פרשת חיי שרה בס"ד

ילקוט משלי (רמז תתקס"ד), זממה שדה ותקחהו זו מערת המכפלה שנקברה בו מפרי כפיה נטעה כרם שנאמר ויטע אשל:

אם לכח אמיץ יגדל נא כח גברא רבא זו כחו לאלוהו וישת לו הדרי"ם, כן דרך אשה יראת ה' אלהים חשב"ה ממעל לחש"ב ויהללוה בשערים, בגווה משתעי קרא והמלך החכם מוש"ל ברוחו רוח חכמה מאלף עד תיו בשבח האשה רבה כהלכת גוברין בני אדם שהם יקרים. ורז"ל דרשו במדרש משלי פיה פתחה בחכמה ותורת חסד על לשונה זו אשה חכמה מאבלה שהצילה העיר בחכמתה וסרח בת אשר, היתה, צופיה הליכות ביתה זו אשתו של עובדיה שהצילה את בניה ולא עבדו עכו"ם עם אחאב.

וטרםאענה בביאור המאמר אקומה נא עלי בא"ר סדרן של כתובי"ם שמואל ב' סי' ך' ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה לאמר שאול ישאלו באבל וכן התמו אנכי שלומי אמוני ישראל אתה מבקש להמית עיר ואם בישראל למה תבלע נחלת ה' ויען יואב ויאמר חלילה חלילה לי אם אבלע ואם אשחית לא כן הדבר כי איש מהר אפרים שבע בן בכרי שמו נשא ידו במלך בדוד תנו אותו לבדו וכו'. ואפשר במ"ש בב"ר (פ' צ"ד) תני סיעה של בני אדם שאמרו להם עכו"ם תנו לנו אחד מכם ונהרגהו ואם לאו אנו הורגים אתכם יהרגו כלם ואל ימסרו נפש אחת מישראל ואם יחדוהו כשבע בן בכרי נותנין ואל יהרגו כלם א"ר יהודה בד"א בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל הוא מבפנים והן מבפנים הואיל והוא נהרג והן נהרגים יתנו להם ואל יהרגו כלם. ופירש הרב יפה תואר דלתנא קמא בעי תרתי יחדוהו וחייב מיתה. ור' יהודה חילק בזמן שהוא מבפנים והן מבחוץ אבל בזמן שהן מבפנים די ביחדוהו לחוד אף שאינו חייב מיתה. ומדברי הרמב"ם פ"ה מיסודי התורה (ה"ה) מוכח בהדיא דבעי יחדוהו וחייב מיתה ואין חילוק מבפנים לחוץ. וז"ש ותאמר לאמר דבר ידברו בראשונה כלומר היה לך לצוות לאנשי המלחמה דבר ידברו בראשונה לשלום וכמשז"ל. לאמר שאול וכו' כלומר ואם ישיבו שאינם יכולים למסור נפש א' מישראל אז שאול ישאלו העמק שאלה וייחדו את האיש וכיון דשאול ישאלו ויעמיקו שאלתם ליחד האיש וגם באבל פי' שכלם באבל מבפנים. אז וכן התמו היו משלימים. אנכי שלומי אמוני ישראלשאני מהעיר שהיא בשלום עם ישראל כמו שפירש"י וכיון שהייתם שואלים בכפל ליחד האיש וגם שכלנו באבל מבפנים ודאי היו מוסרים אותו ועושים שלום וכדעת ר' יהודה לדעת הרב יפה תואר דכשהם לפנים די ביחדוהו. ומאחר שלא עשית כן נמצא שאתה מבקש להמית עם ה' כיון שאתה יכול לעשות באופן המועיל לפום דינא שימסרוהו ומה זו שתיקה ומה זו סמיכה אעיקרא פירכא לסדר המערכה להלחם בכל העיר. ויאמר יואב חלילה אם אבלע ואם אשחית שאין כונתי להשחית העיר, ומיהו מה שאמרת שביחדוהו כיון שהוא לפנים יכולים למוסרו לא כן הדבר דלא כיונת להלכה דהלכה כתנא קמא דבעינן יחדוהו וחייב מיתה ואין חילוק בין הם מבפנים להם מבחוץ. אבל בנדון זה לכ"ע אתם יכולים למוסרו שהוא חייב מיתה ויחדוהו וחייב מיתה לכ"ע מוסרים אותו וזה נשא ידו במלך בדוד ומורד במלכות קטלא חייב. ועוד אפשר לפרש במה שהעלה הרב בית חדש בי"ד סי' קנ"ז ובתשובותיו סי' מ"ג דשלשה חילוקים בדבר אם חייב מיתה כדין התורה כשבע בן בכרי מורין לכתחילה, וזאת שנית אם אינו חייב מיתה כדין התורה אלא כדיניהם ישאלו להורגו אין מורין לכתחילה, ועוד בה שלישיה אם שאלו בסתם שימסרוהו ולא נודע אם להריגה יכולין למוסרו ומורין לכתחילה. וז"ש לאמר דבר ידברו בראשונה היה לך לצוות דבר ידברו בראשונה שייחדוהו והיינו כר' יהודה דהואיל וכלם בסכנה מוסרין אותו. לאמר ואם היו אומרים דבעינן חייב מיתה דהלכה כת"ק שאול ישאלו כלומר היה לכם לשואלו בסתם ולא לפרש שהוא להריגה דאז אף דאינו חייב מיתה רק דהמלך רוצה להורגו בהוראת שעה כיון דהשאלה סתם שרי למוסרו ומורין כן דהוראת שעה דמלכי ישראל לא גרע מדיניהם, ונתחכם יואב וא"ל נשא ידו במלך בדוד תנו אותו ושאלו בסתם דכיון דהשאלה בסתם מורין לכתחילה. ואמרה האשה הנה ראשו מושלך אליך כיון דחייב מיתה דין תורה אף ששאלו להורגו בפירוש מורין לכתחילה כדמסיק הרב בית חדש.

ומעתהעת לדבר במאמרנו ונקדים משז"ל בב"ר שם ותבא האשה בחכמתה מאה מכם בעי יטול חמשין בעי יטול חד בעי ואורח הוא כרתו ראשו ר' סימון אמר א"ל המורד במלכות בית דוד חייב מיתה, והרב מהרח"א בעץ החיים דף ל"ט דקדק למה לא אמר בתחילה חד בעי ואמאי קורין לה חכמה על זה, ותו לר' סימון מה חכמה היא זו מקרא מלא (יהושע א' י"ח) כל איש אשר ימרה את פיך, ופירש הרב ז"ל במ"ש מהר"ש יפה דיש מפרשים דגם בלא יחדוהו א"ר יהודה דאם הוא והן נהרגין ימסרוהו וזו סברת הרמ"ך דמייתי מרן בכסף משנה והרמב"ם כתב שם דאין מורין לכתחילה והיינו מהירושלמי דא"ל אליהו לר' יהושע בן לוי דלאו משנת חסידים היא זו וא"כ אלו אמר בתחילה לשבע בן בכרי שואל ישיבו אף שיחדוהו וחייב מיתה אפי"ה אינה משנת חסידים למוסרו אמטו להכי התחילה לומר מאה שואל ותוכלו ליתנם מאחר שגם הם גם אתם נהרגים ואף דלא יחדום וגם אינם חייבים מיתה דהלכה כסברת הרמ"ך וסיעתו. והם השיבו יטול כלומר אם יטול מעצמו יטול דאין זו משנת חסידים ואחרי שעמדה על דעתם הבינה שאם יחדוהו וחייב מיתה יהרגוהו אז אמרה לשבע בן בכרי שואל. ור' סימון סבר דהחכמה היתה דאף דאין מורין כן במחויב מיתה היינו כשחייב מיתה בדיניהם משא"כ זה דמורד במלכות מחויבים אנו למוסרו ע"ש באורך. והרואה יראה דהאי לישנא דמייתי הרב הוא לשון תנחומא ושם לא מייתי דברי ר' סימון עלה. ובב"ר הביאו שם דברי ר' סימון ותנא קמא קאמר התם כל חד ליהב לפום מאי דאית ליה וכו'. ומיהו הדרשא תדרש דת"ק איירי להלכה וכדעת הרמ"ך. ור' סימון קאמר דהחכמה היתה להצילם אף דלא לימרו עלייהו דלא עבוד משנת חסידים דהכא מורד במלכות הוא. ולפי האמור יובן מאמרין דדריש פיה פתחה בחכמה על האשה רבה סר"ח העודף בחכמה והכי פירושא דקרא פיה פתחה בחכמה כדברי התנחומא שאמרה שואל מאה או כדברי ר' סימון שאמרה המורד במלכות בית דוד חייב מיתה וזהו פיה פתחה בחכמה. וכי תימא אין חכמה לאשה בזה דאם נאמר כי אמרה דשואל מאה כת"ק תאמר מיד דשואל לשבע בן בכרי ואם נאמר דאמרה המורד במלכות וכו' מאי חכמתה לומר דבר פשוט. לז"א ותורת חסד על לשונה כלומר דע וראה כי חכמה גדולה עשתה משום דתורת חס"ד על לשונה דידעה דמשנת חסידים שלא למוסרו לזה עשתה בחכמה לרדת לסוף דעתם ולהורות דהכא לא שייך משנת חסידים למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה וכפי דרך הרב הנזכר.

ואשימהעיני בפסוקי אשת עובדיה להבין שארית מאמרינו וכה תוארם. ואשה אחת מנשי בני הנביאים צעקה אל אלישע לאמר עבדך אישי מת ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' והנושה בא לקחת את שני ילדי לו לעבדים וכו'. וראיתי להרב הגדול מהר"ש פרימו ברמזיו חקר במשז"ל (תרגום יונתן מלכים ב', ד' א') דעובדיה לוה מיהורם ברבית לזון לנביאים ולא רצה ליהנות מנכסי אחאב דהוו גזל דאיפכא הו"ל למעבד איסורא זוטא לאכול מגזל אשר ביד אחאב ולא לעביד איסורא רבה דרבית דכמה לאוין נאמרו בו. וכתב הרב ז"ל דלקושטא דמילתא עובדיה לא עביד איסור רבית כלל דיהורם עכו"ם הוה דבן איזבל הוא ובנך הבא מן העכו"ם נקרא בנה ומותר ללוות מעכו"ם ברבית אלא מדרבנן אסור שמא ילמוד ממעשיו וכאן לא שייך דלת"ח מותר דלא גמיר ממעשיו, וז"ש ועבדך היה ירא את ה'. ובזה יובן קרא אל עובדיהו אשר על הבית כי הוא להליץ זכות לאשר לוה ברבית ובטענה דכתבו עוסקי הלכות דהאידנא מותר רבית עכו"ם כיון שאנו נושאים ונותנים עמהם והורגלנו אצלם, וזהו אשר על הבית ובלאו הכי רגיל עמהם א"כ מותר הרבית אפילו מדרבנן עד כאן דבריו של גדול הרב הנז'.

ואגבשטפיה כתב הרב כן דהא דאסור מדרבנן וההתרות הללו היינו להלוות לנכרי ברבית אמנם ללוות מן העכו"ם בריבית לא אסיר אפילו מדרבנן וכמבואר בדברי הרמב"ם ריש פ"ה דמלוה שכתב אסרו חכמים שיהיה ישראל מלוה את העכו"ם רבית קצוצה אלא בכדי חייו גזרו שמא ילמוד ממעשיו ברוב ישיבתו עמו לפיכך מותר ללוות מן העכו"ם ברבית שהרי הוא בורח מלפניו ואינו רגיל אצלו ות"ח וכו' מותר להלוות לעכו"ם ברבית אפילו להרויח עכ"ל. וכתב הרב המגיד בהתר דללוות זה פשוט ומבואר בטעמו שלא אסרו אלא להלוות ע"ש ובס' גדולי תרומה דף רל"ד ובס' משנה למלך שם.

ומהשתפס לקושטא דמילתא דיהורם עכו"ם גמור הוה. התוספות פ"ב דעכו"ם דף כ"ו כתבו דישראל משומד הוה ומה שלוה עובדיה ממנו ברבית היה משום פקוח נפש ע"ש. ולפום מאי דכתבי האחרונים לדעת הטור והביא דבריהם הרב משנה למלך פ"ה דמלוה סוף דין ה' דמומר נפיק מכלל אחיך ולא קעבר הלווה מן המומר כי אם על לפני עור ע"ש תנוח דעתנו בחקירת הרב מהר"ש פרימו הנז' דטפי ניחא ליה לעובדיה לעבור אלפני עור ולא להחיות הנביאים מנכסי אחאב שהם גזל שחטאו חמור מאד כמשז"ל. ועתה נבאר הכתוב הנז' ונקדים מ"ש רד"ק מרז"ל בתוספתא דאשת עובדיה אזלא לחצר מות וקראה לבעלה והשיבה שתבא אל אלישע וכו' ע"ש. גם פסק הרמב"ם פ"ד דמלכים (ה"ב) דרשות יש למלך לקחת מישראל גבורים ויפים לעמוד לפניו ולשמשו ולמלחמה וכו'. ובזה נבא אל הביאור ואשה אחת צעקה אל אלישע, לאמר עבדך אישי מת. רמזה שזה אשר צעקה נאמר לה מאישה מת. כמשז"ל דעובדיה מקברו ציוה לה לבא אל אלישע וז"ש לאמר עבדך וכו' כלומר בשביל אמירת אישי מת וכה ענני לבא אצלך. וכלפי שיש צד לפקפק על עובדיה שלא עשה כהוגן ללוות ברבית דטפי הו"ל לזונם מבית אחאב דהגם דהיה פקוח נפש מוטב לקחת מנכסי אחאב דסריכי בגזל מללוות ברבית. לזה אמרה ואתה ידעת כי עבדך היה ירא את ה' כלומר אתה גדול הדור ידעת כי עבדך ירא ה' ולפניך נגלו כמה טעמים יש לו והכל ביראת ה' והנסתרות נגלות לפניך דכדין עבד וכאשר עשה מטעמים הרב מהר"ש פרימו שם וגם מטעמא דכתבנו בעניותנו לעיל. וכי תימא מה לך כי נצעקת הכצעקתה הבאה פעיתא היא דא הלא בלאו הכי זה משפט המלך לקחת מאישי ישראל לצרכו לז"א והנושה בא ולא כינהו בשם מלך רק בעל חוב דעלמא דלא שייך בזה דינא דמלכותא, והטעם כי רוצה לקחת ילדי הילדים רכים קטני ארץ אשר לא יועילו לעניני מלכות ועוד לעבדים אשר אין זה משפט המלוכה.

ומהרימ"טפירש בהמשך הכתובים דצפה אלישע דגם דעובדיה הציל נפשות מ"מ נכסיו אינם מקבלים ברכה לפי שלוה ברבית דכשם דנכסי מלוה מתמוטטים כן נכסי הלוה וז"ש מה אעשה לך דאף שכונתו לשמים נכסיו וביתו לא חזו לברכה אבל הגידי לי מה יש לך משליך ומעשה ידיך שתחול הברכה. ותאמר אין לשפחתך כי אם אסוך שמן שהכוז והסיכה שבתוכו משלה. והיינו דאמר לכי שאלי כלים מן החוץ דגם כי יש לה כלים וחביות בבית לא תשתמש בהם כלל אלא כלים מחוץ ולא יונחו בשעת ברכה בקרקע הבית שאין הבית ראוי לברכה אבל הכוז שלה אף שהמקום של הבעל הרי אמרו מקום קלתה קנוי לה ותביא אצלו כל הכלים ויהיו קלוטים באויר והמלא תסיעי ולא ינוחו על גבי קרקע עכ"ד. ולפי דרכו יובן משז"ל (תנחומא פ' תשא) א"ר מני אלולי זכות אשת עובדיה כבר היו ישראל אבודים באותה שעה. והרב כלי יקר פירש לפי שהקריב מלך מואב בנו לגבוה או לעכו"ם היה קצף על ישראל וזכות עובדיה שמשכן בניו לזון הנביאים הציל ישראל עש"ב. ועדיין צריכין אנו למודע"י דכפי דבריו זכות עובדיה הול"ל ואלו ר' מני זכות אשת עובדיה קאמר. אבל על פי דברי הרב מהרימ"ט מדוקדק הטב כי יצא הקצף מחמת יהורם שרצה לקחת בני עובדיה לעבדים ולא די אשר עובדיה הנביא כילה כל ממונו לזון הנביאים והציל לקוחים למות מיד איזבל אם יהורם אלא שיהורם רצה בניו לעבדים ולא פנה שכילה כל ממונו כמשז"ל בש"ר פ' ל"א והכל סיבה אמו איזבל. ועת שהקריב מלך מואב בנו יצא הקצף ואלולי זכות אשת עובדיה שהיה ממונה ראוי לברכה והיה לה אסוך שמן לא היה אפשר לעשות נס כי אין הבית ראוי לברכה ויהורם היה לוקח ילדי עובדיה לעבדים והיה קצף אבל בזכות אשת עובדיה שצעקה רס"ה פעמים וכו' כמשז"ל ושרתה ברכה במעשה ידיה וניצולו הילדים חמת המלך מלכו של עולם שככה כי אם תם הקצ"ף.

ויראהוירצה בזה מאמרינו דדריש צופיה הליכות ביתה על אשת עובדיה. ונדקדק הכתוב צופיה הליכות בענין אשת עובדיה ונבין דכתיב הילכות וקרי הליכות ונקדים מ"ש הרב מהר"ש פרימו במאמר הנביא הגידי מה יש לך בבית דהכונה הבית שתפסת לכתובתיך דבע"ח מאוחר שקדם וגבה בקרקעות מה שגבה לא גבה וא"כ הבית שלך כי אין נס נעשה בנכסים המשועבדים לרשע כי כגבוי דמי עכ"ד. והשתא לדברי מהרימ"ט ומהרש"ף הנ' הוה ס"ד דבבית איכא תרתי לרעותא דהם נכסי עובדיה שלוה ברבית ואינם ראוים לברכה או דמשועבדת ליהורם והם נכסי רשע ואין נס נעשה בהם. ולהנצל משתים זו אמרינן דלפום דינא הבית שלה דכתובתה קודמת ואינה משועבדת לרשע. אבל מ"ש מהר"ש פרימו נכסים משועבדים לרשע כי כגבוי דמי. עמו הסליחה דקי"ל כבית הלל דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי ואף בכתובה שהוא מעשה ב"ד מוכח פ' ארוסה (סוטה דף כ"ה:) דסברי בית הלל לאו כגבוי ודברי המרדכי פ' הבא על יבמתו ומהר"י קולון שרש צ"ב בזה תמוהים כמ"ש האחרונים ויש לנו בעניותנו בזה אריכות דברים אין כאן מקומו. ומ"מ אמאי דקמן אין ליהורם אפי' שעבוד בבית ואין לו שייכות בה שהיא משועבדת לכתובת אשת עובדיה כדאמרן. ולמאי דאיכא למיחש דס"ס הם נכסי בעלה שאינם ראוים לברכה עשתה בחכמה שהכלים לא היו מונחים בקרקע רק הפך דמקומה קנוי לה אף בחיי בעלה. ואפשר שזה רמז הפסוק הזה צופיה הליכות שדרשוהו על אשת עובדיה וכתיב צופיה הילכות ביתה, כלומר שהיא בחכמתה צופיה הלכות קבועות ודיני התורה שודאי אין הבית של יהורם דשטר העומד ליגבות לאו כגבוי דמי. ולדעת המרדכי לדברי הרב שלטי הגבורים פ' המקבל דדוקא בכתובה קי"ל דכגבוי דמי והביאו הרב כנה"ג כללי הקים לי א"כ הבית לא חלו בה ידי יהורם דמלבד דבעלמא לאו כגבוי דמי אלא אף שעבוד לית ליה ליהורם בבית דכתובתה קודמת וגבי כתובה אמרינן כגבוי דמי ואם כן היא ביתה וזו צופיה הילכות כי עיניה ראו הרבה הלכות עד שהעמידה דין על בוריו שהיא ביתה ממש דכגבוי דמי. ולפי האמת דקי"ל כבית הלל גם בכתובה דלאו כגבוי דמי דב"ש במקום ב"ה אינה משנה כמו שהארכנו בעניותנו במקום אחר יש לפרש דמכח ההלכות ראתה דיהורם אין לו שום שעבוד והיא ביתה המשועבדת לה ומצד זה פלטי לן מיהורם אך מאחר דגם בכתובה לאו כגבוי דמי, א"כ הבית עדיין של בעלה ואינה ראויה לברכה מפני שלוה ברבית כמ"ש מהרימ"ט. ואפילו אם נאמר בכתובה כגבוי דמי דקי"ל בהא כב"ש כמ"ש הרב שלטי הגבורים לדעת המרדכי והוא ביתה ממש מ"מ זאת לפנים היתה בית עובדיה ובכל אותם הימים הבית נדחית שאינה ראויה לברכה והוי נראה ונדחה דאינו חוזר ונראה כי הבית בתחילה עד שלא לוה עובדיה ברבית היתה נראית ומזומנת לברכה כי נביא וחסיד גדול היה ואח"ך נדחית כשלווה ברבית וכיון שכן אף שעתה כגבוי דמי אינה נראית ואינה ראויה לברכה ולזה נתחכמה שלא ינוחו הכלים בקרקע כאמור וזהו צופיה הליכות ביתה שהיו מביאים הכלים שלא ינוחו בבית, וזהו הליכות שהכל היה בדרך הלוכם שלא ינוחו וזהו הליכות ביתה ועל ידי חכמתה וזריזותה הצילה בניה.

ובתנחומאסדר היום דרשו כל פרשת אשת חיל על שרה אמנו ובהני קראי דהוינן בהו פיה פתחה וכו' דרשו הכי על שרה וז"ל פיה פתחה בחכמה אימתי בשעה שאמרה לו בא אל שפחתי צופיה הליכות ביתה שבכל יום היתה מצפה אימתי יחזרו המלאכים שבשרוה שוב אשוב אליך קמו בניה ויאשרוה ותאמר מי מלל לאברהם עכ"ל, ואפשר לפרש חלוקת פיה פתחה בחכמה בהקדים מ"ש הרא"ש פ"ק דקדושין (סי' כ') דמי שמשאיל טבעת לחבירו לקדש אשה אמדינן דעתיה שהקנה לו הטבעת שיקדש באופן שיועילו הקדושין אלא דמשום דלא גמיר אמר לו שמשאילו הטבעת אבל כוונתו שיקדש באופן העולה בדין ע"ש באורך. וכפ"ז שרה שאמרה לאברהם אע"ה בא נא אל שפחתי ומסרה לביאה יש לדון שכוונתה שתהיה משוחררת ותהיה ראויה לאברהם אע"ה שקיים כל התורה כולה ואף שאמרה אל שפחתי אינו כלום והוי כמי שאמר שמשאיל טבעת לקדושין דכתב הרא"ש דאמדינן דעתיה שרוצה שיקדש באופן העולה בדין. ואפשר דזה היה דעת אברהם אע"ה דסבר דאין לדקדק במה שאמרה שרה שפחתי דודאי כונתה שהיא משוחררת ומסתמא אם לא כיונה לשחררה לא נתנה שיבא אליה קדוש כמוהו ואין לדקדק בלשון דודאי רוצה שיהיה כדין כמשאיל טבעת. אבל שרה סברה דהא דמועיל משאיל טבעת לקדושין הוא דוקא בעם הארץ דלא גמיר ומשום הכי אמרינן דכונתו שיקדש כדין והא דקאמר לשון שאלה היינו דל' גמיר וכמ"ש הרא"ש. אבל חכם דידע דשאול אינו מועיל והשאיל לו טבעת אינה מקודשת דאם כונתו שיקדש כדין לא הול"ל לשון שאלה דלא יועיל וא"כ היא שידעה כל הדינים ואמרה בא אל שפחתי בדקדוק גמור אמרה שאין רצונה לשחררה ואברהם לא איכפת ליה מאחר דלא סגי בלאו הכי ששרה אין רצונה אלא באופן זה. וז"ש אנכי נתתי שפחתי בחיקך כלומר אנכי שאני יודעת הדינים וגמירנא דייקנא לומר שפחתי שאינה משוחררת ובהא ליכא למימר דאמדינן דרוצה שיועיל על פי הדין דדוקא אי לא גמיר אמרינן אי ידע דשאול לא חזי הוה אמר לשון מועיל אבל גמיר ליכא אומדן דעת וז"ש אנכי יודעת הלכתא בטעמא נתתי שפחתי ולא שחררתיה ובדקדוק אמרתי שפחתי. ויאמר אברהם הנה שפחתך בידך עשי לה הטוב בעיניך כלומר הטוב בעיניך ולא בעיני דאני סובר דכיון שאת יודעת דאני מתנהג בחסידות ואין רצוני לבא על שפחה מסתמא כשנתרצית שאבא אליה כיונת שהיא משוחררת. אך מאחר שהדבר ספק הנה שפחתך בידך שאת מוחזקת והמוציא מחבירו עליו הראיה דיש מי שסובר דטעמא דאין לעבדים חזקה עד ג' שנים כמ"ש בח"מ סי' קל"ה היינו דאתקשו לקרקעות ובחזקת בעליה קיימי ואף לדעת מהר"ר תם בס' תומת ישרים סי' כ"ד שחלק על זה הכא מודה דהיא בידך ואין שום הוכחה גם לי גם לה שהיא משוחררת ואת מוחזקת וזוכה בטענתך וז"ש שפחתך בידך דאם היה ביד אחר אין מוציאין מידו כדעת מהר"ר תם אך מאחר שהיא בידך את מוחזקת ועשי לה הטוב בעיניך אף שאינו טוב בעיני. וז"ש בתנחומא פיה פתחה בחכמה בשעה שאמרה בא אל שפחתי דבחכמה עשתה לומר שפחתי שאינה משוחררת. וכי תימא לימא דהוי כמשאיל טבעת לקדושין דאמדינן דעתיה שרוצה שיקדש כדין לז"א ותורת חסד על לשונה כלומר דהא דמשאיל טבעת לקדושין היינו בדלא גמיר אך שרה תורת חסד על לשונה יודעת התורה על ציצת לשונה ובהא דגמירא שמעתא ליכא אמדן דעתא דאדרבא כיונה בחכמה לומר שפחתי דלא נשתחררה וכמש"ל.

ואפשרלפרש באופן אחר במ"ש מאי עבדי עבדי שהיה כבר ומשום הכי אברהם אע"ה סבר דמ"ש בא נא אל שפחתי כונתה שפחתי שהיתה כבר. אך שרה אמרה אנכי נתתי שפחתי בחיקך כלומר אנכי שמדקדקת בדברי דבר דבור על אופניו נתתי שפחתי בחיקך דקדקתי להורות דגם בחיקך היא שפחתי וזה שאמרתי בא נא אל שפחתי ותיבת נא יתר אלא כיוונתי דעתה היא שפחתי וזהו שאמרתי בא עתה אל שפחתי להורות דגם עתה היא שפחתי ואמר אברהם הנה שפחתך וכו' כמו שפירשנו בעניותנו בסמוך בס"ד. וז"ש בתנחומא פיה פתחה בחכמה בשעה שאמרה בא נא אל שפחתי דדקדקה דגם עתה היא שפחתה וזה מאחר דתורת חסד על לשונה יודעת ההלכות ולכך דקדקה בדבריה.

וחלוקתצופיה הליכות שבכל יום היתה מצפה וכו' אפשר לפרש כמה שפירשו המפרשים דבעבור אשר צחקה שרה נגזר דיצחק יהיה לו נשמה נוקבית ואח"ך בזכות אברהם תבא לו נשמת זכר וז"ש לו הן קדם המלאך שוב אשוב אליך תרי זימני ובתריתא עדיפא אליך דיקא דיצחק ברישא נקבה והדר זכר, וזהו שוב אשוב אליך בזכותך אך כעת חיה והנה בן לשרה מסטרהא כי לפניו יתברך הכל גלוי מה שיהיה, ובזה פירשנו שזה כיונה שרה באומרה הניקה בנים שרה בנים תרתי משמע כי יצחק חד דאינון תרי דעתה נקבה ופרוח תפרח נשמתו זו ותבא לו דדכורא כמש "ל בעניותנו פ' וירא בס"ד. וז"ש צופיה הליכות ביתה שבכל יום היתה מצפה אימתי יחזרו המלאכים שבשרוה שוב אשוב אליך הכונה שתחזור נשמה דדכורא ליצחק כאומרם שובאשוב ובזה יתישב דלפי האמת לא חזרו המלאכים ואין הכונה שיחזרו ומה היתה מצפה כיון שתכף נתעברה וילדה אך אפשר שסברה דגם בהגיע תור לבא נשמה דדכורא יבואו מלאכים. או שהכונה אימתי תתקיים בשורת המלאכים. והיינו קמו בניה תרתי משמע דיצחק עולה בשביל שנים ומייתי קרא ותאמר מי מלל לאברהם דשם נרמז הניקה בנים כי ילדתי בן לזקוניו תרתי כמ"ש לעיל פ' וירא באורך בס"ד.

ואבאהיום למאמר פתוח זממה שדה וכו' ותחילת דיבר ארדוף אצי"ג נסחת מדרש תנחומא מה למעלה מן המאמר שהבאתי וז"ל זממה שדה ותקחהו זממה ונטלה שדה המכפלה ושם נקברה שנאמר ואחרי כן קבר אברהם מפרי כפיה נטעה כרם זה ישראל שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל חגרה בעז מתניה אימתי כשבאו המלאכים שנאמר וימהר אברהם האהלה טעמה כי טוב סחרה כשבאו עליהם המלכים שנאמר ויחלק עליהם לילה עכ"ל. ולהבין חלוקות הללו שהם שלא כסדר הענינים ומה זה היה הסדר הלז איזהו מקומן של שבחי"ם מה לפנים מה לאחור חד אמר דולג וחד אמר פוסק ועוד מה טיבן של ישראל פה נצר משרשיה ערוגות מטעי שעשועיה. ויראה להבין פשר דבר וקשר"ן של דברים. ונקדים משז"ל (ילקו"ש רמז ס"ח) שהמכות אשר הוכה פרעה כשלקח שרה היו סימן לעשר מכות שלקו מצרים בצאת ישראל. גם הלילה שרדף אחר המלכים ליל פסח היה ואז"ל בילקוט לך לך (רמז ע"ג) אמר הקב"ה אברהם פעל עמי בחצי הלילה אף אני פועל עם בניו בחצות הלילה ואימתי במצרים וכו' ואמרו האבות סימן לבנים והאריכו רז"ל דכל מה שכתוב באברהם כתוב בבניו כמ"ש בילקוט לעיל שם. וכתב הרמב"ן דכשיהיה דמיון לנבואה יתקיים הדבר אפילו יחטאו ע"ש באורך. גם אמרו במדרש יהי אור על פסוק ואל הבקר רץ אברהם שנכנס בן בקר זה למערת המכפלה וראה אדם וחוה ומשם ידע יקר תפארת מערת המכפלה. ובזה נבא אל הביאור שכדי שלא ירגיש עפרון בענין מערת המכפלה בתחילה קנתה שרה השדה אשר בו המערה ואח"ך השלים הקנין אברהם אבינו כמו שנבאר. והיה זה בחיי שרה לסימן ופתח טוב שיהיה שם קבורתם וסימנא מילתא שזכו לזה וז"ש זממה שדה שחשבה מחשבות להקבר במערה וחשבה בשדה ותקחהו ועי"ז שם נקברה אח"ך שסימן זה עשה רושם שאברהם יגמור נא הקנין שנאמר ואחרי כן קבר אברהם דמאי ואחרי כן פשיטא שרה היתה מתה מוטלת ליקבר ולזה קנה אברהם מעפרון אלא רמז הכתוב אחרי כן ששרה עשתה סימן בחייה זה הועיל שנקברה שם דסימנא מילתא ובפרט באבות ואמהות שכל עניניהם היו דוגמא לדורות וז"ש מפרי כפיה נטעה כרם זה ישראל שנאמר כי כרם ה' צבאות בית ישראל. כלומר צא ולמד מה היה ענין שרה כי כל מקרה וכל פרט שרשיו מרובין מעין דוגמא שהרי מפרי כפיה שהיא היתה אומרת למלאך להכות את פרעה ונגעים משונים הנפש הנוגע"ת פרחה הצרעת והצלתה ממצרים ושילוחה בכסף וזהב ומגדנות הכל היה סימן לבנים ותקומה לישראל דכשיש דמיון לנבואה מתקיימת ההבטחה אפילו חטאו ונמצאת שרה אמנו תשועת ישראל ונקתה ונזרעה זרע זרעוני גנה כרם ה' צבאות מעין דוגמא לזרע הארץ אשר בעפר יסודו ולימים עוד יגדל נא ויוצא פרח ויצץ ציץ כי נטיעה זו טמונה כמה מאות שנים ותפרה ישע גדולי הכרם אלו ישראל ודייק טובא מפרי כפיה אשר גזרה להכות את פרעה וכל פרשת העבור נטעה כרם בנטיעה זו וזה דומה למחשבתה להקבר במערה ועשתה סימן לקנות השדה. והדר מפרש מה זה היה להתעוררות המערה לז"א חגרה בעז מתניה כשבאו המלאכים ובזכות זה בא שעתה על ידי בן הבקר שרץ אל המערה גילה ר"ץ זה. וכן כמו שענינה בפרעה היה סימן טוב לבניה. כן טעמה כי טוב סחרה כשבאו המלכים ויחלק עליהם לילה שזה היה גומרו של דבר שאותה לילה צפונה לדור אחרון הוא הלילה הזה לה' להוציאם מארץ מצרים.

ומעתהניחזי אנן נסחת הילקוט במאמרנו המוקדם זממה שדה ותקחהו זו מערת המכפלה שנקברה בו מפרי כפיה נטעה כרם שנאמר ויטע אשל. ואפשר לפרש על פי פשוטו שכונת אברהם ושרה להתחכם נגד עפרון ובני חת שלא ירגישו במערת המכפלה כלל כמש"ל וכמשז"ל ולכן בחכמה עשו דשרה אמנו קנתה השדה אשר בו המערה פתוחה ולא הזכירה כלל כי אם השדה כאלו המערה כלא חשיבא כלל כדי שלא ירגישו במערה, וז"ש זממה שדה חשבה מחשבות בענין השדה דהיינו בענין המערה שנקברה בו אח"ך ומה עשתה ותקחהו לשדה לבד וזו המצאה יען מראש מקדם מפרי כפיה נטעה כרם שנאמר ויטע אשל בבאר שבע וכמ"ד פרדס ונתפרסם זה ששם היו מקבלים העוברים ושבים. ועתה בהמצאה זו קנתה השדה בחברון כי אמרה שרצונה ליטע כרם כדרך שנטעה בבאר שבע דבזה אין איש שם על לב על המערה.

ומצאתיבס' חן טוב שכתב דשני שדות היו אחת בגובה ההר והמערה פתוחה למטה בשדה השני וגגה עם שדה הראשון ושרה קנתה השדה השני. ועפרון היה אומר שלא קנתה המערה כי גג המערה בשדה שלו אשר בגובה ההר. והאמת ששרה קנתה המערה וכאותה שאמרו (מעשר שני פ"ג מ"ח) בלשכות בנויות בחול ופתוחות בקדש תוכן קדש וגגותיהן חול והאריך לפרש הכתובים הלא בספרתו. ויראה דלמ"ד מערת המכפלה שתי מערות זו לפנים מזו, אפשר דהיו שתי שדות ותחתיהן שתי מערות כל שדה מערה תחתיו זו לפנים מזו, ופתח המערה החיצונה פתוח בשדה השני ומשם נכנסים למערה ומהמערה החיצונה נכנסים לפנימית ושרה קנתה השדה השני. ומדינא זכתה בשתי המערות כיון שפתחן בשדה שלה. אך עפרון ובני חת סברו שהמערה הפנימית ודאי של עפרון שתחת שדהו היא. וגם במערה החיצונה שתחת שדה שקנתה שרה היה מערער שלא מכר אלא השדה ויכול לפתוח בשדהו פתח למערה הפנימית ויסתום פתח פתוח בשדה שרה ונשארו שתיהן לו. ועפ"ז נבאר הכתובים לפי דרכנו. ועוד נקדים מה שנחלקו האחרונים בדין קרקע נקנה בכסף אם הוא כסף לקנין או כסף שיווי הקרקע שהרב פרישה בח"מ סי' ק"ץ כתב על דין אין קרקע נקנה בפחות מש"ף וז"ל והא דמשמע דבש"ף נקנה היינו שכל הכסף פרועה א"נ זקף וכו' אבל אין לומר שאינו רוצה לומר דמי המקח אלא כסף שנותנין על המקח כדי שיחול בו הקנין קאמר שלא יהא בפחות מש"ף וכו' דא"כ מהיכא ילפינן דאין כסף פחות מש"ף קונה מאשה ואשה גמרינן משדה עפרון והכסף הנזכר בשדה עפרון משמע שהיה דמי שיוויו של שדה עכ"ל. והרב טורי זהב שם כתב וז"ל עמ"ש סמ"ע דכל שלא נתן בתורת שיווי מקח אינו קונה לא הבנתי דבריו דהא כתב רמ"א דין יו"ד באמר ערבוני יקן קנה הכל, ועוד הא גם קנין דאשה כסף נלמד מעפרון וקונה אותה דרך נתינה לא בתורת מה שהיא שוה עכ"ל. ומה שהקשה מדין ערבוני יקן לק"מ דהתם בהתקיים המקח הערבון הזה נחשב מדמי המקח וסמ"ע אתא לאפוקי שיתן הלוקח פרוטה בעלמא לקנות לבד על דרך שקונה בשטר ואין פרוטה זו משיווי המקח. ובהכי ל"ק נמי מה שהקשה על הסמ"ע בס' עטרת צבי ממ"ש מרן בב"י דאם נהגו לתת פשוט ולגמור המקח קנה דמרן קאי על מחלקת ערבוני יקן אם קנה הכל או לא ועל זה כתב דאם נהגו וכו' והיינו משיווי המקח.

ומהשהקשה עוד הרב טורי זהב דאשה נמי מעפרון גמרא וכו' הנה הרב הבין דמ"ש סמ"ע דקנין כסף נלמד מעפרון כונתו קנין קרקע בכסף ועל זה הקשה דגם אשה וכו'. וכפ"ז ק"ק על הרב ט"ז אמאי לא הקשה על סמ"ע דדבריו הם הפך תלמוד ערוך פ"ק דקדושין דף כ"ו דילפינן קנין כסף בקרקע מדכתיב שדות בכסף יקנו ולא ילפינן מעפרון. וכן ראיתי להגאון מהר"ר גרשון בהגהותיו בס' חידושי הגרשוני חלק על דין הסמ"ע ותמה עליו דבש"ס אמרו בהדיא דקרקע נקנה בכסף מדכתיב שדות בכסף יקנו ע"ש, ואנן בדידן שזכינו לספר דרישה ופרישה מהתם מוכח דכונתו בסמ"ע אינו כמו שהבינו הרבנים הנז' אלא כוונתו דהא דאין קרקע נקנית בפחות משוה פרוטה נלמד מאשה ואשה מעפרון כאשר כתב בהדיא בפרישה אלא דבסמ"ע קיצר. ומה שהקשה הט"ז דפרוטה דאשה אינו שיווי האשה לק"מ דהקונה אשה אינו לשפחה לתת כסף מחירה רק לאישות ואינה נמכרת ולהכי קונה אותה דרך נתינה.

אבלבקושטא דברי הסמ"ע קשים בעיני כאשר נבאר בס"ד. הנה מ"ש הרב בפרישה דמהיכן יליף דאין פחות משוה פרוטה קונה בקרקע מאשה וכו' הוא נמשך אחר דברי מרן בבית יוסף שכתב דהיינו מדאמרינן בריש קדושין (דף ג'.) אשה בפחות מש"ף לא מקניא הכי גריס רבינו תם וכתבו התוספות דטעמא משום דגמר קיחה משדה עפרון דכתיב ביה כסף ובפחות מש"ף לא מיקרי כסף עכ"ל. ודברי מרן תמוהים דכפי דבריו נראה דדין זה הוא לגירסת ר"ת ופירושו ומשמע דלרש"י דגריס התם לא מקניא נפשה ופירש משום דגנאי הוא לה אין ללמוד משם לקרקע וא"כ לימוד זה במחלקת הוא שנוי ואיך נחה דעתו דעת עליון בזה, והרי הרב המגיד כתב על דין זה שהוא מימרא פ"ק דקדושין וכפי דברי מרן לאו מימרא הוא אלא נלמוד מדברי הש"ס לגירסת ר"ת ופירושו ואיך כתב הה"מ מימרא פ"ק דקדושין. גם רבינו ירוחם כתב שהוא פשוט בקדושין ואין זה פשוט. גם לדברי מרן דדין זה כפי גירסת ר"ת הרי הרא"ש מייתי בפסקיו גירסת רש"י ולדידיה איך הטור חולק על גירסת אביו. אמנם הריטב"א בחידושיו פירש נסחת רש"י גם כפי פירוש ר"ת והכי הו"ל לומר למרן.

והיותרתימה בזה על מרן כבר רמזו הרב בני יעקב בהגהותיו דבפ"ק דקדושין דף י"ג ע"א איתא א"ר אסי א"ר מני כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"ף כך אין קרקע נקנה בפחות מש"ף והרי היא מימרא פ"ק דקדושין כמ"ש הרב המגיד. ועוד תמהני על מרן דבירושלמי פ"ק דקדושין (ה"ג) אמרינן ר' ייסא בשם ר' מנא בר תנחום ר"א בשם ר"י אין קרקע נקנית בפחות מש"ף מ"ט שדות בכסף יקנו ואיתיה נמי בירושלמי פ"ד דמעשר שני (ה"ב). ומהירושלמי הזה נראה קצת סייעתא לדברי רבינו תם הנז' דפירש דטעמא דאין אשה נקנית בפחות מש"ף היינו משום דלאו כסף הוא דהא דף י"ג בתלמודין קאמר כשם שאין אשה נקנית בפחות מש"ף כך אין קרקע וכו' ובירושלמי מפורש טעמא דקרקע דאינו כסף. והא דקאמר כשם וכו' כבר כתבו התוס' שם דאורחיה דגמרא למנקט הפשוט וכו' ועוד יש לומר לפי האמת דנקט הכי לאפוקי מאי דמשמע מהבריתא דמפליג ביניהם וכלומר דהבריתא בחליפין כדמסיק התם. ומיהו דעת המקשה התם משמע כרש"י וכמ"ש שם הרשב"א בחידושיו ע"ש.

ומכללדברים אמורים הדבר מבואר דדברי הרב פרישה קשים דכפי דברי מרן דיליף לדין אין קרקע נקנה בפחות מש"ף מדברי ר"ת לאו דמאשה ילפינן לשדה. אלא דשמעינן דפחות מש"ף לא מיקרי כסף באשה וה"ה לקרקע דילפינן מדכתיב שדות בכסף יקנו דפחות מש"ף לא מיקרי כסף וזה ברור. וא"כ מאי קאמר הפרישה הא דין זה לא גמרינן מעפרון אלא מרן מייתי הא דר"ת דלאו כסף מיקרי ולגלוי מילתא בעלמא. ולפי מימרא דרב אסי דדף י"ג דל מהכא שדה עפרון דבין אם נאמר דטעמא דאשה ושדה כרש"י דהוא גנאי להקנות בפחות מש"ף בין אם נאמר כר"ת דלא מיקרי כסף לא אתמר באשה אלא מסברא וקאמר רב אסי דכי היכי דאיתא לסברא זו באשה דלא מקניא נפשה משום גנאי לרש"י או דלא מיקרי כסף לר"ת ה"נ בקרקע ואין צורך לשדה עפרון רק כל מידי דבעינן כסף סברא הוא דפחות מש"ף לא מיקרי כסף. ומה גם דמפורש בירושלמי דכתיב שדות בכסף יקנו וכלומר דידעינן דפחות מש"ף אינו כסף וכפי זה אין ראיה לא מינה ולא מקצתה לדין הסמ"ע וכן הרב ב"ח כתב בפירוש הפך הסמ"ע, וק"ק על הרב כנה"ג דהביא דעת הסמ"ע לחוד ולא הזכיר שהרב ב"ח חולק כי אורחיה גם הרב פנים מאירות ח"ג בחידושי קדושין דף ב' ע"ג דחה לדברי סמ"ע ע"ש.

ועודנקדים הא דאמרינן בקדושין דף כ"ו דאמר שמואל דבמכר לא קנה בשטר עד שיתן דמים מתיב רב המנונא בשטר כיצד כתב לו וכו' שדי מכורה לך שדי נתונה לך הרי זו מכורה ונתונה הוא מותיב לה והוא מפרק לה במוכר שדהו מפני רעתה רב אשי אמר במתנה בקש ליתנה לו ולמה כתב לו לשון מכר ליפות כחו. ורש"י פירש דרב אשי מוקי לה בנותן מתנה וכולה חדא היא וכו' ע"ש. והרמב"ם פ"א דמכירה (ה"ז) פסק דבמוכר שדהו מפני רעתה קנה בשטר לחוד. וכתב הרב המגיד דאוקמתא דרב אשי במתנה בקש ליתנה לו וכו' הכי קאמר דמפני רעתה בדין הוא שיקנה שהרי אף במתנה היה נותנה לו כי רעה בעיני אדוניה היא. ומרן בכסף משנה הקשה על הרמב"ם דהו"ל לפסוק כרב אשי דלא מפליג בין מוכר שדהו מפני רעתה או לא אלא לעולם לא קנה בשטר אא"כ כתב שדי מכורה לך ונתונה לך. והביא דברי הרב המגיד וכתב דכונתו דרב אשי לא חידש אוקמתא ולפ"ז גרסינן אמר רב אשי. זהו תורף דברי מרן ועוד תירץ תירוצים אחרים לישב דברי הרמב"ם ע"ש באורך. והרב לחם משנה כתב דקשה מאד על הרב המגיד למה הוצרך לומר ולמה כתב לשון מכר ליפות כחו הול"ל אף שכתב לשון מכר גמור קנה מפני שהוא נותנה לו מתנה בלאו הכי ומכח קושיא זו נדחק מאד ואסיק בצ"ע.

ושמעתאדפ' חזקת הבתים דף נ"א דמייתי התם האי סוגיא בלשון זה במוכר שדהו מפני רעתה רב ביבי מסיים בה משמיה דרב נחמן במתנה בקש ליתנה לו וכו' סוגיא זו לפום האי גירסא הוי סיעתא טובא לדעת הרמב"ם ולפירוש הרב המגיד דהא דאמר במתנה בקש וכו' אמוכר שדהו מפני רעתה קאי. ומה שהקשה הרב לח"מ לק"מ דהכי פירושה בשטר מתנה בקש ליתנה לו וכו'. ופוק חזי להרשב"א בחידושי קדושין דאף דגריס אמר רב אשי פירש כפירוש הרב המגיד מכח סוגית פ' חזקת הנז' ופירש דהכונה בשטר מתנה בקש ליתנה לו וכו'.

ומהריב"לנסתפק במוכר שדהו מפני רעתה אם נתן הכסף ולא כתב השטר אם קנה ומהרימ"ט בח"מ סי' ס"ה סבר דלא קנה עד שיכתוב שטר דלוקח נתן הכסף ושלו לא הגיעו וכו' אך הרב עדות ביעקב סי' ס"ג דף קנ"א חולק עליו והביא ראיה מדברי רבינו ישעיה בתוספותיו דגם הלוקח יודע שמפני רעתה והו"ל כאלו פירש ע"ש. ומעתה נבא לביאור הכתובים ואתנהלה לאטי לפרש מריש סדרא. ויהיו חיי שרה. אמרו ז"ל ויהיו גימטריא ל"ז שהם שני יצחק עד העקידה ששנים אלו היו חיי שרה חיים טובים דשנים ורעננים. ואפשר לומר דשם שרה נאמרה לקרות בהיותה בת תשעים שנה וז"ש ויהיו שהם ל"ז היו חיי שרה בשם שרה וגם כן היו חיים טובים ועל ידי שאחרית ימיה היו חיים טובים ובשם שרה נעשו כל השנים טובים דהכל הולך אחר החיתום ולכן מאה שנה ועשרים שנה ושבע שנים כלם אני קורא בהם שני חיי שרה כלומר חיים טובים ובשם שרה. ולא תימא שמאחר שמתה פתאום נחסרו משנותיה לא היא אלא כך היו ימיה קצובים ולזה ותמת שרה בקרית ארבע ברזא דד' אתוון כמ"ש בתיקונים שנתחברה נשמתה הקדושה תכף בד' אתוון וזהו ותמת שרה בקרית ארבע תכף ומיד. ואלו מתה לפני זמנה לא היתה תכף זוכה לזה דצריך לישב עד מלאת הדור כמ"ש בריש חגיגה (דף ה'.) דרעונא להו וכו' ואף הקדושים נראה דלא יזכו למדרגתם עד זמן שנות דור משא"כ שרה שתכף זכתה למדרגתה עליונה. ולכן כיון שאלו ימיה הקצובים כבר אברהם אע"ה ידע ויבא אברהם לספוד לשרה ולהכי הוא דאתא מעיקרא לספוד לשרה ענין הספד עגמת נפש שלא זכתה לראות יצחק בחזרתו והצלתו אך ולבכותה מעט כרמוז בכ"ף זעירא של ולבכותה דמאחר שהיתה צדקת גם חסידה וכך היו ימיה וח"ו לא מתה בשביל עון מה לא ממנה ולא משום אחד מביתה א"כ הוי יומא דהלולא ומשום הכי כמעט אין לבכות עליה. ויקם אברהם וכו' שמעוני ופגעו לי בעפרון בן צוחר. וכתב הרב שפתי כהן על התורה צוחר אותיות רוצח לרמוז שהיה שד אחד במערת שדה המכפלה ומזיק לעפרון ע"ש וא"כ זהו מוכר שדהו מפני רעתה שאין רעה גדולה מזו מקטב ישוד ובנפשו דיבר. ויתן לי את מערת המכפלה אשר לו. כלומר כבר שרה קנתה שדה שני והמערה החיצונה והם שלי ועתה אני שואל מערת המכפלה אשר לו דייקא כלומר המערה הפנימית שהיא תחת שדהו וזהו אשר לו. אשר בקצה שדהו פירוש בקצה שהוא מוקצה מפני רעתו שהמזיק רוצה להורגו כמ"ש הרב שפתי כהן דצוחר הוא רוצח שהשד בעי למקטליה וא"כ הוא מוכר שדהו מפני רעתה. בכסף מלא פירוש בכסף של שיווי השדה דאף דשדה יקנה בכסף והוא פרוטה בעלמא ולא בעינן שיהיה שיווי המקח וכסברת הרב בית חדש וה' טורי זהב וסיעתם ודלא כסמ"ע. מ"מ אני נותן כסף מלא שיווי הקרקע במילואו. וכיון שהוא מפני רעתה כאמור בכסף לבד קני כסברת הרב עדות ביעקב דמוכר שדהו מפני רעתה בכסף לבד קני אף שלא כתב השטר ודלא כמהרימ"ט והטעם יתננה לי כמ"ש הרשב"א והרב המגיד דהיינו דאמר רב אשי במתנה בקש ליתנה לו שאף במתנה היה נותנה כי רעה בעיני אדוניה. וז"ש בכסף מלא יתננה לי בכסף לבד נקנית שהרי מפני רעתה יתננה לי, וכי תאמרו לדבריך הרי מערה חיצונה שלך ולמה לא תקברה שם ואין צורך לפגוע לעפרון, לז"א לאחוזת קבר אני רוצה שיהיה מקום לאחוזת קבר והלואי השתי מערות יספיקו להכנת קברים לכל המשפחה. ולפ"ז אין לי שום פחד מכח דינא דבר מצרא כי אני המצרן ששדה הסמוך שהמערה פתוחה לו הוא שלי וא"כ אני מצרן ויכול אני לקנות בתוככם לעיני השמש ואין לשום אחד לערער כי אני המצרן. ועפרון אמר לו השדה נתתי לך כלומר שדה שלי והמערה אשר בו הפנימית שהיא תחת השדה שלי לך נתתיה. לעיני בני עמי נתתיה לך רצה לרמוז למערה החיצונה שהיא פתוחה בשדה שקנתה שרה גם היא שלי דמחוברת למערה הפנימית והשדה מכרתי לשרה לא המערה וזהו לעיני בני עמי עתה נתתיה לך כי אינה בכלל מה שקנתה שרה. והשיבו אך אם אתה לו שמעני נתתי כסף השדה וכו' כלומר שזה שרמזת שגם המערה החיצונה שלך. כלפי ליא ששתי המערות שלי שהם פתוחות לשדה השני שקנתה שרה וזהו נתתי לשעבר על יד שרה. ועתה לא נשאר לך אלא השדה הראשון וזה אקנה שהוא שלך וז"ש כסף השדה שלך קח ממני. ויקם שדה עפרון וכו' דהיינו שדה הראשון והמערה אשר בו דהיינו המערה הפנימית לאברהם למקנה לעיני בני חת כלומר דלעיני בני חת קנה בכסף דהוא מוכר שדהו מפני רעתה. אך לפי האמת דהוא פתחה של גן עדן ואברהם לא סמכא דעתיה ולא קנה בכסף לחוד רק לעיני בני חת דסברו דהיא רעה קנה בכסף לאברהם למקנה אבל לפי האמת ואחרי כן קבר אברהם וכו' ועשה מעשה ואין לך חזקה גדולה מזו ואז ודאי קני בכסף וחזקה. וזהו שנאמר אח"ך ויקם השדה והמערה אשר בו לאברהם לאחוזת קבר כי אחרי שקבר שרה אין עוד ספק ויקם השדה וכו' דכסף וחזקה קני ודאי. ואברהם זקן ואז"ל (יומא דף כ"ח:) זקן ויושב בישיבה וידע שפיר דבעינן מוכר שדה מפני רעתה שתהיה רעה למוכר וללוקח והכא איהו לא סמכא דעתיה דלקושטא אין טובה ממנה שהיא פתחה של ג"ע ולכן לא סמכא דעתיה עד שקבר שרה דאז קני בכסף וחזקה ומשו"ה סמיך ויקם השדה אחר קבורת שרה ואחריו ואברהם זקן ופירשו ז"ל זקן ויושב בישיבה ולהיותו בקי בדינים אף דבתחילה כתיב לאברהם למקנה אינו אלא לעיני בני חת דלא ידעו לא ענין המערה ולא משפטי ה' אמת, אך אברהם זקן ויושב בישיבה לא נח דעתו עד שקבר שרה דהוי חזקה גמורה ואז סמכא דעתיה ויקם השדה וכו'. א"נ דעכו"ם כל קנינו בכסף וכמ"ש התוספות בקדושין דף כ"ו דלא מייתי הש"ס דקרקע נקנה בכסף מעפרון דילמא ה"מ נכרי דכל קנינו בכסף, וז"ש לאברהם למקנה לעיני בני חת דנכרי כל קנינו בכסף וגם הוא קנה בכסף כיון שהם קונים וכך הוא משפטם. ואחרי כן קבר וכו' וזהו חזקה שאין כמוה וישראל קני בחזקה ויקם השדה לאברהם שהיה לו דין ישראל וקונה בחזקה דעכו"ם אינו קונה בחזקה כמ"ש הרמב"ם פ"א דזכיה (הי"ד) ואברהם זקן ויושב בישיבה ויודע צדיק כל הדינים על בוריין.

אמנםלהבין מאי שיאטיה דזקן ויושב בישיבה לשליחות אליעזר לנשואי יצחק עדיין צריכין אנו למודע"י. ועוד להבין ויאמר אל עבדו זקן ביתו המושל בכל אשר לו שים נא ידך וכו' ואמרו ז"ל פ"ג דיומא (דף כ"ח:) זקן ביתו אליעזר זקן ויושב בישיבה ומאי שיאטיה דשבח זה דאליעזר היה חכם ויושב בישיבה לצורך השליחות. ועוד משז"ל וה' בירך את אברהם בכל שהיתה לו בת אין לו שייכות להודיענו שהיה לו בת הכא. ועוד שים נא ידך וכו' תיבת נא יתר. ואפשר כמ"ש התוספות בבתרא דף קמ"א ע"א בת היתה לו ובכל שמה וא"ת ולמה לא השיאה ליצחק למ"ד פ' ד' מיתות דגוי מותר באחותו וי"ל דשמא קטנה ולא רצה עדיין להשיאה ליצחק א"נ מהגר היתה לו ולא משרה לכך לא רצה להשיאה ליצחק עכ"ל. ובריש ס' פרשת דרכים כתב הרב דלק"מ דאברהם קיים כל התורה ועתידה תורה לאסור והאריך בזה עש"ב. ורז"ל אמרו בתנחומא סדר היום כיון שמתה שרה זקנה קפצה על אברהם מה כתיב אחריו ואברהם זקן. והנה בשבועות ר"ף שבועת הדיינין אמרו דהנשבע בעי אנקוטי ס"ת בידיה ותלמיד חכם לכתחילה בתפילין, והקשו התוס' דהא אברהם אבינו אמר לאליעזר שים נא ידך ולא השביעו בס"ת ותירצו לחד שינויא דאליעזר ת"ח והא אמרינן ת"ח לכתחילה בתפילין. והטור ח"מ סימן פ"ז כתב משם הרמ"ה דהא דאמרינן דת"ח נשבע בתפילין היינו דוקא בפעם ראשונה אבל בפעם שניה גם ת"ח בספר תורה ע"ש. ובזה נבא אל הביאור. דאחרי קבורת שרה קפצה זקנה על אברהם וז"ש ואברהם זקן בא בימים ובו בפ' וה' ברך את אברהם בכל שנתן לו בת ושמעינן תרתי דבת זו מהגר וגם שהיתה קטנה דאחר שמתה שרה כתיב ואברהם זקן שזקנה קפצה עליו ממיתת שרה, ואז נתן לו בת, א"כ היא מהגר והיתה קטנה , ואתיא כמ"ד דקטורה אינה הגר וכדעת רבותינו בתנחומא וא"כ הרי כאן שני תירוצי התוס' למה לא השיאה ליצחק שהיתה בת הגר והיא קטנה. ולפי מדרשו שאמרו פ"ג דיומא ואברהם זקן שפירושו זקן ויושב בישיבה רמז הכתוב תירוץ הרב פרשת דרכים שכיון שהיה זקן ויושב בישיבה בא בימים שתקן כל ימיו בתורה ובמצות כמ"ש המפרשים א"כ אף כי וה' ברך את אברהם בכל שהיתה לו בת אינו יכול להשיאה ליצחק כי ידע שעתידה תורה לאסור והוא שומר כל התורה ותחת שלש אלה לא תכון ליצחק. ומאחר שכן הוצרך לשליחות אליעזר ויאמר אל עבדו זקן ביתו שהיה ת"ח זקן ויושב בישיבה וכיון שהוא ת"ח אין צריך להשביעו בס"ת וסגי בתפילין ומשו"ה השביעו במילה כמ"ש התוספות דאליעזר שהוא ת"ח סגי במילה דהוי כתפילין. ומיהו רמז לו שזהו דוקא בפעם ראשונה כמ"ש הרמ"ה וז"ש שים נא ידך נא דייקא עתה שהוא פעם ראשונה סגי במילה אבל פעם שניה הוי כעם הארץ. ומלבד דהוי פעם ראשונה הכא עדיף טפי דדברי הרמ"ה הם כשנתחייב שבועה בב"ד אבל אם אחד רוצה להשביעו בעבור שיעשה לו דבר בזה לא דיבר הרמ"ה. וז"ש ואשביעך בה' אלהי השמים אשר לא תקח וכו' ונמצא דהכא תרתי לטיבותא חדא שהוא פעם ראשונה כמו שרמז שים נא עתה זה יצא ראשונה. ועוד ואשביעך וכו' שלא נתחייבת על עסק טענת אדם אלא אני משביעך לצורכי. וא"כ סגי במילה דהוי כתפילין. ונמצא כל הכתוב לפי פשוטו ומדרשו בקשר אמיץ עסיק ואתי בענין השליחות כמבואר.

ויתבארבאופן אחר ונבין מה שדרשו רז"ל (בר"ר פ' נ"ט) המושל בכל אשר לו ששלט ביצרו. והוא דיש לחקור דהלכה רווחת דאין העבד נעשה שליח לגיטין וקדושין דליתיה בתורת גיטין וקדושין והתוס' כתבו פ"ק דכתובות דף ז' ע"ב דאליעזר היה שליח לקדושין ע"ש, ואיך אברהם אבינו ע"ה שוויה שליח. והתירץ לזה דשחררו והראיה דלמדו תורה ואי לאו דשחרריה אסור ללמד לעבדו תורה כמ"ש הר"מ פ"ח דעבדים (הי"ז), ומדחזינן שלמדו תורה והיה דולה ומשקה מתורת רבו לאחרים כמשז"ל (יומא דף כ"ח:) על פסוק הוא דמשק אליעזר מוכח דשחררו והיה גר גמור וכשר לשליחות. עוד יש לחקור דאברהם אבינו ע"ה כיצד שלחו להביא הכלה ויש בדרך משום יחוד וגם טפי מיחוד כיון דהעבדים סורן רע ויש לחוש בהם יותר משאר אנשים וגם זה יש לישב במשז"ל ששלט ביצרו וקים ליה בגויה כי נאמן הוא טפי מאחריני ששלט ביצרו. אמור מעתה הני מילי צריכים מאד אל הענין והם במערכה אל הדרוש ליתובי דעתא. ויאמר אל עבדו וכי תימא כיצד שולח עבד לשליח קדושין לז"א האי עבדו לאו שיש לו עתה דין עבד אלא פירוש עבדו שהי' כבר, א"נ שהוא עדיין מחזיק עצמו לעבד אבל הוא גר גמור וכשר. תדע שהוא זקן ביתו זקן ויושב בישיבה ואיך למדו תורה אלא מוכרח דשחררו וכשר לשליחות. ואם נפשך לומר סורו רע וחשוד ואף שהוא כשאר אדם האיכא משום יחוד דאנשים שהיו עם אלעזר לאו כשרי הוו לז"א המושל בכל אשר לו ששלט בצרו ואין כאן משום יחוד ואחר דשנה ופירש לנו מהותו של אליעזר התחיל בשליחות. ועם כל זה אמרו ז"ל (ילקוט שמעוני רמז ק"ט) דנחשד אליעזר ובשכר זה נכנס לגן עדן בחיים.