כיצד האשה כו' בפרוטה כסף או בש"פ כו'. משנה פ"ק דקדושין בש"א בדינר ובשוה דינר ובה"א בפרוטה ובשו"פ והתו' שם ד"ה ב"ש כתבו וז"ל במס' עדיות תני לה גבי מקולי ב"ש ואע"ג דאי קבלה קדושין מאחר הוו ב"ש לחומרא כו' יע"ש והרב ע"י ז"ל הקשה דמאי קו' הא בעדיות לא תני אלא מאי דלב"ש מותרת גמורה ולב"ה אסורה בהחלט כגון אם קדשה בפרוטה דלב"ש מותרת לשוק ולב"ה אסורה אבל אם פשטה ידה וקבלה קדושי דינר מאחר אינו קולא וחומרא לב"ש וקולא וחומרא לב"ה דלב"ש מקודשת לב' ולב"ה לא' ותיר' דלב"ש נמי דקאמר בדינר מ"מ ס"ל דבפרוטה הויא מקודשת מס' והיכא דלא קבלה קדושין מאחר ודאי דב"ה הוו לחומרא שהבא עליה במזיד בחנק ובשוגג חטאת ולב"ש לקולא לפי שהיא ס' מקודשת אבל אם פשטה ידה וקבלה קידושי דינר מאחר לב"ה אין קדושי ב' תופסין ואם מת ראשון מותרת לשוק ולב"ש תופסים בה קדושי ב' א"ד יע"ש ואשתמיט מיניה דברי התוס' פ"ק דיבמות די"ד ע"ב ד"ה אלא ב"ש שהק' וז"ל וא"ת דילמא משום ההיא דשוה כסף היו נמנעים דאם נתקדשה לראשון בפרוטה ולב' בדינר לב"ש מקודשת לב' ובניה מן הראשון ממזרי' כו' ע"ש ודבריהם הן דברי הירושל' בפ"ק דקדושין ע"ש הרי מבואר דלב"ש אם קדשה בפרוטה לא הוי מקודשת כלל דאי הוה ספק מקודשת מאי מקודשת לב' דקא' והלא מקודשת לב' מס' ובניה מראשון ומב' ס' ממזר ולא ממזר ודאי ולכן צ"ל דלב"ש ודאי דד"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד"ת אלא דמ"מ קדושין מדרבנן מיהא הוו ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי דכי היכי דהמקדש בפחות מש"פ לדידן הוי מקודשת מדרבנן משום חששא דשמא ש"פ במדי ולדעת התוספות הוו קדושין דרבנן דאין להקדש אלא מקומו ושעתו ה"נ לב"ש במקדש בפרוטה מקודשת מדרבנן משום חשש דשמא שוה דינר במדי והשתא היינו דק"ל דאע"ג דאם קבלה קדושי' מאחר הוו ב"ש לחומרא דלב"ש אם קדשה הב' בדינר צריכה גט מב' מדרבנן ואם מת שני אסורה עד שיגרש ראשון לא כן לב"ה מקודשת לראשון ואם מת מותרת לשוק ומ"ש ביבמות דבניה מן הראשון ממזר משום דכיון דקדושי פרוטה לא הוו קדושין ד"ת כל שקדשה ב' בדינר הוי ממזר מן הראשון ד"ת ובניה מן הב' לא הוו ממזרים כלל כמ"ש הרמ"ה הביאו הטור סי' ל"ו דמשו' חשש דש"פ במדי אם ילדה מב' אין הולד ממזר יע"ש כנ"ל נכון ודע שהתוספות שם סמוך ונר' בד"ה בפרוטה הקשו דגבי קדושין וערכין מנ"ל דש"כ ככסף ותי' דילפינן מע"ע כו' והר"ן תי' באופן אחר וז"ל י"ל נהי דגבי נזיקין ועבד אצטרכינן קרא לרבויי שוה כסף ככסף הכא לא צריך דהתם כל חד וחד למילתיה אצטריך דגבי עבד סד"א כיון דמגרע פדיונו ויוצא בע"כ של רבו דלימא ליה רביה זיל טרח כו' להכי אצטריך קרא לרבויי דמסברא לית לן כה"ג ש"כ ככסף אבל גבי קדושין כיון שהיא מתרצית בדבר וניחא לה בש"כ לא צריך קרא לרבויי כו' וגבי נזיקין נמי משום דכתיב מיטב שדהו ישלם כו' יע"ש וכ"כ הרשב"א ויש לי לדקדק דאמאי הוצרכו לה"ט דמיטב גבי נזיקין ות"ל מהטעם שכתבו גבי עבד דהוי בע"כ ה"נ גבי נזיקין אצטריך קרא מה"ט דאפילו בע"כ דניזק יהיב ליה סובין וכן ראיתי להרב בעל החידושין לקמן ד"ח ע"א ד"ה ישיב שתי' כתי' הר"ן וז"ל י"ל באשה דמדעתה מקניא נפשה וכן בכל הקנינין דעלמ' לא אצטריך קרא דש"כ מקני כו' אבל בע"ע ובנזיקין אצטריך קרא לאשמעינן דהאדון וניזק ע"כ מקבלים שוה כסף כו' יע"ש ויש ליישב שדעת הר"ן והרשב"א הוא דאי משום בע"כ אכתי למאי אצטריך קרא גבי נזיקין נילף מעבד דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דאצטריך למהוי ב' כתובים דלא נילף בעלמא דלמאי נ"מ הא בעלמא לא אשכחן כה"ג ענין בע"כ דאצטריך קרא למעוטינהו אלא דאכתי ק' דאי משו"ה הוצרך הר"ן לומר דטעמא דנזיקין משום דכתיב מיטב אכתי תיקשי ליה למאי אצטריך קרא גבי עבד נילף מנזיקין דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף וליכא למימר דס"ל כמ"ש התו' דסד"א הואיל והוא גרם לימכר כו' דא"כ בפשיטות הו"ל לתרץ דילפי' מע"ע ונזיקין ולא הוו ב' כתובים משום דמצרך צריכי כמ"ש התו' ויש ליישב דס"ל להר"ן דעבד לא הוה ילפינן מנזיקין דאפי' בע"כ שוה כסף ככסף דשאני נזיקין דשוה כסף הוא דאזיק לי' והילכך יהיב ליה שוה כסף בע"כ אבל בע"ע דיהיב זוזין ושקיל סובין הו"א דבע"כ של אדון לא מצי ליהב ליה דא"ל הב לי זוזי כדיהיבנא כנ"ל נכון: ובהכי תשובה מוצאת למה שראיתי בס' קול יעקב בלשונו' רבינו דף נ"ז שהק' על מה שנסתפק הר"ב פר"ח בספר מים חיים סי' ד' אי גבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה אמרי' נתינה בע"כ שמה נתינה וכיון שהיש' נתנה לכהן אף שהכהן לא רצה לקבלם יצא י"ח נתינה א"ד ז"ל ופשיט לה הרב דנתינה בע"כ שמה נתינה אף לגבי פדיון הבן ושאר מתנות כהונה יע"ש והק' הוא מדברי הר"ן הללו דאי גבי פדיון הבן נתינה בע"כ שמה נתינה אמאי אצטריך בע"ע ישיב לרבות שוה כסף דאי משום שיוצא בע"כ של אדון הא גבי פדיון נמי שנותנו לו בע"כ של כהן ואמרינן דשוה כסף ככסף כדנפ"ל בפ"ק דשבועות מכלל ופרט וכלל כו' יע"ש אכן ע"פ האמור הנה נכון דאפילו נימא דגבי פדיון הבן נתינה בע"כ שמה נתינה ושוה כסף ככסף אכתי ליכ' למילף ע"ע מנזיקין דהתם כיון דלאו ממונא הוא דקא יהיב ליה כהן אלא דהתורה חייבתו לתת לכהן ה' סלעים על פדיון בנו התורה אמרה דאפי' בע"כ מצי יהיב ליה ש"כ משא"כ גבי עבד דיהיב זוזי ושקיל סובין הו"א דלא מצי יהיב ליה בע"כ להכי אצטריך קרא כנ"ל והרב מוהרימ"ט עלה ונסתפק לשיטת הר"ן והרשב"א דנפ"ל שוה כסף גבי קדושין מסברא אי מהני נתינה בע"כ אפי' בשוה כסף כגון שאמר לאשה הרי את מקודשת לי ע"מ שאתן לך מאתים זוז ונתן לה בע"כ כדי שווים מהו כיון דבע"כ יהיב מסתברא דכסף דוקא וכתב עוד דגבי גט מסתברא ודאי דלא מהני שהרי לצעור' קמכוין כי ההיא דאמרינן גבי אצטלית בפ' מי שאחזו אבל גבי קדושין בספקא תליא מלתא עכ"ל ואנכי הרואה עיקר ספקו של הרב במחלוקת הוא שנוי בין גדולי ישראל שדעת הרב מוהר"י בי רב הובאו דבריו במוהר"ם אלשקר סי' ל"ב ובהרלנ"ח סי' קל"ג דאפי' בגיטין כל כי האי גוונא שהתנה לתת דמים ואפילו בש"פ לתת ממטבע פלוני יכול לתת שויים ואפי' בע"כ דע"כ לא פליג רשב"ג ורבנן גבי גט אלא כשהתנה לתת אצטלית ורצה ליתן דמים אבל כשהתנה לתת דמים לכ"ע יכול ליתן שויים והרלנ"ח והר"ם אלשקר חלקו עליו ועיין להרב החבי"ב בא"ה סי' ל"ח הגהת הטור אות י"ג וי"ד ובסי' קע"ג הגהת הטור אות ס"א ושם בסימן ל"ח כתב שהמבי"ט הסכים לדברי הר"י בי רב והוא מן התימה על מוהרימ"ט איך אישתמיט מיניה מילי דאבות ודו"ק: מעשה חושב (רכ) ולכן נ"ל דלב"ש ודאי דד"ת המקדש בפרוטה לא הוו קדושין כלל ד"ת כו'. ומשום דחיישינן שמא שוה דינר במדי כו'. אני תמה דאיך אפשר לומר דפרוטה יהיה שוה דינר במדי והרי פרוטה הוא חלק אחד מן קצ"ב בדינר. (ואולי כוונתו על שוה פרוטה דתנן נמי במתניתין ושוה פרוטה דהיינו חפץ אפשר שיהיה שוה במדי דינר וכן יישבתי לעצמי קושיא זו כבר אע"ג דדוחק הוא לדמותו להא דשמואל משום דבפחות משוה פרוטה הרי שייך לומר דבמדי הוא שוה פרוטה אבל לומר דשמא הוא שוה דינר במדי שהוא כמאתים כפל ממה שהוא שוה כאן הוא ודאי דוחק) ולדעת התוס' דס"ל דהוא משום רואים דהיינו שאנשי מדי יאמרו שהמקדש בפרוטה נמי אינה מקודשת לפ"ז ודאי לא שייך לב"ש חשש זה במקדש בפרוטה עצמה ובאמת אינה מקודשת בה לב"ש ודוק:

ואם קדש בשטר כו'. כתב ה"ה ולזה כתבו מן המפרשים שאף הוא פסול במחובר כו' וכ"כ הר"ן פ"ק דקדושין וז"ל מיהו איכא מ"ד דאע"ג דשוה כסף ככסף לענין קדושין ה"מ מטלטלי אבל קרקעות לא דבגמרא אמרינן דמקשינן הויה ליציאה כו' וכיון דמקשינן מה יציאה במחובר לקרקע לא כו' אף הויה נמי במחובר לא כו' ויש לי לדקדק דאי מקשי' הויה ליציאה להכי א"כ לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט על דבר שיש בו רוח חיים ועל האוכלים ה"נ נימא דאם קדשה באוכלין ובדבר שיש בו רוח חיים אינה מקודשת והוא תימה דאם כן כל הנהו מתני' דפ' הא"מ התקדשי לי בתמר' כו' התקדשי לי בכוס של יין כו' המקדש בתרומות ומעשרות ומעשה דכלכלה של תאנים והמקדש בערלה וכל הני מי נימא דלא כר"י הגלילי ותו דבפרק הא"מ דנ"ב ע"ב אמתני' דהמקדש בחלקו כו' אינה מקודשת אמרי' בגמ' נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' ואם איתא היכי בעי למימר דלר"י הגלילי המקדש בקדשים קלים מקודשת הא ת"ל דאינה מקודשת משום דהוו אוכלים והמקדש באוכלים לר"י הגלילי אינה מקודשת דמקשינן הויה ליציאה ותו היכי קאמר נימא מתני' דלא כר"י הגלילי כו' הא ע"כ מתני' דלא כוותיה דלר"י הגלילי מאי איריא מקדש בחלקו הא אפילו בשאר אוכלים דעלמא נמי אינה מקודשת ותו דקרא צווח ככרוכייא גבי דוד דכתיב תנה את אשתי אשר ארסתי לי במאה ערלות פלשתים ויש ליישב דחדא מתרצת חברתה דודאי לר"י הגלילי דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי לו' דכי היכי דביציאה אין כותבין ה"נ גבי קדושין דהא קרא גלי בהדיא דלא מקשינן להכי כדכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה אמנם לרבנן דר"י הגלילי דקי"ל כוותייהו כיון דליכא קרא להכי דאי מההיא דדוד אין ראיה דלרבנן אפי' גבי גט נמי כותבין באוכלין א"כ מקשינן הויה ליציאה לגמרי והמקדש בקרקע אינה מקודשת ואם כנים אנחנו במ"ש יש ליישב התוספתא שהביאו ממנה ראיה הרשב"א והר"ן ז"ל לומר דהמקדש בקרקע מקודשת דאיכא למי' דההיא אתי אליבא דר"י הגלילי ודו"ק: תו ק"ל מהא דגרסינן פ"ק דקידושין ד"ד ע"ב דתניא כי יקח כו' אין קיחה אלא בכסף כו' והלא דין הוא ומה אמה העבריה שאינה נקנית בביאה ניקנית בכסף זו שנקנית בביאה אינו דין שנקנית בכסף יבמה תוכיח כו' ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת אמאי ל"ק קרקע תוכיח שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה אף אני אביא כסף (וא"נ נימא מה לאמה העבריה שכן נקנית בקרקע תאמר באשה שאינה נקנית בקרקע) וי"ל משום דאיכא למיפרך מה לקרקע שכן אין פודין בו הקדשות ומע"ב כדפריך לקמן בדף ה' ע"ב מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ואדרבא מההיא דדף ה' נראה שיש להוכיח כדעת איכא מ"ד שכתב הר"ן דהמקדש בקרקע אינה מקודשת דאי מקודשת אם כן כי קאמר התם אלא פריך הכי ומה כסף שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה מה לכסף שכן פודין בו הקדשות ומע"ב ביאה תוכיח כו' והשתא אמאי הוצרך לומר ביאה תוכיח הי"ל לומר יוכיח מכסף גופיה ולימא מקדש בקרקע יוכיח שאין פודין בו הקדשות ומע"ב ואע"פ שאינו גומר קונה חופה שגומרת אינו דין שתקנה ולדעת הר"ן ז"ל יש לומר דהכי פריך מה לקדושי כסף שכן במינו פודין בו הקדשות ומע"ב דהיינו שוה כסף משא"כ חופה שאין במינו כלל כנ"ל ודו"ק: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל וליתא דכי אמרינן התם דמחובר פסול בקדושין ה"מ בקידושי שטר כו' דקדושי שטר הוא דמקשי' הויה ליציאה אבל נתן לה קרקע בתורת כסף ודאי מהני דהויה דכסף לא בעינן דומיא דיציאה והכי מוכח לקמן בגמרא גבי בעיין דשטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו דאמרי' עלה מה הויה דכסף לא בעי' לשמה אף הוי' דשטר לא בעי' כו' וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחידושיו על הרי"ף הק' עליו וז"ל וא"ת אם איתא דפיסול מחובר ליתי' בקידושי כסף היכי מבעיא ליה לר"ל התם הויה ליציאה מקשינן א"ד הויות לאהדדי מקשינן מה הויה דכסף כו' כלומר שיהא שוה קדושי שטר לקדושי כסף הרי מחובר דפסול בשטר ולא בכסף וכ"ת ודאי למאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול במחובר אבל לפי המסקנ' דהויה ליציאה מקשי' לא אמרינן אלא בשטר אין לנו לומר כו' וי"ל דלבתר דאסיקנא לענין לשמה דמסתבר' הויה ליציאה מקשינן אע"פ שהיה לנו ללמוד מהויה דכוותא דהיינו כסף דלא שייך ביה לשמה מ"מ מיציאה דילפינן עיקר שטר מיניה גמ' ה"ה לענין מחובר דלא ילפינן אלא בשטר דדיו לבא מ"ה להיות כנדון עכ"ד ולע"ד אין תי' עולה יפה דודאי מ"ש בגמרא בתר דבעי' הדר פשט' הויה ליציאה מקשינן לאו למימרא דלעולם לא מקשינן הויות לאהדדי אלא דוקא גבי לשמה דאי מקשינן הויות לאהדדי לומר דקדושי שטר לא בעינן לשמה בטיל ליה היקשא דהויה ליציאה לומר דקדושי שטר שלא לשמה פסול והילכך ס"ל לתלמודא דכיון דעיקר קידושי שטר ילפינן מיציאה מסתברא טפי למילף הויה ליציאה ולפסול שטר שלא לשמה ממה שנאמר דניקוש הויות לאהדדי אמנם היכא דאיכא למילף תרוייהו ולומר דקדושי שטר פסול במחובר מהיקש' דהוי' ליציאה והדר מקשינן הויות לאהדדי לומר דאפי' קדושי כסף נמי פסול בהא ודאי אזלי ומודו כ"ע דמקשינן הויות לאהדדי ותדע דבפ' נערה שנתפתתה דמ"ו ע"ב ובפרק המדיר דע"ד אמרינן התם דמקשינן הויות להדדי וא"כ אי סבירא ליה להר"ן דלמאי דס"ד דהויות לאהדדי מקשינן אף כסף פסול דמחובר ה"נ נימא לפי המסקנא ולדידי קושיא מעיקרא ליתא דודאי להאי דס"ד בגמ' דהויות לאהדדי מקשינן וכי היכי דקדושי כסף לא בעינן לשמה ה"נ בקדושי שטר ה"נ אית לן למימר נמי גבי מחובר דקדושי שטר במחובר כשר דילפינן הויות אהדדי וכי היכי דכסף כשר במחובר ה"נ שטר ודברי הר"ן ז"ל אינן אלא לפום מסקנא דמילתא דהויה ליציאה מקשי' והיינו דקא דחי הר"ן ז"ל וקא' דיש לדחות דכי פשיטא ליה לר"ל התם דקדושי כסף לא בעי לשמה היינו משום דאינה מתקדשת מפני טיבועו והילכך מספ"ל בשטר אי מקשינן הויה ליציאה או הויות לאהדדי אבל גבי מחובר ה"נ איכא למימר דילפינן כולהו הויות מיציאה זה הנר' פשוט בכונת הר"ן ז"ל ולפי זה צ"ל שלדעת הר"ן ז"ל כי בעי ר"ל התם שטר קידושין שכתבו שלא לשמה מהו ה"ה דהו"מ למיבעי אי שטר קידושין כשר במחובר מי מקשינן הויות לאהדדי או הויה ליציאה אלא דחדא מינייהו נקט אלא דק"ל טובא דא"כ למאי דהוה בעי למי' דהויות לאהדדי מקשינן נ"מ דשטר קדושין כשר במחובר וא"כ תקשי ליה לר"ל ברייתא דפ"ק דגיטין דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדים דהא איכא מחובר ותלמודא לא אשכח פירוק' אלא לומר דמילתא דאיתיה בקידושין לא קתני אכן לר"ל קשה דמחובר נמי ליתיה בקדושין ותלמודא גופיה אמאי לא פשיט ליה מהך ברייתא אדהוצרך ר"ל לומר בתר דבעיא הדר פשטא מסברא בעלמא ובשלמא לדעת איכא מ"ד ניחא דגבי מחובר פשיטא ליה לר"ל דפסול במחובר אפי' בקדושי כסף וליכא למי' דאכתי לענין לשמה תפשוט ליה לר"ל מהך ברייתא מדלא קתני לשמה דאיכא למימר דר"ל ס"ל כרבה דטעמא דבפני נכתב משום לשמה וכדקאמר התם הניח' לרבה כו' וכן ק' מהא דאמרי' פ' הא"מ דמ"ח ואב"א כגון שכתבו שלא לשמה ובדר"ל קמפלגי ר"מ אית ליה לדר"ל ור"א לית ליה לדר"ל אלא מקשינן הויות לאהדדי דא"כ לר"א דס"ל דשטר קדושין שלא לשמה כשר ה"נ שטר קדושין במחובר וכיון שכן ק' לאוקמת' זו אמאי לא קתני בבריית' דהתם וכדברי ר"א בד' כדקת' וכדברי ר"מ בד' ועיין בתוס' פרק כל הגט דכ"ו ד"ה חוץ מגיטי נשים שכתבו וז"ל אין לומר שחרורי עבדים נמי פסול דא"כ בפ"ק דגיטין כו' ליתני וכדברי ר"א בד' כדקתני וכדברי ר"מ בד' ועיין שם סוף דבר שדברי הר"ן צריכים מן הישוב: עוד כתב הר"ן ז"ל וז"ל ואע"פ שיש לדחות כו' אפי' הכי כיון דההיא דגיטין לא מוכחא ובתוספת' דמכילתין מוכח בהדיא שאם קדש במחובר מקודשת מסתברא דהוי קידושין ע"כ ויש לדקדק אמאי לא הביא הר"ן ראיה לדבריו דדוקא קדושי שטר מקשינן להויה אבל קדושי כסף לא מקשינן מהירושלמי שהביא הר"ן ז"ל בעצמו בריש פ' האומר וז"ל רבי אבהו בשם ר"י הרי זו עולה כו' הרי את מקודשת לי ל' יום הרי היא מקודשת לעולם כו' הרי זה גיטך ל' יום אינו גט אמר רבי יצחק ב"א הדא דתימא מקודשת בשקדשה בכסף אבל אם קדשה בשטר הואיל ולא למדו שטר קידושין אלא מגירושין מה גירושין אינה מגורשת אף בקדושין אינה מקודשת ע"כ הנה מבואר בהדיא חילוק הר"ן זכרונו לברכה דע"כ לא מקשינן הויה ליציאה אלא דוקא בשטר ואם כן הי"ל להר"ן להביא סיוע לדבריו מהירושלמי הלזו אחר שהוא עצמו הביאו ונראה ליישב דודאי תלמודא דידן לא ס"ל כהך חילוקא דהירוש' מדבעינן בהמגרש בעי רבי אבא בקדושין היאך תבעי לר"א תבעי לרבנן בתר דבעיא הדר פשטא בעינן ויצאה והיתה ובפרק ד' דנדרים דכ"ח אמרינן ומה אלו אמר לאשה היום את אשתי ולמחר אי את אשתי מי נפקא בלא גט וכתב הרא"ש שם דהיינו משום דלענין גט אמרינן כיון דפסקה פסקה וה"ה לענין קידושין דמקשינן הויה ליציאה יע"ש ואי ס"ל לתלמוד' כהירוש' לא הו"ל למסתם סתומי והי"ל לפרש דהיינו דוקא בשטר וכן בשאר דוכתי טובא בתלמודא דידן לא הוזכר חילוק זה וה"ט דאיכא מ"ד שכתב הר"ן אלא דס"ל להר"ן דהכא גבי מחובר שאני דטעמא איכא במילתא דכיון דלא בעינן נתינה לידה כלל שהרי תן מנה לפ' ואקדש אני לך מקודשת וכן נתנה היא ואמר הוא מקודשת באדם חשוב א"כ בהנאה תליא מילתא ומחובר נמי אית לה הנאה והוי כההיא דשלא לשמה שהביא הר"ן משא"כ בההיא דר' אבא וההיא דנדרים דאין סברא לחלק כלל בין קדושי כסף לקדושי שטר כנ"ל ודוק: והנה מ"ש הר"ן דבתוספתא דקדושין מוכח בהדיא דהמקדש בקרקע מקודשת כונתו למ"ש בתוספתא המקדש בעיר הנדחת וביושביה באשירה ופירותיה כולן אע"פ שמכרן וקדש בדמיהן אינה מקודשת דאלמא דאי לאו משום איסור ע"ז היתה מקודשת אע"ג דקדשה בקרקע וראיתי להרשב"א בתשו' סי' אלף רל"ו שדחה השואל לתוספתא הלזו וז"ל דההיא דעיר הנדחת הוי תלוש ולבסוף חברו והאריך הרשב"א ז"ל לבאר דחיה הלזו וכתב בס"ד וז"ל ואם כונתך היא דתלוש ולבסוף חברו מן הדין הוה כתלוש ואם נתן עיר אחת בקדושיה מקודשת משום בתים שבה דחשיב כתלוש אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו' יע"ש ואני תמיה עליו דכיון דטעמא דגט דפסול במחובר הוא משום דבעי' ונתן בידה ממש וליכא כי נמי נימא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש הא ליכא נתינה בידה כלל וכן מוכח מהירושלמי הביאו הרשב"א בחי' לגיטין פ"ב דכ"א וז"ל כתבו בתלוש חברו וחתמו תלשו ונתנו לה מה אמרי רבנן כתבו וחתמו בתלוש וחברו ותלשו ונתנו לה מה אמר ר"י ולא אפשיטא הנה מבואר דע"כ ל"מ ליה אלא בתלשו ונתנו לה אבל בנתנו לה בעודו מחובר פשיטא ליה דאינו גט והיינו משום דבעינן נתינה בידה וגדולה מזו כתב הרשב"א שם דמדלא אבעי' ליה לתלמודא דידן הכי משמע דס"ל לש"ס דילן דממתני' דקתני ר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש ולא קתני עד שתהא כתיבתו בתלוש ומכיון דהוי כתיבתו בתלוש א"א לחתימתו במחובר שמעינן דתלוש ולבסוף חברו לענין גט חשיב כמחובר ואם כתבו בתלוש וחברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול לר"י יעויין שם מה שהאריך וא"כ אם איתא דקדושין במחובר לא מהני משום דמקשינן הויה ליציאה ה"נ לא מהני תלוש ולבסוף חברו מהאי טעמא ומהתימה על הרשב"א איך לא דחה דברי השואל מטעם זה אחר שהוא עצמו הביא הירוש' הלזו: ודרך אגב אומר שראיתי להפר"ח בספר מים חיים ד"ה דברים תמוהים בעיני שכתב וז"ל ובירושלמי מבעי' לן על גט שכתבו בתלוש כו' אי תליש ולבסוף חברו כמחובר דמי ומחוסר קציצה קרינן או לאו כמחובר דמי וכיון דבעין לא אפשיט' הו"ל ספק' דרבנן ולקולא כו' ומיהו למעשה יש לחוש לס' הפוסקים לפסול אבל ס' הרשב"א להכשיר כשכתבו וחתמו בתלוש ואח"כ חברו ותלשו ונתנו לה אינו מחוורת כלל ודבריו דחוקים ועיקר יסודו אמתני' דר"י פוסל עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש הוא יסוד רעוע דאיכא למימר כמ"ש התוספות דף ד' דמשכחת לה שכתבו על אילן תלוש ואח"כ נטעו והשריש וחתמו ובהכי נדחו כל דברי הרשב"א א"ד ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו שהרי עיקר יסודו של הרשב"א דס"ל דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שחברו אח"כ ותלשו ונתנו לה מהני דלא קפיד קרא שלא יהא מחוסר קציצה אלא אשעת כתיבה אבל בין כתיבה לנתינה לא איכפת לן היינו ע"פ היסוד אשר בנה עליה דייק דמתני' דקתני עד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש אתא לאשמועינן דאם כתבו בתלוש ואח"כ חברו וחתמו ותלשו ונתנו לה פסול דכפי פי' זה צריך הדבר לאומרו דכל שכתבו וחתמו בתלוש אע"פ שאח"כ חזר וחברו ותלשו ונתנו לה כשר ולא מיפסיל משום מחוסר קציצה דאי לא עד שתהא כתיבתו וחתימתו ונתינתו בתלוש מבעי ליה לר"י למימר ומאי אריא חתימתו גריד' דנקט וא"כ מה תקן הרב באומרו דעיקר יסודו רעוע דא"ל כמ"ש התוספות דמיירי בהשריש הא כלפי לייא דכפי דברי התוס' ל"מ בתלוש ולבסוף חברו ובטלו דמהני אלא אפילו בהשריש דחשיב כמחובר גמור אפ"ה מהני שהרי מכיון שכתבו דעד שתהא כתיבתו וחתימתו בתלוש דקתני מיירי בהשריש בין כתיבה לחתימה דפסול מינה נשמע ע"כ דהשריש בין כתיבה וחתימה לנתינה דכשר דאל"כ הו"ל למתני עד שתהא נתינתו בתלוש כדקתני חתימתו ואולי ט"ס נפל בדבריו ודוק: כתב עוד הרשב"א דדוקא תלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לגבי גט אבל חברו ולא בטלו פשיטא דכתלוש דמי דע"כ לא אבעי' לן בשחיטה אלא בבטלו ואם נפשך לומר נהי דמחובר גמור לא הוי מחוסר חפירה מיהא הוי וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' הא נמי ליתא דמחוסר חפירה לאו כלום הוא כדאי' בסנהדרין כיצד תולין אותו משקעין את הקורה בארץ ותולין בו ר"י אומר קורה מוטה בכותל ותלה בה ואמרי' עלה בגמ' דר"י סבר כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה יצא זה שמחוסר חפירה ורבנן מחוסר חפירה לאו כלום הוא א"ד ונראה דכפי דברי הרשב"א כי היכי דתלוש ולבסוף חברו ובטלו פסול לענין גט מטעמא מי שאינו מחוסר כו' ה"נ גבי תלי' בתלוש ולבסוף חברו ובטלו לא מהני וקרי' ביה כי קבר תקברנו מי שאינו מחוסר אלא קבורה וע"כ ל"ק רבנן אלא דמשקעין את הקורה בארץ משום דלא מיבטלי ליה לקורה כיון דדעתם ליטול אותה ולקוברה אבל בעץ שתלשו וחברו ובטלו אין תולין בו דומיא דגט וע"פ האמור מקום אתנו ליישב דברי מרן הכ"מ פט"ו מהל' סנהדרין דין ט' על מ"ש רבינו אין תולין על אילן המחובר אלא על התלוש כתב וז"ל שם ת"ר כו' ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ ואתי כרבנן אשר דבריו ז"ל מן המתמיהין דלמה זה הוצרך להוכיח כן מדברי רבינו הללו ובלשון ונר' אחר שרבינו פסק כן בהדי' סמוך ונראה בדין שכתב כיצד מצות הנתלין משקעין את הקורה בארץ וכבר ראיתי להפר"ח בספר מים חיים שתמה עליו כן ותו יש לדקדק מה הלשון אומרת ואתי כרבנן ופסק כרבנן הול"ל אלא הנ"ל שמרן בא לאפוקי סברת הרשב"א הלזו דע"כ לא קאמרי רבנן דמשקעין את הקורה בארץ אלא משום דהוי תלוש ולבסוף חברו ולא בטלו שהרי דעתם ליטלו אח"כ ולקוברו אבל על הנעוץ בקרקע ובטלו ה"נ דלא מהני דחשיב כמחובר וקרינן ביה מי שאינו מחוסר כו' דומיא דגט וא"כ ממה שכתב רבינו משקעין את הקורה ליכא למשמע מינה מידי דשאני התם דלא בטלו אמנם ממ"ש בדין ט' אין תולין על אילן המחובר לקרקע משמע דלא ממעטינן אלא אילן המחובר אבל נעוץ בקרקע בכל אופן שיהיה ואפי' בבטלו מהני והיינו משום דס"ל דלרבנן אין חילוק בתלוש ולבסוף חברו בין ביטלו בין לא ביטלו דבכל גוונא תלוש ולבסוף חברו כתלוש דמי וז"ש מרן ומדברי רבינו נראה דדוקא מחובר לקרקע ממעט אבל לא נעוץ באיזה אופן שיהיה ואפי' ביטלו ואתי כרבנן כלומר דס"ל דלרבנן אין חילוק ולזה לא אמר ופסק כרבנן דאמרי משקעין את הקורה דלזה לא הוצרכנו שהרי מפורש ובא בדין ז' כנ"ל ודוק: והרמ"ה הביאו הטור א"ה סי' קכ"ד כתב וז"ל כל היכא דפסלינן מחובר אפי' תלוש ולבסוף חברו פסול כו' ול"מ אם אשרוש אחר כתיבה וחתימה אלא אפי' לא אשרוש נמי פסול כו' ותמה עליו מרן הב"י דמדסתם דבריו משמע דס"ל דאפי' לא בטלו חשוב מחובר ולא נהירא דכל שלא בטלו הו"ל כאלו לא חברו וכשהוקצצו אינו אלא כנוטלו מעל השולחן דהא ע"כ לא אבעי' לן גבי שחיטה אי תלוש ולבסוף חברו אי הוי כמחובר אלא בבטלו אבל בלא בטלו פשיטא לן דכתלוש דמי יע"ש ולע"ד נראה דס"ל להרמ"ה דאף על גב דכל שלא בטלו לא חשיב כמחובר לענין שחיטה מ"מ מחוסר חפירה מיהא הוי וקרי' ביה מי שאינו מחוסר ואע"ג דרבנן דר"י סבירא להו גבי תלי' דמחוסר חפירה לאו כלום הוא ס"ל להרמ"ה דהלכה כר"י ואפילו מחבריו וכמ"ש התוספות בפ"ב דתעניות דכ"ב ע"א ד"ה אי ר"מ וז"ל ונראה דלהכי מוקי לה כר"י משום דר"י נימוקו עמו והלכתא כוותיה בכל מקום ואפילו מחבריו ועיין בהרב בכה"ג ז"ל בכללי הגמרא ס"ד שהאריך בזה וכתב מחלוקת בדבר יע"ש וא"נ ס"ל להרמ"ה דהכא הלכה כר"י מכח ההיא דמכסין בעפר עיר הנדחת שהקשו ממנו התוס' יע"ש וז"ש הרמ"ה ל"מ אם אשרוש כלומר דבאשרוש לכ"ע לא מהני דחשיב מחוסר קציצה אלא אפי' לא אשרוש ולא ביטלו פסול משום דסבירא ליה דהלכה כר"י כנ"ל נכון: עוד כתב הרשב"א ז"ל בתשובה הנז' וז"ל גם מה שאמרת באשירה ופירותיה דמיירי באשרה שנטע מתחלה לכך דמשמע לי מתוך דבריך שאתה סבור שגם זה כתלוש כו' זה אינו שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש לשום דבר דתלוש ולבסוף חיברו אמרו תלוש ולבסוף נטעו לא אמרו עכ"ד ואני תמי' עליו במ"ש שלא מצינו בשום מקום תלוש ונטעו שיהא כתלוש שהרי דבר זה נפתח בגדולים ומצאנו לרש"י ז"ל בר"פ כל הצלמים דף מ"ה ע"ב שכתב דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי הוא בשנטעו גרעין אבל בשנטעו אילן לכ"ע אסור דחשיב כתלוש והתוס' שם בד"ה והכא הקשה לפרש"י ז"ל מהא דרב דאמר המשתחוה לבית אסרו דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דמאי איריא דנקיט בית אפי' אילן נמי שהוא מחובר גמור אסור ומכח זה דחו פרש"י וכתבו דפלוגתייהו דרבנן ור"י הגלילי בנטע אילן דלר"י הגלילי תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ואתא רב לאשמועי' דהמשתחוה לבית אסרו אפי' לרבנן דר"י הגלילי דדוקא תלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש לרבנן אבל תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש: גם הר"ן ז"ל שם אמתני' דשלש אשירות הן כתב שמדברי רש"י נראה דתלוש ולבסוף חברו אפי' גבי אילן כתלוש דמי וזהו מ"ש בפרק קמא דחולין גבי תלוש ולבסוף חברו דלענין שחיטה דאמרינן התם בקנה העומד מאליו ופי' הרב ז"ל שלא נטעו אדם מכלל דאם נטעו אדם הו"ל כתלוש ולבסוף חברו יע"ש וא"כ תימא על הרשב"א דמאי ק"ל באומרו שלא מצינו בשום מקום כו' והרי לדעת רש"י ז"ל מבואר הוא דאפי' גבי אילן חשיב כתלוש לכ"ע ואפי' נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לר"י הגלילי מיהא ס"ל דאפי' באילן חשוב כתלוש וא"כ מצינן למימר דתוספת' הלזו אתי' אליב' דר"י הגלילי סוף דבר שדבריו צ"ע: ולדעת התוס' ז"ל ק"ל מהא דפרכינן במעילה דף כ' אמתניתין דקתני הדר בבית של הקדש (ד"ה) מעל לימא מסייע ליה לרב דאמר המשתחוה לבית כו' והשתא לפי דבריהם ז"ל דמה שהוצרך רב לאשמועינן דהמשתחוה לבית אסרו היינו לרבנן דר"י הגלילי דלר"י הגלילי דס"ל דאפי' באילן חשיב כתלוש מכ"ש בית א"כ מאי סיעתא איכא ממתני' דהתם הא איכא למימר דמתני' דהתם ר"י הגלילי היא ואה"נ דלרבנן ל"ש אילן ול"ש בית חשיב כמחובר וי"ל דאי בריית' דהתם אתי' כר"י הגלילי מאי אירי' בית דנקט ולישמועינן אפי' באילן דאם נהנה מצל אילן דהקדש מעל ומכ"ש בית אלא משמע דאתיא כרבנן ודוק ועיין בהפר"ח סי' קכ"ב ס"ק י"ז מה שהקשה על מ"ש הטור דתלוש ולבסוף חברו חשיב כמחובר לענין גט דאי באשרוש איירי כמ"ש הב"י מאי לענין גט דקאמר והלא בכל התורה היכא דאשרוש דינו כמחובר וכתב עוד בס"ד דהיכא דאשרוש דינו כמחובר ולא זכר שם שדעת רש"י דאפי' באשרוש חשיב כתלוש וא"כ י"ל שדעת בה"ע כדעת רש"י ודוק: כתב הרב ב"ח סי' קמ"ו שמדברי הטור שם שכתב בסתם ואילנות שלא נטעו לשם ע"ז אינן נאסרין משמע דס"ל שלא כדעת רש"י דבאילן לא אמרינן דחשיב כתלוש ע"ש ולא היה צריך לזה שהרי בסי' ו' לענין שחיטה כתב הטור דקנה שנטעו ונשרש בארץ חשיב כמחובר לכ"ע יע"ש וזה מבואר שלא כדעת רש"י שלדעת רש"י ז"ל דוקא בקנה העומד מאיליו שלא נטעו אדם הוא דחשיב כמחובר כמ"ש הר"ן ודע שהרי"ף ז"ל השמיט הך מימרא דרב דהמשתחוה לבית אסרו ולא ידעתי למה וצ"ע ואולי סמך עצמו אמ"ש בפרק נגמר הדין דקבר של בנין אס ר ופירש רש"י שם וז"ל בקבר בנין שבנאו למעלה מן הקרקע דכוותא בע"ז בית שבנאו לשם ע"ז אסור דתלוש ולבסוף חברו הוי תלוש לענין ע"ז וקבר לע"ז איתקש עכ"ל אלא שדברי רש"י תמוהים במ"ש דבית שבנאו לע"ז אסור מטעמא דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש והא ליתא דטעמ' דתלוש ולבסוף חברו אינו אלא לענין המשתחוה כשהוא בית אבל בבנאו לע"ז אסור מטעמ' דחייל שם ע"ז עלייהו כשהן תלושין וזה מבואר מסוגי' דפ' כל הצלמים וצ"ע. ועיין במהרש"א ח"ב סי' קל"ז שהק' אסוגי' דפרק כ"ה דאדפריך לרב ממתני' דקתני בנאו ליסייעיה ממתני' דלעיל דמי שהיה בונה ביתו סמוך לע"ז דמשמע להדי' דהמשתחוה לבית אסרו דהא ישראל כשבנה ביתו בתחלה בהיתר סמך וכמ"ש בירושלמי וא"כ ודאי מעיקר' בנו ישראל ועכו"ם הכותל הממוצע לשם דירה כו' וקתני אבניו ועציו מטמאים כו' אלמא דהמשתחוה לבית אסרו יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי דברי התוס' נראה שיש ליישב דממתני' דלעיל ליכא לסיועי לרב דאמר דאפי' לרבנן דר"י הגלילי דס"ל דתלוש ולבסוף נטעו לא חשיב כתלוש בתלוש ולבסוף בנאו מודו דאיכא למימר דמתניתין דלעיל אתיא כר"י הגלילי דס"ל תלוש ולבסוף נטעו חשיב כתלוש ומכ"ש תלוש ולבסוף בנאו אכן ממתני' דבית שבנאו לשם ע"ז ק"ל שפיר אליב' דרב דבשלמא אם נאמר דלרבנן דר"י הגלילי ל"ש בין תלוש ולבסוף נטעו לתלוש ולבסוף בנאו איכא למימר דמתני' דבית שבנאו אתי' כרבנן דר"י אכן לרב ק' דמתני' מני כנ"ל נכון: ובהיותי בענין זה ראיתי לעמוד על מ"ש רבי' פ"ה מה' מעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל אבל המקדיש עצים ואבנים כו' ותמה מרן הכ"מ ז"ל שם דע"כ לא אוקי ר"ל התם במקדיש עצים אלא כי היכי דלא תסייעיה לרב דאמר המשתחוה לבית אסרו אבל רבינו ז"ל דפסק כרב בפ"ח מהלכ' ע"ז לא הי"ל לחלק בכך ובאמת שהיא קו' אלימתא ומה שתירץ מרן ז"ל דמשמע ליה לרבינו ז"ל דאוקמתא דר"ל קושטא דמלת' היא ואפי' הכי פסק כרב משום דלא אשכחן מאן דפליג עליה אית לן למימר דטעמא משום חומרא דע"ז יע"ש הן דברים תמוהים שהרי בה' שחיטה פ' [א' הי"ט] לענין שחיטה פסק רבינו ז"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש גם בהלכ' כלים לענין הכשר זרעים פסק ג"כ דחשיב כתלוש ואיך כתב דדוקא לענין ע"ז משום חומרא דע"ז וכבר ראיתי אח"כ מי שתמה עליו כן. ותו ק' טובא מה שפסק רבינו ז"ל בפ"ו מה' ערכין דין למ"ד המשכיר בית לחבירו וחזר והקדישו ה"ז קדש כו' ואם דר בו השוכר מעל הפך מה שפסק בה' מעילה דהמקדיש בית בנוי לא מעל וכבר התוס' ז"ל שם בספ"ד דערכין הק' אסוגי' דהתם מההיא דמעילה ותירץ דסוגי' דערכין אתי' כרב דאמר תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש אכן לדעת רבינו כפי מ"ש מרן כ"מ דאפי' רב ל"ק אלא בע"ז משום חומרא דע"ז א"כ סוגי' דערכין כמאן אתיא וכבר נתקשה בכל זה הרב לח"מ ז"ל והניחו בצ"ע: ומה שתי' הרב מוצל מאש סי' מ"ד על פי מה שהראה לו אחד מהחכמים תשובת הרשב"א שהביא מרן הב"י בה' נדרים סי' רכ"א שכתב דאע"ג דאין מעילה במחובר איסורא מיהא איכא (והן הן דברי התוס' פ' השולח דל"ח ע"ב ד"ה גופיה ע"ש). וא"כ מ"ש רבינו ואם דר בו השוכר מעל לא מעילה ממש קאמר דהא אין מעילה במחובר אלא כלומר איסורא דמעילה ולא הוצרך לפרש שסמך אמ"ש בה' מעילה דאין מעילה במחובר את"ד יע"ש הן דברים תמוהים דאכתי מה יענה למה שהקשה שם בערוכין היכי דייר בו במעילה קאי ותו מעלה שכר להקדש כיון דמעל ביה נפיק ליה שכר לחולין והשתא לפי דבריו ז"ל ניחא מאי דפריך היכי דייר ביה במעילה קאי דאיסור מעילה קאמר אכן מאי פריך כיון דמעל ביה נפק שכר לחולין הא כיון דמדאוריית' אין בו מעילה היכי מצי מפיק שכר לחולין ואשר אני אחזה ליישב דברי רבינו ז"ל בהקדים ברייתא דר"פ הנהנה דאמרינן התם כי תמעול מעל אין מעילה אלא שינוי כו' יכול נהנה ולא פגם ובמחובר לקרקע נאמר חטא בתרומה ונאמר חטא במעילה מה חטא האמור בתרומה בתלוש מן הקרקע דכתיב ראשית דגנך מידי דאידגן אף חטא האמור במעילה בתלוש מן הקרקע והמתבאר מדברי התוס' שם דב' מיני מעילות יש במעילה בשמשנה מרשות הקדש לרשות הדיוט כגון מוכר או נותן או משאיל חפצים של הקדש להדיוט דאותה ילפינן מע"ז דאיכא שינוי רשות שמשנה עצמו מרשות גבוה לרשות אחר ויש מעילה בנהנה מן ההקדש בלא שינוי רשות ואותה ילפינן מתרומה את"ד בקיצור ומעתה נבא לבאר דעת רבינו דלרבינו קשיתיה סוגי' דעירוכין דפריך בפשיטות היכי דייר ביה במעילה קאי ודחיקא ליה מילתא לומר דהתם קאי אליבא דרב כמ"ש התוס' דכל כי האי הי"ל לתלמודא לפרש. תו ק"ל תוספתא דקתני פ"ק דמעילה הדר בצלו של שובך או בצלו של מערה לא נהנין ולא מועלין והביאה מרן שם ד"ה מינה לרב דס"ל דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דליכא למימר דשובך דקתני בשובך העומד מאיליו דמחובר מעיקרו הוא דא"כ היינו צל מערה ותו מאי דפריך התם תלמודא לימא מסייע ליה לרב ודחיק ר"ל לאוקמא למתניתין בשהקדישו ולבסוף בנאו דכיון דהא דרב הילכת' פסיקתא היא וליכא מאן דפליג עליה מי דחקנו בזה ולא לומר דמתני' ודאי מסייע ליה לרב כי על כל אלה ס"ל לרבינו דודאי במעילה דהוצאה מרשות לרשות דאותה ילפינן מע"ז דין הוא שנאמר בה דתלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש דומיא דע"ז למאי דקי"ל כרב והיינו סוגי' דערוכין דקאמר דאם דר בו השוכר מעל דכיון דקי"ל שכירות ליומיה ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו ומשום הכי ודאי מעל דומיא דע"ז דחשיב כתלוש אמנם בההיא דמעילה דהדר בבית של הקדש מעל דלא מיירי בדר בו בתורת שכירות שבא להקנותו בדמי שכירותו אלא בדר בו דרך הנאה שמתכוין ליהנות מבית של הקדש אז ודאי דמעילה כזו דילפינן לה מתרומה מסתבר' ודאי לומר שדינה כתרומה וכי היכי דבתרומה בתלוש גמור דתלוש ולבסוף חברו לא אשכחן בתרומה דמהני ה"נ במעילה והיינו דפריך התם מעיקרא לימא מסייע ליה לרב כו' כלו' דברייתא דקתני הדר בבית של הקדש מעל עכ"ל דס"ל כרב דגבי ע"ז תלוש ולבסוף חברו חשיב כתלוש וס"ל לברייתא דאפי' במעילה דהנאה ילפינן מע"ז לומר דחשיב כתלוש דלחומרא מקשינן דאם נאמר דאפי' בע"ז חשיב כמחובר א"כ מהיכא יליף לה והיינו דהוצרך ר"ל לדחוקי אנפשי' ולאוקמ' בשהקדישו ולבסוף בנאו משום דדחיק ליה לומר דמעילה דהנאה דילפינן מינה מתרומה דנימא ביה דחשיב כתלוש דכיון דעיקרא מתרומה קא יליף ודאי שדינו כדין תרומה ומעתה אתו כהוגן פסקי רבינו ז"ל זה נ"ל כפתור ופרח בדעת רבינו ודוק ועיין בתוס' פרק המוכר את הספינה דף מ"ט ובגיטין דל"ה ובסנהדרין דט"ו ועיין בתוס' ר"פ אז"נ ד"ה אם שהק' למ"ש דאין רבית בקרקע מן התורה מהא דאמרינן בערוכין גבי בתי ערי חומה רבית גמורה היא והתורה התירו כו' יע"ש ויש לדקדק דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חברו הוא ומשום הכי הוו רבית גמורה ועיין בש"ך סי' צ"ה ס"ק ודוק: ולענין פדיון הבן דקי"ל דאין פודין בקרקע יש להתבונן אי פודין בתלוש ולבסוף חברו או לא ומצאתי להתוס' ז"ל בפרק בכל מערבין דל"א ע"ב ד"ה ונתן שהק' וז"ל וא"ת דאמרינן במעילה בונין בחול ואח"כ מקדשין אלמא מחללין מעות הקדש על הבנין וי"ל דלענין זה חשיב תלוש ולבסוף חברו תלוש כו' יע"ש וא"כ מינה איכא למשמע נמי לענין פדיון הבן ודוק ועיין בפרק הגוזל בתרא דף ק"ד ע"ב ברש"י ז"ל ד"ה אסיפא דברייתא וצ"ע עיין בתוס' פרק הזהב דף נ"ד דבור המתחיל הקדש ודוק: מעשה חושב (רכא) דודאי לריה"ג דס"ל דאין כותבין את הגט באוכלין. ע"כ דהיקשא דויצאה והיתה לא מקשינן להכי כו'. תמהני דהרי הרב המחבר בא ליישב בזה את דברי הר"ן ז"ל והיינו דאיך אפשר לומר דלענין קדושי כסף נמי מקשינן הויה ליציאה דא"כ איך מתקדשת באוכלים לר' יוסי הגלילי כו' והא להר"ן ז"ל לא שייך יישוב זה משום דא"כ הרי גם לענין זה דאשה מתקדשת בשוה כסף נימא נמי דגלי קרא דכתיב גבי דוד דודאי גמרא גמירי לה דאשה מתקדשת בשוה כסף וא"כ מאי קשיא לי' להר"ן ז"ל ודוק: (רכב) ואם איתא דהמקדש בקרקע אינה מקודשת כו'. שנקנית באמה העבריה ואינה נקנית באשה כו'. זה תמוה דהא לת"ק דר' יוסי בר' יהודה דס"ל דיעוד אמה העבריה הוא אפי' סמוך לשקיעת החמה בסוף שש משום דמעות הראשונים לקדושין ניתנו ע"כ אי מקשינן הויה דכסף ליציאה לגמרי הא אמה העבריה נמי אינה נקנית בקרקע דאל"כ הא הו"ל להגאון המחבר ז"ל להקשות בפשיטות דעכ"ר לא מקשינן הויה דכסף ליציאה דא"כ היכי מצי לייעד אמה שקנאה בקרקע וקרא סתמא כתיב דבכל אמה איכא מצות ייעוד וא"כ לפ"ז הא י"ל דמאי דפריך הברייתא והלא דין הוא מאמה העבריה היינו לת"ק דר' יוסי בר' יהודה (והא דלא הזכירו שם דלמ"ד דאין אשה מתקדשת בקרקע ה"ה דאין אמה העבריה נקנית בקרקע היינו משום דאנן קיי"ל כר"י בר' יהודה דבעינן שיהי' שהות ביום כדי לעשות עמה שוה פרוטה ובשו"פ זו היא מתקדשת קדושי ייעוד והיא חייבת לו פרוטה זו ומלוה הוא עליה והיא עצמה הויא משכון עליה) ומי שפוסק כת"ק דר' יוסי בר' יהודה י"ל דס"ל דהמקדש בקרקע מקודשת: (רכג) ואם כונתך הוא דתלוש ולבסוף חיברו מן הדין הוי כתלוש כו' אלא דבעיר הנדחת אינה מקודשת כו'. תמהני דמה בכך דהוי כתלוש דהא עד כאן לא קאמר רב אלא במשתחוה לבית דאסרו ואע"ג דמחובר אינו נאסר כדדרשינן ולא ההרים אלהיהם מ"מ תלוש ולבסוף חיברו כמו בית הוי כתלוש ואסור אבל בעיר הנדחת דלא השתחוה לבתים שבה אלא דגזירת הכתוב הוא דשלל העיר בשריפה (וכמ"ש הרשב"א עצמו שם) א"כ הרי הבתים לא נאסרו והיינו מטעם דכתיב ואת כל שללה תקבוץ ואמרינן מי שאינו מחוסר אלא קביצה יצא בית דמחוסר הריסה וקביצה וא"כ מה בכך דכתלוש דמי (הא בגט קיי"ל דכל שמחוסר קציצה אינו גט אפילו בעציץ כדאיתא בש"ס ועיין חמ"ח באה"ע סי' קכ"ד ס"ק י"ד) וכמו דאמרינן יצא קרקע עולם דמחוסר תלישה וקביצה ולכן עפר עפרה מותר ה"נ י"ל כן בבתים אפילו אי דינייהו כתלוש (ועיין מה שכתבתי לקמן). וא"כ לפ"ז קשה בעיר הנדחת אמאי אינה מקודשת כיון דהבתים דינם כתלוש ומשום עיר הנדחת אינם נאסרים וכנ"ל: (רכד) ובירושלמי מבעיא לן על גט שכתבו בתלוש כו' הו"ל ספיקא דרבנן ולקולא כו'. לכאורה תמוה דמה בכך דהוי ספיקא דרבנן הא אתחזק איסורא דאשת איש והרי באתחזיק איסורא אפילו בספיקא דרבנן אזלינן לחומרא וכמ"ש הש"ך ביו"ד סי' ק"י אלא דהגאון לשיטתי' אזיל דחולק שם על הש"ך. אמנם בפשיטות קשה דהא האי דדרשינן מוכתב ונתן שלא יהא מחוסר קציצה הרי דרשה גמורה היא ולא אסמכתא וא"כ איך כתב דהו"ל ספיקא דרבנן. ועל המחבר אני תמה שלא השיג עליו בזה שהרי מדמייתי ראי' לעיל דף ג' ע"ב מקרא דמאה ערלות דאשה מתקדשת באוכלים ש"מ דס"ל דמתניתין דגיטין אאיסור תורה קאי. ואע"פ דריה"ג נפקא לי' מקרא דספר לאפוקי בעלי חיים אבל אוכלין ומחובר פסול לדידן מטעם אחר מ"מ הא מבואר דתורף שכתבו במחובר פסול מן התורה מדפריך שם והא אמרת אין כותבין כו' וכ"כ הר"ן שם להדיא וא"כ אי תלוש ולבסוף חיברו כמחובר דמי הרי התורף מחוסר קציצה והו"ל ספיקא דאורייתא דכיון דבשעת נתינה מחובר הוא לא קרינן בי' ונתן ועיין באה"ע סי' קכ"ד דבכה"ג אינו גט אפילו לחומרא וצ"ע: (רכה) גם מה שאמרת באשירה ופירותיה כו' שאתה סבור שגם זה כתלוש כו'. תמהני דהא מהאי דאשירה ופירותיה אין ראיה כלל בל"ז דאשה מתקדשת בקרקע שהרי משכחת לה בעציץ נקוב כו' אשירה ופירות דאפילו בגט מהני בכה"ג דיהיב לה כל העציץ דהא איצטריך בתוס' לאשמעינן דמטעם איסור דאשירה הוא דאינה מקודשת ולא מטעם מחובר והיינו דקדשה בעציץ נקוב ובאשירה שבה ויהיב לה כל העציץ דלא שייך בזה שמא יקטום כיון דקדשה בכולו ומה צריך השואל לדחוקי אלא דבגט אי כתבו על עלה של העציץ ס"ל לרבא דחיישינן שמא יקטום אבל לענין קדושין דמקדש בכולו אפילו לרבא מקודשת ועדיף זה מכתבו על החרס שלו: (רכו) ואפילו נימא דהרשב"א ז"ל ס"ל כדעת התוס' מ"מ לריה"ג מיהא ס"ל דאפילו באילן חשיב כתלוש כו'. גם בל"ז דברי הרשב"א שם קשים להולמן וכאשר כתבתי לעיל ע"ש דכתב וז"ל דתלוש ולבסוף חיברו דעשאוהו כתלוש לאו דאורייתא היא ולאו מעיר הנדחת שמעינן לה אלא מדרב כו' וע"ש. וכתבתי שם דזה תמוה דא"כ אמאי קתני בתוספתא דהמקדש בעיר הנדחת אינה מקודשת הא הקרקע אינה נאסרת משום דמחוסרת תלישה וקביצה וגם האילנות מותרין מה"ט כדאמרינן בס"פ חלק ואם תלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כמחובר דמי גם הבתים מותרים ולדעת רבינו דהמקדש במחובר מקודשת אמאי בעיר הנדחת אינה מקודשת כיון דאין בה א"ה. ואין לומר דבכלל העיר נכלל ג"כ שאר דברים תלושים דז"א דהא מדלא השיב השואל על הראיה מהתוספתא אלא משום בתים דכתלושין דמיין משמע דליכא בעיר דברים תלושים עוד וכן אין לומר דמדרבנן קאמר דאינה מקודשת דזה נמי ליתא משום דמדרבנן אמרינן דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי שהרי כתב רבינו דזה חידש רב וא"כ אמאי לא מייתי הש"ס ברייתא זו ולומר לימא מסייע לי' לרב ומאי זה שכתב דרב חידש הדבר ולאו דאורייתא הוא היה לי' לסייע דהמקדש באיסור דרבנן אינה מקודשת מברייתא זו לרב גידל בפסחים דף ז' ועוד דאיך אפשר לומר דרב מדרבנן קאמר דהא במעילה דף כ' קאמר הש"ס כיון דבנה לי' מיהת מעל מסייע לי' לרב כו' ואי רב מדרבנן לבד קאמר איך אפשר לחייבו בקרבן מעילה ולאתויי חולין בעזרה דהא מתניתין שם מיירי במעילה דאורייתא שחייבים עליה אשם מעילות. ועוד תמהני דאפילו אי נימא דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מ"מ בית מעיר הנדחת מותר בהנאה דכיון דלא קרינן בי' תקבוץ שהרי בעי הריסה וקביצה וכיון דמחוסר עדיין הריסה או תלישה אינו נאסר דומיא דקרקע ולא מטעם דחשיב כמחובר אלא משום דמחוסר טפי מקביצה לחוד כמו דאמרינן בגט שכתב בקרן הפרה דאם חתך הקרן ונתן לה אינו גט (ועיין באה"ע סי' קכ"ד סעי' ב' ובחמ"ח שם ס"ק י"ד). ולכן נראה דהרשב"א לא השיב שם אלא על דברי השואל ובאמת מיירי שיש בעיר הנדחת דברים תלושים ממש דאסורים בהנאה והבתים באמת מותרים עכ"פ מטעם דמחוסרים עוד הריסה ומש"ה לא מצי הש"ס לסייע לרב דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ולא פש לן אלא מה דהקשיתי ממעילה דף כ' דמשמע התם דס"ל לרב דתלוש ולבסוף חיברו מדאורייתא כתלוש דמי מדמחייב עלי' קרבן מעילה וצ"ע: (רכז) דכיון דקיי"ל שכירות ליומי' ממכר א"כ השוכר הזה בא בשכרו ומתכוין להוציאו מרשות הקדש לרשות עצמו כו'. אני תמה דהרי הרמב"ם ז"ל גופי' ס"ל דשכירות ליומי' לאו ממכר הוא דהא כתב בפ"ט הלכה ז' מהלכות תרומות דכהן ששכר בהמת ישראל אע"פ שחייב במזונותי' אינו מאכילה בתרומה וישראל ששכר בהמה מכהן מאכילה בתרומה אלמא דלא אמרינן דשכירות ליומי' ממכר הוא אפילו לחומרא וא"כ מכש"כ לקולא והיינו לחייב את השוכר באשם מעילות ולהביא חולין בעזרה דהא לסברת הגאון המחבר ז"ל אי שכירות לאו כממכר הוא הרי לא הוי הוצאה מרשות לרשות וילפינן מתרומה דאין מעילה בתלוש ולבסוף חיברו (ואפילו לדעת הג"א דס"ל דלחומרא שכירות קניא [אלא שדבריו תמוהים מהא דישראל ששכר בהמה מכהן הנ"ל וכבר תמה עליו המג"א באו"ח סי' רמ"ו ס"ק ח'] הוא ג"כ יודה בזה דא"א להביא אשם מעילות חולין בעזרה) וא"כ איך כתב הגאון המחבר ז"ל בפשיטות דקיי"ל דשכירות ליומי' ממכר הוא שהוא נגד משנה מפורשת בפרק בתרא דתרומות. גם מלבד זה הרי גוף הסברא לכאורה אין לה שחר דניהו דיהיבנא לי' דשכירות ליומי' ממכר הוא מ"מ היינו דוקא כשהשכירוהו לו הבעלים ומדעתם הוא קונה אבל בנ"ד כיון שהמשכיר חזר והקדיש ביתו והר"ז קדוש א"כ הרי נסתלק המשכיר מבית זה וההקדש לא השכירו תו את הבית להשוכר אלא שדר בו מדעתו ולא מדעת ההקדש וא"כ מאי בין זה לדר בצלו של שובך דאינו מועל או לבין האי דכתב הרמב"ם בפ"ה דמעילה וז"ל וכן המקדיש בית בנוי הדר בו לא מעל וע"ש דאטו משום שרוצה להעלות שכר להקדש ואינו רוצה ליהנות מן ההקדש בחנם משום זה יהי' נתפס טפי בעונו ויתחייב קרבן מעילה. ועוד דממה נפשך קשה דאי אמרת דשכירות ליומי' ממכר הוא א"כ איך המשכיר יכול להקדיש את הבית שכבר מכר ועיין בתוס' מעילה דף כ"א ובר"ן לנדרים בפ' השותפין ודוק וצ"ע: (רכח) דאפילו במעילה דהנאה ילפינן כו' דלחומרא מקשינן. צ"ע דאיך שייך לומר בזה לחומרא מקשינן לחייבו בקרבן מעילה ולהביא חולין בעזרה ובפרט למ"ש לעיל דאיסור מעילה איכא אפילו במחובר אלא דאשם מעילות אינו מביא כי אם בתלוש: (רכט) שהקשה למ"ש דאין רבית בקרקע מה"ת כו' דמאי קו' הא בתי ערי חומה תלוש ולבסוף חיברו הוא כו'. לא ידעתי מאי קשיא לי' הא הוא עצמו הביא לעיל דברי הרשב"א בתשובה דס"ל דהא דאמר רב המשתחוה לבית אסרו היינו מדרבנן משום דתלוש ולבסוף חיברו לאו מדאורייתא כתלוש דמי וא"כ הרי י"ל דהתוס' נמי ס"ל הכי ומאי קושיא היא ואם נימא דכונת הגאון המחבר ז"ל דע"כ לומר דהתוס' ס"ל דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי מדאורייתא והיינו ממ"ש בעירובין דף י"א דלענין חילול מעות הקדש על הבנין אמרי' דתלוש ולבסוף חיברו כתלוש דמי ומשמע שם דמדאור' כן הוא שהרי אין פודין במחובר א"כ הרי הי' להו לבאר זה וכבר כתב הרש"ל דבתוס' אין קושיית סתירה אהדדי משום דלאו מרועה אחד ניתנו. גם על פשיטת ספיקו אי פודין בכור בתלוש ולבסוף חיברו שפשט זה מדברי התוס' עירובין הנ"ל יש להשיב גם בפשיטות דקנין בית הוי מצד עצמו כקנין שדה ולא מתורת אגב הקרקע שהבית עומד עליו והוא משועבד להבית משום דדין בית כדין מחובר:

כתבו כו' או לשמה ושלא מדעתה כו'. כתב ה"ה פסק רבינו ז"ל כפסק הרי"ף דאינה מקודשת כו' הנה הרי"ף ז"ל בפ"ק כתב ז"ל והלכתא כר"פ משום דמותבי' עלייהו דרבא מהא דתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' ואע"ג דמוקמי' לה בשטרי פסיקתא וכדרב גידל שינויא הוא ולא סמכינן עלה דרב אשי דבתראה הוא אוקמה בפ' הנושא בשטרי אירוסין ממש וכתב עליו הר"ן ז"ל וז"ל ויש מי שפירש הסוגייא בענין אחר דהכי בעא מיניה דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת בעלי דבר או לא ניתנו ליכתב שלא מדעתם וא"ל רב אשי דלא ניתנו ליכתב אלא מדעתם ולפ"ז הא דמייתינן עלה ת"ש מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין כו' סיעתא הוא דמייתינן מינה לרב אשי כו' ולפ"ז אדרבה לרב אשי מיתוקמא ליה שפיר בשטרי פסיק' ומסייע ליה וזהו דעת הרז"ה ז"ל א"ד יע"ש: וראיתי להרב גד"ת דף של"ז ע"ד שתמה על דברי הר"ן הללו וז"ל נרא' דסבר דהרז"ה ז"ל אזיל בשיטה דמייתי הבעה"ת בשם הראב"ד אי כתבי' דעת ב' או לא ובעניותי אין לשון הרז"ה מורה כן שכתב בזה הסיגנון ואדרבא ההוא ת"ש סיעתא הוא דמייתינן לרב אשי דאמר לא ניתנו ליכתב כלומר דלא הוי כמלוה בשטר דהא אין כותבין אלא מדעת ב' ומדקאמר דהא אין כותבין משמע שהוא הכרח וטעם להוכיח מה שאמר תחילה דלא הוי כמלוה בשטר ולא שיהא זה עיקר הדין שהוא מחדש ע"כ נראה דהרז"ה מפרש מ"ש לא ניתנו ליכתב היינו דלא הוי כמלוה בשטר כל עוד שלא נכתבו ומכריח זה מדחזינן דאין כותבין אלא מדע' ב' ואם איתא דגם באמירה בעלמא הוי כמלוה בשטר ל"ל דעת שניהם כו' ותדע שכן הוא שהרי מוכרחין אנו לומר דהרמב"ן ז"ל הבין כן בכונת הרז"ה ז"ל ולא כדהבין הר"ן ז"ל דבס' המלחמות הק' עליו וז"ל וכן הא דאקשינן מהא דתנן והיא ניזונית מנכסים משועבדים מאי קושיא לימא בשכתב ואמאי אצטריך לומר בשקנו מידו והשתא אם הרז"ה ז"ל מפרש לא ניתנו ליכתב שאין כותבין אלא מדעת ב' כשיטת הראב"ד ז"ל שכתב הר"ב הת' הרי תלה הטעם במ"ש לפי שכל זמן שלא נכתבו אין גובין אלא מב"ח ומשנכתבו גובין ממשועבדין ומש"ה לא נתנו ליכתב אלא מדעת ב' ע"כ נראה בהדיא דהא בהא תלייא דאי בשנכתבו גובין מן המשועב' ממילא אין לכתוב אלא מדעת ב' אבל אם גם בכתיבה אין לה דין שטר למשועבדין פשיטא דאין קפידא לכתוב שלא מדעת ב' וא"כ יש לתמוה מה מקשה ליה להרז"ה ז"ל דהא ודאי לפי שיטה זו נאמר דכי היכי דמפרש ת"ש קמא דלאו תיובתא אלא סיעתא לרב אשי ה"נ אידך ת"ש דהיא ניזונת מנכסי' משועבדין לסיועי לרב אשי מייתינן לה מדחזינן דניזוני' מנכסי' משועבדין ולפחו' מיהא בשנכתבו מיתוקמא וכיון שכן ממיל' משמע דלא ניתנו ליכתב אלא מדעת ב' כו' דודאי כך מתפרש' הסוגייא לדעת הראב"ד ז"ל דמייתי רבינו כו' ואולי דמ"ש הר"ן ז"ל שזה הוא דעת הרז"ה לא קאי אעיקר פי' המימר' דלא ניתנו ליכתב אלא אמאי דקאמר דהאי ת"ש סיעתא הוא כו' את"ד יע"ש ולע"ד דבריו ז"ל לא האירו כי לפי הנראה שהבין בדברי הר"ן ז"ל דכי איבעיא לן דברי' הללו ניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דלאותו צד אפי' נכתבו אינו גובה מן המשועבדים ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' ומש"ה הוקשה לו ממה שהק' עליו הרמב"ן ואנכי הרואה לא ידעתי מי גילה לו רז זה בדברי הר"ן הללו שהרי דברי הר"ן בפשטן מתפרשן דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומ' דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' כיון דאין בכתיב' שום תוספ' חיוב עליה והיינו ממש כפי' הרז"ה שהוא מפרש דברים הללו ניתנו ליכתב כלומר אם יש להם דין מלוה בשטר לגבות ממשעבדי באמירה בעלמא וממילא דכותבין שלא מדעת ב' או אין להם דין מלוה בשטר ואין כותבין אלא מדעת ב' דהא בהא תליא וכן מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו שכתב וז"ל והרז"ה ז"ל כתב דההיא ת"ש סיעתא דמייתינן לרב אשי ואפי' ניתנו ליכתב לעדים מעצמם בלא דעת ב' או לא כלומר יש לו דין שטר או לא כו' ואינו מחוור דא"כ כו' ועוד מדאקשינן עלה מהא דתנן בנותיהן ניזונות כו' ואוקמא בשקנו מידו ומאי קו' מתני' בשכתבו מדעתו כו' יע"ש הרי מבואר שהוא מפרש דברי הרז"ה כמו שפי' הר"ן ז"ל ממש ואפ"ה הק' עליו מההיא דנזוני' מנכסי' משועבדי' כמו שהק' עליו הרמב"ן ז"ל וא"כ הדבר מוכרח מעצמו כמ"ש דלאותו צד דאמרי' ניתנו ליכתב שלא מדעת שניהם היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר וזה ברור: גם מ"ש שלדעת הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת כך מתפרשת הסוגי' דכי מייתי' אידך ת"ש מדהיא נזונית מנכסי' משועבדים היינו סיעתא לר"א יע"ש הן דברים תמוהים דכנראה שהבין הרב שלדעת הראב"ד שהביא בעה"ת כי אמרינן דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' הוא לומ' דאפי' כתבו אינה גוב' ממשועבדי והא ודאי ליתא שהרי מדברי הראב"ד ז"ל שהביא הרב בעה"ת מבואר הפך דבריו וזה ממ"ש שם וז"ל ואותבינן עלה מהא דתנן דפקחין כו' כלומר אי ס"ד לא ניתנו ליכתב דעד שלא נכתבו כמלוה ע"פ הן א"כ פקחין למה כותבין והלא אינן אלא טפשים שנעשים ממלוה ע"פ מלוה בשטר אלא ש"מ שעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר וכיון שמשע' הפסק כו' הנה מבואר שהוא מפ' דכי אמרי' דניתנו ליכתב שלא מדעת ב' היינו לומר דאפי' לא נכתבו יש להם דין מלוה בשטר דאם הוא ז"ל מפ' לומר דאפי' נכתב אינו גובה מן המשועב' ומש"ה כותבין שלא מדעת ב' א"כ מאי האי דכתב אלא ש"מ דעד שלא נכתבו נמי כמלוה בשטר הרי זו דלא כמאן וכ"ש דק' טפי כי נימא דניתנו ליכתב וכיון שכן מוכרח הדבר לומר דאידך ת"ש דמייתינן מדניזונית מנכסים משועבדים תיובתא הוא דפרכי' לרב אשי ושלא כמ"ש הרב ז"ל ודע שדברי הראב"ד ז"ל כדמותן כצלמם הובאו בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף ז"ל האמנם ראיתי להריטב"א ז"ל בחידושיו שכתב וז"ל והראב"ד ז"ל פ' דברים הללו ניתנו ליכתב שלא מדעתם דאפי' נכתבו ליכא תוספות חיוב ולא טריף ממשעבדי או לא ניתנו ליכתב כו' יע"ש כנרא' שהבין הריטב"א ז"ל דברי הראב"ד כמו שפיר' הרב גד"ת והוא מן התימה שדבריו ז"ל מבוארים הפך דבריו כמ"ש ואולי שהראב"ד שהביא הריטב"א הוא הרב אב ב"ד כנ"ל: וראיתי להריטב"א ז"ל שם שהקשה לפירוש הראב"ד והרז"ה ז"ל דכי אמרינן תא שמע מדתנן אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' סיעתא הוא דמייתי' מינה לרב אשי וז"ל ואין פי' זה נכון חדא דלישנא דנתנו ליכתב לא א"ש ועוד דקא פריש דלרבינא הוא דפרכינן ממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין ואיהו מוקים לה בשטר דקידושין וכר"פ והא רבינא גופי' פליג על ר"פ והיכי מוקמינן מתני' לדידיה כבר פלוגתיה א"ד יע"ש וראיתי להרב נת"מ ז"ל דף צ"ד ע"ד שתמה עליו וז"ל ובעיני יפלא דקו' זו היכי ניחא ליה לכולהו פירו' דאפי' ת"ל דלרב אשי הוא דפריך אכתי ק' לרבינא דלא מצי מתוקמי לדידיה בשטרי אירוסין וא"כ ע"כ בשטרי פסיקתא מיירי מתני' ומאי קא מבעיא ליה אי נתנו ליכתב תפשוט ליה מהכא וכמו שהק' זה בתוס' והצריכוה עיון והר"ן ז"ל כתב דתרי רבינא הוו הרי דקו' זו קשיא לכלהו פי' ואיך דחה הריטב"א מחמתה פירוש זה יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נראה דס"ל להריטב"א דכי אמרינן דת"ש דמייתי הוא תיובתא לרב אשי ניחא שפיר משום דודאי לרבינא כיון דאיהו ע"כ בעי לאוקמא מתני' בשטרי פסיקתא פשיטא ליה לדידיה דנתנו ליכתב וכמו שכן מוכח נמי ממאי דקאמר איתיביה הפקחין היו כותבין הרי דבעי רבינא למיפשט דניתנו ליכתב וכי קאמר רבינא מרב אשי דברים הללו ניתנו ליכתב או לא לאו משום דמבעיא ליה לדידיה דהא ל"ק בעא מיני' רבינא לרב אשי כדקאמר בכל דוכתא אלא משום דדין זה דניתנו ליכתב לאו בפי' איתמר במתני' או בברייתא אלא מכח קוש' הוא דבעינן למימר משום הכי שאל לרב אשי אם המצא ימצא הדבר מפורש בהדיא וכיון שהשיב לו רב אשי מסבר' בעלמא דלא ניתנו ליכתב אותביה ליה רבינא ממתני' דהפקחין וממתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וכן מצאתי בתוספ' הרא"ש ז"ל למס' קידושין שהק' כקו' התוספ' ותי' וז"ל וי"ל ששאל לו לידע סברתו וכשא"ל לא ניתנו ליכתב הק' לו מההיא דהפקחין יע"ש וכן ראיתי להגהות מיי' פרק כ"ג מה' אלו שכתב דבפ' הנושא משמע דרבינ' סבר דניתנו ליכתב כדשקיל וטרי ופריך לרב אשי כו' יע"ש. אמנם לפי' הראב"ד והרז"ה ז"ל ק"ל שפיר כמובן ואולם זו היא שקשה לדעת התוס' והריטב"א ז"ל דאיך הפה יכולה לדבר דרבינא דבעי מיניה מרב אשי אי ניתנו ליכתב או לא הוא ניהו דרבינא דשמעתין דפליג אר"פ ורבא רביה שהרי בשמעתין אמרינן רבינא ורבא אמרי מקודשת ואי רבינא בתראה דבימי רב אשי הוא ה"ז בבל ימצא במספר הדורות שהרי אמרו דביום שמת רבא נולד רב אשי וכמו כן קשה על הר"ן ז"ל שהכריח דתרי רבינא הוו ממאי דקא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב והלא ממקומו הי"ל להכריח מדקאמר רבינא ורבא וכמ"ש וכ"כ הרשב"א ז"ל בחידושיו יע"ש ועיין בס' תומת ישרים בהגהותיו על הרי"ף שתמה עליו כן ומצאתי להר' באר שבע בתשובה סי' י"ב שכתב על ענין זה דתרי רבא הוו אחד רבא בריה דרב יוסף בר חמא חבירו של אביי ואידך רבא בריה דרב יצחק שהוא חבירו של רבינא כדמוכח פ' עגלה ערופה יע"ש וא"כ מבואר הוא שזהו דעת התוס' והר"ן וכמובן ודוק: והתוס' ז"ל פ' הנושא ד"ה ניתנו ליכתב מפרשי לה להאי בעיא דניתנו ליכתב כפירוש הרז"ה ז"ל אלא דבהכי פליגי שלדעת הרז"ה ז"ל ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דאין כותבין שטרי אירוסין הוי סיעתא לרב אשי ולדעת התוס' ס"ל דהוי תיובתא לרב אשי והיינו משום דהם גורסים ת"ש אין כותבין שטרי אירוסין כו' הא מדעת ב' כותבין דלהאי גירסא אין מקום לפרש כפירוש הרז"ה כמבואר ומש"ה נדחקו בפירושה וכתבו משם רבי' דמשמע ליה לתלמודא אין כותבין אלא מדעת ב' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר דידעי גמר הפסיקה אפי' לא ידעו בכתיבה דומיא דההיא דלעיל מיניה כותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו אע"ג דאינו יודע מן ההלואה כלום כו' יע"ש: וראיתי להרב נת"מ דף הנז' שתמה על דבריהם דא"כ היכי מוקי לה המתרץ בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ דהתם לר"פ בעינן שיכתב השטר ממש מדעתייהו ובשליחותייהו דהכי גמר לה בפ"ק דקדושין מה יציאה בעינן דעת מקנה אף הויה כן וביציאה לא סגי שיכתוב אם לא בשליחו' הבעל מדעתו וכן נראה מדברי רש"י ז"ל וכ"כ הריטב"א ז"ל שם בהדיא וכיון שכן הדק"ל דכיון דהמתרץ הוה משמע ליה דפי' מדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיב' אמאי אצטריך לאוקמא בשטרי אירוסין ממש וכדר"פ בשטרי פסיקתא מיתוקמא שפיר ככ"ע וקמ"ל דאין כותבין אלא מדעת המתחייב יע"ש שהניחו בצ"ע ולדעתי נראה דל"ק דבשלמא כי מוקמינן לה בשטרי פסיקתא ק"ל שפיר דע"כ מדעת ב' דקתני מתני' היינו בידיע' ב' ששניהם נתרצו בדבר אפי' לא ידעו בכתיב' דאי בידיעת ב' בכתיבה קאמר לא הו"ל למיתני כי האי לישנ' בסתמ' דאיכא למטעי דדומי' דלעיל מיניה קתני אלא הוה ליה לתנא למתני בהדיא הכי אין כותבין שטרי אירוסין עד שיאמרו להם כתובו אמנם כי מוקמינן לה בשטרי אירוסין ניחא שפיר דעכ"ל דמדעת ב' היינו בידיעת ב' בכתיבה ומשום דמקשינן הויה ליציא' לומר מה יציאה בעינן דעת מקנה כדר"פ דאי נימא דמדע' ב' היינו שנתרצו ב' ולא בעינן ידיעה בכתיבה וכדרבא ורבינא דסבירא להו דהכי מקשינן מה יציאה שלא מדעתה א"כ אפי' שלא מדעתה ובע"כ נמי דומיא דיציאה ובהכי ניחא לי מה שהק' עוד הרב גד"ת ז"ל על דבריהם הללו וז"ל ותימא לי דאדדייקי מרישא דכותבין שטר ללוה אע"פ שאין מלוה עמו דהיינו שאינו יודע מן ההלואה כלום לידייקו מסיפא דקתני אין כותבין למלוה עד שיהא הלוה עמו דהתם ע"כ האי לוה עמו היינו שידע מהכתיבה עצמה דבלאו הכי אע"ג דידעינן שזה לוה מנה או שראו ההלואה או שהוד' בפניהם הלוה כבר ידענו שאינם יכולים לכתוב וא"כ אכתי מאי קא מותיב מההיא דמדעת ב' לימא דהאי מדעת ב' הוי ממש כההיא דאם אין הלוה עמו א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע אכן כפי מ"ש הנה נכון דהיינו דקא מקשה דאם איתא דלא ניתנו ליכתב הו"ל לתנא למתני בהדי' אין כותבין עד שיאמרו להם כתבו ולא למתני כי האי לישנא דאיכא לספוקי ולמיטעי דדומי' דרישא דכותבין למלוה אע"פ שאין לוה עמו קתני לה ואהא משני דההיא בשטרי אירוסין דתו ליכא לספוקי ביה כלל וכדכתיבנ' כנ"ל נכון ודוק: וראיתי להר"ב לח"מ ז"ל שהק' לדעת רבינו דפסק כר"פ דאינה מקודשת דכיון שרבי' ז"ל פסק בפ"ו מה' זכיה כרב אשי דאמר דלא ניתנו ליכתב ובפ' הנושא אוקמוה להך מתניתין אליביה בשטרי אירוסין ממש אבל בשטרי פסיקתא לא מצי מתוקמא דכיון דלא ניתנו ליכתב ואפי' כתב אין דינו כמלוה בשטר אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' א"כ איך כתב ה"ה ז"ל בפ' כ"ד מה' מלוה ולוה על מ"ש רבינו שם אין כותבין שטרי אירוסין אלא מדעת ב' וז"ל ופי' שטרי אירוסין שטרי פסיקת' כמו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' יע"ש והוא תימ' דכיון דפסק רבינו דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' בשטרי אירוסין מתוק' והרב ז"ל תי' דס"ל לה"ה דלפי המסקנ' דמוקמינן למתני' דניזונ' מנכסים משועבדים בשקנו מידו הך מתני' איירי נמי בשטרי פסיקתא וקנו מידו דומיא דההיא ובהכי מתרצה מה שהק' התוס' דכיון דרבינא ע"כ מוקי לה בשטרי פסיקתא מאי קא מבעיא ליה אי ניתנו ליכתב תפשוט מינה דודאי ניתנו ליכת' והשתא ניחא דהוה מספ"ל דילמא מתני' איירי בשקנו מידו את"ד יע"ש ולע"ד דבריו מן המתמיהים דאיך אפשר לאוקומי מתני' בשקנו מידו דא"כ תקשי לן טפי דכיון דקנו מידו אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא קי"ל ופסקו רבינו פי"א מה' מלוה ולוה דאם קנו מן הלוה כותבין ונותנין אע"פ שלא אמר כתובו והנראה שהרב נרגש מזה וכתב וז"ל ואע"ג דקנו מידו לא אמרינן בכי הא סתם קנייה לכתיבה עומד אלא בעינן דעת ב' א"ד ובאמת שהדבר מתמיה מאיזה טעם לא אמרינן בכי הא נמי סתם קנין לכתיבה עומד דכיון דבקנין גרידא גובה ממשעבדי אין כאן תוספת חיוב כלל ובהדיא כתב הרי"ף דמתני' דפ' הנושא מוקמינן לה בשקנו מידו ומשום דסתם קנין לכתיבה עומד הרי דאף בשטרי פסיקתא אמרי' סתם קנין לכתיבה עומד ולכן הנרא' אצלי ליישב דס"ל לה"ה דלפי פי' רבינו דס"ל דלא ניתנו ליכתב היינו לומר דאפי' כתב אין בו דין שטר כלל ואינו גובה ממשעבדי וכי פרכינן עלה ממתני' דאין כותבין אלא מדעת ב' הכי פריך דכיון דאינו טורף ממשעבדי אמאי אין כותבין אלא מדעת ב' הא אין כאן תוספת חיוב כלל והיינו משום דמשמע ליה לרבינא פשטא דמתני' דכי קתני מדעת ב' היינו ידיעת שניהם בכתיבה הפך ממ"ש התוס' ומשו"ה פריך דאי לא ניתנו ליכתב כל שידעו גמר הפסיקה סגי ול"ל ידיעת הכתיבה ורב אשי לפום משמעותא דרבינא השיבו דמהא לא איריא דאיכא לאוקומי בשטרי אירוסין ממש אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא דמתני' בשטרי פסיקתא מתוקמא לא תיקשי למ"ד דלא ניתנו ליכתב דא"ל דמדעת ב' דקתני היינו ששניהם נתרצו בדבר דומיא דלעיל מינה דקתני כותבין שטר למלוה כו' וכמ"ש התוס' ואפשר שהכריחו לה"ה לפרש כן מכח קו' התוס' שהק' מדרבינא וגם בדברי רבינו ז"ל ג"כ נראה שהוא מפרש ליה בשטרי פסיקתא דאי בשטרי אירוסין ממש א"כ למה זה הביאו בה' מלוה כיון שכבר פסקו כאן אלא נראה דס"ל כמ"ש דאפי' למאי דקי"ל לא ניתנו ליכתב מיתוקמא שפיר מתני' בשטרי פסיקתא וכמ"ש: ושוב ראיתי להרמב"ן ז"ל בחידושיו לבתר' שכתב וז"ל ושלא כדברי רבינו יהוסף הלוי ז"ל שהוא מפרש שאין כותבין אם לא הסכימו ב' להזדווג ומשום דהו"ל עדות שקר דקשיא עליה ההוא דהתם עכ"ל ולדעתי נר' שדע' מוהר"י בן מיגש ז"ל כמ"ש דק"ל מדרבינ' ארבינא ומשום הכי הוכרחו לומר דמתני' לדידיה הכי מתפרשה דאין כותבין אלא עד שיתרצו שניהם וכפירוש התוספות ז"ל כמ"ש כנ"ל: ואולם דברי רשב"ם ז"ל שם נפלאו ממני שכתב על מתני' דאין כותבין שטרי אירוסין וז"ל בפ' ואלו מגלחין מפרש מאי שטרי אירוסין שטרי פסיקתא יע"ש והדבר תמוה דשם באותו פ' לא איתמר הכי אלא אמתניתין דהתם כותבים שטרי אירוסין בח"ה אמנם אמתני' דגט פשוט פלוגתא דאמוראי היא אי שטרי פסיקתא קאמר או שטרי אירוסין כמבואר בסוגיא דידן ודבריו צ"ע ומאחר עלות כל האמור בענין מקום אתנו ליישב דברי הסמ"ג הובאו דבריו בהגמ"י פכ"ג מה' אלו וז"ל הא דאמר רב גידל כמה אתה נותן לבנך כו' ומייתי לה רבינא בפ' קמא דקידושין ומשמע התם דס"ל דניקני' באמירה ובפ' הנושא משמע דרבינא סובר דניתנו ליכתב ושקיל וטרי ופריך לרב אשי דס"ל לא ניתנו ליכתב ויש לתרץ דבתר דשמעיה מרב אשי חזר בו והודה שלא ניתנו ליכתב יע"ש באורך ודבריו ז"ל באו סתומים ואנחנו לא נדע מאי ק"ל מעיקרא מדרבינא ארבינא אדהוצרך לומר דיש לתרץ ואחד הרואה יראה דלכל הפי' הנאמרים לראשונים ז"ל נ"נ בבעיא דרבא אי ניתנו ליכתב או לא אין כאן מקום קו' כלל והנרא' ודאי שהרב ז"ל דרך ובא לו בשיטת ר"ח ור"ת שכתבו התוס' פ' הנושא דבור המתחיל הב"ע והכי פירש ניתנו ליגבו' ע"י כתיבה דוקא או לא ניתנו ליכתב שאף בלא כתיבה גובה מבני חרי אלא שלפי' ר"ח ור"ת ז"ל מבואר דרבינא לא פליג אדרב גידל אלא דקמ"ל דדילמא כי קאמר רב גידל הן הן הדברים הנתנים באמירה היינו לומר דאין צריך קנין אבל כתיב' מיהא בעי וכמו שכן מבואר מדברי הרא"ש שם והן הן דברי רבי' מאיר שהביא הגהמ"י בס"ד ז"ל ואולם להגה"מי והסמ"ג משמע להו דרבינא לאפלוגי אדרב גידל הוא דאתא והכי קא מבעיא ליה נתנו ליכתב דצריכין כתיבה שלא כדעת רב גידל או לא ניתנו ליכתב והיינו דק"ל מדרבינא אדרבינ' דהכא מייתי מימרא דרב גידל משמע דהכי ס"ל ואלו בפרק הנושא ס"ל דניל"כ דלא כרב גידל מאחר שכן יגדל התימא על תי' שכתב דרבינא חזר והודה לדברי רב אשי דא"כ הדרא קו' לדוכתא מדרבינא ארבינא דכיון דס"ל דלא ניתנו ליכתב ע"כ מתני' מתוקמא בשטרי אירוסין וש"מ דשלא מדעתה אינה מקודשת ואילו רבינא קאמר הכא דמקודשת ושוב בא לידי ס' דינא דחיי לרבינו הגדול מוהרח"ב ז"ל וראיתי שתמה על דבריו כן ותירץ דס"ל להסמ"ג דלעולם דסבירא ליה לרבינא דלא ניתנו ליכתב וברייתא מוקי לה בשטרי פסיקתא ומאי כותבין אומרין וכדרך שאמרו במתני' דהפיקחין מאי כותבים אומרים א"ד יע"ש ושותיה דמר לא ידענא דאיך הפה יכולה לדבר אמתני' דאין כותבין דאומרין קאמר דא"כ מאי קאמר אין אומרים אלא מדעת ב' הא פשיטא דכל שלא מדעת ב' אין אמירתן כלום ותו דבהדיא קתני מתניתין התם והחתן נותן שכר הסופר הרי דכתיבה ממש קאמר ואולם ע"פ האמור מקום י"ל דהסמ"ג ז"ל יפרש לבעיא דרבינא בכה"ג ניתנו ליכתב וליגבו' ע"י כתיבה דוקא ובאמירה אינו גובה אפילו מבני חרי ודלא כרב גידל או לא ניתנו ליכתב ואפי' ממשעבדי גובה בלא כתיבה ופרכי' לרב אשי ממתני' דאין כותבין דאם איתא דלא ניתנו ליכתב אפי' שלא מדעת ב' כותבין כיון דאין כאן תוס' חיוב ומשום דמשמע ליה פשטא דמתני' דמדעת ב' היינו כתיבה ורב אשי משני ליה לפום הך משמעותא דשטרי אירוסין ממש קאמר אמנם לפום קושטא דמילתא אפי' נימא במתני' דשטרי פסיקתא מיתוקמא מצינן למי' דלא ניתנו ליכתב ומדעת ב' דמתני' היינו ידיעת הפסיקה ולפי פי' זה ההוא ת"ש דמייתינן ממתניתין דניזונ' סיעתא הוא וכמו שכן צ"ל לפי' הראב"ד ז"ל שכתב בפרק ו' מה' זכיה כמ"ש הרב ל"מ ז"ל שם יע"ש ועוד דאפשר ליישב דברי הסמ"ג ע"פ מ"ש מוהרי"ב בליקוטיו ליישב קו' התוס' מדרבינא ארבינא יעיין שם ודו"ק:

המקדש בביאה מסתמא דעתו על גמר ביאה כו'. הנה התוספות פ"ק דקידושין דף יו"ד ד"ה כל הבועל הקשה וז"ל תימא דבפרק הבע"י ילפינן האשה נקני' לבעלה בהעראה כו' ותיר' משם רבינו נסים גאון דההיא דיבמו' מיירי אחר קידושין דע"י אותה העראה הוי כנשואה כו' וכן תי' הרי"ף ז"ל בפרק הבע"י יע"ש וראיתי להרב מש"ל פי"ז מה' א"ב הל' ט"ו דף ע"א שהק' לתי' זה מהא דאמרינן לעיל כעורה זו ששנה ר' ובעלה מלמד שנקני' בביאה אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל ופרכינן אם כן נערה המאורסה דבסקיל' היכי משכחת לה ואמאי לא הקשה א"כ קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה דאי לעולם בעינן ביאה וביאה אינה קונה עד גמר ביאה הרי היא בעולה אלא ודאי דכסף קונה והיה מרויח בקו' זו תי' דבא עליה שלא כדרכה דלמ"ד בעולה שלא כדרכה לא שריא לכ"ג מאי איכא למימר את"ק יע"ש ולדעתי נראה דלק"מ דלמאי דהוה ס"ד דבעינן תרוייהו כסף וביאה פשיטא ודאי דלא בעינן גמר ביאה כדי לקנותה שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה מטעמא דזקוקה ועומדת כמ"ש הרי"ף ז"ל וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף ועיין בס' עצמות יוסף ועוד נראה דכיון דקרא לא אסר בהדיא בעולת עצמו לכ"ג שהרי לדעת ר"ת בעול' עצמו אינו אסור אלא מדרבנן וכמ"ש לקמן וא"כ אף אם נאמר שלדעת הרי"ף בעולת עצמו אסירא ד"ת ושלא כדעת ר"ת מכח סוגיא דפ' א"נ כמו שדחו הם ז"ל סברתם מ"מ קרא לאו בהדיא כתיבה וא"כ איכא למימר דלמאי דהוה ס"ד לומר דמקרא דובעלה הו"א עד דמקדש והדר בעיל ע"כ הו"א דבעולת עצמו שריא לכ"ג אלא דלפום קושטא דכסף לחודיה קני הוא דאמרינן דכי אסר קרא בעולה לכ"ג אפילו בעולת עצמו הוא ולא שרי לקדש לכ"ג אלא בכסף ובהכי ניחא לי מאי דקשיא לי תו אסוגיא דהתם דאמאי לא פריך דאם איתא דבעינן תרוייהו כסף וביאה א"כ הא דממעטינן פ' ארוסה דארוסה אינה שותה מקרא דכתיב מבלעדי אישך מי שקדמה שכיבת בעל לבועל יצא זה שקדמה שכיבת בועל לבעל יע"ש ואם איתא הא ארוסה לא משכחת לה אלא בשקדמה שכיבת בעל אלא מוכרח דלמאי דהוה ס"ד השתא ע"כ דלא הוה דרשינן קרא דמבלעדי אישך להכי אלא לדרשא אחרינא ובהכי נמי יש ליישב מאי דקשיא לן לדעת הרמב"ן ז"ל שכתב הרב הנז' בסמוך דלמאי דקי"ל דביאה אירוסין עושה כהן גדול אסור לקדש בביאה מטעמא דבתר נישואין אזלינן דא"כ כי נאמר בגמר' אי מהתם הו"א עד דמקדש והדר בעיל עכ"ל דס"ל השתא דביאה אירוסין עושה דאי לא תקשי ליה שם ארוסה היכי משכחת לה וכיון שכן תיקשי ליה קרא דוהוא אשה בבתוליה יקח היכי משכחת לה כיון דבתר נישואין אזלינן ובשעת נישואין הרי היא בעולה אכן כפי מ"ש הנה נכון דלמאי דהוה ס"ד השתא הוה סבירא ליה דבעולת עצמו דרבנן כדסבירא ליה לר"ת הן עוד היום לפום קושטא דמילתא כנ"ל עוד תי' משם ר"ת וז"ל דאחרי שנתרבתה העראה כגמר ביאה כל מקום שמזכיר ביאה כו' וה"ק תחילת העראה קונה דהיינו נשיקה והק' הריטב"א ז"ל דא"כ היכי קרי ליה בעולה לכ"ג לאוסרה עליו משום נשיקת אבר יע"ש ובאמת שהדבר מתמיה לומר דמשום נשיקה חשיב כבעולה ובר מן דין ק' עליו מסוגיא דפרק ב' דיבמות דפרכינן אלא מן האירוסין ליתי עשה ולידחי ל"ת ואם איתא דמשעת נשיקה חשיב כבעילה הרי מן האירוסין נמי חשיב עשה ול"ת דמשעת נשיקה חשיב כבעולה ולא קני לה עד הכנסת עטרה ולומר דסוגיא דהתם אתיא כמ"ד העראה זו נשיקה דנמצא א"כ דיבמה משעת נשיקה קני לה זה ודאי דוחק ומצאתי בשיטה מקובצ' כ"י למס' סנהדרין פרק כ"ג כתב וז"ל אלא מן האירוסין ליתי עשה כו' מכאן ק' לפר"ת שפי' פ"ק דקידושין דתחילת ביאה היינו תחילת העראה ולמ"ד העראה זו הכנסת עטרה איירי דשייך שפיר תחילה וסוף והא דקאמר נ"מ כגון שהעראה היינו שהתחיל להערות בה ופשיטא דצריך לגמור העראתו לקנותה אלא דמבעיא ליה אם מתחיל הקנין מתחילת העראה כשנגמרה לבסוף או אינו קונה כלל עד לבסוף דאי קונה מתחילה נגמרה לבסוף יכול כ"ג לקדש בביאה ואי אינו קונה כלל עד לבסוף אינו יכול וקשה דא"כ מן האירוסין נמי עשה ול"ת הוא ולפי' זקני הר"ש ושאר המפר' אתי' שפיר דכיון דקני בהעראה יכול לקדש בביאה דהשרת בתולים וקנין בהדי הדדי אתי ושרו ויש לומר דסוגיא דקידושין כמ"ד העראה זו הכנסת עטרה והך שמעתתא כמ"ד נשיק' ואע"גב דרבא הוא דקאמר בקידושין כל הבועל דעתו על גמר ביאה והוא מפ' ביבמות טעמ' דמן האירוסין גזיר' ביאה ראשונה כו' מ"מ לא תצטריך לשנויי אלא למ"ד נשיק' ועוד אומר ר"ת דבעול' עצמו דרבנן היא ומדקדק מדאמרינן פרק הב"עי אנוסת עצמו ומפותת עצמו לא ישא ואם נשא נשוי ואע"ג דחלוצה דרבנן וקי"ל דחולצה חלוצה חמירא טפי דמיחלפא בגרושה ואין זה דיוק דהרי אמרינן התם בוגרת ומוכת עץ לא ישא ואם נשא נשוי והנהו ע"כ דאוריי' ועוד אמרי' התם נבעלה שלא כדרכה פסולה לכהונה ופריך מיתיבי ולו תהיה לאשה כו' ה"ד אילימא כדרכה מאי אירייא משום אלמנה כו' ומאי קו' והלא בעולת עצמו דרבנן ור"ת הגיה שם בספרו והו"ל כחלוצ' דאפקוע' רבנן כו' עכ"ד יע"ש והוצרכתי לכתוב כל לשונו אשר מתוכו יתבאר ששיטת ר"ת דבעולת עצמו דרבנן ועיין בהר"ב מש"ל פרק ח"י מה' א"ב הלכה ב' ואולם בתירוצו הראשון שתי' דסוגיא דיבמות פריך למ"ד העראה זו נשיקה ק' לי טובא דא"כ ע"כ צ"ל דלמ"ד העראה זו הכנסת עטרה אלמנה מן האירוסין אינו עולה ליבום ד"ת ואלו שם באותו פרק אמרינן איתמר ביאת כ"ג באלמנה ר"י ור"א חד אמר פוטרת צרתה וחד אמר אינה פוטרת באלמנה מן הנשואין כ"ע לא פליגי דלא פוטרת דאין עשה דוחה ל"ת ועשה כי פליגי באלמנה מן האירוסין מ"ד פוטרת אתי עשה ודחי ל"ת ומ"ד אינה פוטרת לא אתי עשה ודחי ל"ת כיון דאפשר בחליצה מיתיבי ואם בעלו קנו תיובת' והשת' לפי תי' ק' טובא אמאי הוצרך לאוקמי תלמודא פלוגתייהו משום טעמא דאפשר בחליצה אדתיקשי ליה מברייתא דאם בעלו קנו ואסיק בתיובתא ולומר דר"י ור"א תרוייהו אתי דלא כהלכת' וס"ל כמ"ד העראה זו נשיקה בפשיטות הי"ל לומר דטעמ' דמ"ד אינה פוטרת צרתה משום דס"ל כמ"ד דהעראה זו הכנסת עטרה דהשתא מן האירוסין נמי הו"ל עשה ול"ת ואדרב' טפי הוה ניחא לאוקומי פלוגתייהו בהכי מדנקטו ר"י ור"א פלוגתייהו דוק' באלמנה מן האירוסין ואי טעמ' דפלוגתייהו הוא משום דאפשר בחליצ' הו"ל לאפלוגי בשאר חייבי לאוין נמי וצ"ע וכמו כן ק"ל למה שראיתי בשיטה מקובצת הנז' שהקש' שם אהא דאמרינן בשלמ' מן הנישואין עשה ול"ת הוא וז"ל ק' דהא דאמרינן דאין עשה דוחה ל"ת ועשה ה"מ עשה ול"ת השוה בכל אבל שאינו שוה בכל ויש לפרש דבשלמ' מן הנישואין לאו דוקא אלא לרבות' נקטיה דאפילו את"ל דלא דחי אכתי מן האירוסין תיקשי לן כו' יע"ש וק' טובא דא"כ צ"ל דלפי האמת דטעמ' דמן הנשואין נמי משום גזירה ביאה ראשונה הוא ומדרבנן ואלו הכא אמרינן בהדי' דמן הנשואין לכ"ע אינה פוטרת משום דהו"ל עשה ול"ת וצ"ע. עוד תי' משם ריב"ם דהא דנקנית בהעראה ה"ד במפרש שרוצה לקנות בהעראה אבל בסתם דעתו על גמר ביאה ודע שהר"ב מש"ל בפ"א מה' מכירה הק' מסוגי' הלזו למ"ש מוהריב"ל בח"א סוף כלל י"ג למאי דקי"ל דבאתר' דכתבי שטר' לא קנה עד שיכתוב השטר ואי פריש פריש דהיכ' דאיכ' שבועה הוי כפריש וקנה בכסף לבד דא"כ היכי קאמר הכא בגמרא למאי נ"מ לכ"ג דקא קני בתולה בביאה הא כיון דהבעיין ע"כ הוה ס"ל דאי פירש בהדיא שדעתו לקנות בהעראה קני ולא מבעיא ליה אלא בסתם ומטעמא דכל הבועל דעתו על גמר ביאה א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה עביד איסורא אפי' בסתם הו"ל כמפרש דומה ממש למ"ש מוהריב"ל והרב הנז' האריך בקו' הלזו ובס"ד העלה דיש לחלק בין היכא דהוא בידה האיסור להיכ' דהאיסור בא מעצמו את"ד יע"ש ובכתבי הקדש להרב המובהק כמוהר"ח אבועלאפייא הי"ו ראיתי שהק' מסוגיא זו למ"ש הריטב"א הביאו מר"ן הב"י חא"ה סימן מ"ה שאם יש חרם בעיר שלא לקדש בעשרה אין חוששין לסבלונות שמא הם קדושין וכ"כ מוהריק"ו בשרש קמ"א שאם שלח סבלונות בשבת אין חוששין לקדושין ומבואר דטעמייהו משום דכיון דאיסורא רביע עלייהו אף שהו' איסור' דרבנן ודאי דלא עביד איסורא ולא לשם קדושין שלחן ועיי' בפ"מ ח"א סי' פ"ט ולפי דבריהם ז"ל אמאי לא אמרינן הכא נמי דאף דגמר ביאתו ולא פי' ליהוי כפי' דאלת"ה עביד איסורא דקעבר על עשה דבתולה דומיא דסבלונות דאף דסתמן דהוו קדושין מ"מ כל שיש שם איסור אמרינן דהו"ל כאלו גלי דעתיה דלשם מתנה שלחם ולא לקדושין ותי' הר"ב מש"ל לא יתכן לקושי' זו כמובן ולדידי אי מהא לא תברא דמקום יש בראש לומר דע"כ לא אמרינן דמשום טעמא דעביד איסורא הו"ל כאלו פירש אלא דוקא להתיר את הספק ולא את הודאי כי הלא נודע דקדושי סבלונות אינן אלא מחשש ספק דשמא לשם קדושין שלחם ורובא דרבוותא עלו בהסכמה דאינן אלא קדושי דרבנן וחומרא בעלמא והילכך יש לנו לומר דחזקה דלא עביד איסורא אלים כחה למימר דודאי לא לשם קדושין הם אמנם הכא בשמעתין דאמרינן דכל הבועל דעתו על גמר ביאה מותרת ודאי דאם פשטה ידה וקבלה קדושין מאחר הוי מקודשת לב' פשיטא ודאי דחזקה דלא עביד איסורא לא אלימ' להתיר את הודאי ובר מן דין נראה ליישב לקושית הר"ב מש"ל דע"כ לא כתב מוהריב"ל דכל דאיכא איסורא הוי כפריש אלא דוק' כההי' דמהריב"ל דאין דבורו סותר את השבועה שהרי באומרו בשעת מתן מעות שדי מכורה לך אדרב' משמעות דבריו שיהא מכורה לו מעכשיו ואין במשמעות דבריו שלא יקנה עד שיכתוב השטר אלא דאמרו רבנן דאמדינן דעתיה דלוקח דלא סמכ' דעתי' עד שיכתוב בשטר ומשו"ה אמרינן שפיר דכל דאיכ' שבועה הוי כפריש ונמצא א"כ דשדי מכורה לך דקאמר מעכשיו הוא ושבועה דרביע עליה מקיים את דבורו ומשמעות דבריו שאמר שדי מכורה לך דהיינו מעכשיו משא"כ בהא דאמרינן בשמעתין כל הבועל דעתו על גמר ביאה דנמצ' א"כ דכי קא מקדש לה בהאי לישנ' שא"ל הרי את מקודשת לי בביאה זו היינו גמר ביאה וכמ"ש רבינו דכל הבועל צריך שיאמר הרי את מקודשת לי בביאה זו וא"כ כיון דמשמעותו הוא על גמר ביאה אין כח באיסור לסתור את דיבורו כן נר' לי לחלק ונכון: טעם המלך א) לפי מה שכתבו הרמב"ן והריטב"א בחדושיהם לקדושין (י' א') והובא דבריהם בהרב משנה למלך פרק י' מהלכות אישות הל' ב' דהא דכהן גדול מותר לקדש בביאה היינו דוקא. אם הקדים והכניסה לחופה. א"כ בתחלת ביאה תיכף נעשית אשתו. דזולת זה בלא"ה אסור לקדשה בביאה דכיון דבתחלת ביאה נעשית בעולה. ובסוף ביאה נעשית אשתו ורחמנא אמר אשה בבתוליה יקח היינו בשעת נשואין. עייש"ה. א"כ ה"נ לק"מ דמה לו להקשות מקרא דאשה בבתוליה יקח. דהוי מוקמי' בכה"ג. דהכניסה לחופה. ואח"כ מקדש אותה בכסף ובביאה. או בשטר ובביאה. ואח"כ תיכף בשעת ביאה נעשית אשתו. קל. ועיין: ומה שעומד רבינו בפילפול. מאי הקשה הש"ס ביבמות ליתי עשה ולדחי ל"ת הא העשה אינו מקיים אלא בהכנסת עטרה. והלאו עובר תיכף בשעת נשיקה. עיין עוד לקמן בדברי רבינו (פכ"א מהל' א"ב הל' א') שם יבואר אי"ה באורך. ועיין בתוס' פ' השולח גבי מי שחציו עבד. וכן בתוס' ב"ב (י"ג א') ועיין בס' טורי אבן להגאון בעל שאגת ארי' ריש פ"ק דחגיגה אכול דבש דיך: מעשה חושב (רל) שהרי ביבמה פשיטא לן דבהעראה קונה כו' וא"כ אף זו נמי זקוקה ועומדת ע"י קדושי כסף. תמהני דמה ענין שמיטה אצל הר סיני דהא אפילו אי נימא כן לענין מ"ש הר"ן ז"ל דביאה גומרת אחר קדושין מק"ו זה מיבמה היינו לפי האמת דאשה מקודשת ע"י קדושין לחודייהו אע"פ שלא בעל אחריהן ומש"ה משעה שנתקדשה זקוקה מקרי כמו יבמה (ועיין מה שכתבתי לעיל בריש פ"א (באות רי"ג) בד"ה לענ"ד כו') משא"כ למאי דבעינן למימר השתא דאינה מקודשת עד דהדר בעיל א"כ הרי אינה זקוקה להמקדש כלל כיון דלא נגמרו הקדושין ובידה שלא תבעל לי' ותשאר פנוי' משום דהו"ל כמקדש אשה לאחר ל' יום לר' יוחנן דיכולה לחזור מהקדושין ועדיף מני' עוד דאפי' לר"ל דס"ל שם דאינה חוזרת מודה הכא דכל זמן שלא בעיל הקדושין כמאן דליתנייהו דמיין דוק ותשכח ודברי מרן המל"מ נכונים בזה: אלא שאני תמה על מאור עינינו המל"מ ז"ל דהי' לו להקשות בזה קושיא יותר חזקה והיינו דקושייתו אינה אלא למ"ד דכ"ג אסור בבעולה שלא כדרכה והי"ל להקשות כעין קושייתו ולכ"ע ועל הש"ס עצמו ולא על דברי ר"נ גאון והרי"ף (במ"ש ביישוב הסתירה שמקדושין ליבמות) והוא דאי ס"ד דאין אשה מתקדשת עד דמקדש והדר בעיל א"כ למה לי גבי סוטה קרא דמבלעדי אישך ללמד שתקדים שכיבת בעל לבועל כדאיתא בסוטה דף כ"ד והרי פשיטא שכן הוא גם בלאו האי קרא דהא כל זמן שלא קדמה שכיבת הבעל עדיין פנויה היא ואינה אשתו שהרי משום קדושין לחודייהו כיון דלא בעיל אחריהן הא לאו כלום נינהו ולא קרינן בהו טומאה תחת אישך כיון דאכתי אינו אישה ואינה סוטה כלל ולא עבדה איסורא. ועל קושיא זו תירץ הש"ס מביאה שלא כדרכה דהא פשיטא דכמו דסוטה נאסרה לבעלה כשנבעלה שלא כדרכה משום דמשכבי אשה כתיב כדאיתא בסנהדרין ובכמה דוכתי ה"נ לענין מה דבעינן שתקדים שכיבת בעל לבועל נמי סגי כשקדמה אפילו בביאה שלא כדרכה דהא ילפינן מקרא דשכבתו מבלעדי אישך וא"כ הרי מאי דאקרי לגבי בועל שכיבה מקרי נמי לגבי בעל שכיבה וכן הוא לענין העראה וא"כ הרי א"א לומר דלעולם אין אשה מקודשת עד דמקדש והדר בעיל וכנ"ל אלא דבעילה שלאחר קדושין סגי בשלא כדרכה או בהעראה משא"כ לענין מאי דבעינן בסוטה שתקדים שכיבת בעל לבועל בעינן התם ביאה כדרכה וביאה גמורה ולא העראה גרידא דהא ע"כ ז"א שהרי מקרא הנ"ל ילפינן דמאי דמקרי שכיבה לגבי בועל מקרי נמי שכיבה לגבי בעל וכנ"ל. שוב ראיתי שהגאון המחבר ז"ל בעצמו מדבר כאן מדברינו בקיצור ובחפזי נעלמו דבריו מעיני ונדחק כאן מאד בתירוצו כאשר יראה הרואה: אבל ניהו דבתירוצו זה הדחוק אפשר נמי לדחוק למאי דהקשיתי עוד בזה מברייתא דיבמות דף י"א ע"ב דאמר התם ריב"כ משום ר"א דמחזיר גרושתו מן האירוסין של שני מותר דאחרי אשר הטמאה כתיב ואי נימא דלא משכחת קדושין עד דבעיל א"כ האי קרא למה לי די"ל אהא נמי דלמאי דס"ד לא הוה אמר הכי אלא כרבנן דקרא אתא לסוטה שנסתרה ואע"ג דס"ל לת"ק דא"א לומר כן דהויה ואישות כתיב בה מ"מ לס"ד דש"ס בקדושין ע"כ היה צריך לדוחקו כן גם י"ל דלהכי לא פריך הש"ס מזה משום דבעי להקשות לרבנן דפליגי עלי' דריב"כ ואע"ג דמאי דמקשה מנערה המאורסה ל"ק באמת כדמשני הש"ס ואי הוה מקשה ממחזיר גרושתו הנ"ל לריב"כ הוה מרויח תירוץ זה מ"מ י"ל דלא בעי למיפרך לריב"כ כיון דהלכה כחכמים דקרא אתא לסוטה. אולם אכתי מה יענה הגאון המחבר ז"ל על מה דקשה לי עוד ממחזיר גרושתו דמקרא מלא דיבר הכתוב לא יוכל בעלה הראשון גו' לשוב לקחתה להיות לו לאשה דמבואר מזה דאין הראשון לוקה בקדושין גרידא שלו עד שיבעול ומשו"ה מודה בזה אביי (אע"ג דפליג עלי' דרבא בכהן וס"ל דקידש לוקה מ"מ מודה הכא) במחזיר גרושתו וקידש ולא בעל דאינו לוקה משום דלהיות לו לאשה כתיב והשתא אי אמרת דאין קדושין בלא ביאה א"כ האי קרא דלהיות לו לאשה למה לי דהכא א"א לדחוקי דאתי לדרשא אחריתי כיון דבתר לקחתה כתיב להיות לו לאשה דבזה צריך ביאה דוקא בהדי קדושין. ואע"ג דאפשר לומר ליישב הקושיות הללו (וגם מהאי דסוטה דף כ"ד שהעיר עלי' נמי הגאון המחבר ז"ל) דהש"ס רצה להקשות קושיא אלימתא מהקושיות הללו משום דמה דפריך מנערה המאורסה הוא עדיף שהרי קשה דלא משכחת שיתקיים הקרא אי נימא דאין קדושין בלא ביאה אבל הקושיות הללו אינן אלא קושיות מכח יתור וקושיית סתירה אלימא לי' להמקשה להקשות טפי מקושיות יתור ומש"ה לא הקשה המל"מ קושיות הנ"ל והקשה מכ"ג משום דזו נמי קושיית סתירה היא והיינו דלא משכחת לה אשה בבתוליה יקח מ"מ כיון דלקושיית המל"מ שייך תירוץ הש"ס עכ"פ למ"ד דבעולה שלא כדרכה מותרת לכ"ג ולקושיא מקרא דלהיות לו לאשה הרי לא שייך תירוץ דהש"ס ולא התירוץ של הגאון המחבר ז"ל ולכן הדבר צריך אצלי עיון: (רלא) א"כ כ"ג דקא קני בתולה בביאה כיון דאם נאמר שדעתו לקנות בגמר ביאה כו' אפילו בסתם הו"ל כמפרש כו'. לענ"ד גברא קחזינא ותיובתא לא קחזינא שהרי בכ"ג א"א לומר דהו"ל כמפרש שרוצה לקנותה בהעראה משום דאל"כ הא עביד איסורא כיון דאי נמי דדעתו על העראה הרי עביד נמי איסורא דהא רב מנגיד מאן דמקדש בביאה ואפילו למ"ד דדוקא בביאה בלא שדוכי י"ל דמאי דקאמר הש"ס נ"מ לכ"ג מיירי נמי בלא שדוכי ואע"ג דאי דעתו על גמר ביאה עבר אאיסור עשה דאורייתא וקדושי ביאה אינם אסורים אלא מדרבנן מ"מ מה לי איסורא רבה מה לי איסורא זוטא: ולפ"ז מכש"כ דקושית הגאון מוהר"ח שעל הריטב"א ומוהרי"ק בהאי דסבלונות דס"ל דכל היכי דיש איסור בקדושין אין חוששין להן משום דהוי כאילו פירש והקשה עליהם מסוגיא הלזו דקדושין דבודאי לק"מ דבפשיטות דחרם קהל אינו אלא איסור דרבנן (עיין רמב"ן במשפטי החרם ובנב"י מה"ת סי' קמ"ו) וקדושין בשבת ודאי אינן אלא שבות בעלמא ואפ"ה ס"ל דהוי גילוי מילתא דאין דעתו לקדושין משום דלא יעבור אאיסור דרבנן אבל בכ"ג דאפילו אי דעתו אהעראה נמי עביד איסורא דרבנן א"כ בזה תו לא שייך לומר דהוי כאילו פירש. ועוד דאי דעתו אתחלת ביאה ונעשית ארוסתו מרגע זו לכאורה יש איסור לגמור ביאתו קודם ברכה דאסורה לבעלה כנדה די"ל דס"ל בסוגיא דביאה אירוסין עושה ויש להאריך בזה ונהירנא שראיתי באחד הספרים מגדולי המחברים כעין סברתי לענין חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות דהיכא דעביד איסורא בבעילה זו גם בל"ז תו לא אמרינן חזקה זו וכעת שכחתי מי ס"ל כן. [אמר נ"ה המלבה"ד עיין מל"מ פ"י מהלכות גרושין הלכה י"ח שכתב בשם הרדב"ז דמי שלא חש לאיסור נדה לא אמרינן בו חזקה זו]: ואני תמה על מרן המל"מ ועל מוהר"ח הנ"ל דמאי בעו בקושייתם הנ"ל על הפוסקים (וביותר על מוהריב"ל שלבסוף הדר בי' מסברתו וכן משמעות המל"מ עצמו שם) הרי קושייתם קשה על הש"ס גופא דניהו דליתא דינא דמוהריב"ל ודינא דהריטב"א ומוהרי"ק משום דלא אמרינן אומדנא כזו דהיכא דאיכא איסורא הוי כאילו גילה דעתו דז"א משום דמקרי וקעביד איסורא אך מ"מ היינו רק באיסור דעלמא אבל באיסור דבעילת זנות הא אמרינן בכמה דוכתי בש"ס חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות וא"כ איך קאמר הש"ס דנ"מ לכ"ג הא אי מהני בכ"ג גילוי דעת בפירוש למקני בהעראה הרי סתמי' כפירושי' הוי מכח האי חזקה דאין אדם עושה בעילתו בעילת זנות ויש לפלפל בזה מסוגיא דקדשה על תנאי בפ' המדיר במאי דאמר אביי לא תימא טעמא דרב כיון שכנסה סתם אחיל לתנאי' אלא משום דאין אדם עושה בעילתו ב"ז וע"ש דמשמע הא אי מקדשה מעכשיו בביאה ש"ד והא רב לשיטתי' דבקדושי ביאה נמי איסורא איכא ואכמ"ל:

בתך וקרקעך בפרוטה כו'. בפ"ק דקידושין דף ז' ע"ב בעי רב אשי בתך וקרקעך בפרוטה מהו כו' וכ' הר"ן ז"ל שם וז"ל והך בעיא באת"ל מקמיית' קא מבעיא ליה דאפילו תימא דבתך בפרוטה ופרתך במשיכה קאמר התם הוא משום דאין מטלטלין נקנין בכסף כו' ואפ"ה בקי' נמי הויא ס' מקודשת כיון דגמ' ל"ק בהדייא את"ל וכ"כ הרמב"ם ז"ל א"ד יע"ש וכ"כ מרן הב"י א"ה סי' קכ"ב גבי ההיא דאיבעיא לן התם פרק התקבל א"ל רבינא לרב אשי ויוליך לה מהו דכל שהאת"ל אינו מפורש לא קיי"ל כוותי' יע"ש והרב שם חלק עליו וכ' דלא ידע מנ"ל הא יע"ש אישתמיט מיניה דברי הר"ן הללו גם הרב לח"מ ז"ל פ"ב מה' גרושין הלכה ט' כתב דדוקא בבעין אחד הוא דס"ל דכל שהאת"ל אינו מפורש לא הוי פשיטותא אבל בב' בעייני' אפי' שהאת"ל אינו מפורש הוי פשיטותא יע"ש ודברי הר"ן ז"ל הללו הויא תיובתיה שהרי הכא ב' בעייני' הוא ואפי"ה כתב הר"ן ז"ל דכל שהאת"ל אינו מפורש לא הויא פשיטותא וכבר ראיתי להפר"ח ז"ל סימן הנז' ס"ק ח' שתמה עליהם כן יע"ש וכמו כן ק' אצלי לדעת הר"ב ב"ח זכרונו לברכה מהא דגרסי' פרק שלוח הקן דק"מ בעי ר"י מטלית מהו שתחוץ כנפים מהו שתחוץ ביצים מוזרו' כו' ופירש רש"י בצים מוזרות מהו שיחוץ את"ל חוצצי' ב' סדרי בצים זו ע"ג זו מהו כו' וכן נמי כל הנך בעי' קמייתא הוו באת"ל ואפ"ה פסק רבינו ז"ל פ"ג מהלכות שחיטה דמשלח מס' גם בפ"ד מה' אישות פסק רבינו גבי יש יד לקדושין דמקודש' מס' ואלו בפ' קמא דנדרים בתר דאבעיא ליה לר"פ אם יש יד לקדושין מבעי' ליה תו אי יש יד לפאה וע"כ דהיינו באת"ל דאין יד לקדושין משום דלא איתקש לנדרים כלל פיאה דאיתקש מאי וכמ"ש הר"ן ז"ל שם ואפ"ה פסק דהוי ספק מקודשת וכמו כן קשה ממ"ש רבינו פ' כ"ה מה' מכירה דין ה' דמלבנות החלונות לא מכר אע"ג דר"י באת"ל בעי לה כמ"ש רשב"ם יע"ש ויש ליישב לזה כמו שיראה המעיין וכן ק' בפ' כ"ח דין ב' וכן ממה שפסק פ"א מה' זכיה דין ז' ובפ' י"ו מה' שכירות דין ג' אע"ג דהתם באת"ל אבעיא לן כמ"ש התוס' פ' השוכר את הפועלים דף צ' יע"ש ועיין עוד במ"ש רבינו פ"ב מה' שאלה ופקדון בדין מי ששאל ג' פרו' לעשות בהם שו"פ ובדברי הר"ב ל"מ ז"ל שם גם בשבועות דכ"ב גרסינן בעי רבא שבועה שלא אוכל עפר בכמה כו' תיק"ו בעי רבא שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כיון דמתאכל ע"י תערוב' בעינן כזית א"ד כו' בעי רב אשי נזיר שאמר שבועה שלא אוכל חרצן בכמה כו' ופסק רבינו ז"ל פ"ה מה' שבועות דין ח' ודין ט' בכל הנך דהוי ס' לקרבן ולמלקות אע"ג דע"כ בעיא שניה דרבא ובעיא דרב אשי באת"ל בעי לה וכמו כן ק' מינה לדברי הלח"ם ז"ל דהכא נמי בעי' בתריית' רב אשי בעי לה באת"ל ובב' בעיינים אפילו בשאינו מפורש את"ל פשיטותא אלא ודאי דל"ש מיהו לזה נראה ליישב לדברי הרב ל"מ ז"ל דשאני ההיא דשבועות דתלמודא קאמר בהדיי' תיק"ו ובהא ודאי אפילו בב' בעיינים אין הלכה כאת"ל ובהא יש לישב נמי דלא תיקשי ליה מדברי הר"ן דקדושין דה"נ בבעיא קמייתא דר"פ קאמר תלמודא תיק"ו ומש"ה כתב הר"ן ז"ל דלא פסקינן כאת"ל כל שאינו מפורש אבל היכא דלא קאמר תלמוד' תיק"ו ה"נ דבב' בעיינים את"ל פשיטותא הוא וגדול' מזו מצאתי למרן הכ"מ ז"ל בהלכ' מטמאי משכב ומושב דין ט' שכתב וז"ל פ' יוצא דופן בעיא דלא איפשיטא ואע"ג דאמר רבא את"ל לא פסק רבינו כן משום דגמר' קאמר בהדיי' תיקו בהאי בעיא דזבה יע"ש ועיין בפ"טו מה' שגגות דין גבי שגגו הם בדם והוא בחלב שתמה מרן ז"ל שם דהוי בעי' דלא איפשיט' יע"ש והר"ב ל"מ ז"ל שם תי' דרבינו סובר דאפשיט' משום דבפ"ק דהוריו' אמרינן גבי הורו ב"ד ועשו מיעוט בחלב ומיעוט בדם אמרו שם את"ל כיון דאיסורן שוה וקרבנן שוה מצטרף וכבר נודע דכל את"ל פשיטותא הוא לדעת רבינו כו' יע"ש ותמהני עליו דאע"ג דבפ"ק אמרינן את"ל מ"מ כיון דבספ"ק ד"ז מסיק עלה בתיק"ו לא פסקי' כאת"ל כמ"ש מרן והוא מוכרח וכ"כ עוד מרן בפ"ה מה' אבות הטומאה דין י"ז גבי נכרי' שפלטה ש"ז כו' דאע"ג דבפ' ר"ע אפשיט' באת"ל לא חש רבינו משום דבפ' בנות כותים מסקינן עלה בתיקו יע"ש ונראה לע"ד להכריח עוד כלל זה שכתב מרן ממ"ש רבינו פ"ו מה' מעשר דין א' זרעונים שהביאו שליש ומרחן ועשרן כו' ה"ז ס' אם חייבין במעשר כו' אשר מפשט דבריו מבואר דבין בעיקר בין בתוס' קאמר דחייבין במעשר מס' והדבר ק' דבפרק ר"י אמרינן בעי רבא לענין מעשר מאי את"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי עיקר מאי וכמו כן ק' על מ"ש רבינו פ' עשירי מה' מ"א דין ה' וכן שבולת ה"ז ס' יע"ש והדבר ק' דהי"ל לפסוק בפשיטות דלא אזלי' בתר עיקר וצריך עומר הבאה להתירו כיון דרב' קאמר את"ל לא אזלינן בתר עיקר וכבר ראיתי מי שהק' כן עיין בס' אור יקרות דמ"ו ע"ב ואולם לפי דברי מרן ז"ל הנה נכון דהתם הבעיא דר"ש בן פזי קאמר תלמודא תיקו ומש"ה לא פסקינן כאת"ל דקאמר רבא דומה ממש לההיא דמרן ז"ל: ואולם יש לגמגם על מרן ז"ל למה זה איחר מלכתוב כלל זה עד עת הגיעו לה' מטמאי משכב ומושב והי"ל לכתוב כן אההיא דהל' מ"א כי ע"כ הנראה פשוט דההיא דמאכ"א לא צרכינן לההיא טעמא כלל דבלא"ה לא ק"מ וזה שרש"י ז"ל שם ד"ה את"ל כתב וז"ל את"ל לחומרא כי לא אזלינן בתר עיקר למיפטר תוספ' ממעשר הרי דס"ל דאת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספת בעי עשורי דקאמר רבא לאו משום דפשיטא ליה הכי קאמר אלא משום ס' הוא דקאמר דלחומרא אית לן למימר מספק דלא אזלי' בתר עיקר והנראה ודאי שהכריחו לרש"י לומר כן משום דלעיל מזה אבעיא דר"ש בן פזי גבי עומר אמרי' תיפשוט מינה מהא דאמר רבי אבהו אר"י ילדה שסבכה כו' ואמר רשב"ן א"ר יונתן בצל ששתלו בכרם ונעקר הכרם אפילו הוסיפו במאתים אסור ומשנינן היא גופא קא מבעיא ליה פשיטא להו לרבנן דבתר עיקר אזלינן ל"ש לקולא ול"ש לחומרא א"ד ספוקי מספקא ליה ולחומרא אמרינן לקולא לא אמרינן הרי מבואר דמההיא דר"י ור' יונתן ע"כ לומר לפחות מיהא דס"ל דמספ"ל אי אזלי' בתר עיקר דאי פשיט להו דלא אזלינן בתר עיקר כלל א"כ כי הוסיף במאתים אמאי אסור ואם כן על כרחין לומר דכי קאמר רבא בתר הכי אם תמצי לומר לא אזלינן בתר עיקר מס' הוא דקא' ולחומרא דאי מתורת ודאי אם כן תיקשי ליה מההיא דר' יהודה ורבי יונתן וזה פשוט: ואולם אכתי ק"ל דכפי זה נראה דלענין מעשר אינו חייב לעשר מספק אלא התוס' אבל עיקרו פטור מטעם ס"ס ס' אי אזלינן בתר עיקר לקולא ואפילו תוספת לא בעי עשורי דהיינו בעיא קמייתא דר"ש בן פזי ואת"ל לא אזלינן בתר עיקר ותוספ' בעי עשורי אכתי איכא לספוקי בעיקרו אי בעי עשורי וא"כ לא הי"ל לרבינו לסתום ולומר ה"ז ספק אי חייבים במעשר דמשמע אעיקרא נמי והיה נראה להכריח מכאן מ"ש הפר"ח בכללי ס"ס דספק דתיקו דתלמודא לא חשיב ס' ושלא כדעת מרן הב"י שכתב בי"ד סי' ד' ועיין במ"ש הפר"ח ז"ל סימן כ"ט ול"א ודוק: ותו ק"ל עמ"ש רבינו ספ"ה מה' כלאים בצל ששתלו בכרם כו' אע"פ שרבו הגדולים במאתי' הרי אותו העיקר באיסורו כו' יע"ש ויש לדקדק דכי היכי דבה' מ"א פסק לענין עומר דה"ז ס' אי אזלינן בתר עיקר או בתר תוספת ה"נ הי"ל לפסוק כאן דה"ז אסור מספק וכמ"ש בגמרא א"ד ספוקי מספ"ל ולחומרא אמרינן דנ"מ לענין דינא טובא וממשמעות דבריו שכתב ה"ז כו' עומד באיסורו משמע דמתורת ודאי קאמר דעומד באיסורו הקודם וצ"ע ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה שיש לדקדק על דברי מרן ז"ל שכתב דהיכא דקאמר בגמרא תיק"ו לא פסקינן כאת"ל מדברי הר"ן שכתבנו הלא מרא"ש דכפי דבריו למה הוצרך הר"ן לומר דבקמייתא נמי הויא ספק מקודשת כיון דבגמ' ל"ק בהדיא את"ל והלא הן לו יהי דאיתי לאת"ל בפי' קמייתא נמי הוי ס' מקודשת כיון דקאמר בגמרא תיק"ו והנראה אצלי דמ"ש מרן הכ"מ דאע"ג דרבא קאמר את"ל לא פסק רבינו כן משום דגמ' קאמר תיק"ו לאו למימר' דכיון דאמר תיק"ו ע"כ את"ל דרבא לאו פשיטותא הוא דודאי כיון דאת"ל פשיטותא הוא ה"נ הכא כיון דקאמר רבא את"ל ע"כ דפשיט' ליה אלא כונתו דאע"ג דרבא פשיטא ליה הכי מדקאמר את"ל אפ"ה לא פסק רבי' כפשיטות דרב' אלא כרבינא ורב אשי שסתמא דתלמודא נינהו דקא' תיק"ו דמדקאמר תיק"ו ע"כ דרבינ' ורב אשי מספ"ל וס"ל דלא כרבא דקאמר את"ל וא"כ הכא בשמעתין דרב אשי הוא דמספ"ל בתר הכי בבתך וקרקעך בפרוטה מהו הוצרך הר"ן ז"ל לומר משום טעמא דל"ק בהדיא את"ל משום דאי הוה קאמר בהדי' את"ל אע"ג דקאמר סתמא דתלמודא תיק"ו אפי"ה פסקינן כאת"ל כיון דרב אשי גופא דסתמא דש"ס הוא איהו גופיה קאמר בתר הכי את"ל איכא למימר דלבתר דאסקיה בתיק"ו איפשיטא ליה בעיא וקאמר את"ל וכדאיתא בדוכתי טובא דאע"ג דמסקינ' עלה בתיק"ו מיפשטא מסתמ' דש"ס בדוכתא אחרינ' ועיין בפר"ח ז"ל הלכ' עבודת יוה"כ פ' הלכה וכיון שכן עלה בידינו דכלל זה שכתב מרן אינו אלא בשאר אמוראי אבל גבי רבינא ורב אשי דהיו סתמי דש"ס אפ"ה היכא דקאמר תיק"ו פסקינן כאת"ל זה הנראה אצלי אמת ויציב וכפי האמור נתיישבו דברי הרב ל"מ פט"ו מהלכות שגגות שהקשינו לעיל כמו שירא' המעיין ודוק: ודע שכפי דברי הר"ן הללו תשובה מוצאת למה שהקשה מוהריב"ל ז"ל ח"א כלל ג' לדעת רבי' והגאונים דכל את"ל פשיטות' מההיא דגרסינן פ' כיצד הרגל די"ט בעי רב אשי יש שינוי לצרורות לרביע נזק או אין שינוי ומשלם חצי נזק תיפשוט מדרבא דבעי רבא יש העדאה לצרורות ומשלם נזק שלם או אין העדאה לצרורות וח"נ בעי שלומי מכלל דאין שינוי כו' ומשני דילמא רבא באת"ל קאמר את"ל אין שינוי יש העדאה או אין העדאה תיק"ו והשתא לשיטת רבינו ק' דמאי משני דילמא את"ל קאמר כיון דכל את"ל פשיטות' ועי"ש מה שתי' שדבריו אינם מובנים אמנם כפי דברי הר"ן ז"ל נראה דל"ק דאע"ג דרבא באת"ל אין שינוי קמבעי' לי' מ"מ כיון שאת"ל לא אמרו רבא בהדי' לאו פשיטותא וכמו כן י"ל מה שהק' הרב לח"מ ז"ל פ"ד מהל' אלו מהדורא בתרא מההיא דגרסינן בבכורות דף מ"א אבעי' להו מיפשט פשיט' ליה לר"י דאנדרוגינוס זכר הוא א"ד ספוקי מספק' ליה ואת"ל קאמר למאי נ"מ למילקא עליה ולמיתבא לכהן יע"ש והשתא ק' דכיון דאת"ל קאמר ר"י הרי פשיטא ליה דזכר הוי ומילקא לקי עליו יע"ש ולפי האמור הנה נכון דהתם כיון דר"י לא אמר את"ל בהדיא לא הוי פשיטותא הגם הלום חזי הוי דאיכא למשדי נרגא על תיר' זה מההיא דפ"ק דנדרים דף ו' דאמרינן בעי ר"פ יש יד לצדקה או אין יד יש יד להפקר או אין יד ובעי תלמודא היינו הפקר היינו צדקה ומשני את"ל קאמר את"ל יש יד לצדקה דאתקש לקרבנות כו' וכתב הר"ן שם משם הרמב"ן דבעיין לא איפשטא וסוגיין דיש יד לצדקה וכתב הר"ן ז"ל דהיינו מדאמרינן את"ל יש יד לצדקה ועל דרך הרמב"ן ז"ל הרי מבואר דאע"ג דהאת"ל לא אמרו הבעיין בהדי' אפ"ה כיון דתלמוד' קאמר דבדרך את"ל בעי לה פסקינן כאת"ל גם מרן הכ"מ פ"ח מה' מת"ע על מה שפסק רבי' דיש יד לצדקה כתב בעיא דאיפשיטא באת"ל מיהו אפשר דההיא דפ' כיצד הרגל ודבכורות שאני דכיון דתלמודא בעי למימר דבעי דרב אשי תיקום אדוכתא ולא תיפשוט מדרבא ע"כ דאת"ל דקאמר התם לאו פשיטותא הוא אלא דרבא בדרך את"ל קאמר וכיון דלא אמרו רבא בהדיא לא הוי פשיטותא משא"כ בההיא דנדרים כיון דחזינן דתלמודא קאמר ר"פ את"ל קאמר פסקינן כאת"ל דהוי פשיטותא כנ"ל: ואולם הא ק"ל על מרן כ"מ ז"ל כפי מ"ש בה' מת"ע דכל את"ל המפורש בתלמוד פשיטותא הוי אע"ג דלא אמרו הבעיין בהדי' א"כ בפ"ב מהלכות ק"ש למה זה טרח ליישב השגת הראב"ד שהשיג על רבינו על מה שפסק דיש זימון לב"ה ואסור לקרות ק"ש בתוכו דאמאי פסק לחומרא כיון דספק דרבנן היא ולומר דרבינו פוסק כרפרם יע"ש ובפשיטות היל"ל שדעתו ז"ל משום דפוסק כאת"ל ובפ"ק דנדרים פרכינן והא מבעי' ליה לרבינא אי יש זימון או לא ותי' חדא מגו חדא קא מבעיא ליה את"ל יש זימון יש יד לב"ה ואף דרבינא לא אמר בהדיא את"ל מ"מ כיון שמפורש בתלמוד פסקינן כותיה דומיא דההיא דיש יד לצדקה וכמו כן ק' על הרי"ף ז"ל למה פסק לקולא כיון שהוא ז"ל מכת הסוברים דאת"ל פשיטותא ועיין בל"מ שם: והיה נ"ל לומר דע"כ לא אמרו הגאונים את"ל פשיטותא אלא דוקא כשאומר את"ל גרידא אבל כשאומר חדא מגו חדא לאו פשיטות וכן מדוקדק דברי רש"י שכתב חדא מגו חדא דקא מיבעי' ליה אי זימון מועיל מיבעי' ליה נמי אי אית ליה יד או לא דבריו ברור מללו דר"ל דעיקר בעייתו היא אי יש זימון ובהא אכתי מספ"ל אלא דאגב גררא בעי נמי לכשתפשוט בעיא קמייתא יש יד או לא ובהא את"ל לא הוי פשיטות' דתלמוד' גופיה מספ"ל איזה צד עדיף ומסתבר טפי ומש"ה קאמר דבדרך חדא מגו חדא קמבעיא ליה ובהכי ניחא לי מה ששינו את לשונם בפ"ק דנדרים לומר חדא מגו חדא והי"ל לומר רבינא אם ת"ל קאמר כדקאמר התם ההיא דר"פ דיש יד לצדקה כנ"ל נכון: שוב ראיתי למוהריט"ץ ז"ל סימן ע"ב שכתב ליישב דעת רבינו שפסק דיש זימון לב"ה משום דפוסק כאת"ל וראיתי לו עוד שם שהקשה דמ"ש מרחץ מב"ה ואמאי פסק רבינו דבב"ה אסור לקרות בתוכו ובמרחץ כתב דמותר ומה גם דבנדרים בעי רבינא יש זימון לב"ה ולבית המרחץ כו' וכיון דתרוייהו שוין אמאי פסק בב"ה לחומרא ובבית המרחץ לקולא יע"ש והוא מן התימא איך אשתמיט מיניה סוגי' דפ"ק דשבת דף י' דפרכינן התם והא קא מבעיא לי' לרבינא אי יש זימון לב"ה ומתרצים שאני ב"ה דנפיש זוהמיה וכתבו התוס' שם ד"ה שאני דלא גרסינן בנדרים יש יד לבית המרחץ וא"כ דברי רבינו ז"ל ברורים בטעמם ופשוט: ועל פי כלל זה שכתבנו מתיישב אצלי מה שהק' בס' קול בן לוי שהקשה על מה שפסק רבינו פי"ב מהלכות כלים דין ט' וז"ל כלי מתכות שנטמא בטומאה שהיא מדרבנן כגון בנטמא בע"ז וכיוצא בה כו' ה"ז ס' כו' ואלו בפר"י הקשה ותיבעי ליה טומאה דרבנן ותירץ רב המנונא חדא מגו חדא קמבעי' ליה טומאה דרבנן הדרא או לא ואת"ל לא הדרא טומאה דע"ז משום חומרא דע"ז כו' הרי דבשאר טומאה דרבנן איפשיט' באם ת"ל דלא הדרא ואלו רבינו כתב דה"ז ס' ומה שתי' אינו עולה יפה שהוא הפך דעת הר"ן ז"ל והכ"מ ז"ל שכתבנו לעיל דאפילו שהבעיין לא אמרו בהדי' פסקינן כאת"ל ואולם לפי מ"ש ישיבא מילתא דהתם בדרך חדא מגו חדא קמבעי' ליה. ואחר זמן רב מצאתי למוהרש"א ז"ל בספר הליכות אלי באות ח' כלל שס"ו שהכריח דההיא דאמרינן בפרק ר"י רב המנונא חדא מגו חדא קא מבעיא ליה לאו בדרך את"ל הוא כנראה מפשט ההלכה וכמו שהבין הרב הליכות עולם אלא על דרך בעא מיניה חדא דשמעי' מיניה תרי יע"ש ולפי דבריו דברי רבינו ז"ל נכונים בטעמם ודוק: כתב מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' שמ"ו שדעת הרא"ש ז"ל דאת"ל לאו פשיטות' הוא שלא כדעת רבינו ויש לתמוה עליו דבאה"ע סי' ס"א כתב על מה שפסק הטור שם דחיבת חופה קונה כתב היינו משום דבפ' אע"פ קאמר רב אשי את"ל דחיבת חופה קונה וכבר נודע דרך הגאונים ורבינו דאם ת"ל פשיטות' יע"ש והוא תימא שהרי הרא"ש ז"ל שם פסק דחיבת חופה קונה אע"ג שדעתו ז"ל דכל את"ל לא הוי פשיטותא ועיין במוהראנ"ח ח"א שכתב שלדעת החולקים על רבינו חיבת חופה הוי בעיא דלא איפשיט' והוא תימא כמ"ש ואולם דס"ל למרן דדוקא בבעיין אחד הוא דס"ל להרא"ש דאם ת"ל לא הוי פשיטות' אבל בשני בעיינים כי ההיא דפ' אע"פ אף הרא"ש ז"ל מודה דאת"ל הוי פשיטותא וכעין מ"ש הרב לח"מ ז"ל כנ"ל ודוק:

וכן הוא זכאי במציאתה ובמעשה ידיה כו'. פ' נערה דמ"ו אמר ר"ה אמר רב מנין שמעשה הבת לאב שנא' וכי ימכור איש את בתו לאמה כו' ופרכינן ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' ומשנינן קטנה לא צריך קרא השתא זבוני מזבין לה מעשה ידיה מיבעי' כו' והתוס' שם ד"ה השת' הק' משם הר"י מאורליינש דאם כן למאי אצטריך בערוכין למילף מק"ו דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דהשתא מכור' כבר יוצאה כו' תפוק ליה דאינו יכול למוכרה מדאצטריך לאמה דאי יכול למוכרה מה צריך קרא פשיטא דהשתא זבוני מזבין כו' יעיין שם מה שתירץ וראיתי להר"א מזרחי ז"ל פרשת משפטים ד"ה אמרת שתי' עוד וז"ל ונ"ל שאין צורך לתי' משום דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד שאם מכרה על מנת שתהיה לאמה ולא ליעוד שתנאו קיים כדאיתא פ"ק דקידושין לרבנן מוכרת לפסולים אע"פ שאין ראויים ליעוד ולר"מ ע"מ שלא לייעד וראיתי להרב מש"ל ז"ל פ"ד מהלכות עבדים הלכה א' תמה עליו דא"כ לפי המסקנא תקשי דמנ"ל לר"ה ללמוד דמעשה הבת לאב מקרא דלאמה שהוא מיותר והא איצטריך לאמה למר למוכרה ע"מ שלא לייעד ולמר למוכרה לפסולי' וע"כ צ"ל דס"ל לר"ה דאיכא תרתי יתורא חדא למ"ד דלאמה וחדא אמה גופיה (וכ"כ בס' לחם אבירים ועיין בהרב החידושין שתי' בדרך אחר) וא"כ הדרא קושיא לדוכתה ל"ל ק"ו דהשתא מכורה כבר כו' ותי' דס"ל להרא"ם דר"ה ס"ל כרבנן דר"מ וס"ל דלא פליגי אר"מ אלא בע"מ שלא לייעד אבל כי היכי דס"ל לר"מ דמוכר' לפסולים מקרא דנפ"ל לר"א דהיינו אם רעה ה"נ ס"ל לרבנן ואייתר לן לאמה למעשה ידיה וכ"כ מוהרימ"ט שם והברייתא רצה להוכיח דאליבא דכ"ע אינו מוכר את בתו כשהיא נערה ומש"ה יליף לה בק"ו דאי מקרא דלאמה לר"מ ולרבנן דר"א ולר"א ליכא הוכחה מהאי קרא א"ד ז"ל יע"ש ובעניותי לא זכיתי להבין דבריו דאם כונת הרא"ם ז"ל כן היתה אם כן מאי האי דכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לה לקרא דלאמה ללמד כו' דמשמע דלפי האמת לא מוקמינן לה בהכי אלא לאשמועינן שמעשה ידיה לאביה ובפשיטות הי"ל לתרץ ולומר דברייתא דהתם דמייתי לה בק"ו אתיא כהנהו תנאי דפרק קמא דקידושין וקרא דלאמה דרשי ליה למוכרה לפסולים או ע"מ שלא לייעד ור"ה דנפ"ל מעשה ידיה מלאמה סביר' ליה כרבנן דר"מ ומאי הוה מוקמינן דקאמר ותו ק' לפי דרכו ז"ל ממ"ש הרא"ם ז"ל עוד וז"ל אבל ליכא למימר דאצטריך לאמה להיכא דיצתה מרשות האדון כשהיא קטנה דתו לא מצי מזבין לה דא"כ הא דדרשי מה לאמה מעשה ידיה לרבה כו' אימא בקטנה קא מיירי ולא בנערה ודקשיא לך השתא זבוני מזבין לה כו' נימא דהכא ביצאה מרשות האדון כשהיא קטנה קמיירי דתו לא מצי מזבין לה עכ"ל והשתא ק' דהא דכתב הרא"ם ז"ל דכשיצאתה מרשות האדון תו לא מצי מזבין לה פלוגת' דתנאי בפ"ק דף י"ח ע"ב דר"ש ס"ל כשם שאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות כך אינו מוכר לשפחות אחר שפחות ות"ק דר"ש ס"ל התם דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות יע"ש וא"כ כפי דברי הרב ז"ל מאי ק"ל להרא"ם ז"ל למ"ש וליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה העבריה כו' אימא בקטנה קמיירי כו' ומאי קו' הא איכא למימר דר"ה דדריש מקרא דלאמה דמעשה ידיה לאביה ס"ל כת"ק דר"ש דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות ומש"ה לא מצי לאוקמא לקרא בקטנה דלעולם מצי מזבין לה וברייתא דהתם דמייתי לה מק"ו דמכורה כבר יוצאה ס"ל כר"ש דאינו מוכר לשפחות אחר שפחות וקרא דלאמה מוקמי' ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון וכעין מה שתירץ הרא"ם ז"ל לענין מוכרה לפסולי' אלא ודאי משמע דס"ל להרא"ם דדרשה דר"ה אתי' אליבא דכ"ע וכיון שכן הדרא קו' הרב ז"ל לדוכתא ולהא ודאי יש ליישב דכיון דלת"ק דר"ש ס"ל דאע"ג דמוכר אדם את בתו לשפחות אחר שפחות אין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר אישות א"כ אפי' נימא דר"ה ס"ל כת"ק אכתי קשה דנימא דקרא בקטנה קא מיירי ובנדון דלא מצי מזבין לה כגון שקדשה אביה לאחר ונתגרשה מן האירוסין דתו לא מצי מזבין לה אלא שהרא"ם ז"ל נקט למילתיה בשפחות אחר שפחות ואליבא דר"ש ומינה דלת"ק נמי ק' כדכתיבנא ועוד נראה דלא ק' דבערוכין בר"פ המוכר את שדהו משמע התם דר"י ס"ל דהלכה כר"ש דאין אדם מוכר את בתו לשפחות אחר שפחות כמ"ש התוס' שם לחד תי' ורב גופיה הוא דקאמרה דנערה מעשה ידיה לאביה מקרא דלאמה יע"ש מיהו קמיי' ודאי ק' ובר מן דין ק' לתי' מוהרימ"ט ז"ל ומ"ש הוא ז"ל לדעת הרא"ם דא"כ לרבנן דר"א ולר"א ולר"ם דדרשי קרא דלאמה לדרשה אחריתי מנ"ל דנערה מעשה ידיה לאביה ולומר דלהנהו תנאי ס"ל דנערה אין מעשה ידיה לאביה הא ודאי ממה שאין הפה יכולה לדבר דסתם מתני' דפרק נערה אתייא דלא כהנהו תנאי וכל כי האי לא אשתמיט תלמודא לומר מתני' דלא כי האי תנא ובדוחק י"ל דהנהו תנאי ס"ל דמעשה ידיה לאביה ילפינן מקידושין ולית להו צריכותא דקאמר תלמוד' בשמעתין דאצטריך למיכתב קדושיה לאביה ואצטריך למכתב מע"י לאביה דתלמודא ל"ק הכי אלא אליבא דר"ה דאצטריכו תרוייהו וזה ודאי דוחק: מיהו הא ק"ל טובא לתי' הרא"ם ז"ל שכתב דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה לרבנן מוכרה לפסולים כו' וכ"כ ג"כ לקמן בד"ה או אינו אלא כו' יע"ש דבפ"ק דקדושין די"ט ע"ב אמרינן לאמה מלמד שמוכרה לפסולים והלא דין הוא אם מקדשה לפסולין לא ימכרנה לפסולים מה למקדש לפסולים שכן אדם מקדש את בתו כשהיא נערה ימכרנה לפסולים שאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה ת"ל לאמה כו' והשתא קשה דאיך כתב הרא"ם ז"ל דאי לאו ק"ו הוי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה וקרא דלאמה הוה מוקמינן ליה למוכרה לפסולים הא מדאצטריך קרא דלאמה לאשמועינן דמוכרה לפסולים ע"כ דאין אדם מוכר את בתו כשהיא נערה דאי לא ל"ל קרא והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כמ"ש שם בבריי' ואברייתא גופא דהתם אין להקשות דל"ל למילף בק"ו ת"ל מדאצטריך לאמה וליכא למי' דברייתא דהתם ס"ל כר"א דלאמה אצטריך למוכרה לקרובי' וא"נ כר"מ דנפ"ל לע"מ שלא לייעד שהרי לר"מ ולר"א אמרינן התם דפסולין נפ"ל מקרא דאם רעה ואם כן אכתי קשה דת"ל מדאצטריך אם רעה די"ל דברייתא דהתם ת"ק דר"א היא וס"ל דאי לאו ק"ו הייתי אומר דיכול למכור את בתו כשהיא נערה מק"ו אם מקדשה כשהיא נערה כו' וקרא דלאמה ע"כ הוה מוק' ליה למוכרה לקרובים כדדריש ר"א אלא דלפי האמת דנפ"ל מק"ו דאין אדם יכול למכור את בתו כשהיא נערה מוקמי' ליה לקרא בפסולים דתפסת מועט תפסת אמנם למ"ש הרא"ם ז"ל ק"ט והנראה ליישב דבריו כלפי מ"ש מוהריב"ל ז"ל שם באותה סוגי' שהקשה אבריית' דקאמר והלא דין הוא אם מקדשה לפסולים כו' דמאי קו' נימא דיו כמו דמקדשה לפסולים היינו בדיעבד דקידושין תופסין בה אף המכירה דוקא בדיעבד ותי' דהו"מ למימר הכי אלא דעדיפא מינה קאפריך יע"ש ועיין במ"ש הרב ח"ה שם וא"כ כפי דבריו דברי הרא"ם ז"ל יש מן היישוב דאי לאו ק"ו הייתי אומר דמוכר אדם את בתו כשהיא נערה ואפי"ה הוה מוקמינן לאמה אפסולים דאשמועינן קרא דמוכר' לפסולים לכתחלה דלא נימא דיו דומיא דקדושין אלא דברייתא לפום קושטא דנפקא מק"ו דאינו מוכרה כשהיא נערה נקט לה האי פירכ' טפי אבל בלא"ה ודאי דהו"א דאצטריך דלא נימא דיו כנ"ל נכון ועל מ"ש הרא"ם אבל ליכא למימר כו' דא"כ הא דדרשי מה אמה כו' אימא בקטנה קמיירי ודקשי' לך כו' ק"ל טובא על דבריו דמאי קו' דהא כיון דמוק' לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאבי' מינה נמי איכא למשמע לנערה דאע"ג דלא מצי מזבן לה מעשה ידיה לאביה שהרי כל עיקר קו' התלמוד היתה כדפריך ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה אבל נערה כו' משמע דאי קטנה נמי לא הו"מ מזבין לה לא הוה קשיא ליה דקטנה ונערה שוים וא"כ השתא נמי דמוקמינן ליה בקטנה שיצתה מרשות האדון מינה נמי איכא למשמע נערה וזה הנר' דעת הר' ידידיה ז"ל שכתב בשיטה מקובצת שם שתי' לקו' התוס' דאי לאו ק"ו הוה מוקמינן לקרא דלאמה בנתארסה ונתגרשה ע"י אביה דתו לא מצי מזבין לה ומדלא ק"ל כקו' הרא"ם משמע שדעתו כמ"ש והוא פשוט ודברי הרא"ם ז"ל צ"ע: טעם המלך ב) בדברי רבינו שמתרץ קושית הרא"ם להכי לא קשה דילמא איצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין לה כגון אחר שפחות או אחר אישות דא"כ נערה וקטנה חדא היא דהא עיקר סברות הש"ס היה ואימא ה"מ קטנה דמצי מזבין לה. ואי בקטנה דלא מצי מזבין לה היינו לענין זה כנערה דמי'. ודבריו דברי חן עכ"פ מתורץ קושית תוס' קידושין (ג' ב') ד"ה ואימא קטנה שהקשו וא"ת הא לקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קדושין מיבעיא דכה"ג אמרינן גבי מעשה ידיה וכן הקשה תוס' בכתובות (מ"ז ב') ד"ה ואימא ולפי דברי הרב פה לא קשה כלל. דהכא לענין קידושין הקשה הש"ס ואימא ה"מ קטנה דלית לה יד לקבל קדושין. אבל נערה דאית לה יד איהי תקדש נפשה ותשקול כספה וא"כ ל"ק כלל דלקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כו'. יש לומר דאיצטריך קרא לקטנה שלא מצי מזבין כגון אחר שפחות ואפ"ה קטנה כיון דלית לה יד אבל נערה לא. דאיהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא. ובזה מתורץ קושית הלחם משנה על הרמב"ם פה בהלכה זו שעמדנו עליו שכתב הרמב"ם האב מקדש את בתו שלא לדעתה כל זמן שהיא קטנה וכן נערה רשותה בידו. דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה והקשה הלח"מ הא בגמ' קדושין (ג ב) מוציא הש"ס קדושי נערה שהיא לאביה מדרשת דאין כסף ומדוע נקט הרמב"ם את בתי נתתי דיש לאוקמא דוקא בקטנה עייש"ה ולדברינו נייחא קצת דודאי הש"ס הקשה שפיר ואימא הני מילי קטנה היינו אליבא דמ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות א"נ י"ל דאיירי בקטנה שכבר היתה שפחה ואין האב מצי מזבין לה. לכן איצטריך קרא לקטנה ואפ"ה נערה לא כיון דאית לה יד לקבל קידושיה איהי תקדש נפשה כאשר בארנו אבל למ"ד מוכרין שפחות אחר שפחות אלא דאין מוכרין לשפחות אחר אישות קו' תוס' במקומה עומדת הא לקטנה לא אצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה כסף קידושין מיבעיא וא"ל דאיצטריך קרא לקטנה דלא מצי מזבין לה כגון אחר אישות דהא קרא דאת בתי נתתי לאיש ע"כ לא מיירי אחר אישות דהא שם במוציא שם רע קאי שקנסה לאביה ובמוציא שם רע אחר אישות אמרינן בכתובות (ל"ח ב') או שקנסה לעצמה או שאין לה קנס כלל כדאמרינן שם במתני' פלוגתא דר"י הגלילי ורבי עקיבא אלא שהש"ס הקשה שפיר למ"ד אין מוכרין לשפחות אחר שפחות מנ"ל להאי מ"ד גבי נערה שכסף קדושין לאביה ובמתני' זאת אין חולק אבל למאן דאמר מוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין ע"כ קרא בנערה קאי והנה הרמב"ם (פ"ד מה' עבדים) פסק כמ"ד דמוכרין לשפחות אחר שפחות אלא אחר אישות אין מוכרין שפיר מוציא הלימוד שכסף קדושין גבי נערה לאביה מקרא דאת בתי נתתי דבקטנה לא איצטריך קרא דהשתא זבוני מזבין לה דוק: ודאתאי עלה נכונים נמי דברי הרמב"ם (פרק א' מהלכ' אישות) שכתב דקדושי כסף מקרי מד"ס ועיי"ש בנושאי כליו. ועיין ברמב"ן בספר מצות. ובמג"א ובספר מרגניתא טבא דכולם נארגו דלדעת הרמב"ם דהיינו טעמיה דרמב"ם כיון דאתי בג"ש הוי רק מדברי סופרים אמאי אמרי' בקדושין (ה ב') מילתא דכתיבי בהדיא קתני מילתא דלא כתיבי בהדיא לא קתני. מאי שנא דקתני במתני' קדושי כסף הא קדושי כסף דבר דיליף מי"ג מדות מג"ש חופה נמי מק"ו הוי נמי י"ג מדות ואי דילפינן קדושי כסף מאין כסף. מיתורא דאין כדאמרינן בקידושין (ד' ב') איצטריך קיחה קיחה. ואיצטריך אין כסף א"כ ממ"נ על הרמב"ם נמי קשה הא אית לן נמי דרשת אין כסף ואמאי נקרא דברי סופרים עיין הטיב במפרשי הרמב"ם על ספר המצות שהצגנו עליהם. ולפי דברינו ניחא דהרמב"ם בשיטתיה קאי דלא דריש כלל האי דרשא דאין כסף אלא יליף עיקר הקידושין של כסף מג"ש דקיחה קיחה והשתא דידעינן קדושי כסף נפקא לן דכסף דאבוה בין בקטנה ובין בנערה מאת בתי נתתי לאיש הזה ורק רב סובר דאיצטריך אין כסף לנערה וכן רב הונא תלמידיה דרב היה סובר כן ולהכי רב הונא לשיטתיה ל"ק ממתני' שלש תנן וארבע לא תנן כדמתרץ הש"ס קידושין (ה' ב') מילתא דכתיבה בהדיא קתני דכסף נמי מילתא דכתיבי בהדיא הוא מדרשה דאין כסף. ולפ"ז מתורץ נמי דסובר חופה אינה קונה דלדידיה מוכח ממתני' דחופה אינו קונה דקשיא קושית הש"ס שלשה תנן וארבע לא תנן דלדידיה ליכא לתרוצי מילתא דכתיבי בהדיא ל"ק דמ"ש מכסף דקתני הרי נמי לא כתיבי בהדיא וק"ל: עוד ראיתי להעיר שיש לפקפק קצת בדברי הרמב"ם. דהנה הרשב"א והריטב"א ותוספת רי"ד כולם ענו ואמרו. מה שאמר הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד לקבל קדושיה אבל נערה דאית לה יד תקדש איהי נפשה ותשקול כספה היינו שקושית הש"ס לריש לקיש קידושין (מ"ד ב') דסובר דנערה אית לה יד לקבל קדושיה אבל לרבי יוחנן דסובר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין ד"ה אביה ולא היא. אם כן נערה וקטנה שוין. ליתא לדברי הש"ס ואם יש להקהות ולומר מאי הקשה הש"ס על רב הא מסתמא סובר כרבי יוחנן דקיימא לן כותיה זה ליתא דודאי קשיא לריש לקיש מנא ליה לרבנן כסף קידושין לאביה ועל דין זה ליכא חולק כמבואר. ולפ"ז הא דמצרכינן דרשא דאין ליציאה דכותה קא ממעט היינו אליבא דר"ל אבל אליבא דרבי יוחנן דקיימא לן כותיה וכמו שפסק הרמב"ם א"כ מאת בתי נתתי נפקא דלדידן חילוק בין נערה לקטנה ק"ל ועיין בפני יהושע שיש לו בענין הזה דרך אחרת בזה וכתב דאף לרבי יוחנן קאי הש"ס עייש"ה כי דברי טעם הן: ואולם הנה הרגיש הרב פני יהושע בתחלת דבריו דלר"ל קשיא טובא במסקנת הש"ס דחזינן דהתורה רבתה דקדושי כסף לאביה והלא הש"ס סובר לסברא חצונה דאי אפשר לומר שהאב מקבל קדושין וכסף קדושין דידה ואם כן בהיפוך נמי כי חזינן שהאב אית ליה כסף קדושין ע"כ שאיהו לבד מקבל קידושין דא"כ קשיא איפכא השתא איהי מקבלת קידושין וכן כתב תוספת בפירוש בכתובות (מ"ז ב') ד"ה יציאה דכותה וז"ל והשתא כיון דשמעינן מהאי קרא דכספא דאבוה הוי סברא דאיהו נמי מקדש דהשתא אביה שקיל כספה ואיהי תקדוש נפשה עכ"ל וא"כ לפי זה קשה טובא על ריש לקיש. דסובר נערה אית לה יד לקבל קידושין הא האב שקיל כספה איהי תקדוש נפשה בתמיה. והדבר צריך ביאור ופני יהושע הלך מזה ואינו מתרץ כלום. לכן נראה לי לבאר על נכון. דהנה הרמב"ן פרק התקבל מפרש שם טעמיה דאמרינן גבי גט אית לה לנערה יד לקבל גטה ולא לקטנה דהכי קיימא לן ועיין ברש"י ותוס' בקידושין (מ"ג ב) דהיינו טעמא דס"ל הא דהתורה נתנה רשות לנערה לקבל גט משום דהתורה ירדה לסוף דעתיה של אב. דתהוי שלוחו ונערה יכולה להיות שלוחו דאבוה אבל קטנה אין לה שליחות עייש"ה ברמב"ן במלחמות בגיטין ס"ד ב' ולפ"ז נחזי אנן ריש לקיש דס"ל בקידושין (מ"ד א) דהיינו טעמא דאמרינן כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין וצוח ככרוכי' ויצאה והיתה מקשינן הויה ליציאה. אמנם לא טובה היא מיציאה. וביציאה הטעם משום דהוי שלוחה של אב ה"נ אמרי' גבי קידושין דאית לה יד והוא אינו מחלק בין קדושין דמפקעת עצמה לגירושין דמכנסת עצמה כדמחלק רבי יוחנן אמנם רק כיציאה היא ומה יציאה הוי שלוחו של אביה הכי נמי גבי קדושין ולפ"ז ל"ק כלל על ריש לקיש והכי רהיטא דסוגיין דודאי אם אמרינן דעיקר ידו של אב הוא שפיר קאמר הש"ס השתא אביה מקבל קדושיה ואיהי תשקול כספה דאם התורה נתנה לו היד לקבל קדושיה וידו עיקר א"כ אין סברא לומר שיהיה כסף קדושין לדידי' וע"ז מקשה הש"ס ואימא הני מילי קטנה דלית לה יד. אבל נערה דאית לה יד. איהי תקדוש נפשה כלומר באמת נימא הכי דאית לה יד לעצמה ואיהי תקדוש נפשה וכסף קדושין יהיה שלה וע"ז משני הש"ס יציאה דכוותה קא ממעט וחזינן דכסף קידושין לאביה ולפ"ז כתב הפני יהושע היינו טעמיה דרבי יוחנן דסובר דנערה אין לה יד כיון דחזינן דכסף קידושין לאביה היא מפקעת עצמה מרשות אביה ולכן אין לה יד לקבל קדושיה עיין בפני יהושע אבל ריש לקיש ס"ל דמקשינן ויצאה והיתה הויה ליציאה, ומה יציאה אית לה יד הכי נמי גבי הויה והיינו דומיא דיציאה ומה יציאה אין לה יד לעצמה אלא שלוחו דאבוה היא הכי נמי גבי הויה אף שמקבלת את הקדושין מ"מ רק שלוחו דאביה היא ול"ק לפ"ז השתא איהי מקבלת קדושיה ואביה שקיל כספה דהשתא ליתה דלכל שליח דעלמא דמי' דאם האב משלח שליח לקבל קדושין הרי הכסף של האב הוא ולא של השליח דשלוחו של אדם כמותו וזה ההפרש וההבדל בין הוי אמינא של הש"ס ובין המסקנא דבהוי אמינא הקשה הש"ס איהי תקדש נפשה ואיהי תשקול כספא מנא לן באמת דבר זה דרק שלוחו דאבוה היא דילמא באמת אית לה יד לעצמה ותוכל לקדש את עצמה ולא מצד שליחות וכן נמי גבי גט רק במסקנא דש"ס דחזינן דכסף דאבוה היא א"כ מוכח דמאי דאית לה יד באמת לא מצד עצמה וידה דידה אלא שלוחו של אבוה הוא וזהו ההפרש בין רבי יוחנן וריש לקיש רבי יוחנן סובר דלא מקשינן הויה ליציאה לענין הזה ואף שגבי גט שלוחו הוי מ"מ גבי קידושין אפילו שלוחו לא הוי ור"ל ס"ל דמקשינן הויה ליציאה לכל דבר והוי עכ"פ שלוחו אבל לא עדיף משלוחו ועיין בזה כי נכון הוא. ועיין בהגהותינו להלכו' גירושין כי הבאתי שם הירושלמי והוא סתירה לדברינו אלא דמירושלמי משמע דוקא לרבי יוחנן אמרי' דלא הוי אלא שלוחו של אב אבל לר"ל אית לה יד לעצמה עייש"ה באריכות ובפני יהושע בסוגיין שם: ובעיקר סברא זו המתקתי הסברא. מדוע באמת רבי יוחנן אינו מקיש הויה ליציאה בזה וע' היטב שם בפני יהושע וכן הכא בסוגיין. ואמרתי ת"ל דהכא הוא דהנה ודאי אי אפשר לומר דאית לה יד לעצמה לקבל קידושין אם כן קשיא איהי תקדש נפשה ואבוה שקל כספא כסברת הש"ס כאן וע"כ צריך לומר דרק שלוחו של אביה היא כמו גבי גט. והנה המהר"י טראני כתב בריש האיש מקדש דכמו שאמרינן דמצוה על האיש לקדש בו יותר מבשלוחו הכי נמי מצוה על האב לקדש את בתו נערה בו יותר מבשלוחו ואם כן לפי זה בשלמא גבי גט שפיר אמרינן דאף שוין לה יד לעצמה מכל מקום התורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה נמי שהיא תקבל את גיטה אבל גבי קידושין איך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שתהוי שלוחו. הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואם לא בפי' עושה שליח מן התורה ל"ש לומר דנייחא ליה שתהוי היא שלוחו קל צח ונכון הוא: ובדברים האלה בארתי נמי דקדוק חמור בקדושין (מ"ד א') דמתרץ שם הש"ס אלא כולה ר"ש הוא ובשליחות סבר לה כרבי יהודא מאי שייט' דשליחות להכא ועיין שם בפני יהושע. דמדחיק את עצמו שם לפי שיטתי' ואולם יש לומר דהכי כונת הש"ס דלפי דעת הרמב"ן עיקר טעמיה דרבנן דס"ל גבי נערה המאורסה אביה והיא מקבלין את גיטה דאמרי' שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שמשוה לבתו נערה לשליח לקבל גיטה דלפ"ז רבי יהודה דחולק על זה וסובר אין שתי ידים זוכות כאחת. קשה מאי האי דקאמר אין שתי ידים זוכות כאחת הא רבנן נמי ס"ל הכי דאין שתי ידים זוכות כאחת אלא ס"ל דנערה נעשית שליח ושליח של אדם כמותו והלא הוי ליה רק חד יד. וצריך ביאור וצריכין לומר דהכי פרושו דרבי יהודה סובר דזה סברא החיצונה ודאי דלא אמרי' דהיא נעשית שלוחו של אביה ומצד יד דידה אי אפשר לומר דאין ב' ידים זוכות כאחת וק"ל וא"כ לפ"ז עיקר פלוגתא דרבי יהודא ורבנן רק אי אמרינן שהתורה ירדה לסוף דעתו של אב שנעשית היא שלוחו של אב או לא וז"ש ובשליחות סבר ליה כרבי יודא כלומר דלא אמרי' דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דזהו עיקר פלוגתא של רבי יהודא ורבנן לדע' הרמב"ן. וחדאי ה' בפלפולא ולחדודי של התלמידים אמרתי דבדברים אלו מפורק קו' הרשב"א והריטב"א ז"ל שם בקידושין שהקשו מאי הקשה הש"ס על ריש לקיש ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא הא אמרינן שם (מ"ד ב) אין נערה עושה שליח לקבל את גיטה ולפ"ז גבי קידושין נמי אף שהיא יכולה לקבל קדושיה מ"מ אין עושה שליח לכן קתני האיש מקדש את בתו בו ובשלוחו אבל היא מתקדשת את עצמה אבל אינה יכולה לעשות שליח. ועיין פ"י ובמה שכתבנו בעניותינו. ואולם לפי אשר יעדנו נסתרה סברת הפ"י שם שכתב דזהו הדין שאין נערה עושה שליח הוא דוקא לר"י ולא לר"ל עיין היטיב ותמצא הסתירה וא"כ הקושיא במקומה עומדת ולפי אשר יעדנו נייחא דקושית הש"ס הכי הוי דהא אמרנו דר"ל נמי סובר ע"כ דמה שנערה מקבלת קדושיה היינו דוקא מצד שהיא נעשית שלוחו של אביה דומיא דגט דאם ל"כ תקשה איהי תקדש נפשה ואביה שקיל כספא ואמרנו דזהו סברת רבי יוחנן דאמר דוקא גבי גט אמרינן הכי ולא גבי קידושין שלא שייך לומר התורה ירדה לסוף דעתו שרוצה להשוות את בתו לשלוחו הא מצוה בו יותר מבשלוחו ואיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו שניחא ליה שתהוי שלוחו דלמא רוצה לעשות המצוה בעצמו. ואולם סברא זאת שגם גבי האב אמרינן מצוה בו יותר מבשלוחו נפקא ליה להרב מהר"י מטראני ממתני' דקתני האיש מקדש את בתו כשהיא נערה בו ובשלוחו וקשיא בשלוחו בו מיבעיא. וע"כ כתירץ הש"ס מצוה בו יותר מבשלוחו. ולפ"ז מוכח סברת ר' יוחנן וזה שאמר הש"ס על ר"ל בו ובשלוחו אין בה ובשלוחה לא כלומר מדקתני בו ובשלוחו שמע מיניה דמצוה בו יותר מבשלוחו וא"כ מוכח סברת ר"י ולפ"ז ממילא שהיא אינה יכולה לקבל קדושין דאיך שייך לומר דהתורה ירדה לסוף דעתו. קל וצח: מעשה חושב (רלב) דהא כיון דמוקי לקרא בקטנה דאין כח ביד אביה למוכרה כגון שיצאת מרשות אדון ואפ"ה מעשה ידיה לאביה כו'. ויש ליישב בזה דאין הכונה במאי דקאמר הש"ס ה"מ קטנה דמצי מזבין לה היינו דעכשיו מצי מזבין לה דא"כ האי קרא דלאמה למה לי ודקארי לה מאי קארי לה אלא דגם המקשה ידע דא"א לאוקמא קרא דלאמה אקטנה כזו שיכול למוכרה עכשיו אלא דקשיא לי' ואימא ה"מ קטנה היינו אחר שפחות או אישות דכיון דהיה בידו למוכרה לכתחלה על כל ימי קטנותה ניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול למוכרה היינו מגזירת הכתוב או מסברא והיינו דאחר שפחות כיון שבגד בה פעם אחד אינו בדין שיבגוד בה פעם שני וכן אחר אישות נמי אינו בדין שיעשה מן גבירה שפחה אבל לענין מעשה ידיה לחוד למה יפסידם האב הא ע"ז אין גזירת הכתוב ואין טעם להפקעת זכות זה ע"י שקדמו שפחות או אישות ולפיכך י"ל דקרא דלאמה אתי שמעשי ידיה של קטנה כזו לאביה אע"ג דאינו יכול למוכרה עכשיו אבל נערה לא והיינו משום דמעולם לא היה ביד האב למוכרה באופן שתשאר אצל האדון גם בימי הנערות זהו כונת המקשה: ונראה דלהכי נקט המקשה אבל נערה לא דקשה ע"ז למה הזכיר נערה כלל הו"ל למימר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא שהרי רב נמי לא הזכיר נערה אלא בת סתמא אך שמסתימת לישני' דרב משמע דגם אנערה קאי וא"כ אי כונת המקשה דמעשי ידי קטנה שאחר שפחות או אישות נמי אינן לאביה הרי הי"ל לומר אבל בת שאינו יכול למוכרה לא כדי למיכלל בזה נמי קטנה כזו אלא ע"כ דדוקא אנערה פריך ולהכי נקט המקשה אבל נערה לא. ולזה משני הש"ס דלקטנה כזו שאחר שפחות או אישות נמי א"צ קרא דהשתא זבוני כו' והיינו משום דכיון שמצי אביה למוכרה על כל ימי קטנותה לשפחה ואע"ג דאית בזה בגידה א"כ מכש"כ דמעשי ידיה של כל ימי קטנותה הם שלו וניהו דאחר שפחות או אישות תו אינו יכול לבגוד בה למוכרה לשפחות אבל מ"מ מעשי ידיה שתעשה בביתו דרך כבוד הרי א"א לומר שיפסידם וס"ל לתרצן דלזה א"צ קרא דלאמה וע"כ דקרא אתי לנערה והיינו שגם מעשי ידי הנערה הם לאביה דאע"פ שלא היה ביד אביה למוכרה אלא עד שתגדל ובהבאתה סימני נערות פקע זכות אביה וסד"א דגם ממעשי ידיה פקע זכותי' להכי אתא האי קרא דלאמה. ולפ"ז הרי קטנה ונערה אינן שוין (ולא כמ"ש הגאון המחבר ז"ל דקטנה ונערה שוים) והיינו משום דקטנה כל מעשי ידיה וכן שויין עד שתגדל הרי מסברא חיצונה המה של אביה ומטעם הנ"ל שהרי זכתה לו תורה ליטול שויין מיד האדון וזה לא שייך בנערה:

נתקדשה קודם שתבגר כו'. כתב מרן הכ"מ כתב הרי"ף דמדאשכחן לרבינא דלא ס"ל להא דרב ושמואל לית הלכתא כותייהו הנה הר"ן ז"ל שם כתב וז"ל ודבריו סתומים שאפשר שהוא ר"ל שאע"פ שנתרצה בסוף או אפשר שהוא ר"ל שאפי' ידוע לנו שנתרצה מתחלה אינה מקודשת והוא מפ' כך מר לא ס"ל להא דרב ושמואל דאמרי דאם נתרצה האב מקודשת שהוא כמו שא"ל צאי וקבלי קדושיך ולפי' חוששין אלא מר ס"ל שאע"פ שנתרצה אינה מקודשת ואף כאן אף ע"ג דארצי קמיה אינו דומה לשליח ואין קדושין עכ"ל וראיתי להרב עצמות יוסף תמה עליו שדבריו סתרי למ"ש שם בתחילת הסוגיא בההיא דאמר רב חיישי' שמא נתרצה האב וז"ל ודאמרינן שמא נתרצה האב לאו נתרצה מעיקרא קאמרי' דא"ל צאי וקבלי קדושיך אלא שמא נתרצה אח"כ כששמע והכי מוכח מהא דאקשי' לקמן ודילמא שליח שויא ואי ס"ד שמא נתרצה מעיקרא קאמר מאי ק"ל הא אמרינן דבבן לא חיישינן כו' וכונת דבריו האי דאי נתרצה דקאמר היינו דחיישינן שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך אם כן כשאמר אפי' למ"ד חיישינן כו' שמא נתרצה הבן לא אמרי' דהוי דכוותה וא"כ מאי פריך ודילמא שליח שויה כיון שכבר אמר דלא חיישינן אלא ודאי דלא חיישינן לשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך והשתא לפי מ"ש כאן כדעת הרי"ף ז"ל הדרא קו' לדוכתא מאי פריך ודילמא שליח שויה עכת"ק יע"ש והנה מ"ש דמאי פריך ודילמא שליח שויה אשגרת לישן דמההיא ודאי לק"מ דשפיר פריך דאע"ג דלשמא נתרצה הבן וגלי דעתיה מעיקרא לא חייש רבינא משום דבן דייק ונסיב והילכך גילוי דעת לא מהני דשמא לא גמר בדעתו עדיין לקדשה מ"מ אכתי ניחוש דילמא שליח שויה בפי' אלא עיקר קושיתו הוא ממאי דפריך ודילמא ארצויי ארציה ולע"ד נר' דלק"מ וכונת דבריו מבוארת דודאי ס"ל ז"ל שאף לדעת הרי"ף הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה האב שמא נתרצה לבסוף קאמר כמ"ש בתחלת הסוגיא אלא דמספ"ל בדעת הרי"ף ז"ל דאפשר דדוקא בשנתרצה לבסוף לא מהני משום דאמרינן דהשתא הוא דנתרצה משום דכבר נעשה מעשה אבל מעיקרא אם היה נמצא לא היה מתרצה כמ"ש בסוף דבריו ואע"ג דרב ס"ל דאם נתרצה לבסוף מהני משום דגלי דעתיה דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ואמרי' הוכיח סופו על תחילתו דבשעת קבלת הקידושין נמי ניחא ליה והו"ל כאלו נתרצה מעיקרא כמ"ש בריש הסוגיא ועיין בתוס' רי"ד מ"מ בהא הוא דפליג רבינא וס"ל דלא אמרינן הוכיח סופו על תחילתו וא"כ לפי צד זה יש לומר דאם ידעינן בודאי שנתרצה מתחילה וגלי דעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפי' רבינא מודה דמקודשת או אפשר דס"ל דאפילו ידוע לנו שנתרצה מתחילה וגילה אדעתיה שהיה חפץ לקדשה לו אפ"ה ס"ל דגילוי דעת לא מהני לרבינא והוא מפרש כך מר לא ס"ל כו' כלומר דסבירא ליה להרי"ף דמאי דפליג רבינא וס"ל דנתרצה לבסוף לא מהני לאו משום דס"ל לרבינא דהשתא הוא דנתרצה ולא מעיקרא דהא ודאי לית לן למיחש להכי כלל וכ"ש בדרך ודאי אלא היינו טעמא דרבינא משום דס"ל דאפילו תימא דכיון דנתרצה לבסוף גלי דעתי' דניחא ליה והו"ל כנתרצה בתחילה וכאלו אמר לה צאי וקבלי קדושך דמי כדין זכין לאדם שלא בפניו היינו מדין שליחות דחשיב כאילו עשאו ואפי"ה לא מהני משום דגילוי דעת בקידושין לא חשיבה כשליחות ואפשר דהיינו משום דס"ל לרבינא דלא חשיב זו זכות כיון שנאסר בקרובותיה וכמו שהק' בתוס' רי"ד על פירוש רש"י ז"ל יע"ש ונמצא אם כן שאף לדעת הרי"ף ז"ל הא דאמר רב חיישינן שמא נתרצה לבסוף קאמר והיינו דפריך ודילמא ארציה קמיה כנ"ל פשוט כונת הר"ן: עוד הקשה הרב הנז' במ"ש מר"ן ז"ל עוד הק' עליו דאם איתא דאפי' ארצויי מעיקרא לא שמעינן מהא דרבינא כו' אבל אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך שמא אמר לה צאי וקבלי כו' והק' הרב הנז' שהרי הוא כתב דהאי חששא לא חיישינן ושמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף אמר ע"ש ולע"ד נראה ליישב דהר"ן ז"ל לעיל לא בא להכריח אלא דע"כ שמא נתרצה דקאמר רב שמא נתרצה לבסוף קאמר אבל לעולם אכתי אפשר דס"ל להר"ן דלרב כי היכי דחיישינן שמא נתרצ' לבסוף ה"נ איכא למיחש שמא נתרצה בתחילה ואמר לה צאי וקבלי קדושיך ורב דנקט חששא דשמא נתרצה לבסוף חדא מינייהו נקט וכמ"ש הריטב"א בשם איכא מ"ד ע"ש אמנם לדעת הרי"ף ז"ל ק"ל שפיר דאכתי לרבינא ניחוש שמא א"ל צאי וקבלי קדושיך ודוק וראיתי למוהרי"ט ז"ל בחידושיו ובתשו' לחא"ה סימן מ"ג שהקשה לדברי הר"ן ז"ל דאם נאמר דבנתרצה מתחלה מודה הרי"ף ז"ל דמהני ולא אמר אלא בשנתרצה לבסוף ולפ"ז הכי קאמר בפי' אמר מר דלא ס"ל הא דרב ושמואל ולא חיישינן לה כלום ומדלא חיישינן התם שמא נתרצה האב מתחלה שמעינן דלא חיישי' נמי שמא נתרצה הבן מעיקרא וארצויי ארצי קמיה וק' דהשתא דאתית להכי דאף לשמא נתרצה בתחלה לא חיישינן אע"ג דאלו נתרצה היו קדושין מנ"ל להרי"ף ז"ל לומר דרצויי לא מהני לבסוף דילמא מהני אלא דלא חיישינן כל שלא שמענו בהדיא שנתרצה כי היכי דלא חיישינן בתחילה ותי' דהרי"ף לא משמע ליה לומר דגם נתרצה לבסוף מהני ולא חייש לה רבינא מאחר דרב ושמואל חשו לה דרבינא בתראה הוא ולא היה נוהג קלות ראש בגזרותם אא"כ כו' ואיהו גמר מרביה דרצויי דלאחר קידושין לאו כלום הוא והא דלא חשו לשמא נתרצה בתחילה אלא לשמא נתרצה לבסוף כדאשכחן דלשמא מת לא חיישי' לשמ' ימות חיישי' דלשמא נתרצ' בתחילה אין לחוש דאוקמא אחזקה דמעיקרא אבל לשמא יתרצה אם היה רצוי הי' לנו לחוש ע"כ ולדעתי יש לדקדק על תי' זה דאם איתא אמאי הוצרך רבה בר שימי לומר דבפי' אמר מר דלא כר"ל דהא דרב כו' בפשיטות הו"ל לתרץ דאע"ג דס"ל כרב דחיישינן לשמא נתרצה לבסוף לשמא נתרצה בתחילה לא חיישי' משום דאוקימנא אחזקת' ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי קמיה ולומר דאה"נ דהומ"ל הכי אלא דקושטא דמילתא קאמר דלא ס"ל לדרב ושמואל זה ודאי דוחק הן אמת שראיתי למרן ז"ל בתשובה סי' י"ב שכתב שלפי מ"ש רש"י בההיא דרב דקאמר חיישינן שמא נתרצה דהיינו שמא נתרצה לבסוף כששמע נראה דס"ל דלשמא נתרצה מעיקרא מודי דלא חיישינן ועל פי זה הוקשה לו דאם כן כי פריך בגמרא ודילמא שליח שוייה או ארצויי ארצי' אמאי לא משני דאפי' לרב ושמואל לא חיישינן לדמעיקרא ותי' דאה"נ אלא דקושטא דמילתא קאמר יע"ש ולא ידעתי מי הכריחו לדוחק זה כי אפשר שרש"י ז"ל ס"ל כדעת הריטב"א ז"ל שכתב בחידושיו דדוקא בההיא דרבינא חיישינן לשליחות משום שהיו הקידושין על ידי אביו בן דעת כי רגלים יש לחוש שהרי כל אדם יודע שאין האב מקבל קדושין לבנו ולא היה טועה אלמלא שעשאו שליח אבל גבי קטנה דלא בת דעת עבידה דמקבלה קידושין שלא מדעת אביה דנשי דינא לא גמירי וכ"ש קטנה יע"ש וא"נ דס"ל כאיכא מ"ד דחדא מינייהו נקט ולעיקר קו' מהרימ"ט ז"ל נראה דמה שהכריחו להרי"ף לומר דאפי' נתרצה לבסוף לא מהני היינו מכח ההיא דקאמר אביי לקמן צריכה קדושין אחרים לדעת אביה משמע דאם נתרצה לא מהני וכ"כ הרשב"א ז"ל בחי' יע"ש עוד הק' מהרימ"ט ז"ל דנהי דרבינא לא ס"ל הא דרב ושמואל ואין חוששין שמא נתרצה האב בין בתחילה ובין בסוף התם הוא משום דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך כדכתב הר"ן אבל הכא דרך הבן שתעשה מלאכתו ע"י אביו עכ"ד ולע"ד אחר המחילה נראה דלק"מ דע"כ לא כתב הר"ן כן אלא כלפי מה שהק' לדעת הרי"ף אי ס"ל דלרבינא אפי' רצוי דמעיקרא לא מהני ומש"ה לא חיישינן דילמא ארצויי ארצי' דאם כן אכתי אמאי לא חיישינן בדשדיך דילמא א"ל צאי וקבלי קדושיך כי היכי דחיישינן לגבי בן אי לאו טעמא דלא חשיב ואהא תי' דלשמא א"ל צאי וקבלי קדושיך לא חיישינן דאין דרך האב לומר לבתו שתקבל קדושיה אמנם אי הוה ס"ל לרבינא דרצויי דמעיקרא דמהני ה"נ וודאי דגבי אב נמי היה לנו לחוש לשמא נתרצה בתחילה וגילה דעתו שחפץ לקדשה דמהשתא נעשה שליח מאליו מטעמא דזכין לאדם שלא בפניו דמהשתא לא שייך למימר דאין דרך האב לומר לבתו כו' דאנן לאו מכח חששא דשמא א"ל אתינן עלה אלא שמא גילה בדעתו וליכא למימר דכיון דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושיך אם כן כי גלי דעתיה נמי אנן סהדי דלא הי' בדעתו שתקבל בתו קדושיה והו"ל לגביה כאלו חוב הוא לו דהא ליתא דא"כ היכי פריך בגמ' ודילמא ארצויי ארצי' קמיה הא כיון דלא חשיב איניש לשויה לאבוה שליח אם כן כי גלי דעתיה נמי לא מהני אלא ודאי דהא ליתא ואם כן היינו דקאמר רבה בר שימי דכיון דלא ס"ל להא דרב ושמואל ולא חיישינן שמא נתרצה האב מעיקרא ה"נ לא חיישינן גבי בן כנ"ל פשוט אלא מיהו ק"ל ממ"ש הר"ן בתחילת הסוגיא דאפי' לרב ושמואל דחיישינן שמא נתרצה היינו דוקא בששתק בשעת שמיעה אבל בצווח מעיקרו אינה צריכה גט ולא מיאון שאין זכין לאדם אלא מדעתי' והשתא קשה דאכתי אמאי לא ניחוש אליבא דרב דס"ל דגילוי דעת מהני לשמא נתרצה בתחילה וגלי דעתיה שחפץ לקדש ולה דמהשתא לא שייך תירוץ הר"ן דאין דרך האב לו' לבתו כו' ואי ס"ל כתירוץ הריטב"א שכתבנו לעיל הי"ל לתרץ כן לקושייתו ז"ל ולא לתרץ מטעמ' דאין דרך האב כו' ואפ"ל דס"ל להר"ן דכל שמיחה האב ודאי אין לנו לחוש שמא מעיקרא נתרצה האב ואחר כן חזר בו ממה שהיה בדעתו כבר ומעולם לא כתב הר"ן דהוה חיישינן לרצוי דמעיקרא אלא דוקא בששתק כנ"ל: עוד הקשה הר"ב עצמות יוסף במ"ש הר"ן בראש דבריו וז"ל וכתבתי כ"ז לדעת רש"י שכ' כו' ונראה שהוא מפרש שאם שמענו שנתרצה כו' וכן יש לחוש בקטנה שנתקדשה שלא לדעת אביה ומיחתה ואחר כך נתרצה האב כו' וז"ל וצ"ע דמאיזה טעם חיישינן בה כיון דמיחתה והא קי"ל כרב דאמר בין היא בין אביה יכולין למחות איברא דהרשב"א כתב דלענין ס' אתמר הא דאמר רב בין היא בין אביה יכולין למחות וקרוב לומר שיש ט"ס בדברי הר"ן עכ"ל ולע"ד נראה שדעת הר"ן כדעת הרשב"א דמפרש הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' לענין ס' ואמינא לה ממה שהוצרך הר"ן בתחילת הסוגיא להכריח דבצווח מעיקרו אפי' רב מודה דלא חיישינן לשמא נתרצה מההיא דנתקדשה לאביה כו' ומההיא דירוש' יע"ש ואם איתא בפשיטות הו"ל להוכיח מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכולין למחות וכמ"ש התוס' אלא משמע דס"ל דמההיא ליכא ראיה דאיכא למימר דלענין ס' אתמר וכן ראיתי למוהראנ"ח בח"א סי' א' ד"ח ע"א שהכריח כן בדעת הר"ן כמ"ש בתחילת הסוגי' דהא דרב בכל ענין מיירי ואפי' הוא בעיר אחרת ולא שמע כלל וכתב דלפי דבריו צ"ל דהא דאמר רב גופיה בין היא בין אביה יכולין למחות היינו לענין שאם נתרצה אח"כ בפי' לא נאמר דהוי קדושי ודאי אבל לעולם קדושי ס' הן דשמא הוה ניחא ליה וזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו ותו לא מהני עכובא דבתר הכי יע"ש באורך וא"כ מעתה אתו דברי הר"ן כהוגן אלא שמ"ש עוד הרב הנז' שכן צ"ל גם כן לדברי התוס' שכתבו בד"ה בין היא בין אביה דאפי' נתרצה האב בפי' ואח"כ עכבה מההיא עיכובה דידה והשתא ק' לפי דבריהם שאת"ל דאפי' נתרצה האב מצי מעכבה והיינו הא דאמר רב בין היא בין אביה כו' אם כן היכי קאמר רב לעיל צריכה גט וצריכה מיאון משום דחיישי' שמא נתרצה האב הא אפי' נתרצה בפירוש במיאון לחודיה סגי אלא ודאי ס"ל להתוס' לפי' זה דכי אמר רב דהיא יכולה לעכב אחר הרצוי של אב היינו כי היכי דלא ליהוו קדושי ודאי כו' אבל מ"מ מידי ס' לא נפקא ואית לן לספוקי שמא זכות הוא לה ואפי' ידע שתעכב הבת אח"כ מ"מ הוה ניחא ליה ולפיכך צריכה גט ומיאון א"ד יע"ש לע"ד ק"ל עליו דאם איתא מאי ק"ל להתוס' בריש דבריהם מההיא דקאמר רב חיישינן שמא נתרצה והוצרכו לחלק דההיא דרב מיירי דוקא בששתק ולא מיחה הא אפי' נימא דההיא דרב אמרה אפי' בשמיחה אפ"ה לא תיקשי מהא דרב דקאמר בין היא בין אביה יכול לעכב דהכא לענין קדושי ס' איתמר וכמ"ש הרשב"א וכמו שכן צ"ל לפי דבריהם לחלוקת בין היא כו' יכולה לעכב היינו לענין דהוי קדושי ספק דהשתא הוה ניחא שפיר דכולה מילתא דרב לענין קדושי ספק איתמר ובחדא מחתא מחתינהו משא"כ השתא לפי תי' דלאו בחדא מחתא מחתינהו דחלוקת בין היא היינו לענין קדושי ספק וחלוקת בין אביה היינו דלא ליהוו קדושין כלל וזה ודאי דוחק אלא משמע דס"ל דכולא מילתא דרב לענין דלא ליהוו קידושין כלל איתמר ושלא כדעת הרב ז"ל ולא נעלם ממני מה שיש להתיישב בזה אבל הוא דוחק ומה שהקשה הרב הנז' לדברי התוס' מההיא דרב דא"כ ל"ל גט במיאון לבד סגי נר' דלק"מ כפי מ"ש מוהרימ"ט ז"ל בחי' דע"כ לא כתבו התוס' דיכולה לעכב אפי' אחר שנתרצה מטעמא דלא היה מתרצה אם היה יודע שתעכב אלא דוקא כשמעכבת מיד בשעה שתשמע רצויו אבל אם היה הסכמת שניהם בשעה אחת שנתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא דאל"כ הני קדושין מיתלא תלו לעולם ואימת הן גומרין כו' יע"ש וא"כ משו"ה איכא למימר דההיא דאמר רב צריכה גט ומיאון היינו בשהסכימו ב' ונתרצו לקדושין תו לא מצי הדרא בה ודו"ק: ודע שזה שכתבנו לעיל משם הר"ן דאפי' לרב ושמואל דחיישי' שמא נתרצו היינו דוקא בששתק אבל בצווח מעיקרו לא חיישי' כלל הרשב"א ז"ל בחידושיו פליג על זה וס"ל דאפי' בצווח מעיקרו חיישינן לרב ושמואל שכתב וז"ל אלא נראה דאפי' בצווח מעיקרו אמרו חוששין וטעמא דמילתא משום דכל מאן דמקדש את הקטנה שלא לדעת אביה יודע הוא שאין קדושיה קידושין כו' ועיין במ"ש בזה בפ"ז מהלכות אלו הלכה י"ב יע"ש ודוק: טעם המלך ג) הנה ראיתי להעיר בסוגיא זאת דבר חדש מה שלא ראיתי שדברו מזה אחד מכל יוצאי חלוצי צבא במלחמות חובה בסוגיא זאת וממילא רווחא שמעתתא זו דבעי צלותא ועמוק עמוק הוא וראשון תחלה ראיתי להעיר במה שאמרינן צריכה גט וצריכה מיאון האי גט היכי דמי והא קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קמ"א סעיף ד') בקטנה שיש לה אב אין לה יד לקבל את גיטה והוא דעת הרי"ף והרמב"ם ודעמם. א"כ קשיא ממה נפשך אי קבל האב הגט ושתיק אין לך גלוי דעת גדול מזה שנתרצה ולמאי צריכה מיאון אח"כ ואי צווח למאי צריכא גט הא צווח ואומר שלא נתרצה. והנה הרשב"א פירש בסוגיין דאיירי בצווח מעיקרא ואפ"ה צריכה גט דאף שחזינן שלא נתרצה מ"מ חיישינן דלמא יתרצה לבסוף והוי קדושין למפרע ניחא אבל לאידך פירושא דאיירי שאין האב כאן והלך למדינת הים תינח בשעת קדושין בשעת גט מאי איכא למימר דאי אין האב כאן מי מקבל הגט. ואף לדעת הר"ן ותוס' דפירשו דאיירי בשתק מעיקרא בשעת שמועה אף שצווח אח"כ לא מהני כיון דשתיק מעיקרא אמרינן דלמא בשעת שמיעה נתרצה ועכשיו צווח רק אי צווח מעיקרא כתב הר"ן בתחלת הסוגיא לא צריכה גט ולא מיאון דלא חיישינן לשמא נתרצה כיון דצווח מעיקרא נמי ניחא דאיירי באמת שצווח השתא בשעת קבלת הגט אלא בשעת שמיעה שתיק ולכך חיישינן דלמא נתרצה כבר בשעת שמיעה כמו שכתב הר"ן דלזה חיישינן יען ששתק מעיקרא. ואולם לפי זה נסתרה דעת מוהר"י מטראני שהביא הרב בהלכה זו דרצה לומר שדעת הר"ן לפי פירוש האחרון ברי"ף דלא חיישינן כלל לשמא נתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת אלא עיקר החשש שמא יתרצה עיין היטב בהר"י מטראני וא"כ קשי' אי חיישינן לשמא יתרצה ע"כ בשעה הזאת שצריכה גט ע"כ איירי בשתק האב דאי צווח הלא הוי לפ"ז צווח מעיקרא דהא לדעת מוהר"י טראני לא חיישינן שכבר נתרצה ומה לי אם שתק בשעת שמיעה או צווח בשעת שמיעה דהא עיקר סברת הר"ן בתחלת דבריו שכתב דאיירי בשתק בשעת שמיעה לומר לפ"ז שחיישינן כיון ששתק נתרצה כבר אבל לדעת מהרימ"ט דאמר לא חיישינן לנתרצה כבר אי צווח השתא שתיקה זו ששתק מעיקרא מאי היא הא לא חיישינן לנתרצה כבר דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת ועכצ"ל ששותק בשעת נתינת הגט וחיישינן לדלמא יתרצה עיין היטב בזה כי אנכי שונא האריכות. וא"כ קשיא איך יפול הדבר הא צריך לקבל הגט בעצמו ואי שותק גילוי דעת היא שנתרצה עכ"פ השתא ולמאי צריך מיאון אח"כ ואי צווח בשעת הגט הא זה דמיא לצווח מעיקרא דעיקר סברת הר"ן לחלק בין שתק מעיקרא לצווח מעיקרא דצווח מעיקרא לא חיישינן לנתרצה ולא לשמא יתרצה יען שצוח ובשתק מעיקרא חיישינן דלמא נתרצה כבר יען ששתק אבל להרי"מט דלא חיישינן לשעבר כל צוחה וצוחה מעיקרא היא. גם אין לחוש שמא יתרצה לעתיד שהרי הר"ן סובר דמשעת צוחה ואילך לא חיישינן תו לריצוי דהא הר"ן כתב בהדיא דאם צוח מעיקרא לא צריך לא גט ולא מיאון וכן כתב נמי רבינו המחבר פה בסוף דבריו דהר"ן והרשב"א מחולקין בזה שמדברי הר"ן מוכח דבצוח לא חיישינן ליתרצה עיין עליו היטב ותמצא מבואר כדבריו. ואולם נתתי אל לבי דיש לומר דאיירי בכה"ג שבשעת שמיעה שתק (דאי בצוח ודאי ליכא חשש כלל דהא ליכא חשש לעולם לשמא יתרצה לדעת הר"ן כמבואר) ואח"כ תכף חלך לו ובשעת שרוצה הגזול להתגרש אינו פה ואולם יש פה חצרו ונותן הגט לתוך חצרו וחצרו קונה הגט ואף שדבר הזאת דוחק מצד עצמותו דכל כי האי גונא הוי ליה לש"ס לפרש ולא לסתום. עוד קשיא לי הרי קיי"ל בש"ע א"הע (סי' קל"ט סעיף א' וב') דגבי גט בעינן שתהיה עומדת בצד חצרה וה"ה אם האב מקבל הגט בשביל בתו אף שנמי חצרו קנה הגט מ"מ בעינן שיהיה עומד בצד החצר דזיל בתר טעמי' דבעינן עומדת בצד חצרה משום דחוב הוא לה הכי נמי גבי האב וא"כ אי עומד בצד חצרו ומקבל הגט ושותק הרי גילוי דעת גמור הוא ואי צווח ואומר לא בעינא לגט דאינה מקודשת תו ליכא חשש כמבואר. ואי נפשך לומר דלמא רב ושמואל לא ס"ל הכי דהא רב הושעי' אית לי' בגיטין (ע"ז ב') דאפילו היא בטבריא וחצרה בצפורי מגורשת וא"כ ס"ל כרב אושעי' הדר קשיא לן עכ"פ על עולא דהא איהו דאמר בגיטין (ע"ז ב') והוא שעומדת בצד ביתה או בצד חצרה והרי כתבו התוס' הכא וגם רש"י ללישנא קמא בש"ס עכ"פ דדוקא בלא שדיך פליג עולא אבל בשדיך סובר עולא דצריכא גט ומיאון וקשיא אם גט למה מיאון דהא לא משכחת גט אלא בשאביה כאן ועומד בצד חצירו והדבר צריך ביאור עוד ראיתי להעיר פה על מה שכתב הרב להשיג ולתמה על הרב ע"י בזה שרצה לצדד ולומר שיש טובי ספיקי בדברי הר"ן ורבינו מפרש דודאי הר"ן סובר דהא דאמר רב שהיא יכולה למחות לענין ספק אתמר תמה אני מאד היאך אפשר לומר כן בכונת הר"ן והלא הר"ן מסיים סוף הסוגיין וז"ל וכלשון הזה כתבה הרמב"ם ז"ל פרק ג' מהלכות אישות דמשמע דס"ל ז"ל דאלו נתרצה מעיקרא הוי קדושין אבל תמהני במה שסיים שם דבריו בין היא ובין אביה יכולין לעכב שזה אין לו ענין אלא אם נאמר שאם נתרצה אח"כ מקודשת ובזה יש מקום לומר שאם מיחה היא קודם שנתרצה האב יכולה לעכב אבל כיון שהוא סובר שאפי' אם נתרצה האב אח"כ אינה מקודשת היכא שייך למימר שהיא יכולה לעכב וצ"ע עכ"ל הר"ן בסוף הפלפול שלו. הרי עינינו רואות שהר"ן אחז כשיטת רש"י ז"ל בהאי שהיא יכולה לעכב היינו קודם שנתרצה האב (בגוונא שלא שמע עדיין האב והיא מוחה ואח"כ שומע האב ומתרצה) ואי סובר הר"ן כסברת רבינו ומהראנ"ח שהביא שההיא יכולה לעכב לענין ס' אתמר מאי האי שמתמה על הרמב"ם הכי נמי טעמי' דרמב"ם שאם נתרצה האב מקודם מקודשת ואם היא מוחה נעשה מודאי ספק ככל דברי הרב אלא שלא חיישינן לשמא נתרצה אבל אם נתרצה מקודשת ומכח עכובה נעשה ספק וכן משמע מרהיטת לישנא דהר"ן דכתב ובזה יש מקום לומר שאם מוחה היא קודם שנתרצה שיכולה לעכב משמע זולת זה אי אפשר למצוא הדבר והיינו שיטת רש"י ולא כשיטת תוס' בזה שלאחר שנתרצה קאי כלל ואפי' לענין ספק ומה שהערה מדברי הר"ן דאמאי לא מייתי בתחלת הסוגיא ראיה דאיירי בשתק מעיקרא דאל"כ קשה קושית תוס' היאך יכול האב לעכב דהא חיישינן שמא נתרצה וע"כ דהכי איירי רב בצווח מעיקרא כאשר העלה תוס' וע"כ דהר"ן סובר דלענין ספק אתמר האי רב וכשיטת הרשב"א חדא יש לומר דאף שצד הזה היינו עכיבת האב לענין ספק אתמר מ"מ יש לומר עכיבה דידה לענין ודאי אתמר ואף שזה דוחק וכמו שהוא העלה בסמוך לדעת הראנ"ח בתוס'. אבל באמת אין מזה ראיה די"ל דהר"ן הי' סובר דמדברי רב אלו ליכא ראיה כלל לזה די"ל דאיירי בלא שדיך לכן יכול לעכב וכן העלה המהרש"א ז"ל ועוד קשיא לי אי כדעת מהראנ"ח ורבינו פה שרהיטא דשמעתתא על הרב דמה שהיא יכולה לעכב לענין ספק אתמר א"כ קשיא מאי האי שהקשה הש"ס על רב אסי מהאי מאן תמאן שהיא יכולה לעכב הא לרב נמי קשיא דהא מאי שהיא יכולה לעכב היינו רק לענין ספק שאין הקדושין נעשין ודאי קדושין והיאך שייך זה למדרש בקרא דמשמע מני' דאם ממאנת לא הוי קדושין כלל וכן משמע לשון הברייתא. ואולם אמרתי בזה פרפרת אחת דהנה רב משני ואמר לא תזלו בתר איפכא יכול לשנויי כגון שפחו' שלא לשם אישות מאי האי דמשני רב הלא לדידי' לא קשיא כלל. ואולם לפי אשר הערנו ניחא דגם לדידי' קשיא וזה שאמר לא תזלו בתר איפכא דהמה רצו לומר דאפילו ספק קדושין ליכא וזה היפך הדברים ובחדושי הארכתי בזה ופרשתי הלשון בתר איפכא על דרך חריצות ודע שבעיקר קושי' מהראנ"ח במה שהעמיד על תוס' אי כפי דעתם שהיא יכולה לעכב אפילו אם נתרצה האב בפירוש א"כ למאי צריכא לעיל גט ומיאון הא אפי' נתרצה האב בפי' במיאון לחודי' סגי אמרתי דלא קשה מידי דהנה לעיל כתבו תוס' בד"ה אלא לאו דקדשה בסוף הדיבור וז"ל ומיירי שכך איירי שלא מיאנה אלא שגירשה דאמת שנפסלה לכהן כו' כיתומה כו' דאם מיאנה לא נפסלה ואם גירשה נפסלה כו' עכ"ל הרי ודאי חזינן שאם היא לא מיאנה והבעל אינו חפץ בה צריך לגרשה והיינו שאמר שצריכה גט היינו שאם הבעל אינו חפץ בה והיא אינה רוצה למאן דודאי לקיימה אי אפשר בלא"ה מצד שהיא ס' מקודשת דלמא לא נתרצה האב לכך צריכא גט וכדי שלא יאמרו קדושין תופסין תקנו שתהא צריכא גם מיאון והדבר פשוט לע"ד. ואולם באמת הרי חזר תוס' מפירושו ונקט דעת רש"י שכונת רב רק לענין שאם עדיין לא נתרצה האב יכולה היא לעכב שלא יהי' קדושין חלין וכן הסכים בזה הר"ן ז"ל כאשר הבאנו ולפ"ז מוכח נמי דלא כדעת מוהרימ"ט הנזכר שרוצה לומר לפי שיטת הר"ן בדברי הרי"ף בפי' השני דאם ידוע לנו שנתרצה האב מקודשת רק דלהכי לא חיישינן לשמא נתרצה לפי שהוי כמו דלא חיישינן לשמא מת וחיישינן רק לשמא יתרצה והוי קדושין למפרע ולכך צריכא גט וא"כ נשאר לנו קושי' מהראנ"ח דלמאי צריכא גט הא במיאון לחוד סגי דהא לנתרצה לא חיישינן כלל אלא לשמא יתרצה וכיון שלא נתרצה האב כבר סגי לן במיאון ואף אם אח"כ יתרצה לא הוו קדושין כדעת רש"י ור"ן עוד ראיתי להקשות על הרי"מט מה שהקשה הרב המחבר לקמן פרק ז' מהלכות אלו הלכה י"ב על שיטת הרשב"א דרוצה לומר דאף אם צווח מעיקרא ולא שייך שמא יתרצה אפ"ה דלמא יתרצה אח"כ ויחולו הקדושין מצד התנאי ואמאי מהני גט הא הוי גט קודם חלות קדושין ול"מ עיין בדברי רבינו שם באריכות בד"ה ולעיקר ספקו וזה הדבר קשה נמי להר"י מטראני כמבואר מאליו מכל זה נראה דלא כשיטה זו דלא חיישינן לשמא נתרצה אלא לשמא יתרצה אלא לפי פשוטו של השמועה שחשש רב ושמואל לשמא נתרצה כבר היינו כפי' הר"ן אחר ששמע נתרצה ובשעת גט לא חיישינן דלמא כבר נתרצה אף שלא חיישינן בכה"ג שאמר צאי וקבלי קדושיך דאין דרך האב לומר לבתו צאי וקבלי קדושין מ"מ חיישינן שנתרצה בשעה ששמע: ואולם אף אם נקטינן זאת בידן שחיישינן לנתרצה כבר ודלא כמהרימ"ט מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה כבר דלמא יתרצה עוד (זולת לדעת הר"ן באם שתק מעיקרא ואח"כ צווח דחיישינן שפיר לדלמא נתרצה אבל כי לא נתרצה כבר תו לא חיישינן לדלמא יתרצה כיון שצווח כאשר בארנו לעיל דמדברי הר"ן מוכח בצווח תו לא חיישינן לרצוי דעתיד) ולפ"ז בשותק יש לנו ב' חששות החשש האחד דלמא כבר נתרצה והחשש השני דלמא יתרצה עוד לעתיד. (ולבי מהסס לומר דאם לא נתרצה כבר והא דשתק מחמת ריתחא הוא תו לא חיישינן ליתרצה עוד דהוי כמו צווח לדעת הר"ן דמה לי אם צווח מה לי אם לא צווח והא מירתח רתח וצווחה זו רק גלוי מצפונותיו דא"כ ודאי דברי מוהרימ"ט תמוהין היאך שייך כלל לומר לשמא נתרצה לא חיישינן וחיישינן רק לשמא יתרצה דמדלא נתרצה מרתח רתח ותו לא יתרצה, דוק): ולפ"ז וכפי אשר יעדנו והקדמנו אחת לאחת ודאי צריכין תרתי גט ומיאון דהא הערנו על דעת מהר"י מטראני ה"א ע"כ חיישינן לשמא נתרצה כבר דזולת זה קושי' מהראנ"ח נצבת. הא לא בעי גט כלל דלחשש לשמא יתרצה במיאון לחוד סגי ועוד גט לא מהני דהוי גט קודם לקדושין כקושית רבינו לקמן ולכן מוכח דחיישינן לשמא נתרצה כבר והכל נכון הוא דצריכא גט דמיאון לחודיה לא מהני דדלמא כבר נתרצה ובשנתרצה לא מהני עכובא דידה כדעת רש"י והר"ן ותוס' בחזרתן, וגם מהני הגט לזה. אמנם לפי אשר העלנו כעת דאף אי חיישינן לשמא נתרצה כבר מ"מ לא נמלטנו מהחשש אף אם לא נתרצה דלמא יתרצה לעתיד קשיא אכתי מאי מהני הגט דלמא לא נתרצה כעת בשעת נתינת הגט איך יתרצה לעתיד והוי קדושין למפרע והגט לא מהני דהוי גט קודם קדושין. ואין להעמיס עלי דזה לא קשיא דבאמת הגט לא מהני לזה אלא שבעינן הגט משום חששא שמא נתרצה כבר ולצאת חששא דשמא יתרצה די במאי שמיאנה ומעכבת הקדושין דהרי צריכא נמי מיאון דזה ליתא דא"כ מדוע אמר הש"ס הטעם דצריכא מיאון משום חששא דיאמרו קדושין תוספין באחותה הלא מצד הדין בעינן גט ומיאון גט משום עבר ומיאון כדי שלא יחולו הקדושין לעתיד שבזה לא מהני הגט. לכן הנכון כדעת הר"ן שהבאנו בתחלת דברינו דאיירי ששתק מעיקרא והשתא הוא דצווח וא"כ חיישינן רק לשמא נתרצה בשעה ששמע אבל לשמא יתרצה ליכא למיחש והגט מהני ממה נפשך אי כבר נתרצה הוי הגט לאחר קדושין ואי לא נתרצה תו לא חיישינן שיתרצה עוד ולא צריכא מיאון אלא משום שמא יאמרו אין קדושין תופסין באחותה: ולפי אשר יעדנו לעיל בתחלת דברינו יותר נכון הוא דפסיקא לי' לרב אחא ברי' דרב איקא למימר דטעמי' דרב שצריכה נמי מיאון משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה ולא אמר באמת הטעם משום דחיישינן לדלמא לא נתרצה ויתרצה עוד וגט לא מהני דהוי קודם לקדושין ולכך צריכין מיאון דהוי עיכובא דידה כאשר בארנו ומנא ליה לומר דאיירי רב ושמואל בשתק מעיקרא והשתא צווח דלמא בשתק מעיקרא ועד השתא איירי (ואף שלפי פשוטו נמי ניחא חדא דהוי ליה כולי האי לפרש ועוד הא רב גופיה אמר לקמן בסוגיין הטעם משום שמא יאמרו קדושין תופסין באחותה) משום דקשיא לי קושיין האי גט היכי דמי אי שתק הרי גילה דעתי' שנתרצה ואי צווח א"כ תו לא חיישינן ליתרצה עוד כאשר בארנו וע"כ דאף בצווח טעמא אחרינא איכא משום דיאמרו שכבר נתרצה ואין קדושין תופסין באחותה: וכאשר זכינו לכל זה מה מאוד שמחתי שמצאתי תרופה לתמיהת מהרש"א והרב פני יהושע דמאי טעמא צריכא מיאון בלא שדיך לשמואל (כדהוכיח תוס' בזה בד"ה אלא דקידשה) מדלא פריך הש"ס ממתניתין גם על שמואל דהא המיאון רק שמא יאמרו קדושין תופסין ובדשדיך שנא בעינן גט מיאון למה לי ולדברינו ניחא האי מילתא מאוד מאוד דאיכא למימר החילוק בין שדיך ללא שדיך הכי הוא בדשדיך חיישי' אפי' לשמא נתרצה כבר ולא אמרינן בזה סברת מוהרי"מט דהוי כמו שלא חיישינן לשמא מת דהתם שאני דליכא ריעותא אבל הכא בדשדיך איכא רגלים לדבר וחיישינן אפי' לשמא נתרצה כבר (וכן כתב הרי"מט בתשובה וצדד לומר דבדשדיך אמרינן אפי' דחיישי' לשמא אמר צאי וקבלי קדושיך עייש"ה) אבל בלא שדיך שפיר דמי' לשמא מת דלא חיישינן אבל ודאי חיישינן דלמא יתרצה עוד דמהיכי תיתי לא ניחוש לזה וכי אי אפשר הדבר שלא יתרצה ולפ"ז אי חיישינן לשמא יתרצה ודאי צריכא מיאון בלא"ה כדי שלא יחולו הקדושין לעת שיתרצה וא"כ שפיר ממתניתין ל"ק על שמואל דהתם דקתני וכולן שמיאנו איירי בלא שדיך והאב שותק וחיישי' דלמא יתרצה האב לכך היתה צריכא מיאון דוק: עוד ראיתי להעיר לפי אשר יעדנו נשאר לן קושי' תוס' ד"ה אי לאו דקידשה איהי כו' דהקשו וא"ת לרב ושמואל קשי' נמי מגרושה כו' ותירצו דאיירי בלא שדיך ואירע שגירשה עייש"ה. ולפי ביאורנו קשיא הא בלא שדיך לא צריכא מיאון אלא מטעמא דלמא יתרצה. וקשה לן הכא האי גט היכי דמי אי דליתא לאב כאן הא לא הוי גט דהא קטנה לא יכולה לקבל גט ואי דאיתא לאב א"כ ממה נפשך אי קבל הגט הרי גלי דעתי' שנתרצה והוי אחר אישות ואי צווח הלא לא צריכא גט דהא דצריכא גט היינו משום דצריכא מיאון והיא לא מיאנה והא בצווח אפילו מיאון אינה צריכא דלא חיישינן לשמא יתרצה והא אמרינן דהאי דצריכא מיאון בלא שדיך דוקא בשותק האב והכא בנדון הברייתא אי אפשר שאיירי שהאב שותק דאי שותק בקבלת הגט הוי כמו שאמר שנתרצה ובפרט שקשיא לפי דעת רבינו לקמן פ"ז הלכה י"ב הא לא הוי גט כלל כאשר הערנו לעיל משום דהוי גט קודם לקדושין ומיאון הוא רק כדי שלא יחולו הקדושין אבל גט לא הוי ואולם אין דעת זאת מוסכמת ועי' לקמן היטב בדברי רבינו בזה ואולם דברים הראשונים קשי' לפי ביאורנו: לכן אמרתי ניזול בתר איפכא לתרץ קושי' תוס' דלא כדבריהם. ונבחון עוד דבר אחד דהנה מה שכתבו תוס' בתחלת דבריהם דלכן לא רצה הש"ס לאוקמי הברייתא בדשדיך דבדשדיך הוי כמו אחר אישות זה דוקא אי אמרי' טעמי' דרב ושמואל ועולא דסברי בדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישי' שמא נתרצה לשעבר א"כ נכונה הסברא כיון דחיישי' לנתרצה לשעבר הוי אחר אישות אבל אי אמרי' כסברת מהרי"מט דלשעבר לא חיישי' כלל דהוי כמו דלא חיישי' לשמא מת ועיקר החשש לשמא יתרצה להבא ולכך צריכא גט ומיאון לא שייך לומר דבדשדיך הוי כמו אחר אישות הא לא חיישי' לנתרצה לשעבר. וא"כ הרי כעת לא הוי אחר אישות כלל דהא לא נתרצה עדן. וא"כ יש לאוקמא בדשדיך. ואולם הרי הוכחנו לעיל דע"כ הטעם בשדיך חיישי' לשמא נתרצה ע"כ לשעבר קאי דאי להבא ולשעבר לא חיישי' קשי' לן היכי מצינו ידינו ורגלינו היאך נעשה הגט דאי קבלה האב א"כ מאי עשה אי שתק הרי גלי דעתי' שנתרצה ואי צוח הרי לא חיישי' ליתרצה כסברת הר"ן אולם כבר הערנו די"ל דאיירי שאביה בצפורי וחצרו בטבריא ונתן הגט לחצרו אך אמרו זהו דעת רב אושעי' ריש פ' הזורק אבל עכ"פ קשיא לעולא שם דהא איהו סובר דצריך להיות עומד בצד חצרו ויודע שנותן הגט וא"כ עיקר הוכחה היא מעולא דמרב ושמואל ליכא הוכחה כלל דיש לומר אינהו סברי כרב אושעי' ולפ"ז הכי נמי לא הי' הש"ס יכול להקשות על רב ושמואל מגרושה לכהן הדיוט די"ל דאיירי בשדיך ואפ"ה לא קשה הא הוי אחר אישות דמי נימא דרב ושמואל חיישי לשמא נתרצה כבר דלמא לזה לא חיישי כלל אלא היינו טעמייהו דחיישי לשמא יתרצה עוד. ולפ"ז שפיר קאמר הברייתא גרושה לכהן הדיוט דאחר אישות לא הוי כדבארנו ולייעד אפ"ה אי אפשר דהא השתא דתקנו רבנן דצריכא גט משום ספק לשמא יתרצה הא אי אפשר לייעד מטעם זה דהא עכ"פ היא כל ימיה ספק מגורשת ועוד הא נקראת גרושה דהשתא דתיקנו רבנן גט הוי כמו ודאי מגורשת דאשה גרושה מאישה קרינן בה. וא"כ ל"ק על רב ושמואל. וא"ת הא אי אפשר לומר כן דהא רב סובר לקמן דאם מיחתה היא יכולה לעכב א"כ במיאון לחודי' סגי הא כבר הערנו לעיל כמה ישובים על זה חדא היכא דלא מיחתה מעצמה, ועוד הא י"ל דרב לענין ספק איירי אמנם על עולא שפיר מקשי הש"ס דאי אפשר לאוקמא בדשדיך דהא מעולא לשיטתי' מוכח דע"כ היינו טעמי' דבדשדיך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן לשמא נתרצה כבר וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דלפ"ז הוי כמו אחר אישות וע"כ בלא שדיך וקשי' שפיר אמאי נקראת אלמנה דהא לא צריך אפילו מיאון כמ"ש התוס' בתחלת דבריהם ולא תימא הא בלא"ה נמי א"א לומר דבדשדיך חיישינן רק לשמא יתרצה דא"כ בלא שדיך אפי' לשמא יתרצה לא חיישי' דא"כ מה בין שדיך ללא שדיך ואי לא חיישינן לשום דבר הרי אפילו מיאון לא צריך דהא אנחנו ידענו דטעמ' דצריך עכ"פ מיאון גבי לא שדיך משום דחיישינן לשמא יתרצה והרי מוכח מרב ושמואל דסברי דצריך עכ"פ מיאון דזה ליתא דמהיכא מוכח זאת דלפי השתא ליכא הוכחה כלל מרב ושמואל דבאמת יש שני הוכחות לזה. האחד מכח קושי' תוס' לעיל ד"ה אלא דקידשה כו' מדוע הקשה רב כהנא לעולא לשמואל מי ניחא. ועוד יש הוכחה לזה מדהקשה הש"ס הכא מאלמנה לכ"ג לעולא. וע"כ דהש"ס לא רצה לאוקמי הברייתא בדשדיך דהוי כמו אחר אישות וא"כ נמי קשיא ולשמואל מי ניחא וע"כ דלשמואל איירי בלא שדיך ונקראת אלמנה משום דצריכה עכ"פ מיאון כמ"ש התוס' בתחלת הדבור שעמדנו בו: ועתה נחזי אנן מכח קושיא זאת מדהקשה אלמנה לכ"ג היכא משכחת לה לעולא ולא לרב ושמואל. השתא ליכא קשיא כאשר יעדנו דלעולא איכא למימר דמוקי לה בדשדיך ואפ"ה קשיא רק לעולא לשיטתי' ולא לרב ושמואל דלדידהו י"ל דבדשדיך לא הוי אחר אישות דלא חיישינן אלא לשמא יתרצה ואפ"ה נקראת אלמנה משום שהיתה צריכה גט וכמו שכתבו התוס' לשיטתייהו לענין לא שדיך מצד מיאון מכ"ש לדידן דמוקמינן לה בדשדיך ואפי' גט צריכה ואי משום קושי' תוס' לעיל י"ל באמת לעיל רב כהנא לא הי' יכול להקשות על רב ושמואל דרב כהנא נמי הי' ידע דמכח עולא מוכח דטעמי' בדשדיך משום שמא נתרצה לשעבר א"כ יש לומר בדלא שדיך חיישינן עכ"פ להבא וצריכה לזה מיאון כאשר יעדנו דבמיאון לחודי' סגי דהשתא י"ל הי' סובר רב כהנא דסובר רב לקמן דעיכובא מהני אפי' לענין ודאי שאין הקדושין חלין אבל רב המנונא איפכא נמי לא היה יכול להקשות דרב המנונא כבר ידע מתירוץ רב כהנא כגון שנעשו לה מעשה יתומה בחיי האב א"כ לא מוכח מרב ושמואל דס"ל דצריכה עכ"פ מיאון בלא שדיך וא"כ לא קשה על רב ושמואל דלמא איפכא הדברים דבדלא שדיך לא צריך מיאון כלל ובדשדיך צריכה גט ומיאון דחיישינן לשמא יתרצה ומיאון לחודיה לא מהני אלא לענין שלא יהי' אח"כ ודאי קדושין אלא ספק קדושין כמו שמצדד הרבינו והראנ"ח שהבאנו לעיל ולכן תקשה רק מעולא דלעולא אי אפשר לומר כן דמדידי' מוכח דבדשדיך חיישינן לשנתרצה כבר והוי אחר אישות כאשר יעדנו ודוק היטב כי חריף ועמוק הוא. ולפ"ז מתורץ קושיא חמורה שראיתי מקשין על הש"ס לעיל (י"ג ב') דהקשה שם על רב נחמן בר יצחק מהאי ברייתא נמי אילימא דקדיש נפשה אלמנה קרינן לה ואלא דקדשה אבי' הא אין אדם מוכר לשפחות אחר אישות ואמאי מקשי הש"ס דלמא רנב"י סובר לה כרב ושמואל ומוקי לה בלא שדיך ולזה נקראת אלמנה עיין היטב. ולפי דברינו י"ל הכי דודאי רב המנונא לא מצי להקשות על רב ושמואל בלי עולא די"ל דמוקי לה בדשדיך וטעמי' משום שמא יתרצה ולכך לא הוי אחר אישות וצריך להקשות רק על עולא דהוא ע"כ סובר דחיישי' לשמא יתרצה וא"כ א"א לאוקמא בדשדיך דהוי אחר אישות כגון דחיישי' לשמא נתרצה כבר עכ"פ השתא דאתי' לעולא ומוכח דטעמי' דשדיך משום שמא נתרצה כבר כי אמרינן דבזה פליגי רב ושמואל ועולא המה סברי דלכך צריכה גט ומיאון משום דחיישינן שמא יתרצה והוא סובר דלכך צריכא גט ומיאון משום דחיישינן שמא נתרצה מי עיקש יאמר זאת. אלא מדעולא שמעינן נמי לרב ושמואל וטעמא חדא אית להו וכד נגלה לן טעמי' דעולא משום דחיישינן שמא נתרצה ה"נ אמרינן טעמייהו דרב ושמואל משום דחיישינן שמא נתרצה א"כ לרב ושמואל נמי קשיא הברייתא ואף שלא קשיא אלמנה די"ל דאיירי בדלא שדיך כדמוקי התוס' דנקראת אלמנה משום דצריכה מיאון מ"מ קשיא מהאי גרושה לכהן הדיוט היאך נקראת גרושה דאי בדשדיך הא הוי אחר אישות ובדלא שדיך לא צריך רק מיאון כאשר הקשינו וע"כ רב ושמואל נמי מוקי לה בקדושי יעוד ולכך לא הי' הש"ס יכול לתרץ דרנב"י כרב ושמואל ס"ל דלא אהני לן זאת. התינח אלמנה, גרושה מאי איכא למימר. דוק וחריף בכל הענין ויש לי עוד אריכות דברים אלא שאין פה עט האסיף:

היתה הבת ספק בוגרת כו'. כתב ה"ה זה פשוט ונלמד מהסוגיא שבפרק עשרה יוחסין ושם אמרו קדשה אביה בדרך וקדשה עצמ' בעיר והרי היא בוגר' רב אמר הרי היא בוגרת לפנינו ושמואל אמר חיישינן לקדושי ב' ופרכינן בגמ' אימת אילימא בתוך ששה בהא אמר רב הרי היא בוגרת ופרש"י בהא אמר רב ודילמ' השתא הוא דבגר' הנה מבוא' מדבריו דסבירא ליה דבתוך ששה חדשים ס' הוי וחיישינן לקדושי ב' מדכת' ודילמא כו' וכדבריו מוכח ממאי דפריך בגמרא בהא אמר רב כו' ולא פריך לשמואל נמי דקאמר חיישי' דאמאי חיישינן נימא השתא הוא דבגרה ודאי האמנם מדברי התוס' רי"ד שכתבו וז"ל ואלו היה מעשה בתוך ששה חדשים שאין זמנה עשוי להשתנות הוה דמי לבתולה שלא ראתה דם מימיה שכשהיא רואה דם אמרי' דיה שעתה ולא מס' למפרע בשום טומאה כו' יע"ש הנה מבואר דס"ל דבתוך ששה אמרינן השתא הוא דבגרה ודאי וקדושי דידה לאו כלום היא וכן משמע מדברי התוס' ד"ה ושמואל יע"ש ויש להביא ראיה לשיטה זו מהא דאמרינן לקמן נימא בפלוגתא דהני תנאי דתניא קדשה אביה בדרך כו' תני חדא הרי היא בוגרת לפנינו ותניא אידך חיישינן כו' מאי לאו חד כרב וחד כשמואל אלא אידי ואידי כשמואל כו' ומשמע דהא דרב ודאי כתנאי אתיא מדל"ק נמי אידי ואידי כרב והשתא ק' טובא דאמאי ל"ק אידי ואידי כרב ובריית' דהרי היא בוגרת לפנינו מיירי ביומא דמשלם זמניה ובריית' דחיישי לקדושי ב' מיירי בתוך ששה חדשים אכן לדברי התוס' רי"ד ניחא שפיר דע"כ ברייתא דקתני חיישינן לא מיירי במקדש בתוך ששה חדשים דא"כ היכי קתני חיישינן הא בתוך ששה קדושי דידה לא הוו קידושין כלל וכי משני דאידי ואידי כשמואל כאן במכחישתו כו' ה"נ דהו"מ למי' אידי ואידי בשאינה מכחישתו וכאן ביומא דמשלם שית כאן בלאחר ששה אלא דחדא מינייהו נקט ודו"ק: ודעת הטור ז"ל כדע' רש"י ז"ל שכ' בסי' ל"ז וז"ל קדשה אביה בדרך וקדש' עצמ' בעיר והיא בתוך ששה חדשים ונמצאו לה סימנים הוי ס' וצריכה גט מב' ושלא כדמשמע מדברי התו' והתו' רי"ד ונר' דטעמו ז"ל דס"ל דאע"ג דבעלמא אזלינן בתר חזקה וחזקה דאורייתא כדאיתא בריש חולין היינו דוקא היכא דלא איתרע חזקה אבל היכא דאיתרע חזקה לא אזלי' בתר חזקה והילכך ה"נ אע"ג דאיכא חזקה דנערות אפי"ה כיון דאיתרע חזקה דהרי היא בוגרת לפנינו לא אזלינן בתר חזקה והוי ס' מקודשת האמנם התוס' בריש נדה ד"ה ואיכא ריעותא כתבו וז"ל ואי לאו ה"ט הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה כמו בנגע באחד דמטהרי רבנן בראהו חי מבערב אף ע"ג דהשתא הוא מת כו' יע"ש וכ"כ שם בד"ה התם תרתי לריעותא וז"ל אך קשה דאמרינן התם מנא הא מילתא דאזלינן בתר חזקה דכתיב ויצא הכהן כו' וקשה התם משום דליכא ריעותא דאכתי היכא דאיכא ריעותא מנ"ל הנה מבואר דס"ל דאזלי' בתר חזקה אפי' היכא דאיתרע ואולם מדברי התוס' דיבמות פ' אלמנה לכהן גדול ד"מ ד"ה שהקשה גבי ספק בן ט' פוסלים דאמאי לא נעמידנו אחזקתו ראשונה שהיה קטן ותירץ דהשתא דאתי קמן הוי ודאי בן ט' דחזקה קמייתא איתרע לה נראה לכאורה דס"ל דכל דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר החזקה וכדעת רש"י והתוס' ז"ל שכתבנו: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' מ"א שתמה על דברי התוספות דיבמות דאיך אפשר לומר היכי דאיתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה שהרי בריש נדה מוכח דלעולם בתר חזקה אע"ג דאיתרע לה השתא דמייתי לה לההיא דמקוה שנמדד ונמצא חסר כל טהרות שנעשו ע"ג למפרע טמאות ופריך מינה למתני' דנדה ומסיק התם איכא תרתי לריעותא העמד טמא על חזקתו והרי חסר לפנינו אלמא דאי לאו טעמא דהעמד טמא על חזקתו הוי מוקמינן מקוה אחזקת' אע"ג דהרי חסר לפנינו עכ"ל ולע"ד אין כאן קושיא כלל דמ"ש התוס' ביבמות דכל דאיתרע חזקתה לא אזלינן בתרה כלל היינו לומר דס' הוי ומשו"ה קתני מתני' דפוסלים משום דס' הוי אם היה גדול באותה שעה אבל לאו למימרא דחשבינן ליה כגדול ודאי והילכך מש"ה הוצרכו גבי מקוה לטעמא דתרתי לריעותא כי היכי דלהוי טמא ודאי דאי לא"ה הוה אזלינן בתר חזקה דמקוה אף ע"ג דהרי חסר לפנינו ומיהוי ס' ובהכי ניחא מה שהק' עוד וז"ל בפרק בכ"מ תנן גבי תרומה ונטמאת משחשיכה ה"ז עירוב ואם ס' ה"ז ספק עירוב ומפרש בגמ' משום דאוקי תרומה אחזקתה אע"ג דהשתא ודאי היא טמאה כו' יע"ש ולפי מ"ש לק"מ דאף ע"ג דאיתרע חזקתה והרי טמאה לפנינו אפ"ה ס' הוי וספיקא דרבנן לקולא: עוד הקשה מוהרימ"ט ז"ל וז"ל ובתוספת' דטהרות אמרי' ומודים חכמים לר"מ בראהו חי מבערב שהוא טהור והיינו משום דמוקמינן לה בחזקה קמייתא שהיה חי אע"ג דהרי מת לפנינו ואיך כתבו התוס' דמשום דהשתא הוא בן ט' איתרע לה חזקה קמייתא א"ד יע"ש דהיא היא הראיה שהביאו התוס' בריש נדה ואני אומר דממקום שבא משם תברא שהרי מבואר בתוספתא דמאי דמטהרי רבנן היינו דוקא בר"ה וכדמסיים עלה שס' טומא' בר"ה טהור ועיין בתוס' נדה ד"ה ע"א ד"ה כי פליגי וכבר הרב מאיר עיני חכמים תמה על דברי התוס' דריש נדה בראיה זו שהביאו כמ"ש דאדרבא משם באר"ה דס' הוי ונדחק ליישב ע"ש וא"כ מה מקום להקשות לדברי התוספות דיבמות מתוספתא הלזו סוף דבר שכל דבריו נפלאו ממני אלא מיהא מההיא דאמרינן בריש נדה דה"ט דהלל משום דאתתא כיון דמגופא קא חזייא לא אמרי' אוקמה אחזקה ופרש"י משום דמועדת ועלולה היא לכך נראה דק' לדברי התוס' דיבמות ולדעת רש"י והטור דס"ל דכל שאתרע חזקה לא אזלינן בתר חזקה דמשמע דאי לאו האי טעמא הוה מוקמינן לה אחזקת טהרה אע"ג דהשתא ודאי טמאה ואיתרע חזקתה ועיין בס' מח"א ה' אישות סי' ג' ד"ז ע"ב שתירץ דהתם ה"ט משום דנהי דאשה אתרעאי טהרות מי איתרעו וכה"ג מחלק תלמודא בפ"ק דחולין גבי סכין איתרע בהמה מי איתרעאי ובהכי יש ליישב ג"כ ההוא דמקוה שהק' ממנה מוהרימ"ט ולי נראה ליישב עוד דהתם שאני דמעת לעת שבנדה אינו אלא דרבנן כדאיתא בנדה ד"ז דמה"ט אפילו הלל לא מטמאי אלא לקדש אבל לא לחולין והיינו משום דלא ילפינן מסוטה לטמאה למפרע כמ"ש התוספות שם בריש נדה והילכך אע"ג דאיתרע חזקתה הוה אזלינן בתרה כיון דטומאה קלה היא ואפילו לקדש לא הוה מחמרינן אי לאו משום טעמא דמגופ' קא חזיא ועיין במוהר"י מטראני סימן הנז' ובסי' נ"א יע"ש ודו"ק: ומדברי הר"ן פ"ק דחולין גבי גבינות הגוים שכתב וז"ל אלמא בהמה בחייה בחזקה שאינה טרפה היא הילכך אם מצינו אותה עכשיו טרפה אמרינן השתא הוא דאיתרעאי ומיהו הני מילי בטריפות דאיכא למימר השתא סמוך לשחיטתה ממש נולד בה אבל בטרפות סירכא או שאר טרפות דא"א לתלות בשעת שחיטה בהא ודאי אסורה דכיון דיצתה מחזקתה וע"כ קודם לזמן מציא' יצאתה ואין אנו יודעים כמה אוסרים אותה למפרע וכענין שאמרו בכתמים דכתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע עד שתאמר בדקתי את החלוק ולא מצאתי לה כתם אלמא כיון שכתם זה יבש וא"א לומר עכשיו ראתה מטמאינן לה למפרע כו' יע"ש. נראה מדבריו דס"ל כדעת התוס' שכתבו בריש נדה דאזלינן בתר חזקה אפילו היכא דאיתרע חזקה ושלא כדעת רש"י והטור ז"ל וראיתי להרב בעל מח"א שתמה על דברי הר"ן בראיה זו דכתמים וז"ל דאכתי מה יענה לסיפא דמתני' דקתני ר"ש אומר היבש מטמא למפרע והלח אינו מטמא אלא עד שעת שיהיה יכול להיות לח ולא אמרי' דעכשיו ראתה אע"ג דאיכא למיתלי דעכשיו ראתה כיון דלח הוא ותו קשה טובא דבהדיא אמרו שם אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא למפרע אימור יבש הי' ומיא נפיל עליה וכן הלכה הרי דאע"ג דאיכא למיתלי ולומר עכשיו ראתה אפי"ה מטמאינן לה למפרע יע"ש שהניחו בצ"ע ובאמת שהדבר מתמיה כי על כל אלה נראה לע"ד שנעמוד על סודו של הר"ן בשנדקדק עוד דאדמייתי הר"ן ראי' מההיא דכתמים אמאי לא הביא ראיה מרישא דמתני' דקתני השרץ שנמצא במבוי מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי למה זה הוצרך להביא ראיה מסיפא ובר מן דין דמההיא דכתמים אין ראיה דהתם ה"ט דלא אמרי' העמידנה על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש משום דכיון דאתתא מגופא קא חזיא לא אמרי' אוקמא אחזקתה כדאמרינן בריש נדה ואפי' היכא דאיכ' למיתלי ולומר עכשיו ראתה ולעול' דבעלמ' אזלינן בתר חזקה לגמרי אפי' היכא דליכא למיתלי באותה שעה ואולם הנר' ודאי שכונתו כלפי מ"ש שם בפ"ק דנדה ד"ג מ"ש ממבוי דתנן שרץ הנמצא במבוי מטמא למפרע כו' ומשני התם נמי כיון דאיכא שרצים דגופי' ושרצים דעלמא כתרתי לרעותא דמי וכתבו רש"י והתוס' ז"ל שם דלשמאי דוקא קא פריך משום דמשמע ליה לתלמודא דההיא מתני' ככ"ע היא עוד כתבו התוס' שם ד"ה ושרצים וז"ל וא"ת סיפא דמתני' דקתני כתם שנמצא בחלוק מטמא למפרע כו' מאי איכא למימר והתם ליכא למימר דאיכא דם דמעלמא דמשום דם דמעלמא אינו טמא אלא החלוק ויש ליישב דהואיל ואם הכתם יבש ע"כ מטמא למפרע ופעמים נמי כשהוא לח מוכיח דלא אתי השתא כו' לא פלוג רבנן בכתמים יע"ש וכונתם דאשרצים פריך בגמ' שפיר דליכא למימר דהואיל והשרץ יבש וע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בשרצים דגבי שרצים איכא למימר דיבש נמי אימור מעלמא אתו שגיררתו חולדה ממבוי אחר ודו"ק ומעתה דברי הר"ן מבוארים דמש"ה הוצרך להביא ראיה מסיפא דמתני' דכתמים דאי מרישא דמתני' דשרצים אין ראיה כלל דהתם ה"ט הואיל ואיכא שרצים דגופיה ושרצים דמעלמא כתרתי לריעותא דמי כדאמרי' בגמ' משום הכי מטמאינן למפרע אמנם מסיפא דמתני' דכתמים ק"ל שפיר דאם איתא דאפי' היכא דליכא למיתלי עכשיו ראתה אזלינן בתר חזקה א"כ אמאי לא אמרי' ביבש נמי העמד על חזקתה ולא יהא מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש כלו' דאף ע"ג דס"ל לת"ק דלח נמי מטמא משום דלא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש מ"מ הי"ל להשוות מדותיהן ולומר דבין לח בין יבש אינו מטמא אלא בכדי שיוכל להתייבש אבל שיהיה מטמא למפרע אמאי אלא ודאי דכל דליכא למיתלי דילמא עכשיו ראתה אזלא לה חזקה ומטמאינן לה למפרע והילכך כיון דביבש ע"כ מטמא למפרע לא פלוג רבנן בכתמים וגזרו לח אטו יבש ומעתה מבואר הוא דלא תקשי לן מאי דאקשינן דכתמים שאני משום טעמא דמגופא קא חזיא דזה אינו אלא להלל ומתני' שמאי היא מדפריך מינה תלמודא לשמאי גם מה שהקשה הרב הנז' מסיפא דקתני ר"ש אומר הלח אינו מטמא כו' לק"מ דהתם גבי שרצים הואיל ואיכא תרתי לריעותא משו"ה לא אזלי' בתר חזקה וההיא נמי דאמרינן אמר ר"א ל"ש אלא שרץ אבל כתם לח נמי מטמא לא ק"מ דר"א ל"ק הכי אלא לפום מאי דקי"ל הלכתא כהלל דנשים מטמאות מעת לעת וה"ט משום דכיון דמגופא קא חזיא לא אוקמי' אחזקתה ומה שהביא הר"ן ראיה מכתמים אינו אלא מריש' דמתני' דאתיא אליבא דשמאי וכמ"ש זה הנראה לי אמת ויציב בדברי הר"ן ז"ל ודו"ק ומ"מ לדאתאן עלה נראה שדעת הר"ן דאפי' היכא דאיתרע חזקה אזלינן בתר חזקה שלא כדעת רש"י והטור אלא דכפי זה יש לתמוה על הטור דבי"ד סי' פ"א פסק כדברי הר"ן הללו ואלו כפי מ"ש בא"ה נראה דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ובר מן דין נר' דקשה דברי הר"ן אהדדי ממ"ש בפ' מי שאחזו אמתני' דקתני אם אינו ידוע אם הגט קדם למית' או המיתה קדם לגט ה"ז חולצת ולא מתייבמת ופי' הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי ונימא דלאחר י"ב חודש מת דכיון דהשתא מת מקמי הכי מספ"ל אימא בתוך י"ב חדש מת ע"כ וע"כ דה"ט משום דכיון דהשתא מת איתרע לה חזקה וכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכדעת רש"י והטור וכבר ראיתי להרב מוצל מאש סי' כ"ה שהק' מדברי הר"ן הללו למ"ש מוהרימ"ט ח"ג סי' ע"ב ומוהרשד"ם בחי"ד סי' ס"א על מי שבא לו שמועה שמת לו מת ואינו יודע אם מת תוך ל' או לאחר ל' שחייב להתאבל משום דאוקמינן גברא אחזקתיה ועתה מת שהרי מדברי הר"ן הללו מבואר דכיון דעתה מת ואיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה וכן תמיה על מוהרימ"ט בח"א שיישב דברי התוס' דיבמות באנפי אחרינא לומר דס"ל להתוספות דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה אזלינן בתר חזקה דמה יענה להא דר"ן שהיא משנה ערוכה וכן תמה על דברי התוס' פ"ק דכתובות ד"ט ד"ה לא צריכה שנר' מדבריהם שם דס"ל דאפילו היכא דאיתרע לה חזקה דבתולה דהרי בעולה לפנינו אפי"ה אזלינן בתרה דמה יענו לההיא דר"ן יע"ש שהניחו בצ"ע והנה כפי מ"ש הט"ז סי' רצ"ז דגבי מיתה ה"ט דלא אמרינן אוקי גברא בחזקת חי משום דכל חי עומד למות אין כאן מקום קושיא כלל מדברי הר"ן ז"ל מההיא דגבינות וכמובן אלא מיהו דברי הטור ז"ל מוקשים ועומדים גם על דברי הר"ן ז"ל קשה דבשמעתין כתב כלשון רש"י ז"ל ממש כנר' דס"ל דכל דאיתרע לה חזקה לא אזלינן בתרה ומההיא דגבינות משמע איפכא וליכא למימר דה"נ דמי למיתה כיון שכל נערה עומדת לבגור דמשמע ודאי דהכא שאני כיון שאינה עומדת לבגור בתוך ששה חדשים ולא דמי למיתה דכל שעה עומדת למיתה ודו"ק. ולכן נראה דגבי גבינות שאני דחזקה אלימתא היא כיון דאתיא מחזקה דרובא דרוב בהמות כשרות הן והילכך אלימא טפי ואפי' היכא דאיתרע אמרינן אוקמא אחזקתה ואתה תחזה מדברי הר"ן שם בפ"ק דחולין היאך מבואר מדבריו דחזקה דאתיא מכח רובא אלימא טפי ובהכי ניחא נמי דברי הר"ן ז"ל דלא תיקשי לי' מתני' דפ' מי שאחזו: גם מה שהקשה הרב מוצל מאש לדברי התוס' דפ"ק דכתובות ממתני' דפרק מי שאחזו יש ליישב בהכי דהתם נמי איכא חזקה ורובא דרוב נשים בתולות נישאות כדאיתא פ"ב דכתובות ועוד נ"ל ליישב לההיא דפרק מי שאחזו וממילא יתיישבו גם כן דברי מוהריב"ל ומוהרשד"ם ז"ל דה"ט שכתב הר"ן דלא מוקמינן ליה בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה דהעמד אותה בחזקת איסור ומעיקרא בחזקת איסור לעלמא קיימא יש לנו לאוקמה אחזקתה שתהא אסורה לעלמא עד שתחלוץ דומה למה שתי' הרב לעיל סמוך ונראה להאי דס' אישתהי והן אמת שיש לאומר שיאמר דלא דמי לההיא דהתם מוקמינן לה בחזקת אשת איש שהיתה מקודם ואמרינן דאין זה אותו שהעיד עליו אלא שנשתנה צורתו ואשה זו עדיין אשת איש היא משא"כ הכא שהרי אנו יודעים בודאי שמת בעלה ואיסור אשת איש דמעיקרא חלף הלך לו כגון דא ודאי לא אמרינן הואיל והיתה בחזקת איסור לעלמא מחמת הבעל עכשיו נמי העמידנה אחזקתה ותהי' אסורה לעלמא מחמת מיתת היבם זה נראה לי ושוב מצאתי למהר"י מטראני ז"ל ח"א סימן כ"ב שכתב בפרושא דכגון דא נמי חשיבא חזקה והביא ראיה לדבריו כיד ה' הטובה עליו ואם כן תירוצו דתריצנא יתד היא שלא תמוט וכפי מ"ש דחזקה מכח רוב' אלים טפי יש ליישב גם כן מאי דהוה ק"ל טובא לדעת הטור מההיא דגרסינן פ' המדיר אמתני' דהיה בה מומין ועודה בבית אביה האב צריך להביא ראיה כו' מוקי לה תלמודא מעיקרא דלא כר"ג דאלו לר"ג היא נאמנת דחזקה דגופא עדיפא הרי דאזלי' בתר חזקה דגופ' אליבא דר"ג דהלכתא כותי' אע"ג דאיתרע לה חזקה שהרי מום לפנינו ועי"ש בתוס' ד"ה חדא במקום תרתי יע"ש וכפי האמור לא ק"מ דהתם נמי איכא רובא ורובא דעלמא לאו בני מומין הן: ודע דבגמ' פרכינן התם ולשמואל מאי שנא ממקוה דתניא מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' ויש לדקדק טובא למאי דס"ד השתא ולא אסיק אדעתי' לחלק בין חדא לריעות' לתרתי לריעו' אדק"ל מתני' דמקוה לשמואל תקשי ליה מתני' דנדה דקתני שמאי אומר כל הנשים דיין שעתן הלל אומר מפקידה לפקידה ובריש נדה פרכי' מ"ש ממקוה דתנן מקוה שנמדד ונמצא חסר כו' לשמאי קשיא למפרע להלל קשיא ודאי ומסקינן התם כשינוייא דהכא דמקוה איכא תרתי לריעותא ונדה ליכא אלא חדא לריעותא והשתא למאי דס"ד הכא בתלמודא ולא אסיק אדעתיה לחלק בהכי תיקשי ליה הנהו מתני' אהדדי והיה אפשר לו' דהמקשה דהכא ס"ל כהנהו שנויי דמשני התם בסוף הסוגיא דטעמייהו משום דהאשה מרגשת בעצמה וא"נ דאם איתא דהוי דם מעיקרא הוה קא אתי וכדאמר התם מאי איכא בין הני לישנא איכא בינייהו למרמי חבית אמקוה כו' להני לישני ליכא למרמי אך ק' דהתוס' ד"ה איכא הק' וז"ל וא"ת כו' וכן להלל דלית ליה הני טעמי צריך לשנויי כדמשני דהתם איכא תרתי לריעותא וי"ל דטעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי כו' א"נ י"ל דידע טעמא דתרתי לריעות' לשרוף אבל תולין אע"ג דליכא תרתי לריעותא ועיקר פירכא דלעיל לשמאי דטעמייהו דשמאי והלל משום דאשה מרגשת בעצמה אכן לתי' הב' ק' שהרי הכא ע"כ לא אסיק אדעתיה לחלק בין תרתי לריעותא לחדא לריעותא אפי' לענין תולין דאי אסיק אדעתיה לחלק בהכי מאי ק"ל לשמואל הא היכא דליכא אלא חדא לריעותא כההיא דנדה תולין וא"כ שפיר קאמר שמואל דחיישי' לקדושי ב' כיון דס' הוי וצ"ע: ודע שהטור סי' הנז' כתב וז"ל קדשה אביה בבקר כו' וקדושי האב אינם כלום אפי' אינה מכחישתו והרמ"ה כי דוקא מכחישתו אבל אינ' מכחישתו צריכה גט מב' מבואר דבמכחישתו אפי' שמואל מודה דכיון דאיפסקא הלכתא כרב ע"כ אפי' באינה מכחישתו קאמר ומ"ש מרן הב"י הן דברים תמוהים וכבר תמה עליו מהרש"ך ח"א דף ע"ט יע"ש והרב הנז' כתב וז"ל וטרחתי ויגעתי לבקש תי' וישוב לדברי הרמ"ה ז"ל ולא מצאתי רק על צד הדחק לומר דלא גריס הרמ"ה כגי' ספרינו אלא גריס בחד מתרי גווני או גריס בתי' דברייתא אידי ואידי כרב כאן במכחישתו כאן בשאינה מכחישתו או לא גריס מאי דמסיק תלמודא בתר הכי והלכתא כותי' דרב וס"ל להרמ"ה דהלכתא כותיה דשמואל ואם לא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים קשה מאד לעמוד על כונתו וצ"ע. ואחר המחילה רבה אשתמיט מיניה דברי ר' ירוחם נמי. כ"ב ח"ה כי משם בא"רה שלא כוון הרמ"ה לשום אחד מאלו הדרכים שכתב וז"ל וכתב הרמ"ה ז"ל הא דאמרינן שביום שנשלמו ששה חדשים שקדושיה קדושין כו' דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא ומס' חוששין לקדושי ב' ע"כ ולכן הנר' לע"ד ליישב דבריו דלהרמ"ה קשיתי' סוגי' דשמעתין דפרכינן לשמואל דאמר חוששין לקדושי' ב' ממתני' דמקוה ומשנינן דהתם איכא תרתי לריעותא והכא חדא לריעותא והשתא ק' דלרב דס"ל דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו וקדושי האב אינן קדושין כלל מה יענה למתני' דריש נדה דס"ל לשמאי כל הנשים דיין שעתן והלל ס"ל מעת לעת ובריש נדה פרכינן אמתני' דשמאי אומר כל הנשים דיין שעתן מ"ש ממקוה כו' לשמאי ק' למפרע להלל קש' ודאי דאלו מעת לעת שבנדה תולין ואלו הכא טומאה ודאי ומסיק כתי' דהכא דהתם איכא תרתי לריעותא וגבי נדה ליכא אלא חדא לריעותא וא"כ כיון דס"ל לרב דאפי' בחדא לריעותא אמרינן הרי היא בוגרת לפנינו א"כ מה יענה למתני' דנדה ועיין בתוס' רי"ד שנתקשו בזה ותי' יע"ש. גם התוס' בריש נדה ד"ה השתא הוא דחזאי נתקשו בזה ותירץ דה"ט דרב משום דשערות רגילות לבא מצפרא ונדחקו הרבה בתי' יע"ש אמנם להרמ"ה לא ניחא ליה בהכי וס"ל דלפום סוגיא דנדה דמסיק דטעמייהו דשמאי והלל משום דהוי חדא לריעותא ע"כ צ"ל דפלוגתא דרב ושמואל במכחישתו דוקא הוא אבל באינ' מכחישתו אפי' רב מודה דס' הוי כיון דליכא אלא חדא לריעותא דומיא דנדה ופליגא אסוגיא דשמעתין ואי קשיא לך אכתי לסוגיא דשמעתין דס"ל דאפי' באינה מכחישתו פליגי מה יענו במאי דפריך התם מ"ש ממקוה י"ל דסוגיא דהכא אתיא כאבע"א דקאמר התם דה"ט דשמאי הואיל ואשה מרגשת בעצמה או משום דאם איתא דהוו דם מעיקרא הוה אתו דלהנהו לישני ליכא למרמי חבית אמקוה כדקאמר התם וע"ש בתוספות ד"ה איכא בינייהו שכתבו דלהנהו לישני טעמא דהרגשה מהני להלל שלא לטמא ודאי יע"ש וא"כ משו"ה פסק הרמ"ה ז"ל דוקא במכחישתו אבל אינה מכחישתו צריכה גט מב' משום דלא קים ליה אי פסקינן הלכתא כסוגיא דשמעתין דס"ל דלרב אפי' באינה מכחישתו אמרי' הרי היא בוגרת לפנינו או כסוגיא דנדה דע"כ לומר דרב לא קאמר אלא במכחישתו ופליגא אשמעתין וזהו שכתב הרמ"ה ז"ל אבל באינה מכחישתו לא מכרעא מילתא אי פליג בה רב או לא כלו' דמספ"ל איזה סוגיא נתפוס עיקר כנ"ל ליישב דבריו ודוק: מעשה חושב (רלד) דה"ט שכ' הר"ן דלא מוקמינן לי' בחזקת חי משום דאיכא נמי חזקה אחרת כנגדה כו'. גם אני כוונתי ליישוב זה אלא דיש לשדות בה נרגא דא"כ אמאי צריך הר"ן לאתויי עלה מטעם דאיתרע לה חזקת חי כיון דהשתא מת ולפ"ז הרי מעיקרא לא קשיא ולא מידי דכיון שיש כאן שני חזקות המתנגדות זל"ז חזקת איסור דאשה וחזקת חי דבעלה (עד לאחר הגט) הו"ל ספיקא ומש"ה חולצת ולא מתיבמת ועכצ"ל דמשעה שגירש את אשתו בתנאי זה איתרע לה חזקת אשת איש משום דידעינן דלאחר י"ב חודש תשתרי לעלמא ואע"ג דלשמא ימות חיישינן מ"מ הא אין זה אלא חששא והחזקה איתרע לה. וגדולה מזו כתבו התוס' בכתובות דף כ"ג דבזרק לה קדושין ספק קרוב לו ספק קרוב לה דחזקת פנויה אין כאן עוד ע"ש ודוק. ועוד דכיון דלשמא מת לא חיישינן א"כ כשכלו הי"ב חודש ולא שמענו בו שמת הרי הותרה לעלמא כיון דבשעה שנותן הגט בחזקת שהוא חי נותן דלשמא מת לא חיישינן דהא אפילו בחולה נותנים גט בחזקת שהוא חי:

השליח נעשה עד כו'. כתב ה"ה פ' הא"מ ובירושלמי הוא מחלוקת אמר ר"א בר חייא נראין הדברים בשקדשה בשטר כו' עיין בתוס' שם ד"ה וכן בדיני ממונות שהק' וז"ל תימא דאמרי' בירושלמי וכן בקידושין הדא דתימא בשטר כו' ויש לומר דההיא בתר דתקון רבנן שבועת היסת וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפילו כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי דכיון שאין נאמנין מצד עצמן אלא מצד הודאתה הו"ל כמקדש שלא בעדים דאפי' ב' מודים אינה מקודשת עכ"ל יע"ש וראיתי להרב תומת ישרים סי' ע"ג שהק' לדברי הר"ן ז"ל דמשמע מדבריו דדוקא בקדושין לא מהני משום דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים אבל גבי ממונא דבהודאה סגי נסתלק' נגיעתן ואינם צריכים לשבועה חוזרין להכשירן ואלו בפ' הכותב גבי ההוא עובדא דאבימי הק' דאמאי מהימנו חוזאי במיגו דלא היו דברים מעולם והלא חמה הו"ל עד א' ומחייבו שבוע' וכיון שמודים לדבריו א"א להו להשבע הו"ל מחוייב שבועה שאינו יכול לישבע ומשלם כנסכא דר"א ותירץ שאותו מעשה היה אחר שנתחדשה שבועת היסת והעד היה נוגע בעדות ואינו מחייבו שבועה ע"כ ולדבריו אכתי ק' שהרי נסתלקה נגיעתו של חמה כיון דחוזאי הודו ליה שנתן להם המעות וחזר להכשירו וליכא למימר דס"ל דאף כשנסתלקה נגיעתו אינו חוזר להכשרו דא"כ הכא כשמודה היא אמאי קאמר שאינה מקודשת מטעמא דמפיה אנו חיים והו"ל כב' מודים ת"ל דאף כשנסתלקה נגיעתה אינן חוזרין להכשרם דטעם זה עדיף דשייך אף בממון א"ד יע"ש שהניחו בצ"ע ולע"ד נר' דלק"מ דדברי הר"ן ז"ל ברורים שהרי כתב שם בפרק הכותב וז"ל והו"ל משואיל"מ כדאמרינן גבי נסכא דר"א דרבותא היא דהתם נמי איכא מיגו דהא אי בעי אמר לא חטפי אלא ה"ט דלא אמרינן מיגו משום דלא חשיב איניש לאכחושי סהדא וה"נ אי אמרי לא הד"מ היו מכחשי לסהדי וא"כ מעתה מבואר תי' ז"ל דהיינו דקא מתרץ דההיא עובדא היה אחר דתקון רבנן שבועת היסת דמהשתא לא דמי כלל לנסכא דר"א דהתם ה"ט דלא מהימן במיגו דלא חטפי משום דלא חשי' איניש לאכחושי סהדא כיון דהעד אינו נוגע בדבר משא"כ דמהימני שפיר לומר סטראי נינהו במיגו דאי בעו אמרו להד"ם דהו"ל אז בעל דבר הנוגע בעדות ובכל כי האי חשיב איניש לאכחושי סהדא וא"נ דס"ל כמ"ש התוס' בשם ר"י בפ' חזקת הבתים דל"ד ד"ה הוי מחוייב שבוע' בשם ר"י דדוקא בשהעד מחייבו שבוע' בטענת המיגו כההיא דנסכא דר"א דאי אמר לא חטפי הוה בעי לאשתבועי הוא דאמרי' דלא חשיב איניש לאכחושי סהדי ולישבע אבל כל שבטענת המיגו לא היה מחויב לישבע כנגד העד בהא חשיב איניש לאכחושי סהדי בלא שבועה יע"ש וא"כ ה"נ גבי חוזאי כיון דבטענת המיגו אי הוי אמרו להד"מ לא הוו משתבעי אפומא דסהדא דהו"ל אז נוגע בדבר מהימני שפיר משום מיגו סוף דבר שמ"ש הר"ן ז"ל דהעד הוה ליה בעל דבר היינו בטענת המיגו אי הוו אמרו להד"מ ודלא כמו שהבין הרב ז"ל וזה פשוט ודו"ק: טעם המלך ד) כל דברי הרב נכונים ופשוטים עיין בספר פני יהושע בחדושיו לכתובות וכן בחידושי אלופי ומורי בספר קדושת ישראל על כתובות ותמצא נחת כי דבריו נכונים שם ואשר יש לי לחדש ולעורר הנה הוא קצת ממה שכתבתי בחבורי ת"ל וז"ל שם הש"ך בח"מ סימן קכ"ו ס"ק נ"ח תמה על מהר"י מטראני שהקשה היאך יהיה נאמן לומר טעיתי להפסיד ללוה במגו דאמר פרעתי להפסיד להמקבל והא הוי מגו מגברא לגברא ומגו מגברא לגברא לא אמרינן ותמה הש"ך מש"ס דילן דהרי אמרו מאי קא סבר אי קסבר המלוה את חבירו בעדים א"צ לפרעו בעדים ומגו דיכלי למימר אהדרינהו ללוה יכולין למימר פרענו למלוה עכ"ל הש"ס ומאי מגו איכא הא הוי מגברא לגברא זהו תוכן דברי הש"ך ועי' בס' אורים ותומים סי' פ"ב בכללי מגו ס"ק קל"ח ועיין תשובת מרן בעל נודע ביהודה חלק ח"מ סי' י"ט ועיין פה בחדושי פני יהושע מה שהרגיש מזה ג"כ מפאת מלוה ישנה עיין היטב בכל זה. ואומר אני דיש לבאר הענין גם במה שעמדו בזה בעלי תוס' ז"ל הא הוי מגו דבי תרי ותירצו משום דהוי דררא דממונא אמרינן מגו דבי תרי וג"כ צריך ביאור. ואולם אמרתי דהנה הר"ן והרא"ש בשבועות הקשו שם על האי דאמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים ואם אמר פרעתי בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים נאמן. וא"כ קשיא אף אם אמר פרעתיך ביני לבין עצמי יהא נאמן במגו מגו דאמר פרעתיך בפני פלוני ופלוני והלכו להם למדינת הים כתב הר"ן דאנן סהדי דלא פרע ליה בינו לבין עצמו והוי מגו במקום עדים והרא"ש כתב דהוי מגו גרוע דאמרינן כל הרוצה לשקר ירחיק עדותו וכן כתב הרשב"ם ב"ב (ע' א') ולכאורה יש להבין לדעת הר"ן דה"ט דאינו נאמן משום דאנן סהדי דלא פרעיה ליה א"כ קשיא הכא מאי קאמר הש"ס הני נוגעין בעדותן הן הא לא הוי נוגעין דהא יכלו לומר נתננו ללוה בפני עדים והלכו להם למדינת הים בשלמא לדעת הרא"ש והרשב"ם לא הוי מגו משום דהרוצה לשקר ירחיק עדותו אבל לדעת הר"ן דהוי טעמיה משום דאנן סהדי תינח לגבי לוה אבל לגבי מלוה לא שייך זאת אדרבה הא לשלם למלוה לזה הוי שליחותן וחזקה מסייע להו דשליח עושה שליחותו וע"כ כדעת הרשב"ם והרא"ש. אכן אי קשיא איפכא קשיא לי לדעת הרשב"ם והרא"ש דהא ודאי לענין לפטור עצמן נגד הלוה לזה מודה נמי מאן דסובר דלאו הן עדיו דמ"הת לא יהיו נאמנין לעצמן דהא לזה שלחן לפרוע למלוה וזה מוכח נמי מהאי דסיטראי פ' הכותב (פ"ה ע"א) דאמר הש"ס לענין שלומי שליח מאי כו' דאמר ליה לתקוני שדרתיך ולא לעוותי והתם ה"ט משום דעוות דהוי שם מלוה בשטר והיה ליה ליקח השטר טרם שפרע אבל הכא הא לא איירי בכי האי גונא ועיין ש"ך ותומים ושאר מפרשי הש"ס והעיקר רהיטת הש"ס הוא אם נאמנים נגד המלוה בעדותן והיינו שרב סובר הן הן עדיו ור"ש סובר לא הוי עדים ואין נאמנין נגד המלוה אבל לפטור עצמן מלוה ודאי נאמנין ואין בזה פקפוק כלל. ולפ"ז קשיא ליה הא לא הוי נוגעין בעדותן דהא נאמנין לומר החזרנו ללוה במגו דאמרי פרענו למלוה וא"כ לפטור עצמן יכולין למימר איך שירצו או הדרינוהו ללוה ונאמנים במגו או שיאמרו פרענו למלוה באמת והשתא תו כיון שהברירה בידם לפטור את עצמן לומר או פרענו ללוה או פרענו למלוה תו אם אמרו באמת פרענו למלוה נאמנים נמי מתורת עדות נגד המלוה דהא לא הוי לענין עצמן נוגעין בעדותן דהא המה פטורים מכל צד בשלמא לדעת הר"ן לא קשה מידי דשפיר הקשה הש"ס אי אמרינן המלוה את חבירו בעדים צריך לפורעו בעדים הוי נוגעין בעדותן דהא אי אפשר לפטור את עצמן זולת אם אמרו פרענו למלוה דהדרינהו ללוה אי אפשר לומר דהא אנן סהדי שלא פרעו וכיון שא"א לפטור את עצמן זולת אם אמרי פרענו למלוה אף שנאמנים בזה לפטור עצמן דאמרי הרי לזאת שלחתנו לפרוע למלוה ומה לנו לעשות עוד מ"מ נגד המלוה אינם נאמנים דהוי נוגעין בעדותן אבל אי אמרינן כדעת הרשב"ם והרא"ש דלהכי לא נאמנים במגו לומר פרענו' בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו לי' בעדים והלכו להם למדינת הים מטעם הרוצה לשקר ירחיק עדותו ולא הוי מגו תינח התם דהוי המגו פרעני' ליה בעדים והלכו להם אבל גבי נ"ד שפיר נאמנים לומר הדרינהו ללוה בינו לבין עצמו במגו דאמרי פרענו למלוה ובזה ל"ש למימר הרוצה לשקר כו' דאדרבה לזה שלחם לפרוע למלוה ולכן אמרתי לבאר ע"פ דעת מוהרימ"ט דמה שאמר המוהר"י מטראני דמגברא לגברא לא אמרינן מגו היינו דוקא באין שום ריוח בזה אי אומר ששלם לזה או לזה וכמו שאיירי המהרימ"ט דאמר טעיתי בחשבוני ואנכי איני מחויב לשלם דאמרינן דנאמן למגו דאמר פרעתי להמקבל. אבל אי טענת המגו טובה יותר מטענה זו שטוען השתא ודאי הרי"מט נמי מודה דהוי מגו דזה ל"ש מגו מגברא לגברא דטענה מעולה היא לדידיה (זולת לסברת פי' מטעם מלוה ישינה). ולפ"ז נחזי אנן בנ"ד דהנה נגד הלוה הוי עדות גמורה ונבחנה אם שלח ראובן ביד השלוחים האלו מנה לפרעו לשמעון שחייב לו מנה זאת אם אמרי השלוחין פרעניה לשמעון היינו המלוה והוי עדות למ"ד הן שלוחיו והן עדיו אם אח"כ הוזמו צריכין לשלם מאתים מנה האחת מה שתחת ידיהן שקבלו מראובן לפרעיה לשמעון ולא פרעו ומנה השני' מפאת הזמה שמקיימין ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו ואולם אם אמרו מנה זאת שנתן לנו ראובן החזרנו לו הלא נגדו לא הוי עדים זולת בעלי דברים שנתן להם מנה והמה אמרו החזרנו ואין כאן עדות כלל לא שייך פה כלל הזמה ואף אם אמרו עדים שביום ההוא שאתם אומרים שהחזרתם המנה ללוה עמנו הייתם אין כאן הזמה אלא הכחשה ולא צריכין לפרוע אלא מנה זו שמסר להם לפרוע לבעל חובו והמה לא עשו כן ולפ"ז יותר טובה להם לטעון החזרנו ללוה ממה שיטענו פרענו למלוה ובזה מסולק קושית הש"ך על מוהרי"מט דהכא בנ"ד שפיר אמר הש"ס דהוי להו מגו דאמרי פרענו ללוה ואף שהוא מגברא לגברא מ"מ הוי מגו טוב דמה להם וללוה דהמה יטענו ודאי מה שטובה יותר לעצמן וזה טענה מעולה מטענה שטענו השתא נגד המלוה ודוק: ובזה יבא נכון קו' תוס' הא הוי מגו דבי תרי דבזה ודאי אמרינן מגו דבי תרי דהשתא שטענו נתננו למלוה אפשר שיוזמו וצריכין לשלם מאתים אבל אי יטענו החזרנו ללוה לא שייך דבר זה כלל ובכה"ג שטענת המגו מעולה מטענה שטענו השתא נמי אמרי' מגו דבי תרי ואולי לזה כוונו תוס' היכא דאיכא דררא דממונא אמרי' מגו דבי תרי כלומר ששייך לומר שבטענה שטענו השתא יוכל לבא להם נזק ממון, קל וצח. ולפ"ז מתורץ קושייתנו כל זאת כדאיירי הש"ס שאינן נוגעין בעדותן דמגו דיכולין למימר פרענו למלוה יכולין למימר הדרינהו ללוה אבל בענין קושייתינו דרצוננו לומר דנאמנים לומר לפטור עצמן הדרינהו ללוה במגו דאמרי פרעני' למלוה דבזה הוי מגו מגברא לגברא דכאן אין שייך טענה מעולה דבכל טענה אם הוכחשו לא צריכין לשלם זולת מנה שקבלו מהלוה והוי מגו מגברא לגברא וגם מגו דבי תרי ודוק. ובזה הערתי מה שהביא רבינו פה בתחלה דברי הירושלמי דאמר הדא דתימא בשטר אבל בכסף לא וכתבו התוס' ד"ה וכן בדיני ממונות דהאי דבתר דתקון רבנן שבועת היסת ובאמת למי שמעיין בירושלמי ימצא בזה גמגומי דברים. ולפי שהערנו אין צורך לזה דאפילו קודם שתיקנו רבנן היסת אינן נאמנין בכה"ג דבשלמא גבי דיני ממונות הוי להו טענה מעולה כאשר בארנו דהשתא אם הוזמו צריכין לתת מאתים זוז מנה שנתנו להם הלוה לפרוע למלוה ומנה בעד הזמה זהו דוקא בכה"ג אבל בקדושי כסף לא שייך דבר זה כלל כמובן מאליו ואף אם הוזמו ל"צ אלא לחזור למשלחם כסף שמסר להם להתקדש בו האשה וא"כ אין להם מגו כלל דהוי מגברא לגברא או משום מגו דבי תרי לכן גם קודם שבועת היסת אינן נאמנין דהוי נוגעין בעדותן וק"ל. ואולם בקונטרס הזמה אשר לי ת"ל כתבתי אריכות והערתי לפי דעת פוסקים אלו דסברי דגבי דיני ממונות נמי בעינן כאשר זמם ולא כאשר עשה ועיין בזה בש"ך ח"מ סי' ל"ג באריכות הא לא חייבי הכא כלל לשלם מפאת כאשר זמם כי הלא הוי כאשר עשה דאימת הוזמו אי קודם גמר הדין הלא לא שייך דין הזמה כלל דקיי"ל אין עדים זוממין נהרגין עד שיגמר הדין היינו שפסקו הב"ד ואמרו דאין על הלוה לשלם ונאמנים העדים ששלמו למלוה הלא תיכף הוי כאשר עשה ועיין בתומים סי' ל"ח ועי' בתשובת מרן נו"בי חלק א"הע סי' ע"ב דף ע"ט ע"ז בהגה"ה שם. גם הערתי לומר לפי דעת הרמב"ם (פי"ח מהלכות עדות הלכה ב') שכתב וז"ל עדים שבאו ואמרו ראינו זה שהרג הנפש או לוה מפלוני מנה ביום פלוני ובמקום פלוני ואחר שבדקו באו שנים אחרים ואמרו ביום זה ובמקום זה היינו עמכם ועם אלו כל היום ולא היו דברים מעולם לא זה הרג את זה ולא זה הלוה את זה הרי זו הכחשה וכן אם אמרו להם איך אתם מעידים כך הלא ההורג או הנהרג או הלוה או המלוה עמנו היה ביום זה במדינה אחרת הרי זו עדות מוכחשת כו' אבל אם אמרו אין אנו יודעים אם הרג זה את זה בירושלים כמו שאתם אומרים או לא הרגו ואנו מעידים שאתם עצמכם עמנו הייתם ביום זה בבבל הרי אלו נהרגין או משלמין הואיל והעדים שהזימום לא היו משגיחים על עצמה של עדות כלל אם אמת אם שקר עכ"ל ומבואר מדברי ומלשון הרמב"ם אם מעידים באופן שגוף המעשה מוכרח להיות שקר כגון שאמרו העדים ואתם עמנו הייתם אין זה הזמה אלא הכחשה רק שצריך להיות באופן שהמעשה יכול להיות אמת. ועי' בתוי"ט ובלח"מ ובתומים סי' ל"ח ולפ"ז הכא אין כאן דין הזמה כלל דהא אם באו עדים ואמרו איך אתם מעידים שפרעתם לפלוני בשביל פלוני הא ביום הזה שאתם אומרים שפרעתם עמנו הייתם במדינה אחרת א"כ לפ"ז הרי המעשה שקר דבשלמא בשאר עדות ממון שאמרו פלוני פרע לפלוני ובאו עדים והזימום א"כ אמרו לדעת הרמב"ם אפשר פלוני פרע לפלוני אלא שאתם לא הייתם אצל הפרעון אבל בנ"ד אם אמרו אתם עמנו הייתם בעיר או במדינה אחרת הרי המעשה ע"כ שקר ואין כאן הזמה אלא הכחשה, דוק. ובמקום הראוי לו הארכתי מאד בענינים אלו ופה לא באתי רק לעורר על המעיין והדברים נכונים בעצמותן: מעשה חושב (רלג) וכתב הר"ן שם וז"ל ולא מבעיא כשהיא מכחישתה אלא אפי' כשהיא מודה שקבלתה אינה מקודשת ודאי כו' הו"ל כמקדש שלא בעדים כו'. תמהני שהביא דברי הר"ן אלו בפשיטות ולא ירד לפרש דבריו דלכאורה המה תמוהים דמ"ש דאינה מקודשת אפילו כשהיא מודה דהא אדרבה אפילו במכחשת נמי מקודשת ובעיא גיטא שהרי מדאורייתא עדים כשרים נינהו דהא אין עליהן אלא שבועת היסת דרבנן ודמי למקדש בפני פסולי עדות דרבנן דצריכה גט כמבואר בש"ע אה"ע סי' מ"ב סעי' ה' בלי שום חולק ובירושלמי דקאמר הדא דתימא בשטר אבל כסף לא היינו דבכסף צריך לחזור ולקדשה כמו במקדש בפני פסולי עדות דרבנן ומשום דבברייתא קתני וכן בקדושין דמשמע דמהני לגמרי עדות השלוחין משו"ה קאמר דהיינו בשטר דוקא. ואפילו אם נדחוק לומר דכיון דעד הצריך שבועה פסול מן התורה א"כ כיון דרמו רבנן שבועה עלי' ניהו דמדאורייתא פטור ממנה מ"מ הרי זה מקרי עד הצריך שבועה ודמי קצת למאי דס"ל להר"ן ז"ל לענין מקדש במעמד ג' דמקודשת מדאורייתא ונימא דהר"ן לשיטתי' אזיל מ"מ הרי לא הי"ל להר"ן ז"ל למסתם ולהרב המחבר ז"ל לא הי' להניח דברי הר"ן ז"ל בלי פירוש. ואפשר לומר דכיון שכתב הר"ן ז"ל דעד הצריך שבועה אין תורת עד עליו א"כ סתמו כפירושו דגם מן התורה אין תורת עד עליו (ואפשר דאפילו רבינו ירוחם דפליג במעמד ג' מודה בזה) אלא שהדבר צריך טעם למה ס"ל לרבינו ירוחם כאן דמקודשת מספק דהא לר' ירוחם הנ"ל דס"ל במעמד ג' דאינה מקודשת הו"ל למימר כאן דאינה מקודשת כלל דהוי ספק דרבנן. ודע שגם הירושלמי עצמו צריך ביאור במה דאמר אבל בכסף לא והיינו לבתר דתקון רבנן שבועת היסת דקשה הא אשה מתקדשת בפרוטה וא"כ הרי י"ל דהאי וכן בקדושין מיירי בשקדשה בפרוטה דעדים פטורים משבועת היסת משום דאין נזקקין ונשבעין על פחות משוה פרוטה ולא מבעיא לדעת הרב בתשובה סי' כ"ז מביאו הש"ך בח"מ ריש סי' ע"ז דשנים שלוו אינם ערבאין זה לזה עד שיקבלו בפירוש דבודאי אין על כל אחד מהעדים הנ"ל כי אם חצי פרוטה אלא דאפילו לדעת הש"ך שם דס"ל דאפי' בסתם נמי הן ערבאין זה לזה מ"מ היינו דוקא בשלוו בשטר אחד אבל בע"פ לא והביא שם ראיות מהפוסקים דכולן הזכירו שטר (וכן בירושלמי גופי' משמע דבשטר מיירי מדכתב אע"פ דלא כתבו אחראין) ותמה על הב"י שכתב דאפילו בע"פ הדין כן וכן תמה הג"ת על הב"י ע"ש ומסיק הש"ך דאף הב"י לא קאמר דבע"פ נמי ערבאין זה לזה אלא היכא דניכר מתוך הענין שלא לצורך שותפות ואם פי' דברי הירושלמי כאן כפשוטו דברי הרב בתשובה והש"ך וג"ת מרפסין אגרין דאי בע"פ לא נעשין ערבאין זה לזה אפילו היכא דניכר שלוו לצורך שותפות א"כ משכחת לה הן הן שלוחיו הן הן עדיו בקדושי כסף נמי והיינו בשקידש בפרוטה ודברי ב"י מבוארין בירושלמי ואפילו באין ניכר שלקחו לשותפות דזה לא שייך בשלוחין שלקחן המשלח לקדש אשה על ידן אלא ע"כ דכיון שנתן לשניהם ביחד ממילא נעשו ערבאין זה לזה ודלא כהש"ך ז"ל שם: ולדברי הש"ך והג"ת הנ"ל קשה טובא בירושלמי ואפילו בשקידש ביותר מפרוטה דאי אמרת דבע"פ אינם ערבאין אא"כ קבלו בפירוש (או בניכר לדעת הב"י כפי שמפרש הש"ך דבריו) א"כ הא אין השליחין חייבין היסת משום דכל חד הוא מסייע לחברי' ועד המסייע פוטר ודאי מהיסת אלא ע"כ דבסתמא ובע"פ נמי ערבאין זה לזה וכ"א נוגע בעדות אלא דקשה מה דהתחלתי להקשות אירושלמי דהא בכסף נמי משכחת לה דהיינו בפרוטה. וי"ל דמאי דקאמר הירושלמי בכסף לא היינו דלבתר דתקון רבנן היסת משכחת קדושין דלית למימר בהו הן הן שלוחיו הן הן עדיו דהיינו בקידש בשתי פרוטות ולא עוד אלא אפילו אי קידש בפרוטות הרבה כל שלא קידשה בב' כסף נמי אמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו למ"ש הר"ן בפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין היסת על פחות משתי כסף אע"כ דפירוש הירושלמי דדוקא כשקידש בשטר בכל גווני אמרינן הן הן שליחיו כו' אבל לא בכסף בכל גווני דהיינו כשקידש בב' כסף. ודע שאני תמה מאד על הר"ן בסוגיין שנתקשה בדברי הרי"ף לענין מה הביא האי דירושלמי חד בר נש אפקיד גרבוי גבי חברי' וכפר בי' וחייבו ר"י שבועה ע"י הכתף דהא למאי דקיי"ל כר"נ אין תורת עד על הכתף כיון דחייב היסת והאי אפשר שכתב לתרץ דנ"מ אם פטרו מתחלה מלבד הדוחק הגדול שבזה אין זה דרך הרי"ף למינקט דינא אנ"מ דל"ש כלל דמהיכא תיתי שיפטור את הכתף מתחלה דאם ירא שמא יכפור הנפקד למה הפקיד אצלו (או דהי' לו להפקיד אצלו בשטר) דפיטור העד השליח לא מהני לי' דהא אפילו המפקיד אצל חבירו בעדים קיי"ל דא"צ להחזיר לו בעדים וא"כ כש"כ דעד אחד לא מהני משום דיכול לומר החזרתי ולמה לא תירץ בפשיטות לשיטתיה בפ' שבועת הדיינין הנ"ל דס"ל דאין נשבעין היסת אלא על כפירת שתי כסף וא"כ נ"מ דשליח נעשה עד בשאין החפץ שוה שתי כסף דאז אין השליח חייב לישבע היסת. ואפשר לומר דהאי גרבוי נמי לא היה שוה ב' כסף ומש"ה חייבי' ר"י שבועה ע"י הכתף השליח דנראה דרב נחמן קדים לר' ירמי' הוה דהא רב נחמן תלמיד של שמואל היה דקשיש מר' יוחנן רבי' דרב אסי ור' ירמיה הי' תלמידו של ר' זירא שהיה תלמידו של רב אסי ואע"ג דרב נחמן בבבל הוה ור' ירמיה הי' בא"י מ"מ מסתמא קבלו גם בא"י תקנת רב נחמן משום דארץ ישראל כייף לבבל בדיני ממונות דבבבל שבט ובא"י מחוקק עיין סנהדרין דף ה' ע"א ועי' ב"מ דף וי"ו והרי בירושלמי אמרינן והוא שקדשה בשטר כו' אלמא דתקנת רב נחמן גם בא"י הוה וא"כ קשה האי עובדא דגרבוי הנ"ל שחייבי' ר' ירמיה שבועה ע"י הכתף וזה ודאי דוחק לומר דהעובדא הוה בשפטרו את הכתף משבועה מתחלה ועוד קשה לי דיהי' איך שיהיה אמאי לא הקשה הר"ן על הירושלמי מאי טעמי' דר' ירמיה אלא דבזה י"ל משום דאיכא למימר דר' ירמיה ס"ל כמאן דפליג התם בירושלמי: ועוד אני תמה דבש"ס דילן משמע דרב נחמן הוא דתיקן שבועת היסת ובירושלמי משמע דגם קודם רב נחמן כבר היתה תקנה זו עיין כ"מ בהלכה זו שכתב דמחלוקת הוא בירושלמי ומשו"ה פסק הרמב"ם ז"ל דאמרינן הן הן שליחיו הן הן עדיו משום דבתר הכי אמרינן בירושלמי אמר רבא הוה עובדא ועשה רב שליח עד וע"ש והרי רב קודם לרב נחמן הוה ואכתי לא נתקנה שבועת היסת ובסוגיא דהאי רעיא ריש ב"מ משמע דבימי ר' זירא כבר נתקנה שבועת היסת ומכ"ש בימי ר' ירמי' תלמידו דפריך התם וא"נ ליתא לדר"ח לחייב מדר"נ דמשמע דעל האי עובדא דהאי רעיא קאי ולא לאגמורי בעלמא אי יתרמי כהא עובדא בתר תקנת רב נחמן. ולולא דברי הר"ן היה נ"ל לפום ריהטא לומר דבעובדא דר' ירמיה בירושלמי בההוא בר נש דאפקיד גבי חברי' גרבוי דחמרא וכפר חברי' היינו שטען חברי' דלאו בתורת פקדון שדרי' ניהלי' ע"י הכתף אלא בתורת השבה שהי' חייב לו גרבוי דחמרא ומש"ה אפילו לבתר תקנת רב נחמן אין הכתף חייב היסת כיון דמודה חברי' דקבל על ידו אלא דההכחשה הוא בין המשלח להמקבל בתורת מה שלחי' לי'. אולם לא ניחא לי' להר"ן בתירוץ זה דלמ"ש בפ' הכותב דפ"ה ע"א בעובדא דאבימי בבי חוזאי דמהימנינן להו לומר סטראי במיגו דלהד"מ לבתר תקנת רב נחמן ולא דמי לנסכא דר' אבא יע"ש. וא"כ ה"נ נאמן לומר דבתורת השבה קבלתי במגו דלהד"מ כיון דלבתר תקנת רב נחמן אין הכתף עד ויש לחברי' מיגו זו דהא לא שייך לומר דזה לא חציף אינש לאכחושי סהדא משום דעד הצריך שבועה לאו עד הוא. ואדרבה אי אמרינן מיגו בבי חוזאי אע"ג דהוי מיגו מאינו מעיז למעיז נגד העד דהא חמא לא ידע אם באמת לאו סטראי נינהו אף דהוי ממעיז למעיז נגד אבימי מ"מ מיגו גרוע הוא להעיז נגד עד דאינו נוגע ומדאורייתא מהימן בלא שבועה מלהעיז נגד בע"ד הנוגע ואפ"ה ס"ל להר"ן ז"ל דאמרינן מיגו נגד חמא וא"כ מכש"כ בהאי דירושלמי דהכתף העיד דבפקדון יהבי' וחברי' כופר ואומר דקבלי' בפרעון דהוי מיגו ממעיז למעיז דלאו מיגו גרוע הוא (ואע"ג דלגבי המפקיד הוי מיגו ממעיז לאינו מעיז דאי חברי' טען להד"מ לא ידע בשקרי' מ"מ המפקיד הוא בע"ד ונוגע והכתף אינו נוגע) כן נראה לכאורה בטעמא דהר"ן דדחיק במאי שהביא הרי"ף האי דירושלמי הנ"ל: אבל באמת נלע"ד דלא דמי האי דירושלמי לההוא דבפ' הכותב הנ"ל דלמ"ש דחברי' טען דבפרעון שדרי' והכתף העיד דבפקדון הוא הרי מחויב חברי' שבועה להכחיש את הכתף ומיגו לא מהני נגד עד אחד כמו דלא מהני נגד ב' עדים וכמו שהטוען לא לויתי ועד אחד מעיד דלוה אינו נאמן במיגו דפרעתי משום דמיגו במקום עדים לא אמרינן ואע"ג דגם מיגו נגד עדים לא אמרינן מ"מ מהימני לומר סטראי במיגו נגד חמא העד משום דאי אמרו להד"מ מיפסל חמא לעדות בתר תקנת רב נחמן ולאו מיגו נגד עדים הוא אבל בהאי דירושלמי הנ"ל הוא מיגו במקום עד בהחלט ומיד נתחייב שבועה כיון דהודה דגרבוי מסר לו הכתף ומשו"ה הביא הרי"ף האי דירושלמי דאפילו בתר תקנת ר"נ כה"ג משכחת לה דשליח נעשה עד וכמ"ש: ומלבד כל זה י"ל בפשיטות דבירושלמי מיירי דבר נש וחברי' נתעצמו בדין לפני ר' ירמיה דזה תבעי' גרבוי פקדון וזה השיב לו שהוא פרעון דלא אסיק אדעתי' דהכתף יודע דדוקא בתורת פקדון שדרי' והמפקיד הביא את הכתף והעיד דבתורת פקדון מסר לו ותו ליכא מיגו גם בתר תקנת רב נחמן משום דהוי מיגו למפרע כהאי דפרק זה בורר דאי בעי קלתי' לא אמרינן כיון דהוחזק תחלה בב"ד ע"ש ודוק: