ר' לעזר שמע לה מן הדא ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו כו'. — צ"ל: שמע לה מן הדא ואתנה את הלוים אלו הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל לעבוד את עבודת בני ישראל באהל מועד אלו הכהנים.

א"ר חיננא כל הדברים מנהג. — פי' אפי' אם נהגו שלא לעבוד במוצ"ש אחר שפנה הסדר וכן בשני וחמישי אחר שפנה התענית וביומא דערובתא קודם המנחה ה"ז מנהג טוב.

דר' יודה אמר אסור לפרש בים הגדול. — פי' משום סכנה (הגר"א בביאור או"ח תקל"א אות ז' ודלא כרא"ש מו"ק רפ"ג).

[השלמות: בני מיישא קבלו עליהם כו'. ע' בבלי נ' ב' מעשה כעין זה בבני "ביישן" ושאלו לר' יוחנן והוא מעשה אחד שנתחלק לשנים.]

אמר לון מן השמור הבאתים ואם אין את מאמינני כו'. — צ"ל: אמר לון מן המופקר הבאתים ואם אין את מאמינני הרי שדה פלוני משומרת לפניך צא והבא כו' (פי' לא לאכילה דפירות משומרין אסורין ע' שביעית פ"ח ה"ו דף ל"ח ע"ב ובבלי יבמות קכ"ב א' תוד"ה של, אלא כיון שתמצא שם פירות משומרין מותר לאכול פירות שלי שהבאתי מן המופקר).

ומותר לגדל (פי' בתמיה דהא תנן בב"ק סופ"ז אין מגדלין בהמה דקה בא"י) א"ר בא כגון מהיר שהוא ט"ז מיל על ט"ז מיל (פי' ובמדברות גדולים כאלה מותר לגדל כדאיתא בירושלמי שם)¹.

footnotes: ¹ וטעם שיעור של ט"ז מיל שהוא כרגל בהמה רועה (ע' בכורות נ"ד ב').

ר' חזקיה ואמרי לה ר' יעקב בר אחא בשם רשב"נ מקום שנהגו להדליק כו'. — צ"ל: ר' חזקיה אמר לה ר' יעקב בר אחא כו'.

מה טעם אמרו מדיחין כבשין ושלקות מן המנחה ולמעלן מפני סכנה. — פי' דבמוצאי יוהכ"פ מחמת תאות רעבון ימהר לאכול בלי הדחה ובלי קליפה וע"י זה יבא לפעמים לידי סכנה כן משמע מזה שאמרו למטה "מתבייש ולא מקנב ונמצא בא לידי סכנה".

במתמיה יעשו כל אדם עצמן ת"ח כו'. —צ"ל: במתמיה לא יעשו כל אדם עצמן ת"ח (פי' שאם הוא במקום שהכל עושין מלאכה בת"ב וכשיפרוש הוא מעשיית מלאכה יהיו כולן תמהין עליו ה"ז יעשה במלאכתו מפני שאף במקום שאין עושין מלאכה בת"ב אינו אלא מנהג ולא גזירת חכמים וכעין זה למעלה סופ"א ר' סימון בשם ר' יוחנן במתמיה כו').

תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה והן שיחזירוה כו'. — צ"ל: תרנגולת שברחה מחזירין אותה למקומה במועד (פי' דבי"ד מושיבין לכתחילה וכ"ה בבבלי נ"ה ב') והן שיחזירוה כו' והוא שישבה על ביצה שלשה ימים אפי' אינן מעת לעת (ובשאר הסוגיא צ"ל כגירסת ק"ע).

מאן תנא קוצרין ר"מ מאן תנא גודשין ר' יודה (פי' קאי על הא דתנן במנחות סוף פרק ו' "אנשי יריחו קוצרין ברצון חכמים וגודשין שלא ברצון חכמים ולא מיחו בידם" ועלה אמרו כאן דהא דתנן ברישא "קוצרין ברצון חכמים" אתיא כר"מ דאלו לר' יהודה גם הקצירה היתה שלא ברצון חכמים כדתני בתוספתא פ"ג וכן בבבלי נ"ו א', אבל הא דתנן בסיפא "וגודשין שלא ברצון חכמים" אתיא כר' יהודה מדחתים עלה "ולא מיחו בידם" ומאן שמעת ליה דאמר מיחו ולא מיחו ר' יהודה והוא בתוספתא שם וכן מבואר בבבלי נ"ו ב' דאלו ר"מ לא הזכיר "מיחו ולא מיחו" כל עיקר. ומדלא התחיל הירושלמי כאן "תמן תנינן" מוכח שהיה ירושלמי על מנחות ומשם נעתקה סוגיא זו הנה וכבר כתבתי כן בחלה פ"ג ה"ה, עמ' 128) א"ר יעקב בר סוסיי קומי ר' יוסי כל עמא מודיי שקוצרין (פי' אפי' ר' יהודה מודה שמותר לקצור לכתחילה לפני העומר וזה שאמר ר' יהודה בתוספתא דאנשי יריחו קוצרין וגודשין לפני העומר ולא מיחו בידן, עניינו שלא מיחו על הגדישה אבל הקצירה היתה ברצון חכמים. והיינו נמי שאמרו על זה בבבלי שם "סמי מכאן קצירה" ולפ"ז כולה מתני' דמנחות אתיא כר' יהודה).

[השלמות: והכא מפני שקדם הבקר נדרו להקדישו. — צ"ל: שקדם הקדישו להבקר תורה (פי' הלכך אם הקדיש קודם שנודע העוללות אינם לעניים).]

ביומוי דר' מנא הוות נימורת בציפורין כו'. — צ"ל: הוות טמירא בציפורין (פי' שאנשי ציפורי ברחו מפני הרומיים שהיו רודפין אחריהן להורגן מאיזו עלילה וכדאיתא ביבמות פט"ז ה"ג דף ט"ו ע"ג ביומוי דארסקינס מלכא הויין ציפוראיי מתבעין, וכנוסח שהגהתי העתיק בשערי תשובות למהר"ם ב"ר ברוך שער ב' רמזי אה"ע סימן רמ"א וכעין זה בבבלי ב"ב נ"ד ב' "באגי דמטמרי הוו" וע"ש ברשב"ם) והוון בניהון מישכונין בתיהון מדאתאי מיזל לון (פי' שבני ציפורי הללו שהתחבאו כשרצו לצאת ממחבואן למקום אחר) אפיק ר' מנא כרוז כההיא דר' אמי כו' דלא יחלטון בתיהון (פי' דבני ציפורי אלו לא היה ביכולתם לפדות את בתיהם ואם לא היה ר' מנא מתיר להם למכור אותם היו נחלטים בידי המלוה לעולם לפיכך התיר להם למוכרם לפנים משורת הדין).