פרשת תרומה והספד

מסכת משקין (כ"ה:) כי נח נפשיה דר' זירא פתח עליה ההוא ספדנא ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי נא לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה:

למן היום אשר ברא אלהים אדם בצל"ע לקה והנה אשה לקראתו מצעת לו המית"ה אל תחת גפן ואל תחת תאנה ותסיתהו לשאו"ל היס"ת כפול ליכול מר אילן דמרגג עפייה שפיר ואינביה, ההוא שפיר"א דאתא קמיה שפי"ר דמ"י מחת לצלמיה חבוט רמי שפי"ר גזרת"ו הנה מיתת"ו גז"ר ממיכל"א נגזר מארץ חיים אוכלא דאפרת הוא אפרישיה ולא אקריביה, מצינו חוטא נשכ"ר וכאבו נעכר כי בעד אשה עד ככר כי כוסס כמסוס נוסס אדם הראשון מתרוסס שיתין תיכלי מטי לככא מעשה הור"ג את טב"ח ואת מעכ"ה וחזוי רישיה על משכבי"ה, מן הוא והלאה אלה תולדות אדם בני מיתי נינהו אכתי לא שמיע ולית דידיע ספין ורקיע מתיר אף מפקיע מאי פקיע נגדא צרתא דדא ולא יראה מות אחולי אחיל גביה, שהרי אבות העולם לא עמדו כלהו סלוק לחצר מות ובאו במערות במותב תלתא כחדא וזאת תורת האדם ארח כל ארעא נהוג עלמא כתלת סבי, הנה זאת חקרנוה כן היא מילתא דשוייא אכולי עלמא ניחא דחייל"א בכולל מאיש ואשה עד עולל וצער מתחולל עד שיסתם הגולל מסגי אאצטבי, איכו השתא שאול שאלתא מה לעם כי יבכו במת בנפש עמוד והתבונן מה יתאונן כאשר קונ"ן גבור מתרונן ענן ענ"ן ורושו לעב הנהו עיבי, ואמרי לה כדי ספדו ספדניא ואתנחו סימנא רב"ה קיצי"ה כצעי"ר המשתלח כמו פולח הכמות נבל ימות אבנר מיתה מנוולת פסיד עסקיה הפסד מרובה, הלא טוב אמנה יש תשובה נצחת יאות למבכי כי יעלה הכורת כמו אר"ה בפרדסות שבסטי ללקוט שושנים שקיל הנך דלא מטו אשר למות בצי"ר את ענבי, תוך זמן אמר למהומ"ן חוץ למקומן נימוק"ן עמן אשר טמן כשוד שלמן וצעור"ה נסמן קיימי קצוצ"י כפתורי"ם היוצאים אילני דמלבלבי, רק את המות הזה הספדא יקר"א אבל כבד משמועה רעה נפל פתקא מרקיעא ראיתיה מלקטת כפתור ופרח שוש"ן דעבדא כמאן דהוה צבי, נוטלת מאור עיניו של אדם מר ינוקא לן בעומקה דקה מן הדקה נטיעה של הקדש ונצר משרשיו הן בקדושיו בר רמי ובר רברבי, וייף בגודלו ולו יקום חילו ויט אהל"ו מחריפות"א דנהרא תפיס כי אבן מקיר וכפיס איעק"ר מפרקיה תרעישנו בארבה, ויש"ח אדם לשון של זהורי"ת אדקאי בערבי"ת פתח בשחרית וקרני"ו בין אצבעותיו והיו תוצאותיו על שפ"ת היאור והמכתב מכתב סדרא דכתובי, דקל טב חצב לפני מלכים יתיצב וחסדאין מילוהי מניח רוחן של בריות כי שיח וכי שיג לו ממעונות אריות אספלניתא דכלהו כיבי, לבו פתוח אור זרוח ותנח עליו הרוח שיורד על פי מדותי"ו הן הן גבורותיו עמד וימוד"ד כל מדה טובה כרוה נדיבי, משתכל הוית קילורין דמר שמואל מקטפיה ידיע מרגל"א בפומיה ולית ליה טימי ולו יגה שביב אדם שחביב ונגה לו סביב במקום שמצוין חשובי, כמעט שכב מדבר באופל אדבריה למר שמואל בה שעתא יתרמי שדייה תותי בי סדיא קמטיה ואותביה, אפקוהו מקרירי ועיילוהו בחמימי האי אשצתא צמירתא עד שיחזירנו הקטו"ב עודנו באבו יקטף פתאום בא אידו אתא א"ד וערביה, השומע ישמע פור"ס על שמע מעלה המדומע צ"ר אל משמעת"ו מאפיל בטלתו וערפל חתולתו מפיו לפידים יהלכו כידורי אש זקוקין דנורא ואשם לא תכבה, איכה נהיתה הרעה במקום גילה כן עינינו עומדים צפופי"ם מתי יבא נתעלסה באהבים ותהי להפך אל שמועה כי באה נפל נהורא ושמואל שוב"ב אתבר חצביה, שדיא נשיב בטש לשרגא רוח זלעפות בבשיל וכלפות פקע בלילא נפל טולא שף מדוכתיה מפר"ץ קאתי פרוץ מרובה, ושבה והיתה לבער רשפי אש בוערי"ם בעם ואושי"א יחיטו אש נשקה אכלא ומדקא הקריבה חימ"ה עזה ורפו בל ידים וזרועם לא הושיעה דינא הוא דמעכבי, כי שם בלל ראש וחלל והוא מחולל העצמות והאלל פרט וכלל קפסיק שדר"א ומשבר צלעי"ם גובי גובי, כל כי האי רתחא מן יציב לא איתי אנש בקל עציב ונשי דשכנציב יודעי נהי גם כי יתנ"ו עורר לויתן אכתי פשו מספחות של קני"ם שתין אכלבי אוי לי מצערו של צדיק אריא דבי עילאי שאגה לו כלביא בני בני אנה פנה דודי אדם מוע"ד בעדי עדים דכילין ליה בקבא רבא תרי רובי, לבי למו אב ישאג אבוה דשמואל צוח כולי יומא חזו דאתאי והוא לבדו בבתי בראי איפוך אנא יתן מותי ושכבתי עם אבותי וקמת ועלית בהדי תרגימנא דסבי, גם האיש מרדכי גדי"ל כלילא מר צורח בית מרזח זיווהי שנוהי מימר אמר דעתן עלן ההוא גברא כי מיית בהקדש"י בך ואלו השתא אזילנא בתר איפכא ההקד"ש הקדשת"י לשמך ולזכרך למה לי חיים סוי לבא פרח רוחא וכדי רים לבביה, צר לי לאם יושבת שפי"ר יושבת שאנ"ן הפוכה כמו רגע יושבת מרו"ת מאה פעיות פעיתא היא דא ותרד העינ"ה מבכי נהרות תלת מאה גרבי, ויד כל העם באחרונה משרת את השער תלש"א אזל"א גרי"ש שער"א דגופא כי ימרט מרטא דביני אטמי לחי העומד וגם את הזקן מחזיק ריקן אזל גרביה, אף אנן נמי מהכא מתנינ"ן כלהו תנוי"י מצלי אצלוי"י מהפד במזייה אשא דגרמיה וביער עליה משכיה אליתיה ותרביה, אדמוקדאי יקיד שמעתי ותרגז בטני שר"ף מעופף מעוף צוק"א על גבי צוקא אל הלקח ארון האלקים אוי נא לה אמרה רקת מר יבכיון עד דאשתפוך מרזבי, ועד אחרן שמועות יבהלו שני קטובי"ם צדיק כתמר כגובה הרזי"ם משה שפיר ומשנה קצף דקרו ליה וענו דניאל בארץ לא להם אחד בארץ ואחד בחוצה לארץ אתגבא"ה אתגב"י, בשלשתן לקה כל השומע ואנא בריה קלה כי מששתי כל כלי סיכי זירי ומזורי אוכלא דקצירי וחצינא דנגרי ויהי הם מריקים גם לשוני איעכול ניביה, ואני תפלתי והיתה נפש אדני אליהו בצרור החיים יעמד משה ושמואל ודניאל דנא האי דישנ"א חוצב להבות הוה משדרא שביבי, וזרעם לברכה וברוך בפרט היל"ד אהבים יתגדל ויתקדש אילנא רבא יתעבד כרכא דכלא ביה.

הלאמראש מקדמי ארש יתן אומר המבצרות מן המצר כי קצר הא דבצר עסק התורה דהוה עסיק האי צורבא מדרבנן ומחדש בטובו חידושי תורה ויוצא פרח ויצץ ציץ ציצים ופרחים לתורה ואמרו בזהר (שלח דף קנ"ט) כל מאן דאשתדל באוריתא כאלו מקריב כל הקרבנות דעלמא וזה צע"ר השמים חסרו של אדם העוסק בתורה ומחדש תמיד וכבר אמרו רז"ל (בר"ר פ' צ"א) ת"ח שמת אין לנו תמורתו. וזה פשט מ"ש במגילה (דף כ"ח) ר"ל אספדיה לההוא צורבא מרבנן דהוה שכיח בארעא דישראל דתני הלכתא בכ"ד שורתא אמר ווי דחסרא לה לארעא דישראל גברא רבא. וידוע מ"ש רש"י בתעניות (דף ד') דצורבא מרבנן הוא בחור וזקן לא קרי ליה צורבא מרבנן, וזה כוונת ר' לקיש דאספדיה להאי צורבא מרבנן שהיה בחור דעיקר ההספד הוא על שהיה גברא רבא ות"ח שמת אין לנו תמורתו שבחידושיו בתורה הוא מקריב קרבנות ור"ל למד דעת כי אף כי סלוקן של בחורים זו היא שקשה, עיקר ההספד יהיה על חלק ה' שכביכול נאבדו חידושיו דאחשבינהו רחמנא כקרבנות וחדל להיות קרבנות אלו ויאות למספד בצע"ר הגבוה כביכול.

ואולםעדיין אינו מתישב דזה ההספד אינו כל כך חכמה שיקבע בתלמוד ובשם ר"ל שהיה בר פלוגתיה דר' יוחנן וגדול בתורה והני מילי אפילו נשי דידן אמרי הכי, ובודאי דר"ל בחכמה יסד אר"ש והיינו דמייתי ליה בתלמוד ללמד דעת.

ואפשרלפרש בהקדים מאז"ל בקהלת רבתי בפ' (קהלת ז׳:א׳) טוב שם משמן טוב וז"ל, כתוב אחד אומר (ש"א כ"ה) וימת שמואל וכתוב א' אומר (שם כ"ח) ושמואל מת אמר רב אסי ושמואל מת מיתה ודאי וימת שמואל אין הדברים אמורים אלא לענין נבל שנאמר וימת שמואל ואיש במעון ארשב"נ הכל צווחין ספדין וטפחין על מיתת הצדיק וזה הרשע עושה לו מרזיחין עכ"ל. ולכאורה קשה אומרו ושמואל מת מיתה ודאי מה הלשון אומרת ודאי, ואם רצונו שנכתב פעם אחד לענין נבל לא הו"ל למימר כי האי לישנא. ותו דעדיין צריכין אנו למודע"י דלא לכתוב אלא וימת שמואל לחוד ומסמיכות ואיש במעון יודעים אנו חרפת נב"ל שהיה עוסק במרזיחין. אמנם אפשר לפרש בהקדים מ"ש הרב פני שלמה דרוש כ"ז משם גדול הרמ"ע בעשרה מאמרות דכל מת דלא נספד כהלכה חוזר לבא בגלגול כדי שיספידוהו כראוי, וז"ש בשבת (דף קכ"ג) אחים לי בהספדאי דהתם קאימנא כלומר ולא אצטרך לבא בגלגול. עוד כתב הרב הנז' בדרוש כ"א ששמע מחכמי האמת דכל שעתיד לבא בגלגול בעולם הזה נשארים ניצוצי נשמתו עם הגוף בקבר, וכל שאינו עתיד לבא עוד נפשו צרורה בצרור החיים, וזה כונת מאמרם ז"ל (ספרי פ' פנחס) כל זמן שאדם בחיים נפשו פקודה ביד קונו מת נפשו נתונה באוצר שנאמר והיתה נפש אדוני צרורה, והרצון בזה כל זמן שאדם בחיים כלומר שכבר מת אלא שניצוצי נשמתו נמצאים בין החיים אז נפשו פקודה ביד קונו להחזירה עוד על ידי גלגול, מת ר"ל שאין עתיד עוד לבא בעולם הזה אז נתונה באוצר עכ"ד. וידוע דשמואל הנביא שכיב אדזוטר, והשתא נבל סבר כיון דמת בקצרות שנים מוכרח לבא בגלגול בלאו הכי ונמצא שאין אני מפסידו במה שאינו מספידו שיצטרך לבא בגלגול דחסריה ליה הספד דבלאו הכי מוכרח לבא בגלגול, וכמ"ש הרב קול יעקב דרוש כ"ד סוף דף ע"ד, אמנם טח מראות עיניו דגברא כשמואל דשקול כמשה ואהרן במספר שנים אשר חי תיקן שלימות נשמתו והיתה נפשו צרורה בצרור החיים, ומ"ש הרב האר"י זצ"ל על ראב"ע שאמר הרי אני כבן ע' שנה יש לישב ולא עת האסף, ועפ"ז נבא לביאור המאמר הנז' דהא דקאמר כתוב א' אומר וימת שמואל וכתוב אחד אומר ושמואל מת תרתי קשיא ליה, חדא דבא בכפלו"ן דכיון דכבר כתיב וימת שמואל הא תו למה לי דלימא ושמואל מת. ותו שינוי הלשון דחד קרא כתיב וימת וחד קרא כתיב ושמואל מת. על כן בא דברו של רב אסי ההוא אמר ושמואל מת מיתה ודאי, כלומר דלהכי שינה הכתוב ואמר ושמואל מת להורות דאף דשכיב אדזוטר מת מיתה ודאי כלומר שלא יצטרך לבא בגלגול ואין צריך לישאר ניצוצי נשמתו בקבר לחזור לבא בגלגול, וכמשז"ל מת נפשו נתונה באוצר דהכונה מת לגמרי שלא יצטרך לגלגול כאמור, וזהו שאמר ושמואל מת מיתה ודאי דכבר השלים חקו, והיינו דאמר קרא ושמואל מת ויספדו לו כל ישראל דכיון דשמואל מת לגמרי ולא יצטרך להתגלגל ספד"ו הסופדי"ם כדי שלא יצטרך ח"ו להתגלגל מצד שלא נספד כיון דמצד עצמו ותיקון שלימותו שלם הוא, ומה שאמר וימת שמואל אין הדברים אמורים אלא לענין נבל שהכל היו סופדים אותו והוא מסיבה שהבין שלא מת שמואל לגמרי אלא צריך להתגלגל לפי שמת בקוצר שנים לזה לא עסק בהספד, וז"ש וימת שמואל ויקבצו כל ישראל ויספדו לו וכו' ואיש במעון וכו' דנבל היה סובר וימת שמואל אך לא מת לגמרי ולזה נתעצל בהספדו, ולהכי אהדריה קרא ושמואל מת ללמדנו כי נבל הוא ונבלה עמו וח"ו דלא השלים חקו אלא ושמואל מת מיתה ודאי כמדובר.

ולפיהקדמת הרב עשרה מאמרות הנז' אפשר לומר לפי פשוטו דבתחלה כאשר נסתלק שמואל הנביא כתיב וימת שמואל ולא כתיב ושמואל מת להורות דעדיין היה בספק דאם ח"ו לא יספידוהו הנה צריך לבא ח"ו בגלגול שיספידוהו ולזה כתיב בתחילה וימת שמואל, ואחר שנתקבצו ישראל וספדוהו כי לו שלם גם לענין ההספד כתיב אח"כ ושמואל מת לגמרי ואין צריך לשום גלגול והטעם משום ויספדו כל ישראל, ולהורות ענין זה כתיב ברישא וימת ואח"כ כתב ושמואל מת מורה ובא הקדמת הרב הרמ"ע הנז' כי ההספד עיקר גדול, ואפשר דזה היתה כונת אומרם ז"ל ר"ל אספדיה לההוא צורבא מרבנן כלומר שמת בבחרותו כמדובר והיה מקום לומר דאין צורך להספידו דמאחר שנסתלק עודנו באבו ודאי יצטרך להתגלגל, וא"כ בטל טעם ההספד שהוא כדי שלא יצטרך להתגלגל כיון דבלאו הכי מגלגל"ו תנן, אמטו להכי רבותא אשמועינן ר"ל דכיון דהוא גברא רבא אפשר דהשלים חקו וכמ"ש (ירושלמי ברכות פ"ב ה"ח) יגע ר' בון וכו', ולהכי אספדיה להורות דגם בו שמת בחור צריך להספידו דכבר השלים מנת חלקו וכה אחים בהספדיה ווי לארעא דישראל דחסרא גברא רבא, וכיון דהיה גברא רבא אין לנו להתעצל בהספדו דאפשר דשלימא עבידתיה וחסריה ההספד כאמור.

א"נאפשר במ"ש בב"ר (פ' ל"ז) וימצאו בקעה בארץ שנער ששריה מתים כשהם נערים ופירש"י שריה תלמידי חכמים, ולפ"ז נמצא דאם בבבל שם ינוחו ויאספו אל עמם ת"ח בבחרותם, מה יתאונן אדם וכך היא המדה הכי קרא שמה שנער דשריה שהם ת"ח מתים כשהם נערים, ברם זו רעה חולה אם בארץ צבי ח"ו הימות גבר יאי"ר וחכים יתקרי בקוצר שנים על דא ודאי ספדו ספדניא דמשפט הארץ ארכא בחיין כמש"ה (דברים י״א:כ״א) למען ירבו ימיכם על האדמה, וזו אפשר היתה כונת ר"ל בקש לעוררן לעם כי יבכו ההוא אמר בהספדו על צורבא מרבנן שמת בחור כנז' ווי לארעא דשראל דייקא אשר לפנים בישראל היא הנותנת אורך ימים ועתה לא כן דחסרא לה גברא רבה בקוצר שנים על זה ידוו הדווים להיותה ארעא דישראל, כי אם היה בבבל לא אכפת לן דדא נדוניא דמנעלת לה אבל בארץ ישראל יש להתאונן ולהספיד על צורבא מרבנן בחור.

ובזהאפשר לפרש מאמר פתוח דאספדוה לר' זירא ארץ שנער וכו', כי הדברים צריכים ביאור כי לפי פשטן ליכא בהו מילתא חדתא אשר יובאו בתלמוד דברי הכפדן הזה ומאי קמ"ל, אבל על פי הקדמתנו יובנו ונקדם עוד מ"ש המפרשים בהני בי תרי מאמרי רז"ל, דאמור רז"ל (קידושין ע"ב:) וזרח השמש ובא השמש עד שלא שקעה שמשו של צדיק זה אור זרו"ח לצדיק אחר, ואז"ל (בר"ר פ' צ"א) ת"ח שמת אין לנו תמורתו, ונראין הדברים סתר"י נינהו. ורוח חכמים נוחה כי האף אמנם זרחה השמש של צדיק אחר, אבל יתכן כי כאשר נסתלק הצדיק הראשון יום הולדו של שני וכמשז"ל (קידושין שם) יום שמת פ' נולד פ' וימים שבנתים עד אשר יגדל השני הרי חסר לפנינו, או אפשר כי הצדיק אבד בעיר אחת ובא רעהו מזרי"ח זר"ח בעיר אחרת, וז"ש ת"ח שמת אין לנ"ו דייקא, דאפשר שיולד במקום אחר תמורת"ו ואף שיהיה בעיר אינו תמורתו בא בימים כמוהו כי עתה ילד יולד לנו ועד אשר יגדל הוליד את חסרו"ן עכ"ד. ובזה נבא אל הביאור דר' זירא דשמים לו זכ"ו לבא אל הארץ ודאי ניצול מגזרת שנער שימותו שריה נערים וארכא בחיין יהיבת ליה, וז"ש ארץ שנער הרה וילדה כי לא תוסיף תת כחה להאריך ימים וכח ה"ן ללידה דווקא אך מתים בקוצר שנים, אמנם ארץ צבי גדלה שעשועיה של שנער כמו שפי' רש"י במגילה (ו'.) כלומר דארץ צבי גדילי"ם תעשה לה אף לת"ח שנולדו בבבל כי בבואם לארץ פלטי להו מגזרת שנער, ובודאי דר' זירא השלים שנותיו. אוי נא לה אמרה רקת כלומר רקת דווקא תחיל תזעק בחבליה לאפוקי שנער שאין לה להתאונן דאדרבא אם היה נשאר בה היה מת בקוצר שנים, ושמחה היא לה שיצא ר' זירא מתוכה שניצול מהגזרה דשריה מתים נערים, אמנם רקת יש לה להתאונן דחסרא לה גברא רבה ולא מצד שמת לפני זמנו רק בכה תבכה על יציאת צדיק ממנה, ואף כי יזרח שמש צדיק אחר מ"מ איכא תרי רעותות האמורות, וז"ש אוי נ"א עתה למאי דביני ביני עד אשר יגדל הצדיק בקרבה. ועוד אוי ל"ה דייקא כי שמא אם זרחה השמש יהיה במקום אחר ולא ברקת, ושתים הנה קוראותיה נ"א ל"ה כאמור.

א"נאפשר בהקדים מאי דפירש הרב בינה לעתים במשז"ל (ב"ב צ"א.) אותו היום שמת אברהם אבינו עמדו כל גדולי הדור ואמרו אוי לעולם וכו', אשר יש צדיקים שאינו מגיע היכר חסרון עד זמן הרבה בהגיע תור דבר המתיחס אליהם, אבל יש מהם גדולי הדור הסוככים בכנפיהם אל עירם ואל שער מקומם ותחת כנפיהם יחסיון ומיד בהעדרם יורגש בחסרונם, וז"ש אותו היום שמת אברהם אבינו תכף בו ביום הכירו בחסרונו והן נותנין אוני"ן תאניה ואניה אוי לעולם וכו'. עוד נקדים אשר שמענו משם התייר הגדול מהר"א מונסון כי השראת שכינה למטה בארץ היא צורך גדול לעבודת ה' וליראתו, כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל והיא יראה לחטוא לעיני השכינה ואף דאיהו לא חזי נשמתיה חזי, כל קבל דנא כחול השפע וריבוי הקדושה בהשראת השכינה כלה גרש יגרש הסט"א, והן זה מן המוכן לעבוד עבודה, ואפס קצה הקדמה זו הזכירה מהר"ש פרימו ברמזיו פ' וילך.

ואחשבהלדעת כי זה טעם נכון למשז"ל חכם שמת אין לנו תמורתו, כי הן בעודנו חי החכם בחכמתו בעסק תורתו ומצותיו הנה הוא מרכבה לשכינה ומשם יצא שפע רב לכל העם אשר בשער ותועלת גדול לשמור משמרת הטהרה ושלא לחטוא ולהוסיף בקדושה מסיבת השראת שכינה על ראש צדיק, וז"ש חכם שמת אין לנו תמורתו לנו דייקא, בשגם לא אלמן ישראל ושכיחי רבנן מ"מ חלק החכם שמת בהשראת שכינה חסורי מחסרא. ועל פי הקדמות אלה אפשר שזה כיון ההוא ספדנא על ר' זירא כי בודאי בהסתלקו ברב גודלו הנה מהרה הכר יכירנו לאחרים חסרון גדול, ונוסף עוד הן נגרע התועלת הנפשיי הנוגע אלינו כי צדיק יסוד עולם מרכבה אל השכינה, ומשם צוה ה' את הברכה לכל עדת ישראל להרחקת הנזק לכל עון ולכל חטאת והקרבת ישע תוספת הקדושה, והוא הדבר אשר דיבר אוי נ"א לה אמרה רקת נא דייקא, כי עתה ממש הוכר חסרונו, ונתן טעם כי אבדה כלי חמדתה וידוע דחמדת ימים הוא כינוי למלכות, ואפשר שז"ש כי אבדה רקת כלי חמדתה, כלי מחזיק ברכה היא השכינה, חמדתה שהוא היה ר' זירא כלי שבה החמדה הצדיק אבד.

ועפ"זאפשר שיובן כתוב הדר הוא בשמואל (סי' ב') והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' גם עם אנשים, אשר הדקדוק בו מורגש שכבר אמר וטוב ומסתמא הוא בעיני אלהים ואדם ואמאי אצטריך לומר גם עם ה' גם עם אנשים. ועוד יש קצת דקדוקים ויובנו מתוך הביאור בס"ד. והן קדם נבא העי"ר על מאמרם ז"ל בברכות (דף ל"א) אל הנער הזה התפללתי אמר ר' אלעזר שמואל מורה הלכה בפני רבו היה שנאמר וישחטו את הפר ויביאו את הנער אל עלי משום דוישחטו את הפר הביאו את הנער אל עלי אלא א"ל עלי קראו כהן דליתי ולשחוט חזנהו שמואל דהוו מהדרי בתר כהן למשחט א"ל למה לכו לאהדורי בתר כהן למשחט שחיטה בזר כשרה אייתוהו לקמי דעלי א"ל מנא לך הא א"ל מי כתיב ושחט הכהן את בן הבקר אלא ושחט את בן הבקר והדר והקריבו הכהנים כתיב מקבלה ואילך מצות כהונה מכאן לשחיטה שכשרה בזר א"ל מימר שפיר קאמרת מיהו מורה הלכה בפני רבך את וכל המורה הלכה בפני רבו חייב מיתה אתייא חנה וצווחה קמיה אני האשה הנצבת עמך בזה א"ל שבקיה ליה דאענשיה ובעינא רחמי ויהיב לך רבה מיניה א"ל אל הנער הזה התפללתי. והקשה מהרש"א בחידושי אגדות דקטן בן שתי שנים הוה ואינו בר עונשים, ותירץ דבדיני שמים היה רוצה לענשו וכו' ע"ש. ולא נתקררה דעתי דגם בדיני שמים לא ענשי פחות מבן עשרים. עוד הקשה מהרח"א בישרש יעקב דקי"ל דכל דבר הכתוב בפוסקים אין בו משום מורה הוראה והכא זה מפורש בתורה ואסיק בצ"ע. תו א"ל עלי הכהן גדול הדור איך נעלם ממנו דין זה דשחיטה כשרה בזר. ותו לדקדק לשון מימר שפיר קאמרת. ותו אומרו מיהו מורה הלכה דמשמע לכאורה דהם תרתי דסתרן מה שהוא מורה הלכה למאי דשפיר קאמר. ותו למה הצריך לומר וכל המורה וכו' הו"ל למימר מורה וכו' את ונתחייבת מיתה. ותו יש להבין מאי צווחה חנה אל הנער הזה התפללתי, ומה תשובה זו למה שהוא חייב מיתה.

ואפשרלישב בהקדים מ"ש בחגיגה (דף ט"ז ע"ב) דבר אל בני ישראל וסמך בני ישראל סומכין ואין בנות ישראל סומכות ר' יוסי ור' שמעון אומרים בנות ישראל סומכות רשות, וכתבו התוס' שם וז"ל דבר אל בני ישראל וסמך אבל בשחיטה ליכא למעט נשים מהאי טעמא אע"ג דסמיך טפי להקרבה דהא בזבחים (דף ל"ב) מרבינן נשים לשחיטה וכו' ע"ש. ויש לנו בעניותנו אריכות דברים בדברי התוס' הנז', ומש"כ בדוכתי אחריני דסריך וסביך בזה ואתה אקצר ואעלה לפרש מאמרנו, ונקדים מ"ש בכתובות דף (ס' ע"ב) אריסא דאביי אתא לקמיה דאביי א"ל מהו ליארס בי"ב חדש א"ל וכו' ואמר מר עוקבא לי התיר ר' חנינא לשאת אחר ט"ו חדש כ"ש דאת ליארס כי אתא לקמיה דרב יוסף א"ל רב ושמואל דאמרי תרוייהו צריכא להמתין כ"ד חדש וכו' רהט בתריה תלתא פרסי וכו' אמר אביי האי מילתא דאמור רבנן אפי' ביעתא בכותחא לא לישרי איניש במקום רביה לא משום דמחזי כאפקרותא אלא דלא מסתייעא מילתא למימרא דהא אנא הוה גמירנא לה להא דרב ושמואל ואפי' הכי לא מסתייעא לי מילתא למימר, וכתבו התוס' דנפקא מינה אפי' היכא דרביה מחיל דשרי לא מסתייעא מילתא. וכבר ידוע מ"ש התוספות במאמרינו דאף דשמואל לא היה תלמידו עדיין מ"מ גדול הדור היה ובא ללמוד לפניו, וכתב הרב תרומת הדשן סי' קל"ח דתרי שינויי נינהו, גם דרשות רז"ל ידועות שדרשו שם בגמרא בתשובת חנה לעלי דחשבה לשכורה לא אדוני אשה קשת רוח אנכי וכו', לא אדון אתה בדבר הזה ולאו איכא שכינה ורוח הקדש גבך וכו', גם אמרו זרע אנשים לא חכם ולא טפש, ובאגדה (מדרש שמואל) אמרו ואלהי ישראל יתן את שלתך אמר לה הבן הזה שאת עתידה להעמיד הרבה שלל עתיד לשלול בתורה. ומעתה נבא להבין המאמר כפי עניותנו וכבר הרב פנים מאירות פי' לפי דרכו ע"ש. ובטרם כל נדקדק דקדוק אחר דלפי הנראה דהלכה היתה רווחת בזמן ההוא דכהן שוחט אמאי הוצרך עלי לומר להם בפעם ההוא לקרא כהן והלא כך היו עושים תדיר ומאי בעי האידנא לצוות לזה. אבל אפשר לישב זה ולישב כל הדקדוקים הנתנים למעלה, כי הנה הכא היה קרבן חנה כדכתיב ותעלהו עמה כאשר גמלתו בפרים ג' וכו', ופירשו המפרשים דוישחטו הפר הוא אחד מהז' הנז' כמ"ש הרב כלי יקר, ואף דמאגדת שמואל לא משמע כן ע"ש, ואפשר דגם עלי ידע שפיר דשחיטה כשרה בזר אלא דהוה סבירא ליה דדרשינן בני ישראל שוחטין ואין בנות ישראל שוחטות דיש מקום לדרוש דרשה זו, אלא שהתוס' מתרצי לדידן לקושטא דמילתא, אבל מבואר הוא דיש צד למעוטינהו משחיטה דומיא דסמיכה דדרשינן אין בנות ישראל סומכות וכר' יהודה דאין סומכות כלל וסבר כדעת הריטב"א (בחידושי קידושין דף ל"ו) שכתב דמאי דאצטריך למעוטי סמיכה אף שהיא מצות עשה שהזמן גרמא היינו משום דלא תימא דהאי כללא דפטורות היינו במצוות שהם חובה לגמרי וכו' וע"ש, ולפ"ז אף דלא כתיב ושחט הכהן וילפינן דשחיטה כשרה בזר ומדכתיב והקריבו וכו' מ"מ אפשר לקיים שתיהן דקרא אתא להכשר זרים ומיעוטא לפסול נשים וכמו שהקשינו במקומו על תירוץ התוס' דחגיגה, והנה כי כן סבר עלי דבקרבן נשים כיון דהם פסולות לשחוט מוקמינן שחיטת קרבנם לכהנים וכמ"ש הרב פנים מאירות לפי דרכו, ולכן אף דתמיד לא קפדי אכהן דזרים היו שוחטין, השתא דהוא קרבן חנה דסבר דנשים פסולות לשחיטה אמר עלי קראו כהן ליתי ולשחוט דקרבן זה אשתני משום דהוא קרבן נשים, ושמואל סבר דנשים סומכות רשות ובכל כחן וא"כ כי נמי דרשת בני ישראל אשחיטה שוחטות רשות כמש"ל, ונמצא שקול ישקל קרבן זה כהלכת גוברין דזרים שוחטין, והיינו דקאמר למה לכו לאהדורי בתר כהן שחיטה בזר כשרה לעולם ומה נשתנה קרבן זה, ואייתוהו לעלי וא"ל מנא לך הא מכלל דאיכא אחריתי כלומר גם לי לבב כמוך דשחיטה בזר כשרה אבל מה שאמרתי עתה להצריך היינו משום דהוא קרבן נשים, א"ל מי כתיב ושחט כהן וכו' כלומר אף לשיטתך דנשים אין סומכות כלל ודרשינן מיעוטא נמי אשחיטה, מ"מ מאחר דהכתוב מכשיר שחיטת זר מאן פלג לך דבקרבן נשים לא מצי זר לשחוט, וזה שאמר לו מכאן ששחיטה כשרה בזר כלומר סתם שחיטה ומי עשה פשר דבר להצריך כהן בקרבן נשים, אפילו לדברך דייך לפסול נשים אבל לא להצריך כהן בקרבנן.

ונמצאלפי זה דשמואל הורה הוראות חדשות מעתה, חדא דרמז להם דהוא סובר דנשים סומכות רשות ובכל כחן, ורמז זה במאי דקאמר למה לכו לאהדורי בתר כהן למשחט דהו"ל למימר בקצרה למה אהדריתו בתר כהן, אבל כיון לומר למה לכו לאהדורי, כלומר אף לפי שיטתכם דנשים אין סומכות ומיעוט קאי נמי אשחיטה, מ"מ למה לכו אף לפי סברתכם לאהדורי בתר כהן, וגילה בזה דהוא לא כן ידמה אלא דנשים סומכות בכל כחן רשות ולפי זה ודאי שוחטות, אלא אפילו לסברתכם למה לכ"ו לאהדורי בתר כהן והן לו יהי דנשים פסולות לשחיטה מ"מ שחיטה כשרה בזר אף בקרבן נשים וזה א"ל לעלי כאמור. והשיבו עלי מימר שפיר קאמרת כלומר שתי אמירות אמרת ואינהו משפירי, חדא דרמזת דסבירא לך דנשים סומכות רשות, וזאת שנית דאף לדידי דאין סומכות ופסולות לשחיטה שחיטת זר מהני בקרבנן, וזהו הכפל מימר שפיר קאמרת. וכי תימא מאחר שאני מורה כי כונת להלכה מינה דאין דינך מורה הלכה בפני רבו דכך היא המדה דמורה הלכה בפני רבו לא מסתייעא מילתא, ואתה לא כן גברא דמאריה סייעיה ושפיר קאמרת. ותו דמעיקרא יש לאומר שיאמר דאין אתה מורה הלכה בפני רבו כי עדיין לא למדת לפני. ולדחות שתים זו אמר לו מיהו מורה הלכה בפני רבך את, כלומר אף שלא למדת לפני ואף דאסתייעא לך מילתא דמזה היה נראה שאין אתה מורה הלכה, לא היא אלא מיהו מורה הלכה בפני רבך את דכיון שבאת ללמוד חשיב מורה הלכה כמ"ש התוס', והיינו דאסתייעא לך כיון דעדיין לא למדת לפני, וההיא דאמרינן דלא מסתייעא היינו בתלמיד שלמד כבר אבל אתה שלא למדת מסתייעא מיהו מורה הלכה בפני רבו את כיון שבאת ללמוד וכל המורה הלכה וכו', וכל דייקא, בין למד בין בא ללמוד חייב מיתה, וכל זה כמונח דשמואל העמיק הרחיב לידע כל הסברות וחילוקים הללו, לזה אתייא חנה וצווחה קמיה בי אדוני חי נפשך אדוני אני האשה הנצבת עמך בזה להתפלל אל ה', ונראה מהש"ס שהדברים הללו אמרם לו מקודם לבד ואחר דאמר לה שבקיה דאענשיה א"ל אל הנער וכו', ויש להבין מאי קאמר בזה אני האשה וכו' ומה רצת ללמד ולרמוז. ואפשר דהן הן הדברים כגחלי אש כלומר בי אדוני אל תסמוך על דעתך לדון את בני לכף חובה בפשיטות, ראה תראה אני האשה וכו' להתפלל ואתה לא כונת יפה בו בפרק וחשבת שאני שכורה וכבר אמרתי לך לא אדון אתה ואין שכינה ורוח הקדש גבך, ולזה אמרה לו אדוני אני האשה וכו' להתפלל אל ה', כלומר הרי באותו פעם נלכדת שלא כיונת יפה וגם עתה לא צדקת בעיונך. וא"ל עלי שבקיה לי דאענשיה על דרך ימות זכאי וכו', לזה א"ל אל הנער הזה התפללתי כלומר אני התפללתי שלא יהיה חכם, וכפי סברתך זה למעלה מחכם כי ר"ב הוא שהעמיק הרחיב בכל הדברים והורה הוראות והכריע, ואתה סובר דנתקיימה תפלתך שאמרת יתן ה' את שלתך הרבה שלל לשלול בתורה ולפי זה הבנת שכבר הוא גברא רבה וכמו שאמרת ויהיב לך רבה מיניה מכלל דהא הוא רבה והיינו שתסבור שנתקיימה תפלתך, ולא כן הדבר אלא אל הנער הזה התפללתי שלא יהיה חכם ויתן לי את שאלתי אשר שאלתי מעמו בן לא חכם, ומאחר דנפשי יודעת בנבואה כי נתקיימה שאלתי ולא תפלתך א"כ טועה אתה בענין, ושמואל אמר דברים כפשטן דלא כתיב כהן ומקבלה ואילך מצות כהונה דהוא דבר הכתוב בתורה ואין זו הוראה, כי לא ידע סברתיך והוראותיך דנשים אין סומכות כלל ואין שוחטות ובקרבן נשים בעי כהן ועל זה דיבר, לא כי אלא דבריו פשוטות ולא בחכמה כאשר דימית, וא"כ פטיר ועטיר דאין זה מורה הלכה כי כל הכתוב פשיט"י דספר"א אין בו משום מורה הוראה.

א"נאפשר לומר ונדייק אומרם ז"ל חזינהו דהוו מהדרי בתר כהן, ונקדים מ"ש הרב טורי זהב בא"ח סי' תקפ"ח ובי"ד סי' קי"ז דאין כח ביד חכמים לאסור דבר שפירשה התורה בפי' להתר, והרב חוות יאיר סי' קע"ב השיג עליו דהא כתיב לנכרי תשיך ולדעת הרמב"ם היא מצות עשה ועם כל זה אסרוהו רבנן שמא ילמד ממעשיו, והרב ראשון לציון דף ע"ב סבר כט"ז ונתקשה מזה ופריק דכיון דהתירו כדי חייו אפי' לשאינו חבר הא מתקיים בזה קרא דקא שרי רבית הגוי ומתקיים נמי בכל גוונא בחבר דשרי טפי מכדי חייו וכו' ע"ש, וכן תירץ הרב דברי יוסף בשו"ת סי' ע"ח דכונת הט"ז דאין כח לחכמים דבר שמפורש בתורה לאוסרו מכל וכל, ועוד הוסיף הרב דברי יוסף שם להביא ראיה לדבריו ממ"ש במציעא (דף פ"ח) מפני מה חרבו חניות של בית הנו ג' שנים קודם ירושלים מפני שהעמידו דבריהם על דברי תורה, שהיו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר תבואת זרעך ולא לוקח, ופי' רש"י כלומר מה שאסור מדברי חכמים מצאו לו היתר מן התורה, וק' דכל מה שאסור מדברי חכמים הוא מותר מן התורה ואיך אפשר להקל באיסור דרבנן מפני שמצאו לו התר מן התורה, אבל לפי הט"ז אתי שפיר דכיון שאין כח ביד חכמים לאסור דבר שמפורש התירו בתורה לכן לא רצו לקבל גזרת חכמינו ז"ל כיון שמצאו התר מן התורה, אמנם טעו בזה כי ההתר שמצאו לו מן התורה לא הוי מפורש בהדיא כההיא דכתיב בנבילה או מכור לנכרי וכן בחלב יעשה לכל מלאכה, אלא מכח דיוקא היו אומרים עשר תעשר ואכלת ולא מוכר וזה לא מקרי מפורש בתורה אלא דרשה, ולכך נענשו שלא קיימו גזרת חכמים כי בכיוצא בזה יש להם כח לגזור ולהחמיר עכ"ל הרב דברי יוסף. ובספר יד מלאכי כלל רצ"ה כתב שהקשו על הרב ט"ז מדם טוהר שמצינו מפורש בתורה ומותר לבעול על דם טוהר ועם כל זה אסרוהו כמבואר בי"ד סי' קצ"ד, ותירצו דמה שאסרו לבעול על דם טוהר אינו אלא משום מנהג בעלמא עכ"ד. והנה כתבו התוס' בכתובות (דף כ"ד) וקידושין (ע"ו) דשחיטה והפשט וניתוח הכשרים לזרים לא היו מניחין לעשותם אלא כהנים המיוחסין המשיאין לכהונה. והשתא אפשר דגם עלי כבר ידע ודאי דין זה שהשחיטה כשרה בזר, אלא כי הוא אמר קראו כהן דהיה רוצה לעשות סלסול ומעלה דלא ישחטו אלא כהנים וכמו שנהגו אח"כ עד דדינא הוא דאין בודקין מן המזבח ולמעלה והוו מהדרי בתר כהן, והא קשיא ליה לשמואל דכיון דמפורש בתורה דשחיטה כשרה בזר אין כח לחכמים לעקור הדבר מכל וכל ולאסור שחיטת זר, ובשלמא כי איתנהו קמן ישראל וכהן וקדים כהן ושחיט ניחא דהא מתקיים הכשר זר כי ליכא כהן, על דרך שאסרו רבית יותר מכדי חייו דאף דהתורה התירתו בפירוש כבר מתקיים התרא עד כדי חייו, וה"ה נימא דכיון דכי ליכא כהן זר שוחט כבר מתקיים הכשר זר בחלק זה וכמ"ש הרב דברי יוסף והרב ראשון לציון, אבל השתא דמהדרי בתר כהן נעקר לגמרי מה שהתירה התורה שחיטה בזר והא לא מצו חכמים למעבד לעקור מכל וכל, והוא הדבר אשר דיבר הנביא למה לכו למהדר בתר כהן שחיטה בזר כשרה ולפחות יתקיים כי ליכא כהן. וא"ל עלי מנא לך, הא כלומר כיון שהקפדת בזה ודאי אתה סובר שכתוב בפירוש בתורה זר שוחט ומנ"ל הא היכא כתיבא, ואהדר ליה שמואל מי כתיב ושחט וכו' כלומר שזה כתוב בפירוש והקריבו הכהנים מקבלה וכו', וא"ל עלי מימר שפיר קאמרת דשתי אמירות כן דברת הן הדבר בעצמו דאין כח בחכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש, וגם שאם יהיה נשאר חלק בהתר מצו לאסור השאר, ושני דברים אלו שפיר. אבל מיהו מורה וכו' כלומר אף שבמקצת כיונת לאמת, מ"מ אכתי מורה וכו' ולא אסתיעא לך מילתא כי אין זה נקרא כתוב בפירוש רק מדיוקא כמ"ש הרב דברי יוסף על ואכלת ולא מוכר וכו' כנז', וגם זה כמוהו דאתי מדיוקא ואין זה בפירוש כמו יעשה לכל מלאכה וכיוצא. ותו שהוא מנהג וסלסול ואין זה בכלל כמ"ש הרב יד מלאכי על דם טוהר, ונמצא שטעית במקצת ומורה הלכה וכו'.

ועדייןצריכין אנו למודע"י דהן לו יהי מורה הלכה וכו' מ"מ קטן הוא בן שתי שנים ואינו בר עונשין, ומצאתי בנמוקי החומש כ"י לרבותינו הצרפתים ע' וישב גבי ער ואונן שכתבו וז"ל וימת גם אותו אמרו בסדר עולם שלא הוו אלא בני ח' שנים ועד שלא באו לכלל י"ג שנים נענשו, תימא דאמרינן בעלמא דאין בית דין של מעלה מענישין עד כ' שנים, ואומר הר' יהודה החסיד דאין הדבר תלוי בשנים אלא בדעת ובמחשבה כי יש פחות מי"ג שנים ערום בדעת לרעה ולטובה, ועל זה נאמר כי כל לבבות דורש ה' וכו' ע"ש. ולפי זה אפשר דהכי נמי סבר עלי דכיון דשמואל חכים ונהיר טובא אשר חזה דהעמיק הרחיב בגופי הלכות לכן היה רוצה להענישו, דהני שתי שנים בדעת זה שוו כשיעור למעלה מעשרים דאחריני.

וע"פמאי דכתיבנא בעניותין בסמוך אפשר לפרש מאמרם ז"ל פ"א דחגיגה (דף ד') על פסוק אלהים ראיתי עולים מן הארץ, עולים תרי חד שמואל ואידך דאז"ל שמואל ואתייה למשה בהדיה א"ל דילמא ח"ו לדינא מתבעינא קום בהדאי דליכא מילתא דכתבת באוריתא ולא קיימתיה, וכתבו התוס' וז"ל לא בעי למימר שיעיד לו שקיים הכל דמנא ידע והלא לא היה בדורו אלא היה אומר כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה בא והעידני שכן למדת גם אתה עכ"ל. והרב עיון יעקב כתב שם וז"ל לדינא מתבעינא אע"ג דידע בעצמו שלא חטא מכל מקום היה מתירא שלא יתבע לדין על שהורה הלכה בפני רבו בענין שחיטת הקרבן כדאיתא בברכות וכו' ע"ש, ולפי דרכנו במאמר הנז' לפי הדרך הראשון שחלק על עלי בגופי הלכות אי דרשינן בני ישראל למעט נשים משחיטה ואי סומכות רשות ואי שחיטה בזר כשרה אפי' בקרבן נשים, יומתקו דברי התוס' שאמר לו למשה כך וכך דרשתי ועשיתי מעשה, לרמוז דרשותיו הפך סברת עלי ועשה מעצמו מעשה כסברתו, והיה שואל ממשה רבינו אם כיון לאמת יעיד עליו. ולפי דרך שני שמה שהקפיד שמואל היה דאין כח בחכמים לאסור מה שהתירה התורה בפירוש, יומתק לשון המאמר דקאמר שמואל למשה דליכא מילתא דכתבת באוריתא ולא קיימתיה, כלומר שדבר הכתוב בתורה בפי' היה נזהר שלא לעשות גדר וסייג שלא לבטל דברי תורה, וז"ש דליכא מילתא דכתיב"א באוריתא דייקא ולא קיימתיה, כי ירא אנכי אפילו לעשות גדר וסייג בדבר הכתוב בתורה שלא לעוקרו מכל וכל וכאשר בימי עלומיו קפיד אמאי דמהדר בתר כהן וכמש"ל וק"ל.

מעתהנבא להבין הכתוב דאתינן עליה והנער שמואל הולך וגדל וטוב גם עם ה' גם עם אנשים, ונקדים מ"ש בעירובין (דף ס"ג) דלאפרושי מאיסורא שרי ליה להורות קמיה רביה, ואמרינן תו התם דהמורה הלכה בפני רבו נקרא חוטא שנאמר בלבי צפנתי אמרתיך למען לא אחטא, ר"א אומר מורידין אותו מגדולתו שנאמר ויאמר אלעזר וכו' ע"ש. וכלפי אשר אמר עלי לשמואל שהורה הלכה בפני רבו אי לזאת לאפוקי סברת עלי בא ללמד דח"ו דשמואל היה נזהר בזה להורות בפני רבו, וז"ש והנער שמואל לא תסבור שהורה הלכה בפני רבו לא כי אלא הולך וגדל והמורה הלכה מורידין אותו מגדולתו וכלפי לייא שמואל הולך וגדל, ועוד וטוב הפך המורה הלכה בפני רבו שנקרא חוטא זה שמו אשר יקראו טוב שהוא צדיק כמש"ה (ישעיהו ג׳:י׳) אמרו צדיק כי טוב, וכי תימא כי לא לעולם אסור להורות בפני רבו דהרי לאפרושי מאיסורא שרי, לז"א גם עם ה' אף דלא היה מורה הלכה בפני רבו והיה טוב נוסף על זה גם עם ה' דאם היה באיזה ענין דהוה לאפרושי מאיסורא גם הוא יור"ה, וז"ש גם עם ה' היה דלכבוד ה' היה מורה גם עם אנשים עלי וגדולי הדור שיש להם דין רבו מובהק כמ"ש התוס' היה טוב עמהם שלא היה מורה בפניהם כשלא היה לאפרושי מאיסורא, וזהו גם עם ה' גם עם אנשים. ואפשר לפי מ"ש לעיל דעלי כאשר ראה חכמתו החשיבו לגדול והיה רוצה להענישו כמש"ל, לז"א והנער שמואל הולך וגדל, ולא כאשר עלתה על דעתו של עלי כי כבר שמואל הרי הוא כגדול, רק לפי האמת שמואל בתחילה היה נער והיה הולך וגדל לא היה לו דין גדול בתחילה כמו שסבר עלי.

א"נאפשר במ"ש בקמא (דף פ"א ע"ב) רבי ורבי חייא הוו שקלי ואזלי בארחא אסתלקו לצידי הדרכים הוה קא מפסע ואזיל ר' יהודה בן קנוסא קמיהו א"ל רבי לר' חייא מי הוא זה שמראה גדולה בפנינו א"ל שמא ר' יהודה בן קנוסא תלמידי שכל מעשיו לש"ש וכו' אי לאו דיהודה בן קנוסא את גזרתינהו לשקך בגיזרא דפרזלא, ופירש"י כלומר נידוי, ועיין מ"ש מהרד"ך סוף בית כו' ע"ש באורך, והרב המאירי הביאו בשיטה מקובצת כתב וז"ל ושמעינן מהאי עובדא דבר שהיתרו פשוט ורצה אחד להחמיר על עצמו אין ראוי לעשות כן בפני גדול ממנו בחכמה בשעה שזה הגדול נוהג בו היתר שזה כמראה גדולתו לפניו וכמתחסד ביותר מה שאין חק עליו, ולא עוד אלא שאם עשה כן יש כח ביד אותו גדול לנדותו, ואם היה נודע בחסידות ובשלימות כונה הרי זה עושה ואין כאן משום יוהרא עכ"ל. ואפשר דז"ש והנער שמואל הולך וגדל וטוב כלומר שהיה חסיד ועושה לפנים משורת הדין וכמ"ש בשלהי פ' האומנים (פ"ג.) למען תלך בדרך טובים זו לפנים משורת הדין, וכיון שכבר היה מוחזק לחסיד וכל מעשיו לש"ש היה טוב וחסיד גם עם ה' בהיותו יחידי לפני ה' גם עם אנשים, אף כשהיה לפני גדולי הדור היה מתחסד וליכא משום יוהרא דכ"ע ידעי דמעשיו לשם שמים.

א"נאפשר כמ"ש הרב רצוף אהבה על מ"ש התוס' ס"פ הנושא (ק"ג:) במ"ש ביום שמת ר' בטלה קדושה, פי' שהיו קורין אותו רבינו הקדוש. וקשה טובא דכי משני איפוך איך יתישב דלר' חייא לא קרו ר' הקדוש, ופי' דהכי פירושו יום שמת ר' חייא בטלה קדושה כי בחיי ר' חייא תפארת לו שיקראוהו רבינו הקדוש דהגם שהיה אדם גדול כר' חייא היו קורין אותו ר' הקדוש, אבל כשמת ר' חייא לא נשארו גדולים שיתכבד שיקראוהו ר' הקדוש ומה יתרון שיקראוהו ר' הקדוש לגבי דידהו עש"ב. וז"ש הולך וגדל וטוב גם עם ה' כי הוא אמר מי הקדימני ומה יצדק אנוש עם כל זה גדלו מעשיו וטוב שהיה חסיד גם עם ה', כי חסידותו היה נפלא גם עם אנשים גדולי הדור כמ"ש ז"ל על פסוק כלם אנשים, אפי' הכי עם היותם גדולים היה נקרא בזמנם טוב וחסיד.

א"נאפשר בהקדמתנו הראשונה שהשראת שכינה בארץ דין גרמא לקנות יראת שמים, כי הנשמה רואה השכינה ומתיראה לחטוא, וכן הדבר להוסיף קדושה ושפע רב ויהי רובה על ידי השראת השכינה. וז"ש והנער שמואל הולך וגדל וטוב שעושה לפנים משורת הדין ומתחסד גם עם ה' כלומר הן בעודנו לפני ה' בשילה שיש שם השראת שכינה, ולא תסבור דכי נפיק מהתם בצר ליה שיעורא, כי השראת שכינה היא תועלת עצום ליראה את ה', אך מעלת שמואל שהיה טוב וחסיד גם עם אנשים כלומר גם כשהיה יוצא משילה ועומד עם אנשים דאינו לפני ה' הוא חסיד וטוב, כי לא היה צריך שמואל לשבת בשילה כדי שיהיה טוב אלא אף בחוץ טבא הוא וטבא ליהוי, יען כי הוא נעשה מרכבה לשכינה.

ואפשרשזה ירמוז סמיכות הפרשיות סדר היום עם הקודם, ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה וכו' ויקחו לי תרומה וכו', כי הנה באומרו ואתנה לך את לוחות האבן והתורה והמצוה במקום גילה שם תהא רעדה, כי יצר לב האדם רע מסיתו היס"ת כפול לעבור אמימרא דרחמנא ואף גם זאת להתרשל בקיום מצות עשה. לכן בא האלהים ההוא אמר ויקחו לי תרומה לעשות המשכן, וכיון דבמשכן יש השראת שכינה זה סיוע גדול לקיום התורה והמצוה כי הנשמה יראה לחטוא לפני השכינה. ועוד מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי, כמ"ש בזהר דכל איש שהוא רוצה להתקדש שתשרה בו השכינה הנק' תרומה, שמים לו זכ"ו שתשרה בו השכינה וכמ"ש (בר"ר פ' מ"ז) האבות הן הן המרכבה, ומאחר שיש השראת שכינה במשכן וגם על ראש הצדיקים תחול א"כ זה סיוע גדול לקיום התורה ומצותיה, כי כל הנשמה מסתכלת בשכינה ויראה לחטוא ותתחזק מאד לעבוד עבודה.

אויאמר באופן אחר והן קדם יחקור חקירה אחת, כי הנה אז"ל (ברכות ל"ה.) דקודם ברכה לה' הארץ ומלואה, ומאחר שכן במידי דליכא ברכה בזהב ובכסף וכיוצא כיצד אדם מקדיש הקדשות וכיוצא, והא קי"ל (ב"ב פ"ח.) אין אדם מקדיש דבר שאינו שלו וכל שבידו הכל מאתו ית', ובשלמא במידי דמיזן הוא יברך ועל ידי הברכה הוא שלו וקנאו, וכמ"ש מהרש"א בחידושי אגדות פ' כיצד מברכין שזה כונת אומרם כל הנהנה מן העה"ז בלא ברכה כאילו גוזל להקב"ה, דגוזל ממש מהקב"ה אותו דבר שנהנה ממנו דקודם הברכה שלו הוא ע"ש, ומאחר שכן במה שאינו נושא ונותן בתוך פיו דלא תקון רבנן ברכה נמצא הכל שלו יתברך, והיאך יכול להקדים ולעשות צדקה מדבר שאינו שלו. ולחקירה זו יש כמה תירוצים, אך עתה הנה נא הואלתי לישב על פי מ"ש הרמב"ם (פ"י מה' שגגות דין ו') כל קרבנות שהאשה חייבת בעלה מביא על ידיה, ואמרו ביושלמי (פט"ו דיבמות) אפילו אכלה וחיללה שבת בעלה מביא חטאתה, אך נדר ונדבה שלה אין בעלה מחוייב כמ"ש התוס' דנדרים (דף ל"ה) ופ' המקבל, וטעמא שאם יתחייב בנדריה ונדבותיה אם יקניטנה תדור אלף נדרים בכל יום ע"ש. ולדעת רש"י פ' המקבל שאינו חייב בקרבנות שנתחייבה מקודם נשואין, אך הראב"ד כתב והביאו בשיטה מקובצת שם פ' המקבל דמתחייב הבעל אף במה שחייבת קודם נשואין, אך חיוב זה על מה שהיתה חייבת קודם נשואין אינו מדינא רק מכח מה שהוא מתנה וכותב לה בכתובה, וע"ש באורך. והנה ידוע שישראל יש לנו דין אשה ובעלה עם השי"ת וכפי זה כביכול הוא חייב בקרבנות כפרתנו כדין הבעל, ולא עוד אלא דנראה דהגם דבעל אינו מתחייב לאשתו בנדריה ונדבותיה מכל מקום השי"ת כביכול שלם ישלם לכל נדריהם ולכל נדבותם, משום דהכא לא שייך טעמא שתדור אלף נדרים בכל יום ומכלה ממון בעלה, דח"ו לצד עילאה לא שייך זה כי היד ה' תקצר ח"ו, ועוד דלגבי בעל ואשתו הטעם שהאשה תדור להקניטו, וזה לא שייך כלפי מעלה כי הוא חוקר לב ויודע אם לשם פניה או לשם מצוה עשה, ומאחר שכן גם בנדר ונדבת ישראל כב יכול חייב, וידוע משז"ל דהמשכן היה לכפר על מעשה העגל, וכתב בלקט שמואל ערך תורה אות ב' דהתורה היא קידושין לישראל ולכך לא נתנה על ידי מלאך, דכיון דליתיה בקידושין לא מצי להיות שליח, לכן בכל מצוה כתוב בני ישראל דבעי כתיבה לשמה עכ"ד. אמור מעתה זהו סמיכות הפרשיות ואתנה לך את לוחות האבן, והתורה והמצוה שהם הקידושין ונתקדשו ישראל כדין אשה, ומעתה כביכול חייב בכפרת אשתו, והרי הם חייבים בעגל ובעו כפרה על ידי המשכן, והגם כי כוליה עלמא דיליה ולה' הארץ ומלואה ממנו נקח לעבוד עבודה ולהקדיש קדשים ולהקריב קרבנות, דכל שהוא לכפרתינו וגם לנדרנו עליה דידיה הדר כדין בעל שחייב בכפרת אשתו דאפי' אכלה חלב וכו' וגם נוסף נדריהם ונדבתם כמ"ש, וז"ש אחר שאתנה לוחות וכו' והם אשתי ויקחו לי תרומה ממני תקחו למשכן לכפרתכם, וגם מאת כל איש אשר ידבנו לבו כל נדר ונדבה תקחו את תרומתי דייקא כי לי כל הארץ, אמנם אני חייב כביכול ודייק לומר אשר ידבנו לשון עתיד דמכאן ואילך חושבנא אחר הנשואין ולא אשר חייבים קודם נשואין, כי אף לדעת הראב"ד מדינא אינו חייב אלא במה שנתחייב בעודה תחתיו כאמור, ובזה אפשר לפרש מאמר תנא דבי אליהו דף כ"ו והובא בילקוט ראובני סדר היום וז"ל המאמר במקומו בסדר אליה רבא פי"ז, כיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה למשה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ואומר וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וכו' ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם וכו' עכ"ל. ולכאורה יפלא מה זה סמיכה דבעבור שאמרו נעשה ונשמע מיד אמר לו הקב"ה למשה ויקחו לי תרומה. אבל על פי הקדמתנו אפשר דקודם קבלת התורה לא היה מן הדין שיתנדבו ישראל נדר או נדבה וקרבנות כי לה' הארץ ומלואה ואין אדם מקדיש דבר שאינו שלו, אמנם כשקבלו עול מלכות שמים וכו' אשר נתרצו ונאותו להזדווג כביכול למארי דעלמא וצביאת כלתא דא והוות ליה לאנתו, א"כ הבעל חייב בנדר ונדבה וכיוצא כמש"ל דכביכול יש לו ענין נוסף על בעל האשה בנדר ונדבה כנז', וא"כ מיד ההוא אמר ויקחו לי תרומה וכתיב וזאת התרומה זהב וכו', כי כל אשר התנדבו עלי לשלם.

א"נאפשר לומר בסמיכות הפרשיות ונקדים מ"ש בסנהדרין (דף ל"ט), א"ל ההוא מינא לר' אבהו אלוהיכם כהן הוא דכתיב ויקחו לי תרומה כי קבריה למשה במאי טבל וכו'. ויש להבין מה טעם עתה הקב"ה הודיענו שהוא כהן דכתיב דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה ולא קודם לכן. ואפשר בהקדים מה שנשאל הרב שער אפרים בתשו' סי' ק"ו בשבוי ושבויה איש ואשתו שבאו ואמרה האשה שטהורה היא וגם בעלה מעיד שלא זזה ידו מתוך ידה, ויש עדים שנשבית אך אין אנו מוחזקים בבעלה שהוא כהן ומפיו אנו חיים אם האשה זו מותרת לבעלה כהן, והרב צידד להתיר דנאמן הבעל במגו דהוה שתיק ולא אמר שהוא כהן, ואין לומר דאין זה מגו דאי הוה שתיק ולא אמר שהוא כהן הוא מפסיד מעלות הכהונה לברך א' ולישא את כפיו וכו', דהלא אחר שיתירו לו להיות עם אשתו יאמר שהוא כהן זהו תורף דבריו. ומשמע מדבריו שאם כשבאו איש ואשתו שבויים והתירום ב"ד לשבת יחדיו כדין אשת ישראל ושוב אחר אשר שר"ו חכימיא אליה' יעמדו יחדו אמור יאמר שהוא כהן כיון דאשתרי אשתרי. עוד נקדים מה שפסק מרן בא"ה סי' פ"ד דאם נתן לה הבעל מתנה קודם נשואין קנתה וכשנשאה מתנה זו הו"ל כדין נכסי מלוג והוא אוכל פירות. עוד אז"ל (מדרש תנחומא) שי"ג דברים האמורים בענין כסף וזהב ונחושת וכו' הם כנגד י"ג דברים שעשה קב"ה לישראל ואלבישך רקמה וכו'. ומעתה נבא אל הביאור וז"ש עלה אלי ההרה ואתנה לך את לוחות האבן לך דייקא, כי אתה בן אדם דישנו בתורת קידושין ומצי למיהוי שליח לאפוקי מלאכי רום דליתנהו בתורת קידושין לא מצו למיהוי שלוחי קידושין כמש"ל, וזהו ואתנה לך דייקא את לוחות וכו' אשר כתבתי להורותם והוא כתיבה לשמה, ומאחר שמשה רבינו ציר נאמן קבל קידושין ונתקדשו ישראל ונתן הלוחות לישראל וכבר הותרו ישראל להקב"ה, דגם שהיינו שבויים ושבויה אסורה לכהן מ"מ עדין לא ידענו שכביכול כהן הוא ונתקדשה בהתר גמור לו יתברך כביכול ואחרי כן אמר אלהים ויקחו לי תרומה, הודיענו שהוא כהן עתה ולא מקודם עד אשר נשאת בהתר השבויה, וכמו שהוכחנו מהרב שער אפרים כנז', וזהו אומרו ויקחו לי תרומה, וכבר נודע שישראל העשירו מביזת מצרים וביזת הים והו"ל מתנה שנתן לה הבעל קודם נשואין דדינא כנכסי מלוג שהיא שלה והפירות לבעל, וז"ש מאת כל איש אשר ידבנו לבו כי כל אשר בידו שלו הוא מה שנתתי במצרים ועל הים, ומ"מ קרינן ביה תקחו את תרומתי דגם אני יש לי חלק בזה כי הוא כדין נכסי מלוג שהפירות לבעל ושייך ג"כ לומר תקחו את תרומתי. ולאומר שיאמר דיש לפקפק במה שהוכחנו מדברי הרב שער אפרים והגם דבתחילה היתר מהב"ד היה הוראה בטעות כי לא ידעו שהיה כהן, לז"א וזאת התרומה אשר תקחו מאתם זהב וכסף וכו' שהם כנגד י"ג דברים שעשה הקב"ה לישראל, וקי"ל (כתובות ל"ו:) כהן שפדה את השבויה והעיד נאמן לישא אותה חזקה לא שדי איניש זוזי בכדי, ומאחר כי ה' הפליא לעשות עמנו בי"ג דברים הנז' הו"ל כדין כהן שפדה שבויה דחזקה לא שדי איניש זוזי בכדי והיא מותרת לו דודאי שהיא טהורה.

א"נאפשר בסמיכות הפרשיות ונקדים מאז"ל בילקוט בסדר היום, זהב כנגד בבל רישא דדהבא וכסף מדי שכתוב ועשרת אלפים ככר כסף ונחשת יון שפחותה מכולם ועורות אילים מאודמים אדום ויצא הראשון אדמוני, אמר הקב"ה אעפ"י שאתם רואים מלכיות הללו ומתגאות עליכם חייכם שאני מצמיח לכם ישועה מתוך השעבוד, מה כתיב אחריו שמן למאור מלך המשיח שנאמר שם אצמיח קרן לדוד ע"כ. וצריך להבין מאי שיאטיהו דארבע מלכיות במקום הזה. ונראה בהקדים חקירה אחת שחקרו כת הקודמין דאז"ל דיעקב ועשו חלקו העולמות ועשו נטל העוה"ז ויעקב העוה"ב, אם כן איפה מצאה החקירה מקום לנוח כי די לנו בני ישראל להסתפק במועט במים צר ולחם לחץ בעוה"ז כדי חיינו בצמצום, כי בהאי עלמא ליכא חלק ונחלה לישראל והיה אדום ירשה. והנה עינינו הרואות בעלי עושר בישראל ובינונים מתפרנסים בריוח אוכלים למעדנים והיו העטופים כסו למלבש השירים והכלך ונשיהם יותר מהם אצעדה וצמיד וכיוצא, וגם הרבה מישראל ביתם פתוח וחצ"ר לחם והעניים והאביונים שבעים בלחם ומתן בסתר, וכל זה ח"ו גזל בידינו כי כל העוה"ז מעשו.

וישמי שתירץ דהלא קי"ל (ב"מ כ"א:) המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר הרי אלו שלו, והא הכא אם ישראל לא היו מקבלים התורה היה חוזר העולם לתוהו ובהו והיה תלוי ועומד עד יום הששי בסיון כמ"ש ז"ל (שבת פ"ח.), וכאשר ישראל קבלו את התורה הצילו את העוה"ז שלא ימוש והרי כל העולם כולו שלהם כי הם הצילוהו ואלמלא קבלו התורה עמודי שמים ירופפו וארץ יראה, ונמצא דהם סבה לקיום העולם ופנים חדשות באו לכאן וזכו בעוה"ז ובעוה"ב.

אףאנן נמי בימי חרפי תרצתי לזה עם מאמר ר' לוי (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, ונמצא לפי זה כי לה' הארץ ומלואה ומאי שיאטיה דעשו בדבר שאינו שלו כי אליו יתברך כל הארץ וכולי עלמא דיליה ומצות המלך היא כל המברך קנה אותו דבר והרי הוא שלו, וא"כ עשו אין זה מברך לא חפץ בברכה ותרחק ממנו כל טוב הארץ, ואדרבה כל אשר נהנה מעוה"ז הוא גוזל, לא כן ישראל זרע בירך ה' ברוכי מברכינן על כל הנאות העוה"ז בכלל ופרט, וגם ה' יתן הטוב לישראל עם קרובו ואין לעשו כלום. ואחר ימים רבים כן בקדש חזיתיה לטעם זה בספר מרבני אשכנז.

ועלפי זה אני אפרש פסוקי שירת דבורה (שופטים ה׳:ט׳) ה' בצאתך משעיר וכו' מפני ה' זה סיני וכו' לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ברכו ה' רוכבי אתונות צחוות והולכי על דרך שיחו וכו' אז ירדו לשערים עם ה'. ויש להעיר מה מקום להקדים מעמד הר סיני. ותו אמאי קפיד למתנדבים דוקא שיברכו. ועוד נובין ונדון מה ענין רוכבי אתונות צחורות וכו'. ובילקוט אמרו אין צחורות אלא נקיות מגזל יושבי על מידין שמעמידין הדבר על הדין והולכי על דרך שיחו אלו סנהדרין שהעולם נשען עליהם וכו' מקול מחצצים האומרים על טמא טמא ועל טהור טהור הלכות שבת וחגיגות וכו' בין משאבים שלומדים ושואבים דברי תורה וכו' ע"ש. וצריך ביאור והרב כלי יקר כתב דמפרש קרא בסוחרים ע"ש. ועל פי הקדמתנו אפשר שיובן כי ישיבת ארץ כנען לישראל לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ועתה מרצחים לאויביהם לשלול שלל ולבוז בז יקשה לכל מראה עיני דהעה"ז לא לנו כי אם לעשו ומי נתן את ישראל עבור על חלוקת אבינו הזקן ישראל סבא עם עשו והלא העוה"ז לעשו ואנו אין לנו אלא כדי חיותנו, ולזה כמערכה אל הדרוש פיה פתחה בחכמה, ותשר דבורה ה' בצאתך משעיר בצעדך משדה אדום שהם לא רצו לקבל התורה, ארץ רעשה גם שמים נטפו כי כלם רועשים ומעותדים לחזור לתהו ובהו אם ח"ו ישראל לא קבלו התורה, וא"כ אתה תשמע דעל ידי התורה שקבלנו זכינו בעוה"ז וכל שנעסוק בתורה האל למושעות מיד צר, ואם ח"ו נפרוש ממנה צרה קרובה ח"ו כמו שפירש רש"י ז"ל באורך בפסוקים אלו. לבי לחוקקי ישראל המתנדבים בעם ועניים בני בתיכם לאכול לשבעה ברכו ה' ועל ידי שאתם מברכים קונים העולם, וכך היא התורה דלאחר ברכה הרי אלו שלו דכתיב והארץ נתן לבני אדם ואין לעשו חלק בזה. וכל קבל הסוחרים הללו בעלי כיסים עושי סחורה ורווחי טובא ויקשה כי העוה"ז לעשו וגזל בידם, זאת אומרת רוכבי אתונות צחורות נקיות מן הגזל כמשז"ל כי אין בידם גזל מעשו. ויש טעם לשבח יושבי על מדין שמעמידין הדבר על פי הדין דאין לעשו טענה כלל. וביאור הדבר, והולכי על דרך שיחו אלו סנהדרין שהעולם נשען אליהם מקול מחצצים וכו' בין משאבים שלומדין ושואבין דברי תורה ועל ידי הסנהדרין ועסק התורה מתקיים העולם וזכו ישראל בדין המציל מן הנהר וכו', אז ירדו לשערים שיחזרו לעריהם מרב כל, כי העולם הזה קנוי לישראל על ידי התורה.

ואלכונה זו יסבו בלכתן דברי רבותינו בילקוט תהלים מזמור י"ו וז"ל, אמר הקב"ה אם אכלת ואמרת ברוך ה' טובתי בל עליך אל תחזיק לי טובה שאכלת משלי אלא משלך וכאילו קיימת כל התורה דכתיב ואכלת ושבעת וברכת וסמיך ליה כל המצוה וכן עשו אבות העולם. ונקדים מאמרם בב"ר (פ' ס"ו) ויתן לך אלהים הה"ד שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצרי, אמר יעקב אלמלא שעסקתי בתורה מהיכן זכיתי לברכות ויתן לך אלהים מטל השמים. ויש להבין מה זו סמיכה עסק התורה לברכות. ואולם לפום מאי דאמרן הנה נכון כי עתה בראות אשר בירך יצחק ליעקב בטובות והנאות העוה"ז והעוה"ב כמו זר נחשב מה יסכון גבר שלים יעקב שלימא בכל זה, הרי מראשית בזאת טיבותא דעלמא הדין נדחה קרי לה, ויעקב נתן לעשו כל העוה"ז, אי לזאת כאן בתחילה ברכה ראשונה ויתן לך אלהים אמר מר הה"ד שרשי פתוח אלי מים וכו', כלומר אל יקשה בעיניך ענין זה שיעקב וזרעו זכו בעוה"ז והוא מעשו, כי על מבוכה זו עמד וישב יעקב, ופריק שפיר דעל ידי עסקו בתורה העמיד העוה"ז וכן זרע יעקב קבלנו התורה, ועשו לא רצה והיה העולם חוזר לתהו ובהו, ומקבלה ואילך נתקיים העולם וזכינו בו, וז"ש שרשי פתוח אלי מים מים חיים זו תורה דאלמלא שעסקתי בתורה ודאי לא זכיתי בטובות העוה"ז, והדברים מבוארים אין צורך להאריך. ועתה נבא עלי בא"ר מאמר הילקוט הנז' כי כבר כתבנו דיש לנו תירוץ אחר לזכות גם בעוה"ז וזה כי לה' הארץ ומלואה ונחנו מה, אבל רצה הקב"ה כי לאלרברכה נתן לנו הארץ ועל ידי הברכה זכינו בעוה"ז. ולדבר זה שקול ישקל ענין הברכות לכל התורה דדא ודא חדא היא לינצל מעשו כאמור, וז"ש במאמר ילקוט הנז' אמר הקב"ה אם אכלת וברכת ברוך אתה ה' טובתי בל עליך אל תחזיק לי טובה שאכלת משלי אלא משלך אכלת דעל ידי הברכה קנית הדבר, וזה כאלו קיימת כל התורה דבקיום התורה יש לך להשיב על הנאות העוה"ז וכן הוא בטענת הברכה, וכן עשו אבות העולם דגם אברהם יצחק ויעקב על ידי עסקם בתורה וברכות זכו בעוה"ז וגם אחר היות יעקב א"ח חילק העולמות עוד זכה ונטל העוה"ז גם כן.

וממוצאדבר אתאן למאי דקמן ענינא דיומא וזאת התרומה כי עין בעין יראו ישראל קדושים בלב שלם התנדבו למשכן ויהי הם מריקים את הזהב ואת הכסף וכו', ולכאורה יפלא כי כל הון יקר ונעים גזל הוא מעשו כמש"ל. האמנם הדבר פשוט כי זכו בכל על ידי התורה כמש"ל. ואפשר שזהו כונת תנא דבי אליהו הנז' כיון שקבלו ישראל עול מלכות שמים בשמחה ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע מיד אמר הקב"ה דבר אל בני ישראל ויקחו לי תרומה, דקודם שקבלו התורה לא היו יכולים להתנדב כי כל טובות והנאות העוה"ז לעשו, אבל מאחרי שבת תחת עול מלכות שמים וזכו להעמיד העולם שלא חזר לתהו ובהו הרי הצלנו העולם בקבלת התורה וזכו בו, ומיד אמר וזאת התרומה אשר תקחו מאת"ם דייקא, כי הכל שלהם אחר קבלת התורה.

אמורמעתה סדרן של כתובים מה כתיב למעלה מן הענין, עלה אלי ההרה ואתנה לך וכו', והשתא שקבלו ישראל התורה זכו בכל, ועשו וכל זרעו אין להם כלום כי כל העולם היה חוזר לתהו ובהו וישראל העמידוהו בקבלת התורה, וזה מערכה וטעם לשבח לנדבת המשכן כאמור. ועוד טוב טעם ויקחו לי תרומה, ענין רוממות לברך ה' כמו שפירש הרב שפתי כהן בסדר היום ע"ש באורך. ועל ידי הברכה קנו את הכל דקודם ברכה לה' הארץ ומלואה ואין חלק לעשו. ועוד טעמא רבא זאת התרומה אשר תקחו מאתם דייקא, שלהם ממש ואינו גזל, והטעם זהב וכסף ונחשת ועורות אלים רמז לד' מלכיות כמשז"ל, וזה שטר חוב של אברהם דכתיב והנה אימה חשכה וכו' שהם ד' מלכיות כמשז"ל (בר"ר פ' מ"ד) ומאחר שישראל פרעו השטר חוב בטלה מחלקת וזכו בעוה"ז וכמ"ש רבני אשכנז לישוב חקירה זו. ועד אחרן עוד יוסיף טעם אחר ועשו לי מקדש, שאמרו רז"ל (במ"ר פ' י"ב) דהיה העולם מתמוטט עד שנבנה המשכן והמקדש, וישראל שבנאוהו קנו העולם כדין המציל מזוט"ו של ים ככל הדברים האמורים לעיל. ועוד נרחיב הדיבר בהקדמה זו בדרוש שבת זכור בס"ד כי קרוב אליך את קו"ל החיים.