Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Vessels of the Sanctuary and Those who Serve Therein Chapter 8
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
בגדי כהונה כו' והאבנט לבדו רקום בצמר. כתב מרן פ"ק דיומא כי אתא רבין כו' ר' אומר של כלאים וראב"ש אומר של בוץ וידוע שהלכה כר' מחברו ע"כ ק"ל דהתם אמרינן אמר רנב"י אף אנן נמי תנינן על בשרו מה ת"ל ילבש כו' רבי דוסא אומר להביא בגדי כ"ג שכשרים לכהן הדיוט ר' או' שתי תשובות בדבר חדא דאבנטו של כ"ג בי"ה לא זהו אבנטו של כהן הדיוט כו' יע"ש וא"כ ע"כ ר' דוסא דקאמר להביא בגדי כ"ג ביה"כ שכשרים לכהן הדיוט ע"כ דס"ל כראב"ש דאבנטו של כהן הדיוט של כל השנה של בוץ ואיך כתב מרן וידוע דהלכה כר' מחבירו הא הו"ל מחביריו ואין הלכה כר' מחביריו כמ"ש בעל הליכות עולם דף פ"ו יע"ש ועיין בתוס' בפרק י"נ דקכ"ד ע"ב ד"ה מספיקה וליכא למימר דרבי דוסא כי קאמר להביא בגדי כ"ג כו' לבר מאבנט קאמר דא"כ מאי אהדר ליה ר' חדא דאבנטו של כ"ג כו' הא באבנט ר' דוסא נמי מודה אלא ע"כ דר' דוסא אפי' האבנט קאמר ונראה דהיינו משום דר' דוסא ור' קמפלגי בפי' דקרא דכתיב והניח' שם דר"ד ס"ל דוהניח' שם היינו לומר שלא ישתמש בהן לי"ה אחר כרש"י ור' ס"ל דוהניח' שם היינו לומר שטעונין גניזה והיינו דאהדר ליה דכיון דאבנטו של כ"ג לא זהו אבנטו של כהן הדיוט אם כן ע"כ גבי אבנט והניחם שם דכתיב בקרא גניזה משמע ואם כן ממילא משתמע דכל בגדי כ"ג טעונים גניזה שהרי קרא בכללא כיילינהו ואין סברא לומר דלגבי אבנט פי' והניחם שם היינו שטעונין גניזה ולגבי שאר בגדים פי' שלא ישתמש בהן לי"ה אחר ומן האמור מבואר דרבי דוסא ע"כ ס"ל דאבנטו של כהן הדיוט של בוץ ואם כן הדק"ל ושמא לא אמרי' אין הלכה כר' מחבריו אלא כי פליגי רבים יחד בדוכתא חדא מה שא"כ הכא ודוק ועיין בספר כריתות בקונטריס לשון למודים כלל קי"ג אמנם אחר העיון יראה דלא דמי כלל ודוק:
בגדי כהונה מותר כו' לפיכך לובשם שלא בשעת עבודה. עיין בתוס' פ' בא לו דס"ט ד"ה בגדי כהונה שכתבו בפשיטות דשלא לצורך עבודה אסור ללובשם והקשו מהא דאמרינן בקידושין גבי ינאי המלך הקם בציץ שבין עיניך וכתבו וז"ל ומיהו למ"ד דוקא עודהו על מצחו מרצה יכול להניחו כל שעה (כלומר דהוה ליה כצורך עבודה) ואומר ר"ת דלכ"ע יכול להניחו כל שעה מדכתיב ביה והיה על מצחו תמיד ואע"ג דאצטריך לדרשה אחריתי לעיל בפ"ק שלא יסיח דעתו ממנו ושמא י"ל מדכתיב תרי זמני והיה על מצח אהרן נפקא כו' יע"ש ויש לדקדק בדבריהם טובא דמאי ק"ל מההיא דפ"ק דיומא דאצטריך לדרשא שלא יסיח הרי מבואר שם בסוגיא דמאן דדריש ליה לקרא דתמיד דשלא יסיח הוא ר"י דס"ל דעודהו על מצחו מרצה אין עודהו על מצחו אינו מרצה ולר"י לא קשי' להו דסברא הוא דיכול להניחו כל שעה כמ"ש בקו' ואי ס"ל ז"ל דאפי' ר"ש דדריש לקרא דתמיד לומר דתמיד הוא מרצה אית ליה נמי הך דרשא ותרתי שמעת מינה אם כן ה"נ נימא דדריש ליה נמי להך דרשה דתמיד יכול להניחו וכולהו שמעינא מינה ותו דאדק"ל מדרשא דשלא יסיח דלא בא מפורש בגמ' אי ר"ש נמי אית ליה הך דרשא אמאי לא ק"ל בפשיטות מדרשה דר"ש דדריש ליה לומר דתמיד הוא מרצה וצ"ע: מעשה חושב (שפ) ושמא לא אמרינן אין הלכה כרבי מחבריו כו' משא"כ הכא. גם אני כוונתי לזה וכן נראה מדברי הרי"ף בפ' השולח שכתב דהלכה כרע"ק דבכ"ד ראשי אברים שעבד יוצא בהן לחירות צריך גט שחרור משום דהלכה כרע"ק מחברו וע"ש והתם הרי ר"מ והמכריעים ס"ל כר' טרפון דעכ"פ בשן ועין אין צריך גט שחרור וא"כ איך קאמר דהלכה כרע"ק מחבירו אלא עכ"ר דמשום דלא פליגי רבים יחד עם רע"ק אמרינן תו דהלכה כמותו משום דהוי בכה"ג חדא נגד חבירו: (אמר נ"ה המביא לבה"ד בגוף הדבר שפסק הרמב"ם כרבי אף דחבריו פליגי עלי' נראה דהרמב"ם כר"נ ס"ל במסכת ב"ב קכ"ד ע"ב עיי"ש ובתוס' שם ד"ה מספקא ובמהרש"א וכן מצאתי בהדיא מפורש ברמב"ם בפי' המשנה במסכת שביעית פרק ט' סוף משנה ה' שכתב דהגמרא פסק הלכה כרבי מחבריו עיי"ש ולפ"ז בחנם נדחק מרן הכ"מ בפ"ח מהלכות תמידין הלכה י"ח לתרץ דברי הרמב"ם שפסק כרבי ולא כחכמים דפליגי עלי' משום דמסתבר טעמא דרבי או משום דאבא שאול ס"ל כוותי' עיי"ש ולפי דברי הרמב"ם בפי' המשנה ניחא בפשיטות וכן מיושבת קושית הרב בעל שעה"מ ז"ל פה כמובן. ע"כ הגה"ה: [ודע דלכאורה קשה על הרי"ף ז"ל שהרי ר"ש ור"א נמי ס"ל כרע"ק דצריך גט שחרור וא"כ אמאי צריך הרי"ף ז"ל לאתויי עלה מטעם דהלכה כרע"ק מחבירו דאדרבה הא רבים הם דאמרי צריך גט שחרור שהם רע"ק ור"א ור"ש נגד ר"ט ור"מ וא"כ הא ממילא הלכה כרבים. אמנם י"ל דהרי"ף ז"ל כתב כן משום דהמכריעין ס"ל בשן ועין כר"ט ור"מ וא"כ הא הו"ל רבים דס"ל עכ"פ בשן ועין דאין צריך גט שחרור מש"ה צ"ל דהלכה כרע"ק מחבירו משום דלא פליגי כולהו ביחד עם רע"ק]: ובהא דקאמר הרי"ף ז"ל שם דאין הלכה כהמכריע בברייתא תמהתי שהרי גם בל"ז אין דעת שלישית מכרעת כדאיתא בפסחים דף י"א ודף כ"א ומצאתי בהר"ן קדושין שעמד בזה ותמהני שלא הביא האי דפסחים שהבאתי לראי'. ובאמת נתקשיתי בזה דמה בכך שאין דעת שלישית מכרעת הא מ"מ נוסף הוא לרוב דעות וכעין זה כתב הרי"ף ז"ל בר"פ כל הגט לענין ריח גט שפוסל לכהונה דפליגי שם אמוראי טובא ופסק דאינו פוסל אלא האחרון משום דע"ז צירף דעות דהאחרון פסול אע"פ דדעות אלו אינן שוות ע"ש ודוק: (שפא) ותו דאדק"ל מדרשא דשלא יסיח כו' אמאי לא ק"ל בפשיטות מדרשא דר"ש דדריש לי' לומר דתמיד הוא מרצה. תמהני דהרי קאמר הש"ס ביומא דף ז' ע"ב דר"ש ס"ל דתמיד על מצחו מי משכחת לה דמי לא בעי ניים וע"ש וצריך להבין מאי איסור יש בזה דניים בעוד שהציץ עליו אם לא משום היסח הדעת. ושמא י"ל דהאי דקאמר הש"ס שם דמי לא בעי ניים היינו שינת קבע דהאיסור הוא מטעמא דשמא יפיח בו אבל שינת ארעי אפשר דמותר בו אע"ג דמסיח דעתי' מניה משום דר"ש לא ס"ל הך דרשא דשלא יסיח דעתו. והנה לדעת הרא"ש ז"ל עכצ"ל כמו שכתבתי דהש"ס אשינת קבע קאי ומטעמא דשמא יפיח משום דאל"ה א"כ אפי' אם נימא דר"ש אית לי' הך דרשא דשלא יסיח דעתו מ"מ קשה מאי קאמר הש"ס דמי לא בעי ניים והרי ס"ל להרא"ש ז"ל דבשינה ליכא משום היסח הדעת כיון דאין שייך היסח הדעת אלא כשעומד בקלות ראש אע"כ דאשינת קבע קאי וכנ"ל: ומ"מ בעיקר קושייתו של הגאון המחבר ז"ל י"ל דר"ת קאי אליבא דר"י וס"ל דאפי' היכא דלא צריך ציץ לרצויי כגון בלילה דאין זריקה בלילה אפ"ה יכול להניחו משום דכתיב תמיד (וממילא דה"ה לר"ש) והיינו משום דפשטי' דקרא משמע דמותר להניחו תמיד ואיסור היסח הדעת ילפי מדכתיב תרי זימני והיינו דקאמר לכ"ע דהיינו אפי' לר"ש דס"ל דאפי' תלי בסיכתא מרצי וכן לר"י בלילה דלא שייך ריצוי ציץ אפ"ה מותר להניחו שם ומש"ה קשיא לי' לר"ת ז"ל מהאי דאיצטריך האי קרא להיסח הדעת משום דמסתמא לא פליג ר"ש בהא וא"כ קשיא לתרווייהו בין לר"י ובין לר"ש מש"ה לא הקשה מהא דאיצטריך האי קרא לדרשא דר"ש דתמיד הוא מרצה וכמ"ש הגאון המחבר ז"ל משום דבעי טפי להקשות אתרווייהו ודוק: