Saadia Gaon on Genesis Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
והנחש היה ערום, ואמר בראשונה: ויהיו שניהם ערומים, מפני שרצה לאמור אחרי אכלם מעץ הדעת הכירו "כי עירומים הם". והגיד הכתוב שלא התביישו בעירום ולא הכירו שהוא מגונה, עד שאכלו מהפרי ההוא והתרחבה בינתם. ודבר רגיל הוא שיהיה האדם עושה מעשים מגונים בעיני החכמים ולא ירגיש בגנותם. ולאחר שקיבל חינוך וידיעתו התרחבה מתברר לו הכיעור שבמעשהו והוא נמנע ממנו.
And the serpent was cunning, and it said at first: 'They were both naked,' because it wanted to say after they ate from the Tree of Knowledge, 'They realized that they were naked.' The Scripture reveals that they were not ashamed of their nakedness and did not recognize that it was disgraceful until they ate from that fruit, and their understanding expanded. It is common for a person to engage in actions considered disgraceful by the wise without feeling their disgrace. But after receiving education and broadening his knowledge, the ugliness of his actions becomes clear to him, and he refrains from them
... ויש להשיב על זה כמה תשובות: א. התיאור שרפים שהוא משותף לנחשים ולמלאכים אינו מחייב שיהיו שוים גם בשמותיהם, אלא כל המתוארים בתואר אחד, יתכן שנקרא כל אחד מהם בשם אחר כאמרנו ... בית ארוך, איש ארוך, וכאמרנו דרהם אמיתי וכיכר לחם אמיתי, מאמר שלם, יום שלם וכדומה לזה. וזהו דבר שהשכל שוללו ואם אנו אומרים: נזיר קדוש וטהור, וכוהן קדוש. וכן הדבר בענין אל גדול וגבור ונורא וכיוצא בשמות האלה. מלבד מה שדבר זה היה מחייב לייחס למלאכים קנאה וגם רגעי כעס ותאווה ורצון להטעות, כשהם מביאים שליחות אל הנביאים (וזה דבר בלתי אפשרי) כמו שאני עומד לבאר בענין השטן שבספר איוב, כשאני סותר את דעת הסוברים שהשטן שם הוא מלאך. מלבד זה הרי יהיו מחויבים לפרש את העונש לנחש כמשל, ובהקבלה לכך יהיו גם הענשים של אדם וחוה משלים, וגם העץ והגן יהיו רק משלים, וכך לא יפסיק הדבר מלהטרידם עד שיהיו מוכרחים להוציא את כל מעשי בראשית מפשוטם ולאמר שהם משלים בלבד, וכמו אלה שאמרו שעץ הדעת הוא עצם מהעצמים האסורים ולא עץ ממש. ודע, יצליחך האל, שהדבר שגרם לאנשים האלה להתחלק לדעות (השונות) האלה הוא מה שלא רצו להאמין שהנחש הידוע ידבר, וכל שכן שיקבל שכר ועונש. כי דבר זה (שכר ועונש) מתאים רק למי שהוא מצווה ומוזהר, ואם הדבר כך הוא הרי מתחייב שגם הבהמות תהיינה מצוות ומוזהרות ומקבלות שכר ועונש, כי לפי הוראת השכל אין הפרש בין נחש לבין גמל וצפרדע בענין זה. ואם יש להם מצוות ואזהרות ושכר ועונש הרי מוכרח שיהיה אחת משתי אלה: או שיש להם שכל או שאין להם שכל [ואם אין להם שכל הרי אי אפשר שיהיה להם ציווי ואזהרה] ואם יש להם שכל הרי אין לאדם יתרון עליהם. וההבחנה הזאת היא שהובילה אותם להפכפכנות בענינים אלה. וזהו מה שהבחינו ... ובו אומר: אמנם אי אפשר שהנחש הידוע לנו יהיה מצווה על עשה ועל לא תעשה, לא מצד השכל ולא מצד אחר, לפי מה שביארתי על פי המחוייב מהשכל ועל פי המפורש במקרא שהמצוות והגמול לאנשים בלבד, שנאמר: להודיע לבני אדם וגו', ויאמר לאדם הן יראת ייי היא חכמה וגו', והצירותי לאדם והלכו כעורים, ובני אדם בצל כנפיך יחסיון, ייחד אותם בידיעה ובצווי ובשכר ובעונש. אבל אומר בזה דבר שיפטרנו מכל יתר הטענות שיש לטעון: אלהים יתעלה ברא נחשים רבים, כמו שברא אישים רבים מכל מין של בעלי החיים האחרים. וכשרצה להעמיד את אדם בנסיון שינה את טבעו של אחד מהנחשים ונתן לו צורת אדם, והטיל עליו מצוות עשה ולא תעשה ושכר ועונש, והיתרה בו שאם ימרה יחזיר אותו אל מצבו הראשון, כדרך שאמר (לאדם): כי עפר אתה ואל עפר תשוב. ולפי כך אמרתי בתרגום של "היה ערום" צאר חכימא – היה לחכם. ולא נהפך (הנחש) לחכם, אלא כדי שיתנסה אדם (על ידו), והפועל היה אמנם בא בהוראת התהוות, ככתוב: פן תהיה הארץ שממה וגו', ציון מדבר היתה, כאשר הייתם קללה והייתם ברכה, וכמו שיש לנו "היה" בהוראת המשך, ככתוב ויהי שם עד היום הזה וגו', וככתוב: לא תהיה משכלה ועקרה, וכמו שהקדמתי לפרש במאמר לא טוב היות האדם לבדו. ומילת ערום בהוראת חכמה שגורה הרבה, ובפרט בספר משלי: חכמת ערום הבין דרכו, ערום יעשה בדעת, ערום ראה רע ונסתר, וכיוצא באלה, וזאת היא התשובה על השאלה הראשונה.
There are several possible answers to this: A. The description of serpents being called 'seraphim,' which is also applied to angels, does not necessitate that they have the same names. Rather, all those described with a certain characteristic may be called by different names, as we have explained... 'Beit Arukh' (long house), 'Ish Arukh' (tall man), and as we have said, 'Darham Emitti' (true pearl) and 'Kikar Lehem Emitti' (true loaf of bread), 'Mamar Shalem' (complete statement), 'Yom Shalem' (complete day), and the like. This is a matter that reason excludes. If we say, for example, 'holy and pure Nazirite' and 'holy priest,' it is the same with regard to 'Eil Gadol' (Great God), 'Gibbor' (mighty), 'Nora' (awesome), and similar names. Besides, this matter would require us to attribute jealousy, moments of anger, desire, and a will to deceive to angels when they are sent as messengers to the prophets (which is impossible), as I am about to explain regarding the Satan in the book of Job when I challenge the opinion of those who consider the Satan there to be an angel. Moreover, if we are required to interpret the punishment of the serpent allegorically, then according to this principle, the punishments of Adam and Eve would also be allegorical, and even the tree and the garden would be mere allegories. Thus, the matter would not cease to trouble us until we are compelled to interpret all the events of Genesis figuratively, saying that they are only allegories. This is similar to those who claimed that the Tree of Knowledge is not a literal tree but rather a symbol for forbidden desires or some other concept. And know, may God grant you success, that the reason these individuals divided into these differing opinions is because they did not want to believe that the well-known serpent would speak, let alone receive reward and punishment. For this reward and punishment only applies to those who are commanded and warned. And if that is the case, it would logically follow that even animals should be commanded, warned, and receive reward and punishment, for according to rational reasoning, there is no difference between a serpent, a camel, and a frog in this matter. And if they have commandments, warnings, and reward and punishment, then it is necessary that one of two possibilities exists: either they have intellect or they do not have intellect [and if they do not have intellect, it is impossible for them to have commandments and warnings]. And if they have intellect, then humans have no advantage over them. And this distinction is what led them to be confused in these matters. And this is what we have discerned... And in it, it states: Indeed, it is impossible for the familiar snake to be commanded regarding "do" and "do not," neither from the perspective of reason nor from any other perspective, as I have explained based on what is obligated by reason and as explicitly stated in the scripture that the commandments and recompense are not only for humans, as it is said: "To make known to the sons of men..." and "And to man He said, 'Behold, the fear of the Lord, that is wisdom...'" and "The terrors of death confronted him" and "The sons of men take refuge in the shadow of Your wings." He unified them in knowledge, commandments, reward, and punishment. But this statement implies something that exempts us from all other arguments to be made: God, may He be exalted, created many snakes, just as He created many humans from all other species of animals. And when He wanted to test Adam, He changed the nature of one of the snakes and gave it the form of a human. He imposed upon him commandments of what to do and what not to do, as well as rewards and punishments. The allowance in this case was that if he would rebel, he would be restored to his original state, as it is written to Adam: "For you are dust, and to dust you shall return." Accordingly, I said in the translation of "היה ערום" (Genesis 2:25), "צאר חכימא – he was wise." And the serpent did not become wise, but rather in order for Adam to be tested by him. The action was indeed in accordance with the instruction of creation, as it is written: "Lest the land from which you were taken say, 'It is a wasteland.'" Zion was a desert, as you were a curse and you shall be a blessing. And just as we have "היה" (was) in the sense of continuation, as it is written: "And it remained there until this day." And as it is written: "It is not good for man to be alone," as I have previously explained in the statement. And the word "arum" (naked) has a profound meaning of wisdom, particularly in the Book of Proverbs: "The wisdom of the prudent is to discern his way; the prudence of the discerning is to understand his path. The prudent sees evil and hides himself." And similar to these examples. This is the answer to the first question.
שאלה ב. איך נשתנה (הנחש)? והתשובה: כדרך שהאלוהים משנה את המקרים בגופים כשהוא עושה מופתים על ידם, כדי שאנשים יאמינו בו, כגון הפיכת המים לדם. והנה יש מאנשי העיון האומרים שהסיר את המים מקיומם וברא דם, ואחר כך כילה הדם וברא מים. ולו היה הדבר כדעתם לא היה הכתוב אומר: ויהפכו כל המים אשר ביאור לדם, אלא אנו אומרים שהסיר מן המים את כל תכונותיהם, את לובן צבעם, טוב ריחם ומתיקות טעמם, והשאיר רק את רטיבותם, ואחר כך חידש בהם את תכונות הדם: אודם הצבע, ביאוש הריח, ורוע הטעם, עד כדי השתנות גמורה. וזאת היא הדעה הנכונה, כמו שאני עומד להוכיח בענין מטה אהרון שנהפך לנחש. הם אומרים שאלוהים סילק את העץ וברא בעל חי ואחר כך העביר מן העולם את בעל החי וברא את העץ אבל הביטוי "והמטה אשר נהפך לנחש" סותר את הדעה הזאת, כי ממנו יוצא שהעצם גופו לא נסתלק, ואנו אומרים שהסיר מן המטה את תכונות העץ והשאיר את העצם שלו על הוויתו, והטיל עליו את התכונות של בעל חי במקום (תכונות של דומם), וכך יצאה ההשתנות לפועל. ובדומה לזה אנו אומרים בענין הנחש כאן: הבורא הסיר ממנו את תכונות הנחש והמיר אותן בתכונות בני אדם. ולפיכך אמר כאן: היה ערום, כמו שאמר שם והיו לדם, ויהי לתנין. ואם יאמר אדם: ומפני מה קרא אותו נחש אחרי שנהפך? נאמר שקרא אותו בשם שהיה לו מבראשונה, כמו שאמר בשעה שבלע התנין של משה את המטות של החרטומים: ויבלע מטה אהרון את מטותם, אף על פי שהיה לתנין קראו בשמו הראשון.
Question 2. How did the serpent change? And the answer: Just as God changes the circumstances in bodies when He performs miracles through them, so that people will believe in Him, such as turning water into blood. Some scholars claim that He removed the water from existence and created blood, and afterwards the blood disappeared and He created water. But if that were the case according to their opinion, the verse would not say, "And all the water that was in the river turned to blood." Rather, we say that He removed from the water all its characteristics, its clear color, pleasant smell, and sweet taste, and left only its moisture. Then He renewed in it the characteristics of blood: a red color, putrid smell, and bitter taste, to the point of complete transformation. And this is the correct opinion, as I am about to prove regarding Aaron's staff that turned into a serpent. They say that God removed the wood and created a living creature, and later He removed the living creature from the world and created the wood. But the expression, "the staff that turned into a serpent," contradicts this opinion, because it implies that the essence of the staff did not disappear. We say that He removed from the staff the characteristics of wood and left its essence intact, and He imposed upon it the characteristics of a living creature in place of the characteristics of an inanimate object, and thus the transformation took place in actuality. Similarly, we say about the serpent here: the Creator removed from it the characteristics of the serpent and transformed them into human characteristics. Therefore, it says here, "He was cunning," just as it says elsewhere, "And they turned into blood," and "And it turned into a serpent." And if someone asks, "Why was it called a serpent after the transformation?" we say that it was called by the name it had from the beginning, just as it says when the staff of Aaron swallowed the staffs of the magicians, "And the staff of Aaron swallowed their staffs," even though the serpent was originally called by its initial name.
והשאלה הג'. למה הפך אותו? כמו שכבר אמרנו: כדי לנסות בו את אדם. ואם יאמר אדם אמנם היתה ההפיכה חכמה לו עמד אדם בנסיונו, אבל מאחר שידע אלוהים שאדם לא יעמוד בנסיונו, רק יפותה וייענש, הוא ומסיתו, מה היא החכמה שיש בזה ? נשיב ונאמר: כחכמה שיש במה שיצר אלוהים את הכופר ונתן לו את היכולת להיות כופר – כי לולא שנתן לו את היכולת לכך לא היה כופר. והתשובה שאנו קהל המייחדים משיבים בענין הכופר היא: אין החכם פועל אלא לפי מה שחכמתו מחייבת והוא מטה אותנו אל הטובה היותר מרובה, ולפיכך הוא מביא אותנו לידי נסיון, כדי שנקבל שכר ואם נעמוד בו. ואם יש בינינו אחד הבוחר בכפירה, אין זה מקלקל את חכמתו (של הבורא), ותשובה זו גופא אנו משיבים בענין (הנסיון של) אדם. ואחד החושב את עצמו לבעל עיון אמר שנתן כשרון הדיבור לנחש כדי שיעורר את תשומת לב (אדם) על עץ החיים, כדי שיאכל ממנו, כי אכילתו לא נאסרה להם. ולפיכך פתח ואמר: אף כי אמר אלוהים וגו', ויש בזה משום עזיבת לשון המקרא. ומלבד זה הרי אין זה מוציא אותנו מהטענה שטוענים נגדנו: מפני מה נתן אלוהים לנחש את הכשרון להשיא את חוה.
And question number 3: Why did He transform it (the serpent)? As we have already said: To test Adam. And if someone says, "Indeed, the transformation was wise for him; Adam stood firm in his test," but since God knew that Adam would not withstand his test and would only be tempted and punished, he and the tempter, what wisdom is there in this? We answer and say: It is like the wisdom in creating the unbeliever and giving him the ability to be an unbeliever - for without giving him the ability, he would not be an unbeliever. And the answer that we, the unique community, give regarding the unbeliever is: The wise one acts according to what his wisdom necessitates, and he guides us towards the greater good. Therefore, he brings us to trials so that we may receive reward if we withstand them. And if among us, someone chooses disbelief, it does not tarnish the wisdom of the Creator. And this answer itself, we respond with regarding the trial of Adam. And one who considers himself a thoughtful person said that God gave the serpent the gift of speech in order to arouse the attention of Adam towards the Tree of Life, so that he would eat from it, for its consumption was not forbidden to them. Therefore, it begins and says: "Although God said, etc.," and in this there is an abandonment of the language of the scripture. And besides this, it does not exempt us from the argument posed against us: Why did God give the serpent the ability to seduce Eve?
השאלה הרביעית: היכן מצא הנחש את חוה, והלא הוא ויתר בעלי החיים לא נכנסו אל הגן? והתשובה היא על פי ההנחה שהנחתי כבר, שאדם וחוה לא נתחייבו להיות תמיד בגן, אלא הורשו להיות בו, למעליותם, ובמה שנאמר "ולשמרה", התנה עמהם שלא יעזבוהו שניהם יחד אלא תמיד יהיה בו אחד מהם, או אדם או חוה. ועל פי זה אפשר שהשאירה חוה את אדם בגן ויצאה, ואז פגע בה הנחש ודיבר אליהם מה שנאמר.
The fourth question: Where did the serpent find Eve, since it is stated that no other creatures entered the Garden? The answer is based on the assumption I have already presented, that Adam and Eve were not obligated to always be in the Garden, but were permitted to be there for their elevated state. In the phrase "and to guard it," it was stipulated with them that they should not both leave it at the same time, but one of them should always remain there, either Adam or Eve. According to this, it is possible that Eve left Adam in the Garden and went out, and then the serpent encountered her and spoke to them, as described.
השאלה החמישית: על יסוד מה אמרה חווה ולא תגעו בו, והרי אלוהים לא אמר זאת לאדם? והתשובה – אחר שאמר אלוהים לאדם לא לאכול מעץ הדעת עשה הוא משמרת לדבר ונמנע גם מהנגיעה כדי שאם תיארע לו תקלה בזה תחול במה שהוסיף הוא ולא בעצם האיסור. וכרופא המומחה הזה הרוצה להרחיק את החולה מאכילת בשר ומזהירו גם על בשר עוף, כדי שאם יזלזל בציווי ייכשל בבשר עוף ולא בבשר ממש. ועל יסוד זה הורונו קדמונינו: ועשו סייג לתורה. ואמשול לזה משל: מים טהורים שנתנו לתוך כלי, מטמאין את האוכלין שנפלו עליהם, ואין מטמאין אדם, ואנו עושים משמרת וגוזרים שמטמאין גם אדם, כדי שלא יבואו לטהר אוכלין שנפלו עליהם המים הללו. וכיוצא בזה אין אנו מתירים למכור דבר שהוא בסלע בפחות מסלע (ולקבל את המעות מלמפרע) כדי שלא נבוא לידי ערמת ריבית. ובכל אלה ובכיוצא בהם אנו סומכים על מה שאסרה תורה גם היא מטעם שמירה וסייג, ככתוב ולא ירבה לו נשים ולא יסור את לבבו; וכסף וזהב לא ירבה לו מאוד לבלתי רום לבבו וגו', וכד'.
The fifth question: Based on what did Eve say, "Do not touch it," when God did not say this to Adam? The answer is that after God told Adam not to eat from the tree of knowledge, Adam himself added a safeguard and refrained from touching it. This was done so that if any mishap were to occur in relation to touching the tree, it would affect only what Adam had added and not the actual prohibition. This can be likened to a skilled doctor who wants to keep the patient away from eating meat, and also warns them about poultry, so that if they disregard the instruction, they would stumble with poultry and not with actual meat. Based on this principle, our ancient sages instructed us: "Build a fence around the Torah." I will give you a similar analogy: Pure water placed in a vessel can render the food that falls on it impure, but it does not render a person impure. However, we establish a safeguard and decree that it also renders a person impure, so that they do not come to purify the food that has fallen on these waters. Similarly, we do not allow the sale of an item that is as valuable as a rock for less than the value of the rock (to avoid accepting interest payments), so that we do not fall into the trap of usury. In all these cases and similar situations, we rely on what the Torah has prohibited, based on the principles of safeguarding and creating fences. As it is written, "He shall not have too many wives, so that his heart does not turn away," and "He shall not accumulate silver and gold excessively, so that his heart does not become haughty," and so on.
והשאלה השישית: מאין ידע הנחש שהפרי הזה מטפח את התבונה ומוסיף דעת שאמר כי יודע אלוהים וגו'? ונשיב: לאחר שאמר אלוהים לאדם: ומעץ הדעת טוב ורע וגו', פירש הוא לחוה שהעץ מוסיף דעת, וכך יצאה השמועה מבין שניהם והגיעה לאזני הנחש. ואם יאמר אדם הלוא אנו רואים שאמר הכתוב ותרא האשה וגו' נמצא שלפני כן לא ידעה מזה, נאמר דבר זה הוא כמו שאדם יודע טיב גניבה וזנות ואינו נמשך אחריהן, עד שבא אחר ומפתה אותו.
The sixth question: From where did the serpent know that this fruit nurtures understanding and adds knowledge, as it claimed to know God, etc.? The answer is as follows: After God said to Adam, "But of the tree of the knowledge of good and evil, you shall not eat," he explained to Eve that the tree adds knowledge. This information was then passed between them, and eventually reached the ears of the serpent. Now, if one argues that Eve did not know this before, it can be said that it is similar to a person who knows the benefits of theft and adultery but does not pursue them, until someone else comes and entices them.
והשאלה השביעית: מהו ענין "ונפקחו עיניכם" "ותפקחנה עיני שניהם", שנאמר אחרי כן, האם היו אדם וחוה (קודם לכן) סומים? נאמר – אי אפשר שאדם היה סומא שהרי מפורש בכתוב שקרא את כל בעלי החיים בשמות ושמר אותם בזכרונו, וכיצד יכיר שמותיהם אם אינו מבחין בגופותיהם. ושוב, הרי ראה את חוה כשהביא אותה לפניו ואמר: זאת הפעם וגו', ושוב, הרי מוכח הדבר שבשעה שהזהיר אותו אלוהים על עץ הדעת הראה לו את גוף העץ. וכל המסקנות המתחייבות מכל זה לגבי אדם מתחייבות גם לגבי חוה. ואשר ל"פקיחת העינים" (הנזכרת כאן) אנו אומרים שפירושו שאדם הכיר בדברים שלא ידע אותם מקודם. ואכן לשוננו קוראת לדבר זה פקיחה. ואין בזה משום הוצאת הכתוב מפשוטו ומשום כניסה בשיטה שאנו מתנגדים לה. שהלא אנו מוצאים את (השימוש) הזה בסיפורי מקרא שלשונם ברורה ומוחלטת ואין בהם מקום לדבור בדרך מליצה, כגון מה שאמר על הגר: "ויפקח אלוהים את עיניה ותרא את באר המים", והיא לא היתה עיורת, ועל תלמיד אלישע אמר: "ויפקח ייי את עיני הנער" וגו', ואמר: כי השוחד יעור עיני חכמים, עיני פקחים, וכוונתו שהשוחד מכהה את הראיה השכלית מפני שאינם שמים לב לנקודות ההוכחה, וכדומה לזה הרבה. ויש גם פקיחה הבאה אחרי הכאה בסנוורים שקדמה לה, כגון מה שנאמר על חיל מלך ארם: ויפקח ייי את עיניהם וגו'. ובהתאם למה שהזכרנו כבר ידעו אדם וחוה אחרי אכלם את הפרי דבר שלא ידעו אותו (קודם לכן), וזה הוא הנקרא פקיחת עינים.
The seventh question: What is the meaning of "and your eyes shall be opened" and "and their eyes were opened," as stated afterwards? Were Adam and Eve blind before? We answer: It is impossible that Adam was blind, for it is explicitly stated in the scripture that he named all the animals and remembered their names. How could he recognize their names if he couldn't distinguish their bodies? Furthermore, he saw Eve when she was brought before him and said, "This is now bone of my bones," indicating that he recognized her. Moreover, it is evident that when God warned him about the tree of knowledge, He showed him the physical existence of the tree. All the conclusions that arise from all this regarding Adam also apply to Eve. As for the "opening of the eyes" mentioned here, we say that it means Adam became aware of things he did not previously know. Indeed, our language refers to this as "opening." There is no deviation from the plain meaning of the scripture, nor does it involve a method that we oppose. We find this usage in biblical stories where their language is clear and precise, and there is no room for figurative interpretation. For example, it is said about Hagar: "And God opened her eyes, and she saw a well of water," and she was not blind. Regarding the disciple of Elisha, it is said: "And the Lord opened the eyes of the young man," etc., and it is said: "For a bribe blinds the eyes of the wise," referring to the fact that a bribe obscures intellectual vision because they do not pay attention to the points of proof, and so on. There is also an "opening" that follows after the blinding, such as what is said about the army of the King of Aram: "And the Lord opened their eyes," etc. According to what we mentioned before, Adam and Eve knew something after eating the fruit that they did not know before, and this is what is called "opening of the eyes."
והשאלה השמינית, האם לא ידעו אדם וחוה טוב ורע, שאמר להם: והייתם כאלוהים יודעי טוב ורע? ואם היה באמת כך הרי יש לטעון כאן כדרך שטענו הכופרים בדברים ארוכים ואמרו: היתכן שמנע אלוהים מעבדיו את ידיעת הטוב והרע, ועוד אמרו, הרי אנו רואים שהנחש הוא שחס עליהם והטיב עמם, בהראותו להם דבר שהפיקו ממנו תועלת. ועוד אמרו, הטלת עונש על המבקש לצאת מצרה לרווחה ומאפילה לאור הוא דבר מוזר ומגונה. ועוד אמרו, הטלת עונש על מי שמראה על דבר המועיל הוא מוזר עוד יותר. ובכל טענותיהם אלה הם אויבי ה' מחטיאים ועזי פנים. ואני הוא הראשון המסביר את הדבר הזה ומגלהו. ואומר: ידיעת הטוב והרע שחסרה לאדם, לפי סיפור התורה, אינה חסרון ידיעת טוב ורע בכלל, אלא ידיעת חלק מהם. כי מוצא אני בלשון אומתנו שאומרים על פעולה מן הפעולות: טוב ורע. וכן אמר משה לישראל על בניהם שלא מלאו להם עשרים שנה: ובניכם אשר לא ידעו היום טוב ורע. וידוע שכל בן תשע עשרה יודע כל טוב ורע הידוע למבוגרים, ולא חסרה להם אלא ידיעה במלהמה בלבד, מפני שכל שהוא למטה מבן עשרים אינו יוצא למלחמה, הרי שהידיעה בתכסיסי המלחמה נקראת טוב ורע. וכן אמר ברזילי לדוד: בן שמונים שנה אנוכי היום, האדע בין טוב לרע, והוא למעשה הבחין בכל טוב ורע שאנשים אחרים מבחינים ולא חסרו לו אלא תענוגים ידועים, כגון ההזדווגות המינית וכדומה, מפני חולשתו. ולבן ובתואל אמרו לעבד אברהם: לא נוכל דבר אליך רע או טוב, ואין מאמר זה כולל כל טוב וכל רע אלא דברים השייכים להליכת רבקה עמו. וכן מה שאמר אלוהים יתברך ללבן: השמר לך פן תדבר עם יעקב מטוב עד רע, לא נאמר במובן כללי אלא במובן של פרט אחד, שלא יגזול ממנו את בניו, או את רכושו, ושיתנהג עמו ביושר. וכן כשאמרה האשה לדוד: כמלאך אלוהים כן אדוני המלך לשמוע טוב ורע לא נתכוונה אלא לטוב ורע שבטענות בעלי הדינים. ויש עוד סוגים אחרים של טוב ורע. אבל הללו אינם שייכים לענייננו כאן אלא לפירוש הכתוב: ענין רע נתן אלהים לבני האדם לענות בו, שבספר קוהלת; הטובות והרעות החלקיות, כגון אלה שהזכרנו כאן, הן שחסרו לאדם וחוה, ואחת מהן ההתביישות בעירום: ככתוב ותפקחנה עיני שניהם וגומר, ולא טוב ורע כלליים.
And the eighth question: Did Adam and Eve not know good and evil, as God said to them, "You will be like God, knowing good and evil"? If that were true, the deniers of the story would argue at length and say, "Could it be that God withheld the knowledge of good and evil from His servants?" They further claimed, "We see that the serpent protected and benefited them by showing them something from which they gained advantage." They also said, "Punishing someone who seeks to move from distress to prosperity and from darkness to light is strange and objectionable." Moreover, they argued, "Punishing someone who shows something beneficial is even more peculiar." In all these arguments, they are the enemies of God, corrupting and stubborn. I, however, am the first to explain and reveal this matter. I say that the knowledge of good and evil, which according to the Torah was lacking in Adam, is not a complete lack of knowledge of good and evil altogether, but rather the knowledge of a part of them. For in our language, we find that we use the phrase "good and evil" to describe an action among other actions. Similarly, Moses said to the Israelites about their children who had not reached twenty years of age, "Your children who do not know good and evil today." It is known that every nineteen-year-old knows all the good and evil known to adults. They only lack experience due to the fact that anyone below the age of twenty does not go out to battle. Therefore, the knowledge associated with the intricacies of war is called "good and evil." Likewise, Barzillai said to David, "I am eighty years old today. Can I discern between good and evil?" He actually distinguished between all good and evil that others distinguished, and he only lacked certain known pleasures due to his weakness. And Laban and Bethuel said to Abraham's servant, "We cannot speak to you bad or good." This statement does not include all good and evil but rather refers to matters related to Rebekah's journey with him. Similarly, when God blessed Laban, He said, "Beware that you speak not to Jacob either good or bad," but it is not said in a general sense; rather, it refers to a specific aspect, that he should not steal his sons or his possessions and should deal with him honestly. Likewise, when the woman said to David, "As an angel of God, so is my lord the king to discern good and evil," she intended to refer to the good and evil in the complaints of the litigants. There are other types of good and evil as well, but they are not relevant to our discussion here, but rather to the interpretation of the Scripture. The matter of "evil" that God gave to humankind to contend with, as mentioned in the Book of Ecclesiastes, refers to partial good and evil, such as those we mentioned here, which were lacking in Adam and Eve. One of them was the shame of nudity, as it is written, "And their eyes were opened, and they knew." It does not refer to general good and evil.
שאלה ט: לו לא אכלו מן הפרי ההוא, האם היה בוראם מודיע להם מה שחסר להם עוד בידיעת "הטוב והרע", והתשובה: מן ההכרח הוא שהיה מלמד אותם את הדברים האלה כדי שתהיה ידיעתם שלמה, ובפרט מאחר שאדם נקרא מלא חכמה וכליל יופי. ומאושרים היו לו היו נשארים במצב ההוא כי אז היו לומדים מפי אלוהים, וכשאומרים לחכם אתה תהיה תלמיד נביא אם תימנע מדבר זה הרי הוא מחוייב להימנע מאותו הדבר, ועל אחת כמה וכמה (כשניתנת לו היכולת) להיות תלמידו של אלוהים ולא להיכשל בטעויות ולא להיטרד בספיקות, ולא לסבול משכחה, וכמו שהגיע למשה מפני שלמד מפי הגבורה. וכשלא רצה להמתין ונחפז להשיג את מה שנאמר לו עוד להשיג בדרך הטבע וביחס של התרברבות לגבי אלוהים, וביטל את עצמו מתורת אלוהים, וקיפח את שכר עצמו, הרי מן הדין הוא שיענישהו אלוהים, אותו ואת מסיתו. משל למלך שאמר לשרו: אל תאכל היום עד שתאכל עמי על שולחני, כעין מה שאמר דוד למפיבשת, ובא אדם שידע על מצות המלך ופיתה את השר לאכול לפני השעה שבה אכל המלך, והשר אכל עד שלא היה לו צורך כבר בסעודת המלך, הרי מן הדין הוא שייענשו שניהם. ואין השר יכול להתנצל בשום אחד מן האופנים שאמר לו המסית, (ועורר) את תאוותו למזון ההוא ביפיו וטובו וטעמו ותועלתו, שהרי המלך הבטיח לו תמורתו דבר שהוא טוב וחשוב ומכובד ממנו. אבל הכופרים הללו שהם נבערים מדעה, נאחזים בדמיונות שטחיים ואינם מתבוננים בדבר עד תומו.
Question 9: If Adam and Eve had not eaten from that fruit, would their Creator have informed them of what was lacking in their knowledge of "good and evil"? The answer: It is necessary to assume that He would have taught them these things in order for their knowledge to be complete, especially since Adam is described as being full of wisdom and perfect beauty. They would have remained blessed in that state because they would have learned directly from the mouth of God. And when it is said to a wise person, "You will be a disciple of a prophet if you refrain from this matter," it means that he is obligated to abstain from that thing. To the extent possible, he should be a disciple of God without making mistakes, without rushing, without suffering from forgetfulness, as Moses experienced because he learned directly from Divine Power. But when he did not want to wait and hurried to attain what was to be acquired through natural means and the process of evolution in relation to God, and he annulled himself from God's teachings and deprived himself of his reward, it is just and appropriate for God to punish him, as well as his tempter. This can be illustrated by the example of a king who told his minister, "Do not eat today until you eat with me at my table," similar to what David said to Mephibosheth. Then a person who knew the king's commandments came and enticed the minister to eat before the appointed time, and the minister ate when he no longer needed the king's meal. According to justice, both of them should be punished. The minister cannot apologize in any way, as the tempter aroused his desire for that food with its beauty, goodness, taste, and benefit, for the king had promised him something better, more valuable, and honorable than that. But these deniers, who lack understanding, cling to superficial imaginations and do not contemplate matters until their end.
אחר כך אמר ותרא האשה (תרגום הפסוקים ו'-י"ג). תרגמתי "לרוח היום" חרכה̈ אליום – תנועת היום. כי שם זה הוא בן תשע הוראות: רוח (נושבת), ככתוב: ורוח אלוהים מרחפת, אחד מהצדדים, כגון מצד רוח הקדים, בקנה המידה, את רוח הדרום מדד, רוח האדם – ורוח כל בשר איש, תואר ותבנית, כל אשר היה ברוח עמו, עצה – ורוח לבשה את עמשי, אויר – ורוח לא יבוא ביניהם, כעס – כי תשיב אל אל רוחך, אנה אלך מרוחך, שקר – החכם יענה דעת רוח, ותנועה – כי רוח החיה באופנים. והאריך הכתוב לספר איך התפארה חוה בנעימות טעמו של העץ ויופי צבעו ... ורצה לתאר לנו בזה את האופן שבו נתפתתה כי היותר חזקים בחמש החושים הם הראיה והטעם ... ועכשיו...
ובענין הזה שלש שאלות: א. ידוע שאדם וחוה ידעו שניהם שהם האנשים הראשונים שנבראו על ידי אלוהים ואין בארץ בעל חי מדבר זולתם. וכשראתה חוה את הנחש בצורת אדם מדוע לא היה זה מוזר בעיניה, ומפני מה לא פנתה לשאול אותו: מה הוא ומי הוא, במקום לשמוע בקולו ולהתפתות על ידו ולאכול? והתשובה: הסיפור מורה שאדם לא ראה את הנחש, כי כתוב שהיא נתנה לבעלה ואכל, והוא, כלומר אדם אמר: האשה אשר נתת עמדי, ולא הזכיר את הנחש. ומפני מה לא היה הנחש מוזר בעיני האשה ולא שאלה אותו על טיבו? אין ספק שאמנם עשתה זאת. אבל הכתוב לא הזכיר ולא מסר את כל המשא ומתן של שאלות ותשובות שהתקיים ביניהם. וגם הרחיב בזה ואמר: אף כי אמר אלוהים, ומלת אף אינה פתיחת דיבור, ואין זה מדרך הלשון (להתחיל כך) אלא מלה זו באה כהמשך לדברים אחרים. יתכן איפוא שהנחש הציג את עצמו כשליח מאת אלהים, אם כמלאך אם כנביא, ולפיכך נתפתתה וקיבלה את דבריו. ופנה אליה ולא אל אדם, מפני שידע שהנשים אפיין חלש ודעתן קלה להתפתות על ידי דברי הבל ותעיה, וגם הן עשויות להתעות את בעליהן, כמו שקרה לשלמה ולאחאב.
שאלה ב: ומניין ידעה האישה שפרי העץ ההוא טוב לפני שטעמה אותו, וגם הנחש לא אמר לה שהוא טוב? ומהיכן הכירה שהוא נחמד להשכיל? (והנחש הן לא אמר לה זאת) שתאמין גם בזה לדבריו. התשובה: אף על פי שהכתוב [לא הזכיר] שהנחש אמר לה, שפרי העץ טוב, יתכן שאמר לה זאת כשתאר אותו. הן רצה שהאשה ובעלה יאכלו ממנו, וראשית מה שהוא צריך לעשות הוא לספר על טוב טעמו. ואפשר גם שהביא כראיה לדבריו את יפי מראהו. וגם הכתוב מרמז לכך – וכי תאוה הוא לעינים. ואמנם קדמה תאות חוה ואדם לאכול מפרי העץ, משני טעמים: מפני מראהו הנאה וריחו הטוב, ומפני שדרך האדם להיות משתוקק לדברים האסורים לו. ולפיכך אמרה שהוא טוב למאכל. ומהיכן ידעה שהוא נחמד להשכיל, כאשר אמרה: ונחמד העץ להשכיל? בדבר זה הכירה מעצם שמו של העץ – עץ הדעת.
שאלה ג: [איך האמינה האשה למה שאמר הנחש: לא מות תמותון, אחרי שאלוהים אמר: כי ביום אכלך ממנו מות תמות?] התשובה לזה: כבר אמרנו בתשובתנו לשאלה הראשונה שהנחש לא אמר לאשה מה שאמר אלא לאחר שהציג את עצמו כמלאך, או כנביא. ודברי האלוהים לאדם: מות תמות, נאמרו לו על ידי מלאך, ודברי הנחש: לא מות וגומר, נאמרו בודאי באחד משני האופנים: או שרצה לאמר שדברי אלוהים מות תמות נאמרו לזמן מסויים, ואותו הזמן כבר עבר, או שנתכוון לאמר שהמלאך הוסיף על דברי אלוהים. וראיה לדבריו הביא: כי יודע אלוהים, כלומר, מכיון שאלוהים יודע שהעץ הזה יוסיף לכם בינה אי אפשר שימנע אותו מכם אלא שהמלאך שאמר לכם זאת בשמו לא עשה אלא מחמת קנאה כדי שלא תגיעו למדרגה חשובה. ודרך הנחש כדרך הזקן ההוא שהיטה את נביא אלוהים ואמר לו: גם אני נביא כמוך וגו'. וכששמעה זאת, הביאתה התאוה שהיתה בה לידי אכילה והאכילה גם את בעלה.
ויאמר לו איכה, אין זה בדרך שאלה, כי אין דבר נעלם ממנו יתעלה ככתוב: הממנו ייפלא וגו', אלא אמר כך כדי שיודה והודאתו היא פתח לתשובה, והרבה כיוצא בזה במקרא, כגון אי הבל אחיך (שאמר לקין) ועוד הרבה (שאלות) כאלה.
...והלביאה, זמן עיבורה ש"נ יום, פי שבע מזמן עיבור השונרא, שהוא מין נחש (?) והאריך את זמן עיבור הנחש פי שבע מעיבור הלביאה, ד' שנים. ואין זה דבר שנתחדש בנחש (אחרי הקללה), אלא כך היה טיבו מלכתחילה, והחזירו לטבעו.
ובפרשה הזאת ט' שאלות: א. איך שם את הליכת הנחש על גחונו עונש, והלא הרבה בעלי החיים האחרים הולכים על גחונם, ואם זה עונש גם אצלם, מה היא הסיבה שגרמה לענשם, ואם אצלם אין זה עונש הרי אין זה עונש גם לגבי הנחש. [והתשובה]: כל מי שהוא כך לפי טבעו ולא היה רגיל בשום פעם באופן אחר, אין דבר זה עונש אצלו. אבל לנחש היה זה עונש מפני שהוא כבר היה רגיל שלא לזחול ונעשה זחלן, והיתה לו זחילתו עונש. ב. איך אפשר שעשה את מאכלו עפר, והלוא אנו רואים שהוא אוכל את כל מה שהוא מוצא? והתשובה: הוא אוכל את כל מה שהוא מוצא לפי טבעו, ואכילת העפר נוספת לו, כדי להשפילו ולעשותו דוגמא לכל מסית ומדיח, שהוא כמוהו, ככתוב: שננו לשונם כמו נחש, אם ישוך הנחש בלי לחש, ואין יתרון לבעל הלשון. ג. איך שם איבת הנחש לאדם לעונש, בעוד אנו רואים שרבים הם אויביו (של אדם), כגון חיות הפרא והעקרבים? או שזה עונש גם אצלם, או שגם אצל הנחש אין זה מחמת עונש. ואנו אומרים בזה כמו שאמרנו בתשובה (על השאלה) הראשונה: כל בעלי החיים שוטמים את האדם לפי טבעם ואין זה עונש, אבל הנחש שבתחילה לא היה אויבו ונעשה לאויב לו, אצלו עונש הוא, ולו היה ... אדם ... (היינו חושבים את זה לאסון). ד. איך הזכיר את נשיכת הנחש לאדם כעונש, והלוא הוא נושך את כל בעלי החיים, או שכל בעלי החיים ענושים כאדם, או שגם האדם אינו ענוש? ונאמר שבכל בעלי החיים הנחש פוגע מטבעו, ואילו מפני האדם היה ירא, וכשסר פחדו ויראתו מפניו, התחיל מכישו כמו שהוא מכיש את שאר בעלי החיים, ובזה העונש. ה. היאך נחשב הצער של חוה בהריון ולידה עונש? והרי הנקבות של כל בעלי החיים סובלות מהצער הזה, או שגם אצלן זה עונש, או שאין בזה משום עונש כלל? ואנו אומרים כדרך שאמרנו בתשובה הזאת. בכל הנקבות (הצער הזה הוא טבעי) ואילו חוה היתה מיועדת להיות הרה בקלות ויולדת בנחת, וכשחטאה הפכה להיות כשאר בעלי החיים, וזה ענשה. ולכל חמש התשובות האלה אמשול לך משל: הפגעים הטבעיים לעולם אינם עונש ורק המפגעים החורגים מן הטבע עונש הם, יתר על כן (אילו מן הסוג הראשון) אין בהם צער כלל. כל שאינו רואה בערפו אינו עיור, ומי שאינו מדבר באזנו אינו אלם, ומי שאינו שומע בידו אינו חרש, כי אברים אלה טבעם בכך, לא לראות, לא לדבר ולא לשמוע, אבל האיברים שנוצרו (לפעולות מסויימות) ונתחדש בהם דבר שלא כטבעם, זאת היא פגיעה להם. וכן מי שטבעו לזחול או ללדת בעצב, אין זה עונש אצלו. ורק מי שלא היה טבעו כך מקודם ונעשה טבעו – עונש הוא. ועוד אביא לך (משל) מענין המשרות. מלך שכעס על יועצו ועשאו בלן, הרי זה עונש, מפני שבתחילה לא היה בלן. אבל הבלן שאומנותו בכך מתמיד, אין הבלנות עונש אצלו, ודברים אלה מספיקים לכל חמש השאלות. ו. מפני מה דבר העונש חל בכל יוצאי חלציו, כי כתוב בזיעת אפיך? ונאמר שאצל זרעו לא היה זה עונש ובזיעת אפיך, כמו בעצבון תאכלנו (הוא עונש רק לאדם), כי היה לבדו בכל המלאכות, כמו שביארתי. ז. איך נתקללה הארץ על חטא שחטא אדם, שהרי נאמר ארורה האדמה בעבורך? והנבערים מדעת אמרו עוול הוא שיהא שמעון נענש על שראובן חטא, והם אינם שמים לב לכך שאין הארץ בעלת הכרה שתצטער על ידי הקללה, ואינה בתחושה שתסבול מהמכה. והקללה החלה על האדמה היא רק יובש ובצורת כמו שהברכה החלה באדמה, היא שפע ושובע, ככתוב: מברכת ייי ארצו, כריח שדה אשר ברכו ה', ובהיפך מזה – תקולל חלקתם, וכדומה לזה. וכשם שברכת האדמה היא להנאת האדם, כי פירושה שפע (לאדם) כך קללת האדמה, להפסדו של אדם, כי פירושה רזון, האדם הוא הנענש, לא האדמה. ח. אמר בזיעת אפך תאכל לחם, והלא אנחנו רואים אחדים מזרעו, או הרבה מהם, מתפרנסים בנחת? וכבר ניתנה התשובה על כך ואמרנו שעמל אדם וזיעת אפו היה שונה משל זרעו, באשר לא היה לו שום עוזר. ברם, נוסיף ביאור ונאמר: אם הקללה נאמרה גם בזרעו, אז שני הפירושים (אפשריים) בדבר: א. הכתוב מדבר בעצם מזונותיו של אדם שאינם נוצרים אלא בעמל אדם, אם שהעובד הוא האוכל, אם שהוא זולתו – הגזירה היא על מין האדם, לא על כל פרט ופרט. ב. אם נניח שהגזירה היא על כל פרט הרי למעשה אין אדם נמלט מיגיעה על מחיתו ועל מזונותיו, כל אחד לפי מצבו, ואפילו המלך, ככתוב: ויתרון ארץ בכל הוא ומלך לשדה נעבד. ט. אמר כי עפר אתה ואל עפר תשוב, ומפני מה לא הזכיר תחית המתים? ונזכיר שכבר אמרנו קודם שדבר זה נאמר לאדם בלבד. הוא היה הראשון ששמע שגופו יהיה לעפר אחרי מותו, וזה היה כדי לצערו ולהחרידו. אבל זרעו כבר הורגלו בזה ויישבו את דעתם על כך, ככתוב: וישוב העפר אל הארץ כשהיה וגו'. ואין זה בשורה רעה המפתיעה אותם. ואם גם נניח שהמאמר הזה נאמר לבני האדם בכלל, הרי אין הוא מדבר אלא בחיי העולם הזה בלבד, עד שימות, שבהם אינו פוסק מלבקש חיים. ובזה הגיע המאמר אל המצב של "ואל עפר תשוב". ולא מן הדין היה שיזכיר את חיי העולם הבא, מפני שהיה אז מעלה על הדעת שהיגיעה והדאגה קיימות גם בעולם הבא, ואין הדבר כך. אדרבא, כולו מנוחה ונעימות, ככתוב: יבוא שלום ינוחו על משכבותם, ונאמר: ומצאו מרגוע לנפשכם, ונאמר: תודיעני אורח חיים וגו'.
ואחר כך אמר (תרגום הפסוקים כ'-כ"ד). הוספתי בתרגום "אם כל חי" ואמרתי: חי נאטק – חי מדבר, כדי שלא יכלל בביטוי הזה כל בעלי החיים, כסוס וחמור וזולתם, דבר שהחוש מכחישו. ותרגמתי "עץ החיים": אלעאפיה̈ – המרפא, כי למלת חיים בלשוננו שמונה הוראות: חיי העולם הזה, כמו שאמרה רבקה: למה לי חיים, אנשים חיים, כנאמר: וירדו חיים שאולה, אנשים עשירים, מה לעני יודע להלך נגד החיים, מרפא, חיי בשרים לב מרפא, שכר לעולם הבא – ראה נתתי לפניך היום את החיים, דעת, ככתוב: מקור חיים פי צדיק, התגשמות המאוויים – ועץ חיים תאווה באה, כי שם ציוה ייי את הברכה חיים עד העולם. וכן הוספתי בתרגום "וחי לעולם" מעאפא – מרפא.
ואשוב לפרש את הפסוקים האלה. ויעש ה' אלוהים לאדם ולאשתו, אין זה שברא להם בגד, יש מאין, אלא גרם להם לעשות לעצמם דבר שיסתיר אותם מבושת העירום ומן החום והקור. הראה לו את הכותנה ואת הפשתן, ועורר בו את המחשבה שאפשר להתכסות בהם, וניסו ומצאו שכך הוא. ואחר כך חשב (אדם) על הצמר ושער גמלים ושער עיזים ומצא גם אותם (מוכשרים) לכך. והזמין לפניו תולעת משי והתבונן איך שהוא מוציא מפיו משי והשתמש בו לצרכו, וכן (הראה לו) כל מיני דשאים ועשבים שהמלבושים נעשים מהם. ובזה הוציא אותו מן הצורך להתכסות בעלי עץ שאין להם קיום. ואכן, הלשון קוראת לגרימה, עשיה, ככתוב: ועשיתי את אשר בחוקי תלכו, ואין גם שם דבר יותר מגרימה. ואמר כתנות עור ולא כתנות בשר, כי כוונתו לשכבה העליונה של הגוף, שהיא דבוקה במלבושים, וזה עורו. וכן (יש לפרש) "שמלתו לעורו", וכך נאמר: עור בעד עור, וענינו: אבר בעד אבר. ואמר עור ולא בשר כי הדבר שהחוש נופל עליו הוא העור. וכן כשאדם מחפה על פניו בידו (מפני הכאה) הכאב נופל על העור באופן שהוא תכופות מתקמט ולא נעשה פצע בבשר. וכן פירש יאכל בדי עור – ענפי גופו, שהם הבנים ולא אמר בדי בשרו כי (העור) הוא המרגיש והוא הסיבה להזרעת הזרע. וכן "עורינו כתנור נכמרו" – הכוונה לכל הגוף. והוסיף "וילבישם", מטעמים שונים: עורר את תשומת לבם על תפירת כותנות, מכנסיים, כובעים ומלבושים אחרים, ועורר אותם על אריגת מלבושים שאין בהם תפירה, לפי טיבם, כאיזורים ותרבושים וכדומה. גם הראה להם איך לפשוט בזמן אחד (את המלבושים) ואיך ללבשם בזמן אחר, כדי שלא יתקלקלו. גם הודיע להם איך להתכסות בהם בחורף ובקיץ ובתקופות שביניהם.
ובמה שאמר הן האדם היה כאחד ממנו לדעת טוב ורע, גילה לנו את טעם הגירוש (שנגזר על האדם). והוא: כבר היה האדם כיודע את הדברים מעצמו ואינו צריך לתוספת ידיעות בהוראת אלוהים, ולפיכך צריך לגרשו. והפשט האמיתי של "כאחד ממנו לדעת" – כאחד היודע מאליו את הטוב ואת הרע. (וגירוש זה) הוא דבר שהשכל מצדיקו, חכם שאמר לתלמידו: שיעור זה אתה צריך עוד ללמוד ואל תלמדהו מפלוני, כדי שאני עצמי אלמדך ולא ציית והלך ולמדו מפלוני ודאי שהוא כדאי להיות נענש ומגורש. והשכל מחייב שאין הפרש בין הלומד מאדם פלוני ובין (המבקש ידיעות) מן העץ. וראינו שכל דברי הנחש לא נתקיימו חוץ מהדבר הראשון שלא הוציאו מלבו, דהיינו: ונפקחו עיניכם, כי כבר קידם אותו אלוהים בזה כשאמר: "ומעץ הדעת טוב ורע", אבל שני הדברים האחרים: "לא מות תמותון", "והייתם כאלוהים", שהנחש הוציא אותם מלבו, ההיפך מהם הגיע לאדם, נתחייב מיתה ונימנע מעץ החיים. ולא די שלא התרומם למדרגה גבוהה אלא שהורד למדרגת הבהמות, וכמו שאמר הכתוב, במי שנמנע ממנו הכבוד: אדם ביקר בל ילין נמשל כבהמות נדמו. וכשמנע ממנו את התרופה הפשוטה (הבלתי מורכבת) נטע בשכלו את היכולת לצרף סממנים שכח הריפוי שלהם קרוב לכח של התרופה ההיא. ומקום העונש בזה הוא שאם תקצר ידו מהשיג חלקים מן התרכובת, או לא יכוון את שיעורי הסממנים כמו שצריך, או לא יחכם לעשות את התרופה כראוי, או שמותר (הסממנים) שנחוץ להכנת התרופה בפעם שניה לא יוכל לעמוד, או אם יקח מן הסממנים פחות מן הכמות הנחוצה או יותר, כי אז ימות. ובהתמלא כל התנאים הנחוצים תהיה לו תרופה שהיא קרובה לתרופה הבלתי מורכבת שבעץ החיים. ואנו בני אדם שלא ראינו מעולם את התרופה ההיא, היעדרה אינו עונש לנו, וכמשל שנתתי ביועץ של המלך והבלן.
ואם ישאל אדם אם העונש על החטא שחטא אדם הוא מה שמנע ממנו את עץ החיים שאכילתו היתה מביאה לו ברכה, הרי אלמלי אכל תחילה מעץ החיים, שהיה מותר לו קודם שאכל מעץ הדעת, כמו שאמר לו אלוהים: מכל עץ הגן אכול תאכל וגו', הרי לא היה העונש (שהוטל עליו) מתקיים? נשיבהו לאמור: הכתוב לא אמר שיש לעץ החיים הכח להגן על האדם מפני יד אלוהים, ואי אפשר לאמר כזאת בשום אופן, אלא דרכו של עץ החיים לחסן את האדם נגד הדברים המזיקים לו, ומשמרד באלוהים הוא יכול ליטול ממנו את הכח שסיפק לו עץ החיים, ולא יהיה (הכח הזה) יותר חזק מן הגופים והשרשים המבטלים אותו.
וישלחהו ייי אלוהים, בציווי, כמו שהכנסתו אל הגן היתה בציווי, אם שציוה לו בעצמו או שציוה למלאך והמלאך הוציאהו. והוא (אדם) קרוב יותר למקום שנמצא בו. ואשר לוקח משם, רמז שכבר עבד אדם את האדמה ההיא ועמל בה וטעם טעמה של יגיעה ומנוחה, ואחר כך הושב ליגיעתו, כמו שהושב הנחש למצבו הראשון.
ויש כאן עוד שאלה אחת שהיא משלושים השאלות שנשאלו בפרשת אדם והנחש והיא: מה היא החכמה בזה שהעמיד (אלוהים) שומרים לגן, ומפני מה לא הכחיד את הגן, או השכיח מאדם את דרכו אליו, או חייץ ביניהם בנהר או הר וכדומה לזה. והתשובה, לו עצר בעד כניסת אדם לגן עדן באחת מן הדרכים האלה כי אז היה אדם משלים עם המצב ומתנחם. הואיל ואין לו שום תחבולה נגדו, אבל משהניח אותו ואת הגן במצבם והוא (אדם) משתוקק לבוא אליו וקם והולך ואינו פוסק מלכת עד שהוא מגיע לשער ושם הוא מוצא מלאכים וחרב, או חרבות לוהטות בידיהם, אז הוא שב על עקבו, נעלב מגורש ומצטער. וזה פועל עליו יותר והוא שם אל לבו את כל מה שעבר עליו ואינו שב להמרות את פי אלהיו. והוציא הכתוב את העמדת השומרים בלשון וישכן לרמז לגודל צערו של אדם כשהוא רואה אחרים שוכנים באותו מקום נכבד שהוא שכן בו ונפרד ממנו, וכל זה מכשירו לציות.
וכמה זמן שהה אדם בגן עדן, דבר זה לא נקבע במקרא ולא בקבלה, ואין צריך לאמר שאין להגיע אליו בעזרת השכל. אבל אנו יודעים שהיה שם ימים רבים ושרת את הגן ושמרו עד שנתקנא בהם הנחש, ועד שהרגיש (הנחש) בהיפרד חוה מאדם, ובכל מה שנכלל באותה פרשה. וכמקרה הזה קורה לכל אחד מבני האדם. אלוהים מכניסו כאילו לתוך גן עדן ולטובתו וחסדו, ונותן לו מצוות עשה ומצוות לא תעשה. והמסיתים מוליכים אותו שולל מביאים אותו לידי חטא עד שהם מוציאים אותו מזה. על כגון זה הוכיח מלך צור לאמור: בעדן גן אלוהים היית כל אבן וג' את כרוב ממשח הסוכך. ופירוש הדברים: אתה האדם משוח, כלומר, נכבדת כמגין על עמך. ואחר כך תיאר את חטאו ואמר ברוב רכולתך מלו תוכך חמס ותחטא, גבה לבך ביפיך מרוב עוניך בעול רכולתך. וענשו: ואחללך מהר אלוהים ואבדך כרוב הסוכך על ארץ השלכתיך וגומר, לפני מלכים וגומר, ואוצא אש מתוכך וגו'. וחילק כל אחד משלושת הפסוקים האלה לשני חלקים: בחלק הראשון מכל פסוק הזכיר את החטא, ובשני את העונש. ויש בזה טעמים שונים, אבל אני לא אזכירם כאן לשם הקיצור. ואומר: מכאן אנו למדים שאדם שב אל ה' ותשובתו נתקבלה, שכן אמר אלוהים למלך צור: האם אתה חותם תכנית, רמז לאדם שבו נחתמו מעשי בראשית. וקראו מלא חכמה, ולולא נסלח לו על העוון, לא היה לחכמתו כל ערך, כנאמר: הנה בדבר ייי מאסו וחכמת מה להם. וקראו כליל יופי ואילו לא נתקבלה תשובתו לא היה כל ערך לנויו וליפיו. כי אין בשניהם אושר אלא יראת ה', ככ': שקר החן והבל היופי אשה יראת ייי היא תתהלל. ואם יחשוב אדם שהמאמר "אתה חותם תכנית" אינו שאלה: האם אתה פלוני ופלוני, אלא קביעה (מפני שאין בו סימן שאלה), נראה לו בפרשה הזאת (מאמר) שהוא (בודאי) שאלה: הנה חכם אתה מדניאל כל סתום לא עממוך, ומן הנמנע שתהיה זאת קביעה שהוא חכם יותר מדניאל. עוד אמר (שם) בחכמתך ובתבונתך עשית לך חול ותעש זהב וכסף באצרתיך, ולא יתכן שכל אצירת כסף וזהב היא בחכמה שהרי כתוב אל תיגע להעשיר מבינתך חדל, ואין זה אלא כאומר: האם מבינתך פעלת כך ועשית כך, בדרך תוכהה. ובדומה למה שאירע לאדם, ארע לאומתנו כולה: כי (גם) אותנו הכניס אלוהים יתעלה לגנו באשר בחר בנו וציוה לנו לעבדו בזמנים הקבועים לכך. וכשלא עשינו כך בעטים של מתעים שהתעונו, גרשנו מן המקדש והשפיל את כבודנו. והוא שאנו אומרים במשל תוך משל, בשיר השירים: אל גנת אגוז ירדתי וכשלא ידעתי נפשי שמתני מרכבות עמי נדיב. פירוש הדברים, המדבר אומר: אני ירדתי לגן על מנת לשמרו ולפקוד את הענבים והרמונים והאגוזים שבו, בזמנם, וכשלא ידעתי זאת לא הכרתי (בחובתי) עשני החטא הזה מרכבה לעם נדיב, אחרי מה שהייתי אני הרוכב. וכן אומרת האומה, שהיא הנמשל במשל שבכתוב ההוא: נתנו לנו את התורה הזאת כדי שנשמרה ונעיין במה שיש בה על מנת לקיים (את המצוות) בזמנים המסוימים וכשלא ידענו זאת, ולא הכרנו, עשינו את עצמנו, בבחירתנו את הרע, מרכבה לאומות ככ' הרכבת אנוש לראשנו. ולשם מה אמר תחילה גנת אגוז, והכניס באמצע גפן ורמונים, ויתר הדברים שבשני הפסוקים, מהדברים המאירים, עומד אני לבאר בפירוש שיר השירים, בעזרת האל. והיה לנו המקדש כגן לאדם, וכמו שאמר בדרך דימוי: וישם מדברה כעדן וערבתה כגן ה'. ואמר שהמים הנובעים יזרמו ממנו, כמו שהיה בגן (ככ') ומעין מבית ה' יצא וגו'. ויהווה יאורים רבים, כאומרו: מקום נהרים ויאורים רחבי ידים. ועל השכינה שעזבו אמרו: אותי עזבו מקור מים חיים, והארון והתורה היו כעץ חיים, כאמור: עץ חיים היא למחזיקים בה. והאזהרות הן מצוות ה' אשר לא תעשינה, ונביאי השקר היו כנחש, ובדומה ל"לא מות תמותון" היו אומרים לנו דברי כזב – אמרים אמור למנאצי דבר ה' שלום יהיה לכם וכל הולך בשרירות לבו (וגו'). ולמגונה אמרו: נאה הוא, כמו שאמר הוא (הנחש), כאמור: ראיתי שערורה נאוף והלוך בקשר וחזקו ידי מרעים. ומלכינו וראשינו כחוה היו. מה היא האמינה בשקר ונתפתתה ופתתה את אדם, כך הם הכהישו את האמת והאמינו בשוא, ופיתו אותנו, כמו שידעת על אחאב שנשמע לדברי השקר על צדקיהו בן כנענה ועזב את דברי האמת של מיכיהו בן ימלה, וגם נתן רשות להכותו ולרדותו, ככתוב: ויעש לו צדקיהו בן כנענה וגו', ונאמר הנביאים נבאו בשקר והכהנים ירדו על ידיהם. וכשם שאמר למפותה: מה זאת עשית, כך אמר לאומתנו: ולא שמעתם בקולי מה זאת עשיתם. וכמו שאמר למפתה כי עשית זאת, כמשפט נחרץ (ולא בדרך שאלה), כך אמר למלכים: ידעתי כי יעץ אלהים להשחיתך כי עשית זאת ולא שמעת לעצתי. וכמו (שהזכיר את) גירוש אדם במלת וישלחהו, כך הגיע לנו, ככתוב: שלח מעל פני ויצאו, ונאמר: על רוע מעלליהם מביתי אגרשם. ולפיכך קבע את הסיפור הזה בראש התורה, מפני שיש בו מן האגדות הקדומות הנפלאות ומן המוסר שאחרונים לומדים מראשונים, ומהמשלים ממה שקרה ליחיד ולרבים, כמו שאנו רואים מחטא אדם וחוה.