Sha'arei Torat Eretz Yisrael on Jerusalem Talmud Terumot Chapter 11
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
וחזר ונתנה לתוך קדירה אחרת אם בטל טעמו מותר. — פי' שאם בטל טעמו בקדירה אחרת עד שאינו נרגש מותר.
והתני חמין מותר ושאינו חמין אסור כו'. — הלשון כאן משובש וצ"ל כהנוסח שבע"ז פ"ב [מ"א ג'].
הוי ר' יוחנן הוא דאמר מפני שממעטו משותיו. — ע' מ"ש ע"ז למעלה פ"ב ה"ה (עמ' 85).
ותנינן דבש תמרים ר' ליעזר מחייב במעשרות ור"י פוטר כאן שזכו משנטבלו כו'. — צ"ל: והתני דבש תמרים ר"ל מחייב במעשרות ור"י פוטר כאן שזבו משנתרמו, כאן שזבו עד שלא נתרמו ר' ליעזר מחייב במעשרות תני ר' נתן אומר כו' אלא שר' ליעזר אומר שלא יאכל מן הדבש עד שיעשר על התמרים ומודי ר"א שאם עישר על התמרים ודבשן אפי' באספמיא שהן מותרין (כ"ה בתוספתא פ"ט) מילתיה אמרה שהוא מעשר מן התמרים על הדבש ועל התמרים לפי תמרים (וע' בשנות אליהו).
כר' ישמעאל דר"י אמר כלל ופרט הכל בכלל כו'. — צ"ל: דר"י אמר פרט וכלל הכל בכלל (כמו שהגיה רא"פ) ורובה כו' וחזר וכלל הכל בכלל (פי' דכתיב בויקרא י"א ל"ד וכל משקה כלל אשר ישתה פרט בכל כלי חזר וכלל וע' נזיר פ"ו ה"ב) ר' פריגורי דקיסרין אמר ר' ליעזר כר' ישמעאל (פי' לעולם ר' ליעזר סבר כר' ישמעאל דכלל ופרט וכלל דנין רק כעין הפרט) אלא כך משיב כו' אמרו לו לא דומין אוכלין למשקין לא אם אמרת באוכלין שכן אוכלי בהמה לאדם צריכין מחשבה (פי' ואם חשב באוכלי בהמה לאכילת אדם הרי הן מקבלין טומאה כדתני בספרא שמיני פ"ז פרק ט') לפיכך אוכל סרוח טהור תאמר במשקין שכן משקה בהמה לאדם אין צריכין מחשבה (פי' שגם משקה בהמה מקבלים טומאה) אמר להן מה אוכלין המיוחדין לאדם שאין צריכין מחשבה אוכל סרוח טהור משקין המיוחדין לאדם שצריכין מחשבה (פי' דמי גשמים טרם שחשב עליהן לאדם או לבהמה אינן מקבלין טומאה) אינו דין שיהא משקה סרוח שלהם טהור ותני כן כל משקה מה ת"ל אשר ישתה כו'.
[השלמות: שכן אוכלי בהמה לאדם אינן באין במחשבה. — צ"ל: שכן אוכלי בהמה לאדם באין במחשבה (פי' שאם חישב על אוכלי בהמה לאדם נטמאין כדאיתא בספרא שמיני פרשה ז' פרק ט'). שם ה"ג ברם הכא בשלא לקטן. — פי' שם בחלה.]
[השלמות: וענבים בין טמאות בין טהורות כו'. — ע"ל סופ"ט ובי פסחים ל"ד ב'. שם (סוע"ד) ר' זעירא בשם ר' ליעזר. — צ"ל: היד עוקצי תאנים כו' ר"ז בשם ר' ליעזר אמר מתניתא (כגירסת הפירוש הקצר ודלא כר"ש שפירש כפי גירסא שלפנינו)]
והא תנינן וכן עצמות הקדש אית לך מימר במחוסרות למצמץ. — צ"ל: אית לך מימר בראויות לאכילה לא במחוסרות למצמץ.
ר' אבהו בשם ר' יוחנן כן הוא שיעורה (פי' שדרך הסלת להיות קב לסאה דהיינו אחד מכ"ד ואם מסלת פחות מקב לסאה ה"ז כמאבד את התרומה שנשארה בתוך הסובין ומורסן) והתני מסלת בחיטין כל שהוא רוצה ומקנב בירק כ"ש רוצה ר' אבהו בשם ר' יוחנן במעמידו על תרומתו (פי' שמותר לסלת כ"כ בחיטין עד שלא ישארו סלת רק אחד מחמשים כשיעור תרומה במדה בינונית כלעיל פ"ד מ"ב והרי קשיא דר' יוחנן אדר' יוחנן) ר' ירמיה כו'.
[השלמות: אבל בתרומת מעשר אין העלין כו'. — צ"ל: אבל בתרומת מעשר העלין תרומה על העלין והקלחין תרומה על הקלחין.]
והדין לוג של מצורע לא כקדשים שיש להן מתירין הן כו'. — צ"ל: לא כקדשים שאין להן מתירין כו'.
ר' יוסטי בר שונם בעא קומי ר' מנא תנינן אם הרכינה ומיצת ה"ז תרומה ואת אמר הכין כו'. — צ"ל: ר' יוסטי בר שונם בעא קומי ר' מנא תנינן נוטף ג' טיפין ונותן לתוכה חולין וכא את אמר הכין (פי' שכלי חרס שבישל בו תרומה צריך להגעיל ג' פעמים) א"ל כאן כו' (כן העתיק בבדק הבית לרא"ה שער ד' ובנימוקי יוסף ב"ב פ"ה רמז תשצ"ח ע"ש).
שמרים של תרומה הראשון והשני אסור והשלישי מותר בד"א בשנתן לתוכן מים כו'. — צ"ל: והשלישי מותר ר"מ אומר אף השלישי בנותן טעם שמרים של מע"ש כו' השני בנ"ט ושל הקדש ראשון שני ושלישי אסור ורביעי מותר ר"מ אומר אף הרביעי בנ"ט (כ"ה בבבלי ב"ב צ"ז א' וכעין זה בתוספתא תרומות פ"י אלא שיש שם ט"ס ע"ש) ר' יוחנן בשם ר"ש בן יוצדק אף בהכשר כן (וכ"ה בבבלי ב"ב שם) חרסון של זב ראשון ושני טמא ושלישי טהור בד"א שנתן לתוכו אבל לא נתן לתוכו מים אפי' עשירי טמא.
תני בר קפרא אחת זו ואחת זו לא תאכל בתרומה. — פי' בין ישראל ששם פרה מכהן ובין כהן ששם פרה מישראל לא יאכילנה כרשיני תרומה והוא חולק על המשנה.
כהן שבא אצל ישראל לעשות עמו חשבון והדליק על גביו שמן שריפה אעפ"כ זכייה אמר להן במזכה כו'. — צ"ל: והדליק ע"ג שמן שריפה אע"פ שעמד הכהן והלך לו אין מחייבין אותו לכבות עד שיכבה מאליו (כל זה איתא למטה ואינו שייך שם) תני בת ישראל שנכנסה להדליק כו' (ומה שבינתיים מיותר ונכפל בטעות מלמעלה ומלמטה).
א"ר חיננא ע"י כן הוה שהר וע"י כן הוה קרץ. — פי' "שהר" נתאחר בלילה (מלשון סיהרא ועניינו בערב כשהלבנה זורחת) ו"קרץ" עניינו השכים בבקר (כמו קריץ ולקיט בברכות פ"ד ה"ח דף ה' ע"ג, והכתוב ברות ג' ותקם בטרם יכיר איש את רעהו תרגומו "בקריצותא", ותמוהין דברי ק"ע בשבת פ"ב ה"א שמהתרגום הנ"ל הביא ראייה דפירוש קרץ חשך ע"ש וע' בערוך ערך קרץ ד' שפירש בקריצותא בהשכמה) וביאור דברי ר' חיננא הוא שבשביל הנר הזה שהיה נותן לו בלילה היה יכול לאחר בעבודתו בלילה וגם היה יכול להשכים לעבודתו בעלות השחר ולפיכך גם כשבא לביתו לא כיבה את הנר כדי שיהיה לו נר דולק בעלות השחר ולילך עמו לעבודתו.
עוד יש לפרש עניין "שהר" התעוררות והיקץ שכ"ה בלשון סורית כ"ש בספר אוהב גר ערך שהר שבתרגום ראשון לאסתר ו' א' עה"כ נדדה שנת המלך מתרגם "דהוה שהיד ולא שכיב" והוא ט"ס וצ"ל "דהוה שהיר ולא שכיב" ועניינו כ"ש ע"ש.
וע' בשמות רבה פמ"ז אות ח' רשב"ל היה אומר לתלמידיו בואו ולמדו תורה דשחירין ודקרין בלילה ע"כ ונדחקו המפרשים בזה, ואשער שיש להגיה דשהיר ודקריץ (במקום דשחירין ודקרין) וביאור זה שילמדו אצלו שעמד עליה על ידי שלמד בלילה בהקיצה והתעוררות וכן בהשכמה טרם שעלה השחר והמלה "בלילה" שבמדרש שם יש למחוק ואינה אלא הגהה שהיתה מן הצד לבאר ענין "דשהיר ודקריץ" והסופרים הכניסוה ע"פ טעות בפנים.
בגין דאנא צבע (פי' מטבל ע' ערוך ערך צבע ג') פתילה מן חולא (פי' שאותה פתילה שמדליק בה בחול הוא מטבל בשמן שריפה שבבית הכנסת שהוא משמש בו) כו' ר' אימי נסב פתילה (פי' שהיה לוקח מאדא השמש פתילה שטבל בשמן שריפה של בה"כ) כו' סבר ר' אילא משום גזל (פי' דגם ר' אילא מודה לר' אמי דשמן שריפה בטל ע"ג פתילה וגם זר מותר בה אלא שחשש משום גזל שמן של בה"כ) וכולה מן הדין שמשא מבזבזא בהקדישה (פי' שלא כל כמינו של שמש זה לבזבז שמן של הקדש בלי שאלת ז' טובי בה"כ ע' מ"ש בפיאה פ"ח ה"ה, עמ' 30)
גמליאל זוגא שאל לר' יסא מהו להוסיף שמן חולין ולהדליק. — פי' בשבת שאין מדליקין בו בשמן שריפה (ע' שבת פ"א ה"ב) אם הוסיף בשמן שריפה גם שמן של חולין אם הוא מותר להדליקו בשבת (וכל ענין זה עיקרו בשבת שם ונשתרבב כאן כדרך הירושלמי).
א"ל של בית קודמין היא. — כעין זה בכלים פכ"ה מ"ד "של כת קודמין היא" וע"ש במפרשים, וכן בהוריות פ"ב ה"ב (כפי הנוסח שבהנספח לבבלי) "א"ר מנא דשלחית קודמין היא" וע"ש.