(קו א) חובל בצריך לכלבו.—והא דתנן לקמן רפי"ד דח' שרצים "החובל בהן חייב" והיינו אע"פ שלא יצא דם דאי בשיצא אף בשאר שרצים חייב, וגם הביאו שם (קז ב) ברייתא "נצרר הדם אע"פ שלא יצא דם" חייב - ההכרח לומר כמו שכתבו התוס' לעיל (עה א ד"ה כי היכי) דמאחר שנצרר הדם סופו לצאת. אלא שהדבר סותר את המציאות, כי רואים אנו כמה פעמים בחבילת אנשים שנצרר הדם ונשאר במקומו ולא יצא. אבל לירושלמי שיטה אחרת, דכל חובל בשבת אינו חייב אלא אם כן יצא דם כדין שחיטה שהיא תולדת חבורה, עי' שם פ"ב ה"א (ה ע"א): בר קפרא אמר אפי' אינו צריך לדם וכו'¹. ועוד שם פ"ז ה"ב [י רע"ג]: המוציא דם חייב משום נטילת נשמה שבאותו מקום. ועוד שם ה"ג [י סע"ג]: רשב"ל אמר לית כאן שחיטה שחיטה תולדת חבורה היא. וכן מוכח למעיין בסנהדרין (פי"א ה"א, ל ע"א), אלא שלפנינו שם נתחלפו הדברים ותקננו בחדושנו שם¹. ומ"מ גם בעושה חבורה ולא יצא דם חייב משום צובע. עי' שבת פ"ז ה"ב [י רע"ג]: מה צביעה היתה במשכן שהיו משרבטין בבהמה בעורות אלים מאדמים א"ר יוסי הדא אמרה העושה חבורה ונצרר בה דם חייב.

footnotes: ¹ [ועי' הגהת המחבר ב"שערי תורת ארץ ישראל", עמ' 155.] ¹ [שערי תורת ארץ ישראל, עמ' 531.]