א"ר יונה מתניתא דר"מ (פי' הא דתנן שמטבילין כלים בתוך כלים בתרומה אבל לא בקדש) אבל דברי חכמים (פי' הן ר' יוסי ור' יוחנן הסנדל כמבואר למטה וע' מ"ש שם) עושין כן אפי' בקדש: שאין בית צביעה תוך (פי' דלכך יש בית צביעה בתרומה מפני שאינו תוך אלא כאחורי כלי, וענין בפני עצמו הוא) כלי קדש כולן תוך (פי' לכך אין בית צביעה בקדש דמעלה עשו בקדש שדין בית צביעה כתוך עצמו).

כמה מעלות בקדש ובתרומה ר"מ אומר שלש עשרה (פי' הן י"א שבמשנתנו ועוד שתים בסוף הפרק שלמעלה: נוטלין לידים לחולין ולמעשר ולתרומה ולקדש מטבילין; הטובל לתרומה והוחזק לתרומה אסור לקדש) ר' יוסי אומר שתים עשרה (פי' שר' יוסי סבר שמטבילין כלי בתוך כלי אף בקדש וכן אית ליה לר' יוחנן הסנדלר והן הן חכמים שאמר ר' יונה למעלה כ"ש שם).

א"ר זעירא איפשר לומר בנגוב שאין הידים מיטמות בנגוב כו'. — צ"ל: א"ר זעירא איפשר (פי' אי אפשר שבלשון ירושלמי הקצר "איפשר" ביו"ד הוא כמו "אי אפשר", וע' מ"ש בנדרים פ"ג ה"ב וב"מ פ"ז ה"ו וסנהדרין פ"ג הי"א ושבת פ"ה מתניתא ב') לומר בנגוב שאין הידים מטמאות הנגוב, איפשר (פי' ג"כ כמו "אי אפשר") לומר במלוא משקה (פי' עד שהמשקה עובר לאחורי הכלי) שמכיון שנגע בו טימאהו אלא כי אנן קיימין במלוכלך במשקה (פי' שאין על בית הצביעה אלא משקה טופח בלבד וכן מפורש בתוספתא כלים ב"ב סופ"ג כפי מה שהעתיק הר"ש בכלים פכ"ה מ"ז והיא הגירסא הנכונה).

נטמא משקה העליון (פי' שעל בית הצביעה לר' יוחנן בשם ר' בנייה דאמר שהן טהורין במקומן וטמאין במקום אחר) והיה שותת ויורד כו' בא מכח טהרה טהור (פי' אף למטה וזה שאמר ר' בנייה שהן טמאין במקום אחר היינו בנטמאו כשהן למטה).

נישמעינה מן הדא משקין טהורין נתונין בקרקע נגע בהן ככר כו'. — צ"ל: משקין טהורין שהן נתונין על בית צביעתו של כוס ונגע בהן ככר טמא נטמאו המשקין (כ"ה בתוספתא כלים ב"ב פ"ג) לאיזה דבר נטמאו לא לטמא ככר במקום אחר לא אמר אלא מככר אבל מיד לא, אלא משקין נתונין ע"ג יד ואחזו בבית צביעתו אפי' כן אין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס נישמעינה מן הדא (תוספתא שם) משקין טמאין נתונין בקרקע ונגע בהן כוס שאחוריו טהורות בבית צביעתו נטמאו לא אמר אלא מן הקרקע אבל מן היד לא וכר' יוסי היו ידיו טהורות כו' כך אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא ככר במקום אחר נישמעינה מן הדא (תוספתא שם) משקין טהורין שהיו נתונין ע"ג קרקע ונגע בהן כוס שאחוריו טמאות בבית צביעתו נטמאו המשקין לאיזה דבר נטמאו לא לטמא ככר במקום אחר מפני שהן ע"ג קרקע אבל ע"ג יד לא, אלא משקה נתון ע"ג הכוס ואחזו בבית צביעתו אפי' כן אין משקה מיטמא מן הכוס לטמא את היד נישמעינה מן הדא (תוספתא שם) משקין טמאין שהן נתונין בבית צביעתו של כוס ונגע בהן ככר טהור נטמא הככר לא אמר אלא ככר אבל יד לא, הנושא את המדרס כו' (כ"ה גירסת הגר"א בהגהותיו על הר"ש כלים פכ"ה מ"ד).

א"ר זעירא קומי ר' מנא. — צ"ל: א"ר עזרא קומי ר' מנא, ע' מ"ש בשביעית פ"ה ה"ט, עמ' 68).

א"ר מתנייה וכי סולת וקטורת ולבונה וגחלים יש להן שיעור כו'. — צ"ל: וכי סולת וקטורת ולבונה יש להן שיעור כו' (ומלת "גחלים" נשתרבבה מדברי ר' מתנייה עצמו למטה וע' מ"ש שם).

מפני מה אמרו שירי מנחות מחברין את עצמן לא מפני שנזקקו כו'. — צ"ל: מפני מה אמרו שירי מנחות מחברין את עצמן מפני (ומלת "לא" שלפנינו נשתרבבה מדברי ר' מתנייה לעיל) שנזקקו לכליין (פי' שצריך להביא בתחילה את המנחה בכלי אחד כדי לקמוץ קומץ אחד מכל המנחה) והכא מפני שנזקק לכלייו (פי' שצריך לקדש את הקומץ לאחר קמיצה בכלי אחד ואע"פ כן אחר שהקדישו אפשר שיכול להקריבו בשני כלים). א"ר מתנייה וכי קטורת ולבונה וגחלים כו' (ומלת "סולת" נשתרבבה מדברי ר' מתנייה עצמו למעלה).

כהנא שאל לרבנן דתמן מנחה חלוקה בגסה כו'. —צ"ל: מנחה חלוקה בביסה כו' (כ"ה במנחות כ"ד א' וע"ש ברש"י וערוך ערך בס א' שהיא כלי שבו בוללין מנחה ושם נשא ונתן עם בני ר' חייא וכאן הן מכונין "רבנן דתמן" שמבבל הן).

הרי נבילת עוף הטהור ה"ה מטמא טומאת אוכלין כו'. — פי' ומונים בה ראשון ושני כבאוכלים אף שנבילה זו אין טומאתה ע"י מים וה"נ אפשר בצריד, וע' בבלי זבחים ק"ה ב'.

מתני' בחולין שנעשו ע"ג הקדש כר' יהושע כו'. — צ"ל: מתני' (פי' דביצא דם אינן נאכלין בידים מסואבות) בחולין שנעשו ע"ג הקדש ודלא כר' יהושע (פי' דלמתני' דחולין אם היה אוכל חיה ועוף שהוכשרו בידים מסואבות היה נפסל גופו מאחר שהן ע"ג הקדש ולר' יהושע בטהרות פ"ג מ"ג דוקא באוכל שלישי מחולין שנעשו ע"ג התרומה אסור בקדש אבל לא באוכל שלישי מחולין שנעשו ע"ג הקדש וכר' יצחק בר שמואל בר מרתא בחולין ל"ה א' ומזה עולה דתנאי הן, וכ"ה גירסת ק"ע ופירושו) ר' זעירא כו' בשם רבי האוכל אוכל שלישי של חולין שנעשו ע"ג הקדש נעשה גופו שני לקדש (וכ"ה בחולין ל"ד ב') ולא מתניתא היא שלישי שני לקדש (טהרות פ"ג מ"ג) מתני' בקדשי מקדש המקודשין (פי' דמסיים עלה בטהרות שם "בחולין שנעשו על טהרת תרומה" וכ"ש בקדש עצמו) דרובא אתא כו' ככרות הקדש בתוך גומותיהן מים מקודשין (פי' ואין מים בקדשי מקדש לבד מהמים שמנסכין ע"ג המזבח ואין זה שכיח כל עיקר ומוכרח דמים אלו נעשו ע"ג הקדש ומ"מ דינן כקדש) א"ל באש לך דאתא מימור לך עשה משקה פיו כמשקה קדש (פי' דקמ"ל ר' יניי בשם רבי דזה שאוכל שלישי של קדש מטמא בשעת אכילתו את הרוק שבפיו כאלו הוא משקה קדש ונעשה ראשון שכל הפוסל את הקדש מטמא משקה קדש להיות תחילה וחוזר רוק זה ומטמא את האדם להיות שני וע' חולין שם).

מתניתא מינה קיומה ומינה תברה מינה קיומה כו'. — צ"ל: מתניתא מינה קיומה ומינה תברה מינה תברה שלישי שני לקדש כו' אבל אם נעשה לטהרת הקדש לא נעשה גופו שני אצל הקדש מינה קיומה (טהרות פ"ב מ"ו) השלישי שבתרומה מטמא משקי קדש ופוסל לאוכלי קדש שנעשו על טהרת הקדש אבל אם נעשו על טהרת תרומה מטמא שנים ופוסל אחד בקדש תני ר' יוסי אומר מניין לרביעי כו'.

מה אמר כה עד לא יחזור ביה לא אמר אלא לטמא ככר כו'. — צ"ל: מה אמר בה משיחזור ביה לא אמר אלא לפסול ככר כו'.

וכי יש אוכלין נגובין אצל הקדש תוחף כו'. —צ"ל: וכי יש אוכלין נגובין אצל הקדש אלא תוחב את החררה בשפוד ואוכל עמה זית או בצל בתרומה (וכעין זה בתוספתא פ"ג, ובאור זה שהחררה היא על קדש ולא נגע בה ורוצה לאכול עמה זית או בצל של חולין בידים מסואבות ה"ז אסור שמא תגע ידו בחררה וכפרש"י בבבלי כ"ד ב').

מאי כדון כהיא דא"ר ירמיה בשם ר' בא בר ממל עשו אותו כו'. —צ"ל: מאי כדון ר' ירמיה בשם ר' בא בר ממל עשו אותו כאוכל אוכל רביעי בקדש כמה דאת אמר האוכל אוכל רביעי בקדש אסור כו' (וזה דאיתא לפנינו "הדא אמרה" נשתרבב מלעיל ה"ב סוף עמוד א').

בן דרום שאמר מגליל הבאתיה נאמן. — פי' נאמן לאוסרה ואין מקבלין הימנו שאילו שתק ולא אמר כלום היו מקבלין הימנו.

[השלמות: מפני שפסיקייא של כותים. בספר תבואות הארץ פ"א (דף י"ט ד' ירושלים) כתב שמצא בספריהם שכשעלו מגליל לרגל לירושלים היו עוברים דרך עבר הירדן למען שלא יעברו דרך ארץ הכותיים וכתב שם שלדעתו הטעם כדי שלא יטמאו בפסיקייא של כותים. ולדעתי הטעם מפני שהכותים היו להם אויבים בנפש ויש בזה סכנה שיבואו לידי מלחמה, וע' במלחמות היהודים ספר ב' פי"ב שהיו מלחמות גדולות בין היהודים והשומרונים בסיבת איש גלילי שעבר דרך. ארץ הכותיים לחוג בירושלים בימי אגריפס השני. ונראה שמאותו זמן חדלו לעבור דרך ארצם והוצרכו לעבור דרך הירדן ולסבוב הפסיקיא של כותים ולחזור ליהודה דרך עיירות הגוים שלא כבשו עולי בבל והיו טמאים משום ארץ העמים ובזה מיושבת קושית התוספות כ"ה אי ד"ה שרצועה שהקשו מתוספתא מקואות פ"ו, ומה שתרצו בתוספתא קודם שקלקלו בדמות יונה פלא שהרי בחולין ו' א' מפורש שבימי ר"ם מצאו להם דמות יונה וגזר עליהם אבל בפני הבית ברור הוא שעדיין לא גזרו עליהן.]

פתר לה שלא בשעת הבד אית לך מימר שלא בשעת הגת כו'. —צ"ל: פתר לה שלא בשעת הבד ואפי' תימר שלא בשעת הבד (והסופר השמיט מן "הבד" עד "הבד") אית לך מימר שלא בשעת הגת (פי' דתנן ברישא שם "הבדדין והבוצרין כיון שהכניסן לרשות המערה דיו", הרי דתני "בוצרין" וליכא לשנויי שלא בשעת הגת שהרי אין בוצרין אלא בשעת בצירה) א"ר יצחק ב"ר לעזר תיפתר קודם עד כו'.

עברו הגיתות והבדים הטהרות טמאות ויש כלי חרש משהוא מיטהר חוזר ומיטמא כו'. —צ"ל: ויש לך דבר משהוא מיטהר חוזר ומיטמא (פי' דחזינן הכא דיין ושמן של ע"ה טהורין בשעת הגיתות והבדים וכשעברו הגיתות והבדים מחזיקין היין והשמן של ע"ה לטמאין) ולית כל אילין מילייא כן אלא כיני נגעו בו טהרות קודם לגיתות ולבדים הטהרות טמאות בשעת הגיתות והבדים הטהרות טהורות (כגירסת ק"ע) ויש לך דבר (ונוסח שלפנינו כאן נשתרבב מלמטה) משהוא מיטמא חוזר ומיטהר ולית כל אילין מילייא כן (פי' כמו הפותח את חביתו קודם הרגל הוא טמא ובשעת הרגל הוא טהור עבר הרגל שוב הוא טמא) אלא כיני נגעו בו טהרות בשעה שהוא מלא הטהרות טהורות (פי' שאם הביאו לו חבית מליאה יין בשעת הגיתות וטהרות נגעו בחבית זו הרי הן טהורות שאי אפשר שהחבית עצמה תהיה טמאה והיין שבתוכה טהור) פינהו הטהרות טמאות (פי' אף באותה חבית עצמה אחר שפינה היין ממנה הרי היא טמאה שהרי אין נאמנין אפי' על כלי חרס הדקין אלא מן המודיעית ולפנים).

כדי יין וכדי שמן המדומעות כו' שקודחין בהן את הדמע. — פי' שמכניסין בהן מדומע דהיינו חולין שנתערב בה תרומה כל כך שאינה בטילה ה"ז נאמן על המדומע אפי' ע' יום קודם לגיתות והכהן מותר לקבלו ולאוכלו ולשתותו כדין מדומע טהור, אלא שצריך לפנות את המדומע לתוך כליו שאינו נאמן על הכלי מכ"ש דתרומה, ותני בתוספתא פ"ג וקודם לגיתות ולבדים ע' יום נאמנין על הקדש ועל המדומע ועל הקנקנים אבל לא על התרומה ע"כ, וכלשון הזה העתיק הרמב"ם בפירוש המשנה; אבל א"א להעמידה ושיבוש היא וצ"ל "וקודם לגיתות ולבדים ע' יום נאמנין על המדומע (ועניינו כמו שפירשתי והטעם משום דמדומע דרבנן לכך הקילו בו) אבל לא על הקנקנים ולא על התרומה", וכעין זה הביאו ברייתא בבבלי כ"ה ב' "אין נאמנין לא על הקנקנים ולא על התרומה", וע"ש מה שפירשו בזה; וגם בענין כדי יין וכדי שמן המדומעות יש שיטה אחרת שם.

נגעו בו טהרות מן המודיעית ולפנים טימא משקה את הכלי כו'. — צ"ל: נגעו בו טהרות מן המודיעית ולפנים הטהרות טהורות מן המודיעית ולחוץ הטהרות טמאות היה מלא מים רשב"ל אמר נאמן על הכלי ואינו נאמן על המשקה (ומה דאיתא בינתיים "טימא משקה את הכלי" הגה"ה שהיתה כתובה בצד הגליון להקשות על רשב"ל וסופר שאינו מובהק הכניסו שלא במקומו ע' מ"ש בפיאה פ"ז ה"ב [עמ' 28], ולענין הקושיא על רשב"ל ע' בבלי כ"ו א' שהביאו דוגמא לזה ושם גם שיטה אחרת בדברי ר' יוחנן ורשב"ל).

הגבאים שנכנסו לבית הבית טמא כו'. —צ"ל: תמן תנינן (טהרות פ"ז מ"ו) הגבאים שנכנסו לבית הבית טמא (פי' ואין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו) ואם יש עמהן גוי נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו (פי' מפני שאימת הגוי עליהן ואין נוטלין אלא המשכון ויוצאין וכמבואר בתוספתא שם פ"ח) וכא את אמר הכין פתר לה תרין פתרין נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו (פי' במשנתנו דהכא) בשאין עדים יודעין (פי' שנכנסו אלא שהן עצמן אמרו שנכנסו והפה שאסר הוא שהתיר ונאמנין לומר לא נגענו וכ"ה בתוספתא טהרות שם) הגבאים שנכנסו לבית הבית טמא (היינו מתני' דטהרות הנ"ל) בשיש עדים יודעין (ע' ר"ש במשנה שם) פתר לה פתר חורן נאמנין לומר נכנסנו אבל לא נגענו (היינו משנתנו דהכא) לכן צריכה בשיש עדים יודעין ויש עמהן גוי הגבאים שנכנסו לבית הבית טמא (היינו מתני' דטהרות) בשיש עדים יודעין ואין עמהן גוי (וע' באליהו רבא טהרות שם שהגיה באופן אחר): ובירושלים נאמנין על הקדש (פיסקא היא ממשנתנו והוא ענין מיוחד) תני (תוספתא סופ"ג) נאמנין על טהרת כל הכלים לקדש (כן הוא בבבלי כ"ו א' תוד"ה ובירושלים) אריב"ל ירושלים כו'.

תני בר קפרה שוברה והא תני ר' חלפתא כו'. — צ"ל: תני ב"ק שוברה תני ר' חלפתא כו'.

יו"ט שחל להיות בע"ש אוכל אף תשבות כו'. — צ"ל: יו"ט שחל להיות בע"ש גומר אף בשבת ששבת שאחר הרגל כרגל.

שולחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו אפי' בשבת כו'. — צ"ל: שלחן שנטמא מטבילין אותו בזמנו בשבת (ומלת "אפילו" יש למוחקו וכן יש למוחקו בתוספתא סופ"ג, וביאור זה שאין מטבילין אותו מיד כשאר הכלים שהרי לה"פ צריך להיות עליו תמיד ואף שהלחם שעליו נטמא מן השלחן אין חוששין שלה"פ בא בטומאה כדתנן בפסחים פ"ז מ"ד לפיכך ממתינין לו עד השבת שאז מסלקין את הלחם ומטבילין את השלחן) כו' על דעתיה דר"מ מטמא שני לחמים (פי' לחם שהיה עליו בשעה שנטמא והלחם שמסדרים עליו בשבת אחר טבילה שעדיין צריך הוא הערב שמש ומטמא אף את התרומה) כו' תיפתר שניטמא במשקין (פי' ואוכלין וכלים שנטמאו במשקין אינם אלא טומאה דרבנן שאינה צריכה הערב שמש כמבואר בביצה פ"ב ה"ב וע' בבלי כ"א א' תוד"ה האונן, וזה דאיתא לפנינו ספק משקין מלת "ספק" נשתרבבה מלמעלה).

כנגד צ"ג אזכרות שכתוב בפרשת כו' ואין אלא פ"ג כו'. — כתוב בתויו"ט תמיד פ"ג דבחגי ומלאכי יש פ"ב שמות הוי"ה ויש לצרף עוד שם הוי"ה שבפסוק הנה אנכי שולח וגו' שבסוף מלאכי שכופלין אותו בקריאה ע"כ. ואין זה מחוור לדעתי לפי שאמרו כאן "אזכרות שכתוב" כו' והרי אזכרה זו אינה כתובה אלא שכופלין פסוק זה בקריאה כדי לסיים בדבר טוב; וגם כפי הנראה לא היה מנהג זה בזמן חכמי הירושלמי לכפול מקרא הנה אנכי שולח וגו' כדמשמע בברכות רפ"ה. לכך נראה לי שיש לצרף שם "אדני" הכתוב פעם אחת במלאכי א' י"ד, וכ"כ בק"ע; ובשו"ת רמ"ע ס"כ כתב שאינו מונה אלא "ה' צבאות" שבג' ספרים הללו ושנים ושלשה בפסוק אחד אינו מונה אלא אחד ולפי מנין זה חסר א' ומצרף "כי שנא שלח אמר ה' אלקי ישראל ע' קדושין פ"א ה"א דף נ"ח ע"ג. ודע שבתויו"ט שם כתב "דמי שחשב צ"ג אזכרות הוא מונה כל השמות שאינן נמחקין (לבד מצבאות) שהן כולן צ"ג וכ"כ בק"ע כאן, וגם זה אינו נכון כי עמדתי על מניין כל השמות האחרים שאינן נמחקין ומצאתי אותם בס"ה י"ב שמות וזה פרטן: "אלהיהם" ג"פ; שתים בחגי א' י"ב ופסוק י"ד; השם "אל" ב"פ אחת במלאכי א' ט' והשנית ב' יו"ד שם; "אלהי" ג"כ ב"פ אחת במלאכי ב' ט"ז, ועו"ש פסוק י"ז; "אלהים" ה"פ במלאכי ב' ט"ו, ג' ח', ג' י"ד, ג' ט"ו, ג' י"ח בס"ה י"ב שמות ועם הפ"ג שמות הנ"ל הן ביחד צ"ה שמות ומי שאמר צ"ג א"א לקיימו, שוב מצאנו בשו"ת רמ"ע ס"כ שכתב שצ"א פעמים יש בג' ספרים אלו ה' צבאות וב' מהן ה' צבאות אלקיהם ומשום שמצינו במקומות אחרים "אלקים צבאות" ה"נ דורשים צבאות לפניו ולאחריו.

כיום מרובה של תמיד כנגד י"ג פרים כו'. — פי' והן כולן שלשים קרבנות ועם התמיד עצמו ל"א וכל קרבן צריך לג' כלים, א' לקבלת הדם, ב' למנחתו ושמנו וג' לניסוך היין בס"ה צ"ג אלא שיש להוציא שני כלים משעיר חטאת שאין מנחה ונסוך היין לחטאת ולהביא במקומן שני כלים אחרים אחד למנחת חביתין ואחד לנסוך המים. וע' שו"ת רמ"ע ס"כ שכתב חשבון אחר דיום מרובה של תמיד הוא יום ראשון של חג שחל להיות בשבת וכמו ששנינו במנחות ק"ג ב' ולפ"ז הן י"ג פרים ול"ט עשרונים י"ד כבשים וי"ד עשרונים ב' אילים וד' עשרונים ושעיר אחד בס"ה פ"ז אוסיף עליהם תמיד של שחר ועשרון אחד וב' כבשים של מוסף שבת ושני עשרונים הרי ביחד צ"ג.

לא ציפוי שהוא עומד מחמתו הוא (פי' דמצופה טהור כדמוכח בכלים פי"ד מ"ה, אבל אין זה אלא בציפוי דק שאינו יכול לעמוד בעצמו לכך הוא טהור שאין לו דין כלי מתכות וגם אינו טמא מחמת כלי עץ מפני שהעץ מכוסה בציפוי ונתבטל מכלי עץ, אבל בציפוי של מתכות עב שיכול לעמוד בעצמו ה"ז דינו ככלי מתכות וטמא וה"נ ציפוי של מזבח הנחשת שהיה בו עובי דינר היה יכול לעמוד בעצמו) כו' א"ר לא למלאכתו אינו עומד מחמתו הוא (פי' שלפי המלאכה שהיה על המזבח כדכתיב אש תמיד תוקד על המזבח ומקריבין עליו כמה קרבנות בכל יום ויום לא היה ציפוי נחשת בעובי דינר יכול לעמוד בעצמו אלא מעשה נסים היה בזה, ע' ויקרא רבה פ"ז אות ה' תני בשם ר' נחמיה קרוב למאה וט"ז שנה היתה האש מתוקדת בו עצו לא נשרף ונחשתו לא ניתך אם תאמר דהיה גלד תני בשם ר' הושעיה כעובי דינר גרדיון היה בו ע"כ, פי' "דהיה גלד" שהיה מתקלף מהנחשת קליפות קליפות ונעשה דק וע"ז מביא דתני ר' הושעיה שהיה בו תמיד כעובי דינר לא פחות ולא יותר דמעשה נסים הוא).

ועשית מזבח מקטר קטורת אין כתיב כאן כו'. —צ"ל: ועשית מזבח מקטר קטורת מתקטר בקטרת אין כתיב כאן אלא מקטר קטורת וכו' (כ"ה בויקרא רבה שם, וביאור זה שגם מזבח הזהב לא היה ראוי בציפויו למלאכתו להקטיר עליו קטורת על הגחלים פעמיים בכל יום אלא שמעשה נסים היה שהמזבח עצמו היה מסייע להקטיר את הקטורת).

ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח כו' השלחן למה טמא לא מפני כו'. — צ"ל: ויהא כטבלא שהיא עשויה לילך ולהניח (פי' דכלי עץ העשוי לנחת הוא טהור כבבבלי כ"ו ב' ומטעם זה יש לטהר המזבחות ולמה אמרו טעמים אחרים) כו' השלחן למה הוא טמא מפני שמוציאין כו' לא במקומו הוא עומד ויהא טהור א"ר מנא מפני שמשמש כלי במקדש (פי' שהמזבח משמש במקדש ככלי שבכל יום מקריבין עליו קרבנות ומנחות ומנסכין עליו) פי' דתנינן תמן ג' משפלות הן (פי' ושנינו שם של זבל טמא מדרס וקשה מפני מה טמא מדרס והרי אומרין לו עמוד ונעשה מלאכתנו) א"ר זעירא מפני שמשתמשין בה ע"ג חבילה (פי' ע"ג משאה שבעוד שהיא מלאה זבל דרך לישב עליה) וכה מפני שמשתמשין בו ע"ג חביליו (פי' דאף שהאש תוקד ע"ג המזבח מ"מ משתמשין בו ככלי לכך ה"ל להיות טמא אלא מפני שהוא כקרקע או מצופה).