Sermons Unto My People, Chanuka, Purim, and Special Shabbatot
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
סח [ג-ח]. אנו מדליקים "הנרות הללו אנו מדליקים על הנסים ועל הנפלאות... ואין לנו רשות להשתמש בהם אלא לראותם בלבד".
"והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה, הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום"
כשאנו אומרים את הפסקא "הנרות הללו אנו מדליקים", אין אנו מרגישים כלל את האירניא המרה הצפונה בהמלים הללו. ידועה מליצת פיטן אחד שאמר מה קטן היה ההר סיני לגבי משה רבנו הענק הגדול, שאין כמוהו לפניו ולאחריו.
ואנו אומרים מה קטנים ופעוטים אנחנו כשאנו עומדים לגבי הנרות הללו הגדולים מאד באיכותם.
הה, מה רחוק ה"אנו מדליקים" מה"נרות הללו".
והשאלה "מה אנו" שהיא שאלה מרה בכל שס"ה ימות השנה, תתעורר עוד ביתר מרירות ובעוקץ עוד יותר חד בימות החנוכה.
הנרות הללו, שמספרים לנו ממתתיהו בן יוחנן כהן גדול חשמונאי ובניו, מחנה ושבעה בניה שמסרו את נפשם על קדוש השם, אנו מדליקים, ובינינו לבין עצמנו הרי ידוע מה "אנו"... ואין אנו מתבישים כלל מפני הנשמות המזהירות כזוהר הרקיע והמאירות כעת אלינו מהנרות הללו.
אנו צריכים להתביש לא רק מהנרות הללו, אך גם מהנצוצות הניתזים מהם, לא רק מהחשמונאים בעצמם, מתתיהו החשמונאי ובניו, אך גם מיוצאי חלציו של ה"עבד האדומי", למשל, אגריפס המלך, שרק מצד אמו היה מגזע החשמונאים, ממרים בת הורקנוס, ומצד אביו היה נכדו של הורדס עבד האדומי.
אם על שלשה דברים העולם עומד, על התורה ועל העבודה ועל גמילות חסדים, נראה נא את מצב שלשת הדברים הנ"ל אז והיום.
על התורה - ואנו שונים בתלמוד "פרשת המלך כיצד... עושים לו בימה של עץ בעזרה והוא יושב עליה... וחזן בית הכנסת נוטל ספר תורה ונותנה לראש הכנסת, וראש הכנסת נותנה לסגן, והסגן נותנה לכהן גדול, וכהן גדול נותנה למלך, והמלך עומד ומקבל וקורא יושב. אגריפס המלך עמד וקבל וקרא עומד ושבחוהו חכמים, וכשהגיע ללא תוכל לתת עליך מלך איש נכרי, זלגו עיניו דמעות ואמרו לו, אל תירא, אגריפס, אחינו אתה" (סוטה מא, א).
על העבודה - נקרא, למשל, את דבר המשנה בבכורים "כיצד מעלים את הבכורים? כל העירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד ולנים ברחובות של עיר, לא היו נכנסים לבתים, ולמשכים היה הממונה אומר, קומו ונעלה ציון אל הר אלקינו... החליל מכה לפניהם עד שהגיעו קרוב לירושלים... וכל בעלי אומנות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלים בשלומם, אחינו אנשי מקום פלוני בואכים לשלום... הגיעו להר הבית אפילו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס" (בכורים פ"ג משניות ב-ד).
או "ערבי פסחים לא יאכל אדם עד שתחשך, ואפילו אגריפס המלך שרגיל לאכול בט' שעות, לא יאכל אותו היום עד שתחשך" (פסחים קז, ב).
על גמילות חסדים, אפשר לראות מהבריתא המסיחה לפי תומה, "מעבירים את המת מלפני הכלה וזה וזה מלפני מלך ישראל, ומעשה באגריפס המלך שעבר מלפני הכלה ושבחוהו חכמים" (כתובות יז, א).
כה נהג מלך ישראל, ואיך אנחנו ההדיוטים נוהגים? כה נהג נכדו של עבד האדומי, ואיך אנחנו, נכדיהם של ה"אבות" וה"אמהות" הקדושים והטהורים נוהגים?
הוא, הניצוץ הקטן של הנרות הללו, עומד וקורא את התורה ועיניו זלגו דמעות כשנוכח כי הוא עובר על אחת ממצוות התורה, ואילו "אנחנו המדליקים" עוברים בשאט נפש על כמה וכמה מדברי התורה, ואין אנו חשים ומרגישים כלל. התורה אמנם נקראת כעת לא רק במוצאי שביעית, אך בכל שבת ושבת ובכל שני וחמישי, אך מי ישים לב לדברי התורה, אנו יושבים בעת מעשה ומשיחים בינינו דברים בטלים ולהג הרבה.
המלך מתנהג בעניוות, הוא מוחל על כבודו ומעביר על מדותיו מפני מצוה של הכנסת כלה, ואנו שרק בני מלכים אנחנו, כל אחד מחזיק את עצמו ל"חד בדרא" ואינו רוצה לותר אף על קוצו של יוד מכבודו המדומה ונתחב דוקא להיות קופץ בראש?
המלך אינו מתביש לקיים בפומבי מצות התורה, ולמרות מה שהיו לו משרתים עושי רצונו לאלפים ולרבבות, הנה מפני חביבות המצוה הוא נוטל בעצמו הסל על כתפו, לקיים מה שנאמר "מצוה בו יותר מבשלוחו", ואילו אנחנו מי מאתנו, למשל, לא יתביש לישא בעצמו את הטלית ותפילין ברחוב, ומשכל שכן לצאת עם התפילין בזרוע ובראש ברחובות קריה, כאשר כן היו נוהגים אבותינו, לקיים מה שנאמר "וראו כל עמי הארץ כי שם ד' נקרא עליך ויראו ממך". הלא בימינו מי שיעשה כן יאמרו עליו, שלית ליה דינא דבר נש, ולאו דוקא בגלות מפני היראה למה יאמרו הגויים, אך גם בארץ ישראל בהמקומות שיש שם רק יהודים מי ירהיב לעשות ככה?
וכבר הביאנו (במאמרנו "דרכה של תורה"), את מה שהמליץ אחד מגדולי הדרשנים על שתי הנוסחאות בסדר התפילה שלנו, אחת: לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר ובגלוי, והשניה: "לעולם יהא אדם ירא שמים בסתר כבגלוי", כי שתי הנוסחאות אמת ואלו ואלו דברי אלקים חיים, כל אחת בזמנה ובשעתה. לפנים היו צריכים לגרוס "בסתר כבגלוי" כי אז היה ההבדל בין הירא שמים והבלתי ירא רק בסתר, שהלא בגלוי היו כולם צדיקים שומרי תורה ומדקדקים במצוה קלה כבחמורה, מהדרים מן המהדרים אף במנהג ישראל תורה, וכל ההבדל בין הצדיקים והרשעים היה רק בסתר. מי שלא היה צדיק בלב שלם, היה מסתתר בחדרי חדרים ועובר איזו עברה, אז בהימים הטובים ההם, לא היו צריכים להתפלל רק שיהא כל אדם ירא שמים בסתר כבגלוי ואז ממילא יהיו "כולם אהובים כולם ברורים, כולם קדושים וכולם עושים באימה וביראה רצון קונם". אבל עכשיו שנשתנו העתים ונתחלפו הזמנים והצדיקים שיש לנו בסתר הם הרבה יותר מאילו שיש לנו בגלוי, כי בגלוי המה מתבישים בפני הבריות. עכשיו אם נתפלל על בסתר כבגלוי עוד נמעיט את המספר, ונביא עלינו לא ברכה אך קללה, עכשיו הננו צריכים להתפלל להיפך בסתר ובגלוי, שלכל הפחות אלה היהודים בסתר יהיו יהודים גם כן בגלוי ולא יתבוששו.
וכל כך למה? מפני שברבות הזמנים אנו מתרחקים יותר ויותר מהאור נוגה העולה מהנרות הללו.
והנרות הללו אנו מדליקים ואין אנו מרגישים כי אנו והנרות הם תרתי דסתרי...
"העסקנים הציבוריים.
תאמרו, את זה לעומת זה עשה אלקים, ואם התורה והעבודה אינן מזהירות אצלנו כל כך, הלא לעומת זה מצב הגמילות חסדים הוא אצלנו במעלה העליונה מאד, ובכל מקום שאנו פונים הננו רואים עסקנים ציבוריים שעומדים בראש של כמה וכמה מוסדות של צדקה, ולא עוד, אלא שיש התחרות גדולה בזה וכל אחד רוצה לזכות דוקא במצוה הגדולה הזו?
אך גם על זה אני אומר "על דא קא בכינא".
כי דא עקא, שיש אצלנו שפע של ברכה בעסקנים ציבוריים הפרים ורבים ששים בכרס אחד, בעוד שהעוסקים בצרכי ציבור באמונה פוחתים והולכים.
כי אמנם, לכאורה, נפלאתי מאד על זה, שכל גבאי הצדקה בזמננו מתכנים בשם עסקנים ציבוריים ולא בשם עוסקים בצרכי ציבור, שם עתיק יומין מאד ושבכל שבת ושבת אנו מברכים אותם בברכת "מי שברך"? עד שבאתי לכלל הכרה כי אמנם על פי רוב שמם נאה להם והם נאה לשמם וכשמם כן תהילתם.
עסקנים ציבוריים ולא עוסקים בצרכי ציבור, כי כל עסקנותם הוא בזה שהשמיטו את ה"בצרכי"...
לפנים היו אצלנו עוסקים "בצרכי ציבור" וכשבא לפניהם, למשל, ענין של "פת לאורחים וצדקה לעניים" לא פסקו שאין כלל צורך בכך וילכו להם האורחים והעניים באשר ילכו ולא יפריעו את מנוחת הציבור, אלא שבקשו בכל היכולת שהיתה בידם, וגם למעלה מן היכולת, איך למלאות את הצרכים הללו.
אבל עכשיו ראשית כל חכמה מוחקים העסקנים החביבים שלנו את ה"בצרכי", מכחישים וכופרים בעיקר הצורך, ובאורחים והעניים המה רואים רק רמאים ונוכלים, שפלים ונבזים, כי על כן רק עסקנים ציבוריים הם ולא עוסקים בצרכי ציבור, לו גם שלא באמונה...
עכשיו אני מבין את מנהגו של סדום במצוה של הכנסת אורחים, שכידוע היתה להם מטה קבועה לכל האורחים ואותו האורח שהיו רגליו יותר ארוכות מכפי מדתה של המטה, אוי ואבוי לו כי היו מקצצים את רגליו כדי להתאימו למדת המטה, אשר לכאורה גם זה בלתי מובן, ממה נפשך, אם הודו הסדומיים במצוה של הכנסת אורחים, היה להם לקיים זאת כהלכתה, ואם לאו כל הטורח הזה למה?
כי באמת אין הדברים כפשוטם ממש.
המטה והאורח זהו בלשון המודרני הצורך והיכולת, והכנסת אורחים של אברהם אבינו הוא להתאים את המטה לפי מדת האורח, להתאים את היכולת לפי מדת הצורך, זאת אומרת, ראשית כל לתהות על קנקנו של הצורך, וכאשר ראו ונוכחו כי באמת צורך יש בכאן, אזי כבר יגעו ומצאו אופן של יכולת איך למלאות את הצורך הזה, כי הלכה פסוקה היתה להם ש"אין ציבור עני" ו"אין ציבור מתים".
והכנסת אורחים של סדום הוא להיפך להתאים את האורח לפי המטה, להתאים את הצורך לפי היכולת, ואם נדמה היה לעסקניהם שאין יכולת ככך - ותמיד נדמה להם זאת - אז כפרו בעיקר הצורך ואמרו, להד"ם, האורח איננו אורח והעני איננו עני...
ולא לחנם אנו רואים שהמועמדים לגבאי צדקה בזמננו המה על פי רוב אבירי הלב, כי אמנם רק את זה אנו מבקשים - עסקנים ציבוריים שיכחישו בעיקר הצורך.
כי אמנם לא נתינת הצדקה הוא העיקר אך הפיוס שיש בזה. וכבר אמרו חז"ל (בבא בתרא ט, ב), "כל הנותן פרוטה לעני מתברך בו' ברכות והמפייסו בדברים מתברך בי"א ברכות - וכו' - שנאמר ותפק לרעב נפשך ונפש נענה תשביע" וכו'.
ולפנים גם כשהנתינה היתה מועטה היה הפיוס מרובה אז ידעו מ"והיו עניים בני ביתך" והעני הרגיש את עצמו לבן בית, והיתה קורבת הנפש בין הנותן ובין המקבל, ועכשיו גם במקום שהנתינה מרובה אין שום פיוס כלל וכלל, והוא מקבל את הצדקה לא בתור אח ולא בתור בן בית, אלא בתור "שנורר" הנופל למשא על הציבור.
ואיפה היא מדת הרחמנות שלנו שהצטיינו בה מעולם? הלא אנו מתפללים על זה מדי שבת בשבתו "מלך מלכי המלכים ברחמיו יתן בלבו... רחמנות", והלא כלל גדול הוא ש"כל המתפלל על חברו הוא נענה תחילה" ומדוע אין אנו נענים במדה זו של רחמנות שאנו מתפללים אותה על אחרים?
אולי ישיבו לנו על זה הנרות הללו...
צדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם.
ואמנם נתרבו אצלנו הצדיקים, ואנו רואים בבחינה זו שפע של ברכה מאד.
כי אם התכונה של צדיקים הוא כדברי חז"ל "שממונם חביב עליהם יותר מגופם" הרי כמה וכמה צדיקים יש בדורנו, שמקיימים את המצוה הזו בכל פרטיה ודקדוקיה.
אבל לו חכמו ישכילו "צדיקנו" אלה כי אז היו רואים, שגם מצוה זו אינם מקיימים כלל.
כי כשם שמצינו בחז"ל את המאמרים "מכאן לצדיקים שממונם חביב עליהם יותר מגופם", אנו מוצאים ששואלים על פרשת קריאת שמע, שכתוב שם "ואהבת את ד' אלקיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאדך", ששואלים, "אם נאמר בכל מאדך, למה נאמר בכל נפשך? אלא לומר לך, אם יש אדם שממונו חביב עליו מגופו, לכך נאמר בכל מאדך" (פסחים כה, א), וכבר העירו רבים, כי מזה אנו רואים אמתת הפתגם דאמרי אינשי "כי אין העולם משוגע", זאת אומרת, שרק יחיד יכול לצאת מדעתו, אבל הכלל כולו הוא בר דעת, שפתגם זה אנו רואים מהתורה גופה, שרק הפרשה של קריאת שמע המדברת בלשון יחיד נאמרו הדברים "ובכל מאדך", אבל בהפרשה המדברת בלשון רבים "לאהבה את ד' אלקיכם בכל לבבכם ובכל נפשכם" הושמטו ה"בכל מאדכם" מפני שאין לך משוגעות גדולה מזו לחבב את הממון יותר מהגוף, ו"העולם" איננו משוגע.
והאם זה סותר למאמרי חז"ל הנ"ל, שזו היא תכונת כל הצדיקים שבדור?
לא ולא, אם נדייק היטב בהלשון חז"ל.
על דבר הצדיקים הם משתמשים בהלשון "שממונם חביב עליהם יותר מגופם", ועל דבר הבכל מאדך שבקריאת שמע הלשון הוא "שממונו חביב עליו יותר מגופו", ולא הבדל בלשון לבד יש בזה, אך הבדל בתוכן.
כי הצדיק אינו מחזיק את הממון שלו לממונו, אך לממונם של הכלל כולו שהוא רק שומר חנם עליהם, אבל אלה, מי שמחזיק את הממון לממונו הוא, וזה חביב עליו יותר מגופו, הוא באמת צריך בדיקה אם לא נטרפה דעתו עליו.
ואמנם שני המקומות שמדברים על דבר הצדיקים המה רק באופנים כאלה.
כי אמרו זאת על יעקב שכתוב עליו "ויותר יעקב לבדו" וכפירוש חז"ל "שנשאר על פכין קטנים", ועל אמו של משה שהתורה מספרת עליה "ותקח לו תבת גומא", וחז"ל שאלו (סוטה יב, א) "מאי שנא גומא" ולא תבה יותר יקרה? שכל זה מפני שצדיקים "ממונם חביב עליהם יותר מגופם", זאת אומרת, שאינם עוברים על בל תשחית, אינם מכלים את ממונם חנם על לא דבר ואינם מוציאים את כספם על עניני "לוקסוס" ומותרות, אך חיים בצמצום גדול ו"בדרכה של תורה" הידועה.
ובכן גם התכונה הזו של הצדיקים אין להם ל"צדיקינו" היום, ומה יש להם?
אמנם הנרות הללו מספרים לנו מצדיקים אחרים, לגמרי אחרים...
הנרות הללו אנו מדליקים... הנרות הללו הבוערים בשלהבת יה ומתיזים נצוצות קדושה למרחוק.
אנו מדליקים, אנו הקפואים מקור, ובאופן היותר טוב, הננו לא חמימי ולא קרירי.
אנו מדליקים, שכל מעשינו הוא בלי שום התלהבות של קדושה, בלי שום איתערותא דלעילא, רק לצאת ידי חובה ותו לא מידי.
שאלתי פעם אחת ליהודי ירא שמים וירא חטא, שמנהגו היה בנתינת שלום לתחוב רק את שתי אצבעותיו, מדוע אתה חס ליתן את כל כף היד כדרך כל בני אדם?
ויענני לאמר: פליאה לי על פליאתך! הלא הדברים פשוטים לגמרי, כי כלום אני נותן לו שלום בשביל החיבה היתירה שיש בי לפלוני זה, אלא מפני שכתוב הדר הוא בתורה "ואהבת לרעך כמוך", זאת אומרת, רק בשביל שאני מצווה בכך, וכל מצוה הלא יוצאים בכזית, וכלום אין בשתי אצבעות כדי כזית? וככה נעשה אצלנו המצוה הלבבית הנפשית של "ואהבת לרעך כמוך" רק למצוה של כזית ולפעמים אנו יוצאים ידי חובת מצוה זו ב"ברור לו מיתה יפה"...
ומשום הכי אנו נותנים למשכן ח"י פעמים ח"י ולעבודה זרה אנו נותנים מות פעמים מות...
כי הנתינה למשכן הוא לא בשביל עצם המטרה הקדושה, רק יען ש"צדקה תציל ממות", ולזה אין אנו מקפידים שתהא בנתינה כדי חיות להמקבל, אלא די ח"י פרוטות של הנותן.
כי בהצדקה תציל ממות אנו מכוונים לא למי שהוא זקוק לצדקה שתצילו ממות רעבון, אלא רק בתור קמיעה וסגולה להנותן שיחיה לאורך ימים בזכות הח"י פרוטות.
ואמנם גם האומר "סלע זו לצדקה בשביל שיחיה בני הרי זה צדיק גמור", אבל סוף סוף איש גמור ואדם המעלה איננו.
עד כמה נשתנו העתים ונתחלפו הזמנים ולא לברכה אך... אפשר לראות מהלכה זו "תניא, אמר ר"ש, בדין הוא שתהא מנחת חוטא טעונה שמן ולבונה, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה, שלא יהא קרבנו מהודר, ובדין הוא שתהא חטאת חלב טעונה נסכים, שלא יהא חוטא נשכר, ומפני מה אינה טעונה שלא יהא קרבנו מהודר" (סוטה טו, א ומנחות ו, א וב).
אז היה הקנס היותר גדול להחוטא - שלא יהא קרבנו מהודר, אף על פי שעל ידי זה קמץ הרבה כסף, אבל היה מחשב הפסד מצוה, ההפסד שלא יהא קרבנו מהודר, כנגד שכרה, הכסף שמרויח ע"י זה, ונחשב לו זאת לקנס גדול, ואילו עכשיו לא רק להחוטאים אך גם להצדיקים, הקנס היותר גדול היה נחשב להם, אם הטילו עליהם, שיהא קרבנם מהודר ויצטרכו לבזבזה על זה כסף.
אמנם למה לנו לבקש דוגמאות ממרחק, בעוד שיש לנו דוגמא חיה ונאמנה מקרוב - מהנרות הללו.
כי מדוע ולמה הנרות שלנו כל כך קטנים ופעוטים הם, ולא עוד אלא שמשנה לשנה מתחכמים אנו להקטינם יותר ויותר, עד כי נעשו למשל ולשנינה לקטנות בכלל, ומרגלא בפומי דאינשי להגיד בלשון סגי נהור, "הם גדולים כל כך כמו הנרות של חנוכה" ומדוע הוא באמת ככה? משום ש"הנרות הללו קודש הם" ובדברים שבקדושה עלינו רק לצאת ידי חובתנו וחסל. ואם בכל הל"ו נרות של חנוכה יש כזית של חלב והמה שוים ביחד פרוטה שלמה, הרי זה די והותר.
אנו יוצאים את חובתנו הלאומית להגבורים הגדולים שלנו שהראו כל כך גדולות ונצורות בעדנו - בנרות חנוכה פעוטים, כשם שמאידך גיסא אנו יוצאים את חובתנו ביחס כלפי שונאינו ומנדינו הגדולים בהכאה קטנה על הרצפה - בחג הפורים.
אמנם הננו עושים בזה הכל על פי דין, אבל גם ירושלים חרבה רק בשביל זה שהעמידו דבריהם על דין תורה, ולא חפצו לדעת מלפנים משורת הדין.
"הנרות הללו קודש הם", אכן הרי דוקא בקדשים הדין הוא שמתעסק פסול, אם כי בחולין כשר, ואנו עושים את ההיפך, במעשי החולין אנו עוסקים בכוונה בדחילו ורחימו, ובמעשי הקדשים הננו רק מתעסקים בלי רגש ובלי חיים.
והנרות הללו, שמזכירים לנו מבעלי רגש נלהבים שלבם בער כיקוד אש לכל הקדוש לנו, אנו מדליקים, אנו שאיננו חלים ואיננו מרגישים, אנו שהלב נתאבן אצלנו כל כך...
מספרים הלצה יפה, שיהודי חרד אחד גרש מביתו בליל חורף קר את העני שדפק על פתחו שיתן לו מקום ללון, כי אם לאו ימות מכפור ומקור, וגרשו באמתלא - ש"גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה"... ובכן באיזה מקום יתן לו ללון, הלא אין לו חדר שיתאים להשכינה, שגם האולם היותר נהדר לא לפי כבודה של השכינה היא.
ובזה ראיתי לפרש את מאמר חז"ל באברהם ושרה שהוא אמר קמח והיא אמרה סלת, ואמרו על זה "מכאן, שהאשה עיניה צרה באורחים יותר מן האיש" (בבא מציעא פז, א), ו"מקשים העולם", הלא איפכא מסתברא, אם היא אמרה סלת הרי עיניה יפות יותר בקבלת אורחים.
אך זו היא הנותנת, כי מי שמתפיס את המרובה במדת הכנסת אורחים, סימן הוא שעיניו צרות ואינו רוצה באמת גם במועט, ומי שמתרגם את המאמר "גדולה הכנסת אורחים יותר מקבלת פני השכינה" כפשוטם ממש, סופו של דבר שיגרש את האורח לגמרי.
ואמנם את ההלכה הזו, אנו רואים לאו דוקא בהכנסת אורחים לבד, אנו רואים זאת גם בעיקרי היהדות גופא.
המתבוללים החופשיים, למשל, מקדישים ומעריצים את ספר התורה במאד מאד, שהרי מקשטים ומפארים אותה בכל מיני קשוטים שבעולם ומגניזים אותה בארון הקודש יפה ונהדר, ובעת הוצאה והכנסה הולכים הגבאים אחריה ועטרותיהם בראשיהם באימה וביראה גדולה. אבל מרוב הקדושה שמקדישים אותה המה מחללים אותה לגמרי, כי בקדשים אסור להשתמש והם אמנם אינם משתמשים בה אף במשהו.
והקדושה שמקדישים את התורה מביאה להם רק לכדי גניזה, לגניזת ספר התורה, אמנם ברוב כבוד והדר, ובלבד שלא תתפרץ החוצה ולא תהא לה אחיזה בחיים.
ויש יראים, למשל, שמקדישים מאד מאד את ארץ ישראל שהיא ארץ הקדושה, ואת שפת עבר שהיא לשון הקודש, וסוברים גם כן שקדשים אסורים בהנאה, וממילא אסור להשתמש בארץ ישראל לאכול מפריה ולשבוע מטובה, ורק למות שם היא מצוה גדולה וגם הדבור בלשון הקודש נחשב להם לעברה, וכנראה גם כן מהנמוק הנ"ל, שכיון שהיא לשון הקודש אין לנו רשות להשתמש בה.
ולכל אלה פונה רב נתן בר מניומי משמיה דר' תנחום בדבריו הידועים "נר חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה - וכו' - ומאי דכתיב והבור ריק" וכו'.
זאת אומרת "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", אל תגביהו את הדברים שבקדושה יותר מדאי עד לאיגרא רמא, שסופם על ידי זה לבוא לידי נפילה של בירא עמיקתא.
כי מדוע באמת השליך ראובן ליוסף במקום של נחשים ועקרבים? הוא מפני ש"וישלך אותו הברה", וכבר ביארו המפרשים, כי בכל מקום שנאמרה בו לשון השלכה הוא למטה מעשרים אמה, כדמוכח מהכתוב בויקרא "והסיר את מראתו בנוצתה והשליך אתה אצל המזבח קדמה" (ועיין במס' תמיד פ"א משנה ב' ובמפרש שם)ְ, וכשם שלא שלטא עינא דאינשי למעלה מעשרים אמה, כך לא שלטא עינא למטה מעשרים, ולא ראה ראובן שיש שם נחשים ועקרבים.
ואמנם כך היא דרכה של תורה וכל הדברים שבקדושה, שמי שמגביה אותם למעלה מעשרים אמה, סופו שישליך אותם למטה מעשרים אמה, וגם במקום שמים אין בו ונחשים ועקרבים יש בו.
אבל, דא עקא, שהגלות עשתה אותנו לעם של קצוניים, אם קצוניות לצד זה או לצד שכנגד, אבל סוף סוף דרך הממוצע לקויה ותמיד האגפים הקצונים שלנו מרובים בכפל כפלים מהמרכז.
הננו נאחזים תמיד בסבך של שני הקצוות, ואם יצאנו מקצה אחד, הנה תיכף נופלים אנו אל הקצה השני. או שאנו מגביהים את עצמנו למעלה מעשרים אמה על ההר הגדול, או שאנו מורידים את עצמנו למטה מעשרים אמה בבור תחתית, ומשביל הזהב ודרך המלך אין אנו רוצים לדעת. והנר חנוכה שלנו, או שהוא למעלה מעשרים אמה, או שמקיימים אנו בו את הכתוב "וישליכו אותו הברה", אכן בשום אופן אין אנו רוצים לקיים את המצוה כהלכתה, שהיא "מצוה להניח על פתח ביתו מבחוץ".
ו"הנרות הללו אנו מדליקים", הלא הנרות הללו מספרים לנו דוקא מדרך הממוצע, מדרך המלך, משביל הזהב. על הנרות הללו נאמר "אל מול פני המנורה יאירו" וכפירש"י "אל מול נר האמצעי שאינה בקנים אלא בגוף של מנורה", ואנו מדליקים, אנו שבורחים תמיד מנר האמצעי.
הנרות הללו באים לזכרם של החשמונאים שכל עיקר החדוש שלהם היתה ההתרחקה מהקצוניות היתירה, וכשם שלחמו עם המתיונים מחד גיסא, כן לא הסכימו עם "מצדיקי הרבים" בזמניהם שאחזו את הקצוניות מאידך גיסא ולא רצו להלחם ולעמוד על נפשם ביום שבת קודש, עד שבאו החשמונאים ודרשו "עד רדתה אפילו בשבת". כי ידעו, שהתורה היא תורת חיים, באופן שהנרות הללו מזכירים לנו התורת חיים. ואנו מדליקים, אנו הקצוניים הנפרזים המבקשים דוקא את צדי הדרכים ובורחים מדרך המלך.
כי תכונת הקצוניות שבנו הביאה אותנו גם לידי כך, שאוהבים אנו את הפלפול יותר מהפשט, את החדוד יותר מהלבון ואת המדרש יותר מהמעשה. הננו רואים תמיד את ההר והעמק, ואין אנו רואים את המישור, מומחים גדולים הננו לקפיצת הדרך, אבל איננו מומחים לדרך הישר.
אוהבים אנו לשאול קשיות ותיובתות ולהיות "סתם מקשן" גם במקום שהדבר פשוט כל כך, למצוא רמזים וסודות גם במקום שהדברים בהירים מצד עצמם, ובשביל זה נסגנו כל כך אחורנית בכל דרכי החיים, כי החיים אינם גורסים את ה"סתם מעקשנים".
ועל התכונה היהודית זו כבר עמדו חז"ל בספרם על חוני המעגל (תענית כג, א), ש"יומא חד הוה אזל באורחא, חזיה לההוא גברא דהוה נטע חרובא, אמר ליה, האי עד כמה שנין טעין? אמר ליה, עד שבעין שנין, אמר ליה פשיטא לך דחיית שבעין שנין? אמר ליה, האי גברא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לי אבהתי שתלי נמי לבראי... אתי ליה שינתא ונים שבעין שנין, כי קם חזיה לההוא גברא דהוה קא מלקט מיניהו, אמר ליה, את הוא דשתלי? א"ל בר בריה אנא, א"ל, שמע מינה דניימי שבעין שנין".
וחוני המעגל לא ללמד על עצמו יצא, אלא ללמד על הכלל כולו יצא, שדברים שאצל כל העולם כולו המה טבעיים עד למאד המה נעשים אצלנו ל"מדרש פליאה" שהננו עומדים ומשתוממים על זה הפלא ופלא.
מעשים בכל יום שאנשים נוטעים חרובים ו"הגויים" מסיחים על זה לפי תומם "האי גברא עלמא בחרובא אשכחתיה, כי היכי דשתלי לנו אבהתא שתלי נמי לבראי", אכן לנו, עם חכם ונבון, הדבר קשה עד מאד ואנו באים על זה בתיובתא רבתי, "פשיטא לך דחיית שבעין שנין?" וכיון שאין "פשיטא" על זה ממילא צריכים לניים בחלמא ולקום משינתא אחרי שבעין שנין ולראות איך נכדיהם של אלה המסיחים לפי תומם נהנים מיגיע כפם של זקניהם, ונכדיהם של הסתם מקשנים צועקים מרוב צער ויגון "או חברותא או מיתותא".
וחוני המעגל זהו המעגל קסמים שהננו נתונים בו זה כאלפים שנה.
כשבאה שעת הכשר לגאולתנו ולפדות נפשנו, אנו מקיפים את שעת הכשר זו בחבילי קושיות ואנו מניחים את כל הקושיות בתיקו - תשבי יתרץ קושיות ואיבעיות, ועד שיבא התשבי אנו מניחים את עצמנו לישן שינה ליטרגית, וכשאנו קמים משנתנו כבר אחרנו את המועד, כבר זכו בזה אחרים "ויותר יעקב לבדו" והוא צועק בקול מר "או חברותא או מיתותא".
"והנרות הללו אנו מדליקים", אנו שעדיין הננו עסוקים בהמשנה "המכבה את הנר בשביל החולה שישן" כי עדיין ישנים אנו שינה ליטרגית, והנרות הללו הרי מפריעים הם את שנתנו...
ואין לנו רשות להשתמש בהם.
"הנרות הללו אנו מדליקים" הלא כל "הנרות הללו" אינם באים אלא בשביל ה"אנו מדליקים", הנרות המה האמצעי והאנו - התכלית, כל החגים שהמה זכרונות של העבר, באים רק להורות לנו דרך לעתיד. אבל דא עקא כי "ישראל לא ידע לשעבר עמי לא התבונן לעתיד", כי כל הזכרונות אינם מביאים אותנו לידי ידיעה והרגשה, וממילא חסרה אצלנו ההתבוננות לעתיד.
ואמנם "הנרות הללו קודש הם", אבל דא עקא כי "ואין לנו רשות להשתמש בהם", אנחנו איננו יודעים איך להשתמש עמהם כראוי.
יש לנו עשירות גדולה של זכרונות העבר, ובכל זאת איננו עשירים במלוא מובן המלה.
כי איזהו עשיר? מי שלא רק שרכושו רב, אך גם יודע ומכיר בעשרו ויודע איך להשתמש בזה.
וכבר פרשו בזה את המאמר באבות (פ"ג מי"ח), "חביב אדם שנברא בצלם, חבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם - וכו' - חביבים ישראל שנקראו בנים למקום, חבה יתירה נודעת להם" וכו', כי אין החשיבות כל כך בהדבר כשהוא לעצמו אך העיקר הוא בהנודעת לו ולהם, כשהדבר בא לכלל ידיעה והרגשה אבל אם ידיעה והרגשה אין כאן מה יש כאן?
"והשתא דאמרינן הדלקה עושה מצוה הדליקה חרש שוטה וקטן לא עשה ולא כלום" וכשאנו עושים את מעשינו בלי הרגשה האם אנו יוצאים חובת הדלקה - הלא כשם ששוטה אינו מרגיש, כך להיפך מי שאינו מרגיש נחשב לשוטה...
"הנרות הללו אנו מדליקים ואין לנו רשות להשתמש בהם" בעוד שהנרות המה המחאה היותר גדולה נגד ה"אנו" ומעשינו וגם המעשים הטובים בכלל.
אכן חנוכה היום ועלינו לגרש את ההרהורים הנוגים והעצבים האלה, והבה נקוה כי נצח ישראל לא ישקר והנרות הללו יהיו שוב עדי ראיה של עתיד מזהיר כימי עולם וכשנים קדמוניות...