מעתה אפי' במקום שהן יודעין שהוא באחד לחדש ידחה. — היינו במקום הסמוך לירושלים שיודעין בו שקידשו היום את החדש בירושלים אלא שאין במקום זה כל הדרכים המנויים במשנה ב' פרק זה.

והעיירות הסמוכות לה דבר תורה וריב"ז כו'. — צ"ל: והעיירות הסמוכות לה דבר תורה ויבנה מדבריהן כו' (ומה שבינתיים מיותר ונשתרבב מלמטה ה"ג).

אפי' מטריקלין לקיטון א"ל בי רבי ע"כ שמעתי. — צ"ל: א"ל: ברי ע"כ שמעתי (ע' מ"ש בפסחים פ"י ה"א, עמ' 240).

[השלמות: חברייא בעון קומי ר' יונה כו'. שייך על מי"א פ"ג דסוכה והובא פה אגב גררא.]

אמר לון דכוותכון דאית לכון רברבין סגין כו'. — צ"ל: אמר לון לינא (פי' לשון קצר כמו "לית אנא" והסופר השמיט מלה זו משום שהיה נראה לו לשון כפול "לון לינא") דכוותכון כו'.

א"ר חייא בר בא ר' יוחנן מפקד לאילין דכנישא דכיפרא סבין מטול ומיעול עד דו איממא ואתון מדכרין כו'. — צ"ל: מפקד לאילין דכנישתא דכיפרא (פי' הוא בית הכנסת בעיר טבריא מקומו של ר' יוחנן כמבואר במגילה פ"א ה"א דף ע' ע"א, ובבה"כ זה היו אוכלין סעודת עיבור החדש שדרכן היה לעשות סעודת ר"ח בבית הכנסת כמבואר בפסחים פ"א ה"א ומו"ק פ"ב ה"ג) סכין (רְאוּ והַשגיחו) מיטל (פי' ליקח עמכם פת דגן וקטנית שבהן סועדין בסעודת עיבור החדש כדאיתא בבבלי סנהדרין ע' ב') ומיעול עד דו איממא (פי' בעוד שלא שקעה החמה של יום שלשים) ואתון מסעדין זמנו ועיבורו (פי' ותאכלו מסעודת עיבור החדש בסוף יום שלשים ותחלת ליל ל"א וס"ל לר' יוחנן דאף שנקבע ר"ח ביום ל"א מ"מ מצוה לסעוד גם ביום שלשים כדמשמע בתענית פ"ד ה"ה וע' בהערותי שם. וע' בבלי סנהדרין שם שיטה אחרת בזה דשם איתא: "כדאמר ר' חייא בר אבא לבניה אחריפו ועולו אחריפו ופוקו כי היכי דלישמעו בכו אינשי", ולפי פרש"י שם גם מה שצוה להקדים בעלייתן הוא משום פרסום, אבל אין זה מוכרח וי"ל דהטעם "כי היכי דלישמעו בכו אינשי" אינו אלא אסיפא דאחריפו ופוקו אבל טעם דאחריפו ועולו אינו מבואר שם והוא משום סעודת ר"ח כמבואר בירושלמי כאן, וגם מה שפרש"י שם: אחריפו ופוקו בבקר בהשכמה שישבו שם כל הלילה אינו נראה אלא אחריפו פוקו בלילה קודם שתכלה רגל מן השוק ע' בבלי שבת כ"א ב').

רשב"ג אומר אומר קדושת היום עם זכרונות ואתייא כר"ע אמר רשב"ג כו'. — צ"ל: אומר קדושת היום עם זכרונות אמר רשב"ג מה מצאנו כו' אף כאן אומרה רביעית ואתייא כר"ע ר' יעקב בר אחא כו'.

כנגד עשרה וידויים שאמר ישעיה רחצו כו' דרשו משפט וגו' מה כתיב בתריה לכו כו'. — צ"ל: רחצו כו' דרשו משפט וגו' לכו נא ונוכחה (ומה שבינתיים מיותר שהרי גם "לכו נא ונוכחה" הוא בכלל עשרה וידויים, וז"ל רקח סימן ר"ג: ירושלמי "כנגד עשרה וידויין שאמר ישעיה רחצו הזכו הסירו חדלו למדו דרשו אשרו שפטו ריבו לכו נא ונוכחה", ונוסח שלפנינו בירושלמי כאן אולי נשתרבב מפסיקתא רבתי פיסקא מ"א אות ה' דשם איתא: אמר להם הנביא רחצו הזכו תשע מדות כתב כאן כנגד תשעה ימים שבין רה"ש ליוה"כ שפטו יתום ריבו אלמנה הרי תשע מדות כאן ומה כתיב אחריו לכו נא ונוכחה, וכעין זה מובא ברקח סימן ר"ו בשם מדרש הרנינו ע"ש).

אלוהות עולין לו לשם מלכיות דברי ר' יהודה ר' יוסי אומר כו'. — צ"ל: עולין לו לשם מלכיות דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינן עולין כו' זמרו למלכנו זמרו עולין לו משם שנים דברי ר' יוסי ר' יהודה אומר אינן עולין (פי' בכל השלשה ר' יוסי מיקל וכ"ה בתוספתא פ"ב ובבלי ל"ב ב').

בכל הקרבנות כתיב חטא ובעצרת אין כתיב חטא. — פי' במוספין של עצרת בפ' פינחס (כ"ח ל') אין כתיב חטא ואף שבפ' אמור (כ"ג י"ט) כתיב בעצרת שעיר עזים אחד לחטאת, הרי אין השעיר הזה למוסף אלא בגלל לחם. וראיתי בריקאנטי עה"ת פ' אמור (דף קנ"ג ע"א) שכתב ותמה אני על דברי החכם ר' עזרא ז"ל שאמר כי בשעירי עצרת לא נאמר בו חטאת כי אמת הוא כי בשעירי המוספים לא נאמר בו חטאת בפ' פינחס אבל בכאן נאמר ע"כ, והנה דברי ר' עזרא הן בפירוש שה"ש המיוחס לרמב"ן והוא לר' עזרא כנודע ושם בענין תרי"ג מצות כתב כן וכבר ראינו שמקור דברי ר' עזרא נובעין מירושלמי כאן וגם נתבאר טעמו יפה.

כיני מתניתא אסור משום שבות ובל"ת. — צ"ל: כיני מתניתא לא בדבר שהוא אסור משום שבות ולא בדבר שהוא אסור משום ל"ת (פי' מתקן לשון המשנה דא"אין חותכין" קאי הא דאמר "משום שבות ומשום ל"ת").

א"ר לעזר מתניתא בגדול ביו"ט של רה"ש שחל להיות בשבת ותני כן מתלמדין כו'. — צ"ל: מתניתא בגדול (פי' דתינוקות דמשנתנו היינו בגדולים שהגיעו לחינוך) וביו"ט כו' ותני כן מלמדין לתקוע בשבת לקטן שהגיע לחינוך ואין מעכבין מלתקוע ביו"ט לקטן שלא הגיע לחינוך (כן העתיק במ"ע הלכות שופר פ"ב ה"ז).

ר' חנניה חשש להדא דר' מנא להדא דידן. — צ"ל: להדא דר' מנא ולהדא דידיה.

אית תניי תני הולך לו אצל התוקע אית תניי תני אצל המברך מ"ד כו'. — צ"ל: אית תניי תני אצל המברך מה (פי' לשון שאלה היא) מ"ד הולך לו אצל התוקע כו' בשם ריב"ל במקום אחד תוקעין ובמקום אחד מברכין הולך לו אצל מברך ואינו הולך לו אצל תוקע למה שהכל יודעין לתקוע ואין הכל יודעין לברך דבר אחר אדם מוציא ידי חבירו בתקיעה ואין אדם מוציא ידי חבירו בברכה (פי' ריב"ל מיירי בשיש ביום כדי לתקוע לכן ס"ל שיותר טוב שילך תחלה אצל מברך שאם ילך תחלה אצל תוקע שמא לא ימצא אח"כ מי שיברך לו שאין הכל יודעין לברך ואף זה שיודע לברך אם כבר בירך לעצמו אינו יכול להוציא עוד ידי חבירו בברכה אבל אם ילך אצל מברך תחלה ימצא אח"כ מי שיודע לתקוע ואף אם כבר תקע לעצמו יכול לחזור ולתקוע להוציא ידי חבירו וס"ד דריב"ל ס"ל דהברייתות אינן חולקות אחת על חברתה) פתר לה כמ"ד הולך לו אצל המברך (פי' דהכי ס"ל לריב"ל אבל מ"ד הולך לו אצל התוקע סבר דאפי' יש ביום כדי לתקוע ילך אצל תוקע מפני שתקיעה היא מן התורה) והיידא אמרה דא יו"ט של רה"ש שחל להיות בשבת כו' הולך לו אצל מברך ואינו הולך אצל תוקע יו"ט של רה"ש שחל להיות בשבת לא כמי שאין ביום כדי לתקוע (פי' מאחר שאין תוקעין אלא באותה עיר שיש בה ב"ד ואפי' יצאו ב"ד ממקום ישיבתן לא היו תוקעין עוד כדלעיל ה"ב) כו'.