הקשר בין הרב לרופא

היות שקיים בסיס הלכתי לתפקידה של הקהילה הרפואית בסיוע לזוגות להרות, יש להגדיר את הגבולות שבמסגרתם היא רשאית לפעול כאשר מדובר בזוגות שומרי מצוות. על רופאים ומטפלים המבקשים לסייע למטופלים דתיים לקבל את העובדה שלא כל הנורמות האתיות החילוניות המקובלות במקצוע תקפות לגבי המטופלים הללו, ושייתכן כי יידרשו להתייעץ עם רב או עם סמכות הלכתית כדי לפתור סוגיות מוסריות והלכתיות העשויות להתעורר במהלך הטיפול. עבור הזוגות הללו, פתרונן של סוגיות מסוג זה חשוב לא פחות מתוצאות הטיפול, ולפיכך על המטפל להיות רגיש לצרכיהם, ליצור קשר עם הרבנים שלהם, ולהפנות אל אותם רבנים סוגיות הלכתיות.

הרב מצדו נדרש להיות מציאותי לגבי תפקידו בתהליך. לעתים קרובות מתיעץ זוג דתי עם רב עוד לפני שפנה לייעוץ רפואי. על הרב להכיר במגבלות תפקידו, לא לנסות להעניק ייעוץ רפואי, ולהבין שעליו מוטל בעיקר להעניק תמיכה. עליו לברר אם דאגות הזוג מוקדמות מדי או שאכן הגיע זמנן, וכמו כן עליו להיות מוכן לייעץ לזוג בסוגיות ההלכתיות הרלוונטיות, וליצור קשר עם הרופא המטפל על פי הצורך.

לסיכום, לשם טיפול ראוי בבעיות פוריות של זוגות דתיים, נדרש שיתוף פעולה של הקהילה הרפואית עם זו הדתית-רבנית. יצירת קשר חיובי תפיק את הטיפול המיטבי מצד כל הגורמים המטפלים בזוג, והתקווה היא שהמטופלים אכן יזכו ליחס רגיש ומכובד לכל צרכיהם ומכל הבחינות. הרב הרשל בילט, 'השותפות שבין הרב לבין הרופא', הורות נכספת, עמ' 72

חיוניות הקשר ושיתוף הפעולה

יש חשיבות גדולה לקשר טוב ומתמיד בין הרב לבין הרופא, כדי לאפשר פסיקה מתאימה ומדויקת והליך רפואי יעיל ומותאם. אסור שהפנייה לרב תיתפס על ידי הרופא כערעור על יושרתו או על יכולותיו, אלא כרצון של בני הזוג להגיע לפתרון מתוך אמונתם ותפיסתם הדתית. אמונה ותפיסה דתית של כל אדם באשר הוא הם ערכים לגיטימיים העשויים להתקבל על דעתו של הרופא, גם אם תפיסתו הדתית האישית שונה משל בני הזוג.

כאשר הקשר בין הרב לרופא הוא קשר טוב שנובע מתוך הערכה הדדית, כל הצדדים הנוגעים בדבר - הרופא, הרב, ובמיוחד המטופלים - יכולים לצאת נשכרים מכך. לשם כך צריכים כל הצדדים להשקיע מאמצים, אך הניסיון מראה שהמאמץ כדאי והתוצאות חיוניות וטובות.

על פי רוב פונים מטופלים לרב לאחר ביקור אצל הרופא במציאות רפואית מסוימת הדורשת הכרעה. המטופלים פונים לרב כדי לקבל חוות דעת הלכתית על מנת ללמוד את הנושא, או כדי לקבל פסיקה הלכתית כיצד לנהוג במקרים כאלה. במקרים רבים הרב פונה לרופא כדי לקבל תיאור מקצועי של המצב, על מנת שיוכל לתת את ההתייחסות ההלכתית המדויקת.

המשימות המיוחדות לרופא והמיוחדות לרב

מן הראוי להזכיר בעיות מיוחדות העלולות להתעורר במהלך הטיפול בזוג דתי. ראשית, יש להתמודד עם תפיסתם של רופאים הרואים בהגבלות ההלכתיות מכשול ליכולתם לסייע למטופלים בהשגת היעד. לרופא שאינו שומר מצוות נדמה מוזר להתמודד עם זוג שמצד אחד נראה שבור לב על אי יכולתו להביא תינוק לעולם, ומצד שני מתנגד לפתרון פשוט וישיר של הבעיה מסיבות הלכתיות טכניות. שנית, ישנו הצורך להתאים את האבחון ואת הטיפול לזוג הדתי באופן הנוגד את הסדר המקובל, שהרי באבחון סטנדרטי נערכת בדיקת זרע בראשית התהליך. ברם, בשל שיקולים הלכתיים נדחית בדיקה זו בדרך כלל. לעתים יש גם צורך לתכנן מחדש הליכים רפואיים כדי שהתהליך לא יתנגש עם הלכות טהרת המשפחה, ולשנות לוחות זמנים כדי שטיפולים ספציפיים לא יתנגשו עם שמירת השבת. לא תמיד עולים השינויים הללו בקנה אחד עם דעתו של הרופא המטפל בדבר המהלך היעיל ביותר, בו בזמן שדווקא במצבים כאלה נודעת חשיבות עליונה ליחסי אמון בין המטפל לבין מטופליו.

חשוב שכל מטפל יבין כי זוג דתי פועל על פי קוים מנחים מובְנים. טיפול פוריות כמעט לעולם אינו עניין של חיים ומוות, ולפיכך חובה למנוע חילול שבת בעטיו עד כמה שניתן, אפילו אם התוצאה תהיה כישלון של מחזור טיפולי שלם. הלכות נידה הן ברורות למדי, ואפילו לשם שינוי קל שלהן נדרשת חוות דעת הלכתית מוסמכת. למי שאינו בקי בהלכה ייראה מוזר לערב גוף שלישי בהחלטה אישית כל כך. מעורבות הרב עלולה להיתפס כחדירה בלתי הולמת לחייו הפרטיים של הזוג, אך בסופו של דבר הזוג סומך על הרב למטרה חשובה אפילו יותר מזו של פתרון בעיית הפוריות. פרופ' חיים ריצ'רד גראזי, 'הזוג, הרופא והרב', הורות נכספת, עמ' 109-108

הרופא מצדו אמור לתאר לרב את המצב הרפואי, לאחר קבלת ויתור סודיות מבני הזוג. יש עדיפות גם לרקע כללי שיינתן לרב כדי שיוכל להבין את המצב לאשורו. בשעת הצורך ייתכן שיידרש הסבר מעמיק של המצב הרפואי, או שיהיה צורך בבירור פרטים רפואיים נוספים שעשויים להשפיע על הפסיקה ההלכתית. אם ירצה, יוכל הרופא לתת מניסיונו שלו אומדן רפואי שאינו מופיע בספרות הרגילה והרשמית, וגם להעלות את התלבטויותיו לפני הרב. הרב מצדו אמור להסביר לרופא את תפיסת העולם ההלכתית, את ההיגיון ההלכתי בבסיס השאלות, את ההתלבטויות שהוא מתמודד עמן ואת השיקולים ההלכתיים לכאן ולכאן.

בסיס חיוני לשיתוף פעולה כזה הוא האמון ההדדי בין הרב והרופא. חשוב שגם בני הזוג הפונים לרופא ולרב יראו ויחושו את שיתוף הפעולה. כך, לדוגמא, אם הרב או הרופא שומעים מבני הזוג על התייחסות שלא נראית להם, חשוב לא לשבור את האמון לפני בני הזוג, אלא כדאי לברר את הנושא באופן ישיר מול הרב או מול הרופא¹. היסוד המשותף ביניהם הוא הרצון להיטיב למטופלים שפונים גם לרופא וגם לרב, בתקווה לקבל פתרון לבעיה או למצוקה. המכנה המשותף של רצון להיטיב יכול לאפשר את האמון החיוני כל כך לעבודת צוות.

footnotes: ¹ משפט נפוץ כמו 'אם תשמרו טהרת המשפחה לא יהיו לכם ילדים' הוא לא נכון, הוא פוגע בזוג, ובסופו של דבר פוגע גם ברופא כאשר הזוג מגלה שהדבר אינו נכון. חלק מהשירות במכון פוע"ה הוא ביאור מושגים רפואיים בשפה הלכתית, ובמקביל גם ביאור מושגים הלכתיים בשפה הרפואית.

כאשר יש התייעצות הדדית, הרב והרופא צריכים לשאול את עצמם האם יש להם רקע משותף לשיחה. דהיינו, האם יש לרב רקע רפואי ראשוני מספיק כדי להבין את דברי הרופא, והאם יש לרופא רקע הלכתי ראשוני מספיק כדי להבין את השיקולים ההלכתיים. לכן, הכנה מראש של שיחה או מפגש בין הרב לרופא, והכרת מושגי היסוד הרפואיים וההלכתיים היא חיונית. אחת המטרות של ספר זה היא לתת את הרקע ההלכתי והרפואי כדי לאפשר דיאלוג כזה.

הרווח משיתוף הפעולה

שיתוף פעולה הדדי יכול לסייע לגישור בין השפה ההלכתית לשפה הרפואית ולהתאמה טובה יותר ביניהן. אמון הדדי בין הרב לרופא יכול להביא לשיתופי פעולה ענייניים ללא חששות. הרב והרופא יוכלו להגיע ביתר קלות לעמק השווה במקומות שנראה שהעקרונות ההלכתיים והרפואיים קשים לגישור. כשיש אמון בין הרב לרופא, מצטמצם החשש לניגודי אינטרסים, ולעומת זאת האינטרס המשותף של טובת המטופל הולך ומתעצם.

המטופל הוא המרוויח העיקרי משיתוף פעולה כזה. ההלכה וגם הרפואה יכולות להיות מדויקות יותר כתוצאה מכך, והמטופל חש שגם הרופא וגם הרב משתדלים לתת לו את המענה הטוב ביותר מבחינה רפואית והלכתית. תחושת המטופל ששתי המערכות החשובות לו - ההלכה והרפואה - מתואמות זו עם זו, עשויה להעניק לו רגיעה ואמון ולהשפיע עליו לטובה במהלכים המורכבים שלעתים עליו לעבור.

מלבד המטופל, גם הרופא וגם הרב יכולים לצאת נשכרים משיתוף פעולה ראוי. הרופא יכול ליהנות משיתוף פעולה עם הרב, ומאמון רב יותר מצד המטופלים; הוא יכול להיעזר ביכולת הרב לשכנע את המטופלים לשמוע בקול הרופא – לטובתם הם. הרופא יכול להתייעץ עם הרב בשאלות אתיות כדי לברר את עמדת היהדות בהן, והוא יוכל לנמק את פעולותיו בעזרת עקרונות יהודיים שישמע מהרב. בעקבות הקשר עם הרב, מבין הרופא שהיהדות מעריכה את פעולותיו, את מקצועו ומקצועיותו ואת השקעתו הרבה. לאחר שמיעת ההיבטים ההלכתיים מהרב, הרופא יוכל לגלות יותר הזדהות והבנה עם החולה המתלבט בשאלה ההלכתית, ואופקיו היהודיים והאתיים יתרחבו. באופן טבעי, ייתכן שהרופא יקבל יותר פניות של מטופלים. אם ירצה יוכל הרופא לסמוך על הרב ולגלות רגישות כלכלית במקרים סוציאליים מיוחדים.

שיתוף הפעולה יוכל לאפשר לרופא לשאול שאלות הלכתיות את הרב, וגם להביא בפני הרב פסיקות הלכתיות ששמע ולקבל עליהן התייחסות, ובמקביל גם לאפשר לרב להביא בפני הרופא אפשרויות רפואיות ששמע עליהן ללא חשש. הרב יוכל לקבל חוות דעת רפואית מקצועית ממקור מוסמך ומהימן, ללמוד מושגים רפואיים, לנסות להבין את ההיגיון הרפואי העומד בבסיס הטיפולים, לברר יחד עם הרופא את השאלות ההלכתיות כדי לאפשר למטופל לקבל את התייחסות ההלכתית-רפואית במיטבה².

footnotes: ² ברפואה, כמו בהלכה, יש השקפות ופעולות המקובלות על כלל הרופאים או הפוסקים, ולעומת זאת, יש דעות של יחידים. כאשר הרב מברר את הצדדים ההלכתיים הוא צריך להיות מודע לעובדה זו, וכך גם כאשר הרופא מברר לעצמו את דעת ההלכה בנושאים רפואיים.

חיוניות ההפרדה - על מה צריך רב לענות ועל מה צריך רופא לענות

תנא דבי רבי ישמעאל: "וְרַפֹּא יְרַפֵּא" (שמות כא, יט) - מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות. ברכות ס, א

והיה ככסיל, אשר נכנס באוצר רופא מפורסם, כי רפואותיו מועילות והרופא איננו בו, ובני אדם היו מכוונים אל האוצר ההוא לבקש התועלת, והכסיל ההוא היה נותן להם מן הכלים ההם והוא לא היה מכיר הרפואות, ולא כמה ראוי להשקות מכל רפואה לכל איש ואיש, והמית ברפואות ההם אשר היו מועילות להם. ספר הכוזרי מאמר א, עט

בד בבד עם שיתוף הפעולה המצוין, צריכה להיות הפרדה ברורה של כל אחד בתפקידו. אין שום אפשרות שרב יתערב בטיפול הרפואי, בייחוד משום שפעמים רבות עלולים להגיע לידי פיקוח נפש. דווקא לרופא ניתנה הרשות לרפאות, ולא לאדם שאינו יודע ואינו בקי, שמא יזיק. יש להדגיש שגם דברים שנראים פשוטים, עלולים להגיע לידי פיקוח נפש. כך, לדוגמא, תרופות: כל תרופה יש לה מינונים והגבלות, והתוויה למי תרופה כזאת מיועדת ולמי התרופה עלולה להזיק. רופא מודע היטב להתוויות אלו, ויודע להישמר מנזק כפי הכלל הרפואי היסודי: ראשית כל, אל תזיק. מי שאינו רופא, אסור לו לתת תרופות, וחמירא סכנתא מאיסורא.

עם התרחבות הידע הרפואי וריבוי תת התמחויות בכל תחום בעולם הרפואה, נוצר צורך בהדרכה כדי לדעת למי לפנות בבעיה ספציפית שאדם נתקל בה. בדור האחרון זכינו שישנם מוסדות, אנשי חסד ורבנים אשר התמחו בהפניית חולים ומטופלים לרופא המתאים לבעייתם. גם מכוונים אלו מקפידים שלא להתערב בפרטי הטיפול, דהיינו האם לקחת תרופה מסוימת או לא, או לשנות מינון וכדומה, אלא הם רק מפנים לרופא המתאים מתוך הכרת המציאות הרפואית. בנוסף לכך, הרפואה המודרנית עברה מגישה פטרנליסטית שבה הרופא היה המחליט הבלעדי על הטיפול שקיבל המטופל, לגישה אוטונומית שבה המטופל שותף בהחלטה כיצד לטפל. ממילא התרחבה הפנייה לחוות דעת שנייה (second opinion) מבלי שהרופא המטפל יחוש חוסר אמון. מכוונים אלו יכולים לסייע בהפניה לגורם מוסמך ומנוסה.

הלכה ברורה היא שגם רופא אסור לו להורות הלכה אם אין בידו "סמיכת חכמים" שהיא בעצם היתר הוראה.

בנוסף לבעיית הסמכות בפסיקה ההלכתית על ידי רופא, יכולה להתקיים לפעמים גם שאלת האמינות של רופא זה או אחר.

קיים הבדל מעשי ברור בין שתי הסיבות להימנעות מפסיקה הלכתית של רופא למטופליו. אם הסיבה היא סיבת הסמכות בלבד, אזי אין מניעה שהרופא המטפל יבצע את הבירור ההלכתי הספציפי עבור מטופל מסוים, ויאמר לו: שאלתי רב פלוני את השאלה ההלכתית הנוגעת להמשך הטיפול בך, ותשובת הרב הייתה שעליך לנהוג כך וכך.

לעומת זאת, אם סיבת ההימנעות מפסיקה היא בעיית האמינות, אזי לא ניתן לסמוך על הרופא גם אם הוא מספר למטופל על פסק ההלכה הספציפי שקבל עבורו מהרב. הרב ד"ר מרדכי הלפרין, 'פסיקת הלכה על ידי רופאים', אסיא עז-עח (תשס"ו-2006), עמ' 153-152 ³

footnotes: ³ בתוך המאמר 'דיאפרגמה – דעת הגרש"ז אויערבאך לפני חזרה ולאחריה', הובא גם ברפואה, מציאות והלכה, סימן כב.

כמו שאסור לרב לתת תרופות ולבצע טיפולים רפואיים, כך אסור לרופא לפסוק הלכות. חשוב לדעת שלמרות שאנו נמצאים בעידן שבו כל מאגרי המידע פתוחים, ונדמה שכל אדם צריך רק לקרוא את המקורות ולפיהם יוכל בפשטות לפסוק הלכה, אין הדבר כך. חלק מרכזי ומשמעותי בפסיקה ההלכתית הוא היכולת לתת את המשקל הנכון והמדויק לכל אחד מהצדדים והשיקולים השונים, ולתת את המינון הנכון לפסיקות הלכתיות שונות על פי השואל והנשאל והנסיבות המיוחדות של השאלה.

יש הרבה פסקים שהם תורה שבעל פה, דברים שלא נכתבים אך יש להם תפקיד ומשמעות גדולה מאוד בפסיקה ההלכתית. פוסק מנוסה יידע גם לשאול שאלות עקרוניות שמבחינה הלכתית יוכלו להשפיע על הפסיקה. יש מושג הלכתי שנקרא "גדול שימושה יותר מלימודה" – לא מספיק לקרוא בספרים אלא יכולת הפסיקה נמדדת לפי הקשר הכמותי והאיכותי עם פוסקים מובהקים ומנוסים. פוסק יידע למי להפנות שאלות שהוא עצמו אינו יודע כיצד לפסוק לגביהן, והוא גם אמור לדעת מי המומחה בכל תחום. על כן גם רופא דתי וירא שמים הבקי במקורות חז"ל, צריך להשאיר את הפסיקה ההלכתית בידי הפוסקים הראויים לכך, ואז גם רופאים שאינם בקיאים במסורת היהודית יבינו את ההכרח לפנות לפוסקים בשאלות הלכתיות.

גם אם הרופא תלמיד חכם, סמוך בהיתר הוראה כדין, דומני שעדיף שימנע עצמו מלפסוק הלכה למטופליו. מנסיוני, המטופלים לא תמיד מבחינים בין המלצה רפואית-מקצועית של הרופא לבין פסיקת הלכה על ידו. עצם העובדה ש"הרופא שלהם" פוסק להם גם הלכה, יוצר מצב בו הם מתרגלים לקבל פסקי הלכה מרופאים, מצב העלול להכשיל אותם לכשישמעו "פסקי הלכה" מרופאים אחרים שאינם מוסמכים. הרב ד"ר מרדכי הלפרין, 'פסיקת הלכה על ידי רופאים', אסיא שם

כבוד הדדי על אף חילוקי דעות אפשריים

לשון תורה לעצמה, לשון חכמים לעצמו. עבודה זרה נח, ב⁴

footnotes: ⁴ הביטוי מופיע גם במסכת חולין קלז, ב.

לכל תחום יש עולם מושגים משלו, המקובל בקרב העוסקים באותו תחום. כך לרופאים יש את עולם המושגים המקצועי המיוחד להם, וגם לרבנים פוסקי ההלכה יש את עולם המושגים ההלכתי המקובל אצלם. כתוצאה מכך, אותו מושג יכול לקבל פרשנות שונה אצל אנשים הבאים כל אחד מתחומו שלו. במגדל בבל, כאשר לא יכלו להבין איש שפת רעהו, נגרם פירוד בין האנשים שלא יכלו לקשור בין השפות השונות. בשיח החיוני בין רבנים ורופאים המטרה היא לאפשר הידברות, למרות תחומי התמחות שונים והשקפות עולם שונות. חלק משמעותי ביצירת אפשרות כזאת יש להבנת המושגים שבהם עוסקים. זו גם אחת ממטרותיו של ספר זה בכלל, ושל אוצר המושגים הכלול בו, בפרט.

עצם ההכרה בכך שיכולים להיות הבדלים במונחים, עשויה להוביל לתחושה שייתכן שחלק מחילוקי הדעות אינם אמיתיים, אלא הם תוצאה של חוסר התאמה במונחים. גם אם מתברר שיש חילוקי דעות עקב השקפות עולם שונות, עדיין אפשר, ראוי, והכרחי לשמור על כבוד הדדי.