פרשת שופטים בס"ד

בילקוט כתיב עשה צדקה ומשפט נבחר לה' מזבח למה שהקרבנות אינן אלא לפני הבית, אבל הצדקה והדינין בפני הבית ושלא בפני הבית הקרבנות אינן מכפרין אלא על השוגג והצדקה והדינין מכפרין על השוגג ועל המזיד:

מחסהלעמו ומעוז לבני ישראל, הלא אב אחד היושבי בשמים ואלהינו מרחם. רח"ם רחמתי"ם לראש גבר פרט וכלל בכל צרתם והיה בכל יחם. חביבין ישראל תיבה יתירה נודעת להם שנקראו בנים למקום ובתבונות כפיו ינחם.

**ואמרי'**פ"ק דקדושין תניא בנים אתם לה' אלהיכם בזמן שאתם נוהגים מנהג בנים אתם קרוים בנים אין אתם נוהגים מנהג בנים אין אתם קרוים בנים דברי ר' יהודה ר' מאיר אומר בין כך ובין כך אתם קרוים בנים שנאמר בנים סכלים המה, וכי תימא סכלים הוא דמקרו בנים כי לית בהו מהימנותא לא מיקרו בנים ואומר בנים לא אמון בם, וכי תימא כי לית בהו מהומנותא הוא דמיקרו בנים כי פלחי לע"ז לא מיקרו בנים ואומר זרע מרעים בנים משחיתים, וכי תימא בנים משחיתים הוא דמיקרו בני מעליא לא מיקרו ואומר והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי עכ"ל. וראיתי להרשב"א בתשובה סי' קצ"ד וסי' רמ"ב שנשאל דמשומד לע"א אם מטמא באהל אם לאו, והשיב דטומאה באדם תלי רחמנא וזה אדם הוא ולא בהמה דקדושיו קדושין וגיטו גט ואשתו אסורה עד שיגרש בגט כישראל ובכלל בנים הוא כדאמר ר"מ בשילהי פ"ק דקדושין, ואע"ג דר' מאיר ור' יהודה הלכה כר' יהודה הכא ר' מאיר קראי קא דייק, ומכל מקום אף לר' יהודה לא מכלל אדם ולא בהמה נינהו שלא לטמא באהל שכן קדושיהן קדושין וכו' עכ"ל.

למדנומיסוד תורת הרשב"א דנקיטינן כר' מאיר דישראל בכל גונא הם נקראים בנים דקראי דייקי כותיה, ולר' יהודה גם שלא נקראו בנים כשאינם הגונים נקראו אדם, ואפשר לפרש לדעת ר' יהודה פ' (יחזקא' ל"ד ל"א) ואתן צאני צאן מרעיתי אדם אתם, דכשישראל חוטאים ועושים כבהמות נקראים צאן, וכבר בילקוט אמרו מה צאן משברת האילנות אף אתם כן, אלא ששם רז"ל דרשו באופן אחר, ולדעת ר' יהודה אפשר דהכונה ואתן צאני אף שהרעותם אשר עשיתם ולעת כזאת אין אתם נקראים בנים, מ"מ אדם אתם דבכל גונא אפילו עע"ז אתם נקראים אדם וכמ"ש הרשב"א ז"ל, ונפקא מיניה לענין דינא אי מטמאו באהל והויא רבותא דאף דעע"ז ולאו בנים מיקרו עכ"ז נקראו אדם ואין א"ה נקראים אדם, ודרך דרש הטעם הוא דנשמת ישראל אלהים חצב"ה לטובה מאוצר הטוב ולא ידח ממנו נדח ואם כי הרבה לפשוע על ידי עונשין וגלגולים לבסוף נתקן, ואף אותן שאין להם חלק לעוה"ב יש להם חלק במדרגה שאחר עוה"ב כנודע, והנשמה נקראת אדם כמ"ש בזהר על פסוק על בשר אדם לא יסך, ולכן תדיר נקרא אדם גם לדעת ר' יהודה וכדברי הרשב"א ז"ל.

ואחשבהדבהך פלוגתא דר' מאיר ור' יהודה פליגי הני אמוראי פ"ק דבתרא, דאמרינן התם א"ר יצחק מאי דכתיב רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד משום דרודף צדקה ימצא צדקה אלא לומר לך כל הרודף צדקה הקב"ה ממציא לו מעות לעשות מהם צדקה, רב נחמן בר יצחק אמר הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהם שכר לאפוקי מדדרש רבא והיו מוכשלים לפניך בעת אפך עשה בהם וכו' הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר עליהם עכ"ל. וטרם אענה על פי מה שהקדמנו אציגה נא עמך אמרי קדוש רבינו האר"י זצ"ל אשר פירש בכתוב בעת אפך עשה בהם, במ"ש פ' התכלת (דף מ"א ע"א) מלאכא אשכחיה לרב קטינא דמכסה סדינא אמר ליה קטינא קטינא סדינא בקייטא סרבלא בסיתוא ציצית מה תהא עליה א"ל ענשיתו אעשה א"ל אין בעידן רתחא ענשינן וז"ש בעת אפך שהוא עידן רתחא גם על עשה תענישם, וז"ש עש"ה בהם עד כאן דבריו ז"ל.

וליההדיוט אפשר לדקדק תיבת בהם במשז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה דבתחילה לוקה בנכסיו ובקרקעותיו ואח"כ בבגדיו ואח"כ בגופו, וזו שאלה שאל ירמיה כי הנה אלה רשעים לא ינהג הקב"ה עמהם כמנהג רחמיו אלא תכף ומיד יגיע הדין בה"ם להומם ולאבדם, וז"ש בעת אפך עשה בהם דיקא, כי טעם דאין בעל הרחמים פוגע בנפשו תחילה היינו שיתעורר לבו לעשות תשובה והני לאו בני תשובה נינהו לכן עשה בהם, או אפשר דזהו ממדת רחמיו יתברך וכמשז"ל אין בעל הרחמים פוגע בנפשות תחילה, לכן שאל בעת אפך עשה בהם דכיון שהוא בעידן רתחא יפגע בהם הדין תכף.

והלאבמאמר אחד הנז' דדרש רבא הכשילם בבני אדם וכו', יראה לומר במשז"ל במדרש השקיפה ממעון קדשך בא וראה כמה גדול כחה של צדקה שמהפכת מדת הדין למדת רחמים שהרי כל השקפה שבתורה היא לרעה חוץ מזו שהיא לטובה שנאמר השקיפה ממעון קדשך ללמד שגדול כח של מתנות עניים שמהפכת מדת הרוגז למדת רחמים עכ"ל. והשתא ירמיה הנביא שמבקש לפגוע מדת הדין בהם חש שאם יעשו צדקה היא מהפכת מדת הדין למדת רחמים ולא עשה כלום, לכן כמערכה אל הדרוש הקדים שאם יעשו צדקה יהיה עם בני אדם שאינם מהוגנים וכמאן דליתא דמיא ובבא עת חרון אף יפגע בהם שאין כאן צדקה להפך מדת הרוגז לרחמים, וזהו דרוש רבא דקשיא בכתוב דאחר שאמר שלא יכפר עונם וחטאתם לא ימחה ואח"ך בעת אפך עשה בהם האי ויהיו מוכשלים לפניך למאי אתא ומהו פירושן של דברים, לכן דרש כמין חומר דזהו עיקר הקללה ואלולא זה כל קללותיו לא יפעלו כי אם יעשו צדקה מהפכת מדת הרוגז למדת הרחמים ולכן הוצרך לשאול ויהיו מוכשלים לפניך, שהצדקה יעשוה בבני אדם שאינם מהוגנים שאינם מקבלים שכר וא"כ אינה מהפכת מדת הדין למדת רחמים, ובאו דברי ירמיה בסדר נכון דברישא בקש שעונם וחטאתם בהוייתן יהי' ומתוך כך דין הוא שיוכשלו בבני אדם שאינם מהוגנים וצדקתם כלא חשיב, וכיון שלא יש להם צדקה אז מדת הדין פועלת בהם ועל ראש רשעים תחול.

ואולםעל פי הקדמתנו אפשר לפרש דר' יצחק דדריש שממציא לו מעות לעשות מהם צדקה פליג הרב נחמן בר יצחק, דרבי יצחק סבר דכל שהוא מכוין לעשות צדקה אף שהם אינם מהגונים הנה שכרו אתו, ורב נחמן בר יצחק חולק דצריך שיהיו בני אדם הגונים, והענין דאמרי' פ"ק דבתרא שאל טורנוסרופוס את ר' עקיבא אם אלהיכם אוהב את העניים למה אינו מפרנסן א"ל כדי להנצל אנו בהם מדינה של גהינם א"ל אדרבא זו מחייבתם מלה"ד למלך בשר ודם שכעס על עבדו וכו' א"ל ר"ע מלה"ד למלך שכעס על בנו וצוה עליו שלא להאכילו וכו' ואנו קרויים בנים שנאמר בנים אתם לה' אלהיכם עכ"ל. הא למדת דמצות הצדקה היא בעבור שאנו נקראים בנים ודומה למלך שכעס על בנו וכו', והשתא לתת צדקה לאנשים שאינם הגונים תלוי בפלוגתא דר' מאיר ור' יהודה, דלר' יהודה אם אינם נוהגים מנהג בנים אין קרויים בנים ולפ"ז אינם יכולים לעשות צדקה לשאינם הגונים דדמי למלך שכעס על עבדו וכו', אך לר"מ יכולין לעשות צדקה גם לשאינן מהגונים דגם הם נקראו בנים ודומה למלך שכעס על בנו וכו', והשתא ר' יצחק סבר כר' מאיר דבכל אופן נקראו בנים ומשום הכי דריש ימצא צדקה שממציא לו מעות לעשות צדקה, דכל שהכסף בידו ולו נתן את ישראל בא בשכרו אף אם נתן לשאינם הגונים דכלהו בנים מיקרו כסברת ר"מ דהלכה כמותו, ורב נחמן בר יצחק סבר כר' יהודה דלא מיקרו בנים אלא כשהם הגונים ומשו"ה דריש שממציא לו בני אדם המהוגנים.

ויתבארבזה מאמרם ז"ל בילקוט יחזקאל סי' ל"ז רמז רפ"א וז"ל, לאחר עשרים שנה שנהרגו הרוגי בבל שרתה רוח הקדש על יחזקאל והוציאו לבקעת דורא והראהו עצמות יבשות הרבה מאד א"ל בן אדם מה אתה רואה א"ל עצמות יבשות א"ל יש בי כח להחיותם או לאו א"ל ה' אלהים אתה ידעת ולפי שלא האמין לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה עכ"ל, והדברים תמוהים. ואפשר לישב קצת ונקדים מה שפירש הרב פרשת דרכים ז"ל דרוש כ"ה מאמרם ז"ל בחלק וז"ל, ת"ר בשעה שהפיל נבוכדנצר חנניה מישאל ועזריה לכבשן האש א"ל הקב"ה ליחזקאל לך והחיה מתים בבקעת דורא באו עצמות וטפחו לו לאותו רשע על פניו אמר מה טיבן של אלו אמרו לו חבריהם של אלו מחיה מתים בבקעת דורא פתח ואמר אתוהי כמה רברבין וכו' מלכותיה מלכות עלם ושלטניה עם דר ודר עכ"ל. ודקדק הרב ז"ל מה ראה הקב"ה לעשות הנס המופלא הזה בעת שהשליך חמ"ו לכבשן. ותו מ"ש רש"י חבריהם של אלו מחיה מתים על יחזקאל היו אומרים, ונבוכדנצר היה יודע שהקב"ה מחיה אותם, וק' דאם היה יודע מה שאל מה טיבן. ותו מ"ש נבוכדנצר ושלטניה עם דר ודר מה שייך הכא. ופירש הרב במ"ש שם פ' חלק שהמתים שהחיה יחזקאל היו בני אדם שכפרו בתחיית המתים ואין בהם לחלוחית מצוה וחיפו ההיכל בשקצים ורמשים, ותימה דלמה בחר ה' באנשים הללו הנדחה והצולעה הלא טוב למען יחיו יראי ה' וחושבי שמו, אך אמרו ז"ל שישראל באותו דור היו אומרים עבד שמכרו רבו כלום יש לזה על זה כלום ובקשו לפרוק עול וטעמם שסברו שיש להם דין עבדים, אבל אם יש להם דין בנים תו לא מצו לפרוק עול דהבן לא יצוייר שלא יהיה בן, ובפ"ק דתעניות (דף ב' ע"א) א"ר יוחנן שמפתח תחיית המתים ביד הקב"ה ולא נמסרה לשליח דכתיב וידעתם כי אני ה' בפתחי את קברותיכם ופירש"י אני ולא שליח, וקשה דהקב"ה כהן ואיך מטמא ח"ו בפתיחת קבר להחיותם אח"כ, וצריך לומר כמ"ש התוס' פ"ד דסנהדרין דל"ק היאך נטמא כביכול במשה, דישראל בנים וכהן מטמא לבנו, ומאחר שמכח תחיית המתים מוכרח דיש לנו דין בנים נתבטלה סברת ישראל שהיו אומרים עבד שמכרו רבו וכו' שהרי יש לנו דין בנים, ומשו"ה הוכרח להחיות מתים לבטל טענה זו של ישראל שרצו לפרוק באומרם עבד שמכרו וכו', ואם המתים שהחיה לא היו רשעים גמורים עדיין היה אפשר לומר כסברת ר' יהודה דכשאינם עושים רצונו של מקום אינם נקראים בנים, ואלו שהחיה היינו שהיו עושים רצונו של מקום ונקראו בנים, אבל אותו הדור שחרב הבית בימיהם שלא הי' עושים רש"מ יאמרו שנקראים עבדים ויפרקו עול, לזה החיה אנשים היותר רשעים, וא"כ על כרחין לומר כסברת ר"מ דאף כי פלחי לע"ז וכו' נקראים בנים ונתבטלה טענת ישראל עבד שמכרו וכו', ונבוכדנצר ג"כ סבר דמאחר דנחרב הבית והגלה אותם בידו דכבר יצאו מרשות ה' דעבד שמכרו וכו' ויכולין לעע"ז, וז"ש בשעה שהפיל נבוכדנצר לחמ"ו א"ל הקב"ה לך והחיה מתים לבטל סברתו הנפסדת דסבור דישראל אינם בנים, וכיון שהחיה אותם באו העצמות וטפחו לו על פניו ואז"ל שמאותם עצמות שהקב"ה מחיה היו לו כלים וכשהגיע השעה שיחיו טפחו על פניו כשהיה רוצה לשתות בהן, ותמה ואמר מה טיבן של אלו שמורה שיש תחיית המתים, ואיך יתכן והלא הם עבדים והכהן אינו מטמא לעבדו ואיך ה' החיה אותם, ואמרו לו אל תשתומם על דבר שחבריהם של אלו הוא מחיה מתים, כלומר שפעולה זו אינה על ידי הקב"ה עצמו אלא על ידי שליח וסברתך דישראל עבדים עדין במקומה, אבל לא נכנסו דבריהם באזניו לפי שידע שהקב"ה מחיה אותם כלומר על ידי הקב"ה עצמו ממש, ולז"א מלכותיה מלכות עולם שהודה שטעה שסבר דישראל אינם תחת ממשלתו שהיו עבדים ומכרם, אבל עתה מכח תחיית המתים מורה דמלכותיה מלכות עולם וישראל תחת ממשלתו דבנים הם ולא יצוייר הבן שלא יהיה בן, זהו תורף דברי הרב ז"ל בקצרה.

ואנאזעירא אימא מילתא פרפרת אחת במאמר זה, והוא במ"ש המפרשים טעם ליחזקאל שהיה כהן ועבר על העצמות קודם שיחיו, וניחא להו במ"ש התוספות במציעא דף קי"ד דאליהו הנביא ז"ל שהיה כהן נטמא לבן הצרפית שהיה יודע שעתיד לחיות, והכא נמי יחזקאל שידע בדבר ה' שיחיו עבר עליהם, וכפי זה יש לפקפק על הרב פרשת דרכים בדרושו המופלא דיש לאומר שיאמר דמאי ראיה מתחיית המתים דבנים הם אף שאינם עושים רצונו של מקום מדכביכול נטמא בעוד קבר"ת ארץ והוא כהן אלא מוכרח דישראל בנים הם, ודילמא כשאינם עושים רצונו של מקום דינם כעבדים והא דכביכול מטמא להם היינו משום דעתידין לחיות וכחיים הוו, וכמ"ש בשיטה מקובצת שם במציעא משם תלמיד רבינו פרץ דאליהו הנביא ז"ל כיון דברור לו שיחייהו כחי חשיב וכמ"ש בעניותי לעיל פ' וארא דף מ"ה ע"ש, ועאכ"ו לגבי קודשא בריך הוא דלכך נטפל בהם לפי שהוא מחיה אותם כרגע.

אמנםהא ודאי בורכא היא, דאי לאו טעמא דה' מטמא להם בפתחו הקברו משום דישראל יש להם דין בנים אף שאינם עושין רצונו של מקום, מדוע עשה ה' ככה להחיות המוקצים שבעם שכפרו בתחית המתים ואין בהם לחלוחית מצוה וחיפו ההיכל שקצים ורמשים, דאם רצונו להודיע גבורותיו עזוזו ונפלאותיו האם אין בקברי ישראל כי אם הני רשיעי, הלא טוב להחיות גדולי צדיקים ונודעה יד ה' אל עבדיו, ועוד מה היום מימים ומה ענין זה באותו פרק באותו יום ובה שעתא שהפיל נבוכדנצר הרשע לחנניא מישאל ועזריה לכבשן האש, אלא מוכרח שעיקר הטעם היינו משום שהם בנים וטעם אליהו ז"ל בבן הצרפית היינו כמ"ש התוספות שברור היה שיחיהו לכך הותר משום פקוח נפש ולא כמ"ש תלמיד רבינו פרץ דכחי חשיב אלא משום פקוח נפש כמ"ש התוס', והתניח בבן הצרפית אבל באלו מתים שהחיה יחזקאל לא שייך משום פקוח נפש שהיו מתים מכמה שנים ובשרם ועורם ספו תמו, ועוד דהיו רשעים גמורים ואם היו חיים היו חייבים כמה מיתות ומאן דכר שמיה להתיר ליטמא להם משום פקוח נפש, אלא ודאי עיקר הטעם בזה אינו אלא משום שדין בנים יש להם אף שאין עושין רצונו של מקום, ואצטריכא להו שעתא להוציא מלב רשעי ישראל ונבוכדנצר שסברו דישראל עבדים ויפרקו עול בטענת עבד שמכרו רבו וכו', ולכך נבוכדנצר היה מכריחם לעבוד ע"ז ולהודיעם כי שקר ענו וטעו בדמיונם, הפלא ה' להחיות הני רשעים גמורים ועל כרחך יתברר להם שנטמא כביכול משום שהם בנים דלא שייך הכא משום פקוח נפש ונתקיימו דברי הרב ז"ל.

אדהכיוהכי אתאן למאמרין דמ"ש מה טיבן של אלו, פשטן של דברים משמע דעל העצמות שטפחו על פניו היה שואל והשיבוהו דיחזקאל מחיה מתים. ואפשר לפרש המאמר בסגנון זה, כי הנה נבוכדנצר סבר דישראל עבדים ויצאו מרשות ה' דעבד שמכרו רבו אין לזה על זה כלום וה' הסגירם בידו, ולכן הכריחם על הע"ז והפיל חמ"ו לגו אתון נורא יקידתא, וכשראה שטפחו לו העצמות שה' היה מחיה אותן אמר מה טיבן של אלו, כלומר טיבן של ישראל מהו אם כבנים אם כעבדים, דעד עתה סבור הייתי שעבדים הם והן עתה אנא דאין דינא גרמ"י העצמות האלה דמוכרח שהם בנים ככל דרוש הרב ז"ל, ואמרו לו יועציו הרעים והחטאים כי הבינו היכן הדברים מגיעים וחשבו להפיל ארצה מחשבתו אשר חשב דבנים הם והם תחת רשותו יתברך מכח תחית המתים, ולזה אמרו חבריהם של אלו מחיה מתים, כלומר לא כמו שסברת דה' מחיה אותם לפי שנקראו בנים, לא כי הטעם הוא משום דברור לו שהם יחיו וכחיים חשיב וכמ"ש תלמיד רבינו פרץ גבי אליהו ז"ל, תדע שכן האמת דחבריהם של אלו שהוא יחזקאל שהוא כהן מחיה מתים ואיך נטמא ועבר עליה, אלא מוכרח דכיון דידע שיחיו כחיים חשיבי, וזה עצמו טעם הקב"ה שהוא מחיה אותם ולא משום שהם בנים כמו שסברת, אמנם נבוכדנצר לא חש לדבריהם כי הם לא ידעו ולא יבינו וטח מראות עיניהם דאם כדבריהם מדוע היה בשעה זו ומה זה להחיות רשעים אלו, אלא מוכרח דאתא לאפוקי מאי דסברי דיש להם דין עבדים ופרסם שיש להם דין בנים ולכן אמר אתוהי וכו' מלכותיה מלכות עלם וישראל הם ברשותו לעולם וכמו שפירש הרב ז"ל.

ומעתהאתאן למאמר הילקוט שהבאתי לעיל, ועל פי האמר יש לישבו קצת דיחזקאל לא שלא שהיה מאמין ביכולת ה' ח"ו, ומה שאמרו ולפי שלא האמין לא נקברו עצמותיו בארץ טהורה, הענין הוא דיחזקאל היה סובר כר' יהודה דבנים לא מיקרו אלא כשנוהגים מנהג בנים וא"כ צדיקים גמורים הם בנים, וגם הבינוניים יקראו בנים כי יש בנים חוטאים עם אביהם בצד מה ועושים רצונם ומשרתים אביהם תדיר בכמה ענינים, וכן הבינוניים חוטאים באיזה דברים ומקיימים מצות ותלמוד תורה ודין הוא שגם הבינוניים יקראו בנים, אמנם הרשעים שחייבים כמה כריתות ומיתות ב"ד אלו אין נקראים בנים, וא"כ הני מתים שלא היה בהם לחלוחית מצוה וחיפו ההיכל שקצים ורמשים סבר יחזקאל שאין נקראים בנים, וזהו כונת המאמר הנז' א"ל בן אדם מה אתה רואה א"ל עצמות יבשות, כלומר בלי לחלוחית מצוה כמו שדרשו פ' חלק, א"ל יש בי כח להחיותם או לאו, כלומר כיון שמפתח תחית המתים בידי יש בי כח להחיותם על ידי שאטמא בתחילה משום שהם בנים ואף הרשעים גמורים נקראים בנים ויש בי כח על פי התורה להחיותם, או לאו שאין אלו בסוג בנים ואיני רשאי ליטמא להם ומתים בל יחיו לפי שהוא על ידי, וכונתו יתברך היתה שיתעורר יחזקאל ויאמר כי לעולם בניו הם וילמד סניגוריא על ישראל שהם בניו בני בחוניו וראוי לרחם עליהם וכמדת טובו שאמר למשה רבינו ועתה הניחה לי ואכלם כדי שיבקש עליהם רחמים, ויחזקאל לא האמין כי לעולם הם בנים ואפי' רשעים גמורים, ולכן אמר לו ה' אלהים אתה ידעת, כלומר מה שתוכל להחיותם הוא משום דידעת דעתידין להחיות ואתה מחיה את כלם וכמו שפירשו המפרשים דהיינו כדעת התוספות הנז', וזהו שלא האמין שאותם הרשעים יהיו בנים וה' יוכל ליטמא, ולפי שלא האמין שיוכל הוא יתברך ליטמ"א לעצמות ההם לכן לא נקברו עצמותיו בארץ טהור"ה, דרצונו יתברך שילמדו סניגוריא על בניו ומדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

ויתקרבלזה מאמר ז"ל פ' חלק דף צ"ג, א"ר תנחום בר חנילאי בשעה שיצאו חמ"ו מכבשן האש באו כל אומות העולם וטפחו לשונאיהם של ישראל על פניהם א"ל יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לע"ז מיד פתחו ואמרו לך ה' הצדקה ולנו בושת הפנים כיום הזה ע"כ. ויש לדקדק דתיבות כיום הזה נראות יתירות, אמנם על פי האמור לעיל אפשר דהאומות הוכיחום דהם מבקשים טצדקי לפרוק עול ולומר עבד שמכרו רבו וכו', ועל זה טפחו על פניהם באומרם יש לכם אלוה כזה ואתם משתחוים לע"ז בטענות בלות ומטולאות, אדרבא היה לכם לבקש כמה צדדים לקבל עליכם עול מלכות שמים ולא לעזוב מקור חיים לחצוב לכם בורות נשברים, וישראל קדושים כשמוע דבריהם המה ירדו חדרי בטן, וברוח מבינתם ידעו שהקב"ה הרעיש עולמו והחיה המתים הרשעים ביום ההוא להוציא מליבם שהם עבדים כי אין האמת כן אלא אפילו רשעים בנים איקרו, וז"ש לך ה' הצדקה על הנס של חמ"ו, ואי משום הא לא תברא דהיה אפשר לומר דחמ"ו הם צדיקים גמורים ובנים מיקרו והם מסרו נפשם על קדושת ה' כדין ישראל והקב"ה הצילם כרחם אב על בנים, ועדין היה אפשר לומר דשארית ישראל אשר הגלה ביד נבוכדנצר דלא מעלו עבדים הם כי צורם מכרם ביד נבוכדנצר ופקע מיניהו עול מלכותו, אמנם ולנו בושת הפנים כיום הזה דיקא, ממה שעשית ביום הזה שהחיה את הרשעים להורות שיש להם דין בנים בושנו מסברתנו שהיינו טועים לומר עבד שמכרו וכו'.

ובזהיובן מאמרם ז"ל בילקוט ריש הושע, והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם א"ר יוחנן מה כתיב למעלה קח לך אשה זנונים וכו' אמר להם הושע לאומות העולם מה אתם סבורים בשביל שא"ל הדברים הללו לא עמי אתם שהוא כועס עליהם ראו הוא אומר להם מה כתיב אח"ך והיה במקום אשר יאמר להם לא עמי אתם יאמר להם בני אל חי עכ"ל. ויש לדקדק דמה צורך לומר הכתוב בני אל חי דכלפי שאמר לא עמי כבר אמר אח"ך אמרו לאחיכם עמי, והושע גם כן היה לו לומר לאומות דאף שאמר להם לא עמי אתם כמה זעמו רגע ואח"ך אומר להם אמרו לאחיכם עמי. אמנם על פי האמור ניחא דכשאמר הקב"ה לא עמי אז יאמרו בגוים נתפרדה החבילה דעבד שמכרו רבו אין להם זה על זה כלום, וז"ש להם הושע מה אתם סבורים שהוא כועס עליהם ואין להם עוד תקנה כי כבר שלחם באמור להם לא עמי אתם וכנסת ישראל יצאה והיתה לעצמה, לז"א מה כתיב אח"ך יאמר להם בני אל חי, וכיון שהם בנים לא יצויר לבן שלא יהיה בן ואף שכועס עליהם כי רגע באפו חיים ברצונו כרחם אב על בנים.

סובבהולך לקוטב דרושנו שלוח הק"ן נוהג בארש וישב על הבא"ר מאמרם ז"ל בשוחר טוב מזמור פ"ה וז"ל, הלעולם תאנף בנו אם אנו עושים תשובה אין אתה מקבלנו הלא אתה תשוב תחיינו כמ"ש ליחזקאל בפתחי את קברותיכם ונתתי בכם רוח וחייתם עכ"ל. וצריך להבין מי תלה התשובה בתחיית המתים. ועוד כבר הפסוק אומר הלא אתה תשוב תחיינו ולמה הביא מיחזקאל ואפשר לומר במ"ש הרב הרמ"ע מפאנו זצ"ל דישראל יש להם תשובה לא עשה כן לכל גוי כי אין להם תשובה, וכן בדין דשבע מצות יש להם ואי אמרת יש להם תשובה הם שמנה מצות, והמפרשים נתנו טעם דישראל בנים לה' וכיון שאנו בנים מקבלנו בתשובה וכך היא המדה דאב שמחל על כבודו כבודו מחול, אך הגוים הם עבדים ומלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, ועתה לדעת ר' יהודה דלא מיקרו בנים אלא בעושים מנהג בנים, יש מקום לומר דתשובה לא מהניא אלא בחטאו חטאים פרטיים דיש להם מצות ויש להם עונות כמו בינוניים דכולי האי ואולי יקראו בנים, אבל אם הם רשעים גמורים ודאי לר' יהודה לא מיקרו בנים ותשובתם נשאר מעל, ברם לדעת ר' מאיר דבכל אופן ואפילו עובדי ע"ז בנים מיקרו, א"כ תשובה מהניא וימין ה' נאדרי בכח לקבל פושעים בתשובה, והדבר המכריע לאמת סברת ר"מ הם המתים שהחיה יחזקאל שהיו רשעים גמורים ולא היה בהם לחלוחית מצוה ועם כל זה כביכול נטמא להם והחיה אותם, ומזה מופת חותך כסברת ר' מאיר ככל הדברים אשר דיבר בקדשו הרב פרשת דרכים זלה"ה הנתנין למעלה, וז"ש במאמר הנז' הלעולם תאנף בנו אם אנו עושים תשובה אין אתה מקבלנו בתמיה, כלומר אף שהרבינו לפשוע אם אנו עושין תשובה ודאי תקבלנו כי אתה אבינו ואב שמחל על כבודו מחול, וכי תימא אם הרבו לפשוע לא מיקרי בנים כסברת ר' יהודה, לז"א הלא אתה בעצמך תשוב תחיינו בתחית המתים וכביכול תטמא לנו מדין כהן שמטמא לבנו וכי תימא וגם תחיית המתים לא יהיה כי אם לצדיקים ובינוניים דאיקרו בנים לא כן הרשעים, לז"א כמ"ש ביחזקאל בפתחי את קברותיכם דיחזקאל החיה רשעים גמורים שלא היה בהם לחלוחית מצוה וא"ל ה' העצמות האלה כל בית ישראל המה הנה אני פותח את קברותיכם, ופירש הרב פרשת דרכים שהם סימן לכל ישראל להודיע שאף שהשחיתו התעיבו בנים מיקרו, וא"כ ודאי אתה מקבלנו בתשובה דאנו בנים בכל אופן כמו שנראה מתחיית המתים שהיה על ידי יחזקאל כמו שנאמר.

ואשאכפי לבאר בזה מקרא קדש בסדר היום, צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ אשר ה' אלהיך נותן לך. ואפשר לרמוז במ"ש במדרש רבה פ' ואתחנן על פסוק נוראות בצדק תעננו, דצדק כינוי לתשובה, וזה שרמז הכתוב צדק שהיא הצדקה צדק שהיא התשובה תרדוף, כי שתים הנה עיקרי הדת ומשתיהן מופת חותך שיש לנו דין בנים כמו שכתבנו לעיל, למען תחיה בתחיית המתים דהוא על ידי ה' משום שיש לנו דין בנים כמש"ל, וירשת את הארץ וכו' דגם מא"י מוכח שיש לנו דין בנים כמו שכתבנו בכמה מקומות משם הרב מהר"ש אלגאזי זלה"ה.

ועודנרמז דרך אסמכתא בעלמא, ונקדים מקראי קדש ריש מלכים בענין שתי נשים זונות ויאמר המלך זאת אומרת זה בני החי ובנך המת וזאת אומרת לא כי בנך המת ובני החי ויאמר המלך קחו לי חרב ויביאו חרב לפני המלך ויאמר המלך גזרו את הילד החי לשנים ותנו את החצי לאחת והחצי לאחת ותאמר האשה אשר בנה החי אל המלך וכו' תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו וזאת אומרת גם לי גם לך לא יהיה גזורו ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי והמת אל תמיתוהו היא אמו וישמעו כל ישראל את המשפט אשר שפט המלך ויראו מפני המלך כי ראו כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט. ושמעתי מהרב מהר"ר צבי אשכנזי נר"ו שדקדק מה חכמה היא זו, ועוד איך פסק הדין גזרו את הילד, ולפי האמת זה הבל והוא ערמה ולא נכון לעשות כן למלך חכם. ועוד אין משפט התורה להמית הילד, ואיך היה מטעה במילי דכדי אשר לא כדת. ועוד כשאמרה תנו לה הילוד החי למה לא רצתה האחרת ואמרה גזרו, ומה תרויח בזה הלא טוב שתקח הילוד החי ומה בצע להמיתו היאכל חצי בשרו. ועוד הן לו יהא שאינה אמו אמאי לא נכמרו רחמיה להמית ילד ישראל אף שאינו בנה. ועוד מה זו החרדה של בישראל שראו המשפט ויראו מפני המלך כי חכמת וכו', והלא הם דברים של המצאה ולא משפט. ופירש הרב הנזכר דהנה כששנים באים לדון על דבר זה אומר שלי וזה אומר שלי, יש בדין זה שלשה חילוקים, דאם אפשר להביא עדים וראיה, המביא עדים וראיה שהיא שלו הרי היא שלו, ואם לא אפשר לברר הדבר יחלוקו, ואמרו פ"ק דמציעא סוף דף ז' ויחלוקו דאמרינן לדמי דאי לא תימא הכי וכו' שנים רוכבים על גבי בהמה וכו' הכי נמי דפליגי הא אפסדוה בשלמא טהורה חזיא לבשר אלא טמאה הא אפסדוה אלא לדמי, ויש חלוקה אחרת לדון על פי אומדנא כההיא דאמר נכסי לטוביה וכו' שודא דדייני, והכא בנדון זה הן אמרו אין זר אתנו בבית א"כ ליכא עדים וראיה וז"ש זאת אומרת וכו', כלומר אין כאן עדים וראיה רק זאת אומרת וזאת אומרת.

אזאמר שלמה קחו לי חרב, ורמז דהדיין ישער בעצמו שיהא נראה לו כחרב מונח בן ירכותיו כמשז"ל, ויאמר המלך גזרו וכו', כלומר כשלא יש עדים וראיה אז דינא הוי דיחלוקו, וז"ש גזורו כלומר שימכרו הילד לעבד ויחלקו הדמים כיון דלא אפשר לחלקו שימות וכמ"ש בש"ס פרק קמא דמציעא כאמור, וזהו גזורו שיחלקו הדמים, ותאמר האשה אשר בנה חי כי נכמרו רחמיה על בנה שלא ימכר לעבד תנו לה את הילוד החי, דמוטב שתקחנו ולא יהיה עבד נמכר, אך אם יקלל או יכה אותה לא יהיה חייב מיתה מצד שהיא אמו כי האמת הוא שאינה אמו, וז"ש והמת אל תמיתוהו כלומר לילד חי הזה אל תמיתהו מכח שהיא אמו ופירוש והמת אל תמיתוהו הוא על דרך מות יומת, והשתא מכח זה בא שלמה הע"ה לדון בחלוקה שלישית שהיא לדון באומדנא וגזר שהיא אמו שראה שגברו רחמיה שלא ימכר לעבד, ולא עוד אלא שהיא צופיה למרחוק שלא יתחייב מיתה אם יקלל ויכה אותה שאינה אמו, וזו אומדנא מוכחת ומכרחת שהיא אמו, ונמצא ששלמה הע"ה כל דרכיו משפט ועשה כדין בכל והאומדנא שלו אמיתית, וידע כל ישראל כי חכמת אלהים בקרבו לעשות משפט בכל חלקיו, ורוח הקדש הופיעה ואמרה היא אמו, עד כאן שמעתי מהרב הנז"ל. אך מה שפירש בענין החרב הוא דחוק מאד, גם מה שפירש במ"ש והמת אל תמיתוהו לא שמיע לי, ויגיד עליו רעו מ"ש שלמה הע"ה בסוף והמת אל תמיתוהו דמורה דקאי על המת ממש, הא כבר ידע שזו אמו ודאית וא"כ והמת קאי לילד מת.

ואשראני אחזה לפי קיצורי לישב הכתובים הוא באופן זה, ונדקדק דשלמה הע"ה אמר גזרו את הילד החי ולא הזכיר המת אמאי האשה אמרה והמת אל תמיתוהו מה שלא נזכר, והפשוט הוא שכיונה לומר דלא מיבעיא דאין לגזור החי כמ"ש שלמה הע"ה אלא גם המת אין לחלקו, אמנם לפי מה ששיערנו יתבאר בס"ד כי הנה שלמה הע"ה באומרו זאת אומרת וכו' כונתו לרמוז דליכא עדים וראיה וכאמור, אבל ציוה להביא חרב ואח"ך גזרו את הילד החי וענין זה סתום, ויש להסתפק ולדון בזה ג' דברים, הא' שיגזרו בחרב הילד החי ולא המת, והשני גזורו לדמים שימכרוהו לילד לעבד ויחלקו הדמים וכמ"ש בש"ס ולפי זה החרב הוא לגזור המת, ועוד בה שלישיה דהחרב אינו לענין זה רק הוא לענין אחר שיש למלך צורך בו וגזורו לדמי דחי לימכר לעבד והמת לכלבים שלהם, אלו השלשה חלוקות יש לדון בהבאת החרב ואמירת גזרו הילד וכו', אבל כשתסתכל יפה אין לפרש דמלך וחכם ימית ילד מישראל ח"ו, וגם לגזור המת דבר שאין לו שחר דאיכא מ"ע כי קבור תקברנו, ועל כרחינו לפרש דחרב הביא לדבר אחר, וגזרו את הילד החי היינו שימכר לעבד ויחלקו הדמים והמת יקברוהו וכל זה הוא דבר פשוט, ומ"מ זאת האשה יען כי נכמרו רחמיה על בנה חששה חשש רחוק שמא גזרו הילד החי בחרב ממש קאמר אף שאין הדעת מקבל זה, ועוד דיש לפרש פירוש נכון בדבריו מ"מ מצד רחמיה אמרה תנו לה הילוד החי ואיני רוצה שיגזרוהו ממש בחרב להמיתו ולא למוכרו עבד, וגם אם כונתו שימכר לעבד והחרב הוא לגזור המת איני רוצה שימכר ויותן לה החי והמת אל תמיתיהו לגוזרו בחרב דאיסור הוא וטעון קבורה, והאחרת אמרה להפך גם לי גם לך לא יהיה, כלומר אם כונתו לחלק החי בחרב ויפסד אני רוצה דאז גם לי גם לך לא יהיה, ואם כונת המלך לדמי, גזורו ונקח החצי בדמיו כל אחת, ומזה דן שהע"ה באמדנא שהיא אמו ואמר תנו לה הילוד החי שהיא אמו והמת אל תמיתוהו, ודאי לא כיונתי אלא גזורו לדמי ולא לגזור המת ועתה אני דן באמדנא שהיא אמו, וזו חכמת שלמה לדבר בתחילה דברי אמת משפט צדק, ובסוף גם כן להפוך הדין מכח שירד בעמקי לבן של בעלי דינים ולפסוק להפך, אבל על כל פנים בתחילה וסוף דובר אמת לפום דינא. ואפשר זה רמזה תורתנו הקדושה אחר שכבר הזהירה ושפטו את העם משפט צדק לא תטה משפט וכו', עוד הזהירה דאף דכונת הדיין לשפוט צדק רק בתחילת הדין רוצה להטעותם כדי להכיר תחבולותם ואפשר שיאמר שקר בתחילה ומתוך כך יתברר האמת, לז"א צדק צדק תרדוף, בין בתחילה שאתה עושה המצאות ללון בעמקה דדינא, בין בסוף, על כל פנים הזהר צדק בתחילה צדק בסוף שיהיו כל דבריך דברי אמת וצדק מעין שלמה הע"ה, וזהו תרדוף לטרוח להבין עומק הדין אך לא יצא מפיך כי אם אמת ובצדק כל אמרי פיך, למען תחיה וירשת את האר"ץ אכולהו קאי שאם הטית את הדין אתה מזעזע העולם, וכמו שאמרו במדרש רבה ריש סדר היום אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין שהוא אחת מג' רגלי עולם למה ששנו חכמים על ג' דברים העולם עומד על הדין ועל האמת ועל השלום, תן דעתך שאם הטית את הדין שאתה מזעזע את העולם שהוא אחד מרגליו עכ"ל.

ויראהשהדברים מגיעין להא דאמרינן בש"ס בריש קדושין מ"ט דתני תנא זמנין דרכים כגון האשה נקנית בג' דרכים בז' דרכים בודקין את הזב וזמנין תני דברים ומאריך ומסיק דכל היכא דאיכא פלוגתא תני דרכים וכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים ופירשה ידוע, אבל ראיתי לראב"ן בספרו דף כ"ה ע"ד שפירש וז"ל, כל היכא דאיכא פלוגתא שחולק כל אחד לעצמו כי הכא דג' דרכים שהאשה נקנית שכל אחד דרך לעצמו שזה קונה בלא זה תני דרכים דג' דרכי קניה הם, כל היכא דליכא פלוגתא שכלן דרך אחד תני דברים כמו על ג' דברים העולם עומד דעל שלשתן עומד ולא על זה בלא זה עכ"ל. ולפי זה נבא לבאר המאמר הנז' דהיה מקום להבין דהא דהעולם עומד במעמד שלשתן הדין והאמת והשלום, ר"ל כל אחד לבדו יכול להעמיד העולם, וז"ש אמר רשב"ג אל תהי מלגלג בדין שתסבור שאם אין אתה עושה הדין אינו מגיע היזק, כי העולם הנה זה עומד על האמת או על השלום שכל א' יסוד עולם אשר כח בו ליסוד ארץ, אל תאמר כן למה ששנו חכמים על ג' דברים העולם עומד וכו', תן דעתך כלומר הבן בחכמה מ"ט תני דברים ולא תני דרכים ובין תבין החילוק דכל היכא דליכא פלוגתא תני דברים כפירוש ראב"ן דזה בלא זה לא סגי, וז"ש תן דעתך להבין שאם הטית את הדין אתה מזעזע העולם שהוא א' מרגליו והא בלא הא לא סגי ומשו"ה תני דברים כפירוש ראב"ן.

ולשוניתהלך באר"ש לרמוז עוד בקראי צדק צדק וכו', במ"ש בגיטין דף ז' ועניתך אפילו עני המתפרנס מן הצדקה יעשה צדקה לא אענך עוד תני רב יוסף שוב אין מראין לו סימני עניות, וז"ש צדק אף שאתה מתפרנס מן הצדקה צדק תעשה צדקה למען תחיה שאין מראין לו עוד סימני עניות, וחי כי עני חשוב כמת, וירשת את הארץ ארץ חיים כי צדקה מצלת מדינה של גהינם, ועוד אפשר לרמוז למ"ש במקום האחר דהאדם יזהר שתהיה הצדקה מממון היתר ולא יהיה בתוכו עושק וגזל, כי הנה אלהינו זה שונא גזל בעולה וציונו הוא יתברך אדם כי יקריב מכם ולא מן הגזל וכן הוא למעשה הצדקה, וכבר כתב בס' חסידים דמי שיש לו חובות אסור לעשות צדקה עד שישלם חובותיו, והן בעון זה גורם שאנו רואין כמה בעלי צדקה שביתם חרב והכל נעשה גפרית ומלח ושממו עליו רבים, וח"ו מהרהרים ואומרים הגמול הזה קיוה העשיר הזה אשר הפליא לעשות צדקה ואיה כל יעודי תורתנו הקדושה ומאמרי רז"ל, והבל יפצה פיהם כי צדיק הוא ה' ויש כמה תירוצים לזה אין כאן מקומם, אבל יש תירוץ פשוט דנכסי העשיר עושר ולא במשפט ויש בו גזל ועושק ואונאה וכיוצא, ועל כן כל צדקותיו לא עלו כהוגן ולא נתקיימו היעודים הטובים, ובזה פירשנו בעניותנו פשט הפסוק בצדקה תכונני רחקי מעושק וכו', וזה רמזה כאן תורתנו הקדושה צדק צדק הצדקה שתעשה תהיה בצדק שלא יהיה בהם תערובות איסור ולזו הצדקה תרדוף למען תחיה בעה"ז וירשת וכו' בעה"ב.

והנהאופן אחד באר"ש ונקדים משז"ל פ"ב דיומא לא משכחת צורבא מרבנן דמורה אלא מלוי ויששכר דמסקי שמעתא אליבא דהלכתא, וכתב הרב יפה תואר פ' ויחי על פסוק חכלילי עינים כמשז"ל דרוב הסנהדרין היו משבט יהודה, דהא דאמרי' דדוקא לוי ויששכר אבל זולתם אינם מכונים לאמת היינו ביחיד אבל כשהם רבים מכונים להלכה ע"ש, ובזה נבין פסוקי הסדר רק נקדים שכתבו המפרשים דאפי' יחיד אם עוסק בתורה ובגמילות חסדים מכוין אל האמת וסמוכות שלה ממ"ש בקמא (דף י"ז ע"א) כל העוסק בתורה וג"ח זוכה לברכות יוסף ויששכר וכו', וז"ש שופטים ושוטרים וכו' לשבטיך מכל השבטים אתה יכול למנות שופטים, וכי תימא דלא מכוונים להלכה כי אם לוי ויששכר, לז"א לא תחוש לזה כי זה דוקא ביחיד אבל הכא שהם רבים ושפטו את העם משפט צדק, ושפטו רבים ודאי הוא משפט צדק דמכונים לאמת כשהם רבים ואם הוא יחיד לא תטה משפט וכו', ובכל אזהרות אלו לא עשה כלום אם הוא משאר שבטים דביחיד אינם מכונים לאמת, אבל התיקון הוא צדק צדק תרדוף כלומר צדקה וג"ח, וזהו צדק צדק הצטדק בצדק כמ"ש אין הצדקה משתלמת אלא לפי ג"ח שבה למען תחיה וכו' ובזה תרויח לכוין אל האמת.

ומצורףלזה נבין פ' (תהלים צ"ט ד') ועז מלך משפט אהב אתה כוננת משרים משפט וצדקה ביעקב אתה עשית, ונקדים מה שכתב הרב מהרש"א באגדתיה שם ביומא שהקשה דהרי דוד המלך אמרו וה' עמו שהלכה כמותו והוא היה מיהודה, ותירץ דמלך שאני דאהניא ליה קמרא לכוין לאמת ע"ש, וז"ש ועז מלך משפט אהב התוקף של המלך החפץ לעשות משפט הוא אתה כוננת משרים דיהיה משבט שיהיה ה' עמו לכוין לאמת, וזהו אתה כוננת משרים מצד היותו מלך, ועוד זאת משפט וצדקה כשהשופט יעסוק במשפט וצדקה אתה עשית שיכוין לאמת בזכות הצדקה, וז"ש משפט וצדקה ביעקב ר"ל במקצת יעקב על דרך שאז"ל ביצחק ולא כל יצחק, והכונה דבקצת שבטים צריך משפט וצדקה ואז אתה עשית לכוין האמת וכוננת משרים, אבל יש מקצת דאינם צריכים לצדקה ובלאו הכי מכונים לאמת והם שבט לוי ושבט יששכר.

וזוהיהבטחה שהבטיח הוא יתברך למלך בסדר היום, והיתה עמו וקרא בו כל ימי חייו למען ילמד ליראה את ה' אלהיו לשמור את כל דברי התורה הזאת ואת החקים האלה לעשותם, הכונה דלהיותו מלך אם ישים אליו לבו ללמוד לא יכשל בהלכה ובודאי ישמור את כל דברי התורה, כל דיקא לא נפל דבר אחד דהמלך אף שהוא משאר שבטים מכוין אל האמת כמ"ש הרב מהרש"א, אמנם להבין דקדוקי הכתובים הללו יראה לדייקם שפיר, אך אמרתי טרם כל אביע אומר להבין תחילת הענין בפרשתו של מלך וזה סדרן של כתובים, כי תבא אל הארץ וכו' ואמרת אשימה עלי מלך וכו' שום תשים עליך מלך אשר יבחר ה' אלהיך בו מקרב אחיך תשים עליך מלך וכו', ויש לדקדק כפל שום תשים ואח"ך תשים עליך. ואפשר לפרש במה שראיתי להרב המאירי זלה"ה בפסקיו כ"י בהוריות פ"ג שחקר למה הקפיד הקב"ה על ששאלו ישראל מלך לשמואל הנביא מאחר שג' מצות נצטוו בכניסתם לארץ והראשונה היא מלך, וניחא לי' להרב ז"ל שהמלכות גזר ה' יתברך שיהיה משבט יהודה, ובאותו פרק עדיין לא היה ראוי למלכות אחד משבט יהודה, ומ"מ נעתר ה' לקולם למנות שאול כמו אפטרופוס, וז"ש ומשחתיו לנגיד ולא למלך ומשום הכי כשחטא שאול נטרד דלא היה אלא ממונה, אבל דוד הע"ה לא עלתה לו, וז"ש רז"ל אלמלא אתה שאול והוא דוד אבדתי כמה דוד מפניו, כלומר שאם אתה ממונה ואפטרופוס כמותו היית נטרד, והאריך הרב בזה. גם כתבו המפרשים שטעם דהמלכות מיהודה משום דהוא אמצעי ואמצעי שלם דבני לאה כי מפקת לוי כי קדוש הוא א"כ יהודה הוא אמצעי, וז"ש מקרב אחיך כלומר אמצעי, עד כאן דבריהם ז"ל, וז"ש כי תבא וכו' ואמרת אשימה עלי מלך וכו', כלומר ואמרת מרצונך ולא מרצון ה', זה גורם שום תשים עליך מלך שתי שימות שהמלך הראשון תכף יעבור ותשים אחר וז"ש שום תשים ב' פעמים, והטעם כי מקרב אחיך שהוא יהודה האמצעי תשים עליך מלך, ואם כה יאמר נא ישראל אשימה עלי מלך ואין זה מן המוכן מיהודה מוכרח למנות לפי שעה שאול הע"ה ואח"כ דוד הע"ה והכל נרמז בתורה שום תשים.

אקומהנא עלי בא"ר הכתובים דאתינן עלייהו לשמור את כל דברי התורה וכו', ואפשר במה שהקשו הראשונים נ"ן פ' כ"ג דסנהדרין בעובדא דשמעון ן' שטח דאמר לינאי המלך עמוד על רגלך, דמצינו דמושיבין הת"ח וכבוד המלך קודם לכבוד הת"ח דמלך שמחל על כבודו אין כבודו מחול, והתוספות תירצו ע"ש. אבל רבינו יונה בחידושיו לסנהדרין כ"י שם תירץ דכבוד המלך הוא לכבוד ישראל, וכשיהיה לאחד מישראל דין עם המלך זהו כבוד ישראל לדונו ולעמוד בדין, והרשב"א בחידושיו לשבועות והר"ן בחידושיו לסנהדרין תירצו לחד שינויא דינאי היה צריך לעמוד והסנהדרין שיושיבוהו לא שהוא ישב מעצמו ומשום הכי העמידו שמעון בן שטח, וז"ש למען ילמד ליראה וכו' לשמור את כל דברי התורה הזאת שהם מצות התורה, ואת החקים האלה דהיינו שתהא אימתו על ישראל ושלא למחול על כבודו וכיוצא דנפקי מקרא דשום תשים עליך לעשותם, והשתא יקשה דהוו תרתי דסתרן שאם אין כבודו מחול איך מעמידין אותו בדין שהוא בכלל מ"ש לשמור את כל דברי התורה, לז"א לבלתי רום לבבו מאחיו רמז תירוץ רבינו יונה שזהו כבוד ישראל לדונו ולהעמידו, וז"ש לבלתי רום לבבו לדעת שכבודו הוא בשביל ישראל ולזה דנין ומעמידין אותו, ולבלתי סור מן המצוה רמז תירוץ הרשב"א והר"ן שהוא מעצמו לא יסור מן המצוה כינאי דישב מעצמו רק הסנהדרין יעשו לו כבוד, וז"ש ולבלתי סור שהוא לא יסור מהמצוה מעצמו אלא יתחיל לעשות כדת והסנהדרין יכבדוהו, וזוהי מצות המלך חפץ בחיים.