פרשת תולדות יצחק בס"ד

במדרש (בר"ר פ' ס"ג) ויעתר יצחק לה' ר' יוחנן אמר ששפך תפלות בעושר ר' שמעון בן לקיש שהפך את הגזרה ולפום כן קריין לעתירא דהפך אדרא:

הני תלת מילי תלתא דמרחמי בני חיי ומזוני במוט"ב תלתא כחדא שריין, אמור רבנן בטעמא לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליין, צא ולמד אבהן דעלמא אברהם ויצחק הוו מצערו משום בני גברי ועניין, ויצחק עקידא הרבה והפציר בתפלה ודין הניין, כמאמר הכתוב ויעתר יצחק וכו'.

והלאמראש שפתי לא אכלא דורשין תחלות ריש סדרא ואלה תולדות יצחק בן אברהם אברהם הוליד את יצחק ויש להבין הכפל וכבר רז"ל דרשו מה שדרשו. ועוד יש לחקור אעיקרא דמילתא מדוע בושש אברהם אבינו ע"ה להשיא אשה לבנו יחידו עיקרו של בית עד מ' שנה. ורש"י ז"ל סוף פ' וירא פירש בפסוק ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה וכו' אחר הרהורי דברים שהיה מהרהר בשובו מהר המוריה אלו היה בני שחוט כבר היה הולך בלא בנים היה לי להשיאו אשה וכו' בשרו הקב"ה שנולדה רבקה בת זוגו. וניחזי אנן מעיקרא מאי סבר אברהם אע"ה אשתהויי אשתהי עד מ' שנה. עוד נבין מאמרם ז"ל ברבה ואלה תולדות יצחק בן אברהם הה"ד (משלי כ"ג כ"ד) גיל יגיל אבי צדיק גילה אחר גילה ויולד חכם ישמח בו ונדעה נרדפה מאי קשיא להו בקראי ומה תירצו עם פסוק גיל יגיל. ועוד נבין אומרו בפסוק בקחתו את רבקה בת בתואל וכו' הלא ידענו זה מהקודם.

ואפשרלומר בהקדמה ידועה דבעבור אשר צחקה שרה נגזר שיצחק יהיה לו נשמה מסטרא דנוקבא ובשעת העקידה פרחה נשמת יצחק זו הנוקבית ונכנסה באיל ונשחט האיל ונמצא שיצחק ממש נשחט כי נשמתו היתה באיל. ויצחק בזכות אברהם אע"ה באה לו אז נשמה מסטרא דדכורא ובזה פירשו כת הקודמין פסוק למועד אשוב אליך וכו' הכונה למה זה צחקה שרה וכו' ולכן בעבור הצחיקה למועד ידוע אשוב אליך מסטרא דידך שיהיה לו נשמה דדכורא. אך כעת חיה ולשרה בן מסטרא דילה ולדה כמוה נקבה תסובב נפשו ישובב וז"ש ולשרה בן עד כאן דבריהם. אמור מעתה אברהם אע"ה יש בו ידיעה קדמה ואתיא כי יצחק נשמתו מסטרא דנוקבא ואדם לא זכ"ר ולימים עוד הרוח תשוב מסטרא דדכורא אמטו להכי אחרו פעמיו להשיאו אשה כי מה בצע לישא אשה ואביו שמר עד בא חליפתו יעלה זכרונו לטובה זו היא שיבה זו ביאה נשמה דדכורא למועד אשר יעדו ובבא אליו נת"ן דעתו להשיאו אשה. ובלכתך בדר"ך הזה אז תבין מאמר הכתוב ויהי אחר הדברים האלה ויוגד לאברהם לאמר הנה ילדה מלכה הכונה ויהי אחר הדברים האלה שפרחה נשמתו הנוקבית ובאה לו נשמת אדם זכר ויוגד לאברהם וכו' כי אברהם מה שלא השיאו עד עתה טעמו ונימוקו עמו כי נשמתו נקבה ועתה שכבר באה ונהייתה נשמה דדכורא לרוב זריזות אברהם אע"ה תכף היה משיאו אשה. ולזה הוצרך לבשרו שנולדה בת וגו לכן יחכה. [ושמעתי שקדמוני המפרשים בקצת ממ"ש] .

ובזהיתבאר מאמרם ברבה פ' חיי שרה (פ' ס') מה' יצא הדבר מהיכן יצא ר' יהושע בר נחמיה בשם ר' חנינא בר יצחק מהר המוריה יצא ורבנן אמרי מהיכן יצא ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה'. ובס' חלק בני יהודה דף מ"ג פירש משם הרב המקובל מהר"ר יעקב צמח זלה"ה המאמר הלז בהקדמה זו מהר המוריה יצא שבאה לו נשמה מסטרא דדכורא וראוי עתה לישא אשה כהלכת גוברין ורבנן אמרי ותהי אשה לבן אדונך ולא אדונתך וכו' ע"ש באורך. ולפי דרכנו אפשר דר יהושע בשם ר' חנינא אמר מהר המוריה שבא לו נשמה דדכורא כמ"ש הרב ז"ל. אך רבנן לא ניחא להו בהכי משום דמהר המוריה מה שנתחדש הוא כי הוא ראוי לישא אשה דרך גבר. אך לא שמענו מידי על רבקה אך בשובו מהר המוריה שהיה דעתו תכף להשיאו מבנות ענר וחביריו ובשרו הקב"ה שנולדה רבקה כמו שפירש"י לפי דרכו וממנו נקח לדרכנו זהו דבר גדול בפרטות כי חפץ ה' דרבקה לו תהיה לאשה, וז"ש ותהי אשה לבן אדונך כאשר דבר ה' דמורה כי היה דבר ה' דרבקה תנשא ליצחק וזו לא מצינו רק דבשרו שנולדה רבקה כאמור וזהו בעצם מה' יצא הדבר. ופליגי ר' יהושע ורבנן בפלוגתא דר' עקיבא ורבנן פ' חזקת הבתים דף נ"ו ע"ב הרי שאכלה שנה ראשונה בפני שנים שניה בפני שנים שלישית בפני שנים הרי זו חזקה אלא שר' עקיבא חולק דבר ולא חצי דבר ורבנן האי דבר ולא חצי דבר מאי עבדי ליה למעוטי שנים אומרים בגבה ושנים אומרים בכריסה וכתבו התוספות דלא דמי לעדות חזקה דהכא אין עדותן עדות בלא עדות שני אחרונים ואין מועיל לשום דבר בעולם לכך הוי חצי דבר אבל שנים בראשונה אע"ף שאין עדות מועיל לענין חזקה מ"מ נפקא מינה בעדותן לשלומי פירי ודבר שלם הוא ועמ"ש מרן בכסף משנה פ"ד דעדות (ה"ז) ע"ש. נמצינו למדים לשיטת התוספות דר' עקיבא סבר דבעינן דבר שלם בענין שאנו דנים בו וכיון דבמאי דקמן לא שלם הוא אף דלמידי אחרינא שלם לאו דבר קרינן ביה. ורבנן סברי כיון דהא מיהא למידי אחריתי דבר שלם הוא דבר קרינן ביה אף כי לדבר שאנו דנים הוא חצי דבר. אמור מעתה בהא פלוגתא אפשר דפליגי ר' יהושע ורבנן דהכא במאי דכתיב מה' יצא הדבר דר' יהושע סבר מהר המריה יצא שבאה לו נשמה מסטרא דדכורא וזה דבר שלם שהרי הוא ראוי לישא אשה ואף דבעניננו חצי דבר הוא דעדיין לא ידענו מזה שנתחדשה בו נשמת זכר דרבקה בת זוגו מ"מ שפיר כתיב מה' יצא הדבר שהוא דבר שלם וז"ש מה' יצא הדבר וכדעת רבנן דהתם. אך רבנן דהכא סברי כדעת ר' עקיבא דאף דהוי דבר שלם בעלמא כיון דבאותו ענין אינו שלם לא קרינן ביה דבר ומשו"ה לא ניחא להו לפרש מה' יצא הדבר שבא לו נשמה דדכורא דזה בענין רבקה חצי דבר הוא, ולכך פירשו ותהי אשה לבן אדונך כאשר דבר ה' שבשרו שנולדה רבקה דזהו דבר שלם לגמרי דרבקה בת זוגו. ואי בעית אימא ר' יהושע ורבנן דהכא אידי ואידי אתו כרבנן דהתם והכא רבנן אף דגבי דבר סברי דאם הוא דבר שלם בעלמא סגי הכא שאני דכתיב ותהי אשה לבן אדוניך כאשר דבר ה' ומוכח דדבר ה' היה דרבקה ליצחק וזו לא שמענו בהר המוריה והא עדיף ממ"ש התוס' שם, וא"ת דהכא כולי עלמא דרשינן דבר ולא חצי דבר ופ' מרובה דף ע"א אמרינן בקר אף חצי בקר וי"ל דהכא דבר מיותר עכ"ל. נמצא דאף דבעלמא אמרינן אפילו חציו הכא מיתורא בעינן שלם והשתא ר' יהושע סבר מהר המוריה שבא לו נשמת זכר והוא דבר שלם מיהא כי היכי דקי"ל התם דכתיב יקום דבר. ורבנן סברי הרי התם משום דמיתר טפינן אעלמא ובעינן דבר שלם מיהא ומינה דהכא דמשמע דבר שלם בענין זה דכתיב אשה לבן אדונך כאשר דבר ה' מפרשינן גם מה' יצא הדבר דבר שלם בענין זה והיינו שבשרו הקב"ה שנולדה רבקה כאמור. ותו דאי מה' יצא הדבר היינו מהר המוריה דבאה לו נשמה דדכורא לחוד מאי לא נוכל דבר אליך הא אף דבא לו נשמה דדכורא שפיר מצו לומר דישא אחרת.

איכוהשתא הבה נא אבא לפרש מקראי קדש האמורים בפרשה. ואלה תולדות יצחק בן אברהם. וכי תימא יצחק אינו מוליד דנשמתו באה בעבור שרה מסטרא דנוקבא. לז"א אברהם הוליד את יצחק אחר שכבר היה יצחק בעולם. פעם אחרת אברהם הוליד את יצחק שבזכותו באה לו נשמה דדכורא. ובזה תבין ויהי יצחק בן מ' שנה ואיך אברהם ושרה זקנים לא השיאו יצחק קודם דקודם בעודנו נער כי זה חלקם להקים זרע מכדי איכא סבי דנטעי נטיעה בפורי"א זרע כי האי ומשהו ליה עד ארבעין. אמנם להיות שידעו אביו ואמו דנשמתו נוקבית להכי ויהי יצחק בן מ' שנה. וכי תימא סוף סוף תכף אחר העקידה שכבר באה לו נשמת זכר הו"ל להשיאו ואמאי המתין שלש שנים כיון דכל העיכוב היה מצד נשמתו לזה אמר בקחתו את רבקה שהיא בת זוגו ובשרו הקב"ה יום הולדת להודיע שהיא בת זוגו. ואפשר דהא קשיא ליה לבעל המאמר דדריש הה"ד גיל יגיל דקשיא ליה מאי אברהם הוליד את יצחק דקאמר. וניחא ליה כדאמרן דבזכות אברהם בא לו נשמת זכר והיינו אברהם הוליד את יצחק וז"ש הה"ד גיל יגיל אבי צדיק גילה אחר גילה ומדבר באברהם ששמח גילה אחר גילה מראש מקדם שמח על שנולד מעיקרא ובסוף גילה על שבאה לו נשמה דדכורא אברהם יגל שהולידו מחדש ממש שנשמה שהיתה בו ביצחק ל"ז שנה נכנסה באיל ונשחט ונמצא דיצחק הראשון שהעיקר הוא הנשמה נשחט בשחיטת האיל וזה יצחק חדש שבאה לו נשמה מסטרא דדכורא וזהו בעצם הוליד את יצחק אחר דכתיב יצחק בן אברהם שהולידו מחדש בזכותו ועתה הוא שהוליד וקורא אני אלה תולדות יצחק. וזהו גיל יגיל אבי צדיק גילה אחר גילה בזמן שהצדיק נולד דמיירי ביצחק דבזמן שנולד ידע אברהם שבעבור שרה באה לו נשמה נוקבית ועתיד בזכותו להיות לו נשמה דדכורא. ומזה יובן קראין וככל אשר דברנו. ואומרו בקחתו את רבקה וכו' אפשר לומר עוד שהוא הקדמה למה שהרבה והפציר בתפלה בעבור רבקה דנודע דפלאי פלאות נעשו לאליעזר בלקיחת רבקה ושבאת עמו. וגם אמרו ז"ל (בר"ר פ' ס') דבתואל היה רוצה לעכב ובא מלאך והמיתו. גם אמרו ז"ל (ילקו"ש רמז ק"ט) דנקרא בתואל שהיה בא על כל הבתולות בעת כניסתן לחופה והיה בדעתו לעשות כן לבתו ובא מלאך והמיתו. גם אמרו רז"ל ויקח את מחלת אחות נביות שמת ישמעאל והשיאה נביות, וז"ש ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה ממקומה ולא שאלו שילך שם וכמה נסים שהיו בענין. בת בתואל שהיה רוצה לעכב או שדעתו לבא עליה ככל הבתולות דעל זה נקרא בתואל ומת והשיאה לבן וז"ש אחות לבן הארמי שהוא גמר הענין על דרך אחות נביות שמת ישמעאל והשיאה נביות וגם כאן מת בתואל ולבן גמר הענין ושלחה ומכל הקור"ה וכל הנסים האלו ידע נאמנה לו לאשה שהיא בת זוגו. לכן ויעתר יצחק שהרבה והפציר בתפלה ויעתר לו שהוא צדיק בן צדיק כמשז"ל (יבמות דף ס"ד.), וז"ש בילקוט אלה תולדות יצחק גיל יגיל אבי צדיק גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק. ולפי נסחא זו אפשר לפרש לפי פשטו. דעל פסוק אלה תולדות יצחק שהיו תולדות ליצחק קאמר גיל יגיל אבי צדיק גילה בזמן שהוא צדיק בן צדיק כלומר שתפלתו נשמעת בהיותו צדיק בן צדיק, וז"ש אלה תולדות יצחק מי גרם שהיו תולדות יצחק בעולם. דין גרמ"א שהיה בן אברהם והיה צדיק בן צדיק לזה זכה להוליד שנשמעה תפלתו ויעתר לו ה'.

ויתכןויעתר יצחק לה' לנכח אשתו ירמוז למשז"ל (מו"ק דף כ"ח.) בני חיי ומזוני לאו בזכותא תליא מילתא אלא במזלא תליא מילתא מזל עליון. וזה אפשר שרמזו רז"ל באומרם (פסחים דף קי"ח.) קשים מזונותיו של אדם כקריעת ים סוף ואמרו (סוטה דף ב'.) וקשה לזווגן כקריעת ים סוף כוונתם לרמוז דהזיווג שעיקרו לבנים וגם המזונות קשים לפי שהם למעלה בבחינת מזל עליון וזהו כקריעת ים סוף דאתגלי עתיקא. ואני שמעתי שפירשו חכמי המדע שכל תפלתנו היא לשמי"ם וכשאנו שואלים בני חיי ומזוני דבמזלא תליין כביכול מתפלל למזל ונענה המתפלל, וז"ש (תהלים ע"ב ט"ו) ויחי ויתן לו מזהב שבא שהם חיי ומזוני וכי תימא שבחינתם למעלה לז"א ויתפלל כביכול בעדו. וז"ש ויעתר יצחק לה' ככל התפלות שאנו מתפללין לשמים ויען הוא משום בני ויעתר לו ה' כביכול שהוא התפלל למעלה ועי"ז ותהר רבקה אשתו. עד כאן שמעתי. ויראה שז"ש חנה (שמואל א' א' כ"ז) ויתן לי ה' את שאלתי אשר שאלתי מעמו וגם אנכי השאלתיהו לה' וכו' הכונה אשר שאלתי מעמו מן השמים וכי תימא בני במזלא תליין לזה אמרה וגם אנכי השאלתיהו לה' דהוא כביכול ישאל. ואפשר שז"ש שרה אחרי בלותי היתה לי עדנה הא תינח אבל לבן צריך ואדוני זקן על דרך שאמרו ז"ל (מכילתא פ' יתרו) דבהר סיני נראה כזקן מוכת"ר בנימוסו. ויאמר ה' למה זה צחקה שרה לאמר האף אמנם אלד ואני זקנתי שיהיה לי בחינת זקן כביכול. היפל"א מה' דבר בסוד פלא שואל ומשיב ואפשר שזהו הרמז ויעתר יצחק לה' שהתפלל לשמים לנכח בגימטריא למזלא דבני במזלא תליין והמשכיל יבין כל אשר דברנו רמז הרומז על האר"ש בס"ד.

ולפימדרשו אפשר לפרש ונבין מאמרם ז"ל ברבה לנכח אשתו מלמד שהיה יצחק שטוח כאן והיא שטוחה כאן אמר לפני הקב"ה רבש"ע כל בנים שאתה עתיד ליתן לי יהיו מהצדקת הזו אף היא אמרה כן. ונקדים מ"ש הרב מהרש"ל בתשובה סימן ך' דהא דאמרינן דתפלת צדיק בן צדיק היא מקובלת היינו כשמתפלל על עצמו שזכות אבותיו מסייעתו אבל המתפלל על צבור אדרבא חשובה לפני המקום תפלת צדיק בן רשע שמניח מעשה אבותיו וכו'. והטעם כתב הרב אליא רבה בא"ח סי' ג"ן ס"ק ט"ז דזכותו אינו מועיל לעצמו בעה"ז אבל לאחרים מהני זכותו וכמ"ש בתשובות להרמב"ן עמ"ש (תענית דף י'.) כל העולם ניזון בזכות חנינה וכו' ע"ש שהאריך. ושם הביא הרב הנז' מה שפירש הרמ"ע במ"ש (תענית דף כ"ה:) כשהתפללו ר' אליעזר ור' עקיבה ונענה ר' עקיבה יצאת בת קול ואמרה לא שזה גדול מזה אלא שזה מעביר על מדותיו דהכונה שמעביר על מעשה אבותיו וכו' וטעמא שהיה מתפלל על הצבור ע"ש באורך.

ובזהיתבארו פסוקי מזמור ק"ב פנה אל תפלת הערער ולא בזה את תפלתם תכתב זאת לדור אחרון ועם נברא יהלל יה כי השקיף ממרום קדשו ה' משמים אל ארץ הביט לשמוע אנקת אסיר לפתח בני תמותה. הכונה פנה אל תפלת הערער כלומר כי ממכון השגיח לקבל תפלת הערער פירוש יחידי שאין לו זכות אבות רק הוא לבדו יחידי בצדקו תפלתו מקובלת תגלה ותראה לפני ה'. ולא תימא דתפלת הערער היינו שמתפלל על עצמו לא כן הדבר דמתפלל על עצמו תפלת הערער יוצאה בגרעון רק אנו מדברים כשמתפלל על הצבור אז ולא בזה את תפלתם. וכי תימא מאי שנא צבור מעצמו לז"א תכתב זאת לדור אחרון כלומר צדקת הצדיק לא תועיל לעצמו אלא תכתב זאת התורה דמעשיו בספר נכתבים לדור אחרון בנים יולדו וזרועים ממנו יעמודו להם תועיל זכותו לא לעצמו ועם נברא דהיינו זרעו יהלל יה על חסדיו בזכותו וכיון שזכותו לא תועיל לעצמו על כן תפלת הערער לא תועיל אלא כשמתפלל על הצבור ולא בזה תפלתם דייקא דזכותו מועיל לאחרים. וזהו הטעם כי השקיף ממרום קדשו דכל השקפה לרעה כמשז"ל (רש"י בראשית י"ח ט"ז) אז משמים אל ארץ שהוא העניו כמו שפירש"י על פסוק (קהלת א' ד') והארץ לעולם עומדת שהם הענוים והכא נמי זהו שאמר אל ארץ הביט שהוא העניו ומעביר על מדותיו הביט לשמוע אנקת אסיר כדאשכחן דנענה ר' עקיבה שהיה מעביר על מדותיו כפי פשטו שהיה עניו, ולפי מדרשו שכתב הרמ"ע שאינו עושה כאבותיו ושני הפירושים אמת דהוא זוכר מעשה אבותיו ונכנע ושפל ואינו עושה כמעשיהם, וז"ש אל ארץ עניו ונכנע הביט לשמוע אנקת אסיר ותפלתו תקובל והיינו דוקא כשמתפלל על אחרים וזהו לפתח בני תמותה. אך לעצמו גריע דזכותו לא יועיל לו כמ"ש כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו וכו' וכמש"ל.

ונבאאל הביאור דכיון דזכות האדם לא יועיל לעצמו וגם רבקה אין לה זכות אבות וזכותה לא יועיל לה לזה התחכמו לעשות המצאה דכל אחד התפלל על חבירו יצחק התפלל כל בני יהיו מרבקה ורבקה גם היא זאת אומרת כל בני יהיו מיצחק כמשז"ל וכמו שהבאתי לעיל וזה הוא קצת המצאה שיועיל זכות אחד לחברו, וז"ש ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו שהיה אומר כל בני יהיו מצדקת זו והיא גם היא התפללה כן שיועיל זכות המתפלל על חבירו. אבל בקושטא ויעתר לו ה' לו ולא לה שהוא צדיק בן צדיק והיא צדקת בת רשע ואף שהיו מתפללים זה על זה כיון דאשתו כגופו וזאת האשה ובעלה תרין דאינון חד מתפלל על עצמו מקרי ולא הועילה תפלתם מצד זכותם רק תפלת יצחק הועילה מצד זכות אברהם דוקא וזהו ויעתר לו דוקא שהיה צדיק בן צדיק והא דבעינן צדיק בן צדיק היינו בנדון זה דהוא על עצמו ותהר רבקה אשתו. אך אם היה על אחר ממש אז תפלת רבקה היתה מקובלת דזכותה מועיל לאחרים ומקובלת יותר שלא עשתה כאבותיה אך הכא שהיה ותהר רבקה אשתו שהתפלות על עצמם דאשתו כגופו ובעל כאשתו לא יועיל אלא תפלת צדיק בן צדיק כאמור.

ולפיפשוטו אפשר לומר ואשימה עיני דלפום מאי דאמרינן ביבמות דף ס"ד יצחק ורבקה שניהם עקורים ושניהם התפללו ויש להרגיש דבכתוב לא נזכר אלא שרבקה עקרה ויצחק התפלל אך שיצחק עקר ורבקה התפללה לא נזכר בפירוש אלא ברמז במאי דכתיב לנכח אשתו וצריך טעם למה העלים הכתוב ולא אמר בפירוש שיצחק עקר ורבקה התפללה. ונראה פשוט במה שאמרו ז"ל (שם) מפני מה היו אבות ואמהות עקורים שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. ואמרו ז"ל (בר"ר פ' ס') שרבקה עקרה כדי שלא יאמר לבן שברכתו עשתה פירות. אמור מעתה מה שהיה יצחק אע"ה עקר אינו כל כך קשה דמעיקרא מה שהיה עקר היינו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים וא"כ כשמתפלל יזכר ויפקד דלהכי איעק"ר מפרקיה כדי שיתפלל ובא והתפלל. אך דא עקא שרבקה עקרה כדי שלא יאמר לבן שברכתו עשתה פירות וכגון דא צריכה רבה דכדאי רשעו של לבן דברכתו קללה תחשב וכל ימיה תהיה עקרה. ומשום הכי לא נזכר דיצחק אע"ה עקר דזה דבר נקל שטעם עקרותו שהקב"ה מתאוה לתפלתו וסמא בידיה ויצא יצחק לשוח שיחה זו תפלה. אך מה שרבקה עקרה הדבר קשה שהיה בעבור לבן ולכן נזכר בפירוש כי עקרה היא. כל קבל דנא תפלת רבקה לא נזכרה דעקרותה זו היא שקשה ותפלתה לא סגיא לבטל הגזרה. רק הזכיר בפירוש תפלת יצחק דאיהי הוא דאהניא וז"ש אחות לבן הארמי לו לאשה מסיבת שהיתה אחות לבן ויאמר שברכתו וכו' לזה ויעתר יצחק כי עקרה היא היא עקרה למעט עקרות שלו דהוא נקל. ויעתר לו שמע אל ויענהו ותהר וכו'. אך תפלתה לא הועילה לבטל הגזרה.

ואפשרדבזה פליגי ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש במאמר הקודם דר' יוחנן סבר דטעם יצחק ורבקה שהיו עקורים היינו שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ולזה דריש ויעתר יצחק ששפך תפלות בעושר דכיון דידע יצחק אע"ה כי רוצה ה' את יריאיו דמצל"ו אצלו"יי מילין לצד עילאה אף הוא היה מתכוין לעשות נחת רוח ליוצרו ושפך תפלות בעושר. ובא רעהו ר"ש בן לקיש ורוח אחרת אתו דאי ליכא אלא משום שהקב"ה מתאוה לא היה צריך להתפלל כל כך דכיון שהתפלל פעם ושתים סגי. לכן סבר דתוקפו של דבר משום ברכת לבן וזו גזרה קשה ולהכי דרש ויעתר שהפך הגזרה ויעתר לו דוקא כאמור.

והאשמיע לן דזה כונת הכתוב ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי דכבר כתבנו דאמרו רז"ל מפני מה היו אמותנו עקרות שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים ואמרו ז"ל (סוטה דף י"ב:) דנשים צדקניות לא הוו בפתקה של חוה. וז"ש ויתרוצצו הבנים בקרבה וגדל צערה מאד וזה מורה שאינה צדקת שאם היתה צדקת לא היתה בפתקה של חוה ותאמר אם כן למה זה אנכי עקרה דבשלמא אם אני צדקת הייתי עקרה דהקב"ה מתאוה לתפלתי אך עתה שאני מצטערת בעיבור וזה מורה שאיני צדקת ותאמר אם כן בעצם דבלאו הכי לא היה קשה אך עתה שאני רואה ויתרוצצו אם כן למה זה אנכי מתאוה לילד והייתי עקרה ע"כ שמעתי.

ומעטרתראשי אבא מארי זלה"ה שמעתי במ"ש חכמי מדע דבחטא אדה"ר נטמעו ונדמעו ניצוצי הקדושה וכל אותן ק"ל שנה שהיה מוליד וכו' ובאו בדור המבול ואנוש והפלגה עד שבא אברהם אע"ה האיר וזרח והקנה שמים וארץ להקב"ה ומ"מ להיותו בן תרח וגם שבא על אמתלאי בעת אשר איננה טהורה לא יבצר איזה סיגים ולכן הוצרך ליקח שפחה הגר ולברר על ידה כל הסיגים והוליד ממנה ישמעאל. ואחרי כן קידש ידיד מבטן ונולד יצחק ונשארו על כל פנים איזה סיגים ונתברר שעשו כלו סיגים ויעקב קדוש והיתה מטתו שלימה. ורבקה סברה דאחרי שיצא ישמעאל כבר נתברר הכל ולכן יצחק לא נשא שפחה דתו לא צריכא כי כלו זרע אמת וכאשר ראתה ויתרוצצו הבנים בקרבה ועשו מפרכס לצאת על פתחי עכו"ם ופלג"ן בהדיהו בקרב מעיה מלחמה גדולה וגדלה צעקת ריב"ה ותאמר אם כן שעדיין היה צריך צירוף אחר צירוף ולא נשלם הבירור בהגר וישמעאל למה זה אנכי אעשה הבירור ולא היה בשפחה כהגר וזהו בעצם למה זה אנכי ויאמר ה' שני גויים בבטנך כך הוא הענין וממעייך דוקא יפרדו זה לרשעו וזהו לתומו, ע"כ שמעתי מפיו ז"ל ואיני זוכר אם מפי עצמו אמרה או מהמפרשים.

ואחשבהלקשר פירוש זה עם מה שאבאר סדרן של כתובים הקודמים. ותחילה נחקור משז"ל (בר"ר פ' מ"ד) והביאו רש"י שאמר ה' לאברהם צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן אברם אין לו אברהם יש לו בן שרי לא תלד אבל שרה תלד אני קורא לכם שם אחר וישתנה המזל עכ"ל רש"י פ' לך לך דהרי אברם הוליד ישמעאל קודם שנקרא אברהם. וכבר אפשר לומר דעל בן כשר קאמר שראה שלא יוליד ועל זה א"ל הקב"ה דאברהם מוליד. אבל יש לישב במ"ש רבינו האר"י זצ"ל דאבות העולם תקנו מה שחטא אדם הראשון בעכו"ם שפיכות דמים גלוי עריות אברהם תיקן חטא עכו"ם במה שמסר עצמו לאור כשדים ותיקן אות ה' ולכן נתוספה בשמו ונקרא אברהם ויצחק תיקן שפיכות דמים במה שנעקד והכין עצמו לשחיטה ויעקב תיקן גלוי עריות במה שלא ראה קרי פ"ד שנה והיתה מטתו שלימה זהו תורף דבריו. ולפי זה כבר זכה ותיקן אות ה"א באור כשדים. ובהקדמה הזאת נעמ"י יובן מאמרם ז"ל בשיר השירים רבה (פ' ד') אלך לי אל הר המר זה אברהם שהוא ראש לכל הצדיקים ואל גבעת הלבונה זה יצחק שנתקרב כקומץ לבונה על גבי המזבח כלך יפה רעייתי זה אבינו יעקב שהיתה מטתו שלימה ולא נמצא בה פסולת עכ"ל. הכונה אלך לי אל הר המר זה אברהם שמסר עצמו באור כשדים וכמ"ש שם (פ' א') על פסוק צרור המר מה המר הזה אין ריחו מפיח אלא באור כך אברהם לא נודעו מעשיו עד שהושלך לכבשן האש וז"ש כאן אלך לי אל הר המר זה אברהם כלומר שתיקן חטא אדה"ר בעכו"ם והוא ראש לכל הצדיקים שעשה כהוגן וכשורה כמר יריח על האש והוא אבינו הראשון אילן גדול לסמוך עליו. וז"ש אלך לי לישען אל הר המר זה אברהם ואל גבעת הלבונה זה יצחק שנקרב וכו' הכונה שנתקרב ממש לתקן חטא אדה"ר בש"ד כי נשמתו שהיתה מסטרא דנוקבה נכנסה באיל ונשחט ונקרב ולזה המשילו גבעת הלבונה דגבעות כינוי לנקבה כמשז"ל (במ"ר פ' כ') גבעות אלו אמהות וגם לבונה לשון נקבה לרמוז דנשמתו שהיתה נקבה נקרבה, וז"ש כקומץ לבנה דנשמתו כקומץ לבנה שנכנסה באיל נקרבה לכפר חטא אדה"ר בשפיכות דמים. כלך יפה רעייתי זה יעקב שתיקן גלוי עריות במה שלא ראה קרי פ"ד שנים ואז כבר נשלם תיקון גלוי עריות דאדה"ר. כי הנה ידוע מתיקון השובבי"ם להתענות פ"ד יום כנגד השמות שפגם במספרם. ויעקב אבינו בתיקון הכולל לאדה"ר לגלוי עריות וק"ל שנה שראה קרי עשה תיקון פ"ד שנים יום לשנה לתקן תיקון כולל בפ"ד שנים כנגד מספר שמות הקדש שפגם אדה"ר. ואפשר שזה כוונת יעקב אבינו באומרו הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה. דכמו זר נחשב לבחיר שבאבות יאמר נא ישראל דברים כאלו וכמשז"ל (רש"י ויצא כ"ט י"א) והלא קל שבקלים אינו אומר כן וכו'. ולדרכנו הנה אמת נכון דהוא בא לתקן עון ג"ע דאדה"ר ולזה שהה פ"ד שנים שלא נשא ושמר עצמו שלא ראה קרי במספר מפקד שמות הקדש שפגם בכל תיקוני שובבי"ם בפ"ד ימים. וז"ש הבה את אשתי כי מלאו ימי ואבואה אליה ור"ת גימטריא פ"ד כלומר כבר תקנתי חטא ג"ע בפ"ד שנים שלא נשאתי ולא ראיתי קרי וכבר השלמתי התיקון, וזהו בעצם כי מלאו ימי כלומר כבר השלמתי תורת ימי התיקון שהוא פ"ד שנים, ולזה הבה את אשתי כי מעתה נשלם תיקוני ואבואה אליה דוקא ואין לי פחד שיתערב בנו סטרא אחרא דעתה שהכל מתוקן מטתי שלימה ואבואה אליה דוקא, ועיין שרש דברי רבינו האר"י זצ"ל בסוף שער מאמרי רז"ל ויאורו עיניך.

ובכןולך תעלה ע"פ הקדמתנו סדרן של כתובי"ם פ' לך לך ויוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וכו' כה יהיה זרעך והאמין בה' ויחשבה לו צדקה ויאמר אליו אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים לתת לך את הארץ הזאת וכו' ורז"ל דרשו (בר"ר פ' מ"ד) צא מאצטגנינות וכו' אברם אינו מוליד אברהם מוליד. ולכאורה אינו מובן מאי שיאטיה דאור כשדים הכא אבל ע"פ האמור יבא על נכון כי היה דבר ה' אליו דאברם אינו מוליד אברהם מוליד ויפלא בעיניו זו אות ה"א אשר ישא את שמו מהיכן יזכה בה, לז"א אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים ובו בפרק תקנת אות ה"א והיא הנוספת בשמך. ובזה אני מבין כונת הכתוב אתה הוא ה' האלהים אשר בחרת באברם והוצאתו מאור כשדים ושמת את שמו אברהם וכו' הכונה והוצאתו מאור כשדים. ולא תימא דעשה שלא כהוגן שלא היה לו למסור עצמו על קדוש ה' כדין ב"נ או שלא היה כדאי לינצל בזכותו אלא ניצול בזכות יעקב לא היא אלא בחרת באברהם כי בוחר אתה בו דוקא שכדין עשה ולהכי הוא דאתא לתקן חטא אדה"ר בעכו"ם ובזה תיקן אות ה"א, והראיה ושמת שמו אברהם ואות ה"א שהוספת בשמו זכה בה באור כשדים ומצאת לבבו נאמן שעשה היצה"ר טוב כמשז"ל. וזה יראה טעם למשז"ל (ברכות דף י"ג.) הקורא לאברהם אברם עובר בעשה ולא תעשה משא"כ ביעקב דכיון דאות ה"א הנוספת אות היא שתיקן חטא עכו"ם דאדה"ר לכן אם גורע אותה וקורא אברם הוא גרעון באדה"ר ואברהם אע"ה. משא"כ גבי יעקב שהוא לסיבה אחרת שאינה עיקרית כל כך בעצם אד"ם.

וממוצאדבר אתה הראת לדעת דמעת שיצא אברהם אע"ה מאור כשדים זכה לשם אברהם בכח כי כבר תקן אות ה"א, ואפשר שזה רמז הכתוב (דה"א א' כ"ז) באומרו אברם הוא אברהם דאף בהיות שמו אברם כמה שנים היה אברהם בכח וכשהודיעו ה' דאברהם מוליד וא"ל צא מאצטגנינות וכו' כבר בכח היה אברהם ושם רמז לו יציאתו מאור כשדים שמשם זכה לאות ה"א כמש"ל אלא דאח"ך קבע שמו אברהם ולא יקרא אברם ונמצא דכשהוליד ישמעאל היה שמו אברהם בכח. ובזה נחזור לפרש פסוקי הפרשה ואלה תולדות יצחק בן אברהם. ואי תימא דאברהם ראה באצטגנינות שאינו מוליד לז"א אברהם הוליד את יצחק פירוש שם אברהם שנתוסף בו ה"א כשתקן עון עכו"ם דאדה"ר זה הוליד את יצחק וכמו שא"ל ה' אברם אינו מוליד אברהם מוליד וזהו אברהם הוליד את יצחק.

ואפשרדמזה הטעם לא נשא יצחק אשה עד אשר תקן ש"ד דאדה"ר והשלים מנת חלקו והיה זה בעקידה שנשמתו נכנסה באיל ונשחט ועי"ז נתקן חטא ש"ד דאדה"ר ואחר אשר פעל ועשה המוטל עליו נשא אשה. וז"ש ויהי יצחק בן מ' שנה בקחתו את רבקה נמשך ממאי דכתיב אברהם הוליד את יצחק שתיקן עכו"ם דאדה"ר. כן יצחק תיקן ש"ד ולזה לא נשא עד אחר העקידה דשם תיקן ש"ד דאדה"ר. וגם יעקב אע"ה לא נשא עד אשר תקן חטא אדה"ר בגלוי עריות ומאחר שידע יצחק אע"ה שתקן ש"ד בעקידה ושבאה לו נשמה דדכורא היה בטוח שהוא יזכה להוליד אך למחסור דרבקה עקרה ולכן עיקר תפלתו היה בעבור רבקה וז"ש ויעתר יצחק לה' לנכח אשתו כי עקרה היא ועשה תפלתו קבע על אשתו. וכבר אשתו ידעה את כל האמור וסברה שאברהם ויצחק בעלה השלימו לתקן וביררו הכל לכן בראותה צער העיבור ויתרוצצו הבנים היא נפלאת ותאמר אם כן למה זה אנכי לברר סיגים והיה לו ליצחק לישא שפחה כדרך אברהם שנשא הגר ובורר לאלתר ישמעאל. ובשלמא עד עתה שראיתי שבעלי יצחק גברא שהי לישא אשה עד שתיקן ש"ד דאדה"ר ואח"ך השיאני סבורה הייתי דמטתו שלימה ואין בה פסולת זאת היתה לי להתפלל כל בני יהיו מיצחק וגם אני שמעתי שהתפלל כל בניו יהיו ממני ותאזרני שמחה. אך עתה שרואה אני בבטן המלאה לה בר ותבן אוכל ופסולת למה זה אנכי הי"ל לישא שפחה.

א"נאפשר במ"ש פ' הבא על יבמתו (דף ס"ה:) דדביתהו דר' חייא הוה קמצערא בעיבורה שניא מנאה ואזלא לר' חייא ושאלה אי אתתא מפקדא אפריה ורביה וא"ל דלא מפקדא ואזלא ושתיא כוס עיקרין. ואמרו רז"ל (בר"ר פ' ס"ג) די"ב שבטים היתה רבקה עתידה לילד ואמרה למה ז"ה אנכי גימטריא תריסר. ובזה נבא אל הביאור דזהו סמיכות הפרשיות י"ב נשיאי ישמעאל ואלה תולדות יצחק רמז דגם יצחק היו צריכין לצאת ממנו י"ב שבטים. ויתרוצצו הבנים בקרבה ותאמר אם כן למה זה אנכי שיצאו ממני י"ב שבטים. ותלך לדרוש את ה' אם היא מצווה על פו"ר כאשתו של ר' חייא. ויאמר ה' ל"ה דייקא כלומר שיהיה סוד כמוס אצלה שני גויים בבטנך רמז לה איכו השתא שכבר הם בבטנך את צריכה לסבול ואין זולתם ויען נאמר לה במלאכות ה' שידיעה זו תהיה לה לבדה כדכתיב ויאמר ה' לה וכדאמרן לכן לא גילתה ליצחק דבר מזה ועמקו מחשבותיו לענין הברכות כמשז"ל ועל ידי שיצחק לא ידע מחלוקתן בבטנה ולא מה שעשו מפרכס לצאת לבתי עכו"ם ולא מאמרו יתברך לה לכן מתהלך בתומו צדיק ויאהב את עשו כי ציד בפיו ולא נתן דעתו להבחין מעשיו.

ואולםיש לחקור לפי תרגומו ארי מצידיה הוה אכיל דאם אמרו (סנהדרין דף ק"ג:) גדולה לגימא היינו לאנשים דעלמא לא ליצחק אבא קדישא הואיל הלך אחר עניני הא גופא קשיא וגם צידה דכתיב ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו ואפשר לומר כמ"ש מהר"ם בתשובה והביאה הרב מהרשד"ם ח"מ סי' תנ"ה על אב דשלח לבנו בשליחותו ונשבה הבן דאביו חייב לפדותו דכיון דהלך בשליחותו הרי השאיל לו גופו ונעשה עליו כשואל דהוא חייב אונסים וסיים הרב מהרשד"ם דשאני אב ובן דיש לחייב לאב מטעם דכיון שהוא בנו וחייב לקיים מאמרו הוכרח לעשות שליחותו ואף דבמקום אחר פטור המשלח אפשר דהאב יתחייב בשליחות בנו ע"ש. והדבר ברור דאם הוא מקום סכנה אין איסור לבן לסרב בשליחותו ובדרך כבוד יכול למאן בהליכתו כל דשכיח הזקא וחשש סכנה וכתיב ונשמרתם מאד לנפשותכם. ובזה נבין מאמר ילקוט ראובני פ' וישב והוא מס' החסידים סי' שמ"א וז"ל עשו כיבד אב ואם והלך למקום סכנות בשביל אביו וממני למד יוסף כשאמר לו יעקב לכה ואשלחך אליהם והלא היה יודע שאחיו שונאים לו אלא אמר יוסף עשו הלך תמיד למקום סכנה לצוד ציד להביא לאביו ואבי שלחני לראות שלום אחי ולראות שלום הצאן ולא אלך עכ"ל. ולכאורה יקשה דיוסף בר חכים הוא ואיך לא הוה ידע חומר מצות כבוד אב ואם עד שהוצרך ללמוד מעשו. ועוד דהו"ל לומר וממנו נשא יוסף קל וחומר כמו שמפרש אח"ך. ועל פי האמור אפשר דיוסף הצדיק מספקא ליה דכיון דאסור לאדם לעמוד במקום סכנה אם האב יאמר לבנו ללכת בשליחותו אל מקום סכנה אסור לו ללכת ולא שייך מורא. או דילמא דחמיר כבוד אב ואם ולא זו בלבד דליכא איסורא אם הולך אלא גם מצוה עושה. וראה לעשו שהיה מנהגו ללכת תדיר למקום סכנה לצוד ציד לכבד אביו. ויצחק אע"ה לא אמר ליה ולא מידי שמע מינה דאם הבן רוצה להחמיר וללכת למקום סכנה לעשות נחת רוח לאביו שפיר דמי, וז"ש עשו כיבד לאביו והלך למקום סכנה בשביל אביו וממנו למד יוסף דין זה דבמקום סכנה נמי לכבוד או"א שרי והיינו ממאי דיצחק אע"ה סבר וקיבל ולא מיחה בו וזה עיקר הדין שהיה יוסף הצדיק ע"ה מסתפק בו ויליף מיצחק אע"ה. ואח"ך נשא ק"ו יוסף דעשו תדיר ומעצמו בלי ציווי אביו. וק"ו לו שאביו משלחו על דבר עיקרי למען דעת השלום להם. ואפשר שזהו כונת מאז"ל הביאו רש"י פ' ויגש אמותה הפעם סבור הייתי למות שתי מיתות שיתבעני הקב"ה מיתתך וכו' ויש להבין מעיקרא מאי סבר שה' יתבעהו מיתתו אבל כפי תשובת מהר"ם דהאב דשלח לבנו חייב האב דלהיותו בנו נסתכן לקיים דיבורו וכמ"ש מהרשד"ם ניחא דה"ה ביוסף יש מקום חיוב ליעקב אע"ה דלכבודו נסתכן וז"ש סבור הייתי שיתבעני וכו' דיש מקום חיוב וכל כי הא בחסידי דבר גדול וכמ"ש (ב"ק דף נ'.) וסביביו נשערה שמדקדק עם חסידיו כחוט השערה.

ועתהנבא לעניננו דיצחק אבא קדישא לא אהב לעשו אהבה טבעית רק על ידי מעשה שראה שהיה הולך מעצמו בלי ציווי למקום סכנה לכבודו הא ודאי סבר יצחק אע"ה דהמצוות חביבות עליו הרבה מאד ועל ידי זה אהבו. וז"ש ויאהב יצחק את עשו כי ציד בפיו והלך למקום סכנה לכבודו ומשום זה אהבו דסבר כי במצוותיו חפץ מאד ומוסר נפשו. אך רבקה אוהבת אהבה טבעית ליעקב. ועוד ויזד יעקב נזיד רמז שהיה עסוק בתורה ומצוות שנקראו תבשילים כמ"ש רז"ל. וכלפי זה ויבא עשו מן השדה והוא עייף מרציחה וזנות וא"כ בלאו הכי הוא היה מסתכן על רוע מעלליו ואגב הוא הצד ציד לאביו. ורבקה ידעה כל זה ומשום הכי לא אהבה את עשו. רק אוהבת מטבעה ליעקב וגם מסיבת עסקו בתורה ומצוות כרמוז בפסוק ויזד כמש"ל.

ולפיפשטו אמרו רז"ל ברבה ויזד יעקב נזיד אמר לו מה טיבו של נזיד זה א"ל שמת אותו זקן א"ל אף באותו זקן פגעה מדת הדין א"כ אין מתן שכר ולא תחיית המתים ורוח הקדש צווחת אל תבכו למת זה אברהם בכו בכה להולך זה עשו עכ"ל. וכדי להבין זה אמרתי אקדמה מאמר רז"ל (דב"ר פ' ט') על פסוק מי גבר יחיה ולא יראה מות מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש וניצול על ידי הקב"ה ואח"ך ויגוע וימת מי גבר כיצחק שפשט צוארו על גבי המזבח ואח"ך אמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי מי גבר כיעקב שנתפגש עם המלאך ואח"ך ויקרבו ימי ישראל למות מי גבר כמשה שדיבר עם בוראו פנים בפנים ואח"ך הן קרבו ימיך למות עכ"ל. ובאמת צריך ביאור אמאי אצטריך כל החלוקות האלו ואפשר דמצינו שיש כמה טעמים למיתה וקצתם מבוארים ברז"ל וקצתם במפרשים. טעם אחד להראות שליטתו יתברך שהשולטן לפניו וכמצבייה עביד לכך הימות גבר גברא בגוברין כברוש רענן בהיכלו כלו אומר כבוד ופתאום בא אידו העריב שמשו נענו כלם ברוך הדן דין אמת להמיתו ולפני זעמו מי יעמוד לכן יראוהו אנשים ולבטל טעם זה הנה זה בא בעל המאמר אמר מר מי גבר כאברהם שירד לכבשן האש והצילו הקב"ה וא"כ הראה באברהם אע"ה שליטתו להצילו מאור כשדים והיה נס ופלא עצום. ועם כל זה שכבר בו בעצמו באברהם ניכר גדולתו ושליטתו אם המיתה טעמא להראות שליטתו אברהם אע"ה שכבר על ידו הראה שליטתו הי"ל לחיות ואפ"ה כתיב ויגוע וימת ולמדנו שאין הטעם משום להראות שליטתו. אך אפשר לומר טעם אחר משום תחיית המתים כי על ידי המיתה מזדכך חומרו וזוכה לתחיית המתים. וגם טעם זה דוחה בעל המאמר באומרו הרי יצחק שפשט צוארו על גבי המזבח כלומר ופרחה נשמתו והיה תחילה מסטרא דנוקבא ואח"ך באה לו נשמה אחרת ובירך ברוך מחיה המתים כמשז"ל (פרדר"א פל"א), וא"כ אי הטעם של מיתה בעבור תחיית המתים לא היה לו ליצחק למות שכבר היה בו תחיית המתים ממש ועם כל זה הוא עצמו אמר הנה נא זקנתי לא ידעתי יום מותי וא"כ דל מהכא טעם תחיית המתים. ויש סברא לומר דטעם המיתה בחטא אדם הראשון ולדחות זה אמר הרי יעקב וכו' דכבר נודע דאבותינו הקדושים במעמד שלשתן תקנו חטא אדה"ר אברהם תקן אשר חטא אדה"ר בעכו"ם ויצחק תקן אשר חטא בש"ד ויעקב תקן אשר חטא בעריות וא"כ יעקב אבינו שכבר הוא השלים לתקן אדה"ר לא היה לו למות והרי כתיב ויקרבו ימי ישראל למות ומינה דאין סברא זו אמת. ויש סברא אחרת דהמיתה לחזות בנועם ה' לקבל פני שכינה דכתיב כי לא יראני אדם וחי ולדחות סברא זו מייתי ממשה רבינו שדיבר עם ה' פנים בפנים וכתיב הן קרבו וכו' ונמצא דכל הטעמים הנז' אינם אמת. וסבר בעל המאמר דהעיקר כסברת זהר חדש שהבאתי לעיל פ' בראשית דהמיתה מוכרחת לאדם על שנלקח מהאדמה ואלו לא חטא היו החיים ארוכים וכו' ע"ש, ומשום הכי נקט אלו החלוקות לדחות כל הסברות אחרות אשר כבר כתבנו דכל הני סברות ישנם בעולם ברז"ל ובמפרשים.

אדהכיוהכי נבא להבין מאי דאמרינן בגמרא פ"ק דכתובות דף ח' ע"ב רב חייא בר אבא מקרי בניה דריש לקיש שכיב ליה ינוקא יומא קמא לא אזל לגביה למחר דבריה ליהודה בר נחמני מתורגמניה וכו' א"ל קום אימא מילתא כנגד אבלים פתח ואמר אחינו המיוגעים המדוכאין באבל הזה תנו לבבכם לחקור את זאת זאת היא עומדת לעד נתיב הוא מששת ימי בראשית רבים שתו רבים ישתו כמשתה ראשונים כך משתה אחרונים אחינו בעל נחמות וכו' אמר אביי רבים שתו לימא רבים ישתו לא לימא משתה ראשונים לימא משתה אחרונים לא לימא דא"ר שמעון בן לקיש וכן תנא משמיה דר' יוסי לעולם אל יפתח אדם פיו לשטן וכו'. ויש להבין מאי קאמר תנו לבכם לחקור את זאת אם כונתו על המות הזה מה זו חקירה. ועוד אי קאי על המות וקאמר זאת היא עומדת לעד א"כ אביי דאשמועינן דלא לימא רבים ישתו ומשתה אחרונים הו"ל לומר נמי דלא לימא זאת היא עומדת לעד דאל יפתח פיו. ותו מאי קאמר נתיב הוא מששת ימי בראשית אדם לא נברא אלא ביום הששי. ותו דהרי הא מילתא מייתי לה אביי משמיה דריש לקיש והספדן היה מתורגמניה דריש לקיש וריש לקיש הוא דא"ל קום אימא מילתא וכו' וא"כ איך באפיה דר"ל קאמר מאי דלא סבירא ליה ואי נימא דמתורגמניה לא שמעה מר"ל א"כ אמאי ר"ל לא אמר ליה דלא לימא רבים ישתו וכו' ובצע"ר לא יפתח פיו.

ונראהדמתורגמניה דר"ל סבר כי המיתה מוכרחת לפי שאדם מאדמה וישוב אל הארץ כשהיה וכדעת הזהר חדש ואף אם לא חטא אדם צריך למות רק שחי חיי אריכי בהשקט ובטח והראי' שהתורה קדמה לעולם וכתוב בה אדם כי ימות וכהנה וכהנה. וגם סבר דאין בין העה"ז לימות המשיח אלא ש"מ כשמואל (סנהדרין דף צ"א:), וז"ש המיוגעין המדוכאין באבל הזה על מות לבן בחור מעם ודאי דא עקא עודנו באבו יקטף. אך על עיקר המיתה לא כמו שסוברים העולם דאלמלא חטא אדם לא יתן לעולם מו"ת לצדיק וחי לעולם. לא היא תנו לבכם לחקור זאת התורה דנקראת זאת ושם תראו כמה מקומות מכרזת ואומרת המיתה. זאת היא עומדת לעד דתורתנו הקדושה לעולם תעמוד, וא"כ מהתורה תבינו כי המיתה נתיב הוא מששת ימי בראשית ולא כמו דאמרי אינשי דהמיתה באה אחר שחטא אדם ואם לא חטא לא היה מיתה בעולם אין זה אמת נתיב הוא מששת ימי בראשית קודם שחטא וקודם שנברא כבר המיתה צריכה להיות בעולם, והיינו דדייק לומר נתיב הוא מששת ימי בראשית לאפוקי שלא נגזרה המיתה כי אם בחטא אדה"ר. והוא גם הוא ידע דאל יפתח אדם פיו אך להיותו סובר דאין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות וגם סבר דהמיתה מוכרחת אף אם לא חטא אדם א"כ אין כאן פותח פיו לשטן דגם כי יבא משיח ויתוקן חטא אדה"ר ויחזור העולם קודם החטא מ"מ מיתה איכא ומשום הכי שפיר קאמר רבים ישתו ומשתה אחרונים דהמיתה היא צורך לאדם אשר בעפר יסודו רק שבבא המשיח יהיו חיים ארוכים כמו שהיה אם לא חטא אדה"ר והיינו דאמרה באפיה ריש לקיש ור"ל לא אמר ליה מידי כי אין כאן פותח פיו לפי דעתו. אך אביי סבר דכל הנביאים נתנבאו לימות המשיח ואז תכף תחיית המתים כמ"ש בס' נזר הקדש דף קכ"ז והמיתה היא בחטא אדה"ר ומשום הכי אמר רבים ישתו משתה אחרונים לא לימא והיינו כפי דעתו דהמיתה בחטא אדה"ר וכו'.

ודר"ךזו אלך לפרש מאמרם ז"ל ב"ר פרשה צ"ו כי גרים אנחנו לפניך כצל ימינו עלי ארץ ואין מקוה (דה"א כ"ט ט"ו) אין מי שמקוה שלא ימות הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים אברהם אמר ואנכי הולך ערירי יצחק אמר ואברככה לפני ה' לפני מותי אף יעקב אמר ושכבתי עם אבותי אימתי בשעה שנטה למות עכ"ל. וצריך להבין דאחר שאמר ואין מקוה אין מקוה שלא ימות אמאי אצטריך לומר הכל יודעים ואומרים בפיהם ומה בא ללמדנו. אמנם כבר כתבנו דנמצאו כמה טעמים בענין המיתה. ועוד אמרו בב"ר פרשה ט' מפני מה נגזרה גזרה על הצדיקים שכל זמן שהצדיקים חיים נלחמים עם יצרן כיון שהם מתים הם נחים כדכתיב ושם ינוחו יגיעי כח. ולפום מאי דאמרן לעיל כי לו פורש דעת מתורגמניה דר"ל דאסיק דטעם המיתה כסברת הזהר חדש דהמיתה כתובה בתורה עד שלא נברא האדם ומוכרחת לפי שנלקח מהאדמה ואל עפר ישוב ואין בין העה"ז לימות המשיח אלא שעבוד מלכיות ואף שיתוקן חטא אדה"ר המיתה מוכרחת אלא שהחיים ארוכים ואם כה יאמר אדם רבים ישתו אין בזה פותח פיו לשטן ואפשר דבעל המאמר הזה סבר שיטה זו וז"שכצל ימינו עלי ארץ וכי תימא אל יפתח אדם פיו, לז"א ואין מקוה הוא דבר מוכרח הכל יודעים ואומרים בפיהם שהם מתים אומרים דייקא דאין לחוש לפתוח פיו דהטעם עיקרי לשוב אל הארץ וזה רמז כצל ימינו עלי ארץ דמה שאנו על הארץ ומעפר יסודנו דין גרמ"א לשוב אל הארץ. וכי תימא דטעם המיתה לפי שהצדיקים נלחמים עם יצרן לז"א אברהם [אמר] ואנכי הולך ערירי, ופירשו המפרשים שהיה הולך בצדקו שלא היה לו יצר ואפ"ה הזכיר המיתה ש"מ דאין המיתה משום דנלחמים עם יצרן. וכי תימא דטעם המיתה שיזכו לתחיית המתים כמש"ל לז"א יצחק אמר וכו' ויצחק זכה לתחיית המתים בעקידה ואפ"ה אמר לפני מותי. אלא מוכרח שהטעם דבכל אופן נצרכת המיתה לשוב אל הארץ ואין בזה פותח פיו לשטן ואף יעקב שלקה במה שפתח פיו על רחל כמ"ש בב"ר פ' ע"ד הואי כשגגה, וכתבו התוס' במ"ק (דף י"ח.) דכשגגה שאמרו היינו אל יפתח וכיון דלקה בזה שמתה רחל עיקרה של בית והו"ל ליזהר יותר אפ"ה אמר ושכבתי. ומ"מ לפי שלקה בזה לא אמר אלא בשעה שנטה למות. וסוף סוף שמעינן דאין בזה אל יפתח אדם שהמיתה מוכרחת כסברת זהר חדש ואם יבא משיח יש מיתה וכמש"ל.

ומעתהנחזור למאמרינו דאתאן עליה ונבין משז"ל בב"ר ונזיד עדשים מה עדשה זו יש בה אבל ושמחה כך אבל שמת אברהם ושמחה שנטל יעקב הבכורה. ובס' נזר הקדש הביא מפרקי ר' אליעזר שהבכורה היינו עוה"ב וכתבו המפרשים שיש שכר בעה"ז ובעה"ב ונתן יעקב לעשו כל שכרו בעה"ז על מצותיו וכל שכר עשו בעוה"ב נתן ליעקב והקשה ששכר רוחני של עה"ב אינו נקנה בממון אלא למי שהוא עני ועל ידי הממון מקיים המצות. ותירץ כיון שכפר בתחיית המתים אין לו חלק לעה"ב וזה גרם לו ולא שהמכירה גרם. זהו תורף דבריו ע"ש באורך. ואפשר שזה רמזו במאמר הנז' דכבר נתבאר דדעת הזהר חדש דהמיתה נצרכת שהגוף נלקח מהאדמה ובעפר יסודו וישוב אל הארץ ושכר עוה"ב רוחני ולא יכון לגוף כיון שהוא רוחני. ולפי טעם זה ניחא שמת אברהם לזכות לשכר רוחני שא"א לזכות בגוף.

וכברנודע דיום סלוק הצדיק גמור הוא יומא דהלולא. אך כאן באברהם היה צער דנחסרו לו ה' שנים מסיבת עשו שלא יראנו עובר עבירות וז"ש אבל שמת אברהם שלא בזמנו. ושמחה דהוא יומא דהלולא שזוכה לשכר רוחני והיינו מה שנטל יעקב הבכורה דהוא שכר רוחני דדא ודא חדא היא דנטילת הבכורה ומיתת אברהם רוח אחד להם ודייק לומר שנטל ולא שקנה דקנין אין כאן בדבר רוחני רק נטל מצד שעשו כפר בתחיית המתים ומיהו הבכורה שכר עה"ב והוא הטעם שיש שמחה במיתת אברהם שנוטל שכר רוחני. ובזה נבא לבאר מאמרינו דאפשר דעשו היה סובר דטעם מיתת הצדיקים הו' או מטעם שנלחמים ביצרן או להראות בהן שליטתו יתברך דבכל משלה וכפי טעמים אלו אברהם אע"ה לא היה לו למות וז"ש אף באותו זקן שלא היה לו יצה"ר וגם שכבר פגעה בו מדת הדין באור כשדים והראה שליטתו יתברך בהצלתו דמטעמים אלו הוא המיתה ולא שייכי ביה א"כ אין מתן שכר. ואי תימא משום תחיית המתים הוא טעם המיתה אין תחיית המתים שלמחר אביו מת שכבר נתקיים בו תחיית המתים ולזה כפר בכל. ורוח הקדש צווחת אל תבכו למת זה אברהם כי הוא יומא דהלולא שזוכה לשכר רוחני שאין לו קץ והעדשים יש בהן רמז לשמחה כדבר האמור.

ורוחאחרת אתנו בביאור מאמר הלז בהקדים פלוגתא דרבוואתא פ' הגוזל עצים דף צ"ו דאמר רב פפא עפרא ועבדיה לבנתא לא קני דהדר משוי ליה עפרא לבנתא ועבדיה עפר קני מאי אמרת עבדא ליה לבנתא הני לבנתא אחריתי ופנים חדשות באו לכאן נסכא ועבדא ליה זוזי לא קני דהדר עביד ליה נסכא זוזי ועביד נסכא קני מאי אמרת עביד ליה זוזי פנים חדשות באו לכאן. ונסכא ועביד ליה כלי כסף בהא פליגי רבוואתא כי הנה התוספות שם כתבו דוקא עביד זוזי אבל כלי קני אף דהדר עביד נסכא דלא גרע מנסרים ועביד כלים אבל זוזי ולבנה אין חשיבות עליהם כל כך. ומהרש"ל אכיף ימא רבה ים של שלמה הקשה דק"ל כרב אשי דשינוי החוזר לא קני וגם בנסרים לא קני כמבואר בשמעתא דריש פרקין. אמת שלא מצאתי בפסקי תוספות דין זה וכן הרא"ש והטור לא הזכירוהו. ובס' צפנת פענח כתיב גזל זהב וכסף ועשה מהן כלים אינו פטור דחוזר לברייתו שמתיכם. זהו תורף דברי מהרש"ל. וכבר הרשב"א הקשה על התוס' כקושית מהרש"ל והביאו מרן בבית יוסף ח"מ סי' ש"ס. גם מ"ש שלא מצא בפסקי תוספות דין זה. הנה בפסקי התוס' שלפנינו איתא עשה טס של כסף קנה. ומ"ש משם צפנת פענח כן כתוב בס' ראב"ן דף פ"ט. והרב מהר"י קשטרו בהגהותיו סימן ש"ס כתב עשאו כלים אע"ף שאפשר להחזיר קנה ויש חולקין. והגם שהרב סתם כדעת התוס' אינו מחוור לפסוק כהתוס' דהראב"ן והרשב"א וצפנת פענח ומהרש"ל פליגי. אלא שמהריק"ש לא ידע כי אם דהרשב"א פליג ומשום הכי סתם כדעת התוס' אבל אנן בדידן דחזינן דרבים פליגי עלייהו נקיטינן כוותייהו. וכן הרב שפתי כהן הקשה על הסמ"ע אמאי הזכיר דעת התוספות.

וחשבתילמשפט דבהך פלוגתא דהתוס' וראב"ן והרשב"א וסיעתם יתבאר מאמרם ז"ל בב"ר פ' ך' סי' כ"ו עד שובך אל האדמה כי ממנה לוקחת א"ל קומץ עפר של אדמה שנבראת ממנו לא גזולה היא בידך כי עפר אתה ואל עפר תשוב. א"ר שמעון בן יוחי מכאן לתחיית המתים מן התורה ואל עפר תלך לא נאמר אלא תשוב. והקשה הרב יפה תואר א"כ אמאי תלי המיתה בחטא אף קודם החטא ראוי למות. ועוד הקשה בס' עיר בנימין ח"א סי' קנ"ה דאף בתחיית המתים שייך זה. ונקדים מ"ש הרשב"א והובא בית יוסף סי' ש"ס מסתברא דלבנים לא צרפן בכבשן דאי צרפן תו לא משוי עפרא וכתב הרב פרישה שם דהטור חולק על זה דאף אם אינה חוזרת ממש לכמות דהיתה עפר מיקרי ע"ש באורך. ובזה נבא אל הביאור דת"ק סבר כסברת התוס' דדוקא לבנתא וזוזי דלא חשיבי לא קני כיון דחוזרים לכמות שהיו אבל כלי כסף אף דהדר והוי נסכא מתוך חשיבותו קנה, ולכן הן האדם קודם החטא חשיב טובא טפי ממלאכי השרת ואין בעה"ז מילתא דחשיב כוותיה ואגב חשיבותיה אף דהדר והוי עפרא קני כדין כלי כסף דקנה אף דהדר והוי נסכא. אבל כאשר חטא הן בעון ניטל תפארתו ולא חשיב כלל וז"ש כי עפר אתה כשחטאת ואין אתה חשוב כלל, איכו השתא תוב לעפרך וקומץ עפר גזול הוא ולא קנית בתבנית איש מידי דהוה אנסכא ועביד זוזי דלא קני דהדר הוי נסכא דזוזי לא חשיבי כי כמוך כי עפר אתה ואל עפר תשוב מפני החטא ומינה דבתחיית המתים דאין כאן חטא וחשיב טובא הו"ל ככלי יקר וקני. ורשב"י חולק על זה ואף דלשון אמר ר' שמעון פשטו דאינו חולק כבר הרב תוספת יום טוב בכמה דוכתי כתב דגם בלשון המשנה אין כלל זה לגמרי דאשכחן אמר פליג והכא נמי אף דקאמר אמר רשב"י מצינן למימר דפליג, וסבר רשב"י כסברת הרשב"א ז"ל דלא שנא כלי לא שנא זוזי לא קני דאף דחשיב כל דמצי אהדורי ליה לכמות שהיה לא קני. אך אכתי לפי מ"ש הרשב"א דאי הלבנים צרפן בכבשן דלא משוו עפרא קני. א"כ צדיקים גמורים דלא הדרי לעפרייהו כרב אחאי בר יאשיה סוף פ' שואל (שבת דף קנ"ב:) דהם מצטמקים ויש בהם ממש כרב אחאי דגששיה רב נחמן והוי מששא א"כ הו"ל כלבנים שצרפן דלא משוו עפרא דקני וה"נ הצדיקים על ידי מעשיהם הטובים ומדות טובות לא הדרי ממש עפר ודמי ללבנים שצרפן דקני. אך קודם תחיית המתים הוו עפר כמ"ש פ' שואל שם וא"כ הדרי לכמות שהיו מיקרי, וז"ש כי עפר אתה דיכול אתה להיות עפר ואף שאתה כלי חשוב לא קני ואזדא רשב"י לטעמיה כסברת הזהר חדש שהבאתי לעיל דגם כי לא חטא אדם המיתה מוכרחת כמש"ל והיינו לפי דסבר כסברת הרשב"א דאף אם עשאו כלי חשוב לא קני דהדר והוי נסכא וכי תימא הא צרפן בכבשן קנה דלא משוו עפרא וה"נ צדיקים גמורים כרב אחאי לא משוו עפרא, לז"א ואל עפר תלך לא נאמר דמשמע דבהליכתו לקבר נעשה עפר כשימות דודאי האיכא קדושי עליון כרב אחאי דגנו בבית אפל ולא הדור ממש לעפרייהו אלא נאמר אל עפר תשוב קודם תחיית המתים, וא"כ הדר לעפרא ובין חטא בין לא חטא לא קני וקומץ עפר ישוב אל הארץ כשהיה ומכאן לתחיית המתים דקודם הוו עפר ממש וכמ"ש שם פ' שואל.

ובזהנבא לבאר מאמרינו דתמה עשו ואמר אף באותו זקן וכו', והוא דעשו היה סבור דהמיתה הוי משום חטא דלא קני דעפרא ועבדיה לבנתא לא קני דמשוי ליה עפרא וכן האדם בחטאו כמעשה לבנה דלא חשיב וקרינן עליה קומץ עפר גזול השיבה נא. אך אברהם אע"ה דמי לכלי יקר דלא חטא והקנה שמים וארץ וחשיב טובא וקני כדעת התוס' ואף לדעת הרשב"א הו"ל כלבנים דצרפן בכבשן דלא משוו עפרא וה"נ אברהם לא הדר עפרא ממש כרב אחאי ואמאי מת, וז"ש אף באותו זקן שחשיב טובא ולא הדר לעפרא כרב אחאי פגעה מדת הדין. א"ל יעקב הין משום דהעיקר כהרשב"א וסיעתיה דאף אם עשה כלי חשוב לא קני מאי אמרת דהוי כלבנים שצרפן הרי שעה אחת קודם תחיית המתים נעשו עפר כאמור הוא ענ"ה דמעיקרא אין שכר ואין תחיית המתים. וכיון שכפר בשכר עה"ב ות"ה לפי מ"ש בס' נזר הקדש והבאתיו לעיל דהבכורה הוא שכר עה"ב א"כ ממילא אזדא ליה מיניה. אך מפני שזה היה בדיבור בעלמא, נתחכם יעקב שיעשה מעשה שניכר שפיו ולבו שוין ולכן אף שלא שייך מכירה בדבר רוחני אמר לו שימכור לו במעט נזיד עדשים הבכורה והוא עשה מעשה ניכר שביזה הבכורה שכר עה"ב וכדכתיב ויבז עשו את הבכורה ואז ממילא נטלה יעקב וכמש"ל. ואפשר שז"ש לו יעקב מכרה כיום השבעה לי כיום ופירש"י כיום שהוא ברור. הכונה שמוע שמעתי דבריך שאמרת אין שכר ואין ת"ה אך אפשר שעדיין אתה מסתפק בדבר וכך אתה אומר, אבל מ"מ אתה מסתפק בלבך לכן אני שואל מכרה כיום השבעה לי כיום דבר ברור שאין בו ספק לכל הדברות ולכל האמירות.

ולפימדרשו אפשר לומר ויאמר יעקב השבעה לי כיום וישבע לו וימכור את בכורתו ליעקב. ויש לדקדק תחילה דכי היכי דכתיב השבעה לי כיום הכי הו"ל לומר ברישא מכרה לי כיום את בכורתך, ועוד גבי השבעה לי נראה יתר דסגי לומר השבעה כיום ועוד דהו"ל לומר וימכור את בכורתו קודם השבועה. וכבר זכורני כי המפרשים פירשו פסוקים אלו בדין דבר שלא בא לעולם ומוכר לכדי חייו. ועתה אמת אגיד ובשמים עדי כי לעת הלום שאני מסדר זה ספרי הקטן ולרגל המלאכה מוסיף והולך בס"ד לא נמצאו אתי ספרי המפרשים האחרונים מרבני דורנו ודור שלפנינו והגם שאזכיר שמותם על שפתי איזה פעם הוא מאשר נמצא באמתחתי כמה קונטריסים והמה בכתובים אצלי זה שנים אך עתה בערים האלו לא נמצאו רוב הספרים הנז', ואם אכוין איזה דבר לדבריהם דרבנן אל יחשדני שומע והדן אותי לכף זכות ידינוהו מן השמים לכף זכות ודי בזה. ומכאן מודע"א רבה לכל פרטי וכללי די בכל אתר ומקום יש ברא"ש.

ויתכןכמ"ש מור"ם בהגה ח"מ סי' ר"ט דין ד' דאם נשבע לקיים המקח אעפ"י שלא בא לעולם צריך לקיים שבועתו ואם לא נוכל לכופו לקיים שבועתו כגון שמת אין הקנין כלום וכן אם שאל על שבועתו עכ"ד. וידוע פלוגתא דרבוואתא דיש חולקים וסוברים קנין אין כאן שבועה אין כאן כמבואר להקת האחרונים דפליגי בזה הביאם הרב כנסת הגדולה ח"מ סי' ס' ע"ש באורך. וכתב מהרימ"ט בתשובותיו ח"מ סי' ס"ט דחכם שעשה מקח בדבר שלא בא לעולם אמרינן ודאי כדין עשה עש"ב. וכתב מהר"ר בצלאל הביאו הרב מחנה אפרים ריש ה' שבועות דהא דהנשבע בעינן שיאמר על דעת בית דין היינו שאין לדיינים הנאה וגם לא קבל טובה אז צריך שיאמר בפירוש על דעת בית דין. וע"ף זה נבא אל הביאור מכרה כיום את בכורתך שהוא דבר שלא בא לעולם לי שאני חכם והמכירה מסתמא קיימת דודאי אני מבקש טצדקי שיהיה עולה בדין ומעשי בדין כמ"ש מהרימ"ט ויאמר יעקב השבעה לי על דעתי שאני סובר כמ"ד שמכח השבועה חייב לקיים אף שאין קנין. כיום שקבלת הנאה וטובה ממני שאין צריך לפרש על דעתי. וישבע לו על דעתו דלא נימא קנין אין כאן שבועה אין כאן. ואז כתיב וימכור את בכורתו ליעקב הורה בזה דהמכירה דוקא מכח השבועה. ואינו כשאר מילי דעלמא דיש קנין והמכירה כדין ולתוספת יפוי כח נשבעים. רק הכא כל המכירה הוא מכח השבועה. ולזה אחר השבועה כתיב וימכור את בכורתו ליעקב.

ואחשבהלדעת דבזה יתבאר מש"ה את בכורתי לקח והנה עתה לקח ברכתי כי הנה הבכורה דבר שלא בא לעולם, ולזה אמר יעקב השבעה לי דעל ידי השבועה תתקיים מכירת הבכורה וכמש"ל. כל קבל דנא הברכות אשר בירך יצחק ליעקב כלהו ברכתא נינהו דבר שלא בא לעולם וכיון דלא היה שבועה אין כאן ברכות ומדברי יצחק מוכח שהם מתקיימות ויעקב סבר וקביל, וז"ש את בכורתי לקח ואף שהיה דרך קנין הקפיד מאד על השבועה ונתברר דאלמלא השבועה לא קנה. והנה עתה עכשיו שלא באו הברכות לעולם לקח ברכתי בלא שום סמך והוו תרתי דסתרן. ויען יצחק ויאמר לעשו הן גביר שמתיו לך וכו' כלומר מה ענין שמיטה אצל הר סיני טעמא דאין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם משום דלא סמכה דעתיה, ולפ"ז בקנין הבכורה דרך מקח וממכר כדין עבד דאין אדם מקנה דבר שב"ל ובעי שבועה. אבל הברכות מעיקרא כלן לעתיד וזו עת רצון ואני אברך ודאי סמכה דעתיה דכל הברכות מתקיימות וז"ש כאלו עשה מעשה הן גביר שמתיו לך וכו' ודגן ותירוש סמכתיו דכתיב בהו בצדיקי ותגזר אומר ויקם לך. ועוד ולכה אפוא מה אעשה בני רמז לו דיש חילוק גדול בין הבכורה לברכות דהכא אמרינן דעתו של אדם קרובה אצל בנו וכמ"ש (ב"ב דף קמ"ב:) המזכה לעובר לא קנה ואם תאמר משנתנו דעתו של אדם קרובה אצל בנו. וז"ש ולכה אפוא מה אעשה דודאי אף לפי החלום אשר חלמת דזה דומה לקנין מה אעשה והטעם בני דדעתי הקרובה אליו שהוא בני זה יספיק להקנות לו דבר שלא בא לעולם. ומה לו לאב המקנה לבנו בענין הבכורה והוא בין אחי"ם.

ואפשרלדקדק תיבת ויעקבני זה פעמים זה יתר ותיבת והנה עתה שם רמז דבר גדול ונבא ולא ידע מה נבא, והענין כמה שראיתי לרבינו מהר"ר חיים ויטאל זצ"ל בדרשותיו כ"י הנקרא עץ הדעת טוב שהאריך הרבה בענין הברכות. ותורף דבריו בקצור. כי בחטא אדם הראשון הטיל הנחש זוהמא באדם וחוה ונשך בעקבו שהם אותם הנשמות התחתונות הכלולות בעקבו של אדם ובחינת הטוב שבנשמות אדם שנתערבו ברע של הנחש הם בראשו של נחש וז"ס הוא ישופך ראש לברר ולהוציא משם נשמותיו הטובות ויעקב אע"ה היה גלגול אדה"ר וחוה נתגלגלה ברבקה ולפי שהיא גרמה שיקולל אדם לכן השתדלה שיקבל יעקב שהוא אדם הברכות ויצא מהקללות, וז"ש עלי קללתך בני כלומר בשבילי גרמתי לך הקללות אך שמע בקולי כלומר אף דלשעבר שמעת בקולי וחטאת אך עתה שהוא לתקן ראוי לך לשמוע בקולי, וזהו אך מיעוט כי לשעבר לא היה לך לשמוע בקולי ולך קח לי ולא כמאז שאני לקחתי לך למען יברכך וכו' ועל ידי זה יתוקנו החטאות והקלקלות שקלקלנו אז ובזה ניחא שכהו עיני יצחק שענין הברכות יהיה דוקא על ידי רבקה ויעקב כי הם חטאו אז על ידי רמאות הנחש ונתקללו וכן עתה יפסיד הנחש שהוא עשו הבכורה והברכות במה שרימוהו עתה וכמשפטו כן יעשה לו, זהו תורף אמרי קדוש. ואפשר דעשו איליא נפל בפומיה ההוא אמר ויעקבני זה פעמים כלומר זה שאני רימיתי אותו לשעבר עתה הגדיל לעשות נהפך אל הרודף ויעקבני והוא אומרו ועתה דייקא לקח את ברכתי דלשעבר גרמתי לו קללה ועתה לקח ברכתי, או היה מתאונן דלשעבר הוא גרם לאדם כמה קללות והוא גם כן נתקלל מאד. אך יעקב לקח ברכתו ובמקום שהיה לו להתקלל כמו הנחש עלה לגדולה ולקח הבכורה. ואפשר לרמוז לפי דרך הרב מהרח"ו הנז' דז"ש רבקה ועתה בני שמע בקולי לאשר אני מצוה אותך. וכן כשיעצתו ללכת לחרן אמרה ועתה בני שמע בקולי וקום ברח לך וכו', דקדקה לומר ועתה בני שמע בקולי עתה דייקא לאפוקי מה ששמעת בהיותך בעלי ואני אשתך דאז חטאת כי שמעת לקול אשתך אך עתה שאתה בני שמע בקולי שאתה חייב לשמוע לי מצד כבוד אם וגם הוא לטוב לך לתקן הקודם. או ירצה תיבת ועתה בני שמע בקולי כי חטא אדה"ר בעכו"ם תקן אברהם וש"ד תקן יצחק וג"ע תקן יעקב. ועתה שכבר נתקן חטא אדה"ר ואתה השלמת תיקונו עת הזמיר הגיע לרמות לנחש כמש"ל.

וחשבתידרכי דבזה יובן מאמרם ז"ל בב"ר פ' ס"ז אמר ריב"ל כל אותו היום היה עשו צד צבאים וכופתן ומלאך בא ומתירן ועופות ומסכסכן ומלאך בא ומפריחן וכל כך למה והון אדם יקר חרוץ כדי שיבא יעקב שהוא יקרו של עולם ויטול הברכות שמעיקר העולם חרוצות לו עכ"ל. הכונה וכל כך למה שהיה הכל במרמה ושלא כדרך לז"א והון אד"ם יקר חרוץ כלומר הון אד"ם הראשון הנשמות שהיו בנחש יקר חרוץ שיבא יעקב שהוא אדם והוא יק"ר על ידי שלא ראה קרי ותקן ג"ע שהוא השלמת תיקונו חרוץ שמעיקר העולם מאז שרימהו הנחש חרוצות לו שהוא יקחם על ידי שירמה הנחש כדרך שרימהו והשיב לו כפעלו ועל ידי שיעקב אבינו זכה להשלים תיקון אדה"ר זכה לכל הכבוד הזה. ואמרו ז"ל (תענית דף ה':) יעקב אבינו לא מת אך יצא יצא יעקב מקללת אדם מות תמות מה זרעו בחיים אף הוא בחיים.