Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce Chapter 1
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
האשה מתגרשת אלא כו'. נ"ב ואינו יכול לגרשה בלילה ואם גרשה בלילה י"א דהוי גט פסול מור"ם סי' קכ"ג ס"ה בשם ר"י מינץ וז"ל ר"י מינץ בס"ה סי' נ"ז וז"ל אשה שקבלה גט בלילה אינה מגורשת וס' אם הם קדושין אבל קיום שטרות הוי אפילו בלילה בתשובה א"ז וכתב הרא"ם ח"ב סימן ל"ה וז"ל הילכך נראה בעיני דנתינת הגט דוקא ביום ולא בלילה ומגמגם אני על הקדושין משום דכתיב ויצאה והיתה ויש צדדין בדבר ע"כ והנה הנראה בהדיא מדבריהם דבקדושין אם קדשה בלילה יש להסתפק אי הוו קידושין או לא דמקשינן הויה ליציאה ועל פי זה יש לתמוה על הרב פמ"א ז"ל ח"ב סי' ל"ה שהרבה להשיב על הוראת חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה דכשם שאין מקדשין את החדש בלילה כך אין מקדש האשה בלילה והשיב וז"ל תשובה זו אין לה שורש וענף ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בגמרא ולא בפוסקים כו' וכ"ש דאשכחן בגדולי הפוסקי' שנשאלו כו' יע"ש: ויש לתמוה הן על השואל הן על הרב ז"ל איך אשתמיט מינייהו דברי ר"י מינץ והרא"ם ז"ל דמספ"ל מילתא בטעמא דשמא מקשינן הויה ליציאה כדכתיב איברא דדברי ר"י מינץ והרא"ם ז"ל תמוהים מההיא דפ"ק דקדו' די"א דפרכינן התם אלא מעתה כגון הני בנתיה דר' ינאי דקפדי אנפשייהו ולא מקדשה בפחות מתרקבא דדינרי ה"נ דאם פשטה ידה וקבלה חד זוזא ה"נ דלא הוו קידו' א"ל פשטה ידה וקבל' חד זוזא לא קאמינא כי קאמינא דקדשה בלילה כו' גם בדף ח' פריך בגמרא האי דינר של נחושת ה"ד אי דידעה הא סברא וקיבלה ל"צ שיהב' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה ולא מקשינן בהא הויה ליציאה הפך דעת הרא"ם ז"ל וכן הקשה הרב גט פשוט ז"ל סי' קכ"ג ס"ק כ"א יע"ש. אמנם הנלע"ד בדעת הרא"ם ור"י מינץ ז"ל הוא דכל עיקר ספיקן הוא משום דשמא מקשי' הויה ליציאה הרי אמרו בירוש' דע"כ לא מקשי' הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף וכדאיתא בירושלמי ר"פ האומר דקדושין הביאו הר"ן שם בר"פ האומר וכן כתב הר"ן ז"ל בריש פ"ק דקדושין לענין מחובר דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר וכ"כ הרשב"א ז"ל בתשובה סי' אלף רכ"ו ובחידושיו לגיטין דף י"א ובחידושיו לקידושין ד"ב יע"ש ועיין מ"ש הרב מש"ל ז"ל פ"ז מה' אישות הלכה י' יע"ש ומעתה אף אנו נאמר כן לדעת הרא"ם ור"ח דע"כ לא מספ"ל אי מקודשת מטעמא דמקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בקדושי שטר דשייכא טעמא דמקשינן כו' אבל בקדושי כסף כ"ע מודי דלא מקשינן והיינו סוגיין דקדושין דמיירי בקדושי כסף ומהתימא על הרב פמ"א ז"ל איך אישתמיט מיניה סוגיא דקדושין מיהו ק"ק לפי דעת הרא"ם ז"ל מתניתין דקתני נכתב ביום ונחתם בלילה פסול נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א"כ אינו יכול לכתוב דבעינן דבשעת כתיבה יהיה בידו לגרשה וכדגרסינן ביבמות פרק ר"ג דף נ"ב אמר ללבלר כתוב גט לארוסתי לכשאכנסנה אגרשנה ה"ז גט ולאשה דעלמא אינו גט ופסקו רבינו בפרק וכתב דה"ט מפני שנמצא כותב שלא לשמה ושוב ראיתי להרב מש"ל בה' אלו פ"ו דין ג' שכתב גבי ההיא דהאומר לאשה דעלמא דמחוסר מעשה הוא דלא מהני אבל במחוסר זמן דממילא קא אתי כ"ע מודו דמהני יע"ש ובהכי ניחא קושי' ועוד יש ליישב בדוחק ודו"ק ועיין בספר קול בן לוי ז"ל: טעם המלך א) דבר זאת נפתח בגדולים ועיין תשובת מהרמ"ש סי' ל"ה ומהרדב"ז סי' כ"ז הביא ראי' ממ"ש תוס' פ' נגמר הדין דכתבו דאלת"ה איך אדם נותן שלום בלילה ואיך אשה מתגרשת בלילה עייש"ה ופר"ח הביא ראי' מדאמרי' ס"פ מי שאחזו הכל מודים היכא דאמר לכשתצא חמה מנרתקה ופירש"י שם באומר לאשתו בלילה זה גיטך לכשתצא חמה מנרתיקה עיי"ש אלמא מותר למיהב גט בלילה ועיין בהגהת מרדכי ובתשובת בנימין זאב סימן קכ"ב ובד"מ סימן קמ"ב ובתשובת מהר"מ איסרלס סימן ג'. ועי' בס' האורב בהגהת ע"ט מהי"ר שם הארכתי יותר והבאתי דמוכח דע"כ קדושי אשה כשרה בלילה דהא חד מן דרכי הקדושין היא קדושי ביאה והא אסור לקדש בביאה ביום והעליתי נמי בשם פוסק אחד דהשתא דמוכח דקדושי אשה כשרה בלילה א"כ ממילא נמי דגירושין הוי בלילה דמקשינן יציאה להוי' וזה פשוט. ושם הארכתי נמי בענין אי בעינן דוקא גבי גט ב"ד של שלשה והעלתי לדינא דגט מידו לידה לא בעינן ב"ד של שלשה אלא אם סדר אף אחד הגט כשר ואולם אם הגט הוא ע"י שליח שצריך לומר בפני נכתב ובפני נחתם הוי כמו קיום שטרות וצריכין ב"ד של שלשה עייש"ה: מעשה חושב (רעח) חד צורבא מרבנן שהורה שאין יכולין לקדש אשה בלילה כו' ובינותי בספרים ולא מצאתי שום גילוי לא בש"ס ולא בפוסקים כו'. תמהני דאשתמיטתי' ש"ס ערוך בקדושין דף ע"ט ע"א דאמרינן התם בקדשה אביה בדרך והיא עצמה בעיר דרב ס"ל מדהשתא בוגרת מצפרא נמי הויא בוגרת ולכן אפי' אי קידשה אביה בבוקר והיא עצמה בערב נמי אין חוששין לקדושי אביה כיון דביום דמשלם ששה מיירי וביום הוה היא בחזקת שתביא סמני בגרות וע"ש והשתא אי נימא דמקדשין בלילה א"כ ל"ל למימר מצפרא נמי הויא בוגרת נימא דמבלילה הויא בוגרת דהא בכל דינים הללו היום הולך אחר הלילה ומה דאמרינן דמבן י"ג שנה ויום אחד הוא גדול היינו בלילה שלסוף י"ג וה"נ לענין בוגרת וא"כ הא אפי' אי קדשה אביה בלילה והיא עצמה בבוקר נמי אין חוששין לקדושי אביה וזה הוי רבותא טפי אע"כ דמשום דאין מקדשין בלילה להכי נקט מצפרא דהיינו דאביה קדשה בבוקר והיא בערב קודם חשיכה ולפ"ז הרי יש להאי גילוי בגמרא ודוק: (רעט) גם בדף ה' פריך הגמ' כו' ל"צ דיהבי' ניהלה בלילה כו' הרי בהדיא דמקדשין את האשה בלילה כו'. לענ"ד מהאי דדף ח' ע"א אין ראיה כלל משום די"ל דקידשה ביום אלא שנמשך מניית המנה עד הלילה וביותר י"ל שהרי אפי' בגט הוא רק דלכתחלה אין מגרשין בלילה והגט באמת כשר מדאורייתא אלא די"א דפסול מדרבנן ובש"ס קדושין דף ח' ודף י"א הנ"ל הא שקיל וטרי רק אי מקודשת מדאורייתא אי לאו ולא איכפת לי' להש"ס במאי דמדרבנן אין מקדשין בלילה ובפרט די"ל עוד דלילה דנקט שם לאו דוקא אלא דר"ל במקום אפל: (רפ) דעד כאן לא מקשינן הויה ליציאה אלא בקדושי שטר אבל לא בקדושי כסף כו'. לכאורה מה הועיל בזה הא אמרינן בכתובות דף ע"ד ע"א דמקשינן הויות להדדי ואפי' לקולא דהא מדינא במקדש אשה בביאה על תנאי היה לן לומר דאפי' אם לא נתקיים התנאי מקודשת כיון דא"א להתקיים ע"י שליח אלא דכיון דמקשינן הויות להדדי אמרינן דכמו שבקדושי כסף ושטר מהני תנאי מהני נמי בקדושי ביאה ואי לא נתקיים התנאי אינה מקודשת. אלא די"ל אדרבה דאפי' בקדושי שטר מקדשין בלילה דטפי איכא לאקושי הוויות להדדי וילפינן קדושי שטר מקדושי ביאה שהיא בלילה בודאי אלא דמדברי הר"ן בכתובות דף ס"א ע"א בד"ה אשה נשאת בכל יום כו' מבואר להדיא דעכ"פ ביאה ראשונה מותר לבעול ביום שכתב שם דבכל יום לאו דוקא כו' לאפוקי ערב שבת דאפי' אי יבעול ביום לאחר שיתעסקו בצרכי חופה כבר עבר רובו של יום ואין ב"ד יושבין אלא עד חצות היום וע"ש וצ"ע. ודוחק לומר דהר"ן ז"ל אתא למימר דאפי' לת"ח אינה נשאת בערב שבת אע"ג דשרי לי' לבעול ביום ולהאפיל בטליתו אבל לא לאינש אחרינא דזה דוחק (ויהיה איך שיהיה מ"מ נדחים דברי הרב בעל טעם המלך שמחומרא בעלמא דאסור לבעול ביום יצא לידון לקולא והיינו למילף יציאה מהויה שגם הגירושין יהיה מותר בלילה ממה דקדושי ביאה בלילה נינהו והרי בגירושין כיון דשקלה כתובה הא י"ל דכגמר דין דמי והא אין דנין אלא ביום ואיך נילף קולא לגירושין דדמי לדין דמדאורייתא אינו אלא ביום מהך חומרא בעלמא דאין ביאה ביום וצ"ע ודוק): (רפא) נכתב ונחתם בלילה כשר ואם איתא דבלילה אינו יכול לגרש א"כ אינו יכול לכתוב כו' למ"ש הסמ"ע בסי' ה' דבהדלקת נרות גומרין הדין דהוי כיממא וכן פסק הב"י באו"ח הלכות מגילה בשם מ"כ דיוצא י"ח סעודת פורים שאכלה בלילה בנרות דולקות דהוי כיממא א"כ לק"מ די"ל דמתניתין דגיטין נמי מיירי כשנרות דולקות והוי כיממא ודוק:
אלא בכתב שיגיע לה כו'. כתב הטור ז"ל סי' ק"ך משם הרמ"ה וז"ל ואי גזל נייר וכתב ביה גט ויהיב לה כשר אפי' נתנו לה קודם יאוש שהרי אינה חייבת להחזירו שיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה עכ"ד וראיתי להפר"ח ז"ל סי' הנזכר סק"ח שהקשה במ"ש הרמ"ה דיש כאן שינוי השם ושינוי מעשה דלמה לי תרתי בחדא מינייהו סגי וכמבואר בטור ח"מ סי' שנ"ג כו' עד וכ"ת דהכא הוי שינוי החוזר לברייתו שהרי יכול למחוק את הנייר ולישאר נייר חלק כדמעיקרא ומשום הכי מצריך נמי שינוי מעשה הא לאו מילתא היא דא"כ ליכא הכא לא שינוי השם ולא שינוי מעשה מידי דהוי אגזל עפר ועשאו לבנה דלא קנה אע"ג דאיכא שינוי השם ושינוי מעשה משום שאם ידוקנה תחוזר עפר כמו שהיתה וכדאיתא בר"פ הגוזל עצים אלא ודאי דבכה"ג לא מיקרי שינוי החוזר לברייתו דתו לא חזי לכתיבה וכמ"ש הרב חלקת מחוקק יע"ש את"ד והנה לכאורה נראה שמ"ש הרב ז"ל דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה לא מהני כל שהוא חוזר לברייתו הוא הפך מ"ש התוס' בפ' לולב הגזול דף ל' ע"ב דאמרינן התם וליקנייה בשינוי השם שכתבו וזה לשונו תימא הא אמרינן דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא שמיה שינוי ונראה דה"ה שינוי השם כו' עד ועוד י"ל בשינוי השם דליכא שינוי מעשה בהדי' לא קני בחוזר לברייתו כמו מריש דכמו שהוא בנאו בבירה לא חשיב שינוי מעשה אבל הכא דאגדו הרי חשיב שינוי מעשה בהדי שינוי השם ע"כ הרי בהדיא דס"ל דכל דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה אפי' בחוזר לברייתו מהני הפך דברי הרב ז"ל הן אמת דקשה טובא לדברי התוס' מה יענו לההיא דגזל עפר ועשאו לבינה שכתב הפר"ח ז"ל דמבואר התם דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני ואין לומר דעד כאן לא אמרו התוס' דשינוי השם ושינוי מעשה מהני אפילו בחוזר לברייתו אלא כי ההיא דהתם דהוי ס' גזל דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ"ש רש"י שם אבל בגזל ודאי ה"נ דס"ל דאפי' בדאיכא תרתי לא מהני כי ההיא דגזל עפר וכ"כ ה"ה ז"ל פ"ו מהל' גניבה הלכה. וז"ל דאע"ג דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ואינו שינוי הכא שאני שאין זה גזל ודאי אלא גזל ספק ומספק אתה בא לאוסרו וכיון שכן בשינוי כל דהו סגי כך תי' המפרשים עכ"ל דזה אין במשמעות לשונם כלל כמו שיראה המעיין ואגב אורחין ראיתי למוהר"ם ן' חביב ז"ל בקונט' כ"ח דף ד' שהקשה על דברי ה"ה הללו מסוגיא דפרק לולב הגזול דפריך וליקנייה בשינוי מעשה ומשני שנוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וכפי דעת ה"ה מאי קא משני הרי התם מספק אתה בא לאוסרו דשמא אותו קרקע מישראל הוא כמ"ש רש"י ואפי"ה קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי וע"ש מה שתי' והוא דוחק: אמנם לע"ד נראה דע"כ לא כתב ה"ה ז"ל דבספק גזל בשינוי כל דהו מותר אלא דוקא דומיא דהתם דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה שינוי השם דמעיקרא קרו לה מוכין והשתא כר וכסת ושינוי מעשה נמי איכא דעבדינהו כר וכסת דלא גרע מלולב למאן דאמר צריך אגד דהוי שינוי מעשה כמבואר בגמ' ומש"ה מעיקרא דלא אסיק אדעתיה טעמא דשינוי השם אלא טעמא דשינוי מעשה גרידא משני ליה שפיר דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו ובתר הכי דאקשי ליה דליקניי' בשינוי השם לא משני ליה דהוה לי' שינוי החוזר לברייתו משום דכיון דאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה והוי ס' גזל פשיטא לי' לתלמודא דמהני וכמ"ש התוס' אלא דהתוס' ז"ל נראה מפשטיות דבריהם דאפי' בגזל ודאי כל דאיכא תרתי מהני ולדעת ה"ה ז"ל י"ל דס"ל דדוקא בספק גזל מהני היכא דאיכא תרתי כמ"ש: ושוב ראיתי להריב"ש ז"ל סי' רע"ג שהק' קו' הרב ז"ל ותירץ דכיון דסתם גוים גזלנים הם הו"ל כודאי גזל יעוין שם ודוק ומ"מ לדאתאן עלה דברי התוספות ז"ל נראין הפך דברי הפר"ח ז"ל וקשיא להו סוגיא דפ' הגוזל כמ"ש והנראה ברור לע"ד דע"כ לא קאמרי התוס' דהיכא דאיכא תרתי חשיבי ומהני אלא דוקא בדאיכא בהדייהו יאוש דבהכי מיירי התם וס"ל דדוקא בדאיכא תרתי מהני בחוזר לברייתו אבל שינוי השם גריד' אפי' בהדי יאוש כל שהוא שינוי החוזר לברייתו לא מהני אבל בדליכא יאוש ה"נ ודאי דס"ל להתוס' דאפי' בדאיכא תרתי שינוי השם ושינוי מעשה כל שהוא חוזר לברייתו לא מהני והיינו ההיא דגזל עפר דהתם בדליכא יאוש מיירי ומעתה צדקו דברי הפר"ח ז"ל דהרמ"ה ז"ל אפי' בדליכא יאוש קאמר דהגט כשר ואהא ק"ל להפר"ח ז"ל שפיר דכל שנוי החוזר לברייתו אפי' בדאיכא תרתי לא מהני כל דליכא יאוש בהדיה: ובהכי ניחא לי מ"ש התוס' שם בדף ל"א ע"א ד"ה אבל גזל עצים כו' שכתבו משם רש"י ז"ל דהא דאמרי' בפ' הישן דמודו רבנן בגזולה לאו בגוזל עצים וסיכך בהם מיירי דקנינהו בשינוי השם ושינוי מעשה ועוד משום תקנת השבים אלא בגוזל סוכה העשויה בראש הספינה ותמהו עליו דעל חנם דחק רש"י ז"ל לפרש כן דמדכתיב לך ממעטינן גזולה וגזל עצים וסיכך בהם שינוי החוזר לברייתו הוא ומדאורייתא לא קני ומשום תקנת מריש היינו מדרבנן וקרא מתוקם מדאורייתא עכ"ל והק' מהר"ם ן' חביב ז"ל בקונ' הנז' דהרי כתבו לעיל דבדאיכא שינוי השם ושינוי החוזר מעשה תרוייהו קנה מדאורייתא אפי' בשינוי החוזר לברייתו ואם כן מה הקשו לרש"י ז"ל דעל חנם דחק כו' דמדאורייתא לא קנה בחוזר לברייתו הא הכא שינוי השם ושינוי מעשה כמ"ש רש"י ז"ל ומדאורייתא קנה לפי שיטתם דלעיל ברם כפי האמור אין כאן קו' כלל דע"כ לא כתבו התוס' דבדאיכא שינוי השם ושינוי מעשה מהני אלא דוקא היכא דאיכא יאוש בהדי' אבל היכי דליכא יאוש ס"ל להתוס' ז"ל ודאי דאפי' בדאיכא תרתי לא קנה וכמבואר מההיא דגזל עפר ומש"ה ק"ל להתוס' שפיר דעל חנם דחק דמדאורייתא לא קני דהיו שינוי החוזר לברייתו וס"ל להתוס' ז"ל דהתם ודאי בדליכא יאוש מיירי דהא ק"ל דסתם גזילה לאו יאוש בעלים היא ועוד דאפי"ה ק"ל שפיר דעל חנם דחק דלוקמא לקר' בדלא אייאש מארי' עליה ודוק: ודע שכפי מ"ש בדברי התו' צ"ל דמ"ש התוס' בתי' הב' ועי"ל דבשינוי השם דליכא שינוי מעשה ודאי לא קנה כמו מריש כו' לאו למימרא דה"ט דמריש משום דליכא שינוי מעשה בהדיה דהתם אפי' אי הוה ביה שינוי השם ושינוי מעשה לא קנה כיון דמיירי בדליכא יאוש דאל"ה תיקשי למ"ד דיאוש כדי קני ממתני' דמריש הגזול וכמ"ש התוס' במרובה דף ס"ז ד"ה הא כו' יע"ש אלא דלדוגמא בעלמא נקטו ומהתימה על מוהר"ן חביב שהבין בדברי התוס' דאפילו בדליכא יאוש קא אמרי כמו שיראה הרואה והא ודאי ליתא כמ"ש וכפי האמור ניחא לי מ"ש התוס' במרובה דף הנזכר ד"ה מעיקרא טיבלא וז"ל ואע"ג דשינוי החוזר לברייתו לא הוי שינוי ע"י שאלה כו' מ"מ לא חשיב להו שינוי החוזר לברייתו כיון דלא שכיח עכ"ד וראיתי להרב ח"ה שהקשה על דבריהם וז"ל יש לדקדק מהיכא פסיקא להו דשינוי החוזר לברייתו עם יאוש לא מהני דר"ז לא קאמר דשינוי החוזר לברייתו לא קני אלא במריש דאיירי בלא יאוש כמ"ש התוס' לעיל עכ"ד יע"ש: אמנם כפי האמור נראה דפשיטא להו הכי מסוגיא דפרק לולב הגזול דקאמר בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו לא מהני אע"ג דהתם איירי בדאיכא יאוש וס"ל להתוס' דמרובה כתי' דהכא שכתבנו דשינוי השם ושינוי מעשה תרוייהו מהני אבל שינוי השם גרידא לא מהני אפי' ביאוש דלא גרע משינוי מעשה דלא קני ודוק: וראיתי להטור ח"מ סי' שנ"ג שכתב וז"ל ואם יש עם היאוש שנוי השם אפי' הוא גרוע שחוזר לברייתו קונה מן התורה עכ"ד (ועיין במרן הב"י שם שכתב שהוא מדברי התוס' במרובה ד"ה מי איכא כו' ודבריו תמוהים דהרי התוספות במרובה ד"ה מעיקרא ס"ל דשינוי השם החוזר לברייתו אפילו ביאוש לא קני וכדכתיבנא אלא ודאי דשאני שינוי מעשה ועיין במוהר"ם ן' חביב ז"ל) וכן הוא דעת התוס' בפ' לולב הגזול בדבור הנזכר שם בסמוך יע"ש וראיתי להרב פרישה שם בס"ד שכתב על דברי הטור הללו וז"ל כ"כ הרא"ש וה"ה לשנוי מעשה עם היאוש ע"כ וליתא לע"ד ואשתמיט מיני' סוגיא דפרק לולב הגזול דאמרי' בהדיא דשינוי מעשה החוזר לברייתו אפי' ביאוש לא קנה וכמ"ש התוס' שם בהדיא אלא דוקא ביאוש ושינוי השם קנה אבל לא בשינוי מעשה ודוק: ודע שכתב הרב גט פשוט סי' הנזכר סק"ו דע"כ לא כתב הרמ"ה דקנינהו בשינוי השם אלא דוקא בנייר שאינו יכול למוחקו אבל אם הוא יכול למוחקו ולהחזיר לברייתו לא קנאו בשינוי ואם נתנה לה אינו גט עכ"ד ועיין בספר פר"ח דמספ"ל מילתא יע"ש וכתב עוד הרב הנז' דה"מ היכא דליכא יאוש אבל אי איכא יאוש מצינן למסמך שפיר לדעת י"א שהביא מרן בשלחנו דאי איכא יאוש ושינוי השם החוזר לברייתו דקנה עכ"ד ולע"ד נראה דיש לחוש לסברת התוס' שבפרק מרובה שכתבנו לעיל דס"ל דאפי' דאיכא יאוש ושינוי השם לא קנה בחוזר לברייתו וכן הוא דעת הריטב"א בחי' פרק לולב הגזול שהק' שם קו' התוס' דאמאי לא משני דהו"ל שינוי החוזר לברייתו ותי' דעדיפא מינה קאמר ע"ש וכן הוא דעת הרמב"ן במלחמותיו בפרק הגוזל בתרא יע"ש גם דעת רש"י במרובה דף ס"ז ד"ה ר"ז נראה דס"ל דאפילו ביאוש ושינוי השם החוזר לא מהני מדכתב וז"ל אבל אברזון תו לא מיקרי משכא ואם איתא ת"ל משום דאיכא יאוש וכמ"ש התוס' ד"ה וליקנייה גם מרן הב"י בא"ח סימן י"א גבי ההיא דעשאה מצמר הגזול פסולה כתב דדעת רבינו דאפילו ביאוש פסול משום דה"ל חוזר לברייתו ומ"ש שם בתי' הא' דרבינו מיירי בדליכא יאוש נראה ודאי דאף כפי תי' זה אזיל ומודה מרן דהוי שינוי החוזר לברייתו אלא דאפ"ה קאמר דרבינו מיירי בדליכא יאוש משום דהא לדעת הרא"ש והטור אפי' בשינוי החוזר לברייתו קני ביאוש ואפשר דגם דעת רבינו כן היא וכתב עוד דא"נ אפילו ביאוש קאמר ופליג אהרא"ש והטור אבל אי בתי' הא' הוה ס"ל דהוה שינוי שאינו חוזר א"כ אפי' בדליכא יאוש קנה כמ"ש רבי' בפ"ב מהלכות גזילה דין א' יע"ש ודו"ק: וממ"ש רבינו בפ"ה מהל' גזילה דין א' דגזל דקלים ועשה מהם גשרים אסור ליהנות מהם מוכח בהדיא דס"ל כתיר' ב' שכתב מרן שהרי התם איכא יאוש ושינוי השם דמעיקרא שם אילן והשתא גשר ועיין בפרישה סי' שס"ט סק"ה וכ"כ ה"ה שם דבלא מסרו לרבים דאיירי שם רבי' אסור דאע"ג דאיכא שינוי מעשה אסור ליהנות משום דהוי לי' שינוי החוזר לברייתו ולא קנה יע"ש וכן יש לדקדק על מרן ב"י ז"ל שבשלחנו הטהור בסי' שנ"ג הביא סברת י"א בלי חולק ובסי' שס"ט כתב כלשון רבינו שבהלכות גזילה דגזל דקלים ועשה מהם גשר אסור ליהנות אע"ג דאיכא יאוש ושינוי השם וליכא למימר דס"ל דאע"ג דקנאו אסור ליהנות ממנו דהא ליתא כדמוכח מההיא דהגוזל בתרא דקי"ג ע"ב וכמבואר ברש"י שם וכן מוכח מההיא סבתא דפרק לולב הגזול דקאמר פעיתא היא דא ואין לה אלא דמי עצים והוי יתבי בגוה ולכן נראה דס"ל למרן ז"ל דבגזל דקלים ועשה מהם גשר שמו עליו מקרי דהשתא נמי גשר של דקלים קרו לי' ושם העצם לא נפיק מיניה וכן משמע מלשון ה"ה שלא הזכיר אלא שינוי מעשה וביאוש ושינוי מעשה כ"ע מודו דלא מהני בחוזר לברייתו וכמש"ל דלא כהדרישה והשתא ניחא מה שהקשה הפרישה על הטור שהביא ראיה לסתור דעת רבינו מההיא דקטלי דיקלי ומה שתירץ הוא ז"ל הם דברים תמוהים כמו שיראה המעיין ועיין בספר מח"א ז"ל הלכות גזילה סימן כ"ט יע"ש ואיך שיהי' לענין הלכה נרא' שיש לחוש ודאי לסברת כל הנהו רבוותא דכתיבנא כנ"ל: כתב מרן הב"י שם דדוקא היכא דגזל נייר מכשיר הרמ"ה משום דאיכא שינוי השם כו' אבל אם כתב לו הסופר גט ולא פרעו וגזלו ממנו וגירש בו לא דבעינן ונתן וליכא ע"ש. וראיתי להרב גט פשוט סימן הנזכר סק"ח שכתב דנראה לו לענין קדושין שאם קדשה בגזל ואח"כ אייאש מאריה אפי' למ"ד דיאוש ושינוי רשות בכה"ג מהני בקדושין אין לחוש כלל דכיון דבשעת שקדשה לא הי' הכסף שלו אע"ג דאח"כ נתייאשו הבעלים כשבא שעת הקנין דהיינו יאוש אין האיש נותן לה כלום וכ"כ הרב שי למורא סימן צ"ט דס"ז וכתב עוד ומיהו לענין דינא צ"ע אי הויא מקודשת בכה"ג ובפרט אם לא נתאכלו המעות והן בעין בידה יע"ש ונראה דנפקא מינה לענין גט דלדעת הרב שי למורא אם גזל גיטא ויהיב לה אע"פ דנתייאשו אח"כ אין לחוש כלל ואינה מגורשת לכ"ע ואפי' למ"ד דיאוש ושינוי רשות בכה"ג מהני ולדעת הרב גט פשוט וכן לדעת הרב עצמות יוסף שכתב בדף פ"ט יש לחוש בגיטין נמי לסברת האומרים דיאוש ושנוי רשות בכה"ג מהני והו"ל ס' מגורשת אמנם לע"ד אחר המחיל' אשתמיט מינייהו מ"ש הריטב"א ז"ל בחי' לקידושין דנ"ב אההיא דאמרינן התם ההוא סרסייא דקדיש בפרומא דשיכרא אתא מאריה דשיכרא אשכחיה א"ל אמאי לא תיתיב מהאי חריפא אתא לקמיה דרבא א"ל לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד כו' אבל הכא משום כסופא הוא דאמר כתב וז"ל ומדנקטינן טעמא משום כסופא הוא דקאמר ש"מ דאפי' אם אמר בניחותא תלינן בכסופא ולא מקדשה עד שימחול בפירוש ואיתנהו לקדושין בעין (ואע"ג דמכאן ולהבא הוא זוכה) עכ"ל הרי מבואר בהדיא מדבריו הפך דעת הרב מהר"ש יונה שכתבנו דכיון דבשעה שקדשה לא הי' שלו אע"ג דאחר כך נתייאשו הבעלים לא הוו קדושין משמע מדבריו דבין בנתאכלו המעות בין לא נתאכלו המעות ס"ל ז"ל דאינה מקודשת מדסתם למילתיה גם על הרב ג"פ יש לתמוה דמספ"ל מילתא שהרי מדברי הריטב"א ז"ל נראה בהדיא דס"ל דאם נתאכלו המעות דוקא אינה מקודשת אבל אם לא נתאכלו המעות ה"ז מקו' שהרי ההיא דהריטב"א דכוותא היא ועכ"ז כתב דאם לא נתאכלו המעות מקודשת משעת מחילה ואילך אע"ג דמשעת מחילה ואילך הוא זוכה דאי למפרע ל"ל שלא נתאכלו המעות וכן קשה על הרב ע"י ז"ל דמדסתם למילתיה משמע דס"ל דבכל גוונא מקודשת ואפי' נתאכלו המעות והא ליתא כנראה ברור מדברי הריטב"א ז"ל איברא שראיתי להרב בית שמואל סימן ל"א סק"א שכתב שמדברי רש"י והתוס' שכתבו בפ"ק דקדושין ד"ז גבי ההיא דגרסינן התם ההוא גברא דקדיש בשיראי רבא אמר ל"צ שומא ר"י אמר צריכי שומא ר"י אמר צריכי שומא כיון דאתתא לא בקי לה בשומא לא סמכה דעת' לאיקדושי וכתב רש"י ז"ל שם וז"ל צריכי שומא וכיון שלא שמאן תחילה אינה מקודשת עכ"ד וכ"כ התו' ז"ל שם ד"ה ור"י כו' יע"ש נראה דפליגי אדברי הריטב"א ז"ל הלזו דלפי דעת הריטב"א ז"ל דס"ל דמקודשת משעת מחילה ואילך ה"נ אמאי אינה מקודשת אם שמו אותו אח"כ משעת שומא ואילך דומיא דהתם עכת"ד יע"ש אמנם לע"ד לא דמיא כלל כאוכלא לדנא דשאני התם כיון דכל עיקר טעמא דאינה מקודשת הוא משום דלא סמכה דעתה לאיקדושא משום דאתתא לא בקיאה בשומא משו"ה אינה מקודשת אם שמו אותו אח"כ כיון דבשעת נתינה לא סמכה דעתה לאיקדושי ולאו לשם קדושין קבילתינהו א"כ במאי מקדשה אח"כ משא"כ בנדון הריטב"א דהתם משעת נתינה איהי ודאי סמכה דעתה לאיקדושא אלא שדבר אחר גרם לה מן הדין משום דקדשה בדבר שאינו שלו ומש"ה כי בטיל לי' ההוא גרמא מקו' מאותה שעה ואילך ואהני דבורא קמא דהרי את מקודשת לבתר מחילה כיון דלשם קדושין קבילתינהו ודוק אלא מיהו כד דייקת בה שפיר נראה שדברי הרב בית שמואל נכונים בטעמם ללישנא בתרא דאמרינן התם דבכל דהו פליגי דר"י סבר שו"כ ככסף מה כסף דקייץ אף שו"כ דקייץ כו' דלהך איכא דאמרי ודאי לא משום טעמא דלא ס"ד הוא שהרי כיון דאמר לה בכל דהו ודאי סמכה דעתה אלא דגזרת הכתוב הוא דבעינן מידי דקייץ ואפי' הכי משמע מדברי רש"י והתוס' דלא חיילי הקדושין אפי' לאחר ששמאום דהא ודאי דוחק לומר דמ"ש רש"י אינה מקודשת לא כתב כן אלא ללישנא קמא דבסמכה דעתה פליגי ותו דמדברי התוס' שם מבואר דללישנא בתרא נמי אינה מקודשת ואפי' לאחר ששמאום מדהוצרכו לומר דללישנא בתרא דאמר בכל דהו נמי פליגי דהא דאמרינן בפ' הא"מ התקדשי לי בשטר חוב כו' וחכמים אומרים שמין את הנייר אם יש בו שו"פ מקודשת ה"ק אם רוצה לקדשה בשטר שמין את הנייר כו' ואם איתא אמאי לא כתבו בפשיטות דמקודשת לאחר שומא קאמר גם מדברי רש"י ז"ל בפרק הא"מ ד"ה לא אמרו כלך אצל יפות שכתב וז"ל אבל לענין מי שנטל לעצמו משום כסופא הוא דקאמר לה שלא יכסוף אבל למפרע לא ניחא לי' ע"כ משמע דס"ל שלא כדעת הריטב"א ז"ל שהרי מבואר מדבריו דאף דנימא דמשום כסופא הוא דקאמר אפי"ה מחילתו מחילה אלא דלא חשיבא מחילה למפרע ואפי"ה משמע דאינה מקודשת כלל ואפי' לאחר שאמר לה כלך אצל יפות דהא ודאי דחיקא מילתא טובא לומר דמאי דקאמר רבא לא אמרו כלך אצל יפות אלא לענין תרומה בלבד היינו לענין שלא תהא מקודשת למפרע אבל מודה הוא דמקודשת מכאן ולהבא גם מדברי התוס' שם ד"ה אם נמצאו יפות משמע קצת דס"ל הכי למעיין בדבריהם שם מ"מ מידי פלוגתא לא נפקא ונמצא א"כ הכלל העולה ממה שכתבנו דאם נתאכלו המעות קודם יאוש אינה מקודשת לכ"ע ואם לא נתאכלו המעות לדעת רש"י והתוס' אינה מקודשת אפי' מיאוש ואילך ולדעת הריטב"א מקודשת מיאוש ואילך וזה נ"ל ג"כ דעת רבינו שכתב בפ"ה מהלכות אישות הלכה וז"ל הנכנס לבית חבירו ולקח לו משם כלי או אוכל וקדש בו אשה ובא ב"ה אף ע"פ שאמר לו למה לא נתת לה דבר זה שהוא טוב ממנו אינה מקודשת שלא אמר דבר זה אלא כדי שלא יתבייש עכ"ל דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר אלא שמחל בפי' הוה אמרינן דמקודשת וקשה טובא דאמאי הא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ובשלמא לרבא דקאמר טעמא משום כסופא ניחא משום דרבא לטעמיה דס"ל דיאוש שלא מדעת הוי יאוש אכן לדעת רבי' ק' ובפרק מה' תרומות פסק רבינו שאם תרם שלא ברשות ב"ה ובא ב"ה וא"ל כלך אצל יפות ה"ז תרומה והק' הכ"מ ז"ל שם דהא קי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש ולא אמרינן דלכי ידע מתייאש מעיקרא נמי הוי יאוש ותי' דס"ל ז"ל דלפי מאי דמסיק דתרומה שאני משום דמצוה הוא כיון דגלי דעתיה השתא דייני' לי' דהכי הוה דעתיה מעיקרא יע"ש ואין תי' זה מספיק למ"ש בה' אישות דאפי' במקום דליכא מצוה אי הוה ידעינן דניחא ליה השתא ולאו משום כסופא קאמר הוה מקודשת וכבר הוקשה לו כן להרב מח"א ז"ל הל' גזילה סי' ב' אכן אם נאמר שדעת רבינו ז"ל כדעת הריטב"א ז"ל ניחא שפיר דמשום הכי הוצרך לטעמא דכסופא לומר דאינה מקודשת כלל הא אי הוה ידעינן דניחא לי' השתא אע"ג דאינה מקודשת למפרע משום דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש אפי' הכי הרי היא מקודשת ממחילה ואילך וכדעת הריטב"א ז"ל כנ"ל נכון ודוק ועיין בתשו' הרשב"א ז"ל סי' תר"ב: מעשה חושב (רפב) דמשמע מדבריו דאי הוה ידעינן דלא משום כסופא הוא דקאמר כו' וקשה טובא דאמאי הא קיי"ל יאוש שלא מדעת לא הוי יאוש כו'. למ"ש הש"ך בח"מ סי' שנ"ח ס"ק א' דהא דקיי"ל דיאוש שלא מדעת לא הוי יאוש היינו ביאוש דאבידה דגם אחר שנודע לו שאבד נמי אינו מתיאש אלא בע"כ כיון שאינו יודע היכן הוא אבל בדבר שאח"כ מוותר מרצונו ומתיאש ברצונו הטוב מהני יאוש כזה אפילו שלא מדעת משום דהוי כמו בהיתרא בא לידו וא"כ לפ"ז לק"מ תמיהת המחבר דאי לאו טעמא דכסופא הו"א דמרצון הטוב מוותר ומייאש ממנו ואפי' יאוש שלא מדעת מהני בכה"ג וממילא האשה זוכה בו כיון דאצלה הוא שינוי רשות אחר יאוש שלא מדעת דמהני בכה"ג משום דמיאש אח"כ ברצון טוב ומיחשב היאוש שלא מדעת ליאוש למפרע:
וכתב מלמד שאינה מתגרשת אלא בכתב כו'. כתב הרב חלקת מחוקק סי' ק"ך סעיף ט' דגט שנכתב ע"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד ועוד הביא ראי' לדבר יע"ש ותמהני עליו איך אישתמיט מיני' מ"ש רבינו בפ"ג מה' אלו דין י"ז וז"ל כתב אחד מהם מחמשה אלו טופס והניח מקום התורף וכתב הפקח הרי זה גט כשר הרי דבנכתב בשני בני אדם כתב דכשר דוכתב לה קרינן בי' ולכאור' צ"ע וכבר הי' מקום לומר דע"כ לא כתב הרב אלא בתורף גופיה דבשני בני אדם הגט בטל דקרא כי כתיב בתורף כתיב וע"פ זה יש ליישב מה שתמה מוהר"י כולי ז"ל פ"ד מהלכות אלו הלכה י"ד ממ"ש הרא"ש בתשוב' כלל מ"ה סימן ט"ו על אודות שליח הולכה שהביא גט ולא היו הווי"ן ארוכין דמצו ב"ד לתקוני יע"ש דהתם שאני דמקום אריכת הווי"ן הוא בטופס כנודע דתורף אינו אלא מקום האיש והאשה ומקום הרי את מותרת לכל אדם ושוב ראיתי להרב פר"ח ז"ל סי' הנזכר ס"ק ח' דפשיטא לי' מילתא דטופס מצי למכתב חד גברא ותורף גברא אחרינא האמנם מדברי הרב חלקת מחוקק משמע דלא ס"ל לחלק בהכי ממה שהביא ראי' דאם איתא א"כ כי אמר כולכם כתבו הי' ראוי להם שיכתבו ואי כפי מ"ש עוד היום תיקשי לי' דיכתבו כולם הטופס ודוק: מעשה חושב (רפג) דגט שנכתב ע"י ב' סופרים בטל דקרא כתיב וכתב לה בלשון יחיד. לפמ"ש הר"ן בפ' המגרש דף קצ"ג בשם הרמב"ן בשייר מקצת הגט וכתבו בדף השני דבלא ידיע במתחתא דמילתא דפסול משום דחיישינן לשמא נמלך הבעל ובטל השליחות וכשחזר אח"כ ואמר לו השלם אותו לא עשאו שליח אלא לחצי הגט ולא ניתן לגירושין וא"כ הרי לא צריך קרא למפסל גט שנכתב ע"י ב' סופרים שהרי אפי' סופר אחד אינו נעשה שליח לחצי חצי ויש לחלק: (רפד) ועוד הביא ראיה לדבר יע"ש כו' כתב א' מהם כו' טופס והניח מקום התורף וכתבן הפקח ה"ז גט כשר כו'. גם אנכי כוונתי לקושיא זו ומדברי הש"ס גיטין דף כ"ג ע"א דמוקי שמואל הא דחרש ושוטה כשרים לכתוב הגט היינו בששיירו מקום התורף ולפ"ז לא היה צריך לדברי הרמב"ם ז"ל ואולי משום דר"י ס"ל דמדרבנן אסור עיין בהגהת ש"ע אה"ע סי' קכ"ג סעיף ג'. גם יישבתי בזה דהרב חלקת מחוקק קאי אתורף לחוד וכמ"ש נמי הרב המחבר פה ועיין ב"ש שם: אבל לבי מהסס בתירוץ זה משום דעכ"ר אפי' התורף גופי' מותר נמי לכתוב ע"י שני ב"א דאל"כ הא למאן דבעי שליחות בכתיבה הרי משעה שהתחיל הסופר לכתוב התורף תו אין ביד הבעל לגמרו דהא כתיב בלשון יחיד וא"כ הרי גם הסופר שליחו אינו יכול לגמרו משום דמאי דהמשלח עצמו לא מצי עביד גם שליח לא מצי משוי. ואף די"ל דכיון דקודם הכתיבה היה יכול הבעל לכתבו כולו ושפיר שוי להסופר שליח וא"כ תו לא משגחינן במה שאח"כ לא מצי להיות שליחו של הבעל לענין הגמר משום דהשליחות היא מתחלה אכתיבת הגט בכולל מ"מ הא י"ל נמי דבעי שליחות על כל פרט ופרט שכותב בכל פעם וכן משמע בר"פ מי שאחזו בפלוגתא דר' יוחנן ור"ל שם וניהו דמותר לסופר למכתב גיטא כשהבעל ישן מ"מ ישן שאני משום דסמא בידן משא"כ בנ"ד דמי טפי לנשתתק וא"כ לכאורה א"א לומר כדעת הרב חלקת מחוקק הנ"ל. ועוד דבעיקר דבריו צ"ע דכיון דקיי"ל דשלוחו של אדם כמותו א"כ הא אפי' כשכתבו שנים הרי הוי כאלו כתב הבעל בעצמו. ולפ"ז הא א"א למידרש וכתב ליחיד דהא אפי' כשרבים כותבים הוי כאלו כתב הבעל לחודיה. וצ"ל דקאי לשיטת הפוסקים דלא בעי שליחות לכתיבה. וצ"ע במגויד דודאי אינו יכול לכתוב גט ואפ"ה שליחו כותב ואי בעינן שליחות בכתיבה א"כ איך נעשה שליח ועיין מס' ב"ק דף קי"ד ע"א דמוכח משם דכל היכא דאפי' ע"י הדחק לא מצי המשלח למיעבד שליח נמי לא מצי משוי. וכמדומה לי שהגאון ר' זלמן מרגליות ז"ל בתשובותיו בית אפרים הקשה כעין זה אך במגויד איני יודע מקום לתירוץ: (מנ"ה: עיין במחנה אפרים פ"ג מהלכות גירושין):
וגופו של גט הרי את מותרת לכל אדם כו'. עיין במ"ש הר"ן ובמה שהקש' עליו הרב לח"מ ולע"ד הדברים פשוטים ושוב מצאתי כן להרב מכתב מאליהו שער ב' סימן ב' ומה שהקש' עליו הרב הנזכר וז"ל ועוד ק"ל כו' הן דברים תמוהים ולא ירד לכונת הרב לח"מ דקו' הלח"מ היא למאי דבעי לאוכוחי תלמודא דלא בעינן ודין ממאי דלא אתקין רבא ודין ש"מ דס"ל דהלכה כרבנן ואהא ק"ל שפיר להרב הנז' דאפילו תימא דס"ל לרבא דהלכה כרבנן מ"מ רבנן מודו דלכתחיל' בעינן ודין ורבא אתי דלא כמאן ודוק: כתב הר"ן בפ"ק דנדרים ד"ה ע"ב ד"ה לימ' קסבר כו' וז"ל אלמא שמואל גופי' ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הווין ידים ואיכא למידק מדאמרינן בפרק כל הגט גבי מתניתין דהכותב טופסי גיטין צריך שיניח מקום האיש כו' אמר שמואל וצריך שיניח מקו' הרי את מותרת לכל אדם ואילו ודין לא קאמר אלמא לשמואל לא צריך ודין וי"ל דדילמא שמואל ס"ל דאפי' למ"ד ידים שא"מ לא הויין ידים גבי גיטין לא צריך ודין דבלאו ודין הוי מוכיח דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' יע"ש ויש לדקדק עליו דכפי זה מאי פריך בגמ' לעיל ושמואל אמאי דחיק לאוקומי מתני' כר"י לוקמא כרבנן אע"ג דאין ידים מוכיחות ואמאי לא משני דשמואל מוקי למתני' כרבנן משום דע"כ לא קאמרו רבנן אלא גבי גט דאין אדם מגרש אשת חבירו וכמ"ש הר"ן וליכא למימר דאין ה"נ דלפום דמסקינן לקמן דע"כ לא קאמרי רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש אשת חבירו כו' ה"נ דמצינן למימר דשמואל מוקי למתני' ככ"ע אמנם תלמודא לפום מאי דס"ד השתא דאין לחלק בין גט לשאר מילי הוא דפריך דהא ליתא דתלמודא מסיק הכי לקמן אליבא דרבא כי היכי דלא תיקשי ליה לימא כתנאי כו' וא"כ רבא ודאי איהו גופיה הכי ס"ל וכיון שכן אמאי אצטריך רבא לתרץ אליבא דשמואל מתני' קשיתיה כו' לימא דשמואל מוקי למתניתין אפילו כרבנן משום דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' וכדס"ל איהו ונראה לע"ד לומר דודאי הא דמסיק לקמן אליבא דרבא דאפי' רבנן ל"ק אלא גבי גט כו' היינו לפום מאי דמשני השתא רבא מתני' קשיתיה כו' דמוכח מינה דסתם מתני' ס"ל דידים שאינן מוכיחות לא הויין ידים וא"כ כי היכי דלא נימא דסתם מתני' אתיא כר"י דיחידאה היא דחקינן אנפשין לומר דסתם מתניתין ס"ל דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט משום דאין אדם מגרש כו' ומתני' אתי ככ"ע והשתא ע"כ ברייתא דקתני מופרשני ממך כו' ה"ז אסור צריך לידחק ולומר דתנא אחרינא הוא ותנאי שקלת מעלמא וא"נ דאסור דקתני בברייתא לאשתעויה בהדיה קאמר לאיכא מ"ד שכתב הר"ן וזה ודאי דוחק דברייתא סתמא קתני ומשום הכי מקשי שפיר תלמודא לעיל דאמאי דחיק לאוקמי מתני' כר"י לוקמא כרבנן דהשתא לא מצי לשנויי דשמואל מוקי למתני' ככ"ע דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' דהא מנ"ל לשמואל כי היכא דנימא דברייתא אתי דלא כמאן אדרבא נימא דרבנן ס"ל בעלמא ג"כ דידים שאינן מוכיחות הויין ידים וברייתא אתי כרבנן ואהא משני רבא מתני' קשיתיה כו' ואם כן כיון דסתם מתניתין ס"ל דלא הויין ידים דחקינן אנפשין לומר דע"כ ל"ק רבנן אלא גבי גט כו' כי היכי דניתי סתם מתני' כרבנן דרבים נינהו כן נ"ל ודוק:
ומנין שיתנהו לה בתורת גירושין שנאמר כו' ואם אמר לה אחר כך ה"ז גיטך ה"ז גט כו'. נ"ב פרק המגרש דפ"ה והרב ל"מ ז"ל הקשה לדברי הרשב"א שכתב ה"ה בפ"ג מה' אישות דין ח' גבי היה מדבר עם האשה כו' דהיכא דאין עסוקין באותו ענין שאפילו חזר ואמר לה הרי את מקודשת והיא רוצה צריך שיטול הכסף ממנה ויחוזר ויתננו לה בתורת קידושין ע"כ דהכא משמע דאפילו אחר שנתן לה הגט אם אמ"ל הרי זה גיטך הגט כשר וא"צ שיחוזר ויטלנו והא הכא נתינ' דאוריית' הוי דכתיב ונתן דומיא דהתם כו' ותי' וז"ל וי"ל דשאני התם דמדאורייתא בעינן שיאמר ה"א מקודשת כמ"ש התוס' בקדושין דף ד' ד"ה כי יקח כו' ומש"ה כי לא אמרו קודם נתינה כו' לא הוי קדושין מן התורה אבל הכא גבי גט דמדאורייתא בנתינה לחוד סגי ומדרבנן הוא דבעינן שיאמר ה"ז גיטך אפילו שיאמר לה אחר נתינת הגט כשר כו' יע"ש ולע"ד לא נהירא לי במ"ש שדעת הרשב"א ז"ל הוא דבגט מדאוריית' בנתינה לחוד סגי אלא דרבנן אמרו דבעינן שיאמר ה"א מגורשת ומשום הכי אם לא היה מדבר עמה ע"ע גיטה הגט פסול וכי אמר לה אחר נתינה כשר דהא מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו לגיטין נראה בהדיא דס"ל דמדאורייתא בעינן שיאמר ה"א מגורשת שלא כדעת רבינו שכתב בדין י"א דהוי מדרבנן שהרי הקשה שם אמתני' הלזו דקתני אמר לה כנסי ש"ח זה אינו גט וז"ל ותמיהא לי מילת' אמאי נקט באומר כנסי ש"ח זה לישמועינן בנותן לה גט סתם דאינו גט וכ"ש באומר לה כנסי ש"ח זה כו' יע"ש והשתא אם איתא דס"ל להרשב"א ז"ל דמדאורייתא בנתינה לחוד' סגי מאי קא ק"ל דלישמועינן בנותן לה גט סתם הא בנותן גט סתם הגט פסול מדרבנן ומתני' קתני אינו גט מן התורה ומש"ה נקט לה באומר כנסי ש"ח זה אלא ודאי מוכח בהדיא דס"ל להרשב"א דבנותן לה סתם אינה מגורשת מן התורה הפך דעת רבינו ועיין בלח"מ ז"ל במ"א שכתב שלדעת רבינו בדוקא נקט מתניתין כנסי ש"ח זה יע"ש: ולעיקר קו' כבר הרשב"א ז"ל גופיה בחידושיו לקדושין ד"ט נרגש מזה וכתב וז"ל ומיהו נ"ל דהכא אפילו למאן דאמר אינו צריך שיטלנו הימנו הכא צריך הואיל וקנאתו לגמרי דהא אי בעי למיהדר לא מצי הדר דמימר אמרה ליה את בסתמא יהבית ניהלי ואנא למתנה איכווני כו' והוה ליה ככנסי סלע זה שאני חייב ליכי כו' ודמיא למאי דאמרינן בגיטין פרק המגרש אפילו תימא ר' דילכון אמר שאני הכא הואיל וקנאתו כו' והכא עדיפא דקנאתו לגמרי עכ"ד יע"ש ומיהו אכתי ק"ל דכפי זה מאי ק"ל הכא אמתני' דידן דלישמועינן בנותן לה גט סתם נימ' דמש"ה נקט דוקא כנסי ש"ח משום דבעי למתני עד שיאמר ה"ז גיטך ואלו בנותן לה גט סתם לא מהני עד שיטלנו הימנה דמצית למימר אנא למתנה איכוונית ולצור על פי צליחותו ועיין מ"ש הטור סימן וצ"ל דדוק' גבי קדושין כיון שנתן לה בסתם ליכא גילוי מילתא שנותן לה לשם קדושין ומש"ה כתב הרשב"א דצריך שיטלנו הימנה ויחוזר ויתננו לה משום דמצית למימר אנא למתנה איכונית ולשם מתנה יהבית ניהלי משא"כ בגט דאע"ג דנתנו לה סתם הרי הוכיח מתוכו דלשם גט נתנו לה ולא מצית למימר דלשם מתנה יהבית ניהלי ולפי זה נפקא מינה לענין דינ' דבקדושי שטר דינו כגט ואין צריך ליטלו הימנו ודוק ועיין בספר בית שמואל סימן כ"ז ס"ק י"ג שהקשה על דברי הרשב"א הללו שכתבנו לעיל דפליג מדידי' אדידי' דאלו ממ"ש הרבב"י סימן ל"א בשם הרשב"א ז"ל נראה מדבריו דאם אמ"ל התקדשי לי בחפץ זה ששוה חמשים זוז ולא שמו אותו דא"צ ליטול הימנה ולומר לה הרי את מקודשת אלא באומר לה ה"א מקודשת סגי ואלו הכא הצריך ליטלו הימנה ולומר לה ה"א מקודשת וכן הקשה בסי' ל"א סק"א אמנם כפי מ"ש משם הרשב"א בחידושיו לק"מ דבשלמא ביהיב לה סתם משום הכי צריך ליטלו הימנה כיון דקנאתו לגמרי דאי בעי למיהדר ל"מ הדר דמימר אמרה אנא למתנה איכונית משא"כ התם דיהיב לה בתורת קידושין משום הכי כ' הרשב"א דא"צ ליטלו הימנה אלא באומר לה ה"א מקודשת סגי ממ"נ דאי הוי קדושין ראשונים קדושין כיון דאדעתא דליהיו קדושין יהביה ניהלה כי בטלו הקדושין אי בעי למיהדר חייבת ליתנה לו ולא מצית למימר למתנה איכוונית דהא לשם קידושין יהביניה לה ונמצא דלא קנאת' כלל והו"ל ככנסי ש"ח זה דאמרינן בגיטין אליבא דר' דאין צריך ליטלה הימנו ודוק: ובהיותי נבוך בזה ראיתי להרב עצמות יוסף ז"ל דף ס"ט שנרא' שסותר למ"ש וזה שכתב שם גבי ההיא דאמרינן בגמ' דף נ"ב ההוא אריסא דקדיש במוזא דשומבי אתא לקמיה דרבא אמ"ל מאן פלג לך חלקו של ב"ה כלומר ואינה מקודשת וז"ל מיהו אם א"ל תהא לי מקודשת בחלק שיש לי בבצלים אלו נראה דהויא מקודשת שהרי לא קדשה אלא באותו חלק שיש לו בהן וכ"כ הר"ן ז"ל וראיתי בתוס' רי"ד כתוב וז"ל ואי אמרת תתקדש מיהא בפלגא דאית לי' בגויה כיון דכולי' יהיב לה לא סמכה דעתה אלא בכוליה והו"ל כמנה זה ונמצא חסר דאינ' מקוד' ואינו סותר הדין שכתבתי דודאי אם אמ"ל כך בשעת קדושין הויא מקוד' גמורה אבל אם אחר שנתן שבאו לבטל הקדושין אמר הוא לפחות תתקדש במה שיש לו בו כיון דלא אמ"ל כן בשעת קידושין הו"ל כנותן לה מנה ונמצא חסר דינר דאינה מקודשת עכ"ד הנה דעת הרב ברור מללו דכל דלא הוו קידושין משעת נתינה לא סגי לן באומר לה אח"כ ה"א מקודשת בחלק שיש לי בו אמנם כפי מ"ש משם הרשב"א ז"ל נראה ברור דה"נ אם אמ"ל בשעת נתינה ה"א מקודשת לי בבצלים אלו דקי"ל דלא הוו קידושין ואם אמ"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו הויא מקודשת דכיון דמתחילה אדעתא דקדושין יהבינהו ניהלה כי בטלו הקדושין אחר כך משום דקדשה בחלק חבירו א"כ חייבת להחזירה ולא מצית למימר אנא למתנה איכוונית וכיון שכן לא קנאתו כלל ומקודשת ולדברי הרב הנז' ז"ל קשה דמאי שנא מהא דאמר הכא בפ' המגרש דאם נתן לה גט בידה והיא ישנה אע"פ דלאו בת גרושין היא אם אמר לה אח"כ כשהיא נעורה ה"ז גיטך הויא מגורשת ה"נ אע"ג דבשעת נתינה לא חלו הקדושין משום דקדשה בחלק חבירו אם אמ"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי אינה מקודשת ואם כן כפי מ"ש נראה לכאורה דתוס' רי"ד פליגי אמ"ש הר"ן וה"ה אם א"ל בשע' נתינ' ה"א מקו' במה שיש לי בו דמקו' דאי ס"ל הכי אמאי כתבו דאם אמ"ל אח"כ תתקדש מיהא במה שיש לי בו דמ"ל אם אמ"ל אחר כך ומ"ל אם אמר לה בתחילה דא ודא חדא היא אלא ודאי דסבירא ליה דאפילו אם אמר לה כן בשעת נתינה אינה מקודשת אמנם אחר ההשקפה נראה דהרב הנז' אחר המחילה לא ירד לסוף כונתם שהו' הביא דמ"ש דאי אמר תתקדש מיהא בפלג' דאית לי בגויה כונת' לומר דאם אמ"ל אח"כ לאשה תתקדש כו' אפ"ה אינה מקודשת כיון דכולי' יהיב לה לא סמכא דעת' ואהא כתב הרב ז"ל דעכ"ז אינו סותר למ"ש הר"ן ז"ל כו' אמנם לע"ד פירוש זה לא יתכן כלל בדבריהם דכפי זה לא ידעתי מאי האי דכתבו והו"ל כנותן מנה ונמצא חסר דאינה מקודשת ומה דמות יערכו לו מההיא דנותן לה מנה התם שאני דכיון שאמר לה התקדשי לי במנה זו ונמצא חסר אדעתא דהכי לא נתקדשה משא"כ הכא דהא קאמ"ל בהדיא ה"א מקודשת במה שיש לי בו ונתרצית היא ואמאי אינה מקודשת אפי' באומר לה אחר כך ואה"נ דהת' נמי אם נמצא חסר ואמ"ל אח"כ ה"א מקודשת בהן חסר הן יתר דהויא מקוד' ומהיכא פשיטא להו התם דאפי' אם אמ"ל אח"כ הרי את מקודשת דלא הוי קדושין אדכתבו והו"ל כמנה זו כו' לכן הנר' פשוט בכונתם לע"ד הוא כלפי מ"ש הריטב"א והר"ן ז"ל שם וז"ל י"א דוקא בשאינו שוה אלא פרוטה א' אבל שוה ב' פרוטות מתקדשת שהרי יש בחלקו שו"פ ולא נהירא דכיון דכוליה מוזא יהיב לה דעתה אכולה והו"ל כאומר לאשה התקדשי לי במנה ונמצא חסר דאינה מקודשת עכ"ד ומעתה נתבאר דמ"ש ואי אמרת התקדשה מיהא בפלגא כונתם כמו ואם תאמר וכונתם להקשות דאפילו ביהיב לה סתם אמאי אינה מקודשת הרי יש בחלקו שו"פ וזהו שכתבו ואי אמרת כו' כלומר ואמאי קאמר מאן פליג לך דנראה דוחק לומר כהי"א שכתב הריטב"א דמיירי בדליכא אלא שו"פ ואהא תיר' מה שתירץ הריטב"א ז"ל דכיון דכוליה יהיב לה לא סמכא דעתה דהו"ל כמנה זו ונמצא חסר דאינה מקודשת דלא סמכה דעתה אלא בכולה מנה אמנם ודאי דאם אמר לה בשעת נתינה ה"א מקודשת בחלק שיש לי בו מודו תוספות רי"ד לדעת הר"ן וה"א דמקודשת וכן נמי אם נתן לה סתם ואח"כ אמ"ל התקדשי במה שיש לי בו אם נתרצית היא כ"ע מודו דמקודשת וכדעת הרשב"א גם דברי הרב עצמות יוסף אפשר לפרשן ע"צ הדחק דמ"ש ואם את"ל אח"כ אינה מקודשת היינו בדלא נתרצית היא ומש"כ דאם אמ"ל כך בשעת קדושין הויא מקודשת לאו דוקא אלא ה"ה אחר קדושין וכדכתיבנא כנ"ל ועי' במוהראד"ב סי' כ"א ודו"ק: מעשה חושב (רפה) ק' דמאי שנא מהא כו' אם אמר לה אח"כ כשהיא נעורה ה"ז גיטך הויא מגורשת ה"נ כו' אם א"ל אח"כ תתקדש במה שיש לי בו אמאי א"מ כו'. לכאורה תימא לתמיהתו שהרי בפ"ק דקדושין בעובדא דהאי גברא דקדיש בצפתא דאסא אמרו לי' והא לית בה שוה פרוטה ואמר להו תתקדש לי בד' זוזי דאית בה שקלתה ואמר רבא דאינה מקודשת משום דהויא שתיקה לאחר מתן מעות וע"ש. וא"כ מה"ט הא י"ל נמי בנ"ד דכיון דמעיקרא סברה דמקדשה בכל המוזא א"כ הרי נתבטלו הקדושין משום חלק הגזל שבו ומשום הכי גם כשאומר אח"כ תתקדש בחלקי שבו לא מהני בסתמא וה"ט דתוס' רי"ד ז"ל ויש להאריך בזה. אבל בפשיטות נראה דבין בעובדא דציפתא דאסא הנ"ל ובין בהאי דתוס' רי"ד ז"ל לא מיירי דאמר כן להאשה בלשון קדושין מחדש אלא דאמר להו מה בכך דציפתא אינו שוה פרוטה מ"מ תתקדש בד' זוזי שיש בה וכן בהאי דאמר תתקדש מיהא בפלגא כו' בההיא דתוס' רי"ד הנ"ל וכן מורה הלשון מיה"א שכ' התוס' וגם הלשון אמר לה"ו בההוא דציפתא הנ"ל וצ"ע:
במה ד"א כשהיה הגט כו' אם כתב הבעל בכתב ידו כו' ה"ז גט פסול. ובפ' המגרש דף פ"ו תנן ג' גיטין פסולין ואם נשאת הולד כשר כתב בכתב ידו ואין עליו עדים כו' יש בו זמן ואין לו אלא עד אחד כו' והנה בפי' דהך מתני' נחלקו רש"י ורשב"ם ז"ל דרש"י ז"ל פירש בדליכא עידי מסירה שכתב וז"ל וכיון דכתב ידו היא וכתב ונתן קרינן ביה אע"ג דליכא ע"מ כשר מדאורייתא מיהו רבנן פסלינהו דילמא אתי לאכשורי בכתב סופר ע"כ אמנם הרשב"ם ז"ל פירשה בדאיכא ע"מ ור"א היא הפך דעת רש"י שכתב בפ' גט פשוט דף קע"ז וז"ל כתב בכתב ידו ואין עליו עדים אלא שנמסר לה בפני עדים דעמ"כ בדיעבד ע"כ וראיתי להרב בני יעקב דק"ל ע"ד שהק' אדברי רשב"ם הללו וז"ל ודבריו תמוהים דנראה דס"ל דטעמא דת"ק משום דס"ל דע"מ כרתי מיהו לא כרתי אלא דיעבד ור"א ס"ל דע"מ כרתי לכתחילה וק' טובא דהרי אמרו בשמעתין אמר רב כת"י שנינו ושיילינן בגמ' אהייא אלימא ארישא פשיטא כת"י קתני ומסקינן אלא אסיפא יש בו זמן ואין בו אלא עד אחד ואמר רב ל"ש אלא כת"י אבל כתב סופר ועד הולד ממזר ואי מיירי בע"מ אמאי הולד ממזר נהי דס"ל דוקא בדיעבד אבל לא משום הא הולד ממזר עכת"ד ולע"ד לק"מ ואשתמיט מיניה מ"ש הרי"ף ז"ל בהך סוגייא דהנה הרי"ף ז"ל רצה להכריח דהא דאמר ר"א ע"מ כרתי לאו דוקא אלא או ע"מ או ע"ח כרתי ממאי דאמר רב הכא דכתב סופר הולד ממזר אע"ג דהוא סובר דהלכתא כר"א דע"מ כרתי וא"כ איך אפשר דהולד ממזר כיון דאיכא ע"מ ואי ליכא ע"מ אפי' שני עדים חתומים לא מהני דע"מ כרתי אלא ודאי דע"ח נמי כרתי ובסוף כתב וחזינן לגאון שכתב הוו ידעי דהא דאמר רב הולד ממזר משום דהו"ל הא מילתא לר"א כמזוייף מתוכו עכ"ל וא"כ איכא למימר דרשב"ם ז"ל סובר כס' הגאון שהביא הרי"ף ז"ל גם מ"ש עוד הרב הנז' דקע"ב נר' דפליג דידיה אדידיה הרואה יראה שאין מדבריו הכרח כלל ודוק מיהו הדבר הקשה אלי הוא מפירוש רשב"ם ז"ל דכיון דמתני' איירי בדאיכא ע"מ וס"ל להאי תנא דע"מ לא כרתי לכתחילה א"כ ע"כ צ"ל דמאי דנקט מתני' כת"י לאו דוקא דהוא הדין בכתב סופר ואם נשאת לא תצא דע"מ כרתי בדיעבד אלא לרבותא נקטי' לאשמועי' דאפילו בכ"י הוי גט פסול וא"כ קשה טובא דא"כ כי שיילי' בגמ' אמאי דקאמר רב כ"י שנינו אהייא אלימא ארישא פשיטא כ"י קתני אדרבא איפכא הו"ל להקשות דאי ארישא הוא דקאמר רב ל"ל כ"י הא כיון דאיכא ע"מ אפילו כתב סופר הולד כשר תו ק"ל לדעת רשב"ם ז"ל ממאי דגרסינן בפ' המביא קמא מאן האי תנא דבעי כתיבה וחתימה לשמה אי ר"א כתיבה בעי חתימה לא בעי וכ"ת ע"כ ל"ק ר"א אלא מדאורייתא אבל מדרבנן בעי והא ג' גיטין דרבנן וקא מכשר ר"א כו' והשתא אמאי ל"ק הא מני ת"ק דר"א היא דבעי חתימה מדרבנן ורב אשי נמי דקאמר הא מני ר"א היא אמאי ל"ק הא מני ת"ק דר"א היא וצ"ע:
וכן התקינו חכמים שיכתוב זמן בגט כו' שמא הויא אשתו קרובתה כו'. בפרק המביא תנין מחלוקת ר"י ור"ל ופסק כר"י ודע שבפי' המשניות שם כתב רבינו וז"ל ור"ש מכשיר ידוע שהיום הולך אחר הלילה לפיכך נכתב ביום והעיד בו בלילה יהיה עדות שקר כו' ור"ש מכשיר לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה לפי שהעיקר אצלנו תקון זמן בגיטין אמנם היא משום בת אחותו שמא תזנה תחתיו והיא אשת איש ושמא יכתוב גט בלא זמן קבוע ויתן לה ותאמר כבר אני גרושה הייתי בזה הזמן לפיכך אין בין היום ובין הלילה שיתחדש כמו זה ואין הלכה כר"ש עכ"ל והנה לעין הקורא דבריו מן המתמיהים ראשונה במ"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה והרי אין לך תועלת מרובה גדול מזה שאם לא היה בו זמן היה מחפה על בת אחותו ותו הדבר קשה במאי דמבואר מדבריו דר"ש נמי ס"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום בת אחותו וכר"י אלא דאפ"ה ס"ל דבנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דלא שכיח שתזנה אשתו בזמן מועט בין היום ובין הלילה והדבר תמוה דבהדי' פרכינן התם בשלמא לר"ל מש"ה הוא דמכשיר ר"ש אלא לר"י מ"ט ומשנינן א"ל ר"י אליבא דר"ש לא קאמינא כי קאמינא אליבא דרבנן הרי מבואר דלר"ש זמן לאו משום בת אחותו אתקן אלא משום פירות וכמו שפירש רש"י שם והוא מוכרח וכבר עמד בכל זה הרב בני יעקב דף ג' ע"ב יע"ש מה שנדחק הרבה ליישב פירוש הסוגיא לדעת רבינו ז"ל והם דברים דחוקים הרבה כמו שיע"ש ובר מן דין הדבר תמוה מי הכריחו לרבינו ז"ל להוציא הסוגיא מפשטה ולפרש' בדרך עקיפין כי על כן הנראה אצלי שרבינו ז"ל קשיתי' בפירוש הסוגיא כפרש"י דכיון דע"כ צ"ל לר"י דר"ש ס"ל דטעמא דתקנו זמן הוא משום פירות דאי משום ב"א א"כ מה"ט נכתב ביום ונחתם בלילה יהא פסול א"כ עכ"ל דר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ומשו"ה לא חיישינן שמא תטרוף לקוחות שלא כדין וכ"כ רש"י ז"ל בד"ה היינו דאיכא והדבר מוכרח דליכא למימר דלר"י ס"ל לר"ש דנכתב ביום ונחתם בלילה כשר משום דכי אתיא למיטרף בעיא לאתויי ראיה אימת מטי גיטא לידה דאם כן קשה לר"ש מ"מ תקנו זמן בגיטין כיון דאיהו ס"ל דזנות לא שכיח ולא חייש לב"א ומשום פירי נמי ליכא למיחש כיון דס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה וא"כ הדבר קשה דכיון דלר"י ע"כ ר"ש ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה א"כ מנ"ל לר"י לומר דלרבנן דר"ש ס"ל דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולאפושי במחלוקת והא אדרבא טפי איכא למימר דכ"ע ס"ל דאין לבעל פירות משעת כתיבה ובהא פליגי רבנן ור"ש דרבנן ס"ל דזנות שכיח ומשו"ה תקנו זמן בגיטין משום טעמא דב"א ומשום פירות והלכך בנכתב ביום ונחתם בלילה סבירא להו לרבנן דפסול דאע"ג דליכא טעמא דפירות איכא משום ב"א ור"ש ס"ל דזנות לא שכיח וכי תקנו זמן משום פירות גרידא היא ובנכתב ביום ונחתם בלילה כשר כיון דליכא למיחש לפירי תו קשיתיה לרבינו ז"ל מה שהקשו התוס' שם בד"ה זנות לא שכיח דבריש כתובות תקנו שתהא בתולה נשאת ביום רביעי שאם היה לו טענת בתולים ישכים לב"ד הרי דחששו לזנות אע"ג דלא שכיח כי ע"כ הוכרח רבינו ז"ל לפרש דמ"ש בגמ' ר"ל מ"ט לא אמר כר"י א"ל זנות לא שכיח לא קאי אעיקר תקנת זמן לומר דזנות לא שכיח ולא הוו חיישי רבנן לתקן זמן מה"ט שהרי אע"ג דלא שכיח חשו בה בריש כתובות אלא אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות לא שכיח נהי דחשו חכמים לתקן זמן משום ב"א כדרך שחשו גבי בתולה מ"מ לא הוו פסלי רבנן נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דעיקר זנות אפי' לזמן מרובה לא שכיח אע"ג דחשו לה מ"מ בין היום ובין הלילה הוי חששא דלא שכיח כלל ולא הוו חיישי רבנן משא"כ אי טעמא הוא משום פירות כיון דהוי מילתא דשכיח אי"ל אפי' לזמן מועט ור"י ס"ל דזנות שכיח וכיון דהוי מילתא דשכיח חשו חכמים אפי' לזמן מועט דומיא דפירות ואהא פרכינן בשלמא לר"ל מש"ה קמכשר ר"ש אלא לר"י דס"ל דזנות שכיח מ"ט דר"ש דמכשר ומשנינן אליבא דר"ש לא קאמינא דודאי לר"ש ס"ל זנות לא שכיח והלכך אע"ג דחשו חכמים לתקן זמן משום ה"ט מ"מ לזנות דזמן מועט לא חיישינן לה כלל כי קאמינא דזנות שכיח אליבא דרבנן דחשו לזנות דזמן מועט ומעתה מבואר דר"י דקאמר יש לבעל פירו' עד שעת נתינה אליבא דכ"ע קאמר אפי' אליבא דר"ש וניחא השתא לדעת רבינו אידך מימרא דר"י דקאמר מאימתי מוציאין לפירו' משעת נתינה דמשמע דמילתא פסיקת' קאמר ואלו לפרש"י ז"ל היה לו לר"י לומר הלכה כרבנן דיש לבעל פירות עד שעת נתינה ולפ"ז מאי האי דקאמר התם רבא לקמן מאי טעמא דרבי שמעון כיון שנתן בה עיניו לגרשה שוב אין לו פירות אלא אתיא כר"ל ומעתה דברי רבינו מדוקדקים וז"ש לפי שאין לזמן אצלו תועלת מרובה כלומר דס"ל לר"ש דזנות לא שכיח וא"כ נמצא דאין כאן תועלת מרובה כיון דלא שכיח אלא דאפי"ה חשו בה חכמים ולפיכך אין בין היום כו' שיתחדש כמו זה כלומר דאם היינו אומרים דזנות שכיח ה"נ ודאי היינו חוששין לזמן מועט כדרך שחששו משום פירות אפילו לזמן מועט אמנם כיון דזנות לא שכיח ואין בו תועלת מרובה מסתייה דחששו לזנות דזמן מרובה כנ"ל נכון בישוב דברי רבינו ומה שהקשה עוד הרב בני יעקב מהא דאמרינן התם ר"י אמר אפילו מכאן ועד עשרה ימים הכשיר רבי שמעון ואפי' דהוי זמן מרובה ות"ל משום שמא יחפה על בת אחותו איכא למימר דרבי' קשיתיה קושית התוס' בד"ה עד שעת נתינה שהקשה בס"ד וז"ל וא"ת נכתב ביום ונחתם בלילה אמאי פסול הא לית ליה קלא וליישב זה ס"ל ז"ל דע"כ לא אמרינן קלא אית ליה אלא דוקא בשעבר זמן מרובה ברם גבי נכתב ביום ונחתם בלילה כיון דהוי זמן מועט לית ליה קלא וחששו ומשום הכי במכאן ועד עשרה ימים ס"ל לר"י דמכשר ר"ש דליכא למיחש לבת אחותו משום דכיון דעבר זמן מרובה קלא אית ליה למילתא אלא דהא ליתא שהרי שם בסמוך אמרינן גבי אמר לעשרה כתבו גט לאשתי דלר"ל כולם משום עדים ואי חתמו תרי מינייהו ביומיה ואינך מכאן עד עשרה ימים פסולה משום מוקדם אע"ג דהוי זמן מרובה ולכן הנכון כמו שתירץ הרב הנזכר דהכא ליכא חששא דב"א דבשלמא באין בו זמן איכא למיחש שפיר שמא זנתה וכתב לה גט בלא זמן ואומר קודם לכן נתגרשתי ברם הכא ליכא למיחש שמא יחפה עליו שהרי מחמת קטטה בא לגרשה ואדרבא רוצה הוא בהריגתה וליכא למיחש אלא משום שמא אתרמי מילתא דזנתה ולא נודע לבעל ונמצא למפרע חופה את ב"א בזמן מועט לא חששו משא"כ בזמן מרובה דליכא למיחש שמא הבעל יחפה עלי' כיון שהוא חוזר עליה לגרשה ולשמא אתרמי דזנתה ונמצא למפרע הוא חופה עליה ליכא למיחש דכיון דהוי זמן מרובה יודע הדבר לבעל ולא יחפה עליה את"ד ואפילו לפי תי' זה נראה דק' דאם כן למאי אצטריך ר"י גבי אמר לעשרה כתובו לומר דב' משום עדים וכולן משום תנאי דמשמע דאי אמרינן דכולן משום עדים פסול משום מוקדם הא כיון דהוי מכאן ועד עשרה ימים דהוי זמן מרובה ליכא למיחש משום ב"א כלל ואפשר לומר דר"י הוצרך לומר דכולן משום תנאי לומר דאפילו נתנו לה קודם חתימת השאר כשר וס"ל לרבינו כדעת הר"ן ז"ל שם ועיין בהרב בני יעקב ז"ל בדף י"ב ע"ד ודו"ק: מעשה חושב (רפו) הוכרח רבינו ז"ל לפרש אנכתב ביום ונחתם בלילה קאי דכיון דזנות ל"ש כו'. אע"ג דחשו לה כו'. תמהני דהא פלוגתא דר' יוחנן ור"ל היא אעיקר תקנה דזמן דתנן בפ' המגרש. דגט שאין בו זמן פסול ופליגי בטעמא דמלתא ולא מייתי לה הש"ס בפ"ש דגיטין אלא משום דפריך התם לר' יוחנן מר"ש דמכשיר בנכתב ביום ונחתם בלילה דלא ס"ל טעמא דשמא יחפה וע"ש. והשתא אי נימא כמ"ש הרב המחבר דר"ל נמי מודה דעיקר תקנתא הוי נמי משום זנות כמו משום פירות אלא שזנות דיומא הוא דלא שכיח א"כ איך קאמרינן עלי' דר"ל דה"ט דלא קאמר כר' יוחנן דמשום טעמא דשמא יחפה איתקן זמן בגיטין משום דזנות לא שכיח הרי אמרינן דהוא נמי מודה דזנות שכיח כיון דפלוגתייהו לא קאי אהאי דנכתב ביום ונחתם בלילה אלא דפרכינן התם לר' יוחנן מר"ש דמכשיר וכנ"ל ולפי דברי רבינו המחבר ז"ל הא צ"ל דמחלוקתן אינה אלא בטעמא דת"ק דר"ש דפוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה והיינו דס"ל לר' יוחנן דטעמא דת"ק דפוסל משום דס"ל דאפי' זנות דיומא נמי שכיח ולפ"ז ממילא הרי ר"ש דמכשיר ס"ל דבזמן מועט לא שכיח וא"כ מאי פריך לר' יוחנן מר"ש וגם איך שייך לומר בשינויא האי לישנא דקאמר התם אליבא דר"ש לא קאמינא דהרי האי לישנא משמע דר"ש ודאי ס"ל דטעמא משום פירות וז"א דהא אמרת דר"ש דמכשיר הוא משום דס"ל דאע"ג דתקנו זמן בגיטין משום בת אחותו מ"מ לזמן מועט כי האי לא חיישינן לחיפוי וקושיית הש"ס מעיקרא ליתא דהא כבר ידעינן דת"ק ור"ש פליגי בזה: ועוד יקשה דאי נימא דבעיקר תקנת הזמן בגיטין סובר ר"ל נמי דמשום בת אחותו הוא א"כ נימא דאפי' אי ס"ל לת"ק נמי דזנות דיומא לא שכיח מ"מ פוסל בנכתב ביום ונחתם בלילה משום דלא פלוג רבנן (כמו בהאי דמאוחר דפסול להרמב"ם גופי' אע"פ שלא נתנו לה עד זמן הכתוב בו כמ"ש הגאון המחבר ז"ל בעצמו לקמן בדף הסמוך הלכה כ"ה) ור"ש ס"ל דכיון דזנות דיומא לא שכיח הגט כשר וזה עולה יפה טפי למימר דפליגי בהך סברא אי איכא למימר דלא פלוג רבנן בדין זמן הגט או לא ממאי דנימא דפליגי במציאות אי זנות דיומא שכיח אי לא:
גט שיש עליו עדים כו' או מאוחר כו'. כתב מרן הכ"מ ז"ל טעמו משום שתפסיד האשה פירות דמשעת נתינה עד זמן הכתוב בו וגם איכא למיחש לבת אחותו שתוציא גיטה ותאמר קודם הזנות נתגרשתי כו' נ"ב כפי טעם זה נראה דאם נתאחר נתינתו עד זמן הכתוב בגט דכשר אף לדעת רבינו כיון דליכא למיחש לא לב"א ולא לפירות לדידן דקי"ל דיש לבעל פירות עד שע"נ ואם הדבר כן קשה דמאי ראי' מייתי מרן ז"ל מההיא דענן בר חייא דאי ס"ד גט מאוחר כשר ליחוש דילמא איחרוהו וכתבוהו והבעל ביומא דאכתיב גיטא בסוריא הוי אלא שאיחרוהו וכתבוהו וכתבו אותו יום שנזדמן להם אחר כך כו' אלא שמע מינה דגט מאוחר פסול ואם כפי מ"ש אכתי תיקשי לן נמי דליחוש לכי ה"ג דכתיבנא דמודה בה רבינו כיון דליכא למיחש לא משום ב"א ולא משום פירות ואפשר דס"ל למרן דכיון דגט מאוחר אם קדם נתינתו לזמן הכתוב בגט פסול לדעת רבינו לא פלוג רבנן ונמצא לפי זה דדעת מרן והרמב"ן והר"ן שהביאו ראי' דגט מאוחר פסול מההיא דענן בר חייא הפך דעת ה"ה שכתב דהא דגט מאוחר פסול היינו דוקא בשנכתב ונחתם קודם זמן הכתוב בגט אבל אם הי' עומד בתשרי וכתב בו זמן מרחשון וחתמו העדים בו ביום הכתוב בגט אף רבינו מודה דכשר דאי ס"ל כדעת ה"ה אם כן עוד היום תיקשי להו לדידהו נמי דניחוש לכה"ג דכ"ע מודו דכשר לדעת ה"ה אלא ודאי נראה דס"ל דאף בכה"ג פסול דלא פלוג רבנן ודוק ועיין במוהר"ם ן' חביב ז"ל סי' קכ"ז ס"ק כ"ט:
או שנכתב ביום ונחתם בלילה אע"פ שעסוקין באותו ענין כו' נ"ב זה דעת רבינו אבל דעת הרשב"א והרא"ש ז"ל דברייתא דר"א בר צדוק דקתני דעסוקין באותו ענין כשר אמתני' דנכתב ביום ונחתם בלילה קאי ויש להביא ראי' לדעת רבינו ממה שהק' בגמ' פרק המגרש דפ"ז לר"י דאמר זמן לכל א' ואחד זהו טופס דמאי איריא משום טופס תי"ל דהו"ל נכתב ביום ונחתם בלילה ופרש"י מאי איריא דמפסלו עליונים משום דאין העדים נקרין עמו ואי כפי דעת הרשב"א מאי קו' נימא דאצטריך תנא למתני פסולה משום טופס כי היכי דליפסל אפילו בעסוקין באותו ענין דאי משום טעמא דנכתב ביום ונחתם בלילה לא מפסיל לדעת הרא"ש והרשב"א וכן נמי קשה לדעת הרשב"א שכתב בחידושיו דגט מוקדם ע"י שליח כשר דאית ליה קלא דאם כן לא פריך מידי בפרק המגרש ודוק וצ"ע:
או כתב את הגט בירושלים וטעה וכתב בלוד כתב ה"ה ונרא' דהאי כתובו ר"ל חתומו כו' וכן דעת הטור ז"ל בסימן קכ"ח ועיין בהרב בני יעקב ד"מ מה שהק' בזה יע"ש שקצת דבריו מגומגמים ודוק: