(יז ב) בישרא אכלה בישרא ליבדקה.—עי' רש"י שכתב שדבר קשה אינו מרגיש כל כך בפגם כמו דבר רך, וכ"כ הר"נ. ולפ"ז יש לעיין: מפני מה הצריכו רבא ורב פפא ורב אשי לבדוק אבישרא ואטופרא, דהא בבישרא בלחוד סגי, שאם אינו מרגיש שום פגם בבשר, כ"ש שלא ירגיש בצפורן? ואפשר שרש"י ור"נ כתבו כן ע"פ מנהג סורא, אבל רבא ורב פפא ורב אשי סברי דלאו כללא הוא, אלא פעמים מרגישים יותר בבשר ופעמים מרגישים יותר בצפורן. וגם י"ל שלא כל האנשים שוים, שיש מי שיש לו הרגשה יותר בבשר ויש מי שיש לו הרגשה יותר בצפורן, ולכך הצריכו חכמים לבדוק בשניהם.

(שם תוספות) ד"ה פגימות וכו' דבכמה מקומות לא חיישינן אם נחתך ממנו הבשר או העצם.—פליאה דעת מאתנו אף מקום אחד שלא חששו אם נחתך העצם בקדשים. ולהיפך מצאנו בבכורות (מא א), דאף חריץ במקום עצם ה"ז מום. ואולי דעת התוס' בבעל חמש רגלים שהוא מום (שם מ ע"א), שאם חתך את היתר אף שהיה בו עצם ה"ז כשר. ואין זה מחוור. דהא תנן התם באדם (מה א): "היתה בה יתרת וחתכה אם יש בה עצם פסול ואם לאו כשר", ומשמע דה"ה בבהמה. ואף שלדעת רש"י שם: אם לא היתה נספרת ע"ג היד אף שיש בה עצם וחתכה כשר, הרי הרמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ח הי"א) חולק ע"ז ופוסל (וע"ש בכ"מ). והרי דין זה הוא באצבע יתירה שביד, וכ"ש רגל שלימה יתירה בבהמה שחתכה דפסולה. ועי' תוס' יבמות לג א ד"ה אצבעו ומ"ש שם.