(קיב א) אני ראיתי בבקעת בית שאן וכו'.—עי' פירש"י. והנה כאן מבואר, שכל ארץ ישראל מעולה הרבה מבית שאן. ופלא שבעירובין (יט א) איתא: "גן עדן אר"ל אם בא"י היא בית שאן פתחה". ופירש"י, שפירותיה מתוקים מכל א"י. וכן בירושלמי בכורים ספ"א איתא, דבית שאן היא עיקר זבת חלב ודבש שבא"י. ועוד בב"ר פצ"ח אות כב א"ר לוי על ההיא תחום בית שאן ושמה כנרת. ושם מבואר, דכנרת היינו גנוסר בלשון ארמית. ובברכות (מד א) דפירות גינוסר חשובים ומתוקים מאד. ואולי נאמר דפירות אילנות בית שאן הם שמנים וטובים ומתוקים ומרובים מכל א"י, אבל תבואות שדותיה אינן טובות כל כך כמו בשאר א"י; שיש מקומות שמגדלים אילנות טובים ופירות הרבה ומתוקים ואינם טובים לתבואות השדה, ויש מקומות להיפך, שטובים לתבואות ואינם טובים לעצי פרי.

בדברי מהר"ם שבחדושי אנשי שם בסוף המרדכי יש ט"ס וכצ"ל: כיצד הזוז הוא שש מעה כסף, המעה הוא ארבע גרה של שמנה פרוטות, נמצא כ"ה זוז ק"נ מעה, ושבעה ומחצה מעה הוא שקראו הספר גדול, והוא הנקרא זהב בלשוננו. נמצא ש' גרה הם עשר גדולים, ת"ר גרה הרי כ' גדולים והם שני פרחי זהב ושני דוקט של כסף, שהרי הפרח הוא י"ב דינר של שש מעין שהן ע"ב מעין שהן עושין עשרה זהובים פחות דוקט שהוא י"ב גרה וכו'.

ביאור דבריו: הפרח הוא י"ב דינר או זוזים שבתלמוד. הדינר - ב' דוקט, הדוקט - ג' מעות שבתלמוד, המעה-ד' גרה שהוא האיסר שבתלמוד, והגרה - ד' שעורות, והשעורה - ב' פרוטות שבתלמוד. והגדול או הזהב הוא שבע מעות ומחצה. ועי' בשו"ת חוט השני סי' צז, שהשיג על סוף דברי מהר"ם כאן.