פרשת משפטים בס"ד

תנחומא ואלה המשפטים זהו שאמר הכתוב (תהילים צ״ט:ד׳) ועז מלך משפט אהב כל העז והגבורה והשבח של הקב"ה הן, אמר דוד (דה"א כ"ט) לך ה' הגדולה והגבורה וכו' את מוצא מי שהוא בעל זרוע מעביר על המשפט אבל הקב"ה הוא בעל זרוע ואוהב משפט:

משפטי ה' אמת צדקו יחדיו כרוזא קרי בחיל יצא אדם לפעלו יצאו צדיקים לקבל שכרן, דאחוו להו נהרי דאפרסמנא דכיא כי שם נשבעו מזיו שדי וכבוד שכינתו כנגד אור"ן, כל קבל דנא הנה אלה רשעים על כל פצעי"ם ומראות נגעים באחת יבער"ו זפת וגפרית בוערי"ם בעם מדליקין בעטרן, עוד יוסיפו צרה שבילי בית גלגו"ל אתא גלל"א על העצים ועל האבנים ועל כל רמש האדמה כסדרן ושלא כסדרן, הן הנה מפלאות תמים דעים ורעם גבורותיו מי יתבונן ול"ו סתרים סתר"י בירורין מילי דמטמרן, כאשר מפורש יוצא מפי חכמי המדע ונודעה יד ה' אל עבדיו עזוזו ונפלאותיו נקנות במסירה מילי ממסרן, וברוך שם כבודו אשר גלה סודו בגבורות ישע ימינו כאשר ישר בעיני היוצ"ר משפט רשעים הקוטפים מלוח יהיה סרוח הפשט ונתוח גוף ורוח קשורן והתרן.

כדהוינא טליא פרשתי בעניותי כונת מאמרם ז"ל פ' המפלת (ל':) כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה תשבע כל לשון זה יום הלידה ומה היא השבועה שמשביעין אותו תהיה צדיק ואל תהיה רשע ואפי' כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה תהיה בעיניך כרשע. והוינן בה מאי טעמא נקט יום המיתה ברישא הימות גבר היחיה והלא ברישא אדם חי שנות מספר ויגוע וימת. ותו מה גזרה היא אפי' כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה היה בעיניך כרשע והלא ידע איניש בנפשיה אם צדיק הוא. וכאשר איהו ניהו קים ליה בגויה דעיילהו למערתא דחסידי וגם כל העם עונים אחריו מקודש מה טעם יחזיק עצמו רשע. אמנם כאן רמז גדול לענין הגלגול כי האף אמנם האדם יראה לעינים איש תם וישר יראת חטאו קודמת ומתנהג בחסידות וכל שלו ושחיתה הרחק מאד מאד"ם, ובכל זאת מי יעלה לנו השמימה למען דעת האיש הלזה ההולך לקראתנו צדיק מה פעל בגלגולים שעברו וזימנין דמשכחת הרבה אשמה והרבה להשחית, וז"ש כי לך תכרע כל ברך זה יום המיתה ואחרי מות תשבע כל לשון זה יום הלידה, עוד ישוב שדי אחיזר"י שכן ראוי להיות חוזר מגלגל"ו תנן דנקיט יום הלידה אחר יום המיתה בכונה ודקדוק נמרץ, וז"ש שאפילו כל העולם כלו אומרים לך צדיק אתה אתה תהיה בעיניך כרשע שמא בגלגולים שעברו את פושעים נמנה, ואחר זמן ראתה עיני קדמוני רבנן וזכיתי לכוין במימר קדישין ותרי גברי רברבי הכי תרגמוה מהרש"א באגדתיה ומהרש"א בגופי הלכות עלץ לבי.

זאתהיתה לי כונת אומרם ז"ל בסנהדרין (דף פ"ח), שלחו מתם איזהו בן העולם הבא ענותן ושפל ברך שייף עייל שייף נפיק גרים באוריתא תדירא ולא מחזיק טיבותא לנפשיה. ויראה פשוט דאלו המדות כוללות כל התורה זה יצא ראשונה בענוה מעלה עליו הכתוב כאלו הקריב כל הקרבנות כמשז"ל (סוטה ה':), וגם ראיתי בס' טל אורות כ"י להרב המקובל עיר וקדיש כמהר"ר מאיר פאפירש כ"ץ זלה"ה שפירש מאמרם (סוטה ג'.) אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח שטות, דאיכא למידק דהוה ליה למימר נכנס בו שטות ופירש בהקדמת חכמי המדע דכשחטא האדם שוגג אח"כ מתנוצץ בו ניצוץ רשע אחד ומחטיאו, וז"ש נכנס בו רו"ח שטות רוח דיקא עכ"ד. ויראה כונת דבריו ז"ל דאף דיחטא בשוגג בתחילה מעצמו מן הראוי היה שלא יוסיף עוד לחטוא אף בשוגג, ואי חזינן דלא שב תכף ובא לידו חטאים אחרים זה מורה דנתעבר בו ניצוץ רשע להחטיאו, וז"ש אין אדם חוטא דיקא לשון הווה, אלא אם כן נכנס בו רו"ח שטות וזה גורם שהוא חוטא בהווה, ואפשר שזה כונת הכתוב בהושע (סי' ה') ורוח זנונים בקרבם ואת ה' לא ידעו, הכונה מסיבת רוח זנונים שהוא רוח הרשע שנכנס בקרבם להחטיאם את ה' לא ידעו. וכל קבל דנא האי גברא ענותן והוא מרכבה לשכינה וה' עמו הוא ניצול מרוחות רשעים, דכיון שתשרה עליו שכינה איזה רו"ח עבר אל מקום הקדש הא ודאי כל רוח מברי"ח מן הקצה אל הקצה פגום יוצא דלא מצי לעיולי, ושפל ברך הוא כינוי לשמירת ברית המעור, שייף עייל שייף נפיק הוא רומז לשמירת ברית העינים ששוחה תמיד ועיניו למטה, גריס באוריתא תדירא רמז לשמירת ברית הלשון תדירא דיקא, שאף דברי בטלה ואף שיש בהן צורך קצת אין דובר דבר. ומה עצמו ראשיהם של שלשה בריתות אלה ועסק התורה תדיר כי כמעט כל התורה תלויה בהם כי הלא נגד עינינו אמרי קדוש רבינו מהר"ר חיים ויטאל ז"ל בה' שערי קדושה הוא היה מונה שרשי העבירות ומדות רעות למוצאיהם ומיניהם כלן תלויות בארבע יסודות, דיסוד המים ממנו נמשך תאוה באה תאות התענוגים וכל איסורי עריות ומאכלות אסורות הן תולדותיו, ומיסוד עפר נמשך העצבות והעצלות ומניעת הדבקות ומיסוד הרוח משם יפרד הדיבור אסור ולרו"ח ממללא, ומיסוד האש נמשך הגאוה והכעס, והן הנה אבות הטומאות לכל עון ולכל חטאת כאשר האריך הרב הנז' בנועם מוסרו ע"ש באורך, ובדרוש לשבת תשובה הרחבנו הביאור בזה בס"ד. ומעתה חזו גברא גבר דין פום חי ניצול מכל אלה, דבהיותו עניו להבה לא תבער בו וריח נור לא עדת ביה וניצול מגופי עבירות הנמשכות מיסוד האש, ואשר הוא שפל ברך שייף עייל ששומר ברית המעור והעינים ניצול מעונות הנמשכות מיסוד המים, וגריס באוריתא תדירא זה יועיל להצילו מחלק של תאוות גופניות ונמשכות מיסוד המים, ומכל דיבור איסור הנמשך מיסוד הרוח, וגם מועיל להצילו מהעצבות הנמשך מיסוד העפר כי פקודי ה' ישרים משמחי לב. ונמצא דהעוסק בתורה תדיר ניצול מגופי עבירה הנמשכים מיסודי מים רוח עפר כמדובר וסימניך סור מר"ע ועשה טו"ב. הא למדת דבמדות האלה ענותן וכו' ודאי הוא בן העולם הבא, ובכל זאת אשר חיילים יגבר במדות הקדושות האלה עוד זאת יתירה לא מחזיק טיבותא לנפשי"ה, כי תמיד הוא בספק ספקא המתהפך שמא נפשו לא מטוהרה מגלגולים הקודמים וכאומרם ז"ל תהיה בעיניך כרשע וזהו בעצם לא מחזיק טיבותא לנפשי"ה, ועוד כתבנו בזה בעניותנו בקונטריס פתח עינים שם בס"ד.

נמשךלזה אמרתי אדברה דרך רמז אשר שנו חכמים בלשון המשנה פ"ח דשבועות, ארבעה שומרים הם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר שומר חנם נשבע על הכל והשואל משלם את הכל נושא שכר והשוכר נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה ומשלמין את האבידה ואת הגניבה. ואפשר לרמוז כי הנה מצינו ארבעה כתות בשמירת התורה והמצוות, יש שיעלה על לבו כי בהיותו פורש מן העבירות כבר בא לתכלית השלימות, כי אמרו רז"ל (קידושין ל"ט:) ישב אדם ולא עבר עבירה נותנין לו שכר כעושה מצוה, ובכן ישקוט ינוח וסבר כי הוא חסיד גדול ונקרא עבד ה' כי פורש מכל חטאות האדם ואינו מקפיד לקיים מצות עשה לא זמניות ולא תדירות כי יצרו הטעהו במחשבת פיגול, וזה יקרא שומר חנם שהוא סובר שהוא שומר התורה חנם מן המצוות עשה. ויש לך אדם כארח כל ארעא ויט שכמו לסבול עול תורה ומצוות כדת משה וישראל, אך לפעמים לבד נכשל בביטול מ"ע או בעוברו על לא תעשה, וזה יקרא נושא שכר כי הוא פועל ואליו הוא נושא את נפשו בא בשכרו אם לטוב אם למוטב, וזמנין דמשכחת כת אחר מנדיבי עם דטרידי טובא במשא ומתן כאניות סוחר יום ולילה לא ישבותו לאסור איס"ר כל מידי דמתקרי נכסי סלעי"ם מחסה, ורוח נדיבה מסלקת את הדמי"ם נשמטו בידי סל"ע להחזיק ביד לומדי תורה ועושי מצות ושוכרים למדנים וחסידים שילמדו ויקיימו מצוות בעדם, כאשר שמענו כן ראינו כמה נדיבים יהבי דעתייהו איעקר"ו מפרקייהו וסמכי במתן דמי"ם למקיימי מצוות ולומדי תורה, ומי שהוא מכת זו יקרא שוכר. ועד אחרן הן בעון יש אשר לא שם לבו ליראה את ה' יודע רבונו ובידו מילא לאמר אכול ושתה ובוצע בצע מלי כריסיה זנ"י רק רע כל היום, ההוא אמר אחטא ואשוב האיכא שני זו היא שיב"ה בהגיע תור לששים או לשבעים שנה אשוב"ה אראה לקיים כל התורה, נפקא מינה למאי דביני ביני בשרירות לבי אלך. וזה יקרא שואל, על דרך אומרם ז"ל (אבות פ"ג מי"ג) הרוצה ללוות יבא וילוה. הרי לך ארבעה מיני שומרי תורה קראו בשמותם שומר חנם והשואל נושא שכר והשוכר ומשפטם ודינם חלוקים למיניהם, שומר שאינו רוצה בקיום העשין דמבטל מצוות עשה בשאט נפש גדול ענשו וצריך לבא בגלגול על כל מצוות עשה שלא קיים, וז"ש נשבע על הכל, שם רמז כי אחרי מותו יבא בגלגול ונשבע על הכל, רמז למ"ש תשבע כל לשון אחר תכרע כל ברך שיבא בגלגול וישבע, וזה השומר חנם נפשו ירעה לו בבואו זימנא אוחרי או זימנין טובא נשבע על הכל, כי חיובא רמיא עליה לקיים כל דבר כהלכת גוברין יהודאין. והשואל זה שאומר אחטא ואשוב ועוד חזון למועד אשוב, ברית כרותה דאין מספיקין בידו לעשות תשובה וביני ביני יפגע בכריתות ומיתות ב"ד, ודיניה דההוא גברא משלם את הכל בגיהנם ויאבד זכרו כמ"ש חכמי המדע. והנושא שכר זה חלק אדם שרודף אחר המצוות והלימוד, אך נכשל לפעמים כארח כל ארעא, גם השוכר אינו מועיל כי אם ללמוד התורה, אך לקיום המצוות כתבו מן הפוסקים דאינו מועיל, הקונה אל ישמח והמוכר אל יתאבל, ודינו לענין המצוות כדין נושא שכר ומשפטם חרוץ. כי הנה שמענוה מהרב מהרח"ו זצ"ל אשר בעשות האדם אחת מכל מצוות ה' אשר לא תעשינה, בעוברו העבירה אז יסתם הצנור הפרטי המתיחס אל אותה עבירה על ידי זוהמת הקליפה הנדבקת שם, ובשיבש הצנור מתיבש האבר ההוא ויפול בו מום, וכאשר יחסר לאדם קיום מצוות עשה גם האבר הפרטי המתיחס למצוה יחסר ממנו מזנו, והאבר ההוא מת לגמרי ובהסר חלק הקדושה ממנו, אז יתלבש בו רוח הטומאה. וזהו ענין הרשעים בחייהם קרוים מתים כי נסתלק מהם נפש הקדושה מאלהים חיים ושורה עליו המות, זהו תורף דברי רבינו הוא הקדוש מהר"ר חיים ויטאל זצ"ל בריש ספר הבהיר שערי קדושה ע"ש באורך מלתה בטעמה. גם נודע כי לרשע אמר אלהים מה לך לספר חקי, וכל זמן שעומד ברשעו כל מצוה ולימוד שיעשה בו בפרק טרוף יטרף מהס"א, ובמקום אשר חשב ללמוד או לעשות מצוה אוי מה היה לו שהכל הולך אל הסט"א כאשר האריכו בזה חכמי המדע. ובזה אפשר דרך רמז לרמוז בפסוקי סדר היום וכי ישאל איש מעם רעהו ונשבר או מת בעליו אין עמו שלם ישלם אם בעליו עמו לא ישלם אם שכיר הוא בא בשכרו. וטרם בואי להטמין ברמ"ז רגע אדבר בפשטיה דקרא לפום דינא, כי יתן את רוחו המעיין עיניו תחזינה להרב חוות יאיר בתשובותיו היקרות (סי' רנ"ג) שתמה על דין שמירה בבעלים, והרב שבות יעקב (ח"א סי' י"ט) השיג עליו דכבר כתבו התוספות במציעא דף (צ"ו ע"א) דדין זה נגד הסברה, ומה שכתב הרב חוות יאיר דיש לפרש הכתוב אצל דבר ששאל לחבירו, אשתמיטיתיה מ"ש הרמב"ם בפי' המשנה שכן הוא הקבלה עכ"ד, והא לא קשיא מידי דכבר כתב שם הרב חוות יאיר ולולי דברי רז"ל כלומר לולי הקבלה ופשוט.

ומעתהנעמוד בדרך רמז, וכי ישאל איש מעם רעהו כבכול מאת ה' דכתיב (משלי כ"ז) רעך ורע אביך כמשז"ל על כמה פסוקים, ור"ל דהוא בשאט בנפש מבטל מצוות עשה ובמזיד עובר על ל"ת, וכונתו בדרך שאלה שאומר אחטא ואשוב אחטא ואשוב, ונשבר או מת שעבר עבירה ונשבר ונפל מום באבר המתיחס לה, או ביטל עשה שבא לידו וחדל לעשות ועי"ז מת האבר, דע שמעת שסילק מורא שמים וחילל נפשו שהשאיל עצמו לעבירה ע"ד שאמרו פ' הנשרפין (סנהדרין פ"ב:) גבי שאול בן הכנענית ע"ש, בעליו אין עמו שתכף מסתלקת הקדושה והשפע הקדוש, ודיניה דההוא גברא שלם ישלם בכפלים, דיש עבירה דיש לה קרן ופירות כמשז"ל באבות דר' נתן (פ"מ), אכן אם עשה עבירה לשמה עבירה ממש אבל כונתו לשמים וכל הפחות היא כמצוה שלא לשמה, ונמצא בעליו עמו שהדבקות עם הקדושה עודנו מחזיק בחזקת היד אז לא ישלם אינו חייב בזה שום דבר, וכמ"ש האחרונים דמחלל שבת לחולה או ליולדת אין צריך להתענות דמצוה קעביד ואדרבא דבר זה נעשה על ידי גדול חכמי ישראל כמ"ש הרמב"ם, וזהו הרמז אם בעליו עמו בעשותו העבירה לא ישלם, אם שכיר הוא רומז לחכם שנשכר מן עשיר אחד שעשו שותפות על דרך יששכר וזבולן לא תימה שחצי שכרו שלוקח העשיר נגרע מן החכם, לא כי כי אוצר ה' מלא כל טוב לתת לאיש העשיר כדרכיו חצי שכר הלימוד ולחכם כפרי מעלליו ישיב לו בשלימות, וזהו בא בשכרו משלם וכמו שהארכנו בפ' קדושים בס"ד.

הדרןלרמז משנתנו בדין השומרים, נושא שכר והשוכר דתנן נשבעין על השבורה ועל השבויה ועל המתה, רמז הרומז דצריך לבא זימנא אוחרי ולישבע על דרך שכתבנו לעיל, על השבורה דהיינו על עבירה שנשבר האבר ונסתם ונפל בו מום, ועל השבויה במצוה והלימוד שהלך לסט"א וישב ממנו שבי, והוא בשקול אל דעות דזמנין דצריך לבא בגלגול להוציא לאור את השבי ואת המלקוח, ועל המתה על עשה שביטל ומת האבר לגמרי צריך לישבע בבואו בגלגול כמ"ש תשבע כל לשון ככל אשר דברנו, ומשלמין את האבידה והגניבה, ירמוז שאם ח"ו בעון הדור נתפס צדיק ולא הרגישו ואין איש שם על לב לשוב בתשובה, שאז מבואר במפרשים שעליהם לשלם אבידת הצדיק וסלוקו שנמשל לאבידה כמ"ש (מ"ק כ"ה:) בכו לאובדים ולא לאבידה, וזהו ומשלמין את האבידה. והגנבה ירמוז למ"ש חכמי המדע דהגוזל לגוי בא השר של הגוי ההוא וגוזל מהקדושה וחייב הגנב בזה, וזה רמז שחייב לשלם הגניבה שגנב השר מהקדושה בעבורו.

וממוצאדבר יחרד האיש וילפת בשומו נגד עיניו דברי חכמי המדע אשר גילו טפח מעין המאורע לנפש החוטאת, וגדולה מזו למדנו מכללות דברי רבינו הגדול האר"י זצ"ל דלפעמים זקן שעבר עבירה וחייב כרת יבא בגלגול נער וימות בהכרת כאשר יתבאר אל עין הקורא בדברי גורי האר"י זצ"ל, והנה שנינו פ"ג דאבל רבתי והובא בירושלמי פ"ב דבכורים ומייתי לה בטוי"ד סי' של"ט, ר' חנינא בן אנטיגנוס אומר זקן שאכל את החלב או שחלל שבת מי מודיעני שמת בהכרת אלא המת לג' מת בהכרת, ומכאן קשיא לי על מ"ש הגאון מהר"ר צבי (בתשובה סי' מ"ט) דמ"ש הרא"ם פ' חיי שרה שלא יתחייב האדם כרת עד כ' שנה מההיא דאמרו באגדה (שבת פ"ט:) שיצחק אבינו אומר לעתיד לבא דל עשרין שנין דלא ענשת עלייהו לא סבירא ליה דאיך יתכן עונש שענשה התורה על העובר על המצוה ואותו העובר הוא מצווה בה וחייב עליה מלקות ומיתת ב"ד שהכרת הכתוב בה לא קאי עליו, ואותה שאמרו גבי יצחק אין הכונה לא מענשן כלל, אלא כיון דאשכחן בדור המדבר דלא ענש אף יצחק בתפלתו בקש שלא יעניש עליהם לעתיד לבא. ואף אם תמצא לומר דאין ב"ד של מעלה מעניש אפי' עונש כרת לפחות דבן עשרים כדור המדבר, היינו לעניין עונש עולם הזה אבל בעולם הבא יש עליו עונש כרת, וכמו זקן של שמנים שאכל חלב שלא יתכן בו לא כרת דשני ולא כרת דיומי, על כן אי אפשר לקיים בו כרת אלא לעוה"ב בעונש גיהנם, זהו תורף דברי הרב הנז'. ומ"ש דזקן בן פ' ליתיה בכרת דיומי טעמו ממ"ש בשלהי משקין (כ"ח.) דהגיע לגבורות אם מת פתאום זוהי מיתת נשיקה, אבל מה יענה הרב לבריתא דמסכת שמחות וירושלמי הנז' דקאמר דזקן איתיה בכרת דיומי, ואם נפשך לומר דהברייתא קאי לזקן בציר מתמנין, אנחת לן חדא דברי הרב מהר"ץ הנז' ואקשת לן חדא דברי הבריתא גופה דקאמר זקן וכו' מי מודיענו שמת בכרת ומשני בכרת דיומי, ואי קאי בבציר מתמנין תקשיה ליה מבר תמנין ומאי קושיא ומאי פירוקא, אלא נראה דהגם דמת פתאום כשהגיע לגבורות הוא בנשיקה, לא אמרן אלא מת פתאום אבל בחלה ומת לג' זוהי כרת דיומי הפך הרב הנז'. ותו קשה עליו דדחה דברי הרא"ם דקאמר דבן כ' ליתיה בכרת, והרי בירושלמי פ"ב דבכורים שם נאמר עשרין שנין שאין ב"ד של מעלה עונשין וכורתין, ויראה הרואה דבירושלמי אי אפשר לידחק כמו שנדחק בההיא דיצחק אבינו, והתוספות הביאו הירושלמי שלהי משקין ויש לעמוד בדבריהם לא ע"ט האסף, ועמ"ש התוספות פ"ב דחגיגה (ט"ו.) גבי מחיוה למט"ט שיטין פולסי ע"ש.

ואנישמעתי כד הוינא טליא מפי הרב הישיש מהר"ר שאול בר דוד זלה"ה בעלותו ההרה ההר הטוב זה ירושלים, שפירש בהך בריתא דמס' שמחות הנז' כונת הפסוק (תהילים צ׳:י׳) ימי שנותנו בהם שבעים שנה ואם בגבורות שמנים שנה ורהבם עמל ואון וכו' מי יודע עז אפך וכו' למנות ימינו כן הודע ונביא לבב חכמה, הכונה כאשר יגיע לע' או פ' שנה מי יודע עז אפך, אם כן ע' או פ' שנה יאכל חלב וכיוצא ונתחייב כרת, הרי פלט ליה מכרת ובמה יודע עז אפך ומדת דינך הקשה, וקאמר למנות ימינו כן הודע דאכתי איכא כרת דיומי כמ"ש ר' חנינא בן אנטיגנוס, ע"כ שמעתי. וטרם אענה להרחיב הביאור בדרך זה עצמו אני אפרש במה שראיתי לרבינו מהרח"ו זצ"ל בדרשותיו כ"י בסדר היום, שפירש פ' לא תהיה משכלה ועקרה בארצך וכו' את מספר ימיך אמלא, דעל הרוב כל התנוקות המתים בתחלואים רעים הם נפשות מגולגלות שבאו ליענש על עונם בגלגולים הקודמים וגם הנשים עקרות כה משפטן מצד גלגולים, וכבר נודע כי כל הגלגולים אינם אלא בהמשך זמן חיים הקצובים לו בלבד, וזהו שאמר לא תהיה משכלה ועקרה וכו' יען את מספר ימיך אמלא, כי אם מלאת ימיך אין לך ימים שתתגלגל בהם, וכיון שלא יש גלגולים ממילא לא תהיה משכלה ועקרה בארצך, עד כאן לשון הרב בקיצור. וזה מסכים למ"ש הראשונים בכונת פ' איוב (סי' י"ו) כי שנות מספר יאתיו ואורח לא אשוב אהלוך רוחי חובלה ימי נזעכו קברים לי, והם פירשו כי במלאת האדם שנותיו זקן ושבע ימים מסתמא ברוב הימים השלים חקו ולא יבא בגלגול, אך אם ימות בקצרות שנים על הרוב לא הספיק לו הזמן לקיים המצוות וללמוד כחיובו ויבא בגלגול, וז"ש כי שנות מספר יאתיו שבא בימים, אז ארח לא אשוב אהלוך כי שם ינוח והוא בבל תשוב, אך אם רוחו חובלה וימיו נזעכו ומת בקצרות ימים אז יבא בגלגול וז"ש קברים לשון רבים, אלו דבריהם. ומכי שמענא להא דאמור רבנן לא נתישבו על לבי דבריהם, והשתא חזינן שרשם פתוח אלי מים חיים דברי רבינו מהרח"ו זצ"ל דכללא כייל דאין הגלגולים אלא במדת הימים ובהמשך זמן החיים הקצובים לו בלבד, וכפ"ז מדוקדק היטב כי שנות מספר יאתיו שהם מספר שני חיים הקצובים לו, אז ארח לא אשוב וכו' כדברי המפרשים.

ועלפי דברי הרב מהרח"ו הנז' אפשר לפרש הכתוב הנז' ימי שנותנו בהם שבעים שנה ואם בגבורות וכו' מי יודע עז אפך שאתה מחזירו בגלגולים שונים ומי ידע קצבה ופשר דבר בזה, לז"א למנות ימינו כן הודע כלומר לפי מנין שני חייו הקצובות לו בהם יהיו הגלגולים, ואשר ידע מספר השנים הוא ידע אם ראוי לבא בגלגול או אם אינו בא שכבר נשלמו מדת הימים. ומתוך דברי הרב מהרח"ו ז"ל לפי פשטן אתנח לן מאי דהוה קשה בבריתא דשמחות הנז' מאי קאמר דזקן שאכל חלב וכו' הרי שפיר משכחת כרת בגלגול שיבא אחרי מותו תיכף והוא נער יכרת כמ"ש רבינו האר"י זצ"ל, ועפ"י הקדמת מהרח"ו הנז' דכאשר ישלים ימיו לא יש גלגול כי אין גלגול אלא בזמן החיים הקצובים לו ניחא דשאלת הבריתא בזקן שכלו ימי חייו הקצובים ואכל חלב וכו' כיצד יתקיים הכרת. אך באמת לבי מהסס בהקדמת מהרח"ו הנז' אם היא כפשטה או יהיה איזה חילוקים, כי לפי הרשום בדעתי מס' הגלגולים כ"י לא תכון הקדמה זו. ולעת הלום לא שכיחי גבאי כתבי הקדש להעמיד הדבר על בוריו כפי קצורנו, ויותר נראה לומר כעת דדברי הבריתא מדוקדקין מאד בהעלם, כי נודע כי ענין הגלגולים היו מסתירים אותו רז"ל בתלמוד ובמדרשים ושמץ מנהו רמזוהו בהעלם נמרץ, ואמטו להכי גם בבריתא זו העלימו הדברים כי ארחייהו, רק דקדקו בשאלתם לומר זקן שאכל את החלב או שחילל שבת מי מודיעני שמת בהכרת, ובחון לשון הזהב שאמרו מי מודיעני שמת בהכרת והי"ל לומר כיצד יתקיים הכרת, אלא כוונתם דנהי דלא פליט מכרת כי יחזור בגלגול והכרת יכרת, אבל ר' חנינא בן אנטיגנוס שאל מי מודיעני שמת בהכרת, כלומר מהיכן נדע שמת בחיוב כרת והוא עתיד ליכרת בגלגול שיבא, ותירץ שמת לג' הוא סימן דחיוב כרת רמיא עליה. ועפ"ז יתבאר היטב הכתוב הנז' מי יודע עז אפך, ממש דייק כר' חנינא בבריתא הנז' מי מודיעני, דודאי חיוב כרת רמי עליה אך מי יודע עז אפך, במה יוודע איפה להודיע לבני אדם כשהוא בן ע' או פ' שנה שיבא בגלגול ויכרת, לז"א למנות ימינו כן הודע יתפרסם אם ימות לג', ועוד בה ונביא לבב חכמה, החכם בחכמתו כי שיח וכי שיג לו יודע צדיק כאשר יכרת והוא נער בגלגול שיבא. ועל פי זה אפשר לרמוז דרך רמז בפסוק פרשתנו ומכה איש ומת מות יומת, הכוונה ומכה איש והרגו ומת פי' זה המכה איתרע ביה מילתא שמת לא תימא דניצול בזה, לא כי אלא מות יומת שיתחייב שתי מיתות שאם לא היו עדים ומת הרוצח על מטתו יבא בגלגול וימות פעם אחרת, וזהו הכפל מות יומת.

אמנםלהבין הך קרא והנמשכים, ואשר לא צדה והאלהים אנה לידו וכו' וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה וכו' ומכה וכו', אפשר בהקדים מ"ש בתוספתא דמכות ופסקו הטור והש"ע י"ד סי' של"ז דהרופא שהרג בשוגג הוא גולה, והקשה הגאון החסיד מהר"ר אלעזר מקרקא בספרו מעשה רוקח רמזי המשניות דהא תנן יצא הרב הרודה תלמידו והאב המכה את בנו ומתו על ידיהם דהם פטורים דמה חטבת עצים וכו', והכא נמי הרופא מצוה קעביד כמ"ש ורפא ירפא מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת, וא"כ אמאי יגלה. ולפום ריהטא היא קושיא חזקה, אבל יראה דיש לחלק דהאב והרב המכים לא שינו מהסדר הראוי כי כן ארחות אב ורב בשבט יכו על בניהם ותלמידיהם וגם אלו סירכייהו נקטי ולמצוה נתכוונו, ואם פתאום יצאת תקלה שמת הבן או התלמיד הם פטורים כיון דהם למצוה איכוונו ולא פשעו כלום. אבל הרופא נהי שנתנה לו התורה רשות לרפאת, אבל חיובא רמיא עליה למידק טובא ולהכיר חולייו אז ישלח דברו וירפאהו על ידי סמים המסוגלים לאותו חולי, ואם אח"כ שריפאהו מת שטעה בדמיונו שלא הכיר חולייו ונתן לו סמים נגד החולי וכיוצא אז גולה, דנהי דמצוה קעביד אבל זהו פשיעה שלא לעיין ולצדד צידי צדדים עד אשר ידע החולי בלי ספק ואז מגילת סמנים בידו דמועילים לחולי, וכיון דהוא לא ידע ואשם הרי זה גולה ומ"מ אינו חייב מיתה, וכמ"ש במכילתא אשר יזיד על רעהו להרגו בערמה לאפוקי הרב והאב והרופא. והרמב"ן בביאורו על התורה (ויקרא כ"ו י"א) כתב דהתורה נתן רשות לרופא לרפאת אבל לא לחולה עש"ב. ובס' תורת האדם הקשה דכיון דהתורה נתנה רשות לרופא א"כ אמאי הבן אינו מקיז דם לאביו, ותירץ דכיון שהוא שגגת חנק לכך צריך ולהתרחק.

ובזהנבא אל הביאור ומכה איש ומת, הכוונה ומכה איש ומת פירוש מכה צדיק ורשע, דאיש הוא צדיק, ומת דמעיקרא הוא רשע כמו שאז"ל (ברכות י"ח:) רשעים בחייהם קרוים מתים, בין שהכה צדיק בין שהכה רשע מות יומת, דאף אם הוא רשע לא נמסר דמו בידו. ואשר לא צדה, לא צדד ולא עיין בדבר רמז לרופא דלא עיין בחכמת הרפואה ואף שהוא עושה ברשות ה' שנתנה תורה רשות לרופא לרפאת, וז"ש והאלהים אנה לידו, לידו דייקא שלו נתנה רשות לאפוקי החולה שלא הורשה כמ"ש הרמב"ן עם כל זה שעסיק במצוה מ"מ ושמתי לך מקום שחייב גלות והטעם אשר לא צדה, לא צדד להבין על בוריו החולי ולכך גולה, משא"כ הרבי והאב דלא שינו מסדר הנהוג כאמור, וכי תימא א"כ יתחייב מיתה דפשיעה היא, לז"א וכי יזיד איש על רעהו להרגו בערמה לאפוקי הרופא ודכוותיה שהם מזידין ולא מערימין כמ"ש במכילתא, וכי תימא מאחר שנתנה תורה רשות לרופא מדוע הבן לא יקיז לאב כמו שחקר הרמב"ן בתורת האדם, לז"א ומכה אביו ואמו מות יומת והוא שגגת חנק, ולזה צריך להתרחק כתירוץ הרמב"ן.

המורםמהאמור על אחת כמה צריך להתבונן שלא יחטי"א השערה ולהתבונן אף כשמקיים מצוה דעבירה גוררת עבירה והכל נפרעין ממנו כידוע. וכבר כתבו חכמי המדע דעבירות גלגול אחד גוררות עבירות בגלגול שיבא כידוע. ובזה נבין דרך רמז הפסוק בפרשתנו אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, דלכאורה להיות עד חמס אינו מובן כל כך דהול"ל אל תהי עד חמס ותו לא. ותו לפי מ"ש חז"ל (מכילתא) שלא יצטרף עם אחר אף שהוא מעיד אמת אינו צורך כל כך לשון להיות עד חמס. אמנם לפי פשוטו יאמר אל תשת ידך עם רשע אף שאתה מעיד אמת כיון שחברך רשע אל תשת ידך עם רשע, שאם כה תעשה ותאמר מה איסור הוא זה כיון שאני יודע שאמת אני מעיד. להיות עד חמס, סופך להיות עד חמס דעבירה גוררת עבירה, והיום היצר טען שאין אתה עושה כלום ולמחר תהיה עד חמס ממש.

ולפימדרשו אפשר לפרש פסוק זה והכתוב אחריו הם המדברים, לא תשא שמע שוא אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס ולא תהיה אחרי רבים לרעות ולא תענה על ריב לנטות אחרי רבים להטות. והנה אמרו רז"ל (סנהדרין ז':) דקרא קמא לא תשא שמע שוא אזהרה לדיין שלא ישמע דברי בעל דין עד שיבא חבירו. והרמב"ם כתב ריש פ"י דעדות הרשעים פסולים לעדות מן התורה שנאמר אל תשת ידך עם רשע להיות עד חמס, מפי השמועה למדו אל תשת רשע עד ואפי' עד כשר שיודע בחבירו שהוא רשע ואין הדיינים מכירים רשעו, אסור לו להעיד עמו אעפ"י שהעדות הוא אמת מפני שמצטרף עמו, ונמצא זה הכשר השית ידו עם הרשע עד שנתקבלה עדותו. ואצ"ל עד כשר שהוא יודע בעדות לחבירו וידע שהעד השני עמו עד שקר שאסור לו להעיד שנאמר אל תשת ידך עם רשע. והרב ש"כ ח"מ סי' ל"ד כתב אעפ"י שהוא עדות אמת צ"ע בדין זה שהוא רחוק מהסברא שיודע שהענין אמת ולא יעיד בשביל שהשני פסול וכו', ואפשר דמיירי כפשטו ויש לקרב הדין אל הסברא, דכיון דקי"ל דג' עדים שהעידו ונמצא א' מהם קרוב או פסול בטלה כל העדות כלה, א"כ אף שנשאר ב' עדים כשרים מ"מ גזרת הכתוב הוא כשיש עד א' פסול בטלה כל העדות, א"כ הכא נמי אעפ"י שהענין אמת גזרת הכתוב הוא כיון שיש עד פסול עדותן בטלה ואסור להעיד עמו עכ"ל. גם נקדים מאי דאתשיל הרב בית יעקב (סי' ש"ו) בג' דיינין שישבו בדין ושנים מזכין וא' דעתו לחייב אם רשאי המחייב לעשות תחבולה לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינין והוא אסר מטעם לעז, אך אנכי איש צעיר על הברכים ח"מ סי' י"ח העליתי דאסור מטעם אחר דאיהו מאי דמסתבר ליה מחוייב למימר וכתורה יעשה, וכההיא דאמרו פ' הגוזל (דף קי"ג) האי בר ישראל דידע סהדותא דגוי ואזיל ומסהיד בדיני הגוים על ישראל חבריה משמתינן ליה דאינהו מפקי ממונא אפומא דחד, ואי אמרת שרי למעבד טצדקי להעמיד דעתו אמאי משמתינן ליה לימא האי סהדא אנא דקושטא ידענא דהאי ישראל חייב לגוי, ואי אתאי לבי דינא דישראל מה נפשך אי לא בעי לאשתבועי ושלים השתא נמי לא הפסדתיה, ואי איהו הוה משתבע לשקרא שפיר עבדי דלא אשתבע לשקרא, אלא משמע דאיהו לא בעי לאשכוחי עילה לקיומי מילתא אלא מאי דאיפקיד איבעי ליה למעבד ותו לא, הא אין עליו אלא לאסהודי בב"ד ישראל ואי אשתבע לשקרא לא אכפת ליה, וה"ה נמי דהאי דיינא חייב לגלויי דעתיה ואי נגמר הדין אפומא דחברוהי דרובא הוו לא אכפת ליה, וכן ראיתי שכתב מהריט"ץ בתשו' סי' ק"ב בההיא דהגוזל, ועוד הבאתי ראיה משבועות דף ל"א מנין לנושה בחבירו מנה וטענו מאתים שלא יאמר אכפרנו בב"ד ואודה חוץ לב"ד כדי שלא אתחייב לו שבועה וכו' ת"ל מדבר שקר תרחק, וכתב הרב חוות יאיר סי' קל"ו דאף דעושה זה כדי שלא לישבע שבועה דאוריתא ולפי האמת משפט שוא הוא, מ"מ כיון שהדיין פוסק לו כדין התורה לפי הטענות אין כאן משפט שוא ולא שבועת שוא.

וכברכתבינן אעניותין התם דהגם שיש איזה דחיות הדין דין אמת. אלא דשם הבאתי מאי דאתשיל הרב שבות יעקב (ח"א סי' קל"ח) בחד מרבנן אשר נתמנה לדון עם שני יושבי קרנות אם יש לו תקנה לבטל הדין המקולקל אשר יצא מידם לומר איני יודע כדי שיצא הדין לאמיתו, והעליתי דבנדון ההוא ודאי אין לחוש ללעז. וגם לפי טעמא דכתיבנא שאני נידון הרב שבות יעקב דחברוהי מקלקלים את השורה שורת הדין בחשכה יתהלכו ובכי הא מצוה קעביד ע"ש באורך. ובזה אפשר לרמוז בפ' זכריה (ח') אלה הדברים אשר תעשו דברו אמת איש את רעהו אמת ומשפט שלום שפטו בשעריכם ואיש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם ושבועת שקר אל תאהבו. הכוונה דברו אמת איש את רעהו, דלא מיבעיא שהענין שתעשו יהיו אמת אלא אנכי מצוה שהדיבור ג"כ יהיה אמת שלא תשקרו למעבד טצדקי לקיים דעתכם. ולזה אמת ומשפט שלום, שיהיה אמת ומשפט שתאמרו דעתכם ויהיה אמת ויהיה שלום שלא יהיה לעז, כי אם לא תאמרו אמת אף שכונתכם למשפט לומר איני יודע כדי שיצא המשפט כפי דעתכם שאתם סוברים שהוא המשפט הישר, אין כאן שלום שיש לעז על הדיינים לשיטת הרב בית יעקב. ולכן אני אומר שפטו דייקא שצריך האחד לגלות דעתו, וזהו שפט"ו דייקא ולא לומר איני יודע רק לומר סברתו, וזהו אמת שאומר דעתו באמת ופיו ולבו שוין וגם משפט שזהו דעתו ובמשפטיך אתה חרצת, וגם שלום דאין כאן לעז, לכן אני אומר שפטו דייקא שלא יאמר האחד איני יודע. ומיהו כל זה היינו דוקא בשעריכ"ם דייקא ר"ל בבית דין הגון שהוא שעריכם כמשז"ל ע"פ שער מקומו זקני העיר, השערה שהוא ב"ד דכשהוא בשעריכם שהוא ב"ד מומחין יודעי דעת התורה אז היחיד חייב לומר דעתו ולא לעשות המצאות לבטל דברי חבירו ולהעמיד דעתו, לאפוקי אם אינו בשעריכם רק שאחד חכם קבלוהו בשני בעלי קרנות ורוצים לעוות הדין אז אין הדין כן רק שיאמר אינו יודע וכמש"ל דלא אמרו כל השעורים אלא היכא שהדין נגמר על פי התורה, ולזה דייק קרא ואמר בשעריכם, וכיוצא בזה איש את רעת רעהו אל תחשבו בלבבכם כי ההיא דנושה מנה ותובעו ק"ק להביאו לידי שבועה דאוריתא ולא תחשבו רעתו ותאמרו דמוטב שתכפרו כדי שלא לישבע לשוא, אלא תאמרו אתם עפ"י התורה ושבועת שקר אל תאהבו לבד, אבל זה כיון שאתם נשבעים באמת אין לכם לעשות תחבולות כי אם תשבעו אין זו שבועת שוא.

ומעתהנבא לפסוקי הסדר ונקדים מ"ש הרב חוט השני, דאע"ג דעובר עבירה פסול לעדות, אם השמיע דבריו לדיין קודם בעל דינו אף שאמרו פ' היה נוטל (כ"א:) דהוא רשע ערום אפי' הכי כשר, דרשע ערום אמרו ולא רשע סתם ואינו בכלל מ"ש הכתוב אל תשת רשע עד, זהו תורף דבריו ע"ש סי' ח"י. ועפ"י הקדמות אלו אפשר לתת קשר להני קראי ולרמוז הדינים הנז', וז"ש לא תשא שמע שוא, שלא יגלה טענתו לדיין שלא בפני בעל דין חבירו, ומ"מ אף שהוא אסור אין אתה מוזהר שלא להעיד עם זה שעבר והטעים דבריו קודם בעל דינו משום שזה אינו רשע, ואזהרתיה מהכא אל תשת ידך עם רשע דוקא שלא להעיד עם רשע שאף שהעדות אמת והסברא נותנת שתעיד עמו כיון שבדבר זה אתה יודע כי שניכם עדים נאמנים משום דגזרת הכתוב הוא דהעדות בטל כמ"ש הרב ש"כ, וזהו אומרו להיות עד חמס, שאם תשת ידך להעיד עמו אף שאתה עד כשר ואמיתי, בהתחברך לרשע סיבה להיות עד חמס שאתה בעצמך תהיה עד חמס כי כך גזרת הכתוב זוהי ואין עליך לעשות אלא אשר אנכי מצוך, ולא תבקש המצאות לקיים מה שנראה בעיניך אמת ותאמר שאתה יודע שעדות זה אמת ומצוה להעיד עם זה הרשע כי בדבר זה הוא אמת ולשבר מתלעות עול, אל תעש כן כי אם אשר ציותה התורה עליך. וזה הטעם אשר אני אומר לא תהיה אחרי רבים לרעות, שאם רוב הסנהדרין יאמרו חייב ואתה סובר שהוא זכאי ואם אתה אומר סברתך יתחייב על פי הרוב, ולזה תבקש המצאה לקיים דעתך ולומר חייב עמהם ולזה יהיה זכאי כי פתחו כלם לחובה זכאי, לזה אמר לא תהיה אחרי רבים לרעות שתאמר חייב וכונתך לזכותו כי אין עליך אלא לומר דעתך כמה שהוא וכתורה יעשה, ומזה הטעם אני אומר לא תענה על ריב לנטות לומר איני יודע כדי שיוסיפו הדיינין אולי תוכל לקיים סברתך שהנוספים יכריעו כמוך, וזהו לנטות שתהיה נוטה לצד אחר מסברתך, לא תעשה כן רק אחרי רבים להטות ותאמר דעתך ויפסק הדין על פיהם כי הם הרבים וכתורה יעשה מבלי בקשת המצאות ודוק (ועיין בס' אש דת מה שפי' מעין דוגמא ע"ש).

א"נאפשר שרמז הכתוב שמי שעבר עבירה דרבנן אסור להעיד מדרבנן וליכא מידי דלא רמיזא באוריתא, וז"ש אל תשת ידך עם רשע דהיינו שלא יעיד רשע, ולא מיבעיא אשר לפי דין התורה הוא רשע, אלא אפי' מי שאינו רשע מדאוריתא אלא להיות עד חמס שעתיד להיות עד חמס מיום אשר יגזרו רבנן וזהו להיות שעתיד להיות וס"ת רשע להיות עד הוא עת"ד, רמז שעתיד להיות עד חמס מדרבנן.

א"נאפשר במ"ש התוס' פ' איזהו נשך (דף ע"ב) לחד שינויא דעדי רבית פסולים מדאוריתא ע"ש, והנה דעת הרי"ף בתשו' והרמב"ם דאינו נפסל לעדות מדאורייתא כי אם עבר עבירה שחייבים עליה מלקות או שיהיה עבירת ממון אף שאינו עבירת מלקות, ונראה דדעת התוס' להך שינוייא דכיון דעבר איסור דאוריתא אף שאינו חייב מלקות כי הכא בעד רבית שאינו חייב מלקות כמ"ש בס' החינוך וגם אינו עבירת ממון שלקח העד ממון, אפי' הכי פסול מדאוריתא לדעת התוס'. וכפי דעתם אפשר לפרש הכתוב אל תשת ידך עם רשע, שלא יעיד רשע ולא תימא דבעינן עבירת ממון או עבירת מלקות, אלא אפי' שעבר עבירה דאוריתא שאין בה לא מלקות ולא ממון כגון להיות עד חמס שהוא היה עד מחמס דהיינו עד רבית ולא לקח ממון ואינו חייב מלקות אפי' הכי פסול, ושיעור הכתוב אל תשת ידך עם רשע, וזה הרשע היינו להיות עד חמס שהיה הוא עד חמס כמו עד רבית רשע מיקרי ונפסל וכדעת התוס'. ומיהו בדעת התוס' יש לצדד כמ"ש הרב משנה למלך פ"ב דין ו' וכמ"ש אנכי תולעת בח"מ סי' ל"ד ע"ש.

א"נבמ"ש פ' זה בורר (כ"ו:) דהנהו קבוראי דקבור מיתא בי"ט אכשרינהו רב הונא דסברי מצוה קעבדי, ופסקו הרא"ש והטור ומרן וסיעתם כותיה דכשרים כל שיש לתלות שטעו או דסברי למעבד מצוה כמבואר בח"מ סי' ל"ד, ואפשר שזהו רמז אל תשת ידך עם רשע שעבר עבירה, ולא כל עובר עבירה מיפסיל אלא אותו שידעת שמכוין בפשעו להיותו עד חמס דהיינו דבשאט בנפש הוא רשע והוא חמסן, וליכא למתלי דסבר דמצוה קעביד או טעה שמותר אז אל תשת ידך. וזהו רמז באומרו להיות עד חמס, שכיון היא ברשעו ולזה אל תשת ידך להיות שהוא עד חמס ודאי וק"ל.

א"נאפשר שרמז מ"ש הפוסקים דאף דבעינן לדעת הרי"ף והרמב"ם עבירה שחייב בה מלקות, היינו להיות פסול מדאוריתא אבל בעבירה דאוריתא דאין בה מלקות פסול מדרבנן ולא בעי הכרזה, כמו שכתבו האחרונים דלא דמי לעבר עבירה דרבנן, וז"ש אל תשת ידך עם רשע, ולא מיבעיא רשע דאוריתא אלא אפילו אינו רשע דאוריתא דאינו חייב מלקות אפילו הכי יבא יומו ליפסל מדרבנן, וזהו להיות עד חמס וס"ת רש"ע להיו"ת ע"ד עתד, רמז שעתיד להיות עד חמס מדרבנן ומיפסיל מדרבנן מיהא תכף בלי הכרזה. וכל מידי דרבנן מפי הגבורה למשה נאמרו וכל דבריהם כאמיתה של תורה תורת חיים.