Sha'ar HaMelekh on Mishneh Torah, Divorce Chapter 6
Can copy this into an AI, or connect the whole library to your assistant. For deeper learning, you can directly use the original seforim, sites, and apps.
השליח שעושה האשה לקבל את גיטה מיד בעלה הוא הנקרא שליח קבלה כו'. משנה פרק התקבל ודע שהטור ז"ל בריש סי' ק"מ נסתפק אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק לחצרו או לתוך ד"א שתהיה מגורשת וכתב ומסתברא שדינו כדין האשה לכל דבר ומרן הב"י כתב וז"ל ולא ידענא מהיכא ס"ד לפלוגי בינייהו ומפשט דבריו נראה שדינו כדין האשה לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהי' מגורשת מיד כדין האשה ואם הדבר כן קשה טובא ממ"ש איהו ז"ל גופיה בסי' תמ"א דק"פ ע"ב בד"ה שאלה לגאון שכתב וז"ל ונ"ל שמה שהתיר העיטור לשליח קבלה למנות שליח היינו שיהא שליח להביאו בידו של שליח ראשון אבל לשתתגרש בקבלתו של ב' לא ודייקנא לה כו' הרי לך בהדייא דלכ"ע אינה מגורשת מיד ולדעת הרמ"ה שכ' הטור אינה מגורשת כלל ואף שאח"כ כתב הטור אלא שא"כ דבריו באו סתומים יותר לא בא אלא לומר דסתומים דבריו אמנם ודאי דלא דחה מ"ש דהראי' שהביא היא מכרע' וגם ממ"ש הטור ז"ל סי' הנז' וז"ל וגם מ"ש שאפי' נתנה רשות כו' לא נהירא ונראה דלא פליג אהרמ"ה אלא בשנתנה רשות דוקא הא לא"ה מודה דאינו יכול לעשות שליח קבלה וליכא למימר דכיון דחצר משום יד אתרבאי כי היכי דבשהגיע הגט לידו מגורשת מיד ה"נ מגורשת מיד כשהגיע לחצירו דהא ליתא שהרי כתב הרי"ף בפ"ק דמציעא די"ב וז"ל והלכתא קטנה יש לה חצר כו' אבל חצר דגברא משום שליחות אתרבאי וקטן הואיל ואין לו שליחות אין לו חצר וכן היא דעת הרא"ש והטור ז"ל ח"מ סי' רס"ח וא"כ הדרא קושיא לדוכתא דאיך כתב הטור שדינו כדין האשה ומאי קא ק"ל למרן הב"י ז"ל כי על כך ע"כ לומר דלישנא דהטור ז"ל לאו בדוקא וה"ק ובהא מספ"ל אם דינו כדין האשה לכל דבר לענין שאם זרק הגט בתוך חצירו שתהיה מגורשת ור"ל שתהי' מגורשת בהגיע גט ליד שלוח' והכי דייק לישנא ממה שלא כתב שתהי' מגורשת מיד והאי כדין האש' דקאמר ר"ל כי היכי דבאשה מגורשת ה"נ הכא אלא דהא כדאיתיה והא כדאיתי' א"ד לית ליה חצר ואינ' מגורשת כלל וקא מבעיא ליה להטור ז"ל אם חצר גרוע משליחות שכתב העיטור ושליח קבלה עוש' שליח דלפום ריהטא שליחות עדיפא שעוש' אותו בידים מה שא"כ חצר ומסיק דמסתברא שדינו כדין האש' פי' דמגורשת בהגיע הגט לידה ובהכי ניחא לי מה שתמ' הרב מש"ל ז"ל דהא בירוש' מבעייא ליה הא דגרסינן בירוש' על ההיא מתני' דפרק התקבל ר"א שאל חצירו של שליח מהו שתעש' כידו ועלתה בתיק"ו וכתב שם הרב שדה יאושע ז"ל וז"ל חצירו של שליח קבלה מהו שתעשה כידו מי אמרינן כיון דחצר דאש' מידה אתרבאי והכל דבר אחד ה"נ בשליח שהוא כעצמ' א"ד כיון דשליח נמי מידה אתרבאי לא אמרינן רבוי דרבוי ע"כ וא"כ היאך כתב הטור ומסתברא כו' ומאי קא ק"ל למרן הב"י דהא בירושלמי מבעייא ליה יעויין שם שהניח בצ"ע אמנם כפי זה נחה שקטה תמיהתו דס"ל להטור דמאי דקא מבעייא ליה לר"א מהו שתעש' כידו ר"ל אי מגורשת מיד בזריקת הגט לחצר השליח כידו דמגורשת מיד בהגיע גט לידו והכי דייק לישנ' דירושלמי דקתני מהו שתעש' כידו א"ד דאינ' מגורשת אלא בהגיע הגט ליד השליח כדין שליח שכתב בעל העיטור וצדדי הבעייא הוא אי חצר דגברא הוי כחצר דאשה ומשום ידה אתרבאי וא"כ ה"נ מגורשת מיד א"ד לא ילפינן איש מאש' וכאבע"א דפ"ק דמציעא דף י"ב ומ"מ מוד' מיהא דחצירו של שליח הוי כשליח הובא' ופירוש זה נרא' יותר דלדעת הרב שדה יאושע ז"ל אדמבעיא ליה להירוש' בחצירו של שליח תבעי ליה אי שליח קבלה עוש' שליח או לא מי נימא דהו"ל כאשה עצמ' א"ד כיון דשליח קמא מידה אתרבאי ושליח בתרא מיד שליח קמא אתרבאי הו"ל רבוי דריבוי ולא אמרינן וגם לפי דרכנו קשה דהו"ל למבעי אי עוש' שליח קבלה לענין שתהי' מגורשת מיד אי ילפינן איש מאשה וכי היכי דאשה עוש' שליח ה"נ איש עוש' שליח קבל' א"ד לא ילפינן איש מאש' ואינ' מתגרשת בקבל' שליח שני אלא עד שיגיע הגט ליד שליח ראשון ויש ליישב ודוק: טעם המלך ז) מה שהקשה הרב פה דברי הטור אהדדי מסימן קמ"ז משליח לקבלה שאין עושה שליח שני בזה קדמוהו הרב טורי זהב והב"ש סימן ק"מ ס"ק ב' הביאו בקצרה ואני אעתיק לשונו וזה לשון הטו"ז ולענ"ד יש לתמוה דהא עכ"פ אין השליח שוה לגמרי להאשה דהיא יכולה לעשות שליח. ושליח לקבלה אין יכול לעשות שליח אחר. וא"כ ה"נ נימא דבדידה ריבתה תורה שחצרה כידה אבל השליח אין לו זכות זה אלא שהוא עצמו יהיה דוקא במקומה ולא חצרו דדלמא חצרו מתורת שליחות הוא וצ"ע עכ"ל הרי בגוף הסתירה הרגיש הטו"ז איך שהטו"ז מסיים דלמא חצרו מתורת שליחות הוא והרב פה הרגיש נמי דיש לומר חצרו משום ידו וא"כ לא דמיא לשליח דשליח אלא חצרו עצם של שליח הוא. ואולם הביא ראיה מדברי הרי"ף והרא"ש דכתבו חצר דגברא משום שליחות הוא. ובאמת למי שיעיין בדברי הפוסקים ימצא בזה ערבובי דברים ועיין בנמוקי יוסף בשם הראב"ד ועי' בפני יהושע בב"מ (י"א א' וי"ב א) שנארג בכמה דברים. והנה אעתיק פה מה שכתבתי בגליון תשו' נו"בי חלק א"הע סי' פ"ב שכתב שם באות ח' וז"ל של מורי הגאון רשכב"ה זצ"ל וראיתי עתה שהקשה מעלתו עלי בקונטרס שלו אות ז' וז"ל אני תמה הא אנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ומנ"ל לרבוי שליחות בשוגג עכ"ל ודבר זה שנה ושלש בקונטרסו כמה פעמים דאנן קיי"ל חצר משום יד אתרבאי ואני אומר אלו בחלום ראה דבר זה דקיי"ל משום יד אתרבאי דאלו בהקיץ ואפילו מתנמנם לא היה רואה דבר זה מה שמבואר בכל הפוסקים כולם לא נחלקו כלל דחצר דאיש משום שליחות אתרבאי ולכך קטן אין לו חצר וכן הוא בש"ע סי' רמ"ג וסי' רס"ח וחצר דאיתתא הוא דאתרבאי משום יד ולכך קטנה יש לה חצר עכ"ל מורי הגאון זצ"ל. וכתבתי שם בגליון וז"ל לא בחלום ראה השואל כי רב גובריה הוא כי אם בהקיץ דרוב פוסקים ס"ל חצר משום יד אתרבאי דהא חצר של הקדש חצר דגברא הוא אפ"ה כתבו התוס' מעילה (י"ג א') ד"ה אבל דלכך אין חצר של הקדש קונה כיון דמשום יד אתרבאי ואין יד להקדש וכן משמע מדברי התוס' בבא בתרא (ע"ט א') ד"ה ואין מועלין וכן כתב רשב"ם שם עיין היטב וכן הביא הרב בעל מחנה אפרים הלכות קנין חצר ראי' מדברי הראב"ד פרק כ"ט מהלכות מכירה דפירש ואמר דאמרינן דקטן אין לו חצר היינו דוקא לענין מציאה דלית בה דעת אחרת מקנה אבל לענין מתנה דאית בה דעת אחרת מקנה יש לו חצר ויש לו ד' אמות דחצר משום יד אתרבאי ודוקא מציאה שאין דעת אחרת מקנה אותו אין לו יד ואין לו שליחות והיינו מתקנתא דרבנן וכן משמע מנמוקי יוסף ועיין פני יהושע ועי' בסמ"ע סימן רמ"ג ס"ק ל"ג ל"ד ל"ה. ולפ"ז מדברי הרי"ף והרא"ש נמי אין ראיה דמה שפסקו דקטן אין לו חצר דוקא קטן דלא ילפינן קטן מקטנה והיינו החכמים לא תקנו ליה כמו שפירש תוס' במקומו ב"מ (י"א א) אבל חצר דגדול משום יד אתרבאי וכן משמע מדברי הרא"ש עצמו ב"מ (י"ב א) דכתב אבל חצר אין משתמרת כו' דא"א להיות מטעם שליחות כו' הילכך מטעם יד קנה הרי חזינן דחצר דגברא משום יד קנה ורק בקטן אינו קונה דלא ילפינן קטן מקטנה ושליחות לית ליה דאין שליחות לקטן ואולם מדברי רבינו הרמב"ם (פי"ז מהל' גזילה הל' ט') משמע דחצר דגברא משום שליחות אתרבאי וכן מוכח לקמן לפ"ז דמה דקיי"ל בח"מ (סי' ר"ב סעיף י"ד) דחצר מהלכת לא קנה והרי כתבו התוס' גיטין (כ"א א') ד"ה אטו דזהו וקא אי חצר משום יד אתרבאי דאי משום שליחות אמאי חצר מהלכת לא קנה דומיא דשליח דמהלך הוא ואולם אם כך נקטינן לסברא ודאי קשה על הרמב"ם דהוא פוסק חצר משום שליחות אתרבאי כאשר הערנו והרי הוא פסק (פ"ג מהלכות מכירה) דחצר מהלכת לא קנה וע"כ דלאו זה בזה תליא ועי' בש"ך סי' רס"ח ס"ק ו' דמשמע נמי מדבריו חצר דגדול משום יד אתרבאי ועי' במ"א סי' קנ"ד ס"ק כ"ג הביא נמי דברי האגודה ריש מעילה דחצר דהקדש לא קנה משום דאין יד להקדש ועיין בתויו"ט במשנה דמעילה דהקשה ואף אי חצר משום יד אתרבאי הא אמרינן ב"מ (י"ב א) דלא גרע משליחות א"כ קשה חצר היכי דהגזבר עומד ע"ג דומיא דמציאה ומדהקשה הרב תויו"ט מדאמרינן חצר משום יד אתרבאי ולא גרע משליחות ולא הקשה כפשוטו על האי מ"ד דסובר חצר משום שליחות אתרבאי ולא משום יד היאך מפרש למתניתן. על כרחך משמע דהרב תויו"ט סובר שבמסקנת הש"ס ב"מ (י"א א) דאמר הש"ס דפליגי אי משום יד אתרבאי או משום שליחות אתרבאי דמתחלה היה סובר הש"ס דבכל מקום פליגי ואפילו בגט וכן כתב רש"י בהדיא בתחלת הסוגיא ד"ה קטנה אין לה חצר אם זרק לה בעלה גט לתוך חצרה לא קנתה ועי' פני יהושע לכן העלה הש"ס דפליגי אי חצר בכלל אתרבי משום יד או משום שליח אבל שמסקנא הכי הוא דע"כ בכלל חצר ודאי לא משום שליח אתרבי דהא בגט ודאי משום יד אתרבי וחזר הש"ס ואמר לענין גט כ"ע ל"פ כו' כי פליגי לענין מציאה והיינו לפי פי' תוס' והפוסקים דרק מדרבנן פליגי מי נימא דבגניבה דמצינו מ"הת חצר דמשום שליח אתרבאי אלא כ"ע סובר משום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי והיינו מדרבנן וזה היפך מדברי מורי בסוף דבריו שהרגיש נמי דש"ס חוזר ולא פירש דפליגי אי משום יד אתרבאי לכן הוא אמר בהיפך דבמסקנא כ"ע ס"ל דגבי גניבה משום שליחות אתרבאי והיינו משום שליחות נמי ואנכי לבבי לא כן ידמה אבל במסקנא כ"ע סבירא להו דמשום יד אתרבאי ורק לענין מציאה פליגי ועיין עוד מה שכתבנו פ"ה הלכה א' ביותר ביאור דברים אלו לכן לא קשה על מ"ד דס"ל חצר משום שליחות אתרבאי מ"ט דמתני' דמעילה הא באמת ליכא מ"ד דחצר מן התורה משום שליחות אתרבאי (ולא קשה נמי מדוע הקשה הש"ס בתחלת הסוגיא על האי מ"ד דס"ל משום שליחות אתרבאי מברייתא המצא תמצא ולא קשה ממתני' דמעילה הא כבר הקשה כעין קושיא זאת הרב הש"ך בסי' שמ"ח וכן כונת הנמוקי יוסף בפ' מרובה במתני' דנתנו לבכורות בנו להקשות כן מדוע לא הקשה הש"ס ממתני' דנתנו לבכורות בנו עייש"ה ובים של שלמה פ' מרובה. אלא דלפענ"ד לא קשה כלל דלאו מברייתא הקשה הש"ס אלא מדרשא דהמצא תמצא ונייחא ליה להש"ס להקשות מעיקר הקרא דילפינן מניה חצר ומוכח דחצר משום יד אתרבאי דוק. לכן לא קשה כלל על מ"ד אחר מ"ט דמתני' דמעילה אלא קושית התויו"ט היא קשיא הא לא גרע משליחות עיין היטב. היוצא שאיפכא הוא דכ"ע סובר כמסקנת הש"ס דחצר משום יד אתרבאי ואולם מדברי רש"י (י"א א) ד"ה ומר סבר לא ילפינן כו' לא משמע כן אבל עכ"פ מדברי הפוסקים אין ראיה כלל דפסקו חצר דגברא היינו גדול משום שליחות אתרבאי ורק בקטן ובמציאה ומשום תקנתא דרבנן ואדרבה מקצת פוסקים והמה תוס' והרשב"ם והאגודה והסמ"ע והש"ך והמ"א והתויו"ט משמע להיפך לכן אין להשיב תואנה על הרב השואל כן העליתי בגליון נו"בי בקיצור דברים ופה הרחבתי הדברים קצת להקל על המעיין. וא"כ הדרן לדברי רבינו פה שטוען להקשות על הטור אמאי פוסק דאם זרק גט לחצרו של שליח דמקודשת דאתיא שפיר דמשום יד אתרבאי ואפי' בחצר דגברא וזהו נמי כונת הירושלמי בעי רבי אליעזר חצרו של שליח מאי שתעשה כידו ע"כ היינו שהירושלמי היה מסופק אי חצר דגברא משום שליחות אתרבאי או משום יד ולא ידעתי מה עוד להעמיס בדברי הירושלמי ומה מן הדוחק בזה שנדחק בו הרב שדה יהושע ורבינו פה והכל נכון ודוק: שוב ראיתי להביא ראיה נכונה ואמת לדברי דכן כונת הירושלמי דהנה מצאתי ראיה נאמנה לדברי הרמ"ה דאין שליח לקבלה עושה שליח מדברי הרמב"ן במלחמות פרק התקבל דאמר היינו טעמא דאמרינן בקדושין (מ"ד ב) דאין נערה ארוסה עושה שליח לפי שהוא עצמה אין לה יד לקבל גט אלא לפי שהגט זכות לאב שמכנסת עצמה לרשותו ירדה התורה לסוף דעתו של אב דניחא לי' דתהוי שלוחו אבל עכ"פ אין היא יכולה שתעשה שליח כיון דהיא רק שלוחו של אביה זה תוכן כונת דברי הרמב"ן שם עייש"ה ויש להבין דמאי בכך דמה לי אם יש לה יד מצד כחה או מצד שהיא שלוחו של אביה סוף כל סוף הרי גדולה היא ובכל מקום גדולה יכולה לעשות שליח וע"כ דהרמב"ן סובר כדעת הרמ"ה שהביא הטור דאין שליח לקבלה יכול לעשות שליח אף אם המשלח נותן לו רשות בפירוש שיכול לעשות שליח שני דאל"כ נימא כיון דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה דתהוי שלוחו נימא נמי דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא לי' אפילו אם היא עושה שליח אלא ע"כ אפילו בנותן רשות אין שליח עושה שליח אמנם לבי מהסס בזה דא"כ אף אם אמר האב בפירוש לבתו נערה שתעשה שליח אינה יכולה לעשות שליח כיון שהיא שלוחו של אב לדעת הרמב"ן ולא ראיתי מי שיאמר כן ואדרבה מכל הפוסקים משמע בלי חולק שאם נותן האב רשות לבתו נערה ודאי מצי משוי שליח ועיי"ש בעצמות יוסף ובחדושי הרשב"א ואולם י"ל דשאני הכא אם האב נותן לה רשות בפירוש אמרינן דנתרוקן רשות של אב ושב ליד דידה לכן יכולה היא שתעשה שליח משא"כ אם לא אמר האב בפירוש אלא אמרינן התורה זכתה לה היד היינו טעמא דהתורה עשאה שלוחו של אב ואין שליח עושה שליח. ובאמת בזה נדחו דברי מהר"י מטראני בתשו' ח"ב בחלק א"הע סי' ז' דרוצה להביא ראיה מדברי הרמב"ן אלו דאפילו אם האב נותן רשות לבתו קטנה אינה יכולה לקבל גטה דלית לה יד כלל והוי כאומר טלי גיטך מע"ג קרקע דאלת"ה נימא התורה ירדה לסוף דעתו של אב ונתן לה רשות לקבל גיטה ולפי דברינו אלו זה ליתא דודאי אם אמר בפירוש יש לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו וחזרה יד דידה להיות יד אבל אם לא אמר בפירוש לא נתרוקן רשותו אלא התורה ירדה לסוף דעתו דניחא לי' לאב דתהוי שלוחו ואין קטנה נעשית שליח כמו שביאר שם הרמב"ן בעצמו עייש"ה ובאמת אם אמר האב לבתו נערה לשון שליחות נמי היא לא מצי משוי שליח אם אמרינן דאין שליח עושה שליח אלא אם אמר הריני נותן לך רשות לקבל גיטך נתרוקן רשותו ויכולה לקבל גיטה ונער אפילו שליח מצית משוי לפי שהיא גדולה והדבר פשוט לפענ"ד: ונחזור לעניננו דמדברי הרמב"ן משמע דאין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואף אם יש לפקפק ולומר דלא מוכח היכא שיאמר המשלח בפירוש שיכול לעשות שליח שני שאינו יכול לעשות שליח כדעת רמ"ה אלא ה"ט דאמרינן דהתורה ירדה לסוף דעתו של אב דניחא ליה שתהוי היא שלוחו אבל כולי האי לא אמרינן שניחא ליה אפילו בשלוחה מ"מ מוכח עכ"פ כדעת הפוסקים אלו שבסתם ודאי אין שליח קבלה יכול לעשות שליח שני ואין לפקפק בזה. והנה הירושלמי פרק התקבל הכי רהיטא דשמעתתא נערה המאורסה היא ואביה מקבלין גיטה ר"ל אמר כמחלוקת בגיטין כך מחלוקת בקדושין ור"י אמר הכל מודין בקדושין שאביה מקדשה ולא היא על דעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואינה עושה שליח על דעתיה דריש לקיש יש לה דעת אצל אביה והיא עושה שליח מתניתין פליגי כו'. ר' אליעזר שאל חצרו של שליח מה שתעשה כידו ע"כ. ומשמע מרהיטת הסוגיא שם דהאי רבי אליעזר שייכי לסוגיא דהתם ועל פלוגתת ר' יוחנן וריש לקיש קאי ומאי שייטא להתם? ולפי דברינו יבואר על נכון דה"ט דאמר הירושלמי שם ולדעתיה דר' יוחנן אין לה דעת אצל אביה ואין עושה שליח היינו טעמא דחזינן דר' יוחנן אית ליה דלית לה יד לקבל קידושיה וש"מ דגבי גט אין לה יד לעצמה אלא שגבי גט ירדה התורה לסוף דעתיה דניחא ליה שתהוי שלוחו משום דמכנסת עצמה לרשותו אבל לא מטעם שיש לה יד לעצמה לכן גבי קדושין שמפקעת עצמה מרשותו לא אמרינן דנ"ל שתהוי שלוחו ולכן אינה יכולה לקבל קדושין וכן להיפך לריש לקיש ועיין בחדושי פני יהושע בסוגיא דקדושין (מ"ג ב' ומ"ד א') והיינו ממש דברי הרמב"ן דמפרש דה"ט דאין ארוסה נערה משוי שליח משום דאין לה יד לעצמה אלא שליח דאבוה היא וכאשר בארנו ועיין לעיל בהגהותינו פרק ב' מהלכות גירושין הי"ח באורך. ולפ"ז עכ"פ מוכח מדברי ר' יוחנן דאית ליה דאין נערה משוי שליח לפי שהיא רק שליח דאבוה היא שאין שליח עושה שליח כאשר בארנו דאל"כ אכתי מאי אינה יכולה לעשות שליח הא שליח עושה שליח לכן בעי ר' אלעזר חצרו של שליח מה שתעשה כידו כאשר בארנו כלומר אם חצרו הוא כידו דחצר דגברא משום ידו אתרבאי א"כ אם זרק הגט בחצרו הוי גט אבל אם חצר דגברא משום שליחות אתרבאי לא הוי גט דאין שליח עושה שליח כדמוכח מר' יוחנן ולהכי שפיר שייכי האי בעיא דר' אליעזר לסוגיא דהתם דוק לאמתה של תורה: ואגב אורחין אעתיק מה שכתבתי בגליון מגן אברהם (סי' קנ"ד ס"ק כ"ג) וז"ל המ"א שם מצא דבר בחצר בית הכנסת זכה בו ולא אמרינן דחצר ב"הכנ זוכה להקדש דחצר קונה מכח יד ואין יד להקדש (אגודה ריש מעילה) עיי"ש ועי' בשקלים פרק ז' עכ"ל מג"א. וכתבתי בגליון וז"ל שם כונת מג"א במ"ש ועי' בשקלים פ' ז' היינו מה ששנינו שם במתני' מעות שנמצא לפני סוחרי בהמה לעולם מעשר בהר הבית חולין כו' ואמאי חולין הוא תקנה הר הבית וע"כ דאין חצר של הקדש קונה וקשיא לי על דברי מג"א מאי ראיה מזה הא התם במעות איירי והרי כתבו התוס' ב"מ (כ"ו א) ד"ה בשתוך דחצר אינה קונה מעות כלל לפי שמעות הם דבר קטן ואין סופו למצוא ועוד קשיא לי על המג"א מדברי הרא"ש ונמוקי יוסף הובא בש"ך (סי' רס"ח ס"ק ב') דחצר גופא אינו קונה ביאוש שלא מדעת ולכן אם נאבד בתוך החצר אינו קונה דבא שם באיסורא ולפ"ז מאי ראיה מהך מתני' דשקלים ובאמת קשה לי קצת נמי הלא דין זה דאין בי"הכנ קונה מפורש ממש בש"ס ב"מ (כ"א ב) דתניא התם המוצא מעות בבתי כנסיות ובבתי מדרשות ובכ"מ שהרבים מצוין הרי אלו שלו מפני שהבעלים מתייאשין ע"כ. וקשיא אף אם הבעלים מתייאשין תקנה לי' חצר של הקדש ומדוע הוא של מוצאו והרי הש"ס ב"מ (כ"ד א') מוקי לה להאי בתי כנסיות בבתי כנסיות של ישראל דיתבו בהו גוים ומרהיטא דלישנא דש"ס משמע שם דאי אמרינן דאיירי בבתי כנסיות של ישראל היינו בתי כנסיות שמתפללין שם ואי אמרינן נמי כיון דבאיסורא בא שם כדעת הנמוקי יוסף והרא"ש א"כ מהך דשקלים נמי ליכא ראיה דוק וצ"ע:
וצריכ' לעשותו בב' עדים כו' עיין במוהריב"ל ח"א סי' כ"ד שנסתפק אם צריך שתעש' האש' שליח קבל' בפני ב' עדים שיהיו שניהם כאחד א"ד מהני אפי' זה שלא בפני זה והסכימ' דעתו ז"ל דבכל מילי דאישות בעינן שניהם כאחד וכתב שהרשב"א והר"ן מסכימים לדעת א' ועי"ש מה שהקש' על מ"ש הרשב"א בחדושיו פרק השולח שנרא' שם מדבריו דמילי דאישות ומילי דממון שוין הן ויבואו ב' מהתוספת' שהביא הרי"ף ז"ל פרק מי שאחזו דקתני אחד בשחרית ואחד בין הערבים זה היה מעש' ואמרו אין מצטרפין וכתב בזה שני תשו' בדבר יע"ש ועיין בתשו' הריב"ש סימן רל"ב וכתב בס"ד וז"ל ואפי' מצד הביטול י"ל דלא בעינן ב' זה בפני זה דע"כ לא אדכרו ב"ד במתניתין דהשולח כו' עד וכיון שכן אפי' זה שלא בפני זה מצטרפין עכ"ל הנה מבואר דס"ל דאפי' במילי דאישות הלכה כריב"ק והוא הפך מן התוספת' שהביא הרי"ף ז"ל וכנרא' דאשתמיט מיניה דמוהריב"ל ז"ל תשו' הריב"ש הלזו ועיין במוהר"א ששון סימן כ"ד ובהרב בעל בני יעקב דקע"ד ובמוהרח"ש בקונטריס עגונא דאתתא והדברים עתיקים ודוק:
ואין שליח הולכה והובאה צריך עדים כו'. נראה שלדעת רבינו ז"ל אפי' אם הבעל מכחישו ואומר שלא נתנו לו אלא לפקדון השליח נאמן לומר שעשאו שליח וכמ"ש בפרק י"ב מה' אלו דפסק כר"ח ואע"ג דהתם איירי רבינו בשליח קבלה מינה נשמע לשליח הולכה דדא ודא חדא היא דמידי הוא טעמא משום דהא הימניה ה"ט נמי איתיה בשליח הולכה ואדרבה לדעת הר"ן ז"ל שם עדיף טפי שליח הולכה וסבירא ליה דבשליח הולכה אפילו ר"ה דפליג התם מודה ואע"ג דרבינו כתב בפ"ג מהלכות אישות דין ט"ו וז"ל אבל האיש שעשה שליח לקדש אינו צריך לעשותו בעדים לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' אשר נראה מדבריו דדוקא אם מודה המשלח שעשאו שליח הא לאו הכי בעל נאמן כבר כתב הרב בעל ל"מ שם דדוקא גבי גט נאמן משום דקא נפיק גיטא מתותי ידיה יע"ש האמנם הטור בסי' קמ"א כתב וז"ל ובשליח הולכה כו' כתב הרמב"ם שאין צריך לעשותו בעדים כו' לפיכך אם מודו השליח והמשלח אינם צריכים עדים כו' הנה הטור העתיק לשון רבינו שבה' אישות כאן משמע דס"ל כדעת רבינו דאפילו גבי גט נמי בעינן שיודו השליח והמשלח אבל אם מכחישו הבעל נאמן והוא תימא שהרי לדעת רבינו מבואר דאפילו במכחישו השליח נאמן ואפילו בעיר אחת וכמו שפסק בפ' י"ב דהלכה כר"ח וכבר ראיתי להרב בית שמואל סימן הנז' ס"ק י"ג שהוקשה לו כן על דברי הגמי"י שכתב בפ"ג מהלכות אישות דאם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין הו"ל ס' ואזלינן לחומרא ופסקו מרן שם ותי' דאפשר דמיירי דאין הגט ביד האשה ולא ביד השליח אלא השליח מסר לה הגט בפני ע"מ והעדים בפנינו והגט נקרע מ"ה אם הבעל מודה דהוא שלוחו ה"ז מגורשת ואם הוא מכחישו אע"ג דראו הגט בידו לא מהני וכמ"ש לקמן בהג' משם י"א דלא מהני מה שראו הגט בידו עכ"ד ותי' זה יתכן לתרץ דברי הגמי"י אך לדעת רבי' ל"י דרך זה שהרי לדעת רבינו ז"ל כל שיש עדים שראו הגט בידו השליח נאמן כמ"ש הטור שם לקמן ולכן היה נראה לומר דמ"ש הטור דבעינן הודאת המשלח היינו בשאין עדים חתומים על הגט או בשאין עדים מצויים לקיימו דבהא ודאי בעינן הודאת השליח והמשלח פן יבא הבעל ויאמר שהוא מזוייף ולפי זה צ"ל דס"ל להטור דלא כמ"ש ה"ה ז"ל בפ"ט מה' אלו דין ל"ב בדעת רבינו ז"ל דכל שאין עדים חתומים בגט אפילו יודה הבעל בשליחותו הו"ל ספק מגורשת אלא סבירא ליה דרבינו ז"ל מיירי התם כשהבעל מכחישו ועיין בלח"מ ז"ל בפרק ג' מהלכות אישות ובהכי יש ליישב נמי דברי הגהות מיימוני ז"ל דמ"ש אם המשלח כופר אחר נתינת הגט והקדושין בגט דומיא דקדושין קאמר דליכא טעמא דגט יוצא מתחת ידו אך אכתי קשי' לי למ"ש מרן ז"ל שם מחודש כ"ב לחד תי' שמדברי הרא"ש ז"ל שכתב בריש גיטין וז"ל אבל כי אמר בפני נכתב כו' ל"מ בעל למימר לא שלחתיו אע"פ שאין עדים שעשאו שליח דכי היכי דהימנוהו לומר בנו"נ הימנוהו נמי לומר שעשאו שליח כיון שהגט יוצא מתחת ידו משמע דס"ל דכל היכא שאין אנו סומכים על דברי השליח כגון בא"י או בח"ל ולא נכתב ונחתם בפניו והוא מקוים בחותמיו אינו נאמן לומר שעשאו שליח ומש"ה כתב באותה תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היה שליח של הבעל לומר שאפי' לא נכתב בפנינו אלא שמתקיים הגט לא יועיל ביטול הבעל א"ד וק' דכיון דהגט מקויי' בחותמיו או בא"י שעדים מצוי' לקיימו למאי ניחוש הא למזוייף ליכא למיחש שהרי עדים מצויים לקיימו לפקדון ליכא למיחש אפילו יבא הבעל ויטעון השליח נאמן לכ"ע ואפי' לר"ה בשאינן בעיר אחת כמ"ש התוס' והרא"ש בפרק התקבל ותו קשה ממ"ש מרן ז"ל באותו סי' מחודש כ"ח אההיא דבעל אומר לפקדון וז"ל ופירש רש"י דהב"ע בשהאיש והאשה יחד בעיר וכ"כ התוס' והרא"ש משום דאלת"ה תקשי לר"ה אם כן מה הועילו חכמים בתקנתם במביא גט ממ"ה דצ"ל בנו"נ הא אכתי יערער הבעל שיאמר לפקדון נתתיו יע"ש והשתא לפי תי' מרן מנ"ל להרא"ש הא אכתי נימא דלר"ה הבעל נאמן ואפי' כשאינן בעיר אחת והתם שאני דכי היכי דהימנוהו לו' בנו"נ ה"נ הימנוהו שיאמר שעשאו שליח אבל בההיא דבעל אומר לפקדון אינו נאמן כיון שאין אנו סומכים עליו דומיא דא"י או בח"ל אם נתקיים בחותמיו ואי להא י"ל דמ"ש הרא"ש דמיירי דוקא בשלשתן בעיר לאו מכח הך קו' הוא אלא מסברא דנפשיה קאמר דכיון דכל טעמא דר"ה הוא משום דאם איתא דלגרושין יהביה ניהליה לדיד' הוה יהיב לה ממילא נשמע דדוקא בשלשתן בעיר אחת דשייך הך טעמא הוא דאינו נאמן הא בשאינן בעיר אחת נאמן מיהו קמייתא ק' שוב אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ה' אלו די"ב ע"ד שהקשה כעין מה שהקשינו וז"ל איברא דהרא"ש כתב דכי היכי דהימנוהו חכמים לומר בנו"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח כו' וצריך להבין דכיון שהימנוהו חכמים לומר בנו"נ אם כן אמאי אצטרכינן תו ליהמני' לומר שעשאו שליח דלמאי איכא למיחש למזויף ליכא למיחש שהרי נתקיים הגט לנפיל' לא חיישינן כמ"ש הפוסקים לפקדון ליכא למיחש שהרי השליח נאמן במיגו דאי בעי יהיב לה עכשיו ואפילו לפי מ"ש התוספות פרק התקבל ד"ה שליש דאין זה מיגו טוב דשמא האשה לא תרצה לקבלו היינו היכא שהבעל טוען לפקדון אבל הכא דאין הבעל מכחישו הא ודאי אי בעי יהיב לה עכשיו עכ"ד ונראה שכוונת דבריו במ"ש ואפי' לפי מ"ש התוס' כו' דלא תימא דהוצרך הרא"ש ז"ל לטעם זה דכי היכי דהימנוהו כו' לר"ה דס"ל דבעל נאמן אהא כתב דהא ליתא דע"כ לא פליג ר"ה וס"ל דהבעל נאמן אלא משום דלא חשיב מיגו טוב דשמא האשה לא תתרצה לקבל הגט כיון דבעל אומר לפקדון אבל הכא דאכתי בשעה שאומר בפני נכתב ליכא שום מערער הא ודאי אי בעי הוה יהיב לה ובהא אפילו ר"ה מודה כיון דאיכא מיגו ולע"ד כפי דבריו תקשי ליה דברי התוס' שם בפרק התקבל שהקש' בד"ה בעל נאמן דאם כן לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתם אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו ותי' יע"ש והשתא כפי דבריו מאי ק"ל הא כיון שכבר כתבו בדבור שאח"ז דע"כ לא פליג ר"ה אלא משום דלא חשיב מיגו דשמא האשה לא תתרצה לקבל אבל אי הוה חשיב מיגו הוי מודה ר"ה דשליש נאמן אם כן ה"נ כיון דליכא שום מערער חשיב מיגו טוב ונאמן אפילו לר"ה לומר שעשאו שליח במיגו דאי בעי הוה יהיב לדידה ואמאי הוצרכו ג"כ לדחוקי ולומר דהנהו דמצרכי מערסא לערסא סברי כר"ח הא אפילו כר"ה מצי אתיא לפי דבריו אלא ודאי נראה דס"ל להתוס' דה"נ לא חשיב מיגו דאין ביד השליח למוסרו לאשה דשמא לא תתרצה האשה לקבלו שאינה רוצית להתגרש ממנו וכיון שכן על כרחין צריך השליח לבא לב"ד כדי שיתנו לה הגט בע"כ ומה שהוצרכו התוס' התם לטעמא דכיון דבעל אומר לפקדון דמשמע דאלת"ה חשיב מיגו היינו משום דהתם מיירי כשמעידין לפנינו דשויתי' האשה שליח לקבלה כמ"ש התוס' והרא"ש שם שהרי היא רוצה להתגרש בודאי משום הכי הוצרכו לה"ט דכיון דבעל אומר לפקדון שמא לא תתרצה לקבל הגט עכשיו אבל בשליח הולכה דעלמא בלאו ה"ט לא חשיב מיגו כמ"ש וא"כ מעתה אפשר ליישב דברי הרא"ש דהוצרך הרא"ש לטעמא דהימנוהו רבנן לפום מאי דקי"ל הלכתא כרבה בר אבוה וכרב ששת דמצרכי לומר בנו"נ מערסא לערסא ומשכונה לשכונה דהיו כעיר אחת וכמו שפסק הרא"ש ז"ל בפ"ק דגיטין ובשניהם בעיר אחת הא קים ליה להרא"ש ז"ל כר"ה דאמר הבעל נאמן כמ"ש פרק התקבל והתוס' ז"ל הוקשה להם כן והוצרכו לידחק דסברי כר"ח ועוד תי' יע"ש והרא"ש ז"ל לא שמיע ליה הנהו תי' וראי' ממה שפסק כר"ה ופסק כרבה בר אבוה וכר"ש וכן נמי לא פי' דמיירי באומר כתבו ותנו והלך לדרכו כמ"ש התוס' ומש"ה כתב דהתם ה"ט דכי היכי דהימנוהו לומר בנו"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח מיהו אכתי קושיין לא מיתרצא בהכי למאי דכתב מרן דבח"ל אם נתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח ומסתמיות דבריו נראה דאפי' ממקום למקום מיירי דהא אההיא תשוב' דהרא"ש ז"ל קאי מרן דנר' דממקום למקום הוא כדקאמר לאח"ז בא בעלה ולכן נראה דסבירא ליה להרא"ש דאף ע"ג דקי"ל דכשאין שניהם בעיר שליח נאמן היינו דוקא בשטוען הבעל לפקדון נתתיו שהרי הוא מודה שהושלש ושייך טעמא שהרי הימניה אבל אם טוען נפל ממני נאמן כיון שאינו מודה שהושלש הגט בידו לא שייך טעמא דהימניה ואף ע"ג דהרשב"א זלה"ה כתב בחידושיו פרק התקבל דלנפילה לא חיישינן ואפילו לר"ה והביאו ה"ה פי"ב מה' אלו דין י"א מ"מ הרא"ש ז"ל פליג עליה וכמ"ש הרא"ש בתשובה כלל ס"ח סי' י"ז והביאה מרן הב"י ז"ל בח"מ סי' נ"ה יע"ש וכ"כ הרב בית שמואל ז"ל ס"ק הנז' שלדעת הרא"ש אי טעין הבעל ממני נפל נאמן ומ"ש הטור סי' קנ"ב דאינו נאמן הבעל לטעון ממני נפל היינו דוקא כשהגט ביד האשה וגדולה מזו כתב הרב ש"ך בחה"מ סי' הנז' סק"ה שלדעת הרא"ש ז"ל הא דאמר ר"ח דשליח נאמן מיירי שהבעל אומר לפקדון נתתיו לך על תנאי כך וכך שאם תקיים היא התנאי תתן לה הגט ולא קיימה התנאי והשליח אומר לגרושין גמורין נתת לי שאף לדברי הבעל עשאו שליח אבל אם אומר לפקדון נתתיו לך שתתנהו לי בהא לא הוה פליג ר"ח דשליח נאמן ע"ש הן אמת שקשה לי על דבריו כי הוא ז"ל יחס סברת הרא"ש הלזו לדעת התוס' ממה שכתבו בפרק התקבל ד"ה שליש יע"ש וכיון שכן צ"ל לדבריהם דע"כ לא פליג ר"ח אלא בשהבעל אומר לפקדון נתתיו לך ע"ת וכמ"ש לדעת הרא"ש וא"כ ק' טובא ממה שהק' בדבור הקודם לר"ה מה הועילו חכמים בתקנתם שיאמר בנו"נ הא אכתי יערער שיאמר לפקדון נתתיו והשתא לפי דבריו תקשי להו קו' הלזו אליבא דר"ח נמי דאכתי איכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי דבהא אפי' ר"ח מודה וכן נמי ק' ממה שכתבו דהנהו דמצרכי מערסה לערסה סברי כר"ח הא אכתי קשה דניחוש שיאמר לפקדון נתתיו שתתנהו לי וצ"ע כעת: ומ"מ מדברי הרא"ש ז"ל מבואר דבטוען נפל ממני לכ"ע אין שליח נאמן כיון שאינו מודה שהושלש השטר בידו ואם כן היינו טעמא דהרא"ש ז"ל דס"ל דבא"י או בח"ל ונתקיים בחותמיו לא מהימן לומר שהבעל עשאו שליח משום דאיכא למיחש שמא יבא הבעל ויאמר נפל ממני דבהא לכ"ע מהימן ובהא ניחא נמי מה שהקשה הרב מח"א ז"ל שהוצרך הרא"ש ז"ל לטעמא דכי היכי דהימנוהו כו' משום דבלא"ה איכא למיחש שמא יבא הבעל ויטעון נפל ממני ולפי הנראה שאשתמיט מהרב הנז' תשובת הרא"ש הלזו ודברי הרב בית שמואל שכתבנו ובהכי יש ליישב נמי דברי הטור דמש"ה הצריך לדעת רבינו שיודה המשלח פן יבא ויכחישנו לומר שנתנו לשם פקדון דבהא הבעל נאמן כדעת הרא"ש ואפשר דדייק ליה בטור ממ"ש רבינו בה' אישות כמו שליח הגט משמע דסבירא ליה שדינו שוה לקדושין דבעינן הודעת המשלח כן נראה לי ובמ"ש עוד הטור אבל בירוש' יש עשה שליח להוליך לה את הגט צריך להחזיקו בפני ב' וא"א הרא"ש הביאו לפסק הלכה משמע דס"ל שלדעת הרא"ש אפילו בשליח הולכה בעינן עדים ולא מהני הודאת המשלח עיין בהרב מכתב מאליהו שער ו' סימן י"א שתמה עליו דבפ' הא"מ הסכים הרא"ש לדעת רבינו דבשליח הולכה דקדושין לא בעינן עדים וכ"כ הטור סימן ל"ה ואע"ג דהתם לענין קדושין קאי מ"מ דבר ברור הוא דכ"ש לגרושין דאפי' הראב"ד שחלק על רבינו בקדושין הודה לו בגרושין ומכח זה העלה שאף הרא"ש אזיל ומודה לדעת רבינו דלא בעינן עדי' ויישב הירוש' ודחק עצמו בדברי הטור יעש"ב ולע"ד הא ליתא מכח אותה תשובה שכתב הטור סס"י הנז' המתחלת ראובן עשה לבנו שליח כו' תשו' אם יש עדים ששמעון בנה היא שליח כו' ומבואר מאותה תשובה שהבעל לא היה מכחיש בשליחות ואפי"ה הצריך עדים וכ"כ מרן שם יע"ש ושוב ראיתי להרב הנז' בשער נ"ז ססי' ך' שנתקשה בזה לפי שיטתו יע"ש ולעיקר קו' נראה ס"ל להרא"ש דדוקא בקדושין שבאין לאסור לא בעינן עדים אבל בגט שבא להתיר לא מהני הודאת המשלח ואע"ג דהרא"ש נסתפק בזה אם יש לחלק בין גט לקדושין לא נסתפק אלא בשליח קבלה אבל בשליח הולכה מודה וכ"כ הרב בית שמואל סימן ל"ה סק"ו ובס' דינא דחיי למורח"ב ז"ל עשין מ"ח דף ח"י ע"ג יע"ש ודו"ק ובמ"ש עוד הטור ויראה מלשונו שאפילו במקום א' אינו עולה ונראה לי שעולה כו' יש לדקדק לדעת הרא"ש דאם כן הירוש' פליג דידיה אדידיה דבפרק התקבל אמתני' דצריכה ב' כיתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה פריך בירושלמי ב' אומרים בפנינו אמרה ואין ב' אומ' בפנינו קבל והוא מודה ב' אומרים בפנינו קבל ואין ב' אומרים בפנינו אמרה והוא מודה יצטרף השליח ומשני תפתר בשהיה קרוב השליח הדא אמרה שהקרוב נעשה שליח ע"כ הרי בהדיא דס"ל לירוש' דשליח מצטרף עם אחר על השליחות ועל הקבלה ותו קשה דהרא"ש פליג דידיה אדידיה דבריש פרק המביא כתב דהיכא דאתיוה בי תרי לא מהימן בעל לומר לא שלחתים אלא אינהו מהימני לומר דהבעל שלחם גם בפ' המביא תניין כתב דאם הא' שליח והב' מעיד דבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו להוליך לאשתו כשר הרי מבואר דס"ל להרא"ש ז"ל דשליח נעשה עד כל זה הקשה הרב בעל מכתב מאליהו ז"ל שער נ"ז סימן י"ב. ולע"ד נראה ליישב דמ"ש הרא"ש ז"ל בריש המביא דהיכא דאתיוה בי תרי תו לא מהימן לו' הבעל לא שלחתי' היינו כשאומרים שהבעל עשאן שלוחים כראוי דהיינו בעדים דומה למ"ש מרן דמ"ש הרא"ש דאי אמר בנו"נ נאמן לומר שהבעל עשאו שליח דהכונה לומר שעשאו שליח בעדים ה"נ דכוותא מ"ש דאתיוה בי תרי ואמרי שהבעל שלחם הכונה לומר שהבעל שלחם כראוי ומהימני אפילו בדלא אמרי בנו"נ מטעם מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כמ"ש בגמר' וכן מ"ש דאם הא' שליח והשני מעיד שבפניו נתן הבעל את הגט לחבירו דכשר היינו נמי כה"ג דב' מעידין שנעשה שליח כראוי בעדים אבל לעיקר השליחות ס"ל להרא"ש ז"ל דאין השליח מצטרף משום דחשיב כבעל דבר עצמו ואין דבר שבערוה פחות מב' גם ההיא דהירושל' יש לפרש על ענין זה דמאי דפריך בירוש' היינו משום דמתניתין קתני צריכה שתי כתי עדים ב' שיאמרו בפנינו אמרה דהך לישנא משמע שצריך שיביא ב"ע לראי' שיאמרו בפנינו אמרה דאי על עיקר השליחות קאמר הכי הו"ל למתני האשה שאמרה התקבל צריכה לעשותו בב' עדים ועל זה פריך בירושל' שפיר דאמאי צריך ב' עדים לראיה שעשאו שליח אפי' אין כאן אלא א' והשליח עמו שיאמר שעשאו שליח כדינו בב' עדים מהימני שפיר מטעם מיגו דאי בעי אמרי בפנינו גרשה ואהא תירץ תפתר בקרוב דפסול לעדות דמהשתא ליכא מיגו דאי בעו אמרי בפנינו גרשה כנ"ל נכון ודו"ק:
הכל כשרים לשליחות כו' חוץ מן הה' הנכרי והעבד כו'. כתב ה"ה ויש מי שכתב שלא פסליה אלא לשליח קבלה אבל להולכ' כשר כו' הקשה הרב ל"מ ז"ל דא"כ בפ' המביא דכ"ג דפריך ר"א לר"י דאמר אין העבד נעשה שליח לאשה לקבל גט מיד בעלה לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין טעמא דמילתא דליתיה הא במילתא דאיתיה כשר והרי נכרי כו' מאי לאו משום דכתיב אתם גם אתם מה אתם ישראל אף שלוחכם ישראל כו' אדמק' ליה בטעמא ליקשי ליה בדינא דהוי קושיא אלימתא טפי ולימא הכי שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה ואמאי אתם גם אתם אמר רחמנא מה אתם ישראל כו' וא"כ אפי' שליח הולכה אינו נעשה כי היכי דבתרומה אין תרומתו תרומה א"ד יע"ש מה שתירץ בדוחק: ולע"ד נראה ליישב במאי דקשה לי עוד שהרי מבואר מדברי הרשב"א בחידושיו דמאי דהוכרח הר"י ן' מיגש ז"ל לפרש שיטה זו ולחלק בין שליח קבלה לשליח הולכה היא משום דקי"ל דאם איתא דלר"י כל אפין שוין ואפי' בשליח הולכה קאמר דאין העבד נעשה שליח אם כן תקשי ליה לר"י מתני' דמדפסיל לנכרי מכלל דעבד כשר כדפשיט לה רבי אמי מש"ה הוכרח לומר דלר"י דוקא לקבלה פסול אבל להולכ' כשר כדיוקא דמתני' והשתא קשה דא"כ אכתי תקשי ליה להר"י ן' מיגש קושיא הלזו לר"א דס"ל דאפי' במילתא דאיתיה פסול משום דכתיב גם אתם מה אתם ישראל כו' ומינה דלר"א עבד פסול אף להולכה מקרא דאתם וא"כ תקשי ליה לר"א מתני' דמדפסל נכרי מכלל דעבד כשר מיהא להולכה ומאי דנתרץ לר"א נתרץ נמי לר"י וליכא למימר דס"ל לר"א דקר' דגם אתם דממעטינן מיניה עבד משום מה אתם ישראל היינו דוקא בתרומה שנתרמה על ידו וניתרין שיריים באכילה דהוי ממש דומיא דשליח קבלה דמתגרשת על ידו משא"כ בשליח הולכה דאינה מתגרש' אלא ע"י הגט שנתן לה הבעל ואיהו לא עביד אלא הולכ' בעלמא ואינה מגורשת ע"י כתרומה שנתרמה ע"י דהא ליתא דא"כ נכרי אמאי פסול להביא את הגט אי משום קרא דגם אתם מה אתם ישראל נימא דהיינו דוקא בתרומה שנתרמה ע"י ואי משום טעמא דליתיה בתורת גיטין וקדושין הא אמרינן דליתיה בשליח הולכה אלא ע"כ לומר דס"ל לר"א דנכרי פסול אף להולכה מקרא דגם אתם ואם כן קשה דמה"ט נמי יהא עבד פסול להולכה מקרא דגם אתם דממעטינן מיניה עבד לר"א משום דמה אתם ישראל כו' ובשלמא לר"י איכא למימר דטעמא דנכרי פסול להולכ' הוא משום קרא דגם אתם דממעטינן מיניה נכרי משום דלאו בני ברית נינהו ולא עבד משום דב"ב נינהו אבל לר"א ק' אשר ע"כ נראה לומר דס"ל לר"י ן' מיגש דר"א נמי אף ע"ג דדריש לקרא דגם אתם דומיא דאתם ממש מה אתם ישראל כו' וממעטינן מיניה תרוייהו נכרי ועבד אפי"ה ס"ל ודאי דנכרי גריע טפי מעבד משום דלאו בני ברית נינהו וליתנהו בכלל ישראל כלל מה שא"כ בעבד דהא מיהא בני ברית נינהו דשייכי בכלל ישראל ומש"ה קתני מתני' דנכרי פסול להולכה משום דממעטו מקרא דגם אתם ואף ע"ג דמקרא ליכא למילף אלא דומיא דתרומה משום דנתרמה ע"י דהוי כשליח קבלה אפ"ה ס"ל לר"א דכיון דעבד דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל ממעטינהו קרא גבי תרומה סברא היא דבנכרי כיון דליתנהו בכלל ישראל כלל אפי' בהולכה יהא פסול דבהדרגות שוין הן ויבואו ב' מה שא"כ בעבד כיון דבני ברית נינהו ושייכי בכלל ישראל איכא למימר דכי ממעטינהו קרא דוקא בתרומה שנתרמה ע"י ודכוותיה בשליח קבלה משא"כ בשליח הולכה ומש"ה קתני מתניתין דנכרי פסול אבל עבד כשר וא"כ מעתה קוש' הרב ל"מ ז"ל מתרצתא היא דמש"ה לא פריך ר"א שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב גם אתם כו' משום דאיכא למימר דדוקא בתרומה שנתרמה על ידו הוא דממעטינן מיניה עבד אבל לשליח הולכה לא כנ"ל ליישב דעת הר"י ן' מיגש ז"ל: ועוד נראה ליישב קושייתנו באופן אחר דלר"א לא קשיא לי' להר"י ן' מיגש משום דאיכא למימר דר"א ס"ל כר"ן דקאמר לעיל דנכרי כשר לכתיבה ודייק לה מדקא פסיל מתני' נכרי לענין הבאה מכלל דלענין כתיבה כשר וא"כ מש"ה נקט מתני' נכרי למידק מינה דנכרי כשר לענין כתיבה ולעולם דעבד נמי פסול אמנם לר"י ק"ל שפיר להר"י בן מיגש משום דליכא למימר דנקט נכרי למידק מינה דלענין כתיבה כשר משום דאכתי קשה לרבב"ח אליבא דר"י דס"ל דמתני' ר"א היא ונכרי נמי פסול לענין כתיבה וכמ"ש התוס' ומשום הכי הוצרך הר"י ן' מיגש לומר דלר"י עבד כשר להולכה ומעתה מתרצתא נמי קושית הרב ל"מ דמש"ה לא פריך ר"א לר"י שליח קבלה הוא דאינו נעשה הא שליח הולכה נעשה והא כתיב אתם כו' משום דאפשר דר"א ס"ל כר"ז אליבא דר"י דקאמר זו אינה תורה דאמוראי נינהו אליבא דר"י כדאמרי לעיל ואם כן ליכא למידק מינה מדר"י דס"ל דלהולכה כשר מדיוקא דמתניתין מדפסיל נכרי מכלל דעבד כשר דאיכא למימר דנקט נכרי לדיוק' דלענין כתיבה כשר וא"נ אפי' נימא דר"א ס"ל כרבב"ח אליבא דר"י מ"מ ניחא ליה לאקשויי בטעמא ואליבא דכולהו אמוראי מלאקשויי ליה בדינא ואליבא דרבב"ח כנ"ל נכון ודו"ק ואי נמי אפשר לומר דלר"א לא ק"ל להר"י ן' מיגש משום דכיון דר"א ס"ל דדרשינן ההיקש לגמרי מה אתם ישראל כו' אם כן כיון דתני מתניתין נכרי ע"כ היינו משום דממעטו מקרא דמה אתם ישראל כו' ואם כן מינה נשמע דעבד פסול ממיעוטא דאתם ותני נכרי וה"ה עבד דאין חידוש בעבד טפי מנכרי וכן ראיתי למוהריב"ל שתי' כן למה שהקשה בדברי התוס' שהק' ליתני עבד וכ"ש נכרי ותיר' כו' דאכתי תקשי להו לס' ר"א דס"ל דעבד שתרם ברשות ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ממתני' דקאמר נכרי שתרם בשל ישראל אפילו ברשות אין תרומתו תרומה ליתני עבד וכ"ש נכרי ותירץ כמ"ש יע"ש וראיתי למוהר"ב אנג"יל שהקשה על דבריו וז"ל ודבריו תמוהים שהרי התוס' הקשו לר"י דאמר אין העבד נעשה שליח לקבל גט לפי שאינו בתורת גיטין וקדושין דאמאי נקט נכרי ליתני עבד וכ"ש נכרי והשתא לפי דבריו מאי קושיא כיון דטעמא לפי שאינו בתורת גיטין אין חידוש בעבד טפי מנכרי אלא ודאי דאע"ג דמחד טעמא ממעטינן להו אפי"ה איכא רבותא בעבד טפי מנכרי כיון דשייך קצת במצות עכ"ד יע"ש ואחרי המחילה איני רואה ריח קו' דלר"י קשיא להו שפיר להתוס' לפום מאי דמסקי' דר"י דריש להיקשא דאתם לומר מה אתם בני ברית ועבד לא ממעט' מיניה ואהא ק"ל דא"כ דאין העבד נעשה שליח לקבל גט מטעמא דליתיה בתורת גיטין אדתני מתני' נכרי דאיכא למיטעי דהיינו משום טעמא דמה אתם בני ברית ולעולם דעבד כשר דומיא דתרומה אע"ג דליתיה בתורת גיטין וכדס"ל לר' אמי ליתני עבד דפסול מטעמא דליתיה בתורת גיטין וכ"ש נכרי אמנם לר"א כיון דס"ל דדרשינן ההיקש לגמרי כיון דתני נכרי ממילא משתמע דעבד פסול מהיקשא דמה אתם ישראל וזה פשוט: והרב מכתב מאליהו שער ו' סימן ט"ז הקשה לשיטת הר"י ן' מיגש מהא דאמרינן בריש הא"מ אתם גם אתם ל"ל ומשני מבעי ליה לכדרבי ינאי מה אתם בני ברית כו' ופריך הא ל"ל קרא מדרבי חייא בר אבא נפקא דאמר אין העבד נעשה שליח כו' לפי שאינו בתורת גיטין כו' והשתא אם איתא דמטעמא דליתיה בתורת גיטין לא מיפסיל אלא לשליח קבלה מאי פריך דלישתוק קרא מגם אתם הא אצטריך קרא למיפסליה לנכרי מדין שליחות ונ"מ דאפי' להולכה דגט לא חזי משא"כ אי לא כתיב גם אתם ואתינן עלה מטעמא דליתיה בתורת גיטין הו"א דלשליחות הולכה חזי לדעת הר"י ן' מיגש ועם היות שאפשר לידחק דלא פריך אלא דלגבי תרומה לא איצטריך קרא דהפרשת תרומה חשיבא כמו קבלת הגט מ"מ כעת צ"ע עכ"ד ולע"ד נראה דאין כאן מקום קו' על הר"י ן' מיגש שהרי קושי' הלזו תיקשי בפשטא דשמעתתא דמאי פריך מדר' חייא בר אבא נפקא דנימא דאצטריך קרא למעוטינהו מדין שליחות משום דנ"מ לשאר מילי לענין זכיה וריבית וכיוצא בהן דאע"ג דאיתנהו במשא ומתן וכמ"ש מרן הכ"מ פ"ב מה' שלוחין הלכה ב' יע"ש אפי"ה ממעטינהו קרא מדין שליחות אלא ודאי ע"כ צ"ל דמאי דפריך בגמ' היא דלגבי תרומה לא אצטריך קרא דמדרבי חייא נפקא ואם כן ממילא רויחא שמעתתא לדעת הר"י בן מיגש ז"ל וזה פשוט והטור בסימן קמ"א הביא מחלוקת זה יע"ש ובסימן ל"ה כתב לשון רבינו ולא הביא שום מחלוקת וכבר תמה בזה הרב בית שמואל סימן הנז' וז"ל ואיני יודע למה פסק כאן עבד פסול ובסימן קמ"א הביא דעת הפוסקים דבשליח הולכה הוי ס' גט ע"ש שהניחו בצ"ע ואשר אני אחזה דס"ל להטור ומרן דלענין קדושין כ"ע מודו וטעמא רבא איכא במלתא דדוקא גבי גט כיון דבע"כ מגרש לה נמצא דמשעה שכתב לה הגט הרי היא עומדת להתגרש בודאי ושליחות העבד אינו אלא מעשה קוף בעלמא משא"כ בקדושין כיון שאינה מתקדשת אלא מדעתה א"כ מכי עשאו שליח להתקדש עדיין אין כאן שם קדושין כלל דמי יימר שתתרצה ונמצא א"כ דעיקר הקדושין המה באים ע"י העבד ומשום הכי כיון דעבד ליתיה בתורת גיטין וקדושין לא מהני כנ"ל:
אבל הפסולים בעבירה מן התורה פסולים להבאת הגט כו'. כתב ה"ה ומ"מ לא ידעתי מאין הוציא רבינו זה הפיסול כו' הנה הרב מש"ל תי' לזה בטוב טעם ודעת דה"ט דרבינו כלפי מ"ש הרא"ש דכי היכי דהימנוהו רבנן לומר בנ"ונ ה"נ הימנוהו לומר שהבעל עשאו שליח א"כ גבי פסולים בעבירה מן התורה אף ע"פ שנתקיים בחותמיו פסול מדרבנן מצד מינוי השליחות שאינו נאמן לו' שהבעל עשאו שליח וכ"ת למה פסול מדרבנן גרידא ליפסל מן התורה כדין שכתב רבינו שאם לא נתקיים הגט שאינו גט זה אינו כלום דכיון דהגט יוצא מתחת ידו ודאי שהבעל עשאו שליח עכ"ת תי' ז"ל והן דברים ראוים אליו וכפי דבריו יש ליישב מ"ש הטור סימן קמ"א וז"ל ואם היו פסולים כשנתמנו שלוחים וחזרו בתשובה קודם שנתנוהו לאשה כתב הרמ"ה שכשרין וכן מסתבר דבני כריתות נינהו ואינם פסולים אלא דחשבינן להו דמחמת ממון קא מסהדי שיקרא ע"כ ובסמוך ונראה כתב וז"ל כתב הרמ"ה שפסולים בין בארץ בין בח"ל ונראה מדבריו דס"ל כדעת רבינו שאפילו נתקיים הגט פסול וכמ"ש מרן הב"י וא"כ קשה דהיאך כתב דאם חזר בתשו' קודם שנתנו לה כשר מעטמא דליכא חשדא והרי לדעתו אפילו נתקיים הגט בחותמיו דליכא חשדא אפי"ה פסול וא"כ ה"נ אמאי הא הו"ל כדין נכרי ועבד דבעינן תחילתו וסופו בכשרות וכן הקשה הרב מכתב מאליהו שער נ"ז סי' י"ז אמנם ע"פ דברי הרב ז"ל הנה נכון דטעמא דפסלי הרמ"ה ורבינו אף שנתקיים היינו משום חשדא שאינו נאמן מדרבנן לומר שהבעל עשאו שליח כיון דפסול לעדות משא"כ בחזר בתשובה דאז נאמן ודאי לומר שעשאו שליח דליכא חשדא כמ"ש הטור ואף לפי מ"ש לעיל הלכה ד' דבנתקיים הגט אינו נאמן לומר שהבעל עשאו שליח כמ"ש מרן לא כתב כן אלא לדעת הרא"ש אבל הרמ"ה לשיטתיה קא אזיל דס"ל דאף בא"י נאמן לומר שעשאו שליח וא"כ הה"נ בנתקיים הגט ונמצא אם כן דמה שהשיג הרא"ש על רבינו היינו משום דלטעמיה קא אזיל דס"ל להרא"ש דבנתקיים הגט או בא"י אין השליח נאמן לומר שהבעל עשאו שליח ואפי' בשליח דעלמא אלא צריך להביא שטר הרשאה על שליחותו ומשום הכי ק"ל שפיר דבנתקיים בחותמיו או בא"י דהיינו כדינו בשנתקיים שליחותו ע"י שטר הרשאה שבידו למה יהיה הגט פסול דאי בלא נתקיים שטר שליחותו מאי איריא הפסולים בעבירה אפילו שאר שלוחים דעלמא נמי ומהתימא על הרב מש"ל ז"ל שכתב וז"ל ועל הרא"ש אני מתפל' דבריש גיטין מסיק דנאמן לומר שהבעל עשאו שליח וכאן תמה על רבינו ולק"מ לפי מ"ש מרן ז"ל וכמ"ש:
ויש לאשה לעשות שליח לקבל גיטה מיד שליח בעלה כו'. בפרק התקבל דס"ד ופסק כר"ח וכן פסק הרי"ף והביא ראיה מההוא גברא דשדר לה גיטה דלקמן דמדלא מספ"ל אלא משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל מכלל דפשיטא להו דהלכתא כר"ח והרשב"א בחידושיו כתב וז"ל והרמב"ן כ' ותמהני על רבי' האי והרי"ף שפסקו כר"ח מפני זה המעשה והא ר"ן אם איתא לדר"ח קאמר ולא איפשיטא ליה וכ"ת א"כ ת"ל משום דרב דילמא מעשה דרבי יצחק הכי הוה דשויה אשה להאי שליח לקבלה מעיקרא ושויה בעל לדידיה בתר הכי שליח הולכה עד מקום פלוני והתם הוי שליח לקבלה דאי למ"ד משום חצר ליכא ואי למ"ד משום בזיון ליכא וכתב עליו הרשב"א ואי לאו דמסתפינא אמינא דכל כה"ג דנסיב לה לכ"ע פסול משום דמתחילת השליחות הוה לי' שליח שלא ניתן לחזרה ובכי הא ליכא מאן דפליג כו' אלא ודאי הכא לא אסתפקא להו אלא בכה"ג דתחילת השליחות הו"ל שליחות הראוי לחזור ושלח להו ר"א לא חזרה שליחות אצל הבעל קרינן ביה אבל היכא דמתחלת השליחות אינו ראוי לחזור כו' לכ"ע לא הוי גיטא והילכך לא משכחת לה לבעיא זו אלא אליבא דר"ח ש"מ דהלכתא כותיה עכת"ד וק"ל טובא כפי דבריו ז"ל דכל דתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה לכ"ע לא מהני א"כ היכי קאמר בגמ' לעיל איכא בינייהו היכא דקדמה איהי שליח ופרש"י ז"ל דמשום חצרה הבאה לאחר מכאן ליכא ומשום בזיון איכא וכן פירש הרשב"א ז"ל שם והשתא נהי דליכא למיחש לחצרה הבאה לאחר מכאן מ"מ הו"ל למגזר בשקדמה איהי שליח משום שליחות עצמו שהאשה עשתה שליח לקבלה ובא הבעל ועשה אותו שליח עצמו שליח הולכה עד מקום פ' דבכה"ג לא מהני לכ"ע משום דלא חזרה שליחות אצל הבעל והתוס' הוקשה להם כעין קושיא זו בפרק המביא דכ"ד ד"ה חצרה וז"ל וא"ת ל"ל למנקט משום חצרה הול"ל משום שליחות עצמה כו' ואומר ר"י משום דאותו טעם שלא חזרה שליחות אינו ברור כ"כ דאיכא דמספ"ל יע"ש והשתא לפי מ"ש הרשב"א תקשי דהיכי קאמר א"כ היכא דקדמה איהי שליח אכתי הו"ל למיגזר משום שליחות עצמה דאינו גט לכ"ע בשקדמה איהי ושויה שליח לדעת הרשב"א דליכא למימר דלא אתו למטעי בין ב' שלוחים לאותו שליח עצמו דא"כ היכי גזר משום חצירה הבאה לאחר מכאן הא חצירה הוי כשליח עצמו ובדוחק יש ליישב דכל כה"ג הוי מילתא דלא שכיח שיעשה אותו הבעל שליח הולכה עד מקום פ' וכי מטי התם הוי שליח לקבלה ולא גזרינן אמנם התוס' ק"ל שפיר דל"ל משום חצרה תי"ל משום שליחות עצמו שהבעל עשה שליח להולכה והאשה תעשה אותו שליח עצמו שליח לקבלה דהא ודאי שפיר טפי דזמנין האשה טרודה במעשיה ועושה אותו שליח לקבלה וכעובדא דההוא דשדר גיטא לדביתהו אזל שליחא אשכחא דיתבא וקא לשה כו' ודו"ק. ובעיקר קושייתם דפרק המביא שהקשו דת"ל משום שליחות עצמה נר' לכאורה דאזלי לשיטת' שכתבו שם לעיל בד"ה והא לא חזרה שליחות אצל הבעל וז"ל שליח לא מקרי אלא המשתלח מזה לזה שראוי לחזור לשולחו לומר עשיתי שליחותך קודם שיעשה שליח לאחרים ובקונט' לא פי' כן עכ"ל והנר' שההפרש ביניהם שלדעת התוס' אף שהשליח לא עשה שליחות לעצמו אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים נתבטל השליחות ולדעת רש"י ז"ל דוקא לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכמו שדקדק בלשונו ז"ל שכתב שהרי לא נשתלחה אלא לעצמה ואח"כ נעשית היא בעל המעשה כו' וכ"כ הפר"ח בס' מים חיים יע"ש וא"כ נר' שלדעת רש"י לא קשיא להו מידי דכל שלא נעשית בעל המעשה לא קרינן ביה לא חזרה שליחות ואם עשה הבעל שליח להולכה האשה יכולה לעשות אותו שליח עצמו שליח לקבלה וכן ראיתי מי שכתב כן (ועיין בספר פני יהושע הנדפס מחדש) האמנם הא ודאי ליתא דאם כן תקשי ליה לרש"י ההיא דפרק התקבל גבי ההוא דשדר גיטא לדביתהו כו' דקאמר רבא התם ואם איתא לדר"ח עבדת בה עובדא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי דאע"ג דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וכ"כ רש"י ז"ל שם וז"ל לא חזרה שליחות אצל הבעל שליח שחזר ונעשה שליח למי שנשתלח לו ניתק משליחות כו' עד שלא היה שהות לחזור כו' יע"ש ואם כן נמצאו דברי רש"י סותרים אהדדי למ"ש בפרק המביא והיותר קשה על התוס' שכתבו ובקונטריס לא פירש כן כאלו אין בידם להכריח והי"ל לדחות פי' רש"י ז"ל מכח ההיא דפרק התקבל ולכן נראה דרש"י ז"ל טעמו ונמוקו עמו והוכרח לפרש ההיא דפ' המביא דפריך והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהיינו לפי שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה ולא כפי' שפירש בפרק התקבל משום דק"ל דהיכי פריך בפ' המביא בפשיטות הא לא חזרה שליחות אצל הבעל כאילו היא הלכה פסוקה ובפרק התקבל ספוקי מספ"ל מילתא כדקאמר התם רחב"א כל הני שלחי ואזלי כי היכי דמספ"ל לדידהו ה"נ מספקא לן לדידן כו' ור"ן נמי ס"ל התם דלא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וא"כ הכי הול"ל הניחא למ"ד לא בעינן חזרה שליחות אצל הבעל אלא למ"ד בעינן חזרה שליחות אצל הבעל וכדפריך התם לקמן הניחא למ"ד אשה עושה שליח כו' וכן הקשה הרשב"א ז"ל בחידושיו פ' התקבל יע"ש ומש"ה הוצרך רש"י ז"ל לומר דמאי דפריך התם בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' הוא משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה דכל כה"ג כ"ע מודי דלא מהני אמנם בההיא דפרק התקבל כיון דלא נעשה השליח בעל המעשה אלא שנעשה שליח למי שנשתלח לה מש"ה פליגי דרבא ס"ל דכל כה"ג נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות ור"ן ס"ל דכיון דלא נעשה בעל המעשה לא ק"ב לא חזרה שליחות והתוספות לא ניחא להו בהאי פי' משום דכיון דתלמודא בפ' התקבל ובפרק המביא נקיט לה מילתא בחד לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל כו' משמע דכולה חדא מילתא וחד פי' דלפי פירש"י לא הו"ל לגמ' בפרק המביא למפרך בהך לישנא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל דהך לישנא משתמע דכולה מילתא תלייא בלא חזרה שליחות אצל הבעל ואפי' שלא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים לא מהני אלא הכי הול"ל והא לא חזרה שליחות לבעל אלא לעצמה אלא משמע דכולה חדא מילתא וחדא פי' ומשו"ה כתבו ובקונט' לא פי' כן בלתי הכרח משום דמההיא דפ' התקבל אין ראיה כמ"ש והתוס' ז"ל יתרצו לקו' הרשב"א כתי' ז"ל דכיון דמתחילת השליחות אינו ראוי לחזרה מודו כ"ע דלא מהני כנ"ל נכון ויציב. ומעתה נתבאר דמה שהקשו התוס' בדבור הסמוך ונר' דת"ל משום שליחות עצמו לאו משום דאזלי לשיטתם כמ"ש לעיל אלא אפי' לדעת רש"י ז"ל ק"ל שפיר שרש"י לא כתב כן אלא כלפי אותה סוגייא דפרק המביא דפריך בפשיטות והא לא חזרה שליחות כו' ול"ק הניחא כו' כמ"ש אמנם קושטא דמילתא אזיל ומודה דאפי' דלא נעשה בעל המעשה אלא שלא גמר השליחות אלא לאחרים קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל אליבא דרבא בפ' התקבל ורחב"א נמי ספוקי מספ"ל מילתא יע"ש וא"כ היינו דק"ל שפיר דאמאי ל"ק דטעמיה דרב משום שליחות עצמו כו' וס"ל כרבא דהא נמי קרינן ביה לא חזרה שליחות אצל הבעל וא"נ כרחב"א דמספקא ליה מילתא כנ"ל. ומן האמור בזה מתבארים דברי ה"ה בפרקין דין י"ג ד"ה הבעל שכתב וז"ל והס' הוא אם יכול זה האיש להיות נעתק משליחות הולכה שמינהו הבעל לשליחות קבלת האשה כיון שעדיין לא נגמר שליחות הבעל ע"כ ומשמע דלדעת ה"ה ז"ל טעמא דמילתא משום דלא גמר שליחות הבעל ולא כפרש"י משום דאין שהות להשיב לבעל לומר לו דעשה שליחותו ועיין בס' בית שמואל סימן קמ"א סק"א וכיון שכן קשה דא"כ היכי פריך בפ' המביא והא לא חזרה שליחות אצל הבעל הרי התם כבר נגמר שליחותו של בעל שהרי א"ל הוי שליח להולכה עד דמטית התם וכי מטית התם הוי את שליח לקבלה וקבלי את גיטך אכן כפי מ"ש הנה נכון דהתם שאני משום שנשתלחה לעצמה ונעשית היא בעל המעשה וכפירוש רש"י ז"ל והילכך אפי' שנגמר שליחותו של בעל לא מהני לכ"ע והיינו דבספ"ז מה' אלו דין כ"ג ד"ה האיש שנתן הביא שם ה"ה פרש"י לומר דבשיטתיה אזיל וזה פשוט. ומן האמור בזה נ"מ לענין דינא לפי' שפי' ה"ה דאם עשתה האשה שליח לקבלה ושויה בעל בתר הכי שליח הולכה עד דמטית למקום פ' וכי מטית להתם הוי שליח לקבלה דמהני לדעת ה"ה שהרי כבר נגמר שליחותו של בעל וגם לא גמר שליחותו לעצמו אלא לאחרים והפך דעת הרמב"ן והרשב"א שכתבנו ודוק ודע שכתב מרן הב"י בסס"י ל"ו משם מ"כ וז"ל שאלת הא דאמר רב אין האשה עושה שליח כו' ובמסקנא כי היכי דמספ"ל לדידהו כו' חולצת גבי קידושין כה"ג מאי כך דעתי נוטה גבי קידושין נמי חולצת יע"ש ועיין בהרב מ"ל ז"ל בה' אישות פ"ד הלכה ז' שהקשה החכם המגיה ז"ל לסברת מ"כ הלזו מההיא דגרסינן ביבמות דף ל"ד ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו ופגע שליח בשליח ופרש"י וז"ל דשוו אינהו שני האחים שליח אחד להוליך את הקדו' לב' אחיות והן עשו שליח אחד לקבל קדושין ע"כ הרי מבואר דבקדושין לית דחש לה ודוחק לומר דהאי שנויא אליבא דר"ח דוקא דפליג עליה דרב ובס"ד כתב דלפי פי' הסמ"ג עשין ו' דק"ל ע"ב דמפרש הא דאמרינן בגמ' א"ב היכא דקדמה איהי שליח הפך מפי' רש"י דהיכא דקדמה איהי לבזיון ליכא למיחש ולטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן איכא למיחש יש ליישב קו' זו עכ"ד יע"ש ודבריו סתומים דאי כונתו לומר דלדעת הסמ"ג מצינן לאוקמה ההיא דיבמות בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגייא כמ"ד דטעמא משום בזיון א"כ ה"נ מצינן למימר איפכא ליישב לפרש"י דמיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח ואתיא ההיא סוגיא כמ"ד דטעמא משום חצרה הבאה לאחר מכאן והנראה דכונת דבריו לומר דלפי' הסמ"ג ז"ל דמפרש דבהיכא דקדמה איהי ליכא למיחש לבזיון אלא לחצרה הבאה כו' אתיא ההיא דיבמות ככ"ע והיינו משום דלטעמא דבזיון הבעל הוי גט בטל מן התורה דבקפיד' תליי' מילתא וכמ"ש הרשב"א בחידושיו אמנם לטעמא דחצרה אינו אלא מדרבנן ודבר תורה גט גמור הוא וא"כ איכא למימר דההיא דיבמות מיירי בשקדמו אינהו ושוו שליח דהשתא ליכא משום בזיון אלא משום טעמא דחצירה ואינו אלא מדרבנן דמדאורייתא קדושין גמורים הם הילכך חייבין עליהן ד' חטאות ותלמודא ה"ק ל"צ דשוו שליח ושוו אינהו שליח כו' כלומר דאע"ג דלכתחילה אין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה מ"מ אם עבר וקדש קדושיו קדושין והכא מיירי בשעבר וקדש אמנם לפי' רש"י דס"ל דבשקדמה איהי ושויה שליח איכא משום בזיון אם כן ההיא דיבמות לא מתוקמא אלא כמ"ד דטעמא משום חצרה וזה דוחק ואף לזו היה נראה שמעול' לא כתב המ"כ דאין האשה יכולה לעשות שליח לקבל קדושין מיד שליח בעלה דומיא דגט אלא לטעמא דחצרה הבאה לאחר מכאן ומשום דמספ"ל אי הלכת' כותי' אמנם לטעמא דבזיון דבעל ליכא למיחש לה בקדושין כלל ואמינא לה מילתא בטעמא משום דטעמא דבזיון הבעל פי' רש"י ז"ל דקסבר קלותי בעיניה שאינה מקבלתו בעצמה אלא ע"י שליח יע"ש ואם כן דוקא גבי גט איכא למימר הכי אמנם גבי קדושין הא ודאי לא טעי הבעל בכך דאם איתא דנבזה הוא בעיניה ומש"ה אינה מקבל' את הקדושין ע"י עצמה אם כן לא היה לה להתקדש לו דמי המכריח אותה כיון שאינה מתקדשת אלא מרצונה ואם כן אף לפי' רש"י ז"ל איכא למימר דההיא דיבמות אתיא ככ"ע ואפי' בשלא קדמה איהי ושויה שליח ומשום דגבי קדושין ליכא למיחש אלא משום טעמא דחצרה הבאה כו' ואינו אלא מדרבנן ואם עבר וקדש קדושיו קדושין מן התורה ותלמודא התם מיירי כשעבר וקדש כנ"ל אלא שמדברי מוהר"י הלוי ז"ל בתשו' סימן א' משמע דס"ל דאף לטעמא דבזיון איכא למיחש לה בקדושין נמי יעיין שם ולדעתי נר' כמ"ש ודו"ק: ועוד היה נ"ל להביא ראיה דבקדושין ליכא למיחש להא דרב מההיא דגרסינן ריש פ' הא"מ וז"ל האיש מקדש בו ובשלוחו השתא בשלוחו מקדש בו מבעיא אר"י מצוה בו יותר מבשלוחו ובתר הכי קאמר כי אתמר דר"י אסיפא אתמר האשה מתקדשת בה ובשלוחה השתא בשלוחה מתקדשת בה מבעיא אר"י כו' והשתא מאי פריך אימא דה"ק האשה מתקדשת זמנין בה דוקא וזמנין בשלוחה וקאי ארישא דקתני הא"מ בו ובשלוחו וה"ק אם הא"מ בשלוחו האשה מתקדשת בה דוקא ואם הא"מ בו האשה מתקדשת בשלוחה דאי הוה תני בשלוחה לבד הוה משמע דארישא דקתני בו ובשלוחו קאי וקאמר דאפי' במקדש בשלוחו היא מתקדשת נמי בשלוחה והא ליתא ודוחק לומר דתלמוד' התם פריך אליבא דר"ח דא"כ כל כי האי הי"ל לפרש בשלמא לרב כו' ניחא וי"ל ודו"ק:
האשה שעשתה שליח לקבלה ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל לה גיטה כו' וכן אם אמ"ל הולך ותן לה כו'. כתב ה"ה זה מחלוקת ר' נתן ורבנן ואמרו בהלכות הלכה כר' נתן ודע שהתוס' ז"ל פ"ק דגיטין די"ב ד"ה כל האומר תנו כתבו בסוף דבריהם בשם ר"ת דע"כ לא אמרינן תן כזכי דמי אלא בחוב כגון ההיא דדף י"ד וההיא דשחרור דקתני מתני' דתן כזכי דמי הוי כעין מלוה דאמרינן ליה תן כזכי דמי דשחרור אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה משחרר ליה ומשום הכי חשיב כחוב ומדקדק ר"ת דיש חילוק בין מתנה למלוה דתניא לקמן הולך מנה לפ' שאני חייב לו תן מנה לפ' שאני חייב כו' חייב באחריותו ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא בחוב הוי כזכי וגבי מתנה פסקינן בהדיא בסוף פרקין כר"ש הנשיא דהולך לאו כזכי דמי עכ"ל ויש לדקדק לכאורה דא"כ דתן לאו כזכי במתנה קשיא מתני' דקתני בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים מפני שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמשמע דדוקא משום דאין חבין הא לא"ה כגון שעשתה האשה שליח קבלה ואמר לה הבעל תן לה אם רצה לחזור אינו חוזר אע"ג דהוי כמתנה ובמתנה לדעת ר"ת תן לאו כזכי דמי מיהו אחר ההשקפה נראה דהא ל"ק שהרי כתבו התוס' בפרק התקבל דס"ג ד"ה רבי אומר דאע"ג דרבי אית ליה תן לאו כזכי דמי הכא מודה משום דכיון שאמר לו שליח אשתך אמרה התקבל לי גיטי סתמא דמילתא אדעתא דהכי יהיב ומיהו במאי דאיירי מתני' בעושה הבעל שליח ולא האשה ק"ק דלמה לי טעמא משום דאין חבין כי נמי נימא דחבין הכא חוזר מטעמא דתן לאו כזכי בגט ובמתנה לדעת ר"ת אלא דקושטא דמילתא נקט ועוד דנקט ה"ט לאשמועינן דאפי' באומר בהדיא זכי לא מהני מטעמא דאין חבין משא"כ לטעמא דתן לאו כזכי וכיון דלטעמא דתן לאו כזכי לא נ"מ לענין דינא משום הכי נקט טעמא דאין חבין משום דנ"מ לענין דינא וכ"ת אמאי לא נקט מתני' דינא באומר בהדיא זכי הא לק"מ דאתא לאשמועינן דתן כזכי דמי בגט שחרור אחר זמן רב ראיתי להרב מחנה אפרים ז"ל הלכות זכיה סימן כ"ח שהוק' לו כן כמ"ש ולדעתי לק"מ ודוק וראיתי להרב ח"ה שהקשה דא"כ לעיל דף ט' דפרכינן אברייתא דקתני בג' דרכים שוו גיטי נשים לשחרורי עבדי' דאמאי לא חשיב נמי תנו גט לאשתי ושחרור לעבדי דלא יתנו לאחר מיתה ומשני מילתא דאיתיה בשטרות לא קתני והשתא א"כ לר"מ נמי לא ליחשוב דאיתא נמי בשטר מתנה דיכול לחזור דתן לאו כזכי במתנה וכה"ג הק' הרשב"א עכ"ד ולדעתי נראה לי לומר דהתוס' דהכא אזלי לשיטתייהו שם ד"ה ר' אליעזר היא וז"ל ואע"ג דקתני ר"מ ב"ד ה"ק למאן דסבר כר"מ ב"ד עכ"ל ואם כן ה"נ מצינן למימר הכא דאע"ג דר"מ אית ליה דהולך לאו כזכי דמי מ"מ איכא מאן דסבר דהולך כזכי במתנה והיינו י"א דס"ל לתלמודא כאוקמתא דר"י דלקמן דף ט"ו דהא דקאמר התם לאו בבריא כו' דחויא בעלמא הוא אמנם קושטא דמילתא כדקא ס"ד תלמודא וכדס"ל לר"י ואם כן ה"נ איכא למימר דברייתא למאן דס"ל כר"מ דס"ל דהולך כזכי אף במתנה וכי"א קאמר דמשכחת לה ב"ד וכדכתבו התוס' ודוק. אמנם הא ק"ל לדעת ר"ת דמתנה תן והולך לאו כזכי דמי דאם כן מאי פריך בגמ' פרק התקבל לרב דאמר נעשה שלוחו ושלוחה וחולצת למימרא דמספ"ל אי כזכי או לא והא אתמר הולך מנה לפל' כו' ואם בא לחזור אינו חוזר אלמא דס"ל כזכי דמי והשתא מאי קושיא נימא דהא דפשיטא ליה דכזכי דמי היינו בבעל חוב אמנם בגט דכמתנה דמי ספוקי מספ"ל ושוב ראיתי להרשב"א בחידושיו שהקשה כן משם הרמב"ן ותי' דגט נמי כיון דמחזר' להתגרש ועושה שליח קבלה אף הוא גומר ומגרש והרי הוא כחוב דאמרינן בהו כזכי דמי וקשיא לי דאי גט הוי כחוב מאי האי דקאמר בגמרא לעיל הא שויתיה שליח לקבלה אם רצה לחזור לא יחזור ש"מ הולך כזכי ומאי קושי' הא בחוב כ"ע מודו דכזכי דמי ובהא ליכא מאן דפליג וצ"ע ומדברי התוס' פרק התקבל ד"ה רבי אומר נראה דס"ל שלא כדעת הרמב"ן שהקשה דבסוף פ"ק סבר רבי דלאו כזכי דמי ותירץ דשאני הכא דכיון דא"ל שליח אשתך אמרה כו' אדעתא דהכי יהיב ליה ומדלא תי' דגט הוי כחוב ובהא כ"ע מודו כמ"ש התוס' ש"מ דס"ל דגט כמתנה דמיא וכן הוא דעת הר"ן יע"ש ודו"ק: והר"ן ז"ל כתב וז"ל ולדעת הרי"ף ז"ל כיון דקי"ל כר"ן דהולך כתן בתן נמי קי"ל כותיה ואע"ג דאמרינן בפ"ק גבי עבד כל האומר תנו כאומר זכו דמי ה"ט משום דכיון דהרבה פעמים נותן דמי עצמו ויוצא הו"ל כחוב אבל בגיטי נשים ומתנה תן לאו כזכי דמי יע"ש וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ו' סימן א' שתמה עליו דאכתי תקשי ליה מדקתני במתניתין וחכ"א בגיטי נשים ולא בשחרורי עבדים לפי שזכין לאדם שלא בפניו ואין חבין אלא בפניו דמבואר בהדיא דאם עשאתו שליח מדעתה דליכא טעמא דאין חבין אינו יכול לחזור וע"כ צ"ל דמתני' רבי היא א"ד יע"ש ולע"ד כונת הר"ן פשוטה דודאי מתני' דקתני טעמא משום דאין חבין ע"כ רבי היא ומ"ש הר"ן ואע"ג דאמרינן גבי עבד כל האומר תנו כו' אמתני' ודאי ל"ק ליה דרבי היא אלא כונתו ז"ל להקשות על הרי"ף ז"ל שפסק מתני' הלזו כמ"ש שם דלא מצי רבי' למיהדר כו' וכמו שפסקו כל הפוסקים ואהא ק"ל להר"ן דהא אמרינן דטעמא דמתני' הוא משום דכל האומר תנו כזכו דמי וכיון שהרי"ף ז"ל פסק כר"ן איך פסק כמתניתין הלזו ואהא תי' דהתם הוי כחוב וזה פשוט: ודעת רבינו ז"ל דתן כזכי דמי אף במתנה וכמ"ש בפ"ד מהלכות זכיה הפך דעת ר"ת וראיתי להרב ל"מ ז"ל בה' אלו שהק' לדעת רבינו מהא דאמרינן בריש התקבל ת"ש לפיכך אם אמר הבעל אי אפשי כו' אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור טעמא דאמר אי אפשי הא לא"ה לא ש"מ הולך כזכי דמי והשתא מאי קושיא ומנ"ל לתלמודא דהולך ותן שוין הן נימא דהוי כמו מתנה ואע"ג דהולך לאו כזכי תן כזכי דמי ומתני' דקאמר דהוי כזכי הוא משום דקאמר תן וכ"ת לימא תן לחודיה אדרבא נימא דמתני' להכי קתני לאשמועינן דהולך לאו כזכי ובשלמא לפי' המפרשים ניחא אבל לרבי' ק' יע"ש שהניחו בצ"ע ולי נראה ליישב דס"ל לתלמודא דע"כ תן והולך בגט שוין הם דאי איכא לאפלוגי בינייהו א"כ ברישא דמתני' לא הו"ל למנקט תנא האומר התקבל גט זה לאשתי או הולך והו"ל למנקט תן ולאשמועינן חדושא דתן כזכי ואי שויתיה שליח לא יחזור אלא ודאי דתן והולך שוין הם ויבואו ב' וכיון דתני הולך לא תני תן ואהא מייתי ראיה דמאי דשווין תן והולך בגט היינו לומר דכזכי דמי דמתני' דקתני לפיכך כו' טעמא דאמר אי אפשי הא לא"ה לא ש"מ הולך כזכי דכיון דתן כזכי הולך נמי כזכי דאי תן כזכי והולך לאו כזכי אם כן אמאי לא תני רישא דמתני' האומר תן גט זה לאשתי אלא ודאי דשוין הם וכיון דתני הולך לא תני תן דחדא מינייהו נקט ותריץ דילמא בהילך כלומר דתני בכולה מתני' הילך וברישא נמי תני הילך זה הנ"ל ליישב בדעת רבינו ולדעת ה"ה שכתב דתן בגט לא הוי כזכי הק' הרב מח"א ה' זכיה ומתנה סימן הנזכר דבפ"ד מהלכות זכיה כתב רבינו דבמתנה תן כזכי יע"ש ולע"ד לק"מ דס"ל לה"ה דבמתנה נמי אי לאו דעבד ליה נייח נפשיה לא הוה יהיב ליה וכמ"ש הוא ז"ל סמוך ונראה מה שא"כ גבי גט האמנם הדבר הק' דמנ"ל לה"ה לומר כן דהא אפשר דס"ל לרבי' כדעת הרשב"א דהולך ותן תרוייהו קאמר כמ"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר וצריך עיון: ובמ"ש רבינו ואמר לו הבעל אין רצוני שתקבל כו' הק' הרב ל"מ ז"ל דכיון דהוא פוסק כמ"ד לאו כזכי דמי א"כ למה כתב אי אפשי שהרי בגמ' דקדקו שם דמדקאמר מתניתין א"א משמע דאי אמר הולך ותן לה כזכי דמי דלא כר"ן ותירץ דרבינו רצה להודיענו דדוקא כשאומר הולך אז כשאמר אי אפשי גילה דעתו דהולך דקאמר לאו זכיה הוא אבל כשאמר התקבל או זכי לה דא"א לומר שאינו לשון זכיה אז ודאי אמרינן דלשון חזרה הוא והוי התקבל ממש וחזר בו ממ"ש אי אפשי עכת"ד: ולע"ד הא ליתא שהרי תלמודא משני התם דילמא בהילך ופירש"י ז"ל דלמא בהך סיפא לא תתני הולך אלא הילך דהילך ודאי הילך כדקאמרה היא ואי לאו דאמר אי אפשי הו"ל שליח לקבלה הרי דאע"ג דהילך לשון קבלה הוא לכ"ע אפי"ה אם אמר אי אפשי הוה ליה שליח הולכה ומ"ש דבאומר התקבל דא"א לומר דאינו לשון זכיה אז אמרינן דהוי חזרה הא נמי ליתא שהרי אמרי' התם לא לעולם אימא לך הולך לאו כזכי דמי והתקבל אצטריכא ליה סד"א הואיל ובעל לאו בר שוויה שליח קבלה הוא אע"ג דמטא גיטה לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל דהתקבל והולך קאמר הרי דאע"ג דאמר התקבל אי לא שויתיה איהי שליח לקבלה אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר וא"כ ה"נ כיון דאמר אי אפשי אמרינן ודאי דהתקבל והולך לה קאמר ולא הוי חזרה כיון דמצינן לתרץ דבוריה ולפי דבריו קשה דאמאי לא משני תלמודא לעולם הולך לאו כזכי דמי והא דקתני אי אפשי לאשמועינן רבותא דדוקא בשאמר אי אפשי אלא הולך ותן לה אם רצה לחזור יחזור אבל אם אמר אי איפשי אלא התקבל לה אם רצה לחזור לא יחזור ומתני' לדיוקא אצטריך אלא ודאי משמע דכיון דאמר אי איפשי אפי' אמר התקבל התקבל והולך לה קאמר הפך דעת הרב ז"ל ולעיקר קו' צ"ל דבתחלה נקט רבי' כלישנא דמתניתין ולבסוף אשמועינן דאפי' לא אמר אי איפשי עקר שליחות הקבלה וכן הוא לשון הטור ז"ל סי' ק"מ וז"ל עשאתו שליח לקבלה וכשבא לבעל אמר איני רוצה כו' ואפי' לא אמר איני רוצה כו' לא הו"ל כזכי ע"כ יע"ש וק"ק לי על רבינו ז"ל אמאי השמיט דינא דמתניתין דאם אמר התקבל אם רצה לחזור יחזור ואמרינן בגמ' דאתא לאשמועינן דלא תימא הואיל ובעל לאו בר שווייה שליח לקבלה הוא אע"ג דמטי גיטא לידה לא ליהוי גיטא קמ"ל ויש ליישב ומ"ש רבינו וכן אם אמר ליה הולך ותן לה כו' עיין מ"ש הרב מכתב מאליהו סי' הנזכר שכפי דבריו סרה מהר קו' הרב ל"מ ז"ל במ"ב ודוק:
שליח שנוטל הגט וקודם שיגיע כו' או שאמר לאחרים גט ששלחתי לאשתי בטל הוא ה"ז בטל. כתב ה"ה וז"ל עוד שם ת"ר כו' והלכתא כרבי וכדעת מי שפסק בגמרא כמותו ע"כ ק"ק דאמאי ל"ק דסתמא דתלמודא קאמר התם בהדיא דהלכתא כנחמן דהיינו הא דר"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן וכן נמי ק' להרא"ש ז"ל שכתב גבי ההיא פלוגתא דר"ן ור"ש דר"ן אמר בפני ב' כתב והלכתא כר"ן דר"י קאי כוותיה כנראה דהוא ז"ל מסברא דנפשיה קאמר דהלכתא כר"ן משום דקאי ר"י כותיה ובפשיטות היל"ל דבגמ' קאמר בהדיא דהלכתא כר"ן איברא דלהרא"ש ז"ל היינו יכולים לומר דס"ל דהלכתא כר"ן דקאמר בגמ' קאי אההיא דיתומים שבאו לחלוק ואידך הלכתא כר"ן קאי אמילתיה דר"ן דקאמר הלכה כרבי בשתיהן ושוב אחר זמן ראיתי להרשב"א ז"ל בחדושיו שפי' כן משם ר"ת ושמח לבי כמוצא שלל רב אמנם לה"ה עדיין קשה דאפי' יפרש הא דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דיתומים קשה מאידך דקאמר בגמ' והלכתא כנחמן דהיינו ההיא דביטול בפני ב' ואי סבירא לתלמודא דלית הלכתא כרבי מאי נ"מ ויש ליישב דמצינן למימר דהאי והלכתא כנחמן קאי אההיא דפרוזבול דהלכתא כר"ן דהוי בפני ב' ולא קאי אההיא דביטול משום דלביטול לא נ"מ מידי השתא כפי תקנת רבן גמליאל משום הכי כתב ה"ה דהלכתא כרבי וכדעת מי שפסק כמותו דהא ודאי מסברא אית לן למימר דהלכתא כר"ן אחר זמן רב ראיתי להרב כנה"ג סי' קמ"א בהגהת ב"י אות פ"ו שהקשה לדברי הרא"ש כמו שהקשיתי ותי' מה שתירץ לדעת ה"ה יע"ש והנראה דאשתמיט מיניה דברי הרשב"א ז"ל וכ"כ המרדכי דלפי דבריהם ז"ל אין כאן מקום קו' כלל ודוק:
וכל המבטל בפני אחרים צריך שיבטל בפני ב' כו' הנה מרן הב"י סימן קמ"א דקדק מדברי רבינו הללו דדוקא בשמבטלו בפני אחרים בעינן ב' ברם במבטלו בפני שליח לא בעינן עדים כלל שכ"כ וכל המבטל בפני אחרים וכתב שהוא הפך הירוש' דגרסינן בירושלמי אמתניתין דריש פרק השולח עשה שליח להוליך לה גט צריך ליתנו לה בפני ב' ואין השליח עולה משום ב' הלך השליח לבטל את הגט צריך לבטלו בפני ב' והשליח עולה משום ב' ע"כ וכן דעת בעל העיטור בדיני שלישות דכ"ט שכתב אחר שהביא דברי הירושלמי הללו וז"ל ש"מ אין ביטול מועיל בלא עדים והשליש נאמן כדגרסי' בגמ' דילן השליש נאמן מב' אימתי כשהשלישות יוצא מתחת ידו אין השלישות יוצא מתחת ידו הרי הוא כשאר בני אדם עכ"ל גם רי"ו נתיב כ"ד ח"ג תפס כהירושלמי הלזו שכתב וז"ל וכן אם הלך השליח לבטל השליחות צריך לבטלו בפני ב' כי לעול' השליח במקום הבעל ולפיכך צריך ב' מלבד השליח כך פשוט בירושלמי דגיטין פ' השולח עכ"ל וראיתי להרב מכתב מאליהו שער ז' סימן א' שכתב שלכאורה דבריו תמוהים דבהדיא אמרי' בירושל' והשליח עולה משום ב' עוד הקשה דאיך כתב הרב העיטור דאין ביטול מועיל אלא בפני ב' והא בתר הכי כתב על ההיא מימרא דירושלמי וז"ל וש"מ מדקאמר אין השליח עולה במקום ב' אבל עד אחד עולה ונמצא לפי זה דמאי דקתני בירושלמי אבבא תנינא והשליח עולה במקום ב' היינו שהוא חשוב כב' ואם כן איך כתב דבעינן ביטול בפני ב' ותו במאי דקאמר והשליח נאמן כדגרסינן בגמרא דילן ומה ענין זה לזה דהתם הגט בידו אז אמרינן דנאמן לומר דעשאו שליח קבלה דאי בעי הוה עביד ביה מאי דקאמר שהיה נותנו לאשה משא"כ הכא דהשליח אומר שהבעל עשאו שליח לבטל את השליח הראשון מה שלישות יש בידו ואינו ענין לכאן יע"ש מה שתי' ואף לפי תי' אחת מהנה לא נשברה ונ"ל לומר דרי"ו והרב העיטור משום דק"ל דאיך קתני בירושלמי והשליח עולה במקום ב' דמשמע ודאי שר"ל שהוא חשוב כב' ולעיל מזה קתני צריך לבטלו בפני ב' משום הכי הוצרכו לפרש דר"ל השליח הראשון שהגט בידו שאומר שבטלו השליח שעשה הבעל לבטלו כהלכתו דהיינו בפני ב' ואיידי שהעדים אינם בפנינו עולה במקום שנים שחשוב כב' שאומרים שבטלו השליח הב' לשליח הראשון ולעולם דביטול בב' בעי וזהו שכתב הרב העיטור ש"מ אין ביטול בפני ב' והשליח נאמן ר"ל השליח שהגט בידו כמ"ש ועל זה הביא ראיה מתלמודא דידן דהשליח נאמן מב' כשהשלישות בידו ה"נ נאמן לומר שבטלו כהלכתו ואינו רוצה ליתן את הגט לאשתו מיגו דאי בעי עביד ליה כנ"ל נכון ודוק ודע שהתוס' הקשו שם דמאי נ"מ בהך פלוגתא לבתר תקנת ר"ג וכן נמי בסוף הסוגיא דקאמר והלכתא כנחמן דהיינו הך דהכא כמ"ש רש"י דמאי נ"מ ותי' דנ"מ לרבי יע"ש ויש לדקדק קצת לפי זה דא"כ למאי אצטריך בגמרא לומר והלכתא כנחמן תרי זימני ולומר דהלכתא כנחמן דאמר הלכה כרבי בב' הא מקמייתא נפקא ויש ליישב:
האומר לעשרה כתבו גט ותנו לאשתי יכול לבטל זה שלא בפני זה. בפרק השולח דל"ג גרסינן התם אההיא פלוגתא דרבי ורשב"ג דרבי ס"ל דהאומר לעשרה כתבו כו' יכול לבטל זה שלא בפני זה ורשב"ג סבר אינו יכול במאי קמפלגי רבי סבר עדות שבטלה מקצתה לא בטלה כולה ואי אזלי הנך כתבי ויהבי ליכתבו וליהבו רשב"ג סבר בטלה כולה והנך לא ידעי וכתבי ויהבו ליה ושרו א"א לעלמא ואבע"א דכ"ע בטלה כולה והכא ה"ט דרשב"ג דקסבר מילתא דמתעבדא באפי י' צריכי בי עשרה למישלפיה מבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב"ג משום דקסבר עדות שבטלה מקצתה בטלה כולה והני כיון דאמר להו כולכם לא מצו כתבי ויהבי א"ד טעמא דרשב"ג משום דקסבר כל מילתא כו' הילכך אפי' כולכם נמי עכ"ת הסוגיא וראיתי לעמוד על מ"ש הרשב"א ז"ל בחידושיו וז"ל לישנא משמע בין אותם עשרה בין עשרה אחרים מדלא קאמר הני אלא מיהו נראה דהני עשרה דוקא קאמר מדאמרינן לקמן אמר רבב"ח כו' ואי ס"ד אידך נמי כרשב"ג ל"ל מיטמרי ליבדרו אבדורי ואם איתא דלא בעינן הני מאי קאמר ליבדרו אבדורי דילמא כי משכחת כל חד וחד באפי נפשי' מכנף בי עשרה ומבטל ליה אלא ש"מ דהנהו דוקא קאמר ולכאורה כלישנא דצריך י' קאתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי קאמר ואי ס"ד כרשב"ג ל"ל אטמורי כו' לעולם כרשב"ג וה"ט דאי מבדרי דלמא משכח להו כי מבדרי ויתבי ומבטל לכולהו אלא א"כ תדחה כו' וכתב עוד אח"כ מצאתי להרמב"ן שפי' דצריכי בי עשרה אותם י' קאמר דאי לא תימא הכי בין לישנא קמא להאי איכא בינייהו נמי היכא דבטל ב' בפני י' שאינם הם דלמ"ד משום דאזלי וכתבי ולא ידעי איכא ולמ"ד דצריכי בי י' למשלפא כיון דעשרה נינהו מישתלפה אלא ש"מ הנהו עשרה דוקא קאמר עכ"ל וצ"ע לכאורה דמאי ראיה מייתי הרמב"ן ז"ל דבעינן הני דוקא מדלא קאמר ביטל בפני עשרה כו' טעמא דרשב"ג משום דלא ידעי והילכך אפי' בפני י' נמי א"ד טעמא דרשב"ג משום דצריכי עשרה והא איתא עשרה דהא לא מצי למימר הכי דאף ללישנא קמא טעמא דרשב"ג היינו משום דהנך לא ידעי ואזלי וכתבי ויהבי ליה ובפני ג' מודה רשב"ג דיכול לבטל דהא קלא אית לי' וכדאמרי' לעיל וא"כ היכא שביטל בפני עשרה שאינם הם אף לטעמא קמא ליכא דהא קלא אית ליה וכן נמי קשה דאמאי לא הכריח הרשב"א דבעינן הני דוקא מהא דרבב"ח דבעי לאוכחי מינה תלמודא דהלכ' כת"ק בהא דאי סלקא דעתך כרבן שמעון בן גמליאל למה לי אטמורי ליבדרו אבדורי ומאי ראיה לעולם כרשב"ג ואפי"ה בעינן דמיטמרו דאי ליבדרו איכא למיחש דילמא בטיל לכל חד וחד בפני עשרה שלא הם דע"כ כלישנ' דצריך עשרה קא אתי דאי כלישנ' דבטלה כולה מאי ראיה נימא דה"ט דאי מבדרי בטיל ליה בפני ג' ואז בטיל דקלא אית ליה ודחיית הרשב"א לא קיימא באנפין ואפשר לומר ע"צ הדוחק דס"ל להרמב"ן ז"ל דהאי דקאמר בגמ' רשב"ג סבר עדות שבטלה כו' והנך לא ידעי וכתבי ויהבי ושרו אשת איש לעלמא אינו ר"ל דלא ידעי דבטליה כמ"ש רש"י אלא דהנך לא ידעי הך דינא דעדות שבטלה מקצתה בטלה כולה וסבורים דלא בטלה דלאו כ"ע דינא גמירי ודו"ק ועי' בתוס' ד"ה הנז': אמנם עדיין קשה להרשב"א דאמאי לא הכריע דע"כ הא דקאמר בגמרא ואי ס"ד אידך כרשב"ג כו' ליבדרו אבדורי היינו כלישנא דבעינן י' דמישתלפיה דאי כלישנא דבטלה כולה מאי ראיה מייתי אימא דמשום הכי קאמר דליטמורו דאי לבדרו שמא משכח לחד מינייהו ומבטל להו בפני ג' לכולהו דאז ליכא למיחש לממזרים דהא קלא אית ליה ובהא מודה רשב"ג דביטלו מבוטל ולתקנת עגונות נמי ליכא כיון דבטליה בפני קצת מן העדים אפי' דליתניהו לכולהו בפניו וע"כ כן הוא דאי איכא למיחש לעגונות מאי קאמר אבעיא להו כולכם מהו טעמא דרשב"ג משום דבטלה כולה והא ליכא ומאי נ"מ הא איכא טעמא דעגונות דכ"ע מודו ביה וכמ"ש התוס' אלא ודאי דקאי כלישנא בתרא ואי לא בעינן הני נימא דאי מבדרו איכא למיחש דילמא מבטל לכל חד בפני עשרה אלא ודאי דהני דוקא ודחייתו לא שייכי כאן וכן נמי ק' להתוס' שכתבו בד"ה ליבדורי דמצי קאי אף ללישנא קמא ולע"ד הא ליתא וצ"ע ודע שמדברי רש"י נר' קצת כדעת הרמב"ן דבעינן הני דוקא שכ' בד"ה ואי בעית אימא כו' עד שיבטל בפני כולם ומדשני בלישני' ולא נקט כלישנא דתלמודא משמע שבא לפרש די' דקאמר תלמודא היינו בפני כולם ודו"ק:
השולח גט כו'. עיין מ"ש ה"ה ועי' מ"ש התוס' פרק האומר דף נ"ט ע"ב ד"ה מתורת גט ועי' בתוס' פרק השולח דף ל"ב ע"ב ד"ה התם דיבור ודיבור וכתבו עוד שם דמדקאמר פ"ב גבי נכתב ביום ונחתם בלילה דלא הכשיר ר"ש מכאן ועד עשרה ימים דחיישינן שמא פייס פי' שמא ביטל את הגט כדפי' ר"ת אין ראיה כדפרישית בפ"ב עכ"ל ויש לדקדק דמשמע מדבריהם אי אמרינן דאם בטלו בפי' מהני וכסוגי' דפרק האומר ניחא ההיא דפ"ב דגיטין וכ"כ הרשב"א ז"ל שם בחידושיו פ"ב די"ח וז"ל ותי' ר"י דהא דקי"ל כר"ן דחוזר ומגרש בו בשלא ביטל הגט אלא השליחות וכדמשמע מתוך גי' הספרים שבריש האומר כו' יע"ש ויש לדקדק דאפי' לפי גירסתם עדיין קשה שהרי מדפרכינן בפ' האומר הלכתא אהלכתא ולא פרכינן לר"ן ממתני' דפרק השולח דמהני ביטול שליח ע"כ דס"ל לתלמודא דביטול הגט חשיב כמעשה זוטא דומיא דנתינת מעות ליד האשה ומש"ה ק"ל הלכתא אהלכתא דקי"ל כר"י דחוזרת אע"ג דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה וכמ"ש הרב ח"ה ז"ל וכן כתב הרשב"א ז"ל והרב החידושין ז"ל א"כ משמע דאי הוה קי"ל כר"ל דאינה חוזרת משום דאיכא מעשה דנתינת מעות ליד האשה הוה ניחא לן הא דר"ן דהתם נמי כתיבת הגט חשיב מעשה דומיא דנתינת מעות וכיון שכן קשה דהיכי הוה ניחא להו הא דפ"ב דגיטין לפום גי' דשמעתין הא אפילו לשמעתין הא דמהני ביטול הגט בפי' היינו לר"י אבל לר"ל לא מהני וא"כ ההיא דפ"ב דגיטין דר"ל הוא דקאמר התם לא הכשיר ר"ש מכאן ועד עשרה ימים קשה טובא ואולי י"ל דס"ל ז"ל דהא דפרכינן בשמעתין הלכתא אהלכתא דמשמע דאי הוה פסקינן הלכתא כר"ל לא הוה קשיא ליה הלכתא אהלכתא היינו משום דהוה מצינן למימר דס"ל לר"ן דכי היכי דחזרה לא מהני בקדושין משום דאיכא מעשה דנתינת המעות ליד האשה ה"נ ביטול הגט לא מהני דכתיבת הגט חשיב כמעשה אבל אה"נ דר"ל מצי סבר דאע"ג דגבי קדושין לא מהני חזרה היינו משום דאינו מחוסר מעשה אחריו כלל דזמן ממילא קא אתי אבל גבי גט אע"ג דכתיבת הגט חשיב מעשה כיון דמחוסר מעשה אחריו דהיינו נתינה מהני ביטול כנ"ל ודו"ק:
באיזה לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'. בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא"ל רבינא לרב אחא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע"כ ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ"ל ותמה עליו ה"ה ז"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר"ן ז"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס"ל כפי' ר"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו"ק: וראיתי להרב ל"מ שתמה על ה"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע"ש ולע"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה"ה ז"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג"כ אין מקום לתמיהתו על ה"ה ז"ל מההיא סוגיא ודו"ק: עוד ראיתי להרב ל"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר"ן דמ"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלו' הוי ג"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ"ש הר"ן בפ' השולח עכ"ל ולפי שספר הרי"ף והר"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ"י מהריטב"א שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא אבל רש"י ז"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ"ל וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשים כפי' רש"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א"ש דמשו"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר"ן דהוא מפרש כפרש"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז"ל וצ"ע קצת ודע דרש"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז"ל צ"ע דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לפי שיטת רש"י ה"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה"ט דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע"כ ה"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ"ש רש"י ז"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול"ל דומיא דא"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא"כ משו"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה מבוטלת וז"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ"ש רש"י ז"ל מ"ש מאא"ב דאע"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה"ט דאא"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ"ע:
באיזה לשונות מבטל הגט אמר בטל הוא אי אפשי בו כו'. לא אמר כלום כו'. בפרק השולח מבעיא לן הרי הוא חרס מהו וא"ל רבינא לרב אחא כו' מ"ש מהרי הוא הקדש מהרי הוא הפקר ע"כ ודע שרבינו ז"ל בפ"ד מה' זכיה דין ח' כתב וז"ל המקבל את המתנה וזכה בה ואחר שבאה לידו והוא שותק חזר בו ואמר איני רוצה בו כו' או הרי היא בטלה כו' לא אמר כלום והשיג עליו הראב"ד דוקא הרי היא בטלה אבל אמר בטלה היא אינה מתנה והכי איתא בגיטין ובכריתות עכ"ל ותמה עליו ה"ה ז"ל שהרי לא הוזכר בגמ' חילוק בין הרי היא בטלה לבטלה היא אלא בין תיבטל לבטלה היא אבל בין הרי היא בטלה לבטלה היא משמע דליכא לפלוגי בינייהו והר"ן ז"ל תמה גם כן על רבינו שכתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום דיש לתמוה למה ואיני מבין תמיהא זו על רבי' מאי היא ומאי קו' הא איכא למימר דרבינו גריס בכריתות ובגיטין דבטלה היא לא אמר כלום וס"ל כפי' ר"י שכתבו התוס' בפ' השולח ומש"ה כתב דהרי היא בטלה לא אמר כלום ודו"ק: וראיתי להרב ל"מ שתמה על ה"ה דמאי קו' שהרי בגיטין פרק השולח חילקו בין הרי הוא כחרס לחרס הוא דבגט חרס הוא לא מהני דלא משמע אלא לשון עבר אבל הרי הוא כחרס מהני דמשמע לעתיד ומינה שמעינן במתנה דבעינן ל' עבר דהרי היא בטלה לא אמר כלום וכן נמי תמה עוד שם שלדעת ה"ה דלא חילק בין הרי היא כו' לבטלה היא מההיא דהרי היא חרס דמפליג תלמודא בינייהו יע"ש ולע"ד אין מקום לתמיהתו וקוש' ה"ה ז"ל היא על אופן זה דהא משמע דליכא לפלוגי בינייהו מדלא מפליג אלא בין תיבטל לבטלה היא ומאי דקא מבעיא ליה לתלמודא בהרי הוא כחרס היינו אי ב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר היינו להבא דעד השתא בגיטין אמרינן וקאמר רבינא דמ"ש מהרי הוא הקדש דמהני וע"כ היינו טעמא דלישנא דמהני ביה קאמר ודומיא לבטלה היא וז"ש אבל בין הרי היא כו' לבטלה היא זו לא שמענו כלומר דכיון דלא חזינן דמפליג בהכי דהוי רבותא טפי משמע ודאי דלית לן לפלוגי בינייהו וחזר דינא לדין בטלה היא דב' לשונות במשמע ולישנא דמהני ביה קאמר ומעתה ג"כ אין מקום לתמיהתו על ה"ה ז"ל מההיא סוגיא ודו"ק: עוד ראיתי להרב ל"מ שכתב דרבינו סובר דהסוגייאות לא פליגי כדכתב הר"ן דמ"ש בסוגייא דכריתות דבריו קיימין הוי לענין דהוי הפקר ומ"ש לא אמר כלו' הוי ג"כ להך עניינ' כלומר לא אמר כלו' לענין הפקר אלא הדרא למריה קמא ומ"ש בהשולח גבי בטלה היא דבריו קיימין הוא לענין הדרא למריה קמא ומ"ש לא אמר כלום הוי לענין דלא הדרא למריה קמא והוי הפקר כמ"ש הר"ן בפ' השולח עכ"ל ולפי שספר הרי"ף והר"ן אינו מצוי בידי העתקתיו מהרב הנז' וק"ל להאי פי' דאם איתא להאי דבאי אפשי וכל הני דרב ששת הפקר מיהא הוו ומאי לא אמר כלום לענין שתחזור לבעלים משום דאי אפשי להבא משמע ובבטלה היא דבריו קיימין ותחזור לבעלים דלשעבר במשמע א"כ ק' דמאי משני אביי אמאי דפרכינן מברייתא לרב ששת דבטל ב' לשונות במשמע וגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר וגבי מתנה לישנא דמהני ביה קאמר דעדיין ק' דנימא דגבי מתנה להבא משמע ולישנא דמהני ביה קאמר דהיינו שתצא מידו והפקר הוי ומנ"ל דלשעבר קאמר ותחזור לבעלים וצ"ע: אחר זמן רב בא לידי שיטה כ"י מהריטב"א שכ' וז"ל אמר אביי בטל ב' לשונות במשמע כו' פירש רבינו נר"ו דלשון בטל הוא משמע הכל שכבר היא בטל ושהוא מבטלו עכשיו והכל הוא בכלל הלשון דתרוייהו משמע בלשון בטל היה בטל יהיה והיינו דאמרינן דגבי גט לישנא דמהני ביה קאמר דכיון דמלישנא דבטל הוא משמע הכל אע"ג דגבי גט בטל היה לא עביד כלום מ"מ משמעות דאית ביה נמי דבטל יהיה מהני וגבי מתנה דלא מהני עתיד מהני לישנא דמעיקרא דמשמע כלישנא דבטל הוא כך פי' רבינו נר"ו ונכון הוא אבל רש"י ז"ל פי' בלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד או שכבר היה בטל או ליבטיל השתא הילכך גבי גט דבעינן דלבטליה אמרינן דלישנא דמהני קאמר והיינו דליבטל שהרי אין אדם מוציא דבריו לבטלה ומסתמא מאי דקאמר רוצה הוא שיועיל וכיון דאפשר דההוא לישנא משמע דליבטיל אמרינן דליבטל קאמר וה"ה גבי מתנ' דמהני לישנא דמעיקרא אמרינן דבטל היה קאמר עכ"ל וא"כ אי האי אחרים דמייתי הר"ן מפרשים כפי' רש"י דלישנא דבטל לא אמרי ליה אינשי אלא אדעתא דחד קשיא שפיר דגבי מתנה נמי נימא דליבטיל השתא ואהנו דבריו קאמר דהוי הפקר ומנ"ל לומר דבטיל הי' קאמר והדרא למרא קמא אמנם אי מפרשי לה כפי' הריטב"א שכתב דבטל הוא משמע הכל בטל הוא ובטל יהא א"ש דמשו"ה אמרי' גבי מתנה דהדרא למרא קמא כיון דמשמע נמי דבטל הוא ודוק מיהו אכתי קשה להר"ן דהוא מפרש כפרש"י ומייתי האי שיט' דאחרים ולא קשיא ליה מידי לפי פי' ז"ל וצ"ע קצת ודע דרש"י בפ' המביא גריס התם כגירסת דפרק השולח אי אפשי בה לא אמר כלום בטלה היא כו' דבריו קיימין ולא פריך מאי אי אפשי בה דלא אמר כלום דכי אמר ר"ל במטלטלים דכיון דאתו לידיה הוי א"א לשון הפקר ומפקירם אבל זה לא הפקיר את השדה אלא אומר איני חפץ אלא מסיפא פריך דקתני בטלה היא דבריו קיימים והדרא למרא קמא אלמא היכא דאהנו דבריו הדרא למרא קמא ומשני לא דבריו קיימים ולא הדרא ודידי' נמי לא הויא אלא כל המחזיק בה זכי בה וראיתי להרב חדושי הלכות בפרק השולח שהקש' לשיט' הלזו וז"ל צ"ע דא"כ אמאי לא משני הכי בשמעתין הא דבטל היא ודבריו קיימין היינו דלא הדרא למרא קמא והוי הפקר ולא תקשי מידי אבטל הוא דהכא לענין גט עכ"ד ולע"ד לק"מ דהא לפי שיטת רש"י ה"ט דאי אפשי בה לא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבל לפיכך לא אמר כלום והפקר נמי לא הוי כדר"ל דהיינו דוקא במתנת מטלטלים ובטלה היא דקתני בברייתא דבריו קיימין ה"ט דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמא' עדים דמי וזה מבואר בדברי רש"י שם בפרק המביא למעיין שם ואפי' למאי דתריץ התם בפרק המביא דדבריו קיימים דקתני בברייתא ה"ק דבריו קיימים ולא קני לה ולמרא נמי לא הדרא אלא כל המחזיק זכה בה ע"כ ה"ט דברייתא משום דלשעבר משמע והודאת בע"ד כמאה עדים דמי וא"כ כבר סילק זכותו ממנה ולמרא נמי לא הדרא משום דכיון דנתנה לו הרי סילק עצמו (דהשתא לא אסיק התם ההיא דקאמר דכי יהיב איניש מתנה אדעתא דמקבליה ליה מיניה וכמ"ש רש"י ז"ל שם) ומשום הכי הוי הפקר אמנם אי בטלה היא להבא משמע היכי קתני בברייתא דבריו קיימין לא אמר כלום הול"ל דומיא דא"א דקתני בברייתא דלא אמר כלום משום דלהבא משמע והוא כבר קבלו וא"כ משו"ה בפרק השולח מקשה שפיר וזה פשוט לע"ד: אמנם הדבר הקשה אצלי הוא לפי מ"ש התוס' בפ' השולח ד"ה מבוטלת וז"ל ומיהו לספרים דגרסי התם והכא אא"ב בטל' היא אינה מתנה דבריו קיימין א"ש והא דלא מקשי מאי אפשי בה כמו שמקשה אבטלה משום שפשוט לו דדבריו קיימין דאי אפשי הוי לשון הפקר כלומר ולעולם דלהבא משמע והנרא' ודאי דלפי גי' זו הכי הוו גרסי התם והכא מקבל מתנה שאמרו כו' מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אא"ב כו' דבריו קיימין והשתא קשה מ"ש דהא דלא פריך מאי אפשי בה משום דפשוט לו דהוי לשון הפקר ולעולם דלהבא משמע וקשה טובא דא"כ אמאי קתני רישא מתנה זו מבוטלת תיבטל לא אמר כלום אי משום דלהבא משמע כמ"ש רש"י ז"ל מ"ש מאא"ב דאע"ג דלהבא משמע הוי הפקר כמ"ש דהא ודאי ליכא למימר דלגירסא זו לא הוו גרסי ברישא לא אמר כלום והכי הוו גרסי מתנה זו מבוטלת תיבטל אא"ב כו' דבריו קיימין דאין זה במשמע לשון דברי התוספ' כלל וצ"ע אם לא שנדחק לומר דלפי גירסא זו ה"ט דאא"ב משום דהוי לשון הפקר מתנה זו מבוטלת תיבטל כו' להבא משמע ולא הוי לשון הפקר כלל ומשום הכי לא אמר כלום ועדיין צ"ע: