עד דלא יתברינה בידה יש כאן אחת ואין כאן הנה כו' ואין כאן אחת. — כל זה מיותר כאן ונשתרבב משבת פ"ז ה"א.

א"ר שמואל בר אבדימא מכיון דתימר לצורך יצאת כו'. — ע' מה שתקנתי בזה בשבת פ"ז ה"א (דף ט' ע"ג, עמ' 167).

תמן שלא לצורך יצאו ולמה יצאו למעט העלים כו'. —צ"ל: תמן שלא לצורך יצאו וכא לצורך יצאו (ונשמט מן "יצאו" עד "יצאו") ולמה יצאו למעט כו' מחרצנים ועד זג לא יאכל אף העלים כו' (פי' דה"ל לכתוב "מחרצנים וזג לא יאכל").

עד כדון נבילה טריפה מניין. —פי' בשר מטריפה חיה או בשר ואבר מטריפה שחוטה, וגם בשר מכשירה חיה בכלל זה כמו שנראה למטה.

רבי אומר לחברייא הוו ידעין דאיתפלגון ר' יוחנן ורשב"ל כו'. — צ"ל: ר' לעזר אמר לחברייא כר (וכעין זה ביבמות פ"ז ה"א) אבר מן החי שחלקו בחוץ ואכלו כו' אין כיני (פי' אם רצונכם לדעת מה שאני סבור אפרש לכם וכל זה אמר ר' לעזר לחברייא) אפי' חלקו בחוץ ואכלו יהא חייב כו' (וכ"ה דעת ר' אלעזר בבבלי חולין ק"ג ב' ע"ש; ואפשר דצ"ל "אִין מני [פי' ממני] אפי' כו', וכעין זה בדמאי פ"ו ה"ז דכ"ה ע"ד).

הרי שמונה שרצים מטמין בכעדשה ואכילתן כזית בין לדם כו'. —צ"ל: ואכילתן בכעדשה בין לדם ובין לבשר (פי' וקשיא לרחב"א דאמר שכל אכילות של נבילות שוות בכזית) ומשיבין טמאין על הטהורין (פי' דרחב"א דרש מן הכתוב לא תאכל כל נבילה ונבילה היא מבהמות וחיות טהורות שאם נשחטו מותרות באכילה ואתה משיב משמונה שרצים שאסורין באכילה לעולם) וכי ר' אלעזר לא השיב טהורין על הטמאין (פי' למעלה; וכל הנוסף כאן איתא לפנינו למטה ושייך פה) ר' שמואל בד סוסרטי בעי מעתה האוכל אבר כו' משום לא תאכלו כל נבילה (פי' ור' יוחנן סבר לעיל דמרבינן מזה בשר מן הטריפה וה"ה בשר מן הכשירה חיה וכ"ש שם) ומשום לא תאכל הנפש עם הבשר מעתה האוכל אבר מן החי מן הטמאין כו' (ומה שבינתיים מיותר ושייך למעלה, וע' בעיטור ח"א שער הכשר הבשר שהעתיק כנוסח שלפנינו כאן ולכן סיים עליו "וצ"ע").

ר' אבהו בשם ריב"ח אכל ה' נמלים כאחת בהעלם אחד חייב על כל או"א כו'. —צ"ל: אכל ה' נמלים בהתרייה אחת (וכעין זה למטה הלכה ה', אבל העלם אחד אינו שייך לענין מלקות אלא לענין קרבן; וביאור "התרייה אחת" שאמרו לו אם תאכל ה' נמלים הללו תהא חייב ה' מלקות) חייב על כל או"א כו'.

אין כיני אכל נמלה שיש בה כזית חייב שתיים. — פי' אחת משום לא יאכל דכתיב בשרצים (ויקרא י"א מ"א) וסתם אכילה בכזית ושנייה דכתיב בל תשקצו את נפשותיכם בכל השרץ (שם שם מ"ג) ומקרא זה בא לאסור את הברייה אפי' במשהו שהרי לא נזכר שם לשון אכילה, אבל על שאר הלאוים הכתובים בשרצים אין לוקין עליהן לשיטת הירושלמי וכדעת הרמב"ם בספר המצות שרש ט'. ולא כן שיטת הבבלי מכות ט"ז ב'.

ר' אבהו בשם ר"י כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן כזית ונמלה כו'. — צ"ל: ר' אבהו בשם ר"י דברי ר"מ כל האיסורין מצטרפין ללקות עליהן בכזית משום לא תאכל כל תועבה (כ"ה בערלה פ"ב ה"א דף ס"א סוע"ד) ר"א בשם ר"י ולאיסור משערין כו' (ומה שבינתיים כפול ומיותר).

אלא שאם שרה ענבים במים ושרה פיתו בהן כו'. — ע' מ"ש ע"ז בערלה פ"ב ה"ו (עמ' 137).

מה אם במקום שלא עשה פסולת פרי כפרי עשה לחים כיבשים. — פי' דין זה הוא בתרומה וכדאיתא למטה הלכה יו"ד דטינופת של תרומה מצטרפת לחולין, ומפורש כן בספרא פ' שמיני (י"א ד') את זה לא תאכלו ממעלי הגרה כו' עשה את היין כענבים בנזיר שאסור בפסולתם כו' תרומה תוכיח שאין אסור בפסולתה ועשה את שיוצא ממנה כמותה (וע' ק"ע ופ"מ דפירשו שלא עשה פסולת פרי כפרי לענין ערלה, וסתירת זה יוצא ממשנה ערלה פ"א מ"ח).

סחטו לשם יין והתרו בו משום מכל אשר יצא מגפן היין וגו' א"ר בא בר אחא כו'. —יש להפך ולתקן וכצ"ל: מכל אשר יצא מגפן היין וגו' תני בשם ר' לעזר מכל אשר יצא מגפן היין אף העלין והלולבין במשמע א"ר בא בר אחא טעמא דראב"ע (פי' שבמשנתנו) משום ביריה ותני כן מחרצנים ועד זג להביא את השלש שבינתיים (פי' שאין לך ענבה שאין בה ב' חרצנים ועם הזג הן שלש ושלש אלו כביריה הן וכר' יוסי וע' בבלי ל"ד ב') ר' לעזר בן עזריה כר' ישמעאל דר' ישמעאל אמר פרט וכלל הכל בכלל ורובא מדר' ישמעאל דר' לעזר בן עזריה אמר אפי' כלל ופרט וכלל הכל בכלל (פי' דכתיב וכל משרת ענבים לא ישתה כלל וענבים לחים ויבשים לא יאכל פרט כל ימי נזרו מכל אשר יעשה מגפן היין חזר וכלל; וע' ק"ע שגורס "פרט וכלל ופרט" ואין זה מחוור דמדה כזו לא מצינו בכל הירושלמי וגם לא בכל הבבלי לבד מבנזיר ל"ד ב', אבל כבר העירו הראשונים דלשון נזיר משונה והמבין יבין) לאי זה דבר כו' השלש שבינתיים (פי' שדוקא אוכל השלש שהן כבריה לוקה וכ"ש למעלה) ע"ד דר' יוסי (פי' שסבר דזג הוא החיצון) אכל חצי זית חרצנים וזגין מענבה אחת (פי' שאכל ב' חרצנים וזג ולא היה בהן אלא חצי זית בלבד) כו' דעתון דרבנין פטור על דעתיה דר' יודה אכל כזית חרצנים וזגין משתי ענבות (פי' שמשתיהן לא אכל אלא כזית) על דעתיה דראב"ע חייב שתיים (פי' אחת משום שאכל זג אחד דהיינו גרעין ושני חרצנים דהיינו שתי קליפות משתי ענבות ואחת משום כזית וכעין זה לעיל ה"א "אכל ענבה שיש בה כזית חייב שתים") על דעתון דרבנן אינו חייב אלא אחת (פי' משום כזית) א"ר אבון אתייא כו' אין תימר כר' יודה ויימר שני זגין וחרצן (פי' דשני גרעינין וקליפה אחת כך היא בריית ענבה כמו שנתבאר למעלה מה שאין כן גרעין אחד ושתי קליפות משתי ענבות).

כתיב תער לא יעבור על ראשו הא עבד חייב. — צ"ל: הא עבר סותר.

עד כדון נזיר טמא נזיר טהור כו'. — צ"ל: עד כדון נזיר טהור נזיר טמא (כגירסת ק"ע) וגלח ראשו ביום טהרתו מה ת"ל ביום השביעי יגלחנו מכאן שהוא סותר שבעה ומגלח יגלחנו כולו ולא מקצתו (ע"ל סופ"ח שתער סותר בנזיר טמא שבעה).

קל בנזיר טמא שבכולן סותרין בו כו'. —צ"ל: חומר בנזיר טמא שכולן סותרין בו וקל שאינו סותר אלא שבעה אין תימר יסתרו שלשים כו' אית דבעי מימר מה שני בין מספריים לתער בנזיר טהור (פי' שא"א שדין תער בנזיר טהור ודין מספריים בנזיר טמא שוין עד שיהא מספריים בנזיר טמא סותר שלשים ואין הפרש בין לשון ראשון לאחרון אלא בשינוי הדבור בלבד) תמן תנינן כו'.

ר' אמי כהדא ר"א בן עזריה בעי כל עצמו כו'. — צ"ל: ר' אמי כהדא דר' אלעזר (פי' דאף ר' אמי סבר כר' אלעזר דאמר מתניתא בנזיר טמא) ר' זעירא בעי כל עצמו כו'.

נהיר את דהויתון קיימין בנזיר ואמרינן לא שנייה בין מספריים לבתער כו'. — צ"ל: ואמרינן לא שנייה בין נזיר טמא לנזיר טהור (פי' דנזיר דמתניתין כולל בין טהור ובין טמא ובין זה ובין זה אם שייר שתי שערות לא עשה ולא כלום ונוסח שלפנינו כאן נשתרבב מלמעלה סוף עמוד א' מדף זה) ואמר ר' לעזר (פי' שחלק עלינו) מתניתא בנזיר טמא אבל לא בנזיר טהור נזיר טהור למה לא (פי' למה אין ב' שערות מעכבות בו) נזיר טהור מגלח לאחר זריקה כיון שנזרק שָׁלמה נזרו ברם הכא (פי' נזיר טמא שמגלח לפני זריקת קרבנותיו) כנשור הוא (פי' שאם שייר ב' שערות דומה כאלו נשרו שערותיו ולא גילח שצריך להמתין שבעה וכדאיתא לעיל דתגלחת סותר בנזיר טמא שבעה) את אמר בנזיר טהור רוב ראשו מעכב בו (ושיטה אחרת בבבלי מ"ב א' דאף בנזיר טהור שתי שערות מעכבות).

למלקות אחת לעיכוב שתים לסתירה שלש כו'. — צ"ל: לסתירה ברוב ראשו (וכ"ה בתוספתא פ"ד ובבלי מ' א' לדעת רבנן וא"א להגיה כאן "לסתירה שתים" ועל דעת ר"ש דא"כ ה"ל לכוללם "לעיכוב ולסתירה שתים") אמר ליה (פי' ר' יוסי לר' אילא) אף למלקות שתים מתניתא פליגא כו'.

הוון בעיי מימר בד' כוסות של מים או של יין כו'. — צ"ל: בד' כוסות של פסח (כגירסת פ"מ) אבל אם אמר שבועה שאשתה ונזיר ישתה (פי' שאין נזירות חלה על השבועה) אשכח תני (תוספתא פ"ד כיצד לא הותר מכלל היוצא מן הגפן כר שבועה שאשתה יין ושתה חייב וכ"ה בבבלי ד' א') לא ישתה כו'.

והזיר לה' את ימי נזרו והביא אמר רבי כו'. — צ"ל: והזיר לה' את ימי נזרו והביא רבי אומר עד שיביא ממש ריבר"י אומר אפי' נראה להביא אבל להביא קרבן טומאה כל עמא מודיי שמביא קרבן טומאה על כל אחת ואחת (פי' ומתניתא אף כרבי) תני נטמא כו'.

ריב"ל אמר ואת האיל יעשה וגו' מה ת"ל יעשה הקדים בו מעשה (פי' שיטת הירושלמי היא שלר' יהודה הנזיר מקריב תחילה את כל קרבנותיו החטאת והעולה והשלמים ואח"כ הוא מגלח על השלמים וכסדר שכתוב בתורה וכ"ה דעת הרמב"ם בפ"ח ה"ב מנזירות, אבל ר' אלעזר חולק על ר' יהודה וסובר שמקריב חטאתו ומגלח עליה ואח"כ הוא מקריב את העולה והשלמים, ופירש ריב"ל בטעמו משום דכתיב בשלמים עשייה יתירה לדרוש שיקדים לאיל השלמים עשייה אחרת דהיינו שיגלח מקודם ומאחר שאין התגלחת כתובה בתורה כפי סדרה סברא היא להקדימה גם לפני העולה ולהתגלח על החטאת מפני שיש מעלה אחרת לחטאת שהיא קודמת לעולה בכל מקום וכפו ששנינו בזבחים פ"ט א', ולפי דעת ר' אלעזר יש לומר דמש"ה איחרה התורה את התגלחת אחר כל הקרבנות ושלא כסדר עשייתה כדי לסדר כל קרבנות הנזיר זה אחר זה ואח"כ כתבה מצות גילוח אע"פ שהיתה מקודם אחר הקרבת החטאת וכ"ה דרך הכתובים כ"ש הרמב"ן בפה"ת פ' אמור ט"ז כ"ג) כו' מעתה יעשה הקדים בו מעשה (פי' עשייה יתירה דכתיב במנחה ונסכים של איל נדר למה שהרי דינן להקריבן אחר איל השלמים שהמקדים מנחה לזבח [פסול ע' מנחות ע"ט א') ומאחר שהגילוח קודם לאיל השלמים כ"ש שהוא קודם למנחה ונסכים) כו' שאם גילח על אחת משלשתן יצא (פי' ואם עבר ולא גילח עד שהקריב כל קרבנותיו הייתי אומר שיקריב תחלה גם את המנחה והנסכים של איל השלמים ואח"כ יגלח לפיכך הוסיף בהם הכתוב עשייה יתירה לומר שיגלח קודם כדי להסמיך הגילוח למעשה החטאת כפי יכולתו ואח"כ יקריב המנחה והנסכים).

ר' זעירא בעא קומי ר' מנא כו'. —צ"ל: ר' עזרא בעי קומי ר' מנא (ע' מ"ש בשביעית פ"ה ה"ט, עמ' 68) מאן תנא כל החטאות שבתורה קודמות לאשמות ר"א א"ל ד"ה היא כו' (פי' דמה שאמר ר"א כאן "שהחטאת קודמת בכ"מ" אין זה דעתו לבד אבל בא לפרש טעמו מפני מה הוא סובר שמגלח מיד אחר שמקריב חטאתו וכ"ש למעלה).

הא כיצד חותכה עד שהוא מניח בה כשעורה. — צ"ל: עד שהוא מניח בה כשערה.

ר' יוחנן בעי מהו על שלמי חגיגה לגלח כר"ש כו'. — צ"ל: ר"י בעי מהו לגלח על שלמי נדבה כר"ש כו' ושאר כל הזבחין עלו לו אלו ששחטן שלא לשמן לא כשלמי נדבה הן כו'.

פשיטא דא בלא ניטמא כשר כו'. — צ"ל: פשיטא דא מילתא גילח ואח"כ ניטמא כשר (פי' ויטהר ויביא שאר קרבנותיו אפי' לר"א) נטמא ואח"כ גילח (פי' שנזרק עליו אחד מן הדמים ואח"כ נטמא ועבר וגילח עצמו בעוד שהוא טמא אם צריך לחזור ולגלח אחר שיטהר ויביא קרבנותיו לר"א) א"ר חיננא ולא ר"א היא ור"א שמותי הוא כו' (פי' וכמו שב"ש סברי דהעברת תער מעכב אף בנזיר ממורט ה"נ העברת שער בטהרה מעכב וצריך לחזור ולגלח כשיטהר. והנה מכאן מוכח דר"א דהכא דאמר סותר את הכל הוא "ר"א בן הורקנוס" חבירו של ר' יהושע, אבל ר"א דנגעים פי"ד מ"ט ומובא ג"כ לעיל סוה"י דאמר שמצורע שאין לו בהונות נותן על מקומן ויוצא הוא "ר"א בן שמוע", וכן משמע בנגעים שם מדפליג עליה ר"ש. ולא כן שיטת הבבלי דף מ"ו ע"א וע"ב ודף מ"ז א' דשם מוכח דר"א דפליג על ר"ש בנגעים שם הוא עצמו ר"א דסבר סותר את הכל דתגלחת מעכבת וגם שם מוחלף הנוסח במשנה דנגעים הנ"ל ע"ש במפרשים) בה"א אין צריך להעביר תער על ראשו (צ"ע שביבמות פי"ב ה"ה דף י"ב ע"ד אמרינן דשאינו ראוי לקרייה קרייה מעכבת בו ולעיל סה"י "הראוי לתנופה תנופה מעכבת בו").