כפפו רבו וניטמא מהו שיביא קרבן טומאה וכי נזיר לא את הוא שגזרת עליו שיטמא כו'. — צ"ל: לא את הוא שגזרת עליו נזירות (פי' שמה"ת עבד שנזר שלא מדעת רבו כל זמן שהוא עבד לא חלה עליו נזירות כל עיקר ואין צריכין לכפיפת רבו אלא שמדרבנן חלה עליו נזירות כל זמן שלא כפפו רבו) לא דייך שגזרת עליו נזירות אלא שאת אמר מביא קרבן טומאה (פי' אלא אינו מביא קרבן טומאה אפי' כשיצא לחרות וע"ל פ"ג סוה"ב) כפפו רבו וניטמא מהו שיסתור (פי' כשיצא לחרות אם יפלו הימים הראשונים שמנה או שאינו אלא משלים) כו' את הוא שגזרתה עליו שיהיה נזיר לא דייך שגזרת עליו נזירות אלא שאת אמר שיסתור (פי' אלא שמשלים נזירותו שהימים הראשונים עולין לו כל זמן שלא כפפו רבו) תני (תוספתא סופ"ו) נטמא ואח"כ יצא לחרות מונה משעה שנטהר מהו בשכפפו רבו (פי' שיטמא) או שלא כספו רבו אין תימר בשכפפו וישלים את נזירותו (פי' דהא לעיל פשטינן שאינו סותר) אין תימר בשלא כפפו רבו ויביא קרבן טומאה א"ר יוסי בשכפפו רבו אנן קיימין שלא תאמר הואיל ויצא לחרות תעלה לו נזירות בטומאה (פי' שאף ימי טומאתו יעלו לו מאחר שאינו מביא קרבן טומאה כדלעיל) לפום כן צריך מימר מונה משעה שנטהר א"ר יוסי עבד שנזר כפפו רבו וחזר ואמר הריני נדר לכשאצא לחרות יצא לחרות משלים את נזירותו וחוזר ומונה נזירות אחרת (ע"ל פ"ב מ"ט): עבד כופו לנזירות כו'.

השלים לנזירותו לא הספיק לגלח עד שנודע לו בספק כו'. — צ"ל: ולא הספיק להפריש קרבנותיו עד שנודע לו בספק קבר התהום סותר הפריש קרבנותיו ולא הספיק להקריבן עד שנודע לו בספק קבר התהום א"ר עזרא (ע' מ"ש בשביעית פ"ה ה"ט, עמ' 68) קומי ר' מנא כו'.

קל שאת מקיל ביחיד שאם נתוודע לו לאחר זריקה כו'. — ע' פסחים פ"ז ה"ז (עמ' 231) מה שתקנתי וביארתי בסוגיא זו.

[השלמות: כל שאת יכול לפנותו כו'. צ"ל: כל שאת יכול לראותו אינו עושה קבר התהום וכל שאי אתה יכול לראותו הרי זה עושה קבר התהום. וקש ותבן אינו עתיד לפנותו מתניתא דר"י דרי"א תבן וביטלו בטל דתני (תוספתא אהלות פט"ו, ומה שבינתיים מיותר ונגרר מעירובין שם כדרך הירושלמי) ר' יוסי אומר יש תבן כו' תבן שאינו עתיד לפנותו ה"ה כעפר ועפר שהוא עתיד לפנותו הרי הוא כתבן.]

בר פיקה שאל לרבי כו'. — מאחר שלא נמצא עוד בשום מקום שם "בר פיקה" וגם ביוחסין לא הביאו (לבד בסה"ד אות ב' ואות פ') לכן נראה להגיה "בר קפרא שאל לרבי", וסיוע לנוסח זה מתשובת רבי "אדיין בר פיקה עומד בשטותו" כי זה רומז למעשה הבדיחות ודברי הלצה שעשה ואמר בר קפרא לפני רבי ע' מו"ק פ"ג ה"א ובבלי נדרים נ"א א' ומדרש קהלת פ"א סימן ד'.

סבר בר פיקה אין ספק טומאה צפה על פני המים טהור. — צ"ל: סבר בר קפרא ספק טומאה צפה על פני המים טהור (ומלת "אין" שבינתיים מיותרת).

טומאה טמונה בקרקעו של בית נזיר מגלח כו'. — צ"ל (כגירסת ק"ע): אין נזיר מגלח אר"י כאן מן הצד (פי' שאין הנזיר עומד כנגד הטומאה ממש שאין הטומאה בוקעת כדי לטמא את הנזיר שיגלח אא"כ הוא עומד למעלה כנגד הטומאה בצמצום כ"ש לעיל פ"ז ה"ג אבל לענין שאר הדברים כל הבית כולו טמא כדתנן באהלות פ"ג מ"ז).

תיפתר שנקבר שלא ברשות או שנקבר לשאלה. — צ"ל: או שנקבר לשעה.

קבר שהוא מזיק את הרבים מפנין אותו פינהו מקומו טמא. — בתוה"א לרמב"ן שער הקבורה העתיק בשם ירושלמי "פינהו מקומו טהור" וכנוסח הבבלי בסנהדרין מ"ז ב'.

מפנין אותו בעשוי כמין גם כו'. — צ"ל: מפנין אותו בעשוי כמין היא (פי' משתי רוחות זו כנגד זו כן מוכח בתוספתא ב"ב פ"א ומסכת שמחות פי"ד וע' למטה) מ"ד אין מפנין בעשוי כמין גם (פי' דבזמן שהעיר מקפת את הקבר משתי רוחות זו כנגד זו והרבים הולכים ושבים מרוח זו לרוח שכנגדה יש לחוש שהעוברים יאהילו על הקבר בשוגג כמו בלילה, אבל כשהעיר מקפת את הקבר כמין גם אין לחוש לזה שבלילה ילכו העוברים מרוח זו לרוח אחרת דרך העיר עצמה או סמוך לה במקום הידוע שאין בו הקבר ולא ירחיקו מן העיר לילך למקום הקבר. ואם העיר מקפת את הקבר משלש רוחות אף שהעוברים יכולין לילך מרוח הימנית לרוח שכנגדה דרך הרוח האמצעית של עיר עצמה או סמוכה לה מ"מ יקרה לפעמים אנשים יחפזון ולא ירצו להקיף את כל העיר ולהרבות עליהן את הדרך וילכו מרוח זו לרוח שכנגדה ביושר ופעמים יאהילו על הקבר שבינתיים. והנה לשיטת הירושלמי מפנין באופן זה את הקבר אפי' אם הוא רחוק מכל רוח יותר משבעים אמה ושיריים, ולא כן שיטת התוספתא ב"ב שם דתניא התם קבר שהקיפתו העיר בין מד' רוחות בין מג' רוחות בין מב' רוחות זו כנגד זו רחוק יותר מחמשים אמה לכאן ומחמשים אמה לכאן אין מפנין אותו פחות מכאן מפנין אותו) כל הקברות כו' הנביא ר"ע אומר אף קבר המלך וקבר הנביא מתפנין אמרו לו והלא קברי בית דוד וקבר חולדה הנביאה היו בירושלים כו' (כ"ה בתוספתא ב"ב שם).

תמן מלא המטה עומדת ברם הכא מלא מטה חוזרת כו'. — פי' מנהג זמנם היה לחצוב קברות בסלע והיו עושין חצר הקבר באמצע ופותחין לה שתי מערות או ארבע וכל מערה היתה מקורה (ע"ל סוה"ב ובבלי ב"ק נ' ב') וחצבו בתוכה כוכין מג' רוחות וכל כוך היה אורכו ד' אמות ורחבו אמה וגובהו שבעה טפחים ובכל רוח היו כמה כוכין כפי אורך ורוחב המערה, והחצר אורכה ורוחבה ע"פ רוב מארבע ועד שמונה אמות ולא היו פוחתין מד"א כדי שלא יטמא העומד בתוכה (ע' אהלות פט"ו מ"ח); וזה ששנינו בב"ב פ"ו מ"ח שהמקבל עושה את החצר שש על שש היינו מפני שהמקבל בסתם צריך לעשות חצר בינונית לא קטנה ולא גדולה ולפיכך שנינו כאן "מצא ג' אם יש בין זה לזה מד"א ועד שמונה ה"ז שכונת קברות" דחוששין שמא יש כאן שתי חצרות ובהן שלש מערות וג' מערות הן שכונת קברות ואפשר שיש סביבן עוד מערות וכוכין ולכך צריכין לבדוק עוד עשרים אמה שש למערה בינונית וה' לחצר הקבר ועוד שש למערה שנייה שכנגדה בסוף החצר (כל זה למדתי מאליהו רבה אהלות פט"ז מ"ג ע"ש).

כשם שהן חולקין כאן כך הן חולקין בשכונת קברות כו'. — ע' הגירסא בכלאים פ"ה ה"ב ומה שתקנתי ובארתי שם (עמ' 52).

ר' יוסי בשם ר' מיישא בר ירמיה עד ארבעים אמה כו'. — צ"ל: ר' יוסי בשם ר' מנשיא בר ירמיה (וכעין זה יש בבבלי ס"ה ב' ג"כ בשם ר' מנשיא בר ירמיה, וגם לא מצינו עוד במקום אחר לא בבבלי ולא בירושלמי שיזכירו לר' מיישא בר ירמיה וגם ביוחסין לא הביאו רק בסה"ד) עד ארבעים אמה ותני כן בדק עשרים אמה ומצא בודק עוד עשרים בדק עשרים ומצא אינו בודק עוד עשרים אית תניי תני בדק עשרים ומצא בודק עוד עשרים בדק עשרים ומצא בודק עוד עשרים (פי' שלעולם בודק והולך עד שיבדוק עשרים ולא ימצא) וטמא אותו כו'.

אלא אפי' מת מחמת עמדה ראשונה פטור. — צ"ל: מחמת מכה הראשונה פטור (כ"ה בתוספתא ב"ק פ"ט).

מתניתא מסייעא לריב"ח עמדוהו למיתה וחיה כו'. — צ"ל: מתניתא מסייעא לרשב"ל עמדוהו למיתה וחיה מאימתי אומדין לו (פי' לשלם ה' דברים) משעה שיקל הדא אמרה חידוש מקרא הוא שיתן אין תימר אומר של טעות היתה ויתן משעה הראשונה מתניתא מסייעא לריב"ח אמדוהו למיתה וחיה מאימתי אומדין לו משעה שיכביד א"ר יוסי לית כאן משעה שיכביד אלא משעה הראשונה (וכעין זה תניא בתוספתא ב"ק פ"ט "משעה שהכהו") הדא אמרה אומד של טעות היתה אין תימר חידוש מקרא הוא שיתן ולא יתן עד שעה שיקל הכהו על ידו וצמתה כו' (ובשאר סוגיא זו למעלה ולמטה צ"ל כמו שהוא בסנהדרין פ"ט ה"ג ע"ש).

מה הדין ביזרא דחיל מן הדין פרזלא כו'. — צ"ל: מה הדין סירא (כ"ה במדרש שמואל פ"ב וסירא הוא מלשון הנני שך דרכך בסירים דהיינו קוצים וע' ערוך ערך סרה) דחיל מן הדין פרזלא (פי' ואינו ירא מתלישה בידים שאין דרכו בתלישה מפני שהקוצים דוקרין בידים) אף הדין סערה דחיל מן הדין פרזלא (פי' וגם השער אין דרכן בתלישה מפני שמכאבת את הראש).