(קט ב רש"י) ד"ה ברזינא לזיבורא וכו' למי שנשכתו צרעה.—כמו שפי' רש"י כאן זיבורא צרעה כן שנה זה בע"ז יב ב ושילש שם כח סע"ב. והנה במגלה יד ב מבואר דזיבורא היא דבורה, וצרעה אינה דבורה כדמוכח בבכורות ז ב. ונראה טעמו של רש"י באלו שלשה מקומות ע"פ מה דאיתא לקמן (קכא ב): חמשה נהרגין בשבת ואלו הן זבוב שבארץ מצרים וצירעה שבנינוה וכו'. וכתב בהגהות הרש"ש שם דהיינו דכתיב "ישרק ה' לזבוב אשר בקצה יאורי מצרים ולדבורה אשר בארץ אשור" (ישע' ז יח), ומזה נדע כי הזבוב שבמצרים והדבורה שבאשור מזיקים בנשיכתם. וידוע שנינוה היא בירת אשור, וצרעה שבנינוה היא מין דבורה, וכמו שכתב בערוך ע' צרע כי הצרעין הן דבורים מדבריות. והנה בג' מקומות הנ"ל מבואר שנשיכתה של זיבורא או שהאדם בולעה היא סכנת נפש מה שאינו כן כפי המפורסם בדבורה המצויה בינינו. לכך פירש"י בכל שלשת המקומות. שזיבורא זו אינה דבורה המצויה, שתרגומה במקרא הוא "זיבורא", אלא היא דבורה מדברית, היינו צרעה. אבל בשאר מקומות שנזכרה שם זיבורא על עניינים אחרים לא פירש רש"י כלום (עי' ע"ז יז ב). שוב ראיתי בפירושי גאון שבסוף תשובות גאונים קדמונים, שגם הוא פירש בע"ז כח ב על זיבורא שהיא צירעה. ועי' מו"ק יז א: אתא זיבורא טרקיה אאמתיה ושכיב. ופי' ר' שלמה בן היתום שם: זיבורא דבורה גדולה ואדומה. וענין "חמימי לעקרבא וקרירי לזיבורא וחילופא סכנתא" (ע"ז כח סע"ב) מובא בירוש' שבת ספ"א [ד ע"ב]: צרעה צונן עקרב חמין מאן דמיחלף סכנה (ועי' חגיגה ה א ורש"י שם).