Sefer HaMenucha on Mishneh Torah, Rest on the Tenth of Tishrei Chapter 3
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
כתב הרב אסור לרחוץ ביום הכפורים בין בחמין בין בצונן כו'. אמר המפרש אע"ג דאמרינן בתענית משום תענוג בחמין אסור בצונן מותר התם לא איירי אלא בתענית צבור דלאו דאורייתא אבל ביום הכפורים לא איירי התם כלל, ותו דהא עיקר קרא דנפקא לן רחיצה מיניה בצונן משתעי דכתיב מים קרים על נפש עיפה ואם כן איך נתיר רחיצה בצונן. והמלך והכלה ירחצו את פניהם כו' אמר המפרש אית דפסקי דלא יכלי לרחוץ את פניהם דקים להו כרבנן דאסרי כדאמרינן במתניתין המלך והכלה ירחצו את פניהם והחיה תנעול את הסנדל דברי ר' אליעזר וחכמים אוסרים ואמרינן בירושלמי דפליגי אכולהו והר"מ פסק בכלהו כר' אליעזר משום דחזינן בגמרא דטרח לפרושי טעמא דר"א כדאמרינן כלה מאי טעמא כו' חיה משום צנה כו' משמע דהלכתא כותיה וכן הסכים הרי"ף. כדי שלא תתגנה על בעלה פירוש כי הכלה צריכה נוי להיות חביבה על בעלה. עד כמה נקראת כלה כל שלשים יום כלומר כל ל' יום לאחר נשואיה כדאמרינן פ"ק דכתובות גבי מת אביו של חתן ואמה של כלה כו' ואין מונעין תכשיטין מן הכלה כל שלשים יום. פירוש מחמת האבל אלמא דכל שלשים יום בעיא נוי:
05מי שהיה מלוכלך בטיט ובצואה כו' ואינו חושש. פירוש משום רחיצה. ומ"כ בפר"ש מכתיבה צרפתית מש"ה מותר לרחוץ ידיו הואיל ואין מתכוין להפר עינוי. וה"נ כי נפנה לגדולים או לקטנים מותר לרחוץ ידיו דהוה ליה דומיא דידיו מלוכלכות בטיט ובצואה לפי שלא אסרו חכמים שלא להושיט אצבעו במים אלא דרך תענוג אבל למצות מותר דכ"ש הוא להעביר לכלוך שלא במקום מצוה מותר במקום לכלוך ובמקום מצוה לא כל שכן והלכך שחרית נוטל ידיו כדרכו ואינו חושש ומברך על נטילת ידים דהיאך יקבל עליו מלכות שמים שלימה בלא נטילת ידים וההוא יומא דכפורי יומא דצלותא ורחמי וצריך כל אדם להיות בו נקי כפים ובר לבב יותר מכל ימות השנה ומי שאמר שיבא לבית הכנסת בלא רחיצת ידים זה לא יתכן לומר. ותו אם לדבר הרשות ומשום הפסד ממון כגון שומרי פירות התירו לעבור במים עד צואריהם לנט"י שחרית שהוא מצוה ושאין יכול ליגע באחד מאבריו כדאמרינן יד לפה תקצץ כו' לא כ"ש שמותר לרחוץ ידיו. אבל פניו כ"ע לא פליגי דאסור. ור"מ מחמיר שהרי כתב בפ"ז מהלכות תפלה ביום הכפורים ובט' באב שאין שם רחיצה אינו מברך על נטילת ידים אלא המעביר שינה מעיני פירוש שהוא ברכה המתוקנת לברך כשירחץ פניו ושם הארכנו בענין זה ומנהג לרחוץ ידים ביום הכפורים שחרית וכן שאר היום כשהוצרך לנקביו אבל לא פניו וידיו כשהן נגובות מעט והן טופחות מעבירן על פניו ועל גבי עיניו להעביר לפלוף שבהם והראב"ד מתיר לרחוץ כדרכו כשיש לפלוף בעיניו דהו"ל כמלוכלך וז"ל ומיהו שלא ירחץ מפני הנקיות או מפני השיבתא ואם יש לו כלים טופחים לקנח בהם מקנח בהם פניו ועיניו ואם יש לו לפלוף בעיניו רוחצם כדרכו ואינו חושש ומברך כדרכו. פירוש המעביר חבלי שינה מעיני כו' ואמרינן בירושלמי ביום הכפורים מרחיץ את ידיו ומקנחן במפה ומעביר את המפה מעל פניו. ומדיחה ידה אחת במים כו' ומיירי שלא נטלה ידיה שחרית ואיכא סכנה דשיבתא והוא רוח רעה ששורה על הלחם הנלקח בידים שלא נטלן שחרית אבל אם נטלה ידיה שחרית לא תדיח ידיה כשמאכילה את בנה דהא קי"ל בפרק כל הבשר דאוכל מחמת מאכל אינו צריך נט"י פי' המאכל. ומ"ש הרב ומדיחה ידיה אחת לאו דוקא אך לא רצה לשנות לשון הגמרא וה"ה שתי ידיה אם צריכה לכך כדאמרינן בגמרא גזרו עליו להאכיל בב' ידיו אבל ודאי אם יש שם פרוסה אחת שיכולה לתת לבנה בידה אחת שהרי אינה צריכה חתיכה לא תדיח כי אם ידה אחת. והחולה רוחץ כדרכו פי' דהא אינו מתכוין לתענוג ולא אסרה תורה אלא במתכוין להנאתו דהא לא אפקיה רחמנא אלא בלשון עינוי והא ליתא בגמרא גבי רחיצה מיהו כיון דאשכחן גבי סיכה שאם היה חול' או שיש לו חטטין בראשו שסך כדרכו ואינו חושש וה"ה גבי רחיצה דמ"ש הא מהא:
ומ"ש הרב שאין המנהג לבטל דבר האסור אלא לאסור את המותר ילפינן לה ממאי דאמרינן פרק קמא דראש השנה גבי אילן שחנטו פירותיו קודם ט"ו בשבט כו' ואישתוק ר' יוחנן א"ל ר' אבא הכהן אמאי אישתוק לימא ליה קאמינא לך אנא נהגו ואת אמרת לי איסורא ומתרץ דמש"ה שתיק משום דאמר ליה במקום איסורא כי קא נהגו שבקינן להו ע"כ משמע שאין המנהג מבטל דבר האסור:
טיט שהוא לח ביותר כו' אסור לישב עליו דכיון שהוא לח כל כך שטופח כשישב עליו קריר ליה והוי עונג קרוב לרחיצה. לא ימלא אדם כלי חרס מים כו' שהמים נוזלים מדפנו ולישנא דגמרא משום דשחיל והוא מלשון משיתיהו תרגום שחליתים. ור"ל שמתוך שכל כלי חרס חלקים ורפים שואב ומושך המים שבתוכו ועובר דפני הכלי. וצ"ע מ"ש הרב לא ימצא כלי חרס מים כו' דהא בגמרא אמרינן דבין מלא בין חסר אסור ואפילו דכספא. אפילו כלי מתכות אסור שמא ינתזו כו' ולשון הגמרא משום דמזדריב והכל אחד כי מזדריב ר"ל שהוא מחליק ונשמט מידו ונשפכין המים עליו דעת הרב דלאו דוקא כסא דכספא דהוא הדין בשאר כלי מתכות וכי נקט כסא דכספא משום שריותא דרבה דהוה שרי כסא דכספא חסר ואד"א כסא דכספא דוקא והטעם מפני שהוא חלק אבל שאר כלי מתכות שרי ולא מסתבר. ומותר להצטנן בפירות לאחוז אותם בידיו או להעבירם בפניו להצטנן בהם:
לוקח אדם מטפחת פי' סודר ומנגבה מעט כדי שלא יבא לידי סחיטה ביום הכפורים והיינו דאמרינן בגמרא ועושה אותה כמין כלים נגובים ומניחה תחת הבגדים כדי שתשאר בה לחות ולא תתנגב לגמרי. ולמחר מעבירה על פניו כו' ודוקא שנגובה כל כך שאינה טופח על מנת להטפיח דאל"כ היכי שרי והא אמר לעיל גבי טיט הטופח על מנת להטפיח אסור וכתב הרב בעל העיטור ומה שנהגו היום ששורין מפה במים ונוטלין ידיהם בשחרית לתפלה במפה ביום הכפורים ובט' באב מנהג טעות הוא דנט"י מצוה היא ונוטלין כדרכן והכי מסתבר ואע"פ שהרב חולק בזה כמו שכתוב בהלכות תפלה וכדכתבינן לעיל דהא ודאי הא דמטפחת מפרשי לה רבוותא בנטילת שחרית והכי נראה דהוה מפרש לה ר"מ כמו שאתה רואה מדבריו הביאה סמוך דההיא דמותר להצטנן בפירות:
כתב הרב ההולך להקביל פני רבו. כדאמרינן בפ"ק דראש השנה לקרות בבית המדרש וה"ה אם צריך להקביל פני הרב או החכם לשמוע פרקו או להסביר לו שמועתו וכן אם הולך לאיזו מצוה שיהיה ויש אמת המים או נהר בדרך עובר במים עד צוארו פי' ואע"פ שהמים עמוקים כל כך שירחץ בהם כל גופו מותר כיון דלאו להתענוג קא מכוין. ואינו חושש כלומר אינו חושש משום איסור תענוג רחיצה. ודוקא תלמיד לרב אבל רב לגבי תלמיד אסור לעבור והכי מסקינן בגמרא ואע"ג דתניא בתוספתא דאפילו לפני תלמידו מותר ההיא איכא לתרוצא דבתלמיד הגון מיירי שחייב הרב לילך אצלו וכדאקשינן התם פ"ק דתענית כתוב לקראת צמא התיו מים וכתוב הוי כל צמא לכו למים ומתרצינן כאן בתלמיד הגון כאן בתלמיד שאינו הגון ופרש"י תלמיד הגון תלמיד נאה במעשיו שחפץ השם ותלמוד תורה בידו יצלח. והשתא דאתינן להכי אמרינן דכי שרינן לעבור במים ביום הכפורים בשביל רבו או מי שגדול ממנו בחכמה דוקא רב הגון דורש ומקיים אבל אם הרב הולך בדרך לא טובה אע"פ שהוא חכם גדול לא יעבור במים בשביל הקבלת פניו שהרי אסור ללמוד ממנו כמו שאמרו ז"ל אם דומה הרב למלאך ה' צבאות יבקשו תורה מפיהו ואם לאו אל יבקשו תורה מפיהו והכי מסתבר לן: כתב הרב וכן ההולך לשמור פירותיו כו'. אמר המפרש מסתברא דדוקא שהיה שומר אותם קודם יום הכפורים דאגלי מלתא דלאו משום תענוג רחיצה העביר דהא כ"ע ידעי שרגיל לשמור פירותיו ולעבור במים אבל אם לא שמר אותם קודם יום הכיפורים איך נתיר לו איסור רחיצה משום דבר הרשות ניחוש דלמא נפיק מיניה חורבא דהרואה אומר לרחיצה קא מכוין וכן נראה מלשון הגמרא דאמרינן שומרי פירות עוברין עד צוארן במים כו' כלומר שהם שומרי פירות כל השנה אי ס"ד כפשטא דמלתא הול"ל הרוצה לשמור פירותיו עובר במים. ובלבד שלא יוציאו ידיהם מתחת שולי בגדיהם כו' פירוש כי כשיגביה שולי בגדיו יראה כמתכוין לרחיצה אבל כשעובר ושולי לבושיו משולשלין למטה גלוי לכל שאין כונתו לרחיצה וזהו שכתב הרב שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול פירוש דנראה כמתכוין לרחיצה שהרי דרך לעשות כן בחול ולשון חכמים ובלבד שלא יוציא ידו מתחת חפת חלוקו ופרש"י להגביה שולי חלוקו ועל זרועו דאינו נראה כמלבוש אלא כמשא על כתפו ואמר מר היוצא בטלית מקופלת על כתפו בשבת חייב חטאת ולא נהיר וכי אצטריך לאשמועינן ובלבד שלא יעשה מלאכה מש"ה מסתבר בפירוש כר"מ וכתב הריא"ג אית דמפרשי דלא ליתו לידי השטה דאסורה משום שבות כדתנן אין שטין על פני המים:
כתב הרב אסור לנעול מנעל וסנדל אפילו ברגלו אחת. אמר המפרש דלא גרע נעילת הסנדל מרחיצה וסיכה שאסורין אפילו באבר אחד מן הגוף בסנדל של שעם אחד ממיני הגמי הוא ויש אומרים שהיא עשויה מקליפת עץ דקים כגון חיטני והוצייא ודיקולי הנזכרים בתלמוד ואית דגרסי בדדיבלי ופרש"י עשבים ואית ספרי דכתוב בהו רבה נפיק בכלהו לבר מהוצי. וכורך אדם בגד על רגליו כו' וה"ה שיכול לילך בבתי שוקים אם ירצה דתענוג בלא מנעל שרי. גרסינן בירושלמי יוצאין באנפליא של בגד ואין יוצאין באנפליא של עור אבל בקורדקיסים לא יהלך אדם ביום הכפורים אפילו בתוך ביתו. ופירש הרב בעל הערוך שהם הנקראים פטינש ואית דאמרי דדוקא דבר המחופה עור כגון הפאטינש וכיוצא בהן מדבר שהוא של עור אסור דכמנעל דמו ומנעל של עור הוא דכתוב ואנעלך תחש אבל סנדל של עץ מותר וכן אתה דן באבל ובתשעה באב ואינו מודה בזה דהא אמרינן גבי קב קטע אלא אמר רבא לעולם מנעל הוא פירוש ומשום הכי אסור לצאת בו ביום הכפורים. התינוקות אע"פ שהם מותרין באכילה כו' מונעין אותן ממנעל הסנדל ואמרינן טעמא בגמרא משום דאכילה ושתיה ורחיצה וסיכה הוו רבותא דינוקי כלומר שהתינוקות גדלין בהן כדאמרינן בגמרא רבותיה דינוקא חמימי ומשחא ביעתא בכותחא ומשום הכי לא גזרו בהן רבנן דדלמא אתי למשרי בגדולים. אבל מנעל וסנדל דלאו היינו רבותייהו גזרו בהו רבנן דלמא אתי למשרי בגדולים ומשום הכי מונעין אותם מהם ואמרינן בתוספתא אסורין בנעילת הסנדל מפני מראית העין:
מותר לכל אדם כו' ומחמת עקרב. כלומר אם הוא מקום שיש לחוש לעקרבים מותר כל אדם לנעול. והחיה מותרת כו' פירוש החיה אשה יולדת. משום צנה שרגליה מצטננות בשעת לידה כדכתיב וראיתן על האבנים בשעה שרגליה מצטננות כאבנים כדאיתא פ"ק דסוטה. וסבת הצנה שאוחזות אותן בשעת לידה בטעם כי הן שופעות דם ובחסרון הדם יתקרר הגוף בהכרח. וזהו שהתירו חכמים לעשות מדורה לחיה בשבת והחולה כיוצא בה אע"פ שאין שם סכנה. הא אע"ג דלא אידכר בגמרא בהדיא כיון דאידכר גבי סיכה החולה מותר לסוך הוא הדין רחיצה ונעילת הסנדל וכתב רב אחא דחיה אסורה להתענות עד ל' יום ולא מסתברא כותיה דמתנן החיה תנעול את הסנדל ולא פליג ברישא לומר והחיה תאכל אלמא דלגבי אכילה דינה כעוברות ומניקות שמתענות ומשלימות ובנעילת הסנדל לחוד משתיירא משום צנה:
כתב הרב אסור לסוך מקצת גופו. אמר המפרש מה שכתב הרב בין סיכה שאינה של תענוג אסורה ולא אמרו אלא סיכה אבל רחיצה של תענוג אסורה שאינה של תענוג מותרת. ונ"ל לפרש סיכה שאינה של תענוג כגון שהיו ידיו מזוהמות ומלוכלכות ובקש להעביר זוהמתן ע"י סיכה שאסור ואע"ג דגבי רחיצה כה"ג שרי כדאמרינן אם היו ידיו מלוכלכות בטיט ובצואה רוחץ כדרכו לא דמי דהתם דרך כל אדם בין עני בין עשיר לרחוץ ידיו במים כשהן מלוכלכות והכל יודעין דלא לתענוג קא מכוין אבל הכא אין דרך להעביר לכלוך זוהמת הידים ע"י סיכה זולתי איש עשיר הרך והענוג ולא מינכרא מלתא דלהעביר זוהמא קא עביד אלא משום תענוג ומש"ה אסור אבל בתענית צבור אינה אסורה סיכה אלא של תענוג דכיון דמדרבנן הוא לא החמירו בו. ואם היה חולה אע"פ שאין בו סכנה כו' מ"ש הרב בכלהו דבחולה שאין בו סכנה מיירי ואע"ג דליתיה בגמרא בהדיא הכי מסתבר דאי בחולה שיש בו סכנה צריכה למימר השתא באכילה ושתיה דאית ביה איסור כרת מותר בשאר עינויין דלית בהו אלא מכת מרדות לא כ"ש אלא ודאי בחולה שאין בו סכנה מיירי ולשון הגמרא אם היה חולה או שיש לו חטטין וחטטין הן מיני גרב המתילדים בראש ונקראו כן לפי שגורמין לבעליהן להיות חוטטין בראשיהן סך כדרכו ואינו חושש מפני שאין מתכוין להנאה ולא אסרה תורה אלא במתכוין לתענוג שהרי לא הוציאו תורה אלא בלשון עינוי וכל שלא במקום חולי ומכה תענוג הוא לדעת הרב וכדאיתא בירושלמי ע"כ מפרק בתרא דיומא:
כתב הרב יש מקומות כו' ויש מקומות כו'. והיינו דאמרינן בגמרא בין שאמרו להדליק בין שאמרו שלא להדליק שניהם לא נתכוונו אלא לדבר אחד פירוש להפריש עצמן מאשה. ירושלמי מקום שנהגן להדליק משובח ממקום שנהגו שלא להדליק אמר ר' ירמיהו תדע לך שהרי אותו האיש צנוע הוא ואינו משמש מטתו לאור הנר: כתב הרב ואם חל יוה"כ להיות בשבת כו'. אמר המפרש נראה מדברי הר"מ שכשם שמברך על הדלקת נר בשבת כך מברך ביוה"כ שחל להיות בשבת מאחר שהוא חובה בכל מקום ע"כ מפרק מקום שנהגו. ותימה הוא אם אינו מדליק שום נר לשום שבת אלא פתילה דקה כדרך שהוא עושה בחול כדי שיראה בה בלכתו לשכב היאך יברך עליה להדליק נר של שבת איזו היכרא יש בה שהיא לצורך שבת ושמעתי שיש נשים שביום הכפורים שחל להיות בשבת מדליקות פתילה אחת גסה לכבוד שבת ועליה הן מברכות וזה המנהג נאה ומתקבל לדעת ר"מ. ועוד צ"ע אם שבת נדחה מפני יום הכפורים לגבי אכילה ושתיה אמאי לא ידחה לגבי הדלקת נר במקום שנהגו שלא להדליק כדי שלא יבא לידי תשמיש המטה. יש דברים מענין היום וביארם הרב איש איש במקומו הראוי לו ענין תפלת נעילה ביאר בפ"א מהלכות תפלה וסדור תפלת היום היאך היא ואם חל יוה"כ בשבת היאך יחתום הואיל משה באר בפ"ב מהלכות תפלה וענין ודוי יוה"כ כיצד הוא היאך יתודה ומתי יתודה באר בפ"ב מהלכות תשובה: