Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Sales Chapter 22
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אין אדם מקנה דשלב"ל כו'. כתב ה"ה ואוקימנא בפרק האשה רבה הנהו דאמרי אדם מקנה בשיטה ואינה הלכה וזה פשוט ומוסכם ע"כ ומדברי רש"י ז"ל פ' האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נראה שפוסק הלכה כר"מ דאמר אדם מקנה דשלב"ל וראיתי להרב ז"ל דשמ"ז ע"ב שהקש' לדעת רש"י ז"ל מההיא דספ"ק דגיטין דאמרינן התם אמר רב מנה לי בידך תנהו לפלוני במע"ג קנה אמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפיקדון אבל במלוה לא והאלקים אמר רב אפי' במלוה איתמר נמי אמר שמואל כו' ושיילינן וטעמא מאי ופרש"י ז"ל מ"ט במלוה קנה הא ליתי' בעיניה דליקני ושקלינן וטרינן עד דמסיק מר זוטרא דהא חדא מתלת מילי דשוינהו רבנן כהלכתא בלא טעמא כו' והוא תימא דהא אי מסקינן בעלמא דאף כל דשלב"ל יכול אדם להקנות א"כ מאי קו' במע"ג אמאי משוי לי' הלכתא בלא טעמא ותי' דשמא לא נזקקו לאותו משא ומתן אלא אליבא דשמואל דאמר בהדיא דין מע"ג במלוה דמסתמא לא סבר כר"מ דאד"מ דשלב"ל דהא לא כייליה בהאשה רבה בהדי אמוראי ותנאי דסברי הכי אבל לר"ה אמר רב לא צרכינן למידי דלטעמייהו אזלי דס"ל כר"ע א"ד יע"ש הנה הרב ז"ל לא ברירא ליה מילתא אי שמואל ס"ל בהדיא כר"מ והוצרך לומר דמסתמא לא ס"ל כר"מ מדלא כייליה בהדי הנך ולא זכר שם דבהדיא אמרינן בפ' אע"פ דף נ"ט דשמואל ס"ל דאין אדם מקדיש דשלב"ל ומכ"ש דאין אדם מקנה דשלב"ל ועיקר תי' לא נהירא לי דא"כ אליבא דרב דס"ל כר"מ משמע ודאי דמע"ג נמי איתיה במלוה דמ"ש מפקדון וא"כ ק' היכי קאמר רבא מסתברא מילתיה דרב בפקדון אבל במלוה לא אמאי לא וכן נמי כי קאמר והאלקים אמר רב אפי' במלוה אמאי לא הכריח הדבר ממאי דס"ל לרב בעלמא כר"מ וכההיא דפ"ק דמציעא דקאמר והאלקים אמר רב אפי' בשדה זו מכדי רב כמאן אמרה לשמעתיה כר"מ ותו דבפ' האיש מקדש דמ"ח אמרי' במלוה ע"פ במאי פליגי בדרבה אמר רב כו' מ"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא כו' והשתא ק' דאיך אפשר לומר דרב לית ליה מע"ג במלוה כיון דס"ל בעלמא כר"מ ועיקר קו' מעיקרא ליתא למ"ד דאע"ג דס"ל לרש"י דהלכה כר"מ דאד"מ דבשלב"ל היינו דוקא לומר דשבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם או לרשותו אפי' לר"מ יכול לחזור בו וכדאיתא בפרק אז"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו ובפ"ק דמציעא די"ו אההיא דרב דאמר שדה זו לכשאקחנה קנויה לך מעכשיו קנה פרש"י ז"ל קנה אם יקחנו ואינו יכול לחזור בו כשלקחה הנה מבואר דקודם שלקחה אפי' לר"מ יכול לחזור וא"כ משו"ה פריך שפיר דמ"ט (דמ"ד) דמע"ג אפילו במלוה קנה דמשמע ודאי דא"י לחזור בו אפי' בעוד המלוה ביד הלוה עדיין דאינו ברשותו ואמאי הא אפילו לר"מ כל זמן שאינו ברשותו יכול לחזור בו וזה פשוט עיין בספר כהונת עולם ומההיא דגרסינן פ' השולח דמ"ה ר"ח ערק לי' עבדא כו' שלחו לי' והכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו שלח להו כו' ומ"ש דשלח להו כראב"י משום דמשמע להו קראי כו' יש להוכיח כדעת רש"י ז"ל שלדעת הפוסקים ז"ל דאין הלכה כר"מ ק' דא"כ מאי פריך בגמ' ומ"ש דשלח להו כראב"י ומאי קו' הא כיון דהא דרב דאמר בלוקח עבד ע"מ לשחררו אתיא אליבא דר"מ משו"ה לא שלח להו כדר' דהוי דלא כהלכת' אמנם לדעת רש"י ז"ל דס"ל דהלכה כר"מ ניחא שפיר ודוק. מיהו הא קשה לי ממ"ש רש"י ז"ל פרק מי שהי' נשוי דפ"א גבי ההיא דזבנא לכתובתה דאימיה בטובת הנאה ואתא איהו וקא מערער וקאמר רבא נהי דאחריות דידה לא קביל אחריות דנפשיה מי לא קביל ופרש"י ז"ל דעל חזרת המעות קאמר אבל במכירת הקרקע חוזר דאין א"מ דשלב"ל כו' והשתא ק' דלפי שיטתו ז"ל דס"ל דהלכה כר"מ א"כ אמאי הוצרך לאוקמי ההיא דזבנה לכתובתה בחזרת מעות ודלא כהלכתא לוקמי שפיר במכירת הקרקע ואליבא דר"מ דקיי"ל כותיה והתוס' ז"ל שם כתבו דאין סברא לומר דהא אתי כמ"ד א"מ דשלב"ל דהא קי"ל כמ"ד אין א"מ כו' ויש ליישב דהוצרך רש"י לזה אליבא דרבא דקאמר התם אחריות דנפשיה מי לא קביל ורבא גופי' משמע דס"ל כרבנן דר"מ מדקאמר פ"ק דמציעא מסתברא מילתיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא וכן נראה מדברי רש"י ז"ל שם דמאי דקאמר מסתברא כותי' היינו לומר דס"ל לרבא כותיה דרב בשדה סתם אבל בשדה זו לא ס"ל כותיה משום דס"ל אין א"מ דשלב"ל ואפילו דרב אמרה אפילו בשדה זו מ"מ רבא לא ס"ל כותי' בשדה זו ועיין בהרב בני יעקב דצ"ד ע"א ובאסיפת זקנים שם וא"כ מש"ה הוכרח רש"י לומר דהא דקאמר רבא אחריות דנפשיה מי לא קביל דעל חזרת המעות קאמר ועל התוס' ז"ל יש לגמגם דאמאי הוצרכו להכריח מדקי"ל דאין אד"מ דשלב"ל ואמאי לא הכריחו בפשיטות מדרבא גופי' כמ"ש ויש ליישב דמההיא דפ"ק דמציעא לא מכרעא דאפשר לפרש דמסתברא מילתא דרב דקאמר רבא אליבא דרב הוא דקאמר דרב גופי' לא אמר אלא בשדה סתם אבל בשדה זו לא ובתר הכי חזר בו רבא ואמר האלקים אפילו בשדה זו אמרה ולעולם איכא למימר דרבא גופי' ס"ל כותיה ודוק: טעם המלך ב) דברי הרב לכאורה תמוהין מאוד דהיאך רצה להוכיח מדברי הש"ס מדאמר מ"ס כי קאמר רב בפקדון אבל במלוה לא הא ע"כ רב סובר בין במלוה בין בפקדון וזה תמוה דהא ע"כ כונת הש"ס לאו הכי הוא דהא האי מ"ס הוא רבנן דר"מ ואיך שייך כלל לומר דר"מ ורבנן פליגי בכונת רב וע"כ שפ' הש"ס היינו לומר שרבנן ור"מ פליגי בדין אי דיניה של רב בין בפקדון בין במלוה או בפקדון דוקא ואין הכונה היאך אמר רב למלתי' וא"כ מאי הוכיח רבינו הא ודאי רב עצמו סובר כר"מ ועיין בר"ן קדושין ובכ"מ פ"ו מהל' מכירה דין ו': והרבני המופלא חכם וסופר הר"ר יעקב נר"ו בן הרה"ק פו"מ כ"ה מרדכי איידליץ נר"ו תקן ואזן דברי הרב על נכונה דהכי כונתו דודאי קשיא על הש"ס אמאי נקט הש"ס הך לישנא מ"ס כי קאמר רב כו' ולא אמר הש"ס כפשוטו מר אית ליה דרב בין בפקדון בין במלוה ומר לית ליה דרב במלוה וע"כ דהש"ס לא היה לנקוט כה"ג דמניה הוי משמע דרב גופיה ודאי סובר בין במלוה בין בפקדון ובאמת הש"ס גופא מספקא ליה בכונת רב אי רב אמר בפקדון דוקא או אף במלוה לכן נקט הש"ס כהאי לישנא מ"ס כי קאמר רב ואף שעל ר"מ ורבנן ל"ש למימר דפליגי היאך אמר אלא דאנן מסופקין היאך אמר רב למלתיה וא"כ שפיר הקשה הרב הא לפי דעת בעל גד"ת אין ספק בכונת רב כלל ונכון דבר: ובאמת בלא"ה תמיה לי על הרב גד"ת מהאי דאמרינן לעיל אר"ז לעולם בברי וכדר"ה א"ר ופירש"י וצבורין בעינן דסבר רב זביד לא אמר רב קנה אלא בפקדון כל היכא דאיתא בעינא וכן משמע מלשון הש"ס דאמר בגמ' רב פפא לא אמר כר"ז קסבר ר"פ כי אמר רב ל"ש מלוה ול"ש פקדון ולדעת גד"ת הא ודאי רב הכי ס"ל והיאך רצה רב זביד לפ' מלתא דרב עצמו וזה צ"ע על הרב המחבר שלא הרגיש בזה לסתור דברי הרב גד"ת. ולא זה בלבד שסתירה זאת היא על הרב גד"ת אפילו לפרוקא של רבינו קשה טובא דהוא מפרק ליה שקושית הש"ס היא עכ"פ על רב אי במלוה נמי אמאי קנה במע"ג ואינו יכול לחזור הא אף אי מקנה אדם דשלב"ל מ"מ הא יכול לחזור ולכך קאמר הש"ס דהוי הלכתא בלא טעמא א"כ לפ"ז עכ"פ כל כמה דלא חזר שפיר הקנין הוי קנין ולפ"ז אכתי קשיא לר"ז הא הכא במתני' איירי דלא חזר ביה א"כ שפיר הוי קנין אפילו באין צבורין אפילו אי לא אמר רב מלתיה במלוה היינו לפי שיכול לחזור אמנם זה ליתא כיון דיכול לא תקינו ליה רבנן כלל האי דקנין מע"ג דאף בהא של הש"ס דרצה הש"ס לחתור אחר טעם של מע"ש היה נמי סובר הש"ס דחכמים תקנו האי קנין של מע"ג לתקנות השוק אלא שבעלי הש"ס היו יוצאים לקרב הענין אל השכל ולמצוא טעם ויושר ע"פ שורת הדין וכללא אשר בידן אבל ודאי זה היה סובר הש"ס דתקנת חכמים היה משום תקנת השוק וכמ"ש תוס' בסוף הסוגיא וכמו שכתבתי לעיל בשם ידידי הרב מוהר"ב נר"ו ולפ"ז כל מקום שיכול לחזור לא תקנו החכמים כמ"ש הרא"ש לענין בע"כ ולפ"ז נכונים הדברים לסברת רבינו. והנה הרבני הנז' מוהר"ר יעקב נר"ו הקשה קצת על דברי רבינו ובמה שרוצה לסתור קושית הרב גד"ת דהכי הוא קושית הש"ס וטעמא מאי כלומר הא עכ"פ אמאי אינו יכול לחזור דאף אי אדם מקנה דבר שלב"ל עכ"פ כל כמה דלא בא הדבר לעולם הרי יכול לחזור וזה נכון מאוד. אבל עכ"פ לפ"ז יש להעמיק אמאי נקט הש"ס בסמוך על דברי אמימר הקשי' אלא מעתה קנה לנולדים דלא חל בשעת מתן מעות ה"נ דל"ק דאפילו לר"מ דאמר א"מ כו' ה"מ כו' אבל לדבר שאינו בעולם לא והרי מפרשי התוס' בד"ה לדבר דהקושיא מש"ס אליבא דר"ה אבל אליבא דר"נ דאמר לכשתלד קנה ל"ק והא לר"נ נמי קשה דהא עכ"פ יכול לחזור דכן כ' הרא"ש שם בפרק מי שמת בהדיא ועפ"ז רצה לתרץ קושית הפני יהושע על הרא"ש ורבינו האי דנקטו שמע"ג הוי הלכתא בל"ט והלא קיי"ל כר"נ ועי' פ"י ואמרתי לו דזה ליתא דהא השתא מיירי הש"ס דכבר הקנה לנולדים במע"ש וכבר באו לעולם ובאמת כ"ז שלא הקנה לנולדים הי' יכול לחזור בו אבל השתא שהקנה במע"ש להני שנולדים אחר שנעשה ההלואה ואמרי' לר"נ א"מ לדבר שלא בא לעולם א"כ משועבד להם וזה פשוט יותר מביעא בכותחא: ואולם הרבני מוה"רי נר"ו דלה דהבא ואנכי מצאתי מרגניתא דודאי לפ"ז יש להעמיק דהא עכ"פ כל זמן שלא הקנה לנולדים אלו הרי יכול לחזור אף לר"נ וא"כ לפ"ז הרי השעבוד לנולדים אלו אינו חל עד בשעת מע"ג דכל זמן שלא הקנו הרי עדיין השעבוד אינו חל דהא יכול לחזור והא בשעת מע"ג הרי ההלואה אינו בעין ושוב אכתי הוי דבר שלא בא לעולם וא"כ אף לר"ן קשיא דודאי ר"נ אמר לדיני' בגונא אחריתא דהיינו בדבר שבא לעולם לדבר שלא בא לעולם אבל בנ"ד קשיא טובא ממ"נפ אימת ומתי יקנה בשעת מתן מעות הרי הנולדים לא היו בעולם ויכול לחזור ובשעת הקנין הרי הוי המלוה אינו בעולם ועי' בזה כי יש להעמיק בדבר אף שיש לדחות קצת. ולפ"ז גם לר"נ קשה ולפ"ז אנן בדידן יש לפרש דברי הש"ס אף אליבא דר"נ וה"ק הש"ס אפילו לר"מ דאמר אדם מקנה דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם כו' כלומר דעכ"פ חדא הוא אבל הכא הרי תרתי נינהו דבר שלא בא לעולם לדבר שאינו בעולם ואף שהשתא הוא בעולם מ"מ בשעת מתן מעות לא היה בעולם והשתא שהמה בעולם הרי מעות אינו בעולם ואכתי יכול לחזור בו ואף אי נימא דדחוק הוא לפרש כן כונת הש"ס מ"מ הדבר נכון בעצמו דגם לר"נ קושית הש"ס נצבת וקיימת. ועפ"ז תרצתי קושית הרב פני יהושע שהקשה מאי פריך הש"ס אפילו לר"מ כו' ה"מ כו' אבל לדב"ש בעולם לא וז"ל ויש לדקדק דהא א"ל נמי איפכא דאפילו לרבנן דאין אדם מקנה דבר שלב"ל אפ"ה מודו דיכול להשתעבד דשלב"ל כדאיתא בר"פ מי שמת גבי דאקני וכדפרש"י כו' וא"כ ה"נ איכא למימר הקנה לנולדים נהי דלא מהני הקנין מ"מ מהני השעבוד עכ"ל ונ"ל ע"פ הצעותינו לבאר היטב דודאי לא טובה שעבוד לדידן לענין זה דיכול לחזור מקנין לר"מ וכמ"ש הנמוקי יוסף ומרדכי פרק מי שמת בשם הרשב"א והובא ברמ"א סי' קי"ב סעיף א' עייש"ה ולפ"ז אם יכול לחזור בשעבוד הרי סברתינו קיימת ונצבת כיון דיכול לחזור הרי אין הקנין חל אלא בשעה ששעבד והקנה במע"ג והרי בעת ההיא הוי דבר שלא בא לעולם דהמעות אינו בעין בעת ההיא. ולפ"ז הכל יבוא על נכון דודאי הש"ס נקט שפיר אפילו לר"מ דאמר א"מ דבר שלא בא לעולם ה"מ לדבר שישנו בעולם אבל לדבר שאינו בעולם לא והיינו לדעת רב הונא וכמ"ש תוס' ולא קשיא דלמא שעבוד טובה יותר ואלים דאפילו לדבר שלא בא לעולם יכול לשעבד הי' הש"ס סובר אליבא דר"ה דאית ליה קנין לדבר שלא בא לעולם גרע מקנין דבר שלא בא לעולם וא"כ אע"ג דשיעבוד אלים מ"מ לא אלים יותר אליבא דר"מ מקנין דבר שלא בא לעולם וכסברת הרשב"א אליבא דרבנן דר"מ. ולפ"ז כיון דאליבא דר"מ יכול לחזור בדבר שלא בא לעולם ה"נ לדידיה יכול לחזור משעבוד לדבר שלא בא לעולם דשעבוד לדבר שלא בא לעולם לא טובה מקנין דבר שלא בא לעולם ואע"ג דשעבוד טובה מקנין היינו דשעבוד יכול להשתעבד א"ע אף לדבר שלא בא לעולם ובקנין ליתא דשעבוד לדבר שלא בא לעולם וקנין דבר שלא בא לעולם לענין זה שוין נינהו כל זה לר"ה אבל לר"נ דסובר דאפילו לרבנן דלית להו כלל אדם מקנה דבר שלא בא לעולם אפ"ה לדבר שלא בא לעולם מודין דמהני הקנין והרי שעבוד עדיף מקנין א"כ מאי עדיפא וע"כ לר"נ עולים דרגא דכיון דלרבנן דר"מ קנין לדבר שלא בא לעולם עדיפא מקנין דבר שלא בא לעולם והאי הוי קנין והאי לא הוי קנין א"כ לר"מ כ"ש דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין וא"כ גבי שעבוד לדבר שלא בא לעולם לדידי' אלים ואלים ואפילו חזרה לא שייך דתרי מעלות יש לזה דהוי לדבר שלא בא לעולם והוי שעבוד ובכל פעם הוי שעבוד עדיף מקנין ולא מבעיא לר"מ אלא אפילו לרבנן דר"מ דהא לרבנן דר"מ לדעת ר"נ מודו להו דלדבר שלא בא לעולם הוי קנין אלא דעכ"פ יכול לחזור בו כמ"ש הרא"ש שם להדיא וכמו שהעיר הרבני מוהר"י נר"ו אבל גבי שעבוד דעדיף מקנין אפילו לחזור אינו יכול ול"ש סברת רשב"א דלא עדיף שעבוד לרבנן מקנין לר"מ דהכי עדיף ועדיף דבאמת י"ל דלר"מ דגבי לדבר שלא בא לעולם אפילו לחזור אינו יכול לדעת ר"נ ואף אם לא נימא הכי מ"מ ודאי אליבא דר"מ בשעבוד אינו יכול לחזור. ולפ"ז עכ"פ מתורץ קושית הפני יהושע היטב דשפיר הקשה הש"ס אליבא דר"ה אלא מעתה כו' דאף בשעבוד יכול לחזור אליבא דר"ה וכיון דיכול לחזור עכ"פ אינו חל השעבוד מיד אלא עד שהקנה לנולדים במע"ג ואז לא הוי מתן מעות והוי דבר שלא בא לעולם ומאי מהני מע"ג הרי יכול לחזור כסברת רבינו. שוב העיר הרבני הנזכר והחזיק דבריו הראשונים לומר דאפילו לר"נ נמי צריכין למימר דהוי הלכתא בלא טעמא דהא עכ"פ נכונים הדברים לפי פשוטן דאף לר"נ יכול לחזור אף שהוי קנין לדבר שאינו בעולם אבל עכ"פ קודם שהקנו להם במע"ג הרי יכול לחזור דהא לא הוי בשעת מתן מעות ובמאי זכו ולפ"ז אין זוכין אלא באם לא חזר הלוה דודאי לא עדיף האי נעשה כמי שאמר כו' כאלו אמר בפי' משתעבדנא כו' ויכול לחזור להני שלא בא לעולם ולפ"ז ודאי לא שייך לומר דבמע"ג הוי בעל כרחו של הלוה דהא יכול לחזור וא"כ לפ"ז שפיר הקושיא אף לרב נחמן דאפילו לדידי' נמי הקושיא אלא מעתה כו' ה"נ דלא קנה כלומר הרי עכ"פ ליכא אלא מרצונו של הלוה והיאך א"ר דקנה במע"ג ואפי' בע"כ ולפ"ז מתורץ היטב הרא"ש ורבינו האי דהביא דמע"ש הוי הלכתא בלא טעמא דע"כ צריכין למימר הכי אף לר"נ דזולת זה אמאי עכ"פ יכול להקנות בע"כ והרא"ש בזה לשיטתו דס"ל כשיטת תוס' בזה דהוי אפי' בע"כ ואולם גם זה יש לדחות דל"צ למימר דבשעת קנין צריך להיות מרוצה דודאי לר"נ יכול הלוה לחזור כל זמן שלא נולדו אבל תיכף משנולדו הוא משועבד אף שעדיין לא נעשה הקנין במע"ג ותיכף משבא לעולם לא שייך חזרה ועיין בזה כי נכון הוא:
דבר שאינו ברשותו כו' שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך לא קנה כלום. בפ"ק דמציעא אמר רב האומר שדה זו לכשאקחנה קנוי' לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר"מ ס"ל ולא קי"ל כותיה והתוס' שם ובפ' האומר כתבו וז"ל משמע דלמ"ד אד"מ דשלב"ל צ"ל מעכשיו כו' וקש' דהא מילתא דר"מ בסמוך גבי לאחר שאתגייר דלא בעי למימר מעכשיו כו' ואמאי צ"ל בשדה ובעבד טפי מבגר לכך אומר ר"י דלא דמי כו' להכי נקט בשדה ובעבד לישנא דמהני בכל ענין ואפילו נקרע השטר כו' הנה בדברי התוס' לא פורש היכא שמת המזכה קודם שבאו לעולם ואח"כ באו לעולם אי מהני הקנאתו מידי דהוי אנקרע השטר או נאבד או לא ועיין בחדושי הרשב"א ז"ל שכתב כללא דמילתא דשב"ל לרבי מאיר כדבר שבא לעולם לרבנן כל שבזה ל"ק לרבנן לא קנה לר"מ וכל שבזה קנה לרבנן קנה לר"מ והילכך א"ל מעכשיו לכשאקחנה ורצה לחזור בו אינו חוזר ומיד שלקחו קנאו ואפילו נקרע או שנשרף הגט כעין דבר שבא לעולם לרבנן ור"י דאמר עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו בדלא אמר מעכשיו איירי ואפי"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור בו דבקנין כסף מיירי עכ"ד הנה מדברי הרשב"א ז"ל הללו מבואר דס"ל דלר"מ דאמר אד"מ דשב"ל כל שאמר מעכשיו אפילו חזר בו או שמת המזכה קודם שבא לעולם אפי"ה משבאו לעולם קנה שהרי כתב דדשב"ל לר"מ כדבר שבא לעולם לרבנן ובדבר שבא לעולם פשיטא ודאי דכל שאמר מעכשיו ולאחר ל' יום אפילו מת קודם ל' הקנאתו הקנאה וכמבואר לעיל בר"פ וכיון שכן ק"ל טובא מהא דגרסינן פרק יש נוחלין דקכ"ז בשלמא לר"מ היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל לא יהא אלא אחר אלו בעי למתבא לי' במתנה מ"ל מכי יהיב ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן וכר"מ דאמר אמדשלב"ל יכיר ל"ל ה"מ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם דאפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל ה"מ בנכסים שנופלים לו בשעה שיש בו כח ליתנם לאחרים אבל גוסס אין בו כח ליתן כו' יע"ש: והשתא קשה לדעת הרשב"א דכל שאמר מעכשיו אפילו מת המזכה קודם שבא לעולם הקנאתו הקנאה ומכ"ש בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס וליכא למימר דסוגיא דהתם מיירי בשלא אמר מעכשיו דאכתי תיקשה לי' דיהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם ואפשר ליישב ולומר דס"ל ז"ל דמאי דפריך בגמרא דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם קאמר דאי במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה מעכשיו ולכשיבואו לעולם אין זה מיגו דכיון דאינו יכול לחזור בו קודם שבאו לעולם אינו רוצה לתת במתנה לשום אדם בחייו שמא יצטרך לו או תשתנה דעתו והו"ל צועק ואינו נענה וכן ראיתי למהורי"ם ז"ל הובאו דבריו בספר בני אהרן סימן נ"ו שתירץ מעין זה לקושית המ' ז"ל שהקשה דאמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאדם מתחייב בדבר שלא בא לעולם ותירץ דמאי דפריך דאי בעי יהיב להו במתנה במתנת דייתיקי קאמר דאומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה ובחייו לא מהני בכהאי גוונא יע"ש ואם כן כיון דמיירי במתנת דייתיקי ובידו לחזור כ"ז שירצ' הדר דינא לאומר לכשיבואו לעולם וכל שמת המזכ' אין הקנאתו הקנאה: ועל פי האמור תשו' מוצאת למ"ש הרב בני אהרן בחדושיו לה' מתנה דקכ"ה ע"ד ליישב תשובת הרא"ש כלל פ"ד סי' ו' דכתב דאפי' בקרקע שקנה אחר המתנ' זכתה בו שכתב ושאני עתיד לקנות ואקהו בו אקהתא דהא קי"ל הלכ' רווחת דאין אד"מ דשלב"ל ותירץ הרב ז"ל דאותה תשוב' מיירי שאמר מעכשיו כמ"ש בשאל' וא"כ הגם דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל ויכול לחזור אף משבא לעולם היינו בשלא אמר מעכשיו אבל בשאמר מעכשיו קנה ואינו יכול לחזור בו כשבאו לעולם דהא מה שאנו סוברים כשבאו לעולם סובר ר"ה כשלא באו לעולם ואפ"ה סובר כפי דעת הר"ן והרשב"א ז"ל בשדה ועבד דבמעכשיו אינו יכול לחזור וא"כ ה"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור לאחר שבאו לעולם א"ד יע"ש ותמה על הרב בני יעקב דע"ב ע"ג מסוגיא זו דא"כ אמאי אצטריך לאקשויי אליבא דר"מ ליקשי להו לרבנן נמי דאכתי יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' מעכשיו אכן כפי מ"ש הנה נכון דמיגו דמעכשיו לא חשיב מיגו כיון שאין יכול לחזור והתם במתנת דייתקי מיירי כמ"ש מוהרימ"ט ודו"ק: גם מה שהקש' עוד שם ממ"ש בפ"ק דמציעא אמר רבא האומר שדה זו לכשאקחנ' קנויה לך מעכשיו קנה ואוקימנא לה התם דכר"מ ס"ל והכי אמרינן בפרק האש' רבה הרי דאע"ג דאמר מעכשיו אפי"ה לא קנה אלא לר"מ יע"ש ובאמת לכאור' הוא דבר מתמיה על הרב ז"ל איך אשתמיט מיני' ומה גם שהרב הנזכר שם שקיל וטרי באותה סוגיא אכן כד מעיינת שפיר דבריו מצודקים במה שדקדק בדבריו וכתב ה"ה לדידן בשאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לאחר שבאו לעולם ע"כ הנה דקדק הרב וכתב לאחר שב"ל לומר לך דדוקא כשבאו לעולם אינו יכול לחזור לדידן אבל קודם שבאו לעולם לדידן דקיימא לן כרבנן דרבי מאיר אפילו במעכשיו יכול לחזור בו ואף דר"ה ס"ל דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור היינו משום דס"ל כר"מ דמשבאו לעולם אפי' בלא מעכשיו אינו יכול לחזור והילכך במעכשיו סלקינן דרגא אבל לדידן דקי"ל דבלא מעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור במעכשיו דוקא משבאו לעולם אינו יכול לחזור אבל קודם שבאו לעולם יכול לחזור דחד דרגא סלקינן ואם כן איכא למימר שפיר דהאי דאוקימנא להא דרב דאמר שדה זו כרבי מאיר היינו משום דסתמא קאמר קנה דמשמע אפי' קודם שלקחה אינו יכול לחזור דאם איתא הכי הול"ל האומר לחבירו שדה זו כו' עד שלא לקחה יכול לחזור משלקחה אינו יכול לחזור וכלישנא דר"ה דקאמר התם במוכר פירות דקל אלא משמע דקנה מיד קאמר ומשום הכי ע"כ לאוקמא כר"מ ואף שרש"י ז"ל שם במציעא כתב דאינו יכול לחזור בו כשלקח' קאמר היינו משום דרש"י ז"ל ס"ל כשיטת התוספות ז"ל שם שכתב דאפילו במעכשיו יכול לחזור בו עד שלא באו לעולם אמנם הרב ז"ל לא כ"כ אלא לדעת הר"ן והרשב"א ז"ל כנ"ל ומעתה מה שהקש' עוד מדברי הריב"ש סימן ש"ד שכ"כ בפירוש דאפי' במעכשיו לא קנה ומטי בה מההיא דשדה זו וכו' לא תברא כלל דהריב"ש ז"ל אזיל בשיטת התוספת וכבר הרב ז"ל עצמו הביא תשוב' זו וכתב וז"ל ועיין בהריב"ש סימן ת"ד שדעתו כדעת התוספת וכונתו ודאי למ"ש דממ"ש הריב"ש דבמעכשיו אפילו משבאו לעולם יכול לחזור נרא' שדעתו כדעת התוספת דקודם שבאו לעולם יכול לחזור בו אפילו לר"ה אבל לדעת הר"ן והרשב"א כיון דס"ל דאפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר"מ ה"נ לדידן כשבאו לעולם דדא ודא חדא היא גם מה שהקש' עוד מההיא דפרק האשה שנפלו ההוא גברא דנפלה לי' יבמה כו' א"ל פלוג מהשתא אמר [מר] בר רב אשי אע"ג דהאומר לחבירו משוך פרה זו ולא תקנה עד לאחר ל' יום קנה התם בידו הכא לאו בידו והקש' התוספות דהא אמרינן במציעא שדה זו לכשאקחנ' כו' ותירץ דהתם אליבא דר"מ אבל אנן קי"ל כרבנן הרי בפי' דאפילו אמר מעכשיו לא קנה הא נמי לא תברא כפי מ"ש דהתוספות אזלי לשיטתם דס"ל דכל שלא באו לעולם אפילו במעכשיו יכול לחזור לר"מ אמנם לדעת הר"ן והריטב"א ה"נ דאינו יכול לחזור וסוגיא דהתם לדעתם ז"ל לענין חזרה קודם שבאו לרשותו ואע"ג דא"ל פלוג מהשתא אפי"ה יכול לחזור בו כל שלא יבם ולא באו הנכסים לרשותו עדיין וכמו שהוק' לו להרב הנזכר על דברי התוספות ודחק עצמו בדבריהם יע"ש האמנם זו היא שקש' בעיני לדברי הרב ז"ל ממ"ש בפרק האומר ובפרק האשה רבה רבי כר"מ דתניא לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר ה"ד אמר ר"ן ב"י כגון דכתב לו לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו והשתא אם איתא דכל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו לעולם א"כ מנ"ל לתלמודא דר' ס"ל כר"מ נימא דהא דר"מ מיירי באומר לכשאקחך קנוי לך מעכשיו ולא חזר בו עד שלקחו ואהא קאמר הכתוב לא תסגיר עבד ומי גלה להם רז זה דרבי מיירי בשחזר בו כדי שנאמר דכר"מ ס"ל גם מדברי הרשב"א ז"ל שכתב בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על ראובן שיש לו בת ורצה ליתן לה כל נכסיו שהיו לו ושיהיו לו בשעת מיתתו איך יהיה ל' המתנה השיב הרב ז"ל דאין לו ליתן במתנה בשום צד נכסים שעתיד לקנות שאין אד"מ דשלב"ל אבל נכסים ידועים שיש לו יכול ליתן כל מה שיש לו מעכשיו ולאחר מיתה הרי מבואר מדבריו דאפילו במעכשיו אין אדם מקנה דשלב"ל ואע"ג דהרשב"א ס"ל כדעת הר"ן והריטב"א דבמעכשיו אפי' קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור לר"ה וכמש"ל אלא משמע ודאי דלא תליא הא בהא וכן עיקר. ודע שמדברי התוספות הללו שהקשו דל"ל מעכשיו נרא' דס"ל דאין אד"מ דשלב"ל אפילו באומר לכשיבואו לעולם ושלא כדעת המרדכי שכתב פרק יש נוחלין אההוא דאמרינן התם נכסי לסבתא שדעת רשב"ם ז"ל דאע"ג דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשמקנ' לו מעכשיו אבל כל שאומר לכשיבואו לעולם קנה יע"ש דלדעת רשב"ם ז"ל לא תיקשי להו מידי דל"ל מעכשיו שהרי רבותא אשמועינן ולא מיבעיא בדאמר לכשאקחנו קנוי' לך דאליבא דכ"ע קנה אלא אפילו באומר מעכשיו קנה משום דס"ל כר"מ אלא משמע ודאי דס"ל דאפילו באומר לכשיבואו לעולם אפי"ה אין אדם מקנה דשלב"ל ויש להוכיח כן בהדיא מההיא דקאמר ה"ד אמר ר"ן ב"י באומר לכשאקחנ' קנוי' לך מעכשיו והשתא אם איתא לדעת רשב"ם ז"ל קשה דמנ"ל לר"ן ב"י דמיירי באומר מעכשיו ורבי כר"מ ס"ל אימא דמאי דקאמר רבי בלוקח עבד ע"מ לשחררו מיירי באומר לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך ולא אמר מעכשיו ולעולם דרב ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל וצ"ע: וראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחי' לכתובות פרק מי שהי' נשוי דצ"ט גבי ההיא דזבנ' לכתובת' דאימיה כו' שיחס סברא זו שכתב המרדכי ליישב דברי ר"ת שכתב שם דהאומר שדה זו שאירש מאבא מכור לך דקנה לכ"ע והקש' הרב ז"ל מההיא דהמוכר פירות דקל דאע"ג שבירר המכר אפי"ה קי"ל דלא קנה ומההיא דשדה זו לכשאקחנה קנוי' לך כו' דאוקימנא לה כר"מ אבל לרבנן לא קנה אע"ג דסיים המקח ותי' הרב ז"ל דודאי מוכר שדה של אביו מעכשיו אע"פ שמת ונפלה לו בירושה אין המכר כלום כעין ההיא דשדה זו שאני לוקח ופירות דקל לפי שהוא אומר מעכשיו אבל הכא מיירי ר"ת בשלא מכר לו אלא לכשירש וכשיבא לעולם אז נקנה המקח ושוב הק' על תי' זה מהא דאמרינן בהאומר פירות ערוג' זו תלושים יהיו תרומה על פירות ערוג' זו מחוברת לכשיביאו שליש ויתלשו דהוי דשלב"ל ואוקימנא לה לראב"י בשיט' יע"ש הנה הרב ז"ל כתב סברא הלזו מסברא דנפשי' ולא זכר שם שסברא הלזו של כת הקודמין היא כמ"ש המרדכי ומה שהק' מההוא דלכשיביאו שליש י"ל דס"ל לתלמודא דההיא ע"כ באומר מעכשיו איירי מדקתני יתר על כן אמר ראב"י משמע דרבנן פליגי עליה ומשום הכי אוקימנא לה בשיטה מיהו מה שיחס סברא זו לדעת ר"ת לע"ד איכא למשדי נרגא ממ"ש התוס' פרק האשה רבה דע"ג ד"ה קנוי' לך שהקש' משם ר"י כקושיא דהכא דלמה צריך מעכשיו כיון דאית לי' אדם מקנה דשלב"ל ותי' משם ר"ת דאיצטריך מעכשיו משום דסתם שדה קנינו הוא בחליפין יע"ש והשתא אם איתא שלדעת ר"ת כל שאומר לכשיבואו לעולם לכ"ע קנה א"כ מאי ק"ל לר"ת הכא דלמה אצטריך מעכשיו עד שהוצרך לתרץ משום דסתם שדה כו' הלא קו' מעיקרא ליתא כמ"ש והמרדכי ז"ל הק' לסברא זו שכתב משם רשב"ם מההיא דפרכינן ולר"מ דאמר אד"מ דשב"ל יכיר ל"ל והשתא אמאי לא פריך אפילו לרבנן דאכתי מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם ולע"ד נראה דלא ק' דלרבנן לא מצינן לאקשויי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנ' לכשיבואו לעולם דאיכא למימר דקרא אצטריך אפילו למטלטלין שנפלו לאחר מכאן דלא מצי ליתנם במתנה לכשיבואו לעולם משום דמטלטלין אין קנינם אלא במשיכה או בחליפין וכיון שלא הקנה לו מעכשיו א"כ כשיבואו לעולם כבר כלתה משיכה והדרא סודרא למאריה וכמ"ש התוס' בפרק האומר ובקנין אגב לא מצי להקנות דאיכא למימר דקרא אצטריך בשלא הי' לו ארעא מעולם דלא מצי לאקנויי אגב קרקע כדאי' בפרק חזקת ועוד דקנין אגב אינו אלא מדרבנן לדעת רובא דרבוותא ואפילו תימא דהוי מדאורייתא כבר כתב הרשב"א בתשו' ח"ב סי' ל"ו דקנין אגב לא מהני אלא לנכסים שיש לו עכשיו ולא לנכסים שיהיו לו לעתיד משום דאנן בעינן דומיא דויתן להם אביהם עם ערים בצורות דהקנה להם כסף וזהב שהיו לו עכשיו יע"ש ומשמע ודאי דלכ"ע קאמר ואפילו לר"מ דס"ל אד"מ דשב"ל אפי"ה בקנין אגב לא מהני דהבו דלא להוסיף עליו. ובהכי ניחא לי מה שהקש' הרב בני אהרן דף הנז' ע"ב לדברי התוס' דפ"ק דמציעא שהק' כקו' דהכא וז"ל דל"ל מעכשיו ואי לענין שאינו יכול לחזור בו אפילו אמר מעכשיו מה בכך הא אמרינן עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו והקש' הרב ז"ל דמנ"ל דההיא מיירי במעכשיו דילמא ההיא בדלא אמר מעכשיו אבל אם אמר מעכשיו אפילו קודם שבאו לעולם אינו יכול לחזור וכפי מ"ש י"ל דס"ל להתוס' דההיא דר"ה ע"כ באומר מעכשיו מיירי דהא מטלטלין אינן נקנין אלא במשיכה או בקנין סודר ואי באומר לכשיבואו לעולם הדרא סודרא למאריה ובקנין אגב לא מהני כמ"ש וכן ראיתי למוהרימ"ט ז"ל בחי' פרק האומר שכתב דהא דר"ה ע"כ באומר מעכשיו איירי דהא אין מטלטלין נקנין אלא במשיכה וכמ"ש ומעתה יגדל התימה על הרשב"א ז"ל שכתב בחי' דהא דר"ה בקנין כסף איירי ובאומר לכשיבואו לעולם והדבר קשה שהרי מטלטלין אין נקנין אלא במשיכ' והיכי קאמר ר"ה משבאו לעולם אינו יכול לחזור ולומר דלענין מי שפרע קאמר דעד שלא בא לעולם יכול לחזור ואפילו מי שפרע (ליכא) זה ודאי דוחק דלישנא דאינו יכול לחזור בו כלל משמע ושוב ראיתי דלק"מ שהרי קי"ל הלכה רוחת דכל המחובר לקרקע דינו כקרקע ונקנה בכסף או בשטר או בחזקה וכמ"ש הטור ז"ל סימן קצ"ג יע"ש ויש לתמוה על מוהרימ"ט ז"ל איך נעלם ממנו דין זה ומעתה אזדא לה תי' דתריצנא ליישב דברי התוס' דאכתי מצינן לאוקמא שפיר ההיא דר"ה באומר לכשיבואו ובקנין כסף או שטר ולכן נראה דמשמע להו דהא דר"ה באומר מעכשיו איירי דאי בשאומר לכשיבואו לעולם מאי אשמועינן ר"ה במ"ש עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הא ודאי פשיטא וכי ס"ד דעדיפא דשלב"ל לר"מ מדבר שבא לעולם לרבנן דכל שלא אמר מעכשיו יכול לחזור בו אלא ודאי דבאומר מעכשיו איירי והא אתא לאשמועינן דאע"ג דבדבר שבא לעולם כל שאמר מעכשיו אינו יכול לחזור בו בדשב"ל גריעא טפי אפילו באומר מעכשיו משום דלא מצי להקנותו מעכשיו כנ"ל. ודע שהרב גד"ת דשמ"ט ע"א נסתפק בדברי רבינו ז"ל אי ס"ל דדוקא בשדה זו לא קנה משום דהו"ל דשב"ל אבל שדה סתם קנה כיון דהרבה שדות מצוין ליקח חשיב כדבר שבא לעולם וכמו שכן נראה ממ"ש רש"י פ"ק דמציעא וראיתי להרב בני יעקב שתמה עליו דאיך אפשר לומר דבשדה סתם חשיב כדשב"ל שהרי כתב פ' כ"ד מה' הנז' האומר לחבירו קרקע ודקלים אני מוכר לך אפילו לא הי' לו דקלים אם רצה לקנות לו ה"ז נקנה המקח כו' הרי דס"ל להרמב"ם דאע"ג דמילתא דשכיח למזבן הוא אפי"ה חשיב דשלב"ל ודלא כדעת הפוסקים דס"ל שם דכיון דשכיח למזבן חשיב דשב"ל וא"כ עכ"ל דשדה זו שכתב הרמב"ם לאו דוקא יע"ש ולדעתי לק"מ דמאי דס"ל לרבינו דבשדה סתם קנה ואינו יכול לחזור בו ה"ד בשלקחה וכמו שכן נרא' מדברי רש"י ז"ל במציעא שכתב במימרא דרב אינו יכול לחזור בו בשלקחה משמע דקודם שלקחה יכול לחזור בו ואפילו בשדה סתם ומ"ש רבינו גבי קרקע ודקלים דלא קנה היינו לומר דלא מחייבינן להנותן כיון שאכתי אינם ברשות אמנם אה"נ דאם קנה דקלי' דחייב ליתן לו וזה פשוט: כתב המרדכי פרק מי שמת דאם הקנה לחבירו בחליפין מעות ומטלטלין י"א שקנה הכל ואע"ג דאין מטבע נקנה בחליפין הכא שאני דמיגו דחייל אמטלטלין חייל נמי אמעות וכתב הרב כנה"ג ז"ל סימן ר"ג בהגהת ב"י אות ט' וז"ל ומפורש שם דמיגו דחייל אדבר שבא לעולם חייל נמי אדשלב"ל וק' לזה אדבעי לאוכוחי פ' מי שמת דבלשון שעבוד משעבד בדשלב"ל מהא דמכר שדה לחבירו כו' ומאי סיעתא שאני התם דאגב דמשתעבד לקרן משתעבד לריוח מוהר"ם קלעי ז"ל בתשובה כ"י א"ד הנה הבין הרב ז"ל שלדעת י"א המקנה לחבירו דשלב"ל עם דבר שבא לעולם קנה דמיגו דחייל הקנין אדבר שבא לעולם חייל אדשלב"ל וק"ל דא"כ אדפריך בגמ' פ' יש נוחלין דקכ"ז ע"ב לר"מ דאמר אד"מ דשב"ל כו' אמאי לא פריך לרבנן נמי דיהא נאמן לו' זה בני בכור במיגו דאי בעי מקנה ליה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל וכבר המרדכי ז"ל עצמו פ' יש נוחלין הק' לדעת רשב"ם דס"ל דבאומר לכשיבואו לעולם לכ"ע קנה מהא דפ' יש נוחלין וא"כ אמאי לא ק"ל לדעת י"א כן ודוחק לומר דקרא אצטריך להיכא דאין לו נכסים כלל בעין אלא נכסים שיפלו לו לאחר מכאן תו ק"ל מהא דאמרינן פ' יש נוחלין דקכ"ד תניא אין הבכור נוטל פי ב' בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתת אביהם ר' אומר בכור נוטל פי ב' בשבח כו' ואמרינן מ"ט דרבנן אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטי לידי' כו' ופי' רשב"ם עד דמטה לידי' ונותן אינו יכול ליתן לאחרים דאין אד"מ דשלב"ל והשתא אם איתא דכל היכא דמקנה דבר שבא לעולם עם דשלב"ל קנה א"כ הן לו יהי דמתנה קרייה רחמנא הא מתנה גופא כל כה"ג דבכור דמקנה לו דשב"ל עם דשלב"ל לכ"ע קנה וצ"ע ובעיקר דינא מה שהבין מוהר"ם קלעי בדברי המרדכי המעיין בדברי המרדכי יראה שלא כתב כן הי"א אלא דוקא במקנה מעות ומטלטלין כיון דשייך בהו קנין בהגבהה או במשיכה משו"ה אמרי' נמי דחל עליו הקנין בחליפין מטעם מיגו מה שאין כן בדשב"ל דלא שייך בהו קנין כלל וכ"כ הסמ"ע ז"ל בסי' הנז' ס"ק י"ט יע"ש גם מהר"י חיון ז"ל סי' ל' כתב דהמקנ' דבר קצוב עם דשא"ק לכ"ע לא קנה מהטעם האמור וכן עיקר:
מי שהיה לו פקדון כו' אבל המלוה הואיל ולהוצא' ניתנה אינה בעולם. כתב מוהר"י קולון שורש פ"ט דפשיטא דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו ליגבות דשלב"ל עד שנאמר שלא תועיל בו מחילה קודם זמנו אלא חשיב דבר שבא לעולם מאחר שכבר נעשה השעבוד ונתחייב הלוה בקנין סודר דהוי כמעכשיו ואע"פ שנתן לו זמן מ"מ דבר פשוט הוא שאין במשמעות הזה שיסתלק המלוה מגוף הממון כו' אלא מדין ודברים הוא דסליק נפשיה והביא ראיה מההיא דפ' ב' דכתובות אמר ר"י אמר רב האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן כו' ואוקמא אביי בדקאמר מלוה וכגון שחב לאחרים והק' התוס' שם וז"ל וא"ת ניהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה דהא מוכר ש"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול ואם איתא דבתוך זמנו אינו יכול למחול מאי קא ק"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה למיגבי ביה דלא מצי מחיל ליה אלא ודאי פשיטא להו דמצי מחיל א"ד ויש לתמוה עליו שמדברי התוס' אין ראיה כלל משום דאף אם נאמר דאין אדם יכול למחול חוב שלא הגיע זמנו היינו למאי דקי"ל אין אד"מ דשלב"ל וכי היכי דאין אד"מ דשלב"ל כך אין אדם מוחל דשב"ל וכמ"ש הר"ן בתשו' סי' כ"ג אמנם למאן דס"ל אד"מ דשב"ל פשיטא ודאי דיכול למחול חוב שלא הגיע זמנו וכשם דאדם מקנה דשלב"ל ה"נ אדם מוחל דשלב"ל וא"כ משו"ה ק"ל להתוס' שפיר דליהמניה במיגו דאי בעי מחיל ליה משום דאוקמתא דאביי לתרוצי מילתא דרב יאודה אמר רב דאמר האומר שטר אמנה הוא זה אינו נאמן הוא דאתא ורב ס"ל דאד"מ דשלב"ל כדאיתא בהדיא פ' האשה רבה דפ"ג וא"כ אין ראיה מדברי התוס' כלל אמנם אחר העיון נראה שדברי מוהר"י קולין נכונים בטעמם כי יש לדקדק עליו עוד דמה ראיה מייתי מהתוס' הא הן לו יהי דנימא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל היינו דוקא לענין דיכול לחזור מיהו כל עוד שלא חזר בו פשיט' ודאי דהקנאתו הקנא' וגדולה מזו כתב המבי"ט ז"ל ח"א סי' קל"ז דאפי' לא חזר בו מפני שהיה סבור שלא היה יכול לחזור דקנה המקבל וא"כ שפיר ק"ל להתוס' ז"ל דיהא נאמן באומר שטר אמנה במיגו דאי בעי מחיל ליה ולא היה חוזר בו אלא ודאי משמע דכוונת הרב ז"ל לומר דאע"ג דכל עוד שלא חזר בו הקנאתו הקנאה היינו דוקא בעלמא וכשאינו חב לאחרים אבל בחב לאחרים פשיטא ודאי דלא מהני אלא דוקא בשמחלו מחילה גמורה שאינו יכול לחזור בו אבל במחילה דסמי בידיה לחזור פשיטא ודאי דב"ח גובה ממנו כיון דאכתי נכסים ברשותיה קיימי דאי בעי לחזור בו חוזר וההיא דאמרינן המוכר שט"ח לחבירו וחזר ומחלו מחול במחילה גמורה מיירי וא"כ היינו דק"ל למוהריק"ו דאם איתא דמחילת חוב שלא הגיע זמנו חשיב דשלב"ל לוקמא כגון דאכתי לא מטא זמניה דאז כל עוד שלא בא זמנו מצי לחזור בו דאפי' למ"ד אד"מ דשלב"ל היינו דוקא אחר שבא לעולם כדאיתא בהדי' בפ' אז"נ וכיון דיכול לחזור בו א"כ ב"ח גובה ממנו ואין זה מיגו כלל כנ"ל פשוט: ודע שמדברי מוהריק"ו ז"ל משמע בהדיא דס"ל דהא דאמרינן אין אד"מ דשב"ל היינו אפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן מדהוצרך לומר דלא חשיב חוב שלא הגיע זמנו דשב"ל כדי שנאמר שאינו יכול למחול מטעמא דכבר נעשה השעבוד ושעבד נכסיו מעכשיו משמע דאם נאמר דמגוף הממון סליק נפשיה עד אשר יגיע הזמן הו"ל דשב"ל ולא מהניא ביה מחילה אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפי"ה חשיב דשלב"ל גם מוהרנ"ח בח"א סי' כ"א כתב בתוך התשו' לחד תי' דהחולק על מוהר"ם וס"ל דטענת מחילה הוי טענה מעלייא להפטר את הלוה אפשר דס"ל דמחילת חוב שלא הגיע זמנו לא הויא מחילה משום דהוי דשב"ל ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב פ"ד מה' אישות דין ז' וז"ל נסתפקתי בקטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לי לאחר שאגדיל מהו מי אמרינן כיון דבשעת הקדושין הוו קטנים לא מהני או דילמא כיון דבשעת חלות הקדושין הם גדולים חלו הקדושין ומההיא דאמרינן הרי את מקודשת לאחר שאתגייר אינה מקודשת משום דהוי דבר של"ב לעולם אין ראיה דשאני התם שהוא מחוסר מעשה דהיינו גירות או גט שחרור אבל הכא דאינו מחוסר מעשה אלא זמן וזמן ממילא קא אתי אפשר דלא חשיב דבר של"ב לעולם כו' ובדקתי עד מקום שידי מגעת בספרי ראשונים ואחרונים ולא מצאתי גילוי בדין זה עכ"ל ואתמהא איך לא זכר שם דברי מוהריק"ו ז"ל הללו ומוהראנ"ח ז"ל דמשמע בהדיא דס"ל דאפי' במידי דאינו מחוסר אלא זמן חשיב ליה דשלב"ל וכמ"ש ואין לומר דמה שהוצרך מוהריק"ו ז"ל לתת הטעם משום דכבר נעשה השיעבוד ונתחייב הלוה מעכשיו היינו כלפי נדון הרב ז"ל שנשאל על ראובן שהיה חייב לשמעון סך מה בחוב גמור בתנאי שאין לשמעון שום תביעה ולא דין ודברים עליו כל זמן שראובן ואשתו קיימים אם לא עד שימות אחד מהם ושוב מת שמעון המלוה ובאו יורשיו ומחלו לראובן את החוב בעוד ראובן ואשתו בחיים חייתם דהשתא כלפי נדון זה נראה ודאי דחשיב מחילת החוב קודם שיגיע זמנה דהיינו קודם מיתת א' מהם דשלב"ל שהרי הוא מחוסר מעשה שימות ראובן או אשתו והוי ממש כאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שימות בעליך כו' דאינה מקו' משום דהוי דשלב"ל ומשו"ה הוצרך לטעמא דמעכשיו חל השעבוד דהא ליתא ממ"ש אח"כ וז"ל ואין לומר דמ"מ חשיב כדשב"ל מאחר שלא הגיע זמן הפירעון משעת הפיטור שהרי תלה גביית החוב במיתת ראובן או אשתו ועדיין הוי הן בחיים מ"מ דבר פשוט הוא דחשיב דבר שבא לעולם וראיה מדגרסינן בפסחים פרק כ"ש ב"ח אביי אמר כו' משמע בהדי' דע"כ לא פליג רבא עליה דאביי אלא לענין קרקע דלוה משום דמצי לסלק ליה בזוזי אבל לענין החוב עצמו דלא מצינן למימר הכי מודה דמלוה מצי זבין כו' יע"ש והשתא אם איתא מאי ראיה מייתי מהתם שאני התם דאינו מחוסר אלא זמן גרידא וזמן ממילא קא אתי וכמ"ש רש"י ז"ל שם וז"ל המלוה את חברו ושעבד לו נכסיו וא"ל שאם לא אפרע לך לזמן פ' גבה מנכסי ומשו"ה חשיב דבר שבא לעולם אמנם בנדון הרב ז"ל דמחוסר מעשה דהיינו מיתת ראובן או אשתו ה"נ דחשיב דשלב"ל אלא משמע ודאי דלא שנא ליה להרב ז"ל בין מידי דמחוסר מעשה למחוסר זמן אלא אפי' במחוסר זמן נמי הוי דשב"ל וא"כ זכינו לדין דלדעת מוהריק"ו קטן שקדש ואמר הרי את מקודשת לכשאגדיל אינה מקודשת משום דהוי דשב"ל ומה שהביא ראיה הרב מש"ל ז"ל ממ"ש רש"י פרק החולץ דל"ד אההיא דאמרינן התם אמר רב עמרם אמר רב בשופעות מתוך י"ג לאחר י"ג לאחיובינהו כמבואר מדברי רש"י ז"ל שם דקטן יכול לקדש ולומר הרי את מקודשת לכשאגדיל אפשר לומר לדעת מוהריק"ו ז"ל דס"ל דרש"י לא כ"כ אלא אליבא דרב משום דרב לטעמיה דס"ל אד"מ דשב"ל והאומר לאשה הרי את מקודשת לאחר שאשתחרר הוי מקו' ומה גם שמדברי רש"י פרק האומר דקדושין דס"ב ע"ב ד"ה כמאן אזלא נר' שדעתו לפסוק כר"מ דאד"מ דשלב"ל כמש"ל בדין א' אמנם למאי דקי"ל דאין אד"מ דשב"ל ה"נ דאינה מקודשת משום דהוי דשלב"ל אע"ג דאינו מחוסר אלא זמן ועיין מ"ש בפ"ח מהל' גרושין:
והמזכה לעובר לא קנה ואם היה בנו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו קנה. כתב המבי"ט ח"ב סי' קל"ז על לאה שצותה שכל האלג"ארייא שתצא מן החתול עד זמן פ' שיתנו לבתה דאע"ג דהוי דשלב"ל אין כאן בית מיחוש משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו וגמר ומקנה והביא ראיה מדאמרי' פ' מי שמת דקמ"ב אמר ר"י המזכה לעובר לא קנה וא"ת משנתינו הואיל ודעתו של אדם קרובה אצל בנו מקנה לעובר שלו שהוא דשלב"ל ה"ה שאדם מקנה לבנו ולבתו דשלב"ל דדבר שלב"ל או לדשלב"ל כי הדדי נינהו וראיתי להרב כמוהר"ח אלפאנדאר"י ז"ל הובאו דבריו בס' בני חיי חא"ה סי' נ"א שתמה עליו שדבריו סתרו על מ"ש בח"א סי' של"ט שנשאל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה ומת אם יהיה דינה כדין האב דאמרי' דאע"ג דערב דכתוב' לא משתעבד משום דמצוה קעביד אבא לגבי ברי' שעבודי משעבדי נפשיה והשיב הרב ז"ל דכל דבר שתקנו חכמים לבן משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כגון המזכה לעובר או מי שישא לבנו גדול הבית דקנאו בלתי חזקה וערב דכתובה דמשתעבד היינו דוקא באב דהכי דייק לישנא דתלמודא דקאמר אבא לגבי בריה שעבודי משעבדי נפשיה אבל באם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה יע"ש וא"כ איך כתב בתשוב' זו על לאה שצותה שיתנו לבתה דקנאו מטעמא דדעתו של אדם קרובה אצל בנו הא באם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה ועוד הקשה הרב לפי מ"ש בתשוב' זו דאפילו באם אמרינן דעתה קרובה אצל בנה מהא דתנן פרק יוצא דופן בן יום א' נוחל ומנחיל ואמרינן בגמ' נוחל ממאן מאביו אי בעי מיני' לירתו ואי בעי מאביו לירתו אמר רב ששת נוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב ודוקא בן יום א' אבל עובר לא מ"ט דהוא מיית ברישא ואין הבן יורש את אמו בקבר והשתא אם איתא דבאם נמי אמרינן דעתה קרובה אצל בנה והאם שזכתה לעובר שלה קנתה נימא נמי עובר נוחל ומנחיל כגון שנתנה האם מתנה לעוברה שבבטנה ואח"כ מת הולד במעיה דמנחיל העובר אותן הנכסים לאחיו מן האב ומדלא קתני עובר ש"מ דהאם לגבי עובר שלה לא אמרינן דעתה קרובה ולא משכחת לה גבי עובר מנחיל וכמ"ש בתשובה ח"א את"ד ולע"ד נראה שאין מכאן סתירה למ"ש המבי"ט בח"ב שהרי קו' הלזו לא על המבי"ט תלונתו דתיקשי ליה לרב ששת דאמר פרק יש נוחלין דהמזכה לעובר קנה ואפי' עובר שאינו שלו ופרכינן עלה מהא מתני' דקתני בן יום א' נוחל ומנחיל בן יום א' אין עובר לא אלמא עובר אינו יורש ירושה דממילא וכ"ש דהמזכה לא קנה ומשני הא אמר רב ששת נוחל בנכסי האם ודוקא בן יום א' אבל עובר לא דהוא מיית ברישא כו'. והשתא מאי משני הא אכתי תקשי לרב ששת דליתני עובר נוחל ומנחיל וכגון באם שזכת' לעוברה שבמעיה ואח"כ מת הולד במעיה דמנחיל אותן נכסים לאחיו מן האב דהשתא ליכא למימר משום דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אצל בנה דהא רב ששת אפילו במזכה לעובר שאינו שלו ס"ל דקנה ומכ"ש באם המזכה לבנה ולעיקר קו' נראה לע"ד דלק"מ ואשתמיט מיני' מ"ש הנ"י פרק מי שמת הביאו הרב ד"מ בסימן ר"י דהא דאמרי' דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא היכא דיצא לאויר העולם דאז באותה שעה זכה למפרע משעה שהקנה לו אמנם אם מת במעי אמו לא קנה והביא ראיה מן הירושלמי ובודאי דה"ט משום דאמדינן דעתיה דזה לא זיכה לו המעות אלא ע"מ שיצא לאויר העולם ויהנ' מהן וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל פ"ב סי' ד' דאפי' לרב ששת דס"ל דהמזכה לעובר קנה אינו קונה עד שיבוא לאויר העולם והביא ראי' מדקאמר ר"ה פ' אז"נ המוכר פירות דקל לחבירו עד שלא באו לעולם יכול לחזור בו הרי דאע"ג דר"ה ס"ל דאדם מקנה דשלב"ל אפ"ה קאמר דכל זמן שלא באו לעולם יכול לחזור יע"ש וא"כ משו"ה לא קתני עובר נוחל ומנחיל דכיון שמת במעי אמה כ"ע מודו דלא קנאו ומאוד אני תמיה על הרב ז"ל איך אשתמיט מיני' דברי הרא"ש והנ"י ז"ל הללו גם מה שהקש' שדבריו סתרי למ"ש בח"א נראה לע"ד שיש לחלק והוא שהמבי"ט ז"ל סי' הנז' בס"ד בשנותו את טעמו לומר דבאם לא אמרי' דעתה קרובה אצל בנה ההוא אמר דמה"ט משום דהתורה ירדה לסוף דעת האב ולסוף דעת האם וטפי רחים האב על הבן מאם על הבן במידי דאיכא דררא דממונ' ויהב נפשי' וממוניה טפי האב מהאם דהאב עושה מלאכ' ואי יהיב ליה לבריה דרחים ליה לא חסר ולא מידי דאיכא ליה רווחא באומנות משא"כ האשה דאין לה חכמה אלא בפלך ואם כן לפי טעם זה איכא למימר דע"כ לא כתב הרב ז"ל דבאם לא אמרינן דעתה קרובה אלא דוקא במזכה לעוברה מחיי' וא"כ בנדון שנשאל הרב ז"ל על לאה שנכנסה ערבנית לכתובת בנה בעודה בחיים דהתם ודאי שייכא ביה טעמא דכיון דאשה אין בידה להרויח כמו האיש חביב' לה ממונ' טפי ואע"ג דרחים לה לברה כמו האב לבריה מ"מ אדם קרוב אצל עצמו וצערא דגופא חמירא לה טפי מש"ה לא גמרה ומקנה אמנם מ"ש בח"ב היינו כלפי נדון הרב ז"ל דלאה צותה מחמת מיתה דהתם ודאי כיון דלמיתה אזלא לא שייכא בה טעמא דחביבא לה ממונה טפי ומשום הכי אמרינן דדעתה קרובה אצל בנה כנ"ל ליישב ואמנם יש לדקדק בתשוב' זו על הרב המבי"ט שכתב דאד"מ דשלב"ל לבנו מאותה שאמרו בפרק יש נוחלין יכיר יכירנו לאחרים מכאן א"ר יהודה נאמן אדם לומר זה בני בכור וכשם שנאמן אדם לומר זה בני בכור כך נאמן לומר זה בן גרושה או חלוצה וחכ"א אינו נאמן ופרשב"ם ז"ל דפליגי במוחזק לן באחד שהוא בכור ואמרינן עלה בגמרא א"ל ר"ן לרבה בשלמא לר"י היינו דכתיב יכיר אלא לרבנן יכיר ל"ל ומשני' בצריך היכר' כגון שבאו מחדש בכאן ואין מוחזקין בא' מהן מי הוא בנו והדר פריך למאי הלכתא למיתבא ליה פי שנים לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא יהיב ליה ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו לאחר מכאן והדר פריך ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ומשני ל"צ בנכסים שנפלו לו כשהוא גוסס ופרשב"ם ז"ל דכיון דבההיא שעתא אינו יכול ליתנם לו לא מצי לאקנויינהו מקמי דאתו לידי' ע"כ והשתא לדעת המבי"ט ז"ל דס"ל דבבנו אד"מ דשב"ל לכ"ע א"כ מאי האי דפריך ולר"מ דאמר אדם מקנה דשב"ל יכיר ל"ל הא אפי' לרבנן דר"מ תיקשי ליה דכיון שהוא בנו יהא נאמן לומר זה בני בכור במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה ואפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן ואפשר ליישב ולומר דמשום הכי לא פריך בגמרא לרבנן דר"מ משום דכיון דטעמיה דהמבי"ט ז"ל הוא דיליף לה מההיא דהמזכה לעובר דקאמר ר"י דאע"ג דלעובר אחר לא קנה המזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ואם כן כיון דלדשב"ל אד"מ לבנו ה"ה דשלב"ל דאדם מקני לבנו וכמבואר בדבריו א"כ נראה דדין זה במחלוקת הוא שנוי דלר"ה דס"ל התם בפ' מי שמת דהמזכה לעובר לא קנה אפילו הוא בנו כדאמרינן התם ההוא גברא דא"ל לדביתהו נכסי להאי דמעבר' אמר ר"ה הוי מזכה לעובר וכו' ואותבי' ר"ן ממתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וקאמר משנתינו אינו יודע מי שנאה כלומר דלאו הלכתא היא ה"נ דס"ל לר"ה דאין אד"מ דשב"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו ואם כן מש"ה לא פריך בגמ' התם בפ' יש נוחלין לרבנן דר"מ ומשום דאד"מ דשלב"ל לבנו משום דבפלוגתא אתמר דלר"ה ל"ק לי' ואפשר דהמקשן דפריך התם ולר"מ דאמר אד"מ כו' ה"נ ס"ל כר"ה ומשו"ה לא פריך אלא לר"מ כנ"ל. ומיהו מאי דק"ל לכאורה ממ"ש בפ' י"נ דף קכ"ד ע"א מ"ט דרבנן דאמרי אין הבכור נוטל פי שנים בשבח ששבחו נכסים לאחר מיתה אמר קרא לתת לו פי ב' מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' אף חלק בכורה עד דמטה לידי' ופירשב"ם עד דמטא לידי' דנותן אינו יכול ליתנם לאחרים דאין אד"מ דשלב"ל והשתא לדעת המבי"ט ז"ל אפילו קרייה רחמנא מתנה כל שהוא לבנו אד"מ דשלב"ל האמנם אחר העיון נראה דקו' זו קשה בלא"ה אסוגיא דהתם דקאמר ורבי נמי הכתיב לתת לו כו' ומאי קו' הא ר' ס"ל דאד"מ דבר שלב"ל כדאיתא בקידושין פ' האומר אלא הדבר ברור דאפי' לר"מ דס"ל דאד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשלא מת המזכה קודם שבא לעולם אבל כל שמת המזכה קודם שבאו לעולם לכ"ע לא קנה וזה מבואר מסוגיא דיש נוחלין דקאמר ל"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס כו' וא"כ היינו דקאמר התם שפיר מתנה קרייה רחמנא מה מתנה עד דמטה לידי' וכל זמן שלא מטא לידי' ומת המזכה קודם שבאו לעולם לא קנה לכ"ע אף חלק בכורה עד דמטה לידי' וכל שמת קודם שהשביחו הנכסים אינו נוטל פי ב' ומשו"ה פריך ור' הכתיב לתת לו ודוק: אך לדברי המבי"ט ז"ל לא יתכן דרך זה שהרי מבואר מדבריו דס"ל דלגבי בנו אד"מ דשלב"ל אפי' מת המזכה קודם שבאו לעולם שהרי נדון שלו היה שצותה שכל האלג"רייא שתצא עד זמן פ' שיהי' לבתה ומתה קודם שבא' האלגר"ייא לעולם ואפי"ה ס"ל דקנה ויש ליישב דס"ל לרבנן דמדכתיב לתת ע"כ דאתא לאשמועינן קרא שחלק בכורה יהיה לו דין מתנה הראויה לאחרים דאי מתנה הראויה לבנו קאמר ואפי' בדלא מטא לידי' א"כ לתת ל"ל ואע"ג דלתת אצטריך לאשמועינן שאם אמר איני נותן ואיני נוטל רשאי כבר כתב רשב"ם ז"ל דלרבנן תרתי שמע מינה דמדכתיב לתת שמעינן דמתנה קרייה רחמנא ומדכתיב לו שמעינן שאם אמר איני נוטל רשאי יע"ש וליכא למימר דנימא דכוליה קרא להכי הוא דאתא לאשמועינן דאם אמר איני נוטל רשאי דא"כ ליכתוב קרא לתת לבד ודוק ומן האמור בזה נרא' שתי' זה שכתבנו ליישב דעת המבי"ט ז"ל דמשו"ה לא פריך בגמ' אליבא דכ"ע ואפי' לרבנן דר"מ משום דבפלוגתא איתמר דלר"ה ל"ק ליה ואפשר דהמקשן גופיה דפריך ולר"מ כו' ה"נ דס"ל כר"ה ומשו"ה לא פריך אלא לר"מ לא ניתן ליאמר דאכתי ק' למאי דמשני בגמ' ל"צ לנכסים שנפלו כשהוא גוסס דהך תי' ניחא לר"ה אכן לר"י דס"ל דגבי בנו אד"מ דשלב"ל ואפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה כמ"ש המבי"ט ז"ל ק' ולכן נראה דמשו"ה לא פריך התם לרבנן דר"מ דיכיר ל"ל משום דאע"ג דאד"מ דשלב"ל לבנו ואיכא מיגו איכא למימר דאצטריך קרא דיכיר לאשמועינן היכא דמת הבן והניח בנים או בנות שנאמן האב לומר דאביהן של אלו היה הבכור כדי שיטלו הבנים פי ב' בנכסיו דהשתא ליכא מיגו דאי בעי יהיב להו במתנה משום דהא דאמרינן דאד"מ דשלב"ל לבנו משום דדעתו קרובה אולי היינו דוקא בבנו אבל בן בנו כאחר דמי וכמ"ש הרא"ש ז"ל בתשוב' כלל פ"ב סי' הנז' וכ"כ המבי"ט ז"ל עצמו בתשוב' ח"א סי' ש"ט ואף לדעת הרב ת"ה סי' ש"ן דבן בנו כבנו וכן הוא דעת מוהרשד"ם ז"ל בח"אה סי' קל"ז מ"מ אבן בן בנו כ"ע מודו כאחר דמי וכמ"ש הרב כנ"הג סימן ר"י בהגהת הטור סימן ח' עיין שם ואם כן משכחת לה בכ"הג דהשתא ליכא מיגו ואשמועינן קרא לומר דאפי"ה נאמן האב לומר שהוא בכור כדי שיטלו בני בניו פי ב' האמנם מצאתי להרב מהרימ"ט ז"ל בס' בני אהרן סי' נ"ו שכתב דברים סותרים למ"ש והוא שהרב ז"ל הוקשה לו בפשטא דשמעתתא דמאי פריך לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב ליה דנימא דאצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח אשתו מעוברת דנאמן האב לומר פ' בני בכור כדי שיטול פי ב' העובר שלו דבמתנה לא מצי יהיב דהמזכה לעובר לא קנה ואפי' תימא דדעתו של אדם קרובה אצל בן בנו כמו בנו כדעת הרב ח"ה משכחת לה בפחות ממ' יום שכתב הריטב"א ז"ל דלא קנה משום דמיא בעלמא נינהו ותי' הרב ז"ל דמאן נימא לן דבכה"ג מהימן האב היכא דליכא מיגו שלא נתנה תורה נאמנות לאב להכיר את הבן אלא בזמן שישנו בעולם דכתיב כי את הבכור בן השנואה יכיר לתת לו פי ב' משמע דבבן בחיים משתעי קרא א"ד יע"ש וא"כ כפי זה אזלא לה תי' דידן והדרא קו' לדוכתא דליכ' למימר דלרבנן דר"מ אצטריך קרא דיכיר היכא דמת הבן והניח בני' או בנות שנאמן לומר שאביהן של אלו היה הבכור שהרי לפי האמת ה"נ דלא מהימן כדעת מוהרימ"ט ז"ל דבעינן שיהיו בעולם בשעת הכרה אלא שדין זה שכתב הרב ז"ל הוא דין מחודש ולא ראינו לשום א' מהפוסקים שכתבו דין זה ובר מן דין שבפי' נראה הפך מוהריק"ו שורש תמ"ד יע"ש וכמו שכן הוכיח במישור החכם השלם מ"ור במוהר"י הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בתי כהונה חלק בית ועד סי' ו' יע"ש ומה שהקש' מוהרימ"ט ז"ל עד שמכח זה בנה יסודו יש ליישב עוד על פי סוגי' דפ' השותפין יע"ש וכמ"ש בס' בתי כהונה יע"ש ודוק: וראיתי להרב כנה"ג ז"ל סי' ר"ט בהגהת הטור אות כ"ט שהק' לדעת המבי"ט ז"ל ממ"ש מרן הב"י שם בסי' הנז' משם הר"ב העיטור וז"ל תשו' לרב פלטוי גאון האי מאן דכתב בשטר יהבית לברי או לאנתתי כל דאית לי וכל דיהבי לי לא קני אלא מאי דהוה ליה ההיא שעתה דוקא הרי בהדיא דאפי' בבנו קאמר דאין אד"מ דשלב"ל והא ודאי קו' אלימת' היא ואשר אני אחזה ליישב כיון דטעמא דהמבי"ט ז"ל הוא משום דס"ל דמקנה דשלב"ל או לדשלב"ל כי הדדי נינהו וכי היכי דבמזכה לעובר אמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו ה"נ במקנה דשב"ל וא"כ נר' שדברי הרב ז"ל הן לפום מאי דקי"ל התם דהמזכה לעובר שלו קנה משום דדעתו של אדם קרובה אצל בנו כמ"ש הרי"ף ורבינו והטור אמנם למאן דפוסק התם דאפי' במזכה לעובר שלו לא קנה וכמו שכן הוא דעת ריא"ז ז"ל כמ"ש בכנה"ג שם אות י"ג והיינו משום דבתר הכי מסקינן בגמ' והלכתא מזכה לעובר לא קנה ומשמע ליה דסתמא קאמר ואפי' לבנו א"כ ה"נ דס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לבנו דתרוייהו כי הדדי נינהו וא"כ מצינן למימר שפיר שדעת רב פלטוי כדעת ריא"ז דלא אמרי' דדעתו של אדם קרוב' אצל בנו והמזכה לעובר שלו לא קנה וא"נ י"ל שדעת רב פלטוי גאון כדעת הרי"ף והרמב"ן והר"ן דהא דאמרינן דדעתו של אדם קרובה אצל בנו היינו דוקא בש"מ ומשום תקנת חכמים כדי שלא תטרף דעתו אבל בבריא אע"ג דדעתו של אדם קרובה אצל בנו לא מהני כיון דאין הקנאתו הקנאה ורב פלטוי ז"ל מיירי במתנת בריא אמנם המבי"ט כלפי נדון שלו שהיה במתנ' ש"מ כתב דלכ"ע קנה מיהו הא ק"ל עליו ממ"ש הרשב"א ז"ל בתשו' המיוחסות סי' ק"ו על ראובן שנתן מתנה לבתו כל נכסיו שקנה ושעתיד לקנות שאינו יכול לקנות נכסים שעתיד להקנות משום דהוי דשלב"ל יע"ש ועל הרשב"א ז"ל לא יתכן שום א' מהתי' שכתבנו שהרי הוא ז"ל פסק מתני' דאם ילדה אשתי זכר יטול מנה וחלק על הרי"ף ז"ל שכתב ודוקא ש"מ וכמ"ש ה"ה ז"ל פ"ח מה' זכיה ומתנה הלכה ט"ז ועוד אני תמיה על המבי"ט ז"ל ממ"ש רבינו פ"ו מה' זכיה דין י"ז וז"ל כבר ביארנו כו' ואמרו כמה אתה נותן לבנך כך וכך כו' צריכים שיהיו הדברים שהם פוסקים מצוים ברשותו שאין אד"מ דשלב"ל ע"כ הרי בהדיא דאפי' גבי בנו ובתו ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל ומבואר הוא שדעת רבינו דהמזכה לעובר שלו קנה אפי' בבריא כמ"ש בפ' זה וצ"ע:
דין ההקדש כו'. אע"ג דאין אד"מ דשב"ל אדם מתחייב בדשב"ל כ"כ הטור וכל הפוסקים ז"ל וראיתי להרב פמ"א ח"א סימן ט' שכתב על מי שנתחייב לתת פירות דקל לחבירו דבלשון חיוב קי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דפטורים היורשים מטעמא דכיון שמת המתחייב פקע חיובו והוכיח כן ממאי דפריך בפ' י"נ ולר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל יכיר ל"ל ולא פרכינן לרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי מתחייב בדשב"ל וכתב עוד דליכא למימר דה"ט משום דהו"ל מתחייב בדשא"ק דלא קנה לדעת הרמב"ם וכמו שהביא ראיה זו מוהרש"ח בביאורו סי' ס' דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב דהיינו סך אלפים דינרים לתת לבנו וכתב עוד שרשב"ם ז"ל נרגש מזה שכתב בד"ה ולר"מ וז"ל דהא דרבנן דר"י היינו ר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל כו' דק' דלאיזה תכלית כתב רשב"ם ז"ל כן אלא שנרגש מזה דאמאי לא פריך אפילו לרבנן במיגו דאי בעי מתחייב נפשיה ואהא תי' דכיון דרבנן דר"י היינו ר"מ ניחא ליה למפרך אליבא דר"מ ובמיגו דמתנה והשתא אם אי' דס"ל לרשב"ם דהמתחייב קודם שבאו לעולם חייבים היורשים א"כ נהי דלמאי דפריך בגמ' לר"מ ולא לרבנן תי' רשב"ם ז"ל דרבנן דר"י היינו ר"מ אכן למאי דתי' בגמ' ל"צ בנכסים שנפלו כשהוא גוסס קשה דאכתי תיקשי ליה דיהא נאמן במיגו דמתחייב דאז אפי' לנכסים שנפלו כשהוא גוסס מהני אלא משמע דס"ל דאפי' במתחייב כל שלא באו הנכסים אלא לאחר מיתה אינם חייבים היורשין את"ד ז"ל ואחר המחילה כל דבריו תמוהים דהנה מה שהביא בדברי רשב"ם ק"ל ממ"ש המרדכי שם פ' י"נ שהקשה לדעת רשב"ם דס"ל דהא דאין אד"מ דשלב"ל היינו דוקא בשהקנה מעכשיו אבל אם אמר לכשיבואו לעולם קנה ממאי דפריך אליבא דר"מ ולא פריך אליבא דרבנן נמי דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב להו במתנה לכשיבואו לעולם ולפי דבריו מאי ק"ל הא רשב"ם ז"ל כבר יישבו בזה במ"ש דרבנן דר"י היינו ר"מ וכוונת רשב"ם ז"ל פשוטה דק"ל דמאי פריך בגמ' ולר"מ כו' אימא דר"מ ס"ל כר"י דיכיר אצטריך אפי' להיכא שמוחזקים באחר שהוא בכור דלא שייך מיגו ורבנן דר"י דמוקמי ליכיר בצריך היכרא ס"ל דאין אד"מ דשלב"ל לזה תי' ואמר רבנן דר"י היינו ר"מ וא"כ ק' דידיה אדידיה וזה פשוט: גם מה שדחה דברי מוהרש"ח ז"ל מטעמא דאכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב בסך קצוב לא ידעתי אדק"ל למוהרש"ח תיקשי ליה להרמב"ן והר"ן ז"ל שהביאו ראיה מסוגיא זו דהמחייב בדשא"ק קנה שלא כדעת רבינו ממאי דפריך ולר"מ והשתא אם איתא דמשכחת לה בסך קצוב מאי ק"ל אימא דתלמודא הכי פריך דלר"מ דאמר אד"מ אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מקנה ליה סך קצוב אלא משמע ודאי דהא לא חשיב מיגו משום דזה אינו רוצה ליתן לבנו אלא פי ב' מנכסיו דוקא ולא יותר וא"כ אי הוה מתחייב עצמו בסך קצוב אפשר שיפלו לו פחות ויפסיד לשאר בניו ושוב ראיתי למרן כ"מ ז"ל פי"א מה' אלו שתי' לקו' הר"ן ז"ל כמו שתי' הרב פמ"א והרב בעל מקור ברוך ז"ל סי' מ"ח דחה דבריו כמ"ש הן אמת שדבריו ז"ל תמוהים בעיני במה שהקשה לדברי מרן הכ"מ ז"ל שכתב דאפשר להודות שחייב לו אלף אלפי דינרים לשעבד נכסיו שקנה ושיקנה דא"כ מה תי' בגמ' בנכסים שנפלו כשהוא גוסס ומאי איכפת לן אטו מי שחייב לחבירו ושעבד נכסיו שיקנה ונפלו כשהוא גוסס לא יגבה מהן כיון דנפלו בחייו דהרי לגבי בכור לא קרינן ליה ראוי ובשלמא בנכסים שנפלו לאחר מותו הוא מ"ש הבה"ת והביאו מרן סי' ק"ז אבל בנפלו כשהוא גוסס ודאי דמהני לכ"ע וגובה מהן ואם כונת הרב לומר שזה החיוב הוא מתנה אכתי ק' לתלמודא גופיה ל"ל קרא יהא נאמן במיגו דמתחייב ולכן נראה שאינו מיגו שאינו רוצה להתחייב בסך קצוב יע"ש וע"פ זה דן הרב ז"ל בנדון שלו דלדעת הסוברים דהמתחייב בדשא"ק קנה האומר זה בני נאמן אפי' לנכסים שנפלו לאחר מכאן במיגו דמתחייב וכתב שם בסוף התשו' דאפשר דאפילו לדעת מוהריב"ל דתרי ספקי בפוסקים כחד חשיב היכא דאיכא ג' מודה יע"ש ודבריו תמוהים דאם איתא א"כ לדעת הסוברים דאדם מתחייב בדשא"ק תקשי להו דאכתי למה לי יכיר יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מתחייב לתת לו פי שנים מהנמצאים לו שעה אחת קודם מיתה דבהא לא שייך תי' ז"ל אלא עכ"ל דמיגו דמתחייב לא חשיב ומטעמא שכתב מוהרימ"ט ז"ל האמנם כד דייקת שפיר תי' זה שכתבנו דהא לא חשיב מיגו דאלו היה מתחייב לתת לו אלף אלפים דינרי' אולי יפלו פחות ונמצא מפסיד לשאר בניו וכמ"ש הרב מקור ברוך ז"ל אחר העיון נראה דליתא דאכתי איתיה בתקנתא שיתחייב לתת לו פי שנים מנכסיו שיפלו אח"כ אפילו שיעלה עד סך אלף אלפים דינרים דבהא אינן מפסידין אם יפלו פחות דלעולם אינו נוטל אלא פי שנים דוקא ומשום דשא"ק ליכא כיון שכבר נתן קצבה לדבר וליכא למימר דס"ל להרב מקור ברוך שלדעת רבינו בעינן שיתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אבל כל שלא נתחייב בסך קצוב חיוב החלטי אע"פ שנתן קצבה לדבר לא מהני דהא ליתא שהרי הרב הנז' סי' מ"ג כתב ליישב דעת רבינו ז"ל לההיא דהנושא אשה לזון את בתה ה' שנים דלר"י מתני' מיירי בשנתחייב לזון ה' שנים אע"פ שיוצא אלף דינרי' דבהכי הוי דבר קצוב יע"ש הרי דס"ל להרב ז"ל דכל שנתן קצבה לדבר אע"ג דלא נתחייב חיוב החלטי מיקרי מתחייב בדבר קצוב וצ"ע: עוד כתב הרב פמ"א וז"ל ויש מחבירנו מביאין ראיה דהמתחייב בדשב"ל ובאו לעולם אחר מותו לא נתחייבו היורשים ממ"ש רשב"ם אמתני' דהאומר זה בני נאמן ופריך בגמ' למאי הלכתא אי ליורשו פשיטא ופי' רשב"ם שאינו נאמן אלא לנכסי' שיש לו עכשיו בעין אבל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דליכא מיגו אינו נאמן ואם איתא אכתי יהא נאמן במיגו דאי בעי הוה מחייב עצמו אלא מוכח דכל שבאו לעולם אחר מיתה אינן חייבין וכתב הרב ז"ל דאכתי לא הועילו כלום דאי משום ה"ט ניחא לנכסים שנפלו לאחר מיתה אבל לנכסים שנפלו אח"כ בחיים חיותו מיהא יהא נאמן במיגו וליכא למימר דנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם לאחר מותו קאמר דאין זה במשמעותו דלמאי דמשני בגמ' ל"צ בנכסי' שנפלו לאחר מכאן מוכח דהיינו נכסי' שנפלו בחיים דאי לאחר מיתה מאי פריך ולר"מ הא ר"מ מודה אפי' בנכסי' שנפלו כשהוא גוסס כ"ש בנכסים דלאחר מיתה את"ד יע"ש ולכאורה היה נראה לומר דאי משום הא לא איריא דאע"ג דבנכסים שנפלו בחיים חיותו איכא מיגו דמתחייב מ"מ כיון דלנכסי' שנפלו לאחר מיתה אין כאן מיגו אפילו בנכסים שנפלו בחיים חיותו דאיכא מיגו לא מהני דלא אמרי' מיגו לחצי טענה וכמ"ש הרמב"ן פרק חזקת הבתים דל"ג ע"ב וכ"כ הר"ן ז"ל פרק האומר דקדשתיה וגרשתיה כשהיא קטנה יע"ש. האמנם הא ליתא דא"כ איך כתב רשב"ם ז"ל דלנכסי' שהן עכשיו בעין נאמן מטעם מיגו הא כיון דאי הוה יהיב להו במתנה לא מהני לנכסים שנפלו לו לאחר מכאן א"כ אפי' לנכסים שהן עכשיו בידו לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה אלא עכ"ל שדעת רשב"ם ז"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן וכמו שהביא מחלוקת בזה הרב כנה"ג בח"א סי' פ"ב בכללי מיגו סי' ע"א ע"ש אלא שמדברי רשב"ם ז"ל שכתב בפ' ח"ה דל"ג ד"ה אמר ר"ן הדרא ארעא וז"ל וה"מ בדאיכא סהדי דאכלינהו לפירות אבל אי ליכא סהדי דאכלינהו אלא בהודאת פיו כו' ארעא כיון דלית ליה ראיה בשטר הדרא למאריה וחייב שבועת היסת על הפירות דזבינהו מיניה במיגו דאי בעי אמר לא אכלתי פירות כי אם מעות כגון עייל כורא ואפי' טפי מכורא דבהכי הויא חזק' יע"ש משמע דטעמ' דנאמן על הפירות היינו משום מיגו דלא אכל אלא פורתא ומטעמא שכתב דבהכי הויא חזק' ולא היה מפסיד הקרקע אבל משום מיגו דלא אכלי כלל לא היה נאמן אף על הפירות משום דהו"ל מיגו לחצי טענה וכ"כ הרמב"ן שם שזה דעת רשב"ם וא"כ נמצאו דבריו סותרים ושוב ראיתי בתשוב' למוהר"ש הלוי ז"ל הובאו דבריו בס' בני אהרן סי' ס' שהקש' לדברי רשב"ם ז"ל בפשיטות מטעם מיגו לחצי טענה וכנרא' שחשב הרב ז"ל דכלל זה מוסכם אליבא דכ"ע ולא זכר ש"ר שבמחלוקת הוא שנוי שהרי לדעת התוס' ולדעת ריא"ז האומר זה בני אינו נאמן לפוטרו מן היבום אלא לישראל משום דאיכא מיגו דאי בעי מגרש לה אבל לכהן לא מהני משום דליכא מיגו ועיין במוהר"ש ז"ל סימן כ"ה וסי' כ"ו ואי ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה אפילו ליש' לא יהא נאמן משום דהוי מיגו לחצי טענה וכמו שהקשה הרמב"ן ז"ל בחי' גם דעת רבינו ז"ל נראה לע"ד דס"ל כן ממ"ש פי"ו מה' אישות דין כ"ז וז"ל א"ל הבעל כך היה גרשתיה ונתתי לה עיקר ותוס' כו' מתוך שיכול לומר לא גרשתי' ולא יתחייב נאמן ומשביעה בנק"ח ונותן לה את העיקר ונשבע על התוס' ע"כ וק' דהא הו"ל מיגו לחצי טענה אלא ודאי משמע דס"ל דמיגו לחצי טענה אמרינן ומוהרימ"ט ז"ל ח"א סי' ק"ה נתקשה בזה והניחו בצ"ע כנראה שחשב הרב ז"ל דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הלכתא פסיקתא היא ולא כן הדבר דבמחלוקת הוא שנוי כמ"ש ומוהר"ר יו"ט ן' יעיש בתשוב' סי' ס"א הק' למוהר"ש הלוי ז"ל דלמה יחס קו' זו לדעת רשב"ם והנ"י והלא תלמוד ערוך הוא לגבי בכור דקאמר ל"צ בנכסים שנפלו משמע דלנכסים של עכשיו לא אצטריך קרא משום מיגו ותי' דה"ט משום דהך טענה שאומר עכשיו שהוא בנו טענה גרועה היא מן הטענה דאי בעי הוה יהיב להו במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שאינו בנו ונמצא שקרן בדבריו ומפסיד אפי' בנכסים שהוא בידו ואם כונת האיש הזה במ"ש שהוא בנו לזכות כל נכסיו אע"פ שאינו בנו לא היה טוען טענה שאפשר שימצא שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת וה"ט דמיגו דאי בעי פטר לה בגט דמשום הנאה מועטת להפסידה לא טעין טענה שאפשר שימצא שקרן עכ"ד ולע"ד תי' זה לא יגהה מזור לדעת הרמב"ן ז"ל שהקשה בההיא דהאומר זה בני נאמן לפטורי אותה מיבום משום דבידו לגרשה דאמאי נאמן משום גירושין הא אי מגרש לה אסורה לכהן כו' ועוד דאפילו לישראל נמי לא הוה ליה למשרי לפי מה שאנו סוברים דמיגו לחצי טענה לא אמרינן ותי' דאיכא למימר דהתם ה"ט משום דכיון דאיהו לטענה זו איכוון אין אומרים מיגו לחצי טענה וכאן נמי אין אנו מאמינים אותו לחצאין אלא נאמן לגמרי דאיהו לא איכפת לי' לבעל אם אינה נשאת לכהן עכ"ד והשתא לפי דברי הרב ז"ל אמאי לא תי' דהכא לא הוי מיגו לחצי טענה משום דטענה זו גרועה היא מהטענה דאי בעי הוה מגרש לה דמשום הנאה מועטת לא הוה טעין טענה שימצא בה שקרן וא"כ ק' לדעת הרמב"ן מ"ש בגמרא לא צריכה לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שנפלו עכשיו ל"צ קרא משום דבלא"ה נאמן משום מיגו וליכא למימר דה"נ ה"ט משום דאמרינן מסתמא לא חייש לנכסים שיפלו לאחר מכאן כדי לטעון שקר דא"כ מה"ט יהא נאמן נמי אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון דאנו מאמינים אותו ואמרינן דבודאי דובר אמת בלבבו במ"ש זה בני במיגו דאי בעי יהיב ליה דאי משום נכסים שיפלו לאחר מכאן הא לא איכפת ליה דומיא דהאומר זה בני שכתב הרמב"ן דנאמן אפילו לכהן מה"ט ומטעם זה נמי קשה להטעם שכתב מוהרי"ט בן יעיש דה"ט דאם איתא דלא היה בנו ושקורי משקר במ"ש זה בני לא היה טוען טענה שימצא בה שקרן ויפסיד הכל משום הנאה מועטת דא"כ מה"ט נמי יהא נאמן אפילו לנכסים שנפלו לאחר מכאן כיון שאנו אומרים מטעם זה דדובר אמת בלבבו הוא גם ממ"ש הרמב"ן פרק חזקת שהביא ראי' דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ממ"ש פרק י"נ בני הוא וחזר ואמר עבדי הוא אינו נאמן ומשמע שהוא יורשו ובנו לכל דבר ואמאי נימא מתוך שבידו להפקיר נכסיו או ליתן מתנה לאחר ואינו יורש דהא אמרינן מיגו אפילו להכחיש דבריו הראשונים בקדושין אלא כיון דעיקר טענה דעבדי הוא לפוסלו בקהל ואינו נאמן עליו לא אמרינן מיגו גרוע לחצי טענה ע"כ הרי דאע"ג דבטענה שהוא טוען עכשיו היא טענה גרועה מהטענה דאי בעי יהיב לאחר במתנה משום דאפשר דהיום ומחר יבואו עדים שהוא בנו ונמצא שקרן ומפסיד הכל ויורש הנכסים ג"כ אפ"ה ס"ל דלא אמרינן מיגו לחצי טענה ודרך אגב אומר דק' לי לדברי הרמב"ן הללו מדאמרינן התם ביש נוחלין האומר זה עבדי וחזר ואמר זה בני נאמן דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאמאי אצטריך לטעם זה ת"ל דיהא נאמן במ"ש זה בני להתירו לבא בקהל וליורשו משום מיגו דאי בעי הוה משחרר ליה ויהיב ליה במתנה לכלהו נכסי וכן ראיתי להנ"י ז"ל שם שכתב וז"ל ומקשינן ליה מברייתא כו' אפ"ה אינו נאמן כשאומר אח"כ זה בני ואע"ג דהשתא אית ליה מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה לכולהו נכסי אין אדם נאמן לסתור הודאתו משום מיגו כך פירש מורי נר"ו וכן נראה אפילו למסקנא והיינו דקא יהיב ר"י טעמא למלתיה ולא קאמר טעמא משום מיגו ע"כ אכן לדעת הרמב"ן דסבירא ליה דאמרינן מיגו להכחיש דבריו הראשונים קשה דהכא לא שייך למימר משום מיגו לחצי טענה ולזה י"ל דמש"ה הוצרך ר"י למיהב טעמא משום דמשמש ליה כעבדיה קאמר דאי משום מיגו לא היה נאמן אלא לנכסים שיש לו עכשיו דאיכא מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה אכן לנכסים שנפלו לו אח"כ דליכא מיגו אינו נאמן כדאמרינן גבי זה בני בכור ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן אך אכתי קשה מדקאמר ר"י וחילופה אבית המכס אמר עבדי וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דמשמע דאינו נאמן כלל ואפילו לירש באותן נכסים שיש לו עכשיו דאמאי הא איכא מיגו דאי בעי הוה יהיב להו במתנה וליכא למימר דהיינו משום דהוי מיגו לחצי טענה דכיון דלנכסים שנפלו לאחר מכאן ליכא מיגו לא מהני ליה מיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו דא"כ תימא על עצמך דאמאי תי' בגמ' לא צריכא לנכסים שנפלו לאחר מכאן דמשמע דלנכסים שיש לו עכשיו נאמן במיגו ואמאי הא הוי מיגו לחצי טענה ולכן נרא' ליישב דס"ל להרמב"ן ז"ל דמאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר אלו בעי למיתב ליה במתנה מי לא מצי יהיב לאו משום מיגו דאי בעי הוי יהיב ליה במתנה דקאמר דהא ודאי לא חשיב מיגו משום דהוה מיגו לחצי טענה אלא הכי פריך דכיון דזה קאמר זה בני בכור א"כ בודאי דכונתו לזכות לו פי ב' לנכסיו וא"כ הן לו יהי דנימא דשקורי משקר במ"ש זה בני בכור מ"מ הא מיהא גלי דעתיה דרוצה לתת לו במתנה פי שנים בנכסיו לכן נראה שרצה להבין הרשב"א בכונת הגמ' ממה שהקשה בשיטה כ"י הובאו דבריו בספר בני אהרן סי' נ"ה וז"ל וא"ת אצטריך קרא דאי אחר הוא ונתן בלשון ירושה לא אמר כלום והשתא דבריו קיימים ותי' דהכא משום מיגו קאמר משמע דמעיקרא אסיק אדעתיה דמאי דפריך לא יהא אלא אחר לאו משום מיגו הוא אלא כדכתיב' ומש"ה ק"ל דאי אחר הוא ואמר בלשון ירושה לא אמר כלום ולדעת הרמב"ן י"ל דס"ל דהאומר זה בני הוא לשון מתנה כמ"ש מהרימ"ט ז"ל סי' נ"ו לדעת רבינו ז"ל יע"ש ומש"ה משני בגמ' שפיר ל"צ לנכסים שנפלו אח"כ דלנכסים שיש לו עכשיו לא צריך קרא שהרי נתנם לו במתנה ובהכי ניחא מה שהקשתי לעיל למ"ש הרמב"ן ז"ל פ' חזקת מההיא דהאומר עבדי הוא וחזר ואמר בני הוא אינו נאמן דאינו נאמן במיגו אפילו לנכסים שיש לו עכשיו מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה משום דהוי מיגו לחצי טענה והתם לא שייך לומר דלו יהי דשקורי משקר הרי גילה דעתו שרוצה ליתנם לו במתנה דכיון דאמר עבדי הוא לא מהני ליה מתנתו דמה שקנה עבד קנה רבו ודו"ק. האמנם לדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה דמדבריו שם משמע דמפרש כפי' הרשב"א ז"ל דמשום מיגו הוא דפריך ולא כמ"ש לדעת הרמב"ן ז"ל וא"כ קשו דבריו אהדדי ולכן היה נראה ליישב ע"פ מ"ש מוהרימ"ט ז"ל ח"א סימן ק"ה שהביא ראיה דלא אמרינן מיגו לחצי טענה מההיא דפ' חזקת שכתבנו לעיל וכתב עוד וז"ל ברם לזו לא הוצרכנו דמילתא דפשיטא הוא דלא חשיב מיגו שלא היה רוצה לטעון בתחלה שאם היה אומר לפירות ירדתי הי' מפסיד בכך חזקתו ושוב אינו יכול לטעון מידי אבל לזו הוצרכו היכא שלא היתה מפסדת מה שהיא רוצה לטעון שנתן לה בעלה כל הנכסים ואף בזו אני אומר דלא אמרינן מיגו כיון שהי' בדעתה לזכות בכל הנכסים בתורת מתנה מה לה לטעון עוד על הנכסים שבידה נאנסו ומה לה לשקר בב' דברים והביא ראיה ממ"ש התוספות בההיא דקריביה דרב אידי יע"ש (ועיין במ"ש עוד בחי' על הרי"ף פ' האומר ובתשו' ח"א סימן ל"א אלא שמה שהביא ראיה מההיא דדלי לי צנא דפירי אין דבריו מובנים דהתם נמי אי טעין לפירות הורדתיו הרי הפסיד הפירות ותו לא מצי לחזור ולטעון וצ"ע) וא"כ איכא למימר שדעת רשב"ם ז"ל לחלק בהכי דדוקא בההיא דפ' חזקת לא אמרינן מיגו לחצי טענה משום דאם היה טוען לא אכלי כלל היה מפסיד הקרקע ושוב אינו יכול לטעון מידי משא"כ הכא באומר זה בני אמרינן דנאמן על הנכסים שבידו במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה מהיום אם לא יחזור בו עד אחר מיתה ואי משום נכסים שנפלו לו אחר כך הרי יכול לטעון ולומר זה בני האמנם לדברי הרמב"ן ז"ל לא ניתן ליאמר תי' זה ממ"ש בפ' חזקת כמו שיראה הרואה: גם לדברי התוספות שם פ' יש נוחלין שכתבו כדברי רשב"ם ז"ל לא ניתן ליאמר תירוץ זה שהרי מוהרימ"ט ז"ל הוכיח מדבריהם ר"פ חזקת דאין לחלק בהכי ודו"ק: אחרי כתבי זה ראיתי להרב מוצל מאש בספר רב יוסף סימן ל"ח האריך בקו' זו ורוב דבריו מגומגמים ומהיותר תימא על מה שרצה לתרץ ז"ל עוד אפשר לומר דמעיקרא קו' ליתא דהא דלא אמרינן מיגו לחצי טענה הוא נלמד מדברי הר"ן פ' האומר כו' וסברא זו אינה מוסכמ' דהתוספות פ' י"נ חולקים על זה וא"כ אפשר שדעת רשב"ם כן ושפיר אמרינן מיגו בהכי שהרי זה שאומר בני ודאי שרוצה להפקיע הירושה משאר היורשים וליתנה לזה וא"כ נאמן הוא להפקיע כל הנכסים אף מה שנפלו לו אח"כ מיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה והיה מפקיע מהם אותן נכסים אף שלא היה מפקיע הנופלים וה"ז דומה לנשבית ופדיתיה דלדברי הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה דנאמן הוא לומר נשבית ולפוסלה האב מן התרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא מן הכהונה אי לאו משום דלא נתנה תורה נאמנות לאב אלא למ"ש בפי' א"ד יע"ש ומלבד שכבר הוכחנו שדעת רשב"ם דלא אמרינן מיגו לחצי טענה עוד בה כפי הנראה מדבריו שהבין הרב ז"ל שלדעת הסוברים דאמרינן מיגו לחצי טענה הכונה לומר שנאמן בדבורו לגמרי ואפי' למאי דלא שייך מיגו וזה ודאי ליתא שלדעת האומרים דאמרינן מיגו לחצי טענה היינו לומר שאינו נאמן אלא למאי דאיכא מיגו דומיא דההיא דהאומר זה בני שכתב ריא"ז דאינו נאמן לפוטרו מיבום אלא לישראל דאיכא מיגו אבל לכהן דליכא מיגו אינו נאמן וכן מבואר גם כן מדברי הרמב"ן ז"ל פ' חזקת ובפ' י"נ שהוצרך להקשות מטעם מיגו לחצי טענה לענין שלא יהיה נאמן אפילו לישראל אבל מה שהקשה בראשונה דלכהן אמאי מותר כיון דליכא מיגו לא הוצרך לטעם זה כלל דהא ודאי לכ"ע אינו נאמן ומה שהוצרכו הי"א שכתב הר"ן לטעמא דלא נתנה תורה רשות לאב אלא למה שנאמר בפי' ולא בטענת מיגו לא הוצרכו לזה אלא לענין שלא יהא נאמן לפוסלה מן הכהונה דאיכא מיגו אבל לפוסלה לתרומה בלאו האי טעמא אינו נאמן כיון דליכא מיגו וזה מוכרח מסוגיא דפרק האומר למאי דהוה בעי למימר התם מעיקרא דטעמא דנשבית ופדיתיה משום דלאו בידו והקשה רש"י ז"ל שם דהרי בידו לקדשה ולגרשה ותירץ דאכתי אין בידו לפוסלה לתרומה והשתא אם איתא שלדעת י"א שכתב הר"ן נאמן לומר נשבית ופדיתיה לפוסלה לתרומה במיגו דגרשתיה דאינו פוסלה אלא לכהונה א"כ קשה הרי בידו לקדשה ולגרשה אלא ודאי דאינו נאמן אלא לפוסלה לכהונה דאיכא מיגו ולמאי דהוה ס"ד השתא הוה מוקמינן למתניתין דקתני אינו נאמן לפוסלה מן התרומה דליכא מיגו כמ"ש הרב החי' שם ותו דלפי דבריו א"כ כיון דס"ל לרשב"ם דהוי מיגו לחצי טענה אם כן אמאי כתב דלנכסים שנפלו אחר כך אינו נאמן כיון דליכא מיגו והיכי אמרינן בשמעתין ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן סוף דבר שדבריו אינן אלא מן המתמיהין ומ"ש הרב פמ"א דליכא למימר דלנכסים שנפלו לאחר מכאן שכתב רשב"ם דלאחר מיתה קאמר אשתמיט מיניה מ"ש המבי"ט ז"ל ח"א סימן פ"ז שפי' כן בכונת רשב"ם ז"ל והכריח כן מכח הסברא דאם אחר שאמר זה בני נפלו לו בירושה או שהרויח ואח"כ מת פשיטא דבן זה שאמר עליו זה בני ירש חלקו בכל אשר ימצא לו שהרי הוא עומד בדבורו שאמר עליו שהוא בנו והיה יכול ליתנם לו בשעת מיתתו יע"ש אלא שדבריו תמוהים לכאורה דאם כן לפי דבריו ע"כ מ"ש בגמרא ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן היינו לאחר מיתה ואם כן קשה טובא דאי לאחר מיתה הן עוד היום גם כן בטענה שטוען זה בני בכור ג"כ אינו יורש פי שני' דהוה ליה ראוי ותו דאם כן מאי פריך ולר"מ כו' וכבר נתקשה בזה מוהרי"ט ן' יעיש ומוהרימ"ט ז"ל בנו תירץ דקרא להיכא שאינו עומד בדבורו וחזר בו וכ"ת אם חוזר בו הרי נותנן לשאר אחיו ורשאי הוא ליתנם הואיל ולא זכה בה איכא למימר דכשחוזר במתנה לאו כנותנה לשאר אחיו דמי דהא לא יהיב ליה כלום אלא כמי שאומר שלא ירש זה בהם והאומר פ' בני לא ירש עם אחיו לא אמר כלום א"ד יע"ש ולא זכיתי להבין דבריו דאי כשחזר בו א"כ אמאי אצטריך בגמ' לומר ל"צ לנכסים שנפלו לאחר מכאן הא אפי' לנכסים שיש בידו מצינן לתרוצי שפיר דהא ודאי מאי דפריך בגמרא לא יהא אלא אחר כו' ע"כ דה"פ דיהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה במתנה דייתיקי ואומר מהיום אם לא אחזור בי עד שעת מיתה דאי במתנה גמורה הא ודאי לא חשיב מיגו דאינו רוצה ליתן לו כך דשמא תשתנה דעתו וכמ"ש הרב ז"ל עצמו בסוף התשובה יע"ש וא"כ אם איתא לפי דבריו הי"ל לתרוצי אפילו לנכסים שיש לו עכשיו וחזר בו דאי משום מיגו מהני ליה חזרתו ותו דא"כ מאי פריך ולר"מ כו' הא לר"מ נמי משכחת לה בשחזר בו קודם שבאו לעולם שהרי אפילו לר"מ דאמר אד"מ דשלב"ל קודם שבאו לעולם יכול לחזור בו כדאיתא באיזהו נשך סוף דבר שלא זכיתי להבין דבריו ולדעתי נראה ליישב דברי המבי"ט ז"ל דנראה ודאי דמ"ש הרב דנכסים שנפלו לאחר מכאן דכתב רשב"ם היינו שבאו אחר מיתת אביו כו' לאו דוקא היכא שנפלו לו נכסים לאחר מיתה אלא כל שלא נודע לאביו עד אחר מיתה וכגון שנפלו לו בירושה במ"ה ולא נודע לו עד שמת הו"ל כנפלו לו לאחר מיתה דהתם נמי ודאי אינו נאמן שהרי ליכא טעמא שכתב הרב ז"ל שעומד בדבורו והיה יכול אז ליתנם במתנה שהרי לא נודע לו כלל שנפלו לו עד שמת דליכא מיגו ובטענה זו שטוען זה בני בכור נוטל פי שנים דהו"ל מוחזק ומש"ה לא פריך אלא לר"מ וזה נראה לע"ד כונת תוספי הרא"ש שהביא הרב בני אהרן בתשובה הנזכר שהקשה וז"ל וא"ת יהא נאמן במיגו דאי בעי יהיב ליה כשיבואו לידו כו' וי"ל דנ"מ לנכסים שנפלו ולא הספיק ליתנם עד שמת ע"כ ותמה עליו מוהרי"ט ן' יעיש ז"ל וז"ל ודבריו תמוהים דאם פי' נכסים שנפלו לאחר מיתה הן באותן נכסים שלא הספיק ליתנם עד שמת היינו גוסס ומאי פריך ולר"מ כו' וכ"ת דגוסס היינו שנפלו לו נכסים בעודו גוסס ולא היה לו שעת הכושר ליתנם אבל נכסים שנפלו לאחר מכאן היינו שהיה לו שעת הכושר ליתנ' אלא שלא הספיק ליתנם גם זה תימה שהרי הנותן כונתו היתה להורישו לאחר מיתה וכיון שנפלו לו הנכסים בשעה שהי' לו שעת הכושר ליתנם זכה בו מטעם מיגו ואם לא הספיק השעה מחמת טרדה עד שמת מה בכך א"ד יע"ש וכפי מ"ש לק"מ דמ"ש הרא"ש לא הספיק ליתנם עד שמת מיירי בכה"ג שלא נודע לו שנפלו בירושה עד אחר מיתה דבהא ודאי לא שייך מיגו כנ"ל והנה הרב פמ"א ז"ל הלכה זו העל' בס"ד דהמתחייב לתת פירות דקל לחבירו ומת המתחייב קודם שבאו לעולם דחייבים היורשים לתת לו וכתב הדבר בלי חולק גם הרב בני יעקב דצ"א ע"א נסתפק בזה וכתב עוד דאם יש לו נכסים למתחייב בשעה שנתחייב פשיטא ודאי דחייבים היורשים דכיון דיש לו נכסים הרי נשתעבדו נכסיו כי קמבעיא בשלא היה לו נכסים בשעה שנתחייב יע"ש ובעניותי לא ידעתי איך אשתמיט מנייהו דברי הרב מקור ברוך ז"ל שכתבנו לעיל דהא מבואר בהדיא מדבריו דס"ל שלדעת הרב התרומות שכתב מרן סי' ק"ז דאין ב"ח גובה מן הראוי כל שבאו הנכסים אחר מותן אינם חייבים היורשים לתת לו מכח חיוב אביהם ובנפלו לו הנכסים בשעה שהוא גוסס הן חייבים לכ"ע כיון דמיקרי מוחזק לענין בכור גם מדברי מוהרש"ח ז"ל בסי' ס' שכתבנו לעיל שהביא ראיה מסוגיא דידן לדעת רבינו דהמתחייב בדבר שאינו קצוב לא קנה וכתב עוד דאדתסייעיה מרישא תידוק מסיפא מדפריך ולר"מ כו' וכמו שהקשה הר"ן ותי' דאי מהא לא איריא דאיכא למימר דלר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל כ"ש דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק והשתא אם איתא דס"ל דהמתחייב בדשב"ל ובאו הנכסים לאחר מיתה חייבים היורשים לתת אכתי לא העלה ארוכה כלל מסוגיא זו לדעת רבינו דאכתי קשה אמאי לא פריך תלמודא דלר"מ דס"ל דאד"מ דשב"ל מכ"ש דמתחייב בדשא"ק א"כ יכיר ל"ל יהא נאמן במיגו דמתחייב אלא דכפי זה נראה דס"ל להרב ז"ל דבמתחייב בדשלב"ל ונפלו לו נכסים כשהוא גוסס ג"כ אינם חייבים היורשים שלא כדעת הרב מקור ברוך דליכא למימר דיכיר אצטריך לנכסים שנפלו לאחר מיתה דעוד היום נמי אין הבכור נוטל פי שנים דהו"ל ראוי וכמ"ש רשב"ם ומעתה זכינו לדין דג' מחלוקת בדבר דלדעת הרב פמ"א אפי' לנכסים שנפלו לאחר מיתה חייבים היורשים ולדעת הרב מקור ברוך בנפלו לאחר מיתה פטורים ובנפלו כשהוא גוסס חייבים ולדעת מוהרש"ח ז"ל אפי' בנפלו כשהוא גוסס נמי פטורים גם מתבאר מדבריהם ז"ל דאפילו בשיש לו נכסים נמי פטורים שהרי אסוגיא דידן קיימינן דמיירי בשיש לו נכסים ואפי' הכי ס"ל ז"ל דכל שנפלו לו נכסים אחר מותו אפי' ששעבד לו נכסיו לא מהני דאל"כ הא איתיה בתקנתא שישעבד לו נכסיו ושלא כדעת הרב בני יעקב שכתב דבשיש לו נכסים פשיטא ודאי דחייבים כנ"ל: והרב משפט צדק ח"א סי' מ"ה תמה על דברי רשב"ם הללו דיהא נאמן אפי' לנכסים שנפלו אח"כ במיגו שהי' יכול להקנות לו בדרך חיוב שיתחייב לו בסך גדול ותי' דיש ליישב בדוחק דהגם שיוכל להקנות לו בדרך חיוב לא מיקרי מיגו משום דאפשר שיהי' לו אח"כ יותר ממה שיתחייב ונמצא מפסיד השאר א"ד והנראה לי בכונת דבריו דבסוגיא דידן לא ק"ל אמאי פריך לרבנן נמי במיגו דמתחייב משום דאיכא למימר דעדיפא מינה קא פריך לר"מ ומה גם למ"ש רשב"ם דרבנן דר"י היינו ר"מ וכ"כ הרב מקור ברוך סי' הנזכר וא"נ משום דהא דקי"ל דאדם מתחייב בדשב"ל היינו משום דילפינן לה ממאי דקי"ל דאקני משתעבד וכמ"ש הרב התרומות שער ס"ב והא מילתא מבעייא ליה לשמואל פ' מי שמת דקנ"ז וא"כ אכתי לא ברירא ליה לתלמודא הא דאדם מתחייב בדשב"ל אך מה שתי' דה"ט משום דאינו יודע כמה יפלו לו הק' הרב בני יעקב ד"ץ ע"ד דאכתי תקשי דהא מצי להתחייב עצמו בכל מה שיפלו לו לתת פי ב' דה"נ צ"ל לנכסים שנפלו לאחר מכאן דלא ידע כמה יפלו ואפי"ה מצי למיתב במתנה אליבא דר"מ כדפריך בשמעתין יע"ש ולדעתי י"ל שדעת רשב"ם כדעת רבינו וסיעתיה דהמתחייב בדשא"ק לא קנה ומאי דפריך בגמ' ולר"מ כו' היינו משום דאליבא דר"מ דס"ל אד"מ דשלב"ל הה"נ דס"ל דאדם מתחייב בדשא"ק כמ"ש מוהרש"ח תו ק"ל לדברי רשב"ם שכתב דהאו' זה בני אינו נאמן אלא לנכסים שהיו לו באותה שעה ומשום מיגו דאי בעי הוה יהיב ליה במתנה שהרי קי"ל דהכותב כל נכסיו לאחרים והניח את יורשיו אין רוח חכמים נוחה הימנו וכתב מוהראנ"ח ז"ל חלק ראשון סימן קי"ח דאיסורא נמי איכא כמ"ש בירושלמי עליו הכתוב אומר ותהי עונותם על עצמותם וא"כ כל כי האי גונא לא חשיב מיגו שהרי קי"ל דמיגו במקום שמשים אדם עצמו רשע לא אמרי' כמ"ש התוס' בפרק האומר דס"ד והביאו הרב כנה"ג ז"ל בכללי מיגו סי' פ"ב אות נ"ד ובשלמא למאי דפריך בשמעתין לא יהא אלא אחר כו' לא ק' שהרי כתב הרב כנה"ג סי' רפ"ב בהגהת הטור אות ט' דלא אמרו אין רוח חכמים נוחה הימנו אלא דוקא בכותב נכסיו לאחרים והניח יורשיו אבל בנותן נכסיו לאחד מבניו כגון שרבה לאחד ומיעט לאחר אינו בכלל אין רוח חכמים נוחה הימנו יע"ש וא"נ דהכא בשמעתין אקרא דיכיר קיימינן ומדאורייתא ליכא איסורא אכן לדברי רשב"ם ק' ושמא י"ל דהא דלא אמרינן מיגו במקום שמשי' עצמו רשע היינו דוקא באיסור תורה אבל באיסורא דרבנן לית לן בה וא"נ י"ל דמיגו דבידו אלים טפי ואמרינן אפי' היכא שמשים עצמו רשע וכן יש להוכיח מדברי הר"ן פ' האומר גבי ההיא דנשבית ופדיתיה עיין מ"ש פי"ח מה' איסורי ביאה הלכה כ"ט ועיין בהרב בני אהרן בתשו' סי' א' כנ"ל: