לפיכך אין נותנין בז'. כתב ה"ה ודלא כר' יצחק דאמר אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל כו' עיין במרן הכ"מ ז"ל בפ' כ"ו מהלכות אלו דין כ"ב שתמה על מ"ש רבינו ז"ל שם היה מת מוטל בחמה ואין להם מקום לטלטלו כו' באין ב' בני אדם ויושבים משני צדדיו חם להם מלמטה זה מביא מטתו ויושב עליה כו' וז"ל ומ"מ יש לדקדק למה פסק רבי' דבאין שני בני אדם ויושבין בצידו הא בלא"ה יכולים לעשות מחיצה דהא בפ' כירה דמ"ג ע"ב איתא למימרא זו אמאי דא"ר יצחק אין כלי ניטל אלא לדבר הניטל ואמר להו רב ששת פוקו ואמרי ליה לרבי יצחק כבר תרגמא רב הונא לשמעתין בבבל דאמר רב הונא עושין מחיצה למת בשביל מת מאי היא דאמר רב שמואל בר יהודה מת המוטל בחמה באין שני בני אדם כו' משמע דלמ"ד כלי נוטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל עושין מחיצה למת כמו שמותר לעשות בשביל חי וכיון דקי"ל כלי ניטל אפי' לצורך דבר שאינו ניטל לא הו"ל למפסק כהאי מימרא ואפשר שמטעם זה השמיטה הרי"ף ז"ל ואם כן יש לתמוה על רבינו שכתב' ע"ש מה שנדחק בזה ולע"ד נ"ל פשוט שלדעת רבינו ז"ל כדעת הראב"ד שכתב הרמב"ן במלחמותיו פרק מי שהחשיך דף ק"ע ע"ב וז"ל והר' אברהם בר דוד מפרש בה דה"ק התם כבר תרגמא רב הונא לשמעתי' בבבל שלא אמרו אין כלי ניטל אלא למעט צורך מת הא במקום הצלה כולן ניטלין עכ"ל ולפי הנר' שאשתמיט ממרן הכ"מ ז"ל דברי הרמב"ן הללו ועיין עוד בחידושי הרשב"א ז"ל פרק כירה דף הנז' וזה פשוט ודוק:

פורשין מחצלת כו' או ע"ג כוורת דבורים כו'. הנה הטור ז"ל כתב בסימן שי"ו וז"ל כתב בעל התרומות שאסור לנעול בשבת התיבה שיש בה זבובים אלא יתן סדין כו' בין הכיסוי לתיבה כו' ונר' לי שאין צריך לדקדק בזה כו' ועוד דבכוורת גופיה קתני ובלבד שלא יכוין לצוד אלמא כי לא מכוין שרי ותמה עליו מרן הב"י ז"ל שהרי מבואר בסוגייא דפ' משילין דבעינן נמי שלא יהיו נוצודין בהכרח כי היכי דלא ליהוי פ"ר יע"ש ואפשר ליישב דבריו דהטור ז"ל לא גריס בגמרא ותסברא דר"ש והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות כו' וכמו שכן נראה מדברי התוס' שם ד"ה אלא אימא כו' וס"ל דאע"ג דפ"ר הוא שהרי ודאי נצודות הן אפי"ה שרי משום דכיון דדבורים שלא במינן ניצד ואין איסורו אלא מדרבנן הו"ל פ"ר בדרבנן וכל פ"ר בדרבנן שרי לר"ש וכמ"ש הר"ב ת"הד ז"ל סי' ס"ד וכן נראה דעת מרן הב"י ז"ל ממ"ש אלא אי איכא למידחי דברי בעה"ת הכי איכא למדחינהו שאני דבורים כו' א"נ דע"כ לא אסר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד אבל זבובים שאין במינן ניצוד אפשר כל שאינו מתכוין שרי ואע"ג דפ"ר הוא ע"כ וקשה טוב' דכי אין במינן ניצוד מאי הוי נהי דשלא במינן ניצוד פטור אבל אסור מדרבנן מיהא איכא כמ"ש הטור בהדיא וא"כ כיון דפ"ר הוא היכי שרי אלא מוכח ודאי דס"ל כדעת הרב תה"ד ז"ל דפ"ר בדרבנן שרי ועל פי זה יש ליישב מה שהקשה הר"ב ב"ח על מ"ש מרן דשאני דבורים בכוורת דהוי מקום שניצודין בו והוי כמכניס ארי לגוזרקי שלו אבל זבובים דתיבה וכוורת לא הוי מקום צידתן לא חשיבי ניצודים עד שיתפשם בידו ע"כ ותמה עליו וז"ל ושרי ליה מאריה דבפ' האורג ל"ק שמואל אלא דאינו חייב חטאת עד שיכניס ארי לגוזרקי שלו אבל איסור' מיהא איכא אפי' מכניסו לביתו או לחצר דהכי משמע לי לישנא דאינו חייב דמשמע חיובא הוא דליכא אבל איסור איכא יע"ש אכן כפי מ"ש לקמן דאע"ג דבמכניסו לבית או לחצר איסורא מדרבנן איכא היינו דוקא במתכוין אבל שאינו מתכוין שרי אע"ג דפ"ר הוא כיון דלא חשיבי כנצודין מן התורה וכן מוכח מדברי התוס' בפ' כ"ש דכ"ה ע"ב ד"ה לא אפשר ומדברי הרא"ש שם ועיין בהר"ב מג"א סי' שי"ד ס"ק ה' הן אמת דק' טובא לפי שיטה זו מהא דגרסינן בפרק כל כתבי דק"ך ע"ב נר שאחורי הדלת פותח ונועל כדרכו ואם כבתה כבתה לייט עלה רב ומסקינן דה"ט דלייט עלה רב משום דבהא אפי' ר"ש מודה דהא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מוד' ר"ש בפ"ר ולא ימות הרי דאע"ג דכיבוי לר"ש לא אסור מן התורה משוי דהו"ל משאצ"ל אפי"ה אמרי' דמודה ר"ש בפ"ר וכן הקשה הרב מג"א ועיין בספר בתי כהונה ס"י וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו דמיהא שמעינן דאפי' במלאכה דרבנן אי פ"ר הוא אסור לר"ש ומיהו יש לדחות לזה דאע"ג דמשאצ"ל לר"ש אינו אלא מדרבנן מ"מ החמירו בו יותר משאר איסורי' דרבנן כיון דהמלאכה גופי' מלאכה דאורייתא היא ובדעתו הדבר תלוי דאי עביד לה לגופי' מחייב עליה מדאורייתא החמירו בו חכמי' ועשאוהו כדין של תורה משא"כ בשאר איסורין דרבנן דהמלאכה גופ' עיקרא מדרבנן ולא אתי בה לידי איסור תורה לא החמירו חכמים בפ"ר וסמך לזה מההיא דגרסינן בפרק כירה מי א"ר שמעון כבתה מותר לטלטלה כבתה אין לא כבתה לא דילמא בהדי דנקיט לה כבתה הא שמעינן לי' לר' שמעון דאמר דשא"מ מותר כו' ומשני כל היכא דכי קא מכוין איכ' איסורא דאורייתא כי לא מכוין גזר ר"ש כל היכא דכי קא מכוין איכא איסורא מדרבנן כי לא מכוין לא גזר ר"ש כו' והקשו התוס' והרשב"א דהכא נמי אפי' מכוין לכבות ליכא איסור' דאורייתא לר"ש דהא מלאכה שאצ"ל היא ותי' הרשב"א דכיון דאיכא דוכתא דמחייב עליה מדאורייתא גזר אפי' שלא במתכוין ואפי' בדוכתא דלא אתי בה לידי איסורא דאורייתא יע"ש הרי בהדיא לפום מאי דהוה ס"ל לתלמודא דדשא"מ בדרבנן מותר לר"ש אפי"ה במשאצ"ל אע"ג דאינו אלא מדר' אפ"ה החמירו בו ועשאוהו כאיסור דאורייתא וא"כ אף אנו נאמר בפ"ר באיסורא דרבנן דשרי לר"ש לדעת הר"ב תה"ד וסיעתיה דבמשאצ"ל לר"ש החמירו טפי וכ"כ הרא"ש בפ"ג דבכורות דאיסור משאצ"ל חמיר טפי מאיסור עוקר דבר מגידולו כלאחר יד אף ע"ג דאינו אלא מדרבנן ע"ש מיהו ק"ל טובא לדעת הר"ב תה"ד מהא דגרסינן פרק לולב הגזול דל"ג ע"ב ת"ר אין ממעטינן ביום טוב ראב"ש מתיר והא קא מתקן מנא אמר רב אשי כגון שלקטן לאכילה וראב"ש ס"ל כאבוה דאמר דבר שאין מתכוין מותר והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר כו' והשתא לדעת תה"ד מאי פריך הא התם אין איסורו אלא מדרבנן משום שדומה למתקן כלי ומכשירו וכמ"ש רש"י ז"ל שם ע"א בד"ה עבר ולקטן כו' ע"ש ומהתימא על מוהר"מ בן חביב ז"ל שכ' בפשיטות דאיסור מתקן מנא דהתם הוי מדאורייתא ולא ידעתי איך אשתמיט לשון רש"י ז"ל שכתב בהדיא דאין איסורו אלא מדרבנן וא"כ הרי בהדיא מסוגיא זו מוכח דאפילו באיסורא דרבנן פ"ר אסור לר"ש וצ"ע לדעת הרב תה"ד וכן קשה מהא דגרסינן בפ' במה טומנין ד"נ ע"ב א"ר ששת ברדא שרי מאי ברדא אמר ר' יוסף תלת' אהלא ותלתא אסא ותלתא איגלי אמר רב נחמיה בר יוסף כל היכא דליכא רובא אהלא ש"ד כו' אבל אי איכא רובה אהלה אסור משום דהוי פ"ר דמשיר את השיער אע"ג דאינו אלא מדרבנן דה"ל תולש כלאחר יד ע"ש: ושוב התבוננתי וראיתי שתי' זה שכתבתי לדעת הטו"ר ז"ל ליתא ממ"ש הטור ז"ל בהלכות יום טוב סימן תקכ"ג מקרדין את הבהמה ביום טוב כו' ופירש ר"י שמגררות שלהם היו בענין שאין השער נתלש אבל שלנו שבודאי השער נתלש הוי פ"ר והכל אסור יעויין שם הרי דאע"ג דאין איסורו אלא מדרבנן דהו"ל תולש כלאחר יד שאין דרך לתולשו ע"י מגררת אפ"ה ס"ל להטו' ז"ל דפ"ר אסור מדהביא דברי ר"י ז"ל ולא חלק עליו וכן מבואר בהדיא מדברי הרא"ש בפ"ד דבכורות דאפי' באיסור דרבנן פ"ר אסור ע"ש. גם מ"ש הב"ח ז"ל ליישב דברי הטור דס"ל ז"ל דכיון דבפרק כירה לא פרכינן הך ותסברא כדפריך בשמעתין אלמא דסבירא ליה דלר"ש ניחא ול"ק הא מודה ר"ש בפ"ר ולא ימות הא איכא למימר דהך פ"ר הוי דלא ניחא ליה שיהיו הדבורים ניצודים ולא יכלו לצאת מן הכוורת שהרי רוצה הוא שיצאו הדבורין לשדה לאכול פרחים תמיד וס"ל להטור דהך סוגייא עיקר משום דמתאמרא בדוכתא ועוד דכיון דמידי דרבנן הוא נקטי' להקל יע"ש קשה טובא שהרי דעת הטור ז"ל משמע דס"ל שלא כדעת הערוך דפ"ר דלא ניחא לה שרי שהרי בסי' ש"ך הביא מחלוקת הערוך ור"י ז"ל ולא הכריע ועוד דבסימן רט"ז נראה בהדיא מדברי הטור דס"ל שלא כדעת הערוך ועיין במרן הב"י שם גם מההיא דסימן תקכ"ג שכתבנו מבואר דס"ל כדעת ר"י ז"ל דפ"ר דלא ניחא ליה ואפילו אין איסורו אלא מדרבנן אסור דלדעת הערוך ז"ל אף על גב דפסיק רישיה הוא ודאי שרי משום דלא ניחא ליה וכמ"ש מרן שם: והן עתה נדפס ובא ס' קרית מלך רב מבן הרב המובהק בעל מחנה אפרים וראיתי שם בה' שבת דף א' ע"ד שכתב ליישב דברי הטור כדרך שכתבנו ולא השגיח מההיא דסימן תקכ"ג שכתבנו סתירה לדרך זה ומהתימא עליו שהוא הביא מדברי התוס' דביצה דכ"ג ד"ה ושלש שכתבו דין זה שכתב הטור משם ר"י דס"ל שלא כדעת הר"ב תה"ד וא"כ איך לא השגיח שהטור ז"ל ג"כ קאי בשיטתם גם מה שהקשה שם על תי' הב"ח נראה שלא ראה דברי הב"ח כי אם ע"פ מה שהביאם הט"ז ואלו הי' רואה אותן על מקומן לא היה כותב ע"ש: ודע שמדברי רש"י שכתב בפ' לולב הגזול בד"ה הא מודה ר"ש נ"ל בהדיא דס"ל דפ"ר אפילו בדרבנן אסור ממ"ש וז"ל וכי אמרינן דשא"מ מותר כגון היכא דאפשר ליה בלא איסור כגון גורר אדם מטה ובלבד שלא יתכוין לעשות חריץ ואע"ג דאיכא למיחש דילמא עביד חריץ כיון דלא מתכוין להכי ואפשר לגריר' בלא חריץ ואי עביד נמי חריץ לא מחייב אבל היכא דודאי עביד מודה ע"כ הרי בהדיא דס"ל לרש"י דאי עביד חריץ ודאי אסור אף ע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דהוי חורץ כלאחר יד ועיין בפר"ח הנדפס מחדש בלקוטי א"ח דף ל"ט ע"ד שכתב שדעת רש"י ז"ל כדעת תה"ד ז"ל דפ"ר בדרבנן שרי וכן נראה מדברי הרב בשה"ג אמתניתין דשובר אדם את החבית שהבין כן בדעת רש"י ולא ידעתי איך אשתמיט מינייהו לשון רש"י שכתבנו ועיין עוד במ"ש רש"י ז"ל בפ' המביא דף ל"ג ע"א בד"ה והלכתא וז"ל והך הלכתא אליבא דמאן דאית ליה מוקצה איקבע אבל אנו כר"ש ס"ל בין במוקצה בין בדבר שא"מ בו וקשה טובא דהא התם פ"ר הוא ואם נאמר דס"ל לרש"י דפסיק רישיה בדרבנן שרי כמ"ש הפר"ח ז"ל ניחא דהתם מדרבנן הוא משום דהוי בנין עראי גם מ"ש רש"י ז"ל דרב יהודה התם ס"ל כר"י דדבר שאינו מתכוין אסור ע"ש קשה טובא דבפרק במה טומנין דף הנז' קאמר התם אמר רב יהודה עפר לבינתא שרי וה"ט משום דהו"ל דשא"מ הרי דרב יהודה ס"ל דשא"מ מותר ויש ליישב בדוחק ועל מ"ש מרן א"נ דע"כ לא קאמר ר"ש לפרוש מחצלת על הכוורת אלא בדבורים שבמינן ניצוד כו' יש לתמוה שהרי בגמ' אמרינן מ"ד במינן נצוד אסור שלא במינן מותר קמ"ל הרי בהדיא דדבורים שלא במינן נצוד הן וכבר תמהו עליו כל האחרונים בזה ולפי חומר הנושא נלע"ד שכוונת מרן אמאן דפריך בגמ' ותסברא דר"ש היא והא אביי ורבא דאמרי תרווייהו מודה ר"ש בפ"ר כו' וכמבואר מדבריו דגריס כגירסתנו בגמרא דמינה הוא סיעתא להרב התרומות ז"ל ואהא הוא דכתב מאן דפריך ותסברא דר"ש כו' היינו דוקא בדבורים משום דהוה ס"ל להך מקשן דדבורים במינן ניצוד מקרו ואיכא איסורא דאורייתא ומשום הכי קאמר דפ"ר אסיר לר"ש אבל בזבובים שאין במינו ניצוד כיון דאין איסורן אלא מדרבנן אע"ג דפ"ר הוא שרי והמתרץ דתיר' ליה לעולם ר"י כו' ה"ה דהוה מצי לתרץ דברייתא ר"ש היא ומשום דדבורים אין במינן ניצוד הן כדמסיק ושרי לר"ש אלא משום דמיהדר לאוקומי לברייתא כר"י קאמר לעולם ר"י והיינו דבפ' כירה לא פריך עלה הך ותסברא דר"ש היא כו' כדפריך הכא משום דהתם פשיטא ליה לתלמודא דדבורים הוו שלא במינן ניצוד כדמסיק הכא והילכך שרי לר"ש כנ"ל ליישב דעת מרן ז"ל: מעשה חושב (נה) וכן מוכח מדברי התוס' כו' ומדברי הרא"ש שם. ואני תמה דא"כ הרי דברי הרא"ש סתרי אהדדי דבפ"ג דבכורות כתב להדיא דאפילו אי תולש לאו היינו גוזז מ"מ מדרבנן אסור במתכוין אי בפסיק רישי' גזירה תולש אטו גוזז וע"ש הרי לך מבואר דאע"ג דתולש אינו אסור אלא מדרבנן ואינו מתכוין לתלישה מ"מ היכא דהוי פסיק רישי' אסור. ועיין עוד ברא"ש פרק עד כמה דין ד' לענין הקזה שכתב שם וז"ל ר"ש אומר יקיז אע"פ שעושים בו מום כלומר שיכול לבוא לידי עשיית מום ומשמע שם דלמאי דקיי"ל אין איסור דאורייתא במטיל מום בבהמה דבעי הקזה דהוי כמטיל מום בבע"מ וצ"ע. ואפשר שכונה אחרת יש בדברי הרא"ש ובאמת קשה לומר דלא ליהוי פסיק רישי' בתולש: וראיתי להגאון המחבר ז"ל לקמן בד"ה ושוב התבוננתי כו' שמביא דברי הרא"ש מפ"ד דבכורות ונפלאתי עליו בשתים הא' למה שבק האי דפ"ג הנ"ל שהבאתי לעיל דשם מבואר יותר. והב' מה דלא העיר שדבריו סותרים למ"ש הרא"ש עצמו בפ' כ"ש בסוגיא דאפשר ולא קמכוין. שוב מצאתי במג"א סי' שי"ד ס"ק ה' שמביא דברי הרא"ש בפסחים הנ"ל ודחק עצמו לפרש דהרא"ש שכתב דפסיק רישי' אסור בכל מידי דאורייתא דוקא דמשום שאר איסורים נקט לי' ותמהני שלא הביא דברי הרא"ש בבכורות הנ"ל דמבואר שם להדיא דאפילו בשאר איסורין פ"ר אסור אפילו בדרבנן. גם לא זכיתי להבין דברי המג"א הנ"ל במש"ש דהרא"ש בפסחים נקט דפסיק רישי' בכל מידי דאורייתא אסור משום שאר איסורין הרי לכאורה שאר איסורין חמירי בזה משום דבשבת איכא למימר כיון דמלאכת מחשבת אסרה תורה א"כ כל שאינו מתכוין אפילו בפ"ר ליכא איסור תורה כדס"ל לאביי מתחלה משא"כ בשאר איסורין ועכ"פ שאר איסורין לא קילי משבת ואי בשבת היכא דהוי פסיק רישי' אסור אפילו בדרבנן א"כ כש"כ בשאר איסורין דאסור וצ"ע: (נו) ואם נאמר דס"ל לרש"י כו' דהתם מדרבנן הוא כו'. וכן משמע לכאורה במ"ש רש"י בפ' המביא דף ל"ד בסוף ע"א בד"ה אין חוששין כו' וז"ל דאין זה קורע על מנת לתפור ע"כ וקשה דמאי בכך הא עכ"פ מדרבנן גם קריעה כזו אסורה ואי משום דלא הוי פ"ר כדמשמע קצת מדקאמר אין חוששין שמא תקרע כו' ז"א דא"כ אפילו אי הוה חייב אקריעה שלא ע"מ לתפור נמי ניחא דכיון דאינו מתכוין שרי דקיי"ל כר"ש דדבר שאינו מתכוין שרי בכה"ג אפילו במלאכה דאורייתא כל היכא דלא הוי פסיק רישי' אע"כ דמשמע לי' לרש"י דזה הוי פסיק רישי' וכמו שנראה בחוש דע"י פצוע האגוזים נקרע המטלית (ולישנא דנקט שמא יש ליישב). ולפיכך כתב רש"י דקריעה כזו אינה דאורייתא ושרי אפי' בפ"ר. ומ"מ אין ראי' משם לתה"ד ולהפר"ח ז"ל משום דהתם מקלקל הוא לגבי המטלית כיון דאין הקריעה שוה משא"כ במתקן י"ל דפ"ר אסור אפילו בדרבנן: