Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav Chapter 4
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
דפני סוכה כשרים מן הכל כו' ואפי' מב"ח. כתב ה"ה פ' הישן ת"ר כו' וקי"ל כר"י הנה הרב ל"מ ז"ל פ"א מה' נזירות תמה על רבינו דבפ' הישן איפליגו שם בטעמא דר"מ אביי אמר שמא תמות ר"ז אמר שמא תברח והק' שם ומי אמר אביי ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש למית' והתנן בת ישראל שנשאת לכהן כו' הרי זו אוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים ורמינן עלה ה"ז גיטך שעה אחת קודם למיתה אסורה לאכול בתרומה מיד ואמר אביי ל"ק הא ר"מ הא ר"י כו' ומשנינן איפוך ר"מ חייש למיתה ור"י לא חייש כדתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' יע"ש וכיון דרבינו פסק כאן כר"י ע"כ דס"ל דלא חיישינן שמא תמות ובפ"ט מה' תרומות דין א' פסק רבינו דאסורה לאכול בתרומה מיד וע"כ היינו משום דחיישינן שמא ימות גם בפ"א מה' נזירות דין ה' פסק רבינו דהאומר לא אפטר מן העולם עד שאהיה נזיר הרי זה נזיר מיד שמא ימות עתה ובפ"ק דנדרים דמו זה לההיא דהאומר ה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתתי דאסורה לאכול בתרומה מיד וא"כ איך פסק כאן כר"י דלא חייש למיתה א"ד והנה מה שהק' מההיא דנזיר לק"מ ואשתמיט מיני' לשון הרא"ש ז"ל שם בפ"ק דנדרים וז"ל ואפי' מאן דפליג בפ' כל הגט ואמר דלא חיישינן לשמא ימות הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישי' הילכך כיון דראוי לקבל עליו נזירות כו' יע"ש וא"כ משו"ה פסק רבינו דה"ז נזיר מיד משא"כ הכא גבי דפני סוכה כיון דזמן מועט לא חיישי' אלא מיהו מההיא דתרומות קשה טובא והרב הנז' תי' עם מאי דקש' תו בפשטא דשמעתתא לר"ז דאית ליה דלא חיישי' שמא תמו' לכ"ע א"כ ק' דר"י אדר"י דגבי הלוקח יין מן הכותי' חייש ר"י לבקיעת הנוד אע"ג דאפשר דמסר לשומר ואם כן כ"ש דניחוש שמא תמות וליכא למימר דר"ז ס"ל דר"י לדבריו דר"מ קא' ולדידיה טעמא משום ברירה דא"כ כיון דכ"ע לא חיישי לשמא ימות מתני' דה"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מתוקמא כיון דכ"ע לא חיישי שמא תמות ותי' הרב ז"ל דלר"ז לא תיקשי דר"י אדר"י דלעול' דר"י חייש למיתה כי היכי דחייש לשמא יבקע וברייתא דה"ז גיטך שעה א' כו' ר"י היא ואפ"ה גבי עשאה דופן לסוכה ס"ל לר"ז דלכ"ע לא חיישי למיתה משום דחששה רחוקה היא דאמרינן התם בפ' הישן למ"ד שמא תמו' הא מתיחא באשלי מלעיל ותי' זמנין דמוקים בפחות משלשה סמוך לסוכה וכיון דמתה כווצא ולאו אדעתיה ומשו"ה אמרו דר"ז ס"ל דמיתה לא שכיח כלומר למיתה למיחש כולי האי לא שכיח ורבי' פסק כר"ז את"ד יע"ש והנה דברי הרב הן הן דברי הריטב"א בחדושיו פ' הישן שהקשה למסקנא דסוגייא דפרק כל הגט ודפ"ק דחולין דאסיקנא דטעמא דר"י משום בקיעת הנוד א"כ היכי לא חייש ר"י הכא גבי עשאה לבהמ' דופן לסוכה למיתה וחייש לבקיעת הנוד ותירץ דהכא לאו משום דלא חייש למיתה אלא דהא אוקימנא פלוגתא בבהמה קשורה ומתוחא באשלי דכי נמי מתה לא בצר שיעור דופן ואיהו לא חייש לזמנין דמוקי לה פחות מג' כו' יע"ש: האמנם הרואה יראה דתירוץ זה אינו עולה יפה לר"ז דמוקי פלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה שאינה קשורה ור"י לא חייש לשמא תברח דהשתא תקשי לן דר"י אדר"י שהרי חששה דשמא תברח קרובה יותר מחששה דשמא יבקע הנוד דאפי' ר"מ דלא חייש למיתה אליבא דר"ז אפ"ה חייש לשמא תברח וכיון דר"י לא חייש לשמא תברח מכ"ש דלא חייש לשמא ימות ובקיעת הנוד ושמא ימות לפחות מיהא שוין הן וא"כ הדק"ל לר"ז תקשי לן דר"י אדר"י וכן נוטין דברי הריטב"א ז"ל שכתב דלפום סוגיא דפ' כל הגט מוקמינן לפלוגתייהו דר"מ ור"י בבהמה קשורה אמת מבואר מדבריו דבבהמה שאינה קשורה לית לה פתרי לאוקמיה משום דכ"ש תקשי לן טפי דר"י אדר"י דהכא לא חייש לשמא תברח והתם חייש לשמא יבקע ועיין בהר"ב ח"ה מ"ש שם בסוגיי' וכמו כן נראה דק' על רבי' דמדסת' וכתב בכל עושין דופני הסוכה כו' ואפילו מב"ח משמע דס"ל דאפי' בהמה שאינה קשורה נמי ומשום דס"ל דקי"ל כר"ז דבבהמה שאינה קשורה פליגי ופסק כר"י וא"כ אפשר דע"כ לא פליגי אביי ור"ז אלא אליבא דר"מ דלאביי אפי' בבהמה קשורה ר"מ פוסל משום דחייש שמא תמות ולר"ז ע"כ לא פסל ר"מ אלא בבהמה שאינה קשורה אבל בקשורה מכשיר ר"מ אמנם בהיתרא דר"י אפילו אביי מודה דכי קא מכשיר ר"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר ותדע לך מדלא קאמר תלמודא דבבהמה שאינה קשורה אליבא דר"י פליגי אביי ורבא כי היכי דקאמר דבבהמה קשורה פליגי אליבא דר"מ והא עדיפא אליבא דהלכתא אלא ודאי משמע דבהיתרא דר"י כ"ע מודו דאפי' כשאינה קשורה מכשיר: אולם ראיתי להטור ז"ל סימן תר"ל שכתב וז"ל ועושין מחיצה אפי' מבע"ח שיקשור שם בהמה לדופן הנה דעתו ז"ל נרא' לפסוק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס"ל ז"ל דלאביי ע"כ לא מכשיר ר"י אלא דוקא בקשורה אבל בשאינה קשורה מודה דחיישי' שמא תברח ושלא כמ"ש לדעת רבינו ז"ל ויש מן התימה על מרן הב"י ז"ל איך לא כתב שרבינו ז"ל חולק עליו שבתי וראה שדברי רבינו ז"ל אף שבאו סתומים מ"מ נראין הדברים מוכרחים דבבהמה קשורה הוא דוקא שהתיר וזה ממ"ש בפי"ו מה' שבת דין כ"א וז"ל בכל עושין מחיצה כו' אפי' בבהמה ושאר מיני חיה והוא שיהיו כפותים כדי שלא ינודו גם בפי"ח מה' הנז' דין י"ב על מה שפסק רבינו בכל עושין לחים אפי' שיש בו רוח חיים כתב ה"ה וז"ל ודוקא כשהב"ח קבועים ואינם נדים אבל נדים לא כמ"ש למעלה וידוע שהלחי משום מחיצה ע"כ וא"כ נראה ודאי דגבי סוכה נמי כיון דמדין מחיצה הוא בעינן נמי כפותים לדעת רבינו וראיתי להרב המגיד ז"ל שם פי"ו כתב וז"ל ומ"ש רבינו והוא שיהיו כפותים אבהמה קאי שהן נדים שלא לדעת ובעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת ומהסוגיא שבפ' הישן הוציא דין זה אע"פ שאינה מוכרחת אלו דבריו ז"ל ודבריו באו סתומים במ"ש דמסוגייא שבפרק הישן הוציא דין זה דאי כונתו לומר להא דאמרי' בשמעתין דלר"ז בהמה שאינה קשורה פסולה גזירה שמא תברח וכמו שכן ראיתי להרב מג"א ז"ל סי' שס"ב דמ"ש רבינו שיהיו כפותים כדי שלא ינודו היינו משום חשש שמא תברח וכמ"ש בגמ' ע"ש הא ודאי ליתא שהרי ר"ז ל"ק כן אלא אליבא דר"מ אמנם אליבא דר"י דקי"ל כוותיה לא חייש לשמא תברח ואי דעתו ז"ל לומר דפוסק כאביי דבבהמה קשורה פליגי וס"ל דבשאינה קשורה אליבא דאביי אפילו ר"י לא מכשיר משום חשש שמא תברח לא ידעתי איך כתב דמהסוגיא זו הוציא דין זה שהרי אדרבא סוגייא דפרק הישן רהטה דלר"י אפי' בשאינה קשורה מכשיר לכ"ע ובה לא פליגי אביי ור"ז כמ"ש ותו דכל כי האי הי"ל לה"ה לפרש דפסק כאביי ובר מן דין לפי תי' הרב לח"מ שדעת רבינו לפסוק כר"ז לא יתכן זה וכן מלשון ה"ה שכתב דבעינן מחיצה יכולה לעמוד ועומדת מבואר דלאו משום חשש שמא תברח הוא כמ"ש הרב מ"א מדערבינהו להו בחדא מחת' בהדי מחיצה יכולה לעמוד דהת' טעמא משו' דכל מחיצה שאינה יכול' לעמוד ברוח מצויה לאו מחיצ' הוא: ותו הדבר קשה דאי טעמיה דרבינו משום חשש שמא תברח תיקשי לן ממה שפסק רבינו בפ"ו מה' טומאת מת דין ד' וכן בהמה שכפתה ועשה אותה גולל הנוגע בה טמא הרי דלענין טומאה נמי הצריך רבינו ז"ל שיהא כפותה אע"ג דטעמא דשמא תברח לא אהני לן לענין טומאה דגזירה דרבנן בעלמא היא כדפריך בשמעתין וראיתי למרן הכ"מ ז"ל שם שכתב וז"ל ומ"ש שכפתה משום דאל"כ הרי היא הולכת לכאן ולכאן ואין כאן גולל א"ד והדבר תמוה דסוגייא דפ' הישן הויא תיובתא דפרכינן בין למ"ד שמא תמות בין למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייא היא ורבנן הוא דגזרו אלא מעתה תטמא משום גולל אלמא תנן ר"י מטמא ור"מ מטהר ולפי דברי מרן ז"ל אפכא הו"ל לאקשויי למ"ד שמא תברח דמוקי למתני' בבהמה שאינה קשורה היכי מטמא בה ר"י הא כיון שאינה כפותה והולכת לכאן ולכאן אין כאן גולל והכי פריך עלה למ"ד שמא תברח תטמא משום גולל ולכן הנר' אצלי שרבינו ז"ל הוציא דין זה מהא דאמרינן התם פרק הישן לקמן דכ"ד ארב"י כל מחיצ' שאינ' יכול' לעמוד ברוח מצוי' אינה מחיצה וס"ל לרבינו לראב"י כי היכי דבעינן יכולה לעמוד ברוח מצויה ה"נ בעי' שיהא עומדת מדעת המניח ור"ז דקאמר דטעמא דר"מ היא משום שמא תברח ואפי' בשאינה קשורה מכשיר ר"י פליג אדראב"י וס"ל דלא בעי' מחיצה יכולה לעמוד והכי נמי כי פריך התם למ"ד שמא תברח מדאורייתא מחיצה מעלייתא היא לפום דעת ר"ז דס"ל דלא בעינן מחיצה היכולה לעמוד ועומדת הוא דפריך אמנם לראב"י דקי"ל כוותיה כל שאינה קשורה לא שמה מחיצה ולראב"י ע"כ פלוגתא דר"מ ור"י גבי סוכה ולחי גולל בבהמה כפותה מיירי דבשאינה כפותה כ"ע מודו דל"ש מחיצה וזה אצלי כונת ה"ה שכתב דמסוגי' דפ' הישן הוציא דין זה וציין המרשים שם דכ"ד והיינו הא דראב"י שכתבנו דאלו משום חשש שמא תברח הי"ל לסיים דכ"ג ומ"ש אע"פ שאינה מכרחת כונתו דשאני מחיצה שאינה יכולה לעמוד ברוח מצויה דהגריעות מצד עצמה שהיא תלושה והרוח מנידתו משא"כ בהמה שהן מנדין עצמן וכמ"ש הרב מג"א ז"ל זה הנ"ל אמיתות דברי ה"ה ומ"מ לבי מגמגם על רבי' דבה' סוכה דשם עיקר מימרת ראב"י שמשם הוציא רבינו דין זה לא ביאר רבינו דבעינן בהמה כפותה ובה' שבת ביארו וגם על ה"ה ז"ל יש לגמגם איך לא ביאר זה ואיך שיהיה לדאתאן עלה נראה דתי' הרב לח"מ ז"ל לא יתכן אליבא דר"ז דס"ל דר"י לא חייש לשמא תברח א"כ קשה דר"י אדר"י דחייש לבקיעת הנוד והנר' אצלי דלר"ז לא תקשי לן דס"ל לר"ז דכי חייש ר"י לבקיעת הנוד בתרומה דאיסור מיתה אבל מסוכה דמצו' עשה לא חייש וכעין זה אמרינן פ"ק דסוכה די"ו ע"ב ע"כ ל"ק ר"י אלא בסוכה דמצות עשה אבל בשבת דאיסור סקילה החמירו ובגמרא כי פרכינן קשיא דר"י אדר"י לא מצי לשנויי דבתרומה דאיסור מיתה חייש אבל בסוכה דמ"ע לא חייש משום דאביי ע"כ לא ס"ל לחלק בהכי כדקאמר הא ר"מ והא ר"י דתניא עשאה לבהמה דופן לסוכה כו' וע"ד שכתב הרב ל"מ לפי תי' כנ"ל: ועוד נראה לי ליישב ובהכי יתיישבו ג"כ דברי רבי' ז"ל דר"ז דקא' מיתה לא שכיח ס"ל דלמיתה דזמן מועט כי הך דסוכה ולחים לא חיישינן משום דמיתה פתאומית לא שכיח וכמ"ש התו' פרק כל הגט ופ"ק דיומא דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומי' לא חיישינן ור"י דאסר גבי הלוקח יין מבין הכותים לא משום טעמא דבקיעת הנוד אלא טעמא משום ברירה דכיון דלא חייש למיתה דזמן מועט ולשמא תברח כ"ש דלא חייש לשמא יבקע הנוד אלא לדבריו דר"מ דלר"מ דחייש לשמא תברח ליחוש לשמא יבקע דס"ל לר"י דחששת שמא תברח וחששת שמא יבקע כי הדדי נינהו וכ"ת אכתי תקשי א"כ מתני' דה"ז גיטך שעה אחת קודם מיתה אסורה לאכול בתרומה מיד כמאן מיתוקמא כיון דכ"ע ס"ל כר"ז דלא חיישינן למיתה דזמן מועט י"ל דס"ל לר"ז דדוקא גבי סוכה ולחים וכיוצא דחששת דבת יומא הוא לא חיישינן שימות מיתה בת יומא שהרי לאחר י"ט ולאחר שבת אין כאן כלום ומש"ה התירו לזמן מועט משא"כ בההיא דה"ז גיטך שעה אחת כו' דאם אנו מתירין השתא לאכול מיד מטעם דלא חיישינן למיתה דזמן מועט נמצא דהרי היא מותרת לאכול כל ימיה דבכל יום ויום הרי הוא חי לפנינו ואין לנו לחוש שימות באותו יום וכמ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו ספ"ק דיבמות דלר"מ דלא חייש למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד נמצאת חושש למיתה דלאחר שעה ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה א"ד יע"ש ונמצא למפרע מתירין אנו לזמן מרובה וכל כי האי לא אמרינן לא חיישינן שמא ימות מאי אמרת נתירנה לאכול באותו יום שגרשה ולא לאחר זמן לא פלוג רבנן משום דמחזי כחוכא ונמצא א"כ דלר"ז מתני' הלזו אתיא ככ"ע ורבינו פסק כר"ז ומש"ה פסקה לההיא דתרומות ופסק ג"כ דעושין דופן מב"ח ובהכי ניחא מה שהק' עוד הרב לח"מ דבפ"ז מה' מעשר פסק רבינו גבי הלוקח יין מן הכותים דלא יתחיל וישתה כר"י וכתב טעמא דאין ברירה דאי יש ברירה היה מותר לשתות ואמאי כיון דהוא חייש לשמא ימות חיישינן לבקיעת הנוד והרב ז"ל תי' דנקט רבינו טעמא דברירה דמודו כולהו וכן דרכו של רבינו להזכיר טעם המבואר אף שיהיה לו טעם אחר מסכים להלכה א"ד יע"ש ולע"ד אחר המחילה לא דק בתי' זה דרבינו שם כתב וז"ל מי שהיה לו מאה לוג של יין טבול מן התורה וכתב מרן שם שדקדק רבינו לכתוב טבול מן התורה משום דבטבל דרבנן הא קיימא לן דבדרבנן יש ברירה יע"ש והשתא קשה דאכתי ת"ל דאסור לשתות משום חשש שמא יבקע הנוד וליכא למימר דס"ל לרבינו דדוקא בדאורייתא חששו לשמא יבקע אבל בטבל דרבנן לא חששו דא"כ בפ"ט מה' תרומות גבי האומר לאשה ה"ז גיטך שעה אחת כו' אסורה לאכול בתרומ' היה לו להתנות דדוקא בתרומה דאורייתא אינ' אוכלת אבל בתרו' דרבנן אוכלת ולא חיישינן לשמא ימות אלא מבואר דכי חיישי' לשמא ימות אפי' בתרומה דרבנן חיישי': אכן לפי מה שכתבנו הנה נכון דהתם שאני כיון דחששה דבת יומא לא חיישי' וכמובן ועל פי האמור מייתבא לן שפיר מה שהק' מוהר"ץ אשכנזי ז"ל בתשובה סי' ק"ו דפ"ז ע"ב וז"ל ויש לי מקום עיון בדברי הרמב"ם דבפ"ט מה"ת פסק דחיישי' שמא ימות לאלתר ובה' יה"כ פסק דלא כר"י דאמר אף אשה אחרת מתקנין לו והיינו משום דס"ל דלא חיישי' למיתה דזמן מועט ולא די שהדברים סותרים אלא רואה אני הדברים ק"ו דהשתא ביה"כ דמעלה היא והו"ל למפסק כר"י כדקאמר רב הונא בפרק הישן לא חיישינן למעבד מעלה כל שכן גבי תרומה ואין לומר דהיא הנותנת דכיון דכפרת כל ישראל תלויה בו ניחוש אפילו לתרתי ותלת כמ"ש התוספו' ז"ל בפרק קמא דיומא בתי' בתרא דההיא תרוצא ליכא למימר אלא אי לא חיישינן מן הדין לשמא ימות לזמן מועט כזה אלא דמשום חששה בעלמא בעינן למיחש שפיר קאמרי רבנן דאי בעית למיחש למיתה דחד משום חומרא ניחוש לתרתי ותלת אבל אי ס"ל דמן הדין יש לנו למיחש למיתה דחד ואפי' לזמן מועט וכההיא דתרומה תו ליכא למימר דניחוש גם למיתה דתרתי ותלת דודאי מיתת ב' או שלשה לא שכיח כמו מיתה דחדא וכי תיסק אדעתין דלענין יה"כ יש לנו להקל מן הדין מפני שאי אפשר לנו להחמיר יותר מן הדין הא ודאי ליתא את"ד יע"ש והניחו בצ"ע ולפי מה שכתבתי תנוח דעתו דרבינו ז"ל דהתם כיון דחששה דבת יומא היא דלאחר יה"כ אין כאן כלום מש"ה לא חיישינן למיתה דזמן מועט משא"כ בההיא דתרו' ובר מן דין מה שהניח הרב ז"ל ביסוד מוסד דטעמייהו דרבנן דאמרי אין לדבר סוף משום דס"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אבל אי ס"ל דחיישינן לא הקל במה שהוא מן הדין מפני שאין להחמיר בו יותר מן הדין ועל פי זה בנה דייק קו' נראה דליתא ובהדייא מבואר בחידושי הרשב"א ז"ל פ"ק דיבמות די"ח ד"ה וקסבר וז"ל וק"ל דהא ר"מ לא חייש למיתה כדאיתא בגיטין כו' ותנן נמי פ"ק דיומא ר"י אומר אף אשה אחרת מתקנין לו שמא תמות ופליגי רבנן עליה ומאן תנא דפליגי אר"י ר"מ כו' ויש מי שתי' כיון דיבום כו' וגבי יוה"ך משום דא"כ אין לדבר סוף וכדמפרש התם ואפי' מאן דחייש בעלמא הכא לא חייש כו' יע"ש הרי מבואר מדברי הרשב"א ז"ל דס"ל דאפי' מאן דחייש בעלמא מן הדין למיתה דזמן מועט ביה"כ לא חייש מטעמא דאין לדבר סוף ולדעתי נראה הדבר מוכרח מהא דפרכינן בפרק כל הגט לרבא דאמר שמא מת לא חיישינן שמא ימות חיישינן והרי נוד דשמא ימות הוא ופליגי ומשנינן אר"י שאני נוד דאפשר דמסר לשומר מתקיף לה רב משרשיא ערביך ערבא צריך כו' והשתא אם איתא לדעת הרב ז"ל דטעמייהו דרבנן דאמרי דאין לדבר סוף היינו משום דס"ל דלא חיישינן למיתה דזמן מועט אדפריך מברייתא דנוד אמאי לא פריך ממתני' דיומא דשמא ימות גופי' דלא חיישינן לרבנן דהשתא לא שייך תי' דנוד אלא נרא' מוכרח דאפי' כי נימא דחיישינן בעלמא אפי' הכי הכא לא חששו מטעמ' דאין לדבר סוף וכן נראה מוכרח ג"כ מהא דפרכינן התם פ"ק דיומא די"ג ורבנן נמי נימרו אינהו לנפשייהו אמרי לך רבנן כ"ג זריז הוא כו' וכיון דעבדינן ליה צרה כ"ש דמזדרז טפי כו' והשתא לפי דברי הרב מאי קו' הא בפשיטות איכא לתרוצי דגבי מיתה כיון דמן הדין לא חיישינן משום דמיתה דזמן מועט לא שכיח משו"ה קאמרי רבנן דאי בעי למיחש אין לדבר סוף דניחוש למיתה דתרתי ותלת משא"כ טומאה דשכיח וחיישינן לה מן הדין מפני שאין לדבר סוף נקל במה שהוא מן הדין וכדברי הרב ז"ל אלא נראה דליתא הן אמת שדברי הרשב"א ז"ל ג"כ ק"ק לפי דבריו מהא דפריך התם ורבנן נמי הא חיישי' לשמא אמרי לך רבנן טומאה שכיח כו' והשתא אמאי לא משני דטומאה כיון דאיתיה בתקנתא כיון דעבדינן ליה צרה מזדרז טפי ומש"ה חששו משא"כ מיתה כיון דליתיה בתקנתא משום דאין לדבר סוף לא חששו וי"ל ודוק ועיין בהרב מג"א א"ח סי' תקס"ח ס"ק י"ג מה שהק' על מה שפסק מר"ן ז"ל שם דמי שנדר להתענות כך וכך תעניות יכול לדחותם עד ימות החורף וז"ל וצ"ע דמתחייב להתענות מיד שמא ימות כו' ובס"ד כתב ומיהו לזמן מועט לא חיישינן לשמא ימות כמ"ש הרא"ש בסנהדרין א"ד יע"ש ואחר המחילה לא דק שהרא"ש ז"ל לא כתב לפסק הלכה דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן אלא מ"ש הרא"ש ז"ל הוא לומר דאפילו מאן דפליג בעלמא וס"ל דלא חיישינן לזמן מועט גבי נזיר דזמן מרובה חיישי' אמנם להלכה אפשר דס"ל דק"ל כמ"ד דאפי' למיתה דזמן מועט חיישינן וכמו שכן נראה דעת רבינו ז"ל כמ"ש הלח"מ ז"ל ותו ק' עליו דכיון דקי"ל דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' א"כ מה"ט נמי יהי' מותר להלוות' עד ימות החורף משום דכל יום ויום הרי חי לפנינו דומה לתרומה שכתב הרשב"א דלמאן דלא חייש ל"ד מועט ה"ז אוכל' בתרומה כל ימיה ולפי מ"ש בעניותינו בדעת רבינו יש מן הישוב לדברי הרב ודוק ועיין בהשגת הראב"ד פ"ג מה' מע"ב דין ח' כתב בס"ד וז"ל ועם כל זה אין דעתי נוחה אלא במעות שהוא פקדון ארוך ויש לחוש שמא ימות כו' אבל בפירות שאינם לזמן ארוך כולי האי לא חיישינן ומר"ן הק' עליו דאפי' לא יהא לזמן ארוך מי ליכא למיחש שימות הנפקד ביום אשר הפקד אתו או למחרתו כו' ועיין בס' מח"א בהגהותיו על רבינו שתמה עליו שהרי כתבו התוס' פ"ק דיומא ופרק כל הגט דלמיתה דזמן מועט לא חיישינן יע"ש ולא דק שהרי לדעת רבינו ז"ל כפי מה שפסק בפ"ט מה' תרומות אפי' למיתה דזמן מועט חיישינן והראב"ד לא השיגו מבואר דהכי ס"ל וא"כ שפיר ק"ל למרן ולפי מ"ש אנן אדידן בדעת רבינו יתיישב נמי השגת הראב"ד ז"ל ודוק: ודע שזה שכתבו התוס' דלמיתה דזמן מועט לא חיישי' לא פורש בדבריהם איזה זמן מיקרי זמן מועט אם הוא יום או יומים או עד חדש ימים כמ"ש הרא"ש ז"ל בנזירות דל' יום מקרי זמן מרובה ומריהוט לשונם שכתבו בפ"ד אחין ובפ' כל הגט דלשמא ימות לאלתר לא חיישינן גם מדברי תוספות ישנים למסכ' יומא שכתבו דלמיתה דזמן מרובה חיישינן למיתה דיומא לא חיישינן ע"ש היה נראה לדקדק דדוקא במיתה דיומא לא חיישינן אבל במיתה דימים ב' או ג' חיישינן האמנם נראה ודאי דהא ליתא ויש להוכיח דאפי' למיתה דז' ימים מיקרי זמן מועט ולא חיישי' מדפרכינן בפ' כל הישן ומי אמר אביי ר"מ חיישי למיתה והתנן הלוקח יין מבין הכותים כו' ואם איתא מאי קו' כי לא חייש ר"מ לבקיעת הנוד משום דחששא דיומא הוא משא"כ גבי סוכה דחיישי' שמא ימות בתוך ז' ימי הסוכה וכיון דמיתה כווצא ולאו אדעתיה וכיון דזמן מרובה הוא חיישינן אלא מבואר דאפי' מיתה דז' ימים זמן מועט מיקרי ולא חיישינן הן אמת שרש"י בד"ה גזירה שמא תמות כתב וז"ל שמא תמות הבהמה בי"ט ותיפול ואין כאן דופן ונמצא בטל ממצות סוכה כו' ולא ידעתי אמאי הוצרך לומר שהחששה הוא שמא ימות בי"ט והלא אפי' ימות בח"ה ג"כ איכא למיחש משום דלא יהיב אדעתיה כמ"ש בגמרא ולפי דעתו ז"ל דהחששה הוא שמא תמות בי"ט לא ידעתי לאיזה תכלית הוצרכו בגמ' לומר דילמא מתה וכיוצא ולא יהיב אדעתיה לתקנה ות"ל דאפי' יהיב אדעתיה כל שמתה בי"ט לא מצי לתקוני ונמצא בטל ממצות סוכה וכעת צ"ע: עוד ראיתי למוהר"ץ אשכנזי בתשו' סי' מ"א שהק' למ"ש התוס' פ"ק דיומא ופר' ר"א דלמיתה דזמן מרובה חיישינן לכ"ע ממ"ש בפ' ר"א דנדרים דמיתה נולד הוא משום דלא שכיח וכתב דההוא ודאי ל"ק משום דדתן ואבירם תרי הוו ולמיתה דתרי לא חיישינן אלא דאכתי קשה מההיא דאמרינן התם קונם שאני נושא לפ' שאביה רע ואמרו לו מת כו' ואקשינן מת נולד הוא ואף דהתם אפי' לזמן מרובה ולמיתה דחד ועוד קשה מהא דאמרינן בהאשה שנפלו דף ע"ט ולד בהמה מלוג לבעל ולד שפחה מלוג לאשה חנניא בן אחי ר"י אומר אף ולד שפחה מלוג לבעל ומפרש התם טעמא דחנניא משום דלמיתה לא חיישינן ואמרינן התם דהלכה כחנניא ש"מ דלא חיישינן אפי' למיתה דחד ואפי' לזמן מרובה עכת"ד והנה מה שהקשה מההיא דנדרים כבר קדמו בזה רבינו הגדול מרן בי"ד סי' רכ"ח ותי' וז"ל נראה לי דנהי דמיתה שכיחא מ"מ למות שונאיו בחייו לא שכיח דהא אשכחן דהע"ה צוח ואומר ואויבי חיים עצמו א"נ כ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כו' יע"ש ולתי' הראשון נראה דק' עליה מההיא דקונם שאני נושא לפ' מפני שאביה רע דהתם לאו בשונא עסקי' ואפי' הכי פריך מת נולד הוא וי"ל בדוחק גם מה שהקשה מהא דהאשה שנפלו נר' דלא קשיא מידי דהתם נמי למיתה דתרי הוא דחיישינן שתמו' השפחה קודם וגם שימות בעלה בחייו דאלו מתה היא בחיי בעלה לא איכפת לן מידי דהוו של בעל וכ"כ הרשב"א שם וכיון דמיתה דתרי הוא משו"ה לא חיישינן וזה פשוט ועיין עוד פ' הכותב דפ"ג ע"ב בתוספות ד"ה מיתה לא שכיח שכתבו דשמא משום דרוב פעמים מסתכנת בלידה ועיין במוהראנ"ח ח"ב סי' מ"ה שהאריך לפלפל בדבריהם ולפי תי' ב' שכתבנו משם מרן דכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא דבריהם מבוארים וכמובן ודו"ק ומ"מ למ"ש דמיתה באשה שכיח טפי מבאיש נראה דק' לכאורה מהא דפרכי' בפ' הישן ור"י לא חייש למיתה והאר"י אף אשה אחרת מתקנים לו כו' ולפי דבריהם מאי קו' שאני התם דמיתה דאשה הוא ושכיחא טפי מבאיש ואמנם נראה ודאי דהא ל"ק דמעולם לא כתבו התוס' כן אלא במיתה דזמן מרובה ומשום טעמא דמסתכנת בלידה אבל במיתה דבת יומא כההיא דיוה"כ איש ואשה שוים הן וזה פשוט ומ"מ למדנו מדבריהם דנ"מ לענין נדרים דאמרינן דמיתה נולד הוא משום טעמא דכ"כ שכיח שימות זה בחייו של זה כמו איפכא כמ"ש מרן דהיינו דוקא במיתה דאיש ובההיא דקונם כו' שאביה רע אבל האומר קונם כו' שאמה רעה כיון דמיתה דאשה שכיח לא חשיב נולד כנ"ל: מעשה חושב (קעט) ואשתמיט מיני' לשון הרא"ש ז"ל כו' הכא לזמן מרובה דלימי נזירות חיישינן כו'. בחידושי לנדרים תמהתי על דברי הרא"ש אלו וז"ל שם, תמוה לי דהכא א"צ לזה דאפי' לא משך נזירות רק שעה אחת ולא שלשים יום נמי כ"ע מודי בזה דחיישינן למיתה משום דאי לא ניחוש נמצא דימות ולא יהי' נזיר כלל משום דכל זמן שהוא חי יאמר דעוד יש לו שהות להיות נזיר ומש"ה צריך לקבל עליו נזירות מיד דמאי שנא שעה זו משעה אחרת לאחר עשרים שנה והרי הוא נדר להיות נזיר קודם מותו וא"כ אי לא תיחוש דימות מקודם כיון דסופו למות בודאי לא יהי' נזיר כלל משום דבכל פעם יאמר שיש לו עוד שעה לנזירות משא"כ בתרומה דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דהיינו בשעה שקודם מיתת בעלה דשמא תמות היא תחלה ולהכי לא חיישינן התם למיתה אבל בנזיר כיון דבכל יום יסמוך א"ע שיש לו עוד שהות להיות נזיר א"כ בודאי ימות בלי קיום נדרו להיות נזיר כיון דסוף אדם למות ומה זה ענין לחששא דשמא ימות וע"ש: ולפ"ז יש ליישב קושיית הלח"מ על הרמב"ם ז"ל משום די"ל דהרמב"ם ז"ל ס"ל דלא חיישינן למיתה ומש"ה פסק דדופני סוכה מבעלי חיים נמי כשרים ושאני גבי תרומה משום דבעלה ודאי ימות וא"כ אי תאכל כל ימיה תרומה הרי תאכל נמי שעה אחת קודם מיתתו בתר חלות הגט ואע"ג דאין הכרח שתאכל תרומה בזרות דדלמא תמות היא תחלה וכמ"ש לעיל והיינו דרמי הש"ס בסוכה דף כ"ג ע"ב אהאי דקתני אסורה לאכול בתרומה מיד מהך דאוכלת בתרומה בחזקת שהוא קיים דגיטין דף כ"ח והיינו משום דאם היא תמות ברישא אין הכרח שתאכל תרומה בזרות ומשני אביי דהא ר"י הוא דחייש למיתה כו' אבל הרמב"ם ז"ל ס"ל דטעמא דר"י דאוסר בלוקח יין מבין הכותים היינו מטעם דאין ברירה וכמ"ש ברפ"ז מהלכות מעשר ולא משום דחייש לשמא יבקע הנוד וא"כ ס"ל דלא חיישינן לשמא ימות ואפשר משום דרבנן בריש מסכת יומא ס"ל הכי ומ"מ שפיר פוסק הרמב"ם ז"ל בריש פ"ט מהלכות תרומות דאסורה לאכול בתרומה מיד משום דהתם לאו מחששא דשמא ימות הבעל לאחר שעה הוא אלא מטעם דאי נימא דתאכל עכשיו בתרומה משום דלא חיישינן לשמא ימות אחר שעה א"כ ה"נ תהי' מותרת בתרומה מה"ט כל ימי חייה ומאן לימא לן דהיא תמות ברישא וא"כ מידי ספיקא לא נפקא ומש"ה אסורה לאכול בתרומה מיד מספק. ואע"ג דס"ל להרמב"ם ז"ל דספיקא דאורייתא הוי מן התורה לקולא וא"כ הכא דיש לה חזקת היתר לתרומה דהא עד עכשיו הוה אכלה בתרומה הרי הו"ל למימר דמותרת לאכול בתרומה מ"מ הא ליתא שהרי באשה שהלך בעלה למדינת הים דאוכלת בתרומה הוא רק משום חזקת חיים שיש לו להבעל אבל לא בפשיטות דנימא כיון דספק הוא אם מת מוקמינן לה אחזקתה חזקת היתר לתרומה ומש"ה אוכלת בתרומה דזה אינו אלמא דבספיקא אסורה בתרומה וא"כ בנ"ד דהוא ספק השקול מי ימות ברישא הרי מספק אסורה לאכול בתרומה מיד ומכש"כ דהאי ספק גרע מספק דעלמא כיון דעביד לגלויי שאכלה בתרומה אחר מיתת בעלה. ואפשר דאפי' מדאורייתא אסורה לאכול בתרומה מיד. ולא רק משום דספק דאורייתא הוי מדרבנן לחומרא לדעת הרמב"ם ז"ל. ונ"מ בזה. דאסורה לאכול מיד אפי' בתרומה דרבנן. דהא אפי' אי נימא דטעמא דהרמב"ם הוא משום דחייש לשמא ימות נמי אינו אלא חששא וגרע מספק השקול. ואפ"ה משמע שם דאפי' בתרומה דרבנן אסורה: [וכבר כתב גיסי הגאון ז"ל בשו"ת חתם סופר בשם אחד מגדולי הראשונים ז"ל (וכמדומה לי בשם הראב"ן ז"ל). דאע"ג דקיי"ל דוסתות דרבנן מ"מ ההפרשה בעונה סמוך לוסתה הוי דאורייתא דשמא תראה כו' וכ"כ הנו"ב ז"ל והיינו ע"כ למאן דס"ל האי טעמא דחיישינן לשמא ימות וצ"ע לדעת הרמב"ם ז"ל דס"ל דלשמא ימות לא חיישינן ופשיטא דזה הוי מדרבנן וקרא אסמכתא בעלמא הוא. ועיין במגיד שם דלית לי' האי קרא לאסמכתא דכיון דחזקה הוא מדרבנן דאורח בזמנו בא א"כ פשיטא דאסור לבא עליה בזמן ההוא ודו"ק]: (קפ) דלר"מ דל"ח למיתה דזמן מועט אם אתה אוסרה מיד כו'. ואי לא תחוש נמצאת אוכלת כל ימיה. לא זכיתי להבין דברי קדשו של הרשב"א ז"ל דמה בכך אטו ההכרח הוא שבעלה ימות תחלה וא"כ אפי' אי נימא דלזמן מרובה לכ"ע חיישינן לשמא ימות הרי כמו כן בזמן מרובה י"ל נמי דתמות היא תחלה. ואי דבעי למימר דמשום האי ספיקא דהיינו שמא ימות הבעל תחלה אסורה לאכול בתרומה מיד ומטעם שכתבתי לעיל (באות קע"ט) א"כ הרי לא צריך לאתויי עלה מטעם דלזמן מרובה חיישינן לשמא ימות אלא כמ"ש לעיל מטעם דסוף כל אדם למות ובע"כ שימות וחיישינן שמא הוא ימות תחלה וכנ"ל ודו"ק: