נמצאת למד שכל איסורין שבתורה כו' מין במינו כו' שיעורו בששים כו'. פסק כר"י לגבי רב ושמואל וכן פסקו התוס' ז"ל משם ר"ת בפ' כ"ש דף ל' ובפ' ג"ה דצ"ו ע"א ד"ה אמר רבא ודלא כרש"י ז"ל שכתב בפ' כל הבשר דקי"ל כר"י דאמר מב"מ במשהו והביא ראיה מדפסיק רבא הלכת' חמץ בזמנו בב"מ בין בשא"מ במשהו כרב וטעמיה דרב מפרש התם רב לטעמיה דאמר כל איסורין שבתורה במינו במשהו יעוין שם ור"ת ז"ל הקשה עליו דרבא גופיה קאמר בפ' ג"ה אמור רבנן כו' הילכך מב"מ דליכא למיקם אטעמא בס' יע"ש. וראיתי להרב כנה"ג ז"ל בי"ד סימן צ"ח בהגהת הטור אות ה' שכתב ליישב קושיית ר"ת הלזו וז"ל ואומר אני דשייך ביטול בס' מין במינו אפילו לר"י בדבר שאיסורו מדרבנן וכמ"ש פרק ג"ה דף צ"ט ע"ב עלה דההיא דתנן דג טמא צירו אסור ר"י אומר רביעית בסאתיים ופרכינן והאר"י מ"במ לא בטיל ומשני שאני ציר דזיעא בעלמא ופי' התוספות והרשב"א ז"ל דלא אסור אלא מדרבנן וכ"כ בשה"ג פרק השוכר ואם כן איכא למימר דמאי דקאמר מב"מ בס' מיירי בדבר שאיסורו מדרבנן אלו ת"ד ע"ש ובעניותי נראה להכריח שלדעת רש"י ז"ל עכ"ל דס"ל דאפילו באיסורין דרבנן מב"מ במשהו ואמינא לה מהא דפרכי' פ' כ"ש אהא דאמר רבא חמץ שלא בזמנו בין במינו בין שלא במינו מותר כר"ש ומי אמר רבא הכי והאמר רבא ר"ש קנסא קניס הואיל ועבר עליה בב"י כו' והשתא יש לדקדק לדעת רש"י ז"ל דס"ל דטעמי' דרבא דאמר בזמנו בין במינו כו' במשהו הוא משום דס"ל כר"י דמב"מ במשהו מאי קו' אימא דכי קאמר רבא שלא בזמנו מותר בס' הוא דקאמר ואף ע"ג דקאמר מותר סתמא מצינו למימר שפיר דהיינו ס' שהרי רב קאמר ג"כ כי האי לישנא התם שלא בזמנו במינו אסור שלא במינו מותר ומפרש רש"י התם דאסור דקאמר היינו במשהו ומותר דקאמר היינו בס' וא"כ ה"נ דשלא בזמנו מותר דקאמר רבא היינו בס' והוצרך רבא לומר מותר כר"ש לאשמועינן דדוקא לר"ש דס"ל דלא אסור מדאורייתא מותר בס' משום דכיון דאיסורו מדרבנן מב"מ בטל בס' אמנם לר"י דס"ל דחמץ שעבר עליו הפסח אסור מן התור' מב"מ איסורו במשהו ובשלמא לדעת ר"ת וסיעתיה דס"ל דדוקא גבי חמץ בפסח ס"ל לרבא דהוי במשהו משום דחייב כרת ולא בדילי אינשי מיני' כולי שתא פריך תלמודא שפיר דע"כ לא מצי' לומר דמותר דקאמר רבא הוא בס' דא"כ מאי ארייא כר"ש אפי' לר"י דס"ל דאסור מן התורה בטל בס' כשאר איסורין כיון דליכא טעמא דחייב כרת ולא בדילי ומשום טעמא דיל"מ נמי ליכא אכן לדעת רש"י ז"ל קשה טובא אלא עכ"ל דאפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמ"במ במשהו וזה נ"ל ראיה שאין עליה תשובה: ועוד יש להביא ראיה לדבר ממה שכתב רש"י ז"ל פ' כ"ה דף קי"ו ע"ב ד"ה ה"ז וז"ל וחלב הנמצא קרוש בעור הקיבה שמולחים אותה בעורו כו' נראה בעיני איסור גמור כו' עד מ"ש וכשמתערב חלב זה עם חלב הגבינה הו"ל מ"במ כו' וגם פסקנו בפסחים הלכה דמ"במ במשהו כו' יע"ש הרי מבואר דאפי' באיסור דרבנן אסור במשהו שהרי חלב שחוטה אין איסורו אלא מדרבנן כנודע ועוד מצאתי הדבר מפורש פ' הערל דפ"ב ע"א דאמרינן התם אמר רב שישא בריה דרב אידי רישא בט"ו משקין דרבנן סיפא דאורייתא וכתבו התוס' ורש"י ז"ל שם דקסבר רב שישא בריה דרב אידי דרבנן לא פליגי אדר"י אלא בדרבנן הרי מבואר דלר"י אפי' באיסורין דרבנן ס"ל דמב"מ לא בטיל ומעתה עכ"ל דההיא דאמרינן שאני ציר דזיעא בעלמא דוקא בציר הקילו כיון דהוי זיעא בעלמא ולא בשאר איסורין כנ"ל:

וכן כל דבר שיש לו מתירין כו'. כתב הרב תה"ד הביאו מרן הב"י י"ד סימן ס"ט וז"ל בשר ששהה ג' ימים בלא מליחה ונתערבה אותה חתיכה בחתיכות אחרות ירא' דבטלה היא ברוב ושרי כולן לבשל ולא אמרינן דכיון דמותר לצלי דשיל"מ הוא ולא בטיל אפילו באלף משום דכל כה"ג לא מקרי דשיל"מ דלצלי לא נאסר מעולם ואף על גב דהרי"ף חשיב כה"ג דשיל"מ ראבי"ה לא חשיב ליה עכ"ד ופסקו מרן בש"הט סעיף י"ד והנה הר"נ ז"ל בפ' הנודר מן המבושל דף נ"ב ע"א מחלפא שיטתיה מן הקצה וכתב דבדבר שיש לו מתירין עכשיו כגון פת שאפאה עם הצלי דכתב הרי"ף דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לאוכלו עם בשר אפילו שלא במינו אוסרת בכ"ש יע"ש שהאריך בחילוק זה ולכאורה יש להקשות עליו ממ"ש בפ' הנודר מן הירק דנ"ח תניא ר"ש אומר כ"ד שי"למ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים בהם שיעור וכל דבר שאל"מ נתנו חכמים שיעור א"ל והלא שביעית אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור דתנן ה"ז אוסרת בכ"ש במינה א"ל אף אני לא אמרתי אלא לביעור וכתב הר"ן אף הן לא אמרו שה"ז אוסרת בכ"ש אלא לענין שצריך ביעור לאוכלו קודם הביעור דכיון דאפשר לאוכלו הו"ל דשיל"מ אבל לאכילה כלומר אם נתערבה לאחר הביעור שאם יהיו אסורים תערובתן לאסרו באכילה ב"במ בין בשלא במינו בנ"ט ע"כ והשתא לפי מ"ש בפ' הנודר מן המבושל דכל דשיל"מ עכשיו אפי' בשלא במינה לא בטיל אם כן אמאי קתני מתניתין ה"ז אוסרת בכ"ש במינה אפי' שלא במינה נמי כיון שיש לו מתירין עכשיו לאכלו קודם הביעור לא בטיל אמנם הא ל"ק דע"כ לא כתב הר"ן דבדשיל"מ עכשיו אפי' בשא"מ לא בטיל היינו דוק' כשההיתר שיש לו עכשיו הוא לעולם כגון פת שאפאה עם הצלי דאסור לאוכלו בכותח כיון שיש לו מתירין לעולם בבשר משא"כ הכא גבי ז' נהי דעכשיו יש לו היתר לאוכלו מיהו לאחר הביעור הוא נאסר וא"כ הו"ל כדשיל"מ דאסור עכשיו וניתר למחר דבשא"מ בטל והנה במ"ש הר"ן דאם נתערב לאחר הביעור בין במינה בין בשלא במינה כנר' מדברי הרע"ב בפי' המשנה נראה דפליג על זה שכתב בפ"ז דשביעית מ"ז השביעית אוסרת בכ"ש במינה לאחר הביעור אבל קודם הביעור אין בו קדושת שביעית שיהא אסור להפסיד' ולעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ"ט בין במינה בין בשלא במינה הרי שכתב הרע"ב דאפי' לאחר הביעור אוסרת בכ"ש ונראה דהרע"ב ז"ל מפ' מאי דקאמר ר"ש אף אני לא אמרתי אלא לביעור דה"ק דדוק' לאוסרו לאחר הביעור הוא דאסור בכ"ש אבל לאכילה כלומר קודם הביעור לא אסור בכ"ש לענין איסור סחורה ולאסרה דוק' באכילה משום קרא דלאכלה אלא בנ"ט ויש לתמוה דלאחר הביעור הרי אין לו מתירין וכמ"ש הר"ן ואם כן אמאי אסו' בכ"ש ומאי אהדר להו ר"ש עדיין הקושיי' במקומה עומדת דהרי ז' דאין מתירין ולא נתנו חכמים שיעור ומ"ש דקודם ז' אינו אסור לעשות בהם סחורה עד שיהא בהן בנ"ט אי משום דאיסור סחורה אין לו מתירין לאחר הביעור נמי אין לו מתירין ותו לפי דבריו דאף לאחר הביעור ז' אוסרת בכ"ש אם כן מאי קא מבעייא לן בפ' הנודר בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' אי גדולי היתר מבטלין את העיקר ומסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר והשת' כיון דז' אוסרת בכ"ש אפי' אחר הביעור אפ"ת דגדולין מבטלין וחשבינן ליה כשאר תערובת היינו בדבר שיש לו ביטול ברם ז' אין לו ביטול והיכי מבטלין את העיקר בשלמא לפי' הר"ן ניחא דמשו"ה מסיק דגדולי היתר מעלין את העיקר כיון דהוי לאחר הביעור דמשעת שנטעו בח' הרי נאסר באכילה ושוב אין לו היתר כלל ומש"ה בטיל אמנם לפי' הרע"ב קשה טובא ואין לומר דס"ל לתלמוד' דגדולין חשיבא טפי ומבטלין את העיקר דהא ליתא דהרי אמרי' התם בגמ' דנ"ט מתיב רמי ב"ח קונם פירות האל' עלי כו' אסור בחלופיהן ובגדוליהן שאני אוכל מותר בחילופיהן ובגדוליהן בד"א בדבר שזרעו כלה אבל בדבר שאין זרעו כלה אסור אמר אביי שאני קונמות הואיל ואי בעי מתשיל עלה הו"ל כדשיל"מ ולא בטיל הרי בהדי' דס"ל לתלמוד' דנדרים משום דאין לו ביטול ואסור בכ"ש משום הכי גדולי היתר אין מבטלין את העיקר דאיסור ואם כן תיקשי דגידולין דמוצאי ז' אמאי מבטלין את העיקר הרי ז' לא בטיל דומי' דנדרים אשר על כן נראה לומר דהרע"ב ז"ל ס"ל כדעת הרמב"ן שכתב בפי' על התורה בפ' בהר וז"ל דז' אינו לא מן הנשרפין ולא מן הנקברים אלא כשהגיע זמן הביעור מפקירן על פתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם ואם חזר וזכה בהם אוכל והולך עד שיכלו וזו היא ז' שאוסרת בכ"ש לביעור כמו שהוזכר בנדרי' מפני שיש לה היתר בביעור אבל אם עכבם בביתו אחר הביעור כדי לאכלן אסורים הם באכילה לגמרי וזו היא ז' שאוסרת בנ"ט לאחר הביעור שאין לו מתירין עכ"תד וכ"כ הרב תי"ט בפ"ח מ"א שדעת הרע"ב כדעת הרמב"ן והשת' מ"ש הר"עב ה"ז אוסרת בכ"ש לאחר הביעור אינו ר"ל דאם נתערב אחר הביעור אוסרת בכ"ש אלא כונתו לומר דאם נתערב בזמן הביעור ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו אחר הביעור כדי לאכלן הרי הן אסורים באכילה לאחר הביעור בכ"ש כיון שהיה לו מתירין בביעור היה לו לבערן אבל אם נתערב לאחר הביעור מודה הרע"ב דאינו אוסר בכ"ש כיון שלא היה לו מתירין דמשעת שעכבם בתוך ביתו נאסרו באכילה ואין לו מתירין כלל וכמ"ש הרמב"ן וזהו דאבעייא לן בגמ' בבצל שעקרו בז' ולא ביערו אלא עכבם בתוך ביתו שאסורים באכילה ונטעו בח' אי גדולי היתר מעלין את העיקר ואסיקנא דמעלין כשאר תערובות דכיון דהוי לאחר הביעור בטיל ברוב אך ק"ק דאם כן כשכתב הרע"ב אבל קודם הביעור אין בו קדושת ז' כו' הול"ל ג"כ דאם נתערב לאחר הביעור בין במינו בין בשלא במינו בנ"ט שוב ראיתי להתוס' בפ' הנודר מן הירק שכתבו וז"ל דתנן הז' אוסרת בכ"ש והא דאבעיא לן לעיל אי גדולי היתר מבטלין לעיקר דז' י"ל דהכא מיירי בדבר לח אבל ביבש לא א"נ שמא גדולין חשיבי טפי ומבטלין את העיקר עכ"ל הנה מדברי התוס' הללו נראה בהדיא דס"ל דאפי' אם נתערב לאחר הביעור הז' אוסרת בכ"ש דאל"כ ל"ק להו מידי מההיא דגדולי היתר דהתם בבצל שעקרו בז' ונטעו בח' כיון דאתא זמן הביעור ולא ביערו א"כ כשנתערבו הגדולין לאחר הביעור משו"ה מבטלין את האיסור וכיון שכן יש לתמוה דאמאי אסור בכ"ש הרי לאחר הביעור אין לו מתירין ומאי אהדר להו ר"ש ותו דדברי התוספות סתרי אהדדי שם סמוך ונראה עמו שכתבו ד"ה את"ל כו' פי' הר' אליעזר כגון פירו' ששית שנכנסו בז' וגדלו משהו צריכין ביעור כפירות ז' אבל לאכילה כגון פירות ז' שנתערבו בפירות דהיתר אינו אסור במשהו אם כן מאי קא קשיא להו הכא מההיא דבצל וצ"ע ולקו' הא' היינו יכולים לומר דס"ל להתוספות כדעת הרמב"ן דאפילו דכשהגיע זמן הביעור מפקירן בפתח ביתו ואוכלין והולכין לעולם וס"ל להתוספות דאפי' אם עכבם אחר זמן הביעור לאכלן יכול להפקירן אח"כ ומיהו כל זמן שלא הפקירן הרי הן אסורים באכילה ובהא פליגי הרמב"ן ז"ל ומשום הכי ס"ל להתוספות דאפילו אם נתערבו אחר הביעור אוסר בכ"ש דהוי דשיל"מ ע"י שיפקירם אלא דהא ודאי ליתא מדגרסינן בפרק הגוזל דק"א בגד שצבעו בקליפי ז' ידלק ואם איתא אמאי ידלק יפקירנו ויחזור ויזכה בו אלא ודאי משמע כדעת הרמב"ן דאם עכבם בביתו אחר הביעור ולא הפקירם אינו יכול להפקירם עוד דהשתא ההיא ברייתא מיתוקמא בשהגיע זמן הביעור ולא הפקירם ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונט' תיה"ך דף כ"ב ע"א ועיין בהתוספות בפרק מקום שנהגו דף נ"ב ד"ה מתבערין גם מה שתי' דגדולין חשיבי ומבטלין את העיקר אע"ג דשאר תערובות אוסר בכ"ש הם דברים תמוהים מההיא דרבי אבא דקאמר שאני נדרי' דאי בעי מתשיל עלה ולא בטיל ברוב וכדכתיבנא לעיל וצ"ע ועיין בהר"ש פ"ו מ"ג ויש ליישב בדוחק דס"ל דדוקא גבי נדרי' אמרינן דמשום דלא בטיל ברוב גדולי היתר אין מעלין את האיסור אבל גבי ז' אף דאוסר בכ"ש כשאר תערובות אפי"ה גדולי היתר חשיבי ומעלין כיון דאיסורו ע"י קרקע בטילתה נמי ע"י קרקע וכה"ג משני תלמודא דף נ"ח לר"י (אלא דהא ליתא כפי מ"ש שם לקמן ד"ה קונם) גם מה שתי' דהכא מיירי בדבר לח אבל בדבר יבש לא הוא תמוה דהרי בנדרים אמרינן דמשום דלא בטיל גדולין אין מבטלין העיקר אף דהוי דבר יבש לפי דעתם ואם כן גבי ז' דלא בטיל ברוב דהוי דשיל"מ אמאי מבטלין סוף דבר שדבריהם צל"ע ולא זכיתי להבינם מיהו מ"ש הרע"ב אבל קודם ז' אין בו קדושת ז' לענין שיהא אסור להפסידם ולעשות בהם סחורה ומשמע מדבריו דדוקא לענין איסור סחורה הוא דבטיל אבל להצריכו ביעור חייב לבער דהו"ל דשיל"מ כו' ונראה ודאי דה"ט משום דאיסור סחורה אין לו מתירין ומשום הכי בטיל ויש לתמוה דנראה דהרע"ב ז"ל פליג דידיה אדידיה ממ"ש בפ"ב דבכורים מ"ב על מתניתין דקתני יש במעשר ובכורים משא"כ בתרומה כו' ואסורים בכ"ש וגידוליהן אסורים מלאכול בירושלים אף לזרים ולבהמה דל"ת דוקא לענין ליאכל חוץ לירושלים הוא דאוסרים בכ"ש דלהאי מילתא חשיבי דשיל"מ כיון שיכול לאכלו במקומו אבל לאסו' תערובתן לזרים ולבהמה דאיסו' זרות ובהמה אין לו מתירין סד"א דלא יאסרו תערובתן קמ"ל כיון דחל על תערובתן שם בכורים ומעשר ליאסר לאכלן חוץ לירושלים חל נמי לענין זה לאסור לזרים ולבהמה ע"כ ואם כן ה"נ יהא אסור לעשות סחורה אף דאיסור סחורה אין לו מתירין כיון דחל עליו שם ז' להצריכו ביעור ולאוסרו אם לא ביערו חל נמי לענין סחורה דומיא דהתם ממש ויש לחלק בדוחק דדוקא התם דהאיסורים הם איסורי אכילה ומשו"ה כיון דחל עליה שם בכורי' לענין איסור אכילה חוץ לירושלים חל נמי לענין איסור אכילת זרים ובהמה אבל הכא דהוו תרי ענייני דאיסור איסור סחורה ואיסור אכילה בלי ביעור אז לא אמרינן כיון דחל עליה שם ז' לענין איסור אכילה בלי ביעור חל נמי לענין איסור סחורה דאיסור סחורה לחוד ואיסור אכילה לחוד כנ"ל: ודרך אגב ראיתי לעמוד על מה שהקשה הרב תוי"ט ז"ל בפ"ט דשביעית מ"ג שפסק שם הרע"ב ז"ל גבי ההיא דהכובש שלשה כבשים בחבית כר"ג דאמר כל שכלה מינו מן השדה יבער מינו מן החבית וה"ט משום דס"ל דדוקא ממשו של כל אחד שכלה בשדה אסור אבל טעמו הרי הוא כמבוער ואע"פ שיש בו טעם בלוע מן האיסור דהיינו אותו מין שכלה לית לן בה כתב וז"ל ותימא דאי הלכה כר"ג א"כ הא דפי' הרע"ב דשביעית קודם הביעור בין במינה בין שלא במינה בנ"ט דלא כהלכתא יעיין שם ולע"ד נראה לומר דמ"ש הרע"ב בספ"ז דז' אוסרת קודם הביעור בין במינה בין בשלא במינה בנ"ט היינו דוקא בשנתערב גוף האיסו' בתוכו דמהשת' לא חשיב כמבוער שהרי ממשו של איסור מעורב בו משא"כ בההיא דהכובש שלשה כבשים אין כאן אלא פליטת האיסור שהרי אותו המין שכלה מן השדה כבר מבער מינו מן החבית ונמצא שלא נשאר כאן כי אם פליטת האיסור בלבד ובהא ודאי הוא דשרי ר"ג דכיון דלא נשאר כי אם פליטתו חשיב כמבוער ועיין בש"ך ז"ל י"ד סי' ק"ב ס"ק ט' גבי דשיל"מ ותמצא כעין חילוק זה שכתבנו ועל פי זה ניחא נמי מה שהק' עוד הרב הנז' בפ"ז משנה ז' על מ"ש הרע"ב ז"ל שם ורד חדש שכבשו בשמן ישן ורד של שביעית שכבשו בשמן של ששי ילקט את הורד קודם שיגיע זמן הביעור והכל מותר אבל ורד של שביעי' שכבשו בשמן של שמיני וכבר הגיע זמן הביעור של הורד חייב לבער את הכל דשביעית אוסרת בשאינו מינו בנ"ט ותמה עליו הרב הנז' שכיון שכבר פי' בסיפא דמתני' דקודם הביעור בין במינה בין בש"במ בנ"ט א"כ מ"ש רישא דהכא ורד חדש כו' דמותר הכל הרי אף קודם הביעור בנ"ט והכא נמי הורד נ"ט בשמן יע"ש שהניחו בצ"ע אכן על פי מ"ש הנה נכון דע"כ לא כתב הרע"ב ז"ל דקודם הביעור בנ"ט אלא דוקא בשנתערב גוף האיסור משא"כ גבי ההיא דורד חדש דאין כאן אלא פליטתו שהרי הוא מלקט הורד מתוך השמן והשתא אתיא הך מתני' כר"ג דהלכתא כותיה כנ"ל נכון ועיין בהשגת הראב"ד ז"ל פ"ז מה' שמיטה ויובל דין ג' שכתב וז"ל ומאותו הביעור ואילך אינו אוסר במשהו לפי שאין לו שום היתר אבל לביעור הראשון כיון שיש לו היתר באכילת ג' סעודות אוסר במשהו וחייב לבער ביעורו מן הבית זה דעת ר"ש והוא שאמר כל הירק אחד לביעור שכל המינים שנכבשו בחבית כיון שכלה אחד מהן בשדה יבער את כולם מפני שהוא אוסר במשהו לזה הביעור ע"כ וקשה טובא שהרי לו יהי דנימא דלביעור הראשון אוסר במשהו מפני שהוא כדשיל"מ מ"מ הא דדשיל"מ לא בטיל אינה אלא במינו אבל שלא במינו בנ"ט וכמ"ש רבינו כאן וכתב עליו הראב"ד שהוא משנה שלימה וא"כ הכא גבי שלשה כבשים שנכבשו בחבית אחד כיון שחלוקין הן במינן היכי קאמר ר"ש דאוסר במשהו לזה הביעור וצ"ל דס"ל ז"ל דכל מיני ירקות חשיבי כמין אחד דשם ירק אחד הוא והו"ל כמין במינו דלא בטיל אפי' באלף ודע שמדברי הראב"ד ז"ל הללו שכתבתי מבואר דס"ל דהא דדשיל"מ אפילו באלף לא בטיל לאו דוקא בשנתערב ממשו של איסור אלא אפילו לא נתערב אלא טעמו גרידא אפי"ה לא בטיל ושלא כדעת מור"ם ז"ל שכתב בי"ד סימן ק"ב ועיין בש"ך שם ודוק: איך שיהיה הדרן לדמעיקרא דדעת הר"ן ז"ל הפך דעת הרב תה"ד וכן נראה שהוא דעת רבינו ז"ל שכתב בה' מעשר שני פ"ו הלכה י"ד וז"ל פירות מע"ב שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל בטהרה או יפדה את המעשר לפיכך אם נתערבו בירוש' אוסרים בכ"ש במינן דכך היא גירסת הספרים אבל הוא טעות סופר דצ"ל במינן דדוקא במינם אין לו ביטול אבל שלא במינם אפי' דשיל"מ מותר ועיין במ"ש מרן הכ"מ פ"ה מה' ביכורים דין נ"ה ובפר"ח סימן ק"ב ס"ק ח' הואיל והוא בירוש' הרי הוא כדבר שיל"מ ע"כ והנה מדברי רבינו ז"ל הללו נראה דס"ל דדוקא בירוש' אין לו ביטול דמקרי דשיל"מ אבל חוץ לירוש' יש לו בטול ברוב כיון שאינו יכול לאכלו שם ואע"ג דמצי להעלותו לירוש' לא מקרי דשיל"מ כיון שיש לו טורח בעלייתו וכ"כ הרע"ב וכ"כ רבינו בפי"המ וז"ל ואומר לך בכאן שאם נתערב אפי' שיעור מועט ממע"ב או מן הביכורים ויהיה אותו העירוב בירוש' בלבד יהיה דין אותו תערובת כדין מעשר ע"כ ונראה דס"ל דאע"ג דאי בעי פדי ליה לא מקרי בהכי דשיל"מ כיון שיש לו היתר ע"י פדיון דהא תרומה יוכיח שיל"מ ע"י שאלה ואפי"ה אמרינן בפרק הנודר דנ"ט דכיון דליכא מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ ודוקא בנדרי' דמצוה לאתשולי עלייהו מדר' נתן הוא דמקרי דשיל"מ וא"כ גבי מעשר נמי מאי מצוה איכא לפדותו ומשום הכי חוץ לירוש' בטל ברוב ומ"ש רבינו בדין ט"ו זרעו קודם שיכנס הגדולין חולין ופודה אותו כשעת זריעתו שאני גדולין דמיניה קא רבו ומשום הכי צריך פדיון ומ"ש רבינו פירות מעשר שנתערבו בפירות חולין יאכל הכל כו' או יפדה את המעשר מיירי בדלית ביה שיעור כדי לבטל את המעשר וכן הוא מוכרח דאי מיירי בשנתבטלו ברוב ועלה קאמר דיאכל הכל בטהרה אם כן מאי לפיכך אם נתערבו כו' דקאמר הא בהכי קיימינן אלא ודאי דבתחילה מיירי בדלית ביה כדי לבטל ומש"ה לא כתב פירות מעשר שנתערבו בירוש' משום דכיון דלית ביה ביטול אפילו בחוץ לירוש' הם אסורין וצריך שיאכלם במקום או יפדה וכן נר' ממ"ש מרן על דין זה וז"ל פירות מעשר כו' פשוט הוא ואי רבי' איירי בדאית ביה כדי ביטול הא טובא אשמועינן דאין לו ביטול זה הנלע"ד דעת רבינו והרע"ב ואולם רש"י והרא"ש והר"ן ז"ל בפרק הנודר על ההיא ברייתא דקתני כל דשיל"מ כגון טבל ומעשר שני והקדש לא נתנו חכמים שיעור כתבו וז"ל דמ"ב והקדש יל"מ ע"י פדיון ויש לדקדק בדברי הר"ן דנרא' דאיהו ז"ל פליג דידי' אדידי' שהרי כ' לקמן גבי תרומה וז"ל תרומה מאי מצוה לאתשולי איכ' הילכך לא מיקרי דשיל"מ והקדש דקא מני לעיל בדבר שיל"מ בהקדש ב"ה עסקינן דע"כ לפדייה קאי והשתא ק' דאכתי תקשי ליה מע"ב דקא מני דשיל"מ ע"י פדייה אע"ג דליכא מצוה בפדייתם ונראה דס"ל להר"ן ז"ל דגבי מע"ב כיון שיש לו טורח בעלייתו מסתמא לפדייה קאי ומקרי בהכי דשיל"מ ומשום הכי ל"ק ליה אלא מהקדש ומ"מ נראה דדעת רש"י והתוס' והרא"ש הפך דעת הר"ן מדכתבו סתם הקדש יל"מ על ידי פדיון דמשמע דבכל הקדש קאמרי ויש לדקדק דתקשי להו קו' הר"ן דהא גבי תרומה כיון דאין מצוה לאתשולי לא מקרי דשיל"מ וכבר ראיתי שנתקשה בזה הרב בעל מוצל מאש ז"ל סימן י"ט יע"ש: ונלע"ד לומר דמאי דצרכינן בקונמות טעמא דמצוה לאתשולי עלייהו כי היכי דלהוי דשיל"מ ומשום הכי בתרומה לא הוי דשיל"מ היינו דוקא לגבי שאלה דההיתר בא ע"י טורח דמי יימר דמזדקקי ליה תלת כמ"ש מרן בפ' י"ד דין י"ב ובעלמא קימ"ל דכשההיתר בא ע"י טורח לא מיקרי דשיל"מ וכמ"ש הרשב"א לענין הגעלה עיין בי"ד סימן קכ"ב ומשום הכי בנדרים כיון דמצוה לאתשולי עליה הוי כמי שבא ההיתר ממילא וכאילו אתשולי דמי משא"כ בתרומה אבל גבי הקדש דיל"מ על ידי פדיון ולא בא ע"י טורח אף דליכא מצוה מקרי דשיל"מ נמצינו למדין שדעת רבינו והרע"ב דאי בעי פדי ליה לא חשיב דשיל"מ ויש לדקדק שהרי בדין י"ו כ' וז"ל מ"ב בטל ברוב באיזה מעשר אמרו במעשר שנכנס לירושל' ויצא ונפלו מחיצות שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם ואי אפשר לפדותו מאחר שנכנס משמע מדבריו טעמא דמחיצה קולטת ואינו יכול לפדותו הא אם אין מחיצה קולטת והיה יכול לפדותו הו"ל דשיל"מ וזה הפך ממ"ש כאן ובפרק הזהב דנ"ג פריך תלמודא אברייתא דקתני באיזה מעשר אמרו שנכנס לירושלים ויצא ומוקמינן לה בדנפול מחיצות והאמר רבא מחיצה לקלוט דרבנן וכי גזור כי איתנהו מחיצות כי ליתנהו מחיצות לא גזור ומאי קושיא הא לא מקרי דשיל"מ מטעמא דאי בעי פדי ליה כיון דליכא מצוה כנדרים לדעת רבינו וי"ל דהתם גבי נכנס ויצא אפילו נפלו מחיצות לס"ד דמקשה דהוה ס"ל דכי ליתנהו מחיצות מחיצה אינה קולטת והיה יכול לפדותו הוי שפיר דשיל"מ משום דכיון דאינו יכול להעלותו ולאוכלו דנפלו מחיצות אז אמרינן מסתמא כי הוה בעיניה לפדייה קאי ומקרי דשיל"מ עכשיו שנתערב ע"י פדיה והוה ליה כהקדש בד"ה שכתב הר"ן דמקרי דשיל"מ כיון דלפדייה קאי ה"נ כיון דלא חזי להעלותו לירוש' מסתמא לפדייה קאי ומשום הכי פריך בגמ' שפיר וכן נמי לעיל דפריך לחזקיה ממתניתין דהתרומה כו' דלעביד ליה כדחזקיה משום דכיון דמתני' איירי בשנטמא כמ"ש רש"י דבור המתחיל משא"כ הו"ל כהקדש ב"ה דלפדייה קאי הכא נמי כיון שנטמא מסתמא לפדייה קאי הוי דבר שיל"מ משא"כ בנתערב חוץ לירוש' דהתם כי הוי בעיניה לאו לפדייה קאי וגם אין לומר דעכשיו שנתערב יכול להעלותו לירושלים דכיון שיש לו טורח בעלייתו לא מקרי דשיל"מ לדעת רבינו ומיהו הדבר הקשה אלי לדעת רבינו דחוץ לירושלים לא מקרי דשיל"מ א"כ מאי פריך בגמ' התם לחזקיה דאמר מעשר שאין בו שו"פ אומר הוא וחומשו מחולל על מעות הראשונות ממתני' דקתני התרומה והבכורים כו' משא"כ במעשר מאי משא"כ במעשר לאו דמעשר בטל ברוב ואם איתא דלחזקיה הוה ליה דשיל"מ והשתא נהי דהמקשה סמיך אברייתא דמייתי לבסוף באיזה מעשר אמרו במעשר שאין בו ש"פ מ"מ התרצן דלא שמיע ליה ההיא ברייתא אמאי קא מיהדר אתי' דחזקיה בפשיטות הול"ל דמתני' מיירי בנתערב חוץ לירושלים דלא הוי דשיל"מ לדעת רבינו וברייתא גופא דקאמר באיזה מעשר שני אמרו במעשר שאין בו ש"פ אמאי ל"ק במעשר שנתערב חוץ לירושלים לדעת רבינו דבטיל ברוב ואין לומר דרבינו ז"ל מיירי כשאין בו שו"פ ומשום הכי כתב דדוקא אם נתערבו בירושלים אוסר בכ"ש אבל חוץ לירושלים לא דכיון שאין בו ש"פ אין לו פדיון וגם לא מקרי דשיל"מ כיון שאין בו טורח ואהא פריך תלמודא לחזקי' ממתני' דבשיל"מ לדידן לא תקשי דמיירי בחוץ לירושלים ואין בו ש"פ דהא לית' דכיון דהוא ז"ל פסק בפ"ה דין ה' כחזקיה הוה לי' למימר דבחוץ לירושלים אם יש לו מעות מעשר שני לא בטיל ואי לא בטיל וצ"ע כעת והרא"ש כתב שם בנדרים וז"ל מע"ב יל"מ לעלותו לירושלים וראיתי להרב מוצל מאש סי' הנזכר שתמה לדעת הרא"ש ז"ל וז"ל וקשיא לי טובא שהרי שנינו שהמעשר והבכורים אוסרים תערובתן בכ"ש בתוך ירושלים דוקא שיכול לאוכלו בקדושת מעשר אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח להעלותם לא מקרי דשיל"מ וכן הקשה לדעת הר"ן ורש"י והרשב"א ז"ל בת"ה ד"ג שכתבו דמעשר ישל"מ ע"י פדיון שהרי כפי זה אמאי קתני בירושלים אפי' חוץ לירושלים יכול הוא לפדותו עכ"ל ואשתומם על המראה איך פה קדוש יאמר דבר זה שהרי בהדיא כתב הר"ש וז"ל ואסורין לאכול בירושלים בכ"ש כו' כלומר לענין שלא לאוכלו בירושלים הם אסורים בכ"ש דהוי דבר שיש ל"מ דאפשר להעלותם כו' ובס"ד כתב וי"מ דמתניתין מיירי בנתערבו חוץ לירושלים ומחלקין בין ירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן כלל מדלא משני הכי בירושלמי עכ"ד הרי לך בהדיא שדעת הר"ש כדעת הרא"ש ז"ל וגם הרשב"א והר"ן י"ל דס"ל כתי' הר"ש דלענין שלא לאוכלו חוץ לירושלים הם אסורין בכ"ש דהוי דשיל"מ ע"י פדיון גם על מרן ז"ל יש לתמוה שכתב בדין י"ד וז"ל ומ"ש לפיכך אם נתערבו בירושלים כו' כך פיר' רבינו ור"ש מה ששנינו בפ"ב דבכורים ואסור לאכול כ"ש בירושלים ע"כ דהרי דעת הר"ש ברור מללו דלא כדעת רבי' שהר"ש ז"ל הביא פיר' רבינו בשם י"מ ודחאו בשתי ידיו ואפשר דמ"ש כך פירש רבינו והר"ש כונתו לו' שכן פי' בשם י"מ אלא דהוא ז"ל דחאו מכח ההיא דירושלמי ודוחק: וראיתי להרב פ"ח ז"ל סימן כ"ח שהקשה לדעת הרא"ש והר"ש וז"ל אלא דאיכא למידק עלה מהא דפריך התם בפרק הזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי ליהדר וליעייליה וכתבו התוס' גבי אין בו ש"פ לא פריך הכי דאיירי ברחוק מירושלים ומקרי בהכי אין לו מתירין אבל הכא דקתני משנכנס לירושלים ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת ואמאי וניעייליה ע"כ וזה מוכיח כדברי הרמב"ם והרע"ב ואפשר להסכים סברת הרא"ש והר"ש עמהם דמצינן למימר דאיהו מיירי בשאינו רחוק מירושלים דבכה"ג מקרי דשיל"מ אף לדעת הרמב"ם והכי מוכח ממ"ש הרמב"ם פירות מעשר כו' לפיכך אם נתערבו בתוך ירושלים כו' ואלו בסוף כתב מע"ב בטל ברוב כו' שהרי אין שם מחיצות להחזירו לשם דמשמע טעמא דאין שם מחיצות הא איכא מחיצות לא בטילי ומטרחינן ליה לעיולי אלא ע"כ צריכין לחלק ברחוק מירושלים הרבה למעט ומר אמר חדא ומ"א חדא ולא פליגי עכת"ד: והנה מה שרצה לומר דהר"ש לא פליג אהרמב"ם ז"ל דרבינו מיירי ברחוק הרבה והר"ש מיירי ברחוק מעט הם דברים תמוהים דהרי כ' הר"ש בסוף דבריו וי"מ דמתני' איירי בשנתערבו בירושלים ומחלקינן בין בירושלים לחוץ לירושלים ולא יתכן זה מדלא משני הכי בירושלמי (כלומר דבירושלמי ה"ק חד סבר לר"י דהכא במתני' קאמר וגדוליהן אסורים ואלו בפ"ט דתרומות קתני גדולין מעשר ובכורים חולין והוה ליה לשנויי דההיא דפ"ט דתרומות מיירי ברחוק מירושלים והכא מיירי בתוך ירושלים) הרי משמע בהדיא דפליגי וא"ל דהך י"מ שכ' הר"ש לאו היינו רבינו דרבי' מיירי ברחוק מירושלים הרבה אבל ברחוק מעט ס"ל דהוי דבר שיל"מ וכמו שהוכיח הרב מדבריו והר"ש גופיה מודה בהכי והך י"מ הם י"מ אחרים דס"ל דאפילו ברחוק מעט בטיל ברוב דאם כן אדמקשה להו הר"ש מהירושלמי הוה ליה לאקשויי מתלמודא דידן דפריך בהזהב ושנכנס לירושלים ויצא אמאי וליהדר ונעייליה הרי דחשיב ליה דבר שיל"מ אפילו חוץ לירושלים ותו דאי הר"ש ז"ל מיירי דוקא ברחוק מעט אבל ברחוק הרבה מודה לרבינו והרע"ב אם כן לדידיה נמי תקשי דאמאי לא משני הכי בירוש' דההיא מתני' דתרומות מיירי ברחוק מירושלים הרבה דאז בטיל ברוב אלא ודאי דהר"ש ז"ל ס"ל דאפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל"מ ואהא מייתי דעת י"מ דהיינו רבינו והרע"ב דס"ל דדוקא בנתערבו בתוך ירושלים ומיהו אף רבינו והרע"ב מודו ברחוק מירושלים מעט דמקרי דשיל"מ הואיל ואין לו טורח כ"כ להעלותו ומ"ש רבינו והרע"ב ז"ל בפי"המ ואומר לך בכאן דאם נתערב כו' ויהיה אותו התערובות בירושלים בלבד לאו דוקא אלא ה"ה ברחוק מעט דאם לא כן תקשי להו סוגיא דפרק הזהב דפריך וניהדר וניעייליה וכדכתיבנא אלא ודאי דס"ל דברחוק מעט הוי דשיל"מ ומשום הכי פריך התם שפיר דמדקתני והכניסו ויצא משמע אפילו לא יצא אלא פסיעה אחת וכמ"ש התוס' ז"ל: שוב ראיתי להרב חוות יאיר סימן קל"א שכתב וז"ל ואי משום דטריחא ליה מילתא לא מצינו שטורח מוציא דשיל"מ והרי בריש פרק הזהב מוכח דמעשר שני מקרי דשיל"מ משום דמצי להעלותו לירושלים וכ"כ הר"ש ודלא כהרע"ב שם דודאי גמ' הנז' הויא תיובתיה עכ"ל נר' שהרב הבין מדברי הרע"ב דדוקא בתוך ירושלים לא בטיל אבל חוץ לירושלים אפילו רחוק מעט לא מקרי דשיל"מ והיינו דכתב דגמרא הנזכר הוייא תיובתיה ולע"ד נראה כדכתיבנא ועוד נראה לי דאפילו דנימא דדברי רבינו והרע"ב הם כפשטן לא תקשי להו סוגיא דהזהב כפי מ"ש הריטב"א ז"ל שם בחי' משם הראב"ד וז"ל והא דלא פריך הכא ונסקיה לירושלים ונאכליה ואמאי בטיל ברוב משום דכיון דמדאורייתא לאו בר עלייה היא לא מטרחינן ליה ולקמן פריך משום דכבר העלהו והכניסו ויצא ולהכי ניהדריה ונכליה ע"כ ואם כן מצי למימר דרבינו והרע"ב סבירא להו כתירוץ הראב"ד דדוקא משום דכבר העלהו והכניסו ויצא פריך בגמרא דניהדר וניעליה ומטרחינן ליה וקנסינן ליה ובהכי ניחא מאי דקשיא ליה להפר"ח בלשון רבינו דסתרי אהדדי דמשום הכי אצטריך טעמא דאין שם מחיצות דאי לא מטרחי' ליה משום דכבר העלהו והי"ל לאוכלו שם ודוק ומאי דקשיא ליה להפר"ח דאי לדעת הר"ש אפילו ברחוק הרבה מקרי דשיל"מ משום דמצי להעלותו מאי יענה לקו' התוספות שם יראה לע"ד דס"ל להר"ש דהא ודאי ס"ל למקשה דרישא איירי במידי דלא חזי להעלותו לירושלים כגון שנטמא כמ"ש רש"י ומשום הכי קאמר דבאין בו שו"פ בטיל ברוב ואהא קשיא ליה לחזקי' דליעבד ליה כדחזקיה אמנם ממאי דקתני בברייתא משנכנס לירושלים משום דבעי לאקשויי דליפריקיה וההיא קושיא ל"ק אלא בהניח יסוד דברייתא מיירי בשנטמא אמנם אי ברייתא מיירי בשלא נטמא ליכא לאקשויי דליפריקיה משום דמחיצות קולטות ומשו"ה פריך דליהדר וליעייליה משום דקס"ד דליכ' לאוקמ' בשנטמא דומיא דרישא משום דאי איירי בנטמא ק' דליפריקיה וכדאקשיה ליה בתר הכי שוב ראיתי בספר מאיר עיני חכמים שכתב כן ליישב דעת רש"י יע"ש ואם כן דס"ל להר"ש והרא"ש כמ"ש הריטב"א הביאו מוהר"ב בשיטה מקובצת שהקשה קושית התוס' ותי' תי' ר"ת וכ' שהביא ראיה לדבריו מהא דאמרינן דטבל במינו במשהו ופרשו טעמא דכהתירו כך איסורו ות"ל דהוי דשיל"מ אלא משום דזמנין שאין לו טבל אחר שם כדי לתקנו ויש לו טורח לקנותו כו' ואין ראיה זו מחוורת דהתם נקט טעמא דכהיתרו כו' כי היכי דתיתי אפילו לרבנן דפליגי עליה דר"ש וסברי דדשיל"מ בטל אבל יש לדון כדברי ר"ת כיון דמעשר שאין בו שו"פ אינו חייב להעלותו לירושלים לא חשיב דשיל"מ כיון דאית ביה טורח ולאו להכי קאי עכת"ד והר"ש והרא"ש שכתבו דאפילו ברחוק מירושלים מקרי דבר שיל"מ משום דמצי להעלותו אינהו איירי במעשר שיש בו שו"פ ולהכי מטרחינן ליה ודוק. ואגב אומר דמ"ש הריטב"א דלרבנן דר"ש דשיל"מ בטיל ברוב וכן כתב מוהר"ב לעיל בשמו וז"ל וא"ת והא פלוגתא דרבנן ור"ש היא בדשיל"מ ודילמא הא מתניתין רבנן דר"ש הוא דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב וי"ל דהא ליתא מדקתני עליה באיזה מעשר אמרו בשאין בו שו"פ כו' אלמא האי תנא ר"ש הוא ע"כ: ולע"ד דבריו תמוהים דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדשאל"מ וכדאית' בהדיא בפ' הנודר מן הירק דנ"ח אמר ר"ש כל דשיל"מ כגון טבל כו' לא נתנו חכמים שיעור וכל דשאל"מ כגון תרומה כו' נתנו חכמים שיעור אמרו לו והלא ז' אין לו מתירין ולא נתנו חכמים שיעור אמרו לו כו' הרי בהדיא דרבנן דר"ש לא פליגי אלא בדבר שאל"מ דס"ל דאוסר בכ"ש וכר"י דס"ל הכי בעלמא וכדקאמרי ליה והרי ז' כו' וכן מוכח מההיא סוגיא דפריך תלמודא התם לר"א דאמר דנדרים דשיל"מ הוא דאי בעי מתשיל עלה והרי תרומה דאי בעי מתשיל עלה ותנן סאה תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין תקרב הא לק' תעלה ומסיק שאני קונמות דמצוה לאיתשולי עלייהו כו' יע"ש וכתב הרא"ש דה"ה דהו"מ לאתויי מברייתא דקתני בהדיא דתרומה אין לו מתירין אלא דניחא ליה לאתויי ממתניתין יע"ש והשתא לדעת הרשב"א מאי פריך ממתניתין נימא דההיא מתניתין רבנן דר"ש הוא דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב וכדק"ל ז"ל בההוא דהזהב סוף דבר שדבריו ז"ל צ"ע ודעת התוס' שם בנדרים כדעת הרא"ש והרע"ב שכתבו וז"ל ומ"ב איפשר להעלותו ולאוכלו או לפדותו ויש לתמוה דנראה שסותרים דבריהם למ"ש שם בסמוך וז"ל וא"ת לשם בפ' בתרא דע"ז דקאמר חוץ מטבל כו' ומסיק כהיתרו כך איסורו ולימא טעמא משום דשיל"מ וי"ל דהתם בטבל שהלכו בעליו למ"ה דאין לו מי יתירו ע"כ והתוס' בפרק בתרא דע"ז דע"ג ד"ה טבל כתבו תי' זה וכתבו עוד ואע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם מ"מ כיון שיש לו טורח והוצאה הוי כאין לו מתירין כמו שפירש ר"ת בפרק הזהב והיינו מ"ש בפרק הזהב ד"ה וניהדר והוא מתורתו של ר"ת כמ"ש הריטב"א והשתא לפי שיטתם שכתבו בנדרים דמ"ב יש לו מתירין משום דמצי להעלותו לירושלים א"כ מאי האי דתי' דהתם בטבל שהלכו בעליו למ"ה אכתי תיקשי דילך למקום שהבעלים שם וצ"ל דמ"ש דמ"ב אפשר להעלותו לירושלים מיירי בשאינו רחוק מירושלים כמ"ש הפר"ח לדעת הר"ש ודוחק ובהך תי' שתירץ התוספות דאיצטריך טעמא דכהיתרו כך איסורו להיכא דאין הבעלים בעיר י"ל דנהי דאיצטריך הך טעמא מיהא להיכא דאין הבעלים בעיר מ"מ אכתי תקשי דמאי פריך התם בשלמא יין נסך כו' אלא טבל מ"ט לא נימא דר"י ור"ל מיירי שהבעלים בעיר והו"ל דשיל"מ ועיין בספר מאיר ע"ח ונראה לע"ד עם מאי דכתב מרן הכ"מ על מ"ש רבינו חמץ בפסח אינו בכלל אלו כו' לפי שאין התערובות אסורה לעולם וכתב מרן ז"ל בא לתרץ למה לא אמרי ר"י ור"ל חוץ מחמץ בפסח כו' ונ"ט מפני שיש לו מתירין ולא איירי ר"ל אלא באיסורי תורה שאין להם מתירין עכ"ד והשתא משום הכי פריך בגמרא שפיר דע"כ הא דקאמר ר"י חוץ מטבל איירי בטבל שאין לו מתירין וכגון שאין הבעלים בעיר דאי מיירי בטבל שיש לו מתירין א"כ אמאי ל"ק חוץ מהקדש ומ"ב וכל הני דיש להם מתירין אלא שדברי מרן ז"ל הם תמוהים במ"ש דר"י ור"ל מיירי באיסורי תורה שא"למ דהרי טבל דשיל"מ היא ותני לה דהא רבינו ע"כ דלא סבירא ליה כדעת התוס' דטעמא דכהיתרו כך איסורו איצטריך להיכא דאין הבעלים בעיר דלא מקרי דשיל"מ ממ"ש בדין ט"ז וחוץ מטבל שהרי אפשר לתקנו וכתב מרן שם דתפס טעם הירושלמי לפי שהוא כולל יותר והשתא אי ס"ל כדעת התוס' א"כ הול"ל ג"כ טעמ' דתלמודא דידן ונ"מ להיכא דאין הבעלים בעיר ועיין בס' מקראי קודש למורינו הרב דק"ל אלא ודאי דס"ל דתלמודא דידן לא פליג אירושלמי כמ"ש הל"מ ותו דלפי הירושלמי דלא ס"ל טעמא דכהיתרו כו' אלא משום דשיל"מ תיקשי ליה דאמאי ל"ק חוץ מחמץ בפסח ואפשר דמ"ש מרן דלא איירי ר"י ור"ל אלא באיסורי תורה שיל"מ כונתו לומר שיל"מ ע"י זמן דומיא דחמץ שאין איסורו לעולם משא"כ טבל שאיסורו לעולם וכן מדוקדק בלשון רבינו וכן נראה מדברי הל"מ יע"ש: ומיהו אכתי קשה משה"ק הל"מ דאמאי ל"ק חוץ ממעשר ב' והקדש דאין לומר משום דאל"מ ע"י פדיון דטבל נמי אפשר לתקנו ונראה לע"ד דמש"ה לא תני לה משום דאיכא מעשר דבטיל דהיינו חוץ מירושלים וא"כ כשנכנס ויצא והקדש נמי אפשר דס"ל לרבינו כמ"ש הר"ן דדוקא בהקדש ב"ה דלפדיה קאי הוא דלא בטיל וכיון דלא פסיק' לא תני לה ודומה למ"ש הוא ז"ל לעיל לההיא דז' יעוין שם שדבריו תמוהים ועיין מ"ש רבינו שם בדין י"ב י"ל דאפי' דשיל"מ אם נתערב בשאינו מינו מותר ומ"ש עליו הראב"ד דמשנה שלימה היא וכן מ"ש מרן דטעמו דהראב"ד מההיא דירושלמי מפ"ב דנדרים ומה שתי' הוא ז"ל שדבריו תמוהים ויש ליישבם ע"צ הדוחק ועיין בשיטה מקובצת למוהר"ב מ"ש משם התוספות שאנץ כפי דבריהם אין ראיה כלל מההיא דירושלמי דבכורים ולע"ד מ"ש הראב"ד משנה שלימה היא היינו ממתניתין דז' דקתני הז' אוסרת בכ"ש במינה וקאמר ר"ש עלה אף אני לא אמרתי אלא בביעור ומשום דהוי דבר שיש לו מתירין וכדכתיבנא לעיל ואפילו הכי קתני דשלא במינה בנ"ט וצ"ע לדעת רבינו: ודע שכתב הרע"ב פ"ב דערלה מ"ג אמתני' דקתני הערלה מעלה את הערלה כו' וז"ל צ"ל שא' מהם נטע רבעי שהם ב' שמות כו' וכן סאה של ערלה מצטרפת עם הקצ"ט של היתר לבטל סאה ועוד של נטע רבעי כו' וראיתי בפי' המשניות שנדפסו עם פי' באר אברהם ומי באר שהק' שהרי נטע רבעי יש לו פדיון והו"ל דשיל"מ דאפי' באלף לא בטל וכן כתבו התוס' פרק מרובה דס"ט ד"ה כל הנלקט יע"ש ולע"ד נראה ליישב דמשכחת לה נטע רבעי שיש לו ביטול כגון בנטע רבעי שהלכו בעליו למדינת הים דאין אדם יכול לחלל נטע רבעי ומעשר ב' של חבירו כמ"ש התוס' שם במרובה דס"ח ע"ב ד"ה הצנועים יע"ש והו"ל כאותה שכתבו התוספות בפ"ב דע"ז דטבל שהלכו בעליו למ"ה לא חשיב דשיל"מ אע"ג דיכול לילך למקום שהבעלים שם כיון שיש לו טורח והוצאה יע"ש וא"נ משכחת לה בנטע רבעי אחר הביעור דאסור בהנאה ואין לו פדיון כמ"ש רבינו פי"א מה' מעשר ב' הלכה ח' יע"ש: ועוד נראה דל"ק מידי שהרע"ב ז"ל אזיל לשיטתיה שכתב בפ"ב דבכורים דדוקא מ"ב שנתערב בירושלים הוא דאסור בכ"ש אבל אם נתערב חוץ לירושלים יש לו ביטול כיון שא"י לאוכלו שם ואף על גב דמצי להעלותו כיון דיש לו טורח להעלותו לא חשיב דשיל"מ ואע"ג דמעשר שני חוץ לירושלים יש לו פדיון אפילו הכי ס"ל להרע"ב דכיון דאין מצוה בפדייתו לא חשיב דשיל"מ כמ"ש לעיל ואם כן משכחת לה שפיר נטע רבעי שיש לו ביטול כשנתערב חוץ לירושלים דומיא דמעשר שני כך נראה לי: הכלל העולה ממאי דכתיבנא דלדעת רבינו והרע"ב ז"ל דוקא אם נתערבו בירושלים הוא דהוי דשיל"מ אבל חוץ לירושלים כיון שיש לו טורח בטל ברוב וכיון שכן יש לתמוה על הרב ת"ה שכתב דכיון דלצלי לא נאסר מעולם לא הוי דשיל"מ דאם כן מעשר שני בירושלים אמאי הוי דשיל"מ משום דיכול לאוכלו בירושלים הא בירושלים לא נאסר מעולם וחוץ לירושלים לעולם אסור ואף לדעת הר"ש ז"ל דס"ל דמתני' דקתני ואסורין בכ"ש היינו חוץ לירושלים משום דיש לו מתירין להעלותן לירושלים וכיון שכן איכא למימר דדוקא כשהן חוץ לירושלים כיון דעכשיו הן אסורים ומחר כשיעלה לירושלים הן מותרים הוה ליה כביצה שנולדה בי"ט דהוי דשיל"מ מ"מ נראה דהר"ש ז"ל יודה דאם נתערבו בתוך ירושלים ג"כ הוי דשיל"מ משום דיכול לאכלן בירושלים וכ"נ ממ"ש דהא דתנן דהבכורים עולין באחד ומאה מיירי כשנתערבו בחולין ואם איתא הול"ל דההיא מתני' מיירי כשנתערבו בתוך ירושלים דלא הוי דבר שיל"מ משום שיכול לאכלן במקומו דבירושלים לא נאסר מעולם וכן מוכח מהירושלמי שהביא הר"ש שם דפריך אמתניתין דבכורים ממתני' דתרומות דקתני גידולי בכורים חולין והשתא אם איתא אמאי לא משני דהא דתנן התם גידולי בכורים חולין מיירי בתוך ירושלים והא דתנן דגידוליהן אסורים מיירי בחוץ לירושלים ומהירושלמי הנז' הכריע הר"ש ז"ל דלא כהי"מ שפי' דמתני' מיירי דוקא בתוך ירושלים מדלא משני הכי בירושלמי ונ"מ מברייתא דפ' הזהב דקתני באיזה מעשר אמרו כו' ואם איתא הול"ל במעשר שנתערבו בתוך ירושלים וכן מוכח נמי מהא דפריך התם בפרק הזהב וליהדר וליעיילה כו' וליפריקיה כו' ומשני כר"י דאמר יקבר אי ר"י מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי כו' משמע בהדיא דלמאי דמוקי לה בשנטמא וכר"י הוא דק"ל מאי איריא יצא וכדקאמר אי ר"י כו' והשתא אי בתוך ירושלים לא הוי דשיל"מ אפילו נימא דאיירי בטהור תקשי לה מאי איריא יצא אפילו לא יצא נמי דלפדיה לא חזי דקולטות מחיצות ואי משום דיכול לאוכלו בירושלים הא לא מקרי דשיל"מ לדעת הרב ז"ל וכן נראה שהוא דעת רש"י בפרק משילין דל"ט ד"ה שיל"מ למחר יוליכוה או היום יאכלוה כאן וכן כתב הפר"ח סימן הנז' ס"ק י"א ומיהו איכא למדחי לכל זה דלא דמיא לנדון הרב דהתם שאני דהיתר ואיסור הם ענינים נפרדים ומש"ה כתב דלצלי לא נאסר מעולם ולא מקרי ישל"מ מה שאין כן הכא דההיתר עצמו שיש לו בתוך ירושלים הוא נאסר כשיוציאנו חוץ לירושלים ומש"ה הוה ליה כדשיל"מ דעלמא ולא בטיל ודוק: ומצאתי כתוב בשם מוהר"ש הלוי בגליון הטור י"ד סי' ק"ב כל דשיל"מ כו' וז"ל דבר שנאסר בקונם מקרי דשיל"מ אבל תרומה ומעשר לא וקשה ע"ז מר"פ התערו' ע"כ ונראה שכוון למאי דאמרינן התם דע"ד ע"ב ואצטריך דר"ל ודר"ן דאי מר"ן הו"א ה"מ ע"ז שאל"מ אבל תרומה דישל"מ לא ופרש"י ישל"מ ימכרנו לכהן ע"כ הרי בהדיא דתלמודא קרי לתרומה ישל"מ וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב"א ז"ל במציעא דנ"ג וז"ל וקשה לי דהכא אמרינן דתרומה דשיל"מ הוא דלכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור ובמס' זבחים גרסינן חבית של תרומה כו' וצריכא כו' דאלמא תרומה ישל"מ וי"ל דהתם הכי קאמר ישל"מ דראויה לכהן ולאו דוקא ישל"מ והיינו דקאמר אבל תרומה דשיל"מ לכהן אימא לא בטלה קמ"ל דבטלה כיון דאין לו מתירין לישראל וקו' מעיקרא ליתא עכ"ד. ובהכי ניחא מה שהקשה הרב החב"יב בי"ד סימן ק"י ס"ק מ"ז לדעת האוסרים דשיל"מ נפל א' מהם לים המלח וז"ל אבל תמהני איך אפשר לחלוק על תלמוד ערוך דגרסינן התם אמר ר"נ כו' אבל תרומה דישל"מ לא קמ"ל הנה מבואר מכאן דאפילו בדבר שיל"מ כחבית של תרומה אם נפלה א' מהם הותרו כולן וע"ש מה שתירץ בדוחק: אמנם כפי דברי הריטב"א ז"ל ל"ק מידי דלפום מאי דמסיק קמ"ל היינו משום דתרומה אין לו מתירין דאי לכהן מישרא שרי ולישראל לעולם אסור וכדאיתא בהערל אבל לדשיל"מ דעלמ' לא מהני נפל אחד מהם ודוק איך שיהיה הדרן למאי דאתאן עלה מעיקרא דיש לחוש לדעת הר"ן והרי"ף שכתבו דאף בכה"ג הוי דבר שיל"מ ומה גם דכן נראה מדעת הר"ש ורבינו וכל המפרשים ז"ל דאף שיש לדחות כדכתיבנא לא מפני שאנו מדמים נעשה מעשה וכן הסכים הרב פר"ח זכרונו לברכה כן נראה לי נכון ודוק: מעשה חושב (שכט) וא"כ דס"ל להר"ש והרא"ש כמו שכתב הריטב"א כו'. לא ידעתי האיך העלים עינו דהרמב"ן כתב כן להדיא במלחמות בפ"ב דפסחים והוכיח שם דגם ר' יוחנן דס"ל דחמץ בטיל בששים ה"ט משום דס"ל דרבנן פליגי עלי' דר' שמעון ולית להו דדבר שיש לו מתירין לא בטיל. שוב ראיתי דבפ"א מהלכות חמץ ומצה הלכה ה' הביא כעין זה בשם ר"י בכת"י ושם מציין בעל טעם המלך גם מה שהערותי פה מהרמב"ן ז"ל: (של) והשתא לדעת הרשב"א. מאי פריך ממתניתין כו' דס"ל דשיל"מ בטיל ברוב כו'. גם אני הייתי בר מזלו בקושיא זו אלא דבלא"ה פרכת הש"ס שם מרפסא איגרין דמי לא איירי דהבעלים כבר אכלו מהכרי שהרים ממנו הסאה. ואם כן הרי אי אפשר למיתשל דנמצא שאכל טבלים למפרע. דאף די"ל דמשום דמתניתין סתמא קתני מש"ה קא מקשה. מכל מקום אכתי קשה דאמאי משני הש"ס שם באורחא רחיקא. וביותר קשה למה לי' להש"ס לדחוקי בשינויא ולאוקמא כשנפלה לו מאבי אמו כהן. ואם כן מיירי שמת הכהן בעל התרומה ואמאי לא נימא בפשיטות דמיירי כשמת הישראל התורם ותו אין להתרומה מתירין משום דאין הבן שואל על התרומה שהפריש אביו ובמ"א הארכתי בזה. ועיין בט"ז יו"ד סימן שכ"ג ודבריו שם צ"ע: ועלה על רעיוני כעת ליישב הקושיא שהקשיתי כאן על פרכת הש"ס שם דמי לא איירי שכבר אכלו מהכרי ולהכי א"א בשאלה משום דנמצא דאכל טבלים למפרע וכנ"ל. די"ל בזה דלמ"ש מו"ז רבינו ז"ל בתויו"ט בפ"ג דגיטין משנה ח' בדעת הרמב"ם ז"ל דמהני הפרשה אפילו למאי שכבר אכל לק"מ לפ"ז. ועיין מ"ש בזה באריכות בהלכות חמץ ומצה על הגליון: (שלא) וכן נראה מדברי הל"מ יע"ש. נ"ב ועיין בפרק א' מהלכות חמץ ומצה הלכה ח' שכתוב שם תירוץ אחר: (שלב) וזכני השם ומצאתי שהיא קושית הריטב"א ז"ל במציעא דנ"ג כו'. לענ"ד לא מן השם הוא זה דמאי דהקשה מוהר"ש הלוי היא קושיא אחריתי על הטור דמחלק בין קונם לתרומה. והיינו כמו דאמרינן בנדרים דף נ"ט. דנדרים מקרי דבר שיש לו מתירין משום דמצוה לאתשולי עלייהו. משא"כ בתרומה דליכא מצוה. וע"ז קשיא לי' למוהר"ש הלוי שהרי בזבחים אמרינן דתרומה הוי דשיל"מ אעפ"י דליכא מצוה לאתשולי עלה. וקושית הריטב"א היא על מאי דאמרינן דתרומה לא הוי דשיל"

אלו הן השיעורין כו' התרומה ותרומת מעשר והחלה כו'. עיין בס' תי"ט רפ"ב דערלה ופ"ד דמציעא מ"ח שדקדק מדברי רבינו ז"ל שהשמיט תרומה ומעשר של דמאי השנוי במשנה דס"ל כמ"ש בירושלמי דמתני' ר"מ דמחמיר בכתמים ולית הלכתא כותי' ועל פי זה תמה על מרן ז"ל יעש"ב ותמהני עליו איך אשתמיט מיניה מ"ש רבינו ז"ל פט"ו מהלכות תרומות הלכה כ"א וז"ל לפיכך דין ארבעתן לענין אכילה ודמוע הוא כולן עולין באחד ומאה כו' ודין תרומה ומעשר של דמאי וכל אלו הדרכים דתרומת מעשר של ודאי כו' יע"ש הרי מבואר דפוסק כמתניתין דערלה ודוק:

אסור לבטל איסורין של תורה לכתחילה כו'. עיין במ"ש הר"ן ז"ל בפרק ג"ה גבי ההוא דזרוע בשלה שדעת התוספות ז"ל דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה אינו אלא מדרבנן אבל מדאורייתא שרי' ודעת הראב"ד ז"ל דהוי מדאורייתא יע"ש ועיין במ"ש הרב כנה"ג ז"ל חי"ד סימן צ"ט בהגב"י ועיין בפ"ח ז"ל בחא"ח שנדפס מחדש בליקוטי י"ד דף נ"ח ע"ש שהביא ראיה לדעת הראב"ד וק"ל לדעת התוספות דסבירא להו דהוי מדרבנן מהא דאמרינן בפרק שלוח הקן דק"מ אלא אמר ר"נ ב"י למעוטי צפורי עיר הנדחת למאי אי לשילוח לא אמרה תורה שלח לתקלה ופירש"י ז"ל למאי להי מינייהו אצטריך קרא כו' פשיטא דשל עיר הנדחת לאו בר שלוח הוא דלא אמרה תורה שלח לתקלה דממון עיר הנדחת אסור ואם ישלחנה יהיו בני אדם צדין אותו לאחר זמן יע"ש והא ודאי דאם שלוחה ליכא איסור משום דאזלינן בתר רובא ואפ"ה לשלחה לא אצטריך קרא למעט דלא אמרה תורה שלח לתקלה הרי בהדיא דלערב איסור בידים אסור מן התורה דאי מדרבנן מאי האי דק"ל לא אמרה תורה שלח לתקלה הא מדאורייתא מותר לשלחה ולבטלה ברוב צפרים דעלמא ועיין בהרב מש"ל בפ"ז מהלכות מעילה דין ו' שכתב בפשיטות כדברינו אלו ולא זכר שם להק' לדעת התוספות דסבירא להו דהא דאין מבטלין איסור לכתחלה הוי מדרבנן ובדוחק יש ליישב לדעת התוס' דתלמודא ה"ק לא אמרה תורה שלח לתקלה דשמא כשמשלחה יבא אחר ויקחנה מיד בעוד שלא נתערבה עדיין בשאר צפרים ודוחק עיין עוד במ"ש התוספות בפרק השוכר את הפועל דע"א ע"ב ד"ה הכא במאי עסקינן דאיכא עכבת יין אפומא דכוזנאה וז"ל תימא ליבטיל ההוא פורתא בס' וי"ל כו' ויש לדקדק טובא דמאי קו' הא ק"ל דאין מבטלין איסור לכתחילה ואם כן מש"ה קאמר להו רב להנהו סבויתא כי כיילתו חמרא מגוים שקילו זוזי מינייהו כו' הא לא"ה לא כיון דהוי לכתחילה ואף על גב דהתם בסתם יינם מיירי ובדרבנן הא קיימא לן דמבטלין איסור לכתחילה מכל מקום כבר כתבו התוספות בפרק קמא דביצה דף ד' ע"ב דהיינו דוקא במידי שעיקרו מדרבנן כגון מוקצה אבל בדבר שיש לו שורש מן התורה לא ואם כן סתם יינם נמי יש לו שורש מן התורה מיקרי ואין מבטלין אותו לכתחילה וכמ"ש הגהות מ"יי בפי"ו מה' אלו יע"ש וכן הקשה הרב לחם סתרים יע"ש. ולכאורה היה נראה דלק"מ שהרי כתב הרשב"א בתשו' סימן תס"ג דהא דאין מבטלין איסור לכתחילה היינו דוקא במתכוין לבטל את האיסור אבל אם אינו מכוין לא שכ"כ וז"ל וכל האיסורין שירבה עליהן שוגג מותר ואע"פ שטחנן מזיד נקרא שוגג לענין ביטול דלא נתכוון לבטל אלא לטחון ולאכול יע"ש וכ"כ הטור ז"ל בא"ח סימן תנ"ג ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל שם סק"ג ואם כן ה"נ כיון שאינן מכוונים לבטל את האיסור אלא לשים את היין בתוכו מותר אפילו לכתחילה אלא שמדברי התוס' ז"ל בפרק כ"ש דף ל' ע"א ד"ה לישהינהו נראה דסבירא להו דאפילו בשאינו מכוין לבטל את האיסור אין מבטלין איסור לכתחילה כמו שיראה המעיין ותו דלפי מ"ש הרב ט"ז בי"ד סי' קל"ח סק"ד דהא דאמרינן דכיון שאין כונתו לבטל את האיסור מותר אפילו לכתחילה היינו היכא דלא אפשר בלא"ה אבל היכא דאפשר בע"א מיקרי מבטל לכתחילה עדיין קשה דה"נ הא אפשר בע"א וכתקנתא דרב ועיין מה שתי' בזה בספר תורת חיים יע"ש. מיהו על הר"ן ז"ל ק"ל טובא דפרק כ"ש אההיא דפרכינן התם לישהינהו אחר הפסח וליעביד בהו שלא במינן הוקשה לו קו' התוספות דמאי פריך הא אין מבטלין איסור לכתחילה ותי' יע"ש משמע דס"ל דאפילו בשאינו מתכוין לבטל את האיסור וליהנות ממנו אין מבטלין איסור לכתחילה ואלו בפ' אין מעמידין אההיא ברייתא דקנקנים של גוים חדשים מותרים כו' כ' בפשיטות דכל שאינו מכוין לבטלו כדי ליהנות ממנו שרי והוכיח כן מכלי מדין שאמרה תורה להגעילן למאן דסבירא ליה דאין מבטלין איסור לכתחילה דאורייתא יע"ש וכ"כ הריב"ש בתשו' סי' שמ"ט והביאה הפר"ח ז"ל חלק י"ד סימן ס"ד ס"ק כ"ו יעויין שם וכיון שכן קשה דמאי ק"ל הכא בפרק כ"ש וצריך עיון:

אין צולין בשר שחוטה כו'. כתב ה"ה פרק כיצד צולין מחלוקת רב ולוי ופסק רבינו כלוי והתוס' ז"ל כתבו דהלכה כרב עיין מה שכתבתי בזה באורך פי"א מה' אלו בפסק אבק הטוטון: