Seder Mishnah on Mishneh Torah, Foundations of the Torah Chapter 10
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כל נביא שיעמוד לנו ויאמר שה' שלחו א"צ לעשות אות וכו'. עיין בהקדמת רבינו לפי' המשניות בריש ס' זרעים שם ביאר כל הדברים האלה האמורים פה בקיצור באר היטב, תדרשנו משם ומצאת טוב טעם ודעת לאוזן שומעת והדעת מכרעת.
אלא שהמעוננים והקוסמים מקצת דבריהם מתקיימין וכו' כענין שנאמר יעמדו נא ויושיעך וכו' מאשר ולא כל אשר וכו'. מרן ז"ל לא העיר על מקור הדרש ההוא איה מקומו, והוא במד"ר בסדר וישב פרשה פ"ה עיין שם.
ואסור לנסותו יותר מדאי ולא נהי' הולכים ומנסים לעולם שנאמר לא תנסו וגו'. (א) כדי לעמוד ולברר דברי רבינו אבאר בס"ד תחלה הסוגיא דמס' תענית ט' א' אשכחי' ר' יוחנן לינוקא דר"ל א"ל אימא לי פסוקך א''ל עשר תעשר א"ל ההוא ינוקא לר"י ומאי עשר תעשר א"ל עשר בשביל שתתעשר א"ל מנ"ל א"ל זיל נסי א"ל ומי שרי לנסוי להקב"ה והכתיב לא תנסו א"ל הכי אמר ר' אושעי' חוץ מזו שנאמר הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת א"ל ההיא ינוקא אי הוית מטי התם להאי פסוקא לא הוי צריכנא לך ולר"א רבך, ומהרש"ל ז"ל בביאוריו לסמ"ג חלק הל"ת מנין ד' הקשה לפמ"ש התו' בפסחים ח' ב' ובר"ה ד' א' בענין העבודה ע"מ לקבל פרס ויצאו לחלק דאם כוונת הפועל היא שאם לא תבוא לו הטובה שמצפה ע"י עשיית המצוה הוא תוהה ומתחרט על עשייתו המצוה בזה אמרו שאסור לעשות כן אבל אם אינו תוהה ומתחרט אם תהא תוחלתו נכזבה ה"ז צדיק גמור וכ"כ הסמ"ג בחלק הנ"ל וא"כ מאי שאיל האי ינוקא מי שרי לנסוי דלמא ר"י איירי באינו תוהה ומתחרט על עשייתו אף אם לא יתעשר ולא אסר הכתוב אלא בתוהה ומתחרט, ומהרש"ל רוצה לתרץ דאם אינו תוהה ומתחרט לזה לא הי' צריך קרא עשר תעשר להורות שיתעשר דממילא ידעינן כי יש שכר לפעולתו של הפרשת מעשר וע"כ הקרא אתי להורות אפי' בתוהה ומתחרט אם לא יתעשר נמי שרי לנסות ושפיר פריך והכתיב לא תנסו, ובעניי לא אוכל לירד לסוף דעת הגאון בזה דודאי אם לא הי' מפורש בכתוב דיתהלל העשיר בעשרו מכל תבואת זרעו ג"כ היינו יודעים כי שלם ישלם לו השם ית' שכר פעולתו ואין הקב"ה מקפח שכר כל בריה ההוא אמר אני ה' נאמן לשלם שכר טוב לשומרי מצותי אבל מי יעלה לנו השמימה דשכר מצות הפרשת מעשר היא בעה"ז ודלמא אין הבדל בין מצוה זאת לשאר מצות דשכר מצוה בהאי עלמא ליכא, ורק מצות מיוחדות מנו חכמים שאוכל הפועלם הפירות בעה"ז והקרן קיימת לעה"ב ומי אתנו יודע אם זאת המצוה ג"כ היא מהמצות האלה אם לא פורש לנו שכרו וגם אם ידענו ג"כ בהפרשת מעשר הפועל אוכל הפירות בעה"ז מי הגיד לנו מה המה הפירות שאוכל אם עושר אם כבוד אם אריכת ימים כי יזקין בארץ שרשו היות הוא מחיה את הלוי לבלתי ימות לשחת כי יחסר לחמו ומכבדו להלוי לתת לו חלק בראש טרם ישבע עצמו מטובו ולכן פועל אדם ישולם לו גם לו יתן השם שכרו בעה"ז כבוד וגדולה או חיים ארוכים ועדיין לא ידענו כי נקבה שכרו בהפרשת מעשר מעלת העושר והנה הוצרכה התורה ליעד שכר מצות כיבוד או"א ושכר מצות שלוח הקן כי שכרם אתם בעה"ז והוא כי ירבו ימים וכמו כן מצינן למימר בהפרשת מעשר קבע הכתוב שכרו בעה"ז כי יעשר האיש המעשר פירותיו כראוי אבל מסברא לא הוי ידעינן כי זה הוא שכרו בעה"ז, ועוד הקשה מהרש"ל בביאוריו שם למאי איצטרך ר"י להביא ראיי' דשרי לנסות להקב"ה בהפרשת מעשר מקרא דמלאכי הלא כבר כתיבא באורייתא דהא דרשא גמורה היא מיתורא דקרא דכתיב עשר תעשר ושמעינן מיני' הדרשא אשר תדרש עשר בשביל שתתעשר ומוכח ממילא דמותר לנסות בזה וגם בזה אני אוסיף להקשות לא על ר"י בלבד כמו שהקשה מהרש"ל אלא גם על הך ינוקא דחכים יתקרי מה זה דשאל פעמים לר"י מנא לך הא ומי שרי לנסוי והרי בלבבו יבין הכרח הדרשא מיתור המלות דשכר הפרשה הוא העושר וכי מותר לנסות בזה והנראה לענ"ד בס"ד להסיר כל ההערות האלה שזכרנו וחדא מתישבת באידך דהנה יש לדייק בתשובתו של ר"י לשאלת הינוקא מאי עשר תעשר הי' לו להשיב עשר ותתעשר ייעד לנו הכתוב בשכר הפרשה מעלת העושר וע"ד שאמר החכם רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד ולא אמר רדוף צדקה וחסד עקב תמצא חיים צדקה וכבוד (כי מלת עקב הוראתו הוא כמו הוראת מלת בשביל בלשון התלמוד) וא"כ מה ראה על ככה ר"י שהוסיף בביאור המלות עשר תעשר מלת בשביל אלא הורה לו ר' יוחנן בזה דאין כוונת הכתוב על ייעוד לחוד להבטחת העושר אלא להורות גם כן דרשאי לעשות המצוה זאת ע"מ לקבל פרס דהיינו עשר כדי שתתעשר רשאי אתה לכוון בעשיית המצוה הזאת ע"מ כן אתה עושה שתתעשר, והי' קשה ע"ז לההיא ינוקא ממ"נ איך הוא כוונת ר"י אם דוקא באופן זה שאינו תוהה ומתחרט רשאי לנסות וליתן המעשר בשביל שיתעשר דאף אם לא יתעשר לא מתחרט על הפרשתו, תקשי מאי אשמעינן ר"י דגבי מעשר שרי כה"ג הא גם בשאר מצות מותר נמי לעשותן ע"מ לקבל פרס אם אינו תוהה ומתחרט אם יאוחר דבר השכר ולא ביומו יתן שכרו, ואם כוונת ר"י דהורה לנו הכתוב גבי מעשר דמותר להפריש ע"מ לקבל פרס אפי' אם הוא תוהה ומתחרט אם תקותו לא תבוא ולא יהי' הון ועושר בביתו תקשי באמת מנא לך הא דמקרא ליכא למשמע אלא שתבוא לו מעלת העושר חלף פעולתו להפריש מעשר וייעד לנו הכתוב במצוה זאת שכרה בעה"ז כמו שפרט הכתוב במצות כיבוד ושלוח הקן ועדיין לא שמעי' דמותר לעשות מצוה זאת ע"מ לקבל פרס אפי' בתוהה ומתחרט דלא מצינו במקום אחר כיוצא בו דהא לא כתוב מלת עקב או מלת בשביל דנימא דרשאי לנסות בכה"ג שהוא תוהה ומתחרט ונוכל לפרש כפל הלשון דייעוד הכתוב שכר הפרשה שהוא העושר והוא בתנאי אם לא יעכב חטא ועון, והשיב לו ר' יוחנן זיל נסי אמת כי צדקת בזה שאין ראיי' לדבר מהכתוב אבל הנסיון מעיד על הדבר שאמרתי דהנה סבת מניעת הנסיון אם הוא תוהה ומתחרט הוא דשמא יגרום החטא שלא ימלא ה' משאלתו בהשגת השכר הקצוב לו על עשיית המצוה ויהי' תוהה ומתחרט על עשיית המצוה והוא עון פלילי להיות תוהה ומתחרט על הטוב שעשה אם נכזבה תוחלתו בהשגת השכר וכ"כ המהרש"ל בביאוריו הטעם הזה וזה הוא בשאר מצות שאין מסגולתן לדחות העבירה המונעת הטוב המקווה חלף עבודתו וא"כ השכר הוא ספק אתי ס' לא אתי מסבה האמורה משא"כ בהפרשת מעשר הנסיון יורה דעכ"פ שכרו אתו ואין בכח שום עבירה למנוע ממנו הטוב אשר הבטיחו הכתוב על הפרשת מעשר דאף אם יחטא לאלהים ונכון הוא להרשיעו להיות בחוסר כל גור לא יגיר מפני חמת המציק אם הפריש מעשרותיו כראוי דה' הטוב לא ימנע ממנו הטוב אשר דבר לו שיתעשר וא"כ ממילא ידעינן דמות' לנסות בזה להקב"ה דא"א שיבא לידי כך להיות תוהה ומתחרט אם שאלתו לא תגיעהו דוודאי בא יבוא ברנה נושא אלמותיו ומזויו מלאים מפיקים מזן אל זן, וזה שאמר ר"י זיל נסי ותחזינה עיניך כי נכון הוא הדבר אשר דברתי שאין בכח שום חטא ועון למנוע מהמפריש מעשרותיו הטוב אשר הבטיח לו השם ית' (והאיך יעשה הנסיון יתבאר לפנינו בס"ד) ובהיות כן הדעת מכרעת דמותר לעשות המצוה ע"מ לקבל השכר המיועד אפי' אם יהי' תוהה ומתחרט במניעת הטובה כיון דא"א במציאות מניעת הטובה המיועדת שהיא כי ירבה כבוד ביתו בהון ועושר, והנה הינוקא הי' מבין מתשובת ר"י דברור הוא כשמש שאין בכח שום עבירה למנוע ההבטחה אשר הבטיח הכתוב על הפרשת המעשר דבר זה נודע לו מכח הנסיון ולא מצא לו סמך מהמקרא דעדיין לא ידע הינוקא מקרא דמלאכי עד שלמדו ר"י אלא מכח הנסיון שהי' מנסה הדבר שהוא כן לפיכך שאל לו הינוקא ומי שרי לנסוי נהי דאמת נכון הדבר דגם אחרי שנסית מצאת הדבר כן דמסגולת מצות הפרשה הוא שיאכל הפירות בעה"ז והוא שיתעשר אף אם רובץ לפתחו חטאת ואשם אשר ראוים למנוע הטוב ממנו הנה מאז והלאה שרי לך להתיר לאחרים ג"כ לנסות דבסור הסבה אשר עבורה אנחנו אוסרים את הנסיון א"א למסובב שימצא והרי במעשר אין במציאות שלא יתקיים היעוד אשר הבטיח הש"י ממילא מותר לנסות אפס מי התיר לך לכתחילה לעשות הנסיון ועדיין לא ידעת מסגולת ההבדל אשר להפרשת מעשר מכל שאר מצות ה' ואולי אין יתרון למצוה זאת על זולתה ולא יראה ולא ימצא השכר המיועד על עשיית המצוה הזאת אם תקום לנגדה עבירה אחרת להרשיעו לבלתי יבוא על שכרו ויוכל להיות תוהה ומתחרט גם בזאת, וזאת אומרת דמה שאמרת לי זיל נסי לאו מכח הנסיון שעשית נודע לך הדבר אלא מקרא אתה יודע ומשם תוצאת הידיעה הזאת מיתרון שכר מצות הפרשת מעשר שאין לך דבר העומד לנגדו ומעכבו וא"כ תהדר השאלה מנא לך הא דמיתור המלות ליכא למשמע רק דמעלת העושר היא שכר פעולת הפרשת מעשר ולא מסגולה המיוחדת לה מעל כל שאר מצות ה', והשיב ר"י דר' אושעיא רבו העיר על הדבר הזה דא"א לשכר הפרשת מעשר שלא יבוא ומקרא דמלאכי הוציא הדרש הזה דאמר השם ית' ובחנוני נא בזאת ולא התנה עמהם שיהיו יראי השם חקותיו ינצורו ועדותיו ישמרו דבלעדי זה אין הבחינה מועלת דאפשר שיגרום החטא וברכת ה' עליהם לא תבוא והבחירה חפשית ביד אדם ויצר לב אדם רע מנעוריו ועלול לחטוא ומדלא התנה הש"י עמהם כך בזאת נדע כי אין דבר רע מעכב שכר מצות הפרשה וא"א שיהי' תוהה ומתחרט וכיון דטעם איסור הנסיון הוא דאולי לא טוב עשה בעמיו והנה נדרש ממנו ולא יבורך גבר על חטאיו ויה' תוהה ומתחרט ממילא במעשר דאין לחוש לזה מותר הנסיון, ומעתה כצל יעופו כל הקושיות אשר עמד עליהם מהרש"ל ז"ל דהוכרח ר"א להביא ראיי' מקרא דמלאכי דמכתוב האמור בתורה עשר תעשר ליכא למשמ' מיתרון סגול' הפרש' מעשר דעכ"פ יבוא שכרו אף אם נשא עונו אשר חטא באחת מכל מצות ה' אלא דיש שכר לפעולתו והוא העושר הנתון לו חלף פעולתו ועדיין לא שמענו דמותר לנסות בזה אם יודע כי נפשו לא מטוהרה לבלתי יהי' תוהה ומתחרט אם יעמוד חי בחוסר כל לפיכך מביא ר"א ראיי' מקרא דמלאכי דמשם נתברר סגולת יתרונה של מצות הפרשת מעשר על כל שאר מצות דשכרן המיועד לא יבוא בהחלט דבתנאי הוא אם לא יגרום החטא משא"כ במעשר ולכן רשאי לנסו' כאמור, וכבר אמרנו דמדקאמר ר"י עשר בשביל שתתעשר הבין הינוקא כוונתו דרשאי לעשר ע"מ שיתעשר ואפי' יודע בעצמו שאינו יכול לשלוט ברוחו לבלתי יהי' תוהה ומתחרט וממילא כשאמר ר"י לינוקא זיל נסי היינו נמי בכה"ג דאפי' אם יהי' תוהה על הראשונות אם תאות לבו תהא נכזבה ועוד דהא דאמר ר"י זיל נסי היינו שילך וינסה וימצא האמת כדבריו, וא"א לומר דאופן הנסיון הוא ע"י מה שיראה אדם רשע רק שהוא נזהר במצות מעשר וטרם קיומו המצוה הי' עני ומעת עמדו על המשמר לקיים היטב מצות הפרשת מעשר הוא הולך וגדל בעשרו ומזה ידע סגולת המעשר כי רבה היא אף כי חטאתו כבדה מאוד לא יגרע ממנו שכרו אשר פירש לו שיתעשר, שלא יפול על זה שהוא רחוק המציאות לשון זיל נסי דהוראתו שהברירה בידו לנסות כחפצו ואי' איפה ימצא בנקל איש כזה שאמרנו אשר על ידו יתברר הנסיון כי איש כזה זר מעשיהו ומציאותו זר הוא, ולומר דכוונת ר"י היא שיעץ להתינוק ח"ו שיחטא רק שיזהר במצות מעשר ויראו עיניו מה רמה מה נהדרה המצוה הזאת דאף גם זאת שחטא מגרעת לא נתנה לו ואין העבירה מכבה המצוה, ודאי לא יעלה על דעת שכל הישר לומר כן ולחשוב מחשבת פגול כזו על ר' יוחנן שיעץ לההיא ינוקא לחטוא כדי לברר האמת וזה לא יתכן, וצריכין אנו לומר דכוונת ר"י כך הוא באמרו זיל נסי והוא שילך ויעשר המעשרת כראוי וע"מ לקבל שכרו בזה שיתעשר ויאמר ג"כ שאם לא יתעשר שהוא מתחרט על מה שעשה בתחלה ואם הי' מצות המעשר כיתר המצות דאפשר שלא יבוא שכרו ממילא גם במעשר אסור לנסות אם הוא תוהה ומתחרט וא"כ הינוקא שהי' מנסה ותוהה על הראשונות הרי היה עושה איסור תורה בלאו דלא תנסון והי' ראוי שלא להתעשר אף אם הוא מפריש מעשרותיו כמשפטו שהרי הי' ראוי דחטא הזה מפני שעבר על אזהרת לאו לא תנסון את ה' יגרום למנוע ממנו הטובה אשר תקותו אליה כי תבוא, אבל אם בכל זאת יתעשר אח"כ ההיא ינוקא מזה ידע ויתבונן כי אין עליו חטא במה שהי' מנסה את השם ית' במצות מעשר אף אם מחשבתו לרע שיהי' תוהה ומתחרט אם לא יהא בסופו כחפצו, ולמה באמת אין עליו חטא משפט עבור כי עבר על אזהרת לא תנסון, אלא שמעינן דמותר לנסות במעשר דא"א כלל שיהי' תוהה ומתחרט דמסגולת המעשר היא להביא ברכה אל תוך ביתו וברכת ה' היא תעשיר ואת אשר אמר בתחלה שיהי' תוהה לא אמר כלום, וא"כ הא דאמר ר"י זיל נסי היינו שינסה אפילו תוהה על הראשונות אם לא בא בשכרו ושפיר שאיל הינוקא ומי שרי לנסוי בכה"ג שאמרת דאף אם יודע בעצמו שיהי' תוהה ומתחרט אם תקותו לא יתן לו אלוה רשאי לנסותו, והביא לו ר"י ראיי' לדבריו מקרא דמלאכי דשרי לנסות במעשר. ומתוך האמור מתישב נמי מה שיש לדקדק בסוגיא הנ"ל דר"י אמר משמי' דר"א רבו דמותר לנסות את ה' במעשר ומשמע דהוא חידש דבר הלכה אשר עדיין לא שמעה אוזן התלמידים בבי מדרשא עד שבא ר"א ונתחדשה הלכה זאת הלא מקרא מלא דבר הכתוב הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה וגו' הרי כתוב באר היטב דרשאי לבחון את ה' במצות מעשר, וגם מאי רבותי' דהאי ינוקא שאמר אי הוית מטית התם להאי קרא וכו', כל קטן היודע לקרות שמוע ישמע כוונת הכתוב הזה דיכול לנסות במעשר ואינו צריך לזה השכלה יתירה להיות חריף ומבין מדעתו כהינוקא אשר לו מיחס התלמודא דעת לנבון, איברא לדעתם האמורה הכל שריר וקים דר"י אמר דר"א רבו אסברה לן טעמא דקרא דכתיב לא תנסון דשמא יגרום החטא לתת לו מגרעת משכרו המיועד לו על עשיית המצוה והוא לא ידע ואשם והתקצף באלהיו ובתורתו, ולבלתי נאמר דמצוה זאת בכלל כל החוקות היא אשר סבתן וטעמן לא נדרוש אלא הורה לנו ר"א דהכא דרשי' טעמא דקרא כאמור ולכן במקום דליכא למיחש שיהי' תוהה ומתחרט מותר לנסות, וגם בזה מגיד לנו ר"א חדשות בביאור הכתוב דמלאכי דמותר לבחון אם אמנם יודע דאם שכרו לא יבוא לו יהי' תוהה ומתחרט ומשום דמצות מעשר יש לה סגולה מיוחדת שאין שום חטא ועון מעכב שכר הפירות אשר ייעד לנו הכתוב והוא מ"ש והרקותי לכם ברכה עד בלי די ובהיות כן א"א לבוא לידי כך שיהי' תוהה על הראשונות גבי מעשר ולכן התיר לנו הכתוב לבחון את ה' בזה וביאור הזה מייחס ר"י לר"א רבו דהוא הוא שביאר כן, ומרב חכמת הינוקא אשר היתה לו לתפארת השיב ואמר לר"י שאם הי' מגיע בלמודו אל הכתוב הזה במלאכי הי' מבין מדעתו דמה שאמר ובחנוני היינו אפי' יחשוב מחשבת עמל אם ימנע הטוב המיועד ממנו מ"מ מותר לבחון דא"א למניעה הזאת במעשר והיינו מדלא התנה הנביא בשם ה' שיהיו נזהרים לשמוע בקול ה' לעשות הישר בעיניו הלא אז תבוא אליהם ברכת טוב חלף פעולתם בהפרשת מעשר וממילא מדהתיר הקב"ה לנסות במעשר שמעי' דמה שהזהיר הכתוב לא תנסון איננה מצוה חוקיית אלא מסבה האמורה שלא יהי' תוהה ומתחרט הזהיר עליו ולכן גבי מעשר שא"א שלא תבוא ברכה המיועדת ואין חטא ועון מעכב תשלום השכר המיועד ולא יהי' במציאות שיהי' תוהה על הראשונות התיר הנביא בשם ה' לבחון אותו בזה. (ב) ומעתה אשים לב בס"ד לבאר דברי רבינו במ"ש נביא שהעיד לו נביא אחר שהוא נביא וכו' אסור לחשוב אחריו ולהרהר בנבואתו שמא אינה אמת וכו' ולא נהי' הולכים ומנסים לעולם שנא' לא תנסון וגו' ונראה לענ"ד ברור דבכלל הדבר הזה הוא ג"כ דאסור לנסות הקב"ה בעשיית המצוה אם יבוא השכר המיועד על המצוה ההיא אם לא, וכ"ה דעת הסמ"ג בחלק הל"ת מנין ד' וכמבואר מהסוגיא הנזכרת דאחרי שאמר רבינו שלא לנסות לנביא שכבר הוחזק לנביא נאמן ואין לך נביא מוחזק יותר לנביא נאמן לה' ולישראל ממרע"ה כמו שהרחיב הדבור בזה רבינו לעיל פ"ח הלכה א' וב' הבט שם אל צוף דבש אמרותיו, וא"כ אסור להרהר אחריו ולהסתפק באמתת דבריו ובהיות כתוב בתורה צוה לנו משה על מצוה הזאת מגיע לנו השכר בעה"ז כך וכך ועל מצוה זאת יתן לנו השם ית' שכרה כך וכך והוא ית' ישלם לאיש כמעשהו ולא לריק תהי' יגיעתו כי ילך בדרכי ה' אין לך רשות להרהר אחריו והרי זה באזהרת לא תנסון את ה' וכ"כ רבינו באר היטב בסה"מ חלק ל"ת מנין ס"ד שלא לנסות היעודים והיחולים שיעידו אותנו הנביאים אחר שנדע אמתת נבואת הנביא שיספר בהם וכו', הרי גלוי וידוע לפניך דעת רבינו דכל היעודים הכתובים בספר התורה על כל המצות והחקים אשר צוה ה' אלהינו ע"י משה עבדו נאמן ביתו שאין אנו רשאים להרהר ולהסתפק באמתתם אך נכון לבנו בטוח בה' כי נצח ישראל לא ישקר ויחי' הצדיק באמונתו כי בוא יבוא השכר אם נהי' ראוים לקבל הטובה מהעצם הטוב והמטיב לכל מעשיו ואם יתמהמה נחכה לו כי הוא נאמן לשלם שכר. שוב ראיתי לספר פרשת דרכים דרך מצותיך שכתב וראיתי הבדל ביניהם (בענין מצות לא תנסון את ה') שהרמב"ם כתב שהזהירנו הש"י שלא לנסות היעודין והיחולין וכו' והסמ"ג כתב דפסוק זה הוא אזהרה שלא יאמר אדם אעשה מצוה זו ואראה אם אתברך, ובפ"ק דתענית מתבאר מהסוגיא כדעת הסמ"ג ונוראות נפלאתי על הגאון האמיתי בעל פ"ד שלא ירד לסוף דעת רבינו בזה והבדיל בין הקרובים זה לזה ושפה אחת ודברים אחדים להם ודברי הסמ"ג המה נכללים בדברו' קדשו של רבינו בצחות לשונו ועיני רבינו מאירים כספירים ומשוטטות בכל התלמוד ולא נעלמה ממנו הסוגיא דתענית, ומה שלא חילק רבינו בין מנסה ותוהה ומתחרט אם תאות לבו לא נתנה לו או שאינו תוהה ומתחרט הנה מלבד שאין מדרכו להביא בספרו הגדול דבר שלא נתבאר בהדיא בתלמודא אלא הרי דבר זה נכלל בדבריו שכתב אסור לחשוב עליו ולהרהר שמא אינה אמת והיינו דוקא במי שמנסה ומהרהר ומתחרט על מה שעשה מהמצות וחושב מחשבת און לאמר בלבו לריק יגעתי כי דברו הטוב לא יקם לי ה' ובשקר דבר הנביא, אבל אם אינו תוהה ומתחרט אינו מנסה אם הדבר אשר דבר הנביא בשם ה' הוא אמת אלא הוא מנסה כדי לברר הדבר ההוא שהבטיח השם ית' על עשיית המצוה הזאת ויתגדל ויתקדש ש"ש על ידו או לנסות את עצמו אם מעשיו רצוים לפניו ית' או אם עונותיו מבדילים בינו לבין הש"י וחטאתיו מנעו הטוב ממנו, עיין בתו' חולין נ"ז ב' ד"ה איזיל ואחזי וכו' כתבו כעין דברינו פה, וברור שאין בכלל מ"ש רבינו שמא אינה אמת ענין הנסיון שאינו תוהה ומתחרט על מה שעשה מהטוב. (ג) אולם הדבר אשר יש להעיר בדברי רבינו הוא דמסוגיא דתענית מבואר היטב דאע"ג דבכל המצות אסור לנסות מיהו במעשר אמר השם ובחנוני נא בזאת ואין בתלמודא דעה מתנגדת להלכה זאת ואיפה למה שתק רבינו ולא הזכיר בדבריו דבמעשר מותר לנסות את ה' ושתיקתו כהודאה דמיא דאין הבדל בין מצות מעשר לשאר מצות ה' בענין הנסיון והי' לא תהי' וכאשר קימו וקבלו ר"י ור"א רבו, והי' לו לרבינו לבאר דין המבואר בתלמודא דמותר לנסות את ה' במצות מעשר אף אם יודע מרת נפשו כי יהי' תוהה ומתחרט אם לא יעשה לו השם ית' ארובות בשמים להריק עליו שפע שבע רצון כיון שאין במציאות כלל גבי מעשר שיהי' תוהה ומתחרט דאין מעצור ואין מונע בשום חטא ועון מלהביא ברכה אל ביתו אם יביא מעשרותיו כמשפט אל בית ה', והנראה לענ"ד דמ"ש לעיל דראיי' ר"א מהכתוב ובחנוני נא בזאת דגבי מעשר רשאי לנסות אף אם בטבעו להיות תוהה ומתחרט כיון דמסגולת הפרשת מעשר היא כי נאמן הוא ה' לשלם שכר המיועד ולא הביט און ולא יראה עמל החטאים והעונות שעשה האיש ההוא למנוע ממנו הטוב אשר דבר לו ולא יכול לבוא לידי כך להיות מתחרט על מה שעשה כי יברכהו ה' בגללו, ואמתת כוונת הכתוב בזה נתבררה לו לר"א מדלא התנה הנביא אשר דבר בשם ה' דהברכה הזאת אשר הבטיח להם בהבאת המעשרות היא על תנאי אם ישמרו מצותיו ליראה את השם וללכת בדרכיו ולא יעכב חטא ועון את הברכה הראוי להם, הנה אין דעת רבינו נוחה בזה וס"ל דאין מהצורך להנביא להתנות בזה דכל ישר הולך בלבבו יבין דאין הבדל בשכר המיועד להפרשת מעשר לבין השכר המיועד על מצות כבוד ושלוח הקן ובמזוזה דנקבה שכרם בתורה למען יאריכון ימיך ואפ"ה הדבר ברור דהיעוד הזה ע"ת נאמר אם לא יגרום החטא הוא שישיג היעוד ההוא אבל לא אמרה התורה היעוד הזה בהחלט, וכ"כ מ"ש במשלי רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד וכדומה הרבה מקראי קודש המלאים, זיו הבטחת קנינים הזמנים בני חיי ומזוני אף שנאמרו סתם הנם תלוים ועומדים על תנאי אם לא יגרום החטא אף אתה דן במצות הפרשה שהבטיח הנביא והרקותי לכם ברכה שאינו מאמר מוחלט אלא בתנאי אם שמוע תשמעו אל מצות ה' ומה שאמר ובחנוני נא בזאת היינו רק הנסיון אשר רשאי לעשות בכל מצות שבתורה שמתן שכרה בצדה מותר לנסות באופן שאף אם לא מגיע לו השכר המיועד לא יהי' לבו דוי על המצוה אשר עשה וידע נאמנה כי האשם בראשו וה' הצדיק, אולם ס"ל לרבינו דמה שנתברר לר"א דאפי' באופן שיהי' תוהה ומתחרט אם לא תשיג ידו ברכת ה' מותר לו לנסות גבי מעשר דמעשר נשתנה בדינו ובסגולתו וכנ"ל, הוא כך דאינהו לשיטתייהו שטו ואזלו דהא ר' אושעי' ור' יוחנן דרשי מעשר תעשר (דהיינו מכפל המאמר המקור עם הפעולה או כדבעינן למימר לקמן בס"ד) עשר בשביל שתתעשר ממילא כבר ייעדה לנו התורה והבטיחה שבזכות מצות מעשר יוריק עלינו שפע ברכות ורב טוב כמו שהבטיחה התורה על שילוח הקן ומזוזה אריכת ימים, אלא שהך עשר בשביל שתתעשר דאשמעינן הקרא אפשר לפרשו בשני אופנים האופן האחד שהיעוד הזה של העושר הוא כמו כל היעודים שהם בתורת ה' שהם תלוים בתנאי אם לא יגרום החטא אז כעב תעופינה היעודים האלה והשיגוהו הברכות האלה ואם יגרום החטא לא תבוא ברכת טוב והיה היעוד הזה של עושר גבי מצות מעשר כאחד מהם שגם הוא תלוי ועומד בתנאי האמור אם יגרום החטא או לא, והאופן השני הוא כמו שמפרשים אותו ר' אושעי' ור' יוחנן באמת שמסגולות מצות מעשר היא שהיעוד הזה של העושר אינו תלוי בתנאי, כי לא יעכב שום חטא ועון להיעוד הזה לבוא ולזה שפיר הוכיחו ר' אושעי' ור' יוחנן מהך קרא של ובחנוני נא בזאת וכו' דהוא מתיר לבחון אפילו באופן שיתהה ויתחרט הואיל ואי אפשר לבא בפועל שיתהה ויתחרט שמסגולות מצות המעשר שאין שום חטא יכול לעכב יעוד העושר, דאם לא כן אלא שהנביא הודיע להם שאם לא יגרום חטא אף שלא עשו זכיות כל כך הנה מצות מעשר מסגולתו להריק עליהם ברכה עד בלי די דהיינו להביא עושר כמו שמסגולת מצות כבוד אב ואם וכדומה הוא אריכות ימים כך הוא מסגלות מצות מעשר עושר שמור לבעליו הנה לזה לא היה הנביא מלאכי צורך לאמרו ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות אם לא אפתח לכם את ארובות השמים והריקותי לכם ברכה עד בלי די הלא דבר זה כבר נודע ממקרא מלא בתורה עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, ולכל היותר לא היה לו לומר אלא כדברים האלה הביאו את כל המעשר וכל בית האוצר ויהיה טרף בביתי והריקותי לכם ברכה עד בלי די אם היה רוצה לזרזם על מצות המעשר שיש במניעתו עונש גדול ובקיומו שכר גדול להזכיר ולהעיר אזנם ומחשבותם משינת תרדמותם על זה אבל לא היה צריך להגזמה ההפלגה ההיא ובחנוני נא בזאת אמר ה' צבאות שאמר אם לא שחידש לן הנביא בזה שהיעוד הזה של מצות מעשר דהיינו העושר המופלג אינו תלוי בתנאי, שאין החטא יכול לגרום עיכובו לזה אמר להם שיעשו בחינה באיזה אופן שירצו אף באופן שיתהו ויתחרטו ובל יתיראו שיגרום החטא עיכוב היעוד הטוב הזה, והנה כל זה ניחא לר' אושעי' ור' יוחנן לשיטתייהו דאינהו דרשי מכפל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר לא כן רבינו ז"ל לשיטתי' דהוא לא דריש מהך עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר ממילא לא נודע מכח קרא זה של עשר תעשר שגמול המצוה של מעשר בעולם הזה הוא העושר המופלג, ואפשר לומר ששכר הפירות שלו הוא אריכות ימים או ענין אחר מטובות עולם הזה או שאין לו פירות כלל בעולם הזה כמו שישנן כן הרבה מצות רק בעולם הבא לחוד הוא ששכרו אתו ופעולתו לפניו, כך אפשר לומר מהך קרא דעשר תעשר לשיטתו של רבינו ז"ל, וממילא שפיר אפשר לומר דהך קרא דמלאכי הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה וגו' הוא כפשוטו שבא הנביא להגיד להם חדשות שמצות מעשר יש לו ג"כ פירות בעולם הזה ושהפירות הם שיעשיר עושר גדול, וא"כ מהיכי תיתי לן להמציא מדעתינו חידוש גדול כזה שיהיה מצות מעשר משונה בסגולתו מכל מצות ה' שבכל המצות שכרן הוא רק על תנאי אם לא יגרום החטא ומצות מעשר הפליא ה' לו בסגולתו שאינו תלוי בתנאי שאין שום חטא יוכל לגרום מניעת העושר, כיון דאין הכרח לזה מהקרא דהא הקרא חידש לן אף אם מתפרש כפשוטו שהוא תלוי בתנאי שלא יגרום החטא והבחינה שיעשו דהיינו באופן אם יגרום החטא וימנע ממנו העושר המיועד לא יהיה תוהה ומתחרט על הפרשתו המעשר (ואם גרם החטא אם לא ידעו הם מעצמם במה חטאו ישאלו את פי הנביא והוא יגיד להם חטאם מה חטאו) ולפיכך באמת סובר רבינו ז"ל דאין חילוק בין מצות מעשר לבין שאר המצות דגם במצות מעשר אפשר לחטא שיגרום מניעת העושר וכיון שכן גם כן הנסיון במעשר אינו אלא כמו שהוא בכל המצות שאם אינו תוהה ומתחרט הנסיון מותר בכל המצות ואם הוא תוהה ומתחרט אסור אף במצות מעשר דשמא יגרום החטא ויומנע ממנו העושר המיועד ויבא בפועל לידי תיהוי וחרטה, ממילא מצות מעשר ושאר מצות שוים הם. אמנם זה הדבר שכתבנו דרבינו ז"ל לשיטתי' לית לי' הך דרשא דר"א ור"י לא מוחוור היינו דלכאורה קשה לענ"ד מנא לי' לר' יוחנן למידרש מכפל עשר תעשר עשר בשביל שתתעשר דלמא איצטרך הכפל להורות דבשני מעשרות הכתוב מדבר אחד מעשר דגן ואחר מעשר בהמה וכדדריש בר"ה דף ח' ע"א והנראה לענ"ד הוא עפ"י התוס' בבא מציעא דף ל"א ע"ב בד"ה דברה תורה כלשון ב"א וכו' שהקשו דר"ש אדר"ש דהתם גבי יש לו ואינו רוצה להתפרנס סובר ר"ש דלא דרשינן הכפל דהעבט תעביטנו, והנה ר"ש בעצמו בר"ה דף ח' ע"א דריש הכפל של עשר תעשר דחד קאי על מעשר בהמה וחד קאי על מעשר דגן ועוד הקשו וכי לית ליה לר"ש כל הנך דרשות הנזכרים שם, דהיינו הקם תקים הוכח תוכיח, השב תשיבנו, שלח תשלח, עזב תעזב (ועיין בתוס' שם מה שהקשו עוד דלעיל משנינן אליבא דר"ש דלא מסיימי קרא וכו' הנה קושיא זו כבר תירצה יפה אף נעים בספר אסיפת זקנים שם) ומה שתירצו התוספ' שם דבעלמא גם ר"ש מודה דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, אלא דהכא מוכח דהא כתיב די מחסורו אשר יחסר לו דפשטות משמעותו של הקרא הזה הוא דמי שאינו חסר שיש לו אינו צריך להלוות לו, וכן כאשר יברכך, וכן אם גנב, ועיין בתו' דסוטה דף כ"ד ע"א בד"ה ור' יונתן האי איש איש וכו' ובתו' דמס' ע"א דף כ"ז ע"א בד"ה דברה תורה כלשון ב"א וכו' ובתוס' דמנחות דף י"ז ע"ב בד"ה מאי האכל יאכל וכו' ושם דף צ"ג ע"א בד"ה מיבעי ליה לרבות את האשה וכו' והנה תירוצם של התוס' הנ"ל אינו מובן לענ"ד שהרי גם הכא גבי עשר תעשר מוכח קרא דכתיב גביה תבואת זרעך וכו' דמשמע מינה דדוקא תבואה הוא דצריך לעשר אבל בהמות פטורים מן המעשר, וכמו שכתבו התוס' הנ"ל כך גבי גנבה ואינך גם בספר אסיפת זקנים שם חולק על תירוצם של התוס' האמור, ומסיק דר"ש אית לי' דבכל התורה כולה אמרינן דדברה תורה כלשון ב"א יע"ש רק שתירוצו של ספר אסיפת זקנים שם לשני קושיות התוס' הנ"ל הוא דחוק מאד כמו שיראה הרואה שם, ברם הנראה לענ"ד בס"ד בישוב שתי קושיות התו' הנ"ל הוא דבסוגיא דבבא מציעא הנ"ל לכאורה קשה לענ"ד דהא שם דרשינן ג"כ פתח תפתח וכו' אין לי אלא לעניי עירך לעניי עיר אחרת מניין ת"ל פתח תפתח מכל מקום וכו' וא"כ כשם דאיצטרך קרא לענין נתינת צדקה לרבות עניי עיר אחרת כך נמי איצטרך לענין הלואה לרבות עניי עיר אחרת שמחויב להלוותם דודאי צדקה והלואה לא נוכל למילף חדא מאידך דאיכא למיפרך ודעת לנבון נקל, וא"כ לכאור' קשה מנ"ל להת"ק דר"ש למידרש מהכפל של העבט תעביטנו דאפי' מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ממנו דאפי' הכי צריך להלוות לו, דדלמא איצטרך הכפל של העבט תעביטנו חדא לעניי עירך וחדא לעניי עיר אחרת אבל מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ממנו באמת אין צריכין להלוות לו וצ"ע לכאורה, וצריכין לומר דהך תנא קמא דר"ש קשיא ליה תרתי בהך קרא דהעבט תעביטנו, האחת הכפל וזאת שנית דנהי דאיצטרך הכפל לשום דרשא אבל מכל מקום קשה למה שני קרא בלשניה וכתב העבט תעביטנו היה לו לכתוב או העבט העבט או תעביטנו תעביטנו מאי העבט תעביטנו דקאמר, וכדאמרינן כן בתענית דף ג' ע"א וז"ל או הסך הסך או נסך נסך מאי הסך נסך ובבא קמא דף ס"ה ע"א וז"ל א"כ לימא קרא או המצא המצא או תמצא תמצא, מדשני קרא וכו' יע"ש וכמו כן שם דף פ"ה ע"ב וז"ל אם כן לימא קרא או רפא רפא או ירפא ירפא וכו' ובמנחות דף י"ז ע"ב וז"ל א"כ לכתוב רחמנא אם האכל האכל אי נמי אם יאכל יאכל וכו' (ועיין לקמן הלכות קרבן פסח פרק ט' הלכה ז' בד"ה שנאמר תושב ושכיר וכו' ולעיל גבי פתח תפתח וכו' למאן דלית לי' דברה תורה כלשון ב"א אפשר דידע הגמרא בו איזה דרשא במה דשני קרא פתח תפתח ולא כתב או פתח פתח או תפתח תפתח, וכמו כן באינך בהשיב תשיב וכן בהקים תקים וכן בכל הנך דקחשיב ואזיל שם ידעו בכל אחד ואחד שום דרשא במה דשני קרא וכאמור) ולפיכך דריש מינה התנא קמא דר"ש מהעבט תעביטנו שתי דרשות, אחד לענין עניי עיר אחרת וכמו שהקשינו לעיל, ואחד לענין מי שיש לו ואינו רוצה להתפרנס דמלוין לו, איברא הא תינח לת"ק דר"ש דסבירא ליה דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, וא"כ איכא כאן שני מלמדים בהך קרא דהעבט תעביטנו אבל לא כן לר"ש לשיטתיה דהוא סובר דאמרינן בכל מקום דברה תורה כלשון ב"א ממילא לדידי' ליכא ב' מלמדים בהך קרא דהעבט תעביטנו דהא מה שהוכפל העבט תעביטנו אינו יתור ואינו מלמד לנו שום דין דהא כך הוא דרכה של תורה לדבר כלשון עמה ולא נשאר לנו בהך קרא כי אם מלמד אחד דהיינו מדשני קרא בלישניה ולא כתב או העבט העבט או תעביטנו תעביטנו, ואוקמי ר"ש להך מלמד למאי דמיסתבר טפי דהיינו למידרש מינה לרבות עניי עיר אחרת שגם להם צריך להלוות, דמלבד דהסברא גוברת ומיסתבר טפי להלוות לעני בשעת דחק אף שהוא מעניי עיר אחרת מלהלוות לעשיר שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ממנו דאיהו דאפסיד אנפשיה שממונו חביב עליו מגופו, אף זו דהך עניי עיר אחרת שהוא מחויב לעזרם ולחמלם ולעמוד לימינם בממונו כבר מצינו דוגמתו גבי צדקה ליתן להם מתנה בתורת צדקה, מה שאין כן למי שהוא עשיר ואינו רוצה להתפרנס משל עצמו שעינו רעה בשלו לא מצאנו עדיין בשום מקו' שאנו מחויבים לעזרו ולחמול עליו, דהא בודאי ליתן לו במתנה בתורת צדקה אינו צריך לכולי עלמא אפילו להת"ק דר"ש וממילא לא נשאר עוד לר"ש שום יתור ומלמד ומורה בהך קרא דהעבט תעביטנו למידרש מינה דאם יש לו ואינו רוצה להתפרנס ממנו דצריך להלוות לו, ולפיכך סובר ר"ש דבאמת אין נזקקים לו לזה שיש לו ואינו רוצה להתפרנס ממנו, ואחרי הבא עלינו בדברינו אזדא להו שני קושיות התוספו' והוא דקושיא השניה שהקשו דר"ש עצמו סותר דבריו והוא דפה סובר דאמר כן דברה תורה כלשון ב"א ואלו בר"ה שם דרש מעשר תעשר בשני מעשרות הכתוב מדבר דלפי מה שכתבתי בס"ד ניחא דר"ש בר"ה התם לא דרש דבשני מעשרות הכתוב מדבר מכח כפל המלות בקרא דעשר תעשר דזה באמת אינו יתור בקרא כלל אליבא דר"ש דסובר דדברה תורה כלשון ב"א אבל ר"ש התם בר"ה דריש כן מכח מה דשני הקרא בלישניה והיה ראוי לכתוב עשר עשר או לכתוב תעשר תעשר מאי עשר תעשר ש"מ דלדרשא הוא דקא אתיא למידרש מינה דבשתי מעשרות הכתוב מדבר ועיין לקמן בהלכות דיעות פרק ו' הלכה זיי"ן בד"ה חייב אדם להוכיחו וכו' מ"ש בס"ד בישוב קושי' הלחם משנ' שם מבבא מציעא דף ל"א ע"א ובערכין דף ט"ז ע"ב, ואף גם קושיתם הראשונה מה שהקשו דאטו יחלוק ר"ש אכולי הנהו דרשות הדרשא תדרוש בהקם תקים הוכח תוכיח עזב תעזב ודומיהן כולן דקחשיב ואזיל בסוגיא דבבא מציעא שם שהם דרשות מפורסמות בכולהו הש"ס מבלי מצינו מי ומי שיחלוקו עליהם הנה גם קושיא זו חלפה הלכה לה והוא דבודאי גם ר"ש מודה והולך לכל הנהו דרשות האמורים אבל לר"ש לא דריש להו לכל הנך דרשות כמו שדרשהו החכמים דאינהו דרשו להו מכח כפל המאמר, ור"ש אינו דורש מכח הכפל דהא הוא סובר דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א אבל ר"ש הוא דדרש להו מכח מה דשני קרא בלישנא למיכתב הקם תקים והוכח תוכיח ודומיהן דהוי לי למיכתב הקם הקם הוכח הוכח או דהוי לי' למיכתב תקים תקים תוכיח תוכיח וכמו כן בשארי מקראי דאייתי שם, ומזה היא דדרש ר"ש כל הנך דרשות הנזכרים רק דלמאן דסובר דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א יש לו בכל אחד ואחד מהנך מקראי קדש ב' מלמדים, האחד כפל המאמר שנית ממה דשני קרא בלישנא ולא כתב או רק המקור בכפל או רק הפעולה בכפל ולזה מפקי אינהו מהיתורא דכפל כל הנהו דרשות הנזכרים ובמה דשני קרא בלישנא אית להו בזה בכל קרא איזה דרשא אחרת שלא נזכרה בתלמוד שלנו והיו ידועות הדרשות הללו להם ואנחנו לא נדע, אבל לא כן ר"ש וסיעת מרחמוהי דאינהו סביר' להו דאמרינן דברה תור' כלשון ב"א אינהו באמת לא סביר' להו אותן הדרשו', ומאותן הדרשו' בודאי דליכא קושי' על ר"ש וסייעתו אם יחלוק עליה' שהרי הם אינם מפורסמו' אין אתנו יודע עד מה מאותן הדרשות וגם לא נמצא מהם לא בש"ס בבלי ולא בש"ס ירושלמי ולא בתוספת' ומכילתא שבידינו, ומעתה צא ולמד דר' יוחנן דדרש במסכת' תענית שם מתיבות עשר תעשר דמצות מעשר משונה מכל המצות שבתורה דבכולן אסור לנסות כשדרכו להיות תוהה ומתחרט ובמעשר מותר לנסות אף שדרכו להיות תוהה ומתחרט, הנה אם דרש לזה מכח יתורא של הכפל ממה דכתיב עשר תעשר הנה לכאורה תקשי לענ"ד על זה דהא איצטרך הכפל של עשר תעשר להורות לן דבשני מעשרות הכתוב מדבר אך זה אינו קושיא דר' יוחנן אהני ליה שיטתיה, דהוא סבר דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א וחילא דילי מהא דאמר ר' יוחנן במס' ע"ז דף כ"ז ע"א דהא דמילת ע"א פסולה נפקא ליה מקרא דהמול ימול דדרשינן מינה המל ימול והנה שם בהסוגיא מייתי דר' יהוד' פליג וסובר דמה דכתיב המול ימול הוא משום דדברה תורה כלשון ב"א ממילא מוכח מזה דר' יוחנן סבירא ליה דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ועיין בתוספ' שם בד"ה דברה תורה כלשון ב"א וכו' ובכסף משנה לקמן בהלכות מילה פרק שני הלכה א' בד"ה ומה שכתב ואם מל אינו צריך לחזור וכו' דתרי אמוראי נינהו אליבא דר' יוחנן (ומסתמא ר' יוחנן כר' אושעי' רבו סבירא ליה ממילא גם ר' אושעיא סובר דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א) וא"כ קשיא ליה לר' יוחנן בהך קרא דעשר תעשר תרתי קושיות, האחת הכפל השנית שינוי לישנא דקרא דהוי לי' למיכתב או עשר עשר או תעשר תעשר מאי עשר תעשר איפו זאת הוא גם הוא ר' יוחנן דרש מינה תרתי דרשות האחת כדדרש לה במסכ' ר"ה הנ"ל השנית דמצות העשר משונה מכל המצות שבתורה שבכולם אסור לנסות אם דרכו הוא להיות תוהה ומתחרט אבל במעשר מותר לנסות אפילו בתוהה ומתחרט והיינו דדרשינן מעשר תעשר עשר בשביל שתתעשר, וכיון שנודע מקרא זה דשכר של מצות מעשר הוא העושר, א"כ קשיא למה הוצרך מלאכי לומר הביאו את כל המעשר וגו' ובחנוני נא בזאת וגו' והריקותי לכם ברכה וגו' אלא ודאי דכונת מלאכי ע"ה הוא דמצות מעשר יש לו סגולה מיוחדת שאין שום חטא יכול לעכב העושר המיועד ממצות מעשר וממילא אי אפשר לבא בפועל לידי תיהוי וחרטה ולפיכך התיר מלאכי ע"ה הבחינה והנסיון גבי מעשר אף באופן זה שהוא מנסה שאם לא יבא המיועד שיתהה ויתחרט והנה כל זה ניחא לר' אושעי' ור' יוחנן לשיטתייהו דאינהו סבירא להו דלא אמרינן דברה תורה כלשון ב"א, ולפיכך יפה עשה רבינו ז"ל במה שהשמיט להך דינא דר' אושעיא ור' יוחנן דבמעשר מותר לנסות אפילו אם הוא דרכו להיות תוהה ומתחרט דגם רבינו ז"ל פסק דאמרינן דברה תורה כלשון ב"א וכמו שהוכחתי בס"ד לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ט' הלכה ז' בד"ה שנאמר תושב ושכיר וכו' וא"כ לדידי' הכפל בקרא דעשר תעשר אינו יתור ואינו מורה לנו שום דין ולא נשאר לנו בהך קרא דעשר תעשר אלא מלמד אחד דהיינו מדשני קרא בלישנא זה לחוד הוא דיש לנו למלמד ממילא אוקמינן ליה דאתיא לרבות מעשר בהמה דמסתבר יותר מלומר שבא להרבות שכרו העושר בעולם הזה ולהכריח מזה דבר שהוא נגד כל המצות שבתורה והוא שמצות מעשר יש לו סגולה מיוחדת שאין שום חטא מעכב העושר המיועד, ועל ידי זה להקל להתיר הנסיון אפילו בתוהה ומתחרט, הלא טוב לנו לומר דאתיא לחומרא לרבות מעשר בהמה, ממילא לא נודע מזה כלל דיש שכר למצות מעשר בעולם הזה עושר מופלג אף אם לא יגרום החטא ואשמעינן מלאכי ע"ה דיש שכר בעולם הזה ג"כ למצות מעשר וששכרו הנה הוא עושר מופלג אף אם לא יגרום החטא ממילא פירושו של ובחנוני נא בזאת וגו' שפיר אפשר לפרשו שיבחנו זאת כמו הבחינות והנסיונות של כל המצות דהיינו באופן שלא יהיה תוהה ומתחרט, ומנ"ל להמציא להקל גבי מעשר שהוא משונה מכל המצות שמותר לנסות אפילו באופן שהוא תוהה ומתחרט ולכך באמת לא הביא רבינו ז"ל להך דינא דבמצות מעשר מותר לנסות בכל אופן אפילו בשדרכו להיות תוהה ומתחרט אלא דין נסיון המעשר הוא כדין נסיון כל המצות שבתורה שאם אין דרכו להיות תוהה ומתחרט הרי הנסיון מותר בכולם ואם דרכו להיות תוהה ומתחרט אפילו במעשר נמי אסור הנסיון והוא נכון בס"ד.