פרשת שלח בס"ד

בילקוט ויתורו את ארץ כנען ראה הקב"ה שאין זכות לישראל שיכנסו לארץ נזכר ליצחק שנולד לאברהם בן ק' שנה ושרה בת תשעים שנה וכנען גימטריא מאה ותשעים:

ברצותה' דרכי איש ישראל בעידנא דעיילי לבא לרשת ארץ צבי גדלה שעשועיה עת שפו"ט ועת רקוד, אמת ראה לאו בני זכיה נינהו אתיא זכירה חוש"ב לאבו"ת שנות מספר ק"ץ שם לתת להם ארץ כנע"ן כרועה עדרו ירעה פני הצאן אל עקוד, בפרק המביא שלחו מתם לדרוש ולתו"ר כל נשיא בהם אחד מהם ירדוף אלף וטרף זרוע אף קדקוד, מכי הדור עבדי אשתדור ולשונם כאש אוכלת מלחא ואפור"ה ומגניא ליה אארעא ורמי ליה תגרא על הארץ ועל פירותיה האי לישנ"א דיקוד, ואף אלהים עלה אל פני הגזר"ה נחתם גזר דינם ובמספר הסמוך לארבעים שנה מידי שנה בשנה אלהים פקוד יפקוד, כי אלהים שופט ומגיד לאדם מה שיחו במספר במשקל אשתקי"ל מילוליה כל זה נקוד, וכמ"ש פ"ק דחגיגה (דף ה':) רבי אילא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי רבה בר שילא שמעיה לההוא ינוקא דהוה קא קרי כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שיחו אמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו מאי מה שיחו אמר רב אפילו שיחה יתירה שבין איש לאשתו מגידין לו בשעת מיתה ועל זה ידוו כל הדווים והחי יתן אל לבו כי אין דבר קטון ודבר גדול שאינו עתיד ליתן את הדין עליו וכאשר קונן רבי אילא ואמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו ותרגמא רב אפילו שיחה יתירה וכו' תקנה יש לו.

וישלהעיר במאמר הנז' דמה ראה רבי אילא להתאונן על זה עתה ולא עלתה כזאת על לבו לימים ראשונים כשקרא הוא מעצמו מקרא זה וכמו שכבר עמדו המפרשים על זה, ועוד איכא למידק אומרו רבי אילא הוה סליק ואזיל בדרגא דבי רבה בר שילא דמאי איכפת לן מזה אי הוה סליק בדרגא דבי רבה בר שילא או לא ואמאי אצטריך לתת סימן בתוך סימן ומאי נפקא מינה ותיסגי לן באומרו רבי אילא שמעיה לינוקא דהוה קרי כי הנה יוצר הרים וכו', ואפשר לומר דרך צחות ודרך דרש במ"ש פ' אין דורשין דף ט"ו רבה בר שילא אשכחיה לאליהו א"ל מאי קעביד קב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומיהו דכלהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר אמר ליה אמאי דקגמר שמעתא מפומיה דאחר אמר ומאי נפקא מינה, ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני כך הוא אמר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי וכו', ולמדנו מהאי עובדא דרבה בר שילא כמה גדול כח דיבורו כי כשאמר רבה בר שילא ומאי נפקא מינה ר"מ רמון מצא וכו' הדבר יצא מפיו וכביכול באותו רגע אמר שמעתה משם ר"מ וכמו שפי' רש"י, וז"ש השתא קאמר עכשיו שמע לקולך ואמר שמועה מפיו עכ"ל, והוא פלא, ואפשר דרבי אילא מראשית כזאת כשהיה קורא מקרא זה ומגיד לאדם מה שחו עושה שחר עיפה היה מפרשו כפירוש רש"י ורד"ק שפירשו מה שחוננה מעשיו עושה שחר להאיר לצדיקים ולרשעים עיפה חשך ואפלה, ולפי זה אין שום חידוש באומרו ומגיד לאדם מה שחו דכבר מודעת זו דעל כל מעשה האלהים יביא במשפט וכמו שכתוב בסוף קהלת כי את כל מעשה האלהים יביא במשפט על כל נעלם ויהיה נושא המאמר עושה שחר עיפה וכו' דלפי מעשיו של אדם ישולם להאיר לו או להפך, אכן עתה מן השמים העירוהו לפרש הכתוב באופן אחר ממה שהיה מפרשו וראה שהכתוב בא ללמדנו חידוש גדול באומרו מגיד לאדם מה שחו, והוא על דרך ששמעתי באומרים לי משם הרב הגדול מהר"ר יעקב חאגיז זלה"ה שהיה מפרש מקרא זה כמין חומר במה שאמרו ז"ל שהקב"ה יצר הרים כדי שביציאת הרוח החזק מפרק הרים ומשבר סלעים ואח"כ כשיבא הרוח לישוב בני אדם בכפרים ובעירות אכן סר הרבה מתוקפו ועל ידי פגיעתו בהרים נחלש ואלמלא כן הרוח הרבה חלליו, וז"ש כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו, ודבר גדול דיבר הנביא על דבר"ת בני אדם כי יפלא לעיני העם שיעניש הקב"ה על פה דובר נבלה או חנופה וליצנות וכיוצא כי יאמר מה זאת עשיתי מילי בעלמא נינהו ומה יזיק קול בעלמא רוח היא באנוש רוח ממללא היש בו ממש והיה כלא היה, לזה אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כלומר לא כמו שעלתה על דעתך כי הרוח ממללא אינו כלום בא וראה שהוצרך הוא יתברך הוא היוצר הרים כדי שיכנע וישבר הרוח בצאתו שיפגע בהרים ומזה תשכיל שעם שהרוח אין בו ממש ואינו נראה לעין עם כל זה הוא תקיף וחזק יתר מאד מפרק הרים ומשבר סלעים ועתה יגדל נא כח הדבור בעיניך שהגם שאין בו ממש ואינו כלום יש בו כח להזיק מאד ודין גרמ"א כי האלהים יביא במשפט ומגיד לאדם מה שחו אפילו שיחה יתירה וכו' עד כאן שמעתי משם הרב הנז' ודברי פי חכם חן.

אמורמעתה רבי אילא אשר מקדם קדמתה היה מפרש הכתוב כרש"י ורד"ק אשר לפירושם דר"ל מה שחו מה מעשיו הוא נרדף והגזרה הוא עושה שחר עיפה כמה דאמרן עתה דהוה סליק בדרגא דרבה בר שילא ובא לדעתו ויכוח רבה בר שילא עם אליהו הנביא זכור לטוב אשר משם נראה כי הן מלה אימתני ותקיפא ועקימת שפתים הויא מעשה רב כי בעבור דרבה בר שילה אמר דר' מאיר תוכו אכל וכו' ושני דיבורים הללו עשו כל כך אשר כביכול באותו רגע אמר מאיר בני כך הוא אומר והוא מעלה רמה מאד לגרום זה בדבור בעלמא בלי בקשה ותחינה כלל, והן בעודנו חושב בזה שמעיה לינוקא דאמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח מגיד לאדם מה שחו בלא וי"ו והכי גריס מהר"י פינטו ע"ש, וגם הפסיק בזה אשר שני שינויים אלו עוררוהו דמגיד לאדם מה שיחו אינו כמו שהיה מפרש על המעשים רק הוא לשון דיבור והוא חידוש גדול והוא מאמר נרדף ליוצר הרים ובורא רוח, ובא להשמיענו תוקף הדיבור ושעתיד ליתן הדין על שיחה יתירה שבין איש לאשתו והוא מאמר שלם בפני עצמו כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שיחו, וכפירוש הרב מהר"י חאגיז, ונמצא שנתעורר רבי אילא מכח ענין רבה בר שילא דהוה סליק בדרגיה במעלתו אשר דיבורו עשה כל כך רושם וגם כי שמע את קול הנער באשר הוא ש"ם הפסק אחר מה שחו ולא קרא בוי"ו ומגיד הן כל אלה במעמד שלשתן עוררוהו בפירוש הכתוב לכן התאונן ואמר עבד שרבו מגיד לו מה שיחו תקנה יש לו ומה יצדק אנוש.

אמנםלהבין הכתוב הלז ונבין שני כתובים הנאמרים באמת שם בנבואת עמוס סוף סימן ד' לכן כה אעשה לך ישראל עקב כי זאת אעשה לך הכון לקראת אלהיך ישראל כי הנה יוצר הרים ובורא רוח ומגיד לאדם מה שחו עושה שחר עיפה ודורך על במותי ארץ ה' אלהי צבאות שמו ואין צורך לדקדוקים כי פשטי הכתובים אינם מובנים ואין להם קשר, ואפשר לפרשם בס"ד ונקדים מ"ש פ"ק דבתרא דף ט"ז אמר רבא בקש איוב לפטור העולם כלו מן הדין אמר רבש"ע בראת שור פרסותיו סדוקות בראת חמור פרסותיו קלוטות בראת גן עדן בראת גהינם בראת צדיקים בראת רשעים מי מעכב על ידך ומאי אהדרו ליה חבריה דאיוב האף אתה תפר יראה ותגרע שיחה לפני אל ברא הקב"ה יצר הרע ברא לו תורה תבלין, ופירש"י לפטור כל העולם מדינו של הקב"ה לומר שאנוסים הם על ידי שברא יצה"ר וכו' בראת רשעים על ידי יצר הרע לפיכך אין ניצול מידך כי מי יעכב אנוסים הן החוטאים ברא לו תורה הן תבלין שהיא מבטלת את הרהורי העבירה וכו' הלכך לאו אנוסים נינהו שהרי יכולים להציל עצמן עכ"ל, ופירשו כת הקודמין דטענת איוב היה כדעת רבא בכתובות דף נ"א דאשת איש שנאנסה אף דסופה ברצון ואומרת אלמלא לא נזקק לה היא שוכרתו מותרת לבעלה מאי טעמא יצרא אלבשה כלומר והכל חשיב אונס והכי נמי הן האדם אנוס על ידי יצר הרע אף דסופו ברצון ומתהני מהעבירות פטור דיצריה אלבישיה וחביריו השיבו דכיון דאיכא תורה לינצל מהיצה"ר לא חשיב אונס עד כאן דבריהם ז"ל.

ועודנקדים מוסר השכל אשר דיבר בקדשו הרב בינה לעתים ז"ל ומוש"ל ברוחו רוח חכמה וישא משלו ויאמר אם מזרע הפרתמים נולד איש רש אשר הלך חשכים בעורו ובשרו ואף בית גרמ"ו ולרש אין כל ואהניא ליה קמרא דאבוהי ויתן חינו בעיני המלך האדיר הגדול לממשלת וקרבו על יד על יד עד אשר מקים מעפר דל להושיבי עם נדיבים או עם שרים ותוקף אהבת המלך הכר יכירנו לאחרים בתת לו חרב מלוטש רצוף גזרת יהלום ויאמר לו חגור חרבך על ירך עשאה סימן הוד מלכות מפני מראית העין רואה כי חפץ בו המלך אשר לא הרשה לאחר כמעשהו ממנו לא ישא גוי חרב מי לא ידע כי האיש הלזה נתרבה עליו חיוב עצום וגדול מאד להשתדל בכל כחו שלא להשתמש מאותה החרב ולא להוציאה מתערה כי אם במה שיזדמן לעבודת המלך להתקומם נגד הקמים עליו לצאת לקראת נשק לחוש על כבודו בכל מקום ובכל זמן אך אם יום מהימים ילכדוהו עונותיו והלבש אותו רוח עועים ויתפתה מיצרו עד אשר ימלאנו לבו לשלוף החרב הזו עצמה נגד המלך ולהעיז פניו לזלזל בכבודו בחרבו היקרה הנתונה לו ממנו האם יצוייר בעולם יספיק שום עונש עצום ורב ליסר האיש הזה הלא זה הדבר עצמו יקרה לאיש הישראלי אצל אלהים חיים ומלך עולם כי מפאת אשר מחמר קורצנו דלים ונחשלים אנו, אמנם היה מחסד האל יתברך לקרבנו אליו ומתנה גדולה נתן לנו להגדילנו על כל הנבראים הוא הכח הדברי ואלו יצוייר חלילה וחס על שום אדם אשר לא בלבד יחדל מלעבוד בוראו בלשונו אבל עוד יוסיף לענות סרה ובכח הדיבור הניתן לו עצמו מהאלוה יתברך יתפקר נגדו במה יכופר העון הזה היש מספר לגדודי העונשים הראוים אליו, וצדק מאד התנא שאמר חיה רעה באה לעולה על שבועת שוא ובא המשפט מכוון כיון שאין יתרוננו מן החיה אלא הדיבור אם מקור דבור זה משחת שוה לחיה ושולטת בו כאשר ישלטו על שאר בעלי חיים ומכלל קלקולי הדבור המתועב הוא ספור לשון הרע והוצאת דבה כי על כן חרה אף ה' יתברך בהגזמה מופלגת על המרגלים על אשר הוציאו דבת הארץ רעה וספרו עליה לשון הרע עד כאן דברי הרב הנז' בקצור ע"ש דרוש ס"ו.

ובזהנבא לביאור הכתובים הנז' כי הנה למעלה הזכיר מיני פורעניות נמרצות ואמר ולא שבתם עדי לכן כה אעשה לך בכל השפטים הרעים וכי תאמרו מה חרי האף הגדול הזה הלא אנוסים היינו על ידי היצר הרע ואף אם אנו נהנים מהעבירות בסוף הו"ל כאשה שנאנסה דאף דסופה ברצון יצרא אלבשא ומותרת לבעלה וכן אנחנו אנוסים מיצר הרע ואנוס רחמנא פטריה ובדרך שהיה איוב רוצה לפטור את העולם כלו מן הדין בטענה זו כאמור, לכן בא האלהים יודיע דרכיו דהוא טעות גמור דכיון דעל ידי התורה יכולים לינצל מיצה"ר תו לא חשיב אונס וכתשובת חברי איוב, וז"ש עקב זאת אעשה לך אין זאת אלא תורה כלומר הדין דין אמת בעבור התורה שעל ידה אתם יכולים לינצל ואין כאן אונס וכי תאמרו מה כח גברא עם היצה"ר שהוא אש ואנו בשר ודם לזה אמר הכון לקראת אלהיך ישראל אתם הכינו עצמכם לתשובה ואני מסייע אתכם כי באתערותא דלתתא הבא ליטהר מסייעין אותו, הבא ליטהר דייקא כיון שהוא מכין עצמו והוא בא ליטהר דרך ביאתו מסייעים אותו תכף, ולכן אני אומר הכון לקראת אלהיך ישראל ואז הבא ליטהר מסייעי ליה שמים לו זכ"ו לגמור כנגדם ולהספיק בידם, וכאשר תחילת ההכנה היא שמירת הלשון כאשר לימדנו להועיל רוח אפינו משיח ה' מי האיש החפץ חיים נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב וכו' הבט ימין וראה כי ראשית כל אמר נצור לשונך מרע זאת היתה לנביא אחר אומרו הכון לקראת אלהיך אמר כי הנה יוצר הרים ובורא רוח כלומר יוצר הרים ובורא רוח היינו גוף ונפש חיה רוח ממללא כמו שפירש הרב מהרש"א באגדתיה שם פ"ק דחגיגה, ורמז בזה מוסר הרב בינה לעתים שכח הדברי הוא מתנה טובה מהאלוה יתברך כי בזה הבדל יבדילנו מחית הארץ וראוי מאד ובריא בחיובא שלא לזלזל במתנתו יתברך וכל שכן להשתמש ממנה כנגדו ח"ו, ומאן דאזיל בתר איפכא נכונו ללצים שפטים, וז"ש כי הנה יוצר הרים כלהו גופי דרוכתקי וברא רוח ממללא והוא כלי מיל"ת כי הן מילה יקרה היא מפנינים, ומשום הכי ומגיד לאד"ם דיקא הנבדל מחיה בכח הדברי בחסד עליון מה שיחו אפילו שיחה יתירה דמאחר שהוא מתנה מאתו יתברך לעשותו אדם אין לזלזל במתנתו וכ"ש להכעיסו ח"ו במתנתו עצמה ולכן מגיד לאד"ם מה שיחו אפילו שיחה קלה, וכאשר האריך בזה הרב בינה לעתים ז"ל הלא בספרתו שפיר גזרתו.

ולהביןסיפיה דקרא עושה שחר וכו' נקדים אשר כתבנו אנו בעניותנו לעיל פ' תזריע כי המדבר לשון הרע הוא סוחר ועושה חליפין כי זכיותיו וצדקותיו נדדו הלכו לאשר סיפר עליו לשון הרע וקונה בחליפין את חטאתיו וכאשר יענישוהו לעה"ב על איזה עבירות שאוג ישאג כי לא מידו היתה זאת והשב ישיבוהו הן הנה פעולת האיש אשר ספרת עליו לשון הרע וכנגדן קנה הוא זכיותיך וכמו שכתבו חכמי המוסר, גם נקדים משז"ל בערכין דף ט"ו מה תקנתם של מספרי לשון הרע אם ת"ח הוא יעסוק בתורה שנאמר מרפא לשון עץ חיים ואם עם הארץ ישפיל דעתו שנאמר וסלף בה שבר ברוח וז"ש ומגיד לאדם מה שיחו אפילו שיחה קלה וכל שכן לשון הרע, וז"ש עושה שחר עיפה כלפי מספר לשון הרע דבמקום זכיותיו ההולכות יבואו לו עונות איש ריבו, וז"ש עושה שחר במקום אור זכיותיו עיפה הלך חשכים מעבירות זולתו ואין נוגה לו מזכיותיו ודורך על במותי ארץ, כלומר שתקנת מספרי לה"ר להשפיל עצמם ואלו עומדים בגאותם לכן משפילם כמו שפירש"י ודורך על במותי ארץ משפיל גבוהים וגסי הרוח.

ועלפי דברי הרב בינה לעתים האמורים בנועם מוסרו אפשר לומר דרך דרש במאי דתנן בערכין דף ט"ו נמצא האומר בפיו חמור מן העושה מעשה שכן מצינו שלא נחתם גזר דין על אבותנו במדבר אלא על לשון הרע שנאמר וינסו אותי זה עשר פעמים, וכבר ראיתי להרב החסיד קדוש יאמר לו כמהר"י אלגאזי זלה"ה בספר שארית יעקב ריש מטות שהביא דברי הרב בינה לעתים הללו וכתב וזה טעם למה ששנינו בערכין נמצא האומר בפיו חמור מהעושה מעשה כמבואר במקומו עכ"ל, ולעת כזאת לא ידעתי איה מקום שביאר משנה זו אם בספריו הנדפסים או בכתיבת יד, ולא אמנע מלפרשה דרך דרש כפי אשר תשיג ידי יד כהה והנה יש להרגיש בלשון המשנה דקתני נמצא האומר וכו' מה הלשון אומרת נמצא והו"ל לומר למדנו האומר בפיו או מכאן אמרו וכיוצא ומה מציאה זו דקתני נמצא, ועוד יש להבין דמאחר דכבר מצא התנא מבוקשו דהאומר בפיו חמור מעושה מעשה ויליף לה דהאונס דעביד מעשה יהיב חמשים ומוציא שם רע דיבר בפיו ובידו מילא מאה כסף הא תו למה ליה לאוכוחי מדור המדבר ואלו הוה קתני וכן לא נחתם גזר דין על אבותנו וכו' לא הוה דייקינן באימור זו ראיה שניה אבל ממאי דקאמר שכן מצינו וכו' משמע דאי לא אשכחן בדור המדבר לא הוה ידעינן דהאומר בפיו וכו' והרי לימוד ערוך הוא בידינו מאונס ומוציא שם רע ומיניה סליק ומאי קאמר שכן מצינו.

ודרךדרש אפשר לומר ונקדים מאי דאתמר עלה בגמרא דפריך ממאי דילמא משום דקגרים לה קטלא דכתיב ואם אמת היה הדבר וכו' אמר רבא אמר קרא כי הוציא שם רע על שם רע שהוציא ואמרינן תו וכן מצינו שלא נחתם וכו' ממאי דילמא דאכתי לא מלא סאתן וכו' אמר ריש לקיש אמר קרא וינסו אותי זה עשר פעמים על זה נחתם גזר דין, תניא א"ר אלעזר בן פרטא בא וראה כמה גדול כח של לה"ר מנלן ממרגלים ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך המוציא שם רע על חבירו על אחת כמה וכמה ממאי דילמא משום דר' חנינה בר פפא דבר גדול דברו המרגלים באותה שעה דכתיב כי חזק הוא ממנו וכו' אלא אמר רבה אמר ריש לקיש אמר קרא וימותו האנשים מוציאי דבת הארץ רעה על דיבת הארץ שהוציאו, ושמעתי מקשים מכאן למה שכתב הרא"ם פ' דברים על מאי דאמרו בספרי והביאו רש"י שם אמר להם היה לכם ללמוד כמה שעשיתי למרים בחצרות ואתם נדברתם במקום, ופירש הרא"ם דלשון הרע של מרגלים על הארץ הוא כנגד המקום שהקב"ה שבחה והם גנו אותה, אי נמי מה שאמרו כי חזק הוא ממנו כביכול כלפי מעלה עכ"ל, ולפי דבריו מאי משני דאמר קרא מוציאי דבת הארץ על דיבת הארץ שהוציא הן לו יהי כדבריו אכתי מה ק"ו הוא ומה המוציא שם רע על עצים ואבנים כך וכו' שאני מרגלים דשם רע על עצים ואבנים שהוציאו הוא נגד המקום וחמיר טובא שכביכול שבחה והם מגנין אותה ומה דמות יערוך למוציא שם על חבירו והדרא קושיא לדוכתא.

ואניענית"י מה לך כי נזעקת על הרא"ם והלא היא גופא תיקשי בש"ס לחוד דהני מילי דהרא"ם דסברא נינהו קשט אמרי אמת דודאי הני דאפיקו אארעא שתו בשמים ולשונם תהלך בארץ דכיון דכביכול שבחה והם מגנין אותה אין לך אפקירותא כלפי מעלה גדולה מזו ח"ו ומאי דייק מקרא כאמור, אמנם נראה דהכי רהטא סוגיא כי הנה המרגלים אמרו כי חזק הוא ממנו כביכול לצד עילאה והאי קרא דכתיב וימתו האנשים מוציאי דבת הארץ אתא לאשמועינן דלא תימא כי ספו תמו על שאמרו כי חזק הוא ממנו רק גם אלו לא הוה אלא דיבת הארץ היו חייבים מיתה והשתא מוכרח דקרא אתא לאשמועינן דדיבת הארץ לחוד שקולה ומכרעת בכרע"י המית"ה והוא הלה"ר על עצים ואבנים דאי אמרת דלה"ר על עצים ואבנים אינו כלום ושאני המרגלים כיון דעצים ואבנים הללו מושבחים מאדון הכל והם אמרו שכביכול זה אינו ואדרבא ספרו בגנותם, א"כ אמאי אתא קרא לאשמועינן דמתו על דיבת הארץ ולא על אומרם כי חזק הוא ממנו דגם על דפחיתא טובא מתו הלא גם דיבת הארץ אש היא עד אבדון תאכל דבפרהסיא אמור כי מ"ש כביכול אינו אמת ומאי חדית לן קרא, אלא ודאי מדחזינן דאצטריך קרא לפרושי מוציאי דבת הארץ ולא כתיב סתמא וימותו האנשים דבגווייהו משתעי קרא אי נמי לימא וימותו התרים את הארץ שמעינן דבשביל לה"ר על עצים ואבנים מתו דהא לחודיה אהני לחייבם.

ומעתההבא נבא לפרש משנתנו כי הנה מהני מילי דרב בינה לעתים שהם דברים המצודקים יש לדון דהחוטא בדיבור אך נגד ה' חמור מאד שמשתמש במתנתו יתברך להכעיסו ח"ו ואנן קימא לן דלאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו וגם ד' מיתות ב"ד רובם ככלם לעושה את הרע וזה מחסדו הגדול המרחם על הבריות ומוחל וסולח לעולם, אבל הסברא דחוטא בדבור חמור מאד ממעשה היא סברא אמיתית אלא שהקב"ה בחסדו לא ענש מלקות ומיתת ב"ד על הרוב אלא על המעשה, ומיהו אשכחן דהאומר חמור ממעשה בענין אונס ומוציא שם רע, וזהו שאמר נמצא האומר בפיו חמור מעושה מעשה רמז התנא שכך הדעת נותן להעניש יותר על הדבור כמ"ש הרב בינה לעתים אלא שהתורה פטרתו, ומיהו נמצא סברא זו האמיתית גבי אונס ומוציא שם רע וזהו שרמז התנא באומרו נמצא דהא מילתא דדיבור חמור בשגם הוא סברא טובה גברו רחמיו והתורה היא פוטרתו על הרוב אבל נמצא בענין אונס ושם רע שהאומר וכו', ומשום דעל זה איכא לאקשויי כדפריך הש"ס דאימא משום דגרים לה קטלא ומאי דמשני דאמר קרא כי הוציא שם רע הא נמי יש לדחות דבאומרו כי הוציא שם רע שם נכלל דגרים לה קטלא ואכתי תיקשי דלא נמצא שהאומר וכו' לזה אמר שכן מצינו שלא נחתם וכו' וזו ראיה דמ"ש הכתוב כי הוציא שם רע להוצאת דיבה דוקא קאמר, ומענין המרגלים יש להוכיח דמ"ש באונס ומוציא שם רע היינו דרצה הקב"ה להורות דהאומר בפיו חמור מהעושה מעשה הבא ונבין דחסד עליון הוא שאינו מעניש אמעשה וא"ש מאי דתנן שכן מצינו שלא נחתם וכו'.

ומןהאמור הבה נא אבא לרמוז בסמיכות הפרשיות מה כתיב למעלה מן הענין ויאמר אהרן אל משה בי אדוני אל נא תשת עלינו חטאת אשר נואלנו ואשר חטאנו וכו' ויצעק משה אל ה' לאמר וכו' והעם לא נסע עד האסף מרים ואחר נסעו העם מחצרות ויחנו במדבר פארן וידבר ה' אל משה לאמר שלח לך אנשים ויתורו את ארץ כנען אשר אני נותן לבני ישראל איש אחד וכו', ויש לדקדק כפל אשר נואלנו ואשר חטאנו ועוד ויצעק משה אל ה' לאמר אל נא רפא נא לה מאי לאמר שייך הכא, וכבר רז"ל פירשו בזה לפי דרכם, ועוד אומרו ואחר נסעו העם מחצרות תיבת ואחר יותרת היא והו"ל למימר ויסעו מחצרות ויחנו במדבר פארן, ועוד נבין וידבר ה' אל משה לאמר שלח וכו' והוא על פי הקדמתנו דמאד מאד יש ליזהר בדיבור אשר בחסדו הגדול הבדילנו בו מחיות ובהמות והוא מתנה טובה אשר נתן לנו שלא להשתמש בו כי אם לעשות רצונו יתברך, והדברים ק"ו שלא לדבר מה שהוא נגד ה', ואם כן בזה שדברה מרים הנביאה במשה איכא תרתי, חדא שנשתמשה בדיבור מתנתו יתברך נגד רצונו ח"ו, ועוד מה ששגגה עם משה רבינו ע"ה, וז"ש אהרן אשר נואלנו דאטפשנא לדבר נגד ה' ואשר חטאנו עמך, אך משה עניו מאד מכל לא ביקש מה' כי אם על חלקו יתברך ורצונו כי שלו ודאי מחול שאינו מקפיד, וז"ש ויצעק משה לאמר כלומר צעק על האמירה שנשתמשו נגד רצונו ועל זה התפלל אל נא רפא נא לה וארז"ל שלכך נסמכה פרשת מרגלים לפרשת מרים שיקחו מוסר על לה"ר, וז"ש והעם לא נסע עד האסף מרים ואח"ר כלומר אחר שכבר נתפרסם חומר לה"ר נסעו העם וכו' כדי שהמרגלים יקחו מוסר וידבר ה' אל משה לאמר כלומר בשביל האמירה של מרים שלקתה ונודע חומר לה"ר עתה שלח לך אנשים וכו' שיש להם ללמוד שלא לדבר לה"ר.

אמנםצריך להבין אומרו שלח לך אנשים דתיבת לך מיותרת ורז"ל דרשו לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, ועוד אומרו את ארץ כנען ורז"ל דרשו שהוא גימטריא שנות אברהם ושרה כשנולד יצחק לפי שלא היה להם זכות לישראל כמפורש במאמר פתוח כאן לפני הדיבור, וצריך ביאור לביאורם דאחרי שהוא יתברך הבטיחם טרם צאתם ממצרים מה יולד יום שעתה כביכול ראה שאין להם זכות ועוד מה זכות הוא שנות מספר אשר היו לאברהם אע"ה ושרה אמנו ע"ה יום הולדת את יצחק והול"ל שזכר זכות אברהם ושרה אשר כח בהם לזכות לזרעם, ועוד אומרו אשר אני נותן לבני ישראל דנקט לשון מתנה והרי בכמה מקומות נקט ירושה, וראיתי בס' עמודיה שבעה עמוד ברית אברהם שפירש במאמרינן המוקדם כי ישראל לא היו ראויין לבא לא"י אם לא אחר תשלום ת' שנה במצרים במש"ה במה אדע כי אירשנה ובא תשובתו כי גר יהיה זרעך וכו' ועבדום וענו אותם ת' שנה וישראל לא היו במצרים אלא רד"ו שנה אלא שהקב"ה דילג ק"ץ שנה, וז"ש ראה הקב"ה שאין להם זכות לאו בזכות מצות קא מיירו אלא זכות וטענה לנצח יושבי ארץ כנען לגרשם ולישב שם כי היו יכולים לדחותם שעדין לא הגיע העת כי יש עוד ק"ץ שנה להיות בארץ מצרים וכשנזכר הקב"ה זכות אבות יצחק כשנולד היה אברהם בן ק' ושרה בת צ' מיד צירף זכות ק"ץ שנה אלו והביאם לא"י עכ"ד, והרב לא הרוה צמאונינו בזה דאם יושבי ארץ כנען יטענו שעדין לא נשלמו ת' שנה משעבוד מצרים מה תשובה היא להם שאברהם היו לו ק' שנה ושרה צ' שנה כשנולד יצחק ואלו השנים יעלו לחשבון בזכותם ודאי אויבינו ילעגו למו, ועוד דהקב"ה בעודם במצרים כבר חשב את הק"ץ והוציאם ואחר מעשה הגדול והנורא של יציאת מצרים מה הוצרך עתה לזכור ליצחק וכו' והלא לפני צאתם בא בחשבון הזה ועוד דבפ"ז לא הו"ל למימר נזכר ליצחק רק זכר אברהם ושרה.

ויראהבמה שאמרו רז"ל במדרש הובא בס' דרוש שמואל פ' תולדות (והובא בשינוי בס' אמרי נועם וארא) אמר הקב"ה לאבות אם תמעטו אות אחת משמותכם אז אדלג קץ מצרים אמר אברהם אם אחזיר ה' לא אהיה אב המון גויים אמר יעקב אם אתן יוד ישאר עקב אמר ישחק קח ש' ותן צ' ישאר רד"ו עכ"ל, וכן הובא בלקט שמואל ערך אבות אות י"ד, ויש לדקדק על אברהם אבינו מה תשובה היא זו אם אחזיר ה' לא אהיה אב המון גויים ואיך שבקיה לענותנותיה שאמר ואנכי עפר ואפר איכו השתא קפיד שיהיה אב המון גויים וכן יעקב אע"ה שהשיב שישאר עקב ומה אכפת לו אם ישאר עקב, ואפשר לומר דכונת אאע"ה היינו למימר דהוא יתברך אמר לו ולא יקרא עוד שמך אברם והיה שמך אברהם כי אב המון גויים נתתיך ואמרו רז"ל הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולאו כמ"ש סוף פ"ק דברכות, וז"ש לו אברהם אע"ה אם אחזיר ה' לא אהיה אב המון כלומר שאתה גזרת כן עד שמי שקורא אותי אברהם עובר על עשה ול"ת וכיון שהדבר עתה תלוי בבחירתי איני רשאי להחזיר ה' ואני פי מלך שמור, וטעם יעקב אע"ה אפשר במ"ש בתנחומא פ' שמות יעקב ד' אותיות יש בו כנגד ד' עטרות שבניו מעטרין להקב"ה י' כנגד עשרת הדברות ע' כנגד ע' זקנים ק' כנגד ההיכל שבנו בניו להקב"ה שגבהו מאה אמה ב' כנגד שתי הלוחות.

ויתכןלתת קשר להני מילי ואת הקשורים ליעקב בהקדמה שוגר"ת ומשוגר"ת דההוא מינא אמר לר' יהושע בן קרחה כתוב בתורה אחרי רבים להטות והם הרבים, וכבר כתבנו פ' לך לך ופ' במדבר בס"ד כמה טעמי תריצי אשר יש בהם בנותן טעם לשבח כי לא שייך בהא טענת אחרי רבים לעע"ז ח"ו, זה יצא ראשונה כתבו ז"ל דאמרינן פ"ק דיבמות דלמ"ד עשו בית שמאי כדבריהם אף דבית הלל רובא משום דאינהו מחדדי טפי, הנה כי כן שם קדשו של יעקב בו תרמוז תלתא טעמי על רזא דנא כי הוא יסוד מוסד פנת יקרת לזרע יעקב, ואחרי שעלתה יו"ד הרומזה לעשר דברות שמא יעלה על לב טענת אותו מין דאחרי רבים להטות על זה זו היא שימת עי"ן ע' זקנים שהם הסנהדרין והמה חכמים ומחוכמים וחריפים דכל לגבי דידהו לא אזלינן בתר רובא, ואם נפשך לומר אנן מה נענה לכל המון ישראל דכמה וכמה לאו חכימי נינהו על כן בא קו"ף בפני אדם תבנית היכל לרמוז טענה אחרת שהם קבועים בארץ ישראל וזאת תורת הבית קבוע לשם ה' ב"ו יבא ברנה כל זרע ישראל וכל קבוע כמחצה על מחצה, ורמז נמי דעל ידי היכל ששכינה שורה שם בקביעות הם דבר חשוב עליון למלכי ארץ ודבר חשוב אף באלף לא בטיל, וכי תימא אנחת לן חדא בעוד שישראל שרויים על אדמתן ואקשת לן בגלות החיל הזה אשר ישראל שה פזורה ומפורד שניטלה תפארתו והיה שארית ישראל דק לקוי עני ואביון, אי לזאת בי"ת יעקב הרומזת לשני לוחות שהם קדושין כמשז"ל וכיון שיש לנו דין אשה ובעלה אין מקום לומר אחרי רבים כי זאת האשה עושה רצון וגזרת בעלה והוא באחד, וזה רמז הכתוב (ישעי' ב' ה') בית יעקב לכו ונלכה באור ה' מסיבת בית יעקב אין בית אלא אשה שאנו יש לנו דין אשה ובעלה לכו ונלכה באור ה' ואין מכלים מטעם אחרי רבים, ועל דרך צחות יאמר נא בית יעקב רמז לאות בי"ת שם יעקב דרומז לשתי לוחות והם קדושין, ובזה הם נחשבים בית יעקב אשה כאמור לזה לכו ונלכה באור ה', וכן יש לומר על דרך צחות פ' (מיכה ה' ז') והיה שארית יעקב בגויים בקרב עמים רבים וכו' תרום ידך על צריך וכו' רמז דמכח שארית שם יעקב שהוא אות ב' הרומז לשתי לוחות שהם קדושין בטענה זו יהיה שארית יעקב בגוים בקרב עמים רבים אף שהם רבים כל הגוים כאין כי הם דין אשה ובעלה והטוען נגדם הבל יפצה תרום ידך על צריך וכו'.

למדנודשם יעקב הכי קרא שמו וכל אות ואות אשר ישא את שמו רמז הרומז לדבר אחד ולכן אמר אם אתן יו"ד ישאר עקב, והעיקר שהיא אות יוד הרומזת לעשרת הדברות נטולה היא והוא הדין לאות אחרת שכלן צריכות, ולטעמים אלו אברהם אע"ה ויעקב אע"ה לא יכלו לתת שום אות משמם עד שיצחק אבינו ע"ה עמד בצדק"ו ונתן אות שי"ן, ועל פי זה אפשר לפרש רמז מקראי קדש פ' וירא ויקרא אברהם את שם בנו הנולד לו אשר ילדה לו שרה יצחק וימל אברהם את יצחק בנו בן שמונת ימים וכו' ואברהם בן מאת שנה בהולד לו את יצחק בנו ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כל השומע יצחק לי, והראשונים פירשו במשז"ל והביאו בילקוט ריש דברי הימים והוא בב"ר פ' נ"ג ויקרא אברהם את שם בנו יצחק יצא חק לעולם נתן דוריא לעולם אמר רבי יצחק חפושיא יוד עשרה כנגד עשרת הדברות צדי תשעים ואם שרה הבת תשעים שנה תלד קוף מאה הלבן מאה שנה חית כנגד המילה שניתנה לשמנה, וז"ש ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים רומז על האר"ש לש"ס שבו יצחק שאותיות צח"ק כבר נתקיימו שנולד כשאברהם אע"ה בן מאה והיא בת תשעים ונימול לשמנה וזהו עשה לי אלהים כי כבר נעשה הרמז של אותיות צח"ק, אמנם עשרת הדברות יתקיימו לעתיד ואז כל השומע יצח"ק לי לעתיד ע"כ דבריהם ז"ל. ולפי דרכנו אפשר לפרש שהכתוב רומז למדרש האמור כי יצחק נתרצה לתת אות ש' וליקח תמורתה צד"י כדי שהקב"ה יגאלם ממצרים וידלג הקץ, ולפי מדרש זה עם הקודם מה שאמרו רז"ל ברמז אותיות יצחק זהו רמז הכתובים דאחר שאמר שקראו יצחק הכתוב עצמו מספר והולך רמז הרומז בשמו ואמר וימל אברהם וכו' לרמוז לאות ח' ואברהם בן מאה שנה לרמוז אות ק' והשתא שנתרצה ישחק לתת השי"ן וליקח צד"י ותאמר שרה צחק עשה לי אלהים כי במה שנקרא יצחק בצד"י הרוחתי שעתה נרמזו שנותי בשם דצדי רמז לתשעים שנה שהיה לי, וזהו צחק עשה לי אלהים, ושרה שומח"ת שמחה שלימה ונקרא על שם העתיד שיגאלו ממצרים ויקבלו עשרת הדברות כי הוא סיבה לזה במה שנתן אות שין, ולזה כל השומע יצחק לי לעתיד שיגאלו ממצרים ויקבלו עשרת הדברות.

ובזהאפשר לתת טעם ליעקב אע"ה בלכחו לארץ מצרים אשר זבח זבחים לאלהי אביו יצחק כמש"ה פ' ויגש ויסע ישראל וכל אשר לו ויבא בארה שבע ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק ויאמר אלהים וכו' ויאמר אנכי האל אלהי אביך אל חירא מרדה מצרימה וכו', ויש לדקדק אמאי נקט לאלהי אביו יצחק דוקא וגם הקב"ה שאמר לו אלהי אביך ורז"ל אמרו מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו והביאו מור"ם בי"ד סי' ר"ס, ומ"מ עדיין יש להרהר דאם היה אומר לאלהי אבותיו כבוד אביו במקומו וכבוד זקנו גם כן מתרבה ואין נגרע מכבוד אביו, וכבר מצינו דיעקב אע"ה גופיה אמר כשבירך מנשה ואפרים האלהים אשר התהלכו אבותי לפניו אברהם ויצחק וכו' ושם אבותי אברהם ויצחק ומדוע הכא קפיד לזבוח לאלהי אביו יצחק דוקא, אמנם עם הקדמתנו ניחא כי הנה אברהם ויעקב לא מצו למעט אות משמם בעבור שידלג הקץ ויצחק אע"ה סבר וקביל אפיק ס"ך רד"ו מאות שי"ן ולקח צד"י והיה זה על שידלג הקץ, ולכן יעקב אבינו ע"ה בטרם שיכנס בכור הברזל הוא וזרעו בגלות מצרים בקש לעורר הרחמים ולהזכיר זכות יצחק כדי שידלג הקץ, ולכן זבח זבחים לאלהי אביו יצחק דייקא לזכור שם קדשו של יצחק אשר נתרצה למעט אות שי"ן ועייל חילופה צדי כדי שידלג הקץ, וגם בעל הרחמים אמר לו אנכי האל אלהי אביך אל תירא מרד"ה מצרימה כלומר אזכור צדקת יצחק אביך אשר בעבורו אני מדלג הקץ, וז"ש אל תירא מרד"ה מצרימה רמז לו שהגלות יהיה רד"ו שנה בעבור יצחק אע"ה, ואמר מצרימה גימטריא שכינה שהשכינה כביכול תהיה עמו, ואמר אנכי ארד עמך מצרימה, ועמ"ש בעניותנו לעיל ריש פר' ויחי בד"ה ועוד אפשר, וכיוצא בזה פירש הרב המקובל מהר"ר דוד חאביליו זצ"ל פסוק ויוסף הורד מצרימה ואמרו ז"ל שירדה שכינה עמו, ורמז הרב כי מצרימה גימטריא שכינה ודוק היטב בדברינו ובמש"ל פ' ויחי שם, ומה שאמר מרד"ה היינו לפי ששנה אחת עברה מתחילת ביאת השבטים עד ביאת יעקב כמש"ל פ' ויגש דף ל"ו ריש ע"ב משם התוס' ע"ש, ואם כן נשארו ר"ט שנים והוא בגימטריא יצחק עם הכולל שבזכותו דלג את הקץ כמדובר.

עדייןצריכים אנו למודע"י לפי מאמר רז"ל הנזכר דיצחק נתרצה לתת אות שי"ן וליקח אות צד"י לדלג על הקץ, וניחזי אנן דההפרש שיש בין שי"ן לצד"י הוא רד"ו והם השנים שנשתעבדו, ולכאורה נראה שהיה צריך דרד"ו שנה ינכה להם מן הגלות, ואין לומר דניכה רד"ו שנים מן מספר ת"ל שנה דכפי זה היו צריכים לישב בגלות ר"כ ולא היו בשעבוד כי אם רד"ו שנים כמשז"ל, ואפשר לומר דכונת יצחק אבינו לתלות הגדולה באביו ואמו שבשביל שנטל צד"י ונתן שי"ן ישארו דוקא רד"ו שנים בגלות וידלג ק"ץ שנים כמספר שנות אברהם ושרה כשנולד יצחק, ובזה עלו כהוגן והיו לאחדים הני בי תרי שבמאמר הילקוט בסדר היום דאתינן עליה קאמר שדלג ק"ץ שנה נגד מאה לאברהם ותשעים לשרה כשנולד יצחק, ובמאמר הנז' קאמר דבעבור יצחק שנתן שין משמו וכו' דלג הקץ, ובמה שאמרנו הכל הולך אל מקום אחד דיצחק נתן אות שין שידלג קץ שנה כמספר שנות אביו ואמו ביום לדתו כי כל הצער שסבלו אברהם אע"ה ושרה אע"ה על שלא היה להם זרע בשנים אלו יכפרו על ק"ץ שנה שעבוד בניהם ולא יהיה שעבודם כי אם רד"ו כהפרש שיש משי"ן לצד"י וכמספר יצחק עם הכולל שהוא רד"ה מביאת יעקב אע"ה וזרעו למצרים, ובזה נבין דקדוק מאמר רז"ל על פסוק ויזבח זבחים לאלהי אביו יצחק מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו, כי הנה כתבנו דהזכיר זכות יצחק לעורר רחמיו יתברך שהבטיח לדלג הק"ץ בזכותו והא אצטריכא ליה שעתה בלכתו בפרק הכונס צאן קדשים למצרים ולפום הא דאמרן כי הן נגרע ק"ץ שנים בעבור שנות אברהם ושרה יום הולדת את יצחק נמצא דגם אברהם אע"ה יש לו שייכות בדילוג הק"ץ והו"ל לומר ויזבח זבחים לאלהי אברהם ויצחק דתרוייהו איתנהו לעזר ולהועיל לדלג הקץ, וזאת היתה לרז"ל ללמוד מכאן שחייב אדם בכבוד אביו יותר מכבוד זקנו כי הנה אם מזכיר אברהם היה כבוד לו שבעבורו גם כן שסבל צער מאה שנים על שלא היה לו בן כפר על שעבוד ישראל, אמנם לא ידענו כי עיקר הכל היה יצחק שבעבור שנתרצה לתת שין לכך באו חשבון שנות אביו ואמו לכפר השעבוד, ולכן הזכיר אלהי אביו יצחק קראו בשמו לומר דמשום שנקרא יצחק ריוח והצלה יעמוד לדלג הקץ ולחשוב שני אביו ואמו והוא לימוד בעצם דאף דבזה יש כבוד לזקנו כי באמת יש לו שייכות כדאמר מ"מ אינו ניכר כבוד אביו כלו ברב עוביו ורב היקפו ובכל כי הא להרבות כבוד אביו להשמיענו שהוא העיקר גרע קצת כבוד זקנו ונישמעיניה מן הדא כי חייב יותר בכבוד אביו מכבוד זקנו, והוא הדבר שאמרו במאמרינו המוקדם ראה הקב"ה שאין להם זכות ליכנס נזכר ליצחק שנולד וכו' והוינן בה דמאי קאמר נזכר ליצחק כיון שחשבון הקץ הן הנה שנות אברהם ושרה והו"ל לזכור אברהם ושרה, והשתא אתי שפיר דבדקדוק קאמר נזכר ליצחק כי בשביל שיצחק נתן אות שין דין גרמא שבזכותו ויתר ק"ץ שנים מספר שני אברהם ושרה כשנולד וכמדובר.

ואכתיפש גבן לדרוש ולתור דכל זה לדלג על הקץ ולחשוב מספר שני אבות וכיוצא התינח עד שלא יצאו ממצרים ברם לעת כזאת שיצאו ונקרע הים וקבלו התורה וקרובים ליכנס לארץ מאי שיאטיה דחשבון זה וכמו שדקדקנו לעיל, ואפשר לומר בהקדמה שכתבנו בפירוש ההגדה משם אחד קדוש ואנו בעניותנו הוספנו נפך הלא זה הדבר כי הנה הוא יתברך במעמד בין הבתרים נתן הארץ לאברהם אבינו על תנאי שעבוד זרעו ת' שנה ובעת המילה חזר ונתן הארץ לאברהם אע"ה ולא הזכיר תנאי הגלות רק התנה והייתי להם לאלהים שנתינת הארץ על תנאי שיקבלו אלהותו יתברך ומצותיו, ואמרינן בכתובות דף מ"ד אמר רב נחמן שתי שטרות היוצאין בזה אחר זה ביטל שני את הראשון אי אוסיף ליה דקלא לתוספת כתביה אי בעי בהאי גבי אי בעי בהאי גבי, ונחלקו הראשונים בזה דהרי"ף ורש"י סברי דאי כתב תוספת בשני דאמרינן אי בעי בהאי גבי לא שיהיו קיימין אלא אם ירצה בשטר הראשון יגבה השדה בלא הדקל ואם ירצה בשטר השני יגבה בה הדקל, אמנם הרא"ש וסיעתו סברי דלא ביטל שני את הראשון אלא השני לתוספת הדקל נכתב והשטר הראשון קיים ויגבה הדקל בשטר השני כמבואר הכל באורך בפסקי הרא"ש שם, והנה ישראל בגלות מצרים בתחילה סבור לזכות בשטר הראשון ולהשתעבד ת' שנה ולזכות בארץ אחר השעבוד והיו גוי מקרב גוי דבשטר מעמד בין הבתרים לא נזכר מקבלת אלהותו יתברך אלא השעבוד, אבל כאשר ראו בצרת נפשם במעמקי מצולות ים השעבוד ותבחר מחנק נפשם לסבול את כל תוקף השעבוד הפכו השיטה לגבות בשטר המילה דשם התנה בקבלת אלהות"ו ולא זכר מהגלות, ובכן לדעת הרי"ף ורש"י דגובה בשטר אחד באותו השטר שחפץ בו הכא נמי ישראל לא רצו לגבות בשטר הראשון אשר נעשה במעמד בין הבתרים אשר שם תנאי הגלות ורצו לגבות בשטר המילה כי שם אין פרץ הגלות רק התנאי בקבלת אלהותו יתברך והאלהים בשמים נתרצה להם ושבר מוטות הגלות מעליהם וקרבנו לעבודתו ונתן לנו את תורתו והרחבנו הדיבר בעניותנו בהקדמה הזו שם בפירוש ההגדה ולעיל פ' בחוקותי בס"ד.

ולפיקוטב דרושינו נאמר כי בצאת ישראל ממצרים היה בדעת זה להחזיק במעוז השטר השני כי ידעו דהקב"ה הראה לאברהם אע"ה ד' גליות כמשז"ל על והנה אימה חשכה גדולה וכו' ובעבור זה להנצל מד' גליות בצר להם ממצוקותיהם צעקו וה' שמע לקיים שטר המילה כי בלב שלם התנדבו לקבל אלהותו ועבודתו יתברך ובני ישראל יוצאים ביד רמה מבא בדמים דם פסח משום אפרושי מע"ז ודם מילה לקבלת אלהותו וכל עצמם לקיים שטר המילה ובטולי בטלוה לשטרא דבין הבתרים וה' חפץ למען צדקו קרבנו לפני הר סיני ונתן לנו תורתו חר"י חר"י חירות ממלאך המות חירות משעבוד מלכיות, אכן כאשר הן בעון נעשה העגל חרה אף ה' להשמיד ח"ו כל זרע ישראל שעברו חק הפרו ברית אשר קיימו וקבלו שטר המילה ואחת דתם להמית לולי משה בחירו גודר פרץ ומסר נפשו ויעתר לו ה', ברם הוא יתברך תפס השיטה כהרא"ש וסיעתו דלא ביטל שטר שני את הראשון ושתי השטרות קיימין ונתחייבו ישראל בגליות לקיים שטר הראשון של בין הבתרים ולקבל אלהותו ותורתו לקיים שטר המילה, הנה כי כן בבואם אל הארץ עתה דגרם עונם לחזור על ראשונות ולקיים השטר הראשון של מעמד בין הבתרים מעתה נתעורר עליהם אשר לא ישבו במצרים ת' שנה כי מה שיצאו לפני זמנם היה דעתם ורצונם מטעם קיום שטר הש"י לחוד וכך שאלו מה' ונעתר להם, אם כן אפוא עתה שגם שטר הראשון קיים א"כ הארץ לא נתנה כי אם בתנאי שעבוד ת' שנה, וז"ש במאמרינו המוקדם ראה שאין זכות לישראל שיכנסו לארץ כי עתה חייבים לקיים השתי שטרות ובאהבתו ובחמלתו נזכר ליצחק שהוא נתן שי"ן והיתה כונתו לדלג ק"ץ כמספר שני אביו ואמו וזהו ארץ כנען גימטריא ק"ץ, והיו נכונים ליכנס לארץ, וכל זה רמוז במאמרם ז"ל שכתבנו לעיל דדרשו נוטריקון יצחק יוד עשרת דברות צד"י תשעים שנה שהיתה שרה וק' א"א ע"ה וח' ימי מילה, והכונה שקבלו עשרת הדברות בתנאי המילה שהוא השטר השני והוא רמז ח"י מיצחק אבל עונינו ענו בנו ואחר העגל הוצרכנו לשנות אברהם ושרה ק"ץ לדלג על הקץ.

מעתהנבא להבין תיבת לך המיותרת ודרשו שלח לך אנשים שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך, ונקדים מה שאמרו רז"ל על פסוק ויתא ראשי עם כי לבעבור הביא לעתיד לדור המדבר נסתלק משה במדבר, גם כתבו המפרשים שענין המרגלים היה כמו חזקה לקנותה בהלוך לר' אליעזר ולרבנן באכילת פירות, וזהו והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ, זהו תורף דבריהם ז"ל, ובזה נבא אל הביאור שלח לך אנשים לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח, רמז לו דמענין זה יבא לו נזק גדול למשה רבינו ע"ה והיינו שעל ידי המרגלים נגזרה עליהם גזרה שישארו במדבר וזה הדבר נוגע למשה רבינו ע"ה לשאר עמם להביאם בזכותו לעתיד, ולכן רמז לו שלח לך לדעתך אם תרצה שלח ואתה תבחר כי אני איני מבקש להזיקך ח"ו, וז"ש שלח לך אנשים והיינו להחזיק בארץ ואתיא כמאן דאמר דארץ ישראל אינה מוחזקת וכי תימא דארץ ישראל מוחזקת מאבותיהם וירושה היא להם ולמה צריך מרגלים לז"א ויתורו את ארץ כנען, שם רמז דלא היה להם זכות עד שנזכר ליצחק ושנות מספר אברהם ושרה בעת לידת יצחק המה יעלו ק"ץ כמספר כנען כמשז"ל במאמר פתוח, והיינו משום שחטאו בעגל והפרו התנאי שקבלו ומן הדין נתרוקנה רשותם מא"י ואזדא לה חזקתם וירושתם כי אעיקרא על תנאי ניתנה ועברו על התנאי אלא שגברו רחמיו לזכור להם ברית אבות ובא חשבון ק"ץ כמספר כנע"ן ופנים חדשות באו לכאן אשר אני נותן לבני ישראל מתנה מחדש ולזה צריכים להחזיק.

וכלפימאי דאמרינן פ' חזקת אי דלא ליה איהו צנא דפירי לאלתר הוי חזקה וכתב רבינו בעל הטורים בח"מ סי' קמ"ב משם רבינו חננאל דאם המחזיק שלח דורון למערער וקבלו הוי חזקה שאם היה הקרקע שלו לא היה לו לקבל דורון שהכל שלו, וכלפי זה הזהירם שלא יקבלו המרגלים פירות מהכנענים כי הם הולכים להחזיק אל המקום אשר אמר ה' אותו אתן לכם, ואם בני כנען זה יתנו להם צנא דפירי נמצא כי כנען החזיקו ואהניא שליחותם לכנען והזק ניכר להם, ולזה הזהירם שהם יקחו הפירות מעצמם, וז"ש והתחזקתם ולקחתם מפרי הארץ חזקו ויאמץ לבבכם ולקחתם אתם בעצמכם מפרי הארץ כדי שאתם תעשו חזקה וכמו שתרגם בתרגום המיוחס ליונתן ותעבדון חזקתא ותסבון מאיבא דארעא.

סובבהולך להקדמתנו הנתנין למעלה אנופף ידי יד כהה לפרש שנים שלשה גרגירים בכתובים הבאים בסדר יומא הן בתחילת הפרשה הן בתפלה למשה רבינו ע"ה שיש בהן מן הדיוק ויתבארו על פי הקדמתנו והקדמות אחרות בס"ד, ראשית כל אמרנו נבא העי"ר דאחרי שהזכירו הכתובים שמות המרגלים קראו בשמותם אחת אל אחת למה הוצרך לומר אלה שמות האנשים אשר שלח משה, ותו אשר שלח משה לתור את הארץ יתר דתוך כדי דיבור כתיב אח"כ וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען, ותו הא דכתיב ויקרא משה להושע וכו' אין זה מקומו והו"ל לאומרו אחר שאמר למטה אפרים הושע בן נון תכף היה לו לומר ויקרא משה להושע וכו' ואחר למטה גד גאואל בן מכי תכף יאמר וישלח אותם משה לתור וכו' ומה היה חסר המקרא וכל הני מילי אלה שמות האנשים אשר שלח משה לתור את הארץ נראות יתירות ממש, ותו יש לדעת אמאי כתיב ברישא לתור את הארץ ואחר סמוך לתור את ארץ כנען ועל קריאת שם יהושע נובין ונדון למען דעת טעם משה רבינו ע"ה מאי סבר על השנות שמו, וכבר רז"ל אמרו שהתפלל יה יושיעך מעצת מרגלים, ויש לחקור אם נתפלל סגי ומסגי ומה צורך לקריאת שם, ותו להבין דקדוק הלשון יה יושיעך מעצת מרגלים הול"ל יה יושיעך שלא תחטא, ותו להבין מ"ש בתרגום המיוחס ליונתן וכדי חמא משה ענותנותיה קרא משה להושע בן נון יהושע ענוה מאן דכר שמה הכא לשינוי השם.

ולישבזה אפשר לדעת קצת מפרשים שקריאת משה רבינו ע"ה להושע יהושע איננו עתה בעת שלוח המרגלים רק מאז מקדם, וכפי דבריהם ניחא שהכתוב לא כתב ויקרא משה לעיל כשאמר למטה אפרים הושע וכו' להשמיענו הא גופא ולעוררנו להבין כי קריאה זו לא היתה קריא"ה אשר שגבה ממנו עד עתה רק זה ימים או זה שנים קראו רבו יהושע להכי תר"ח וכתב ליה קרא בסוף, וכלפי אותה שאמרו חכמי המדע כי מי שמתגאה פוגם בשם י"ה שהוא גימטריא גאו"ה כל קבל דנא בראות משה רבינו את הושע משרתו שהוא עניו באהבתו ובחמלתו הוסיף יוד על הושע שיהי' בראשו שם י"ה להורות כי עניו הוא וח"ו אינו פוגם בשם י"ה רק אדרבא שם יה אתו עמו, והוא מ"ש בתרגום וכד חמא ענותנותיה קרא משה וכו' כי בהיותו עניו שפיר נאה לקרותו יהושע ושם י"ה יעלה ברא"ש ולדעת רש"י ורז"ל שהקריאה שלו היתה בעת שלוחו אפשר לומר מילתא בטעמא במה שארז"ל שאלדד ומידד היו מתנבאים משה מת יהושע מכניס, והנה ראינו דהיטב חרה לו ליהושע ואמר אדוני משה כלאם, וזה מופת חותך דיהושע היה בורח מהשררה עד שדימה להרוג למבשרי גדולתו תחת תתו להם בשורה, ולפי ענותנותו כשהמרגלים יוציאו דבת הארץ לא יחלוק עליהם דמאחר שנתפרסמה נבואת אלדד ומידד דיהושע הוא מכניס יאמרו לכבוד עצמו הוא דורש על כן הוא אומר טובה הארץ ואדרבא מצד ענותנותו להורות כי לא חפץ בכניסת הארץ ובפטירת רבו להשתרר יסייעם בפיו וענוה כזו תהיה לזרא ופגם עצום מאד ובפרט לפי ערך נשמתו לכן קדמו רבו בתפלה דלשבק ענותנותיה ויהיה קורא בגרון כמו ח"י כמו חרון על הארץ ועל הפירות כי טובות הנה ואל יחוש ללעג השנאנים, והשתא אתי שפיר דברי התרגום וכד חמי ענותנותיה דענותנותו היתירה דין גרמא שהתפלל משה רבינו ע"ה עליו כמדובר והנה בס' ילקוט ראובני.

ראיתישכתב משם רבינו האר"י זצ"ל שרצה הקב"ה שיתעברו נשמות שנים עשר שבטים במרגלים לתקנם וז"ש יוסף מרגלים אתם בכניסת הארץ ולוי לא שלח מרגל שאין לו חלק בארץ, ויוסף נחלק לשני שבטים והוצרך לוי להתגלגל באחד מהם, ומשה בהיות יהושע תלמידו שלא יכשל התפלל עליו ואז נתעבר בו נשמת לוי וזהו ויקרא משה להושע בן נון יהושע, ולכן למטה יוסף כתיב במנשה וכאשר הרעו מעשיהם ובאו בכונה רעה נסתלקו מהם עיבור השבטים וכלב ויהושע לא נסתלקו מהם עיבור יהודה ולוי, וז"ש חיו מן האנשים ההולכים לתור את הארץ ההולכים דייקא שלא נסתלק מהם עיבור השבטים, זהו תורף דבריו ושם האריך לרמוז זה בפסוקים ע"ש, וכן כתב שם משם הרמ"ע זצ"ל ביונת אלם פרק ל"ו דיהושע במקום לוי וכו', ועל פי זה מבואר הטעם שמשה רבינו לא התפלל על אחרים, כי הוא ידע דנשמות השבטים מתעברות במרגלים כל אחד בנשיא שבטו ויוסף במנשה כי הוא הבכור ואביו אהבו ופש ליה יהושע שאין מי שיתעבר בו, לכן התפלל שיתעבר בו שבט לוי כי יהושע יש לו שייכות בלוי שהוא תלמידו של משה וכל המלמד בן חבירו תורה הוי כאלו ילדו כמו שאמרו רז"ל וא"כ נחשב כאלו הוא בנו של משה רבינו, ובא הרמז כי ר"ת ויקרא משה להושע בן נון יהושע הוא ב"ן מלו"י ועל קריאת שמו יהושע לכבוד משה רבינו נתעבר בו נשמת לוי.

ועתהאמת אגיד שמצאתי בסוף ספר הגלגולים כ"י להאר"י זצ"ל שסידרו בנו של הרב מהרח"ו זצ"ל שמביא ענין זה ושם נאמר דנשמת אפרים בן יוסף נתעברה ביהושע ואינו מזכיר לוי כלל, וגם לפי נסחא זו ניחא מה שהוצרך משה רבינו להתפלל על יהושע דכיון דיוסף נתעבר במנשה נשאר יהושע פנוי דכבר נשמת יוסף נתעברה בנשיא מנשה ולכן התפלל עליו שימצא עזר בעיבור נשמה קדושה ככל הנשיאים ולכבוד משה הנה באה ונהיתה נשמת אפרים ביהושע, ועל פי הקדמה המפוארה הזו אפשר לפרש מאמרם ז"ל בתנחומא סדר היום אלה שמות האנשים ומה היו שמותם סתור וכו' יש בני אדם ששמותיהם כעורים ומעשיהם כעורים וכו' שמותיהם נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים ויאמר אליהם עלו זה בנגב עלו שהם עולים עכ"ל. ועתה נבא להבין קצת מדברי המאמר אפס קצהו כי באמת סוף דבר דקאמר עלו שהם עולים אין לו פשט כמעט, ובאשר ידענו מיסודו של רבינו האר"י זצ"ל שכל דברי האגדות ממולאים בתרשיש מפלאות תמים כי האדם יראה לעינים דברים פשוטים או גוזמות ותחת כבודם כל הון יקר ונעים סו"ד שתו במופלא ובמכוסה איכו השתא אפשר דהוקשה לבעל המאמר בכתוב דאמר עלו זה בנגב דהו"ל למימר עלו בנגב ומאי זה, ולכן פירש כי ז"ה גימטריא י"ב רמז לי"ב שבטים אשר נשמתם מתעברת בהם לעזר ולהועיל, וזה רמז במאמר באומרו שמותיהם נאים ומעשיהם נאים אלו השבטים ויאמר להם עלו זה בנגב שם רמז דהשבטים נתעברו בהם, וז"ש עלו ז"ה כלומר שי"ב שבטים הם עולים בנגב עמכם וזהו עלו זה בנגב הוא אשר דיבר במאמר עלו שהם עולים, ירצה הי"ב שבטים רמוזים בתיבת ז"ה הם עולים בנגב עמכם והוא רמז נמרץ, או ירצה כי משה רבינו רמז להם כי הם ירשיעו ויסתלקו מהם השבטים וזהו עלו זה בנגב שיסתלקו ויעלו מכם נשמות קדושות של הי"ב שבטים, וז"ש שהם עולים כלומר מסתלקים (ועמ"ש בס' ברכת שמואל ע"ש) ובקונטריס שפת היאור שם כתבתי עוד בענין זה בעזר משדי ושם ישבתי דברי הרב ז"ל.

ואהיהשעשועים לפרש כתובים הבאים בסדר מקץ ויזכור יוסף את החלומות אשר חלם להם ויאמר אליהם מרגלים אתם לראות את ערות הארץ באתם ויאמרו לא אדוני וכו' כלנו בני איש אחד נחנו לא היו עבדיך מרגלים ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות ויאמרו שנים עשר וכו' והאחד איננו ויאמר אליהם יוסף לאמר הוא אשר דברתי אליכם לאמר מרגלים אתם, והדקדוקים מורגשים אל עין הקורא, ונקדים אשר ראיתי כתוב משם גורי האר"י זצ"ל שמחמת עון מכירת יוסף לא היו כדאים ליכנס לארץ ואם המרגלים היו מדברים בשבח הארץ היו מתקנים חטא מכירת יוסף והיו זוכים ליכנס לארץ, ובזה ניחא שנשמות השבטים נתעברו במרגלים לסייעם, והטעם שאם היו מספרים בשבח הארץ נתקן עון מכירת יוסף ועל השבטים מוטל לסייע בזה לתיקון חטאם. ובזה נבא אל הביאור שכונת יוסף באומרו מרגלים אתם לרמוז להם שעון מכירתו יגרום להם להתעבר במרגלים והם לא הבינו עומק דבריו רק שרצה לומר שיתעברו במרגלים, ולזה נצנצה בהם רוח הקדש ואמרו כלנו בני איש אחד נחנו וכללוהו עמהם לומר שגם הוא יבא עמהם להתעבר במרגלים כמ"ש האר"י זצ"ל דיוסף נתעבר במנשה, ואם כן כמונו כמוך כלנו כאחד נבא בעיבור במרגלים, ועוד לא היו עבדיך מרגלים פירוש אף שנלך עמהם כיון שרוצים לחטוא נסתלק מהם כמ"ש האר"י זצ"ל בפירוש הכתוב וילכו ויבואו אל משה ואל אהרן כי תיבת וילכו רומז על נשמות השבטים שנסתלקו מהם, וזהו וילכו ותיבת ויבואו חוזרת על המרגלים שבאו אצל משה ואהרן וזהו בעצם מ"ש לא היו עבדיך מרגלים שנסתלקנו כשנתיעצו לרעה והם עצמן באו אל משה ואהרן אחר שנסתלקנו מהם, וז"ש לא היו עבדיך מרגלים כי אנחנו לתקן נתעברנו וכשרצו לקלקל נסתלקנו מהם, ויאמר אליהם לא כי ערות הארץ באתם לראות כלומר אין כונתי שהייתם מוציאי שם רע על הארץ כמו המרגלים רק אתם הלכתם עמם לראות ערות הארץ ואף שנסתלקתם אח"כ הלכתם מיהא והיינו משום שמכרתם אותי, וכשהשיבו שנים עשר וכו' והאחד איננו אמר להם הוא אשר דברתי אליכם וכו' כלומר בשביל זה האחד איננו שמכרתם הוצרכתם להתעבר במרגלים לכפר העון וזו היתה כונתי לומר כמה גרמתם במכירתי ולא כיונתי שאתם כמו המרגלים להוציא דיבת הארץ רעה ח"ו.

איכוהשתא נתנה ראש ונשובה בראשי"ת מאמר תנחומא דלעיל דקאמר אלה שמות האנשים ומה היו שמותם וכו', ולכאורה יפלא מה זו שאלה ששאל ומה היו שמותם דהאי קרא כתיב אחר שפירט שמותם אחת אל אחת ועלייהו קאמר אלה שמות האנשים, ויראה בהקדים מדרש ילקוט ריש שמואל ושמו אלקנה הרשעים קודמין לשמן נבל שמו שבע בן בכרי שמו אבל הצדיקים שמם קודמם ושמו אלקנה ושמו בועז ושמו מרדכי דומין לבוראם דכתיב ושמי ה' מתיבין והא כתיב ולרבקה אח ושמו לבן רבי יצחק אומר אח של פרדיכוס רבי ברכיה אומר מלובן ברשע עכ"ל. למדנו דהרשעים הם קודמין לשמן ואם השם עצמו מורה לרשעות כמו לבן שהיה מלובן ברשע אז אפשר לכתוב השם קודם כמו ושמו לבן מאחר דשם לבן עצמו מורה הרשע, והשתא הכא במרגלים כתיב כלם אנשים ראשי בני ישראל המה ואלה שמותם וכו' ופירט שמותם ומזה מוכח דהכתוב ספר בשבחם דהקים שמם להם כדכתיב ואלה שמותם למטה ראובן וכו' ואחר כך קאמר קרא אלה שמות האנשים וכו' ומשמע דרמז רשעותם דהם קודמין לשמם כרשעים, ולכן אחר שכבר הזכירם קאמר אלה שמות האנשים והוו תרתי דסתרן דבשלמא מאי דכתיב ברישא ואלה שמותם למטה ראובן וכו' דאנו רואים דהקדים שמן להם, לא קשיא דבאותה שעה כשרים היו כמו שפירש"י אבל השתא דכתיב אחרי שהזכירם אלה שמות האנשים והם קודמין לשמן מוכח דהכתוב בא לגנותם על שם סופן, ואם כן יקשה דברישא אמר ואלה שמותם למטה ראובן וכו' דהוי שבח דשמם קודם להם, ולכן מוכרח לומר דשמם מורה הרשע והוו כלבן דשמו מורה שמלובן ברשע ובכי האי גוונא כתיב ושמו לבן וגם אלו כתיב ואלה שמותם דשמם מורה הרשע לזה שאל ומה היו שמותם כלומר ניחזי אנן איך שמם מורה הרשע, ועל זה השיב בעצם דיש בני אדם שמם כעורים ומעשיהם כעורים והם המרגלים ודריש סתור שסתרו אל מן העולם נחבי שהחביא את דבריו, ובפרשת האזינו שם בתנחומא דורש כל השמות לגנאי ושם יש ט"ס בסוף המאמר וצ"ל פסו אמונים מבני אדם גאואל בן מכי שאמר דברי כזבים על הקב"ה ונעשה מך, וגם בסוטה דף ל"ד אמרו אמר ר' יצחק דבר זה מסורת בידינו מאבותנו מרגלים על שם מעשיהם נקראו ואנו לא עלה בידינו אלא אחד סתור וכו' א"ר יוחנן אף אנו נאמר נחבי וכו' ע"ש ובתנחומא פ' האזינו דריש לכלהו כמדובר ומאחר דשמם מורה הרשעות לכן אמר ואלה שמותם על דרך ושמו לבן דאחר דהשמיענו הכתוב באומרו כלם אנשים שהיו כשרים תו לא הוה צריך לכתוב ואלה שמותם לשבחם ותו דבסוף כתיב אלה שמות האנשים והוו הם קודמין לשמם ולהכי קאמר דשמם מורה הרשעות ובאופן זה מ"ש ואלה שמותם היינו על דרך ושמו לבן כדבר האמור.

ובכןנבא לפרש הכתובים אלה שמות האנשים אשר שלח משה וכו' דזה מערכה למה שהוצרך משה רבינו לקרות להושע יהושע והכונה דמסיבת דשמותם מורה על רוע מפעלם וגם כי ה' אמר לו שלח לך לדעתך אני איני מצוה לך אם תרצה שלח דזה מורה דיצא תקלה משליחות זה וכמו שכתבנו מראש מקדם ושתים הנה גרמו שיחוס על תלמידו החביב, וז"ש אלה שמות האנשים כלומר הסתכל יפה כל שום שיש להם כלם מורים על הרעה וגם אשר שלח משה שה' תלה בו השליחות ולא רצה שיקרא השליחות בשם ה' לכן ויקרא משה להושע בן נון יהושע והתפלל עליו יה יושיעך מעצת מרגלים מעצת דייקא כי לא נחשד ח"ו יהושע בעיניו רק חש שיכוה בגחלתן, וכאשר ראה כלב דמשה רבינו בדיק בשמא ולכן התפלל על יהושע יראה ורעד יבא בו דגם שמו הנה נדרש לרעה ח"ו זאת היתה לו ללכת אצל האבות להתפלל שיצילהו ה' מעצת רשעים, ונמצא לפי האמור שכל פסוק אלה שמות האנשים וכו' אצטריך בנותן טעם למה שהוצרך משה רבינו להתפלל על יהושע ואינו יתר ח"ו ולכן כתיב אח"כ וישלח אותם משה לתור את ארץ כנען ויאמר אליהם עלו זה בנגב ועליתם את ההר. וכבר דקדקנו דהשתא סליק לומר לתור את הארץ ואמאי הכא קפיד לומר ארץ כנען, ותו דאעיקרא לא הו"ל לכתוב לומר אלא וישלח אותם משה ויאמר אליהם עלו זה וכו' דבשלמא וישלח אותם משה אצטריך משום שהפסיק ואמר ויקרא משה להושע אבל לתור את ארץ כנען נראה שפת יתר ח"ו, ועוד נבין אומרו ועליתם את ההר וכתב רבינו יעקב בעל הטורים בפרפראותיו את ההר גימטריא תורה שתעמוד להם זכות התורה, ולדרכנו נבין אמאי הוצרך להזכיר את התורה הכא.

וברמארחין אפשר לומר במשז"ל פ' ר' עקיבא ויתיצבו בתחתית ההר א"ר אבדימי בר חמא מלמד שכפה עליהם את ההר כגיגית וכו' אמר רב אחא בר יעקב מכאן מודעא רבא לאוריתא אמר רבא אף על פי כן הדור קבלוה בימי אחשורוש וכו' והקשה הרשב"א הובא בעין יעקב וכי מה קבלה זו עושה מסוף העולם לתחילתו ואם קודם אחשורוש לא היו מצווין למה נענשו, ותירץ דאף שהיה להם מודעא לא נתן להם את הארץ אלא כדי שיקיימו את התורה וכתיב ויתן להם ארצות גוים וכו' בעבור ישמרו חקיו וכו' והאריך עוד בזה ע"ש, ואפשר שזה רמז להם משה רבינו ע"ה עתה שקרובים ליכנס לארץ וידע מה בחשוכא כי רבים אומרים דיש להם מודעא כי אנוסים היו מחמת כפיית ההר ועד עתה היו סבורים דארץ ישראל מוחזקת וירושה היא להם מאבותיהם, וא"כ המודעא קיימת אף בבואם לארץ כי הארץ לאו מתנה היא להם אלא ירושה, אכן עתה שהקב"ה אמר אשר אני נותן לבני ישראל וגם שולח המרגלים להחזיק בארץ כמ"ש בתרגום יונתן ותעבדון חזקתא, וגם הרב מהראנ"ח פירש והתחזקתם לשון חזקה ונמשכו אחריו המפרשים ע"ש א"כ הארץ במתנה ובטלה מודעא כי הארץ נתנה בעבור ישמרו חקיו, וזה רמז להם עלו זה בנגב לארץ ישראל ועליתם את ההר פירוש תסלקו ותעלו טענת ההר שיש בלבכם דאנוסים הייתם עתה בעליית ארץ ישראל להחזיק, היא העולה עמדה ונשאת טענת ההר דמתנת הארץ היא בעבור ישמרו חקיו וכיון שאתם הולכים לא"י תסלקו טענת ההר ובטלה המודעא וכדברי הרשב"א ז"ל, ולכן את ההר גימטריא תורה לומר שתקבלו התורה ברצון בעבור א"י וכאשר תסירו טענת המודעא תעמוד לכם זכות התורה דמאחר דקבלת התורה ברצון תלויה במתנת הארץ מגנא ומצלא מהאויבים וגם למרגלים היא תועלת עצום לבלתי תחטאו.

ולדרכנויאמר נא כי הנה כבר כתבנו דבצאת ישראל ממצרים קיימו וקבלו שטר המילה דמתנת הארץ על תנאי קבלת אלהותו ובטולי בטלוה לשטרא קמא אשר עבר בין הבתרים דמתנת הארץ על תנאי שעבוד ת' שנה וד' גליות ובני ישראל יוצאים ביד רמה בני חורין וקבלו תורתו ושם נאמר חרות משעבוד מלכיות, אמנם ביום מר שכחו אל מושיעם יעשו עגל בחורב בטלו התנאי והקב"ה תפס השיטה כדעת הרא"ש וסיעתו דשני השטרות קיימין ונתחייבו בגליות ככל הדברים אשר ראו עיניך אחת למעלה, והנה כי משה רבינו ע"ה אמר להם עתה שלא היה להם זכות ליכנס עד שראה זכות אבות להשלים ק"ץ שנה של גלות מצרים כי עתה מתקיים שטר בין הבתרים חש שמא ח"ו יסברו דאין צריכים עוד להשתעבד אליו בקבלת אלהותו ותורתו לכן אמר וישלח אותם משה לתור את ארץ כנע"ן ושם רמוז ק"ץ שנה כמספר כנע"ן שהקב"ה דילג קץ שנה בעבור יצחק שנולד לאברהם ושרה כשהיה לאברהם ק' ולשרה תשעים ואהניא זכותייהו במשלם שנייא, וזהו לקיים השטר הראשון של מעמד בין הבתרים וגילה להם שלא מפי השטר הראשון אנו חיים וצריך לקיים גם השטר שני של המילה, ולכן אמר אף שאני שולח להם לתור את כנע"ן דייקא לקיום הגליות עלו זה בנגב על דרך שדרשו ארץ הנגב נתתני אין בו אלא תורה ועליתם את ההר גימטריא תורה רמז להם כי עליתם בהר לארץ ישראל הוא גם בקבלת התורה לקיים שטר המילה ושניהם קיימין.

נמשךלזה נבא להבין דברי משה רבינו בתפלתו האמורים בפרשה ויאמר משה אל ה' ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרבו וכו' וכל תפלה למשה בסדר כתובים הבאים אשר למראה עינים ירגיש אדם דיש בהם משום נותר ח"ו ויתרון אר"ש וכמה תיבות צריכות ביאור, ואפשר לפרשם באופן שיתבאר בס"ד כי הנה משה רבינו בחכמתו הוה מסדר סדר המערכה דזה נותן יד לפושעים אז יאמרו בגוים מבלתי יכולת ה' ח"ו ומראה פנים מסבירות פנ"י משה כפני חמה דברים מאירים כצאת השמש כי הנה ישראל הן בעון חטאו בעגל ולא כלו רחמיו, ואכתי פירש שדי מזיו שכינתו וחביבותיה גבן והגוים אשר ידעו כי רחום הוא וברוב רחמיו לישר"י לן מר עון העגל יסברו דחטא המרגלים זוטר ובציר ליה שעורא מעון העגל וקטון מהכיל כי להמיר כבודו יתברך בתבנית שור עון פלילי והמה ראו כן תמהו, וכמו שארז"ל בשוחר טוב רבים אומרים לנפשי אלו אומות העולם אין ישועתה לו אומה ששמעה אנכי ה' אלהיך ולסוף מ' יום עשו העגל אין ישועתה ח"ו, ועה כל זה עיניהם הרואות שמחל להם וחיבה יתירה נודעת קרבת אלהים לצאן מרעיתו לשכנו ידרשו במשכן והשרה שכינתו וציוה על הקרבנות וכיוצא וכל קבל דנא עתה בחטא המרגלים כי קטון הוא מאד לגבי העגל אה ח"ו יעשה כלה בישראל יאמרו מבלתי יכולת ח"ו וזה תוקף טענת משה רבינו, אך מפני מדת הדין לא הזכיר בפירוש ענין העגל שלא לעורר הדין ח"ו, אכן ראה זה בדברי חכמתו מטמין ברמ"ז וקמי שמיא גליא, עוד נקדים מ"ש בקדושין דף ל"ב אמר רב יוסף אפילו הרב שמחל על כבודו כבודו מחול שנאמר וה' הולך לפניהם יומם אמר רבא הכי השתא התם קב"ה כוליה עלמא דיליה ותורה דיליה היא מחיל ליקריה וכו' ע"ש, וז"ש ושמעו מצרים כי העלית בכחך את העם הזה מקרב"ו שם רמז שהיו עע"ז כמשז"ל על פסוק גוי מקרב גוי והעלית בכחך תוך זמן כלאחר זמן ובטלת תנאי השעבוד ורצית בתנאי קבלת אלהותך וכאן הבליע בנעימה מעשה העגל שלא לעורר הדין, ואמר עוד ואמרו אל יושב הארץ הזאת שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה כלומר לאחר שעשו העגל שהיו סוברים שיהיה כיליון חרוץ ח"ו שמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה שא"ה היו להוטים מאד לדעת אם בעגל לא יזכר שם ישראל עוד והיו מקרים ודורשים בדבר ושמעו כי אתה ה' בקרב העם הזה, ותואר עם הוא לגוי חוטא כידוע והכא נקט בקרב העם הזה כמו שאמר בסמוך את עם הזה מקרבו לומר אידי ואידי חד שיעורה דגם פה טעו במדבר בעגל ועם כל זה לא כלו רחמיך כי אתה ה' בקרב העם הזה שציוית לעשות משכן והשרית שכינתך בתוכה בפרסום גדול, וזהו כי אתה ה' בקרב העם הזה והוא פלא דאחר שעשו העגל אתה בקרבם יותר ויותר בפרסום במשכן, וכל זה מורה ובא כי גדלה אהבתך עמהם ואין דבר חוצץ כי אתה סולח לכל עון ולכל חטאת, ואף דקי"ל מלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, מ"מ אתה האל הגדול דכ"ע דילך מצית למחול כמ"ש רב יוסף מקרא דה' הולך לפניהם יומם, וז"ש אשר עין בעין וכו' כלומר נודע שטעם שמחלת העגל דכ"ע דילך ומצית מחיל אשר עין בעין נראה אתה ה' בעל הרחמים ועננך עומד והם משתמשין בשרביטו של מלך ולא עוד אלא ובעמוד ענן אתה הולך לפניהם יומם דכ"ע דילך ומצית מחיל, איכו השתא היו תמהי"ם והמתה את העם הזה כאיש אחד המיוחד שהוא המלך על דרך שארז"ל על פסוק כמעט שכב אחד העם המיוחד שבעם והוא המלך ומה המלך אין כבודו מחול גם עתה אתה רוצה להמית את העם הזה כדין המלך שהעובר על מצוה קלה או קצת זלזול אחת דתו להמית, וזהו והמתה את העם הזה כאיש אחד המיוחד והוא המלך, והדבר תמוה מאד דעד עתה תפסת השיטה דעם היות דאין המלך מוחל על כבודו כיון דכ"ע דילך מחלת בעגל ואתה הולך לפניהם יומם ועתה בדבר נקל מאד מהעגל אין אתה רוצה למחול ויש פתחון פה לגויים לומר דלשעבר סברת דכ"ע דילך ומצית מחיל אבל עתה שראית שח"ו אינו יכול עם אלהי כנען ולא מצי לאתויינהו בארעא דכנען א"כ אגלאי מילתא ח"ו דאין כ"ע דילך ואינו יכול למחול דומה למלך בשר ודם, דכל הטעם שהולך לפניהם ומחל בעגל היינו דכ"ע דיליה ועתה כי אלהי הכנעני חזקו ממנו ח"ו לאו כ"ע דיליה ואין כבודו מחול, ולכן אף כי חטאם עתה הלא מזער ותקטן מאד מאד מעון העגל לא יכול למחול, וז"ש ואמרו הגויים אשר שמעו את שמעך דלשעבר מחלת העגל כי רב מאד והיית הולך לפניהם וכו'. ועתה בחטא קטן מאד מהעגל המה יאבדו לאמר מבלתי יכולת, וכיון שח"ו ראה דלאו כ"ע דיליה בחטא קטן וישחטם במדב"ר בשביל דברים שאמרו אף שלא במעשה העגל דלא מצי מחיל תו ליקריה ועתה יגדל נא כח ה', דכיון שאתה מוחל להם גם עתה קיימינן בשיטתין דכ"ע דילך ומצית מחיל ואות הוא בצבא שלו כי גדול שם ה' וכ"ע דיליה, וזהו יגדל נא כח ה' כאשר דברת לאמר ארך אפים לצדיקים ולרשעים ורב חסד כמ"ש בקדושין דף ל"ב ע"ב הקב"ה משיב הרוח ומעלה נשיאים ומוריד מטר ומצמיח אדמה ועורך שלחן לפני כל אחד ואחד ואנו לא יהא רבן גמליאל ברבי עומד ומשקה עלינו ע"ש, וז"ש ה' ארך אפים אף לרשעים דהן עוד טומאתם בם ורב חסד זן ומפרנס לכל אף לרשעים מוריד הגשם ומצמיח אדמה ועורך שלחן והיינו טעמא דכ"ע דיליה, ומזה שהוא רב חסד לערוך שלחן וכו' נמשך דמצי מחיל ליקריה נושא עון ופשע וכו' אם כן אפוא סלח נא לעון העם הזה כגודל חסדך כמו שאתה ה' רב להושיע משיב הרוח וכו' והיינו משום דכ"ע דילך סלח נא וכו' וכאשר נשאת לעם הזה דהוא כינוי גוי חוטא ממצרים ועד הנה שנתפרסם כי אתה מלך מוחל וסולח ולא כמלך בשר ודם דכ"ע דילך ומצית מחיל ויאמר ה' סלחתי כדבריך כמו שפירש"י בשביל מה שאמרת פן יאמרו מבלתי יכולת כי היא טענה אמיתית, ולפי רוב הענוה מקים דבר עבדו אשר לא עזב חסדו את החיים.