(יז א) זוכה לכילה כיוסף וכו'.—עי' פירש"י. והנה מהרש"א נדחק בזה. אבל בילקוט ישעיה רמז ש"ב ובאו"ז ראש הלכות צדקה ובנה"מ סי' רא כולם העתיקו "זוכה לנחלה כיוסף שנאמר בכור שורו הדר לו", ומקרא זה הוא לראיה, שיוסף נקרא שור.

(שם תוספות) ד"ה והאמר וכו' ובשאילתות וכו' דליגמר נפשיה לימוד גדול וכו'.—שמעתי מאבי מורי זללה"ה רמז לדעת השאילתות מן התורה, דבפרשה ראשונה של ק"ש כתיב "ודברת בם בשבתך בביתך וגו'" וזה לימוד עצמו, ואח"כ כתיב "וקשרתם לאות על ידיך וגו'" שזה מעשה המצוות; אבל בפרשה שנייה תחילה כתוב "וקשרתם אותם לאות וגו'" ואח"כ "ולמדתם אותם את בניכם וגו'", שזהו לאגמורי לאחריני.

ודע שבע"ז יג א תוס' ד"ה ללמוד כתבו בשם השאילתות פר' אמור, דיוצא לחו"ל ללמוד תורה ולישא אשה דקילי וכל שכן לשאר מצות שהן חשובות, והרי השאילתות סותרות את עצמן. וכבר העיר על זה באבני מלואים לחגיגה ב ב (ע"ש).

והנה התוס' בע"ז (שם) כתבו, דדוקא ללמוד תורה ולישא אשה, שהן מצות חשובות, מותר לצאת בשבילן לחר'ל, אבל לא לשאר מצות (ע"ש). ונראה דהיינו דוקא בשהוא צריך לרב להתלמד ממנו באופן זה הלימוד עדיף ממעשה שאר המצות, שבענין זה עסקינן התם; אבל מה שהוא לומד בעצמו ביחיד מעשה שאר מצות עדיף, כמבואר בתוס' כאן. ומלבד זה כבר נודע שלא מחבר אחד עשה את התוספות על כל מסכתות התלמוד.