פרשת מטות ומסעי

מסכת מכות דף ט' ר' חמא בר חנינא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך אם לחטאים מורה קל וחומר לצדיקים:

כטלמאת ה' כרביבים עלי עשב זאת התורה אשר ס"ם סמא דחיי, נחלה לישראל משפטים ישרים שלמים וכן רבים פתח ה' את אוצרו ויוצא את כלי חמדתו משפטי ה' אמת צדקו צדק ושלום נשקו דינא דחיי, ותורת אמת לא יותן סגור תחתיה לא ישקל כסף מחירה מקור חכמה יינא דמנטרא כחמר טב חמרא וחיי, וישראל עושה חיל רמו אנפשייהו שופרייהו וחילייהו אייק"ר להו תלמודייהו בחצרות אלהינו יפריחו ציצים ופרחים חדשים לבקרים ועליהם יערה רוח הבורא רוחא דחיי, ועל העבודה יום יום ידרשון ועשו סייג לתורה נותנין עליהם חומרי כל נדרי ואסרי משום אפרושי מרבים העם להביא מידי העבודה ולכל בהן חיי, דק"ו כחדא הדק הטב דקדוקי תורה ודקדוקי סופרים וענפיה ארזי אל השתרגו עלו לעשות יקר כבוד תורה יקרא דחיי, אלהים חשבה לטובה את כל עמל ואת כל כשרון ואפילו שיחה קלה אין הקב"ה מקפח ובדבר הזה תורכו חיי. כמאמר השלם ר' חנינא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצוות שנאמר ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר הבט ימין וראה אמרי קדוש מדבר ושבחו ניכר זריז ונשכר כי את כל תוקף קדושתו ועוצם דבקותו לפרסם חיבתו יתברך בעם סגולתו ראה אלהים ויוכח כי כל בי עשרה מזכירין אותו לשבח אשר במאמרו הקדישו את קדוש יעקב ורוב עמי הארץ אשר לא ידעו ולא יבינו מימרא זו שוגר"ת ומשוגר"ת בפיהם ירצו.

ולפיפשטן של דברים אפשר לומר כי הנה הקב"ה ציונו תרי"ג מצוות וכשתסתכל יפה עיניך תחזינה משרים כי כמה רבבות אלפי מצות אשר קבעו ישראל עליהם שאינם מצוות דאוריתא ולא דרבנן רק איזה ענף דענף ונעשו כתורה שלימה, כגון קריאת ס"ת בשבת אינה מ"ע דאוריתא רק תקנה וכמה מצוות עשו ישראל פתיחת שערים ורמונים והולכה והגבהה וגלילה ועץ החיים וכיוצא ואף גם זאת כל זה נמכר בדמים יקרים, ונמצא עיקר הדבר היא תקנה לבד ומשם יפרד והיה לכמה וכמה מצוות כמו שאמרנו ויותר, וכיוצא בדבר בעסק התורה מלבד היגיעה להבין תורת ה' עוד יבלו ימיהם אף לילות לחדש דקדוקים והויות ואסמכתות ויתכן כי לא כיונה התורה ברמזים הללו ומ"מ רב חסד משלם שכר טוב בעמלם כל שהדברים ששיערו אמת אף שאינם כונת הכתוב או משנה והש"ס הם יקחו חלקם בחיים ושכרם כפול מה', וכן בענפי זמורות המצות אשר המה עושים בצבור או ביחיד והמתקדשים והמטהרים בסיגופים וטבילות וכיוצא אשר כל אשר נגע אלהים בלבו מוסיף והולך אשר לא כתוב בספר הכל כאשר לכל אלהים יראה לו להרבות שכרו ביתר שאת לפי דבקותו ועוצם כונתו, וז"ש ר' חנניא בן עקשיא רצה הקב"ה לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות כלומר נתן להם כח להרבות תורה ומצות כרצונם וכפי שכלם כי הם מרבים תורה בחידושים והויות ופלפולים ואסמכתות יום יום וגם הם עושים מצות מעצמם ענפים ופארות וסנסנים וברוב הימים מתפשטים כמצות דאוריתא ממש וזה מחסד עליון לזכותם שהם יוסיפו תורה ומצות ואחרים ילמדו מהם וזוכים ומזכים ונוטלים שכר, ומייתי ראיה מקרא ה' חפץ למען צדקו יגדיל תורה ויאדיר דנקט בלשון עתיד יגדיל תורה ויאדיר דהו"ל לומר הגדיל תורה והאדיר אבל כונת הכתוב דבחסדו יתברך יגדיל ויאדיר לעתיד שנתן רשות לישראל והגדיל תורה ומצוות לכלל ופרט ונתן תורת כל אחד בידו לעסוק ולחדש תנא וציי"ר פטורי ציצים ופרחים איש יביא בפריו, וכן במצוות כל אחד מוסיף קדושה ופרישות יום יום וברוב הימים כל החומרות וסדר קדושה נעשו ונתפשטו בישראל כתורה שלימה ואמר לזכות את ישראל דזהו זכות גדול שהם מוסיפים סייגים ופרישות וגדרות צאן קדשים ומהדרין מן המהדרין להוסיף כמה ענפי מצות ותולדותיהן ודקדוקיהם ובזה תרום קרן ישראל נגד המקטרגים, כי ממה שמוסיפין בתורה ומצות מוכח כי רצונם דוקא בעבודתו יתברך ובלב שלם עושים וגדול כח התוספת הזה שאם ירצה בתוספת לעשות לקבל פרס רשאי כמשז"ל.

הואהדבר אשר דברו רז"ל בעירובין דף כ"א חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה רבש"ע הרבה גזרות על עצמי יותר ממה שגזרת עלי וקימתם כונת כנסת ישראל נגד פני ה' שתים זו דאמרן דמהתוספת שמוסיפין גדרים וסייגים וסדר קדושה והבדלתא פרוש מאהבה שמעינן כי התורה חביבה ביותר עליהם ולכן יום יום מוסיפין כלל ופרט ענינים ותיקונים מינים ממינים, ועוד בא כי בדברי התוספות תו"ך תוכן קדש רצוף אהבה שהם יכולים לעשות התוספת על מנת לקבל פרס כמ"ש המפרשים דהא דתנן הוו כעבדים המשמשין את הרב שלא על מנת לקבל פרס כי תניא ההיא בעיקרי המצוות אבל בתוספת שרי ע"מ לקבל פרס ועם כל זה ישראל קדושים עושים התוספת כעיקר לשמו יתברך, וז"ש הדודאים נתנו ריח וכו' כלומר הדודאים שארית ישראל הנמשלים לדודאי תאנים הרעים כי מיאנו זאת לפנים לעשות משפט כתוב עתה נתנו ריח מעשים טובים ועל פתחנו כל מגדים יש בידינו שכר מצות הרבה כמו שפירש"י חדשים גם ישנים דהיינו עיקרי התורה והמצות וגם תוספות ותוספי תוספות אשר אנו מוסיפים והוא דבר גדול הנותן ריח טוב כמו שאמר הדודאים נתנו ריח כי ממה שאנו מוסיפים מוכח וניכר שחפצנו ורצונינו בך ובעבודתך ולכן יום יום נוסיף באהבה לבקש לעשות רצונך ולתת נחת רוח לפניך, וזהו שזכר חדשים ברישא איידי דחביבא ליה אקדמיה שהם תולדות שהולידו מעצמם בלי ציווי וגם כי הן הן עדי הישנים כי בלב שלם נעשו, ועוד זאת יתירה אבי ראה גם ראה כי עם היות כי החדשים שאיני חייב בהן יכולני לעשות על מנת לקבל פרס כי לא אמרו שלא לעבוד על מנת לקבל פרס אלא בעיקרי המצוות לא בתוספת וכמו שכתבנו במקומות אחרים, עם כל זה אני מכוין בכל לעשות נחת רוח לפניך לא זולת ולא פלג לן בין חדשים לישנים אלא הכל צפנתי ל"ך דייקא דחדשים וישנים כי הדדי נינהו שלא על מנת לקבל פרס אלא צפנתי לך.

ודרךדרש אפשר לומר במאי דאיבעיא לך פ' אלמנה נזונית דף צ"ח אמר לשלוחו זבין לי לתכא וזבין ליה כורא מאי מוסיף על דבריו הוי ולתכא מיהא קני או דילמא מעביר על דבריו הוי ולתכא נמי לא קני ובעו למפשטה מתרתי מתנייתא ודחי להו ובתר הכי אמרו בש"ס איכא דאמרי הא לא תבעי לך היכא דאמר זבין לי לתכא וזבין ליה כורא דודאי מוסיף על דבריו הוי כי תיבעי לך דאמר זבין לי כורא וזבין ליה לתכא וכו' ע"ש. ופסקו הפוסקים דזבין לי לתכא וזבין ליה כורא מוסיף על דבריו הוי ולתכא קני ואם אמר זבין לי כורא וזבין ליה לתכא מעביר על דבריו הוי ולתכא נמי לא קני דלא ניחא ליה דליפשו שערי עילויה, ואמרו בזבחים דף ל"ד דפליגי ר' יוחנן וריש לקיש במקריב חיה אי עובר בעשה או אינו עובר ומתיב רבא לר"ל דאמר אינו עובר ולא כלום מדתניא אלו נאמר קרבן לה' בהמה הייתי אומר חיה בכלל בהמה וכו' ת"ל בקר וצאן בקר וצאן אמרתי לך ולא חיה יכול לא יביא ואם הביא כשר הא למה זה דומה לתלמיד שאמר לו רבו הבא לי חיטים והביא לו חיטים ושעורים שאינו כמעביר על דבריו אלא מוסיף על דבריו וכשר ת"ל בקר וצאן ולא חיה הא למה זה דומה לתלמיד שא"ל רבו אל תביא לי אלא חיטין והביא לו חיטין ושעורים שאינו כמוסיף על דבריו אלא כמעביר על דבריו ופסול תיובתא דריש לקיש תיובתא, ואנא בריה קלה כתבתי בעניותי לעיל סוף פ' פנחס דלדעת הרמב"ם פ"ז דמעילה ורבינו עובדיא בזבין לי לתכא וזבין ליה כורא דמוסיף על דבריו הוי דלא מיבעיא דלתכא קני דהוי שליח גמור אלא גם לתך השני תלוי ועומד עד שיגלה דעתו המשלח ומן הסתם הוא בכלל השליחות ומשו"ה פסקו באומר לשלוחו תן לאורחים חתיכה של בשר והלך השליח וא"ל עלו שתים בעה"ב מעל והשליח פטור מפני שהוא מוסיף על שליחות בעה"ב ולא עקר את השליחות אבל אם אמר להם השליח עלו שנית מדעתי גם השליח מעל הא למדת דכל דאמר סתמא לא עקר שליחות בעה"ב ובחזקת שליחותו הוא החתיכה שניה והשליח פטור.

ומסוגיתזבחים שהבאתי שמעינן דישראל בקיום המצות שלוחי נינהו ואי לא כתיב בקר וצאן שנית הוה אמינא דמוסיף על דבריו הוי ואם הביא חיה כשר והשתא כל החומרות וסדר קדושה שמוסיפין ישראל כלל ופרע יום יום הם כמוסיפין על דברי המשלח יתברך כי הוא אמר לקיים תרי"ג מצוות וכל הקרב הקרב קרבת אלהים מוסיף קדושה חומרות וזהירות ואין כוונתו לעקור השליחות בתוספת ח"ו רק הכל בחזקת המשלח ואת אשר יבחר בו יקריב אליו, וז"ש במאמר הנז' כי אמרה כנסת ישראל רבונו של עולם הרבה גזרות גזרתי על עצמי יותר ממה שגזרת עלי דהו"ל כדין זבין לי לתכא וזבין ליה כורא דהוי מוסיף והיינו שבח דלא עקר שליחותא רק חדשים גם ישנים דודי צפנתי ל"ך דייקא לשמך ולזכרך תאות נפש דכיון דדינא הוא דמוסיף הוי ולא מעביר אנו הולכים ומוסיפים אולי יחנן ה' ויתרצה לקבל התוספות עם העיקר, וזהו צפנתי לך כי לא אטרח בשבילי בתוספת רק לך הכל כי גם את הכל יקח כולי האי ואולי דהכל בחזקתו הוא.

ובמסילהנעלה עלי בא"ר מאמרם ז"ל במדרש חזית על פסוק זה ועל פתחנו כל מגדים חדשים גם ישנים וכו' וז"ל דבית רבי שילא אמרין לאשה כשרה שהניח לה בעלה מעט חפצים ומעט יציאות כיון שבא בעלה אמרה לו ראה מה הנחת לי ומה סגלתי לך וגם הוספתי לך עליהם ורבנן אמרי למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס מה עשה אותו האריס מלא כלכלות של תאנים מפירותיו של פרדס ונתנן על פתח הפרדס כשהי' המלך עובר רואה כל השבח הזה בפתח הפרדס בפרדס כלו על אחת כמה וכמה, כך בדורות ראשונים אנשי כנסת הגדולה הלל ושמאי ורבן גמליאל הזקן בדורות האחרונים רבן יוחנן בן זכאי ור' אליעזר ור' יהושע ור' מאיר ור' עקיבא ותלמידהון עאכ"ו ועליהם הוא אומר חדשים גם ישנים דודי צפנתי לך אמר ר' אבא בר כהנא אמר הקב"ה לישראל אתם צופנים לי ואני צופן לכם אתם צופנים במצוות ובמעשים טובים ואני צופן לכם באוצרות מלאים יותר מכל הטובות שבעולם אמר רבי אבא בר כהנא בר יודן אלא דדידיה אינון סגיין מן דידן הדא הוא דכתיב מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך עכ"ל. וראוי להבין במאי פליגי דבי רבי שילא ורבנן ור' אבא בר כהנא ור' אבא בר יודן ותו ר' אבא בר כהנא דאמר כי אמר אלהים אתם צופנים וכו' מאי למימרא מודעת זאת דהקב"ה אינו מקפח שכר בריה ואם באומות קם שכרו משלם הדברים ק"ו לישראל עם סגולתו ותו ר' אבא בר יודן מאי אשמועינן דדידי' אינון סגיין מדידן וכי צריכא למימר ומה דמות יערוך אשר בעפר יסודו ומה יצדק אנוש עם אל.

ויתכןדהני אמוראי הן עומדין כדין החומרות ושפ"ר חסידים וכל סדר קדושה ופרישות אשר יעשה אותם האדם היכי לידיינו דייני להאי דינא, אם הוא כדבר שבחובה או כנדר ונדבה אם לעצמו או להקב"ה ואם שכר כל זה הוא בחסדו כן יתן לידידו או מדינא בעי שלוחי כביכול הוא יתברך וכבוד מלכים חקור דבר וישא משלו איש איש ממקומו ולפיהן ישיב לו דיין לצדיקים אם יוספים ומתחסדים בחומרות ופרישות ועשר קדושות. והנה דבי רבי שילא סברי כי כל מה שיסגל אדם בתורה ובמצוות ויוסף עוד תוספי תוספות הכל הוא להקב"ה ומדינא אין לו כלום, ואולם אלהינו מרחם בחסדו יתן ויחזור ויתן שכרו משלם כפלי כפלים בתורת חסד וצדקה תהיה לנו, וטעמן של בי רבי שילא כי ישראל עם הקב"ה נדונים כאשה לבעלה כמפורסם בכמה מאמרי רז"ל, וסדרן של כתובי"ם בכמה דוכתי יתנו עדיהם הנה כי כן דין אשה ובעלה ידוע דמעשה ידיה תחת מזונותיה וההעדפה גם כן היא לבעל וזו הלכה רווחת, ומאחר שכן האי דטפו צדיקי את כל העודף הכל לבעל אדון הכל יתברך שמו ומדינא אין כאן אלא כי האשה אשר הוכיח טוב לבבה להתכשר ולהעדיף בנשים משובחת את כל ונוכחת וחביבה לבעלה ויהללה, וגם צדיקי וחסידי שבח יתנו להם כי לה' מצוקי ארץ וישת עליהם תבל, וזאת אומרת כנסת ישראל חדשים גם ישנים דודי וכו' שעיקרי המצוות וגם התוספות חדשים לבקרים דודי שהוא כינוי לבעל צפנת לך שהכל שלך כי כן דרך אשה דמעשה ידיה והעדפתה לבעל, והיינו דאמרי דבי רבי שילא משל"ו בנו לאשה כשרה וכו' שאמרה לבעלה ראה מה הנחת וכו' וגם הוספתי ל"ך עליהם לך דייקא כי את כל מעשה ואת כל כשרון הולך לדודי למשרים אך הביטה וראה באשרי כי אשרוני בנות וכה תדבר כנסת ישראל תחזו בשולמי"ת חדשים גם ישנים דודי צפנתי ל"ך זוהי שיטת דבי רבי שילא.

ורבנןסברי כי כרם היה לשלמו מלך שהשלום שלו נתן את הכרם לנוטרים, והנה הרב מהר"ש אמארילייו בריש ספרו הנחמד פני שלמה המשיל זה העולם כחנות פתוחה מלאה כל טוב וישם שם את האדם להתעסק בה בתורת עסקא וכמש"ה ויניחהו בגן עדן לעובדה ולשומרה ואמרו רז"ל אלו מצות עשה ומצוות לא תעשה ואמרו ז"ל כל המקיים התורה נעשה שותף וכו', ועפ"ז ישב ודרש בדיני עסקא ע"ש הלא בספרתו נפלאות מתורתו, ואף אנו בעניותנו נאמר דהתורה נמשלה לכרם ושדה כמשז"ל ברבה ריש פ' תרומה על התורה המקח הזה יש בו שדות וכרמים כד"א שלחיך פרדס רמונים ואמרו במדרש חזית לרעות בגנים אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות והצדיק הוא האריס אשר בשדה וכרם פועל אמת להשביח לעובדה ולשומרה והוא אריס למחצה והוא שותף בכל אשר ישביח עם בעה"ב וע"ד שכתב הרב פני שלמה, או כלך לדרך זו כי העוה"ז בכללות הוא כגן וכמו שאמרו רז"ל במדרש שיר השירים על פסוק דודי ירד לגנו דודי זה הקב"ה לגנו העולם ואם כן האדם הוא אריס בגן וחולק השבח עם בעה"ב, וכן מתבאר ממ"ש ברבה פ' תבא למלך שהיה לו פרדס והכניס לתוכו ב' אריסין וכו' עש"ב.

ושנינופ' המקבל דף ק"ג כשם שחולקין בתבואה כך חולקים בתבן ובקש כשם שחולקין ביין כך חולקין בזמורות וכו' ואמרו שם בגמרא כללא דמילתא כל עיקר דבעה"ב נטירותא יתירתא דאריסא ופירש רש"י עיקר בלמא עיקר שמירה שאי אפשר בלא היא נטירותא יתירתא עליו להוציא שאינו עושה אלא להקל מעליו שלא יצטרך לטרוח כלל בשמירתה עכ"ל, ויש לדמות ענין עסק התורה והמצות לזה שהצדיק הוא האריס אין עליו אלא לעבוד ולשמור כמו שפירש רש"י במשנה, וכן הצדיק אין חיוב עליו אלא לעבוד בעשין ולשמור הלאוין, ואם הוא רוצה למעבד נטירותא יתירתא סיגופים ותעניות וזהירות וזריזות הכל יהיה משלו שהכל הוא להקל מעליו כח היצר, ולענין החלוקה בין חידושיו ומעשה המצוות שהוא התבואה והיין, בין התבן וקש שהם הקושיות וההערות כמו שרמזו בזהר, בין הזמורות שהם ענפי ודקדוקי המצוות דינא הוא לחלוק עם בעה"ב אדון עולם כדין אריס למחצה, ואפשר שזהו רמז הכתוב להנחיל אוהבי יש ואוצרותיהם אמלא כי תרי"ג מצות ושבעה דרבנן הם כת"ר והחצי הוא ש"י והוא חלק האריס, הצדיק, וז"ש להנחיל אוהבי י"ש אך לא כלו רחמיו ואוצרותיהם אמלא לשלם להם הכל, והנה כי כן מזה מוכח דכל התוספות והחסידות שהוא להתרחק מגבול הרשעה למעבד נטירותא יתירתא הכל על האריס ואין לבעה"ב לשלם בזה כלל, וזה דעת רבנן דמדמו לאריס, כי האריס כל מה שמשביח ועשה פרי פוריה וענפה דינא הוא לחלוק עם בעה"ב הן רב הן מעט ונטירתא יתירתא משל אריס והיינו דאמרי רבנן למלך שהיה לו פרדס ונתנו לאריס כי בדמיון זה ינוח דעתנו על ההעדפה ושמירה יתירה ולדרוש מש"ה ועל פתחינו כל מגדים נקטי במשל שהניח התנאי"ם על פתח הפרדס וכו' וכנסת ישראל בכלל אומרת הדואים נתנו ריח וכו' והבן.

ואחריכן יצא רבי אבא בר כהנא וסובר כמו שנראה מסוגית זבחים הנז' דמשמע מינה שיש לנו דין שלוחים במצות כמש"ל, וכבר כתבנו דס"ל להרמב"ם דזבין לי לתכא וזבין ליה כורא דקי"ל דמוסיף על דבריו הוי לא מיבעיא דלתכא קני והוא עשה שליחותו אלא גם לתך שני כל שלא גילה דעתו המשלח או אמר השליח שהוא מדעתו אכתי בחזקת המשלח קאי עד עת בא דברו, וכתבנו לעיל דישראל קדושים מוסיפים כמה חומרות וכיוצא והכל בחזקת המשלח מלכנו אלהינו ואם חפץ בנו ה' יקח הכל, וזהו דעת רבי אבא בר כהנא ההוא אמר דאמר הקב"ה לישראל אתם צופנים לי במצות ומעשים טובים, והיינו כמו שאמרה כנסת ישראל חדשים גם ישנים הרבה גזרות גזרתי על עצמי וכמ"ש בש"ס דודי צפנתי לך הכל בחזקתך, והיינו רבותא דאמר הקב"ה אתם צופנים לי וכו' דלאו על עיקר התורה ומצות קאמר דהוא דבר גלוי וידוע לא נצרכא אלא לתוספי תוספות חומרות וסדר קדושות וכיוצא אשר לא כתוב בספר ויש ס"ד דהתוספת ליתיה בחזקת השליחות כלל על כן בא האלהים ההוא אמר אתם צופנים לי בחזקתי במצות ובמ"ט, דייקא במצות, כלומר תוספת זהירות במצות וענפיהם ודקדוקיהם ותולדותיהם שאינכם חייבים ועם כל זה אתם עושים לשמי, גם אני אעשה זאת לכם כי חפוץ אחפוץ בכל והכל אפרע משלם אצפון לישרים באוצרות מלאים יותר מכל טובות שבעולם.

וריויהדי רביעאה ר' אבא בר כהנא בר יודן רוח אחרת אתו והוא סבר כשיטת רש"י ותוספות סוף מעילה דמוכח מדבריהם דפליגי על הרמב"ם וסברי כפשט השמועות דלפום מאי דקי"ל בזבין לי לתכא וזבין ליה כורא דמוסיף על דבריו ולא קני אלא לתכא והלתך השני אין לו עסק בו המשלח כלל וגבי מעילה ליתא לאוקמתא דטלו מדעתי וכל שאמר טלו שתים השליח חייב, וכפ"ז אנן דשלוחי דרחמנא הוינן אין בחזקת המשלח אלא המצוות דאוריתא ודברי סופרים כהוייתן וכל החומרות יתירות וכיוצא אין לו להקב"ה בהן עסק כלל ועם כל זה מטובו הגדול שלם ישלם הכל, וז"ש אמר רבי אבא בר כהנא בר יודן אלא דדידיה אינון סגיין וכו' והיו דבריו בלשון אלא לרמוז דהוא עוקר כל הסברות ומפרש דדידיה אינין סגיין מן דידן, רמז בזה דלית דינא ולית דיינא שיאמר שהתוספת יהיה לו עסק בו המשלח אלא שהקב"ה בחסדו משלם לפנים משורת הדין, וז"ש דדידיה אינון סגיין מן דילנא שהכל רב חסד ממנו יתברך ומייתי קרא מה רב טוב"ך שהוא לפנים משורת הדין אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך שהם מתחסדים ומתקרבים לידבק ולחסות בך, שהם מוסיפים חומרות וכיוצא אשר לא ציוית ובטובך הגדול קובע להם שכר כמקיימי מצותיך, וזה נגד בני אדם שהדין הוא דמתוספת אין בו עסק למשלח וברצונך תרום קרן בפרו"ע פרעו"ת בישראל בהתנד"ב עם אף כשהוא נדבה מעצמם בלי ציווי רב חסד פורע משלם ברכו אלהים אשר לא עזב חסדו.

סובבהולך על פי הקדמתנו אמרתי ויהי מה אימא מילתא במאמרם ז"ל ברבה פ' תבא שרמזנו לעיל וז"ש לשמור ולעשות את כל מצותי א"ר שמעון בן חלפתא כל מי שלומד דברי תורה ואינו מקיימם עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר, למה הדבר דומה למלך שהיה לו פרדס והכניס לתוכו ב' אריסין אחד היה נוטע אילנות ומקצצן ואחד לא היה נטע ולא מקצצן על מי המלך כועס לא על אותו שהיה נוטע ומקצץ כך כל מי שלמד דברי תורה ואינו מקיים אותה עונשו חמור ממי שלא למד כל עיקר מנין שנאמר יוחן רשע בל למד צדק אבל אם למד ולא קיים אינו נחנן הוי לשמור ולעשות את כל מצותי עכ"ל. ופירש הרב דרך חכמה נתיב ט' דטעם הלומד ואינו מקיים דעונשו חמור היינו שהוא נענש על לימודו כמ"ש האר"י זצ"ל כל המ"ט שאדם עושה בעודו רשע או תורה שלומד מוסיף כח בסט"א ומוסיף על חטאתו פשע וגדול עונו מנשוא וכו' ע"ש באורך.

וישלחקור דהגם דהוא מוסיף כח בסט"א למה יענש דזהו אונס דהוא עושהו לשמו יתברך ואם שולט בו הסט"א הו"ל אונס ועל פי הקדמתנו דאנו שלוחים לקיים התורה והמצות ניחא ונקדים אשר נחלקו האחרונים בשליח ששינה ואח"כ פחתה הסחורה באונסין דהרב המבי"ט ודעמיה סברי דפטור הוא מאונסין אף אם שינה ודחו דבריהם מהר"א מונסון ומהרש"ך בח"ג סי' ס"ד ס"ה ס"ו ומהריט"ץ סי' קכ"ט, והעלו דחייב השליח כל ששינה אף אם פחתו באונס וכן הסכים מרן בתשובה כ"י הזכירה הרב משנה למלך ריש ה' שלוחין, והשתא זה שהוא רשע ושינה מצוות המשלח א"כ הוא מעביר על דבריו אף במה שמקיים ולזה כל תורה ומצות שעושה אינן כלום דאין כאן שליחות ומעביר הוי ולזה שולטין בהן הקליפות, ואף שבזה הוא אנוס במה שהולכים לסט"א מ"מ כיון ששינה בעל השליחות וחייב באונסין נמי וכמו שהעלו רוב האחרונים דשליח דשינה חייב באונסין ולא עוד אלא דהכא כ"ע מודו דחייב, ואף הרב המבי"ט ומהר"ש גאויזון דסברי דפטור מאונסין היינו דוקא היכא שהאונס לא בא מחמת השינוי אבל אם לא אירע אונס אלא מחמת השינוי ואם לא שינה לא נאנס יודו דחייב והרי קי"ל דתחילתו בפשיעה וסופו באונס חייב, ובח"מ סי' רצ"א מבוארים חילוקי דינים בזה ע"ש, והכא אם רשע זה היה לומד לשמור ולעשות והיה עושה השליחות כהוגן לא נתנה רשות למשחית בתורתו ובמצותיו אבל מאחר שפקר ועובר עבירות בשאט בנפש אף מה שלומד ומצות שמקיים בלכתם ילכו לסט"א ובנפשו הוא מפני היד שנשתלחה יד לאמ"ה ונפרעין ממנו פרעון גמור יענוש יענש כאשר ישית עליו בעל הבית אדון הכל יתברך שמו, וצדיק הוא וצדיק דינו להענישו גם על הלימוד ומצוות שעושה עוד טומאתו בו, והיינו דקאמר במאמר הנז' לשמור ולעשות את כל מצותי אמר ר' שמעון בן חלפתא כל מי שלומד תורה ואינו מקיימה עונשו חמור ממי שלא למד דכיון דהקב"ה התנה בהדיא לשמור ולעשות זה שעבר על התנאי ולומד ואינו מקיים ביטל התנאי ונתבטל השליחות וא"כ בלימודו ומצותיו שיעשה נענש כי גבר אויב הסט"א וטרפם ונענש על זה דשליח ששינה הוא חייב באונסין, וכ"ש זה שהאונס בא על ידי השינוי כאמור, ומדמה לה לאריס דנוטע אילנות ומקצצן דגם אריס דמי לשליח בדיני השינוי, רק שרצה לדמות לאריס חדא דהאריס מחויב לנכוש ולעקור או לקצור ולחרוש אחר הקצירה כמבואר בח"מ סי' ש"ך והכא מדמי ליה לאריס שהוא מחויב לנכוש ולעקור כל מידי דיש תפיסה לסט"א שלא יעלו עשבים רעים בתוך הפרדס, והכא לא סגי ליה שלא נזהר בזה רק נטע אילנות וקצצן שלומד ואינו מקיים ודומה ממש כאלו בידו מקצצן וכאלו בעצמו נותנן לסט"א, וא"כ עונשו חמור ממי שלא למד ומייתי קרא יוחן רשע בל למד צדק דלא למד יש מקום לומר יוחן רשע דרך חנינא, וז"ש הפסוק יוחן רשע בל למד צדק בארץ נכוחות יעול ובל יראה גאות ה' כלומר יוחן רשע כי לא למד צדק שהיא התורה ודוקא דרך חנינה לא מן הדין משום דמדינא חייב דהוא אריס והפסיד הקרקע, וז"ש באר"ץ נכוחות יעול כי הארץ שפועל בה קלקלה אשר לא כדת, וז"ש נכוחות יעול ומשפטו חרוץ ובל ירא גאות ה' אך יוחן רשע דרך חנינה להקל העונש קצת מעליו.

ומןהאמור נבא להבין מקרא קדש פ' ואתחנן לא תוסיפו על הדבר אשר אנכי מצוה אתכם ולא תגרעו ממנו לשמור את מצות ה' אלהיכם אשר אנכי מצוה אתכם, ולכאורה ז"ש לשמור וכו' אשר אנכי וכו' יתר, והנה דעת הראב"ד בהשגות ספ"ב מהלכות ממרים שלא יש איסור מוסיף אלא במצות עשה כגון לולב וציצית ותפילין וכיוצא בהן בין לשעה בין לדורות בין שקבעה בדבר תורה בין שלא קבעה, אבל כל דבר שאסרו וגזרו לסייג ולמשמרת של תורה אין בו משום לא תוסיף לפיכך קבעוהו לדורות ועשאוה כשל תורה וסמכוהו למקרא וכו' ע"ש וכמה שכתב שם מרן כסף משנה, ואפשר לתת טעם לסברא זו דרך דרש ונקדים מ"ש גדול הדור הרב המופלא כמהר"ר אפרים נבון בספרו הנורא ס' מחנה אפרים ריש הלכות שלוחין דאע"ג דקי"ל שליח ששינה בטל השליחות אם היה לתועלת המשלח השליחות במקומו ע"ש באורך, ולפי מה שהקדמנו והוכחנו מסוגית זבחים הנז' דאנן שלוחי דרחמנא בתורה ובמצות והמוסיף על המצות עם היות דדמי לזבין לי לתכא וזבין ליה כורא דלא נתבטל השליחות הא קי"ל דלא קני אלא לתכא כמ"ש בח"מ סי' קפ"ב, ולעיל כתבנו בעניותנו דהלתך השני לדעת הרמב"ם הרי הוא בחזקת השליחות עד שיפרש השליח זו משלי, ולדעת רש"י ותוספות הלתך השני אין למשלח עסק בו כלל והרי הוא בחזקת השליח ומשום הכי השליח מעל, וכפי זה מתישב לקוטב דרושנו דעת הראב"ד דבמ"ע אם הוסיף הוי התוספת בחזקת השליח ולכן אסור כיון שאינו עושה שליחותו של מקום לדעת רש"י והתוס' בסוף מעילה, ולדעת הרמב"ם הוי רשות וכסברת ריש לקיש במי שהקריב חיה טהורה אבל בלאוין אף שמוסיף כיון שהוא לתועלת המשלח לא נתבטל השליחות אף במה שהוסיף דאמדינן דעתיה דמשלח דניחא ליה בהכי ואין לו דין שליח ששינה וכמ"ש הרב מחנה אפרים, ומשום הכי לדעת הראב"ד שרי להוסיף בתוספת למשמרת דכיון דהוי סייג הוא לתועלת המשלח כביכול כדי שלא יבואו ליגע באיסור תורה והכל נחשב מכלל השליחות ושפיר.

ואפשרדז"ש הכתוב לא תוסיפו על הדבר וטעמא דלדעת רש"י והתוספת סוף מעילה התוספת אין למשלח עסק בו ומשום הכי אמר רחמנא לא תוסיפו, וגם לדעת הרמב"ם משום דבעלמא דין השליח שהוא רשות אם ירצה להוסיף לזה פירש לא תוסיפו על הדבר והדר מפרש אשר אנכי מצוה אתכם, כלומר האי לא תוסיפו היינו במצות עשה, וזה רמז אשר אנכי מצוה אתכם דהמצות עשה הם מצות סתמא וגילה דאין לא תוסיפו אלא במ"ע ולא בלאוין ולא תגרעו ממנו, וכי תימא מה הפרש יש בין מ"ע למצות ל"ת דדייק דבל תוסיף לא הוי אלא בעשין לזה נתן טעם לשמור את מצות ה' אלהיכם כלומר דהתוספת בלאוין הוא לתועלת המשלח כביכול סייג לשמור את מצות ה' אלהיכם אבל במ"ע לא שייך סייג, ומשום דלא יעלה על לב דהתוספת רשות הוי כדאמרינן בעלמא לדעת הר"מ לז"א אשר אנכי מצוה אתכם, אני מגלה דעתי דבתוספת הוי מעביר, וגם לדעת התוספות דזבין לי לתכא וזבין ליה כורא מוסיף הוי ולתכא קני אלא שהלתך השני הוא בחזקת השליח לזה אמר אשר אנכי מצוה אתכם לומר המוסיף יהיה מעביר וגם המצות עיקריות הלא נכריות דנתבטל השליחות.

וחשבתילמשפט להבין בזה מאמרם ז"ל פ"ק דברכות (דף א'.) לדוד שמרה נפשי כי חסיד תני ר' לוי ור' יצחק חד אמר כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב ישנים עד שלש שעות ואני חצות לילה אקום להודות לך ואידך כך אמר דוד לפני הקב"ה רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם ואני ידי מלוכלכות בדם שפיר ושליא כדי לטהר אשה לבעלה, וראוי להבין במאי פליגי ר' לוי ור' יצחק, וכבר המפרשים פירשו לדרכם אף אנן בעניותין פירשנו במקום אחר כפי קצורנו, איכו השתא רחש לבי עלי בא"ר בשני אופנים אימא רישא לבר מארחין במאי דקי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, וזהו לפני העם אבל בצנעא רשאי לכבד תלמיד חכם כמו שהיה עושה יהושפט מלך יהודה אשר קם מכסאו לפני ת"ח ומחבקו ומנשקו וקורא לו רבי ומורי, וכ"כ הרמב"ם פ"ב דמלכים והרב חוות יאיר סי' ר"ה כתב דאף דאסור לת"ח לבזות עצמו מ"מ אי מפורסם בחסידות שרי והתיר לת"ח יודע נגן ונבל"ה עמו כנור נעים עם נבל ומפורסם בחסידות לנגן קבל עם לפני חתן וכלה ע"ש, ואנו בעניותנו לעיל פ' בחוקותי חילקנו חילוק אחר דהא דחכם אין בזיונו מחל היינו כשהוא מתבזה על יד אחר אך כשהוא מיניה וביה שהוא בעצמו מתבזה לדבר מצוה שרי, והנה כי כן במאמר הכתוב שמרה נפשי כי חסיד אני איכא למידק דמשמע דוד הע"ה אך נגד ה' יאמר קדוש כי חסיד אני כאלו הוא עושה חסידות יתירה שאינו נמצא, ולכאורה כלהו רבנן מצו להתחסד ולרבות גמילות חסדים יותר ממנו דרב שמחל על כבודו כבודו מחול אבל מלך ישראל לא מצי עביד דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול ועל זה באו ר' לוי ור' יצחק וחד אמר כך אמר דוד וכו' ואני חצות וכו', כלומר הגם דלעיני כל ישראל דינא דמלכותא לנהוג מלכותו ברמים ואת האימי"ם ואינו קורא לאדם אלא בשמו וכו' כמ"ש שם הרמב"ם, מ"מ דוד הע"ה חסידותו היה בצנעא המלך חדריו קם בחצות כארי יקום ולילה ללילה יחוה והוא חסידות תדירי ורצוי בצנעא, וז"ש כי חסיד אני ולא כיוין לומר שבדורו הוא לבדו יקרא חסיד רק כונתו שהוא גם כן ראוי ליקרא חסיד והוא חידוש ומשו"ה אמר בלשון זה לא חסיד אני שכל מלכי וכו' ולא אמר בפשיטות כך אמר דוד חסיד אני שכל מלכי וכו', אמנם רמז בזה שהדעת נותן דהוא אינו יכול להיות חסיד מפני הוד מלכות כי אינו יכול לעשות עם ישראל גמילות חסדים כת"ח משום דמלך שמחל וכו', לז"א בלשון תימה לא חסיד אני רומז בזה שכל השומע יצחק דקרינא נפשאי חסיד וכלפי זה אני משיב לא חסיד אני שכל מלכי וכו'.

ובארעהו וחקרו דהגם כי המלך אין כבודו מחול לדוד הע"ה שנתפרסם חסידותו שרי איזה דבר, וגם כפי מה שחלקנו דאינו דומה המתבזה מעצמו למתבזה מאחרים, ומשום הכי קאמר כך אמר דוד רבש"ע לא חסיד אני שכל מלכי מזרח ומערב יושבים אגודות אגודות בכבודם אף דהם מצו למחול על כבודם דדוקא בישראל כתיב שום תשים עליך מלך שתהא אימתו אליך כמ"ש הרב עיון יעקב פ"ק דע"ז דף יו"ד, ואני ידי מלוכלכות שפי"ר דמ"י ובשליתה היוצאת לטהר אשה לבעלה, דכיון דהיה מפורסם בחסידות וגם מעצמו ידיו תביאנה הד"ם כי יקריב והאיכא שפיר"י אין בזה משום מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול דבדבר מצוה רבה לגבר אשר דרכו דרך הקדש שרי, והיינו דקרי לנפשיה חסיד דעביד כמה טצדקי כדי שיוכל להתחסד.

ועלפי הקדמתנו אפשר לומר בהקדים מאי דפליגי ר' יוסי ורבי יאודה בראש השנה דף ל"ב ושאר דוכתי בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות דברי רבי יוסי ר' יהודה ור"ש אומרים נשים סומכות רשות, וכתב הסמ"ג עשין מ"ב וז"ל ואומר ר"ת דטעמו של ר"י דאוסר אינו משום בל תוסיף כדפירש רש"י דאין נראה שיהא שייך כי האי גונא בל תוסיף וכו' ע"ש, ופירש הרא"ם בתוספותיו על הסמ"ג מפני שבל תוסיף שייך על המצות לא על הגופות, וכבר ידוע דחסיד הוא העושה לפנים משורת הדין ואומרו שמרה נפשי כי חסיד אני משמע שהוא במצות עשה כי העושה סייגים בלא תעשה אינו ניכר כי הוא בשב ואל תעשה וכאותה שאמרו אימור מלאכה הוא דלית ליה, והיינו דאיכא למיקם דאם דוד הע"ה היה מוסיף במ"ע לדעת הראב"ד עובר בבל תוסיף ולפום מאי דאמרן הוא מעביר על דבריו ובטל השליחות, אמטו להכי הני אמוראי חד פתר לה שקם בחצות דהתוספת הוא לתועלת המשלח כביכול ולא נתבטל השליחות כמש"ל וקרינן ביה שמקיים השליחות, ותו דאין זה תוספת דמצות ת"ת אין לה שיעור וכתיב והגית בו יומם ולילה ובכלל הוא חצות לילה, וז"ש חצות לילה אקום להודות ל"ך כלומר לעשות לך נחת רוח כביכול כי רוצה ה' את יריאיו הקמים בחצות לילה כמו שהאריכו בזהר וזה לתועלת המשלח ולא נתבטל השליחות, ועוד על משפטי צדקך שאני קם לעסוק בתורה והוא בכלל והגית בו יומם ולילה ואין זה תוספת, והא מיהא הוא חסידות כי הנה המלכים מתעדנים גם ישני"ם עד שלש שעות, ואידך אמר כך אמר דוד וכו' ואני ידי מלוכלכות וכו' רמז לחילוק ר"ת דבל תוסיף הוא במצות לא בגופות והכא דוד המלך מצד מלכותו פטור מזה דדין המלך לישב בארמון על משפטו כמלך במסיבו, אך כיון דמצוה זו מוטלת על חכמי ישראל ופיטורו מצד המלכות היה מחמיר על עצמו וליכא בל תוסיף בגופות כמ"ש רבינו תם וזהו חסידות, ובכי האי גונא אין לומר מעביר על דבריו הוי כיון דהמצוה ישנה בעולם אלא דהוא פטור דומה למ"ש ר"ת בנשים דפטורות דליכא בל תוסיף ומצוה עבד וז"ש כי חסיד אני.

אשובהאראה לפרש על פי האמור המאמר דלעיל חדשים גם ישנים אמרה כנסת ישראל רבש"ע הרבה גזרות וכו' דכלפי דלא נימא מה שבח הוא זה דקאמר חדשים גם ישנים והלא על החדשים קעבר על בל תוסיף להכי תרגמא רבא בלאוין דאמרה כנסת ישראל הרבה גזרות גזרתי על עצמי דבלא תעשה שרי להוסיף כדעת הראב"ד, ואמרנו דכל דהוי לתועלת המשלח השליחות קיים וזה הוי סייג לתורה ובזה לא נתבטל השליחות, וז"ש חדשים גם ישנים שגזרתי והוספתי בלאוין, וכי תימא מהו השבח הרי הלכה רווחת דשליח ששינה נתבטל השליחות לזה אמר דודי צפנתי ל"ך הוא לתועלת תורתך לעשות משמרת וסייג לתורה ולתועלת המשלח השליחות קיים, וז"ש צפנתי לך שהיא משמרת לתועלתך ובכי הא שהוא לתועלת שמירת התורה השליחות קיים, ולדעת הרמב"ם שם בה' ממרים דבעי שיאמר שהוא מותר מן התורה אלא שגוזר לשלא יבא ליגע באיסור תורה יתפרש באופן זה הרבה גזרות וכו', וכי תימא איכא בל תוסיף ונתבטל השליחות כיון דכתיב לא תוסיפו והו"ל כההיא דהמפקיד גבי כשותא דאי אמר מהאי לא תירמי נתבטל השליחות וכמ"ש בסוגית זבחים הנז' דאי אמר אל תביא אלא חיטין והביא לו חיטין ושעורין מעביר על דבריו הוי, לז"א צפנתי לך אני אומר בפירוש שאינו מדברי תורה רק אני עושה משמרת לתורה, וזה שכתב צפנתי לך דזה מותר וליכא בל תוסיף.

וממוצאדבר אפשר לתת טעם להא דאמרו בסנהדרין דף צ"ט דאפילו אמר כל התורה כלה מן השמים חוץ מדקדוק זה חוץ מק"ו זה חוץ מג"ש זו זהו כי דבר ה' בזה ואין לו חלק לעוה"ב, ויש לתת טעם דרך דרש דלפי סוגית זבחים הנז' יש לנו בתורה ובמצות דין שלוחים ואמרו פ' אלמנה דזבין לי כורא וזבין ליה לתכא בעיא היא ופסקו הפוסקים דמעביר על דבריו הוי ואפילו לתכא לא קני וא"כ הקב"ה ציונו כל התורה, ואם אומר על דקדוק א' שאינו מן השמים הו"ל כאומר זבין לי כורא וזבין לתכא דאפילו לתכא לא קני ומעביר על דבריו הוי ואפילו קיים תורה ומצות לא עשה כלום דמעביר הוי ומשום הכי אין לו חלק לעוה"ב ולריק יגע, ואף דטעם הפוסקים שפסקו דזבין לי כורא וזבין ליה לתכא דמעביר הוי היינו משום דלא ניחא ליה דלפשו שטרי מ"מ הרי הקב"ה ציונו לא תוסיפו על הדבר ולא תגרעו ממנו וא"כ הו"ל כאותה שאמרו פ' המפקיד דף מ"ב גבי כשותא מי אמר ליה מהאי רמי ומהאי לא תירמי דכשאמר לו בפירוש מהאי לא תירמי מעביר הוי, והכא נמי כה אמר ה' לא תגרעו ממנו והא קפיד וזה שגורע אפילו דקדוק מעביר הוי ואף מה שקיים לא עשה כלום כההיא דאף לתכא לא קני, והוא הטעם דרך דרש למאי דקי"ל דמומר להכעיס לדבר אחד הרי זה מין והוי כמו גוי כמו שמתבאר בסוגית ע"ז דף כ"ו והוריות דף י"א ובי"ד סי' ב' וסי' קנ"ח דכיון דבדבר א' הוא מומר אף דמקיים תורה ומצות הו"ל גוי גמור דמעביר הוי, ואף מה שמקיים מתורה ומצות ה"ל כגוי גמור דמעביר הוי וכההיא דאפילו לתכא לא קני כמדובר.

ובזהנבא להבין מאמרם ז"ל בנדה דף ל' דרש ר' שמלאי למה הולד דומה במעי אמו וכו' ומלמדין אותו כל התורה כלה שנאמר ויורני ויאמר לי יתמוך דברי לבך שמור מצותי וחיה וכו' ואינו יוצא משם עד שמשביעין אותו שנאמר כי לך תכרע כל ברך תשבע כל לשון, כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה שנאמר נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא נפשי ולא נשבע למרמה, ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהי צדיק ואל תהי רשע ואפילו כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע וכו' עכ"ל. ויש להעיר מה טעם מלמדין אותו כל התורה כלה, ועוד לשון השבועה שאומרים תהי צדיק ואל תהי רשע דכיון שא"ל תהי צדיק מה צורך לומר לו ואל תהי רשע הרי כיון שהוא צדיק אינו רשע, אמנם אפשר דהקב"ה שולח אותו לעה"ז שיקבל עליו כל התורה ויקיים על יד על יד מן הבא בידו וקמא קמא דמטי לידיה עושה שליחותו והוי כדין אמר לו זבין לי כורא דאי זבין לתכא לא קני והוי מעביר על דבריו, לכן מלמדין אותו כל התורה כלה, כלומר ראה על מה אתה בא לעולם לקיים כל זה ועל זה משביעין אותו לקבל כל התורה ולשומרה כראוי, וז"ש תהי צדיק ואל תהי רשע לגרוע שום דבר מכל זה דאז אף מה שאתה צדיק בתורה ובמצות אינו כלום כיון דבפירושא אתמר ואל תהי רשע והוי כאומר מהאי לא תירמי דהוי מעביר ואז אף מה שאתה צדיק כמו רגע חלף הלך לו כיון שעברת על דבריו יתברך ונתבטל השליחות כאמור.

ועודיראה לפרש ונקדים לחקור שבועה זו למה והלא שנינו פ"ג דשבועות נשבע לקיים את המצוה ולא קיים פטור שאין שבועה חל על שבועה דמושבע ועומד מהר סיני הוא אם כן איפה שבועה זו בבטן אמו מאי אהניא והלא בלאו הכי מושבע ועומד מהר סיני, ואפשר במ"ש פ"ק דנדרים דף ח' אמר רב גידל אמר רב מנין שנשבעין לקיים את המצות שנאמר נשבעתי ואקיימה והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא אלא הא קמ"ל דשרי לאיניש לזרוזי נפשיה, ופירש הר"ן דקס"ד דרב גידל אתא לאשמועינן ששבועה חלה על דבר מצוה כרשות ומשום הכי פריך והלא מושבע ועומד מהר סיני הוא דהא דכתיב להרע או להטיב בדבר הרשות כתיב ולא בדבר מצוה, וכי תימא הני מילי לקרבן דלהרע או להטיב גבי קרבן כתיב אבל בל יחל איכא אף לדבר מצוה א"כ מאי נשבעתי ואקיימה הכי הול"ל דנהי דאמעיטא מצוה מקרבן מבל יחל לא אמעיט ולהא לא צריך קרא א"כ מאי נשבעתי ואקיימה, ומתרצינן אלא הא קמ"ל דשרי לזרוזי נפשיה, כלומר ודאי לא אצטריך קרא שהיא חלה לגבי בל יחל אלא הכי קאמר מנין שדבר הגון הוא להשבע לקיים את המצוה ואפילו כשרים נשבעים מדוד שאמר נשבעתי עד כאן דברי הר"ן ז"ל. וכתבו משם מהרימ"ט בדרשותיו שהקשה אהא דרב גידל דאוקמה לזרוזי נפשיה דמאי זירוז שייך, ותירץ דלאו בקיום מצוה ממש קאמר כגון שבועה שאשב בסוכה שבועה שלא לבעול את הערוה אלא ראה שנתעצל במצות סוכה ולא עשאה אמר שבועה שלא אלין מוצאי יום הכפורים עד שאעשה סוכה ראה שנכשל בערוה אמר שבועה שאיני עובר באותו מבוי לעולם שבועה שלא אסתכל בבגדי אשה זהו שנשבעין לקיים המצות בזרוז מרובה כמ"ש זריזות מביאה לידי זהירות דזהירות בשעת מעשה זריזות דקדים ומזרז נפשיה, והא ודאי פשיטא דחייל דלאו מצוה עצמה היא שנאמר לשמור לא אמר לקיים אלא לשמור שמירה מעולה עכ"ד. ובזה אפשר לפרש מאמרינו דדריש תשבע כל לשון זה יום הלידה ועל זה מקשה ומה היא השבועה שמשביעין אותו כלומר מה שייכות יש לשבועה זו כיון דמושבע ועומד מהר סיני והיינו כחקירתנו ממש, ותירץ דזו השבועה היא לזרוזי נפשיה כדי שלא יבא לידי איסור דקדים ונזהר לעשות גדר וסייג, וזה רמז באומרו תהי צדיק ואל תהי רשע כלומר תהי צדיק באופן שלא תהיה רשע והיינו להקדים ולזרז עצמו בדבר המותר כדי שלא יבא לידי איסור דבכי האי גונא חל שבועה דשבועת הר סיני הוא בגופן של מצות עצמן ושבועה זו להתקדש במותר לו על דרך שכתב מהרימ"ט, וז"ש ואפילו כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה תהיה בעיניך כרשע שאם תחזיק עצמך לצדיק לא תזרז עצמך קודם לגדור גדר בדבר המותר ושמא תבא ליכשל דשנינו אל תאמן בעצמך עד יום מותך, ולרבא פ' תפלת השחר אפילו צדיק גמור דמעיקרא אפשר להיות רשע ולזה אתה תהיה בעיניך כרשע כלומר כמו רשע שרוצה לשוב שימהר להזדרז וליאסר בדבר המותר כן תעשה לזרוזי עצמך ונמצא כל פרי שבועה זו לזרז עצמו, ומשום הכי הש"ס בכמה דוכתי פריך והא מושבע ועומד מהר סיני ולא פריך משבועה זו של הבטן דשבועת הר סיני היא לגופי תורה וזו לא נצרכה אלא לזרוזי והיינו קרא דמייתי נקי כפים ובר לבב אשר לא נשא לשוא במעמד הר סיני ולא נשבע למרמה, ובבטן עקב רק זריז קדים זכ"ר פרי הבטן וזאת היתה לו עלות בהר ה', ולא תיקשי אמאי אצטריך דוד הע"ה לישבע לזרוזי נפשיה דכתיב נשבעתי ואקימה והיינו דרב גידל דשבועה זו של הבטן היא בכולל להזרז בכל המצות בדבר המותר ושל דוד הע"ה, ורב גידל במצות פרטיות וגדר פרטי שיש לעשות כמה מיני גדרים ועתה הוא בוחר בגדר אחד בפרטות ונשבע עליו ושבועה חלה על זה כי לא פורש בבטן גדר זה על מצוה זו ומותר לעבור עליו והשתא שבועה חלה עליו לאוסרו ולשמור גדר זה בפרטות.

ואשאכפי לפרש בזה קרא כדכתיב בסדר היום איש כי ידור נדר לה' או השבע שבועה לאסור אסר על נפשו לא יחל דברו ככל היוצא מפיו יעשה וכבר ניכר לעין כל שהכתוב נראה כפול ומכופל, ועל פי האמור יתישב וכה פתרונו איש כי ידור דבר שהוא נדר שכבר הור אסור בו ונשבע בהר סיני וגם מלידה ומבטן, וזהו לה' לצורך עבודת ה' לקיים המצות דזהו נדרי כשרים ושרי ליה לזרוזי נפשיה או השבע שבועה דבר שהוא שבועה שהשביעוהו בבטן לאסור דבר שהוא איסר, וזהו על נפשו כלומר שכל זה נוסף על אשר נשבעה נפשו במעמד הר סיני, וז"ש על נפשו על שבועת נפשו בהר סיני לא תימא דאין שבועה חל על שבועה דההיא לענין קרבן אבל בל יחל איכא כמ"ש הר"ן, וז"ש לא יחל דברו כלומר דלא יחל איכא בכל גונא אף דנשבע על המצוה עצמה ועוד ככל היוצא מפיו יעשה כלומר לחלק יצא דאין זו שבועת הר סיני ולא שבועת הבטן דשבועת הר סיני על עיקרי התורה והמצות ושבועת הבטן להזדרז בכולל אך שבועה זו היא בפרטות לאסור פרט זה בשביל גדר למצוה זו וז"ש ככל היוצא מפיו באופן פרטות הגדר יעשה.

וקרובלזה אפשר לומר ולרמוז בפסוק זה ובתחלה אניף ידי יד כהה שנית על הא דאמרינן משבע ועומד בהר סיני והא דמשביעין אותו בבטן ומצאתי בס' בן גוריון פ' ע"ב שאמר יוסף הכהן בן גוריון לאיש ריבו וז"ל ואנחנו טרם נשבענו פה השבועה הזו כבר נשבעו אבותנו בעדנו בהר סיני אשר יקימו הם ובניהם את תורת ה' וכו' ע"ש, ומדבריו נראה דשבועת הר סיני היה שאבותנו נשבעו בעד כל זרעם לדורות עולם ואפשר שאמר זה כאשר ידבר איש אל רעהו לפי דעתו אבל הוא היה אדם גדול ומשוח מלחמה ויודע כי נשמת ישראל ממש עמדה שם ונשבעו וכמשז"ל, ומ"מ בדבריו יש לישב אמאי הש"ס קאמר והלא מושבע ועומד מהר סיני והוא לשון המשנה פ"ג דשבועות ולא אשתמיט לומר אף חד זמנא דמושבע בבטן, ואפשר שהטעם דבשבועת הר סיני הוו תרתי האחד דנשמת כל ישראל היו שם ואף מזליהו דגרים כמ"ש פ' חבית, ועוד דאבותנו נשבעו בשבועת האלה דחלה על דורות הבאים משום דאיכא תרתי נקט תדיר שבועת הר סיני.

וזהחזיתי להרב החסיד מרבנן קשישאי מהר"ר שלמה הלוי בן אלקבץ בס' שרש ישי פ' (רות ג' י"ג) חי ה' שכבי עד הבקר שכתב וז"ל נשבע כנגד יצרו כי בבטן משביעין היצר הטוב ויצר הרע שבא בעת הלידה לא נשבע ומשום הכי נשבע כנגד יצרו פירוש הרע שעדין לא נשבע עכ"ל. ולא נחה דעתי הקצרה בדברי הרב ז"ל כאשר עין המשכיל יראה, ולי ההדיוט אפשר עוד לומר מלבד אשר כתבנו בעניותנו והוא כי במעמד הר סיני השבועה ההיא היתה לנשמות שעמדו שם, והן עתה זו הנשמה אשר חיברה היוצ"ר בתחילה הנפש עם הבשר והיו לאחדים ויכוננו ברחם אחד הא גופא קשיא ליה לשמור ולעשות על כן משביעין לגוף ונפש כאחד בבטן, וז"ש הכתוב אשר לא נשא לשוא נפשי רמז על שבועת הנפש בהר סיני ולא נשבע למרמה גוף ונפש בבטן, והשתא ניחא שבועת דוד המלך ודרב גידל לזרוזי נפשיה כי שבועות הר סיני והבטן על קיום המצות בעצמן, ואחר זמן רב ראיתי למהרש"א בחידושי אגדות פ"ק דנדרים שפירש דשבועת הבטן היא לזרוזי אבל לא ביאר אמאי הוצרך דוד הע"ה לישבע עוד הפעם לזרוזי ורב גידל יליף מינה, וגם ראיתי להרב ז"ל שם פ' שבועת הדיינין שכתב ששבועת הר סיני לנשמה ושבועת הבטן לגוף כדאמרן, שש אנכי שכיונתי לדעת גדול.

ומהשתאנבא לרמוז בכתוב ונקדים אשר כתבו משם האר"י זצ"ל דאע"ג דטוב אשר לא ידור מ"מ אם עשה כדי שידרו אחרים לצדקה שרי, ובזה פי' נדרו ושלמו לה' אלהיכם כל סביביו יובילו שי למורא הכונת נדרו וכו' וכי תאמר הלא טוב שלא ידרו לז"א כל סביביו יובילו וכו' זהו תורף דבריו ז"ל, וז"ש איש כי ידור וזה שהוא נודר הוא לעשות נדר לה' שאחרים ידרו לצדקה או לדבר מצוה או השבע שבועה כלומר הוא נשבע שבועה שכבר נשבע בבטן בגוף לאסור איסר על נפשו שהנפש נשבע בהר סיני לענין הנדר לא יחל דברו ולשבועה ככל היוצא מפיו ככל דייקא כמ"ש מהראנ"ח ז"ל דאין כל פחות משלשה והכא זה ג' פעמים שנשבע בהר סיני ובבטן ועתה וז"ש ככ"ל היוצא מפיו יעשה.

מעתהאשית אל המדב"ר פני מדב"ר קדמות מאמרינו המוקדם ר' חמא בר חנינא פתח לה פתחא להאי פרשתא מהכא טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך אם לחטאים מורה ק"ו לצדיקים וראוי להבין האי דכתב פתיח"א עילוה מאי קאמר ואפשר לפרש במ"ש הרמב"ם פי"א דגזילה דזקן ואינו לפי כבודו אם מצא בהמה והכישה נתחייב להטפל בה ולהחזירה אעפ"י שאינה לפי כבודו שהרי התחיל במצוה ושמעה אזני משם הרב מהר"ר חנון נבון זלה"ה שהיה מפרש כונת הכתוב טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך במ"ש עוד הרמב"ם שם ההולך בדרך הטוב והישר ועושה לפנים משורת הדין מחזיר האבידה בכל מקום אף שאינה לפי כבודו, וכתבו המפרשים דמצות תשובה יש בה משום השבת אבידה דכל ניצוצות הקדושה וכל תלמוד תורה הן האדם ברשעו דעבר אמימרא דרחמנא כל הטוב ההוא ביד פשעו הלך ילך לסטרא אחרא ולהוציאם לאור היינו השבת אבידה ולפי זה הגם כי כביכול ה' מקיים המצות מ"מ להשיבנו ולקבץ נדחינו ניצוצי הקדושה אשר אלו הן הגולין במצולות ים הקליפות אינו מחויב אף דהוא השבת אבידה והיא מצוה מתרי"ג מ"מ למשל הו"ל כדין זקן ואינו לפי כבודו דפטור.

ואולםיען כי גברו רחמי שמים רח"ם רחמתים לראש גבר והוא טוב וישר א"כ כביכול מקיים מצות השבת אבידה כמ"ש הרמב"ם דההולך בדרך הטוב והישר מחזיר אבידה בכל מקום אף שאינה לפי כבודו, וז"ש טוב וישר ה' דעושה לפנים משורת הדין ולא כלו רחמיו יתברך על כן יורה חטאים בדרך ואמרו רז"ל בדרך תשובה ומקיים מצות השבת אבידה אף שאינה לפי כבודו יתברך להיותו טוב וישר הש"ב ישי"ב לנו, זהו תורף מה ששמעתי משם הרב הנז'. גם כתבו המפרשים דהיסורין אשר יס"ר את האדם עיקרן להעיר אזן לחוטא לשוב בתשובה כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה והיה כראותו אל עצמו ואל בשרו נגוע ומוכה אלהים עיניו לנכח יביטו הלא בראשי אברים אלו הן הלוקין ומתוכן ילמדו על חטאתו אשר חטא באבר ההוא ושב ורפא לו, וכפ"ז דומה לדין הכישה במקל שכתב הרמב"ם דנתחייב הזקן ליטפל בה ולהחזירה שהרי הוא התחיל במצוה וכן הדבר הזה מאחר שהקב"ה הוא הבורא הוא היוס"ר לאדם לעוררו בתשובה הו"ל התחיל במצוה וכביכול צריך שיחזירנו בתשובה אלו דבריהם של המפרשים אשר שמענו ונדעם.

ובכןיציץ ופרח הרחבת ביאור פסוק טוב וישר הנזכר קרוב למה שפירש הרב הנז' ותבלין יש בו כי הנה דין זה דהכישה במקל היינו דלא הוה אדעתיה, ואשמועינן הרמב"ם דכיון דהתחיל ליטפל בה חייב, אבל הקב"ה בכונת מכוונת במחשבה תחילה כאשר ייסר איש את בנו מיסרנו כדי לעוררנו ולהחזירנו, ואם כן נמצא דמה שהקב"ה מחזירנו בתשובה אינו מדין הכישה במקל דהחילוק ברור ומוכרח לומר דהיינו טעמא שהקב"ה מחזירנו כי טוב ה' לכל והלכה כהרמב"ם דסבר דמצווים זקן וחכם לעשות לפנים משורת הדין ולהחזיר האבידה אף שאינה לפי כבודם, והגם דהרא"ש פליג עלה כמבואר בח"מ בטור סי' רע"ב ובש"ע סי' רס"ג דהרא"ש אוסר לזקן ות"ח להחזיר אבידה שאינה לפי כבודם קי"ל כהרמב"ם דמצו למעבד לפנים משורת הדין והוא הדבר אשר דבר נעים זמירות טוב וישר ה' על כן וכו' דתיבת על כן משמעותה דהוה ס"ד ובא לאפוקי הסברא ההיא ובא ללמד על כן דוקא ולא מטעם אחר, ולדרכנו ניחא טובא כי הנה בדבר הזה שהקב"ה מחזירנו בתשובה ומקבץ נדחי תורתנו ומצותינו מבין שיני אריות הסט"א יש צדדים לכאן ולכאן, כי הנה יש צד לומר דמחזירונו מדין הכישה במקל דכיון שהתחיל במשפט כל יסור"י הן הן החזירונו ונמשל לזקן שהכישה במקל, ויש לדחות דהתם גם בלא דעת עבר הזקן והכישה ומאחר שנתעסק בה חייב להשיבה אבל הכא כביכול אדעתא דהכי בא האלהים והתחיל ליטפל ויש לדון מהר"מ דלפנים משורת הדין יכול הזקן להשיב דבר שאינו לפי כבודו, ויש לצדד להפך כסברת הרא"ש דאסור לזקן להשיב כיון שהתורה פטרתו הן כל אלה ראתה עינו של המשורר ובא להכריע ואמר טוב וישר ה' על כן יורה חטאים בדרך ידרך ענוים במשפט וילמד ענוים דרכו הכונה טוב וישר וכו' לא תימא דטעם שמחזירנו הקב"ה בתשובה היינו מטעם שהתחיל ליסרנו והו"ל כדין הכישה במקל דליתא, דהכא לא שייך דכביכול לכתחילה ובמתכוין עביד ולא תסתפק דאסור לזקן להשיב אבידה שאינה לפי כבודו כדעת הרא"ש, אלא העיקר הוא טוב וישר ה' דעושה לפנים משורת הדין על כן יורה חטאים בדרך, על כן דייקא לאפוקי דין הכישה במקל דקושטא דמילתא דשרי לזקן לעשות לפנים משורת הדין, וז"ש ידרך ענוים במשפט דהוא יתברך מדריך ענוים בדין ורצונו שיעשו לפנים משורת הדין וילמד ענוים דרכו שהוא כביכול משיב אבידה שאינה לפי כבודו.

וזאתאשר דיבר ר' חמא בר חנינא במאמרינו המוקדם וכי מטי מר לפרשת רוצחין פותח וקורא קרא כדכתיב טוב וישר וכו' ואסברה לן טעם הגלות כה אמר ה' כהגלו"ת נגלות הורג בשגגה והביא עליו יסורין לכפר עליו מאשר חטא שמתוך כך ישוב בתשובה והיינו דקאמר פתח לה פתחא להאי פרשתא פתחי תשובה פתח טוב לעוברי"ם ושבי"ם הוא המסביר, דלא תימא דטעם התשובה מטעם הכישה במקל אלא טוב וישר ה' דעושה לפנים משורת הדין על כן יורה חטאים אעיקרא, כך עלה במחשבה פותח יד בתשובה ליטפל בנו ככל אשר דברנו על כן יורה חטאים בדרך דייקא, ואם לרשעים מורה אף שהרבו לפשוע וניצוצות תורתם ומצותם נדדו הלכו בעמקי הקליפות ואינו לפי כבודו כביכול קל וחומר לצדיקים יורה יורה יאמר להם בני אל חי טעמו וראו הדרך אשר תלכו בה.

ובאופןאחר אפשר לפרש במשז"ל דאחד הרג שוגג ואחד הרג מזיד הקב"ה מזמינם לפונדק אחד זה שהרג שוגג יורד בסולם וזה שהרג במזיד יושב תחת הסולם ונופל עליו והרגו נמצא זה שהרג במזיד נהרג וזה שהרג בשוגג גולה כמ"ש שם פ"ב דמכות סמוך למאמר זה, וזה מצד רחמיו יתברך דמי שהרג שוגג כבר עתה הורג שוגג פעם אחרת ונמצא דעל שני בני אדם שהרג מתכפר לו בגלות אחד, וכבר נודע מ"ש רבני אשכנז זלה"ה דשתי שגגות נחשבות למזיד אחד, וסמוכות שלהם ממ"ש במס' יום טוב דף ט"ז דשגג בשתי שנים שלא לעשות עירובי תבשילין ההוא סמיא ואמר ליה שמואל פושע את, ואפשר דלזה רמז רבי חמא בר חנינא ופתח לה' פתחא לפרשת רוצחין בהאי קרא טוב וישר ה' דהוא טוב שעושה לפנים משורת הדין זה שהרג זה פעמים תיסגי ליה בגלות אחד וישר להמית כבר ההורג במזיד, וז"ש על כן יורה חטאי"ם תרתי משמע דזה הרג שוגג תרי זימני וסגי ליה בדרך אחד ואם לרשעים דשגג תרתי וחשיב כמזיד דהוא רשע מורה ק"ו לאיש צדיק שעמלו בתורה יורנו בדרך יבחר יתן לעמל אור וחיים.