ועדין מפרק ערבי פסחים.

כתב הרב מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות כו'. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כו' וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים. אמר המפרש ודוקא קליות מחטים ישנים שהחדש אסור עדין בלילה הראשון של פסח והיה מנהגם להצניען משנה לשנה וקולין אותן על המחבת באור ואוכלין אותן בקנוח סעודה ועדין הוא מנהג בקצת מקומות ספרד וזהו השינוי כי אלו הפירות אין דרכן לבא אלא אחר הסעודה ועכשו כשמחלקין להם קודם הסעודה נותנין לב לשאול:

ועוקרין השלחן מלפניהם. וזה בזמניהם שהיו שולחנותם קטנות אבל עכשו עוקרין הסל וחוטפין מצה זה מיד זה כן פירש הרב ההיא דחוטפין מצה בלילי פסחים ואית דמפרשי אוכלין מהר והיינו דאמרינן בגמרא בשביל תינוקות שלא ישנו. לשון התוספתא חוטפין מצה מתינוקות כדי שישאלו וכדי שלא ישנו ר' יהודה אומר משמו אפילו לא אכל אלא חזרת ולא טבל אלא פרפרת אחת חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן. ולשון התוספתא זה מוכיח פירוש הרב והוא עיקר לפי שיש בו שתי הערות הערת השינה כדי שיגמרו את ההלל ואידך הערה לשאול. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה. אמר המפרש שמעינן מינה שמותר לקרות ההגדה וההלל אפילו ביחיד שלא כדברי האומר דבעינן שלשה משום הודו מיהו למצוה צריך לחזר על שנים או יותר וזה הדור הבורא ופרסום נסו וכדאשכחן בפסח שהיה נאכל בחבורה משום ברוב עם הדרת מלך אבל עיכובא ליכא. והרב בעל התוספות כתב דמשום הכי נהגו לקרותה בשנים משום יום טוב של פסח שחל להיות בשבת ובפרק ה' מהלכות שבת הארכנו בזה. ובמדרש תהלים אמרינן דצריך להיות שלשה וההיא בלכתחלה קא מיירי. ואמרינן במכילתא והגדת לבנך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתה ממצרים וגו':

כתב הרב מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות כו'. וצריך לעשות שינוי בלילה הזה כו' וכיצד משנה מחלק להם קליות ואגוזים. אמר המפרש ודוקא קליות מחטים ישנים שהחדש אסור עדין בלילה הראשון של פסח והיה מנהגם להצניען משנה לשנה וקולין אותן על המחבת באור ואוכלין אותן בקנוח סעודה ועדין הוא מנהג בקצת מקומות ספרד וזהו השינוי כי אלו הפירות אין דרכן לבא אלא אחר הסעודה ועכשו כשמחלקין להם קודם הסעודה נותנין לב לשאול:

ועוקרין השלחן מלפניהם. וזה בזמניהם שהיו שולחנותם קטנות אבל עכשו עוקרין הסל וחוטפין מצה זה מיד זה כן פירש הרב ההיא דחוטפין מצה בלילי פסחים ואית דמפרשי אוכלין מהר והיינו דאמרינן בגמרא בשביל תינוקות שלא ישנו. לשון התוספתא חוטפין מצה מתינוקות כדי שישאלו וכדי שלא ישנו ר' יהודה אומר משמו אפילו לא אכל אלא חזרת ולא טבל אלא פרפרת אחת חוטפין מצה לתינוק כדי שלא יישן. ולשון התוספתא זה מוכיח פירוש הרב והוא עיקר לפי שיש בו שתי הערות הערת השינה כדי שיגמרו את ההלל ואידך הערה לשאול. היה לבדו שואל לעצמו מה נשתנה. אמר המפרש שמעינן מינה שמותר לקרות ההגדה וההלל אפילו ביחיד שלא כדברי האומר דבעינן שלשה משום הודו מיהו למצוה צריך לחזר על שנים או יותר וזה הדור הבורא ופרסום נסו וכדאשכחן בפסח שהיה נאכל בחבורה משום ברוב עם הדרת מלך אבל עיכובא ליכא. והרב בעל התוספות כתב דמשום הכי נהגו לקרותה בשנים משום יום טוב של פסח שחל להיות בשבת ובפרק ה' מהלכות שבת הארכנו בזה. ובמדרש תהלים אמרינן דצריך להיות שלשה וההיא בלכתחלה קא מיירי. ואמרינן במכילתא והגדת לבנך אין לי אלא בזמן שיש לו בן בינו לבין עצמו בינו לבין אחרים מנין תלמוד לומר ויאמר משה אל העם זכור את היום הזה אשר יצאתה ממצרים וגו':

כתב הרב וצריך להתחיל בגנות וכו'. אמר המפרש אע"פ שלא התבאר מן התלמוד מן התורה למדוהו ומה שאמרו בהתחלת הגנות מתחלה עובדי ע"ז יצא להם מן הפסוק שנאמר ויצונו ה' לעשות את כל החקים האלה ליראה יצא מכלל הדבר שמתחלה לא היו יראים כי היו עובדי ע"ז ויציאת מצרים חזקה אמונת השם והשאירה אותה לדורות בראותם שינוי הטבע בנפלאות ההם וזה הורה להם על אמונת החדוש וכן מה שאמרו על התחלת הגנות עבדים היינו כו' יצא להם מן הכתוב בפירוש שהרי כתוב כי ישאלך בנך וגו' ואמרת לבנך עבדים היינו לפרעה במצרים ויתן ה' אותות ומופתים וגומר. ואותנו הוציא משם הנה בביאור אמר ואמרת לבנך עבדים היינו:

כתב הרב כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו וגו'. כלומר צריך לאמרן ולפרש טעמן כי לכל המצות יש טעם וידיעת טעם המצות עיקר גדול אחר עשייתן אמנם ידיעת הטעם בלתי העשייה אינו מועיל רק מזיק וראיה לדבר ענין שלמה להאמין בשם אמונה תמה ושלימה כי בגאולה ההיא נגלה לכל ישראל וגלוי לכל העמים כי לו לבדו הממשלה בשמים ובארץ:

וזהו שהתקינו לומר אחר כן בכל דור ודור חייב אדם להראות כו'. כמו שכתב הרב עד ויצאת לחירות ונפדית ובזכירה הזאת תהיה יראת השם על פניו שמיד בראותו השגחת השם שהיתה בישראל ולא יסור לבו ממנו ית' לעולם. ואם יצר לו זמנו מאד יבטח בשם מקוה ישראל מושיעו בעת צרה וכמו צרת גלות מצרים היתה סבה להטיב להם באחריתם כן כל צרות הגלות הזה הם סבה לישראל להושיעם תשועת עולמים:

כתב הרב לפיכך כשסועד אדם בלילה הזה צריך לאכול ולשתות והוא מיסב דרך חירות וכל אחד ואחד בין אנשים בין נשים כו'. פירוש ובגמרא שאף הן היו באותו הנס כדאמרינן בסוטה בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל ממצרים א"נ שאף הן היו בכלל השעבוד כדאמרינן שהחליף עבודת נשים לאנשים ועבודת אנשים לנשים. ארבע כוסות של יין אין פחות מהן. אמר המפרש אמרינן בירושלמי מנין לד' כוסות ר' יוחנן אמר כנגד והוצאתי והצלתי וגאלתי ולקחתי ר' לוי אמר כנגד ד' מלכיות וחד אמר כנגד ד' כוסות של פרעה רבנן אמרי כנגד ד' כוסות של פורענות שנאמר קח את הכוס היין כי כוס ביד ה' וגו' וכנגדן משקה לישראל לעתיד ארבע כוסות של תנחומין ה' מנת חלקי וכוסי כוסי רויה כוס ישועות אשא שנים אחד לימות המשיח ואחד לעולם הבא. ורב נטרונאי כתב דחייב מלקות מדרבנן מי שלא שתה אותן ואם אינו מוצא ברחוק כמה פרסאות או שהיה בספינה ואין תקנה להביא יין כל עיקר ישרה צמוקים במים ויעשה ד' כוסות. ירושלמי ר' יונה שתי ארבע כסי וחזק רישיה עד עצירתא. ר' יהודה בר' אלעי שתי ארבע כסי וחזק רישיא עד חגא ע"כ והרי חכמים הללו אפילו שמצטערין בשתייתן היו שותין ארבע כוסות בפסח ע"כ. ועוד דקים לן דר' יהודה בר' אלעאי לא הוה שתי חמרא כדגרסינן בנדרים פרק הנודר מן המבושל אמרה ליה ההיא מטרוניתא לר' יהודה מורי כו' אמר לה הימנותא בידא דההיא אתתא אי טעימנא אלא קידושא ואבדלתא וארבע כסי דפסחא וחינגרני צדעאי מן הפסח ועד עצרת אלא חכמת אדם תאיר פניו ע"כ ואע"פ שלא היו שותין יין וכשהיו שותין ממנו היו מצטערין ואעפ"כ היו שותין והולכין וא"ת אמאי לא מברכינן אשר קדשנו לשתות ארבע כוסות י"ל משום דלא מברכינן אלא על דבר שאין בו הפסק אבל בהני ארבע כוסות יש הפסק ביניהם: כתב הרב ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה כו' כלומר שאם לא נתנו לו גבאי צדקה ימכור את מלבושו או ילוה או ישכיר את עצמו בשביל יין לארבע כוסות. ויש לפרש ד לא יפחתו לו שב על הגבאין ור"ל שגבאי צדקה המפרנסין את העניים לא יפחתו לכל עני ועני פחות מד' כוסות בדמים או ביין. מ"מ העניים מצווין לחזר בכל כחם אחר ד' כוסות והפירוש הראשון הוא לפי דרך הגמרא. שיעור כל כוס מהם רביעית ושיעור כוס רביעית הוא אצבעיים על אצבעיים ברום אצבעיים וחצי אצבע וחומש אצבע כדאיתא בגמרא אך משקל רביעית יין או מים הוא שיעור מהם שיהיה משקלו אלף ושש מאות ושמנים שעורים בינוניות והכלי שיכיל מהיין שיעור המשקל הנזכר הוא רביעית:

כתב הרב אפילו עני שבישראל לא יאכל עד שיסב פירוש כדרך מלכים ובני חורין זכר לחירות. אשה אינה צריכה הסיבה לפי שכפופה לבעלה ואימתו עליה ואין דרכה להסב ואם אשה חשובה היא כלומר שאין לה בעל והיא גברת הבית צריכה הסיבה א"נ שהיא חשובה בפני ה' אשה יראת השם בת גדולי הדור כוללת שבחי אשת חיל וזאת האשה אם נמנע מציאותה אע"פ שיש לה בעל צריכה הסיבה א"נ יש לפרש אינה צריכה הסיבה לפי שהיא טרודה בתיקון המאכל והכנתו פטרוה מהסבה כמו שפטרוה ממצות עשה שהזמן גרמא אבל אשה חשובה שיש לה עבדים ושפחות הטורדים בעניני המאכל והיא יושבת בקתדרה צריכה הסיבה. ושמש צריך הסיבה שהקונה עבד עברי או שוכר אותו לשמשו כקונה אדון לעצמו ותו אטו משום דעבד הוא מפקיעינן ליה מן המצות כו' אבל תלמיד כו' פירוש דמוראת הרב גדולה יותר ממצות הסיבה שהרי שקולה למוראת השם מה שאין כן במצות הסיבה אלא אם כן נתן לו רבו רשות פירוש דהא קי"ל הרב שמחל על כבודו כבודו מחול. ואע"ג דבן אצל אביו צריך הסיבה ואשכחן דהוקש כבודו לכבוד המקום ואפ"ה צריך הסיבה דיותר מחוייב בכבוד רבו מכבוד אביו כדאמרינן התם פודה את רבו ואחר כך פודה את אביו ודאי סתמא דאב לא קפיד אבריה אי מיסב באפיה ומחיל על יקיריה ומש"ה אפילו בלא נתינת רשות צריך הסיבה כן נראה ממה שכתב רב אחא שמש אצל רבו וצריך הסיבה וה"ה שוליא דנגרי. והסיבת ימין לא שמה הסיבה וכן המיסב על ערפו או על פניו כו' דהא איכא סכנה שמא יקדים קנה לושט בהסבת ימין משום דושט מצד ימין ואם יהיה מיסב על ימינו יפתח הכובע שעל פי הקנה מאליו שבשהוא פותח נופל כלפי ימין ואם יכנס בו המאכל הוי סכנה שאין אוכלין ומשקין נכנסין אלא דרך ושט וקמ"ל דאפילו אטר לא יהיה מיסב על ימינו ובהסבת ערפו נמי שמתוך שצוארו שוחה לאחוריו כובע הסותם את פי הקנה מתקבל למעלה והקנה פושט למעלה והמאכל נכנס לתוכו ונחנק וכן על פניו והוא פרקדן הנזכר בתלמוד ותו דאין דרך שתיה בכך:

כתב הרב ארבע כוסות הללו צריך למזוג אותן כו' ולפי דעת השותה כלומר שיש מתענג בשתית יין חי ויש במזוג והכל כרצון איש ואיש לא יפחות בארבעתן מרביעית יין חי פירוש שכשימזוג אותו יהיו בה ארבע רביעיות כדאמרינן כל חמרא דלא דרי על חד תלתא מיא לאו חמרא הוא: כתב הרב שתה ארבע כוסות אלו מיין שאינו מזוג כו' ולא יצא ידי חירות. ומדקאמרינן דלא יצא ידי חירות שמעינן מהא דלמצוה בעי מזוג כדאמרינן כוס של ברכה אינו מברך עד שיתן לתוכו מים וכל זה ביינות שלהם שהיו חזקים דדרי על חד תלתא אבל יינות שלנו דלית בהו חורפא כי הכי דאפילו על חד תרי או על חד חד לית בהו טעם יין לא בעי מזיגה ויצא ידי חירות וזהו שכתב הרב למעלה הכל לפי היין וכ"כ רש"י והרב בעל העטור: כתב הרב ארבע כוסות מזוגין בבת אחת כו'. אמר המפרש כגון שעירב ארבעתן תוך כוס אחד א"נ שהיה כל כוס וכוס בפני עצמו אלא ששתאן רצופים ואמרינן דלא יצא ידי ארבע כוסות שמצות חיוב ארבע כוסות לשתותן אחד אחד במקומו הראוי לו כאשר סדרו רבותינו ז"ל. ואם שתה מכל כוס מהן רובו יצא כלומר אפילו אין מחזיק הכוס אלא רביעית יין לא תימא שצריך לשתותו כולו ואם לא שתאו כלו לא יצא אלא אפילו לא שתה אלא רובו יצא דהא קי"ל בכל מילי דרובו של דבר ככולו ודוקא באידך אבל בכוס של קדוש צריך לשתות מלא לוגמיו דהוא שיעור רביעית אבל אם היה הכוס גדול אפילו לא שתה רובו מאחר ששתה ממנו כשיעור יצא:

כתב הרב כל כוס וכוס מארבע כוסות אלו מברך עליו ברכה בפני עצמה כו'. אמר המפרש ובכל חד מברכין בורא פרי הגפן כמ"ש בפרק שמיני וכלל זה יהא בידך דכל מידי דחובה הוא דלא אפשר בלאו הכי הויא הפסקה כגון הגדה וקריאה הלל וברכת גאל ישראל דאתי בין כסא קמא לכסא תנינא וגמירת ההלל דאתי בין כסא תליתאה לכסא רביעאה וטעמא דמלתא משום דמלתא דחובה איכא עליה ביני ביני מיבעי ליה למפסק ולמעקר נפשיה ממשתיא עד דעביד לה לההיא מצוה ולית ליה רשותא למיכל בלאו הכי ומשום הכי מיבעי ליה למסדר ולברוכי ומ"ש הרב אלפאסי אה"נ כיון דלא אפשר למיקרי ולמשתי בהדי הדדי לאו משום הגדה לחודה קאמר שהרי אין ספק שאם רצה לשתות בתוך ההגדה אין כאן איסור אע"פ שמכוער הדבר אלא משום הללא וברכת גאלה שהרי סיים ההגדה קאמר שהם חובה ואינו רשאי להפסיק בנתים ומשום הכי אית למימר בהו כיון דלא אפשר למקרי ולמשתי בחדא זמנא צריך לחזור ולברך שמפני שהן חובה נראין כסילוק סעודה לההיא שעתא אבל מידי דלאו חובה כגון דברים הבאים בתוך הסעודה כגון פירות אע"פ שהן דברים שצריכין לברך לפניהם אינם מפסיקין בתוך הסעודה לענין המוציא אע"ג דלא אפשר למיכל ולברוכי ברכת הנאה בהדי הדדי מפני שהן רשות לא מצוה ולא חובה באותה שעה וגם היא עסק הסעודה ועסק אכילה ואינו סילוק כלל מה שאין כן בברכת המזון שהיא חובה לאותה שעה וגם הוא סילוק הסעודה: ולענין ברכה אחרונה של ארבע כוסות נראין הדברים כמו שכתב רבינו האיי דלא חזי לנא מאן דמברך על הגפן ועל פרי הגפן אלא בתר כולהו כסי משום דחד מושב נינהו. והרב ר' אברהם אב ב"ד דמברכין בתר כסא קמא דס"ל הואיל וצריך תחלה צריך ברכה למפרע כדאמרינן בלא הניחו שם זקן או חולה אבל בכסא תנינא לא בעי למפרע שהרי ברכת המזון פוטרת. ולבתר תרי בתראי בעי ברוכי לכל חד וחד משום טעמא נמי דאמרינן דהואיל ובעי ברוכי בתחלה דהא אם רצה לשתות לא ישתה ועוד דהא לא אפשר למקרי הללא וברכת השיר ולמשתי בהדי הדדי ה"נ בעי ברכה למפרע כדין לא הניחו שם זקן או חולה. ושתי הסברות של הרי"ף כתובות בהלכותיו והסברא הראשונה היא סברת ר' האיי מיהו סבירא לן דכל כה"ג דליכא לברוכי ולאודויי בירוכא דמלתא חיישינן לברכה לבטלה ועבדינן כר' האיי גאון הואיל וחד מושב נינהו ור"מ לא גלה דעת בזה וצ"ע. ובין כוסות הללו אם רצה לשתות ישתה בין שלישי לרביעי לא ישתה. אמר המפרש אמרינן בירושלמי למה בשביל שלא ישתכר. כבר משוכר הוא יין שבתוך המזון אינו משכר יין שלאחר המזון משכר ואי קשיא לך למה הוצרך הירושלמי זה הטעם ת"ל דאין מפטירין אחר הפסח אפיקומן שתי תשובות בדבר חדא דאפיקומן הוא מפיג מאכל מין אחר אבל יין אינו מפיג טעם מאכל. ועוד יש לומר שהוצרך להביא הירושלמי אם שכח לאכול מצה באחרונה ובירך ברכת המזון צריך לחזור ולברך ולאכול מצה ואי משום אין מפטירין אחר הפסח אפיקומן יכול לשתות אחר ברכת המזון קודם שיחזור ויברך אבל משום טעמא דירושלמי אין לשתות אחר שפסק מלאכול והוא יין שלאחר המזון ומשכר ע"כ. ואנו קבלנו טעם בין שלישי לרביעי לא ישתה משום היכרא דארבע כוסות דחובה נינהו. ואי שתי כל מאי דבעי בתר הכי ליכא היכרא בארבע כוסות דמשום חובה קאתו ואנן ודאי בכל הני מילי דפסחא בעינן היכרא משום פרסומי מלתא וטעמא דאין מפטירין לאחר אכילה אתמר ואפילו ע"י שירות ותושבחות מה שאין כן בשתייה דירושת בנים מאבות לשתות מיהו כוס רביעי לחובה וחמישי על ידי הלל ומאי דאמרינן בין שלישי לרביעי לאו דוקא אלא אפילו לאחר כוס רביעי נמי לא ישתה ומתוך שאמר בין הכוסות הללו אם רצה לשתות ישתה הוא שאמר בין שלישי לרביעי לא ישתה וטעמא דלא ישתה הוא ודאי בין שלישי לרביעי אבל אחר הכוסות טעמא אחרינא הוא ומשום היכרא דארבע כוסות של מצוה כדכתבינן. ונמצא שיש למנהג שנהגו שלא לשתות יין שרף ואין לפקפק וכן דעת הרי"ף ורבינו משה כמו שתמצא בפרק שמיני וכן הסכים הראב"ד בספרו הנקרא כתוב שם. וביין מבושל ובקונדיטון הסכמת הגאונים הראשונים שאין מברכין עליהן אלא שהכל ואם כן אין יוצאין בהם בפסח וכן נראה דעת הרב ממה שכתב בפרק ט' מהלכות שבת וכן הסכים הראב"ד בתשובת שאלה והרב בעל התוספות חולק ואין משגיחין לדבריו והראיה שהביא מהירושלמי דפסחים דאמרינן דיוצאין בהן ליתא דטעמא אחרינא אשכחן בירושלמי לסייע סברת הגאונים דאמרינן התם בירושלמי דשבת פרק המוציא יין המוציא יין מבושל כדי לתבל כלומר אינו חייב בהוצאת יין מבושל אלא כדי שיעור לתבל בו את הקדרה ומדאפקיה משיעור הוצאת יין משמע דאינו בכלל יין לא לענין קידוש ולא לענין בורא פרי הגפן ואפשר שנעלם ממנו זה הירושלמי והסכימו קצת הגאונים דאפילו לא נתבשל כי אם מעט כיון שעקר רתיחה ראשונה דינו כמבושל ויש לפקפק. ודעת הרב דלא נקרא מבושל אלא כשנתבשל באש או בשמש עד שנשתנה טעמו מחמת הבישול ודוק בהלכות אסור מזבח ותשכח ובהלכות שבת מתבאר זה יותר:

כתב הרב החרוסת מצוה מד"ס זכר לטיט שהיו עובדים במצרים כו'. אמר המפרש מנהגנו לעשותה כן לוקחים ערמונים קלופין ומבשלין אותן ואח"כ מנקין אותן ודכין אותן במדוכה היטב ואחר כך לוקחין שקדים ומנקין אותן מקליפתן הדקה ודכין אותן ומעט מהאגוזים ולוקחין גרוגרות וצמוקים סורי החרצן ותמרים ודורסין אותן אחד אחד לבד ולוקחין תפוחים חמוצים ומקלפין אותם וכותשין אותן היטב ואחר כך מערבין הכל תוך המדוכה במכתש וממחין אותן בחומץ יין חזק מעט מעט כדי שיתערב יפה ומתבלין אותם בתבלין כגון זנגביל וקנה בשם ותבן מישא הנקראת אשקננט ובמסמרות הכפר ומעט מבשלת נרד הוא הנקרא אשפיק נרדי אחרי שחיקתן. ואם ישאל שואל מפני מה אין מברכין על החרוסת תהיה התשובה לפי שאינו נאכל בפני עצמו והוא טפלה למה שאדם טובל בו, ואל תתמה שהרי בלולב מצינו כי האי גוונא שאינו מברך על כל ארבעת מינין אעפ"י שהם כלם מן התורה כלולב מפני שהם טפלים לו וכלם נקראים על שמו והוא עיקר ועליו מברכין ה"נ לא שנא:

כתב הרב אכילת מרור אינה מצוה מן התורה כו'. אמר המפרש ענין זה מבואר הוא ואיתא במכילתא. ובפרק ערבי פסחים מצה בזמן הזה דאורייתא ומרור דרבנן כלומר שאין חובה לאכלו בפני עצמו ואולם יאכל בהיות הפסח נמצא. ע"כ מפרק ערבי פסחים:

כתב הרב מרורים האמורים בתורה הן החזרת כו' חזרת ידוע עולשין הנדבי ובלשון הנוצרים אינדיביאה קרוב ללשון זה והתמכא היא עשב נקראת אשקריולא והיא חזרת מדברית חרחבינא נקראת בלשון הנוצרים טריפולי ויוצאין בקלח שלהן אפילו יבש לפי שמתוך עביו אינו מתייבש כל כך שיפסיד טעמו אבל העלין כשהן יבשין עפרא בעלמא נינהו. ואם שלקן או כבשן או בשלן אין יוצאין בהן משום דבעינן טעם מרור וליכא ושלקן ר"ל שבשלן יותר מדאי עד שנמוחו וכבשן ר"ל ששרה אותן בחומץ, ובשלן שבשלן כדי צרכן כדרך בישול ע"כ מפרק כל שעה. והרב לא הזכיר ההיא דמרור של מעשר שני שיוצאין בה כר' עקיבא והוא הדין למרור כדאמרינן בגמרא אליבא דר' עקיבא לא תבעי לך דהשתא במצה דאורייתא נפיק במרור דרבנן לא כל שכן. ומפני טעם זה הניח ההוא דאמרינן פרק כל שעה דיוצאין בדמאי ובמעשר ראשון שניטלה תרומתו פירוש דכיון דגלי הרב במצה הוא הדין דיוצאין במרור: