(ל ע"ב תוספות) ד"ה התורה וכו' דמידייתי בחוץ וכו'.—נראה מדבריהם דשאר כלים לא מידייתי בחוץ (עי' מהרש"א ומהר"ם), וזה סותר את המציאות, כי על פי הנסיון נודע, שאם ימלאו מים קרים במוליאר של מתכת מיד דופניו מזיעין מבחוץ. לכך נראה לפרש כאן "דחזינן להו דמידייתי", שאף כלי קוניא אוכמי וחיורי דשיעי שעוביין מחרס ואבר (לפי רש"י) מ"מ הן מזיעין מבחוץ כשאר כלי חרס או כלי מתכת, וכיון שמזיעין אסורין, שהתורה העידה על כלי חרס וכו'. אבל ביומא (עח א) מבואר דכלי כסף לא מידייתי (ע"ש). ועי' תוספתא מכשירין רפ"ב (ומובא בר"ש שם פ"ג מ"ב): א"ר יוסי בד"א בכלי חרס אבל שאר כל הכלים אינן שואבין. ועי' ירושלמי ערלה פ"ב ה"ח [סב ע"ג]: לא סוף דבר צלוחית אלא אפי' ספל (פי' "ספל" של מתכת וצלוחית של חרס) וכו'. אית לך מימר תמן בשסך מיכן ומצא בצד השני (פי' בתמיה דכלי מתכות לא מידייתי לחוץ). והנה חכמי הטבע יאמרו, כי בין כלי חרס ובין כלי מתכות אינן מוציאין את המים לחוץ, והזיעה אינה אלא אדי מים המצויין באויר שסביב הכלי שנתקררו.