פרשת והיה עקב בס"ד

תנחומא והיה עקב תשמעון זש"ה הנחמדים מזהב ומפז רב וכתיב גם עבדך נזהר בהם בשמרם עקב רב וכו' ע"ש באורך:

שלמיםוכן רבים הנה המלכים נועדו וכבוד מלכים חקור העמק שאלה והדברים עתיקים דברי אגור. אם נח לאדם שנברא שישנו בהבאה והנה מתלאה האחד בא לגור. או כלך לדרך זו נח לאדם שלא נברא לא מהם ולא מהמונם איתגורי איתגור. ורוח חכמים נוחה כך נחלקו וכך גמרו נח לאדם שלא נברא שהרקב שולט בו ססמגור. כי יצר סמוך אחז שמורות עיניו הוא עולה ומשטין נעשה קטיגור. איכו השתא עכשיו שנברא יעמד חי דרך פשפ"ש יפשפש במעשיו ותלמודו שגור.

כמ"שפ"ק דעירובין תנו רבנן שתי שנים ומחצה נחלקו בית שמאי ובית הלל הללו אומרים נוח לו לאדם שלא נברא משנברא והללו אומרים נוח לו לאדם שנברא יותר משלא נברא ונמנו וגמרו נוח לו לאדם שלא נברא יותר משנברא ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו ואמרי לה ימשמש במעשיו, ופירש מהרש"א באגדתיה סוף מכות שאלו לא נברא האדם לא היה בו מעשה וא"כ היה בבריאתו צד שכר וצד הפסד דהלאוין ודאי היו מתקיימים אם לא נברא והשתא שנברא אפשר שלא יזכה ויעבור הלאוין נמצא מפסיד בבריאתו, והעשין הפך זה שאלו לא נברא ודאי לא היו מתקיימין ועכשיו שנברא אפשר שיזכה ויעשה, והשתא פליגי חד אמר טוב שלא נברא מצד הלאוין שאפשר שיהיה נפסד יותר משנברא ויקיים העשין דנמצא יצא שכרו בהפסדו, וחד אמר טוב לו שנברא שאפשר שיקיים העשין משלא נברא ויקיים לאוין דיצא הפסדו בשכרו, ואמר דנמנו וגמרו שבא למנין המצות שהלאוין יותר מהעשין ועל כן גמרו שטוב שלא נברא כי הוא קרוב להפסד מחמת הלאוין שהם רבים ורחוק לשכר מצד העשין שהם מועטים, ועכשיו שנברא לא נברא אלא לכבוד המקום ועל כן אמר יפשפש במעשיו שהם העשין, ולא די בסור מרע אלא בעשה טוב שלכך נברא וכו' עכ"ל, ע"ש באורך.

ולפידרכו אפשר לומר דהיינו דפליגי הני תרי לישני, דלחד לישנא יפשפש במעשיו, ולאידך לישנא ימשמש במעשיו, והנה הרב ז"ל פירש יפשפש במעשיו לקיים העשין וכו', אבל רש"י פירש שם פ"ק דעירובין דף י"ג יפשפש במעשיו שעשה כבר ויבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב, ימשמש במעשיו אם בא מצוה לידו יחשב הפסד מצוה כנגד שכרה וכו' ואם באת עבירה לידו יחשוב שכרו שמשתכר בה עתה כנגד הפסדה העתיד ליפרע ממנו עכ"ל, וכן פירש הריטב"א בחידושיו וז"ל, יפשפש שייך לשעבר כדאמרינן פ"ק דברכות במי שיסורין באים עליו וימשמש שייך להבא שיזהר מכאן ואילך לדקדק וכו' ע"ש. והשתא לפי דרך מהרש"א הנז' אפשר לומר דבר פשוט דמ"ד יפשפש לשעבר היינו משום דכיון דהסכימו דנח שלא נברא שמא יעבור על הלאוין א"כ יפשפש שמא עבר וישוב, ומ"ד ימשמש היינו דעתה דנברא ודאי עיקר בריאתו לקיים העשין דאם לאו לא נברא, וא"כ ימשמש לקיים המצות הבאות לידו וגם יזהר שלא יפסיד בעבירות.

וראיתיבס' זרע בירך על ברכות דף כ"ו שהביא דברי מהרש"א הנז' וכתב דהמצות הם יותר מעבירות, דאף דהמצות הם רמ"ח והעבירות שס"ה לאוין אפילו הכי מחשבין המצות לכפל כי נותן הקב"ה שכר על המחשבה ועל המעשה משא"כ בשס"ה לאוין אם עובר אין מחשבין מחשבה רעה למעשה, וגם המצות עושין פירות שהקב"ה זורע המצות בגן עדן וממצוה אחת נעשים מצות הרבה כמו מי שזורע חיטה אחת ונתגדל כמה חיטים משא"כ עבירות אין עושין פירות עכ"ל. וכפי זה נסתרה דרכו של הרב מהרש"א ויראה לפרש המאמר בסגנון אחר, ולפי פשטו אפשר דהגם דהמה ראו דמקיים מצות עשה שכרו גדול כי יש לו שכר על המחשבה ושכר על המעשה וגם העשין בני זריעה נינהו ומגדלים צמחים משא"כ בעובר על לאוין, מ"מ יען כי גבר אויב והיצר הרע נקל לו להעבירו על דעת קונו והחוש יעיד כי בני עליה המה מועטים והן רבים עתה אלו עוברין כמה עבירות ומצות שבידם שלא כסדרן ושלא כהלכתן לזה הסכימו דנח לאדם שלא נברא, וז"ש נמנו וגמרו כלומר נמנו עשין ולאוין ונמצאו העשין מרובין תצ"ו כפל רמ"ח על המחשבה והמעשה, והלאוין שס"ה דוקא וגמרו נח לאדם שלא נברא, כלומר בשגם לפום ריהטא יש ס"ד דכיון דהמצות הם תצ"ו עיקרן מלבד פירותיהם עם כל זה גמרו נח לאדם שלא נברא כי הוא קרוב להפסד, ועינינו הרואות כמה בטלני איכא בשוקא אשר הולכים אחר עצת יצרם הרע.

ובאופןאחר אפשר לומר במה שכתבנו בעניותנו במקום אחר דשלשה שותפין באדם אביו ואמו והקב"ה ומאביו ואמו הם בשר גידין ועצמות והקב"ה נותן בו רוח ונשמה וכו' ובינה דעת והשכל וכו' וכמשז"ל בנדה דף ל"א ע"ש, והחוטא במחשבה נמצא שהוא חוטא ועובר על דעת קונו בדבר עצמו שחננו דהיינו בינה דעה והשכל ומשתמש במתנותיו יתברך להרע וכדי בזיון וקצף, אמנם אלהינו מרחם ברוב ענותנותו אינו מעניש על המחשבה הגם שהיה הדין נותן להעניש יותר על המחשבה, והשתא אפשר לומר דהגם דהקב"ה ברוב רחמיו וענותנותו הגדולה אינו מעניש על המחשבה מ"מ הפסד גדול הוא שהאדם יחטא במחשבה ובמתנותיו יתברך וחרפה רבה, וזה היה מחלוקותם דמ"ד נח שנברא סבר דבבריאתו יכול להרויח מאלפי רבבה בקיימו העשין דעיקרן תצ"ו במחשבה ומעשה והן הן אילני דמלבלבי עושים פירות ופירי פירות, משא"כ אם יעבור על שס"ה לא תעשה אין כאן כי אם שס"ו דע"ז מחשבה רעה מצטרפת ואינם עושים פירות כי אם ארבעה שהם ע"ז ג"ע ש"ד ולשון הרע כמ"ש באבות דר' נתן, וכיון דמ"ע הם רבות וכלן עושים פירות נח לו לאדם שנברא, ומ"ד נח לו לאדם שלא נברא סבר דנהי שהעשין מרובין מ"מ יצרו של אדם מתגבר פרש רשת לרגליו והוא ידח החצי להעביר"ו והוא קרוב להפסד, והיו כל כת עומדין בסברתם עד שלבסוף הכריעו דהגם דהקב"ה ברחמיו ורוב ענותנותו אינו מעניש על המחשבה ואין זורע העבירות מ"מ זהו מצד רחמיו וענותנותו, אבל כמה בושה וכלימה לאדם הפוגם וחוטא במחשבה חלק אלוה ממעל, וא"כ ראוי לבא חשבון גם המחשבה של העבירות והפירות, כי האף אמנם גברו רחמיו מ"מ מצד הדין ראוי החוטא ליענש יותר על המחשבה ושיהיו העבירות עושין פירות, ולכן נמנו כלומר גם המחשבות רעות ופירות העבירות באו למנין מאחר שכך ראוי על פי הדין וכמה גדולה כחה של בושה להחוטא במחשבה וא"כ נמצאו הלאוין יתרים כי הם שס"ה, ולכן גמרו שנח לאדם שלא נברא לפי שבבריאתו עובר על הלאוין שהם הרבים, ועכשיו שנברא יפשפש במעשיו כמו שפירש"י יבדוק עבירות שבידו ויתודה וישוב וגדולה תשובה שזדונות נעשות לו כזכיות, וזה ריוח גדול דמלבד העשין ומחשבתן ופירותיהן ירויח שהעבירות נעשו לו כזכיות, ואמרי לה ימשמש במעשיו שיהא מחשב הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה כמו שפירש"י, וזה ריוח נוסף על מחשבות הטובות האלו מלבד המחשבה בלכתו לעשות מצוה ובהכנתו ובעת קיום המצוה.

ובהכיניחא אומרם נמנו וגמרו, כי לדרך הרב מהרש"א שפירש נמנו שהלאוין יתרים על העשין כי העשין רמ"ח והלאוין שס"ה, ק"ק דדבר שבמנין זה אינו שום חידוש וגלוי וידוע לנערי בני ישראל וק"ו לשלמים האלה דשקלי וטרו טובא ומה צורך לומר נמנו ואין כל חדש, אבל לדרכנו ניחא דזהו חידוש לבא חשבון ולהכניס במנין דבר שאין הקב"ה מעניש עליו וכגון דא מילתא חדתא, ורבותא אשמועינן נמנו מסוד חכמים ונבונים שגם מחשבות רעות ופירות העבירות יעלו למנין, וכל זה הוא דרך הלצה ורמז כי אורחיה, דלישנא הכי לומר נמנו וגמרו כי ההיא דנמנו וגמרו מעשרין מעשר עני בשביעית.

ודרךהלציי אפשר לומר בפסוק אלה תולדות נח נח איש צדיק תמים היה בדורותיו את האלהים התהלך נח, הכונה אלה תולדות בתולדות בני אדם אשר נבראו בכל הארץ יש שתי סברות נח נח, כלומר או לומר נח לו לאדם שנברא, או נח לאדם שלא נברא, וההכרעה בין שתי סברות אלו לדעת אמיתות הדבר הוא איש צדיק תמים היה בדורותיו, כלומר שראינו דאיש צדיק תמים הוא מצויין לטובה ולשבח כי מעטו הצדיקים השלמים, ולכן צדיק תמים שלם הוא נזכר ושבחו ניכר בדורותיו כי לא די בדורו אלא אחרי כן בדורות אחריו נזכר לשבח וזה מורה כי האדם קרוב להפסד, והן רבים עתה עם הארץ עושים מצות וגם עבירות חוטאים ועושים חסד הגדילו התערובות, ומאחר שכן הדבר מוכרע דנח לאדם שלא נברא יען הוא קרוב להפסד, וז"ש את האלהים התהלך כלומר שלא יברא וישאר את האלהים נשמתו אל מקום אש חוצבה, וזהו נח כלומר נח שלא נברא ונשמתו את האלהים התהלך.

ועתהאמת אגיד אשר הגיד המגיד למרן זצ"ל כי תכלית ביאת האדם בעה"ז טעמא הוא כי הנשמה הן בעודנה באוצר מלחם אביה תאכל ונהנית מזיו השכינה, אך מאן דאכיל דלאו דיליה בהיל לאסתכולי באפיה ועל כן ישר בעיני היוצ"ר יצר את האדם לעובדה ולשומרה לסגל מצות ותלמוד תורה, ובהגיע תור לאור באור החיים אז תתענג על ה' ישר יחזו פנימו נזונין בזרוע פרי צדקתם ואור תורתם, זהו תורף דבריו. ועל פי זה שמעתי באומרים כונת הכתוב בקהלת סי' ה' ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליה כי אם ראות עיניו מתוקה שנת העובד וכו', ופשטן של דברים מוכיחים שצריכים באור והם מבוארים על פי הקודם, והכונה ברבות הטובה בארץ חיים לפני ה' רבו אוכליה כיד המלך, ומרובה מדה טובה היתה דיים והותר לכל העם, ומאחר שכן מצאה החקירה מקום לנוח על מה עשה ה' ככה לברא האדם, כי האף אמנם שיתגבר על יצרו עיילוהו למערתא דחסידי וכל ימיו דקדק בחשבנו לקבוץ את כל אוכל תורה ומצות, סוף דבר מה שכרו ליהנות מזיו השכינה, והלא לפני בא לעה"ז גם כן כה משפטו נגש והוא נהנה באור החיים ומה יוסיף כחו בבואו בעה"ז וליכנס בסכנה גדולה כי לא כל אדם זוכה לעבוד את ה' כפי חיובו ואדם מאלף הוא ספק מוכן לעבוד עבודה, והיינו דקאמר ומה כשרון לבעליה, כלומר מה יוסיף כח באוכלים הללו בהכנסם בסכנה גדולה אימתני והקיפא לדור עם נחשב בכפיפה מאחר שברבות הטובה רבו אוכליה, לזה אמר אם ראות עיניו, כלומר יתרון הכשר בביאת העה"ז הוא מפני מראית העין אשר טרם יהיה בעה"ז בהיל לאסתכולי דאכיל דלאו דיליה, לא כן עתה כי לחמו הוא חלף עבודתו וישא עיניו וירא על כן ירים ראש ישמח צדיק כי חזה מחזה שדי עין בעין יראה, ומתוקה שנת העובד וכו' דמיירי בשכר העה"ב כמו שדרשו רז"ל.

ואולםאכתי הוו בה קמאי דלפי מ"ש הרמב"ן בביאורו על התורה פ' ואתחנן על פסוק וצדקה תהיה לנו וז"ל, קרא גמול המצות צדקה כי העבד הקנוי לרבות שהוא חייב לעבוד אותו אם יתן לו עוד שכר בעבור אותו צדקה יעשה עמו עכ"ל. ולפ"ז נפל פיתא בבירא דמאחר כי אין יתרון לאדם בכל עמלו שיעמול כי הוא עבד וחייב לעבוד לאדון הכל, ואם בא בשכרו הוא מתנת חנם ויחשבה לו צדקה, א"כ חזרנו על הראשונות מה בצע בביאת האדם לעה"ז מאחר דאין נזונים בזרוע רק בתורת צדקה, ואכתי אדם בהול לחזות בנועם ה'.

ואפשרלומר דהאדם השלם העובד רבו מאהבה מידי יום יום מוסיף והולך, אם בקיום מצות עשה מוסיף על חיובו כגון צדקה דכבר יצא ידי חובתו לפי שיעור ממונו והוא מוסיף יתר על כן, וכן בכל מצוה מוסיף לעשותה בשלם שבפנים ובתוספת על חיובו, ואם בעסק התורה עוסק בכל כחו יציץ ופרח ציצים ופרחים יום ולילה לא ישבות באופן שעושה יותר מיכלתו, וכן בלאוין עושים גדר לפנים מגדר והרחקות יתרות, ובעבור אלה הדברים נוספים זוכה לחזות בנועם ה' ולא בהיל לאסתכולי, וזהו שמצינו לתנאים ואמוראים שהיו עושים מעשים נוראים ומתחסדים פלאי פלאות. וזה אפשר שירמוז הכתוב עצמו דקאי עליה הרמב"ן וצדקה תהיה לנו כי נשמור לעשות את כל המצוה הזאת לפני ה' אלהינו כאשר ציונו, אשר למראה עיני תיבות כאשר ציונו נראות יתירות דהא קאמר ברישא וציונו ה' לעשות כל החקים האלה וכו', אמנם אפשר דהכתוב עצמו רמז ישוב חקירתנו כדאמרן, וז"ש וצדקה תהיה לנו שכל גמול המצות היא צדקה ולא שכר כי העבד העושה חיובו אם האדון יתן לו שכר הוא צדקה כמ"ש הרמב"ן, ומיהו היינו דוקא כי נשמור לעשות כאשר ציונו דוקא אז יקרא צדקה, אבל אם נעשה יותר מחובתנו בין בקיום המצות בין בת"ת בין בשמירות וגדרים יתרים אז גמולם לא יקרא צדקה.

וישלכוין בזה הא דאמרינן פ"ב דעירובין דף כ"א חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקימתים, הכונה שעשו שמירות והרחקות יתירות להתרחק מעבירה מה שלא גזר ה' ועל ידי זה באורך נראה אור ולא נבהל להסתכל כלפי מעלה, וז"ש חדשים גם ישנים בעבור שאני גזרתי גזרות חדשות ועשיתי יתר על חיובי, זאת היתה לי דודי צפנתי לך צופה ורואה בטעם ה'.

ואולםלחקירה הנז' עבידי רבנן דמש"נו כי הנה אמת זאת התורה והמצוה חיובא רמיא וחובת גברא כעבדא קמי מאריה וכמ"ש הרמב"ן, וכאשר נשב"ע ונוטל מזיו שדי יתענג מתת אלהים היא אשר צדקה עושה עמו ופניו למטה אין רואה, אמנם תקנה יש לו אם בעשותו מכל מצות ה' ובלומדו ספר תורת האלהים לו הגדיל השמחה שעשועים יום יום ובדח טובא אף גילת ורנן גיל יגיל ירון ושמח על אשר זכה לעבוד ה' ובמקום רנה שם תהא רעדה, הנה השמחה הזו היא תכלית השלמות ושמחה זו עושה לחזות בנועם זיו השכינה דליינהו לעיניה ועינו לו תשבע שבע רצון, כי הגם כי עובד רבו עבודת עבד וכי חובתו זהו לענין עשית המצות ולימוד התורה בעצמן, אבל השמחה והעונג אשר מתענג בעבודתו הוא תוספת טובה מדנפשיה על כן אלהים חשבה וקובע לו שכר ממש, ועל דבר זה זוכה ורואה פני שכינה ולא בהיל לאסתכולי עד כאן דבריהם בישוב החקירה הנז'. ובזה נתבאר אצלנו בעניותנו מאי דאמרו בפסחים דף ס"ח ע"ב דרב ששת כי מהדר תלמודי תלי וקאי בעברא דדשא ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי לך קראי לך תנאי, ויש לדקדק מה היה כונת רב ששת בהני מילי. ותו אמאי אכפל ואמר חדאי נפשאי חדאי נפשאי. ולפי פשטן של דברים יובן בהקדמתנו כי הנה רב ששת היה שמח מאד בלימודו על כן בא דברו להגדיל מעלת שבח השמחה ההוא אמר חדאי נפשאי גילי ושמחו נפשו במאי דחדאו נפשאי בלימודי, כי ממנו יחד ממנו פנה לאור באור פני מלך חיים, כי אם לא היתה השמחה כל עסקי היה כפורע חוב ועבד העובד רבו, אבל בהאי דחדאי נפשאי בלימודי רני ושמחי דיש לך שכר ממש, וז"ש לך קראי לך תנאי דעל ידי השמחה הקריא"ה שלך היא ויש לך שכר ממש באופן שכונתו אומר לנפשי שמחי על השמחה ששמחת בלימוד.

וזהעצמו אשער בכונת המשורר ששיע"ר כל האמור בפסוק וצדיקים ישמחו ויעלצו לפני אלהים וישישו בשמחה, כי הנה אמרנו כי כל מעשה האיש הישראלי בתורה ומצות אפס תהיה תפארתו כי עבודתו אשר חייב בה הוא דעבד ובהיל לאסתכולי כי שחה לעפר נפשו, אבל על ידי השמחה לו תשבע עין לראות באור החיים, וז"ש וצדיקים ישמחו ויעלצו לפ"ני אלהים, לפ"ני דייקא שהם שמחים ליהנות ולקבל פני שכינה, וכי תימא מה יצדק אנוש עם אל וכל מעשהו כעבד העובד רבו ואיך יקבלו פני שכינה ועל מה שמחי', לז"א וישישו בשמחה, כלומר גיל יגילו בעבור השמחה ששמחו בעבודת ה' מצוה היא ונוטלין עליה שכר, ולזה ישמחו לפנ"י האלהים לחזות מחזה שדי.

ואחשבהלפתור בזה סמיכות ועירוב פרשיות, ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם, והיה עקב תשמעון את המשפטים האלה ושמרתם ועשיתם אותם ושמר ה' אלהיך לך וכו' ואהבך וברכך והרבך וכו'. והנה רז"ל אמרו פ"ב דעירובין אמר ר' יהושע בן לוי מאי דכתיב אנכי מצוך היום לעשותם היום לעשותם ולא למחר לעשותם היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן, והענין דכבר כתבנו דשתים הנה קוראותיו של צדיק לזכות לשכר ממש, והוא אשר יוסיף מדנפשיה בעבודתו ואשר ישמח צדיק ובעבורם יזכה דאשר חנן לו אלהים יקרא שכר ולא צדקה, והשתא אמר קרא אשר אנכי מצוך היום לעשותם, והכונה ולמחר לקבל שכרן כמ"ש ריב"ל, וכי תימא כי לא יכון שם שכר לעבד העושה חובתו, לז"א והיה עקב תשמעון רמז בזה השני תנאים, האחד השמחה הרמוזת במלת והיה כמשז"ל אין והיה אלא לשון שמחה, כלומר שכר יקרא כשתשמח בעבודתך, ועוד עקב ופירשו המפרשים על הסייגים והגדרים שאם כה תעשה גדרים וסייגים תוספת טובה אז יקרא שכר.

ומעיןדוגמא פירשו כת הקודמין דיש לחקור דמה כתיב למעלה היום לעשותם ואז"ל ולמחר לקבל שכרן דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, ותוך כדי דיבור כתב רחמנא והיה עקב תשמעון וכו' ושמר וכו' ואהבך וברכך וברך פרי בטנך וכו' דמוכח מינה איפכא דשכר מצות בהאי עלמא איכא והוו תרתי דסתרן ובדיבור אחד נאמרו. וניחא להו דשכר מצות עצמן בהאי עלמא ליכא ומתן שכרן של צדיקים לעתיד לבא משומר ובא לעולם שכלו טוב, אמנם אשר ישמח האדם בקיום המצות ועמלו בתורה ליכול ולחדי בהאי עלמא וקרנו תרום בכבוד לעתיד לבא, וזהו כונת הכתובים עצמן היום לעשותם ולמחר לקבל שכרן ובעה"ז אין אדם נוגע בשכר מצוה זיל אגרי בהו בעוה"ב, וכי תאמרו מה נאכל בימי חלדנו ומה יעשה ישראל כדי לעשות כלכ"ל, לז"א והיה עקב תשמעון ואין והיה אלא לשון שמחה שם רמז כי בשכר שמחה אשר שמח תשמח בתורה ומצות יש בו כדי שביעה מטוב הארץ, וז"ש והיה וכו' לשון שמחה ושמר וכו' ואהבך וכו' וכל זה בשכר השמחה אבל גופי תורה ומצות למחר לקבל שכרן, זהו תורף דבריהם ז"ל.

ובזהיתבאר לי ההדיוט פ' קהלת סי' ח' ושבחתי אני את השמחה אשר אין טוב לאדם תחת השמש כי אם לאכול ולשתות ולשמוח והוא ילונו בעמלו ימי חייו אשר נתן לו האלהים תחת השמש, והדברים צריכים ביאור. ורז"ל אמרו כי כל אכילה ושתיה אשר אמר שלמה המלך ע"ה בקהלת היא תורה ומצות, ואפשר לפרש על פי הקדמתנו וז"ש ושבחתי אני את השמחה, כלומר מה שאדם שמח בעבודת בוראו בקיימו המצות ובעמלו בתורה אשר אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות דהיינו ללמוד ולקיים ולשמוח בלימודו ובקיום המצות כי היא עיקר העבודה ויסוד מוסד פנת יקרת עבודה שבלב להשתעשע בתורה ומצות ולשמוח בהם מאלפי זהב וכסף, כי מה האדם להבל לשרת לה' ומה לעשות יקר לילוד אשה יותר מזה להיות עבד נאמן למלך הכבוד, וכבר רבינו מהרח"ו זצ"ל שרטט וכתב אמרי קדוש רבינו האר"י זצ"ל כי כל הנפלאות והנוראות אשר ראו עיניו והשגתו היא נפלאת היתה על ידי תוקף השמחה שהיה שמח בתורה ובמצות, והוא הדבר אשר דברו המלך החכם אשר אין טוב לאדם כי אם לאכול ולשתות ולשמוח, ואמר עוד והוא ילונו בעמלו ימי חייו וכו', כלומר דהשמחה היא מלוה אותו בימי חייו כי שכר השמחה לוית חן לראשו כל ימי חייו, ובעבור השמחה נתון בעה"ז וכמו שאמרה תורה והיה שמחה עקב תשמעון וכו' ושמר וכו' כאמרו.

ואמרובמדרש רבה ריש סדר היום וז"ל, הלכה אדם מישראל שיש לו מנורה שעשויה פרקים מהו לטלטלה בשבת כך שנו חכמים המרכיב קני מנורה בשבת חייב חטאת ומשום מה מחייב אמר ר' אבהו בשם ר' יוחנן המרכיב את המנורה בשבת כאדם שבונה בשבת ומי שהוא בונה בשבת חייב, אמר ר' יוסי בר' חנינא אימתי שמרו ישראל את השבת כשם שראוי לה תחילה כשנתנה להם באלוש וכו' ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת לא נתתי לך אלא לטובתך כיצד, א"ר חייא בר' אבא את מקדש את השבת במאכל ומשתה וכסות נקיה ומהנה נפשך ואני נותן לך שכר, מנין וקראת לשבת עונג מה כתיב אחריו אז תתענג וכו', א"ל ישראל ואימתי אתה נותן לנו שכר המצות שאנו עושין, א"ל הקב"ה מצות שאתם עושין מפירותיהם אתם אוכלים עכשיו אבל שכרן בעקב אני נותן לכם, מנין ממה שקרינו בענין והיה עקב תשמעון עכ"ל. וכל אדם חזו המאמר הזה אומר דורשני מה ענין טלטול המנורה של פרקים בשבת לכאן. וכן שלא שמרו אלא שבת א' מאי בעי הכא. ותו מה זו סברא כי לרעה ניתן השבת ובאמת כגון זו צריכה לפני ולפנים.

ואפשרלישב המאמר הזה דרך דרש, ונקדים לתת טעם להא דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, שהקב"ה גזרה חכמתו שיהיה האדם בחירי כדי שיהיה שכר ועונש, וכל הענינים סתומים ונעלמים מבני אדם כי הולך האדם אל בית עולמו וכל הרפתקי דעדו עליה הכל סתום וחתום, ויש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו וכן ברשעים והכל בהעלם ואין אתנו יודע עד מה, והכל כדי שהאדם יהיה בתוקף הבחירה כאיש אשר לא יודע ולא יכריחנו שום דבר רק רצונו הפשוט הוא לבדו יעשה, ואם הקב"ה היה פורע בעה"ז הדין נותן שהשכר יהיה תכף כשקיים המצוה בא בשכרו, וכיון שהוא בעל בחירה יתכן שאחר שעשה כמה מצות וקבל שכרן יאכל חמץ בפסח ויאכל ביה"כ ויבא על הערוה וכיוצא דדיניה דההוא גברא להכרת בהכרת רשעים ולא יהיה לו שום שכר, והוא קדים ואכליה תכף בעשות כל מצוה ויצא משפט מעוקל, אבל עתה שהשכר בסוף אף שקיים בתחילה כמה מצות הכל הולך אחר החיתום, ואם נתחייב כרת הנפש אין לו עוד שכר ובא חבירו ונוטל שכרו בגן עדן כמשז"ל (חגיגה ט"ו ע"א) זכה נוטל חלקו וחלק חבירו בג"ע וכו', ונמצא שמוכרח להיות השכר בסוף שאם יזכה יטול חלקו משלם ואם לא יזכה הוא יכרת בעונו ואין לו כלום וחבירו יטול חלקו משלם. ועוד יש טעם אחר שיש מצות מתיחסות זו לזו ואם עשה שתיהם שכרו גדול על כל אחת כי קיים המצות כסדרן והלכתן, ואם היה הקב"ה פורע תכף להיות כי כל הדברים נעלמים היה צריך לפרוע תכף בקיום מצות ראשונה והיה נגרע משכרו.

ועודבה שלישיה, שכל תרי"ג מצות הרמוזות ומתיחסות לתרי"ג אברי וגידי הנשמה הכל גוף אחד וצריך תיקון גדול לבנותה ולהדקה ולקשרה בקשר אמוץ שיהיה בנין יפה וחזק לזכות בצל סוכה וליכנס לחופה בג"ע, הנה כי כן הענין מוכרח מאד דאשתהויי אשתהי מתן שכרן של צדיקים לעתיד, כי כל מעשה איש הישראלי מיום הולדו עד זיבולא בתריתא מתלא תלי וקאי לראות הבונה כמה יבנה וצדיק מה פעל אם השלום הכל או רוב בנין או רוב מנין, ולפי העלות שיעור בנינו יגדל נא כח ריבוי שכרו משא"כ קמא קמא, וכל אלו הטעמים נלמדים מדין המנורה שהביא המדרש, והנשמה דומה למנורה של פרקים כי היא מאירה לגוף מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו וגם היא של פרקים בנויה מרמ"ח אברים ושס"ה גידים ומקושרים הכל קשר חזק מעשה ידי אומן ובכללה היא מנורה, וזו כונת המדרש לפתוח בדין המנורה ובא ללמד דהמרכיב קני מנורה חייב משום בונה, ומבואר בא"ח סי' רע"ט וסי' שי"ג דדוקא מנורה דמהדקה משא"כ מטה של פרקים שאינו מהדקה שרי, ודומה לזה הנשמה שצריכה תיקון בכל פרקיה ולחברם ולקשרם היטב כמו המנורה דמהדקה, ולמדנו מדין המנורה דהמרכיב קני מנורה הוא כבונה, ואף הצדיק שמתקן הנשמה יום יום הוא בונה והכל כלי אחד, וכן הנשמה הכל כלי אחד כמטרה, ומזה יובן טוב טעם דשכר מצות בהאי עלמא ליכא, כי הכל תלוי עד גמר הענין לראות אשר בנה אם הצליח בבנין ואם הבנין בחוזק ומהודק הטב הדק.

ואיסורטלטול המנורה היינו שמא תתפרק והוא סותר, וכן בנשמה יש ספק שמא תתפרק וחוטא אחד יאבד טובה הרבה, דמשכחת לה אחר שבנה ותיקן בתורה ובמצות כמה אברים וגידים יפשע ושדי תיכלא בכולה ופוגם כל האברים וגידים שתיקן ומפרקן, ומטעם זה שכר מצות בהאי עלמא ליכא שמא אח"כ יסתר ויתפרק כל הבנין או שמא לא יבנה עוד כמו שתראה דישראל לא שבתו אלא שבת אחד, וכן כל אחד אף דבתחילה עשה מצות שמא עוד לא יעשה, ואת סבור שמא לרעתך נתתי לך את השבת, כלומר כיון דגלוי וידוע לפניו שלא נשמור שבת כראוי א"כ לא נתנו אלא להענישנו, לז"א לטובתך נתתיו, כלומר זה שאמרתי שלא שמרו כל ימי עולם רק שבת אחת זהו בכללותן של ישראל אבל כל יחיד צדיק שומרו כראוי והנה שכרו אתו, וכן פירש חלוקה זו בס' ידי משה ע"ש, וכיון שאמר דכל צדיק שומר שבת כראוי ובא בשכרו אימתי אתה פורע שכר מצות ושבת בכלל, לז"א הפירות אתם אוכלים והקרן קיימת לעוה"ב, והטעמים רמוזים בדין המנורה שאם לא יזכו לא יקבלו שכר, הוי והיה עקב תשמעון.

ויתכןלפרש עוד בעירוב פרשיות אשר אנכי מצוך היום לעשותם והיה עקב וכו', ונקדים מ"ש הרב גנת ורדים בי"ד כלל ג' סי' ט' שכתב הרב שם דדברים שבכתב אדם זהיר שיהיו מסולתים ומנופים מה שאינו מקפיד כשמדבר בפיו, ועל זה כתב וז"ל, ואע"ג דבשלהי פ' נגמר הדין משמע דכתיבה לא אלימא כדברים שבעל פה בענינא דיואב שהרג אוריה ע"י כתב דה"ה י"ל דגזרת הכתוב היא דלא ענש הכתוב לעובר על דבר המלך רק כשמצוה לו פה אל פה ולא כשמצוה לו על ידי כתב שכותב לו, וטעמא דמילתא דכמה דברים אדם בוש לומר לחבירו פה אל פה וכותבן לו בכתב דעל ידי כתב אינו בוש כל כך כיון דרצונו בכך, וכיון שגילה דעתו בכתב לא יבוש אח"כ לאומרם לו פנים אל פנים, ולכך לא ענש הכתוב והקפיד על כבודו של מלך רק כשהמלך התחזק ושם פניו כחלמיש וציוהו על איזה דבר, לא כן כשכותב לו ומצוה עכ"ל. ולשיטת הרב ז"ל ניחא מאי דאמרו פ' ר' עקיבא מכאן מודעא רבא לאורייתא, ויש להעיר דמודעא שייכא בין איש ובין רעהו, אבל הכא גזרת מלך היא וכתיב כל איש אשר ימרה את פיך יומת ולא גרעי מצות ה' מגזרת מלך, וכבר הרב פרשת דרכים טען כיוצא בזה מכח דינא דמלכותא דינא ע"ש באורך, וזו היא שקשה נמי אמאי הוצרכו אלות ושבועות ובריתות בערבות מואב וכיוצא תיפוק לי דלא גרע מציווי מלך ב"ו לעבדיו, אמנם על פי שיטת הרב ז"ל דציווי המלך אין בו מיתה כי אם פה אל פה דוקא אבל לא בכתב, אף אנו נאמר דה"ה מלך שציוה על ידי שליח אין בו דין מיתה דקרא כתיב כל איש אשר ימרה את פיך דוקא.

והיהבהניח הנחה סוברת הזו נבאר בזה פ' פ' ואתחנן, הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו וכו' אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו וכו' קרב אתה ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו ואת תדבר אלינו את כל אשר ידבר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו וכו' מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי ולשמור את כל מצותי וכו'. הכוונה שישראל לא רצו לשמוע בקול ה' וטענו מיראת מות ואמרו למשה רבינו ע"ה קרב אתה ושמע וכו', והטיבו כל אשר דברו כי יראו לנפשותם פן תדבקם הרעה דבקי מיתה, אמנם תחתיה תעמוד הבהרת שבהיות הדבר על יד משה רבינו ע"ה אין כאן דין גזרת מלך, דכל איש אשר ימרה את פיך כתיב פיך דיקא למעוטי על ידי שליח ועל ידי כתב כאמור, וז"ש מי יתן והיה לבבם זה להם וליראה אותי ולשמור כל מצותי ולא תצא תקלה שלא לקיים גזרותיו יתברך.

ודרךזו אלך לבאר כונת הכתוב פ' דברים, בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב לאמר רב לכם שבת בהר הזה פנו וסעו לכם ובואו הר האמורי וכו' ראה נתתי לפניכם את הארץ בואו ורשו את הארץ וכו'. דבאשר ירדו הקור"א אחד מעי"ר באין מבין קשר"ן של דברים. ותו מאי לאמר תרי זימני דקאמר. ושמעתי משם הרב המובהק כמהר"ר יוסף קונקי זלה"ה שפירש בהא דאמרינן מכאן מודעא רבה לאורייתא, והקשה רבינו הרשב"א דאם כן למה נענשו אם היה להם מודעא, ותירץ שהארץ נתנה להם בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, וכיון שנתרצו במתנת הארץ תו ליכא טענת מודעא, והאריך בזה ע"ש בדבריו הובאו בס' עין יעקב, וז"ש בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר, הכונה רצה משה לבאר את התורה בשביל אמירה אחת שהיו אומרים ישראל, וז"ש לאמר, ומה היא זו האמירה, לז"א דאמרי ה' אלהינו דיבר אלינו דיבר קשה בחורב לאמר, ר"ל בחורב בהר סיני שכפה עלינו ההר, וז"ש דיבר אלינו בחורב דיקא בכפיית ההר לאמר שאמר אם מקבלים את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתם, וא"כ היה באונס ויש לנו מודעא רבא, על זה בא משה רבינו להסיר טעותם דהניחא אם לא היה מתנת הארץ אבל כשמקבלים מתנת ארץ תו ליכא טענת מודעא, דעל מנת כן נתן להם הארץ בעבור ישמרו חקיו, והיינו דאמר להם רב לכם שבת בהר הזה, כלומר רב מהיות קולות דשבתם וקימתם בטענת ההר דאתם אנוסים, די לכם טענה זו ישתקע הדבר ולא יאמר, יען פנו וסעו לכם וכו' ראה נתתי לפניכם את הארץ וכו', ומעתה תו ליכא טענת מודעת כלל כמדובר, עד כאן דברי הרב הנז' ושפתים ישק.

ושפתילא אכלא לצרף גרגיר אחד בדרך הזה, ואקדים מה שראיתי במכתב משם הרב החסיד מהר"ר יעקב מולכו זלה"ה שתירץ לקושית התוס' שהרי ישראל אמרו נעשה ונשמע ואיך עתה לא רצו לקבל התורה, דמה שלא רצו לקבל עתה היינו עסק התורה, ויהי מאז דבר ידברו בראשונה נעשה ונשמע לקיום המצות אבל עתה מיאנו לעסוק בתורה וזהו המודעא שהיה להם על עסק התורה, ובהכי מתורץ קושית הרשב"א דנענשו על עוברם על המצות שקבלום ברצון, זהו מה שראיתי כתוב מש"ס גדול הנז'. ואפשר לומר דמתנת הארץ גם כן היתה לעסוק בתורה, וז"ש ויתן להם ארצות גויים בעבור ישמרו חקיו דהיינו קיום המצות ותורותיו ינצורו לעסוק שבכתב ושבע"פ ולשומרם שלא תשכח מהם על ידי רוב עסקם בהם.

והנהצור"ף לזה דאפשר שזהו כונת הכתוב על מה אבדה הארץ על עזבם את תורתי ואמרו ז"ל (נדרים דף פ"א ע"א) על שלא ברכו בתורה תחילה, אשר היו תמהי"ם וכי כל חרון אף הגדול הזה על שביטלו ברכת התורה, והלא לרוב הפוסקים גם ברכת התורה דרבנן ואפילו נימא דאורייתא ברכות אינן מעכבות. ותו אעיקרא מה זו שאלה על מה אבדה הארץ, ודבר זה נשאל ולא פירשוהו והלא עין בעין יראו תוקף העבירות אשר עשו. ואפשר דהם היו סוברים דיש להם מודעא על עסק התורה דעל זה סירבו וכפה עליהם ההר, ואף שהיו לומדים היה להתפאר ודעתם שאינם חייבים ולא עשו לשם לימוד כלל, והא גרע טפי ממי שלומד שלא לשמה להתפאר ויקרא רבי, דאותו ת"ח כבר יודע שהוא חייב בעסק התורה אלא שהוא מכוין להשתמש בה להתפאר, אבל כל ישראל ברובם כן חטאו לומר שאינם חייבים כלל בעסק התורה ויש להם מודעא זה עון פלילי מצד עצמו, והנמשך קשה הימנו דהקב"ה אמר (קידשין דף ל') בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין, וכשהם לא קבלו לעסוק בתורה והיה בדעתם כי הם אנוסים אף שהיו לומדים לא היה לשם תלמוד תורה כלל והיה בדעתם ח"ו כקורא אגרת וסיפורים דעלמא, ולא די שלא היה תועלת בלימוד לבטל יצה"ר אלא שהיו מגבירים היצה"ר ונפלו ברשתו לעשות את כל התועבות והיו מראים רוע כונתם בלימוד שלא היו מברכים בתורה תחילה אשר קב"ו לעסוק בתורה כי לדעתם לא היו חייבים, וזו שאלת על מה אבדה הארץ, כלומר מי גרם להם להלכד בכל העונות הללו, דהגם כי היה גלוי לכל כל התועבות, מ"מ אעיקרא דדינא פירכא זרע ישראל חוטר מגזע האתנים ונשמת שדי בתוכם איך מקשו עברו ועשו מה שעשוהו, ונשאל לחכמים ונביאים ונסתם כל חזון ויאמר ה' על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה, והכתוב נראה כפול ומכופל, אך על פי הקדמתנו ניחא כי אמר אלהים השרש פורה רוש לכל עון ולכל חטאת הוא עזיבת התורה אשר נתתי לפניהם וציויתים לעסוק בה לינצל מיצה"ר, ולא שמעו בקולי אשר ציויתים וחיובא רמיא עליהו לעסוק בה והם היו לומדים כדברי סיפורים ח"ו, וזהו ולא הלכו בה, דהגם שלמדו אותו לימוד לרע להם וזהו ולא הלכו בה כלומר תורת ה', וז"ש בה דייקא, וזאת היתה להם כי גבר אויב היצה"ר והפילה במהמורות בל יקומו, ועל כן פירשו רז"ל שלא ברכו בתורה תחילה שהיו סוברים דלא נתחייבו בתלמוד תורה שיש להם מודעא וטעו בדמיונם, כי בביאתם לארץ גם לפי סברתם תנתק ותמוש המודעא דארץ נתנה לקיים המצות ולעסוק בתורה ככל אשר דברנו.

ואביהןשל ישראל משה רעיא מהימנא על מבוכה זו ישב, וז"ש בעבר הירדן בארץ מואב הואיל משה באר את התורה הזאת לבאר ענין התורה, לאמר כלומר לדבר בתורה ולעסוק בה, והיינו משום כי ה' אלהינו דיבר דיבור קשה בחורב דיקא שיכפה ההר, לאמ"ר, כדי שנקבל לדבר בתורה, ויש לכם מודעא על זה עתה באתי לבאר לכם רב לכם שבת בהר הזה, כלומר די שתשבו בסברא זו של ההר הזה שהייתם אנוסים וכפה עליכם ההר ויש לכם מודעא, פנו וסעו לכם מסברא רעה זו ובואו הר האמורי ראה נתתי לפניכם את הארץ וכו', ומאחר שאתם חפצים במתנת הארץ בטלה היא תבטל טענת מודעא ועסקו בתורה, כי היא העולה לבטל יצה"ר ולהתקרב למקום.

וכיוצאבזה יש לפרש במה שראיתי להרב פני יהושע בשיטתו שם פ' ר' עקיבא, דמה שלא היו ישראל רוצים לקבל היינו תורה שבעל פה ועל זה כפה עליהם ההר שיקבלו תורה שבע"פ והאריך בזה ע"ש, ונעלם ממנו דכבר קדמוהו רבנן ואתמר בי מדרשא מדרש תנחומא פ' נח בפירוש שהי' ממאנין לקבל תורה שבעל פה ע"ש, ומה שתירץ הרב עיון יעקב שם דלא היו רוצים לקבל התורה אלא כשלא יהי' להם שעבוד מלכיות אף אם יחטאו ויגלו יהיו פטורים, וכפה עליהם ההר לקיימה אף בגלות וכו' ע"ש, אינו מתישב ומסוגית ריש ע"ז דטוענים האומות כלום כפית עלינו הר כגיגית לא משמע כן, ועפ"י דברי הרב פני יהושע ומדרש תנחומא יתבאר נמי קראין דיש לומר דא"י נתנה לשמור גם תורה שבע"פ וכדכתיב ותורותיו ינצורו תורתיו תרתי משמע שבכתב ובע"פ, וכתב הרב שפתי כהן פ' וירא דאמירה הוא כינוי לתורה שבע"פ, וז"ש באר את התורה הזאת לאמר, כלומר התורה המכונית לאמירה שהיא תורה שבע"פ שיהיה להם מודעא עליהם, וז"ש ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב שיכפה ההר לאמ"ר על תורה שבע"פ רב לכם וכו', כמו שפירש הרב הנז' וכמדובר לעיל.

ולדרכנואפשר לומר דטענת המודעא היינו עתה שנצטוינו כל המצות על ידי שליח משה רבינו ע"ה, אבל אם היינו זוכים לשמע הכל מפי עליון לא הוה שייך מודעא דאנו מחויבים לקיים מגזרת מלך, דאף במלך ב"ו כתיב כל איש אשר ימרה את פיך פיך דוקא כמו שנאמר לעיל, וז"ש באר את התורה הזאת לאמר בשביל שה' אמר אלי לאמר והיה על ידי שליח לזה מצאו לומר שיש להם מודעא, וז"ש ה' אלהינו דיבר אלינו בחורב שהיה רוצה להמיתנו אם לא נקבל דבריו על ידי שליח, וזהו לאמר רב לכם שבת בהר הזה, הטענת הזו של כפית ההר תסתלק פנו וסעו לכם מסברא זו וכו' כמש"ל דא"י נתנה על מנת לקיים המצוות וכמ"ש הרשב"א ואין כאן מודעא. ובזה נבא לפרש סמיכות הפרשיות ושמרת את המצוה ואת החקים ואת המשפטים אשר אנכי מצוך היום לעשותם והיה עקב וכו', ונקדים מ"ש בס' מדרש תלפיות דחקים תורה שבכתב ומשפטים תורה שבע"פ, וכבר כתבנו דאמרו בתנחומא דכפיית ההר היה על תורה שבע"פ, ולכן משה רבינו מזהיר ישראל ושמרת את המצוה היינו תרי"ג מצות כנגד אבריו וגידיו של אדם שהכל הוא גוף אחד, וז"ש המצוה בלשון יחיד והחקים תורה שבכתב והמשפטים תורה שבעל פה, ולמה אני מפרט משום אשר אנכי מצוך ואני שליח ביניכם ותו ליכא גזרת מלך דכתיב כל איש אשר ימרה את פיך ועל כן אתם סוברים דיש לכם מודעא על תורה שבע"פ, והיה עקב תשמעו המשפטים זה תורה שע"פ ושמרתם ועשיתם אותם כל דקדוקי תורה שבע"פ אף שהיה ע"י שליח ויש לכם מודעא ושמר ה' אלהיך לך וכו'.

נמשךלזה אפשר לפרש מ"ש בשבת אמרו מלאכי השרת מפני מה קנסת מיתה על אדם הראשון א"ל מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, וכל העובר ישום וכי נעלם ממלאכי עליון את כל פתגם אשר נעשה כי אכל מעץ הדעת, אך אפשר דמלאכי השרת שואלים דמדת טובו להעביר ראשון ראשון, וז"ש מפני מה קנסת וכו' דזהו חטא ראשון וכמו שחקרו הראשונים, ויאמר ה' מצוה קלה צויתיו ועבר עליה, כלומר הא דמעביר ראשון ראשון היינו משום שהמצות נצטוו על ידי שליח וליכא תו עובר על מצות המלך דבעינן קרא כדכתיב כל איש אשר ימרה את פי"ך דיקא, אבל הכא מצוה קלה צויתיו פה אל פה אדבר בו וכך היה המדה דעובר על מצוה קלה של המלך יומת, ועל זה נטרד אדם הראשון מגן עדן פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים.