פרשת לך לך בס"ד

תנחומא לך לך זש"ה (תהלים מ"ה י"א) שמעי בת וראי והטי אזנך שמעי בת זה אברהם ושכחי עמך ובית אביך זו עכו"ם ויתאו המלך יפייך זה ממ"ה הקב"ה:

למן היום אשר ברא אלהים אדם עמודי שמים ירופפו ויתמהו מכדי אלו שנ"י דורות טובים היו חללי וחי בהם דכתב רחמנא למה לי במה אנן קיימין כי ההרים ימושו והגבעות: זה דור דור שו"א סגן בעלילותא ולא חדא בהו לטיבותא בחדא מחתא פושעים נצמד"ו וכל יצר מחשבות דלות ורעות: אם בגופן עוביין והיקפן תחילתם וסופן מלי כרסייהו זנ"י ונזוני"ם בזרוע חשופה ודתא מהחצפא סרוחים על ערשותם וילכו לרעו"ת: ואם בממונם מלא ביתם גזלות וחבלות חליף ואזיל גניב"ה עלייהו ממסד עד הטפחות עוה עוה אפילו מגלימא חוטי פשתן ורצועות: כל חד בדידיה לא אדם הוא כי נח"ש ינח"ש נחש עקלתון השחיתו התעיבו הבוטחים על חילם ומתחת זרועת: וזרועם לא הושיעה למו רבים שתו המבול מים בטילי אגב ארעייהו אינהו ואביזרייהו אשתפוך חמימי עלייהו ותשקמו בדמעות: ובכל זאת לא שב אדם להבל מי לא פלג"ן דברי נרגן נפלגה הארץ שתו בשמים לצד עילאה ואף ה' חרה פלג לשונם ודא תברתהון דין רישיה דרג"א תבי"ר ודין מוחיה פציע ומשבר צלעי"ם על צלעות: ואכתי לא אכשור דרי הללו עובדי עכו"ם ויחנו בתר"ח אבי אברהם כל הפוס"ל פסל ומסכה יעשהו במקוצעות: אדהכי והכי נפק מרחם משחר הלל בן שחר האיר ממזרח צדק אב ר"ם הוא אברהם כפטיש יפוצץ לשבר מתלעות: קרי בחיל לכון אמרי הני בבלאי טפשאי העורים הביטו דרשו ה' ועוזו הוא הבורא הוא היוצר אל דעות: למד ולימד אמרינן קיים אמרינן כל התורה כלה בדין עירובא וכל רז לא אנס ליה שת בטוחות חכמה שהיו כיליותיו נובעות: מי מלל לאברהם את עולותי"ו ואת שלמי"ו מי ימלל גבורות ליתנהו בזכירה כי מגרעות: איכו השתא שאלו לחכמה מדוע בושש הן לא הובא את דמו תטוף מילת"ו אשתהויי אשתהי מראש פרעות: ליקום ולגזו"ר ערלת בשר מיום דעתו תמים יהיה לרצון כי יודע צדיק שבחא דאתי ממיל"ה וממיל"ה רווחא יסודי התורה והלכות דעות: ורוח חכמים נוחה כגון זו מילתא דלא מצי עביד זה פעמים וגמירי גדול המצווה ממי שאינו מצווה איכא בינייהו הכרעות: זאת היתה לו שומר הברית עד יצא כנגה גזרת מלך והנה מהרה גז חיש וכל יליד בית שפיר גזרתם בשבר אשר הם צוברי"ם גבעת הערלות ליטרא קציעו"ת: וכמו שכתב הרב משפטי שמואל בתשובותיו סי' י"ג דהיינו טעמא שאברהם אבינו לא מל כשידע התורה וידע כי מצוה זו גדולה יתר מאד הגם שהוא היה מקיים כל התורה משום דמצוות אחרות יכול לקיימן כמה פעמים ואם יצוהו ה' יתברך בהם יחזור לעשותם לקיים ציוויו ויהיה בכלל גדול המצווה ועושה אבל מצות מילה אם ימול אי אפשר לקיימה עוד וגמירי גדול המצווה ע"ש.

ואולםמצאה החקירה מקום לנוח, כי מודעת זו דטעם אומרם ז"ל (קדושין דף ל"א.) גדול המצווה ועושה יותר ממי שאינו מצווה ועושה היינו משום דכיון דהוא מצווה היצה"ר מסיתו לעבור אמימרא דרחמנא וכמ"ש התוספות, וא"כ נפל פיתא בבירא דאמרינן פ"ק דבתרא (דף י"ז.) דאברהם אבינו לא שלט בו היצה"ר וכיון דריח נור הצר הצורר על הארץ לא עדת ביה כל לגבי דידיה גדול שאינו מצווה, והדרא שאלה לדוכתא מדוע לא מל עצמו מקדם קדמתה דאדרבה לגבי א"א שאינו מצווה עדיף כיון דלא שלט בו יצה"ר, ואפשר לישב דמראש מקדם גם אברהם אע"ה יצר סמוך נראה אל אברהם כאחד האדם, וע"י רוב עסקו בתורה ומצות ועד אחרן גדולה מילה שמל שלט ביצר הרע ועשהו טוב והיינו דקאמר שלא שלט בו יצה"ר על שם סופו דהוא שלט והרע עשאו טוב, וא"כ נתקיים תירוץ הנז' דכל זמן שלא מל אברהם אע"ה היה לו יצה"ר ושפיר קרינן ביה גדול המצווה כאחד האדם, וכבר כתבו התוס' התם דאי לא שלט בם יצה"ר כלל ח"ו לא יהיה להם שכר וכתבו דהוי על דרך מה שאמרו כיון שעברו רוב שנותיו של אדם ולא חטא שוב אינו חוטא וכיון שהקב"ה ראה טרחם עם היצה"ר השליטם עליו אח"ך ע"ש, ואף אנו נאמר דעד שעה שנימול היה לו יצה"ר ולא זכה לזו המעלה שעשה היצה"ר טוב אלא אחר שמל ומסתמיך ואזיל דנא פתגם ממאי דיליף לה התם פ"ק דבתרא מקרא וה' בירך את אברהם בכל, וא"כ נוכל לומר דקודם שמל לא זכה בזה.

וממוצאדבר יתבאר מאמרם ז"ל בירושלמי פ"ט דברכות (ה"ה) וז"ל, אין לך חביב אלא פרוש מאהבה כאברהם דכתיב ומצאת את לבבו נאמן לפניך אברהם אע"ה עשה היצה"ר טוב א"ר אחא והפסיד אלא וכרות עמו הברית, וצריך ביאור מאי קאמר ר' אחא והפסיד וכבר הרב מהר"ש יפה עמד על זה והוקשה לו הדבר עד שהגיה והפשיר ע"ש בס' יפה מראה, וזו היא שקשה למחוק הספרים, אמנם נראה פשוט דמצי אתי שפיר ולשון נסחתינו כלפי מ"ש התוס' דאין הכונה דלא שלט בהם כלל דא"כ לא מקבלי אגרא אלא כיון שראה הקב"ה שהיו נדחקים עשה דמכאן ולהבא לא שלט, וא"כ כיון דת"ק דריש שעשה היצה"ר טוב מקרא דאת לבבו נאמן על זה אמר ר' אחא והפסיד כלומר אם לא שלט בו יצה"ר הפסיד מתן שכרו ומשני אלא וכרות עמו הברית שהכתוב עצמו נרגש מזה וסיים וכרות עמו דברישא שלט בו היצה"ר והקב"ה הוא שכרת עמו הברית הזו לעשות לו היצה"ר טוב, שוב ראיתי להרב אש דת דרך בזה ומיהו יש קצת שינוי ע"ש.

א"נאפשר ע"פ הקדמתנו כי רז"ל (בר"ר פמ"ט) דרשו וכרות עמו הברית על המילה שהיה מתיירא לחתוך מה עשה הקב"ה שלח ידו ואחז עמו והיה אברהם חותך שנאמר וכרות עמו וכרות לו אין כתיב כאן אלא וכרות עמו שהיה הקב"ה אוחז ואברהם חותך, וכבר אמרו ז"ל (תענית דף ט'.) דליכא מילתא דכתיבא בכתובי דלא רמיזא באורייתא והנה כי כן אפשר לרמוז הא מילתא בפסוק אני אל שדי התהלך לפני והיה תמים ואתנה בריתי ביני ובינך ופירש"י התהלך לפני במצות המילה, וז"ש והיה תמים דעד עתה לא היית תמים דיש בך יצה"ר ככל אדם ואין זה שלם אך עתה ע"י המילה היה תמים שתזכה להיות כלו טוב דגם היצה"ר שלך נעשה טוב ולא תצטער על המילה כי אין בך כח למול עצמך אל תחוש ואתנה בריתי ביני ובינך אני ואתה בין שנינו תעשה המילה ומיני ומינך תסתיים כמשז"ל על פסוק וכרות עמו הברית כמדובר, ובזה נבא לכונת מאמר הירושלמי דממאי דאמר ת"ק דאברהם אע"ה עשה היצה"ר טוב נולד ספק לר' אחא דכיון דידענו דאשר לא מל מראש מקדם היינו משום דגדול המצווה השתא דאמרת דעשה היצה"ר טוב א"כ אזדא לגבי דידיה גדול המצווה דאיננו גדול אלא מכח יצה"ר המקטרגו, וכי אמרת דעשה היצה"ר טוב א"כ הפסיד במה שלא מל קודם דכל לגבי דידיה מצווה ואינו מצווה כי הדדי נינהו ויש מקום לומר דלפי מהותו גדול מי שאינו מצווה דלא מפקיד ועביד, וז"ש ר' אחא והפסיד כלומר מה שלא מל קודם אלא וכרות עמו הברית כלומר וכרות עמו עם היצה"ר הברית וקאי אלבבו דסמיך דדריש ת"ק על היצה"ר שעשאו טוב אמר וכרות עמו עם יצה"ר הברית שהוא המילה כמשז"ל לדרכם, ור"ל דבעת המילה היה לו יצה"ר ואתו עמו בעוד שהיצה"ר עמו כרת הברית שעשה המילה ואחר המילה הוא שעשה היצה"ר טוב אבל בעת המילה עדיין לא זכה למדה זו ואחרי כן ברכו אלהים בזה שעשה היצה"ר טוב כמדובר.

ואולםלא אכחד עוד מילתא בפומאי דעדיין יש לחקור כי הנה כתב הרב פרשת דרכים דרוש ג' דלמ"ד שהאבות יצאו מכלל בני נח בין להקל בין להחמיר, א"כ אם ח"ו היו עוברין על אחת ממצוות ה' היו נענשין בדיני שמים וגם שכרם גדול כמצווה ועושה דטעם גדול המצווה ועושה היינו כמ"ש התוס' שדואג ומצטער פן יעבור ויענישוהו, וא"כ למ"ד דיצאו מכלל בני נח והם נענשים ה"ה נמי דכשמקיימין המצוות שכרם גדול לפי שדואגים ומצטערים פן יעברו שהם נענשים בדיני שמים, והשתא חזרנו על הראשונות דמ"ט לא הקדים אברהם אבינו למול עצמו אי משום דגדול המצווה הלא כבר יצא מכלל ב"נ להקל ולהחמיר ויש לו דין ישראל ליענש בדיני שמים אם יעבור ומינה דכשמקיים שכרו גדול לפי שדואג ומצטער וכמ"ש הרב הנז"ל באורך, וכל זה הוא לשיטת הרב פרשת דרכים שכתב דמעת שאברהם אבינו ע"ה נדבה רוחו לעבוד הבורא יתברך יצא מכלל ב"נ והיה לו דין ישראל גמור, וכזה פירש מקראי קדש בישעיה סי' כ"ט כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם לא עתה יבוש יעקב ולא עתה פניו יחוורו כי בראותו ילדיו מעשה ידי בקרבו יקדישו שמי והקדישו את קדוש יעקב ואת אלהי ישראל יעריצו, והרב ז"ל האריך בביאורם ותורף דבריו בקיצור דיעקב אבינו נשא ב' אחיות ואם יש לו דין ישראל התירוץ למה שנשא שתי אחיות פשוט ומפורסם לכל דגיירן ונשאן וגר שנתגייר כקטן שנולד ואין בהם איסור שתי אחיות, אך אם אין לו דין ישראל קשיא וצריך לומר דעל פי הדיבור נשאן וזה תירוץ נעלם וימאנו בו העולם דמי יימר, אבל יש מבחן לזה אשר זרעו בו למינהו שבטי יה עדות לישראל סבא דעל פי הדיבור נשאן ולא עביד איסורא ח"ו דאז"ל (קידושין דף ע'.) הנושא אשה שאינה הוגנת הויין ליה בנים שאינם מהוגנים והנושא אשה הוגנת הויין ליה בנים צדיקים בעלי הוראה, וא"כ השתא דחזינן דיעקב אבינו מטתו שלימה וכל זרעו כלם קדושים זה מורה ודאי דזיווגו כהוגן ומה' היתה לו והנה מצינו דאז"ל (בר"ר פס"ג) יעקב אשר פדה את אברהם שבזכות יעקב ניצול מכבשן האש וזה מורה שהי"ל דין ב"נ שאינו מצווה על קדוש ה', וכתב הרמב"ם (פ"ה מה' יסוה"ת ה"א) דמי שדינו יעבור ואל יהרג אם נהרג עביד איסורא וחובל בעצמו ואם אברהם אע"ה הי"ל דין ישראל דמצווה על קדוש ה' אמאי אצטריך ליה זכות יעקב לינצל הלא זכותי' סגי ומסגי אלא מוכח דהי"ל דין ב"נ, וז"ש אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שניצול אברהם מכבשן האש בזכותו וזה מורה שיש לו דין ב"נ, וא"כ השתא קשיא איך נשא יעקב שתי אחיות דבשלמא אם הי"ל דין ישראל היה תירוץ פשוט ומפורסם דגיירן וגר שנתגייר כקטן שנולד אך עתה צ"ל דע"ף הדיבור נשאן וזהו נעלם, ויש בושה ליעקב כי לא יאמינו העולם, לז"א לא עתה יבוש יעקב שלא יהיה נאמן דע"ף ה' לקח שתי אחיות כי יש לו ראיה על זה בראותו ילדיו מעשה ידי שאני התרתי לו אמותיהם וכן כלם יקדישו שמי וזה מופת חותך שהיו נשים הגונות לו וע"ף ה' עשה, זהו תורף דברי הרב פרשת דרכים. ומזה מוכח דלמ"ד דיש לו דין ישראל היינו מעת שהתחיל אברהם אע"ה לעבוד ה' קודם ענין אור כשדים, וכן מוכח ממאי דמייתי הרב הנז' ראיה לשיטה זו דהי"ל דין ישראל ממה שקנה הארץ בהילוך לר"א מדין חזקה (ב"ק דף ק'.) ועכו"ם אינו קונה בחזקה וזה היה זמן רב קודם המילה, ולפי זה הדרן לחקירתנו דלמ"ד שיש לו דין ישראל וכתב הרב ז"ל דאם עבר ח"ו הוא נענש ואם קיים יש לו דין מצווה ועושה א"כ אמאי לא מל מקודם וכדאמרן.

אמנםק"ק על הרב הנז' כי הוא תמך יסודותיו על דברי הרמב"ן ומהר"ש יפה, ואחד הרואה בדבריהם בעיניו יראה דהם ז"ל כתבו דמעת שנימול אברהם אע"ה הי"ל דין ישראל, ומאחר שכן נסתרה דרכו הנז' בפסוקי ישעיה כי האף אמנם אברהם אע"ה בעת אור כשדים לא היה לו דין ישראל ולזה הוצרך זכות יעקב לינצל, מ"מ אח"ך כשנימול יצא מכלל ב"נ לגמרי והי"ל דין ישראל, וא"כ ל"ק על יעקב אע"ה מכבשן האש דבמילת אברהם אע"ה פנים חדשות באו והי"ל דין ישראל ייעקב אע"ה גיירן וגר שנתגייר כקש"ד, וכפי זה יש לפרש הפסוקים הנז' באופן זה כה אמר ה' אל בית יעקב אשר פדה את אברהם שניצול בזכותו וכי תימא זה מורה דיש לו דין ב"נ וקשיא על יעקב דנשא שתי אחיות דאין לתרץ גר שנתגייר שהיה לו דין ב"נ, לז"א לא עתה יבוש יעקב דאף דבו בפרק הי"ל דין ב"נ אח"ך כשנימול הי"ל דין ישראל וא"כ יעקב ודאי דין ישראל יש לו וגיירן וגר שנתגייר כקש"ד ולא יבוש יעקב, ואפילו אם תמצא לומר שהיה להם לכלם דין ב"נ לא עתה פניו יחוורו דיש לו ראיה דעפ"י ה' עשה כי בראותו ילדיו זרע קדש מעשה ידי שהיא התורה בקרבו כמ"ש בזהר דזה מורה שהי"ל דין ישראל ושומר תורה אשרהו והקדישו את קדוש יעקב שהם מצווים על קדוש ה' כישראל, וז"ש והקדישו את קדוש יעקב דממה שאנו רואים ילדיו שהם קדושים זה ראיה שאח"ך במילה אברהם אע"ה הי"ל דין ישראל והוא גיירן וכקש"ד, ואת אלהי ישראל יעריצו כלומר אפילו אם תמצא לומר שהי"ל דין ב"נ עד הר סיני ואינם מצווים על ק"ה כמו שאמרתי והקדישו את קדוש יעקב וא"כ אין לתרץ גר שנתגייר וכו', מ"מ הרי כל זרע יעקב את אלהי ישראל יעריצו והם קדושים והגונים וזו ראיה דע"ף הדיבור נשאן ויצאו בנים הגונים מנשים הגונות.

ועלהמן האר"ש דנולד לנו מחלוקת חדש דגם אי אמרינן דיצאו האבות מכלל ב"נ ויש להם דין ישראל לגמרי אכתי יש שני סברות דלדעת הרמב"ן ומהר"ש יפה עד המילה היה לאברהם אבינו דין ב"נ ובעת אשר נימול יצא מכלל ב"נ, ולדעת הרב פרשת דרכים מקדם קדמתה מעת אשר נדבה אותו לעבוד ה' הי"ל דין ישראל, ובזה אפשר לפרש מאי דתנן בנדרים דף ל"א ר' מאיר אומר גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם עד שמל וכו' ובברייתא אמרו ר' אומר גדולה מילה שאין לך צדיק גמור כאברהם אבינו ולא נקרא תמים וכולי, ויש גירסא אחרת אך לפי גירסא זו יש להבין במאי פליגי ר' מאיר ורבי, ועוד צריך למודע"י האי לישנא דמר נקט שכל המצוות וכו' ומר קאמר שאין לך צדיק גמור וכו' ועם הקודם אפשר דר"מ סבר כשיטת הרמב"ן ומהר"ש יפה דאברהם אבינו ע"ה קודם שמל הי"ל דין ב"נ ואחר המילה הי"ל דין ישראל גמור ככל חוקותיו כמו שאמרנו דהיה שכרו כאלו הוא מצווה ועושה כמ"ש הרב פרשת דרכים, אך קודם המילה המצוות שהיה מקיים כיון שלא יצא מכלל ב"נ ודאי הי"ל שכר כמי שאינו מצווה, וז"ש ר"מ גדולה מילה שכל המצוות שעשה אברהם אבינו לא נקרא שלם דאף דהיה עוסק בתורה ומצוות מ"מ לא היה שלם שהיה דינו כב"נ ואינו מצווה ועושה ולא היה שלם כי איננו גדול המצווה עד שמל דאז נעשה ישראל גמור והיה שלם דשכרו כמצווה ועושה כמ"ש הרב פרשת דרכים וכמש"ל, וז"ש שכל המצוות וכו' דהמילה אהניא ליה לכל המצוות כלן שיהיה לו דין ישראל ומצווה ועושה, ורבי ס"ל כשיטת הרב פרשת דרכים כי היה לאברהם אע"ה דין ישראל מעת אשר החל לעבוד בוראו, וז"ש שאין לך צדיק גמור כאברהם אבינו דקודם המילה נמי זה שמו צדיק גמור כדין ישראל בכל חוקותיו אך לא נקרא עם כל זה תמים עד שמל, וזהו גדולת המילה שעם שהיה מקיים המצוות כמשפטן כישראל גמור לא נקרא תמים עד שמל.

ומעתהאתאן לדידן דלדעת הרמב"ן ומהר"ש יפה דעד המילה הי"ל דין ב"נ והמצוות שמקיים בא בשכרו כמי שאינו מצווה, א"כ שפיר אשתהוי אשתהי אברהם אע"ה למול וכתירוץ הרב משפטי שמואל, אך לשיטת הרב פרשת דרכים דמראש מקדם כאשר נדבה רוחו לעבוד ה' הי"ל דין ישראל ויצא מכלל ב"נ, ואם ח"ו עבר על מצוה היה נענש בדיני שמים ומינה דבקיום מצוות הי"ל שכר כמצווה ועושה, חזרה חקירתנו למקומה דאמאי לא מל זה שנים רבות קודם כיון דהיה בקיום המצוות דינו כמצווה ועושה, ויראה לי דלאו לגמרי דיינינן ליה כמצווה ועושה, אך בחלקו"ת ישית יוצר בראשית דלגבי מצוות לא תעשה אם יעבור יענש דהרי עיקרו ותוקפו של דבר שכתב הרב פרשת דרכים דהם נענשים בעונשי שמים היינו משום דכיון דיצאו מכלל ב"נ אף להקל איך יתכן דכשיבא להם קולא מצד התורה יעברו על מצות ב"נ ובמצוות התורה יהיה הדבר ברצונם כי אם ירצו יקיימו ואם ירצו לא יקיימו וכמבואר בדבריו בראש הדרוש הנז', ומאחר שכן שפרא מילתא לעשות פשר דבר דבמצוות לא תעשה דהיינו מאי דשייך קולא בז' מצוות ב"נ על פי התורה היו נענשים ובקיומם שכרם גדול כמצווה ועושה דמאחר דהיו נענשים שייך טעמא דדואג ומצטער אבל במצוות עשה אם ח"ו היו מבטלים לא היו נענשים בביטולם בדיני שמים וגם שכרם היה כמי שאינו מצווה ועושה, ובהא אתנח לן דהיינו טעמיה דאברהם אבינו שלא הקדים למול דבעשין יש לו דין מי שאינו מצווה דלא שייך קולא במצוות עשה על הרוב על פי התורה יותר מב"נ ונתקיים תירוץ הנז' של הרב משפטי שמואל לכל הדברות ולכל האמירות, ועל פי זה הבה נא אבא להבין מאמרינו אשר הקדמנו דדריש שמעי בת זה אברהם אשר לכאורה יפלא אמאי לאדם הגדול בענקים אברהם אע"ה קרי ליה בת ותשש כחו כנקבה ואמאי קרי אשה לאיש ואף גם זאת ב"ת היתה לו לאברהם וישא משלו בב"ת יהיה אמנם על פי האמור דאברהם אע"ה בקצת מצוות היה לו דין מצווה ועושה ובקצת היה דינו כמי שאינו מצווה ועושה יבא אל נכון דדמי לנשים דבמצוות עשה שאינם זמניות דינם כמצווה ועושה ובמ"ע שהזמן גרמא דינם כמי שאינו מצווה ועושה, ועוד מצינו שהבת עד שלא נשאת חייבת בכבוד או"א, וכאשר הלכה והיתה לאיש פטורה מכבוד או"א שרשות אחרים עליה, ויען אבינו הראשון הוא אברהם היה חושש ללכת מארצו ויניח אביו ונמצא בטל ממצות כבוד או"א, על כן בא דברו שמעי בת כי אתה כאשה דבחלק מצוות אינה מצווה, וז"ש וראי והטי אזנך שיש מצות שעליהם אני אומר וראי שבעין השכל לבד אתה חייב כמצווה ונענש כמש"ל, ויש מצות שאין אתה נענש בביטולם ואם מקיימם אין שכרך כמצווה ועושה עד אשר אנכי מצוך, וז"ש והטי אזנך שעדיין צריך להעיר אזן לשמעם ומאחר שכן שכחי עמך ובית אביך זו עכו"ם שאתה מצווה על העכו"ם ואין אתה מצווה על כבוד או"א, ועוד ויתאו המלך יפייך זה ממ"ה כי הוא אדוניך והשתחוי לו ורשות אחרים עליך הלא אנכי אדונך ולזה המשלתיך לבת דכשנשאת ורשות אחרים עליה פטורה מכבוד או"א גם אתה רשותי עליך ופטור אתה מכבוד או"א שאני מצוך ללכת מארצך, ונמצא שיש יחס לדמותו לאשה ולבת כדבר האמור.

א"נאפשר לומר במאמר הנז' ונישב חקירותנו באופן אחר, כי כל מה דהוינן בה לעיל היינו לפי מ"ש התוס' דטעם גדול המצווה הוא מצד היצה"ר המסיתו ודואג ומצטער פן יעבור ויענש והיה בהני"ח יסוד זה כתבנו מריש ועד כען, אך זאת מצאתי להריטב"א בחי' לקידושין על דף ל"א דטעם גדול המצווה היינו שנקרא גדול לפי שהוא מקיים גזרת המלך ע"ש, ולפי דבריו אף אי נימא דאברהם אע"ה רבות בשנים עד שלא מל זכה לעשות היצה"ר טוב ולא שלט בו עוד יצה"ר, וגם אם נאמר דהיה לו דין ישראל קודם המילה ואם ח"ו עבר על המצוות נענש כמ"ש הרב פרשת דרכים, עם כל זה כל מה שהיה מקיים היה דינו כמי שאינו מצווה משום דגדול המצווה טעמו שמקיים גזרת מלך וכל שלא נצטוה איננו גדול, ושפיר עבד שלא מל מקודם שאם היה מל היה אינו מצווה ועושה לכן שמר הברית עד שנצטוה להיותו בסוג גדול המצווה לקיים גזרת המלך, ובזה נחה שקטה חקירתנו. עוד נקדים לבא לכונת מאמרינו בס"ד דידוע סברת ר"ת וסיעתו (קידושין דף ל"א.) דנשים מברכות על מ"ע שהזמן גרמא והאריכו בזה הראשונים, והרמב"ן ז"ל בחידושיו פ"ק דקדושין הקשה לסברת ר"ת דהני נשי פטורות ממ"ע שהזמן גרמא דהרי אמרו בירושלמי (שבת פ"א ה"ב) כל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט ואיך מקיימות מ"ע שהם פטורות ומברכות, ותירץ דהא דנקרא הדיוט היינו שעושה דבר שאינו מצווה מן התורה כלל שהוא מוסיף על התורה, אבל מי שעושה מצוות התורה כתקנן אף שלא נצטוה הוא בהם כגון נשים ועכו"ם מקבלים עליהם שכר עכ"ד. ובזה נבא אל הביאור כי הנה אברהם אבינו היה דומה לבת שחשקה נפשה לקיים כל מ"ע שהזמן גרמא וגם הוא חשקה נפשו בתורה לעובדה ולשומרה, וז"ש שמעי בת זה אברהם דדמי לבת בקיום המצות ולא תימא דכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט לז"א וראי כמו הבת שרואה מעשה אביה והמצוות שמקיים גם היא מקיימת, ולזה אינה בסוג הדיוטות כיון שהם מצוות התורה והבת רואה לאביה שמקיימן ובכי הא לא אמרו פטור ועושה הדיוט כמ"ש הרמב"ן, וגם אתה כן כיון שאתה מקיים מצות התורה כתקנן אין אתה הדיוט ויש לך שכר, ולא תימא דכיון דאם תעבור ח"ו אתה נענש א"כ יש לך שכר כמצווה ועושה כמ"ש הרב פרשת דרכים, לא היא אלא והטי אזנך אולי תצטוה להיות בסוג גדול המצווה כי אין טעם גדול המצווה כמ"ש התוס' רק טעם הדבר ויתאו המלך זה ממ"ה יפייך ויצוה אותך ותקיים כי הוא אדוניך והשתחוי לו ואתה מקיים גזרת מלך, וא"כ בקיום מצוות יש לך שכר כמי שאינו מצווה אף שאם תעבור תענש ולא תחוש לכבוד או"א כיון שאני מצוך שכחי עמך ובית אביך זו עכו"ם ולך לך מארצך.

ומןהאמור נבא להבין מאמר רז"ל בב"ר פ' מ"ג וירק את חניכיו ר' יהודה ור' נחמיה ר' יהודה אומר הן הוריקו פנים כנגד אברהם אמרו חמשה מלכים לא יכלו לעמוד בהם ואנו יכולים לעמוד בהם ר' נחמיא אמר אברהם הוריק פנים כנגדם אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום, וצריך לדעת במאי פליגי, ותו לר' יהודה דהן הוריקו פנים כמו זר נחשב שעבדים יוריקו פנים נגד אדוניהם אם לא בדבר הנוגע לדת ודין, אבל אפשר להיות דמודעת זו מערכה לקראת מערכה אי האבות יצאו מכלל ב"נ להקל או לא כאשר הוה מסדר סדר מחלוקותן הרב פרשת דרכים, ואפשר דבהא פליגי דר' יהודה סבר דלא יצא מכלל ב"נ להקל וא"כ אף שהיה קדוש ה' הלכה רווחת דאין ב"נ מצווה על קדוש ה' וכתב הרמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"א) שמי שדינו הוא שיעבור ואל יהרג אם נהרג מתחייב בנפשו, ולכך דריש ר' יהודה הן הוריקו פנים דבאו בטענה אלימתא דכיון דבדרך טבע אינם יכולים להם דחמשת המלכים המה כרעו ונפלו נגדם אסור להם לימסר על קדוש ה', וטעם אברהם אבינו ע"ה כי נביא היה וידע כי ה' הולך לפניו הוא ישמידם ונאמן רוח מכסה דבר ולא השיב לטענתם רק בפועל הורה שאינו חושש לדבריהם והם סברו וקבילו כי ידעו כי ה' עמו, אבל הכתוב אינו אומר אלא הטענה הנגלית על פי הדין ולכן דריש וירק את חניכיו שהן הוריקו פנים בטענתם על פי הדין, אך ר' נחמיא סבר להפך שיצאו לגמרי מכלל ב"נ ודינן כישראל למסור עצמם על קדוש ה' ולכך דריש הוא הוריק פנים כנגדם אמר אצא ואפול על קדוש שמו של מקום שדיני כישראל לימסר על קדוש ה', והכתוב מפרש טענתו לפום דינא כאמור.

ובמסילהנעלה נובין ונדון ויכוח מלך סדום עם אברהם אבינו ע"ה ורז"ל אמרו בב"ר (פ' מ"ג) ויצא מלך סדום לקראתו ר' אבא בר כהנא אמר התחיל לכשכש לו בזנבו א"ל מה אתה ירדת לכבשך האש וניצולת אף אני ירדתי לחומר וניצולתי, ויש להבין מה כונתו בזו, ועוד נבין אמאי פסיק קרא בענין מלכי צדק, ובכלל נבין דבריו של מלכי צדק, ואף גם זאת מה טעם נשבע אבינו אברהם ע"ה ואמר הרימותי ידי, ונקדים מה שהקשה הרב מהר"י הכהן זלה"ה דאמרו בסנהדרין דף נ"ט ליכא מדי דלישראל שרי ולעכו"ם אסיר והרי יפת תאר התם משום דלאו בני כבוש נינהו והרי אמרינן (גיטין דף ל"ח.) עמון ומואב טהרו בסיחון, והוא ז"ל תירץ דשאני התם בעמון ומואב דהיה ע"ף הדיבור וכמ"ש פ' אלו טריפות (דף ס':) אמר הקב"ה ליתי סיחון וכו', ואנן בעניותין כתבנו במקום אחר דמחוורתא דמילתא היינו דמ"ש לאו בני כבוש נינהו, הכונה דיפ"ת שריא רחמנא למי שציוה לכבוש ארצות שהם ישראל אבל לעכו"ם לא ציוה לכבוש שיתיר להם יפ"ת, ואם הם נלחמים זה בזה אף דקנו בכבוש כההיא דאמרו עמון ומואב טהרו בסיחון מ"מ הוא לדעתם ורצונם ללחום מלחמות ולכבוש אבל לא נצטוו בכך כדי שיתיר להם יפ"ת דישראל דנצטוו לכבוש וללחום מלחמת חובה דברה תורה כנגד יצה"ר ושרי להו יפ"ת, וכיון דאשתרי להו במלחמת חובה לא פלג לן ואשתרי אף במלחמת רשות, אבל לעולם דאם מרצונם עשו מלחמה וכבשו קנו בכבוש והיינו דכתב רש"י לא נתנה הארץ לכבוש אלא לישראל, גם אז"ל בתנחומא דאברהם קנה שמים וארץ בעבור שקבל התורה, גם אמרו בירושלמי פ' בתרא דנזיר (ה"א) דעכו"ם ליתנהו בבל יחל, ועפ"י הקדמות אלו נבא אל הביאור, דמלך סדום היה סובר דעכו"ם לאו בני כבוש נינהו כפשטי' דאכתי לא אירע ענין עמון ומואב אשר טיהרו בסיחון ללמוד משם דעכו"ם נמי בני כבוש נינהו והיה סבר דמלחמת מלכים אלו כאשר יקום איש על רעהו ורצחו וגזל ממונו כן אורחות אמרפל וסיעתו ולא קנו בכבוש, אמנם צפה והביט דאברהם אע"ה מחזיק עצמו לישראל כי זה פעמים מסר עצמו על קדושת ה' בכבשן אור כשדים וזאת שנית במלחמה זו וזה מורה דסבר דדין ישראל יש לו והשתא דניצול משתיהם יחזיק במעוז סברתו דיש לו דין ישראל, ולפי זה מה שכבש קנה בכבוש וכל נכסי אמרפל וחביריו קנאם בכבוש וגם נכסי סדום ועמורה אשר שבו אמרפל והמלכים אשר אתו לא גרע מאבדת עכו"ם שהיא מותרת, לזה בא מלך סדום ורמז לו שאין האמת אתו רק עתה יש לאברהם אע"ה דין ב"נ ועדיין לא זכה להיות לו דין ישראל, וזה יהיה באחרית הימים עד שיקבלו התורה ישראל, ולזה כשכש לו בזנבו כלומר שזה יהיה בסוף לרבות בשנים באחרית הימים כמו שהזנב הוא בסוף, ואם תאמר כפ"ז מה שמסרתי עצמי על ק"ה לא עשיתי כדין דב"נ אינו מצווה על ק"ה ולא היה לי לינצל אלא מדנצולתי מוכח דכדין עשיתי, לז"א מה אתה ירדת לכבשן האש ונצולת אף אני ירדתי וכו' אין זה כלום ומקרה הוא כשם שאני נצולתי ולעולם דדין ב"נ יש לך, וז"ש ויצא מלך סדום לקראתו פירוש לנגדו הפך דעתו וסברתו, וכאשר ראה מלכי צדק את דברי מלך סדום בא להוכיח במישור דדברי מלך סדום ליתנהו והאמת כדעת אברהם אבינו, וז"ש ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין ואמרו בב"ר (פ' מ"ג) הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים כלומר לאפוקי מלך סדום שהוא רוצה לומר דאברהם אע"ה יש לו דין ב"נ, לזה גלה לו הלכות כהונה גדולה לומר דלא די שהוא כישראל גמור אלא ראוי ג"כ להיות כהן גדול, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ לפי שקבל התורה כמ"ש בתנחומא ואם כן כשקנה שמים וארץ בעבור קבלת התורה ודאי שקבלה גמורה היא ודינו כישראל גמור וקני בכבוש ושריא ליה אבדת עכו"ם וכל אשר בידו מרכוש המלכים וסדום הוא שלו, ויען זה אינה הוכחה גמורה לז"א וברוך אל עליון אשר מגן צריך כלומר אף אם ת"ל דיש לו דין ב"נ מה לו כי יצעק מלך סדום הרי כיון שהקב"ה הוא מגן צריך ודאי קני בכבוש על דרך מה שתירץ הרב מהר"י כהן הנז' דאף דעכו"ם לאו בני כבוש נינהו כיון שהקב"ה אמר ליתי סיחון וכו' ודאי קנה, וז"ש ברוך אל עליון אשר מגן וכו' דזה מעשה שמים ודאי ובכי הא ודאי קונה בכיבוש, ועוד דהא דאמרינן דעכו"ם לאו בני כבוש היינו דלא נצטוו אבל מ"מ אם כבשו קנו כמה דתריצנא בעניותין וז"ש מגן צריך בידך כבר כבשת אותם ובודאי קנית, וכאשר מלך סדום שמע את כל דברי מלכי צדק הנאמרים באמת הבין שהדין עם אברהם אע"ה ולכן בא בתחינה ואמר תן לי הנפש וכו', ואברהם אע"ה גלה צדקתו דפשיטא ליה דיש לו דין ישראל גמור ולז"א הרימותי ידי וכו' לשון שבועה כישראל דעכו"ם ליתנהו בבל יחל כמש"ל.

סובבהולך להקדמות אלו אפשר להבין מאז"ל במדרש שוחר טוב ס' כ"ד מי יעלה בהר ה' זה אברהם שנאמר וישכם אברהם בבקר נקי כפים אם מחוט ועד שרוך נעל ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן לפניך ואומר והאמין בה' אשר לא נשא לשוא נפשו בפניו של נמרוד ולא נשבע למרמה הרימותי ידי אל ה' ישא ברכה מאת ה' וה' בירך את אברהם בכל, ועין רואה דכל כי הני מילי תרומות מידותיו של אברהם אבינו באו שלא כסדרן וערבינהו ותנינהו ומהו קשר"ן של דברים אלו, ועל פי ההקדמות הנז' אפשר שיובן וכך היה מונה כל המעשים האלו בסדר נכון הלא מראש הוכיח במישור היותו נקי כפים דמצינו ברכוש סדום הגם כי לפום דינא שלו הוא דאבדת עכו"ם מותרת ההוא אמר אם מחוט ועד שרוך נעל, וכי תימא לא כמו שאתה סבור דיש לו דין ישראל ולא נהנה מצד שהוא נקי כפים לא כי הוא הי"ל דין ב"נ ומשו"ה אינו רשאי ליקח ע"ף הדין, והראיה לזה שלא מל זה שנים ואם יש לו דין ישראל היה כמצווה ועושה במצות כמש"ל משם הרב פרשת דרכים, אך להיות שהי"ל דין ב"נ וכל מה שהיה עושה היה כמי שאינו מצווה על כן לא מל לזכות להיות מצווה ועושה כמו שכתב הרב משפטי שמואל כמו שנאמר לעיל, לז"א ובר לבב ומצאת את לבבו כלומר שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי מהך קרא והבאתיו לעיל והכונה דגם אי אמרת דדינו כב"נ לא הרוחת כלום למה שלא מל מקודם שיהיה כמצווה ועושה דלדידך שטעם גדול המצוה משום יצה"ר ומזה הכרחת שאין לו דין ישראל דאם יש לו דין ישראל היה נענש, וא"כ יש לו שכר כמצווה ואמאי לא מל, הרי כתיב ומצאת לבבו נאמן שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי וגם אם הי"ל דין ב"נ לדידיה מצווה ואינו מצווה כי הדדי שלא יש לו יצה"ר ויש מקום לומר דלגבי דידיה גדול מי שאינו מצווה אלא מוכרח דגדול המצווה הטעם כמ"ש הריטב"א דמקיים גזרת מלך, וא"כ גם אם דינו כישראל ואם עבר נענש עכ"ז אם קיים אין שכרו כמצווה ומשו"ה לא מל, וכי תימא נהי שאין להכריח ממה שלא מל אבל בכל זאת יכולני לומר שהי"ל דין ב"נ ומשו"ה אמר אם מחוט וכו' ואין זה נקיון כפים, לז"א אשר לא נשא לשוא נפשו בפניו של נמרוד שמסר עצמו על קדוש ה' ואם דין ב"נ יש לו אסור ליהרג כמ"ש הרמב"ם אלא יש לו דין ישראל ומ"ש אם מחוט הוא נקיון כפים, וכ"ת לעולם יש לו דין ב"נ והדין נותן שלא ימסור עצמו ולא ניצול אלא בזכות יעקב כמ"ש יעקב אשר פדה את אברהם כמשז"ל וכנז"ל, לז"א ולא נשבע למרמה הרימותי ידי ועכו"ם ליתנהו בבל יחל ומוכרח דפשיטא ליה דיש לו דין ישראל והוא נקיון כפים, אמר עוד ישא ברכה מאת ה' ונקדים אשר שמעתי אומרים בביאור משנתנו דסוף קדושין ר' נהוראי אומר מניח אני כל אומניות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה וכו' בזקנותו מהו אומר (תהלים צ"ב ט"ו) עוד ינובון בשיבה וכן הוא אומר (בראשית כ"ד א') ואברהם זקן וה' בירך את אברהם בכל מצינו שקיים אברהם אבינו את כל התורה עד שלא נתנה שנאמר (שם כ"ו ה') עקב וכו', ויש להבין מה טיבה של מציאה זו שקיים אברהם וכו' ומאי שיאטה הכא דאין לו שייכות עם הקודם, וכך פירשוה במ"ש התוס' בבתרא דף קמ"א דלמ"ד גוי מותר באחותו למ"ד בכל שנתן לו בת למה לא השיאה ליצחק, והמפרשים תירצו דאברהם אבינו קיים כל התורה ולכך לא השיאה ליצחק והשתא דיליף התנא שהתורה נותנת אחרית טוב בזקנותו מקרא דה' ברך את אברהם, אפשר לדחות דקרא אתא לומר דאברהם קיים כל התורה ואף דהי"ל בת לא השיאה ליצחק לז"א מצינו שקיים אברהם וכו' דכתיב עקב וכו', וא"כ אייתר וה' ברך וכו' לומר כי התורה נותנת אחרית טוב בזקנותו ע"כ שמעתי, ועל פי זה אפשר לפרש כי הנה הוכיחו במאמרינו דאברהם אע"ה יש לו דין ישראל גמור ומשו"ה מסר עצמו על קדוש השם ונשבע למלך סדום, וא"כ הא עדיפא לן מקרא דה' ברך דמשם אין ללמוד רק שקיים התורה ולא השיא בכל ליצחק ועדיין אפשר שיהיה לו דין ב"נ, ומהני הוכחות למדנו לימוד שלם דהי"ל דין ישראל גמור וא"כ פש גבן וה' ברך וכו' ומוכרח לדורשו לענין ברכה כפשוטו, וז"ש ישא ברכה וה' ברך דלפי האמור הא דכתיב וה' ברך הוא כמשמעו דטעו"ן ברכה לפניו.

א"נאפשר לפרש במאמר הנז' באופן זה, נקי כפים שאמר אם מחוט וכי תימא שהי"ל דין ב"נ ומשו"ה מדינא לא מצי ליקח ובר לבב ומצאת את לבבו ואיך אמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם דזה מורה דמסיבה זו לא לקח והלא מן הדין לא היה יכול ליקח והוא היה נאמן רוח ואיך גנב דעתם, וכי תימא לעולם הי"ל דין ב"נ ומ"ש ולא תאמר אני העשרתי היינו כלפי מ"ש לו והרכוש קח לך שנותן לו מתנה לז"א, ולא תאמר אני העשרתי ואינו נקי כפים דמדינא היה שלו והחזיר רק כיון שמדינא אינם שלו לא רצה ליקח ואין זה נקיון כפים לז"א אשר לא נשא לשוא בפניו של נמרוד והיינו משום דישראל מצווים על קדוש השם, וא"כ הוא נקי כפים, וכי תימא דטעם דמסר עצמו על ק"ה היינו דבא לתקן עון אדה"ר בע"ז וכאשר כתבו גורי האר"י זצ"ל, לז"א ולא נשבע למרמה ועכו"ם ליתנהו בבל יחל וא"כ יש לו דין ישראל והוא נקי כפים, ומאחר שאמר ולא תאמר אני העשרתי את אברם ובטח בה' דין הוא ישא ברכה מאת ה' שיעשירנו ה' וה' ברך את אברהם ברכת ה' היא תעשיר.

א"נאפשר לפרש במאמר הנז' במשז"ל (ויק"ר פ' כ"ז) מי הקדימני ואשלם מי עשה ציצית שלא נתתי לו בגד וכיוצא, וכתבו המפרשים דכשאדם יש לו יראת שמים אז ליכא מי הקדימני דהכל בידי שמים חוץ מיראת שמים (ברכות דף ל"ג:) ונמצא דהזוכה ליראת שמים הוא מרצונו זכה בה, וכן אם האדם עושה לפנים משורת הדין דבר שאינו מחוייב אז ליכא מי הקדימני דזהו דבר שאינו מחוייב והוא ברצונו נפשו אוותה ויעש, וז"ש מי יעלה בהר ה' שיהיה לו כח עלות בהר ה' על ידי מעשיו הטובים, נקי כפים שהוא לפנים משורת הדין להיות נקי וטהור ידים כאברהם אע"ה שאמר אם מחוט ולפי שורת הדין קנה הכל דלא גרע מאבדת עכו"ם דמותרת והוא עשה לפנים מ"ה ואמר אם מחוט, וכ"ת מנא לן דעשה לפנים משורת הדין דילמא יש לו דין ב"נ ולא קנה דלאו בני כבוש נינהו ולכן יפה אמר אם מחוט על פי הדין, לז"א ובר לבב ומצאת את לבבו נאמן שעשה היצה"ר טוב כמ"ש בירושלמי ואומר והאמין בה' ויחשבה לו צדקה כמו שתרגם אנקלוס וחשבה ליה לזכו שהאמין בכל לבבו שעשה היצה"ר טוב, וא"כ זה איננו בסוג מי הקדימני דגדול זה ממי שיש לו יראת שמים שעשה היצה"ר טוב דאינו בסוג מי הקדימני, וכי תימא דגם מי שהוא ירא שמים ומי שעשה היצה"ר טוב אינו כל כך בסוג שלא נאמר בו מי הקדימני דכל שעושה הדבר כמצותו אשר נצטוה להיות ירא שמים ולאהוב ה' בכל לבבו בשני יצריו אכתי יש לומר בו מי הקדימני ורק העושה דבר שלא נתחייב שייך שפיר מי הקדימני, לז"א אשר לא נשא לשוא נפשו בפניו של נמרוד שהושלך לאור כשדים ואם יש לו דין ב"נ אינו מצווה על קדוש רק הוא החמיר כסברת הרב הנמקי דפליג על הרמב"ם וסבר דמי שדינו יעבור ואל יהרג והוא גדול הדור רשאי ליהרג ואל יעבור, וה"ה אברהם רצה לימסר על ק"ה ויחשבה לו צדקה ואין לך לפנים משורת הדין יותר מזה, ואם נפשך לומר דהלכה כהרמב"ם דמי שדינו יעבור ואל יהרג אינו רשאי ליהרג ומתחייב בנפשו ולכן אלמלא זכות יעקב לא ניצול אברהם וא"כ לאו שפיר עבד, לז"א ולא נשבע למרמה הרימותי ידי ועכו"ם ליתנהו בבל יחל ועם כל זה נשבע וקיים א"כ זהו לפנים משורת הדין, ולכך ישא ברכה מאת ה' דליכא מי הקדימני ובדין הוא שיטול שכרו מן הדין וליכא מי הקדימני, והגם דאברהם אע"ה קיים כל התורה כולה רצה בעל המאמר להוכיח מהני מילי דמפרשן בפרטות בכתובים.

וממוצאדבר אפשר לפרש מאמרם ז"ל בב"ר (פ' ל"ט) והיה ברכה מה בריכה זו מטהרת הטמאים אף אתה מקרב את הרחוקים ומטהרן לאביהם שבשמים, ובתנחומא אמרו ואברכה מברכיך עתיד אני להעמיד מבניך שבט שמברך את ישראל, וצריך להבין מה טיבן של דרשות הללו פה ולמאי הבטיחו ה' בהבטחות הללו ואיך נמשך למש"ה קודם ואעשך לגוי גדול, ונקדים מה שפירש הרב פרשת דרכים מה דדרש רבא (סוכה דף מ"ט:) בת נדיב בת אברהם שהיה הוא תחילה לגרים דהכונה שאברהם אע"ה תחילה לגרים שיצא מכלל ב"נ לגמרי ככל גרים דעלמא ע"ש דף א', ובדף ז' פירש מאז"ל (בר"ר פ' מ"ג) מהיכן זכו ישראל לברכת כהנים מאברהם דכתיב כה יהיה זרעך ורבנן אמרי ממתן תורה דת"ק סבר שאברהם יצא מכלל ב"נ לגמרי ולפי שאברהם היה סבור שלא יצא מכלל ב"נ ונתיירא שראה במזלו שלא היה לו בן דלב"נ אינו משתנה המזל השיב לו ה' צא מאצטגנינותך שכבר יצאת מכלל ב"נ כה יהיה זרעך ובאותה שעה זכו לברכת כהנים דכתיב בה ישא ה' פניו אליך והבדלנו מן העכו"ם דלהם אינו נושא פנים ורבנן סברי דלא יצאו מכלל ב"נ לגמרי עד מתן תורה שאז הובדלנו מן העכו"ם ובו בפרק זכו לברכת כהנים, עכ"ד הרב פרשת דרכים. ואפשר שזהו כונת ההבטחות הללו ואעשך לגוי גדול שתזכה לבנים ומזה תדע שיצאת מכלל ב"נ ויש לך דין ישראל גמור דלב"נ אינו משתנה המזל, והיה בריכה שתגייר גיורין כבריכה זו שמטהרת וכו' ותהיה ראש לכלם שהובדלת מב"נ ואברכה מברכיך שתזכה לברכת כהנים דכתיב בה ישא ה' פניו אליך שנושא פנים לישראל ולא לעכו"ם ועתיד אני להעמיד מבניך שבט שמברך לישראל בברכת כהנים ויתפרסם חיבתכם לפני המקום.

אויאמר בהקדים תירוץ פשוט לחקירתנו הראשונה אשר בתחילת דברינו למען דעת דכיון שאברהם אע"ה קיים כל התורה מדוע בושש והיה עכ"ב למול את עצמו ולהעביר חרפת ערלתו, ומוצא אני שהדבר מפורש בב"ר סדר היום (פ' מ"ו) ושם נאמר התהלך לפני והיה תמים לכל זמן ועת לכל חפץ תחת השמים זמן היה לו לאברהם אימתי שניתנה לו מילה וכולי וימול בן מ"ח שנה כשהכיר את בוראו אלא שלא לנעול דלת בפני הגרים וכו' ע"ש, ופירש בס' מתנות כהונה וז"ל שלא לנעול דלת וכו' ולכן נימול בן צ"ט שנה שיראו זקנים שאין מצות מילה מחלשת כח דאדם שהרי זה היה כמעט שבטל מן העולם ונימול והבחורים ישאו קל וחומר בעצמם עכ"ל, ואינו מחוור דהגם שהיה אברהם זקן היה האדם הגדול בענקים ורב כח מאד אף אחר שנולדו בני קטורה שהיה בן ק"ן שנה ויותר כמבואר בשילהי מסכת סופרים ע"ש, ואין לומר עליו בן מאה כאלו בטל ועבר ואין ללמוד ממנו לשאר בני אדם, אבל נעלם ממנו מאמר רז"ל בשוחר טוב סי' טו"ב וז"ל בא וראה כמה חיבב הקב"ה את הגרים שלא מל אברהם אבינו אלא בן צ"ט שנה שאלו מל בן כ' או בן ל' לא היה גר יכול להתגייר יותר מל' לפיכך גלגל הקב"ה עמו עד שהגיע לצ"ט שנה כדי שלא תנעול דלת בפני גרים הבאים וכו' ע"ש, הראת לדעת פירוש שלא תנעול דלת בפני הגרים דהיינו שהיו סוברים שאין זמן להתגייר רק עד אותם שנים שנימול אברהם, אך אם עברו רוב שנותיו אין לו עוד תקנה ולהכי לא נימול עד היותו בן צ"ט לומר שכל זמן שרוצה להתגייר הרשות בידו, וא"כ הרי טעם נכון מיסוד רז"ל למה שלא נימול מקודם, עוד נקדים משז"ל ואגדלה שמך שפירושו ששמך אברם יתגדל ויהיה אברהם ואז"ל בש"ס פ"ג דנדרים (דף ל"ב:) א"ר אמי בר אבא כתיב אברם וכתיב הוא אברהם בתחילה המליכו הקב"ה לא"א על רמ"ג אברים ולבסוף על רמ"ח ופי' כשנימול המליכו על הכל שאז נקרא אברהם, וז"ש ואעשך לגוי גדול שתוליד זרע קדש ליצחק וממנו ישתלשל זרע אמת ולא כמו שאתה רואה באצטגנינות דאברם אינו מוליד אברהם מוליד דאין מזל לישראל, וז"ש ואברכה ואגדלה שמך שתקרא אברהם בעת המילה וזהו ואברכה שתמשול ותמלוך בכבוד על כל רמ"ח אברים ואגדלה שמך שתקרא אברהם שיש לך דין ישראל ואין מזל לישראל, ולא יעלה על דעתך דכיון דיש לך דין ישראל ואתה כמצווה ועושה כמש"ל בשם הרב פ' דרכים תמול עצמך שגם אם תמול בלי ציווי דומה כמצווה ועושה, הלא תדע שיש טעם לאחר המילה והיה בריכה מה בריכה זו מטהרת הטמאים אף אתה מקרב את הרחוקים וכו', ואם תמול קודם יסברו שאם עברו רוב שנותיו אין תקנה ולכן מטעם זה המתן עד עת בא דברי ולכל זמן.

א"ניראה במ"ש הרמב"ם פ"א ממקואות ובי"ד סי' קצ"ח דטבילה בלא כונה עלתה לנדה ולטמאין לחולין דקיי"ל כרב (חולין דף ל"א.) דנדה שנאנסה עלתה לה טבילה, ואמרו ז"ל דאאע"ה לאחר שאכלו ושתו האורחים היה אונסם לברך את ה' ואם לאו היה שואל דמי סעודתם ביוקר גדול יתר מאד ואומר להם מאן יהב לך קופר במדברא וכו', והיה מקום לפקפק כי לא טוב הדבר לבא עליהם בדרך אונס, לז"א לו הקב"ה מראשית כזאת והיה בריכה מה בריכה מטהרת הטמאים כלומר אפילו באונס כל שנתחברו הטמאים בבריכה אפילו באונס מטהרתן דהלכה כרב אף אתה מקרב הרחוקים מטהרן לאביהם שבשמים ואף שהוא באונס קרינן בהו טהרה במקוה, ובזה פירשתי מ"ש (יומא דף פ"ה:) מה מקוה מטהר הטמאים כמ"ש בדרוש שבת תשובה בס"ד.

א"נאפשר כמה שכתב בשער הגלגולים לרבינו האר"י זצ"ל כ"י הקדמה ל"ד דשמעון בן עזאי לא נשא והיה בורא נפשות לגרים כאברהם אבינו שהיה בורא נפשות לגרים בעוד שהיה פרוש מאשתו שהיתה עקרה, וכן ר' עקיבא בכ"ד שנה שפירש עכ"ד, וז"ש ואעשך לגוי גדול שתזכה לבנים לימים עוד ואברכה ואגדלה שמך שיתגדל שמך ותקרא אברהם כאמור, וכי תימא ביני וביני מה אני עושה לז"א והיה בריכה מה בריכה וכו' שאתה בורא נפשות לגרים ומקרב הרחוקים כמקוה.

אויאמר בכונת הכתוב וטרם אענה הבה נא אבאר מאמרם ז"ל בב"ר (פ' ל"ט) ויאמר ה' אל אברם מה כתיב למעלה מן הענין וימת תרח בחרן א"ר יצחק אם לענין החשבון עד עכשיו מתבקש לו עוד ס"ה שנים אלא בתחילה אתה דורש הרשעים בחייהם קרויים מתים לפי שהיה אברהם אבינו מתפחד ואומר אצא ויהיו מחללין בי שם שמים ואומרים הניח אביו והלך לו לעת זקנתו א"ל הקב"ה לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר מכבוד אב ואם ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך בתחילה וימת תרח ואח"ך ויאמר ה' אל אברם, ויש להבין מה הלשון אומרת בתחילה אתה דורש ומאי קאמר בתחילה הי רישא והי סיפא, ותו מה אצטריך עוד לומר לפי שא"א היה מתפחד, ותו תיבת אצא יותר"ת היא, ותו להבין שיחתן של רז"ל הם אמרו הניח אביו והלך והול"ל מניח אביו והולך, ותו מאי דאמר רחמנא לך אני פוטר מכבוד אב ואם ואין אני פוטר לאחר וכי משוא פנים יש בדבר, ותו מהו ולא עוד אלא וכו' דנראה אישור מוסיף ומה יוסיף בזה. ואפשר לדקדק הכל במאי דאתשיל הרב שער אפרים סי' ס"ז בקהל אחד שיש להם הסכמה בכל תוקף שהרב שלהם לא יהיה לו שום קורבה עם אנשי הק"ק וקבלו רב מובהק הרחק מאד מאד"ם העיר וברוב הימים השיא בנו עם בת יחיד אחד מיחידי הק"ק ואחר זמן קצת מיחידי הק"ק יצאו לטעון שעברו על ההסכמה והרב צריך להרחיק נדוד או ישאר כאחד העם, והרב ז"ל אפיך בזכותיה והביא ראיה ממאי דקיי"ל (יבמות דף ס"א.) דכהן שאירס אלמנה ונתמנה לכהן גדול יכנס דהואיל ואשתרי אשתרי והכא נמי הואיל והרב הזה בתחילה כשר היה רחוק דמעיקרא והואיל ואשתרי כי רחק מהם אף דהשתא קרי"ב לגבייהו ינהוג נשיאותו ורב שרי להיות ר"ב המקום, והרב פרח מטה אהרן בראשון סי' ס"ד דחה ראייתו דשאני התם גבי כהן גדול דגלי קרא יקח אשה כדיליף בש"ס, והרב שער אפרים הקשה מהא דכ"ג שאירס אלמנה בהיותו הדיוט למ"ש הרא"ש פ "ק דחולין דמאי דבעי ר' ירמי' התם בדף י"ז אברי בשר נחירה שהכניסו עמהם לארץ מהו נפקא מינה לאדם שאסר עצמו באחד מן המינין מזמן ידוע ואילך וכשהגיע הזמן היה לו מאותו המין שהיה אוכל והולך עד שהגיע הזמן אם מותר לאכול הנותר, אי נמי כגון שרצו ב"ד לאסור דבר אחד אם אסור מה שיש לו מאותו המין, ואמאי לא פשיט דהואיל ואשתרי אשתרי מהא דכ"ג, ותירץ הר' ז"ל דשאני ההיא דכ"ג ונדונו דאחר הגזרה אדם זה היה מותר, מה שאין כן בההיא דהרא"ש דכשגזרו מספקא לן אם חל על אלו אם לאו, ובשו"ת בית שלמה כתב המגיה וכן בשו"ת צרור הכסף סי' ג' דשאני גבי כהן שאירס האלמנה האיסור היה בעולם וזה לא היה כ"ג ואי לאו קרא דיקח אשה היה אסור לכנוס אבל בההיא דהרא"ש האיסור ליתא בעולם.

וכיוצאבה שמעתי שהקשה התייר הגדול הרב מהר"ר אברהם רוזאניס הזקן כפי דעת הרמב"ן דמיתת רחל אמנו מפני שבא יעקב אבינו ע"ה לארץ אמאי לא פשיט הש"ס לבעיית ר' ירמיה לאיסורא, ופריק לה הרב מהר"ר יעקב ששון דהתם גבי יעקב הן בעודנו יעקב שלימא בח"ל הרי יצחק אע"ה בארץ מקיים התורה ואסירן ליה שתי אחיות והאיסור ישנו בעולם לא כן באברי בשר נחירה ונפקותא דהרא"ש דאכתי לא איתסר לשום אדם בעולם, זהו תורף דבריהם ועיין מאי דכתיבנא בעניותין בס' הקטן פתח עינים בשבת דף נ"ה. ולפום הני שינויי מפורש יוצא דבנדון הרב שער אפרים אסור להק"ק שיהיה רב עליהם האי גברא רבה כי קרו"ב הוא, וכן כתב מורי הרב זלה"ה בשו"ת נחפה בכסף א"ח סימן ג' ע"ש, והשתא נובין ונדון בנדון שלפנינו דלדעת הטור בי"ד סי' ר"מ דאם האב רשע אין הבן מחוייב בכבודו א"כ אברהם אע"ה בצאתו מחרן כיון דאביו רשע היה פטור מכבוד אב ואם, אבל לימים עוד שתרח עשה תשובה כמשז"ל (בר"ר פ' ל"ח) באנו לבית הספק אי אברהם חייב בכבוד או"א שכן ראוי להיות חוזר למקום אביו לכבדו, או דילמא כיון דבשעה שנפרד ממנו היה רשע מקיש הויה ליציאה והואיל ואשתרי אשתרי, והנה לתירוץ הרב מהר"י ששון ודעמיה כיון דעדיין לא היה בעולם מצות כבוד אב ואם ואין מי שנצטוה בה מעולם וקודם שקבל א"א ע"ה על עצמו לקיים התורה היה אביו רשע נמצא שלא חלה עליו המצוה עדיין ולדידיה אף שיעשה תרח תשובה אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ופטור מכבוד או"א, ואף דמספקא לן באברי בשר נחירה הא אשכחן דעת גדול אחד הביאו הרב תרומת הדשן סי' רפ"א דנקטינן לקולא וכמ"ש בס' אורח מישור בי"ד סי' רי"ח, אבל לאדם אחר דאתרמי ליה כאברהם דאביו היה רשע ושוב עשה תשובה לא אמרינן ביה הואיל ואשתרי אשתרי, כיון דהמצוה כבר ישנה בעולם ואף דכשבא לכלל חיוב מצות כבוד או"א אביו היה רשע ונפטר מ"מ כשעשה תשובה אח"ך חל עליו מצות כבוד או"א וחייב לכבדו דהשתא אביו הוא צדיק ומצוה בו לכבדו וכל זה לשיטת הרב מהר"י ששון וסיעתו הנז', אבל לפי חילוק הרב שער אפרים שחילק דכיון דאחר הגזרה אדם זה הותר עוד כל ימי הארץ היתרא הוא לגביה, לפ"ז יש ללמוד דאברהם וכל דכוותיה ועד אחרן מי שאביו רשע מעיקרא אף דבתר הכי עשה תשובה לא מחייב לכבדו דהואיל ואשתרי אשתרי ופטיר ועטיר דאחר שהמצוה היתה בעולם אדם זה הותר, ולפי מה שחילק מורי הרב זלה"ה בספרו הבהיר נחפה בכסף בשו"ת א"ח סי' ו' דשאני ההיא דכהן שאירס האלמנה ודכוותא דהאיסור ודאי משא"כ גבי אברי בשר נחירה ודכוותא מספקא לן אי אסיר אי לא, א"כ בא ולמד בנדון זה דכבוד או"א דאברהם אבינו ע"ה נמי היה אסור כיון דהמצוה ודאי ולא אמרינן בכה"ג הואיל ואשתרי אשתרי, הא למדת שנדון שלנו דכבוד אב ואם אשתני דינה לפי כל חילוק מחילוקים האמורים.

מעתהנבא לביאור המאמר הנז' וז"ש בתחילה אתה דורש הרשעים בחייהם קרויים מתים כלומר מריש הוה אמינא ביציאת צדיק אברהם אבינו מן המקום דפטור הוא מכבוד או"א דכשיצא היה רשע ופטור מכבוד או"א כסברת הטור וסיעתו, אבל לפי שהיה מתפחד אברהם אבינו ואומר אצא ויהיו מחללין וכו' כלומר אצא בהתר דהשתא רשע אך משתכל הוית דיעשה תשובה אח"ך, וא"כ יהיו מחללין שם שמים ואומרים הניח אביו והלך, דייקא שכבר הניח והלך זה ימים אבל כשעשה תשובה מי פטרו והיה מתפחד אברהם אבינו שמא דכשהמצוה ודאי לא אמרינן הואיל ואשתרי על דרך שחילק מורי הרב זלה"ה דכשהאיסור ודאי לא אמרינן הואיל ואשתרי כאמור ולפי סברא זו אף שיצא בהיתר מחוייב כשעשה תשובה לחזור לכבדו, על כן בא האלהים ויאמר אליו לך אני פוטר מכבוד או"א לגמרי וקפסיק ותני דפוטרו אף שעשה תשובה דהעיקר הוא דבכגון זו אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי ומה שהמצוה או האיסור ודאי אינו מעכב לאפוקי מכלל כיון דאשתרי אשתרי דבין שהוא ודאי בין שהוא ספק לא פלוג ושפיר אמרינן הואיל ואשתרי ודלא כחילוק מורי הרב זלה"ה, ומשום דמקום יש בראש לומר כמו שחילק הרב שער אפרים דאם הותר אחר שהגזרה בעולם אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי וה"ה לצדיק בן רשע דאף אם אביו עשה תשובה יש לומר דפטור, לזה אמר ואין אני פוטר לאחר להורות נתן דקושטא דדינא כחילוק הרב מהר"י ששון וסיעתו דדוקא אם האיסור אינו בעולם אמרינן דמותר ונקטינן לקולא, וא"כ הכא לך אני פוטר שעדיין המצוה אינה בעולם אבל לאחר יהיה מי שיהיה איני פוטר דאם עשה תשובה לא הותר וחייב לכבדו כיון דהמצוה כבר היתה בעולם, ומשום דעדיין יש לבעל דין לחלוק ולומר דהא דאמור הואיל ואשתרי אשתרי היינו דוקא במילי דאיסורי אבל במצוות עשה לא אמרינן הכי ואם בזמן אחד פטור בהסתלק סיבת הפטור חיובא רמיא לקיים המצוה, ואם כן הכא דעסקינן במצות כבוד אב ואם שהוא מ"ע אין לומר הואיל ואשתרי לזה אמר ולא עוד אלא שאני מקדים מיתתו ליציאתך והו"ל כההיא דכ"ג דאתא קרא לפוטרו ושרי לכנוס גם בזה שאני מקדים אתא קרא להכי לפטור לאברהם אע"ה ותו לא מידי.

ובזהנבא להבין הכתוב דיש כמה טעמים לפטור לאאע"ה מכבוד אב ואם אך לא יבצר לפקפק באלו הטעמים ולכך הכתוב קורא ופושט כל הצדדין וטעמי לפטורא, הלא מראש איכא טעמא רבא לפטור אאע"ה מכבוד או"א אמטול כי הולך הוא לארץ ישראל וכתב הרב המבי"ט בראשון סי' קל"ט שההולך לא"י לית ליה לחוש לכבוד או"א ופטור, וז"ש לך לך מארצ"ך מסיבת ארצך שאתה הולך לא"י ופטור אתה, ואם נפשך לומר דהאי טעמא לא לעזר ולא להועיל דהרי סמא בידיה דשניהם יעלו לא"י כנפש האב וכנפש הבן וילכו שניהם יחדיו וכמ"ש הרב המבי"ט שם דשניהם יכולין לעלות ונמצאו שתי המצות קיימות ישיבת ארץ ישראל וכבוד או"א, לזה אמר וממולדת"ך פי' דקיי"ל (יבמות דף כ"ב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי ואברהם תחילה לגרים ואין לו עסק עם תרח, וז"ש וממולדתך מסיבה שנולדת מחדש כשנתגיירת אתה פטור מכבוד או"א, וכי תימא דמדרבנן מיהא חייב הגר בכבוד או"א כדי שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה וכמ"ש הרמב"ם פ"ה דממרים דין י"א, לזה אמר ומבית אביך זה עכו"ם כמו שדרשו רז"ל בתנחומא כלומר שתרח עובד עכו"ם והוא רשע ופטור אתה מלכבדו כמ"ש הטור, אמנם משום דהא מילתא במחלוקת היא שנויה ולדעת הרמב"ם הבן חייב בכבוד אביו רשע ונמצא דיש סברא לחייבו אף אם אביו רשע, לז"א ואעשך לגוי גדול ואמרו רז"ל בבראשית רבה (פל"ט) אני עושה אותך בריה חדשה ואת פרה ורבה וכיון שהוא בריה חדשה אמר ה' אליו בני אתה ואינו בן תרח וא"כ אינו חייב לכבדו, ויען עדיין יש פתחון פה לערער על אברהם חסידא זיוה והודה דכל הני טעמי אינם אלא לפטורא אבל ודאי שאם יוליך תרח עמו ויכבדהו למצוה תחשב לו אז יאמרו בגויים איה איפה תפארתך היה לך למעבד טצדקי להביא אביך בארץ כנען ולכבדו והיית נקי לעיני העכו"ם, לז"א ואברכך בממון ואגדל"ה שמך שיצא לך מוניטון כמ"ש בב"ר (שם) וכתב הרב יפה תואר דדייק מדכתיב ואגדלה שמך, והרי כתב מור"ם בי"ד סי' ר"מ שאם הבן גדול ואביו אינו דש בעירו יש לחוש לביזוי וצריך להתרחק זה מזה כמו שעשה מהר"ם, וא"כ גם אתה יתגדל שמך יתר מאד ויצא לך מוניטון צריך להתרחק ואתה פטיר ועטיר מכל ערורי וכל לשון תקום אתך הבל יפצה כלא חשיב.

אויאמר ונקדים הא דאתמר בי מדרשא במדבר רבה פרשה י"א לגוי גדול אמר אברהם לפניו רבונו של עולם מנח לא העמדת שבעים אומות א"ל אותה אומה שכתוב בה ומי גוי גדול אני מעמידה ממך אמר ר' פנחס הכהן בר חמא אימתי עשה הקב"ה אברהם לגוי גדול משיצאו ישראל ממצרים ובאו לסיני וקבלו התורה והגיעו לארץ ישראל וכו' דבר אחר לגוי גדול שאתן לבניך את התורה וממנה יקראו גוי גדול שנאמר רק עם חכם ונבון. ולהבין זה המאמר הדק היטב אמרתי אקדמה מאמרם בויקרא רבה פרשה ד' א"ר אלעשא שאל עכו"ם אחד את רבי יהושע בן קרחה כתוב בתורתכם אחרי רבים להטות אנו מרובין מכם מפני מה אין אתם משוין עמנו בעכו"ם וכו' א"ל בעשו כתיב ביה שש נפשות וכו' וביעקב ע' נפש וכו' עשו שעובד לאלוהות הרבה כתיב ביה נפשות הרבה אבל יעקב שעובד לאלוה אחד כתיב בו נפש אחד, והרגיל בספרן של צדיקים יש בו ידיעה קדמא ואתיא הרבה תשובות לשאלת המין זה יצא ראשונה כתבו ז"ל כמ"ש פ"ק דיבמות (דף י"ד.) ולמ"ד עשו בית שמאי כדבריהם הכתיב אחרי רבים להטות הני מילי היכא דכי הדדי נינהו ב"ש מחדדי טפי, למדנו דהיכא דצד אחד חכים יתקרי ומחדדי טפי מהצד שכנגדו בטלה טענת רובא דחכמתם משוי להו כי הדדי או אפילו רובא, וזאת שנית למדין וה"ן משיבין דקיי"ל (כתובות דף ט"ו.) כל קבוע כמחצה על מחצה דמי ואנן בדידן בית ישראל יושבין על אדמתם בחצריהם ובטירותם קביעי וקיימי בטיל לגבייהו טענת רובא, ועוד בה שלישיה והיתה לבער טענת המין במ"ש מהרימ"ט א"ה סי' כ"ז דחזקה הבאה מכח הסברא מפקא מידי רובא, וזו תשובה נצחת שהשיב גדול דורנו הרב מהר"י הכהן לשאלת המין הנז' דלגבי רובא דעכו"ם אית לן חזקה אלימתא כי אין אלוה מבלעדי ה' מכח סברא מהאותות והמופתים אשר שמענו ונדעם ביציאת מצרים וקריעת ים סוף ומעמד הר סיני וכהנה וכהנה רבו גבורותיו ונוראותיו עזוזו ונפלאותיו, ואין לך סברא אלימתא יותר מזה ויכולה היא שתגן דהרוב נגדה קש נדף. אמור מעתה כלפי כי אמר אלהים אל אברהם לך לך מארצך ומבית אביך זו עכו"ם כדדרוש בתנחומא, פתח פתוח מצא אברהם אבינו למען דעת בירורן של דברים הי ניהו טעמא דמפקא מידי רובא כי כל עכו"ם לא ידעו את ה' ורובא דרובא נינהו והוא הדבר אשר דיבר ומנח לא העמדת ע' אומות והוו רבים והי ניהו טעם כעיקר בחלקו"ת ישית יוצר בראשית בין רוב זה לרובא דעלמא ולהתלמד מפי עליון, לדעת טעם עיקרי שאול שאל, על כן היה דבר ה' אל אברהם במחזה תבר גזיזי וקרא זה אותה אומה שכתוב בה לגוי גדול אני מעמיד ממך, כלומר רמז לו דבהך קרא כתיב אשר לו אלהים קרובים בלשון יחיד אשר לו אלהים והיה טעמו כטעם לצ"ד שהם עובדים לאלוה אחד והעכו"ם כל אחד לעכו"ם א' כדטעים ר' יהושע בן קרחה כשהיה אותו המי"ן לפניו וכלומר הן ישראל רוב נגד כל אחד, ור' פנחס הכהן בא ללמד כי ה' אמר אליו טעמא רבא כטעמיה דהרב מהר"י הכהן וכה אמר אימתי עשה הקב"ה לאברהם לגוי גדול דאקרי גדול כלפי העכו"ם ורובא דידהו מגן שויא כלפי לי"א משיצאו ממצרים וקבלו התורה דנתפרסם בעולם לכל האותות והמופתים והיד החזקה והויא חזקה אלימתא מכח הסברא שרירא וקיימת גלויה ומפורסמת דחזקה זו אלימא מרובא וגם הגיעו ישראל לארץ והיו קבועים בארץ דכל קבוע לא אזלינן בתר רובא אז נעשו גוי גדול וטענת עכו"ם שהם רבים בטלה היא מבוטלת וכל זה רמז אליו הוא יתברך באומרו ואעשך לגוי גדול, והדבר אחר נתן טעם לשבח דעתידין לקבל התורה מחכימת פתי וממנה יקראו גוי גדול שנאמר רק עם חכם ונבון הכונה דפירוש הכתוב רק עם הן בעוד שאתם המעט מכל העמים וז"ש ר"ק עם דאכין ורקין מעוטין, בהיותו חכם ונבון אזדא ליה מיעוטא דעל ידי חכמתם קראו בשמותם הגוי הגדול הזה דחכמתם משוי להו רבי' וכל דמחדדי טפי אין רבים חשובים כנגדם דהם רבים באיכות כאותה שאמרו גבי ב"ש, ולפי שכל זה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה הם תשובות בדבר כלפי ישראל ואכתי יש קצת להרהר ח"ו על אברהם עצמו דיחיד בדורו הוה, לז"א ואגדלה שמך והיה ברכה ואמרו בתנחומא ואברכך שאני בכבודי מברכך ואגדלה שמך שמך מתגדל בעולם והיה ברכה ברכתך קודמת לברכתי בתחילהמגן אברהם ואח"ך מחיה המתים ואחר כל השבח הזה א"כ הוה ליה אברהם אע"ה חשוב ואפילו באלף לא בטיל וכל הגוים כאין נגדו וליתא לטענת רובא כל לגביה דידיה.

ולפיזה דדרשו רז"ל ואברכך שאני בכבודי מכבדך אפשר לפרש הכתוב כמה שאז"ל דכשהקב"ה כביכול עושה הדין בעצמו יש כבוד לנשפט שכביכול נטפל לעשות בו משפט אך מצד אחר רע לו מאד דכשהדין הוא על יד הקב"ה הוא דין חזק ומשפט חרוץ כאשר עין בעין יראה הרואה להרב פרשת דרכים אשר העלה ואשר הביא מרז"ל ע"ש באורך, וכללא הוא (סוטה דף י"א.) מרובה מדה טובה ממדת פורענות ומאחר שכן הרי הוא כמבוא"ר דכשהקב"ה בעצמו מטיב ועושה לאדם טובה אז היא טובה כפולה ומכופלת מאד שהוא כבוד גדול לאדם שכביכול הוא בעצמו עושה לו טובה וגם הטובה עצמה היא טובה גדולה מאד, וז"ש ואברכך אני בכבודי כמשז"ל ומזה נמשך ואגדלה שמך שזה כבוד גדול לך שאני בכבודי מברכך וכלם שבח יתנו למעלתך והיה ברכה שתהיה ברכה שלמה וזאת הברכה ברכת ה' שראויה ליקרא ברכה ותהיה כלי מחזיק ברכה, ובמאמר הנז' אפשר לפרש במ"ש בבתרא (דף קי"ט:) הלכתא חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב והלכתא אין חולקין הא דפליג ליה רביה יקרא הא דלא פליג ליה רביה יקרא, וז"ש אני בכבודי מברכך ופליגנא לך יקרא ובזה ואגדלה שמך ששמך יתגדל וחולקין לך כבוד ולפי שזה שאני מברכך הוא נעלם לזה והיה ברכה ברכתך קודמת וכו' ויתפרסם דפליגנא לך יקרא ורבו יתירה הוספת לך.

אויראה שכונת הכתוב בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא (מו"ק דף כ"ח.) וכתב הרשב"א בתשובה סימן קמ"ח דצבור ומלך משתנה המזל, גם אמרו בקדושין דף ע' קשים גרים לישראל כספחת, ופירש רש"י שמביאין פורענות וכו'. והתוספות פירשו שמוזהרים שלא להונות אותם ואי אפשר שלא יצערום א"נ שעל ידי הגרים ישראל בגלות וכו' ע"ש, וז"ש ואעשך לגוי גדול שתפרה ותרבה ואברכך בממון וכי תימא בני ומזוני במזלא תליין לז"א ואגדלה שמך ויצא לך מוניטון שתהיה מלך ומלך כרבים דמי ומשתנה המזל, והשתא שאני מבטיחך כי מלוך תמלוך ברוב עושר וכבוד לא יעלה על דעתך שלא לקבל גרים כשם שלא קבלו גרים בימי דוד ובימי שלמה אלא והיה בריכה כמשז"ל מה בריכה זו מטהרת וכו' כמשז"ל כאשר הלא מראש דברתי, וכי תימא קשים גרים כספחת ומביאין פורענות כדפירש רש"י לז"א ואברכה מברכיך מלבד שלא יבא לך פורענות אלא יברכוך ואני אברכם, וכלפי מה שפירשו התוס' שאי אפשר שלא יצערום ומוזהרים שלא להונותם לז"א ומקללך אאור אל תחוש שאף אם יקללוך אאור וכל ביש לא ימטי לך מינייהו, וכדי שלא יאמר אותו צדיק אפשר שמסיבת הגרים אצטרך ללכת בגלות כמו שכתבו התוספות לגבי ישראל, לזה אמר ונברכו בך כל משפחות האדמה הם יבואו אליך מקצוי ארץ וים רחוקים ולא תצטרך ללכת בגלות בשבילם באופן שכל רעה הנמשכת מן הגרים לא תאונה אליך רעה כלל.

א"נאפשר לפרש ונקדים משז"ל בילקוט (רמז ס"ג) אני עושה אותך כ"ג כאדם הראשון שנאמר ואעשך לגוי גדול וכתיב והכהן הגדול מאחיו ואמרי ביבמות דף ס"ד אברהם ושרה טומטומין היו ופסק הרמב"ם בה' ביאת מקדש (פ"ז ה"ח) דטומטום כהן פסול, עוד נקדים מ"ש פ"ק דמגילה (דף ט"ו.) לעולם אל תהי ברכת הדיוט קלה בעיניך שהרי שני גדולי הדור נתברכו משני הדיוטות ונתקיימה ברכתן, והקשה מהר"י פינטו מאותה שאמרו (בר"ר פ"ס) דרבקה היתה עקרה כדי שלא יאמר לבן שברכתו עשתה פירות וחילק דכשהמתברך גדול וכלי מחזיק ברכה כדוד ודניאל אשר מפורסם יקר תפארת חשיבותם בשמים וארץ אז מתקיימת ברכת הדיוט דאיך ישא פניו לומר דברכתו עשתה פירות דייקא נמי דקאמר שהרי שני גדולי הדור וכו' אך רבקה נערה קטנה אם תיכף ניתן לה הריון היה לבן תולה בברכתו, ועתה נבא לביאור הכתובים, ואעשך שאעשה אותך בריה חדשה כמשז"ל כי זאת לפנים היית טומטום ותבנה ותכונן כאחד האדם שלם ואז לגוי גדול שתהיה כהן גדול כמשז"ל דכשהיית טומטום אתה פסול לכהונה אבל ואעשך בריה חדשה ותהיה כשר לגוי גדול תשמש בכהונה גדולה, וכלפי אשר חכמים הגידו (יומא דף י"ט.) והכהן הגדול מאחיו גדלהו משל אחיו דצריך שיהיה עשיר ומדתו של אברהם אע"ה שונא מתנות לז"א ואברכך בממון אני אברכך ותהיה גדול בעושר ואגדלה שמך שיצא לך מוניטון ותהיה מלך כמשז"ל, וזה טובה כפולה להיות מלך וכ"ג דהוא דבר רחוק כמ"ש בזהר ונמצא בידו כתר כהונה וכתר מלכות והיה ברכה רמז לכתר שם טוב כמשז"ל והיה בריכה מה בריכה זו מטהרת הטמאים אף אתה מקרב הרחוקים אליך גויים יבואו מאפסי ארץ כי שמך גדול, ואחר כל השבח הזה ואברכה מברכיך סתם אף הדיוטות דכל הברכות יתקיימו דכיון שאתה גדול וברוך אין לחוש שיאמרו ברכתנו עשתה פירות דגדול הנאמר באברהם ומי שם פה לומר ברכתי עשתה פירות ויתקיים הכל ונמצאו כל ההבטחות ויעודים הללו קשורים בקשר אמיץ והם נמשכים זה אחר זה כמבואר.

נמשךלמה שאמרנו שאברהם אע"ה היה כ"ג נבא להבין מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ג) הרימותי ידי ר' יהודה אמר עשאן תרומה ור' נחמיא אמר עשאן שבועה ורבנן אמרי עשאן שירה המד"א זה אלי וארוממנהו, וניחזי אנן במאי פליגי, ויתכן דפלוגתייהו בביאור הכתוב דכתיב ויתן לו מעשר מכל כי מצינו שלש שיטות בדבר, זה יצא ראשונה רש"י ז"ל פירש ויתן לו אברהם למלכי צדק מעשר מכל וזהו דעת הראב"ד פ"ט דמלכים שעל מ"ש הרמב"ם אברהם נצטוה במילה והוא התפלל שחרית השיגו הראב"ד היה ראוי לומר התפלל שחרית והפריש מעשר והיינו דסבר כרש"י דאברהם נתן מעשר למלכי צדק, אבל הרב חזקוני פירש ויתן מלכי צדק לאברהם מעשר מכל שאברהם היה כ"ג כמדובר, ואפשר דטעם הרמב"ם שכתב ויצחק הפריש מעשר ולא ייחס הפרשת מעשר אלא ליצחק משום דהא דכתיב ויתן לו מעשר מכל לא ברירא לן מי נתן למי דיש לפרש ויתן אברהם או ויתן מלכי צדק ולהכי נקט יצחק שהוא מבורר, ועוד בה שלישיה אמרו במדרש הנעלם הובא בילקוט ראובני הקב"ה נתן לו מעשר אות מתחת כסא כבודו ועשה עטרה על הנשמה והיא ה' ומכל הוא השכינה, אמור מעתה היינו פלוגתא דר' יהודה ור' נחמיא ורבנן ונמשך מזה פלוגתייהו בפירוש הרימותי דר' יהודה סבר כרש"י והראב"ד דפירוש ויתן לו מעשר מכל היינו שאברהם נתן למלכי צדק ומזה בא לפרש הרימותי עשאן תרומה כי הוא המרים והמפריש, ור' נחמיא סבר כדעת הרב חזקוני דמלכי צדק נתן לאברהם שהיה כ"ג ואמטו להכי פירש הרימותי עשאן שבועה, ורבנן עמדו בסוד ה' כמדרש הנעלם שהקב"ה נתן לו מעשר ומשום הכי דרשו עשאן שירה המד"א זה אלי ואנוהו כמו שפירש הרמ"ע דפירוש ואנוהו היינו ואהיה נוה שלו משכן לשכינה ואז וארוממנהו בקול רנה ושירי זמרה.

אויאמר במאי דקיי"ל בח"מ סי' קפ"א שיירא שעמד עליה גייס אין יכולים להציל כלל לעצמו וביכולין להציל על ידי הדחק אמר פליג לא אמר לא פליג, והרבה מן המפרשים פירשו הני קראי בדין זה, ואנן בדידן עלי בא"ר מאמרין וידוע דהיכא דליכא עדים אי אמר המרדכי סבר דנאמן בשבועה אך בעל התרומות סבר דלא מהימן בשבועה כמבואר בכנסת הגדולה שם, ואפשר דר' נחמיא סבר דמלחמת המלכים הללו מדיינין כיכולין להציל על ידי הדחק דמי ודינא הוא דאמר פליג ומהימן בשבועה ולזה סבר דעשאן שבועה דכדי שלא יאמר מלך סדום שלא אמר לעצמי ומן הדין הוא מחזיר וההולכים עמו אין נאמנין דנוגעין בדבר, לז"א הרימותי שנשבע שהכל הציל לעצמו ועם כל זה אם מחוט וכו' כדי שלא תאמר אני העשרתי, ור' יהודה סבר כבעה"ת דלא מהני שבועה ומשום הכי פירש הרימותי עשאן תרומה כהקדש דלא מהימן בשבועה, ורבנן סברי דהכא אין יכולין להציל כלל וגם אברהם הוא היודע דלית בחיליה כלל לולי ה' שהיה לו לזה עשאן שירה שר בשירים ופיו מלא תהלות לאל המושעות.

ועתהאבא לפרש הכתובים הללו בס"ד, ונקדים מ"ש בירושלמי פ' אלו דברים (ברכות פ"ח ה"ה) דהמשתמש בכהן מעל ורבינו פטר הביאו המרדכי פ' הנזיקין סבר דאם מחל הכהן שרי וכן פסק מור"ם בהגהה א"ח סי' קכ"ח (סמ"ה), ואולם אנא נפשאי כתבית בעניותין בקונטרס שיורי ברכה שם דרבים מגדולי הפוסקים פליגי על רבינו פטר, והרב מגן אברהם כתב שם דמצי מחיל דבפ' הזרוע (קל"ג.)שרבא היה לו עבד כהן ורפ"ב דקמא (דף כ'.) היה משמש ברב חסדא שהיה כהן וכתב עליו בס' יד אהרן דכפי דעתו שהבין דא"ל לשמעיה היינו לשמעיה דרבא אינה ראיה דרבא נמי כהן היה וכמ"ש רש"י, ואין ספק שלא ראה דברי רש"י שכתב לשמעיה דבעל הבית והיה נותן מתנות לשמעיה, ומכאן יש ראיה שהרי הבע"ה היה ישראל גם מ"ש שרב חסדא היה משמש לרבא וכו' נתחלף לו רבא במקום רמי בר חמא עכ"ל, ומה שהקשה עליו דרבא נמי כהן היה כמ"ש רש"י לק"מ דנהי דרש"י כתב שם דרבא כהן אך התוספות שם ובכמה דוכתי הוכיחו דרבא חבריה דאביי לאו כהן ולא עוד אלא דרש"י עצמו מחלפא שיטתיה שכתב בר"ה דף י"ח ע"א ובשחיטת חולין פרק הזרוע אשכחן דרבא לאו כהן הוא, עיניך הרואות דלהתוס' פשיטא להו דלאו כהן ורש"י שינה את טעמו מר"ה לפ' הזרוע וא"כ הרב מגן אברהם נקיט כשיטת התוס' ורש"י בר"ה וכבר ידוע דהוא מקצר ביותר ויהי הקצ"ר אמיץ, גם מ"ש דנתחלף לו רבא במקום רמי בר חמא עמו הסליחה דלשון מגן אברהם בנסחא שלפני הוא כמו שהבאתי וכונתו דהיה משתמש ברב חסדא שהיה כהן ולא הזכיר מי היה משתמש ולישנא קייטא הוא, והרגיל בלשון מגן אברהם ידע שפיר כמה קצרן הוא, ושני ראיות אלו דפ' הזרוע ופ"ב דקמא שהביא הרב מגן אברהם של כת הקודמין הם והמה בכתובים בהגהות מיימוניות פ"ג דעבדים (ה"ח), והרב משנה למלך שם לא זכר דברי המרדכי פ' הנזיקין כלל וכבר בעניותנו עמדנו על דבריו שם בקנטרס הנז', ובזה נבא אל הביאור אל עמק שוה הוא עמק המלך ואמרו ז"ל (בר"ר פ' מ"ג) שהושוו כלם והמליכו לאברהם אע"ה, וזה כמערכה אל הדרוש שראינו דמלכי צדק היה מלך שלם ומלך שמחל אין כבודו מחול וגם היה כהן דאין כבודו מחול לדעת הפוסקים דפליגי על רבינו פטר, ועינינו הרואות דמלכי צדק עומד ומשמש לפני אברהם אע"ה בכבודו ובעצמו כפשט הכתוב דכתיב הוציא לחם ויין דמשמע שהוא המוציא ומשמש בסעודה ויקשה עלינו כי גדול כבודו מלך וכהן ואין כבודו מחול, לזה הקדים הכתוב אל עמק שוה הוא עמק המלך שכלם המליכו לאברהם אע"ה ונמצא כי הוא מלך על כל מלכי האדמה הפרטיים כמלכי צדק וחבירו כי כל חד מינייהו מולך אל עירו ואל שער מקומו אבל אברהם אע"ה המליכוהו על הכל וגדול כבודו על כלם, ומזה נמשך דמלכי צדק הוא שם בן נח כמשז"ל כהן גדול ומלך שלם הוא בעצמו שימש והוציא לחם ויין אף שהוא מלך והוא כהן ואין כבודו מחול מ"מ לגבי אברהם אע"ה לא חשיב ושרי לשמשו, ויברכהו ויאמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ וזה טעם אחר דכיון שהקנה שמים וארץ על ידי צדקתו זכות הוא לו לשמשו, והו"ל כמקבל פרס על שמושו דשרי כמ"ש הסמ"ג עשין פ"ג והט"ז על ר"ת שהניח הכהן לשמשו ע"ש בסי' קכ"ח וכמש"ל פ"ג דעבדים.

א"נאפשר במאי דנשאל הגאון מהר"ר דוד אופנהיים במי שנוהג להפריש מעשר ממה שמרויח והיה אך עסו"ק בעסק א' סחור"ה ונאוה והוצרך להוציא הוצאות עד שבא לידו אותו עסק והרויח ריוח גדול וביום בואו חשבון אי מצי לנכות ההוצאות שהוציא בשכר ספינות ופועלים וכיוצא על אותו עסק ושוב יפריש מעשר מהשאר, או דילמא כל היתר על הקרן מחייב לאפרושי מיניה מעשרו ואי אפשר לומר ונכ"ה ההוצאות, והרב ז"ל בתשובת"ו הרמתה באה ונהייתה בשו"ת חוות יאיר סי' רכ"ד פשיט מזרע הארץ ואייתי מתניתא בידיה סוגיית מנחות דף ע' ונדרים דף ז"ן ופלפל בחכמה, וכבר במקומו כתיבנא בעניותין דרך שקלא וטריא על דברי הרב הנז' וזו הלכה העלה שינכה יציאותיו ואת העודף מהריוח יפריש ממנו מעשרו, והרב חוות יאיר בתשובתו שם כתב דבמעשר זרע הארץ גזרת הכתוב מפני שכל גדול תבואה גדול נסיי לכן אף שהוציא כמה הוצאות חייב שאדם זורע סאה ומכניס כמה כורין מה שאין כן משא ומתן הוי איפכא מפני שהוא קר"ן הרבה וריוח מועט ואין לזה דמיון במשא ומתן, והרב שבות יעקב ח"ב סי' פ"ו חילק דאם נותן ההוצאה בדבר המצוי לקנות גם ההוצאה בכלל הקרן אבל מי שהוציא הוצאות על הספק אולי יזדמן לו ריוח ומתחילה מוציא הרבה על הספק כזורע דהוא דרך נס גם זה אינו מנכה מן ההוצאות, והנה אמרו ז"ל (נדרים דף ל"ב.) וירק את חניכיו שהוריקן בכסף וזהב כדי שילכו למלחמה ונמצא דאברהם אע"ה הוציא הוצאה רבה במלחמה זו, ובאנו לספק הנז' אם מנכה הוצאות ואח"ך מפריש מעשר, או דילמא לא ינכה ההוצאות וחייב להפריש מעשר מכל השלל כמות שהוא, לכן מלכי צדק הכהן החכם בחכמתו הוציא לחם ויין רמז לו דחייב לעשר מכל השלל מבלי שינכה ההוצאה כלל דומיא דדגן ותירוש דחייבים במעשר דבר תורה שאינו מנכה מהם ההוצאה ומוציא מעשר מכל הדגן והענבים כלם כמות שהם כמ"ש הרב מהר"ר [דוד] אופנהיים לחד טעמא דגבי מעשר זרע שהוא דאורייתא החמירו שלא ינכה מה שזרע, וכי היכא דלא נימא מה דמות יערוך לשלול שלל ולבוז בז ללחם ויין הלא מעשר כספים לכולי עלמא מדרבנן ויש מי שכתב דגם חיובא מדרבנן ליכא כמ"ש בתשובות הרבנים הנז' ולחם ויין חייבים במעשר מדאורייתא ודמיונו אינו עולה יפה, לז"א ברוך אל עליון אשר מגן צריך פירש שיחותיו כי לא על הלחם לבדו סמך ומתפתה מיינו אבל טעמו ונימוקו עמו דגם בנדון זה היה דרך נס וגם בתחילה נכנס על הספק ואלמלא עזר משדי לא עשה כלום, וז"ש ברוך אל עליון אשר מגן צריך בידך רצונו כי הוא הנלחם והגדיל לעשות פלאות כמ"ש ז"ל, וכיון שכן הוי כמ"ש הרב חוות יאיר והרב שבות יעקב דזרע הארץ הוא נס ועל הספק וגם נדון שלפנינו את הנ"ס למינהו ובספק גדול נכנס וצריך להפריש מעשר מכל דומיא דזרע הארץ, ואברהם אע"ה ידע מאי דמחוי ליה במחוג אף הוא ראה שהסכים להלכה ומילא שאלתו כהוגן וכן עשה ויתן לו מעשר מכ"ל דייקא מבלי ניכוי ההוצאות כי דינא קמשתעי מלכי צדק ודבריו אמת וצדק וזהו מעשר מכ"ל.

אויאמר מאי דקיי"ל בא"ה סי' ז"ך (ס"ט) דהאומרת הילך מנה ואתקדש אני לך אם הוא אדם חשוב דלקיחתו חשיבה נתינה מקודשת, ואפשר דכזאת וכזאת רמז מלכי צדק להורות גדולתו של אברהם דלקיחתו חשיבה מתנה והוא דקיי"ל (ברכות דף מ"ו.) בעל הבית בוצע ואורח מברך, ונתחכם מלכי צדק ואזיל בתר איפכא כאלו אברהם בעל הבית ואיהו ניהו דקא משתרשי ליה נגש והוא נהנה כאורח, וז"ש הוציא לחם ויין כדי שאברהם אע"ה יברך המוציא כמ"ש בס' אמרי נועם כדין בעה"ב, וכי תימא אברהם אוכל חולין בטהרה ולא מצי אכיל לז"א והוא כהן לאל עליון דמלכי צדק כהן טהר גברא והוא הלחם טהור הוא, ומלכי צדק עשה עצמו אורח דקביל הנאה מסעודת בעה"ב וצריך לברכו, וז"ש ויברכהו ויאמר וכו' הנה כי כן יבורך כמו שהאורח מברך שנהנה מבעה"ב גם מלכי צדק נהנה ויברכהו.

אויראה במאי דאמרינן פ' אין עומדין (דף ל"ב:) כהן שהרג את הנפש לא ישא את כפיו וכתב מרן בבית יוסף א"ח סי' קכ"ח בשם קצת פוסקים דדוקא במועד ומפורסם לכך, והשתא למאן דאמר כי אברהם אע"ה כבר היה כהן שא"ל ה' ואעשך לגוי גדול כ"ג כמש"ל יש מקום ערעור לפצה פה על כהונת א"א כיון שהרג כל האוכלוסין הללו, לכן בא מלכי צדק להוציא מלב הטועין והוציא לחם ויין שיברך אברהם המוציא כאמור ולהורות כי קדוש הוא ואיכא עשה וקדשתו לברך ראשון והוא אברהם כהן לאל עליון וכל מצוות כהונה הלא טוב אמנ"ה לו למנה, ולמען כי יסכר פי דוברי שקר הדוברות על צדיק עתק לערער על כהונת אברהם שהרג כמה נפשות אף הוא ביטל המעוררי"ן ופיו פתח בחכמה וכה אמר ברוך אברם לאל עליון קונה שמים וארץ בא ללמד דהא דכהן שהרג היינו במועד ומפורסם דוקא כמש"ל, ואלו אברהם אע"ה נודע בשערים אשר פרסם אלהותו יתברך וזה שמו אשר יקראו איש החסד, ועוד דאברהם אע"ה לא הרג כמ"ש מהר"ם אלשיך ברוממות אל מזמור ק"י רק הקב"ה הפילם חללים לפניו, וז"ש וברוך אל עליון אשר מגן צריך כלומר מאת ה' היתה זאת כי לא אדם הוא ואין כאן הרג את הנפש, וכלפי מ"ש התוספות ביבמות דף ז' לחד שינויא דכהן שהרג כשר לעבודה ולא ישא את כפיו דהרגו בידו ואין קטיגור ונשיאות כפים חמיר טפי לכן אברהם אע"ה אמר הרימותי ידי, כלומר אף אני אשא את כפי כי אין בי עון הרג את הנפש כמו שהסביר לעם מלכי צדק וזה רמז באומרו הרימותי ידי.

ובאופןאחר אפשר ונבין מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ג) ר' שמואל בר נחמני אמר הלכות כהונה גדולה גלה לו לחם זה לחם הפנים ויין אלו הנסכים ורבנן אמרי תורה גילה לו דכתיב לכו לחמו בלחמי, וכאן הבן שואל למען דעת במאי פליגי, והן קדם אציגה נא עמך מ"ש בנדרים דף ל"ב א"ר זכריה משום ר' ישמעאל בקש הקב"ה להוציא כהונה משם שנאמר והוא כהן לאל עליון כיון שהקדים ברכת אברהם לברכת המקום הוציאה מאברהם וכו' והיינו דכתיב והוא כהן לאל עליון הוא כהן ואין זרעו כהן, והעיני בשר לו אמ"ת מרגיש מאי קשיא ליה בכתוב דקאמר והיינו דכתיב, ויתכן במאי דכייל הרב ווי העמודים דף ז"ך דכל תיבה שתחילתה וי"ו דרשינן לה תרי זימני כגון ויתן לך שדרשו (בר"ר פ' ס"ו) יתן ויחזור ויתן הנה כי כן היינו דק"ל בהאי קרא מאי והוא בוי"ו הול"ל הוא כהן, והשתא דדריש דמשום דמלכי צדק הקדים ברכת אברהם ניטלה כהונה ממנו, קאמר והיינו דכתיב כלומר עתה תשכיל מאי דכתיב והוא כהן דדרשינן הוא והוא כלומר אברהם ומלכי צדק והקדים לאברהם מדה כנגד מדה וקדים אברהם שהוא עיקר ועמו טפילה מלכי צדק דמלכי צדק הוא כהן ואין זרעו כהן, ועמ"ש בספרי הקטן שער יוסף דף קי"ב גבי והוא אשה בבתוליה, עוד נקדים מ"ש ביומא דף י"ב אירע פסול בכ"ג ומינו אחר ראשון חוזר לעבודתו שני כל מצות כהונה עליו דברי ר"מ רבי יוסי אומר שני אינו ראוי לכ"ג משום איבה ולא לכהן הדיוט משום מעלין בקדש, ולפי מאי דדריש ר' ישמעאל דנטלה כהונה משם ונתמנה אברהם, באנו למחלוקת ר"מ ור' יוסי דיש לחוש לאיבה לדעת ר' יוסי ואברהם אע"ה לא מצי לשמש בכהונה עד שימות מלכי צדק כמ"ש שם ביומא, ואפשר דבהכי פליגי רשב"ן ורבנן דרשב"ן סבר כר' מאיר דשני כל מצות כהונה עליו ולכך מלכי צדק גופיה הלכות כהונה גדולה גילה לו כיון דמותר לשמש בכהונה, ורבנן סברי כר' יוסי דמשום איבה אינו ראוי וזה רמז לו מלכי צדק דתורה גילה לו כלומר כל עוד אשר נשמת רוח חיים באפיו אין לך להתעסק אלא בתורה והנח הכהונה דהלכה כר' יוסי דשני אינו ראוי.

ודרךאחר אפשר לומר במאי דחזיתיה למורינו הרב מהר"א יצחקי בתשובותיו זרע אברהם בח"מ סי' כ"א יצא לידון בדבר חדש משום יתובי דעתא דהרמב"ם בה' שגגות דאף לר' יוסי דשני אינו ראוי היינו דוקא כשעבר הראשון מחמת קרי דבעת ההיא יודע בעצמו דתיכף נטהר ועמד על כנו בהא סבר ר' יוסי דאיכא איבה, אבל מי שעבר מחמת מום ונתרפא אף ר' יוסי מודה דשני כל מצות כהונה עליו דבעת שעבר ראשון לא היה לשעה ע"ש באורך, ולפי זה הכא דניטלה כהונה משם לגמרי אף לר' יוסי כל מצות כהונה על אברהם אע"ה, ואפשר שזהו כונת הכתוב הוציא לחם ויין ולמדו הלכות כהונה גדולה, וכי תימא הא קיי"ל כר' יוסי דשני אינו ראוי, לז"א והוא מלכי צדק כהן ואין זרעו כהן וניטלה כהונה לגמרי ממנו וטעמא שהקדים ברכת אברהם ויברכהו ויאמר וכו' וא"כ הוה ליה כעבר מחמת מום דגם ר' יוסי מודה דשני כל מצות כהונה גדולה עליו, ובזה עצמו אפשר דפליגי רשב"ן ורבנן דכלהו סברי כר' יוסי דשני אינו ראוי משום איבה אך מר מחלק בין קרי למום כחילוק מורינו הרב והכא דמי לעבר מחמת מום דגם ר' יוסי סבר דשני מצות כהונה עליו ולכך הלכות כהונה גדולה גילה לו, ומר סבר דלא פלוג ובכל גוונא אף עבר מחמת מום שני אינו ראוי ומשו"ה סבר תורה גילה לו וללמד יצא דגם באופן זה שני אינו ראוי וכלך לתורה כי אין אתה יכול לשמש בכהונה.

ואיבעית אימא דלכולי עלמא קיי"ל כר' יוסי וסברי דבין עבר מחמת מום בין עבר מחמת קרי שני אינו ראוי משום איבה, רק בהא פליגי דהכא דלא ניטלה כהונה אלא מזרעו ומעולם מלכי צדק גופיה לא עבר כלל, מר סבר בהא דאיהו גופיה כהן ולא עבר כלל מודה ר' יוסי דשני כל מצות כהונה עליו וליכא איבה כי הן בעודנו חי הוא כהן ולא חיישינן לאיבה משום זרעו ומשום הכי דריש דהלכות כהונה גילה לו דראוי לכהונה ואין כאן איבה, ומר סבר דגם בהא איכא איבה דגם שהוא כהן זרעו חביב עליה ולכך דריש תורה גילה לו לומר שיעסוק בתורה ולא בכהונה, ובזה נבאר מאמרם ז"ל (בר"ר פ' נ"ה) קח נא את בנך את יחידך כלום יש קרבן בלא כהן כבר מניתיך אתה כהן לעולם, ואיכא למידק אברהם אע"ה ידע שפיר דניטלה כהונה משם וניתנה לו ומאי אמר כלום יש קרבן בלא כהן, אמנם ע"ף האמור יובן דגם שנתמנה אברהם אע"ה לכהן חש לאיבה וכדעת ר' יוסי דשני אינו ראוי ובחיי מלכי צדק ידיו אסורות, על כן תמה ואמר יש קרבן בלא כהן, ויאמר אליו ה' אתה כהן לעול"ם רמז חילוק מורינו הרב זרע אברהם כלומר מינוייך לא היה לשעה אלא הוא עבר לגמרי וזהו את"ה כהן לעול"ם והוא עבר לעולם ובזה לכולי עלמא שני כל מצות כהונה עליו והרי קרבן והרי כהן.

א"נאפשר במשז"ל והזכרנוהו לעיל דאברהם ושרה טומטומין היו ופסק הרמב"ם בעשירי דמעשה הקרבנות (ה"ט) דטומטום ספק ערל ואסור באכילת קדשים, וז"ש ומלכי צדק מלך שלם שנולד מהול כמשז"ל בב"ר מ"ג) הוציא לחם ויין מידי דשרי לזר ולא הוציא בשר זבחים, ונתן טעם והוא מלכי צדק כהן לאפוקי אברהם דליתיה באכילת קדשים ופסול ופסקו הרמב"ם פ"ז דביאת מקדש (ה"ח).

ועודיתכן לפרש כמ"ש בב"ר והזכרנוהו לעיל אל עמק שוה ר' ברכיה ור' חנינא בשם ר' שמואל בר נחמני ששם הושוו כל אומות העולם וכו' א"ל מלך אתה עלינו אמר להם אל יחסר העולם מלכו, ובסנהדרין (דף ך':) סבר ר' יוסי דכל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו והקשו התוספות דאמאי נענש אחאב ותירצו דבפ' מלך כתיב יקח ונתן לעבדיו ולא לעצמו, והשתא דאתו כולי עלמא והמליכוהו לאברהם אם כן הוא מותר בכל האמור בפרשתו של מלך, אבל כבר כתבו התוס' דהיינו לעבדיו ולא לו, וגם האמור בפרשה הם שדות ולדעת הרמב"ם פ"ד דמלכים (ה"ו) אינו לוקח כי אם הפירות וכמ"ש הרב לחם משנה שם, וז"ש מלך סדום הרכוש קח לך כלומר הרכוש לאפוקי שדות או פירות דיש רשות למלך ליקח וא"כ זה הרכוש מתורת מלך אין לך שום זכות ולכן אני אומר הרכוש קח לך ותקנה אותו דקיחה איקרי קנין ואתה כאיניש דעלמא, ועוד רמז חילוק התוס' דזהו לעבדיו ולא לו, וז"ש קח לך כלומר כיון שהוא לך ולא לעבדיך דין הדיוט שיקנה אותו בדרכי ההקנאות ולמלך ה"ן שוה ולז"א קח לך ולא מצית לקחתו מחק המלכים, ואברהם אע"ה לפי רוב הענוה הש"ב ישי"ב לו הרימותי ידי כלומר כבר סלקתי ידי מדבר המלוכה ולא קבילית עלי אנא דאמרי אל יחסר העולם מלכו וז"ש הרימותי ידי אל ה' אל עליון כי לו נאה המלוכה ונחנו מה, ואתה דע לך אם מחוט מהשלל ואם אקח מחדש מדינא דמלכותא מכל אשר לך, בלעדי רק אשר אכלו הנערים וכו' יקחו חלקם דייקא ולא מדין עבדי המלך.

ורוחאחרת אתי בביאור הכתוב הנז' ואשימה עיני במאמרם ז"ל פ"ג דנדרים (דף ל"ב.) וירק את חניכיו שהוריקן בתורה, גם נבין משז"ל בב"ר ודזכרנוהו לעיל ר' נחמיא אמר הוא הוריק פנים כנגדן אמר אצא ואפול על קדושת ה', ולכאורה יפלא על האנשים האלה שלמים ילידי בית אברהם מה טעם לא היו רוצים ללכת עמו, ועוד באיזה טעם נצחם שישמעו לקולו, ותו מה הלשון אצא ואפול דתיבת אצא מיותרת, ואפשר בהקדם מ"ש הרא"ם בתוספותיו הביא מהר"ש אלגאזי בס' יבין שמועה כלל תנ"ד דאי בעידן דמעקר לאו מקיים העשה אתי עשה ודחי לא תעשה ועשה, וכבר הקשה עליו הרב הנז' מסוגיות הש"ס, וגם פשטן של דברי הראשונים הפך הרא"ם ובפרט דברי הריטב"א שהביא הרב הנז' כלל רי"ג ע"ש, עוד הביא הרב הנז' כלל רט"ו מחלוקת הרב המגיד והר"ן דהרב המגיד סבר דבעינן דבעידן דמעקר לאו ממש מקיים העשה לאפוקי אם אבידה בסוף בית הקברות דהכהן בעת שנכנס לבית הקברות מעקר לאו ואינו מקיים העשה עד לאחר זמן, והר"ן סבר דכיון דהוא צורך העשה מיקרי בעידן והראיה ממילה בצרעת דמל ולא פרע כאלו לא מל וכו' ע"ש, ונודע דזמן מלחמת אברהם עם המלכים היתה בליל פסח כמשז"ל ואיכא עשה דקדושת ה' כמו שאמר אברהם אע"ה וכמשז"ל בילקוט פ' בשלח על פסוק וברוב גאונך, ובי"ט איכא עשה ולא תעשה, אם כן איפה אפשר דאברהם אבינו וילידי ביתו הוו פליגי בפלוגתא דרבוואתא וילידי ביתו שהיו צדיקים כמשז"ל, ותופסי התורה תלמידיו של אברהם אע"ה לא היו רוצים לצאת עם אברהם אע"ה חדא משום דאיסור תחומין ואיסור מלאכה רביע עילוייהו ולא אתי עשה דקדושת ה' ודחי עשה ול"ת דשביתת יום טוב, דלא אפשר שלא לעשות מלאכה האסורה כקושר ומתיר בכלי מלחמה וכיוצא וגם איסור תחומין לדעת הרמב"ם פכ"ז דשבת ופ"ח דעירובין הוי דאורייתא ועיין בחגיגה דף י"ז ברש"י ד"ה ופנית בבקר, ותו הן לו יהי דליכא אלא ל"ת גרידתא ואתי עשה דקדושת ה' ודחי ליה הא בעינן דבעידן דמעקר לאו מקיים העשה כסברת הרב המגיד דלפתח בעידניה ממש בעשה והכא עברי על ל"ת דשביתת י"ט קודם שילחמו ובכגון דא לא אתי עשה ודחי אפילו ל"ת גרידא, אמנם אברהם אבינו אורייתיה מרתחא ליה והוריק פנים נגדן דלא כוונו להלכה ובשתים לא עלתה להם, חדא דהעיקר דכיון דהוא צורך העשה לא אנסו ליה עידניה ומיקרי בעידן וכיון דהמלחמה שעושין מקיימין בה העשה המלאכה שמתחילין לעשות לצורך המלחמה דבר בעתו הוא, ותו דאף אי עשה ול"ת כל שהוא בעידן אתי עשה ודחי ל"ת ועשה וז"ש אצא כיון שאח"ך אפול על קדושת ה' וזהו כדעת הרא"ם והר"ן הנז', ואפילו דהשתא מוכח דעיקרן של דברים דלא אתי עשה ודחי ל"ת ועשה ודלא כהרא"ם מ"מ שאני בזמן אברהם דקבלו התורה מעצמן ובו בפרק חביבא ליה קדוש ה' טובא דכל העולם בחשכה יתהלכו וחמירא מילתא דקדוש ה', וז"ש ואפול על קדושת ה' דכיון דהוא קדוש ה' אלים לן טובא ואנן בדידן הגם דבעשה אחר הלכתא כוותייכו שאני קדוש ה' לדידן דחמיר טובא ולא משגחינן אי דחינן עשה ול"ת מקמיה הגם דקדוש ה' הוא לאו שבכללות וגם אינו בעידן גמור כל זה איננו שוה לדידן נגד עשה דקדוש ה', ועוד אפשר לומר לדעת רבינו האר"י זצ"ל דבלוט היו בו ניצוצות קדושות מאד והצילם אברהם מידם במלחמה זו ודמי למ"ש הרשב"א בתשובה ופסקה בש"ע א"ח סוף סי' ש"ו דמחללין שבת כדי שלא תמיר בתו עש"ב ובאחרונים, והא נמי דכוותא שצריך לחלל י"ט להצל לוט והקדושה שבו מידסטרא אחרא, וז"ש ואפול על קדושת ה' להציל ניצוצות קדושות דבזה שרי לחלל שבת.

ואחשבהלדעת שבמחלוקת הנז' יתבאר אצלינו משנת סוף ברכות (דף נ"ד.) עת לעשות לה' הפרו תורתך ר' נתן אומר הפרו תורתך משום עת לעשות לה', דנראין הדברים משוללי ההבנה מאי קאמר ר' נתן ומ"ט סרס המקרא, אך אפשר דתנא קמא סבר כסברת הרב המגיד דבעינן בעידן דמעקר לאו מקיים העשה ממש ולא מהני אם צריך לעבור הלאו כשהוא מתחיל בעסק שאח"ך תיכף יבא קיום העשה דבעינן עקירת הלאו וקיום העשה כחדא שריין וריוח לא יעבור ביניהם כלל, וזהו סברת תנא קמא דקרא כדכתיב בעינן ע"ת לעשו"ת פירוש עידן דמקיים העשה והוא ע"ת לעשו"ת אז הפרו תורתך מעקר הלאו והוא בעידנא ממש לאפוקי שאם מתחיל לעבור הלאו קודם שמקיים העשה ממש אין לעבור הלאו, וז"ש עת לעשות עידן דמקיים עשה אז שרי הפרו תורתך לעבור על לא תעשה, אך ר' נתן פליג וסבר כדעת הר"ן דכל שהוא צורך קיום העשה בעידן מיקרי, וז"ש הפרו תורתך דינא הוא לבטל הלאו משום עת לעשות לה' כדי שאח"ך יקיים עשה ועת לעשות בעידן מיקרי אף שכבר הפרו תורתך ועקר הלאו.

ואנפאאחרינא אפשר דר' נתן לאו לאפלוגי אתא ופרושי קמפרש הכתוב, והוא כמ"ש פ"ק דקדושין (דף ל"ב.) איסי בן יהודה אומר אביו אומר השקני מים ומצוה לפניו לעשות ואי אפשר לעשותה על ידי אחרים יעסוק במצוה ויניח כבוד אביו, וכתבו הר"ן והריטב"א דהיינו דוקא דשתיהן לפניו אבל אם כבר הוא מתעסק בכבוד אב ואם ואתרמי ליה מצוה אינו מניח כבוד אביו מפני המצוה דעוסק במצוה פטור מן המצוה, וראיתי להרב מגילת ספר עשין י"ב שכתב דהתוספות במ"ק דף ט' פליגי על זה דהתם רמו קראי אהדדי כתיב יקרה היא מפנינים וכל חפציך לא ישוו בה הא חפצי שמים ישוו בה וכתיב וכל חפצים לא ישוו בה אפילו חפצי שמים כאן במצוה שאפשר לעשותה על ידי אחרים כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, וכתבו התוס' כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים עשיית מצוה עדיף שהרי מפסיקין אפילו לרשב"י לעשות סוכה ולולב וכו' ע"ש, הרי דלדעת התוס' אפילו כבר עוסק הוא בתורה מבטל מצוה דתלמוד תורה שעוסק בה לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, ולדעת הר"ן והריטב"א בכגון זו אמרינן העוסק במצוה פטור מן המצוה ומוקמי לדאיסי דוקא אם שתיהן לפניו ולא התחיל לעסוק בכבוד אביו, ושוב הקשה על מרן דבכסף משנה בה' ממרים הביא לשון הר"ן ומשמע דהוא דבר מוסכם וגם הרמב"ם אזיל ומודה לסברת הר"ן, ואלו מדקדוק דברי הרמב"ם פ"ג דת"ת מוכח להפך ועוד האריך בזה הלא בספרתו במגילת ספר כתוב, ויש לדקדק עליו דלפי דעתו אמאי לא הקשה עדיפה מינה דרש"י סבר כהר"ן וכמו שדקדק הר"ן מדברי רש"י פ"ק דקדושין, ואלו התם במ"ק פירש"י חפצי שמים ישוו בה שאם יש לעסוק במצוה מבטל ת"ת ועוסק במצוה ומוכח שכבר עסוק בתורה וכן הקשה הרב החסיד מהר"י אלגאזי בס' שמע יעקב דף י"ב.

ויראהלי דאין כאן מחלוקת ואין כאן קושיות כלל, דשאני מצוות מת"ת דלא כתבו רש"י והר"ן והריטב"א דעוסק במצוה פטור ממצוה אף שא"א לעשות על ידי אחרים אלא כי תרווייהו מצוות נינהו, אבל גבי מצוה ות"ת דינא הוא דאם המצוה א"א לעשותה ע"י אחרים אז מבטל ת"ת, דכיון דעיקר התורה לשמור המצו' והוא דבר תדירי יום ולילה לא ישבות אף שעוסק בת"ת כבר פוסק לקיים מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים והוא חילוק ברור ומבואר מעצמו אין צריך סעד לתומכו, וכן ראיתי להר"ן בחידושי מ"ק כ"י שפירש דכשאפשר לעשות המצוה על ידי אחרים עוסק בתורה ולא במצוה ואם לאו יעסוק במצוות ולא בתורה דמעשה עיקר ולא המדרש עכ"ל והביאו הרב הכותב ז"ל, הרי דתלי טעמא דלא המדרש הוא עיקר אלא המעשה ותסגי לן דלא מבטל תורה לסתם מצוה אפילו שאפשר לעשותה על ידי אחרים, וכזה ראיתי להרא"ש בתוספותיו כ"י שכתב וז"ל וא"ת מאי איריא תורה אפילו מצוה נמי בכה"ג אל יפלס אלא יעשה המצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים וי"ל דתלמוד תורה אצטריכא ליה דסד"א כיון שהלימוד אינו אלא לצורך קיום המצות יבטל ת"ת מפני כל המצוות קמ"ל קרא אורח חיים פן תפלס עכ"ל.

ודעדהתם רמו קראי דאורח חיים פן תפלס וכתיב פלס ומשני כאן במצוה וכו', וכתב הר"ן בחידושיו שהראב"ד מפרש דאורח חיים הוא על התורה שלא יכריענה עם שום מצוה שהיא קודמת ורמי דקרא אחרינא כתיב פלס ומשני כאן וכו' ובזה מבוארים דברי הרא"ש הנז', ולפי דרכנו למדנו דסלקא דעתין לבטל ת"ת מפני כל מצוה שבעולם דעיקר התורה לאשמועינן כיצד סדר קיום המצוות, ורואה אני להרב יפה מראה פ"ק דפאה שכתב דאף למ"ד תלמוד גדול איירי במצות דאתאן לידיה באקראי אבל חובת הגוף דקבוע להם זמן מעשה גדול ע"ש, ואמרו בירושלמי דברכות פ' תפלת השחר [פ"א ה"ב] דרשב"י היה פוסק מת"ת לסוכה ולולב אבל לא היה פוסק לק"ש ותפלה משום דהאי שינון והאי שנון ע"ש, הנה כי כן היינו דאמר קרא ע"ת דהיינו מצוות דקבוע להם זמן דבר בעתו וגם לעשו"ת לה' מידי דהוי מעשה לאפוקי ק"ש ותפלה דהוו שינון אז הפרו תורתך אף מי שתורתו אומנותו כרשב"י אין פוטר אותו כי כאשר בא מועד מצוות מעשיות זמניות אז מוכרח לקיימם ולבטל תורה כדעביד רשב"י, ומשום דעדיין היה מקום לומר דכל זה היינו כשלא התחיל ללמוד אבל אם התחיל ללמוד אין לו לפסוק כדין העוסק במצוה פטור מן המצוה ופטיר ועטיר מכל המצוות וכמ"ש הרב מגילת ספר והרב שמע יעקב לדעת הר"ן כמדובר, על כן בא ר' נתן וללמד יצא לאורו"ת נת"ן דההיא דעוסק במצוה פטור מן המצוה אף שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים אינו אלא היכא דשתיהן מצוות אבל לגבי תלמוד תורה אם הוא מצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים דינא הוא שמתבטל מת"ת, וז"ש הפרו תורתך כלומר שכבר עוסק בתורה יבטל משום עת לעשות לה' כמה דאמרן, ויתכן כי הכתוב מדבר כנגד מי שתורתו אומנותו דאינו מבטל לק"ש ותפלה רק למצוות מעשיות זמניות כדעת רשב"י בירושלמי, וז"ש עת לעשות בזמן מצוות מעשיות הפרו תורתך כרשב"י וכמש"ל ור' נתן איירי בדורות אחרונים שאין תורתם אומנותם דמפסיקין גם לתפלה כמ"ש בש"ס (שבת דף י"א.), וידוע דעיקר התפלה להעלות מלכותא קדישא לחברה עם דודה וז"ש הפרו תורתך משום עת שהוא כינוי למלכות לתקנה ולחברה, וז"ש עת לעשות לה' כלומר יבטל תורה משום לתקן המלכות עם דודה והיינו התפלה, ואי בעית אימא דמהכתוב נראה דאיירי בחד גברי דפעמים יבטל התורה משום מצוה הבאה לידו ולכן בא ר' נתן לומר דזימנין יעבור על דת כדי שאחרים יקיימו, וז"ש הפרו תורתיך ועוברים על דין תורה משום עת לעשות, כלומר משום עת לעשות אחרים שיקיימו כמ"ש הרשב"א דמחלל שבת להציל מהמרה לבתו וכמש"ל, וזה רמז באומרו משום עת לעשות.

אמורמעתה אפשר דהשלמים האלה ילידי בית אברהם הולכים ודלי"ם מתורתו של אברהם אבינו הוו עסקי בשמעתא וסברוה דאין חילוק בין מדרש למעשה וכי הדדי נינהו דכל דעסיק בחדא אי אתרמי ליה מצוה אפילו אי אפשר לעשותה על ידי אחרים אין לו להניח מצוותו, ועל כן לא היו רוצים להבטל מלימודם הגם דמלחמת מלכים א"א לעשות ע"י אחרים יאמטו להכי אברהם הוריק פנים ונתכעס כנגדן ואמר אצא כלומר אצא מבית המדרש על דרך שאמרו (חגיגה דף ט"ז:) יצא מנחם מבית המדרש אף שכבר אני עוסק בתורה ואפול על קדושת ה' דבתלמוד תורה אף דעסיק ואתי מבטל תורה לקיים מצוה שאי אפשר לעשות על ידי אחרים, הוא הדבר אשר דיברו בסוגיין דנדרים וירק את חניכיו שהוריקן בתורה מלשון והבור רק כדפירש הר"ן דהגם שהיו תופסי התורה בעידנא דעסקי בה יצאו חלוצי צבא וירדפם עד חובה בעבור עשה דקדוש ה' שהיא מצוה דאי אפשר לעשות ע"י אחרים ומבטלין ת"ת כי לא המדרש הוא העיקר כאשר הוכחנו כיסודן של ראשונים לעיל.

ולפיקוטב דרושנו אפשר דמלכי צדק תפס לו השיטה כאברהם אע"ה גם הוא יור"ה דהדין עם אברהם ולא כילידי ביתו והיינו דקאמר קרא הוציא לחם ויין שפלפל במלחמתה של תורה כמשז"ל, והוא כהן לאל עליון והוה מבטל עבודה דיחיד מפני ת"ת ועמ"ש שיירי א"ח סי' תרפ"ז ובס' שארית יעקב דף ו', ועם כל זה ביטל ת"ת לברך להקב"ה ואברהם אוהבו מפני שהיא מצוה שאי אפשר לעשות ע"י אחרים דגדול הדור הוא שם רבה ומצוה בגדול לפרסומי ניסא ולברך מסכים הולך עם אברהם אע"ה לבטל ת"ת מקמי מצוה שא"א לעשות ע"י אחרים כמדובר.

אוירצה בהקדם מ"ש הרב תה"ד סי' שי"ח משם רבינו אפרים שהאומר לחבירו בא ואכול עמי ואכל עמו חייב לשלם לו דמי מזונו, וכ"כ מור"ם סי' רמ"ו (סי"ז) המפרנס חבירו סתם צריך שישלם לו ולא אמרינן מתנה יהיב, ותמהו האחרונים שהרי"ף כתב בתשובה דמי שפרנס יתום בתוך ביתו וכשהגדיל תבע מה שהוציא והשיב שאין לו על היתום כלום לפי שלא פירש בתחילה דלשם הלואה יהיב וכיון שלא פירש לא נתן לו אלא לגמילות חסדים, וכתב הרב שפתי כהן בשם מהרש"ל דהא דמפרנס סתם חייב היינו בדלא משכח לאכול חנם אך אי משכח חנם אין כסף וקראו זה ופרנסו אף שלא אמר לו בהדיא לשם מתנה לא מצי תבע מיניה אח"ך, והרב כנה"ג סי' קכ"ח הביא משם הרב מהר"ר אלישע גאליקו שכתב בתשובה כ"י דהרי"ף מיירי במפרנס היתום סביב לשלחנו מפתו יאכל ומכוסו ישתה בכי האי גוונא דן הרי"ף דהיתום פטור מלשלם דאנן סהדי דמתנה יהיב ליה, והרב תה"ד איירי במפרנסו בביתו של היתום דמידי דמיזן שדריה ניהליה אז הבע"ה דינא קמשתעי דלא כיון לשם מתנה, עוד הביא משם הרב המבי"ט דמאן דמחייב לשלם היינו כשבאותה שעה היה לו למתפרנס נכסים אבל אם עני היה באותה שעה אף שאח"ך יש לו פטור, ועל פי החילוקים הללו אפשר לפרש פסוקי איוב סי' ל"א אם אמנע מחפץ דלים וכו' ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה וכו' אם ראיתי אובד מבלי לבוש ואין כסות לאביון אם לא ברכוני חלציו ומזג כבשי יתחמם אם הניפותי על יתום ידי כי אראה בשער עזרתי, ולכאורה יפלא אמאי דייק לומר פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה דמי סגי לשון קצרה שהיה מאכיל יתומים, ותו מאי אם הניפותי על יתום ידי כי אראה בשער עזרתי דצריך ביאור, ואולם יתכן כי השבח השביח איוב את עצמו שכל מעשיו לשם שמים ודרכו יחפץ באופן שאינו מצפה לתשלום גמול, הוא הדבר אשר אמר איוב לו בדעת ידבר ואוכל פתי לבדי ולא אכל יתום ממנה דייקא כי זה דרכו דרך הקודש שהיה מאכיל יתומים על שלחנו ומפתו ממש יאכלו, ולכן דקדק בלשונו להורות כי היה באופן שהוא לשם מתנה גמורה כחילוק הרב מהר"א גאליקו וכה אמר איוב כלנו מסובין היינו על פת לחם, אף הוא אמר אם ראיתי אובד מבלי לבוש דהיינו דחזותו מוכיח כי עני ואביון הוא וגם דל"ה דל"ה ואין לו מה לשלם כי באופן זה המלבישו אבד מעותיו על דרך שכתב הרב המבי"ט, ועם כל זה מגז כבשי יתחמם וענתה בי צדקתי כולה לגבוה סלקא, עוד זה מדבר אם הניפותי על יתום ידי כלומר אי אתרמי שפרנסתי יתום באופן דחייב לשלם לפום דינא כגון מניח הכלכל"ה בביתו של יתום ויתום עשיר דבזה וכיוצא חייב לשלם וזהו כי אראה בשער עזרתי שעל פי התורה בשער שערים המצויינים עזרתה לי להתפרע ממנו עם כל זה אם הניפותי על יתום ידי לשאול ממנו מה שפרנסתי אותו הגם דחייב לשלם כי אין רצוני לגלגל עליו בדין ויהיבנא לשם מתנה.

ובדרךזה אלך במקראי קדש ישעיה סי' נ"ח פתח חרצובות רשע התר אגודות מוטה וכו' הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערום וכסיתו וכו', אשר יש בהם מן ההרגש אמאי דייק וקאמר לרעב דנראה כי יש אתו ממון ולפי שעה הוא רעב פרט למזומן, והדר אמר ועניים מרודים תביא בית וברישא אמר לחמך בכינוי ואח"ך אמר בית דמשמע בית דעלמא ולא ביתך, ואפשר לפרש פתח חרצובות רשע וכו' להשליך אחרי גוום כל מיני ערמות ודברי מרמות וסיים דיעשו צדקה באופן דנראה דהוא לשם צדקה וזה לשני טעמים אחד מפאת עצמם לבל יפתה לבבם לשאול מהניזונים דמי מזונות, ועוד בה מצד המתפרנסים בעבור תנוח דעתם שידעו דמתנה גמורה הוא, והדר מפרש הלא פרס לרעב דייקא דאית ליה מדיליה ולפי שעה רעב לזה קראן לו ויאכל לחם לחמ"ך דייקא מפתך יאכל דכזה מתנה הוי כדעת מהר"א גאליקו וצריך אני לצוו"ת לזה הלא פרוס לחמך מאחר דיש לו, אבל עניים מרודים שאין להם מה לשלם אין צריך שיהיה לחמך והיו באוכלי שלחנך דמאחר שהם עניים ואין להם לשלם בעת ההיא אין צריך שיהיו סביב לשלחנך דודאי פטורים ובכל מקום שנזונים תורה אחת להם דפטורים כחילוק הרב המבי"ט, וז"ש תביא בית דעלמא דכיון שהם עניים לית לן בה, כי תראה ערום דודאי אין גם אחד שרוצה לכסותו דהא עינים להם ורואים אותו ערום ואין איש שם על לב לכסות בשרו וכסיתו ולא תימא כחילוק מהרש"ל דכל שאינו מוצא לאכול אצל אחרים חייב דכיון שהוא עני מדולדל פטור כחילוק הרב המבי"ט, ואפשר שזה כונת הכתוב (משלי כ"ב ט') טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל מלחמו, דייקא כל דפרי"ס מן הלחם אשר הוא אוכל טוב עין הוא דודאי לשם מתנה יהיב כסברת הרב מהר"א גאליקו.

וזאתהיתה לי כונת פסוקי מלכים א' בסי' טו"ב ויאמר לקחי נא לי פת לחם בידך ותאמר חי ה' אלהיך אם יש לי מעוג וכו' ויאמר אליה אל תיראי בואי עשי כדברך אך עשי לי משם עוגה קטנה בראשונה והוצאת לי וכו' כי כה אמר ה' כד הקמח וכו', ולעולם ירגי"ש אדם דהול"ל לקחי פת לחם ותיבות נא בידך שפת יתר, ותו אומרו כי כה אמר ה' ניחזי אנן איך ישנו בנותן טעם בעצם, ואפשר דאליהו זכור לטוב תחילת דיבר בחכמה יסד אר"ש פתח אליהו ואמר רמז הרומז אשר כח בו להחיותה ולפרנסה ורמז חילוקי דינים אשר לפיהן ישיב לפום דינא לפרוע דמי מזונותיו וחייב לשלם, ויאמר אליהו לקחי נ"א עתה כי עת צרה היא ולחם אין בכל הארץ ולא איתי אנש על יבשתא יזון ויפרנס לשום נברא בחנם ואפילו בשכר ולעת הלום המתפרנס בריא בחיובא לשלם במיטבא וכדברי מהרש"ל ועוד בידך איני רוצה שתזמינני אצלך לאכול עמך רק הביאי בידך הפת ואוכלנו לבדי במדור שלי כי גם באופן זה מתחייב המתפרנס וכמה דאסברה ניהלן מהר"א גאליקו, אף היא תשיב אמריה חי ה' וכו' ואכלנוהו שלשתנו כדפירשו המפרשים ומתנו איכו השתא הלא תענה אב נ"ר ישראל למי זהב תשלם דמי סעודתך ומי מידך יקח כי קרבו דבקי מיתה, ויאמר אליהו בואי עשי כדברך שאמרת שאת רוצה לתת לי חלק בקמח הזה אך עשי לי עוגה קטנה בראשונה כדאמרי מעיקרא שאיני רוצה לאכול על שלחנך כדי שאהא חייב לשלם, ואי תימא כי עלה מות לזה אמר כי כה אמר ה' כד הקמח וכו' ושפיר אני משלם לך בזה וחיית ורבית, ונמצא דמכח שאני חייב לשלם על כן כה אמר ה' וכו', ואפשר שאל רמז זה יסבו בלכתן מקראי קדש דסדרין דאתאן עלייהו ואל כוונה זו פונים אשר כמערכה אל הדרוש רודף קדים יודיע דרכיו שהושוו כלן והמליכו לאברהם אע"ה, וז"ש אל עמק שוה הוא עמק המלך כמשז"ל ואחר שידענו כי המליכוהו ומלך מלך והשכיל מסתמא בין גדולי רומי לא יבצר לערוך שלחן פרט למזומ"ן ועבוד ארסטוון, ומאחר כי אברהם אע"ה רוב גודלו פתו מצויה חנם אין כסף לכן מלכי צדק לא הוצרך להביאו הביתה על שלחנו למען דעת כי מתנה יהיב ליה דכיון דאברהם אע"ה מלכא לעלמין מי שם פה דורש דמי"ם דמי סעודתו באתרא דשכיחי שלמים וכן רבים ישברו בר וכדברי מהרש"ל, לכן ומלכי צדק מלך שלם הוציא לחם ויין עייל ב"ר בי רב ולא האכילו על שלחנו דכגון דא ודאי לשם מתנה, ואם אמרה מהר"א גאליקו באיניש דעלמא אז בחלקו"ת ישית בין מסב על שלחנו לשולח לחם חוקו לא כן גבי מלך גדול כאברהם אע"ה.

סובבהולך לקוטב דרושנו אמרתי אחכמה להבין מקראי קדש דסדרין אל תירא אברם אנכי מגן לך וכו' ואגבן נבאר מאמרם ז"ל בתנחומא. אחר הדברים האלה זש"ה (משלי י"א י"ח) רשע עושה פעולת שקר זה נמרוד שהיה עושה צלמים וכו' וזורע צדקה שכר אמת זה אברהם שזרע צדקה והיה מאכיל עוברים ושבים לאחר שהיה מאכילן ומשקן היו מברכין אותו א"ל לי אתם מברכין ברכו לבעה"ב שנותן לכל הבריות אוכל ומשקה וכו' א"ל הקב"ה אתה זרעת את הצדקה והודעתני בעולם שכר אתה נוטל שנאמר שכרך הרבה עכ"ל, וגברא דשפיר חזי עפעפיו יבחנו דאיכא למידק טובא במאמר הנז', ואפשר לבאר כי כל הפוס"ל פסל ומסכה ועע"ז יוצא לטעון אם הקב"ה אינו חפץ בעכו"ם למה אינו מבטלה וכאותה ששנינו פ"ד דעכו"ם (נ"ד:), ומזה ימשך כי מאן ימאן עשות צדקה וחסד בטענה אם הקב"ה אוהב את העניים למה אינו מפרנסן וכטענת טורנוסרופוס לר' עקיבא פ"ק דבתרא (דף י'.), ובכן העושה צדקה מורה ובא דאין בטענתם ממש בין בענין עכו"ם בין בצדקה כי הטענות שוות אם אינו חפץ בעכו"ם למה אינו מבטלה אם אוהב עניים למה אינו מפרנסן וכי מדלית חדא מינייהו כגון עושה צדקה דמעשיו מוכיחים דאין לחוש בטענת אם אוהב וכו' ממילא אזדא לה נמי אם אינו חפץ בעכו"ם דדא ודא חדא היא, זיל לאידך גיסא העובד עכו"ם דמוכיח מתוכו דמקיים טענת אם אינו חפץ בעכו"ם ודאי רוד"ף צדקה רודף מלא רשע בל למד צד"ק ושונא עניים, ולפי זה גדול הנאמר באברהם ורב חסד זורע צדקה מכללא אתמר דטענת אם אינו חפץ בעכו"ם בטלה מבוטלת כטענת אם אוהב עניים דלא חש לה כלל וגדול עד שמים חסד לאברהם, אבל יש צד לפקפק בצדקה דיש כת מעכו"ם דאמרי שמרוב גדולתו יתברך דין הוא לעובדו על ידי אמצעי כי איך אנוש רמה יתפלל ויעבוד לצור עולמים ולכך טועים ועובדים לכוכב או מזל וכיוצא שיהיה אמצעי ביניהם לבורא יתברך, ולכאורה לימא מסייע להו מעשה הצדקה דח"ו משם מוכח שהקב"ה רצונו באמצעי ולכך הוא בעצמו אינו מפרנס עניים רק רצונו שיתפרנסו על ידי אמצעי איש חסד ונדיב נדיבות, ובזה נבא אל הביאור דקשיא ליה לבעל המאמר ממה נתיירא אברהם שא"ל ה' אל תירא אברהם ואיך אברהם עשה דבר ועבד עובדא בנפשיה דבר שיש בו צד פקפוק לצד עילאה על זה הביא פסוק רשע עושה פעולת שקר דיש להרגיש דהול"ל דבר והפכו רשע עושה פעולת שקר ואיש אמונות שכר אמת ומאי שיאטיה דזורע צדקה כל קבל עושה פעולת שקר, לכן דרש זה נמרוד שהיה עושה צלמים וכו' דסבר טענת אם אינו חפץ בעכו"ם למה אינו מבטלה, וכלפי זה ממש היה אברהם ע"ה זורע צדקה דגם בצדקה יש טענת אם אוהב עניים וכו' ולא חשחין אנחנא לטענה זו וכל דכוותא, אבל אבינו הראשון אדם הגדול בענקים זה אברהם עלה ונסתפ"ק דנהי דמעשה הצדקה נאה ויאה בין מצד עצמו חסדאה איהו, וחסדאין מילוהי לנתוש ולנתוץ טענת אם אינו חפץ בעכו"ם אך יש לחוש שמא מתוכה ילמדו לשקר בטענת אמצעי ח"ו כמדובר, ומזה נתירא שמא זה גורם לאיזה אדם יחזיק בטעותו לעבוד עכו"ם שיהיה אמצעי בינו ובין הבורא כמ"ש הרמב"ם בריש ה' עכו"ם דזה היה תחילת טעות דור אנוש לעבוד מזלות וכוכבים, ובראותו אברהם גדול הדור עושה צדקה בכל עת ימצא מקום לומר דזו ראיה שצריך אמצעי דאיש חסד אמצעי בין העניים ובין הבורא, ומשום הכי היה אומר לבני אדם ברכו לבעה"ב שנותן לבריות אוכל ומשקה כלומר לא יעלה על לב לקיים טענת אמצעי כי הוא הנותן לבריות אוכל ומשקה מבלי אמצעי אך זהו אקראי בעלמא כי חפץ בצדקה לזכות ברואיו, על כן היה דבר ה' אל אברהם אל תירא אברם שמצד אחר תבא תקלה על ידי הצדקה לקיים טענת אמצעי מאחר שכבר אתה טורח להוציא מלבם של פרוצים וגדולה צדקה מצד עצמה והיא פנת יקרת לבטל טענת אם אינו חפץ בעכו"ם כמו שנאמר, וכפי שאברהם נתפרסם בעולם היותו רב חסד ופתו מצויה לא היה יכול לשאול מהני ארחי ופרחי דמי סעודתן וכסברת מור"ם סי' ר"ץ, על כן הובטח ליטול שכרו משלם, והן הן הדברים הנאמרים במאמרינו הנז' א"ל הקב"ה אתה זרעת את הצדקה והודעתני בעולם כמש"ל שהיה משתדל לבטל טענת אמצעי שכר אתה נוטל וז"ש הכתוב וזורע צדקה כאברהם שזורע צדקה תדיר ועושה ג"ח אף שלא יש לו שכר מהאוכל כדעת מור"ם, שכר אמת שכר אמיתי יש לו מאת ה' מן השמים והוא מש"ה שכרך הרבה מאד.

ואפשרלקרב לזה שלכך זכה אברהם אע"ה וציוהו על הקרבנות במעמד בין הבתרים דאמרו במדרש חזית רעייתי מפרנסתי שירעו אותי שני תמידין הה"ד את קרבני לחמי, ופירש הרב שארית יעקב דף ג' דכביכול הכתיב על עצמו לחמי כאלו מתפרנס מן האדם, וכתב מהר"ם אלשיך בתשוב' דכשהאכילו על ידי בקשתו שהאוכל בקש זאת להאכילו חייב, ולזה ציוה על הקרבנות לשלם שכר ע"ש באורך, וכלפי שאברהם אע"ה היה מפרנס בתורת ג"ח שהפסיד שכרו כסברת מור"ם לכך נצטוה על הקרבנות וזכינו בשחיטת קדשים לשלם שכר טוב כיון דכביכול הוא דאמר להקריב לחם אשה כדעת מהר"ם אלשיך כאמור.

וממוצאדבר הבה נא אבא להבין מאמר במדבר רבה פי"ד מזרק זה אברהם שנזרק מארצו ומבית אביו אחד כמה דתימא אחד היה אברהם כסף שהיה צדיק על שם כסף נבחר ע' שקל בשקל הקדש בעת שכרת הקב"ה ברית עם אברהם בין הבתרים בן ע' שנה היה וכו' שניהם מלאים סלת מנחה בלולה בשמן למנחה שאברהם ושרה שניהם היו מלאים במעשים טובים שנאמר ואת הנפש אשר עשו בחרן כף אחת עשרה זהב זה אברהם שכפף יצרו ועמד בעשר נסיונות מלאה קטורת שהיו מעשיו נעימים כריח הקטורת פר אחד בן בקר כנגד הקרבנות שציוהו הקב"ה לעשות בעת שכרת עמו ברית בין הבתרים כמה דאת אמר קחה לי עגלה משולשת עכ"ל. ומאמר זה צריך ביאור וביותר לתת קשר לחלקיו, וגם להבין מאי נפקא מינה אם במעמד בין הבתרים היה בן ע' שנה ומאי איכפת לן במספר שנים, ואפשר בהקדם מ"ש בגיטין דף י"ב רשב"ג אומר יכול העבד לומר לרבו בשני בצורת או פרנסני או הוציאני לחירות וחכ"א הרשות ביד רבו וארז"ל (בראשית רבה פ' ה"ה) על פסוק ויהי רעב בארץ דתיכף כאשר בא אברהם אע"ה לארץ כנען היה רעב בארץ ולא הרהר אחר מדותיו יתברך וזה ירמוז מזרק זה אברהם שנזרק מארצו ומבית אביו ותיכף היה רעב בארץ והיה יכול להטיח דברים כלפי מעלה ח"ו לומר מה זאת עשה אלקים לי הלא דין הוא שיכול העבד לומר לרבו או פרנסני או הוציאני לחירות כרשב"ג ויצא ח"ו לעבוד עכו"ם ובכל זאת אחד כד"א אחד היה אברהם שהיה עובד לאלוה אחד כמשז"ל על פסוק זה, וכי תימא מה שבח הוא זה אפילו בעבד סברי רבנן דהרשות ביד רבו והלכתא כוותייהו ומאי טיבותיה דאברהם, לז"א כסף שהיה צדיק והיה לו דין עבד עברי שכבר קבל כל התורה כלה ובעבד עברי חייב רבו לזונו כמ"ש בכתובות דף מ"ג ומאחר שהיה צדיק שקיבל התורה והיה לו דין עבד עברי דרבו חייב לזונו והוא סבל ולא אמר מידי שבחו ניכר זריז ונשכר, אבל עדיין יש לדון בדבר לז"א ע' שקל וכו' והענין כי הני קראי אל תירא אברם יש מי שפירשם דאברהם סבר שהיה לו דין שכיר ובעודו עוסק בתורה ומצוות הנה שכרו אתו אבל חלה או נאנס מנכין לו משכרו, וז"ש אחר הדברים הני הרפתקי ושינוי"י דחיקי רעבון ומלחמת מלכים וכיוצא שנתבטל קצת מהתורה היה ירא שמנכין לו משכרו כדין שכיר על כן היה דבר ה' אליו שכרך הרבה והיינו מדינא דלא כתיב ארבה באל"ף והיינו שיש לו דין עבד עברי דגופו קנוי ואם חלה אינו משלים ונוטל שכרו משלם כמ"ש הרב שפתי כהן סי' של"ג ולזה קראו אברהם אבינו עתה אדון ואמר אדני אלהים מה תתן לי דעד השתא הייתי סובר שיש לי דין שכיר ולא הייתי שואל דשכירות משתלמת לבסוף אבל השתא דידעתי דדין עבד יש לי הרי העבד מקבל כסף עבדותו קודם והבטיחו ה' לא יירשך זה עכ"ד המפרש הנז', והשתא לפי דרך זה נמצא דעד אותה שעה לא נודע דיש לו דין עבד ועד העת ההיא לא קראו אדון ואיך היה לו להרהר ברעב מצד היותו עבד עברי שחייב אדונו לזונו וזהו שבחו שלא הרהר והלא לא אגלאי מילתא שהיה לו דין עבד עד שנאמר לו שכרך הרבה, לז"א בעצם ע' שקל בעת שכרת הברית היה בן ע' וא"כ היה קודם צאתו מחרן ושם נאמר אדני אלהים במה אדע הרי שהיה יודע שהיה לו דין עבד מקודם מדאמר אדני אלהים במה אדע וכמ"ש פ"ק דברכות (דף ז':) והתוספות שם באורך ושפיר נאה עלינו לשבח לאברהם אע"ה שידע דיש לו דין עבד עברי ועם כל זה לא הרהר ברעב.

אמנםעדיין צריכין אנו למודע"י למסבר קראי מה זו שאלה מה תתן לי ומאי אחר הדברים, לז"א שניהם מלאים סלת וכו' והענין כמה שפירש הרב אש דת במ"ש פ"ק דבתרא (דף י"ז.) שלשה לא שלט בהם יצר הרע אברהם וכו' וכתבו התוס' דשלט ואח"כ זכה שלא ישלוט וז"ש אל תירא אברם שדאג על קבול שכר אף שאנכי מגן לך על דרך אגוני מגנא (סוטה כ"א.) שלא ישלוט יצה"ר אפ"ה שכרך הרבה כמ"ש התוס' על שדחק עצמו קודם ויאמר מה תתן לי מטובך הגדול שאיני צריך למגן ואנכי הולך ערירי על דרך התהלך לפני שלא היה צריך סעד לתומכו ואיני חש שמא אחטא מאחר דכל המזכה רבים אין חטא בא על ידו (אבות פ"ה מי"ח) ובן משק ביתי הוא דמשק שדולה ומשקה וכו' ע"ש באורך, וזה רמז שניהם מלאים סלת ואת הנפש אשר עשו שזיכו הרבים ואין חטא בא על ידיהם ומשם באר"ה מה ששאל אברהם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי ובן משק וכו' דפירוש הכתובים כדפירש הרב אש דת, וכי תימא כיון שלא שלט בו יצה"ר לית ליה אגרא לז"א כף אחת שכפף יצרו שבתחילה היה בו יצה"ר כמ"ש התוספות ולזה היה דואג על קבול שכר וא"ל אל תירא וכו' כאמור, וז"ש מלאה קטרת שהיו מעשיו נעימים כריח הקטרת שסגולת הקטרת דמתבר סטרא אחרא כמ"ש בזהר ח"ב דף רי"ח ומעשיו של אברהם נעימים לכוף יצה"ר כריח קטרת, וא"כ הדרן למילתין שבח נותנים לו לאברהם שלא הרהר ברעב שהיה לו דין עבד עברי כמדובר, ולא עוד אלא שדין בן יש לו ולרמוז זה אמר פר אחד בן בקר כנגד הקרבנות שציוהו דכבר כתבנו דציוהו על הקרבנות ליטול שכר כסברת מהר"ם אלשיך דכל שמהאוכל יצא דרך בקשה להמאכיל בא בשכרו כמדובר לעיל, וזו הוכחה שדין בן יש לו דאם הוא עבד מה שקנה עבד קנה רבו ומאי שיאטיה דשכר אלא דין בן יש לו ואפ"ה לא הרהר על מדותיו ברעב ואחד היה אברהם.

אקומהנא להבין על פי הקדמתנו פסוקי הסדר במה אדע כי אירשנה והנמשכים והן קדם אביע אומר מאמרם ז"ל בב"ר (פ' מ"ד) ויקח לו את כל אלה שרי ישראל הראה לו ששם היו סנהדרי גדולה של ישראל יושבת וחותכת דיניהם של ישראל ואת הצפור לא בתר ר' אבא בר כהנא בשם ר"ל אמר הראה לו הקב"ה כל מי שהוא מעמיד פנים בגל הגל שוטפו וכל מי שאינו מעמיד פנים בגל אין הגל שוטפו, ולהבין פשר דבר דברי חכמים וחידותם אפשר לומר כמ"ש פ"ק דעירובין (דף י"ג:) על מחלוקת ב"ש ובית הלל יצאת בת קול ואמרה אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל וכי מאחר דאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מפני שנוחין הן ועלובין הן ושונין דבריהם ודברי ב"ש ולא עוד שמקדימין דברי ב"ש לדבריהם, ולהבין מה פירוש אלו ואלו דברי אלהים חיים נבוכו המפרשים דממה נפשך זה אמת וזה ושקר ובל יכון דשניהם אמת בהיות הדברים נגדיים, ובס' מהררי נמרים פירש שהדבר לא יובן מעצמותו כי אם בהפכו ולפיכך אצטריך הקב"ה לומר למשה רבינו ע"ה סברת המזכין והמחייבין אף שאחת אינה הלכה כדי שעל ידי סברא הדחויה יובן בעצם סברא האמיתית, אבל רבני צרפת הביא דבריהם הריטב"א פירשו שכשעלה משה למרום אמר רחמנא על כל דבר מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ושאל להקב"ה הלכה כמי והשיבו שההכרעה מסורה לחכמי הדור והן הן דברי אלהים חיים ממש כי במספר הדורות פעם מכריעין הלכה כסברא זו ופעם מכריעין להיפך, ועוד כתב רש"י בכתובות דף נ"ז דכי פליגי תרי אמוראי בדין או באיסור והיתר כל חד אמר הכי מסתבר טעמא אין כאן שקר כל חד וחד סברא דידיה קאמר מר אמר הכי מסתבר טעמא להיתרא, ומר יהיב טעמא לאיסורא מר מדמי מילתא למילתא ומר מדמי לה בענינא אחרינא ואיכא למימר אלו ואלו דברי אלהים חיים זמנין דשייך הך טעמא וזמנין דשייך האי טעמא שהטעם מתהפך בשינוי הדברים בשינוי מועט עכ"ד. ולפי הטעמים האמורים ינוח לי מאמרם במדבר רבה פי"ד דברי חכמים כדרבונות אמר ר' תנחום המשנה קורא אותו מרדע שמורה דעה בבני אדם והמקרא קורא אותו מלמד ודרבן דר בן שדר בינה בהם מלמד שמלמדים אותם דרכיו של הקב"ה עכ"ל. ויש להבין מה השמיענו ר' תנחום אשר שם שמות ופור"ש הן להם אבל אפשר שהדברים מכוונים תחת שלש אלה והוא כי לדעת רבני צרפת דהני דפליגי דבר ה' בפיהם אמת אלא שההכרעה מסורה לחכמי דור ודור, ודאי דשייכי תרי טעמי אחריני דהן לו יהי דבדור ההוא הכריעו חכמים כחד מינייהו וסברת שכנגדו בטלוה, מ"מ גם בדור ההוא סברא המנגדת מועלת להבין סברא שהוקבעה בדור להלכה שאין הסברא מובנת אלא מתוך שכנגדה וגם טעם החולק מהני לדין אחר דשייך האי טעמא, וזה רמז ר' תנחום נאה דורש מש"ה דברי חכמים כדרבונות הכונה דברי חכמים על דרך דברי ריבות בשעריך דפליגי רבנן לא יעלה על לב דחד מינייהו רבנן שקר ענה הס כי לא להזכיר סברתו אלא הן הן הדברים כדרבונות, ומפרש ר' תנחום שנקרא מרדע שם רמ"ז דאהנו לו רבנן ומורים דעת לבני אדם דאף סברת החולק דלא סליק שמעתיה אליבא דהלכתא בדור הזה ממנו יתד ממנו פנה להבין בעצם הסברא שהכריעו חכמי הדור להלכה כי לא יובן האמת כי אם בהפכו כמ"ש מהררי נמרים, וזאת שנית בדיק בשמא דרבן דאהניא לן שיטתא כמ"ש רש"י דזמנין דשייך האי טעמא של החולק וממנו תוצאות חיים וזהו דרבן שדרים בינה בהם שגם סברת החולק מלמדנו להועיל ודר בינה לנדון אחר דשייך האי טעמא כאמור, ולא תימא שעל כל פנים הדין בעצמו בנדון זה אינו אמת אלא מלמד מלמדים אותם דרכיו של הקב"ה דאלו ואלו דברי אלהים חיים ממש כדעת רבני צרפת דשני הסברות נאמרים באמת למשה מסיני וזה וזה דרכיו של הקב"ה.

ואולםאני אדרו"ש ע"פ הקדמתינו מאמר הכתוב סוף ישעיה (ס"ו ב') ואת כל אלה ידי עשתה ויהיו כל אלה נאם ה' ואל זה אביט אל עני ונכה רוח וחרד על דברי, ונקדים מ"ש הרב יבין שמועה דף פ"ח דע"פ דברי רבני צרפת מתבאר מ"ש בעירובין וכי מאחר דאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, דצריך ביאור מי תלה חקירת מפני מה זכו ב"ה עם אלו ואלו דברי אלהים חיים דמשמע דאי לאו הכי לא פריך מידי, ופירש הרב דלדעת רבני צרפת פריך שפיר בעצם דהשתא דאמרת דגם דברי ב"ש אמיתיים ואלו ואלו דברי אלהים חיים ממש מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן, ואמרו בגיטין דף נ"ט כל מנייניה דרבי כלהו מן הצד הוו וכתבו הרב הנמקי פ' אחד דיני ממונות משם הרא"ה והר"ן והריטב"א בחידושי גיטין דאף דלא תענה על רב בדיני נפשות כתיב שאני רבי דלפי שהיה גדול מאד איכא למיחש גם בדיני ממונות שלא יגלו דעת לכך כל מנייניה אף בדיני ממונות מן הצד ויש מי שכתב דרבי נהג כמנהג זקנו הלל דכך היה מונה וכל פונות שהוא פונה לצדדין קתני, ובזה נבא אל הביאור ורז"ל דרשו בפסוק זה ואת כל אלה אלה החקים והתורות וכו' ע"ש בילקוט, וז"ש ואת כל אלה כל החקים והתורות כל דייקא שתי הדעות והסברות לא תימא שאחת שקר ומ"ש אלו ואלו דברי אלהים חיים פירושו כמ"ש מהררי נמרים שסברא אחת שקר אלא דאין האמת ניכר אלא מתוך הפכו לא כן הוא אלא ואת כל אלה כל דייקא ידי עשתה, ועדיין היה מקום לומר כדברי רש"י שגם טעמי החולק נאמנו מאד לאתרא דשייכי לז"א לא היא אלא ויהיו כל אלה נאם ה' ממש כרבני צרפת דשתי הדעות מפי עליון נאמרו למשה ואלו ואלו דברי אלהים חיים, והשתא מצאה החקירה מקום לנוח וכי מאחר דאלו ואלו דברי אלהים חיים מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן כדפריך הש"ס בעירובין, וכפי פירוש הרב יבין שמועה דאחר דשתי דעות אמת כפירוש רבני צרפת מפני מה זכו, לז"א ואל זה אביט אל עני ונכה רוח כדמשני הש"ס מפני שנוחין ועלובין ושונין ומקדימין ואמטו להכי ה' משמים השקיף ויצאת ב"ק ואמרה הלכה כב"ה, ואם נפשך לומר ראה אתה אומר שבית הלל נוחין ועלובין והלא מצינו שהלל מחזיק עצמו לגדול הרבה וכל מנייניה מן הצד אף דיני ממונות ושאר נשיאים לא חשו אלא בדיני נפשות דכתיב לא תענה על רב אבל דיני ממונות בגדול החל והללאיך משוי נפשיה גדול יתר מאד דמניניה תדיר אף בד"מ מן הצד ואיה איפה רוב ענותנותו, לז"א וחרד על דברי כלומר ענוה במילתא דנפיק מינה חורבא אין לעשותה ונהי שהיה עניו מאד אבל הוא חרד על דברי דכונתו לשמים שלא יעלים שום אחד דבריו ויצא משפט מעוקל ומיראתו על דבר כבוד שמו היה מוכרח מאחר דיודע ודאי שנמנעים לחלוק עליו ובזה אין לעשות ענוה, וכך היה רבי נוהג אף שהיה עניו מאד.

שובאשוב למאמרין דאתאן עליה, ונקדים מה שפירש מורינו הרב שארנו סבא דמשפטים מהר"י זאב זלה"ה בדרשותיו פ' קרח דכונת הבת קול אלו ואלו דברי אלהים חיים והלכה כבית הלל היינו דבפלוגתא דתנאי ואמוראי אם שקולים הם בחכמה ובמנין הרוצה לעשות כדברי זה עושה והרוצה לעשות כדברי זה עושה, אבל בפלוגתא דב"ש וב"ה אף הם שקולים הם ולא הוו ב"ה רובא אפ"ה הלכה כב"ה, וזה כוונת הבת קול דאף בהיות מחלוקת ב"ש וב"ה שקול בחכמה ומנין דבכה"ג בעלמא אלו ואלו דברי אלהים חיים דמאן דעבד כמר עבד וקם דינא ככלהו תנאי והוי אלו ואלו דברי אלהים חיים לענין מעשה בני אדם, הנה במחלוקת ב"ש וב"ה בכה"ג ששקולים במנינם הלכה כב"ה ובכן מקשה בכח מפני מה זכו ב"ה לקבוע הלכה כמותן מאחר דבעלמא אלו ואלו דברי אלהים חיים ומשני מפני שנוחין וכו' ע"ש באורך, ובזה אפשר שהוא כונת המאמר והפסוקים לפי רמז זה ויקח את כל אלה שרי ישראל הראה לו כלומר כל סברות חכמי ישראל הראה לו ויבתר אותם בתוך כמ"ש ר"ח הביאו הרב יבין שמועה דהראה הקב"ה למשה מ"ט פנים טהור ומ"ט פנים טמא ולא רצה לפסוק רק הניח ההכרעה לחכמי ישראל שיפסקו אחר הרוב והוא קרוב מאד לדברי רבני צרפת, וז"ש שרי ישראל הראה לו שהראה לו חכמי ישראל כל אחד בסברתו ודעתו ויבתר אותם בתוך כלומר דלפסקי הלכות לא רצה הקב"ה לפסוק רק ויבתר אותם ר"ל חתך ופסק אותם בתוך שהם סנהדרין כמ"ש מתנות כהונה שהסנהדרין פוסקין אחר הרוב, אבל יש מציאות שנשאר הדבר שקול כשהם שוים בחכמה ובמנין ומאן דעבד כמר עבד ומאן דעבד כמר עבד, וז"ש ויתן איש בתרו לקראת רעהו שפסקי שניהם זה כזה ואין הכרעה רק הרוצה לעשות כדברי זה וכו', וכל זה הוא בעלמא אבל לגבי ב"ה שהיו ענותנין ליתא אלא אף אם שקולים הלכה כב"ה כמ"ש מהר"י זאבי זלה"ה, וז"ש ואת הצפור לא בתר כלומר ואת הצפור שאינו מעמיד פנים נגד הגל והוא עלוב ועניו כמ"ש המפרשים דדרש גוזל זו גל, לא בתר חתך בתוך שהם סנהדרין ואם הם שקולים מאן דעבד וכו' אלא תמיד הלכה כב"ה מפני שנוחין ועלובין הן והבן.

אתאןלקראין ונקדים מ"ש הרב מהר"ש אלגאזי דממתנת ארץ ישראל מוכח דיש לנו דין בנים דאם יש לנו דין עבדים הלכה רווחת היא (גיטין דף ח':) שייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה והא שייר ירושלם למ"ד או ח"ל אלא ודאי מוכח דיש לנו דין בנים, ועוד כתבו המפרשים בנותן טעם לקביעות סנהדרין אצל המקדש להורות דיש לנו דין בנים דעבד פסול לדון ולזה היו סנהדרין אצל המקדש כמשז"ל ברבה פ' תרומה (פ' מ"ד) אמר הקב"ה אתם בני ואני אביכם כבוד לבנים כשהם אצל אביהם וכבוד לאב כשהוא אצל הבנים עשו בית לאב שיבא וישרה אצל בניו הה"ד ועשו לי מקדש וה"ט דסנהדרין היו אצל המקדש דמשם מוכח דיש לנו דין בנים, והשתא כאשר היה דבר ה' אל אברהם אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת לרשתה, כה ענהו במה אדע כי אירשנה דלרשת הארץ צריך שיהיה לי דין בן ועשה עמי אות שאני וזרעי בני אל חי ולא עבדים שמא יאמרו דיש לנו דין עבדים ושייר קרקע כל שהוא אין מתנתו מתנה, לז"א קחה לי עגלה משולשת וכו' וציוהו על קרבנות לקבוע שכר כסברת הרב מהר"ם אלשיך דאם האוכל בקש זאת חייב וכביכול הכתיב על עצמו את קרבני לחמי כמדובר מראש מקדמי אר"ש ומזה מורה דיש לנו דין בנים דאי לאו הכי מה שקנה עבד קנה רבו ומה מקום לשלם שכר אלא ודאי דין בנים יש לנו, ויקח לו את כל אלה שהראה לו שרי ישראל ששם היו סנהדרי גדולה יושבת וחותכת דיני ישראל כמשז"ל במאמר הנז' בסמוך וזה מורה דיש לנו דין בנים דעבד פסול לדון, וז"ש במאמרינו שש"ם סנהדרי גדולה כלומר שהסנהדרין אצל המקדש להורות דיש לנו דין בנים כאמור וזה לך האות שמתנת ארץ ישראל מתנה טובה כדת של תורה.

ויתכןלומר במ"ש בכתובות דף ס"ט דבת בעישור נכסי ב"ח דאחי ומצו לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא וכתב הר"ן דנוטלת עישור נכסי אף ממטלטלין אלא דעישור כל נכסי אביה לוקחת מקרקעות, תו אמרינן התם דאם שעבדו אחין מוציאין מהלקוחות, וכתב מהר"ם מפאדובה בתשובותיו סי' נ"א דהא דבת בעלת חוב הויא היינו להנהו מילי דפירשו בש"ס אבל לשאר מילי יורשת הויא, ועל פי זה נבא להבין ולדקדק מאמרם ז"ל בילקוט סוף יחזקאל ר"ב בשם רשב"ן כתיב בנות ירושלם נמשלו ישראל כנקבה מה נקבה זו נוטלת עישור מבית אביה כך תפסו ישראל ז' עממין שהיא עישור של ע' אומות, ולפי שירשו כנקבה לפיכך אמרו שירה כנקבה השירה הזאת אבל לעתיד לבא שהם יורשים כזכר דכתיב מפאת קדים עד פאת ים לפיכך אומרים שירה בלשון זכר שירו לה' שיר חדש אמר ר' סימון בשם ריב"ל למה נמשלו ישראל לנקבה מה נקבה זו טוענת ופורקת וחוזרת וטוענת ופורקת ושוב אינה טוענת כך ישראל נגאלו ונשתעבדו ולבסוף יגאלם הקב"ה ואינם משתעבדין לעולם, ולפי האמור מדוקדק היטב מ"ש מה נקבה נוטלת עישור נכסי מבית אביה לרמוז דנוטלת מאחיה או מבני אחיה דב"ח דאחי הוייא, ועוד רמזו באומרם מבית אביה לסברת הר"ן הנז' דנוטלת עישור כל נכסי אף ממטלטלין, כך תפסו ישראל ארץ ז' עממין ששוה מתוך חשיבותה כעישור כל נכסי ע' אומות, ודייק לומר תפסו ישראל דאפילו שעבדו אחין מוציאין מלקוחות כ"ש מהאחין עצמן שהחזיקו בקרקעות כז' עממין שהחזיקו בארץ ישראל, והאי תנא דוקנא ואמר ולפי שירשו כנקבה כמ"ש מהר"ם מפאדובה דיורשת הוייא כאמור.

ומעתהנבא לעניננו דזו היא שעמדה לאברהם אבינו ע"ה דסבר דנוטל ארץ ז' עממין מדין עישור נכסי כדעת רשב"ן ולפי דקיי"ל דמצו לסלוקה בזוזי או בחדא ארעא זאת היתה לו חקור דבר במה אדע כי אירשנה דייקא לארץ הזאת הלא לפום דינא מצו עכו"ם לסלוקי בזוזי או בארעא אוחרי ומה מופת כי אירשנה לזו, לכן היה דבר ה' אליו קחה לי עגלה משולשת וציוהו על הקרבנות והענין כמ"ש הרב זרע ברך דטעם מתנת ארץ ישראל היינו דאברהם הוא כהן ונוטל מעשר מע' אומות ארץ ז' עממין, וזה רמז לו ה' ביום צוותו על הקרבנות כלומר לא כאשר עלתה על דעתך דטעם מתנת הארץ מדין עישור נכסי ואמטו להכי נסתפקת כי אין מופת חותך לרשת הארץ דדילמא מסלקי בזוזי או בארעא אוחרי דכך הוא הדין בעישור נכסי, אין זאת רק טעם מתנת ארץ ז' עממין שהם עישור ע' אומות היינו משום שאתה כהן ואתה נוטל מעשר ארץ ז' עממין מע' אומות ולכך אנכי מצוך היום על הקרבנות מורה ובא על כהונתך ודין המעשר ליטלו מהמשובח ונקרא ראשית וא"כ ארץ ישראל מקודשת מכל הארצות והיא משופרי שופרי מדמשבח בארעא ולא מצו לסלוקי בארץ אחרת או בזוזי דדינא הוא להפריש מהמשובח ומינה תדע כי זאת הארץ היא שלך דלא להשנאה, ומשום שיקשה על זה דאי אמרת בשלמא דמתנת ז' עממין היא מטעם עישור נכסי ניחא דנמשלו ישראל לבת וכדאמר רשב"ן מה בת נוטלת עישור וכו' אלא אי אמרת דטעמא משום דאברהם אע"ה כהן ולקח מעשר ע' אומות ארץ ישראל א"כ למה נמשלו כבת, אמטו להכי הראה לו הגליות בא ללמד דמה שנמשלו ישראל כבת היינו כדעת ר' סימון לומר מה בת טוענת ופורקת וכו' כך ישראל אלו הן הגולין והיה באחרית הימים תפרה ישע ישועת ישראל נושע בה' תשועת עולמים כבת דבסוף אינה טוענת עוד.

ובזהנבין כונת פסוקי מזמור פ"ה אשמעה מה ידבר האל ה' כי ידבר שלום אל עמו ואל חסידיו ואל ישובו לכסלה אך קרוב ליריאיו ישעו לשכון כבוד בארצנו, ורז"ל בילקוט אמרו שאומות העולם אמרו לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיקריבו קרבנות ולנו לא אמר אמר להם הקרבנות אינה אלא שלום וכו' ע"ש, ולפי דרכנו אפשר דהיטב חרה לאומות על הקרבנות דאף כי אמר אלהים לתת ארץ כנען לזרע אברהם היו סוברים שהוא מדין עישור נכסי ותעלה על דעתם לבא עלינו מדין עישור נכסי דדינא הוא דמצו אחי לסלוקי לבת בזוזי או בארעא אוחרי וכה יעשו לקחת ארץ כנען מידינו בתת לנו ארץ אחרת או מעות כי כל א"ה היו מחשיבים ארץ ישראל מאד ואין לך מלך שלא היה לו פלטין בארץ כנען ואחוזה שם וכן הוא אומר נחלת צבי צבאות גויים כמשז"ל והביאו רש"י על פסוק (דברים ל"ג י"ז) בהם עמים ינגח יחדיו אפסי ארץ, ודעת מלכי האומות תמיד לערער על ישראל במתנת הארץ ומבקשים עילה וסבור מינה לבא בחזקת היד על פי התורה בחושבם דמתנת הארץ לאברהם מדין עישור נכסי כאמור, וכאשר ראו שנצטוו ישראל על הקרבנות נפל פיתא בבירא דאגלאי מילתא דאחשיבנהו רחמנא כהנים ונטל מעשר הארץ מע' אומות ארץ ז' עממין ונתנה נחלה לישראל עמו, וכה דיבר בלעם אליהם הקרבנות אינם אלא שלום כלומר שלום על ישראל שיהיו בארצם ונתנה להם בתורת מעשר שהיא ארץ מובחרת והמעשר צריך להפרישו מן המובחר, ועוד שהקב"ה בעל הבית לה' הארץ ומלואה והוא הפריש מעשר זה ונתן להם ומאן מירמי להו מאן ותו לא מציתו לסלוקי בזוזי או בארץ אחרת, וזהו שסיים הכתוב ואל ישובו לכסלה כלומר בענין הקרבנות תאלמנה שפתי האומות ואל ישובו לכסלה לערער על ארץ כנען דמה שנטלוה איברא שהיא עישור ארץ ע' אומות אבל לא מדין עישור נכסי רק בדין מעשר שאנו מקריבים קרבנות ואנו כהנים ונוטלים מעשר, ואם נפשך לומר אם כן למה נמשלו ישראל כבת לז"א א"ך קרוב ליריאיו ישעו, כלומר אך מלשוך אך נ"ח שאז"ל שהיה גונח וכוהה שהכישו ארי ולזה נמשלו לבת לרמוז דאף אם היו בכמה גליות וצר להם וזהו א"ך, מ"מ קרוב ליראיו ישעו שהם כבת ששוב אינה טוענת וגואלם חזק ישעו דייקא תשועת ה' כהרף עין, ולעולם ארץ כנען מדין כהן ולא מצו לסלוקינהו מינה וזהו לשכון כבוד בארצנו כמדובר, וזה אפשר שהיה כונת מלכי צדק כי הנה הרב מהר"ש פרימו פירש דמלך סדום באומרו תן לי הנפש רמז דלא זכה בארץ כנען דלא קיים לא תחיה כל נשמה ע"ש, וכלפי זה נתחכם מלכי צדק הוציא לחם ויין ואז"ל הלכות כהונה גדולה גילה לו וכתיב ויתן לו מעשר מכל ופירש הרב חזקוני שנתן מלכי צדק לאברהם מעשר שאברהם כהן ולהורות נתן שאברהם לקח ארץ כנען מדין מעשר והבל יפצה מלך סדום כי ארץ ז' עממין היא שלו מדין מעשר, וזה אפשר שהוא כונת הכתוב (שמות י"ט ד') ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי ועתה אם שמוע וכו' כי לי כל הארץ ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש ובתרגום המיוחס ליונתן פירש ואביא אתכם אלי דבליל פסח הוליכם לבית המקדש וכו', וזהו שאמר אתם ראיתם אשר עשיתי למצרים כמה לקו על שנשתעבדו בכם ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי לבית המקדש וכו' והייתם לי סגולה מכל העמים כי לי כל הארץ ואני בעל הבית ואתם תהיו לי ממלכת כהנים כביכול שתהיו כהנים שלי ואתן לכם הארץ מעשר מכל העולם כי לי כל הארץ ואתם גוי קדוש שלוקחים מעשר ככהן ובכן לא יקרב נוגש לערער עליכם במתנת הארץ דאינה עישור נכסי כבת רק מעשר לכהן.

עודמילתא בפומאי בפסוקי הסדר הנז' במשז"ל פ"ק דבתרא (דף ט':) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד אמר ר' יצחק ימצא צדקה שממציא לו מעות לעשות צדקה רב נחמן בר יצחק אמר ממציא לו אנשים מהוגנים וכו' ריב"ל אמר זוכה והויין ליה בנים בעלי חכמה וכו', ולפי דרכנו שכתבנו לעיל דאברהם אע"ה נתירא מהצדקה שהוא עושה שמא ח"ו יצא עתק להחזיק בטענת אמצעי כמש"ל על כן בא האלהים ואמר אל תירא אברם שכרך הרבה מאד ר"ל כמשפט עושה צדקה דימצא מעות לעשות צדקה גם אתה שכרך הרבה ממון ומאד פי' ממון כמשז"ל (ברכות נ"ד.) בכל מאדך בכל ממונך, ויאמר אברם מה תתן לי ואנכי הולך ערירי כלומר ירא אנכי כי כלם אינם מהוגנים רובם עובדי עכו"ם, וז"ש ואנכי הולך ערירי יחידי שרוב העולם אינם מהוגנים וצדקתי אינה חשובה, וכי תימא תזכני לבנים בעלי חכמה וכו' הן לי לא נתת זרע באופן שאי אפשר לקיים פירוש ימצא חיים צדקה וכבוד כמו שפירשו רב נחמן וריב"ל, והנה דבר ה' אליו וכו' ויוצא אותו החוצה וכו' כמשז"ל צא מאצטגנינות שלך אברם אינו מוליד אברהם מוליד וכי תימא מי ילד לי שינוי השם לז"א אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים וכו', והענין כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל דאברהם אע"ה מסר עצמו באור כשדים לתקן עון עכו"ם דאדה"ר ותיקן אות ה' והיא ה' שנתוספה בשמו ע"ש באורך [ועי' מש"כ לקמן פ' תולדות], וז"ש אני ה' אשר הוצאתיך וכו' ומאז כבר הה' מתוקנת והיה שמך אברהם ואברהם מוליד, ומאז שמסרת עצמך על קדוש ה' יש לך דין ישראל ואין מזל לישראל וכי תימא דלעולם דין ב"נ יש לי ושאני אור כשדים שהיה לתיקון אדה"ר לז"א לתת לך את הארץ הזאת וכו' ומשם מורה דיש לך דין ישראל דתקנה בחזקה ועכו"ם אינו קונה בחזקה כמ"ש הרב פרשת דרכים ע"ש באורך, ועפ"י האמור אפשר לפרש (תהלים קי"ב) אשרי איש ירא ה' במצותיו כלומר בשכר הצדקות על דרך פליג מצוון שאומר בירושלמי שיש ג' מיני שכר מעות ואנשים מהוגנים ובנים בעלי חכמה וכו' והוא רוצה שכר המעות דוקא לעשות צדקה ויפזר הרבה שבתוכם יהיו הגונים כמ"ש המפרשים (שם) פזר נתן לאביונים הרבה ובזה צדקתו עומדת לעד כי יהיו בתוכם איזה מהוגנים, וז"ש חפץ מאד ממון כמ"ש בכל מאדך ויען כונתו לשמים נותן לו מה שלא שאל גבור בארץ יהיה זרעו וכו' כריב"ל וגם אשר שאל מעות הון ועושר וכו' ואין צורך לפזר הרבה דהעיקר הוא כמ"ד שגם העושה לשם שמים ואתרמי ליה אנשים שאינם מהוגנים לא הפסיד כמו שביארנו במקומו דזה דעת ר' יצחק הנז', וז"ש צדקתו עומדת לעד זרח בחשך שעשה עם שאינם מהוגנים זרח אור לישרים בין העושה צדקה בין המחזיק לחכם ולומד שלא לשמה הנותנים לא הפסידו, וז"ש חנון לעושה צדקה ורחום למחזיק וצדיק שהחכם הלומד שלא לשמה ועני שאינו הגון הוא צדיק לשלם כפעלם אבל המחזיק בא בשכרו ורודף צדקה וחסד ימצא חיים.