מתעסק בכבוד אב ואם ואתרמי ליה מצוה אינו מניח כבוד אב ואם מפני המצוה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, ואנן בעניותין לעיל פ' לך לך דף י"ב ע"ד [ד"ה ויראה לי] הוכחנו מדברי הרא"ש בתוספותיו והר"ן בחידושיו פ"ק דמועד קטן דהיינו דוקא בשתי מצות אז הוא דאי עסיק ואתי באחת זו פוטרת האחרת וכלשון רז"ל עוסק במצוה פטור מן המצוה, ברם גבר חכים ונהיר העוסק בלימודו פוסק לקיים מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים, והטעם ברור דתלמוד תורה תדיר ובתורתו יהגה יומם ולילה, ואי תימא דעוסק בתורה לא יפסוק למצוה שא"א לעשות על ידי אחרים א"כ זה שהינו כרשב"י לא יקיים מצות ועיקר תלמוד תורה לשמור ולעשות המצות, ודין הוא שפוסק מת"ת לקיים מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים משא"כ בעוסק במצוה אז הוא פטור ממצוה אחרת דהיום עוסק בזו ולמחר יעסוק באחרת, עיין לעיל באורך, והכי משמע מריהטא דבריתא דכתובות דף י"ז ת"ר מבטלין ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה אמרו עליו על ר' יהודה בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת להוצאת המת ולהכנסת כלה בד"א בשאין עמו כל צרכו וכו' ופשט לשון מבטלין ת"ת, ור"י בר אלעאי שהיה מבטל ת"ת משמע שכבר עסוקין בת"ת וכשאין עמו כל צרכו הוי כמצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים דעתה אינם מזומנים כל הצורך, ואפשר שזהו שרמז הכתוב אם בחוקותי תלכו דהיינו שתהיו עמלין בתורה כמ"ש בתורת כהנים אף שאתם עוסקין בתורה כמובן מלשון בחוקותי תלכו, עם כל זה ואת מצותי תשמרו ותפסקו מת"ת לקיים המצות ולא לכל מצוה תפסקו מת"ת אלא במצות שא"א לעשות אלא על ידיכם, וזהו ועשיתם אותם כלומר שאתם עושים אותם וא"א ליעשות על ידי אחרים.

ויתפרשבאופן אחר דאומרו ועשיתם אותם, הנה זה בא כל שהוא בנותן טעם למה יפסוק מתלמוד תורה שהיא מצוה גדולה יתר מאד וזהו כנגד היסוד אשר מסורת בידינו העוסק במצוה פטור מן המצוה, על כן אמר ועשיתם אותם כלומר אי אמרת דעוסק בתורה לא יפסיק לא משכחת קיום המצות, וז"ש ועשיתם אותם כלומר בדין הוא שתפסקו מת"ת כדי שתזכו לעשות המצות ונמצא דזה וזה יעלה בידכם ללמוד ועשיתם אותם, וכתיב אתם דהוא מצוה דרמיא עליה וא"א לעשות על ידי אחרים, וז"ש ועשיתם אתם כלומר זהו במצות שמוכרחים אתם לעשותם וכמדובר.

וקרובלזה אפשר לרמוז מאי דאמרינן בירושלמי פ"ק דברכות (ה"ב) ופ"ק דשבת (ה"ב) דמי שתורתו אומנותו כגון ר' שמעון בן יוחאי אינו פוסק לא לתפלה ולא לק"ש דהאי שינון והאי שינון ות"ת חביב ליה טפי אך במצות מעשיות שקבוע להן זמן כסוכה ולולב וכיוצא פוסק והזכירו הירושלמי הזה התוספות במועד קטן דף ט' ומה שקשה מזה על מ"ש בש"ס והתוספות פ"ק דשבת דף י"א כתבנו במקומו בס"ד ועל מ"ש גדולי האחרונים על זה וכד הוינא טליא הקשיתי מדברי גמרין ותוס' דפ"ק דשבת על מ"ש בסוף ס' פני שלמה בשם הרב מהר"ם גאלנטי ע"ש, ויש להעמיד דבריו לשיטת הירושלמי. ועתה נבא לפרש ולרמוז בקראין דאפשר דהכתוב איירי כלפי מי שתורתם אומנותם כר' שמעון בן יוחאי דת"ת חביבא להו טפי ולכן פתח בתורה אם בחוקותי תלכו שאתם עמלין בתורה והיא חייכם ואומנותכם, עם כל זה ואת מצותי תשמרו ואיזה מצות אותם שהם מעשיות כסוכה ולולב, וז"ש ועשיתם אותם הן המצות שיש בהם מעשה לאפוקי ק"ש ותפלה דהאי שינון והאי שינון, ורמז באומרו ואת מצותי תשמרו לשון ואביו שמר (בראשית ל"ז י"א) שתמתינו לזמנם ועשיתם אותם באופן שאף אם בחוקותי תלכו והיא עיקר אומנותכם, שאפי' בדרך תלכו בה עכ"ז תפסקו למצות מעשיות שקבוע להם זמן, וזהו תשמרו לזמנם ועשיתם וכשיטת ר' שמעון בן יוחאי כמו שנאמר.

ולהביןהתכת הכתובים אם בחוקותי תלכו וכו' ונתתי שלום בארץ וכו' והתהלכתי בתוככם והייתי לכם לאלהים אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם ואולך אתכם קוממיות ואם לא תשמעו לי וכו' לבלתי עשות את כל מצותי להפרכם את בריתי אף אני וכו', נהלך ברג"ש דמה צורך להזכיר יציאת מצרים בין ברכות לתוכחות, ועוד תיסגי באומרו אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים והא תו למה לי' להאריך מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם. ועוד מה שאומר ואולך אתכם קוממיות ותרגם אנקלוס לחירותא מאי שיאטיה.

אמנםאפשר בהקדים מאי דכתיבנא בעניותין בפירוש ההגדה הקדמה אחת משם אחד קדוש ואני בעוניי הוספתי נופך, ותורף הדברים כי הנה הוא יתברך במעמד בין הבתרים נתן הארץ לאברהם אבינו ע"ה על תנאי שישתעבד זרעו ת' שנה, ובעת המילה חזר ונתן הארץ לאברהם אע"ה ולא הזכיר תנאי הגלות רק התנה והייתי להם לאלהים שנתינת הארץ על תנאי שיקבלו אלהותו יתברך ומצותיו. והנה אמרינן בכתובות ד' מ"ד אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הא' אי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי, ונחלקו הראשונים בזה דלרש"י והרי"ף אי כתב תוספת בשני דאמרינן אי בעי בהאי גבי לא שיהיו שניהם קיימין אלא אם ירצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה בשטר שני יגבה בה הדקל, אבל הרא"ש וסיעתו סברי דלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספת הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר שני כמבואר הכל באורך בפסקי הרא"ש שם, והשתא מתנת הארץ שנתן הקב"ה לאברהם במעמד בין הבתרים וחזר ונתנה בעת המילה הו"ל כשני שטרות בזה אחר זה והשטר הראשון נתן הארץ בתנאי הגלות והשני בתנאי קבלת אלהותו, והנה ישראל בגלות מצרים בתחילה סברו לזכות בשטר הראשון להשתעבד ת' שנה ולזכות בארץ והיו גוי מקרב גוי, דבשטר מעמד בין הבתרים לא אתיא זכירה מקבלת אלהותו אלא תנאי השעבוד, אבל כאשר שחה לעפר נפשם ולא יכלו לסבול את כל תוקף הגלות הפכו השיטה לגבות בשטר המילה דשם התנה בקבלת אלהותו ולא זכר מהגלות, ולדעת רש"י והרי"ף דגובה בשטר אחד דוקא בשטר שחפץ בו הכא נמי ישראל לא רצו לגבות בשטר הראשון ששם תנאי הגלות ורצו לגבות בשטר המילה שהתנאי בקבלת אלוהותו, וה' נתרצה להם והוציאם מגלות מצרים ונתן להם הארץ אך כאשר עונינו ענו בנו ועזבו את ה' נאצו את קדוש ישראל ח"ו הקב"ה תפס השיטה כסברת הרא"ש ששני השטרות קיימין גם את הראשון גם את השני ויהיו בגלות ויקבלו אלהותו יתברך, זה תורף ההקדמה שכתבנו בעניותנו שם והארכנו שם בביאור כמה ענינים ופסוקים על פי הקדמה הלזו בס"ד.

ואלהמוסיף על הראשונים אף אני אביא שנים שלשה גרגירים שנתחדשו לי בהקדמה זו זה יצא ראשונה, דלפ"ז דהשעבוד היה תנאי לזכות בארץ ניחא דשבט לוי לא נשתעבדו דגלוי וידוע לפניו דשבט לוי לא יהיה להם חלק ונחלה בארץ ואינם חייבים בשעבוד, ולכך היתה סיבה מאת ה' שלא ישתעבדו שבט לוי, ובהא ניחא חקירות הראשונים כי אמר הכתוב (בראשית ט"ו י"ב) והנה אימה חשכה וכו' רמז לד' גליות, ונמצא שמאז ומקדם נגזרו ד' גליות ובמעמד הר סיני והלוחות היה חירות משעבוד מלכיות, ואם לא היו ישראל חוטאים היאך יתקיימו ד' גליות אשר הראה הקב"ה לאברהם אע"ה, והם תירצו לפי דרכם. אמנם על פי הקדמתנו ניחא דאיכא שני שטרות שטר בין הבתרים ושטר המילה, והרשות נתונה ביד ישראל לקיים השטר שרוצים, ומאחר שכן בהגיע תור יציאת מצרים שרצו לקיים השטר השני לא יזכר ולא יפקד עוד שעבוד כי מתנת הארץ היה על תנאי שיקבלו אלהותו, א"כ כשקבלנו התורה אם לא היינו חוטאים היה באמת חירות משעבוד מלכיות לעולם.

ובזהאפשר לתת טעם למאי דקי"ל (ברכות דף מ"ח:) דחייב להזכיר ברית ותורה בברכת הארץ בברכת המזון ואם חיסר אחד מהם מחזירין אותו, ומן האמור ישנו בנותן טעם דישראל בצאתם ממצרים קיימו וקבלו השטר השני של עת מילת אברהם אע"ה ושם נאמר דמתנת הארץ בתנאי שיקבלו אלהותו וה' עמם, ובעת שבאו אבותינו לארץ כתיב (יהושע ה' ד') וזה הדבר אשר מל יהושע, וארז"ל (בר"ר פ' מ"ו) דבר אמר להם ומלן מה אתם סבורים ליכנס לארץ ערלים, כך אמר הקב"ה לאברהם ונתתי לך ולזרעך אחריך על מנת ואתה את בריתי תשמור, עכ"ל הובא בילקוט (ח"ב רמז ט"ו). ולפי דרכנו ניחא כי לא יצאו ממצרים אלא בקיום שטר המילה דשם נתנה הארץ על תנאי לקבל אלהותו יתברך, וכן מהמילה ניכר אלהותו יתברך כמ"ש בפליאה, הביאו בספר עמודיה שבעה עמוד א' סי' ד' דבהמות חיות ועופות עשה הקב"ה הבדל ביניהם בצורתם איזה אסור ואיזה מותר, ויש סימנים לטהורים ולאשר אינם טהורים, אך במין האדם לא עשה הבדל ביניהם ולכך ציוה לאברהם אע"ה המילה להיות הבדל ביניהם ולא עשה הבדל בשינוי צורתם כמו שעשה לבהמות וחיות ועופות כי האדם בצלם אלהים, ואם יהיה הבדל לטהורים יאמרו ח"ו שתי רשויות יש, ובזה פירש הרב הנזכר כמה ענינים דמהמילה מורה אחדותו יתברך ע"ש באורך, ונצרף זה להקדמתנו ויהיו הדברים נוחים, דבשטר המילה נתנה הארץ על תנאי קבלת אלהותו יתברך והמילה עצמה עדות על זה, ועתה שישראל היו נכונים לבא לרשת הארץ אמר להם יהושע כי לא יתכן להם ליכנס לארץ אם לא שימולו, כי יוצאי מצרים קבלו שטר המילה ופקעי השעבוד וביטלו לשטר בין הבתרים, ומאחר שכן א"א להם ליכנס לארץ אם לא ימולו. וזהו שמזכיר הכתוב שם כי כל יוצאי מצרים מולים היו אתיא זכירה אשר קבלו עליהם שטר המילה, וזהו כונת הכתוב שם היום גלותי את חרפת מצרים מעליכם, כלומר דהם הפקיעו שעבוד מצרים והגלות בקבלת שטר המילה, ואם עתה לא ימולו א"כ צריך לחזור לשעבוד אבל עתה שמלו ומתמידים לקיים השטר השני א"כ אין עוד גלות ושעבוד, ושפיר קאמר היום גלותי את חרפת מצרים ומשום הכי חיובא רמיא להזכיר בברכת הארץ ברית ותורה להורות דשטר שני קיים והארץ נתנה לנו לשמור ברית מילה, כי הוא עיקר ומורה אלהותו יתברך כמ"ש בפליאה ובפירוש נתנה הארץ בעת המילה בתנאי שיקבלו אלהותו יתברך ותורתו והיו לאחדים ארץ וברית ותורה במעמד שלשתן בקשר אמיץ, וסימן לדבר הזכרת אבו"ת ארץ ברית ותורה.

וזאתמצאנו דרך דרש טעם לסברת הכלבו והביאה מור"ם בהגהה בא"ח סימן קפ"ז, דנשים ועבדים לא יאמרו ברית ותורה דנשים לאו בני ברית ועבדים לאו בני תורה. וכתב שם הרב אליה רבה דדעת הכלבו ומור"ם דבין נשים ועבדים לא יאמרו שניהם לא ברית ולא תורה, ולפי דרכנו ניחא דברית ותורה כי הדדי אצטריכא לן לרמוז דבעת המילה נתנה הארץ לאברהם אע"ה על תנאי קבלת אלהותו, והיינו בקבלת תורתו כחדא שריין והא בלא הא לא סגיא. ועל דרך הקדש ברית ותורה גוף וברית על הארץ יחדיו ידובקו צד"ק ושלו"ם נשקו, ועיקר בברכת המזון להאיר על האר"ץ.

אתאןלדידן מקראי קדש הנתנין למעלה מסדר היום יכונו יחדיו על פי הקדמתנו, דהשתא דבעי למימר התוכחות הלא מראש כמערכה אל הדרוש הוצרך לכל האמור בענין והדברים נוחים, והוא אומרו אם בחוקותי תלכו להיות עמלין בתורה ואת מצותי תשמרו שהוא תנאי המילה וקיום השטר השני אז ונתתי גשמכם וכו' ונתתי שלום בארץ וכו', דלא יהיה שעבוד מלכיות ושום רע כי אם מרובה מדה טובה והתהלכתי בתוככם היינו השראת שכינה, ועל ידי זה הנשמה שהיא חלק אלוה ממעל יראה לחטוא דנשמתיה חזי כבוד השכינה שורה כי זה כל פרי השראת השכינה בארץ ליראה את ה', דהנשמה רואה כבוד ה' ונמנעת לחטוא כמ"ש הראשונים, ועל זה והייתי לכם לאלהים שהוא תנאי השטר השני בעת המילה, וכי תימא דבמעמד בין הבתרים שקדם ונתן הארץ לא נזכר קבלת אלהותו, לזה אמר אני ה' אלהיכם אשר הוצאתי אתכם מארץ מצרים שבטלתי השטר הראשון של מעמד בין הבתרים שהיה בתנאי הגליות וגלות מצרים ת' שנה, וז"ש מהיות להם עבדים ואשבור מוטות עולכם שנתבטל השטר הראשון ותפסתי השטר השני ואולך אתכם קוממיות לחירותא כמו שתרגם אנקלוס דבשטר המילה לא נזכר גלות, ואם לא תשמעו וכו' להפרכם את ברית"י דייקא ברית המילה שהיא קבלת אלהותו יתברך מינה ובה כמו שנאמר וגם תנאי מפורש אף אני אעשה זאת וכו', הכונה שאתפוס השיטה כדעת הרא"ש וסיעתו דשתי השטרות קיימין דהיינו תנאי הגלות וקבלת אלהות, וזוהי סיב"ה שנתחייבו בתוכחות והגלות וגם בני חיובא נינהו קבלת אלהותו אקרקפתא דגברי ולקים שתי השטרות בשלימות.

וכזהראה סדרן של כתובים בסיום התוכחות הם המדברים, והבאתי אותם בארץ אויביהם וכו' וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור והארץ תעזב מהם וכו' יען וביען במשפטי מאסו וכו' ואף גם זאת בהיותם בארץ אויביהם וכו' להפר בריתי אתם וכו' וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לעיני הגוים להיות להם לאלהים אני ה'. וכמה יש לדקדק במקראי קדש הללו, וכבר רז"ל פירשו לפי דרכם דרך הקדש וכמה פנים לפנים לתורה והדרשא תדרש וכפטיש יפוצץ אור נוצץ, ואנן יד עניי נפרשם לפי דרכנו והם חתימה מעין פתיחה, כי הנה כבר כתבנו דבמעמד בין הבתרים במתנת הארץ שם נאמר גלות מצרים וד' גליות כמשז"ל (בר"ר פמ"ד), כי הגם אשר מקדם תחילת ביאה אמר ה' לאברהם לזרעך אתן את הארץ הזאת, וגם אחרי הפרד לוט נאמר לך אתננה ולזרעך שתים זו שמענו בלשון אתן והוי כמו הודעה שעתיד ליתנה, אבל במעמד בין הבתרים כתיב ביום ההוא כרת ה' את אברהם ברית לאמר לזרעך נתתי, וזה נראה עיקר המתנה דכרת ברית וכתיב נתתי וזה אחר הודעת הגלות, ונראה שהוא כמו תנאי למתנת הארץ כמש"ל דאף דאחרי הפרד לוט כתיב קום התהלך בארץ וכו', הרי רבנן סברי בבתרא דף ק' דלא מקניא בהלוך אלא שתהא נוחה ליכבש לבניו וכפי דעת רבנן דהלכתא כותיהו היא הכנה לבד ובו בפרק לא נאמר בו אלא בלשון אתן, וא"כ עיקרא דמילתא במעמד בין הבתרים כאמור, ובפ' מילה נאמר להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגורך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים, ומזה מוכח דמתנת הארץ בקבלת אלהותו והוי מעין דוגמא לשני שטרות ככל אשר דברנו.

והנהבמראה הנורא אשר חזה יעקב אע"ה שם נאמר (בראשית כ"ח י"ג) הארץ אשר אתה שוכב עליה וכו' עד אשר אם עשיתי את אשר דברתי לך, ואמרו רז"ל דהיינו מה שאמר לאברהם אבינו להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, אך ביצחק אמר והקמותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. ובזה נבא אל הביאור דהכתוב אומר והבאתי אותם בארץ אויביהם וכו' שהוא שעבוד מלכיות וד' גלויות, ושמא יעלה על לב דהרי הגלות היה תנאי השטר הראשון של מעמד בין הבתרים אבל בשטר המילה לא זכר מגלות כלל וישראל רצו בשטר המילה, ולדעת רש"י והרי"ף גבי שני שטרות דאמרינן אי בעי בהאי גבי היינו דגובה בשטר שחפץ בו דוקא וגלות מהיכא תיתי, על כן בא הכתוב וכה אמר ה' וזכרתי את בריתי יעקב ששם נרמז שטר מילה והתנאי הוא קבלת אלהותו, דשם נאמר עד אשר עשיתי את אשר דברתי לך והיינו מה שאמרתי לאברהם להיות לך לאלהים ולזרעך אחריך, ולהכי נקט יעקב ברישא דגבי יעקב נרמז דקפיד בקבלת אלהותו ותורתו וזאת הארץ נתנה על תנאי זה, ואף את בריתי יצחק שעם יצחק סתמתי הדברים וכה אמרתי והקמותי את השבועה וכו', ומפני זה לא נאמרה זכירה ביצחק כי ההבטחה ליצחק סתומה ואינה מפורשת, וכי תימא א"כ נמצא דיעקב הובטח בשטר השני של מילה אשר כרת את אברהם דליכא גלות והבטחת יצחק אינה מפורשת וגלות מאן דכר שמיה, לז"א ואף את בריתי אברהם הברית שכרתי את אברהם לבדו בין הבתרים שמתנת הארץ בתנאי הגליות אזכור ומשום הכי הזכיר אברהם לבדו, והכונה לא כאשר עלתה על דעתך דשני שטרות דאמרינן אי בעי בהאי גבי היינו בשטר שהוא חפץ בו לבד כשיטת רש"י והרי"ף, וכפי דעתם יקשה גלות מהיכא תיתי, לא היא דהשתא אנא דאמרי קים לי כשיטת הרא"ש וסיעתו דלא ביטול שני את הראשון ושתי השטרות קיימים והיו לאחדים, וז"ש וזכרתי את בריתי יעקוב שהוא תנאי קבלת אלהותי ואת בריתי יצחק שהדבר סתום ואף את בריתי אברהם הברית שכרתי עם אברהם לבדו על תנאי הגלות אזכור ושני השטרות קיימין כדעת הרא"ש וסיעתו, והארץ אזכור על פי שני התנאים הללו הנאמרים באמת והארץ תעזב מהם וכו', יען וביען במשפטי מאסו כלומר יש שני סיבות לאשר תעזב מהם הארץ, וזה רמז במאמרו יען וביען, והאחת היא חובת גלות דשני השטרות קיימי והאחרת שלא יהיו בארץ מטעם אשר במשפטי מאס ולא נתנה הארץ אלא על מנת שיקבלו אלהותי ומצות והם מאסום וגעלה נפשם לכן הארץ תעזב מהם, ולהכי כפל יען וביען ואף גם זאת וכו' לא מאסתים וכו' להפר בריתי אתם בטענת כי הם עברו על דת ולא קיימו התנאי ונתבטלו הדברים, כי אני ה' אלהיהם וזכרתי להם ברית ראשונים אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים דהיינו ברית ראשונים שקבלו יוצאי מצרים לקבל אלהותי ומטעם זה יצאו ממצרים לעיני הגוים, וז"ש להיות להם לאלהים אני ה' מרחם עליהם שישלימו הגלות, ועוד ישובו אל הארץ בקבלת אלהותי לאור באור פני מלך חיים.