(מ רע"ב תוספות) ד"ה וכל כך וכו' ושמא היו עונין וכו'.—זה דוחק גדול כמובן. ונראה שרק בוידוי כה"ג ובשעת הגורל כשמזכיר את שם ה' היו העומדים אומרים בשכמל"ו, שבאלה אין העם חייבים לשמוע את סוף הדברים מפי כה"ג; אבל בברכת כהנים, שחייבים הצבור להאזין כל הברכה עד סופה, או לומר פסוקים מעין ברכתם (עי' לעיל בע"א), לא היו אומרים בשכמל"ו אחר הזכרת כל שם ושם כל עיקר. וכן משמע בפסקי תוס' תמיד אות ל"ה (ע"ש). ומאחר שלא היו אומרים אחר השם בשכמל"ו לא היו אומרים עוד אחר סוף כל ברכה וברכה. וכן נ"ל שבכל ברכות התפלה שהיו אומרים במקדש בשכמל"ו (עי' סוף ברכות ותענית טז ב) היו אומרים כן תיכף אחר הזכרת השם.