וַיָּקֶם מֹשֶׁה אֶת הַמִּשְׁכָּן. עֶשֶׂר הַיְרִיעוֹת מַעֲשֵׂה חוֹשֵׁב שֶׁנִּקְרְאוּ מִשְׁכָּן הוּקְמוּ קֹדֶם הֲקָמַת הַקְּרָשִׁים, אִם בִּידֵי אָדָם מַחֲזִיקִין בּוֹ, וְאִם עַל דֶּרֶךְ נֵס כְּדִבְרֵיהֶם זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה, וְעַל זֶה הַסֵּדֶר נַעֲשָׂה וְהוּבָא אֶל מֹשֶׁה. כִּי אָמְנָם אוֹתָן עֶשֶׂר יְרִיעוֹת הֵן הָיוּ עִקַּר בִּנְיַן הַמִּשְׁכָּן, וּשְׁאָר הַנִּכְנָס בְּאוֹתוֹ הַבִּנְיָן וְהֵם הָאֲדָנִים וְהַקְּרָשִׁים וְהַבְּרִיחִים וְהָעַמּוּדִים וְהָאֹהֶל, הָיוּ לְהַעֲמִיד הַמִּשְׁכָּן וּלְכַסּוֹתוֹ.

וַיְכַל מֹשֶׁה וַיְכַס הֶעָנָן. תֵּכֶף אַחַר שֶׁכִּלָּה מֹשֶׁה אֶת הַמְּלָאכָה הַצְּרִיכָה לְהַשְׁרוֹת הַשְּׁכִינָה, וְהִיא מְלֶאכֶת הַהֲקָמָה וְהָעֲבוֹדָה בּוֹ, כִּסָּה הֶעָנָן וְשָׁרְתָה שְׁכִינָה.

מָלֵא אֶת הַמִּשְׁכָּן. נִגְלָה בְּכָל חֵלֶק מֵהַמִּשְׁכָּן וְלֹא חוּצָה לוֹ כְּלָל.

אֶל אֹהֶל מוֹעֵד. תּוֹךְ הַיְרִיעוֹת, מִחוּץ לַפָּרֹכֶת.

וּבְהֵעָלוֹת הֶעָנָן. וְכָל כָּךְ הָיְתָה שְׁרִיַּת הַשְּׁכִינָה קֶבַע בַּמִּשְׁכָּן, שֶׁלֹּא הָיָה מִסְתַּלֵּק כְּלָל מִשָּׁם עַד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לִנְסוֹעַ. וְזֶה לֹא הָיָה בְּשִׁילֹה וְלֹא בְּבַיִת רִאשׁוֹן וְלֹא בְּבַיִת שֵׁנִי. אֲבָל יוֹתֵר מִזֶּה יִהְיֶה בְּבַיִת שְׁלִישִׁי יִבָּנֶה וְיִכּוֹנֵן בִּמְהֵרָה בְּיָמֵינוּ, כְּאָמְרוֹ "וַאֲנִי אֶהְיֶה לָּהּ נְאֻם ה' חוֹמַת אֵשׁ סָבִיב וּלְכָבוֹד אֶהְיֶה בְתוֹכָהּ" (זכריה ב:ט). חסלת פרשת פקודי.