פרשת צו בס"ד

במדרש (ילקו"ש הושע רמז תקכ"ב) כי חסד חפצתי ולא זבח אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם עושים זה עם זה יותר מכל הקרבנות ודעת אלהים מעולות מאלף עולות שעתיד שלמה להקריב לפני.

טוביהלדזכי והוי דרופתקא דאוריתא יום ליום יביע ולילה ללילה יחוה, שממית עצמו עליה דאכיל חד גמזוז ופשיט עליה מאה פרקין קמיה מלכא מחוי, כי בת מלך היא זאת התורה קדושה ראשונה עמדה ונשאת לו לאשה קים לה בגויה תורה דיליה היא וזה שמו אשר יקראו בעל תורה ולמלך הן שוה.

וכמאמרהתנא ר' מאיר כל העוסק בתורה לשמה זוכה לדברים הרבה ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו, ובמקומו הרחבנו הדיבור בפרק קנין תורה בס"ד ושם כתבנו דיש לפרש האי דקאמר ולא עוד אלא שכל העולם כולו כדאי הוא לו בחקירת המפרשים דאשכחן דיעקב ועשו קודם צאתם חלקו העולמות ונתברר כי העה"ב חלק יעקב ועה"ז חלקו של עשו, איכו השתא איך מצאנו ידינו ורגלינו ליהנות מהעה"ז בתענוגות בני אדם איל"י הארץ מהעוף למינהו ונוסף גם הוא על צאנינ"ו ופרי מגדים כפרים עם נרדים ומרובי בגדים ונשיהם יותר מהם תכשיטין ובגדי חמודות עשר ידות מדובר בם נכבדות והלא כל זה חלק עשו וגזל הוא בידינו.

והרבמהר"ש פרימו מפרק לה שאז"ל (שבת פ"ח.) כי כל העולמות היו מטין ועומדין אם יקבלו ישראל התורה מוטב ואם לאו חוזר הכל לתהו ובהו, וא"כ הן לו יהי דיעקב אבינו נתרצה שהעולם הזה יהיה לעשו מ"מ כבר היה נחרב כל העולם עד אשר קבלו התורה, ובקבלת התורה נתקיים העולם והו"ל כדין המציל מזוטו של ים ומשלוליתו של נהר דהרי אלו שלו עכ"ד. ובזה יתבאר אצלי מאמרם ז"ל ברבה פ' תולדות ויתן לך האלהים וכו' הה"ד שרשי פתוח אלי מים וטל ילין בקצירי אמר יעקב אלמלא שזכיתי לתורה שנמשלה למים מהיכן זכיתי לויתן לך אלהים מטל השמים. אשר לפום ריהטא צריך ישוב מה ענין התורה לברכות, אולם עפ"י האמור יבא על נכון כי הנה יעקב אבינו יודע צדיק א"ח בחלקו"ת ישית הלא מראשית שהעה"ז יהיה לעשו אחיו וא"כ הני ברכ"י מעושר וכבוד הן הן מעשו כל אשר נגע להנאת העוה"ז, אבל יעקב אבינו חכם הרזים יודע צדיק כי מוט התמוטטה הארץ אלמלא התורה ונמצא שהתורה שעסק הוא וזרעו העמידו העולם ארץ ומלואה, וחזר הדין שגם העוה"ז ליעקב ולזרעו עד עולם כדין מציל מזוטו של ים, והוא אשר דיבר שרשי פתוח אלי מים אלמלא שזכיתי לתורה מאין זכיתי לברכות הללו כי העוה"ז חלק עשו.

והיינורבותיה דרבינו הקדוש אשר אמרו פ' הנושא (ק"ד.) שאמר יגעתי בעשר אצבעותי בתורה ולא נהניתי מהעוה"ז, כי רבינו הקדוש ניצוץ יעקב אבינו כמשז"ל, ויעקב גופיה אשר הוא עצמו א"ח חיל"ק תפס טומוס של ברכות בעבור זאת התורה, וזהו מעלת רבינו הקדוש ההוא אמר יגעתי בעשר אצבעותי בתורה אשר לפיהן ישיב כל חלב הארץ לי לשמי, ועכ"ז לא נהניתי מהעוה"ז אפי' באצבע קטנה, יהי רצון שיהיה שלום במנוחתי כי האף אמנם שהייתי יכול ליהנות ממעדני מלך בדינא ודיינא לא חפצתי בטוב העוה"ז וא"כ יהי רצון שיהא שלום במנוחתי, והעוה"ב שהוא חלקי בלי שום טענה אזכה בו והיא היתה מנוחה.

וזאתהיתה לי כונת הפ' (ישעיהו א׳:י״ט-כ׳) אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו ואמרו רז"ל (ויק"ר פי"ג) חרב תאכלו חרובין תאכלו, וצריך להבין מה טיבן של חרובין. אבל לפי דרכנו הנה נכון אם תאבו ושמעתם התורה והמצוה אתם קונים העוה"ז מההפקר כדין מציל מזוטו של ים וטוב הארץ תאכלו ואין לעשו לערער כלל, אך אם תמאנו ומריתם אין לכם חלק בעוה"ז כי אם כדי חייכם בצמצום חרובין תאכלו לקיום הנפש הלא מזער וחיי צער, וזהו כונת הבת קול (תענית כ"ד:) כל העולם ניזון בשביל חנינא בני וחנינא בני די לו בקב חרובין, דזה פלא דכיון דכל העולם ניזון בשבילו זוכה בדין ליטול כל חלליה דעלמא כדין המציל מזוטו של ים וכו', ואילו הוא סגי ליה בקב חרובין שאינו אלא חיות הנפש כמשפט המאנים והמורדים אשר עליהם אמר חרובין תאכלו, וזה אצלנו כונת הכתוב (הושע ח' ג') זנח ישראל טוב אויב ירדפו, דכאשר ישראל עזבו התורה אויב עשו וגונדא דיליה ירדפו כי גזל בידם כל טוב עוה"ז, ועוד הארכנו בביאור כמה ענינים בזה בדרוש לשבת זכור בס"ד.

ובזהנבא להבין מאמרם ז"ל (תנחומא פ' צו) זאת תורת זבח השלמים אמרו א"ה לבלעם למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו לו קרבנות ולנו לא אמר אמר להם בלעם הקרבנות אינם אלא שלום למי שקבל התורה אתם מתחילה פסלתם אותה ועכשיו מבקשים להקריב קרבן מי שקבלה הוא מקריב שנא' ה' עז לעמו יתן וכו'. ויש להבין מה ענין תורה לקרבנות ומה ענין תורה לשלום.

ואפשרלומר דרך דרש, כי הנה המפרשים כתבו דלפום ריהטא היה מקום פיטור לישראל על חטאתם, כי הנה אנן בדידן שומרי תורה ומצוות והקב"ה שומר ישראל ואם חטאנו במצוות הו"ל כדין שמירה בבעלים שהוא פטור, אבל לפי האמת הכל הוי פשיעה בבעלים וחייב, זהו תורף דברי המפרשים. וכבר שמעתי אחד מאוהבינו שרצה להוסיף בהקדמה זו במ"ש הרמב"ם פ' כ"א דאישות האשה ששברה כלים בעת שעשתה מלאכותיה בתוך ביתה פטורה ואין זה מן הדין אלא תקנה שאם אין אתה אומר כן אין שלום בתוך הבית לעולם, וכתבו האחרונים דאפי' אם אינו בעת מלאכותיה פטורה, וא"כ אף למ"ד פשיעה בבעלים חייב כיון שיש לנו דין אשה ובעלה יש מקום זכות דמצד התקנה אנו פטורים משום שלום הבית, אלו דבריו נר"ו. ונראה דמה"ט כשיש שלום בישראל שורה השכינה וכמשז"ל והוא באחד הוא שורה כשיש אחדות בישראל משום דכפ"ז טעם הפטור משום שלום הבית, והתינח כשישראל רוצים בשלום, אך אם יש מחלוקת ופירוד ביניהם ח"ו עפ"י מדתם שאינם רוצים שלום, הקב"ה נפרע מהם משום דאין כאן שלום בלאה"כ.

וחזיתיהלהרב גנת ורדים ח"מ כלל ג' סי' י"ח נשאל באשה שאבדה תכשיטיה ורוצה בעלה לנכותם מכתובתה, וכתב ז"ל דדעתו הוא דדוקא שברה כלים במלאכתה פטורה ובנדונו העלה דחייבת עש"ב. ובזה אפרש דברי הספדן במגילה (ו'.) על ר' זירא ההוא אמר ארץ שנער הרה וילדה ארץ צבי גדלה שעשועיה אוי לה אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה, הכונה כי הצדיקים הם תכשיטין ומרגליות לדורם ולדעת הרב גנת ורדים האשה שאבדה תכשיטיה חייבת, ואנן בדידן כדין אשה ובעלה וצדיקים הם תכשיטין ששתלן הקב"ה בכל דור ודור, ואם בעון ישראל הצדיק אבד הו"ל כאשה שאבדה תכשיטיה שהיא חייבת. אמור מעתה באו על נכון דבריו של הספדן לפי פשוטן, אוי נא אמרה רקת כי אבדה כלי חמדתה, כי בעונה אבדה תכשיטיה הוא ר' זירא, והיא חייבת כדין אשה שאבדה תכשיטיה וכהוראת הרב גנת ורדים, ולזה קינה מיבעי לה לרקת שנתחייבה בסילוק ר' זירא וזהו אוי לה אמרה רקם.

ועפ"זאפשר לרמוז בפסוק פ' תשא ושלחתי לפניך מלאך וכו' כי לא אעלה בקרבך וכו' וישמע העם את הדבר הרע הזה ויתאבלו ולא שתו איש עדיו עליו ויאמר ה' אל משה אתם עם קשה עורף רגע אעלה וכו' ועתה הורד עדייך מעליך ואדעה מה אעשה לך ויתנצלו בני ישראל את עדיים מהר חורב. והרואה יראה דיש לדקדק הרבה בפסוקים אלו. ועפ"י האמור אפשר דהכוונה כי לא אעלה בקרבך ולא יש השראת שכינה שהיא בכעס וליכא שלום, וישמע העם את הדבר הרע הז"ה מכלל דאיכא אחר דכשלא יש שלום גם אם שברה כלים חייבת אף לפי תקנה, ואנו יש לנו דין אשה ובעלה ולכן כל הנשבר ונשבה ופגמנו בתורה ומצוות ובגוף ונשמה כשלא יש שלום חייבת וכ"ש אם אבדו התכשיטין דחייבין, ולכן ויתנצלו ולא שתו איש עדיו כדי שלא יקחום המלאכי חבלה. ויאמר ה' אל משה וכו' רגע אעלה וכו', שאני בכעס עמכם ולכן הורד עדייך ויטלום מלאכי חבלה ואדעה מה אעשה להתפרע מכם שאתם חייבין באבידת התכשיטין לכל הדברות אף שיש שלום ואף לפי התקנה כמ"ש הרב גנת ורדים, וכ"ש שאני בכעס ויש מחלקת דבזה אף שברה כלים בעת מלאכה חייבין.

והנהאמרו רבותינו ז"ל (ילקו"ש יחזקאל רמז שנ"ח) שהחכמה והנבואה אמרו הנפש החוטאת היא תמות והתורה אמרה יביא קרבן ויתכפר, ובדרוש לשבת תשובה הרחבנו הדיבור במאמר זה, אך עתה רגע אדבר כי עפ"י האמור אפשר דהתורה מצד תיקון העולם כמו התקנה שכתב הרמב"ם אמרה דמשום שלום, כיון דבקבלת התורה נעשו כדין אשה ובעלה לכן התורה היא עצמה רצתה לרחם על החוטא דהוי כשבר כלים בבית דמצד תקנת שלום הבית פטורה האשה, ולכן אמרה תורה חיה יחיה אך שיביא קרבן לעוררו דמדינא היה הוא חייב מיתה והפשט וניתוח וכליל, אך מצד התקנה בא הקרבן מן הבהמה תחתיו, וזהו טעם התורה שאמרה יביא קרבן ויתכפר.

ובזהאפשר שיובן המאמר הפונה קדים כי חסד חפצתי אמר הקב"ה חביב עלי חסד שאתם עושים זה עם זה יותר מכל הקרבנות, כי כבר אמרנו שתכלית הקרבנות הם משום תקנת שלום הבית כמו אשה ובעלה כי כל הקרבנות הם מכפרים, ומן הדין לא היה כפרה כמאמר הנבואה והחכמה לולי התורה שבקבלתה נעשינו כדין אשה ובעלה שהיא רצתה בקרבנות, ולהורות שאינו מן הדין רק תקנה ושלום הבית, וכבר כתבנו דתקנה זו סלקא כשישראל יש להם שלום זה עם זה, אבל אם ח"ו עברים נצים ובעלי מחלקת הם הדר דינא שהם חייבים, והשתא הנה נכון מאמרו ית' חביב עלי כשאתם עושים חסד זע"ז יותר מכל הקרבנות, כי בעשות חסד זע"ז שלום על ישראל והם באחדות ותקנה זו יוצאה בהינומא שלמא בעלמא ונסלח להם ופטורים על חטאתם, משא"כ בקרבן דאינו ניכר דיש להם שלום כי היכי דלהוי תקנה ויהיו פטורים, ונמצא כי חסד זע"ז המורה בעצם השלום חביב עד לאחת.

באופןכי שרש הקרבנות מפני התקנה ושלום הבית, והן הנה היו בדבר בלעם לא"ה הקרבנות אינם אלא שלום למי שקבל התורה, כי ע"י התורה דין אשה ובעלה יש להם וכיון שכן משום שלום הבית פטורים, ולהורות זה התורה שבעבורה באו לידי מדה זו תשיב אמריה יביא קרבן ויתכפר, ואתם שפסלתם התורה עכשיו מבקשים קרבנות, לא לכם הקרבנות כי אם למי שקבל התורה שנאמר ה' עז לעמו יתן ועל ידי התורה נעשו כדין אשה ובעלה, ולכן ה' יברך את עמו בשלום דליהוו פטורים ומתכפרים בקרבנות, והוא מצד ברכה כלומר לא מצד הדין רק ברכה לתקון שלום הבית.

ואפשרשזה רמז הכתוב (ויקרא א׳:א׳) מאהל מועד לאמר אדם כי יקריב וכו', הכוונה מסיבת אהל מועד שהיא התורה שקבלו ישראל ונעשו כאשה ובעלה ושייך תקנה להיות שלום בבית, דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב וכו' לכן מתכפרים בקרבנות, והלא תדעו כי לפי הדין הוא כי יקריב מכם ממש שחייבים מיתה, אך מצד התקנה מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם לאפושי שלמא שלום על ישראל.

ולפיהקדמתנו הראשונה דטעם ישראל שזכו העוה"ז היינו על קבלת התורה, יאמר נא על דרך זה, והלא מראש דברתי ואפשר שהוא הדבר אשר דבר בקדשו ר"מ שכל העולם כולו כדאי הוא לו, כלומר דאף דיעקב ועשו חלקו והסכימו שהעוה"ז יהיה לעשו כבר זכו ישראל גם בעוה"ז בקבלת התורה, וא"כ העוסק בתורה לשמה כל העולם כולו כדאי הוא לו כי הכל הולך אחר המעמיד והוא פנת יקרת עמוד העולם, לכן בדין הוא שיזכה בעוה"ז ובהנאותיו.

ואפשרשזהו שאלת או"ה לגבר שתום העין למה אמר הקב"ה לישראל שיביאו קרבנות, כלומר והלא הוא שונא גזל בעולה וכן אמר אדם כי יקריב מכם ולא מן הגזל, ומאחר שכן למה אמר לישראל שיביאו קרבנות דמהיכן יש להם צאן ובקר והכל כאשר לכל שבידם גזל מעשו כי העוה"ז שלו, והפלא הוא שאנו שהעוה"ז שלנו ויכולים להביא קרבנות משלנו לנו לא אמר. אמנם רעייא חגירא בלעם חגר ונתפש"ט לו הספק הזה ההוא אמר הקרבנות אינם אלא שלום למי שקבל התורה, כלומר דמי שקבל התורה זכה בכל העולם הזה כדין מציל מזוטו של ים דהרי אלו שלו, ואתם מתחילה פסלתם אותה ועכשיו אתם מבקשים להקריב וכו', הרי עתה חזר הדין דעוה"ז מישראל וגזל בידכם שנאמר ה' עז לעמו יתן, ועל ידי התורה ברכם בקרבנות שהם שלום כי בתורה קנו העוה"ז.

ובזהג"כ אפשר לרמוז בכתוב מאהל מועד לאמר, מסיבת אהל מועד שקבלו התורה וקנו העולם כדין מציל מזוטו של ים לכן דבר אל בני ישראל אדם כי יקריב מכם, שיכולים אתם להקריב וקרינן בהו מכם ולא מן הגזל דע"י התורה קניתם העוה"ז כדין המציל מזוטו של ים דהרי אלו שלו, ומאחר שכן מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן תקריבו את קרבנכם בשופע גדול איש אשר כברכתו ועושרו כה יעשה לבקרו, ומכם קרינא ביה כי הכל שלו.

וזהאפשר דירמוז הכתוב בסדר היום זאת התורה לעולה למנחה וכו' אשר ציוה ה' בהר סיני ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני. הכונה זאת התורה לעולם, וכי תימא מאין לישראל הבהמות ואשר אין לו כסף לקנות הבהמות כי כל העוה"ז היה לעשו, לז"א אשר צוה ה' את משה בהר סיני מקבלה ואילך ישראל נטל תורה והם מעמידי עולם הכל שלהם וזכו בעוה"ז, וכי תימא אכתי לה' הארץ ומלואה, לז"א ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבנותיהם כי הוא אמר ויהי הוא צוה כי נעשו כדין אשה דבעלה מביא קרבנותיה וכמ"ש הרמב"ם פ"י דשגגות וכמש"ל פ' ויקרא, וזהו ביום צותו את בני ישראל להקריב את קרבניהם לה' במדבר סיני אשר שם נעשו כדין אשה ושם נישא"ו, ולכך צוה שיקריבו קרבנות דהבעל מביא קרבנות אשתו, ובהכי ניחא כפל הכתוב כמבואר (זה כתבתי ואני בתוך הגולה ושוב לאחר זמן נזדמן לידי ס' שארית יעקב וראיתי לו ז"ל פ' ויקרא שכיונתי לדעתו דעת עליון בקצת ממ"ש, וכבר לעיל ס' תולדות אנא זעירא כתבית כי לעת הלום הרי אני שלא מן המוקף ספרי הקדש ואל יחשדני שומע).

א"נאפשר במ"ש פ' בתרא דמנחות (ק"י.) אמר ר"ל מאי דכתיב זאת התורה לעולה וכו' כל העוסק בתורה כאלו הקריב עולה ומנחה אמר רבא האי לעולה למנחה עולה ומנחה מיבעי ליה אלא אמר רבא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא מנחה. ויש לדקדק במאי פליגי, ואפשר לומר במה שראיתי שהמפרשים חקרו דמאחר דכל העוסק בתורה כמקריב קרבנות אין כל כך תועלת בבית המקדש. ותירצו דמאי דאמרינן כל העוסק בתורה כאלו הקריב קרבן היינו חלק גבוה אבל לא חלק הכהנים, ורצונו יתברך שהכהנים הם יקחו חלקם וכהנים אוכלים ובעלים מתכפרים. ועוד תירצו דלאיי חשיב עוסק בתורה כמקריב קרבן, אמנם אינו מצוה מן המובחר להקריב מחלביהם ומשמניהם. ובזה פירשו כונת הכתוב אבא ביתך בעולות וכו' עולות מחים אעלה דהיינו שמנים למצוה מן המובחר, זהו תורף דברי המפרשים ז"ל. והשתא אפשר דר"ל סבר כתירוץ ראשון דלא היתה קריא"ת הגבר מגעת כי אם לחלק ה' ולא לחלק הכהנים, ולזה כאלו הקריב וכו' כלומר דהוי קרבן ולא בשלימות כמשפט תיבת כאלו דלא הוי ממש בשקל אחד שוה עם הדבר המוקש לגמרי, וגם הכא יש הפרש דקרבן ממש יש בו חלק לגבוה וחלק לכהנים ובקריאה ליכא חלק הכהנים, ואהא הקשה לו רבא דהול"ל זאת התורה עולה ומנחה, כלומר כיון דכתיב בתריה להקריב את קרבניהם לה' א"כ גם באומרו עולה ומנחה אינו מובן על חלק הכהנים כי אם על חלק הגבוה. ותו דבאומרו לעולה בזה לא הוברר דלא מהני לחלק הכהנים. ורבא סבר כתירוץ שני דהקריאה נחשבת קרבן שלם אך שאינו מצוה מן המובחר, ולז"א אינו צריך עולה ומנחה דחשיב קרבן שלם, ובזה אפשר דהיינו מאי דאמרינן פ"ק דשבת (יב:) ר' ישמעאל קרא והטה וכתב אפינקסיה לכשיבנה בה"מ אקריב חטאת שמינה, דכי היכי דלא תקשי מה צורך לכתוב לכשיבנה וכו' ילמוד תורת החטאת וחשוב קרבן, לז"א אקריב חטאת שמינה דהיינו דאהני בה"מ להקריב מן המובחר כמדובר. נמשך לזה אפשר לפרש דרך הלציי בפ' (תהילים ע״ג:ט״ו-ט״ז) אם אמרתי אספרה כמו הנה דור בניך בגדתי ואחשבה לדעת זאת עמל הוא בעיני עד אבא אל מקדשי אל אבינה לאחריתם אך בחלקות תשית למו וכו', והנה בפ' הראשון פירשו כת הקודמין דרך הלציי כי עיקרן של מצות ע"ז ג"ע ש"ד וכיוצא בזה ישראל קדושים ונזהרין בהם, אבל הדברים שרז"ל אמרו שהם כמותן כגון הכועס כמו עע"ז המתגאה כמו כופר בעיקר המדבר לה"ר כמו ע"ז וג"ע וש"ד וכיוצא בזה באלו נכשלים הרבה כמפורסם, וז"ש אם אמרתי אספרה כמו פי' הדברים שאמרו עליהם שהם כמו העבירות הגדולות בזה הנה דור בניך בגדתי ע"כ שמעתי. ואפשר להמשיך שאר הפסוקים דרך רמז הכונה ואחשבה לדעת זאת להבין עומק דברי רז"ל, יען כי עמל הוא בעיני מפני שהרבה צדיקים נכשלים וגדל הצער, עד אבא אל מקדשי אל כלומר דבחרבן כתיב (איכה ב') היה ה' כאויב ואמרו בזהר כאויב ולא אויב ח"ו, היתה כאלמנה ואמרו ז"ל (תענית כ'.) ולא אלמנה ומינה נשמע דהדמיון אינו בכיוון לא שקל ישקל ובהכי תנוח דעתנו. ויש קצת נחמה שהוא דמיון שדימום רז"ל ואינו ממש ח"ו, וגם אבינה לאחריתם של המקדשים שתכליתם לקרבנות, והלא העוסק בתורה כאלו הקריב קרבנות ואמאי בעי המקדש שכל ישענו לבנין בה"מ, אלא מוכח דהדמיון נגרע מאד מהדבר, ולפי זה נאמר שגם באלו הדברים שאז"ל שהם כמו יש הפרש ביניהם לדבר עצמו אך בחלקות תשית למו הפלתם למשואות, הכונה דיש סברא בהגהה ח"מ סי' ת"כ דאם אמר אתה כמו ממזר הוי כאלו אמר לו ממזר וכן כתב הרדב"ז בתשובה סי' תצ"ב וסמיך שם אמאי דכתיב כסדום היינו שמעו קציני סדום, וק"ק על הרדב"ז שלא הזכיר דברי הזהר, וקרא דכסדום לדעת הזהר יש לומר דשאני פותח פיו לשטן דאז גם כמו הוא מזיק וכמו שנראה מפ"ג דמ"ק (י"ח.) גבי טופרי, וז"ש אך בחלקות תשית למו דעון הטעה אותם לפתוח פיהם לשטן אף בלשון כמו ומתקיים, וזהו הפלתם למשואות איך היו לשמה וכו'.

והשתאדאתינן להכי אפשר לומר דבהא פליגי ר"ל ורבא, דדעת ריש לקיש דהעוסק בתורה הוי כאלו הקריב עולה וכן חטאת וכו' והוי דמיון בעלמא בין בעולה בין בחטאת, אבל רבא סבר דבשלמא בחטאת יש פנים לומר דהוא דמיון ואינו חטאת ממש כיון דבא על חטא פרטי צריך תנאי דכהנים אוכלים ובעלים מתכפרין, אבל עולה ומנחה כשבאים לדורון התורה תהיה עולה ומנחה ממש, והיינו דהוקשה לרבא בעולה ומנחה דוקא אבל לא בחטאת ואשם, דשם יש מקום לומר דלא הוי חטאת ואשם ממש ולכך קאמר אינו צריך וכו'. ואפשר לפרש בזה כונת מימרת ריב"ל (סוטה ה':) דאמר גדולים נמוכי הרוח לפני הקב"ה שבזמן שבה"מ קיים אדם מקריב עולה וכו' מנחה וכו', דבאלה הנה שכרו אתו דהוו בדורונות אבל חטאת ואשם באים על חטאיו ותסגי ליה במה שהם מכפרים על חטאיו, ברם מי שדעתו שפלה מעה"כ כאלו הקריב כל הקרבנות אף חטאת ואשם ויש לו שכר על כלם, כיון דאין כאן חטאת ואשם בפרטות על חטא, ולא עוד אלא שאין תפלתו נמאסת דהוי כמו שחסר דורון מקודם, דכיון שדעתו שפלה והוי כמקריב קרבנות בכלל הוי עולה דהויא דורון. א"נ אפשר לומר במאמר ר"ל הנז' בהקדים מ"ש רש"י זאת התורה ולא כתיב חקה, והקשה הרב אליא זוטא בריש א"ח סי' א' דהא פריך במנחות דף י"ט על הא דאמרינן כל מקום שנאמרה תורה וחקה אינו אלא לעכב והרי קרבנות דכתיב תורה ולא מעכבו, ומשני תורה בעי חקה חקה לא בעי תורה א"כ משום הכי לא נכתב חקה דלא נאמר דמעכבי, ומאי דייק דהו"ל למכתב חקה והא לא מצי לכתוב חקה.

ובאמתדקושית הרב מרפסא איגרי ואני בעוניי הארכתי בזה במקומו, ושם הבאתי דמהירושלמי ריש סוטה ושם פ"ג הלכה ג' מוכח דסבר הירושלמי דתורה לחוד נמי מעכב, ואם נאמר דפליגי התרי תלמודי כדאשכחן זימנין טובא וכדכתבי רבוואתא קמאי לא אתנח לן, דהרי בתלמודין התם במנחות פריך עלה בהא דסבר דתורה מעכב דהרי קרבנות דכתיב זאת התורה לעולה וכו' ולא מעכבי, והאי תלמודא דמעכבא מה יענה לקושיא זו, ושפרא מילתא באנפין לומר דהירושלמי סבר דבהאי קרא דכתיב זאת התורה לעולה אתקוש כלהו קרבנות למנחה, דמה מנחה אף דכתיב בה חקה לא מעכבא דכתיב מגרשה ומשמנה גרש ושמן מעכבי ואין דבר אחר מעכב כדאמרו בבבלי שם במנחות אף כל הקרבנות כן לא מעכבי, ומהשתא לעולם דתורה לחוד מעכב, ולא תיקשי מקרבנות דכתיב תורה ולא מעכבי דאתיא הקשא ומפקא מכללא דתורה מעכבת, זו שיטת הירושלמי. ובהכי אשכחנא פתרי לישב דברי רש"י דסבר רש"י דגם תלמודין בתר דקאמר הא דמנחה דגרש ושמן דוקא מעכבי, סבר דמימרת רב דאמר דחקה ותורה מעכבי אתיא כפשטה דחקה או תורה מעכבי ול"ק מקרבנות דאתקוש למנחה, ושם הארכתי בס"ד, אך מדברי התוס' שם במנחות ומדברי הרא"ש בתוס' לסוטה כ"י ודעמיהו מוכח דמסקנת הש"ס שם במנחות דחקה לא בעיא תורה ותורה בעיא חוקה קושטא הוי ותורה לחוד לא מעכבא, ולדידהו צריך לומר דפליגי התרי תלמודי דירושלמי סבר דתורה לחוד מעכבא ותלמודין סבר דתורה לא מעכבא, והירושלמי סבר דקרבנות אתקוש למנחה ותלמודין לא סבר הך היקשא.

ומעתהאפשר לומר דרך דרש דבהא הוא דפליגי ריש לקיש ורבא דר"ל סבר כירושלמי דתורה מעכב כמו חקה, וז"ש מאי דכתיב זאת התורה דהול"ל זאת החקה משום דלדידיה בין תורה בין חקה מעכבי והכא לא מעכב משום הקשא דמנחה וא"כ לימא זאת החקה, ולהכי דריש כל העוסק בתורה וכו', ורבא ס"ל כתלמודין דתורה לחוד לא מעכבא אלא חקה, וא"כ לא מצי למימר זאת החקה דחקה מעכב, ומוכרח לומר תורה דלא מעכב ואין כאן אלא דיוק דהול"ל זאת תורת העולה ומנחה וכו' ולמה אמר לעולה למנחה, והאי דאיכא למידק אינו מתישב בדרשת ר"ל, דאי הוה אמר זאת תורת העולה זאת התורה עולה הוה משמע נמי שפיר, והוא אמרו האי לעולה למנחה וכו' כלומר מאי דאיכא למידק הוא זה ועדין אינו מתוקן, לאפוקי דל"ק דהול"ל זאת החקה דהא לא קשיא דחקה מעכב, וכל הדקדוק דיש בפסוק הוא עולה ומנחה מיבעי ליה וזה לא נתישב, ומשום הכי פי' אינו צריך וכו'.

א"נאפשר דר"ל קאמר דהעוסק בתורה בכל מקום שהוא הוי כאלו הקריב כל הקרבנות, ודייק לה מדכתיב זאת התורה דמורה על התורה הידועה בכללותה, דאי כפשט הכתוב הול"ל זאת תורת העולה וכו' כי ארחיה דקרא בכי האי גוונא, אלא דבא לומר דהעוסק בתורה בכל מקום הרי הוא חשוב כקרבנות, ומתקיף רבא דאי אמרת דעוסק בתורה כמקריב קרבנות הול"ל זאת התורה עולה וכו', אלא פירושא דקרא אינו צריך כלומר דהעוסק בתורה אינו חשוב כמקריב רק דסגולת הקרבנות לכפר וגם סגולת התורה לכפר, וכיון דתורה מכפרת העוסק בה אינו צריך וכו', ור' יצחק דקאמר התם מ"ד זאת תורת החטאת זאת תורת האשם כל העוסק בתורת חטאת כאלו הקריב חטאת כל העוסק בתורת אשם כאלו הקריב אשם, אפשר לומר דר' יצחק אזיל ומודה לרבא בעסק התורה בשאר מילי דמועיל לכפר, אלא דאתא לומר דהעוסק בתורת חטאת הוי כמקריב חטאת וכן אשם משא"כ בשאר התורה, וה"ה דכן משפט העוסק בתורת עולה וכו' דבכלהו כתיב כי האי גונא דחטאת ואשם, אלא דנקט הני דוקא לרמוז דצריך לשמור דיני חטאת ואשם דאינם באים נדבה וכיוצא כמבואר בריש א"ח ובמפרשים, ומשום הכי נקט חטאת ואשם דוקא להשמיענו כזאת לעורר דהוי כאלו הקריב חטאת ואשם, וצריך ליזהר בדיני חטאת ואשם דחלוקים מקרבן נדבה.

והרבישרש יעקב כתב בשם הרב תאוה לעינים קרוב לזה דיש הפרש בעסק התורה, דכשעוסק בתורת חטאת הוי כמקריב חטאת וכיוצא בשאר סדרי קרבן כל ענין הוי כמקריבו, אבל כשעוסק בתורה סתם הוי כמקריב כל הקרבנות, ואפשר זה רמז הכתוב זאת התורה לעולה וכו' כלומר זאת התורה תורת הקרבנות דעוסק בעולה כאלו הקריב עולה וכן מנחה וכיוצא, ביום צוותו להקריב את קרבניהם במדבר סיני כלומר שיכולים להקריב קרבניהם בכללות בלימוד התורה בענין אחר וזהו במדבר סיני, פי' בדיבור סיני ר"ל בתורה שניתנה בסיני, דכשלומד שלא בתורת הקרבנות הוי כמקריב כל הקרבנות, וזהו להקריב את קרבניהם בכללותם שהעסק בתורה הוי כמקריב כל הקרבנות וזאת התורה סמא דכלא סם חיים.