(סו א משנה) נזיר היה שמואל כדברי ר' נהוראי שנא' ומורה לא יעלה על ראשו.—כתב בשו"ת המבי"ט ח"ב סי' קעד: אע"ג דהלכה היא האיש מדיר את בנו בנזיר ואין האשה מדרת את בנה בנזיר, וחנה היא דנדרה, אפשר לומר דאלקנה בעלה הסכים על ידה, וכדכתיב "ויאמר לה אלקנה אישה עשי הטוב בעיניך וגו'". וצ"ל עוד שאחר שנתגדל שמואל קיבל בעצמו עליו להיות נזיר לעולם דאל"כ כשנתגדל בטלה נזירות אביו, כדתניא בתוספתא פ"ג הי"ז: הדירו כשהוא קטן וגילח או שהביא ב' שערות בטלה הימנו נזירות אביו. ודע שהרמב"ם כתב (הל' נזירות פ"ג הט"ז), דשמואל נזיר עולם היה ואפשר שטעמו הוא מדכתיב "ונתתיו לה' כל ימי חייו ומורה לא יעלה על ראשו" (ש"א א יא), ולעיל (ח ב) איתא: הריני נזיר כל ימי חיי ה"ז נזיר עולם. ומ"מ אין זה מוכרח, דאפשר דשמואל לא היה נזיר לעולם. והא דכתיב "ונתתיו לה' כל ימי חייו" לא נתכוונה על הנזירות, אלא שישב כל ימי חייו בבית ה' לשרת שם, כענין שנאמר "ונראה את פני ה' וישב שם עד עולם" (ש"א א כב), ונאמר עוד "והנער שמואל משרת את ה' לפני עלי" (ש"א ג א). ולפ"ז יבא הכתוב שנאמר "ומורה לא יעלה על ראשו" כפשוטו, שלא יגלח לעולם. אבל לדעת הרמב"ם, דשמואל היה נזיר עולם הרי דינו להיות מיקל בתער כשיכביד שערו (וכמו שביארנו לעיל ד א).