פרשת תצוה ושבת זכור בס"ד

במדרש (הובא בילקוט סו"פ כי תצא) גערת גויים זה עמלק שנאמר ראשית גוים עמלק אבדת רשע זה עשו שנאמר וקראו להם גבול רשעה יכול אף יעקב בכלל רשעים לא נאמר אלא רשע שמם מחית לעולם ועד תמחה את זכר עמלק:

בקום עלינו אדם הכי קר"ה שמו בן בנו של קרהו אשר ירדוף הקור"ה אוחז מעשה אבותיו בידו, מפשח ויהיב לן אלוותא עצי רתמים ברשתו אשר טמן פרט למזומן מעשה ידי המ"ן מבלתי יכולת לפייסו ולשוחדו, שבע תועבות בלבו לצד עילאה ימלל ובתהו יילל כאשר התעולל הלוך ויקלל וכרמו מעולל שם פניו להאבידו, לולי ה' צבאות הותיר לנו שריד ויאר לנו נהרו"ת תבק"ע אר"ץ יבקע כשחר ואת כ"ל העודף מירא דכיא כ"ל שישנו באסת"ר ימיני והדסה צדיק וצדק פחים טמנו ללוכדו, וישבות המ"ן תולי"ן לו בזכות אחרים וזרע מרעים תול"ן חונה לו כל קבל דנא זרע ישראל עושה חיל ויסך אלוה בעדו, אתיא זכירה כי מצות המלך היא זה המעלה בזכור"ו הא דרישא זוהי ביאה ויבא עמלק משונה ביאה זו לא יחרוך רמיה צידו.

ולפיפשטן של דברים טעם זכירה זו כי הנה עמלק בא על שרפו ידיהם מן התורה כמשז"ל (מכילתא סו"פ בשלח), ולהיות עמלק ראשון לפורענות אנו מצווים לזכור עניינו לעורר לבנו שלא להטות מדרכי ה', כי תכף החמס קם ותברא בצידה בתוכחות על עון וכזאת וכזאת, הן לא הובא כל המצר לישראל רק בעונם, וכך היא המדה שישראל נמשלו לזית שחובטין אותו ונותן השמן, וכן ישראל בא עליהם האויב ומתוך צרה ישובו אל ה' ונעתור להם, וכמו שאמרו בשמות רבה סדר היום וכך היא שנויה, ואתה תצוה הה"ד (ירמיהו י״א:ט״ז) זית רענן יפה פרי תואר, וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה בלבד והלא בכל מיני אילנות נאים ומשובחים נקראו ישראל, כגפן שנאמר (תהלים פ') גפן ממצרים כתאנה שנאמר (הושע ט') כבכורה בתאנה כתמר שנאמר (שיר השירים ז׳:ח׳) זאת קומתך דמתה לתמר כארז שנאמר (תהילים צ״ב:י״ג) כארז בלבנון ישגא כאגוז שנאמר (שה"ש ד') אל גנת אגוז ירדתי וקראן בכל מיני שלחין שנאמר (שם) שלחיך פרדס רמונים, ובא ירמיה לומר זית רענן יפה פרי תואר, אלא מה הזית עד שהוא באילנו מגרגרין אותו ונחבט וכו' ואח"כ טוחנין וכו' ואח"ך נותנין את שמנן, כך ישראל באין אומות העולם וחובטין וחובשין וכו' ואח"ך עושין תשובה והקב"ה עונה להם וכו', הוי זית רענן יפה פרי תואר עכ"ל ואם אמרנו נבא העי"ר בכל חלקי בדקי המאמר הנשגב הזה אפיק שפ"ה אורך היריעה רק בקצרה נהלך ברג"ש אומרו והלא בכל מיני אילנות יתר. ותו אמאי לא מייתי לגפן ותאנה חד קרא כענבים במדבר כבכורה בתאנה וכו'. ואעיקרא אמאי אכפל לאתויי כל הני. ועוד היש טעם בסדר זה כי אינו על סדר הכתובים.

ודרךדרש יראה כי בכל אחד מאלו יש מקום לומר דאילן זה יוצא בגרעון בפרט אחד ולזה מייתי אידך וכן כלם, והנה אמרו פ' כיצד מברכין (מ"א.) והיא הלכה רווחת בא"ח סי' רי"א דזית קודם לגפן בברכה דזית ראשון לארץ בתרא, ואמרו פ"ה דמנחות (נ"ג:) מה זית זה אחריתו בסופו, ופירש הרב מהרש"א באגדתיה דהזית גופיה כמו שהוא אין לו שום מעלה עד תכליתו שנעשה שמן ולזה בשבעה מינין שנשתבחה א"י לא כתיב זית כמו גפן ותאנה אלא זית שמן ע"ש, איכו השתא זו שאלה של בעל המאמר וכי לא נקראו ישראל אלא כזית הזה, כלומר דהכתוב השביח גבי פירות א"י זית שמן וירמיה משו"ל ימשו"ל בזית עצמו, ואמטו להכי קשיא וכי לא נקראו ישראל אלא כזית והלא בכל אילנות דלכי מטית למושלו לאילן של זית, והלא בכל אילנות נאים נקראו ומאי איריא אילן של זית והלא נמשלו לגפן, ואם תאמר דיש צד בגפן שאינו טוב דאמרינן פ"ב דתמיד (כ"ט.) כל העצים כשרים למערכה חוץ מגפן ופליגי אמוראי מר סבר משום דקטירי ומר סבר משום ישוב א"י, ופירשו ז"ל דגם מ"ד משום ישוב א"י סבר טעם דקטירי נמי ועמ"ש הרב משנה למלך באסורי מזבח (פ"ז ה"ג), ומשום דאיירינן באילן להכי לא מייתי כענבים במדבר, ומ"מ הא אשכחן צד אחד באילן הגפן דלא מעלי. ותו אמרינן בכתובות דף ע"ט דיקלי ואילני דיקלי אילני וגופני אילני, וכתבו התוספות דמשמע דגופני גריעי מדיקלי ואילני, וקשה מדאמרינן בקמא (דף צ"ב) אייתי ליה תמרי טעם חמרא אמר קמכחשי בגופני כולי האי למחר אייתי לי מקוריהו, משמע דגופני עדיפי מדיקלי, וי"ל דדיקלי עדיפי דאין צריך להוציא עליהם לתקנם משא"כ גפנים דבעו הוצאה מרובה ומי שיכול לטרוח ולשומרה כראוי יש בה ריוח גדול עכ"ד. וא"כ יש צד שהגפנים גריעי שהם לטורח ומשום הכי פנה לתאנה, כלומר דאם נאמר דלא נקט גפן שיש צד לגריעותא, הרי נקראו תאנה דאיהו גופיה טבא הוא וטבא ליהוי דליכא גביה הגרעונות של גפן, דבעצים ליכא קטרי כדתנן פ"ב דתמיד באלו רגילין במורביות של תאנה וליכא בהו טורח, וכי תימא מ"מ לא מצינו שנמשלו אלא לפירות שנאמר כבכורה בתאנה וירמיה רצה להמשילן באילן עצמו, לזה מייתי שנמשלו לתמר כדכתיב זאת קומתך לתמר, ואם נאמר מאחר שאנו מדמין לאילן עצמו א"כ הרי יש גריעותא דאין גזעו מחליף כמשז"ל (תענית כ"ה.) להכי מייתי שנמשלו לארז שהאילן עצמו נאה ויאה, אמנם הרב באר שבע והרב משנה למלך הקשו דאמאי לא היו מביאין עצי ארזים למערכה כמו לשריפת הפרה, ותירצו דיש להן עשן הרבה ובשרפת הפרה אין קפידא. וא"כ הרי נמצא גריעות בעשנן של אלו דמשונים מכל העצים, משום הכי אמר שנקראו אגוז והאגוז לית ביה שום גריעותא מכל הני דאמרן, ואם נפשך לומר דיד הדוחה נטויה לומר דגם באגוז אשכחן דאתמר בי מדרשא (שהש"ר פ' ו') על פסוק זה דאם מכסה שרשיו בשעת נטיעתו אינו מצליח והוא משונה מכל האילנות ולזה אמר וקראן בכל מיני אילנות כדכתיב שלחיך פרדס רמונים, ובא ירמיה לומר זית רענן כלומר שהזית בעצמו אינו משובח וגם פסול למערכה, ואסיק שישראל דומין לזית שחובטין וטוחנין וכו' ומשם אורה יוצאה, וגם ישראל על ידי הגלות והשעבוד מאירים תשובתם ומעשיהם והוא פירוש הכתוב שמן זית זך על ידי שהוא כתית נכתש ונטחן למאור בא אורה להעלות נר תמיד, וכן ישראל אגב דוחקא מאירים להעלות נר נשמתם תמיד.

סובבהולך לזה הבה נא אבא דרך רמז במשל יותם (שופטים סי' ט'), וישא משלו הלך הלכו העצים למשוח להם מלך ואמרו לזית מלכה עלינו ויאמר להם הזית החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים ואנשים והלכתי לנוע על העצים ויאמרו העצים לתאנה לכי את מלכי עלינו ותאמר להם התאנה החדלתי את מתקי ואת תנובתי הטובה וכו' ויאמרו העצים לגפן לכי את מלכי עלינו ותאמר להם הגפן החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים וכו' ויאמרו כל העצים אל האטד וכו'. ועם שהכל משל בעלמא הלא טוב לראות פנים במשל, וידוע משז"ל (יומא כ"ב:) אין ממנים פרנס על הצבור אלא אם כן קופה של שרצים תלויה מאחריו, גם אמרו בירושלמי פרק ב' דסנהדרין ופרק עשרה יוחסין בבלי (ע'.) כיון שנתמנה אדם פרנס על הצבור אסור לעשות מלאכה בפני ג', וכתב הרמ"ה בפריטי הוריות כ"י פ"ג דאף המלך בעת מלכותו הוא עבד לפי שצריך להנהיג העם בנחת ולדבר עם כל א' ולנהוג עם כל א' כמדתו ולשאת טרחם ומשאם והאריך בזה, גם אמרו (כתובות ק"ג:) נהוג נשיאותך ברמים. וזהו המשל כי הזית הוא מר וצריך טורח ותיקון הרבה ואינו כשר למערכה, ולכן הלך הלכו העצים להמליך הזית כי יש בו כמה גרעונות אך הוא רענן ויש לו צל ונאה לו המלוכה דיש בו גריעות, ומ"מ הולמה והולמתו כי הוא מר לנהוג נשיאות ובענפוהי נייחן כל בריחי, ותאמר הזית גם עתה כדבריכם רמו"ז חסר"י אבל במלכי מעתה אני אסור במלאכה, וא"כ החדלתי את דשני אשר בי יכבדו אלהים לברך על הזית ראשונה מכל האילנות כי הוא ראשון לארץ בתרא, ואנשים ישראל שנמשלו לזית להורות יסוריהם ותשובתם וכל המלאכות עתה החדלתי והלכתי לנוע על העצים שצריך לשאת טרחם ומשאם ולהנהיגם כדעתם ומדתם, ויאמרו לתאנה וכו' שגם התאנה יש לה בצד מה גריעות שלא נמשלו ישראל אליה כי אם לפרי וגם הוא העץ שבו חטא אדם למאן דאמר (סנהדרין ע'.), ותאמר החדלתי את מתקי שעתה אסור במלאכה ולא עוד אלא שצריך להתנהג בכובד ראש ושלא להקל נגד העם לבטא בשפתים נוטפות מר הפך טבעי והלכתי לנוע להנהיג עצים, ויאמר לגפן שיש לו גריעות דפסול למערכה וגם שיש בו טורח מאד והוא אילן שאכל אדם הראשון למ"ד, ותאמר החדלתי את תירושי המשמח אלהים ואנשים וכו' על דרך האמור לעיל. ויאמרו כל העצים אל האטד וכו', הכא כתיב כל העצים וכולל גם לתאנה וזית וגפן והוא ללמד מוסר שגם גדולי הדור צריכים לקבל עליהם איש שמתרצים ההמון ואף שהוא גרוע במעלה, ולא תהיה העדה כצאן אשר אין להם רועה וגם הגדולים ישמעו לקטנים והמון העם ויהיו כלם באגודה אחת, ולכן גם הזית ותאנה וגפן דחזו למלוכה ולהם יאתה נועצו יחדו עם שאר עצים יחד כלם לקבל עליהם מלך יהיה מי שיהיה וילכו יחדיו אל האטד, וזה מוסר גדול שלא לפרוש מהציבור להתועלת ההמון.

הדרןלמאי דאתאן עלה בטעם זכירת עמלק, כי לפי פשטן של דברים זה טעם מספיק לזכור כמה החטא גורם, כי עדה שלימה איומה כנדגלות בפשע ארץ רבים צרי"ה לראש והאויב מוכן לפורענות. וזה התעוררות לכלל ופרט לישמר מן החטא וכדאמרן, והלא טובה מרדות בלבו של אדם מאליו ומעצמו עד אשר לא יבואו ימי הרעה מפחד אויב, וזה כל פרי זכירת עמלק ראשון לפורענות הבא בתוכחות על עון וממנו נקח לכונן דרכנו ולהתעורר לשוב.

ולפימדרשו נרחיב הדיבר וטרם כל נדעה נרדפה לדעת את ה' מה זה היה אשר תכף ומיד לא מחה זכר עמלק וכביכול אין השם שלם ואין כסאו שלם עד שימחה זכר עמלק, ויצאו מה שיצאו כמה מאות ואלפים שנים והלא כמו רגע בידו יתברך למחות זכרו ולשרש אחריו. וטרם אענה בישובן של דברים אביע אומר הלא במאמ"ר אחד אשר היה לראש פינה גערת גויים זה עמלק וכו', ואחריו נפרש הכתוב גערת גויים וכו' האויב תמו וכו' בישוב חקירתנו. והנה המאמר הנז' הוא קשה במ"ש יכול אף יעקב בכלל, דמהיכא תיתי כי ח"ו זרע קדש שוים לרעה לבני שוממה עשו ועמלק. ועוד צריך להבין אומרו אבדת רשעים אין כתיב כאן וכו'.

ואפשרלומר במה שידוע דצדיק וחסיד בשם ישראל יכנה ולרשע כעת יאמר ליעקב, ורז"ל אמרו והביאו רש"י פ' ויגש דגבי עשו כתיב נפשות ביתו ושש הנה לפי שעובדין לאלהות הרבה, אך בישראל כתיב ע' נפש דעובדין לאלוה אחד ע"ש. וליודע חן נכון הדבר דהסט"א רשות הרבים עלמא דפרודא זה חלק עשו ולכן כתיב נפשות, כל קבל דנא ישראל גוי אחד בארץ העליונה יחוד גמור. איכו השתא הנה נודע הלא גם בנו פושעים נצמד"ו ויש רשעים גמורים נפטרי"ן מידי כריתתן ויש ספק גדול אם נשמתן נאבדת ח"ו בכל הגויים, אבל ידענו כי לא ידח ממנו נדח וצרוף יצרפו צירוף אחר צירוף יתלבנו ויתבררו באחרית הימים, ואף אותם שאין להם חלק לעוה"ב פירש רבינו האר"י זצ"ל דבחינת עלמא דאתי לא יזכו אך זוכים לבחינה שתחתיה, ובזה נבא אל הביאור גערת גויים זה עמלק אבדת רשע זה עשו, יכול אף יעקב בכלל כלומר רשע גמור שנכלל בשם יעקב יהיה בכלל דנאבד לגמרי נשמתו כעשו, ושם רשע נקט קרא בין לעשו ובין לאיזה רשע גמור מיעקב, אבדת רשעים אין כתיב כאן אלא רשע, כלומר דכיון דאבדת רשע הוא על עשו הול"ל אבדת רשעים דגבי עשו כתיב נפשות ביתו, ואף דלא מיירי אלא בעשו הול"ל רשעים וכמ"ש גערת גויים וקאי על עמלק ואמאי כתיב רשע, ועל כרחין דדייק קרא לאפוקי רשע גמור מיעקב דאינו בכלל ולא נאבד לגמרי, ואי נקט רשעים הייתי אומר דקאי על עשו וגם רשע גמור מיעקב בכלל דרשעים כולל הכל, ולכן שינה וכתב רשע להורות דקאי דוקא על עשו, אבל רשע גמור מיעקב לא נאבד לגמרי ואינו בכלל. והרב מהר"ר מאיר ברזילי ז"ל פירש כמין חומר מאמר זה והביא דבריו המג"ן בזבח שלמים דף ל"ה ומהרח"א בעץ חיים ע"ש דברי פי חכם חן.

ולהביןקרא דכתיב אחר גערת גויים וכו' האויב תמו חרבות לנצח וערים נתשת אבד זכרם המה וה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו. ורז"ל (הובא בילקוט תהלים רמז תרמ"ג) דרשו האויב תמו וכו' שאף שמתו עריהם קיימות. וה' לעולם ישב וכו' דכשימחה עמלק יהיה שמו שלם וכסאו שלם. אך צריך להבין אומרו האויב תמו דהול"ל האויב תם או האויבים תמו. ואפשר במ"ש הרב מהרח"א בעץ החיים פ' בשלח משם הרב מהר"ם אלשיך דשאר שרים יפקוד ה' על צבא המרום ואחר זה על מלכי האדמה, משא"כ עמלק דשרו ס"מ צריכין ישראל למחותו מעל השמים על ידי תשובה ומעשים טובים ואחר זה ה' יסייעם מתחת השמים, אתון מלתתא ואנא מלעילא אני אסייע אתכם מתחת השמים ולא מעל השמים רק אתם לבדכם עכ"ד. ועל פי זה נבא להבין פסוק בהפטרה ואגב ארחין אשימה עיני בקצת פסוקים שם וזה סדרן של כתובים (שמואל א ט״ו:א׳), ויאמר שמואל אל שאול אותי שלח ה' למשחך למלך וכו' עתה לך והכיתה את עמלק והחרמתם את כל אשר לו וכו' ויאמר לו שאול ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה' וכו' ויאמר שמואל הלא אם קטון אתה בעיניך ראש שבטי ישראל אתה וימשחך ה' למלך על ישראל וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק ונלחמת בו עד כלותם אותם וכו' ותעש הרע בעיני ה' ויאמר שאול וכו'. ויש להבין תחילת דיבר הנביא אותי שלח ה' למשחך למלך ומאי נפקא מינה למלחמת עמלק אם שמואל משחו ומה צורך בזה. ועוד אומרו לך והכיתה את עמלק לשון יחיד אליו היה הדיבור ואחר זה והחרמתם לשון רבים. ותו מאי קאמר שאול ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה', ואיך שמואל ברוך יהיה באשר שאול הקים את דברו יתברך. גם להבין מאמר שמואל הלא אם קטון וכו' שנראה דאינו צורך כל כך אל הענין. ועוד מה הלשון אומרת והחרמתה את החטאים את עמלק והול"ל והחרמת את עמלק החוטא. ועוד החוטאים הול"ל כדדייקי רז"ל (ברכות י'.) יתמו חטאים ולא חוטאים, וא"כ החוטאים הול"ל. ועוד מ"ש ונלחמת בו עד כלותם אותם עד כלותו אותו הול"ל, ורש"י נדחק בזה.

ואפשרלפרש במ"ש פ' אין עומדין (ל"א:) ע"פ ונתת לאמתך זרע אנשים מאי זרע אנשים שמואל אמר זרע שימשח שני אנשים שאול ודוד ורבנן אמרי זרע שמובלע בין אנשים לא חכם ולא טיפש וכו' שלא ישלוט בו עין הרע, ואפשר דז"ש שמואל אותי שלח ה' למשחך למלך כלומר הסתכל יפה שאני משחתיך ואמי חנה היתה מדברת ונתת לאמתך זרע אנשים, ויש שני פירושים או מובלע בין אנשים שלא ישלוט עין הרע, או שמושח שני אנשים, וא"כ השתונן והכונן לשמור ולעשות כדי שלא יתקיים פירוש זרע אנשים שמושח שני אנשים ותפסיד המלכות, וכל זה רמז לו באומרו אותי שלח ה' למשחך להשגיח יפה מי משחו ומבטן מי יצא חנה הנביאה זאת אומרת זרע אנשים, וכאשר שאול לפי דעתו עשה שליחותו כמצותו יצא לקראתו אשר כברכתו בירך אותו ברוך אתה לה' הקימותי את דבר ה', כלומר עתה נתקיים פירוש זרע אנשים שמובלע בין אנשים ולא ישלוט עין הרע, וזהו ברוך אתה לה' שלא ישלט עין רע כי אותו פירוש שמושח ב' אנשים אכן סר שהרי הקימותי את דבר ה' והממלכה נכונה בידי. ולהבין אומרו לך והכית והחרמתם אפשר במשז"ל (בר"ר פ' ע"ג) שאין עשו נופל אלא ביד בניה של רחל. ואנן בעניותין לעיל ריש פ' וישב כתיבנא דכי איכא במעמד ההוא מזרע רחל בהא סגי לילחם עם עשו עש"ב.

ויתבארבזה מאמרם פ"ק דמגילה (ט"ז.) אם מזרע היהודים מרדכי וכו', אם משאר שבטים יכלת ליה ואי מיהודה ומנשה ואפרים לא יכלת ליה יהודה דכתיב (בראשית מ״ט:ח׳) ידך בעורף אויביך מנשה ואפרים דכתיב (תהילים פ׳:ג׳) לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ע"כ. והנה אמרו בספרי (פ' וזאת הברכה) ידיו רב לו בשעה שהרג עשו, וז"ש אי מיהודה אשר הוא היה תחילה לקוצרים מקוצ"ר רוח הטומאה והמית עשו, או מנשה ואפרים שהם בני בניה של רחל המסוגלים לנפילת עשו לא יכלת ליה, וז"ש אם מזרע היהודים מרדכי מיהודה מנשה ואפרים אשר החלות לנפול לפניו כי זאת לפנים החלות לנפול שיהודה הרג עשו ומנשה היה במלחמת צקלג ואפרים יהושע הנלחם בעמלק, ודייק אומרו לפני"ו דסגי במה שיהיה לפניו וימצא במלחמה מזרעה של רחל לא תוכל לו כי נפול תפול לפניו וכן הוות ליה באשר כרע נפל לפני אסתר המלכה דאתיא מבנימין, וכפל כי נפול תפול היינו כי נפול עתה תפול באחרית הימים בזמן המשיח, ומייתי הש"ס ראיה יהודה דכתיב ידך בעורף אויביך דברכת יעקב אע"ה כברכת משה רבינו וכי היכי דידיו רב לו הוא בשעה שהרג עשו כמ"ש בספרי הכי נמי פירוש ברכת יעקב אע"ה ידך בעורף אויביך על אויבו העיקרי אח לצרה עשו וא"כ אי מיהודה לא יכיל ליה, ואי ממנשה ואפרים דכתיב רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף יושב הכרובים הופיעה לפני אפרים ובנימין ומנשה עוררה את גבורתך ולכה לישועתה לנו, וכבר רז"ל אמרו למה נקראו ישראל על שם יוסף, ולפני דרכנו אפשר כי כל יראת יעקב אע"ה מעשיו וכל דור ודור יראים גם זרע יעקב ומה גם בדור אחרון, ובניה של רחל הם היו בעוכריו וגבר ישראל להכי קרא ישראל על שם יוסף וכתיב נוהג כצאן יוסף והוא כביכול רועה ישראל, ואסף החוזה מדבר בתחינה לפני אפרים ובנימין ומנשה שהם בניה של רחל, ונקט סדר זה כי כן כסדר הזה נלחמו הם בעמלק, יהושע דאתי מאפרים פתח בהצלה תחילה להלחם בעמלק ואחריו שאול מבנימין ואחריו בצקלג מבני מנשה עם דוד המלך ע"ה כמבואר בבתרא דף קכ"ב מן הכתו', והשתא קאמר שבמעמד אפרים ובנימין ומנשה בניה של רחל עוררה את גבורתך להלחם עם בני עשו ועמלק, ותן כח בישראל להשמיד כל זכר למו ותסגי שיהיה לפני אפרים ובנימין ומנשה לפני דייקא, שכל שהם נמצאים שם נפלו בני עשו כדאמרן. ולכה לישועתה שכביכול ישועה לו ית' שיהיה שמו וכסאו שלם וישועתו היא לנו שכל ישענו לשמוח בישועתו, והוא מאמר שמואל לשאול לך והכית את עמלק והחרמתם את כל אשר לו, כלומר כיון שאתה הולך במלחמה זו יכולים כל ישראל להשמידו מאחר שאתה מבניה של רחל די שיהיה לפניך כלם מצליחים, וז"ש לך והכית אתה ובכחך והחרמתם כל ישראל את כל אשר לו להיות דמבניה של רחל ימצאון שם, וכמ"ש המשורר לפנ"י אפרים וכו', ואפשר שז"ש לו שמואל אחר זה. הלא אם קטון אתה בעיניך שאתה מקטנן של שבטים בנימין ראש שבטי ישראל אתה לענין מלחמה זו שאתה מבניה של רחל, וגם שבנימין לא השתחוה לעשו ואז"ל שלכך נבנה בית המקדש בחלקו, ונמצא דבך יש מעלה יתירה על זרע יוסף וזוהי סיבה למשחך למלך כי תכף המלך צריך לילחם בעמלק ואתה מסוגל לזה מצד שאתה מבניה של רחל, ועוד דבנימין לא השתחוה לעשו כמדובר.

ובאופןאחר יראה מתיחס אל כונתנו, דכבר כתבנו משם הרב מהר"ם אלשיך כי מלחמות עמלק משונה מכל מלחמות שבעולם דבזו צריך כח גדול בתשובה ומעשים טובים להכניע שר עמלק למעלה ושוב להלחם בו למטה, וז"ש אותי שלח ה' למשחך למלך, כלומר אני ששקול כמשה ואהרן כמשז"ל (ברכות ל"א:) שלח ה' למשחך כדי שאשפיע בך שפע קדוש להכרית כל החוחים והקוצים, עתה בכח השפעתי לך והכית וכו' דבגון דא צריכא רבה להכניע ש"ר צילם ולהלחם עמם כאמור, ולפי דעת שאול כי הצליח בזה אמר לשמואל ברוך אתה לה' שהשפעת עלי שפע קדוש ובכן הקימותי את דבר ה' ודבר גדול הנביא דיבר אליו וישלחך ה' בדרך ויאמר לך והחרמתה את החטאים את עמלק כי לא תצליח עד אשר החרם תחרים שר שלו מקור הסט"א והוא החטא עצמו, וצריך תשובה ומעשים ואחר זה תרום ידך על צריך אשר לפניך בארץ, וזהו בעצם את החטאים שרו של מעלה החטאים הידועים הוא שטן הוא יצה"ר וכל גונדא דיליה, ואח"כ את עמלק ונלחמת בו בשר עד כלותם לבני עמלק, ויצא מן ההקש משאר מלחמות ומדוקדק היטב מאמר שמואל הנביא, ורצונו דמאחר דמלחמה זו אימתני ותקיפא בשמים ובארץ היה לו להתבונן מאד כי צריך כח ושכל טוב בעיון נמרץ, והוא לא כן עשה ונאחז בסבך סברות שאינם אמת. ועתה נבא לתכלית מבוקשנו שזה אפשר כונת הכתוב גערת גויים וכו' האויב תמו וכו', כי הנה מטעם האמור דשר עמלק הוא שטן הוא יצה"ר וזה תלוי ביד ישראל להכניעו ולבטלו כי כן יסד המלך להיות שכר ועונש, משום הכי אכתי פשו עשו ועמלק ולא נכרת עמלק תכף ומיד כי ודאי בידו יתברך לשומו לשמה כרגע ואבד שמו וזכרו, אכן הדבר מסור ביד ישראל להכניע השר בתשובה גדולה מאד ומעשים טובים ואז מן השמים ילחמו לסייע לישראל עדי אובד זכר עמלק ודין גרמ"א דאשתהויי אשתהי מריש ועד כען, וז"ש גערת וכו' שמם מחית לעולם ועד כד"א מחה אמחה את זכר עמלק, וכי תאמר בלבבך מאחר שדיבורו של הקב"ה הוא כמעשה וכך עתיד להיות מי מעכב שלא ימחה שמו וזכרו עד כאן, לז"א האויב האויב הידוע הוא היצר הרע שר שלו שבעונות ישראל מאריך הוא ברעתו זה גורם שאף אשר תמו עמלק ועשו עדיין חרבות לנצח עריהם קיימות כמשז"ל, אבל מהרה שישובו ישראל ערים נתשת אבד כל זכר למו, אז ה' לעולם ישב כונן למשפט כסאו שיהיה שמו הגדול שלם וכסאו שלם, אך הוא במשפט עד בא קץ השר שלו הוא האויב לפי מעשה ישראל וזהו העיכוב והוא אומרו כונן למשפט כסאו.

זאתהיתה לי כונת מאמרם ז"ל (קה"ר פ' ח') שומר מצוה זו אסתר שהיתה עסוקה בביעור חמץ, לא ידע דבר רע שניצולו מהמן ע"כ. ונסחת מאמר זה הובא בס' דרוש שמואל שידוע שביעור חמץ רמז הרומז לביטול יצר הרע שהוא החמץ ושאור שבעיסה, ולזה צריך בדיקה מעליא וכל היד המרבה לבדוק הרי זו מושבחת וכאשר האריך הרב מהר"ם אלשיך בנועם מוסרו בפתרון משנת אור לארבעה עשר בודקין החמץ כידוע. ובהיות אסתר הצדקת עוסקת בכל כחה וקדושתה בביעור חמץ וביטול יצר הרע, כי כל אדם לפי עוצם כונתו וקדושתו ותיקון מעשיו וישר חדרי לבו ככה יעשה בהכנעת וביטול השר הצורר למעלה, ולגדל וחשיבות אסתר רבה תפארת ופעולתה בשמים זו היתה נסיבת כי בא מועד נפילת המן למטה על ידה, ולכך דרש שומר מצוה זו אסתר שהיתה עסוקה בביעור חמץ בכל חוקותיו וכונותיו, ולכן לא ידע דבר רע שניצולו מהמן דהא בהא תליא כי שר עמלק הוא שטן הוא יצה"ר כמדובר. ומעתה נתבאר היטב טעם לשבח אשר זה כמה וכמה ועדיין עמלק לא אתמח"י גברא, כי עונותנו הטו אלה כי כל עוד שר שלו קיים בעונותנו אי אפשר לבא עד קיצו למחות זכר עמלק. ולכן נצטוינו בזכירת עמלק לעורר לבנו כי אין השם שלם וכסאו שלם עד שימחה זכר עמלק והדבר תלוי בתשובה גדולה ומעשים טובים לבטל השר שלו הוא שטן הוא יצה"ר, והוא חיוב גדול להסתכל בזה תמיד ולשוב בתשובה והדברים מגיעים לכבודו יתברך, ומי שיש לו לב במרירות יאנח וימהר לשוב על דבר כבוד שמו.

עודמילתא בפומאי בנותן טעם (א) על זכירת עמלק, וגם נבין כמה חקירות, וגם שכל אחת לבדה טעמה ונימוקה עמה, וכמה פנים לפנים על פי דרכנו נישב הכל בס"ד. והנה רז"ל (מכילתא סו"פ בשלח) אמרו ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים על שרפו ידיהם מן התורה, ויש לחקור (ב) איך הוא מדה כנגד מדה שעל כי נרפים הם בתורה בא זדון ויבא עמלק. והפשוט בזה דידוע משז"ל (בר"ר פ' ס"ה) בזמן שהקול קול יעקב אין הידים ידי עשו, הרי דבביטול תורה שאין קול יעקב לפורענות מוכן עשו, אבל ממה שתרגם אנקלוס (בראשית כ״ז:מ׳) והיה כאשר תריד וכו' ויהא כד יעברון בנוהי על פתגמי אוריתא וכו' מורה דכאשר יעברו על לאוין, אבל כאן שרפו ידיהם מן התורה לא עברו עליה, אלא די"ל דביטול תורה חמור מע"ז וג"ע וש"ד כמשז"ל (פתיחתא דאיכ"ר) ונמצא דגם בביטול תורה עברייני מיקרו, והוא אומרם בזמן שאין הקול וכו' כאמור, ולדרכנו יתבאר. (ג) עוד יש להבין דאז"ל פ' כל כתבי (קי"ח.) אלמלא שמרו ישראל שבת ראשונה אין כל אומה ולשון שולטת בהם דכתיב ויהי ביום השביעי יצאו וכו' וכתיב ויבא עמלק, וצריך להבין מי תלה זה בזה. ועוד (ד) דהרי אמרו דעל ביטול תורה בא עמלק ומהא מוכח דבא על חילול שבת. וכבר אפשר להשיב דהגם שבא על ביטול תורה אלמלא שמרו השבת יכולה היא שתגן עליהם ובחללם שבת שלט בהם, אך לפי דרכנו יתישב ונבין טוב טעם (ה) על שמירת שבת מלבד הטעמים גלויים ונסתרים, ויתבאר טעם נכון (ו) לענג השבת בכל תענוג אכילה ומלבוש מלבד הנגלה. ועוד מצאה החקירה מקום לנוח (ז) מה טעם תקנו לקרות פ' זכור בשבת זו וקורין אותו שבת זכור, ותיסגי לן לקרות בפורים פ' עמלק וזה יספיק לזכור מעשה עמלק. ועוד (ח) נבין מאמרם ז"ל בפרקי ר' אליעזר כתיב זכור את יום השבת לקדשו וכתיב אשר עשה לך עמלק איך יתקיימו שתי מקראות הללו, אלא אינו דומה שותה כוס קונדיטון לשותה כוס של חומץ, זכור את יום השבת לקדשו על יין, וזכור אשר עשה לך עמלק להשמידו ולאבדו. ומאמר זה קשה לשמוע מאי קאמר כיצד יתקיימו שתי מקראות כאלו הדברים סותרים ולא קרב זה אל זה.

ואמינאמילתא לבר מארחין במ"ש פ"ק דמגילה זכור אשר עשה לך עמלק יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת לב אמור מה ת"ל זכור בפה, למדנו מזה דאי לא הוה כתיב לא תשכח הוה אמינא דזכור בלב ומאחר שכן הדבר קשה גבי זכור את יום השבת דלא כתיב לא תשכח ואפילו הכי זכור הוא בפה, והיינו דקאמר כיצד יתקיימו שני מקראות הללו זכור דשבת וזכור דעמלק כלומר דזכור דעמלק מלמדנו דזכור בלב, דהרי אצטריך לא תשכח כדי לפרשו בפה וזכור דשבת בפשיטות אנו מפרשים בפה. ותריץ יתיב אך בחלקו"ת ישית למו ואינו דומה שותה כוס קונדיטון לשותה כוס של חומץ, והכא מעניניה דקרא דזכור דשבת דאינו בא לצוות שום פועל משמע שפיר זכור בפה דאין כאן מעשה לקדשו אלא בפה, אבל גבי עמלק דיש שם מעשה למחותו הו"א זכור בלב ולהכי אצטריך לא תשכח, וז"ש זכור את יום השבת לקדשו על היין וזהו המעשה ומוכרח בפה, אך זכור דעמלק להשמידו ולאבדו וכיון דאיכא מעשה רב יש ס"ד לפרש זכור בלב ולהכי אצטריך לא תשכח.

ובהאאשכחנא פתרי למאי דקשיתיה לגדול הדור הרב מהר"ח אבואלעפיא בספר עץ החיים פ' בשלח אהך דפ"ק דמגילה דקאמר יכול בלב דהא תנן מזכירין יציאת מצרים והתם כתיב למען תזכור את יום צאתך והיינו בפה. ותו דקאמר לא תשכח הרי שכחת הלב דאימא דתרוייהו בפה וזכור הוי עשה לא תשכח לא תעשה וכך מנאם הרמב"ם לעשה ול"ת. והרב ז"ל תירץ דהול'ל לא תשכח מלזוכרו ומדאמר סתם לא תשכח שמעינן דסתם שכחה בלב וממילא משמע דיש עשה ול"ת במצוה זו. ולקושיא אחרת תירץ דרך דרש ע"ש. ומלבד דתירוצו דחוק דאימא דגם לא תשכח בפה ואין צורך לפרש מלזוכרו דעל זכור דסמיך ליה קאתי והוא עשה ולא תעשה, עוד בה דגם לשיטת הרב ז"ל תירוץ זה צודק לפי סגנון הקושיא דנקט. ואעיקרא בזה הסגנון דנקט דאימא שניהם בפה לק"מ, דכיון דהסברא מבחוץ דגם זכור בלב תיסגי לן לפרשו בפה מכח לא תשכח דהוי בלב, אבל לא תשכח כפשטו דהוי בלב ובדקאי קאי, ומי יכריח לאפוקי מפשטיה גם לא תשכח, אבל אי קשיא הא קשיא דהא קאמר זכור יכול בלב א"כ הסברא מבחוץ דזכור הוי בלב, ולפי זה באיזה כח אפיק ליה מפשטיה דהוי בלב, אי משום לא תשכח דהוי בלב הוא ל"ת וזכור עשה ותרוייהו באובנתא דלבא תלו, רק דהך עשה והך לא תעשה, ומאי קאמר הרי שכחת לב אמור ומה ת"ל זכור, מאי קושיא אצטריך לעשה ואיברא דלפום ריהטא האי דוקיא מעליא בש"ס.

ויראהדהש"ס סבר דלא דמי זכירה זו לזכירת יציאת מצרים מטעמא דאמרן דהכא מעניניה דקרא, דהתם דבזכירת מצרים כל הימים אף לילות דכתיב למען תזכור את יום וכו' כל ימי חייך, כיון דליכא שום מעשה מסתברא דהזכירה הוא בפה וגם בליל התקדש חג ואמר בפי' והגדת לבנך לאמר בעבור זה וכו', ובשאר ימים נחתינן דרגא למעבד זכירה בעלמא בפה. אבל הכא דהזכירה למחות שמו הוה ס"ד דהוי בלב, והשתא דכתיב לא תשכח הרי שכחת הלב אמור כלומר דאשכחן בהא רבותא דאיכא עשה ול"ת טפי מיציאת מצרים דליכא ל"ת, ומדאיתא להך טופיינא הכא מסתברא דהא דכתיב זכור הוא בפה ולא גרע מיצ"מ דהא העדיפו הכתוב בעשה ול"ת ולא יגרע לזוכרו בלב, באופן כי אדרבא במונח דאיכא הכא עשה ול"ת היא הנותנת שיהיה זכור בפה.

אינמי אפשר דהכרח הש"ס הוא דנהי דהוי עשה ול"ת, מ"מ כיון דלא תשכח היא שכחת לב אם איתא דזכור הוא בלב הול"ל זכור אל תשכח את אשר עשה לך עמלק, ויהיו עשה ול"ת סמוכים וכדאשכחן דכתיב זכור אל תשכח את אשר הקצפת את אלהיך במדבר, והשתא דמרחק זכור מלא תשכח אמרינן דזכור הוא עשה לזכור בפה, ולא תשכח ל"ת שלא לשכח בלב.

ועודאפשר לומר דכונת הש"ס דהשתא דכתיב לא תשכח והוא לשון מבורר דהוי בלב דלא מעיט אלא שכחה והוי שכחת הלב, ומוכח דכל דאין לו שכחה בלב לא עבר על לאו, וא"כ אם איתא דהעשה הוא בלב הול"ל שמור את אשר עשה עמלק דהוי לשון מבורר דהוי בלב זו היא נטירה בלב האדם כשם דלא תשכח הוא לשון ברור דהוי שכחת הלב, והיינו דקאמר כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמור, כלומר דהוא ברור כמדובר א"כ מה ת"ל זכור הול"ל שמור לשון ברור, אלא מוכרח דזכור הוא בפה.

שובראיתי בילקוט ריש פ' בחוקותי שאז"ל בלשון הזה, זכור את יום השבת לקדשו יכול בלבך כשהוא אומר שמור את יום השבת הרי שמירת לב אמורה הא אינו אומר זכור אלא להיות שונה, וכן הוא אומר זכור אשר הקצפת יכול בלבך כשהוא אומר אל תשכח הרי שכחת לב אמורה הא אינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה ה' אלהיך למרים יכול בלבך כשהוא אומר השמר בנגע הצרעת הרי שמירת הלב אמורה הא מה אני מקיים זכור שתהא שונה בפיך, וכן הוא אומר זכור את אשר עשה לך עמלק יכול בלב כשהוא אומר לא תשכח הרי שכחת הלב אמורה הא שאינו אומר זכור אלא להיות שונה בפיך, עכ"ל. (הודעתי ה"ן כתיב כאן דספרי דבי רב אין עמדי לראות שרשן של דברים ומקורן ואם המפרשים הם המדברים), ובהגלות נגלות מאמר זה נסתרו כל דברינו, כי השתות יהרסון כמבואר למעיין וגם תירוצי הרב עץ החיים נדדו הלכו כאשר עיניו יחזו גברא דשפיר חזי ואין להאריך. אך אפשר לומר דפרקי ר' אליעזר ותלמודא דידן לא סבירא להו כמאמר זה וכל מאי דשנינן שינוייא הוא לפרקי ר' אליעזר ותלמודין.

ברםזוהי שהקשה על מאמר הלזה עיקר קושיין דמאי יליף בכל הני דזכור הוא בפה אימא דגם זכור הוא בלב כדס"ד ואינהו עשה ולא תעשה. ואפשר דבעל המאמר סבר דשמור דעשה עשה וא"כ ליכא למימר דאתו לעשה ול"ת. הן אמת דהרמב"ן בפרישתו כתב דשמור את יום השבת לאו הוא ולקדשו היינו שלא יחללנו, אמנם אפשר דדברי הרמב"ן אינם אלא לר' יוחנן דקי"ל כוותיה דסבר השמר דעשה לאו הוא והיינו כמ"ש התוס' בכמה דוכתי דגם לר' יוחנן בעינן שיהא בכללו לאו, ומ"ה סבר הרמב"ן דשמור את יום השבת לקדשו היינו שלא יחללנו והוי ל"ת, אבל בעל המאמר סבר כמ"ד השמר דעשה עשה, ומאחר דאיכא בהני דליכא כי אם עשה עלייהו סמיך לדרוש בכלן זכור בפה, אף דהיכא דאיכא ל"ת כזכור דעמלק ואשר הקצפת דגם דבהני יש לדחות דכלהו בפה כקושיין אינך דהוו עשה יכריעו דזכור בפה, ומהתם ילפינן (ואם מאמר זה הוא ת"כ צריך להתישב בדבר).

ולפיקוטב דרושנו יתישב מאמר פרקי ר"א דאתאן עליה דרך דרש בס"ד, ולפי דרכנו (ט) נבין חיוב דברי תורה על השלחן. ועוד זאת אדרש (י) במאמרם ז"ל פ' כל כתבי (קי"ט.) ר' חייא בר אבא נתארח אצל אדם אחד בלודקיא והביאו שלחן זהב וכו' והיו אומרים לה' הארץ ומלואה ובסילוקו והארץ נתן לבני אדם, וזכה לזה במה שהיה מענג השבת ע"ש באורך כל המאמר. ויש להבין מה טיבן של פסוקים אלו. (יא) ועוד מה שייכות לעושר זה בעבור עונג שבת, הן אמת דהרי אמרו (שם קי"ח.) כל המענג השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים דכתיב והאכלתיך נחלת יעקב אביך אבל היא גופה (יב) צריכין אנו למודע"י איך הוא מדה כנגד מדה לעונג שבת נחלה בלי מצרים. ועוד נדעה נרדפה (יג) מה טעם שיעקב אע"ה זכה לזה, ואגב דרך דרש נבין טעם (יד) משז"ל (סנהדרין נ"ח:) גוי ששבת חייב מיתה. ועוד (טו) נבין מאמרם ז"ל (ויק"ר פי"ג) על פסוק אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו ורז"ל דרשו חרובין תאכלו. ודבר שהיה בכלל (טז) מאז"ל פ"ג דתעניות (כ"ד:) בכל יום בת קול יוצאת ואומרת כל העולם כלו אינו נזון אלא בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין, (טוב) ויתישב מאז"ל פ' הנושא (ק"ד.) בשעת פטירתו של רבי זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה אמר רבש"ע גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה. (חי) גם נבין קצת טעם לחיוב אמירת ברית ותורה בברכת המזון בברכת הארץ. (יט) ועד אחרון קצת טעם למשז"ל פ' ר' עקיבא (פ"ח.) מכאן מודעא רבא לאוריתא והדור קבלוה בימי אחשורוש, מה טעם נתרצו לקבלה בימי אחשורוש. (כ) ועוד נבין פרשת זכור דיש בפסוקים כמה יתורים ודקדוקים ולפי דרכנו יתבררו ויתלבנו בס"ד.

ויתכןלהבין כל הני דאמרן ולקשור ולשנות דרך דרש במשז"ל דיעקב אע"ה ועשו חלקו העולמות ויעקב איש תם נטל העוה"ב ועשו נטל העוה"ז, וכבר ידוע חקירת הראשונים דא"כ לא שבקת חיי לזרע יעקב ואיך אנו נהנים מהעה"ז יותר מכדי חיותנו בלחם צר ומים לחץ, והלא מראש בצאת ישראל ממצרים טעוני"ם ברכה וינצלו את מצרים ובעידנא דעיילי ארץ כנען עמל לאומים יירשו ובתים מלאים כל טוב, ודבר זה מפורסם מלכים ימלוכו ושרים ישורו בכל עושר וכבוד ותענוגות בני אדם, והן עוד היום בגלות החל הזה יחד עשירים שאננו אוכלים למעדנים ונשותיהם יותר לבושי מכלול ורקמה ותכשיטין וגם הבינוניים מתעדנים בחגים ובמועדים, ואפילו עני שבישראל זמנין דמשבחת מלי כריסיה את חלב הארץ כי בא מוע"ד, וכל זה גזל בידנו.

והרבמהר"ש פרימו איהו מפרק לה כמשז"ל (שבת פ"ח.) דשמים וארץ היו תלויים ועומדים עד קבלת התורה ואם ישראל מקבלים התורה מוטב ואם לאו חוזרים לתהו ובהו, ובהגיע תור כאשר ישר בעיני היוצ"ר תנתן דת זרח משעיר הופיע מהר פארן, ולא רצו עשו וישמעאל וכל הגוים לקבלה ונמצא העולם היה אבד וחוזר לתהו ובהו, ובאו ישראל וקבלוה והעמידו העולם על בוריו ואתקיים, והרי זה כמציל מזוטו של ים ושלילתו של נהר דדינא הוא הרי הוא שלו, וקנו העוה"ז כי היה אבד וקבלו התורה וקיימו העולם ומעתה זכו בו, ועוה"ב קדם וסלקו ישראל סבא לו ולזרעו עד עולם וזכינו בשני עולמות עכ"ד הרב הנז'. ועל פי זה א"ש מאמר ה' אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ולא תחושו לחלוקת העולמות כי עוה"ז חלק עשו, כי בא נהר ושטף את העוה"ז וינתקו מוסדי ארץ אלמלא קבלתם התורה וא"כ זכיתם בעוה"ז, ולכן אם תאבו ושמעתם דברי תורה ויהיו מאשרים קבלת התורה לקיימה טוב הארץ תאכלו, כי גם העוה"ז שלכם הוא ואין לעשו בו כלום. ואם תמאנו לשמוע כלימודים אז חזר הדין שהעוה"ז לעשו ואתם אין לכם בו כי אם דבר מועט לקיום הנפש, וז"ש חרובין תאכלו כלומר דבר מועט חרובין ודומיהם לקיום הנפש בדוחק וצער כי העוה"ז אינו שלכם. וזהו מעלת ר' חנינא בן דוסא דבת קול מכרזת ואומרת כל העולם כלו ניזון בשביל חנינה וחנינה בני די לו בקב חרובין. והוא פלא דכיון דכל העולם ניזון בזכותו א"כ בקיימו העולם בזכותו זכה בו כי הוא הוא המעמידו והוא שלו, ושורת הדין כי יתענג מרב כל עושר וכבוד אשר לא ימד ולא יספר כי הכל שלו והכל הולך אחר המעמיד, והו"ל כמציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהרי הוא שלו. וכלפי ליא מצטמק בקב חרובין כמשפט עוברי דת ודין שנאמר בהם חרובין תאכלו והיא נפלאת בעינינו על ר' חנינא, והיה שכרו לאתויי ביאת אורו ועליו יציץ נזרו בעוה"ב.

והדבריםמגיעים לאמרי קדוש רבי בשעת פטירתו, כי הנה יעקב אע"ה אשר מר ניהו א"ח חיל"ק ומרעות נפשיה נתן העוה"ז לעשו, הוא עצמו קבל הברכות אשר לפי פשטן כל טוב העוה"ז אליו, והוא עצמו אמר אלמלא שקבלתי התורה מהיכן זכיתי לטל השמים הה"ד שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי כמשז"ל ברבה (בראשית פ' ס"ו), ונתבאר אצלנו עפ"ז דיעקב אע"ה לעצמו הוא מציל שקבל הברכות והלא הוא נטל העוה"ב ושביק לעשו העוה"ז, והיה טעמו שקבל התורה הוא וזרעו ועשו לעולם שלא יחרב וקנאוהו, ונודע כי רבינו הקדוש היה נשמת יעקב אבינו, ואנטונינוס הוא עשו. והיינו רבותיה דרבינו דהגם דהוא עצמו לפנים בישראל קבל הברכות מטעם קבלת תורה, עתה מתורת חסידות לא נהנה, והיינו דקאמר שיגע בעשר אצבעותיו בתורה וא"כ גם העוה"ז שלו הוא וקנאו על פי התורה, ועכ"ז לא נהנה כלל והיינו רבותיה.

והואהטעם לחיוב דברי התורה על השלחן, דמאחר שהעוה"ז לעשו ולא כאלה חלק יעקב, ואנן בדידן מסובין היינו אתכא אכלי משופרי שופרי, וגם הבינוניים יותר מחיותם, וגם העניים והאביונים זמנין דמתרמי להו קופרא טבא לפומא. ויש מקום לקטרג דישראל אכלי דלאו דיליהו כי העוה"ז לעשו וגזל הוא בידו, לכן בו בפרק קורין ומקרין בדברי תורה להורות כי בעבורה זכינו בעוה"ז והוא עומד על התורה שקבלנוה וגם העוה"ז שלנו. וזה קצת טעם לאמירתנו בברכת המזון ברית ותורה בברכת הארץ, דגם מה שזכינו בארץ טובה ורחבה ובתים מלאים כל טוב היה בעבור התורה שקיימנו העוה"ז וזכינו בו, והוא מאמר הכתוב (תהילים ק״ה:מ״ד-מ״ה) ויתן להם ארצות גויים ועמל לאומים יירשו בעבור ישמרו חקיו ותורותיו ינצורו, שע"י קבלת ושמירת התורה קיימו העולם וזכו בו, וגם בזכות המילה מתקיים העולם כמש"ה (ירמיהו ל״ג:כ״ה) אם לא בריתי יומם ולילה חוקות שמים וארץ לא שמתי, ונמצא שישראל מקיימין העולם בזכות המילה ובעבורה זכו בארץ ישראל כמשז"ל (בר"ר פ' מ"ו), ולכן בברכת המזון על השלחן דעל הרוב אכלנו יותר מחיותנו, והטעם משום ברית ותורה שקבלנו והעמדנו העולם, שאם לא קבלנום ח"י היה העולם חוזר לתהו ובהו, והוא הטעם להתענג בארץ ישראל, לכן מזכירין בברכת הארץ על השלחן ברית ותורה כי בעבורם זכינו בארץ ובעוה"ז, ולכן בהתר אכלנו יותר מכדי חיותנו כי העוה"ז ג"כ שלנו. ואפשר שזהו כונת מטבע ברכת התורה אשר נתן לנו תורת אמת וחיי עולם נטע בתוכנו, הכונה אשר נתן לנו תורת אמת וזכינו להעמיד העולם ועל ידי זה וחיי עולם שהם כל טוב הארץ ומעדני עולם נטע בתוכנו שבקבלת התורה זכינו גם בעוה"ז, ואלמלא התורה זה לחמנו לחם צר ומים לחץ. ובזה יתבאר אצלי פ' (תהילים קי״ט:צ״ב) לולי תרתך שעשועי אז אבדתי בעניי, וחוץ מדרכנו יתפרש במאמרם ז"ל (שמ"ר פ' ל"ז) בסדר היום ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הה"ד לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, בשעה שאמר הקב"ה למשה ואתה הקרב אליך וכו' הרע לו למשה א"ל הקב"ה למשה תורה היתה שלי ונתתיה לך שאלמלא היא אבדתי את עולמי. ודשו ביה רבים למען דעת איך משה רבינו מבחר המין האנושי הרע לו בכבוד אחיו הגדול שתדיר היה נוהג בו כבוד גדול שהיה הדיבור יוצא מבין שניהם ועתה שזכה לגדולה הרע לו.

ויתכןכמשז"ל (זבחים ק"ב.) דעל אשר סירב משה ללכת בשליחות ה' בסנה חרה אף ה' ועשה רושם דכתיב הלא אהרן אחיך הלוי שהיה לוי עתה יהיה כהן, ומזה יש ס"ד כי לא בחר ה' בענוה דעין רואה שלפי דמשה היה עניו ולא רצה בגדולה להוציא ישראל ממצרים חרה אף בו וניטלה הכהונה ממנו, ומזה תקלה יוצאת דהלא כתיב נעשה אדם בצלמנו ללמד דעת את העם שהגדול ימלך בקטן כמשז"ל (בר"ר פ' ח'), וכי מטית לומר דח"ו הענוים ה' לא רצה ויחר בם א"כ הא דכתיב נעשה אדם לא אפשר לפרשו מתורת ענוה לימלך בקטן אלא ח"ו שתי רשויות יש. לכן בעת ההיא אשר אמר ה' למשה העניו מכל ואתה הקרב אליך את אהרן אחיך הרע לו למשה לא מצד שנתקנא בו ולא מצד כי בוחר הוא להשתרר בכהונה, רק כי זה שנתכהן אהרן וניטלה ממנו הוא עונש על מה שעשה ענוה והרע לו דנפיק מינה חורבא, אז יאמרו דנעשה אדם הוא מורה ח"ו שתי רשויות כיון דהקב"ה אינו חפץ בענוה, והיינו דהרע לו לכבוד ה'. ויאמר אליו ה' תורה היתה שלי ונתתיה לך ומזה מופת חותך כי בוחר אני בענוה כמשז"ל פ' ר' עקיבא (דף פ"ט) א"ל הקב"ה למשה הואיל ומיעטת עצמך תקרא על שמך דכתיב זכרו תורת משה עבדי הוא הדבר אשר דיבר אליו ה', אל תחוש שיטעו דאיני בוחר הענוה שהרי תורה היתה שלי ונתתיה לך כלומר דנקראת על שמך, וזהו היתה שלי לשעבר ונתתיה לך וזכית לזה מטעם הענוה וזה אות כי חפצתי בענוה והיינו טעמא שאמרתי נעשה אדם, וז"ש בריש המאמר ואתה הקרב אליך הה"ד לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, אז אבדתי בשביל הענוה וזהו בעניי, אז יאמרו שבעבור הענוה שעשיתי בסנה לקיתי ונפיק מינה חורבא אכן זאת התורה היא מעידה דמדת הענוה רצויה ומקובלת כנז', אכן על פי דרכנו הנה מה טוב הפ' שאלמלא התורה העוה"ז הי' כלו לעשו ויד עניי אנן, וז"ש לולי תורתך שעשועי אז אבדתי בעניי, כי אין לחם ואין מים ואף השמלה והיינו צריכים להתנהג בעניות ודלות מאד תדיר ומי יוכל לעמוד, ואחשבה שזה טעם שמירת שבת שהוא כנגד העוה"ב וישראל חלקם בחיים העוה"ב, נחלה לישראל מאבינו הזקן ישראל סבא שנטל לחלקו העוה"ב ונאה לנו מצות שבת הרומז לעוה"ב כי הוא חלקנו, לא עשה כן לכל גוי כי חלקם העוה"ז ואין להם חלק בעוה"ב כלל, ולזה לא יוכלו לשמור שבת כי השבת מעין העוה"ב והוא הטעם כי גוי ששבת חייב מיתה כי לו במותו הוא ידע כי אין לו בעוה"ב כלום. ונרחיב עוד מעט בזה כי להיות השבת מעין העוה"ב ונצטוינו בו כי הוא חלקנו כאמור, לכן נצטוינו לענג השבת אבשרא וכוורי ואוצר פירי והלבש מחלצות, וכל הנשים יתנו יקר ממשבצות וכן בכל מיני תענוג, וגם נצטוינו לקרות בתורה בשבת כמשז"ל (ב"ק פ"ב.) וכל זה להודיע כי גם דחלק ישראל בעוה"ב כמו השבת עכ"ז זכו גם בעוה"ז ויכולים להתענג, וזה על ידי התורה שקבלנו שזכינו גם בעוה"ז כדין המציל מזוטו של ים ושלוליתו של נהר דהרי אלו שלו, וכן ישראל בקבלת התורה הצילו העולם שלא חזר לתהו ובהו, ולזה נצטוינו בענג שבת ולקרות בתורה בשבת רמז הרומז דזכינו בשני עולמות על פי התורה. ולעיקר החקירה הנז"ל תירצנו בענייתנו עם מאמר ר' לוי המפורסם (ברכות ל"ה.) כתיב לה' הארץ ומלואה וכתיב והארץ נתן לבני אדם ל"ק כאן קודם ברכה כאן לאחר ברכה, וא"כ למדנו דקודם ברכה הכל שלו יתברך ולא זכה עשו בעוה"ז כי לא חפץ בברכה ותרחק ממנו, ואנן בדידן ברוכי מברכינן ובשכר ברכה נשבעין ונוטלין העוה"ז מאת ה' מן השמים, ולא מעשו כי הוא לא זכה בו.

זאתהיתה לי כונת מאמרם ז"ל (סוטה ל"ח:) טוב עין הוא יבורך כי נתן מלחמו לדל אל תקרי יבורך אלא יברך, הכונה דלפום ריהטא יקשה איך טוב עין הוא יבורך והלא גזל הוא בידו מעשו ומי נתן לו רשות לאכול לשבעה מהתענג ומרוך וכ"ש לתת לאחרים, לזה אמר אל תקרי יבורך אין אתה יכול לקרות יבורך אלא אם תקרא מקודם יברך דעל ידי הברכה קנה מאת ה', ועשו אין לו כלום, כי לה' הארץ ומלואה ועל ידי הברכה נתן לבני אדם והרי הוא שלו, אז תקרא הוא יבורך כי נתן מלחמ"ו שקנאו בברכה. ובזה יובן מאמר פ' כל כתבי הנז' דאותו אדם שנתארח אצלו ר"ח בר אבא יען היה מענג השבת דעונג שבת להודיע כי גם שהעוה"ב לישראל זכו גם בעוה"ז בקבלת התורה וזה האיש קיים עונג שבת כמצותו לכן זכה לעושר גדול בעוה"ז על פי מדותיו שענג השבת כראוי, ולפי שמלבד טענת התורה לזכות בעוה"ז יש תשובה מצד הברכה כדאמרן, לזה כהעריך השלחן אז יאמרו לה' הארץ ומלואה להורות שלא נטלו מחלק עשו כלום, דקודם ברכה הכל שלו יתברך, וכשמסלקין אותו אחר ברכת המוציא שהיו אוכלין על שלחן אחר כמו שפירשו ז"ל היו אומרים והארץ נתן לבני אדם להורות דמשלחן גבוה קא זכינן ואין לעשו כלום.

ומןהאמור יתישב על נכון שלפי שרפו ידיהם מן התורה אתא גלל"א עמלק, כי ישראל טעונים כסף וזהב וכל טוב ארץ מצרים שהם טובות ותענוגי עוה"ז, וכל זמן שמחזיקים בתורה אין טענה לעשו דהעוה"ז שלו וגזל ביד ישראל כיון דעסוקים בתורה ומקיימים העולם וזכו בו כאמור, ולכן כשרפו ידיהם מן התורה נתפקפק טעם זה ויבא עמלק כי כל טוב העוה"ז לעשו הוא וגזל בידם. וזהו נבואת הושע (סי' ח') אל חכך שופר כנשר על בית ה' יען עברו בריתי ועל תורתי פשעו לי יזעקו אלהי ידענוך ישראל זנח ישראל טוב אויב ירדפו. ואז"ל בילקוט זנח ישראל טוב אין טוב אלא תורה, הכונה כשופר הרם קולך ידאו האויבים כנשר על בית ה' יען עברו בריתי שפגמו בברית קדש על תורתי פשעו דשתים זו הם טענות שיזכו בטוב העוה"ז ברית ותורה, ועתה כי רחקו מהם יבואו האויבים להלחם בם, לי יזעקו וכו' ובפיהם ירצו לאמר ידענוך אבל מעשיהם להפך, לכן זנח ישראל טוב שהיא התורה תכף אויב ירדפו כי כל טוב העוה"ז גזל בידם. ואפשר דהיינו טעמא דהדור קבלו התורה בימי אחשורוש, דכיון שראו דביאת עמלק תחילת ביאה על שרפו מן התורה ואסורים ליהנות מן העולם וגלו על עזבם התורה ועד אחרן המן בקש לעקור את הכל חשבו מחשבה על שהיו אומרים אנוסים היינו, ולכן הדור קבלוה דראו שהתורה מגן וצינה ליהנות מעוה"ז, ובלעדה עשו ועמלק יצאו נצבים להומם ולאבדם וקבלוה ברצון.

ולפיהאמור יובן מה שאמרו בתרגום שיר השירים והביאו הרב תורת חיים בחולין (דף צ"א) דאתא עמלק על בכורתא וברכתא, ועל פי דרכנו ניחא דכיון שרפו ידיהם מן התורה אינם ראויים לברכות ליהנות מהעוה"ז, וגם על העוה"ב שהיא הבכורה יצאו עליהן עוררין מאחר שפשטו ידיהם בעוה"ז, שמע מינה כי אינם רצונם בעוה"ב ושלהם לא הגיעם. וזה טעם משז"ל דבא עמלק על חילול שבת דאלמלא כשיצאו ממצרים שמרו השבת כמצותו והיו מסתכלין רמז הרומז בעונג השבת ובלימוד בשבת, דהיינו שהעוה"ז היה לעשו רק שבתורה זכו בעוה"ז ולהכי עונג שבת בתענוגים בעוה"ז ביום שהוא מעין העוה"ב וזה על ידי התורה, לא היו נרפים מהתורה וגם לא היו מחללין שבת ולא בא עמלק. וזה טעם זכירת עמלק לזכור שאם לא נעסוק בתורה לא מצאנו ידינו ורגלינו ליהנות בעוה"ז יותר מכדי חיותנו, וזה עיקר גדול לזכור בכל יום כי אין לך יום שאין אנו נהנים יותר מכדי חיותנו וגם הנשים והטף כמונו כמוהם באכילה ומלבוש וכיוצא, וכגון דא צריכה רבה שלא נרפה ידינו מעסק התורה, וזכירה זו צורך גדול.

ואתיאמכללא על מה אדני קריאת פרשת זכור בשבת הטבעו וקורין אותו שבת זכור, כי שבת זו ומצוותיו לענגו וללמוד בו מסכים הולך לזכירה זו כדאמרן שהוא הרמז שישראל קנו עולמות ע"י התורה כמש"ל, והוא הטעם כי המענג השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים כי כיון שעונג שבת הוא לומר כי ישראל כל העולם כלו כדאי הוא לו וזכה גם בעוה"ז, א"כ נחלתו לעולם תהיה בלי מצרים כי ישראל זוכה בכל. ולפי שיעקב אע"ה הוא אשר חלק עם העשו ושביק לעשו העוה"ז, לכן להורות כי זה נתבטל משום שקנה העוה"ז בתורה כדין המציל מזוטו של ים וכו', אי לזאת ליעקב עצמו ניתן שכר זה להגיד כי ישר מה שלקח הברכות שהם טובות העוה"ז כי בעבור התורה שקבלו וקיימו הוא וזרעו גם את הכל יקחו. ולזה ליעקב עצמו היה שכרו נחלה בלי מצרים וכן המענג השבת זוכה לזה כי עונג שבת הוא רומז לטעם שזכה יעקב נחלה בלי מצרים, ובכן המענג שבת כמצותו בא בשכרו נחלה בלי מצרים ואין לעשו עמו שום טענה, וכל זה בעבור התורה וכמו שאמר יעקב אע"ה שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי, אלמלא שקבלתי התורה מהיכן זכיתי ויתן לך האלהים מטל השמים, ובכן זכה יעקב אע"ה בברכות שהם טובות העוה"ז לפי פשטן וטובות העוה"ב לפי סודן, וזרעו לברכה כוותיה ומטעמיה על גפי מרומי אכלי תרי עלמי.

אכתיפש גבן עלי באר הני קראי דפ' זכור, ואען ואומר כי לפי כל אשר הקדמנו א"כ לפום ריהטא עמלק כדין עשה לילחם עם ישראל שרפו ידיהם מן התורה, ולכאורה יפלא מה חרי האף למחות זכר עמלק אם רדף כדין. והתשובה לזה דודאי ישראל חטאו שרפו ידיהם מן התורה ככל אשר דברנו, אך עמלק וסיעתו התעיבו השחיתו מכמה טעמים. חדא כי כבר כתבנו שגם במילה מתקיימים שמים וארץ כדכתיב אם לא בריתי וכו' וא"כ ישראל שמקיימים המילה זכו בעוה"ז כדין המציל מזוטו וכו' דוגמת התורה, ומולים היו כל ישראל ומאי אית ליה גבייהו על טובות העוה"ז. ועוד דיש להם קצת פיטור שרפו ידיהם מהתורה להיותם בדרך ואיכא חולשא דאורחא וכתיב אל תרגזו בדרך שלא תתעסקו בדבר הלכה. ועוד תירצו רבני אשכנז לעיקר החקירה הנז' דאיך ישראל נהנים מהעוה"ז דקי"ל (ב"ק ט'.) האחין שחלקו ויצא שט"ח למורישם ופרע א' מהן בטלה מחלקת, וא"כ ישראל פרעו השט"ח של שעבוד מצרים המוטל על זרע אברהם בכללו ועשו לא פרע ובטלה מחלקת ומצו ישראל ליהנות בעוה"ז. ותו אעיקרא קי"ל (סנהדרין כ':) כל האמור בפרשת מלך מלך מותר בו, וכתיב יקח ונתן לעבדיו ק"ו בנו של ק"ו כלפי מלך מלכי המלכים אדון הכל, ולמאן דיצבי יתנינה והוא ברצונו נטל ממון ורכוש מצרים ונתנו לעבדיו ובניו ומאי בעי עמלק, ולא עוד אלא דהיה חותך הערלות וזורק כלפי מעלה ואומר טול מה שבחרת, והעיז פניו כל כך לילחם בלגיון של מלך אשר שמעו עמים ירגזון, והוא ברשעו וחוצפא יסגי בא זדון ודאי אחת דתו כי כלת"ו היא אתמח"י גברא ויאמר השמד ויאבד כל זכר למו.

מעתהקום קרא הני קראי הם המדברים ככל אשר דברנו, זכור אשר עשה לך עמלק ובתיבת זכור זקף גדול רמז ליזהר בזכירה זו. ויקשה על זה דלכאורה משפט עשה שרפו ידיהם מן התורה ומה טיבה של זכירה זו מאחר דבדין עבד, לז"א בדרך כלומר הלא יש מקום פטור שהיו בדרך ומשום חולשא דאורחא עבוד ובשלמא כב יכול השם יתעלה בוחן לבות אלהים וידע דמרפיון עבוד, אבל ההוא בר פחין היה לו לחשוב כי הם בדרך ואיכא חולשא דאורחא. ובר מן דין בצאתכם ממצרים שפרעתם השט"ח שהיה מוטל גם על עשו ובטלה מחלקת ואין לעשו טענה על טובות העוה"ז, ולמאי אתא הקטע יוצא בקב שלו לעורר על הברכות והבכורה. ואף גם זאת ויזנב בך כל הנחשלים וכו' ואז"ל שהיה חותך הערלות וכו', ושתים רעות עשה אחת היא שטח עיניו מראות כי מולים היו, והן לו יהי שרפו ידיהם מן התורה הרי מצות מילה יכולה היא שתגן ליהנות ישראל בעוה"ז דבמילה קיימו העולם והו"ל כדין מציל מזוטו וכו'. וזאת שנית בא גם בוז לצד עילאה ולומר טול מה שבחרת. ואתה עייף ויגע והיה לו לדון שאין לך כח לעסוק בתורה ולמאי אתא. ותו ולא ירא אלהים עמלק כי הוא אדון הכל והוא נטל כל טוב ארץ מצרים ונתן לכם כי הכל שלו, ואפילו מלך בשר ודם מותר ליקח ולתת לעבדיו, וזהו ולא ירא אלקים שבא לריב באתרא דמארי עלמא תלי זייניה והוא הנותן משלו. והיה בהניח ה' לך מכל אויביך מסביב שיפקוד על שרי עם ועם המה כרעו ונפלו כי מלכותו בכל משלה בארץ אשר ה' אלהיך נותן לך נחלה, וליכא משום טענת לסטים אתם ולא משום שהעוה"ז של עשו כי ה' אלהיך נותן לך והוא רבונא דעלמא כוליה ואפילו מלך בשר ודם מותר. ומכל הטעמים הנזכר נתגלה קלונו של עמלק לכן תמחה את זכרו.

אתאןלמאמר פרקי ר"א הנז"ל, ודרך דרש אפשר כי בעל המאמר לא סבר בטעמים אשר כתבנו לעונג שבת וכו' כאשר נבאר בס"ד, וזו שאלה שאל כתוב א' אומר זכור את יום השבת והכונה לזכור שהוא בעוה"ב ונתענג בתענוגי העוה"ז וללמוד להורות כי זכינו בעוה"ז ג"כ בעבור התורה כמש"ל, וכפ"ז קשה כתוב זכור אשר עשה לך עמלק ומה כל חרי האף דכדין עבד על שרפו ידיהם מהתורה וא"כ אבדו הנאות העוה"ז ועל זה בא והדין עמו, וכיצד יתקיימו שני הכתובים הללו דמזכירת שבת לענגו וללמוד מוכח דהדין עם עמלק ומזכירת עמלק מוכח דהרבה אשמה ושבע תועבות. וניחא ליה דזכירת שבת לאו כדס"ד, כי כמה טעמים יש ליהנות ישראל בעוה"ז וכמה שאמרו ז"ל, ועמלק הפלא להרשיע ומחה ה' שמו וזכרו, וזכירת שבת הוא לקדשו על היין ולהיותו יום קדוש מצוה לענגו בדגת הים ובעוף השמים עד שה חיים.