הנוטל צפרניו או שערו וכו' הרי זה תולדת גוזז וחייב והוא שיטול בכלי וכו' וכן החותך יבלת מגופו בין ביד בין בכלי פטור וכו' ומותר לחתוך יבלת במקדש ביד אבל לא בכלי. ואם היתה יבשה חותכה אף בכלי וכו'. עכ"ל. א) וכתב הרב המגיד ז"ל בד"ה וכן החותך יבלת מגופו וכו' וז"ל. בכלי שכתב רבינו הוא מתמיה אצלי כי לפי הסוגיא שבסוף עירובין (דף ק"ג ע"א וע"ב) נראה בביאור שהיבלת הלחה החותכה בכלי הרי הוא כחותך צפרניו בכלי שהוא חייב. וזה נראה לי במוכרח שם. ודברי רבינו צריכין לי עיון עכ"ל הרב המגיד ז"ל ועיין בחידושי החכם מוה"ר דוד עראמה ז"ל מה שרוצה להשיב על קושית הרב המגיד ז"ל ותשובתו קלה דחיה. איברא אני בעניי עני מדעת תורה ודעת נוטה הנני יוסיף להפלא הפלא ופלא על רבינו ז"ל וגם על גדול אדונינו הרב המגיד ז"ל במה שלא עמד ולא העיר על זה כלל. והוא כי לא די לנו זה הצער במה שדברי רבינו ז"ל הם נגד הסוגיא דעירובין האמורה לעיל. אף זו כי לכאורה הדברים מטין ונראים שהם סותרים דברי עצמן מיד תוך כדי דיבור. וכמו שאבאר בס"ד לפנינו. וביאור דבר זה הוא. דאם כן הוא דחתיכת יבלתו אפילו בחותך בכלי גם כן אינו אסור אלא מדרבנן. יאמר נא רבינו ז"ל מה ראה על ככה להתיר במקדש ה' חתיכת יבלת דוקא ביד וליאסר איסור לחתכו בכלי כיון דתרווייהו בין ביד בין בכלי שקולים הם תורה אחת ומשפט השוה לכולם דמדאורייתא גם שניהם שריין אפילו בכלי. ומדרבנן גם שניהם אסורים אפילו לחתוך ביד. אם כן מה חילוק והפרש יש בין שבות של חתיכה ובין שבות דהחתיכה בכלי גבי יבלת. שזה יהיה אסור וזה יהיה מותר וגם מה חילוק יש בין היתר שבות דחתיכת יבלת יבשה שהתיר אף לחתכה בכלי ולבין שבות דחתיכת יבלת לחה שאוסר לחתוך בכלי. ויציבא מילתא כי התוספות בערובין שם ע"א בד"ה הא בלחה והא ביבשה וכו' כבר עמדו בקושיא זו על הגמרא התם ותירצוה וכתבו וז"ל מתניתין ביבשה ואפילו הכי אמרינן בכלי דשבות גדול הוא עכ"ל התוספות. אבל מה יושיענו זה לתרץ בזה קושיתינו הנ"ל על רבינו ז"ל. דהתוספות התם לא כתבו כדברים האלה הנ"ל אלא דוקא לפי הסוגיא דהתם דקאמינן שם אליבה. והוא דהך סוגיא דהתם סוברת דביבלת לחה איכא איסור מן התורה בחתיכתה. איפו זאת שפיר שייך לחלק דשבות דחתיכה בכלי מיקרי שבות גדול ואין מתירין אותו אף במקדש לבין חתיכת יבלת ביד שזה אינו אלא שבות קטן ומתירין אותו במקדש. דהיינו חתיכת יבלת יבשה בכלי מיקרי שפיר שבות גדול. משום דאתיא לאחלופי יבשה בכלי אטו לחה בכלי וחתיכת יבלת לחה בכלי איסור דאורייתא. משא"כ חתיכת יבלת יבשה ביד שהוא רחוק מאד מן האיסור דאורייתא. דאם אתה בא לאסרה צריכת לומר דיבלת יבשה ותחלף לו ביבלת לחה. וחתיכה ביד יתחלף לו בחתיכה בכלי לפיכך שפיר נקרא רק שבות קטן משא"כ רבינו ז"ל פה דהוא סובר דאפילו חתיכת יבלת לחה בכלי גם כן אין בו שום איסור דאורייתא. ואין בו אלא משום שבות גרידא. ואין בחתיכת יבלת אפילו בלחה שום אפשריות המציאות והתלות לאיסור דאורייתא. אם כן יאמר נא רבינו ז"ל מאי שבות גדול או שבות קטן שייך כאן וילכו שניהם יחדיו. מקרא אחד לשניהם קטן וגדול שם הוא שוים. וליתא לדידיה תירוצם של התוספות הנ"ל. ועוד קשה שהרי רבינו ז"ל פסק לקמן בהלכות קרבן פסח פרק ראשון הלכה ח"י בהיפוך מזה. שהרי כתב שם. ז"ל וחתיכות יבלתו בכלי אינן דוחין את השבת וכו' ואם יכול לחתוך בידו בשבת חותך וכו' שאין שבות במקדש כלל עכ"ל רבינו ז"ל הנה לא די שלא חילק ולא פילג התם בין שבות גדול לבין שבות קטן ולומר דשבות גדול אסור אף במקדש ה'. אלא אדרבא רבינו ז"ל גזר אומר בביאור בהיפוך מזה שהרי הוא אמר הלשון שאין שבות במקדש כלל וכו' וכדלעיל מזה. הנה הוסיף תיבת כלל ובגמרא בכל מקום לא אמרו אלא אין שבות במקדש ולא אמרו תיבת כלל ולא לחנם מזורה ארשת שפתי דעת רבינו ז"ל. אבל להורות נתן שאין שום שבות במקדש בין שבות קטן ובין שבות גדול כל אפיין שוויין שכולם אינם נוהגים במקדש ה'. וגם שם חילק בין חותך היבלת ביד ובין חותך היבלת בכלי. ואם כן צא ולמד מה טעם וחילוק יש בין זה לזה. והנני יוסיף להפליא שלישים על כולן. דלמה זה התיר רבינו ז"ל ביבלת יבשה אפילו לחותכה בכלי. דהא התוספות התם שהבאתי לעיל לא כתבו לחלק בין שבות קטן לבין שבות גדול וכנ"ל אלא רק בסוגיא דהתם למאן דאוסר גם ביבלת יבשה לחתכה בכלי. אבל לא כן לפי דעת רבינו ז"ל הנ"ל דהוא מתיר ביבלת יבשה לחתכה אפילו בכלי. וגם הוא ז"ל סבירא ליה דביבלת לחה וגם לחתכה בכלי אפילו הכי ליכא בזה שום איסור דאורייתא אלא רק כי הוא זה איסור שבות גרידא וכאמור לעיל. אם כן שפיר קשו קושיתינו האמורה צא ופרנס לי מה נשתנה יבלת יבשה מיבלת לחה ומה חילוק יש ביניהם. וכל זה צ"ע לכאורה לענ"ד טובא. עד שאני תמה על הרב המגיד ז"ל ויתר נושאי כלי רבינו ז"ל שלא עמדו בכל זה. ולפיכך הנראה לענ"ד בס"ד בדעת רבינו ז"ל שבזה יתיישבו כל הקושיות הנ"ל. הוא עפ"י מה שכתבו התוספות בשבת דף צ"ד ע"ב בד"ה אבל בכלי ד"ה חייב וכו' דהיינו דוקא אליבא דר' יהודה דהוא סובר דמלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב עליה. אבל לא כן למאן דסבירא ליה דבמלאכה שאינה צריכה לגופה דהוא פטור. אף גם הכא בחותך היבלת אפילו בכלי גם כן הוא פטור יע"ש בתוספות. ורבינו ז"ל הא פסק לעיל פרק ראשון הלכה ז' כר' יהודה דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה דחייב יע"ש. ולפיכך שפיר עביד נמי במה שפסק הכא דהנוטל שערו או צפרניו בכלי דהוא חייב מדאורייתא. איברא דזה ניחא גבי נוטל שערו או צפרניו דבנטילתן אינו מקלקל שום דבר לא בגופו ולא בשום דבר אחר. אבל לא כן בנוטל יבלתו הלחה בין שהוא נוטלה בכלי בין שהוא נוטלה ביד הא מיהא אי אפשר המציאות שלא יהיה מקלקל בגופו שלא יוציא דם באותו מקום שהיתה היבלת שניטלה. וחובל בגופו הוא שעושה חבורה בגופו במקום ההוא ומלבד שהחוש יתן עדיו ויצדקוני אף זו שכן הוא מבואר בירושלמי דאית ביה משום חובל. והילך לשון הירושלמי בפסחים בפרק אלו דברים הלכה א' וז"ל. חתיכת יבלת. תמן תנינן וחותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה. ואם בכלי כאן וכאן אסור וכו' ר' שמעון בן לקיש בשם ר' סוביל כאן בנפרכת וכאן בשאינה נפרכת. ר' שמעון בן יקים כאן בלחה כאן ביבשה. (ודברי ר' שמעון בן יקים ודברי ר' שמעון בן לקיש אחת הם בכיונה ודברים אחדים להם. אך לא שפה אחת להם שכל אחד ואחד מהם בלשון אחרת ידבר אל העם מר אמרו בלשון זה ומר אמרו בלשון אחר ע"ש). ר' יוסי ב"ר חנינא אמר כאן ביד כאן בכלי. אתיא ר' שמעון בן לקיש כבר קפרא ודר' יוסי ב"ר חנינא כר' יוחנן. דתני כל המקלקלין פטורין חוץ מן המבעיר והעושה חבורה. בר קפרא אמר אפילו אינו צריך לדם אפילו אינו צריך לאפר. ר' יוחנן אמר והוא שיהא צריך לדם והוא שיהא צריך לאפר וכו' (וכוונתו בזה כיון דאיסור גזיזה אינה אלא בכלי דוקא לא ביד שאין בו גזיזה דאורייתא רק מדרבנן הוא דאסור. ממילא סובר הירושלמי דבמקדש מותר מטעם דאין שבות במקדש בין שבות גדול ובין שבות קטן. ולכן קאמר הירושלמי דאפילו הכי ר' שמעון בן לקיש אוסר בלחה אפילו ביד. אבל לא מטעם איסור גזיזה שאינו אלא שבות ואין שבות במקדש אלא שהוא אסור מטעם איסור מלאכת חובל. שהרי כשנוטל היבלת הלחה אפילו ביד הרי הוא עושה בזה בגופו חבלה וחבורה שאי אפשר ליטול היבלת הלחה אם לא על ידי יציאת דם מגופו. ור' שמעון בן לקיש סבירא ליה כבר קפרא דחובל חייב אפילו אינו צריך לדם. ולפיכך לא מחלק ר' שמעון בן לקיש בין אם נוטל היבלת הלחה ביד לבין אם נוטלה בכלי אלא רק היא מחלק בין אם היבלת היא יבשה. דכשהיא יבשה אינו צריך שיעשה חבלה וחבורה בגופו. אבל ר' יוסי ב"ר חנינא סבירא ליה כר' יוחנן דחובל אינו חייב אלא אם כן הוא צריך להדם דוקא והכא דאינו צריך להדם ליכא איסור דאורייתא אפילו בלחה אלא בכלי דוקא ומשום איסור גזיזה דוקא. ולפיכך מחלק ר' יוסי ב"ר חנינא בין נוטל היבלת ביד ובין נוטלה בכלי) עכ"ל הירושלמי עם ביאורו ודלא כבעל קרבן העדה שבמחילה מכבודו לא ירד לכוונת הירושלמי במקום הזה. הרי מבואר להדיא מן הירושלמי הזה דאם חותך יבלת לחה אפילו רק ביד דאית ביה משום איסור מלאכת חובל ועושה חבורה בגופו. והתוספות בשבת דף ע"ג ע"ב בד"ה וצריך לעצים וכו' כתבו דאפילו לר' יהודה דמחייב במלאכה שאינה צריכה לגופה אפילו הכי בזומר בעינן דוקא שיהיה צריך לעצים. אבל אם אינו צריך לעצים אינו תולדת קוצר כלל יע"ש בתוספות. וכן כתב רש"י ז"ל שם בד"ה וצריך לעצים וכו' ואם כן מכל שכן היכא שהוא מקלקל שהוא חובל שאינו התולדה של האב שלו. דהיינו אנן בדידן בהאי דקמן בחותך יבלתו שאין זה התולדה של האב שהוא גוזז. שהרי רש"י ז"ל כתב שם בדף צ"ד ע"ב בד"ה מהו דתימא וכו' דהוה אמינא דלא שייך גזיזה אלא בצמר בהמה יע"ש ברש"י. ואף כי התוספות שם בד"ה אבל בכלי וכו' הקשו עליו מהא דאמרינן התם דף ע"ד ע"ב בגמרא דהתולש כנף חייב משום גוזז יע"ש בתוספות כבר בא הגאון בעל ספר מגיני שלמה ז"ל ותירץ תמיהת התוספות האמורה בטוב טעם ודעת דכוונתו של רש"י ז"ל הוא דבעינן דוקא דומיא דגוזז את הצמר דהוא צריך להצמר דוקא אבל כל היכא שאינו צריך להנגזז ההוא אין זה תולדה דגוזז יע"ש בספר מגיני שלמה והדברים ראוים למי שאמרן. ומעתה בין תבין את אשר לפניך דאף דיציבא מילתא דאנן קיימא לן בחותך שערו או צפרניו דשייך גבייהו מדאורייתא איסור גזיזה. היינו משום דהא מיהא אינו עושה לפחות בזה שום קלקול וחבלה ואדרבא מתקן הוא בזה קצת שהוא צריך קצת לאותו גזיזת שערו וצפרניו לתקן וליפות גופו. וקלקול אין כאן כלל וכלל. אבל לא כן בהך דקמן בחתיכת יבלתו שהיא לחה. שהוא חובל ומקלקל גמור שעושה חבורה בעצמו. בודאי אין זה תולדה של האב מלאכת גוזז. שהרי אינו דומיא דגוזז שהגוזז אינו עושה חבלה וחבורה בדבר הנגזז. אבל זה הוא עושה חבלה וחבורה בעצמו. ומה שהוא מתקן את עצמו ומיפה את גופו בהסרת יבלתו. דבר זה לא שייך בנטילת יבלת לחה. שהרי התיקון שהוא מיפה את גופו הא אינו בא מיד ולאלתר. אלא כי הנה זה בא רק לאחר זמן מרובה של הקלקול שנעשה עתה מכח החבלה והחבורה. דהיינו לאחר שנתרפא מן החבלה והחבורה ורפא לו. אבל כל זמן שהחבלה בגופו עדיין אינו מיופה. ועיין בתוספות דשבת דף ק"ו ע"א בד"ה חוץ מחובל ומבעיר וכו' מה שכתבו בשם רבינו תם ז"ל. וכן כתב רבינו ז"ל לעיל פרק ראשון הלכה טו"ב דהחופר גומא ואינו צריך אלא לעפרה דהוא פטור עליה אף עפ"י דעל מלאכה שאינה צריכה לגופה חייב עליה שאני הכא דהוא מקלקל לפיכך פטור עליה יע"ש ועיין במגיד משנה שם מה שכתב בזה. ואף עפ"י דיש תיקון קצת בהעפר ההוא כבר אינו תולדה דחורש וכסברתינו הנ"ל שהרי התיקון הזה מה שהוא צריך להעפר ההיא אינו בא מיד בשעת הקלקול אלא רק אחר כך. איברא זה ניחא במדינה אבל במקדש ה' שהכהן הוא נפסל לעבודה במה שיש בגופו מום זה של היבלת ואינו נפסל לעבודה על ידי החבלה שנעשה בגופו מכח מה שהוא חותך את יבלתו. הנה בזה שפיר בא התיקון מיד בשעת הקלקול. אלא כי הוא זה תיקון שמתקן גברא להיותו כשר לעבוד עבודה שמיד שהוסר ממנו יבלתו הוא מתוקן ששוב אינו בעל מום וכשר לעבודה. ממילא אין זה חובל ומקלקל כלל במה שהוא חותך את יבלתו. ואדרבא החבלה הזאת הוא תיקון וצורך מצוה. והא אנן קיימא לן כר' יהודה דצורך מצוה מיקרי תיקון. ובא האות והמופת על זה דהא אנן קיימא לן כר' יהודה דסובר דמקלקל בחבלה דפטור וכמו שפסק רבינו ז"ל לעיל פרק הקודם הלכה זיי"ן וחי"ת יע"ש ולר' יהודה צריכין לומר דלא ילפינן לחיוב מקלקל בחבלה מדאיצטריך קרא של וביום השמיני למישרי מילה בשבת ומטעם דסבירא לו כשינויא דשני רב אשי וסתמא דהגמרא וז"ל מה לי לתקן מילה מה לי לתקן כלי וכו' וכמבואר כל זה באר הטיב בסוגיא דשבת דף ק"ו ע"א פוק עיין בה ועיין בתוספות שם דף ק"ה ע"ב בד"ה הא ר' יהודה וכו'. ואחרי כל הבא עלינו בדברינו הניתנים למעלה בס"ד הנה נכון ושפיר הויא חתיכת יבלתו תולדה דגוזז. ולפיכך במקדש ה' אסור לחתוך יבלתו בכלי מדאורייתא משום שהוא תולדה דגוזז. ואם כן הך סוגיא דעירובין הנ"ל דמיירי בחתיכת יבלתו במקדש להכהן הבא לעבוד הנה מימר שפיר קאמר הגמרא התם דאם מחתכו בכלי שיש בזה איסור דאורייתא. וכמו כן רבינו ז"ל שפיר עביד דפסק פה ולקמן בהלכות קרבן פסח פרק והלכה הנ"ל דלחתוך היבלת אסור בין במדינה ובין במקדש. דבמדינה אסור משום שבות דרבנן ובמקדש דהותר שבות אפילו הכי אסור משום דבמקדש אינו איסור שבות אלא כי הוא זה שם איסור דאורייתא וכדבר האמור. מה שאינו כן כשחותך ביד את היבלת. שאז מותר במקדש שהרי כיון שאינו נעשה בכלי אינו שוב תולדה דגוזז. ושוב אין כאן איסור דאורייתא. ומשום חיוב דחובל שהוא מפרק את הדם והוא תולדה דדש ליכא כאן איסור דאורייתא שהרי הוא דבר שאינו מתכוון ורבינו ז"ל הא פסק לעיל פרק ראשון הלכה חי"ת דדבר שאינו מתכוון מותר יע"ש דאטו מתכוון הוא שיצא דם כשהוא חותך יבלתו ממילא הוא שיוצא דם (ואין זה דומה לחובל בחבירו או בבהמת חבירו לנקום נקם שהוא מתכוון שיצא ממנו דם). ואף עפ"י שהוא פסיק רישיה שאי אפשר המציאות שיחתוך יבלתו הלחה בלי יציאת דם. מכל מקום הא מיהא אינו אלא פסיק רישיה דלא ניחא ליה. ואינו אסור לכל היותר אלא מדרבנן אף לדעת החולקים על בעל הערוך ז"ל וכמבואר בתוספות בשבת דף ק"ג ע"א בד"ה לא צריכא דעביד בארעא דחבריה וכו' ובהרא"ש שם בפרק הבונה בסימן א' יע"ש באריכות. וכיון שאינו אסור אלא מדרבנן ממילא הדרינן לקיבעא קמא דאמרינן אין שבות במקדש בין שבות קטן ובין שבות גדול. אבל במדינה שפיר פסק רבינו ז"ל דאינו אסור חתיכת יבלתו אפי' בכלי אלא רק מדרבנן אבל לא מדאורייתא. וכן חתיכת יבלת יבשה אפילו בכלי גם במקדש אינו אסור אלא מדרבנן שבחתיכת יבלת יבשה ליכא משום איסור גוזז (וגם אינה מוציא דם בחתיכתו אלא אף אם היה מוציא דם לא היה בו אלא איסור דרבנן משום איסור חבלה דהיינו מפרק תולדה דמלאכת דש וכאמור לעיל) מדאורייתא ואינו אסור אלא מדרבנן. ואם כן אזדא להו בס"ד קושית הרב המגיד ז"ל וכל יתר הקושיות שהקשו אנחנו בעניותינו לעיל על רבינו ז"ל לפי האמור. ודברי רבינו ז"ל הם נכונים בטעמן. טעם כעיקר דאוריי' כטעם לשד השמן. ודוק היטב. ב) אמרינן בירושלמי דפסחים פרק אלו דברים סוף הלכה ג' וז"ל. הגע עצמך שנולד לו יבלת בשבת הרי אינו ראוי לחתכה בערב שבת (כצ"ל וכן הגיה בפירוש קרבן העדה שם). מין יבלת ראוי ליחתך מאתמול. הגע עצמך שחל יום השביעי שלו להיות בשבת. הרי אינו ראוי להזות בערב שבת (כצ"ל). מין הזייה ראויה להיות מאתמול וכו' עכ"ל הירושלמי. והמבואר מהירושלמי הזה דאפילו אם נולד בהכהן או בהקרבן היבלת ביום השבת שלא היה אפשר לעשותה מאתמול לחתכה. אפילו הכי אסור לחתכה אף במקדש אותה היבלת שהיא אסורה לחתוך גם במקדש ה' כשנולדה בו היבלת מערב שבת. הואיל ומין יבלת ראוי לחתכה מערב שבת. (ועיין ברש"י בעירובין דף ק"ג ע"ב בד"ה אילימא רבנן דאמרי וכו' שכתב וז"ל דאמרי מכשירי מצוה לא דחו לאב מלאכה ואשמעינן דשבות דחו וכו' וכגון שעלתה לו בשבת דלא אפשר ליה למישקל מאתמול עכ"ל רש"י ז"ל ועיין בחידושי הלכה ותוס' ביאורו). ומתוך דברי הירושלמי הנ"ל יובנו בס"ד אצלי דברי רש"י שלכאו' נראים כסותרים זה את זה אמנם כן לפי האמור צדקו יחדיו. והוא שבפסחים דף ס"ח ריש ע"ב אמרינן בגמרא וז"ל. הרכבתו והבאתו וכו'. ורמינהו חותכין יבלת במקדש אבל לא במדינה ואם בכלי כאן וכאן אסור. ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא חד אמר וכו' הא בלחה והא ביבשה. וחד אמר הא ביד והא בכלי. ולמאן דאמר הא ביד הא בכלי מאי טעמא לא אמר וכו' הא בלחה והא ביבשה. אמר לך יבשה מיפרך פריכא וכו' עכ"ל הגמרא. והנה רש"י ז"ל שם בד"ה מיפרך פריכא וכו' כתב וז"ל ולא קרי לה חתיכה עכ"ל. משמע להדיא מדבריו דרש"י ז"ל סובר דאף ביבלת יבשה היתה איסור שבות ליטלה. אלא דהוכחתו של זה דמשני הא ביד הא בכלי וכו' היתה דהמשנה על כרחן לא מיירי ביבלת יבשה מכח לשון ששנו חכמים בלשון המשנה דקתני בה תיבת חותכי"ן דהיינו דקתני חותכין יבלת וכו' ואילו ביבלת יבשה לא שייך לשון חתיכה אלא שייך ביה למימר לשון פריכא שהוא נפרך בצפורן. אבל בערובין דף ק"ג ע"א על מה דקאמר הגמרא התם וז"ל יבשה אפילו בכלי נמי שריא מאי טעמא איפרוכי איפרכא וכו' הנה שם לא פירש ברש"י ז"ל ולא כלום ולא אמר בה ולא מידי. הרי משמע מזה דשם פירש כוונת דברי הגמרא דביבשה אפילו איסור שבות נמי ליכא אפילו אם מסירה ונוטלה בכלי. ואפילו לכתחלה נמי שריא (וכן פירשו התוספות בפסחים התם בד"ה מפרך פריכא וכו' יע"ש בתוספות). וכן פירש"י ז"ל בערובין שם בד"ה אלא אמר רב יוסף וכו' דביבלת יבשה שריא ליטלה אפילו בכלי ואפילו לכתחלה יע"ש. והדבר צריך ביאור וטעם מה ראה רש"י ז"ל על ככה למשוי נפשיה ח"ו הדרנא באחת משני המקומות הללו הלא דבר הוא. ויציבא מילתא כי רש"י ז"ל עיניו הראות שינוי הלשונות שיש בין שתי הסוגיות הנ"ל. והוא כי לשון סוגיא דהגמרא בערובין התם דאמרינן שם וז"ל אמר לך יבשה אפילו בכלי נמי שריא מאי טעמא איפרוכי איפרכא וכו' עכ"ל הגמרא. הרי שלך לפניך דשפתי הגמרא ברור מללו וקאמר להדיא ומפורש דאפילו בכלי נמי שריא ליטול יבלת יבשה. ולפיכך פירש שם רש"י ז"ל כמו שפירש שם וכאמור לעיל מזה. לא כן בהך סוגיא דפסחים הנ"ל דקאמר הגמרא וז"ל אמר לך יבשה מיפרך פריכא וכו' עכ"ל הגמרא וכנ"ל. ולא קאמר הגמרא הלשון יבשה אפילו בכלי נמי שריא מאי טעמא מיפרך פריכא וכו' וכדקאמר כן בהך סוגיא דערובין האמורה. שמע מיניה דהך סוגיא דפסחים היא סוברת דאפילו יבלת יבשה נהי דליכא איסורא דאורייתא כשהוא מסירה מגופו או מגוף הקרבן. אבל הא מיהא לפחות איכא איסורא דרבנן ליטלה ולהסירה מגופו ביום השבת. לפיכך הוכרח רש"י לפרש מה דקאמר הגמרא התם הלשון מיפרך פריכא וכו' היינו דלא היה קורא לזה בלשון חתיכה וכאמור לעיל וק"ל. איברא נהי דאמת ויציב ונכון הדבר כי מאור עינינו רש"י ז"ל בצדק כל אמרי פיו. פיו יפה דייק וגרס שמעתתא וכותב ודובר דבור דבור על אופניו וכאמור בס"ד אבל על הגמרא גופא קא קשיא למה זה שינה את לשונה וכשנותה את טעמא בפסחים התם לומר דאף ביבלת יבשה הא מיהא מדרבנן לפחות הוא דאסור בכלי. ואילו בסוגיא דערובין התם קאמר הגמרא דביבלת יבשה שריא ליטלה אפילו בכלי ואפילו לכתחלה נמי שריא וחובה עלינו למשכוני נפשן לדעת ולהבין במאי פליגי הנך תרתי הסוגיות אהדדי. וצ"ע לכאורה. והנראה לענ"ד בס"ד בישוב זה הוא דלכאורה קשה לענ"ד על רב יוסף בהך סוגיא דערובין במאי דקא מותיב תיובתא וז"ל מתיב רב יוסף אמר ר' אליעזר קל וחומר ומה שחיטה שהוא משום מלאכה דוחה את השבת אלו שהם משום שבות אינו דין שידחו את השבת (ופירש"י ז"ל שם וז"ל אלו שמשום שבות אלמא התנא קמא משום שבות קאסר ליה וכו') עכ"ל הגמרא עם פירש"י ז"ל. וקשה לענ"ד דהאי מאי תיובתא דלמא הא דקרא להו התנא קמא משום שבות היינו משום הנך תרתי אחריני שהוא הרכבתו והבאתו חוץ לתחום. והא דחתיכת יבלתו דוחה את השבת היינו גם כן מכח קל וחומר וכנזכר. מה שחיטה שהיא אב מלאכה דוחה את השבת. חתיכת יבלתו שאינה תולדה. (דאפילו אליבא דר' אליעזר דמחייב אתולדה במקום אב. אבל הא מיהא גם לדידיה התולדה היא קלה טובא מהאב. ומלבד שכן הסברא גוברת לומר כך. אף זו בא האות על זה שהרי אם עשה שני תולדות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת עיין בשבת דף ע"ה ע"ב ובתוספות שם בד"ה הרי אלו לאפוקי מדר"א וכו' וביתר מקומות בש"ס). אינו דין שתדחה את השבת. ולפחות נוכל למילף חתיכת יבלתו שדוחה את השבת במה מצינו משחיטה שדוחה את השבת דהא בודאי לא חמיר התולדה מן האב. וצ"ע לכאורה. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד דקושית רב יוסף היתה לפי מאי דקמשני הגמרא התם על מה דפריך וז"ל ואידך דומיא דהרכבתו והבאתו חוץ לתחום קתני דרבנן וכו' דקא משני דר' אליעזר סבירא ליה דלא כר' נתן אלא כרבנן דפליגי עליה וקאמרי דהרכבתו הוא גם כן דאורייתא וכן סבירא ליה לר' אליעזר התם כר' עקיבא דהבאתו חוץ לתחום הוא גם כן איסור דאורייתא יע"ש בהסוגיא. ממילא שפיר פריך רב יוסף על מאי קאי מה דקאמר ר' אליעזר אלו שהן משום שבות וכו' דהא הנך כולהו איסורי דאוריי' נינהו ולא אחד בהם שהוא רק משום שבות. וק"ל. ברם לכאורה קשה לענ"ד על התרצן התם דמה הכריחה להגמרא דערובין התם לשנויי דר' אליעזר סבירא ליה דהנך תרתי הרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דאוריי' נינהו דסבירא ליה דלא כר' נתן וסבירא ליה כר' עקיבא יע"ש בסוגיא. ואי מכח קושית הגמרא התם וז"ל דומיא דהרכבתו והבאתו חוץ לתחום קתני דרבנן וכו' יע"ש בגמרא. זה אינו קושיא לפי מה שפסק רבינו ז"ל לקמן פרק שבעה ועשרים הלכה א' דתחומין י"ב מיל בודאי הוא דאורייתא אף כי לדידן דאנן לא קיימא לן כר' עקיבא יע"ש. אם כן בלאו הך קושית הגמרא האמורה גם כן הבאתו מחוץ לתחום דקתני מתניתין לא מיירי רק באיסור דרבנן לחוד דהא איכא נמי הבאתו מחוץ לתחום של י"ב מילין שהוא דאורייתא אלא על כרחין צריכין לומר כיון דהוא מיירי באיסור דרבנן גם כן שהוא חוץ לתחום דאלפיים אמה שאינו אסור אלא מדרבנן שוב שייך למיתני ליה בהדי הרכבתו. אף דגבי הרכבתו לא שייכא איסור דאורייתא כלל. אליבא דר' נתן דהוא אמר חי נושא את עצמו. דממה נפשך אם הקרבן הוא חולה הרי הוא פסול להקרבה וכמבואר לקמן בהלכות איסור מזבח פרק שני הלכה וא"ו. ואם הוא כפות יתירנו ולא יעבור רק על איסור דרבנן בהרכבתו ולמה יניחנו כפות ויעבור על איסור דאורייתא. אלא על כרחין צריכין לומר כיון דסוף סוף הבאתו מחוץ לתחום מיירי באיסור דרבנן גם כן שוב שייך למיתני הנך בהדי הדדי שניהם בחדא מחתא דהיינו הרכבתו והבאתו חוץ לתחום דהא מיהא איסור דרבנן איכא בשניהם. ומעתה לפי המבואר בירושלמי דפסחים שהבאתי לעיל דבנולדה לו יבלת אף ביום השבת אפילו הכי אסור לו לחתכה בכלי אף שהוא דבר שאי אפשר לו לעשותו מערב שבת ומטעם מין יבלת שראוי לחתכה מערב שבת וכאמור לעיל ריש אות זה. והנה דבר זה בודאי אינו אלא מדרבנן גזרה יבלת שנולדה בשבת אטו יבלת שנולדה בערב שבת. אם כן קשה לענ"ד דלמא הך משנה דקתני חתיכת יבלתו וכו' היינו בין יבלת שנולדה ביום השבת שאי אפשר לחתכה מערב שבת ואין חתיכתו בשבת אסור אלא רק מדרבנן מכח גזירה וכאמור ובין יבלת שנולדה לו בערב שבת שהיה אפשר לו לחתכה קודם שבת שהוא אסור מדאורייתא לחתכה בשבת. ולזה שפיר הוי חתיכת יבלתו דומיא דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. דהא חתיכת יבלתו מיירי גם כן באופן אף שאינו אסור אלא מדרבנן. ומאי פריך הגמרא דומיא דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. וצ"ע לכאורה. וצריכין לומר לענ"ד בס"ד. דהא בלאו הכי אנו צריכין להבין לפי המבואר בירושלמי האמור לעיל דאפילו יבלת הנולדה בשבת נמי אסור לחתכה לכל הפחות מדרבנן גזירה אטו יבלת שנולדה בערב שבת וכאמור. אם כן תמה אני מה הכריחו להך תרצן התם לשנויי כדשני הא ביד והא בכלי וכו' דהרי היה יכול לשנות דתרווייהו מיירי ביד. רק דהך משנה דפסחים היא מיירי בנולדה היבלת בערב שבת שאז הוא דבר שאפשר לעשותו קודם שבת לחתכו בערב שבת. וממילא לחתכו בכלי בשבת הרי הוא אסור מדאורייתא ככל דבר שאפשר לעשותו מערב שבת. ולפיכך אפילו להסירה רק ביד גם כן אסור אפילו במקדש דאף דהסרת היבלת ביד אינו אלא שבות ואין שבות במקדש אבל זה הוי שבות גדול וחמור הואיל ובנקל אפשר לו לבא לידי איסור דאורייתא ושבות גדול לא התירו אף במקדש. משא"כ הך מתניתין דערובין דהיא מיירי ביבלת שנולדה בשבת דאז ליכא איסור דאורייתא אפילו אם חתכה בכלי בשבת. רק דאפילו הכי אסור לחתכה בכלי בשבת אפילו במקדש משום דהוא שבות גדול וחמור מטעם דגזרינן יבלת שנולדה בשבת אטו יבלת שנולדה בערב שבת. אבל לחתכה ביד שפיר שריא מטעם דאין שבות במקדש. דהא שבות זה אינו אלא רק שבות קטן וקל. שהרי צריכין אנו לגזור תחלה חתיכה ביד של נולדה בשבת אטו חתיכה בכלי של נולדה בשבת וחתיכה בכלי של נולדה בשבת צריכין אנו לגזור אטו חתיכה בכלי של נולדה קודם השבת או דצריכין לגזור חתיכה ביד של נולדה בשבת אטו חתיכה ביד של נולדה קודם השבת וחתיכה ביד של נולדה קודם השבת צריכין אנו לגזור אטו חתיכה בכלי של נולדה קודם השבת. סוף סוף הנה הוא רחוק הרבה מאיסור דאורייתא. שאין לטעות כ"כ הרבה טעותים. דהיינו לטעות טעות. בין נוטל היבלת ביד לבין נוטל היבלת בכלי. והטעות השני לטעות בין נולדה היבלת בשבת לבין נולדה בערב שבת. אף לוא יהי דנאמר דאין זה בגדר גזירה לגזירה דלא גזרינן אלא דאמרינן דזה נקרא בשם כולהו חדא גזירא היא. אבל הא מיהא הסברא גוברת והדעת מכרעת שלפחות זה שמו וזה זכרו רק שבות קטן ושבות קל שהרי לפחות הוא רחוק הרבה מאיסור דאורייתא. ולחלק בין שבות גדול וחמור לבין שבות קטן וקל בלאו הכי אנו מוכרחים בהסוגיא ההיא לחלק בכך. וכמו שכתבו כן התוספות בערובין שם בד"ה הא בלחה וכו' לחלק בכך והבאתי דבריהם לעיל אות הקודם. וליכא להשיב על דבר זה דהא אף בנולדה היבלת בשבת הא מיהא אם אפשר להסירה ביד להיבלת אסור מדאורייתא לחתכה בכלי ומטעם כדריש לקיש דאמר ריש לקיש כל מקום שאתה מוצא עשה ולא תעשה אם אתה יכול לקיים שניהם מוטב ואם לאו יבא עשה וידחה לא תעשה וכו' הרי דאם יכול לקיים העשה בלא העברת הלאו אין העשה דוחה להלא תעשה. ואם כן הכא נמי כיון דאפשר לו לקיים גם שניהם דהיינו לקיים העשה של הבאת הקרבן במועדו על ידי מה שיסיר היבלת רק ביד דליכא בזה איסור דאורייתא וממילא מקיים גם הלא תעשה של שבת לא תעשה כל מלאכה שוב אין העשה של הבאת קרבן דוחה להלא תעשה של לא תעשה כל מלאכה ואסור לו לחתכה בכלי. ושפיר איכא שבות קרובה לאיסור דאורייתא דהיינו שבות גדול אף בהסרת היבלת ביד ואעפ"י שנולדה בשבת. דהא איכא למיגזר באותה היבלת עצמה שנולדה בשבת מיד אטו איסור דאורייתא של חתיכת היבלת ההיא בכלי שהוא אסור מדאורייתא הואיל ואפשר להסירה ביד וכאמור. דדבר זה אינו דהא לפי מה דקיימא לן אנן בכולהו ריהטא דהש"ס דאין עשה דוחה ללא תעשה ועשה. ממילא על כרחין צריכין לומר דהא דעושין ומקריבין קרבנות בשבת אין זה מטעם דהעשה של הקרבנות דוחים להלא תעשה של שבת דהא שבת הוא עשה ולא תעשה לכולי עלמא ואין העשה דקרבנות יכול לדחות העשה והלא תעשה של שבת אלא ודאי צריכין לומר דהקרבנות הותרו לעשותן בשבת לא רק מטעם דחיה שדוחות את השבת. וכיון שכן שהותרו אף שאפשר לקיים שניהם העשה וגם הלא תעשה מכל מקום מדאורייתא מותר לו לעבור על הלא תעשה רק מה שהוא אסור לעבור על הלא תעשה אינו אלא מדרבנן. וכמו שכתבו כן התוספות במנחות דף מ' ע"א בד"ה כיון דאפשר במינן וכו' לענין כלאים בציצית יע"ש בתוספות. ואף כי לפי ההוי אמינא של הסוגיא דיבמות דף ה' ע"ב דרוצה למילף התם מפסח ותמיד יע"ש הסוגיא. הנה אפשר לומר דהואיל דפסח ותמיד הם צורך גבוה וכדאמרינן בסוגיא דיבמות התם הוא הדין נמי דמועיל הך מעלה מה שהם צורך גבוה גם לענין דבר זה שיהיה נדחה הלא תעשה דשבת מקמי עשה דידהו אף שאפשר לקיים שניהם ואינו אסור אלא מדרבנן ודוק וצ"ע לכאורה. אמנם כן קושיא זו ליתא דהתוספות שם בד"ה הא בלחה וכו' לא כתבו הך סברא לחלק בין שבות גדול לבין שבות קטן אלא לפי הך שינויא דהגמרא התם דקמשני הא בלחה הא ביבשה וכו' אבל הך תרצן דקמשני הא ביד הא בכלי וכו' הנ"ל לא סבירא ליה הך סברא לחלק בין השבותים בין שבות גדול וחמור לבין שבות קטן וקל אלא כל אפיין שוויין דאין שבות במקדש כלל קטן וגדול שם הוא מותר. שהרי הוא לא שני שם הא בלחה הא ביבשה. והיינו משום דהך תרצן סובר דיבשה שריא באמת אפילו בכלי נמי כיון שאינו אלא איסור שבות דאין שבות במקדש וכדאמרינן בסוגיא דהתם יע"ש והיינו משום דלא סבירא ליה לחלק בין השבותין אלא משפט השוה לכולן ושקולים הם. ודוק. ועדיין קשה לענ"ד על הך תרצן דקא משני הא בלחה הא ביבשה וכו' דהוא על כרחין סבירא ליה לחלק בין שבות גדול וחמור ובין שבות קטן וקל וכמו שהוכיחו במישור כן התוספות התם בד"ה הא בלחה וכו' שהבאתי לעיל לשונם. ואם כן תקשה לדידיה למה לא משני הוא כקושיתינו הנ"ל והיינו דהיה לו לשנויי הא והא בלחה. אך הא ביבלת שנולדה בשבת והא ביבלת שנולדה קודם השבת. ובעל כרחין צריכין לומר דהך תרצן דקא משני הא בלחה הא ביבשה הוא סבירא ליה דהדין דין אמת דלא כהירושלמי האמור לעיל אלא דהוא סבירא ליה דאם נולדה היבלת בשבת כיון דלא היה אפשר לו לעשותה מאתמול דהיינו שלא היה אפשר לו לחתכה קודם השבת. באמת מותר לו לחתכה בשבת אפילו בכלי (אם אי אפשר לו להסירה ביד וכאמור לעיל) דלא גזרינן נולדה היבלת בשבת אטו נולדה מקודם השבת. דבשלמא יבשה אטו לחה במקצת שפיר איכא למיגזר דאתא לאחלופי דבין לחה במקצת לבין יבש לגמרי הוא קל הטעות מאד אבל למיגזר נולדה היבלת בשבת אטו נולדה קודם השבת. זה ליכא למיגזר דלא אתיא לאחליפי. וממילא נמי דהוא הדין הך תרצן דקא משני הא ביד הא בכלי דהוא גם כן סבירא ליה דבנולדה היבלת בשבת באמת שריא לחתכה אפילו בכלי ולא גזרינן אטו נולדה היבלת קודם השבת. ודלא כהירושלמי דפסחים הנ"ל. דלמה לנו לעשות בתלמודא דידן פלוגתא רחוקה בין ר' אליעזר ובין ר' יוסי ב"ר חנינא. דלחד מנייהו דמשני הא בלחה והא ביבשה סובר דאפילו לחתוך בכלי הוי שבות גדול וחמור ואסור אפילו במקדש ה'. ואם נולדה היבלת בשבת הוי שבות קטן וקל ושבות כזה לא גזרו בבית המקדש ומותר לחתכו אפילו בכלי. ואידך אמורא דקא משני הא ביד הא בכלי וכו' הנה הוא סובר בהיפוך מזה. דיבלת שנולדה בשבת הוא שבות גדול וחמור ואסור אפילו במקדש. ויבלת יבשה היא שבות קטן וקל ולא גזרו עליו במקדש ולפיכך מותר במקדש ה' ואפילו לחתכה בכלי. הלא יותר ראוי לנו דדי דפליגי ר' אלעזר ור' יוסי ב"ר חנינא רק בדבר זה לחוד. דהך אמורא דקא משני הא בלחה הא ביבשה וכו' הנה הוא סבירא ליה דיבלת יבשה לחתכה בכלי הוי שבות גדול וחמור עד שגזרו עליו אפילו במקדש ה'. והך אמורא דקא משני הא ביד הא בכלי וכו' הוא סבירא ליה דאפילו לחתכה בכלי ליבלת יבשה גם כן אינו אלא שבות קטן וקל ועל שבות קטן וקל הא בודאי לא גזרו עליו במקדש. אבל יבלת שנולדה בשבת למיגזר וליאסר אטו יבלת שנולדה קודם השבת לתרווייהו בין לר' אלעזר ובין לר' יוסי ב"ר חנינא הוא רק שבות קטן וקל ולא גזרו עליו במקדש והוא מותר לחתכו אפילו בכלי. ואחרי הבא עלינו בדברינו הנאמרים לעיל בס"ד. והוא דתרווייהו בין ר' אלעזר ובין ר' יוסי ב"ר חנינא סבירא להו דלא כהירושלמי דפסחים הנ"ל אלא דאינהו סבירא להו דיבלת הנולדה בשבת מותר לחתכה במקדש אפילו בכלי (וביותר דלא נזכר כלל בגמרא דילן בעירובין שם ההיפוך מזה שלא הביא הגמרא דילן דעת הירושלמי הנ"ל שהוא חולק בזה משמע מזה דהגמרא דילן לא סבירא לה כלל כהך ירושלמי הנ"ל). ולזה מימר שפיר קאמר הגמרא דומיא דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום דהם אינם אסורים אלא מדרבנן אף נמי חתיכת יבלתו לא מיירי בחתיכה בכלי שהוא איסור דאורייתא. דהא על כרחין מיירי בחתיכת יבלת שנולדה קודם השבת ולא מיירי כלל ביבלת שנולדה ביום השבת דזה אף לר' עקיבא שריא לחתכה במקדש אפילו בכלי וכנ"ל. ודוק. ואמור מעתה לפי דברים הדברים אלה הדברים הניתנים למעלה בס"ד הנה מוכח מזה דכולה סוגיא דערובין הנ"ל בין הך אמורא דקא משני הא ביד הא בכלי ובין הך אמורא דקא משני הא בלחה והא ביבשה וכמו כן כל השקלא וטריא דהתם כולהו בחדא רוקא תפו להו דסבירא להו דנולדה היבלת בשבת מותר לחתכה אפילו בכלי במקדש ואפילו אליבא דר' עקיבא דלא סבירא להו כהך ירושלמי דפסחים הנ"ל דלא מחלק בין נולדה בשבת לבין נולדה קודם השבת וכנ"ל. ולזה שפיר מוכרח הסוגיא דערובין התם לומר וז"ל אמר לך יבשה אפילו בכלי נמי שריא וכו' דהיינו דהוא מותר לגמרי כמו אם נולדה היבלת בשבת שהוא מותר לחתכה אפילו בכלי וכאמור. דהא לפי הך סוגיא האמורה לחתוך בכלי ליבלת יבשה שנולדה קודם השבת ולחתוך בכלי יבלת לחה שנולדה בשבת שקולים הם. דהא לפי הך שינויא דקמשני הא ביד הא בכלי אין חילוק בין שבות חמור לבין שבות קל דבין כך ובין כך אין שבות במקדש אפילו הוא שבות גדול וחמור לא גזרו עליו במקדש וכמו שכתבנו בס"ד לעיל. אבל לא כן הך סוגיא דפסחים הנ"ל דאיהו לא קאמר כלל לכל הך שקלא וטריא דהסוגיא דערובין הנ"ל דהיינו שלא נאמר בפסחים התם הך ואידך דומיא דהרכיבו והבאתו מחוץ לתחום וכו' וגם לא נאמר שם הך מתיב רב יוסף אמר ר' אליעזר קל וחומר וכו' שכל זה השמיט הסוגיא דפסחים הנ"ל. והנה טעמא בעי למה זה באמת השמיטה הסוגיא דפסחים לכל זה. דהא גם להך סוגיא דפסחים תקשה קושית רב יוסף האמורה. ועל כרחין צריכין לומר דהך סוגיא דפסחים סובר גם כן כהירושלמי דפסחים הנ"ל דסובר דאפילו יבלת הנולדה בשבת גם כן אסור לחתכה לפחות מדרבנן וכאמור לעיל. ואם כן ממילא תו לא קשיא ולא מידי קושית הגמרא דערובין הנ"ל דומיא דהרכיבו והבאתו מחוץ לתחום וכו' וכנ"ל דהא שפיר יש לומר כקושיתינו דלעיל דמיירי אף ביבלת שנולדה בשבת ושפיר הויא חתיכת יבלתו דומיא דהרכבתו והבאתו מחוץ לתחום. דהא גם בנולדה בשבת אסור בכלי. דהא אפילו מאן דמשני הא ביד הא בכלי סובר גם כן לחלק בין שבות גדול וחמור ובין שבות קטן וקל. וסובר דיבלת שנולדה בשבת למיגזר אטו נולדה קודם השבת הוא גם כן שבות גדול וחמור. והא דלא משני הגמרא דפסחים. דהך משנה דהתם מיירי בנולדה היבלת בערב שבת דאז אסור ליטלה אפילו ביד. והך משנה דערובין מיירי בנולדה היבלת בשבת. אפשר לומר דהך סוגיא דפסחים הנ"ל סוברת דלחתוך ביד אטו לחתוך בכלי למיגזר. זה הוא גזרה רחוקה ואינה אלא שבות קטן וקל אפילו בנולדה היבלת מקודם לשבת. וכמו שהירושלמי על כרחן סובר הכי שהרי הוא אוסר להדיא אפילו נולדה היבלת בשבת וכדלעיל. ואפילו הכי רמי הירושלמי שם הך רומיא דהמשנה דפסחים עם המשנה דערובין. וכיון דמוכח דהך סוגיא דפסחים סוברת דאפילו מאן דמשני הא ביד הא בכלי סובר גם כן לחלק בין שבות גדול וחמור לבין שבות קטן וקל. היאך נאמר התם דיבלת יבשה אפילו בכלי שריא. דהא לחתוך בכלי יבלת יבשה שנולדה קודם שבת ויבלת לחה שנולדה בשבת שקולים הם. לפיכך לא קאמר הגמרא שם הלשון אלא אמר לך יבשה מיפרך פריכא וכו' והיינו כפירושו של רש"י ז"ל התם דביבשה לא שייך לשון חתיכה. והיאך קתני חותכין יבלת וכו' ונסתלקו כל הקושיות הנ"ל בס"ד. ודוק היטב. ואמרינן מתוך דבר הלכה הנ"ל צדקו גם כן דברי רש"י ז"ל בערובין דף ק"ג ע"ב בד"ה אילימא רבנן וכו' שמחלק רש"י בין נולדה היבלת מקודם לשבת לבין נולדה היבלת בשבת יע"ש ועיין ברש"י שם ובספר חכמת שלמה ובמהרש"א שם מה שכתבו בזה. ולכאורה הדבר הקשה לענ"ד דהיאך כתב רש"י ז"ל בפשיטות כל כך דבר שהוא נגד תלמוד ערוך בירושלמי דמשם בארה דאין לחלק בין נולדה היבלת מקודם לשבת לבין נולדה בשבת אלא כחדא אזלין וכחדא שריין חוקה אחת יהיה להם ולא יעלו בזה ארוכה דברי מהרש"א ז"ל שם ועיין בחידושי הלכה ותוס' שלי. אבל לפי האמור בס"ד ניחא כי רש"י ז"ל התם קאי לפי הסוגיא דערובין שם לפי הסוגיא ההיא שפיר מחלק רש"י ז"ל בין נולדה היבלת מקודם לשבת לבין נולדה בשבת. וכנ"ל ודוק היטב.