Seder Mishnah on Mishneh Torah, Human Dispositions Chapter 2
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
ומה היא תקנת חולי הנפשות ילכו אצל החכמים שהן רופאי נפשות, והמכירים בדיעות הרעות שלהם ואינם הולכים אצל החכמים לרפא אותם עליהם אמר שלמה חכמה ומוסר אוילים בזו. הוסיף רבינו לכתוב תיבות הללו והמכירים בדיעות הרעות שלהם ואינם הולכים וכו' ולא כתב בקיצור ושאינ' הולכים אצל החכמים לרפא אותם וכו' שהרי דבריו אלה קאי על מה שאמר קודם לזה מיד שהחולי' חולי הנפשות שילכו אצל רופאי הנפשות וא"כ לכאורה דברים הללו נראים כשפת יתר לרבינו כל דבריו שקולי' בפלס ומאזני משפט השכל אין בהם שכולה לא חסר ולא יותר, אבל כוונת רבינו היא, להיות שיש בני אדם שיש להם דיעות רעות, אבל לא ידעו ולא יבינו זה שהם דיעות רעות אלא אדרבא יהיו סוברים בדעתם שהם דיעות טובות בריאות ורחבות וכענין האומרים לרע טוב וגו' אם לקצור דעתם ושכלם, או לגודל הרגלם בם מקטנותם, ואם להיות התאוה הגוברת בהם תבלבל שכלם ודעתם ותסמא עיניהם והנה על אנשים כאלה לא נאמר הקרא הזה שאמר שלמה המלך ע"ה בחכמתו חכמה ומוסר אוילים בזו וגו' שהרי האנשים הללו לא ביזו לא את החכמה ולא את המוסר, אלא אדרבא כבר אפשר המציאות שיכבד האיש האמור לשתי אלה החכמה והמוסר, אלא שהאיש ההוא והדומים לו הם טועים בדעתם המוטעת והמקולקלת וסוברים שכבר השיגו מן החכמה והמוסר מה שיש בו די לפי חלקם בדעת ובחכמה ובתבונה, אבל עליהם נאמר המקרא שאמר ישעי' הוי האומרים לרע טוב ולטוב רע וגו' וכמו שהביא רבינו אבל לא כן האנשים הללו שהם מכירים בשכלם ויודעים בדעתם שדעותיהם ומדותיהם כי ברע הם, הנה בהם לא יצדק קריאת המקרא הוי האומרים לרע טוב וגו' שהרי נפשם יודעת מאד כי נפשם ברעה תתמוגג שהדיעות שלהם רעות הנה אך יצרם תקפם ואין לאל ידם בעצמם לכבוש יצרם ועל האנשים האלה יצדק מאמר החכם חכמה ומוסר אוילים בזו כיון דיודעים מורת נפשם ורעות רוחם ולא ידעו ולא יבינו איך ליסר יצרם הרע הי' ראוי להם לרדוף אחר החכמה והמוסר אצל בעלי מדע ויראי אלהים להורותם עשות הטוב והישר כאשר ישתוקק האיש הנגוע חולי למצוא רופא אומן להסיר ממנו כל מחלה וכל נגע וכאשר יתאוה הרעב והצמא ללחם ומים כן ישתדלו הרעים והחטאים לדפוק על פתחי רופאי הנפש ואם לא עשו כן אין זה כ"א להיותם בוזי החכמה והמוסר באמרם מה יושיענו אלה רופאי אליל ולכן היטב אשר דבר רבינו דעל אנשים הטמאים לנפש יודעים כי ברע המה ורפואת תעלה לא יבקשו אמר החכם חכמה ומוס' אוילי' בזו.
וכיצד היא רפואתם מי שהוא בעל חמה אומרים לו להנהיג עצמו שאם הוכה או קולל לא ירגיש כלל וכו'. עיין מ"ש רבינו באר היטב בח' פרקים שהקדים לביאור מס' אבות בפ"ד ושם הוסיף שעל המעט ימצא אדם שלא יהי' צריך לרפוא' הנפש רק ההבדל ביניה' הוא בכמו' המעט אם רב וכל דבריו שם עריבים לאוזן שומעת אשרי אדם אשר בלבו יצפנם דפח"ח.
ויש דיעות שאסור לנהוג בהן בבינונית והוא גובה הלב וכו'. עיין בפרק הקודם הלכה ה' מ"ש בישוב קו' הלח"מ על רבינו דנראין דבריו סותרים זא"ז ושם הערתי מדוע לא נאמר על מרע"ה שהי' עניו מאד מאד וכן שנו חכמים במשנה מאד מאד הוי שפל רוח וע"ד הצחות אפשר לומר בס"ד הטעם שלא נזכר בתורה שהי' משה עניו מאד מאד דהנה במדרש שמואל כתב הטעם שאמרו מאד מאד בכפל דאם להורות ההפלגה הי' די באמרם מאד פעם א' או לומר ג' פעמים כאשר מצאנו שהיו אומרים בקצירת העומר מגל זה ג' פעמים, אקצור ג' פעמים להורות על ההפלגה יתירה, אלא הטעם הוא כי שתי סבות ישנן לאדם שיהי' שפל רוח, האחת לסבת הוייתו שנולד מטפה סרוחה והב' לסבת העדרו כי ישוב אל עפר ולכן נקט התנא ב' פעמים מלת מאד, ומעתה גבי מרע"ה לא היתה רק סבה אחת להיות שפל רוח מצד הוייתו שלא הי' הבדל בינו ובין שאר ילוד אשה אבל מצד ההעדר ליכא שהוא לא שב אל העפר כמ"ש רז"ל ב"ב ט"ז א' והוא נח על משכבו במערה הקדושה בהר נבו נפת משכבו מר ואהלות וקציעות ובשמי זיו זוהר השכינה ומרכבותי' ולדעת י"א בסוטה י"ג ב' וכ"ה בספרי בסדר וזאת הברכה עומד ומשמש חי, לפיכך לא נאמר בו רק פ"א מלת מאד להורות דלגבי משה לא היתה רק סבה אחת ומלת מאד גם פ"א מורה על הפלגה וכן בפ' ואהבת נאמר בכל מאדך דמורה על ההפלגה (א"ה הא משה לא ידע אם ישתנה העדרו מהעדר שאר ב"א וא"כ גם בדידי' היו ב' סבות להיות שפל רוח).
ועוד אמרו כל המגביה לבו כופר בעיקר וכו'. עיין סמ"ג חלק הל"ת מנין ס"ד כתיב השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך אזהרה שלא יתגאו ב"י כשהקב"ה משפיע להם טובה ויאמרו כי כחם ועוצם ידם וגו' ולא יחזיקו טובה להקב"ה מחמת גאונם וע"ז מוסב נמי הכתוב בפ' ואתחנן השמר לך פן תשכח וגו' וכן מפורש בכתוב פן תאכל ושבעת וגו' ובקרך וצאנך ירביון וכסף וזהב ירבה לך ורם לבבך ושכחת וגו' ואמרת בלבבך כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה וגו' ומכאן אזהרה שלא יתגאה האדם במה שחננו הבורא ית' הן בממון הן ביופי הן בחכמה (כי ג' אלה כוללים כל ג' חלקי קניני האדם א' מה שהוא חוץ לגוף האדם והוא מועיל לגוף והוא קנין הממון והב' תיקון גופו והוא יופי הגוף וסדרו לא ארוך ולא גוץ ותוארו ומזגיו ובכלל זה נכלל כחו וגבורתו דנמשך מבנין הגוף ומזגו והג' מענין הנפש המשכלת אשר ממנה מקור החכמה ושלש אלה כולל הנביא ירמיהו בהזהירו אל יתהלל החכם וגו' והגבור וגו' ועשיר בעשרו, ויש לו להיות עניו ושפל ברך לפני ה', תוכחת הענוה דרשתי לרבים כך אבל לחברה על לאו זה לא הי' בדעתי גם ר"מ לא חברו בחשבון הלאווין וכאשר הגעתי להשלים הלאווין אקרא בחלום בחזיון לילה: הנה שכחת את העיקר השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך והתבוננתי עליו בבקר והנה יסוד גדול הוא ביראת השם והואלתי לחברו בעזרת יהיב חכמתא לחכימין אח"כ עיינתי במס' סוטה ה' וגרסי' שם אזהרה לגסי הרוח מנין רנב"י אמר מהכא ורם לבבך ושכחת את ה' וכתיב השמר לך פן תשכח את ה' וכדר' אבין וכו' עכ"ל הסמ"ג, וראיתי בספר פרשת דרכים דרך מצותיך הליץ בעד רבינו שהשמיט הלאו הזה ממנינו משום שהוא מהציווים הכוללים וכבר השריש רבינו בשרש ד' שהציווים הכוללים אין ראוי למנותם, ותמה אני על דברי קדשו של הגאון בזה דמאי שכתב רבינו דאין להביא במנין הלאווין ציווים הכוללים היינו אם המצוה הזאת אין בה ענין מיוחד אשר נוכל לומר עליו כי הוא זה אשר הזהיר עליו הכתוב אולם יכלול המאמר ההוא המצות או האזהרות כולם כאלו יאמר עשה כל מה שצויתיך לעשות והזהר מכל מה שהזהרתיך ממנו שזה המאמר לא יצוה לעשות מעשה מיוחד ופרטי מה שעדיין לא נצטוינו עליו וכן האזהרה לא יזהיר על ענין אשר עדיין לא נזהרנו עליו ככתוב את חקותי תשמרו ואת משפטי תעשון שאין במאמר זה ענין מיוחד שיצוה או יזהיר עליו הנה זה הוא ציווי כולל ולא יבוא במנין הלאווין והנה אזהרה זאת של פן תשכח היא מיוחדת ומזהרת על דבר פרטי שעדיין לא נזהרנו עליו והוא שלא להתגאות בלבו על הטובה ההיא שהשפיע לו השם ית' ולמה לא נאמר בזה באו חשבון במנין הלאווין, והנה א"ל מש"ה אין בכלל מנין הלאווין אזהרה זאת שהיא תלויה בלב, מאי בכך הרי המצוה להאמין באלהותו ית' הוא ג"כ דבר התלוי בלב ואמונת היחוד וכדומה, כי אמירתם בפה היא מצוה בפ"ע מצות ק"ש עיין בסה"מ לחלק העשין מנין א' ב' ד' וכן האזהרה שלא להאמין אל אחר זולתו היא דבר התלוי' בלב ואפ"ה במנין התרי"ג נכנסים וא"כ אף אזהרה זאת שלא להתגאות ראוי לרבינו להביאה במנין הל"ת (ודלא כבעל מ"ע פה דאחרי העתרת המחילה מכבודו נראה דאישתמיט לי' זה) ולענ"ד נראה להסיר מעל רבינו השגת הסמ"ג דהנה גם הרמב"ן ז"ל בתוספותיו על מנין הל"ת השיג על רבינו מדוע לא העלה אזהרה זאת במספרו, אבל באופן אחר וז"ל מצוה ראשונה שנמנענו שלא ישכח ממנו אמונת אלהות וענין מניעה הזאת שנצטוינו מצוה ראשונה בקבלת מ"ש שנאמין שיש אלוה פועל כל הנמצאות וכו' והוא שאמר הש"י אנכי ה' אלהיך שהוא מצווה באמונה וכפל לנו מניעה בכפירה ממנו שהיא ביטול כל אמת והוא אמרו פן תשכח את ה' אלהיך וגו' ירצה בזה שלא נשכח עיקר האלהות ונכפור או נסתפק בו ונאמר שאין האלוה והעולם קדמון וכו' ונתן הראיי' במצוה ובמניעה הנזכרים (רצונו על העשה והל"ת) מיציאת מצרים שנעשה באותות מחודשים מורים על אלוה קדמון חפץ ויכול ומחדש שענין י"מ ליודעיו משתק כל כופר בחידוש העולם ומקיים האמונה בידיעת האלוה והשגחתו ויכלתו בפרטים וכללים, וראיתי לבעל מ"א שהליץ בעד רבינו ואמר מה שלא מנה הרב מניעה הזאת לפי שזה הפסוק הוא ציווי כולל על כל התורה כמו שביאר אח"כ בכתוב את ה' אלהיך תירא וגו' שבא לפרש לנו הפסוק הקודם פן תשכח וגו' וכבר ידענו שאין למנות הציווים הכוללים וגם דבריו לענ"ד תמוהים הם מאד כיון שיש במאמר הזה של פן תשכח אזהרה מיוחדת ופרטית מה שלא הוזהר עליו עד עתה והוא שלא נכפור במציאות אלהותו ית' אעפ"י שכבר מוזהר על האמונה באלוה בעשה אבל אזהרה לא שמענו עד שבא הכתוב הזה ומזהיר השמר פן תשכח וגו' וכמו שהוא כן באי' עשיית מלאכה בשבת ויו"ט שהעובר ועושה מלאכה הוא בעשה ול"ת כן נמי המאמין במציאת אלוה ית' מקיים מצות עשה והכופר מציאותו ית' עובר ג"כ בל"ת ונמנה במנין הלאווין, ואם כן אין זה מצוה כללית ואם אמר יאמר הרב בעל מ"א שכוונתו היא שזה הוא עיקר ויסוד הדת ובלעדי אמונת מציאת השם תפול התורה בכללה ולא יצוייר העבודה והיראה לה' אלהינו ולא יבוא במספר תרי"ג מה שהוא יסוד ועיקר ובאמת גם במנין העשין לא הי' ראוי להכניס במספרם העשה של אמונת מציאו' השם ית' וכ"ה דעת בעל ה"ג שלא הביא מצוה זו בקהל העשין אבל רבינו והרמב"ן איש ריבו לפעמים שהסכימו יחד לכלול מצות אמונת מציאת השם עם שאר העשין כמבואר בחלק העשין מנין א' א"כ נוכל לומר כשם שהאמונה במציאת השם ית' היא מצות עשה כ"כ הכופר במציאת ולא אמון בו הוא באזהרת השמר לך פן תשכח ולמה נתן מגרעת למצוה זאת מכלל שאר המצות שיש בהן עשה ול"ת כמו שביתת שבת וי"ט עינוי יה"כ ולתת שכר שכיר ביומו ולשמוע בקול הב"ד הגדול דהעשה שלהן נמנית בהעשין והל"ת שלהן במצות הל"ת ה"נ במצות אמונת מציאת השם יש בכללה עשה ול"ת והוא הדבר אשר דבר הרמב"ן שנצטוינו מצוה ראשונה שנאמין שיש אלוה וכו' וכפל לנו מניעה בכפירה וכו' דהיינו שיש באמונה זאת מצות עשה ובכפירה עובר בל"ת, ומה שנראה לענ"ד בישוב השגת הרמב"ן הוא שכבר נכלל דבר זה בכלל האזהרה שכתב רבינו בסה"מ מנין ס"ג שהזהירנו מחלול השם והוא אמרו ית' ולא תחללו את שם קדשי והעון הזה יחלק לג' חלקים ב' כוללים וא' מיוחד, ואולם החלק הא' הכולל הוא ע"א ג"ע וש"ד והב' הכולל כשיעשה אדם עבירה אין תאוה בה ולא הנאה אבל כוון בפעולתו המרד ופריקת עול מ"ש הנה זה מחלל ג"כ והחלק הג' המיוחד הוא שיעשה אדם ידוע במעלה פעולה הנראית בעיני ההמון שהיא עבירה וכו' כמו שאמרו רז"ל כגון אנא דשקילנא בישרא וכו' וכ"כ רבינו בהלכות יסה"ת פ"ה הרי שהכחשת מציאותו ית' כבר הוא נכלל בכלל אזהרת ולא תחללו את שם קדשי שהוא מזהיר מלפרוק עול מ"ש ואין לך פריקת עול גדולה מזו אם אמר יאמר הנבל אין אלהים, וזה ברור בס"ד להצדיק דברי רבינו, וכבר עלה במחשבה תחלה לפני דרך אחר בישוב דברי רבינו והוא דאפשר לומר לפמ"ש רבינו בסה"מ בחלק הל"ת מנין מ"ז וז"ל הזהירנו שלא לתור אחר לבבינו עד שנאמין דיעות היפוך הדיעות שחייבתנו התורה אבל נקצר מחשבותינו ונשים להם גבול והוא שאמר הכתוב ולא תתורו אחרי לבבכם וגו' ולשון ספרי אחרי לבבכם זה מינות, וכ"כ רבינו בהל' ע"א פ"ב הלכה ג' ולא לע"א בלבד הוא שאסור לפנות אחרי' במחשבה אלא כל מחשבה וכו' אנו מוזהרין שלא להעלותה על לבינו וכו' ופעמים יחשוב ביחוד הבורא וכו' ונמצא יוצא לידי מינות ועל ענין זה הזהירה התורה ונאמר בה ולא תתורו וגו' והרי כפירת מציאותו יתברך הוא היפך הדעת שחייבתנו התורה והוא עוקר עיקר גדול מעיקרי התורה אולם אחרי העיון נראה יותר מ"ש בראשונה להסיר השגת הרמב"ן מעל רבינו שלא הביא הלאו השמר לך פן תשכח במנין תרי"ג מצות שנאמרו למשה ע"ה דכבר הוא מוזהר ע"ז באזהרת ולא תחללו אשר הוא מונה במספר הלאווין ואם אמנם גם בזה הכתוב השמר לך וגו' הזהיר על זה מאי בכך כיון שאין באזהרה הזאת תוספת וחידוש דבר אשר עדיין לא הזהיר עליו ובריבוי הציווים ובריבוי אזהרות לא יתרבה המנין ולא באו רק לחזק הענין אשר נאמר כבר כי בזה נדע כי הענין ההוא המצווה או המוזהר הוא ענין גדול לשמור אותו מאד מאד כאשר כתב רבינו בסה"מ שרש ט' תדרשנו משם אם תחפוץ לשמוע ומצאת טוב טעם ודעת, אפס אם כן הוא תתעורר יותר על רבינו שאלת הסמ"ג שהי' ראוי לו למנות לאזהרה מיוחדת אי' הגאוה שהיא בכלל מ"ש הכתוב השמר לך וגו' שהיא המניעה מן הגאוה ועדיין לא הוזהר עלי' בשום מקום וטוב לנו יותר לומר שהזהיר הכתוב בזה על דבר שעדיין לא הזהיר עליו במקום אחר והוא שלא להתגאות וכאשר הוא דעת רז"ל בסוטה אשר הביאם הסמ"ג שלמדו מכתוב הזה אזהרה לגסי הרוח, ואחרי ההתבוננו' בזה ראיתי בס"ד שאין מקום להשגת הסמ"ג כלל שהרי הגאוה נחלקת לב' חלקי' החלק הא' שאינו כופר בעיקר עדיין רק היא המביאה את האדם אם לא יסירה מלבו לידי כך, והחלק הב' היא הכפירה ממש ואסברה לך הקורא הנעי' כוונתי בזה כי החלק הא' כי גבה לבו ברמות רוחא על המעלה או מעלות שיש לו כמו חכמה גבורה ועושר וכדומה מקניני הזמנים היקרים בעיני ההמון אף שעדיין אינו כופר בעיקר אלא אדרבה הוא מודה כי מאת ה' היתה זאת המעלה לו אולם יחשוב כי השפיע השם עליו כל אלה חלף צדקתו ויאמר זכיתי וביושר לבבי נתן ה' לי כח וחיל לאסוף הון או זולת מהמעלות הנזכרות ולא בחסדו הגדול הטיב עמדי רק בצדק ומשפט משכורתי שלימה מעם ה' וכמ"ש הכתוב אל תאמר בלבבך וגו' בצדקתי הביאני ה' וגו' וע"י זה יתגאה על אנשי דורו ויאמר בלבו זולתי מן האנשים שלא הגיעו למעלתי בקנינים האלה הוא לסבה כי לא זכו בעיניו ית' ופרי מעלליהם יאכלו או יאמר השתדלותו וזריזתו לאסוף חכמה ועושר וה' אהבו להיות בעזרו ונתן לו משאלותיו כי האדם לעמל יולד ואז ברצות ה' יראה טוב בעמלו אבל יתר ההמון אשר לא ישתדלו אחרי הקנינים בעמל וטורח אף כי ה' אהבם הם חסרים כל אלה כי לא יעשה ה' ארובות בשמים להמטיר עליהם כעפר שאר ולהתבונן אבנים ועפר מהאדמה וכמו שאמרו רז"ל יכול יהא יושב ובטל ת"ל וכו' הנה החלק הזה מן הגאוה אף שעדיין לא שת בשמים פיו אולם הכתוב יורד לסוף דעת האדם כי תועבה היא זאת הגאוה ואחריתה דרכי מות כי לא תנוח בקרב לבו חורש מחשבות זמה עד כי ידבר עתק ויאמר מי ה' לא ידעתיו הוא לא פעל כל זאת אשר טפחתי ורביתי רק כחי ועוצם ידי עשה לי החיל הזה באלה הגדלתי ואספתי חכמה ועושר על זולתי הבט נא אל חטאת ירבעם אשר כחש אלוה ממעל הלא על כי רם לבבו בתחלה בדברים כאלה, הנה זה החלק הב' מהגאוה אשר אין רעה למעלה ממנו היא תסובב מהחלק הא' אשר אמרנו, ומעתה נחזי אנן אם צדקו דברי רבינו שלא מנה במספר הלאוין מניעת הגאוה דהא מלת פן הוא ג"כ אזהרה ומניעה כדר' אבין במס' סוטה וא"כ מאי דכתיב השמר לך פן תשכח הוראתו השמר לך לא תשכח את ה' ואף כי גם מלת השמר לדעת ר"א הוראתו אזהרה ולאו גמור הנה הוא כאלו נאמרו ב' לאווין רצופים מזהירים על דבר אחד שלא באו רק לחזק הענין וא"כ לא הזהיר הכתוב אלא על השכחה עצמה ולא מדבר שהוא מביא לידי שכחה שהוא החלק הראשון הנקרא גבה לב ורמות רוחא דהרי כתיב פן תשכח דהוראתו לא תשכח את ה' והגאוה עצמה אינה השכחה אלא היא מסבבת לבסוף השכחה לאמר מי אדון לנו ועל גבה לב לא מצינו בכתוב אזהרה מפורשת ואם אמנם נאמר ורם לבבך ושכחת את ה' היינו שרוממת הלב והגאוה היא הסבה הקרובה להביאו לאדם לידי שכחה כי ישת בסתר לבו וישכח אלוה עושהו אבל ברוממת הלב גופא ליכא אזהרה ומ"מ ידענו כי תועבה היא היות אחריתה כנחש ישוך וכל באי' לא ישובון בארצות החיים (מקרא מפורש הוא תועבת ה' כל גבה לב) והן הן דברי רבינו שכתב כל המגבי' לבו כופר בעיקר שנאמר ורם לבבך ושכחת והיינו דע"י גובה הלב לסוף הוא בא לידי תועבה הזאת שהוא כופר בעיקר וכל זה רמז רש"י ז"ל בסוטה שם שכתב ד"ה ורם לבבך מגובה לב בא לידי שכחה ובשכחה הוא מוזהר השמר לך פן תשכח אלמא דהיא הגאוה מביאה לידי שכחה ואיננה שכחה עצמה והאזהרה קאי על השכחה גופא לא על הגאוה והרוממת המביאות לידי שכחה ועליהם לא האזהרה אלא בשכחה דוקא הוא דמוזהר. ברם ענין הגאוה אשר ממנה דבר הסמ"ג הוא הכחשת מציאותו ית' או יכלתו או השגחתו דהוא כתב שהכתוב מזהיר שלא יאמר אדם על הטובה שהושפעה לו כחי ועוצם ידי עשה לי החיל והיא אחת משלש אלה או כפירת מציאותו ית' או הכחשת יכלתו או שאינו מאמין בהשגחתו ית' והרי נודע לכל משכיל כי יכלתו והשגחתו היא היא מציאותו ית' ואין ההשגחה ויכולת אצלו ית' כאשר היא אצלינו כי בנו הם מקרים נוספים על עצמות האדם אבל בו יתעלה הוא נשגב ומרומם מכל מקרה ושינוי והכל עצמותו ית', ומעתה אין הבדל בין השגת הסמ"ג להשגת הרמב"ן על רבינו וכבר אמרנו ליישב השגות הרמב"ן דאזהרת כפירת מציאותו ית' היא בכלל לא תחללו ממילא גם כפירת יכלתו או השגחתו ית' מכלל האזהרה ולא תחללו ידענו ג"כ אזהרתן ועל גובה לב לחוד בהודאת מציאתו ויכלתו והשגחתו יתברך כבר אמרנו שלא הזהירנו הכתוב על זה באזהרת לאו אם כי הוא עון פלילי ואש הוא עד אבדון תאכל תעב תתעבנו כמאמר החכם והוא נכון ומה שאמרו בגמ' דסוטה אזהרה לגסי הרוח מנין ומהם השיג הסמ"ג על רבינו שלא הביא אזהרה זו במספר כולם ועליהם תמך יסודו דאף אחרי החלום עדיין הי' רפיא בידו אם למנותו בתוך או לדחותו מתוך המספר הלאווין עד שמצא לו עזר מדברי רז"ל הנ"ל ואומר אני אחרי נשיקת עפרות כפות רגליו דאין מכאן ראיי' כלל דזה אינו אלא על דרך האסמכתא והראיי' לזה דרבא משמי' דזעירי אמר שם דנ"ל אזהרה לגסי הרוח מקרא שמעו והאזינו ואל תגבהו הנאמר בירמיהו שהוא דברי קבלה והאיך ילפי' אזהרה משם ורק מתורת משה אנו למידין אזהרה (א"ה האמנם למידין כמה אזהרות מקראי דיחזקאל עיין מס' תענית ובמס' זבחים פ"ב והיינו מכח הלכתא כדאמרינן עד דאתי יחזקאל מאן אמרה אלא הלכתא הוא ואתי יחזקאל ואסמכי' אקרא וכבר השריש רבינו דבמנין המצות לא יבוא דבר הנלמד מהלכה) ול"ל דר"נ ב"י באמת חולק על רבא וס"ל דאזהרה לגסי הרוח לאו מדברי ירמיהו שמעינן אלא מתורת משה למדנו מדכתיב השמר וגו' דא"כ ה"ל לתלמודא למימר רנב"י אמר דאוריי' היא לאפוקי מדרבא אלא ודאי אסמכתא בעלמא קאמר רנב"י ועיין מ"ש מהרש"א בח"א, וא"כ יפה עשה רבינו שלא הביא במנין הלאווין שנאמרו למשה אזהר' זו מגסות הרוח וגובה לב האמנם הסמ"ג כ' כי מן השמים הסכימו לדעתו בחזיון לילה נגלה לו הדבר הנה לא בשמים היא, וגם אחרי נטילת הרשות מגדול אדונינו בעל הסמ"ג אומר אני לפתור חלומו אמת הוא כי חלומו צודק אבל גם דברי רבינו צודקים ואמתיים דלפי דעת הסמ"ג האזהרה של השמר לך פן תשכח באה להזהיר את האדם שלא יאמר כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה וכבר אמרנו דזה הוא כפירה גמורה ביכלתו והשגחתו הן עצמותיו והאומר כחי ועוצם ידי וגו' הוא כופר באחת מג' אלה או במציאות או ביכלתו או בהשגחתו ית' והרי זה כבר נכלל בכלל האזהרה ולא תחללו את שם קדשי כמ"ש רבינו דבלאו זה נכללו ג' ענינים והאחת מהן היא פריקת עול מלכותו ית', והסמ"ג שהביא במספר הלאווין אזהרת ולא תחללו כוונתו רק על החלק השלישי הנכלל בהוראת הלאו והוא שיעשה אדם ידוע במעלה וכו' ומב' חלקים הראשונים לא הזכיר בעל הסמ"ג מאומה וא"כ הוא אינו מונה במספר הלאווין אזהרת כפירת מציאותו יכלתו והשגחתו ית' ולכן בא לו החלום להזכירו כי נשכח ממנו עיקר גדול והוא השמר לך פן תשכח וגו' והי' לו למנות גם אזהרה זאת על גסות הרוח וגובה הלב אלא שהאמת הוא כדברי רבינו דכבר נכלל באזהרת ולא תחללו ענין כפירת השגחתו ויכלתו שהוא כמו כפירת מציאתו ית' ונאמרה ונשנית האזהרה במאמר השמר לך פן וכו' רק לחזק הענין ולא להוסיף על הלאווין וא"כ הזכירוהו בחלום ששכח למנות הלאו של ולא תחללו המזהיר על כפירת יכלתו והשגחתו וע"ד צחות המליצה הזכירוהו וקרא לפניו בחלום פסוק זה השמר לך פן תשכח את ה' וגו' והכוונה שישמור עצמו מלשכוח למנות האזהרה שלא לכפור בשם ה' חלילה לעורר אותו שיתבונן באזהרת ולא תחללו ויבין כי הוראתו לבלתי יכפור במציאת והשגחת ויכלת השם ית' ויתעלה ולא כן רבינו רוח ה' דבר בו וכבר גלה דעתו בהוראת אזהרת ולא תחללו שהיא למנוע כפירת מציאתו דהיינו פריקת עול מ"ש לכן לא הוצרך למנות אזהרה זאת השמר לך פן תשכח על כפירת יכלתו והשגחתו, (ודע דגם הסמ"ג כשהביא אזהרת ולא תתורו אחרי לבבכם אם אמנם שהעתיק שם כמעט לשון רבינו אולם השמיט מהם מ"ש רבינו שלא להאמין דיעות היפוך הדיעות שחייבתנו התורה ושלא להעלות על לבינו דברים כאלו, ולא כתב הסמ"ג בהוראת האזהרה הנזכרת רק שלא יפנה אחר שום מחשבה אשר ע"י יוכל לבוא לידי מינות לפי קוצר דעתו וכו', והנה עדיין לא שמענו מזה אזהרה לכפירת מציאותו ית' ואף שיש ללמוד זה מק"ו אם הדבר המביא לידי מינות אסרה תורה ק"ו המינות עצמה דהיינו הכפירה במציאתו' ית' מ"מ ראוי ונכון לכתוב אזהרה מפורשת ומיוחדת על כפירת מציאתו ית' ולא לסמוך על הק"ו כמו שאמרו באזהרת לא תתאוה ולא תחמוד ולא תגזול שאסרה התורה התאוה לבלתי יבוא לידי חמדה והחמדה נאסרה לבלתי יעשה חמס ויגזול, והגוזל עובר בג' לאווין כמבואר בהל' גזילה ואבידה פ"א ואעפ"י כן כתבה התורה אזהרה לכל ענין בפ"ע ונמנין במנין הלאווין לשלשה כמו כן ראוי להיות שתי אזהרות להדבר המביא לידי מינות ולדבר המינות עצמה שהוא הכפירה באחת משלש אלה מציאת יכולת והשגחתו ית', לא כן רבינו שכולל באזהרת ולא תתורו הוראת כפירת מציאתו ית' ג"כ אין לו להביא עוד מנין מיוחד למניעה הזאת וכבר כתבתי למעלה דאפשר דעת רבינו דבכלל אזהרת ולא תתורו נכלל המניעה מלכפור מציאתו ית' תדרשנו משם ותנוח לך.
וילמוד עצמו שלא יכעוס ואפי' על דבר שראוי לכעוס וכו'. מה שהקשה הלח"מ בפרק הקודם שדברי רבינו פה סותרים למ"ש שם הלכה ד' חנני אלהים בישוב נכון שדעת חכמים נוחה הימנו והוא בפרק הקודם הלכה ה' ד"ה מי שהוא מדקדק על עצמו וכו' ואתה תחזה ומצאת כי דברי רבינו צדקו יחדיו.
אמרו חכמים כל הכועס כאלו עובד ע"א וכו'. יצא לו לרבינו כן מהתלמודא דשבת ק"ה ב' המקרע בגדיו בחמתו והמשבר כלים בחמתו והמפזר מעותיו בחמתו יהי' בעיניך כאלו עובד ע"א וכו' אמר ר' אבין מאי קרא לא יהי' בך אל זר וגו' איזהו אל זר שיש בגופו וכו' ועיין ברש"י שם ואף דהתלמודא פרט שעשה מעשה בחמתו באחת משלשה הנזכרים אז הוי כעובד ע"א ומשמע דאם לא עשה מעשה אף כי חמתו בערה בו לא הוי כעובד ע"א ס"ל לרבינו דאורחא דמלתא נקט התלמודא דמדרך איש חמה לעשות מעשים כאלה אבל עיקר האיסור הוא משום הכעס המביאו להמעשים האלה והכי מוכח מהראי' שהביא ר' אבין מקרא המזהיר לא יהי' בך אל זר ולא הזהיר על המעשים הנזכרים רק על הכעס שהוא אל זר אשר בקרבו שהוא לא יהי' שהוא גורם למעשים מגונים וכן אמרו רז"ל בנדרים כ"ב כל הכועס אפי' שכינה אינה חשובה כנגדו שנאמר אין אלהים כל מזמותיו ואין לך עובד ע"א גדול מזה האיש שאין השכינה חשובה בעיניו, ומאי דנקט רשב"א במאמר הנזכר המקרע בגדיו וכו' ולא נקט סתמא כל הכועס וכו' א"ל בס"ד עפ"י מה שיש לדייק במה שאמר שכך אומנתו של יצה"ר היום אומר לו עשה כך ולמחר אומר לו עשה כך עד שאומר לו עבוד ע"א מהו הכוונה באמירתו היום כך ובאמירתו למחר כך וה"ל למימר בתחלה מסיתו לעבירה קלה עד שיביאהו לידי עבירה חמורה, ונראה לענ"ד כי ההפסד המביא לעצמו ע"י הכעס מלבד אי' הכעס נוסף עליו עוד אי' חמור והוא לאו דבל תשחית כמ"ש ג"כ המהרש"א בח"א והנה בפעם הראשון לא יוכל היצה"ר להסיתו לעבור על לאו דאוריי' שהוא בל תשחית וגם הוא מתנגד לטבע האדם להפסיד קניניו ואדם בהול על ממונו ואף שהוא מלא חמה מ"מ נפשו ישמור מלבוא לידי עבירה חמורה והאדם יאטם אזנו משמוע לעצתו בזה רק נקל לו להביאו לידי כעס שהוא דבר שטבע האדם נוטה לכך על כל מקרה ופגע שהן נגד רצונו והוא שאמר רשב"א בבריי' היום אומר לו עשה כך דהיינו אורב הוא לו להביאו רק לידי כעס ואחרי שנלכד האדם ברשתו אשר הכין לו היצר לעורר אף וחמה הלא אז עוד תגדל המדורה כי יבוא יומו למחר ויקרא מקרה לא טהור בעיניו ואש תוקד בקרבו אז לפתח חטאת רובץ ומסיתו לעבירה חמורה נוסף על אי' הכעס והוא אזהרת בל תשחי' ואם גם בזא' עשה רצון יצרו הרע אף הוא כחתף יארוב לעת מצוא ואין מידו מציל להבי' האדם אל החמור יותר והוא כי נקל הוא לו לעבוד ע"א בתוקף רגזו כי יום יום תתחזק אצלו מדת הכעס והרגל נעשה טבע ולא יכול פלט משא אשר העמיס עליו היצר ופוער פיו עד בלי חק גם על גבוה על כל גבוהים והנה כל עוד שלא נסה אותו במסה ומריבה להתעבר על ריב על עבירה חמורה לא יתכן לומר יהא בעיניך כאלו ע"א דהוראתו על בירור ואמתת הדבר שא"א להמלט ממנו כיון שעדיין מדרגה אחת אמצעית בין עשיית עבירת הכעס ובין עשיית התועבה הגדולה לדבר עתק על יושבי בשמים והוא ע"א ואין הדבר ברור שיבוא לידי כך אבל אחרי כי יכול לו להסיתו להביאו שיעבור על אזהרת בל תשחית אז יעלה ממדרגה למדרגה היותר תועבה והוא לעבוד ע"א בחמתו כי יבער כמעט אפו כי זה דרכו של יצה"ר להנחות את בעליו ממדרגה למדרגה לאט לאט ואיננו מדלג ממדרגה הקטנה למדרגה גדולה והעליונה שבתועבות עד כי הגדיל לעשות עמו לעבור על עבירה חמורה אז הדבר ברור שהוא כחומר ביד היוצר וכל אשר יחפוץ יצרו הרע יעשה האדם ויתכן לומר בזה יהא בעיניך כאלו ע"א דלשון זה מורה על הודאי והבירור כי כבר קנה לו האדם את היצה"ר לאדון לעצמו והוא שומע לכל אשר יצוה אפי' לעבוד ע"א והנה רשב"א בא להשמיענו רעת הכעס מתי הוא גורם להביא הבעל חמה להתועבה הגדולה לעבוד ע"א לכן נקט המקרע בגדי' והמשבר כלי' בחמתו דאז יהא בעיניך כאלו וכו' כי דבר ברור הוא כי כה יהי' סופו אבל רבינו לא איירי מזה אלא הפליג בעון הכעס כי מר לו מר באחרונה שיבוא לעבוד ע"א בכעסו לפיכך לא הביא לשון הבריי' המקרע את בגדיו וכו' והשמיט נמי לשון יהא בעיניך וכו' משום דעדיין אין הדבר ברור שכ"כ יגבר האויב האורב ורובץ לפתח על האדם לדחותו מדחי אל דחי היותר גדול ונוח לו לאדם שיפרוש מעבירה קלה ולא יבוא לעבור עבירה היותר מגונה ושנוא בעיני אלהים לכן כתב רבינו כל הכועס דהיינו בפעם הראשון ועדיין אין הדבר ברור שיביאהו לעשות התועבה הגדולה אפ"ה ראוי להתרחק ממדה המגונה הזאת כי רעה גדולה בסופה והיא כאלו ע"א, ומה שיש להעיר על חלוף הנוסחות בין הסוגיא דשבת הנ"ל, ובין הסוגיא דמס' נדה י"ג אם אזכה להוציא לאור הדרושים בס' מאמר אסתר תדרשנו משם.
ובעלי כעס אין חייהם חיים. מרן לא העיר מקומו בתלמוד אמנם הוא תלמוד ערוך במס' פסחים קי"ג ב' ת"ר ג' חייהם אינן חיים הרחמנים והרתחני' ואניני הדעת, והתו' שם הקשו מהא דאמרי' במס' ביצה ל"ב תניא ג' חייהן אין חיין המצפה לשלחן חבירו ומי שאשתו מושלת עליו ומי שיסורין מושלין בגופו ולא מני להנך דהכא ותי' דהכא לא מיירי אלא בהנך דהוי תולדת אדם דדמי להנך דמייתי ג' הקב"ה אוהבם, הנה תירוצם מספיק למאי דלא מנה הכא הנך דחשיב במס' ביצה, ועדיין לא הונח לנו מדוע לא קחשיב בבריי' דמביא התלמודא במס' ביצה להנך ג' דמייתי בפסחי' ועל צד הדוחק נוכל לומר דגם שם במס' ביצה לא קחשיב אלא מה שהם מקרים ואין להם יחס עם טבע האדם ושייר הנך ג' דפסחים שהם דברים המוטבעים בתולדה ונמשכים מטבע האדם כפי מזגו, אולם עדיין יש לגמגם בלשונם דנקטו בקושית' אמאי לא מני לכולהו הכא ולא הקשו בפשיטות בין אסוגיא דהכא ובין אסוגיא דביצה אידי ואידי ה"ל למנות ששה תמור שלשה ואפשר לדחוק כיון דקיימי הכא בפסחי' העמידו קושייתם על הבריי' דמייתי בפסחים ובאמת גם על אידך בריי' תסוב קושייתם ולולי דבריהם הי' נ"ל ליישב קושייתם דהנה יש הבדל בין הנך דחשיב בפסחים דאינן רע בעצם רק ביותר מדאי כמ"ש הרשב"ם שם דודאי רחמנות היא אחת ממדות הטובות וכן הרתחנן אמרי' האי צורבא מדרבנן דרתיח אורייתא היא דקא מרתחי לי' וכן באניני הדעת היא הנמשכת ממדת נקיות והיא אחת מי' מעלות דחשיב ר"פ בן יאיר ולכן מיעוטן יפה רק רובן רע כמ"ש מהרש"א בח"א משא"כ הנך תלתא דפורענותא דחשיב בביצה אפי' מיעוטן רע ולכן לא עריב ותני כולהו בהדי הדדי דהא כדאיתא והא כדאיתא.
אמרו עליו על רב תלמיד רבינו הקדוש שלא שח שיחה בטילה כל ימיו. וכתב מרן דלא נודע לו מקומו בתלמוד אשר מיחסין לרב מעלה נפלאה זאת, ולכאורה גמרא ערוכה היא בחגיגה ה' ב' דמייתי התם מגיד לאדם מה שיחו ואמר רב אפילו שיחה יתירה בין איש לאשתו מגידין לו לאדם בשעת מיתה הרי דהקפיד רב אפי' על שיחה קלה בין איש לאשתו וכ"ש שיחה בטילה בין אדם לחבירו אבל ודאי רבינו לא כוון לזה דלא יתכן לומר אמרו עליו על רב דהוראתו דבעלי התלמוד סיפרו מעין המאורע לרב ובאמת הם לא שיחו בנפלאותיו רק העתיקו מה שדרש בכוונת הכתוב מגיד לאדם וגו' ומסתמא נאה דורש ונאה מקיים דאפילו עם אשתו לא הי' שח שיחה בטילה אף כי בזמן אחר שהי' יכול להשתמש בדבורו בדבר יקר הכי נכבד בדברי תורה ולא הי' לרבינו לומר אמרו עליו אלא רב לא שח שיחה בטילה כל ימיו מסתמא ועוד מדוע כתב רב תלמיד רבינו הקדוש משמע להיותו תלמיד רבי הלך בדרכיו לעשות כמעשהו והיינו מאז שלמד לפני רבינו הקדוש ודלמא מאז שדרש כוונת הכתוב מגיד לאדם מה שיחו הרגיל עצמו במעלה הזאת לנהוג בקדושת ברית הלשון, לכן נראה בודאי מצא רבינו בשום מקום בירושלמי או מדרש החסרים לנו ואין אתנו יודע מהם מאומה שאמרו כן על רב שהי' שומר פיו ולשונו מאז שלמד לפני רבינו הקדוש ודקדק ללכת בדרכיו הקדושים.
אסור לגנוב דעת הבריות ואפי' דעת ע"א וכו' ואפי' מלה אחת וכו'. ותמה מרן דהא שם בפ' ג"ה צ"ד דמייתי התם מענין גניבת דעת אמרו ג"כ שאם הי' עושה לחבירו כבודות אלו כדי להראות לבריות שחבירו חביב עליו מותר ומדוע לא הזכירו רבינו, ובספרו ב"י בח"מ סי' רכ"ח כתב שהוא מלתא דפשיטות ואין צורך להזכירו, ועיין בסמ"ע שם ס"ק ט', אמנם הלח"מ הוסיף להקשות מהא דמייתי התלמודא בחולין דעולא איקלע לבי רב יהודה פתח לו חביות המכורות לחנוני ומסיק אודועי אודעי' ואבע"א שאני עולא דחביב לי' לרב יהודה דבלא"ה נמי פתוח מפתח לי' ומבואר להך שינוי בתרא אם הוא אדם דבלא"ה הי' פותח עבורו מותר והרי בכולהו הגמרא נקטינן דלישנא בתרא עיקר, דהיינו לפי שיטתם בעלמא של הרי"ף ורבינו וגם לפי שיטתם כל אבע"א בתלמודא הוא כמו איכא דאמרי כמ"ש המ"ע בהל' חובל ומזיק ריש פ"ד וא"כ קשה למה השמיט רבינו דין זה ומ"ש הרב"י דמלתא דפשיטא הוא הנה מדהקשו התו' וצריכין לחלק ע"כ אין זה פשוט כ"כ, ונראה לענ"ד דרבינו ראה דאיכא עוד שינויא בתרא המתנגד להך שינויא ואבע"א ולכן פסק כהך שינויא שהוא לחומרא והוא נמי בתרא כי כגון זה ראוי להחמיר כדי שיהי' זרע ישראל זרע אמת ולא ידברו כזב ותרמית ומרמה כלל וביותר לפמ"ש הריטב"א בחולין צ"ד בשם קצת רבותינו בעלי התו' דאיסור גניבת דעת אפי' של ע"א מדאוריי' הוא מכח קרא דלא תגנובו ולהכי אע"ג דהך שינויא ואבע"א ס"ל להתיר לפעמים מ"מ כיון דאיכא שינויא בתרא אחרינא שאין דעתו כן הוי לי' ספיקא דאוריי' ואזלינן לחומרא, וביאור הדברים כך הוא דהנה שם בגמ' נאמרו ג' שינוים על מאי דשאיל התלמודא חתוכה נמי לישדר לי' וכו' אבע"א במקום שמכריזין חתיכה דע"א וכו' ואבע"א במקום שאין מכריזין גזירה שמא יתננה לו וכו' ואבע"א משום דקא גניב לי' לדעתו וכו' ופירש"י משום דהע"א סובר שישראל זה אוהבו מאד שתקנה וטרח בה ליטול גידו עד שנראה לעצמו ואח"כ נתנה לו והוא לא נטלו נמצא מחזיק לו טובה על חנם ולפי שינויא בתרא דהיכי דהי' עושה דבר זה לכבודו מותר לעשותו אעפ"י שהאחר טועה א"כ זה שהי' מטריח באמת לצורך ע"א ההוא אם הי' לו בזה מן הכבוד במה שהי' נוטל ממנו הגיד, דע"כ איירי מתני' בע"א שהוא מכירו ושכנו דבשביל כך גם הוא עושה לו טובה והוי כמכרו לו כמ"ש התו' בפסחים כ"ב ד"ה ור"ש נמי וכו' ובמס' ע"א כ' ד"ה רי"א דברים ככתבן וכו' וממילא אם הי' הירך הזה שלם הי' הישראל טורח עבור שכנו הקרוב לו ליטול ממנו גם הגיד למען יראה הע"א דהישראל מכבדו ובזה יחזיק לו טובה וכיון שכן אין בזה גניבת דעת ואפי' לישראל בכה"ג מותר, איברא לפמ"ש התו' בחולין שם ב' ד"ה והא קמטעינן לי' לחלק בין הא דעולא להא דרבא ורב ספרא, איכא למימר נמי בהך נטילת הגיד נהי שאם הי' בדעתו לשלחו לע"א הי' ג"כ מטריח ליטול ממנו הגיד מיהו בשעת נטילה לא הי' עושה לכבודו של הע"א שלא הי' בדעתו כלל לשלחו לו, אבל רבינו אפשר דלא ס"ל סברת התו' אלא דעתו לחלק באופן אחר דשאני התם בעולא דהא מיהת כיבדו רב יהודה קצת במה שהי' משקהו מהיין ההוא ואעפ"י שלא פתח החביות בעבורו מ"מ הרי היה חביב לו ואם היה צריך לפתחו בשבילו הי' ג"כ עושה משא"כ ברבא ורב ספרא שלא היו עושין שום כבוד כלל למר זוטרא ברי' דר"נ אעפ"י שהיו באים ג"כ לכבודו הא מלתא לחוד לא מהני דעכ"פ עכשיו אין עושין לו שום כבוד וא"כ בהך דירך לפחות עושה לו כבוד במה שנותן לו הירך ואלו הי' יודע מתחלה שישלחו להע"א הי' נוטלו ג"כ להגיד לכבודו של ע"א שכנו לכן מותר לשלוח לו הירך אעפ"י שלא נטלו בשבילו ואין בו משום איסור גניבת דעת להך שינויא בתרא דעולא חביב לי' לרב יהודה וא"כ קמה קושייתינו וע"כ צריכין לומר דהך שינויא לעיל דמשני ואבע"א משום דקא גניב לי' לדעתי' לא שמיע לי' להך שינויא בתרא גבי עולא ולכן פסק רבינו ג"כ דאין הבדל בין מי שהוא חביב לו לבין אינו חביב לו כ"כ דבכ"ע אסור משום גניבת דעת כדמוכח מהך שינויא תליתאי ועיין בסמ"ע סימן רכ"א ס"ק ט', ומתוך האמור אפשר ליישב נמי אידך קו' הלח"מ מדוע לא הביא רבינו מאי דמסיק התלמודא דהיכי דאיהו מטעי' נפשי' ליכא גניבת דעת אפי' בישראל דהא מהך שינויא תליתאי מוכח דגם היכי דמטעי' נפשי' אסור דהא השולח הירך חתוכה לע"א אינו מכוון להטעותו שיהי' סובר שנטל הגיד לכבודו אלא איהו דמטעי נפשי' וגם שייך בזה סברת התו' שכתבו בד"ה אינהו דקא מטעו וכו' הכא איבעי לי' לאסוקי אדעתי' דטרפה הוא ומר זוטרא הי' לו נמי לאסוקי' אדעתי' וכו' וה"ה הכא בירך איבעי לי' לע"א לאסוקי' אדעתי' שלא בשבילו נטל הישראל הגיד מהירך דהא ליכא איסורא לדידי' ואדרבה לפמ"ש הריטב"א דניחא לי' לע"א יותר שישלחנו הישראל ירך שלמה כדי שיהנה מהגיד ושמנו וא"כ שייך יותר בזה דהע"א מטעי אנפשי' דה"ל לאסיק אדעתי' שאם הי' רוצה לשלחו לו מיד לא הי' נוטל ממנו הגיד ושמנו, אלא ע"כ הך שינויא בתרא ואבע"א משום דקא גניב לי' לדעתי' לא שמיע לי' לחלק בין היכי דקא מטעי' אנפשי' או לא דבכ"ע אסור גניבת דעת ועלה דהך שינויא בתרא סמך רבינו וקבעו בהלכותיו. איברא מה שנראה יותר עיקר בעיני הוא כפי מה שאומר בזה דבאמת רבינו הביא בידו כל הדינים אשר בהשקפה ראשונה נראה שהשמיטם אבל לא כן הוא כי הן מבוארים בצחו' לשונו שכתב כדי לפתותו שבשביל כבודו פתח וכו' הרי שתלה רבינו האיסור הזה במה שהוא מפתה וגונב דעת חבירו ושרוח שקר בפיו ואין לו לב טהור, ממילא מובן דכל היכי דאיהו מטעי אנפשי' דאין בו גניבת דעת שהרי אין הנותן מפתה להמקבל ויש לו לב טהור ורוח נכון וכן איכא למשמע מדברי רבינו דאם האורח הוא חביב לבע"ה ואף אם לא היו החביות מכורים לחנוני הי' ג"כ פותח החביות לכבודו כי אהבו אין בזה נמי משום גניבת דעת שהרי אין מפתהו בשקר ותרמית ואינו גונב דעתו של האורח דפיו ולבו שווין דלכבודו הוא עושה כן, אף אם נאמר דרבינו ס"ל כשיטת רש"י דר"י הי' אומר לעולא שפותח החביות לכבודו והאמת דבר דלכבודו פתחו דזולת זה לא הי' פותחו עד שיבוא החנוני ויטול רק שלא הי' לו הפסד בפתיחתו כי הוא ידע שהחנוני יטול החביות ואם לא הי' עולא חביב לו שהי' פותחו לכבודו אף אם הי' לו הפסד לא הי' רשאי לומר לו עכשיו לכבודו פותחו דאיכא גניבת דעת האורח שיחשוב דאין הבעה"ב חושש להפסד המגיע לו בשביל פתיחת מגופת החביות לאהבתו ולכבודו ובאמת אינו כן ונהי דאין כאן שפת שקר אבל יש בו משום גניבת דעת, רק כיון דעולא הי' חביב הרבה לר"י ולא הוי חושש להפסד המגיע לו בעבורו אין כאן לא שקר ולא גניבת דעת (כן נראה לענ"ד דעת רש"י ומסתלקת בזה קו' התו' על פירושו בד"ה אינהו דקא מטעו וכו') וכיון דהוא נראה מבחוץ ושוה מבפנים לאוהבו ודאי שרי לעשות כן ולא הי' צריך לבאר זה היטב כי סמך רבינו עצמו על המשכיל על דבריו, שוב מצאתי בספר יש"ש בחולין שתירץ כן על הקו' שלא העתיק רבינו דין איהו דקא מטעי' אנפשי' והנאני ואודה לה' כי נחני בדרך אמת ומחשבותי כמחשבות הגאון מהרש"ל ז"ל.