Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Shofar, Sukkah and Lulav Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
אכילה בליל יט"א בסוכה חובה מכאן ואילך רשות כו' רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כו'. הנה התוס' ז"ל בפ' ג"ש דמ"ט ע"ב בד"ה אי בעי אכיל הקשו וז"ל ותימה דאמרינן בסוכה אי בעי אכיל אי בעי לא אכיל חוץ מלילה הראשונה בלבד ואלו בפ' שלשה שאכלו משמע דבי"ט חייב לאכול פת ומש"ה אם טעה ולא הזכיר י"ט בבה"מ חוזר ותירץ די"ל דה"פ שאינו צריך לאכול בסוכה אם לא ירצה אבל חייב בשביל י"ט חזרו והקשו וא"ת ומאי נ"מ אי צריך לאכול בשביל י"ט או בשביל סוכה יע"ש וכונתם מבוארת דק"ל דכיון דע"כ בשביל י"ט מחייב לאכול פת א"כ חייב לאכול בסוכה דהא בהא תליא וכן מבואר בהרא"ש וכיון שכן יש לתמוה דמאי ק"ל הא משכחת לה שפיר דיוצא ידי חובת י"ט ולא מיחייב לאכול בסוכה דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה דמשום י"ט נפיק ידי חובה ובסוכה לא מחייב עד דאכיל יותר מכביצה דבציר מהכי הו"ל אכילת עראי וכדאיתא בהדיא בפ"ב דסוכה דכ"ו וכן כתב הר"ן שם בהדיא וז"ל לפיכך נראה כו' וביט"א של סוכות דאמרי' נמי דמחייב לאכול שיעור שהוא חייב לאכול בסוכה דאלו מדין י"ט סגי לי' לאכול כביצ' עראי חוץ לסוכה כו' יע"ש וכ"כ בחידושי הרשב"א יע"ש וכבר ראיתי מי שתמה על הרא"ש כן עיין בס' דבר משה סי' ולפי חומר הנושא היה נראה לומר דס"ל דהא דאמרי' דאוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה היינו דוקא לשאר ימי החג אבל בי"ט אפי' אכילת עראי דהיינו כזית או כביצה אסורה וה"ט משום דאכילת שבת וי"ט עראי דידהו חשיבה קבע כיון דכתיב וקראת לשבת עונג וכההיא דאמרי' בפ' המביא שבת קובעת למעשר וה"ט משום דכתיב וקראת לשבת עונג ופרש"י דכיון דאכילה דידיה עונג קבע שאין בו עוד שם עראי עליה אלא שם קבוע יע"ש וא"כ הכא נמי דכוותא ואף ע"ג דהתם קאמר שבת קובעת מ"מ משמע דה"ה י"ט די"ט נמי אקרי שבת ומצוה לכבדו ולענגו כשבת וכמ"ש רבינו בפ' מהלכ' שבת וכבר הארכתי בזה בפ' מה' מעשר ב' וא"כ היינו דק"ל שפיר דכיון דמחייב לאכול בשביל י"ט ע"כ חייב לאכול בסוכה ואפילו כזית או כביצה האמנם הא ודאי דחיקא מילתא טובא היא דא"כ לא לישתמיט לשום א' מהפוסקים לומר דין זה ומסתמיות דבריהם משמע דאכילת עראי שריא לגמרי ואפי' בי"ט ומה גם שמדברי הטור ז"ל בנו מבואר דאפי' בי"ט מותר לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה ממ"ש בסי' תרל"ט וז"ל ומיהו משאכל בה כזית דאז יצא ידי חובה אע"ג דשיעור אכילה בלא סוכה הוא כביצה שאני לילה או שהוא חובה טפי ואפי' לא בעי למיכל אלא כזית אסור לאוכלו חוצה לה כו' יע"ש הנה מבואר מדבריו דדוקא בלילה הראשונה בלבד הוא דאסור לאכול אפי' כזית חוץ לסוכה אבל בשאר י"ט מותר ולכן נראה דס"ל להתוס' והרא"ש דאף לענין שבת וי"ט לא נפיק ידי חובת סעודת י"ט אלא דוקא ביותר מכביצה אבל בציר מהכי לא חשיבה אכילה דידיה ואינו יוצא ידי חובה וראיה לדבר ממ"ש התוס' בפ' יה"כ דע"ט ד"ה מיני תרגימא דאין יוצאים ידי חובה שלש סעודות בפירות משום דלא מהני גבי סוכה וא"כ מינה נמי משמע דבכביצה לא נפיק ידי חובה כיון דלא בעיא סוכה ומ"ש הטור סי' רצ"א דשיעור סעודה ג' הוי כביצה כבר כתב הרב מג"א ס"ק דלאו דוקא אלא יותר מכביצה ועיין במוהר"ם ן' חביב בקונטריס תיה"כ ד"י שהבין בדברי הטור כפשטן דבכביצה לבד יוצא ידי חובה ותמה עליו דכיון דלא בעי סוכה היאך נפיק ידי חובת סעודה ג' יע"ש מה שתי' ועוד נראה דאפילו נימא שדברי הטור בדוקא הן כמ"ש מוהר"ם ן' חביב אפי"ה איכא למימר דדוקא לענין סעודה ג' הוא דכתב הטור דיוצא ידי חובה בכביצה אע"ג דאינו אלא אכילת עראי אבל בסעודת שחרית וערבי' שהן עיקר כבוד שבת וי"ט לא אלא בעינן סעודת קבע וכמ"ש התוס' והרא"ש בפ' ע"פ דק"א ע"א ד"ה טעימו מידי לענין מיני תרגימה דאפי' אי מיני תרגימה מהני להשלים סעודה שלישית בשבת מ"מ בסעודת שחרית וערבית לא מהני שהם עיקר כבוד שבת ומה שתמה עוד מוהר"ם ן' חביב דמנ"ל להטור והר"ן דשיעור ס"ג בעי כביצה מי עדיפא ס"ג מליל פסח דסגי בכזית מצה וליל סוכה דסגי בכזית פת שיאכל בסוכה יע"ש י"ל דס"ל דהתם שאני דכיון דנפיק ידי חובת מצה וסוכה בכזית חשיבה אכילה דידיה קבע ויוצא בה נמי ידי חובת י"ט אבל בעלמא לא נפיק עד כביצה דבציר מהכי לא מקריא סעודה וא"כ מש"ה ק"ל דכיון דע"כ מיחייב למיכל פת דהיינו יותר מכביצה בשביל י"ט אם כן חייב לאכול בסוכה והא בהא תליא אלא מיהו מהא דגרסי' בפר' כל כתבי דקי"ט ע"ב אמר ר"א לעולם יסדר אדם שולחנו במ"ש אף ע"פ שאינו צריך אלא לכזית משמע דלא מחייב לאכול אלא כזית גרידא וכן מוכח מדתנן בפ"ב דסוכה ר"א אומר י"ד סעודות חייב לאכול בסוכה אחת ביום ואחת בלילה והשתא קשה לדעת הרא"ש שהסכימה דעתו שם דס"ג בעיא פת א"כ ט"ו סעודות הו"ל למימר שהרי א"א לז' ימים בלא שבת אלא מוכח ודאי דלא מחייב לאכול אלא כזית או כביצה ולא יותר מכביצה דהשתא משום הכי לא קתני ט"ו סעודות משום דיכול לקיימה בכביצה דלא בעי' סוכה ודוקא בשני סעודות שהם עיקרות דנפ"ל מקרא דתשבו כעין תדורו מה דירה אחת ביום ואחת בלילה כו' מחייב לאכול בסוכה מה שאין כן ס"ג דאינה אלא משום חיובה דקרא דלאו אורחייהו דאינשי אלא בב' סעודות והילכך לא נפ"ל ס"ג מקרא דתשבו כעין תדורו כי היכי דנחייב בסוכה ועיין במג"א סי' תקכ"ט ס"ק ה שהביא ראיה ממשנה זו די"ט לא בעיא ג"ס מדלא קתני אלא י"ד סעודות ולא ידעתי היכי ניחא ליה בהכי שהרי לדידיה נמי תיקשי דליתני ט"ו סעודות משום שבת ודוק ומ"ש רבינו רצה אינו אוכל כל ז' אלא פירות כתב הרב בעל מג"א סי' תרל"ט ס"ק דלאו דוקא כל ז' אלא בחה"מ אבל י"ט ושבת צריך כזית פת אך לא בעי סוכה וקשה שדבריו סותרים למ"ש בסימן רצ"א דס"ג לא מהני אלא ביותר מכביצה דבציר מהכי הוי אכילת עראי וא"כ איך כתב כאן דבכזית פת די ליום טוב ושבת וצ"ע: ודע שזה שכתבנו למעלה משם התוס' והרא"ש בפ' ע"פ דאפי' במיני תרגימה מהני להשלים סעודה ג' מ"מ בסעודת שחרית וערבית שהם עיקריות לא מהני נראה שמוכרח הדבר מדאמרינן בפרק שלשה שאכלו אלא מעתה שבתות וימים טובים דע"כ אכיל ה"נ דאם טעה חוזר א"ל הן והשתא אם איתא דאפי' בסעודת שחרית וערבית מהני מיני תרגימה אם כן היכי קאמר תלמודא דבשבתות חוזר הא אי בעי לא אכיל פת אלא מיני תרגימה דלא מיחייב בב"ה דומיא דר"ח דאינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות א"ו משמע דבסעודת שחרית וערבית מיהא מחייב לאכול דהשתא ההיא דפ' שלשה שאכלו דקאמר אלא מעתה שבתות וי"ט מיירי בסעודת שחרית וערבית האמנם מדברי ה"ה בפ' ל' מה' שבת דין ט"ו משמע דס"ל דאפי' בסעודת שחרית וערבית יש מי שאומר דיכול להשלימן במיני פירות שכתב על מה שכתב רבינו חייב אדם לאכול ג"ס כו' וז"ל ונחלקו המפרשים האחרונים אם יכול להשלימן במיני פירות כו' ודעת ר"ת דלא וכן נר' מדברי רבי' ע"כ משמע דהג"ס שכתב רבינו קאמר דנחלקו המפרשים אם יכול להשלימן במיני פירות דאם לא כן הכי הול"ל ונחלקו המפרשים על ס"ג אי יכול להשלימה במיני פירות וכן מבואר מדברי הרשב"א ז"ל בחידושיו בפ' כל כתבי שכתב דיש אומרים דאפי' אי עביד ג"ס הללו במיני תרגימה יצא יע"ש והוא תימה דא"כ מה יענו לההיא דפרק שלשה שאכלו דקאמר דבשבת וי"ט אם טעה חוזר ואמאי אי בעי לא אכיל פת דומיא דר"ח ובדוחק יש ליישב דס"ל לי"א הללו דכיון דהא מיהא מחייב לאכול אע"ג דלא מיחייב לאכול פת מ"מ מסתמא ודאי אורחיה דאינש לאכול פת בשבת וי"ט ומש"ה חייב לחזור וההיא דר"ח דקאמר דאם טעה אינו חוזר משום דאי בעי לא אכיל לאו למימרא דאי בעי לא אכיל פת אלא פירות כמ"ש התוס' ז"ל דא"כ חייב לחזור דומיא דשבת אלא אי בעי לא אכיל כלל וכדעת רי"ו שכתב מר"ן הב"י בסי' תר"ב יע"ש ועוד יש ליישב בזה ועיין במרן הב"י ז"ל א"ח סימן תקפ"ח ובהרב החינוך סדר עקב סימן תכ"ח ודוק: טעם המלך א) מה שכתב רבינו המחבר דלא לישתמיט לאחד מן הפוסקים לומר כן נעלם הי' ממנו ספר תניא וס' שבולי לקט סי' קי"א המביא הדין בשם רבינו אביגדור דהאי דאוכלין אכילת עראי לאו בי"ט איירי דסעודת שבת וי"ט עושה קבע וא"כ לא רחוקה לנו ממנו לומר דתוס' והרא"ש הכי סבירא להו ולאו מטעמיה משום שלומדין הדבר ממעשר ששבת קובע למעשר אלא לפי שצריך לאכול פת משום שמחת י"ט המצוה הזאת עושה סעודת קבע אף לפחות מכביצה וכן ראיתי למורי הגאון נר"י בחדושיו לצל"ח על מסכת ברכות שכתב נמי הדבר מסברתי' דתוס' והרא"ש סבירא להו סעודת שמחת י"ט הוי קבע והסתיר נמי הדבר מדברי הטור שכ' לילה הראשון דוקא אסור לאכול כזית חוץ לסוכה כמו שהקשה הרב פה על דבריו וגם מרבינו צל"ח נעלם היה רבינו אביגדור וגדולה מזו דברי ריא"ז ריש פ' ערבי פסחים ע"ש דכתב בפי' דשבת וי"ט קובע ואפילו לענין פירות ואף שאין דעת הפוסקים מסכימים אתו בזה לענין פירות מ"מ לענין פת ודאי י"ל דלא צריך שיעור ביצה אלא בכזית לבד הוי קבע כיון דצריך לברך אחריו ברכת המזון ועושה שבת קבע שיוצא בו סעודת שבת ומדברי רבינו אביגדור וגם מדברי צל"ח משמע דקבע הוא כיון שצריך לאכול בי"ט ולא סגי בלא"ה והיינו מצד חיוב שמחת י"ט ולא מפאת עונג ואף אם אין י"ט קובע למעשר כשבת דגבי שבת כתיב עונג ולא גבי י"ט וכמ"ש פרק ב' מהלכות מעשר עיין עליו ובהערותינו שם היינו כל אכילתו מ"מ ודאי סעודה זאת שהיא חיוב עושה קבע דכל חיוב הוא קבע ולפי הערה זו באמת מסולקת תמיהת הר"ב אלי' רבה סי' תרל"ט על דברי רבינו אביגדור דאם י"ט עושה קבע מאי הקשה הש"ס בסוכה [כ"ו ב'] מעשה לסתור דלמא מה שאמר ר"ג העלום לסוכה הי' בי"ט וסעודת י"ט הוי קבע ולפי הערותינו ליתא דדוקא לענין שיעור אמר רבינו אביגדור למילתיה דהיינו שי"ט עושה כזית פת לקבע כיון שיוצא בו ידי שמחת י"ט הוי קבע אבל טעימא של ריב"ז ושתי כותבות שאמר רבן גמליאל העלום לסוכה אינו קבע והיינו דלא כריא"ז ריש פ' ע"פ שהבאנו לעיל שאמר אפי' פירות הוי קבע עיין לענין קידוש במקום סעודה עיין ברי"ף פרק ערבי פסחים קנ"א ע"ב דפוס זולצבאך: ואולם אנכי הקשתי לפ"ז קושיא אחרת דהנה הב"ח סי' רצ"א כ' בדברי הטור שם שכתב דסעודה שלישית הוי שיעור ביצה היינו לחומרא דלמא כר' יהודה דברכת המזון הוי כביצה עייש"ה. ומינה משמע דזה תליא בזה אם ברכת המזון בכזית סגי שיעור סעודת שבת וי"ט בכזית ואם ברכת המזון בכביצה שיעור סעודת שבת וי"ט כביצה עיין עליו א"כ לפ"ז לא מקשי הגמ' ביומא [ע"ט ב'] מר' צדוק הא כביצה בעי שיעור דלמא לעולם כביצה נמי לא בעי שיעור אלא מעשה דר' צדוק בי"ט הוי והרי הוא סובר כרבי יהודה דברכת המזון כביצה ע"ש בתוס' ד"ה ולא בירך אחריו וא"כ פחות מכביצה לא הוי סעודת י"ט כסברת הב"ח ולפ"ז אין י"ט קובע והיה אוכל חוץ לסוכה אבל בביצה יוצא בסעודת י"ט וי"ט קובע והיה צריך לאכול בסוכה כל זה בפת אבל בפירות זה ליתא כאשר בארנו לפרק קושית הר"ב אליה רבה לכן ר"ג דאוכל פירות ואף שהשיעור היה יותר מביצה אפ"ה עראי הוא דאין יוצא בסעודת י"ט ולכן רק מחומרא אמר העלום לסוכה ולולי דמסתפינא הייתי אומר דעל ר"ג לשיטתיה פריך הש"ס דהא ר"ג אית ליה במשנה ברכות [מ"ד א'] דעל כל שבעת מינין מברך שלש ברכות דארץ לא הפסיק הענין ואכלת ושבעת אכולא קאי ולדידי' הי' סובר הש"ס דיוצאין סעודת י"ט ושבת בפירות אם המה מז' המינין ואפילו לזה שבת קובע וכסברת הריא"ז שהבאנו לעיל ואף שלדידן לא ס"ל הכי כיון דאנן קיי"ל דלא כר"ג לכן צריכין פת לסעודת י"ט אבל לדידיה אף על הפירות אם המה משבעת המינין יוצא והוי קבע והרי כותבת משבעת המינין הוא וקושית אליה רבה אפ"ה מסולקת דעיקר קושית הש"ס מריב"ז היה דהוה רק טעמא בעלמא ודאי אין י"ט ושבת קובע דלית מאן דחש לטעימה. ובהך סברא תרצתי נמי קו' מג"א סי' תרל"ט ס"ק ג' על הרא"ש שפסק אף למ"ד פרי בעי סוכה היינו דוקא אם קובע סעודה עליו זולת זאת הוי עראי א"כ מאי הקשה הש"ס יומא [ע"ט] מר"ג דרק לחומרא אמר העלום לסוכה הלא מדינא הוא דלמא לא קבע סעודה עליה ודומיא דריב"ז עייש"ה ואמרתי דודאי הרא"ש אמר למילתיה בשאר פירות או שלא אליבא דר"ג אבל בכותבות אליבא דר"ג הרא"ש מודה אי פירי בעי סוכה אף אי אוכל דרך עראי אם אוכל כשיעור ביצה או יותר הוי קבע כיון דהכותבות חייבים לברכת המזון אליבא דידיה והוי כפת. ובאמת אנכי נבוך בזה אמאי לדידיה לא יהיה חייב בסוכה אף אי פירי לא בעי סוכה שבעת המינין לדידי' שאני דהתורה אחשביה לסעודה ועיי"ש ובחי' הארכתי בזה מאד: ועל דברת הרב מג"א סי' תקכ"ח שרצה להוכיח דאין לעשות ס"ג בי"ט מר' אליעזר דאמר י"ד סעודות שהביא הרב פה והוא תמה מפני מה הקשה מי"ט ולא משבת ולדידי קשה טובא על הר"ב מגן אברהם הלא מי"ט ל"ק כלל דהא ודאי אף לפוסקים דס"ל חייב לעשות ס"ג היינו לדידן דקיי"ל כרבי יהושע דשמחת י"ט הוא חוב אמרו הם דחכמים השוו כבוד י"ט לכבוד שבת אבל לרבי אליעזר דס"ל בכ"מ שמחת י"ט הוא רשות וא"כ מצד י"ט אם רצה מתענה ודאי לדידיה לא צריך לעשות סעודה ג' וא"כ ר"א לשיטתיה מה יאמר יותר מי"ד סעודות הא סעודה ג' לאו מתשבו כעין תדורו נפקא אלא מצד חיוב י"ט ולדידיה ליתא כלל בחיוב י"ט וצע"ג: מעשה חושב (קפא) דאי בעי לא אכיל אלא כזית או כביצה כו'. ובסוכה לא מיחייב עד דאכיל יותר מכביצה. לענ"ד יש ליישב קושייתו דהא דכביצה לא בעי סוכה היינו רק אכילת רשות אבל לא אכילת מצוה דכיון דאחשבה רחמנא לאכילתו בעי סוכה וכעין זה תמצא ברש"י ביצה דף כ"ז ע"ב בסוף ד"ה חלה שנטמאת כו' וכעין זה כתב הרמ"ה ז"ל אליבא דר"ש דס"ל דכל שהוא למכות וכזית לקרבן והיינו משום דמלקות צריך להיות מזיד מ"ה לוקה אכ"ש משום דאחשבי' להאי כ"ש וע"ש. תדע שכן הוא דהא גמרינן דבסוכה בליל סוכות דחייב לאכול פת בג"ש דט"ו ט"ו מחג המצות והתם הרי סגי בכזית דומיא דמצה ואי נימא דכזית גם במקום שחייב לאכלו חשיב נמי עראי א"כ הא כיון דאכילת עראי אינו חייב בסוכה אמאי צריך לאכלו להאי כזית בסוכה דוקא הרי אכילת עראי פטור מסוכה ולא מקיים כלל מצות סוכה באכילת עראי אע"כ צ"ל דכיון דחייב לאכול כזית בליל סוכות בסוכה חייב לאכלו ממילא משום דהמצוה עשאו קבע וא"כ הה"ד נמי אי חייב לאכול כזית פת ביו"ט יהיה מאיזה טעם שיהיה נתחייב לאכלו בסוכה דוקא. אבל לא מטעם דשבת קובע וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל אלא מטעם דהמצוה עצמה משויא לי' קבע. ונ"מ בזה דלאחר שאכל בשבת ג' סעודות או ביו"ט ב' סעודות יכול לאכול אחריהן כביצה פת חוץ לסוכה דכיון דאין מצוה לאכילה זו אינה קובעת ונמצא לפ"ז דהא דקתני אוכלין אכילת עראי חוץ לסוכה לאו לשאר ימי החג דוקא אלא אפי' בשבת וביו"ט נמי לאחר שקיים את הסעודות שהן חובה עליו לאכלן מותר לו ג"כ לאכול אכילת עראי חוץ לסוכה: ולפ"ז לא קשה נמי אהא דפריך הש"ס בסוכה דף כ"ו ע"ב מעשה לסתור דמאי פריך דדלמא עובדא דר"י ב"ז ור"ג ביו"ט הוה (וכמו שהקשה הא"ר ארבינו אביגדור דס"ל דיו"ט קובע) משום דכיון דאין יוצאין ידי חובת סעודה בטעימה ובפירות א"כ גם ביו"ט מקרי זה סעודת עראי משום דיו"ט אינו קובע אלא סעודת המצוה קובעת והא"ר שהקשה כן על רבינו אביגדור היינו משום דמשמע דס"ל דיו"ט קובע וכמ"ש נמי המחבר ז"ל בתירוצו. שוב ראיתי דכעין מ"ש בזה כתב נמי הטעם המלך אבל הבוחן יבחון כי לא דרכתי דרכו ודו"ק: (קפב) דסעודה ג' בעיא פת א"כ ט"ו סעודות הול"ל כו'. אלא מוכח ודאי דלא מיחייב לאכול אלא כזית או כביצה כו'. לענ"ד יש להקהות בראיה זו טובא משום דאפי' תימא דגם סעודה ג' בעיא יותר מכביצה מ"מ לא חשיב ר"א ט"ו סעודות משום שבת מפני דר"א לא קא חשיב אלא הסעודות שמחויב לאכול בסוכה משום תשבו כעין תדורו דחייב לאכול כל הסעודות בסוכה מה"ט אבל מה שחייב לאכול בשבת עוד סעודה ג' משום מצוה הא לא קחשיב ר"א משום דמצוה לא אייתי קרא ואי משום דכיון דסעודה ג' נמי שיעורה ביותר מכביצה וא"כ ממילא חייב בט"ו סעודות בסוכה הא ליתא דאי משום הא הרי יכול לאכול כביצה פת בביתו ולהשלים המותר בסוכה בכדי אכילת פרס אי לא מקרי סעודה בע"א ודו"ק:
עצי סוכה אסורים כל ח' ימי החג בין עצי דפנו' בין עצי סכך כו'. כתב ה"ה ומהסוגיא דס"פ המביא משמע דלא מהני שום תנאי בעצי סוכה דמצוה וכן עיקר כו' הרי מוכח בהדיא מהא דפרכינן התם אבל סוכה דמצוה לא. והתניא סככה כהלכתה ועיטרה בסדינין המצויירין כו' אביי ורבא דאמרי תרוייהו באומר איני בודל מהם כל בין השמשות דלא חלה קדושה עלייהו כו' ופירש"י ז"ל ד"ה אביי ורבא דאמרי תרווייהו כו' אבל עצי סוכה שאינו יכול להתנות תנאי זה שהרי ע"כ יבדלו מהן כל בין השמשות משום דסתר אהלה וב"ה ס' י"ט הוא חלה קדושה עליהם וע"י קדושה זו הוקצה לז' כו' וכתב הר"ב ח"ה וז"ל וה"ה דהאי תנאי דאיני בודל מהן לא מהני בסוכה דעלמא דע"כ יבדיל מהן כל בה"ש משום דסתר אהלה אלא דמהני בה תנאה כדאוקימנא לעיל דסיפא אתאן לסוכה בעלמא דהיינו שאם התנה עליה מבע"י שאם תפול למחר יסיקנה וכצ"ל לפר"ת ז"ל שכתבו התוספות בפרק במה מדליקין דמהני תנאה ביותר מכדי שיעור סוכה היינו תנאה דלעיל אבל האי תנאה דאיני בודל לא מהני ביה משום סתירת אהל דהא קאמר הכא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' כפר"ת ובסוכה דמצוה האי תנאה דלעיל לא מהני משום דמה חג כו' עכ"ל: ואיני מבין דבריו דאיך אפשר לומר דלדעת ר"ת ז"ל בעצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה שאם יפול שהרי כתבו שם בפ' במה מדליקין דכ"ב ד"ה סוכה וז"ל והשיב ר"ת דבין נוי סוכה בין עצי סוכה היתרים על כדי הכשר סוכה לא אסירי אלא משום בזוי או משום הואיל והוקצו למצותו ולא אסירי מקרא אלא דוקא כדי הכשר סוכה והמקשה דפריך בביצה מנויי אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה לכדי הכשר סוכה ומשני באומר איני בודל מהן כל בה"ש דלא חיילה קדושה עלייהו וכן על עצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני ביה תנאה עכ"ל והשתא אם איתא דס"ל לר"ת דעצים היתרים מכדי הכשר סוכה מהני בהו תנאי שאם יפול ומשום דכיון דאינו אלא מדרבנן משום בזוי או משום הוקצה למצותו מהני בי' תנאה שאם יפול א"כ קשה דאמאי איצטריך אביי ורבא לאוקמי לברייתא באומר איני בודל כו' הא נויי סוכה נמי לא אסירי אלא מדרבנן משום בזוי כמו שכתב ר"ת ואם כן כי היכי דמהני תנאה שאם יפול בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה הכי נמי בנויי סוכה דתרווייהו שוים הם לדעת ר"ת וא"כ למאי אצטריך לאוקמי לברייתא באומר איני בודל הוה ליה לאוקמא כפשטא בתנאי שאם יפול ותו דא"כ מאי פריך בגמרא מההיא דהפריש ז' אתרוגין לז' ימים דאמר רב אשי כל אחת ואחת יוצא בה ואוכלה למחר התם שאני דכיון דאינו אסור אלא מדרבנן ומשום דהוקצו למצותו משום הכי שרי דכיון דהפריש שבעה אתרוגין הוה ליה כאלו התנה בהדיא ותנאי מהני דומיא דעצים היתרים על כדי הכשר סוכה דמהני ביה תנאי שאם יפול אע"ג דחלה קדושה עלייהו מטעמא דאינו אלא מדרבנן לדעת ר"ת ז"ל אלא ודאי משמע שלדעת ר"ת בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני אלא דוקא תנאי דאיני בודל אבל תנאי שאם יפול לא מהני כיון דחלה קדושה עלייהו אע"ג דאינו אלא מדרבנן משום דכעין דאורייתא תקון והיינו דפריך שפיר מההיא דהפריש ז' אתרוגין וא"ת איך אפשר לומר דלדעת ר"ש בעצים היתרים על כדי הכשר סוכה מהני תנאה דאיני בודל ע"כ בודל מהן משום סתירת אהל הא לא קשיא כלל דאם כן תקשי לך לדעת הרי"ף ז"ל דס"ל דתנאי דאיני בודל מהני לעצי סוכה גופייהו אלא עכ"ל דכיון דקאמר איני בודל גלי דעתי' דאינו רוצה שיחול קדושה עלייהו כלל ומש"ה שרי ומ"ש בגמרא אבל עצי סוכה דחיילה קדושה עלייהו אתקצאי לז' לאו היינו משום איסור סתירת אהל כפרש"י אלא לר"ת הכי פי' אבל עצי סוכה דחילה קדושה עליוהו ד"ה אתקצאי לז' כלומר הופרשו למצותן מדאורייתא וכ"כ רש"ל ז"ל בס' יש"ש דהכי מתפרש הסוגיא לדעת ר"ת ודברי הרב ח"ה תמוהים ואי קשיא לך אם איתא דלדעת ר"ת דבעצים היתרים על כדי הכשר סוכה לא מהני תנאה שאם יפול א"כ אמאי הוצרך לומר ר"ת דהמקשה דפריך בביצה מנויי סוכה אעצי סוכה לא ידע שיש חילוק בין יותר מכדי הכשר סוכה כו' ואמאי לא כתבו בפשיטות דה"ט דמקשה משום דלא אסיק אדעתי' לאוקמ' לבריי' בתנאי דאיני בודל ומש"ה ק"ל שפיר דכיון דחל' קדושה עלייהו אע"ג דאינו אלא מדרבנן היכי מהני תנאי שאם יפול וכמו שכן הוא לפי האמת הא ל"ק כלל דאע"ג דלדעת אביי ורבא ע"כ לו' דס"ל דתנאי שאם יפול לא מהני בעצים היתרים מכדי הכשר סוכה או בנויי סוכה היינו משום דהכי קים להו מסברא דנפשייהו ומש"ה מוקמי לברייתא בתנאי דאיני בודל אבל מ"מ לדעת המקשה ק"ל שפיר דמאיזה כח בא להקשות כיון שרב המרחק ביניהם דנויי סוכה הוו מדרבנן ועצי סוכה אסירי מדאוריי' אימא דמש"ה מהני תנאי בנויי סוכה מש"ה הוצרך לו' דהמקשה לא הוה ידע שיש לחלק אלא הוה ס"ל דתרוייהו מדאוריי' ומש"ה ק"ל שפיר כנ"ל: ודע שהרא"ש פ"ק דסוכה אחר שכתב תי' ר"ת כתב עוד וז"ל והא דאסירי עצי סוכה היינו עצי הסכך אבל עצי הדפנות מישרא שרי כו' ודלא כרבי' שכתב עצי סוכה אסורים כל ז' בין עצי הדפנות בין עצי סוכה ומשמע מדבריו דבעצי דפנות אין בהם שום איסור כלל ואפי' מדרבנן וכ"כ מרן הב"י סי' תרל"ח וראיתי להרב ט"ז סי' הנז' סק"א שהקשה עליו מהא דאמרי' התם בפ"ק דסוכה ד"י לימא מסייע ליה לרב חסדא דאמר לנאותה כשרה דתניא סככה כהלכתה ועיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין אסור להסתפק מהן כו' ודחינן דילמא מן הצד ופרש"י לדפנות אבל תחת הסכך אסור לפרוס סדין הרי בהדיא דאפילו נויי סוכה התלויין אצל הדפנות אסורים משום מוקצה כ"ש עצי הדפנות גופייהו ומכח זה כתב שאף הרא"ש אזיל ומודה דאסורים מדרבנן משום מוקצה ומ"ש דעצי הדפנות מישרא שרי היינו מדאורייתא ומש"ה תמה על רבי' משום דמדכללן רבינו יחד וכתב בין עצי הדפנות בין עצי סוכה משמע דס"ל דתרוייהו מדאורייתא נינהו ולבסוף כתב דאין כאן שום דיעה להתיר עצי דפנות אפילו מדרבנן רק מחלוקת הרא"ש ורבינו אינו אלא מדאורייתא ושלא כדעת מרן הב"י יע"ש ודבריו תמוהים שהרי מדברי הטור מבואר כדעת מרן הב"י דעצי הדפנות מותרים אפי' מדרבנן שכן כתב וז"ל ור"ת פי' כו' אין האיסור מן התורה אלא במה שצריך להכשר סוכה והשאר אינו אסור אלא מדרבנן ובדפנות אין בהם שום איסור ואולי דס"ל דמ"ש ובעצי הדפנות אין בהם שום איסור דמשמע ואפי' מדרבנן קאי איותר מכדי הכשר סוכה וס"ל להטור דדוקא בעצי סכך גופייהו כיון דבכדי הכשר סוכה אסירי מדאוריי' אסרו חכמים אפי' ביותר מכדי הכשר משום מוקצה אמנם בדפנות דעיקרן אינו אלא מדרבנן כי אסרו חכמים היינו דוקא בכדי הכשר סוכה אבל יותר מכדי הכשר לא וזה דוחק ודאי ולכן העיקר כדעת מרן ז"ל ומה שהק' מההיא דפ"ק דסוכה דדחינן התם דילמא מן הצד דמשמע בהדיא דאפילו נויין התלוין בדפנות אסורים כ"ש עצי הדפנות גופייהו י"ל דהרא"ש אינו מפרש כפי' רש"י שפי' דמן הצד היינו לדפנות אלא הכי מפרש דס"ד דמק' דברייתא דקתני עיטרה בקרמים ובסדינין המצויירין מיירי שעיטר' על פני כולה בסדינין עד שלא נשאר בה סכך כשר כדינו ואהא מייתי ראיה שפיר מהך ברייתא לר"ח דקאמר דכל לנאותה כשרה ולא מיקרי מסכך בדבר פסול והיינו דדחי ליה דילמא מן הצד כלומר דברייתא דקתני עיטרה בקרמים לאו היינו שעיטרה על פני כולה אלא מן הצד אחד עיטרה בקרמים דהשתא אע"ג דהוי סכך פסול מ"מ סכך פסול מן הצד אינו פסול אלא בד' אמות ובנשאר סכך כשר כדינו כנ"ל ועיין בהרב מג"א שם בסי' הנז' סק"א ודוק עוד כתבו התוספות ז"ל בראש דבריהם וז"ל סוכה תניא משמע דנוי סוכה אסורין משום בזוי מצוה וקשה לר"י דבפרק כירה משמע דטעמא משום דאתקצאי למצותה ותי' דצריך לתרוייהו דאי משום דאתקצאי למצותו לא הוה אסרינן בחש"מ דלא שייך מוקצה אלא בנפל בשבת ובי"ט ומשום בזוי מצוה לא הוה אסרי היכא דנפלו אבל השתא כו' אסרינן אפילו נפלו ואפילו בח"ה עכ"ל וכתב הרב ח"ה וז"ל לצדדין קאמר אפי' נפלו בי"ט ושבת ומשום מוקצה ואפילו בח"ה ולא נפלו דהוי מיהא בזוי מצוה כו' וכ"ה בהג' אשירי עכ"ל ומ"ש שכן הוא בהגהת אשירי כן משמע מדבריו שכתב נויי סוכה אסורין כו' ואפי' בח"ה שאין שייך מוקצה ואפי' נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי"ט משום מוקצה משמע דבנפלה לא אסירי אלא בי"ט אבל נפלה בח"ה שרי דליכא לא משום בזוי ולא משום מוקצה אלא דק"ל טובא דאם כן ע"כ צריך לומר דברייתא דקתני סיככה כהלכתה ותלה בהן כו' אסור להסתפק מהן עד מוצאי י"ט האחרון בדלא נפלו איירי דאי בדנפלו היכי קתני עד מוצאי י"ט האחרון הא בח"ה שרי וכיון שכן ק' דהיכי פריך בפ' כירה לר"י ולית ליה הוקצה למצותו והתניא כו' ומאי קושיא הא ברייתא בדלא נפלו מיירי וא"כ טעמא דברייתא לאו היינו משום מוקצה אלא משום בזוי מצוה ואמאי הוצרך לומר וממאי דר"ש היא הא אפי' תימא דר"ש היא אפ"ה לק"מ דטעמא דברייתא משום בזוי מצוה וליכא למימר דס"ל כמו שכתב הטור בסימן תרל"ח דלפי תירוץ אחד של תוספות לא מהני תנאה אפי' בנויי אלא לאחר שנפלו ואם כן היינו דק"ל לתלמודא שפיר מברייתא דסככה כהלכתא מסיפא דבריי' דקתני ואם התנה עלי' הכל לפי תנאו דע"כ מיירי בדנפלו דאי בלא נפלו לא מהני תנאי ואפ"ה טעמא דהתנה עלייהו הא לא"ה אסירי אע"ג דליכא משום בזוי מצוה דהא ליתא שהרי כיון דס"ל דבריי' דקתני עד מוצאי י"ט האחרון איירי בדלא נפלו דוקא א"כ ודאי דכי קתני בתר הכי ואם התנה עליה הכל לפי תנאו אדינא דרישא קאי ואפי' בלא נפלו קאמר דקמהני תנאה ומ"ש הטור דלתי' אחד של תוס' לא מהני תנאה מבואר מדברי הרא"ש בתשו' כלל כ"ד שהם בעלי התו' אחרים שתיר' כן לקושיתם דאצטריך לטעמא דבזוי מצוה היכא שאמר איני בודל מהן כל בין השמשות דלא איתקצאי למצותן ואסורים משום בזוי מצוה כל זמן שהן תלוין יע"ש וא"כ מבואר דלדעת ר"י שכתבו התוס' תנאי דאיני בודל מהני אפי' בזמן שהן תלוין מדלא תיר' כן וכ"כ הרב ב"ח יע"ש ופשוט א"כ הדרא קושיא לדוכתא דמאי פריך בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא ולכן נראה לי דדברי התו' כפשטן דאפילו נפלו בח"ה אסורים ומ"ש דאי משום טעמא דאיתקצאי למצותה לא הוה אסרינן בחש"מ היינו אי לאו טעמא דבזוי מצוה ולא הוה אסיר אפילו בעודן תלוין אלא משום מוקצה הו"א דבחש"מ דליתא משום מוקצה שרי להסתפק מהן אמנם השתא דאיכא טעמא דבזוי מצוה ומשום בזוי מצוה אסורים כל זמן שהן תלוין אפי' בח"ה אסרינן להו אפי' נפלו בח"ה משום דהוקצה למצותן כל זמן שהן תלוין וכ"כ בהדיא הרא"ש ז"ל בתשו' כלל כ"ד ומ"ש בהגהת אשירי י"ט צ"ל דלאו דוקא ותדע שהרי כתב ואפילו נפלה הסוכה דליכא בזוי מצוה אסור בי"ט ואלו בעצי סוכה עצמה מבואר בדברי הרא"ש בתשו' דלתי' ר"י שתי' לקמן דההיא דפ' כירה מיירי בסוכה שנפלה צ"ל דאפילו נפלה בח"ה אסורים משום מוקצה ומטעמא דצריך לחזור ולבנות הסוכה מן העצים עצמן לאכול בסוכה יע"ש וא"כ משום הכי פריך תלמודא שפיר בפ' כירה מברייתא דסככה כהלכתא משום דסתמא קתני ברייתא אסור להסתפק דמשמע אפי' נפלו כנ"ל ודוק והרא"ש בתשו' הנז' כתב על תי' זה של תוס' וז"ל אעג"ב דאסרינן אתרוג בחש"מ מטעמא דמוקצה כדמוכח בפרק המביא כדי יין היינו משום דמבטל המצוה דידיה כשהוא אוכל אבל הכא אם מסתפק מנוי סוכה לא מבטלה מצות סוכה עכ"ד וק"ל עליו שהרי בפרק לולב הגזול דל"ז ע"ב אמר רבה הדס של מצוה אסור להריח בו מ"ט הדס דלריחא קאי כי אקציה מריחא אקצי' כו' ומשמע דאסור להריח בו כל ז' כמ"ש רש"י שם דסתמא קא' והשתא ק' דבחש"מ אמאי אסור הא אין כאן משום מוקצה ולא מבטלה מצוה דידיה במה שהריח בו והו"ל כנויי סוכה ממש וי"ל אך קשה מדאמרינן בפר' לולב וערבה דמ"ז קם ר"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר ר"ז אתרוג שנפסל אסור לאוכלו כל שבעה והשתא קשה דבחולו של מועד לישתרי דהא לא שייך מוקצה והכא לא שייך טעמא דמיבטלה מצוה דידיה שהרי כבר נפסל וליכא למימר דכיון דבעודו כשר אסור ליהנות ממנו כל שבעה משום דמבטלה מצוה דידיה כי נפסל נמי אסור משום דאתקצאי למצותו בעודו כשר וכההיא דנויי סוכה שכתב הרא"ש ז"ל דאסורים אפילו נפלו בח"ה מטעמא דהוקצו למצותן בעודן תלוים דהא ליתא דע"כ לא כתב הרא"ש אלא דוקא גבי נויי סוכה משום דכיון דלא מפסיקין לילות מימים הו"ל כחדא יומא אריכתא והילכך כיון שבעודן תלוין היו אסור אפי' בח"ה מטעמא דבזוי מצוה הוקצו למצותן ואסורים אפי' נפלו בח"ה מה"ט משא"כ גבי אתרוג אע"ג דבעודו כשר היה אסור מטעמא דמבטלה מצוה דידיה מ"מ כי נפסל מיה' לישתרי דהא כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה היא ותו דנויי סוכה שנפלו שאני שהרי חזו למצותן עוד מש"ה אסרינן להו מטעמא דאתקצאי למצותו בעודן תלוי' משא"כ אתרוג שנפסל דלא חזי למצותו עוד ואפשר דר"ז ס"ל דאפי' בחש"מ אסור משום דהוקצו למצותו ופליג אריב"ל ורב יוסף דס"ל בפרק במה מדליקין דטעמא דנויי סוכה אסורין כל ז' היינו משום ביזוי מצוה משום דס"ל דבחש"מ לא אסרינן ליה מטעם דהוקצו למצותו ובהא ניחא מה שהרי"ף ורבינו ז"ל בפ"ז מה' לולב השמיטו הא דר"ז משום דס"ל דלא קי"ל כותיה אלא כריב"ל וכרב יוסף דפ' במה מדליקין דבחש"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ובהכי ניחא מה שהקשה מרן הב"י ז"ל בסי' תרס"ו על הא"ח ז"ל שהביא משם הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו ותמה עליו דאמאי לא מיתסר משום דכיון דאתקצאי לב"ה אתקצאי לכולי יומא ע"ש אכן כפי מ"ש הנה נכון דס"ל להא"ח ז"ל דלא קי"ל כר"ז אלא כהירושלמי משום דריב"ל ורבי יוסף הכי נמי ס"ל דבחש"מ אין לאסור מטעם דהוקצו למצותו ודוקא באתרוג דחזי למצוה אסור משום דמבטלה מצוה דידיה ומ"ש הירוש' דאתרוג שנפסל ביום א' מותר לאוכלו היינו בחש"מ דלא שייך טעם מוקצה אבל ביט"א מיהא אסור משום דאתקצאי לב"ה: וראיתי להרב ט"ז ז"ל בסימן הנז' סק"ב שתי' לזה וז"ל ונלע"ד ליישב דלהכי מביא הא"ח הירוש' ללמוד ממנו לדידן דאם נפסל אז מותר בח' דמן הדין היה לנו להתיר בח' אפילו בלא נפסל דלא שייך ביה אתקצאי ב"ה של יום השמיני כמ"ש התוס' בדפ"א אלא דמ"ה אתרוג אסור דלדידן אף בח' גזירה משום סוכה דאתקצאי ב"ה של שמיני דאלו אתרמי ליה סעודה היה צריך לאוכלה בסוכה מכח ס' שמא עדין יום הוא ומ"ה אם נפסל אתרוג שייך לומר לא גזרינן בח' אטו סוכה דגם סוכה יש להתיר בנפלה ליהנות ממנה אחר יום ז' דהא בנפלה אפילו תוך ז' אינו אסור אלא מדרבנן כו' ואף לפי מ"ש הר"ן ז"ל דבנפילה אין קולא רק שמהני תנאי מ"מ לא שייך למיסר אתרוג בח' בנפסל כיון דבסוכה גופיה יש קולא בח' בנפל כו' א"ד יע"ש ודבריו תמוהים דא"כ היכי אמרינן בפרק לולב וערבה קם ר"ז בשיטתיה דאבוה דשמואל דאמר אתרוג בח' מותר אימא דע"כ ל"ק ר"ז אלא דוקא באתרוג שנפסל משום דלא שייך למיגזר אטו סוכה כמ"ש הר"ב ז"ל אבל באתרוג שלא נפסל אימא דס"ל כלוי דאף בח' אסור משום דגזר אטו סוכה ולכן מ"ש נ"ל עיקר: והר"ן ז"ל בפ' המביא תי' לקו' התוס' משם הרמב"ן ז"ל וז"ל תי' הרמב"ן דכולהו איתנהו דעצי סוכה כל ז' אסורין מן התורה כחגיגה ונוי סוכה אסורין כל ז' משום ביזוי מצוה והיינו ההיא דפרק ב"מ ובח' של חג סוכה ונויה אסורין משום מוקצה והיינו ההיא דפרק כירה עכ"ל וק"ל טובא דאיך אפשר לומר דההיא דפרק כירה דקאמר דטעמא דנויי סוכה משום מוקצה איירי בח' של חג שהרי התם אליבא דר"ש קיימינן דבעי למפשט דר"ש אית ליה מוקצה למצותו מהך ברייתא ואלו ר"ש לית ליה מיגו דאתקצאי לב"ה אפי' במוקצה מחמת מצוה מדשרי מותר השמן שבנר אע"ג דב"ה הוקצה למצותו וכמו שהקשה ר"ת ז"ל וע"כ לומר דמה שאוסרת הברייתא י"ט אחרון לא אתיא כר"ש וכמ"ש התוס' שם בד"ה עד מוצאי י"ט ואולי דס"ל להרמב"ן ז"ל דע"כ לא שרי ר"ש מותר השמן שבנר אע"ג דהוקצו למצותו ב"ה אלא דוקא משום דעיקר מצות' מדרבנן משום שלום הבית משא"כ בנויי סוכה כיון דעיקר מצותה מדרבנן ס"ל לר"ש דאמרי' מיגו דאתקצאי ב"ה וזה דוחק וצ"ע: כתב הטור ז"ל בסי' תרל"ח משם בה"ג וז"ל עיטורי סוכה שנפלו בשבת אסורין באכילה ואסורין לטלטלן במקומם נפלו בי"ט אסורים באכילה ומותרים לטלטלן במקומן כו' ואיני מבין מה שחילק לענין טלטול במקומן בין שבת לי"ט ע"כ וכתב עליו הרא"ם ז"ל בתוספותיו על הסמ"ג שהדין עם הטור ז"ל שהרי בסוף שבת מקשה מסתם משנה די"ט אר' יוחנן דקאי בשבת משמע דאין חילוק ביניהם כו' יע"ש ואיני מבין דבריו מאי ראיה מייתי מההיא דפ' מי שהחשיך לדחות דברי בה"ג ולו' דאין חילוק בין שבת לי"ט שהרי התם בגמרא פריך שפיר לר"י דפסק כר"ש בשבת דלית ליה מוקצה מסתם מתני' די"ט דסתם לן תנא כר"י דכיון דאפי' בי"ט דקיל סתם לן תנא כר"י מכ"ש שבת דחמיר דהלכה כר"י ולעולם אימא לך דשבת חמיר מי"ט לענין מוקצה וצריך עיון: ומרן ז"ל כתב שם וז"ל אבל אי קשיא הא קשיא שבה"ג גופיה פסק כר"ש דלית ליה מוקצה בין בי"ט בין בשבת וכמ"ש רבינו בתחילת הי"ט כו' אבל במרדכי פ"ק דסוכה כתובים דברי בה"ג בסגנון אחר דלא מפליג בין שבת לי"ט כו' ולגירסא זו ניחא קושית הרא"ם ז"ל שהרי אינו מחלק בין שבת לי"ט אבל קושיתו עדיין במקומ' עומדת שהוא אוסר לטלטלן בין בשבת בין בי"ט והוא סובר דהלכה כר"ש בין בשבת בין בי"ט ואפשר לומר דשאני ליה ז"ל בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה עכ"ל: והנה דברי מרן ז"ל לכאורה הם תמוהים הרבה דמאי ק"ל ממה שפסק בה"ג כר"ש הא בהדיא מסקינן בפ' כירה דר"ש אית ליה מוקצה מחמת מצוה וכן תמה עליו רש"ל ז"ל בספר יש"ש סי' ד' וכתב דאשתמיט מיניה סוגיא דפ' כירה אמנם אחר ההשקפה נר' לע"ד שדברי מר"ן ז"ל נכונים בטעמם ונמוקו עמו שהרי כתבו התוס' ז"ל בפ' כירה דמ"ב ע"ב ד"ה ואין ניאותין וז"ל איכא לאוקמא כר"ש דמתיר מותר השמן שבנר ואין ניאותין דקתני הכא היינו כל זמן שדולק דבמוקצה מחמת מצוה מודה ר"ש כדאמרינן לקמן כו' והטילטול דנר עצמו אין לאסור מטעם דהוקצה למצותו ולא אסור לטלטלו אלא משום דנעשה בסיס לדבר האיסור כדאמרינן בס"פ הנח לנר שמן ופתילה הואיל ונעשה בסיס לדבר האסור אבל מטעם הוקצה למצותו לא הוה אסור לטלטלו שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו עכ"ל וכ"כ שם בדף מ"ה ד"ה אלא שמן שבנר יע"ש וא"כ מעתה היינו דק"ל למרן שפיר על מה שאסר בה"ג ז"ל לטלטל נויי סוכה בשבת ובי"ט דכיון דבה"ג ז"ל פסק דהלכה כר"ש בין בשבת ובין בי"ט וא"כ נויי סוכה מותרין בטלטול לר"ש כיון שאין כאן ביטול מצוה במה שמטלטלן כמ"ש התוס' ומ"ש בפ' כירה דנויי סוכה אסורין לר"ש משום דא"ל מוקצה למצותו היינו דוקא לענין להסתפק מהם אבל לטלטלן מותר וכדמוכח בהדיא בס"פכירה ואהא תריץ יתיב מרן ז"ל בדרך אפשר דשאני ליה לבה"ג בין מוקצה מחמת איסור למוקצה מחמת ביזוי מצוה כלומר דאע"ג דבמוקצה מחמת איסור ס"ל כר"ש במוקצה מחמת ביזוי מצוה דחמיר טפי לא ס"ל כותיה אלא כר"י דאפי' בטלטול אסורין כנ"ל נכון כדעת מרן ז"ל ודו"ק: עוד כתב מרן ז"ל בס"ס הנז' דכתב הרשב"א בתשו' דמסתבר ליה כדעת הרי"ף דתנאי מהני בעצי סוכה ושכך כתבו בס' עבודת הקדש יע"ש וראיתי למהר"ם בן חביב בקונטריס כפות תמרים ד"ל ע"ב שהקשה ממ"ש מרן בסי' תרנ"ג משם תשובת הרשב"א וז"ל שאלת הדס של מצוה אם מותר להריח בו בה"ש בהבדלה כשהתנה מסתברא שהתנאי מועיל דמ"ש מאתרוג דאמרי' הפריש ז' אתרוגים לז' ימים כל אחד יוצא בו ואוכלו למחר לרב אשי ולא דמי לעצי סוכה דהתם חג הסוכות לה' כתיב ע"כ הרי משמע מדבריו דתנאי אינו מועיל לעצי סוכה ותי' דאפשר לו' דמ"ש הרשב"א בתשו' ולא דמי לעצי סוכה כו' היינו לומר דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה מודה בהדס עכ"ל ולפי הנראה שהרב ז"ל לא ראה תשו' הרשב"א במקומה כי אם ע"פ מה שהביאה מרן וחשב הרב כי שתי תשובות בדבר ואינו אלא כי באותה תשובה שכתב מרן סי' תרנ"ג והיא בסי' תס"ט אחר מה שכתב ול"ד לעצי סוכה כו' כתב ומיהו אפי' בעצי סוכה מסתברא לי דמהני תנאי באומר איני בודל מהם כל בה"ש והנה אצליכם ס' עבודת הקודש שם כתבתיה בארוכה עכ"ל וכונת דבריו במ"ש ול"ד לעצי סוכה לע"ד אינו כמו שהבין הרב ז"ל דאפי' לדעת האומר דבעצי סוכה לא מהני תנאה קאמר דמודה בהדס אלא כונת דבריו פשוטה דשאלת השואל אם מותר להריח בו משהתנה משמע דהיינו בכל מידי דתנאי בין שהתנה להריח בו במ"ש בין בתנאי דאיני בודל מהם כל בה"ש ואהא כתב דמסתברא דכל תנאי מהני בהו ולא בעינן תנאי דאיני בודל מהם שהרי הפריש ז' אתרוגים לאו היינו תנאי דאיני בודל והיינו דק"ל שפיר מעצי סוכה דלא מהני שאר תנאה אלא דוקא תנאי שאיני בודל מהם כנ"ל פשוט מיהו מ"ש דהתם חג הסוכות לה' כתיב תמה אני דמה צריך לזה הא בשמעתין פרכינן לה מ"ש מהפריש ז' אתרוגים ומשני לה דכיון דמפסקי לילות מימים כל יומא ויומא מצוה באנפי נפשה וצ"ע: מעשה חושב (קפג) דאי משום דאתקצאי למצותו כו' לא ידעתי מאי שנא הא משמן שבנ"ח הנותר ביום ח' דעושה לו מדורה בפ"ע ושורפו לכ"ע (כדאיתא בילמדנו ובפסיקתא רבתי עיין או"ח סי' תרע"ז) אם נשאר מהשמן הצריך לשיעור הדלקה וע"ש וא"כ ה"נ נוי סוכה אפי' בחוה"מ הרי הוי כשמן שבנר חנוכה הצריך לשיעור הדלקת נר חנוכה. ומכש"כ למאי שהוכיח הפר"ח בסי' הנ"ל דפירוש בילמדנו ובפסיקתא רבתי שהבאתי דאפי' אם נתן שמן בנר חנוכה סתם ואפי' אח"כ ואפי' כבתה מ"מ אסור להשתמש בה וכתב שם דכן משמע בתוס' פ' כירה דף מ"ד ד"ה שבנר כו' ולא דמי לעצי סוכה ונויה דמותרין אחר החג היינו משום שעשויין להשאר אחר החג משא"כ נר דעשוי להתבער לגמרי וכל זה מבואר וא"כ הרי בחוה"מ עצמו פשיטא דלכ"ע אסורים עצי סוכה ונויה אעפ"י שנפלו ודו"ק: (קפד) וא"כ נוי סוכה מותרין בטלטול לר"ש כו' כמ"ש התוס'. איני יודע מה ענין דברי התוס' שכתבו שם גבי נר להא דנוי סוכה משום דגבי נר כתבו שפיר שאין ביטול מצוה במה שמטלטלו משום דמצות נר אינו אלא משום שלום בית וא"כ מאי נ"מ לענין שלום בית בין אם הוא מונח על השלחן לבין אם הוא ביד המטלטלו כיון דעכ"פ נר מאיר בבית משא"כ לענין נוי סוכה דדוקא כשהוא תלוי במקום שמתנאה בו הסוכה הוי נוי אבל לא כשהוא ביד אדם ומטולטל ממקום למקום וא"כ הרי ע"י טלטולו מבטל המצוה וז"פ: